natnuts1

ולרבים השואלים:  – לאבוקדו שלום…

ולרבים השואלים:  – אבוקדו שלום…

 

בשבת האחרונה זה ארע. באמצע סעודת השבת קמתי מהשולחן בשביל להוציא

דבר מה מהמקפיא. רק פתחתי את המקפיא ועיני קפאו על מקומן. אבוקדו שלם

בקליפתו עמד שם, קפוא ומבוייש. "מה לאבוקדו במקפיא?" תמהתי בדעתי. וכך

לפני שאני מתחיל לחשוב חשבונות רבים על אבוקדו בעל רגליים אני מתחיל לדמיין

את הידיעות העיתונאיות המדווחות על תופעת טבע מוזרה שמתרחשת לאחרונה

עם צמיחת אבוקדו מסתורית בתוך חללים חשוכים קטנים עם טמפרטורות מינוס

וכמובן – איך לא – לשייך את זה איכשהו למחול שדי הקונספירציות הבינלאומי,

ולקשר את תופעת האבוקדו במקפיא לשבב הג'י חמש המסתורי שהוברח למחזו

ר הדם של שכני הקשיש מהקומה התחתונה ומשם באו ועלו גלי הקרינה והצמיחו

אצלי במקפיא את האבוקדו (למה דווקא במקפיא? זה אתם לא שואלים. הרי גם

החיסונים מגיעים משהו עם מקפיא. ולמה דווקא אבוקדו? אוי, נו. זה כבר בכלל

לא שאלה, הרי ביל גייטס מאוד מחבב אבוקדו) – – – אז לפני שנתתי לכל התיאוריות

המוצקות האלה לתפוס מקום נרחב בדעתי או במרחב הציבורי, החלטתי לעשות את

הצעד ההירואי הבא ולהעז לשאול בחלל הסלון, האם ידוע למישהו אולי מה עושה

אבוקדו במקפיא? "אני שמתי את זה", ענתה לי בתי בת השמונה. "פתחתי את

המקפיא והאבוקדו נפל משם, אז החזרתי את זה למקפיא". תמה ולא נשלמה

תשובתה של בתי.

*

רגע אחרי ששככו להם הדי הצחוק של הילדים על הטעות האופטית של אחותם,

בכך שלא שמה לב שברגע פתיחת דלת המקפיא התגלגל לו האבוקדו התמים מגג

המקפיא, שם חיכה להבשלה, והיא בטעותה, שחשבה שהוא נפל מהמקפיא, 'החזירה'

אותו למקורו – שאינו מקומו, נזכרתי ממה שכתוב בספרים הקדושים "כי איש הישראלי

צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל

דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר.

כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו", אז יצאתי לחפש את השכל שטמון במעשיית

'האבוקדו הקפוא', ו-הופ – מצאתי את זה מיידית.

*

כן. זה קורה לנו כל כך הרבה פעמים בחיים שאנחנו בטוחים "שמע, זה אמיתי לגמרי!

"א-נ-י ר-א-י-ת-י! "אין פה בכלל על מה להתווכח! אני ראיתי את זה בעיני. כן, כמו שאתה

שומע. הנה, העיניים האלה ראו את זה. אז מה, אתה תתווכח איתי אם הסיפור הזה היה

או לא?" ועומד האיש החכם והתם בצד, וכן מעז לערער. אתם יודעים מה?! לא מערער.

אבל מעז לא לקבל את הדברים כעובדה מוגמרת. כן, הוא יודע שסך הכל מדובר פה בעיני

בשר. לעיני בשר, לעולם אין את התמונה השלמה ולכן הוא לא מסכים לקבל את הדברים

כנתינתם מסיני! כל כך פשוט. תמונה שלמה? זה רק עיניים רוחניות.

אז מה אם האיש טוען: "הנה, העיניים האלה ראו את זה" אז בגלל זה מה?! זה אומר שהוא

ראה גם את מה שנסתר מ'עיני הבשר'? ודאי שלא! כי כמו שלמטבע ולאבוקדו שני

צדדים, כך גם לכל מעשה שני צדדים שלא תמיד… בעצם כמעט לא תמיד… בעצם

תמיד, אין 'עין בשר' יכולה לשזוף מכל צדדיו! כן. מותר לבשר ודם להישאר עם סימן

שאלה בזה העולם, גם מול תמונה מושלמת שכביכול נפרשת מול עיניו! בפירוש, לא

בהכרח שהוא רואה כעת את התמונה השלמה!

ולרבים השואלים:  – לאבוקדו שלום…

 

( המודיע שבט תשפ"א)

 

על הניסיון שנקרא 'עושר', ומה הוא עלול לגרום לאדם.

על הניסיון שנקרא 'עושר', ומה הוא עלול לגרום לאדם.

 

העושר הוא, דבר מסוכן מצד אחד, אבל אם משתמשים בו לטובה אפשר

להתעלות דרכו. חז"ל אומרים כי ניסיון העושר, קשה לאדם יותר מניסיון העוני.

מסופר על אחד מחסידיו של רבי חיים מצאנז, בעל ה'דברי חיים' זכר צדיק

לברכה, שהיה בעל חסד גדול מאוד, ומפזר ממונו לצדקה. יום אחד הוא קיבל

ירושה גדולה, והפך לעשיר מופלג. במקום להרבות בצדקה וחסד כפי עשרו

הגדול , התקשה ליבו, והוא החל להמעיט במתן צדקה. יודעים אנו בימינו,

כיצד עשירים פותחים לעצמם משרדים מפוארים, ומי שרוצה להיפגש עם

העשיר, צריך לעבור כמה וכמה פקידים ועוזרים, והסיכוי שיצליח להגיע

לעשיר, קטן עד אפסי. כך היה עם אותו חסיד, שהחל לקפוץ ידו ולתת

פחות צדקה. כאשר נודע הדבר ל"דברי חיים", שלח לקרוא אליו את החסיד.

כמובן שהחסיד מהר להתייצב לפני רבו. לקח אותו הרבי, העמידו ליד

החלון ושאל אותו: "מה אתה רואה כאן?" החסיד, שלא הבין מה פשר

שאלת הרבי, הסתכל מבעד לחלון והחל לומר לרבי שהוא רואה אנשים מסתובבים

ברחוב. נטל אותו הרבי לחדר אחר, שם עמדה מראה גדולה, ושוב שאל אותו: "מה

אתה רואה כאן?" הסתכל החסיד על המראה, כאשר כל כולו פליאה על שאלת הרבי

והשיב: "אני רואה במראה את עצמי". אמר לו הרבי: "שאלה לי אליך, ממה עשוי החלון?"

"מזכוכית", השיב הלה. "וממה עשויה המראה" המשיך ושאל הרבי, והלה השיב בפליאה:

"גם מזכוכית". אם כן איני מבין" – המשיך ושאל הרבי – הרי גם החלון וגם המראה

שניהם עשויים מזכוכית, ומדוע כשהסתכלת דרך החלון ראית אנשים, ואילו כאשר

התבוננת במראה ראית את עצמך?

 

החסיד לא ידע להשיב על שאלת הרבי.

 

אמר לו הרבי: "ההבדל פשוט ביותר, הזכוכית היא שקופה, לכן רואים דרכה אנשים,

אבל המראה מצופה בכסף, וכאשר יש ציפוי של כסף, האדם רואה רק את עצמו!"…

"כל עוד לא היית עשיר" – המשיך הרבי והוכיח את החסיד – "ראית אנשים ונתת

להם צדקה ביד רחבה, אך ברגע שהגיע ציפוי של כסף ועטף אותך, התחלת לראות

רק את עצמך. וכי לשם כך נתן לך הקדוש ברוך הוא כסף?

אני יכול להתפלל עליך שהכסף יינטל ממך, ואז תשוב לראות אנשים!"

החסיד נבהל והבטיח לרבי, כי מעכשיו יפתח את דלתו בפני כולם, ויתן צדקה ביד רחבה כבעבר.

הרי לנו עד כמה גדול ניסיון ה עושר.

 

מעובד מתוך הספר 'אבות ובנים'

קעקועים והיהדות

קעקועים והיהדות

 

"הרב, אם אעשה קעקוע, עדיין אוכל להיקבר בבית קברות יהודי?"

 

כרב בצפון קליפורניה, נשאלתי שאלה זו פעמים רבות. זוהי תפיסה מוטעית נפוצה

מאוד בקרב יהודים אמריקאים, שקעקועים מונעים ממך בבוא העת, להיקבר בבית

קברות יהודי.

בקצרה, התשובה היא שלמרות שהתורה אכן אוסרת עלינו לקעקע את גופינו

(ראו ויקרא יט, כח), אף על פי כן, אדם שיש לו קעקוע עדיין יכול להיקבר בבית

קברות יהודי. אדם שהפר את חוקי התורה, בין שאכל אוכל לא כשר, עבד בשבת,

גנב או עשה קעקוע, עדיין יכול להיקבר בבית קברות יהודי.

כמובן שעדיין ישנן סיבות רבות מדוע התורה אסרה על יהודי לקעקע את גופו.

בעבר, קעקועים היו טאבו בחוגים מערביים רבים ונדירים ביותר בחוגים יהודיים.

באוקטובר 1994, כתב ג'ון אנדרסון בעיתון שיקגו טריביון: "קעקוע. איזו מילה

טעונה זו, מלאה באסוציאציות על גנגסטרים, מוזרים, אופנוענים, לוחמים שבטיים,

אמני קרנבל, מלחים שיכורים ופרוצות".

יהודים רבים עושים קעקועים כיוון שהם חושבים שזה קוּל או פשוט בגלל שהם

אוהבים את המראה שלהם. חלקם מתייחסים לקעקועים כאל דרך יצירתית לבטא

את האינדיבידואליות שלהם. הם עשויים אפילו לעשות קעקועים עם סמלים או מסרים

מהיהדות. ברור שאין בפעולותיהם שום כוונת זדון שהיא.

 

אף על פי כן, התורה היא נצחית, והאיסור על קעקועים כלול
בתוכה. לכן, הבה נבחן מספר סיבות מדוע אין לעשות קעקוע.

 

1. מבחינה היסטורית, בעלי עבדים קעקעו את העבדים שלהם כדי להוכיח את בעלותם,

בדיוק כפי שבוקרים מסמנים את הבקר שלהם. אולי זו הייתה הסיבה שבגללה קעקעו

הנאצים הארורים בני אדם באושוויץ. בנוסף להיות הקעקועים פתרון מעשי שאיפשר להם

לעקוב אחרי האסירים, הקעקועים שימשו גם כדי לשלול מקרבנותיהם את אנושיותם ואת

זהותם הייחודית. האדם החופשי לשעבר היה כעת מספר ותו לא, רכושו של הרייך. כבני

אדם יש לנו תשוקה לחופש וצורך מולד בייחודיות. קעקוע הגוף אינו משקף אידיאל זה.

 

2. יהודים מאמינים שגוף האדם הוא יצירה של א-לוהים ולכן אין זה הולם להטיל מום

בבריאתו של הא-ל.

 

3. חיינו ניתנים לנו למטרה כלשהי ואנו אמורים בזמננו על כדור הארץ להשיג את המשימה

הייחודית שלנו. באופן דומה, הגוף שלנו ניתן לנו בהשאלה מהבורא כדי שנוכל להשתמש

בו למילוי המשימה שלנו. חתכים שאנו גורמים לעצמנו, פירסינג מוגזם של הגוף וקעקועים

– כל אלה משקפים חוסר כבוד לגוף ולפיכך, חוסר כבוד כלפי בוראו והבעלים האולטימטיבי

של גופנו. ניתן להשוות קעקוע של הגוף לחריטת שם על בטון רטוב. מדובר בהשחתת רכוש

שאינו שייך לנו.

 

4. פעמים רבות לקעקועים יש רלוונטיות זמנית בלבד, אולם הסימנים על הגוף הם קבועים.

לא סביר שתקעקעו על גופכם את מספר הטלפון שלכם, לא משנה כמה אתם מתקשים לזכור

אותו. אתם יודעים שהוא זמני ולא משהו שאתם רוצים להיות קשורים אליו לצמיתות. כך לגבי

כל קעקוע. בקעקוע של משפט, מילה או ציור מסוים ישנו ריגוש חולף. אולם כשהגישה לאותם

קעקועים משתנה, הדיו עדיין נשאר. אנשים הם יצורים דינמיים, משתנים וצומחים ללא הרף.

לפי המחקרים האחרונים שלנו, רוב האנשים מתחרטים בסופו של דבר על הקעקועים שעשו.

 

5. בימי קדם, היה זה אופייני לעובדי אלילים לקעקע את גופם כסמל למחויבותם לאל שלהם.

הרמב"ם מציע אפשרות זו כאחת הסיבות לכך שהתורה אוסרת קעקועים (משנה תורה, הלכות

עבודה זרה, יב, יא).

 

אבל כבר יש לי קעקוע

אם כבר יש לכם קעקוע, הוא יכול להפוך לסמל כבוד, כשהוא מסמל מסע של צמיחה ושינוי.

הרב חנוך טלר כותב על מקרה שהוא היה עד לו באופן אישי. גבר צעיר בשם ג'יימי, שהחל

לאחרונה לשמור מצוות והלך לטבול במקווה עמוס בירושלים. בעודו מתקרב אל המקווה,

הוא החזיק את ידיו על זרועותיו, בניסיון לכסות את הקעקועים שלו. כשהוא נכנס לתוך

המקווה, הוא החליק והקעקועים הגסים שעיטרו את זרועותיו היו כעת חשופים לעיני כל.

בעבר התייחס ג'יימי לקעקועים שלו בגאווה, אולם באותו אחר צהריים הוא הרגיש מושפל.

יהודי מבוגר התקדם לקראתו וקרא בקול עם מבטא כבד, "תראה, גם לי יש קעקוע". הוא

הושיט את זרועו השברירית והצביע על שורת המספרים שהייתה מקועקעת על זרועו.

"נראה ששנינו עברנו דרך ארוכה" (מתוך הספר It’s A Small Word After All, 1997).

 

'מקור: 'אש התורה

ט"ו בשבט הגיע חג…… למי בעצם?

ט"ו בשבט הגיע חג…… למי בעצם? – האדם עץ השדה

 

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, חג זה נחוג בכל קהילות ישראל בצבעוניות

יתרה ובריבוי פירות  ממנינים וסוגים שונים וכל המרבה הרי זה משובח, כשהדגש

כמובן על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. רבו המנהגים בכל קהילות הקודש

באופן ובסוגי ומספר הפירות הנאכלים ע"י יראים ושלמים ביום זה כשכוונת כולם

אחת היא והצד השווה הוא שכל המנהגים נשענים ומסתמכים על מאמר חז"ל

הידוע "כי האדם עץ השדה", כלומר – ישנה הקבלה בין האדם ותכונותיו לעץ השדה.

פירושים רבים ועמוקים נאמרו בעניין זה פירושים הפורשים זרועות אל כל מרחבי

הפרד"ס, אך פירוש נפלא כזה ששמעתי פעם מיהודי נפלא ומתוק בוודאי עוד לא שמעתם…

הנה כידוע לכל אילנות צומחים ע"י מים, כל חורף אנחנו מתפללים לגשם ומייחלים

שירדו כמויות מספיקות כדי להזין את כל הצמחים והתבואה שאם לא כן אין קיום

לעולם, והנה דבר מעניין… רוב העצים דווקא בימות החורף נראים כמו אחרי 20 שנות

בצורת, בלי עלים בלי פירות, ערומים ומבוישים, וכשאך מגיע האביב הסתיימה לה עונת

הגשמים, אין לנו יותר ציפיות משום דבר ואפילו מפסיקים מלומר מוריד הגשם או אז

מתחילים הצמחים לפרוח, ועל העץ מופיעים עלים ופירות משובבי עין,

והלא פלא הוא שדווקא כשנפסק הגשם מקור החיות של הצמחים או אז פורחים להם כל

אותם אילנות ומניבים את פירותיהם לתפארת.

אכן!! זוהי ההקבלה בין האדם לעץ השדה!

זהו הסוד הגדול, מתהלך לו האדם בין משעולי החיים משקיע כוחות זמן כסף,

"כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו" כל אחד בתחום אותו הוא רואה לנכון לעמול עליו

ולהציבו כמרכז חייו, אך הרבה פעמים האדם אינו רואה תוצאות מידיות, לפעמים

הוא חושב מה יוצא מכל מה שאני משקיע, היכן הם הפירות המובטחים?

אבל לא! עץ השדה בא ללמד אותנו משמעות עמוקה בחיינו, לא לכל השקעה ישנם

תוצאות מידיות, לא הכל בא "ביד ומיד"… ישנה השקעה שהיא לטווח ארוך ולפעמים

ארוך מאד… עץ הבמבוק כדוגמא, ישנם זנים של עץ זה שמשקים אותם במשך חמש

או שש שנים וכל אותם שנים הם נשארים נמוכים מאד ולא מתפתחים כמעט אבל לאחר

אותם שנים מגיע שלב בו צומחים זנים אלו תוך חודש ימים לגובה עצום של לפעמים

שלושים מטר, אכן…. במשך שש שנים אומר לעצמו עץ הבמבוק, מה אני שווה, הנה

כל עצי היער גדלים וצומחים פורחים ומלבלבים, ואני… משקים אותי כ"כ הרבה ושום

דבר לא עוזר, אני נשאר אותו דבר…. אבל אחרי שש שנים אז ורק אז פתאום רואה עץ

הבמבוק… היה שווה, בחודש אחד הוא עולה ומתנשא על כל עצי היער גם יחד בגובה ובמראה….

חיזקו ואימצו אנשים ואל תרפו ידיכם מלהעמיק שורשים עוד ועוד, וגם בשעות קושי

זכרו "כי האדם עץ השדה" התוצאות עוד בא יבואו!!!

"לאכול פירות לא מעושרים, זה כמו לאכול בשר מעורבב עם חלב חלילה וחס"

"לאכול פירות לא מעושרים, זה כמו לאכול בשר מעורבב עם חלב חלילה וחס"

יעקב א. לוסטיגמן

 

לקראת ראש השנה לאילנות, הלא הוא ט"ו בשבט, פנינו לרבה של שכונת

'גילה' בירושלים, הגאון רבי אליהו שלזינגר, וביקשנו לשמוע ממנו מעט על

מהות החג ועל הדברים שחשוב שנדע בט"ו בשבט ובשאר ימות השנה.

העובדה שחכמי המשנה השתמשו בלשון 'ראש השנה לאילנות', מלמדת

אותנו שביום זה גם דנים בשמים את האילנות ומחליטים איזה עץ יפרח

בשנה הקרובה ואיזה ינבול, כמה פירות יצמיח כל אילן, והאם הפירות יהיו

השנה מתוקים וטעימים או אולי תפלים וחסרי טעם.

"חכמי התלמוד אומרים שבעבר היו פירות ארץ ישראל טעימים וערבים לחיך

באופן יוצא מן הכלל. הם היו פירות גדולים מאוד, כתוב שלפני שבני ישראל

נכנסו לארץ היו הפירות כל כך גדולים עד שבקליפה של רימון יכלו להיכנס 12

אנשים, וכדי לשאת אשכול ענבים למרחק היו צריכים לסחוב אותו ארבעה אנשים.

"אבל מאז שנחרב בית המקדש, כך אומרים חז"ל, ניטל הטעם מהפירות של

ארץ ישראל, והם הפכו להיות כמו פירות של ארצות אחרות. עם זאת, עדיין

יש שינויים בין הפירות לפעמים הם טעימים יותר ולפעמים פחות וזה הכל תלוי

בגזירה שמים שנגזרת ביום חמישה עשר לחודש שבט, הלא הוא ט"ו בשבט.

 

תרומות ומעשרות

 

התורה ציוותה עלינו שלפני שאנחנו אוכלים פירות שקטפנו מן האילן, אנחנו

צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות. התרומה הולכת לכהן, והמעשרות

מתחלקים בין העניים והלוויים, ובין הבעלים של הפירות עצמם.

כלומר, יש 'מעשר ראשון שמפרישים' תמיד ומביאים ללוי. יש 'מעשר שני'

שמפרישים ולוקחים לירושלים, ויש 'מעשר עני' שמפרישים ונותנים לעניים.

"מעשר שני ומעשר עני אינם מתבצעים במקביל, יש שנים שבהן מפרישים

מעשר עני ויש שנים שבהן מפרישים במקומו מעשר שני.

"אחרי שדיברנו על נושא הט"ו בשבט והפרשת תרומות ומעשרות", מסכם הרב

שלזינגר, "אני רוצה לחדד נקודה חשובה מאוד שישנם כאלו שלא מודעים לה.

"לפעמים אדם הולך בשוק וקונה פירות או ירקות, כשהוא חושב לעצמו שהם

לא צריכים כשרות, מה כבר יכול להיות בתפוח שנקטף מן העץ? הרי זה בדיוק

אותו התפוח שיש בדוכן ליד שבו יש כשרות.

"אבל האמת היא שבתפוח יכולות להיות בעיות הלכתיות חמורות מאוד, כי קודם

כל הוא עשוי להיות 'ערלה', אם הוא גדל באילן צעיר שטרם מלאו שלוש שנים

לנטיעתו. וזה איסור חמור מהתורה לאכול ערלה. "איסור נפוץ עוד יותר, זה

איסור 'טבל', חז"ל אמרו שטבל זה מלשון "טב לא", שבשפה הארמית

משמעותו 'לא טוב'.

"התורה אוסרת עלינו לאכול טבל, ומצווה עלינו להפריש תרומה לכהן ומעשר

ללוי ולאחר מכן מעשר שני או מעשר עני, אם אוכלים פרי שאינו מעושר, זה

חמור מאוד, זה כמו לערבב בשר וחלב, כל אחד מבין שזה אסור, אבל התפוח

נראה לנו תמים מאוד. התורה אומרת שמי שאוכל טבל, פירות לא מעושרים

(בפירות של דגן תירוש ויצהר), מחויב חלילה וחס 'מיתה בידי שמים'. זה איסור

מאוד חמור וצריך שנהיה מודעים אליו כדי שנדע להיזהר בו ושלא ניכשל בו חלילה וחס.

"והכי חשוב בט"ו בשבט, זה להודות לבורא עולם על כל הפירות היפים והטעימים

שהוא נתן לנו, כזה מגוון עצום של פירות מכל מיני זנים ובכל מיני טעמים, והכל

כדי להחיות בהם נפש כל חי וליהנות בהם בני אדם".

 

והנה לפניכם 5 דברים  שכדאי לדעת על פירות ט"ו בשבט

 

  1. נהגו בתפוצות ישראל להרבות באכילת פירות האילן בט"ו בשבט, ואוכלים גם פירותהאדמה ושותים משקאות שונים כמו יין ובירה וכדו', כדי להרבות בברכות ובעניית 'אמן'.

 

  1. חשוב לזכור שהברכות נאמרות לפי הסדר המבוסס על ראשי התיבות מג"ע א"ש,שמשמעותו סדר הברכות הבא: "בורא מיני מזונות", "בורא פרי הגפן", "בורא פרי העץ",

    "בורא פרי האדמה" והאחרונה בין הברכות היא ברכת "שהכל נהיה בדברו". או בקצרה:

    "מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל".

 

  1. כמו כל מאכל אחר, גם פירות וירקות מותר לאכול רק אחרי שמברכים עליהם את הברכההראויה להם, אם ברכת בורא פרי העץ ואם ברכת בורי פרי האדמה. אנחנו צריכים לזכור

    שהאדמה והצמחים הגדלים עליה שייכים לקדוש ברוך הוא והוא מתיר לנו לאכול מהם בתנאי

    שנברך קודם לאכילתם. ולכן אמרו חכמי התלמוד שמי שאוכל בלי לברך קודם, הוא נחשב

    כאילו הוא גונב מהקדוש ברוך הוא חלילה וחס.

 

  1. כשאנחנו אוכלים פירות וירקות לכבוד ט"ו בשבט ובכל ימות השנה, כדאי שנזכור שהם צריכיםהשגחה לוודא שהם עומדים בתנאי הכשרות המינימליים. חייבים לוודא שהפירות אינם עורלה

    ושהם עושרו כראוי. אם לא עושרו, חובה לעשר אותם, ואיסור חמור מאוד לאכול פירות או ירקות

    לא מעושרים. מי שאינו יודע לעשר, יפנה ליהודי תלמיד חכם שיעשר לו את הפירות או ילמד אותו

    לעשר בעצמו, כי צריך לדעת הרבה פרטים וחייבים להיזהר שהמעשר יבוצע כראוי.

 

  1. ישנם פירות ומיני ירק שנפוצים בהם חרקים ותולעים, וצריך לדעת שאכילת תולעת או חרקהיא איסור חמור מאוד מהתורה, ולפעמים האוכל חרק עובר על חמישה איסורים בבת אחת.

    לכן אם מדובר בפירות שנפוצים בהם חרקים חובה לבדוק אותם לפני האכילה. יש פירות

    שקשה מאוד לבדוק, כמו תאנה מיובשת או ארטישוק וכדו', ולכן עדיף לא לאכול אותם בכלל,

    ובכל מקרה כדאי להעמיק חקר בנושא הזה וללמוד באילו פירות מצויים חרקים ותולעים, איך

    נראים אותם חרקים ואיך אפשר לזהות אותם כדי לוודא שהם לא נמצאים חלילה בפירות

    שאנחנו אוכלים. מומלץ לקנות את סדרת הספרים של הרב משה ויא: "בדיקת המזון כהלכה",

    ובכל מקרה אפשר למצוא תוכן רב בעניין זה גם ברשת האינטרנט.

 

 

 

אני מדבר עם אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, והם מעצמם שואלים אותי, "תגיד, אתה חרדי?

אני מדבר עם אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, והם מעצמם שואלים אותי, "תגיד, אתה חרדי?

ישראל וייס

 

העיתונאי החרדי ר' מאיר ברגר, מבלה רבות בין מסדרונות הכנסת. ככתב

פוליטי כבר שנים רבות, יש לו היכרות קרובה עם רבים מהמחוקקים בפרלמנט

הישראלי, ובאמתחתו סיפורים משעשעים ומרתקים אודות ההיתקלויות שלו

בח"כים ובשרי הממשלה, בזירות השונות. אבל לפני שהוא מגדיר את עצמו

ככתב פוליטי, ולפני שהוא מגדיר את עצמו כעיתונאי, ברגר מגדיר את עצמו

בראש ובראשונה כבוגר ישיבה.

"הישיבה משפיעה עליך לכל החיים", הוא אומר. "אתה יכול להיות עיתונאי או

נגר, אתה יכול להיות עורך דין או נהג משאית, זה לא משנה לאיזה כיוון תפנה

ובאיזו מלאכה תעסוק, אם באת לשם אחרי כמה שנות לימוד בישיבה, אתה

תעשה את זה בצורה שונה, עם גישה אחרת, יותר מעודנת, יותר איכותית,

יותר דתית…

  • מה בעצם נתנה לך הישיבה בחיים?

"לימודי ליבה יש בהם ערך חשוב", אומר הרב ברגר, "אף אחד לא מזלזל בלימודי

מתמטיקה או הנדסה, גם לא בלימודי כימיה ובלימודי היסטוריה. כל הלימודים

חשובים מאוד, ובזכות המקצועות הללו אנחנו נהנים מרפואה מודרנית, מתעשייה

מפותחת, מהייטק ברמה גבוהה ועוד ועוד.

"אבל התרומה של הלימודים בישיבה היא גדולה לאין ערוך, ובמיוחד בשנות העשרה,

ובתחילת שנות העשרים. גדולי ישראל מאז ומעולם ראו לנכון לייעד את השנים הללו

להיבט החינוכי, הלימודי, הרוחני. "בשנים הללו נפש האדם מתגבשת, הנער מגבש

ומלטש את זהותו. לכן גדולי ישראל מאז ומעולם חשבו שבשנים הללו נכון שצעיר יהיה

בישיבה שמוקדשת כל כולה לימוד רוח, לימודי יהדות, שם מתעצבת נפשו הרוחנית.

" אני באופן אישי, כעיתונאי, אני חשוף לרוחות המנשבות בחוץ, אני מקשיב לנאמר

במסדרונות הפוליטיים והחוץ פוליטיים, אבל אחרי הכל אני בן ישיבה, והגיבוש של

האישיות שלי שנעשה בשנות הישיבה, מאפשר לי להתמודד בצורה אחרת עם כל

מה שאני רואה ושומע".

 

  • אתה חושב שזה שלמדת בישיבה הפך אותך לעיתונאי אחר? אולי אפילו עיתונאי טוב יותר?

"אני לא מתייחס לחלק המקצועי שכמו כל מקצוע צריך ללמוד אותו

ולצבור ניסיון, אבל חלק מהעיתונאות, במיוחד בפוליטיקה, נוגע להרבה

מאוד יריבויות בין גושים פוליטיים ובין ח"כים ממפלגות יריבות או מאותה

המפלגה. "הדיווחים הפוליטיים נגועים לא פעם, ואולי אפילו ברוב המקרים

בלא מעט רוע, זלזול, לגלוג, תככים ומזימות, לשון הרע ורכילות. דברים

שלא קשורים בכלל לעבודתו של הח"כ או לרמת המסירות שלו לציבור. ובכל

זאת הדברים הללו מדווחים, לשם המציצנות והרכלנות. כבוגר ישיבה, אני

כמובן מסנן יותר את התוכן שמגיע אלי ובעיקר את זה שיוצא ממני. לא כל

דבר אכתוב, גם אם הוא יביא לי יותר רייטינג. כלומר, אני בהחלט חושב

שעובדת היותי בוגר ישיבה, תורמת לכך שאני מתנהג בצורה אחרת גם

עיתונאי, וזה נכון לכל מקצוע או מעמד אחר בחיים".

 

  • את הילדים שלך אתה שולח לישיבה?

"בוודאי. מה השאלה בכלל!!!

 

  • למה בעצם?

"יש כאלו שיגידו לך שהם שולחים את הילד לישיבה כדי שיהיה תלמיד

חכם מופלג ואולי יזכה להיות רב גדול או ראש ישיבה. הלוואי! זו משאת

נפשו של כל הורה, שהילד שלו יצליח בתורה ויגדל ביראת שמים. מי

ייתן ותתגשם המשאלה הזאת!!! "אבל אני רוצה לומר משהו מעבר לזה.

גם אם הבן שלי לא יהיה רב גדול, גם אם הוא לא יהיה תלמיד חכם מופלג,

אני עדיין רוצה שהוא יהיה בוגר ישיבה. כי בישיבה נפשו תתעצב, כמו

שאמרתי על עצמי, זה נכון גם לילדיי. "הנה, קח דוגמה אני מדבר עם

אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, והם מעצמם שואלים אותי, "תגיד,

אתה חרדי?", אני שואל אותם איך אתם יודעים? מה התשובה שלהם?

שומעים עליך! מי שלמד בישיבה נשמע אחרת, הדיבור שלו מעודן יותר,

השפה שלו נקייה יותר. אני לא אומר את זה כדי להתנשא על אחרים חלילה,

ממש לא. אני אומר את זה כי אחרים הם אלו שאומרים לי את זה. זאת

מציאות קיימת. תנסו בעצמכם לנהל שיחה עם בוגר ישיבה ותשמעו שהוא

נשמע אחרת. "על אחת כמה וכמה שאני כבוגר ישיבה, יכול לזהות אדם ולדעת

אם הוא למד בישיבה או לא, ואפילו אם הוא אדם דתי ואולי גם חרדי עם כיפה

וזקן וציצית והכל, אם הוא לא למד בישיבה, אפשר לראות את זה עליו, לשמוע

את זה בסגנון הדיבור שלו, כי ישיבה זה לא רק מוסד לימודי, זה בראש ובראשונה

מקום שבו מעניקים לך נשמה של בן ישיבה, אישיות של בן ישיבה".

 

  • חלפו כשני עשורים מאז סיימת חוק לימודך בישיבה, יש איזה זיכרון
    שאתה מתרפק עליו גם היום, שנים רבות אחרי, שאתה ממש מרגיש
    געגוע לאותם רגעים בישיבה?

"קודם כל אני גאה לומר שאחרי שסיימתי את הלימודים בישיבה המשכתי ללמוד

בכולל אברכים במשך שש שנים, לצד עבודה חלקית. כשהמשפחה התרחבה

נאלצתי לצאת לעבודה אבל אני קשור לתורה הקדושה עד היום, זכיתי לסיים את

הש"ס פעם אחת ואני עכשיו עמל על הסיום השני בעזרת ה', בסדר קבוע ויומיומי

של לימודי 'הדף היומי'. הרגעים שלי עם הגמרא, הם רגעים מאושרים ושמחים מאוד

ואני לא מוותר עלים בשום מקרה "ולגוף השאלה אני לא אנקוב באירוע ספציפי שאותו

אני זוכר במיוחד, אני רק אומר שמה שנחרט בזכרוני זה ההווי.

"למדתי בישיבת בעלזא, ההווי החסידי היה מאוד מאוד חזק שם. רוחניות יש

בכל ישיבה, אבל במקרה שלי אני למדתי בישיבה עם הווי חסידי במינונים מאוד

מאוד גבוהים, יש לזה הרבה מאוד משמעויות. אני זוכר את ההשתתפות הקבועה

בטישים החסידיים, את הישיבה בצוותא עם החברים לשעות של שירת נשמה

ועוד ועוד. היום אני נשוי ועובד, יש לי פחות יכולת להשתתף בכל האירועים של

החסידות. אין ספק שבשנות הנעורים זה היה הווי בעצימות מאוד גבוהה, וזה

מה שזכור לי מאותם שנים כמשהו שבהחלט אפשר להתגעגע אליו בערגה של ממש".

אותי

 

אני נוסע למאפייה ביבנה, ופתאום מולי מגיעה אישה לבושה בבגדים בלואים

פתאום נזכרתי שאשתי ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת ארבעים, לבושה בבגדים בלואים. – יהודה בארקן.

 

 

1. בכל הדיווחים העצובים על פטירתו של יהודה בארקן ז"ל הופיע, בגרסה כזו

או אחרת, התיאור הבא: "השחקן והבמאי שאין ישראלי שלא גדל על סרטיו".

זה לא מדויק. יש ישראלים רבים שלא גדלו על סרטיו. אני, למשל. אני לא מכיר

אף סרט שלו. בעצם, חוץ מאת "לופו בניו־יורק" שהוקרן לנו לפני כשלושים שנה

על מסך גדול בבית הספר לכבוד ראש חודש אדר. את הסרט התמים והמקסים

הזה ראיתי ואף הראיתי לאחרונה לילדי. אבל את כל הסרטים המדוברים כל כך,

ואת המתיחות, לא ראיתי. אני מקווה שזה לא פוגם בישראליות שלי.

השבוע מצאתי את עצמי נשאב לצפיית בינג' ממושכת בקטעים ישנים של בארקן.

לא משנות השבעים והשמונים, אלא דווקא מהשנים האחרונות. תמיד חשבתי שאני

מכיר אותו ואת מורשתו התרבותית, אבל אז שמעתי את שורות המספידים בלוויה

והבנתי שבארקן היה הרבה יותר מאיש מלא קסם אישי, הומור נפלא ושמחת חיים

(שזה המון). בארקן היה ממש רודף צדקה וחסד. ואני לא מתכוון שהוא נתן הוראת

קבע לאיזה מוסד, או התנדב מדי פעם להנחות אירוע למען עמותה כזאת או אחרת

(שזה המון). אני מתכוון שהוא רדף, ממש חיפש, במאמץ, להחיות רוח שפלים ולהחיות

לב נדכאים. וכמו בסיפורי צדיקים מהעיירה, לא נחה דעתו עד שלא מצא מישהו כזה.

יהודל'ה פזרן קדוש.

 

2. בריאיון שנתן לערוץ הידברות לפני שמונה שנים, נשאל בארקן על ידי המראיין,

דודו כהן, מה הדבר שהוא הכי התחבר אליו בעולם התורה והמצוות.

זאת שאלה מעניינת לדתיים מלידה, ומעניינת עוד יותר למי שלא נולד כזה. מכל

התרי"ג, מה הכי מרגש אותך, מה הכי מחייה אותך? מה הייתם עונים? אני הייתי

מדבר על השבת. המצווה ששומרת על השפיות שלנו, על המשפחתיות שלנו, שנותנת

לנו כוחות לכל השבוע, שנותנת לנו כיוון לכל השבוע. מישהו אחר יאמר תפילה, היכולת

לדבר עם בורא עולם שלוש פעמים ביום, ואחר יגיד לימוד תורה או אמונה. כל אחד

והחיבור האישי שלו לחיי התורה. ומה בארקן ענה? הוא הניף את ידיו לשמיים ואמר

בהתלהבות אדירה, בלי לחשוב אפילו שנייה: "חסד. חסד! חסד! חססססד! יוהו!".

הוא אמר את זה, הוא שאג את זה, במין אושר. נהרה על פניו. לא כמו מישהו שמדבר

על מצווה או הלכה שחובה עלינו לקיים, אלא כמו ילד שקיבל סוכריה. שקיבל חנות

ממתקים שלמה. "אם אתה שואל אותי", הוא המשיך, "תגיד, יהודה, מבין שלושת

האבות, מי האב שאתה הכי מתחבר אליו? אברהם אבינו. אברהם אבינו! איש החסד".

 

3. השבוע התקשורת עסקה כל כך הרבה בשחקן האהוב, וכל כך מעט בתהליך התשובה

שלו. איך זה התחיל? מה לשחקן המתיחות הפרוע ולשמירת מצוות? מי היו הרבנים שלו?

איפה למד? איזה סוג דתי הוא היה?

האמת שלשאלה האחרונה אין לי תשובה. קשה לקטלג את בארקן. אבל אחרי צפייה

ממושכת בהרצאות ובראיונות שלו, אפשר להתרשם כמה החזרה בתשובה ("כניסה

לעולמה של תורה", כלשונו) פשוט עשתה לו טוב בחיים. "לא הרגשתי שאני צריך לכפר

על משהו", הוא אמר רק לפני כמה שבועות בריאיון לתוכנית "פגישה" בכאן 11, הריאיון

האחרון בחייו, "אבל הרגשתי שחסר לי כיוון. שאני קם בבוקר וחסרים לי עוגנים. היום

אתה קם בבוקר ויש לך עוגנים. יש לך עוגן שחרית, יש לך עוגן מנחה, יש לך עוגן ערבית.

החיים לא מטרללים אותך".

הוא נולד בליל הסדר של שנת תש"ה. קראו לו יהודה יחזקאל ברקוביץ'. הוריו היו

שמואל ואסתר, זוג עולים מפולין וצ'כיה שבקושי ידעו עברית. "אתה מדבר עם התלמיד

הכי עצלן בכיתה", סיפר על ילדותו בנתניה, "אני הייתי בורח מהשיעורים, הייתה

לי השכלה ים־תיכונית, הייתי כל הזמן בים… ופתאום בשנים האחרונות אתה מגלה

את עולם התורה, ואני אומר לך, ארבע פעמים בשבוע אני לומד, כל פעם אצל רב אחר,

ואני משוכנע שהורי זיכרונם לברכה, שלא זכו לראות אותי במצב הזה, צובטים את עצמם

שם למעלה. כל פעם שאני נכנס לשיעור, אבא שלי אומר לאמא שלי: ראית? זה הוא?

לא, לא. זה לא ייתכן, זה מישהו אחר…"

 

איפה בארקן למד?

 

איפה לא. אצל הרב אליהו סלומון בבית הכנסת במושב הדתי־לאומי בית גמליאל שם גר,

אצל הרב מנחם פלדמן והרב שגיא הר־שפר בבית חב"ד בנס ציונה, אצל הרב צבי שוורץ

הליטאי מ"לב לאחים" ברחובות, וגם בבית המדרש המאולתר שפתח במשרד ההפקות שלו

ברחוב אהרונוביץ' בתל אביב. "אתה מגיע לדרגה מסוימת שאתה אומר: אוקיי הייתי, ראיתי,

עשיתי", הוא סיפר פעם. "אני כבר טעמתי מהכול, אבל נשארתי בלי טעם. עד שיום אחד

טעמתי טעמה של תורה, וכאן פתאום הגיע הרעיון הזה של לבוא ללמוד ולדבוק בנושא

של תורה. וזה תענוג, סוג של ויטאליות, שמחת חיים, כשאני פתאום עולה על איזשהו וורט

או שאני מפצח סוגיה קטנה, זה סוג של שמחה שלא הכרתי לפני כן". ובהזדמנות אחרת אמר:

"אם מישהו בא היום ואומר לי: שמע, יהודה, יש מסיבה במקום כזה וכזה, ואחר בא ואומר לי,

בדיוק באותה שעה יש שיעור תורה עם הרב הזה והזה – אין בכלל שאלה שאני מגיע לשיעור תורה!".

 

4. אבל, כאמור, העמוד המרכזי שעליו עמד עולמו של בארקן היה החסד.

הוא סיפר שוב ושוב איך מעשי הצדקה שלו הצילו אותו בימים הכי קשים בחייו,

כשהיה מסובך עם חובות של מיליונים לשוק האפור בעקבות כישלון של סרט שהפיק.

באותו יום שבו התייאש לגמרי מחייו, הוא קיבל שיחת טלפון ממעריץ שהניח שהוא

עשיר ובעל אמצעים ויוכל לעזור לו. בארקן כמעט סגר את הטלפון, אבל אז גילה בכיסו

200 שקלים והחליט לתת אותם לאותו איש, ומאז הבין שלא משנה באיזה מצב אתה,

תמיד יש מישהו שאתה יכול לעזור לו. צדקה תציל מאובדנות. ההבנה הזאת נתנה לו

כוחות, ובעיקר נתנה לו מוטיבציה לעזור. אפילו אובססיה לעזור.

ובחזרה ללוויה. אחד המספידים, הרב יחזקאל שיינפלד, סיפר שנהג לדבר איתו בכל

יום שישי בטלפון על פרשת השבוע, ולפעמים תוך כדי שיחה היה בארקן מתנצל ואומר:

"סליחה, כבוד הרב, יש פה איזה מישהו נזקק, חכה כמה דקות אני אחזור אליך, אני צריך

לתת לו את הסל לשבת". ואז אחרי כמה דקות הוא היה מצלצל שוב ואומר: "זהו. נתתי את

הסל. עכשיו אני מוכן לשבת". מההספד לא כל כך הבנתי על איזה סל מדובר. אבל אתמול,

תוך כדי נסיעה, כששמעתי עוד הרצאה של בארקן השלמתי את התמונה:

"במסגרת החלום הקטן שיש לכל אחד ואחד מאיתנו לבוא ולהיות, מה שנקרא, קשורים

ליום שבו נזכה כולנו לראות בביאת המשיח, ולראות את בית המקדש, ולעשות את שלושת

הרגלים, גם לי יש החלום הזה",

סיפר בערב ההוא, לפני יותר מעשר שנים. "ויום אחד אני פותח את ספר תהילים בפרק נ"ד

ואני מבין שבעצם כבר היום אני יכול לעבוד בבית המקדש. דוד המלך פונה אל בורא עולם

ואומר 'בנדבה אזבחה לך'. בכל פעם שאנחנו נותנים נדבה לעני, כאילו העלינו זבח לבורא

עולם. ומאז, ברוך השם, כבר למעלה משנה, בכל יום בדרך לבית הכנסת בנס ציונה יש

איזה שלוש נקודות ששמה תמיד עומדים כמה אנשים נזקקים, אני בא ונותן.

בנדבה אזבחה לך. ולפני כמה שבועות החלטתי שביום שישי אני עושה אפ גרייד לזבח, ביום

שישי אני עושה זבח תודה מיוחד, אני בא למכולת ומכין ערכת שבת. למי שאין כסף לעשות

קידוש, אני קונה לו שתי חלות, בקבוק יין, נרות, קונסרבים (שימורים), מכין לו את ערכת

הקידוש שלו. שמח וטוב לב אני יוצא מהמכולת, עובר דרך אותם מקומות שכל בוקר אני

עובר – ואין אף אחד. אני מסיים את התפילה ועושה שוב סיבוב באותם מקומות, אולי זה

מוקדם להם ביום שישי. אין אף אחד. אז אני אומר, טוב, אני אסע לרחובות אולי שם אמצא

מישהו. אם לא בנס ציונה אז ברחובות. ואני מגיע לרחובות וגם שם, אין אף אחד".

 

5. וכאן בארקן מתאר בכאב את המצוקה הגדולה שלו. איך הוא נוסע מעיר לעיר בשפלה ולא מוצא למי לתת.

"אני מסתכל כלפי מעלה לבורא עולם ואומר לו: ריבונו של עולם, זו ערכת שישי, ערכת

שבת, אין מה לעשות עם זה ביום ראשון, ואין לי אף אחד. , פתאום נזכרתי שאשתי

ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אמרתי, קודם כול נקנה את הרוגאלך.

שלום בית. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת

ארבעים בערך, לבושה בבגדים בלואים מסכנות נודפת ממנה, והיא מסתכלת עלי וככה

חוששת להתקרב ובסוף תופסת אומץ ואומרת לי: 'יהודה בארקן?'. אני אומר כן, שלום.

'אני יכולה לבקש ממך משהו?'. כן, בבקשה. היא אומרת לי: 'תן לי חתימה'. אמרתי:

אין בעיה. לקחתי חתיכת נייר. איך קוראים לך? 'שלומית'. כתבתי לה

'לשלומית שבת שלום! בברכה, יהודה ברקן'.

"אני נותן לה את הפתק, היא מצמידה ללוח לבה, אבל אני מרגיש שיש כאן עוד משהו.

אני מנסה לדובב אותה ואומר לה: שלומית, אז שתהיה לנו שבת שלום. איפה את

עושה את השבת? והיא אומרת לי: 'אני לא עושה'. למה את לא עושה? היא אומרת:

'כי אין לי איך. אני גרה לבד ואין לי אף אחד'. אמרתי לה רגע. הלכתי לרכב וחזרתי

בשמחה עם הערכה. הנה, את עושה! יש לך את הנרות, יש לך את הבקבוק, יש לך

את היין, את הקונסרבים, קחי עוד שלושים שקל שיהיה לך לקנות כל מיני דברים

משלימים. אה, ויש לי גם קלטת שהוצאתי על סיפור חיי. תרשי לי להעניק לך את

הקלטת הזאת שי קטן ממני. אז היא לוקחת את הקלטת ואומרת לי: 'תודה רבה, אבל

אני לא אוכל לשמוע את זה'. אמרתי לה: למה? כי אין לך טייפ? היא אומרת: 'לא, כי

אין לי חשמל. לא שילמתי את החשבון אז אין לי חשמל'. וואו. אמרתי לה: תראי, היום

יום שישי, אין מה לעשות, אבל אני מקווה שהנרות שנתתי לך יספיקו להאיר לך את

הבית בליל שבת. בואי נקבע ביום ראשון כאן בעשר, תביאי לי את החשבונות".

בארקן מספר שביום ראשון, כשהגיע לאותה נקודה מול המאפייה ביבנה, היא כבר

חיכתה לו עם חשבונות החשמל בידה. "אתה מסתכל בחשבונות ולא מאמין. כמה

זמן הבחורה הזאת יושבת בחושך? שמונה חודשים! יש שם חוב שהצטבר ל־1,600

שקל. אני טס לחברת החשמל ברחובות, ניגש לפקיד הראשי, ואומר לו: שמע חביבי,

זה הסיפור, יש כאן מקרה קשה. 1,600 שקל וניתקו אותה לפני שמונה חודשים.

אני לוקח על עצמי חצי. בואו תראו מה אתם יכולים לעשות. הפקיד אומר לי: הבנתי,

אישה באמת מסכנה, אבל יש לנו עשרות כאלה. אם נוותר לה נוותר לכולם. לא הספקתי

לענות לו והפקידים שמאחוריו שמעו את השיחה, וממש תוך שלוש־ארבע דקות, זה

נתן חמישים, זה נתן שמונים, זה נתן מאה, תיק תיק תק, אספו שמונה מאות שקל,

הדליקו לה את האור".

 

6. ובארקן סיים את ההרצאה ההיא כך:

"לסיום המפגש הנפלא בינינו, אני רוצה לצטט משהו שקראתי ברמח"ל. בספרו 'מסילת

ישרים' הוא כותב במבוא דבר נפלא:

'החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע

להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם

גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה'. לא באתי לחדש לכם שום דבר,

באתי רק להזכיר לכם, אומר הרמח"ל. גם אני. ערב טוב. תודה רבה".

 

לתגובות: [email protected]

 

'מתוך 'בשבע

 

הוא אמר לי, אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח?

הוא אמר לי, אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח? הרב אורי זוהר

 

הרב אורי זוהר, בעברו שחקן, אמן ויוצר בטלוויזיה הישראלית – החליט

בסוף שנות ה-70 לנטוש את הכל. הוא עבר לגור בשכונת מטרדסדורף

החרדית בירושלים, גידל את עשרת ילדיו לתורה, ומיעט מאוד בהענקת

ראיונות לכלי התקשורת.

"אני בעל תשובה, אשתי קוראת לנו 'ניצולי שואה'", אמר בשיחה שהעניק

לתלמידי ישיבת 'ברכת חיים'. "באתי מעולם שלא היה חסר לי מאומה מבחינה

חומרית, היינו אנשי 'בוהמה', אנשים ציפו מאתנו שנשבור את כל המוסכמות,

לא הייתה לנו שום מסגרת שחייבה אותנו, והיום – אתם רואים אותי", אומר הרב

אורי זוהר, שמדהים את שומעיו בלבושו החרדי ובשליטתו העמוקה בהשקפת

עולמו הברורה.

"אין לי לא אוטו ולא וֶסְפַּה ולא אופניים ואין לי כלום. אבל יש לי הכול!", המשיך

ואמר לבני הנוער ב'ברכת חיים'. "אין מאושר ממני. להיות מאושר זה לדעת

שעכשיו פה הקב"ה נמצא. שעיניו פקוחות על כל אדם ואדם והשגחתו בכל רגע.

זה מצב תמידי של להיות עם הבורא עולם".

"עשיתי תשובה כי לא הסכמתי להיות 'פרייאר'. בורא-עולם שלח לי את הרבי שלי,

הרב זילברמן, הוא הסביר לי מה-זה-יהודי", אמר הרב זוהר ב'ברכת חיים', כשעיניו

נוצצות מדמעות געגוע לרבו המובהק, הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, אבי שיטת זילברמן.

 

איך החלה הדרך?

 

הרב אורי זוהר, שתמיד היה 'איש רוח' ומחפש אתגרים אינטלקטואליים,

נעתר לבקשת הרב אריה יצחק לבוא לירושלים 'להתווכח' עם 'רב חרדי'.

ה'סיכום' היה שאם הרב משכנע שיש בורא לעולם אז 'אורי זוהר' – האיש

והמותג – חוזר בתשובה. לאורי זוהר לא היה ספק מי ינצח בוויכוח התיאולוגי.

"אני זוכר שיצאתי מהבית של הרב זילברמן בשערי-חסד. אני, הוא אמר לי,

אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את

המוח? אני גרתי אז בוילה ביפו, מול הים, כל היום הסתובבתי בחוף שרתון,

והוא יושב פה בחדר ישן בבית מקולף, ואם לא היו לו ספרים מהרצפה עד

התקרה אני חושב שהתקרה הייתה קורסת… והוא אומר שהוא מאושר?

על מה הוא מדבר? ואני מחכה כבר לרגע שאני אצא מהחדר הזה… די.

שנחזור כבר לים. לחופש", הוא משחזר את תחושותיו בתום ה'וויכוח האינטלקטואלי'.

"אבל הוא הוכיח לי את האמת. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אורי, לא יעזור לך

שום דבר בעולם, זו האמת! וזה היה הרגע הכי קשה שלי בעולם! כי אחרי

שהבנתי שזו האמת, ויש גן-עדן ויש גיהינום, ויש שכר ועונש, ויש עולם הבא,

ופה זה הפרוזדור, אז מה אני עושה? מה עושים? מה יהיה? שאני אשים

כיפה על הראש? אין מצב. הסתכלתי בראי ואמרתי: אני לא שם את הדבר

הזה גם אם יש מיליון גיהינומים… תפילה? מה פתאום. שבת? איך אפשר.

 

תחילת הדרך

 

"ישבתי ואמרתי: 'אני לא מסוגל. שום דבר'. אבל ידעתי שיש בורא לעולם,

אז אמרתי לו: 'תראה, אני לא מכיר אותך, ככה ממש דיברתי אתו, אבל מה

אני אעשה והוכיחו לי שאתה 'יש', שאתה קיים, שהתורה אמת, ויש לי אחריות

על אשתי ועל הילדים שלי, ואני מבין שזה אמת, אבל אתה רוצה ממני משהו

שאני לא מסוגל… תעזור לי'.

"נו, ומה קרה? הקב"ה הוליך אותי. הוא שלח לי מחשבה: קשה לך, אז תמצא

משהו קל, שאתה מסוגל, אבל אותו תקבל בצורה מוחלטת… חיפשתי מה אני

יכול לעשות. את המצווה הכי קלה בתורה. "מצאתי מצווה קלה: להדליק שני

נרות לפני שבת… פעם אחת בשבוע, שני נרות שבת, עם ברכה… 20 שניות

בשבוע. וזהו. אבל לכל החיים. יהיה מה שיהיה זו קבלה מוחלטת.

"וזו הייתה ההתחלה. צריך להשתדל להראות לקדוש ברוך הוא שאנו רציניים.

אחרי זה כבר לבשתי ציצית, כמובן בלי שכולם רואים, ואפילו התחלתי להתפלל.

אני זוכר שבאתי לרב זילברמן ואמרתי לו שיגלה לי מה המינימום של תפילה.

הקו האדום. רק כדי לא להיות בגיהינום. לא אכפת היה לי להיות בגן-עדן אפילו

בשורה האחרונה, אפילו להרגיש בגב את החום של הגיהינום… מינימום של תפילה…

תפילין, שמע ישראל ושמונה עשרה…".

 

מה היה קורה אם לא…?

 

בראיון שהעניק בעבר ל'ynet', נשאל על ידי המראיין: "אתה חושב לפעמים

מה היה קורה לך אם לא היית חוזר בתשובה?", בתשובה, השיב הרב אורי

זוהר: "זה היה נגמר רע מאוד. איפה הייתי חולם על קשר כזה עם ילדים כמו

שיש לי היום? איפה הייתי חולם על התקדמות עצמית, אמיתית? יכול להיות

שהייתי מתקדם בסרטים, יכול להיות שהייתי עושה עוד קולנוע, אבל ודאי שחיי

משפחה לא היו לנו. איפה הילדים היו זרוקים היום אני לא יודע".

בשיחה גלוית הלב בישיבת 'ברכת חיים', פנה הרב לתלמידים, ואמר: "באתי

מעולם שהיה בו הכל. היום אין לי לא אוטו, לא וספה  ואפילו לא אופניים – ואני

מאושר. אני מעיד עלי שמים וארץ שזה אמת", קורא הרב מדם ליבו. "אם יגידו

לי אל תתפלל שחרית, אתם יודעים מה? לא שחרית, ערבית! שזה 'רשות', אם

יגידו לא להתפלל פעם אחת 'מעריב' ואקבל בתמורה לא 500 מיליון דולר אלא

כל הון שבעולם, זה אפילו לא ניסיון בשבילי… מה אעשה עם כל ההון שבעולם?

אוכל ארבע ארוחות ביום? אשן על שתי ספות? אבל להפסיד 'מעריב' אחד זה חור

בעולם הבא שאי אפשר לסתום לעולם!", הוא אומר בלהט. "אני עבדתי עם השכל

שלי. השלטתי אותו עליי, כמו שאומר הרמב"ם שהשכל הוא אמצעי לדביקות בהשם.

יש לי 'דיבור' עם הקדוש-ברוך הוא'…".

"אגלה לכם סוד גדול. רק לכם אני מגלה את זה. אם מדברים עם הקדוש-ברוך-הוא,

הוא עונה! אם יש לך עיניים לראות ואוזניים להקשיב, אתה רואה ושומע איך הקב"ה

מוביל אותך. לא לאן שאתה רוצה אלא לאן שטוב לך. אין אבא שאוהב את בנו יותר

משהקב"ה אוהב אותנו, כל אחד ואחד מאתנו".

 

געגועים לעבר?

 

"אין לך טלויזיה כאן בבית", אמר כתב ynet שנדהם למראה ביתו של הרב זוהר,

וחייך לשמע התשובה: "התקלקלה הטלוויזיה לפני 25 שנה והמתקן לא הגיע.

איך אני אראה?". הכתב הוסיף ושאל את דעתו של זוהר אודות טלוויזיה, וקיבל

תשובה חד משמעית: "זו צרה גדולה. אני עוסק הרבה בנוער ובילדים. יש לי קשר

עם הרבה הורים שהתקשרו דרך ערוצי הקודש, הערוצים הדתיים. אנחנו פתחנו

בתי ספר לחילונים שמחפשים אלטרנטיבה למה שקורה. תרבות הטלוויזיה הורסת

כל חלקה טובה, גורמת לילדים לחיות חיים של דמיון גמור. חולמים על עושר, על

קריירות, לא מצליחים להשיג את זה. מגיעים לאלימות. מתוסכלים. השם ירחם.

היום אני יודע מה שקורה בנוער הזה. לא מפרסמים בעיתונים אפילו חלק קטן:

הסמים, ההתאבדויות".

"הבילויים של פעם לא חסרים לך?", המשיך המראיין לשאול את זוהר, וקיבל את

התשובה הבאה: "עלינו כיתה. עלינו כיתות. לך חסר גן ילדים?"… הראיון הסתיים

בשאלה: "יכול להיות שיום אחד תבוא ותגיד, סיימתי את הפרק הזה, אני חוזר לחיים

החילוניים?", והרב אורי זוהר השיב בלהט: "לא יכול להיות דבר כזה. שמרצוני אני?

בחיים לא. בחיים לא אעזוב את התורה. בחיים לא".

 

נעמה גרין הידברות

 

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף. בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ישראל וייס

 

זה קרה בשבוע שעבר, נסעתי לעבודה ונתקעתי במחסום המשטרתי שבדרך לירושלים, כחלק

מאכיפת הסגר הכללי שהוטל על כל רחבי הארץ בגלל התגברות התחלואה בקורונה.

מזג האוויר היה קר, ולכן חשבתי שהאדים העולים ממכסה המנוע שלי, אינם חריגים במיוחד,

עד שהבחנתי שהמחוג מצביע על חום הרכב מטפס ומתקרב אל הרף העליון שלו. עודי מתלבט

מה לעשות, והנה נכבה מנוע הרכב. אני עומד באמצע פקק רציני, כל הנהגים עצבניים, מחכים ל

עבור כבר את המחסום המשטרתי ואם אני נשאר עם הרכב כאן, אני מייצר פקק ארוך שבעתיים.

התלבטתי לשתי שניות מה לעשות, והתנעתי את הרכב פעם נוספת. להפתעתי הרכב אכן נדלק

בלי בעיות, וכעבור כמה דקות נוספות הוא שב ונכבה, רק כדי שאני אתניע אותו בשלישית.

עברתי את המחסום, והמשכתי לנסוע עוד קצת עד שנעלמתי מעיני השוטרים (לא היה לי אבוד

צהוב ברכב וחששתי לעצור ולצאת מהאוטו בלעדיו). עצרתי בצד ופתחתי את מכסה המנוע.

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף, אולי הרדיאטור דולף,

ייתכן שבעיה מכנית אחרת מגורמת להתחממות המנוע, ומי יודע כמה אצטרך לשלם עבור התיקון.

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק, בעיקר על עצמי.

 

מסתבר שבבוקר, כשבדקתי שמן ומים לפני שיצאתי לדרך, כמו שאני עושה אחת לתקופה, שכחתי

לסגור בחזרה את הרדיאטור. המנוע התחמם, המים רתחו ופשוט התאדו. נשארתי עם רדיאטור ריק

ועם מנוע רותח מחום. מיהרתי לתא המטען, הוצאתי ג'ריקן של ארבעה ליטרים מים, והתחלתי למלא

הרדיאטור. הבעיה שהוא היה כל כך רותח, עד שהמים שהכנסתי התאדו בתוך שניות וברחו בחזרה

החוצה בדמות קיטור רותח. כך בזבזתי את רוב המים רק כדי לקרר מעט את המנוע, ולאחר מכן המתנתי

כעשר דקות עד שהמנוע התקרר עוד קצת, הוספתי את שארית המים שהיו ברשותי אל הרדיאטור הפתוח

והמשכתי בדרכי לירושלים. בהמשך נכנסתי למוסך, וקניתי פקק חדש תמורת חמישים שקלים ששילמתי

עבורו, מילאתי את הרדיאטור כולו וסגרתי היטב. הרכב נוסע מצוין, אם אתם דווקא מתעקשים לדעת. בלי עין הרע.

 

אבל אני למדתי כמה דברים מהסיפור הזה, שגרם לי לחשוב קצת על עצמי, ועל החיים בכלל.

 

בואו נראה מה קרה כאן…

באתי לתקן לבדוק שהכל בסדר, ונמצאתי מקלקל, שכחתי לסגור את הפקק וכמעט שרפתי את

המנוע של הרכב. המסקנה שלי מזה היא שכשאתה רוצה לתקן, תוודא קודם כל שאתה לא מקלקל

חלילה וחס. כמו כן, לפני שפתחתי את מכסה המנוע עברו לי מחשבות שונות בראש, אבל ברגע שרק

פתחתי את המכסה הבנתי שמדובר בתקלה שאפשר לתקן בתוך רגע…

 

מזה אנחנו יכולים ללמוד שהבעיה נראית יותר מפחידה כשאתה לא יודע את הממדים האמתיים שלה.

במקום להיכנס לפחדים פשוט תנסה לבדוק מה גודל הבעיה וייתכן שתופתע לטובה.

אבל המסקנה הכי חשובה שלמדתי היא כזאת, שימו לב:

כשאני החלטתי להתניע את הרכב שוב למרות שהוא כבה, לקחתי סיכון שאני שורף את המנוע שלו.

לאחר מכן הוא כבה פעם שנייה ושוב לקחתי סיכון. גם אחרי שכבר עצרתי ושמתי קצת מים, לקחתי

סיכון ענק כשהמשכתי לנסוע עד ירושלים עם רדיאטור פתוח שמלא מים בקושי עד חציו.

למה הסכמתי לקחת את הסיכון הגדול הזה?

אתם יודעים למה?

ובכן, אגלה לכם בסוד ואל תספרו לאף אחד…

בגלל שיש לי רכב ישן, שגילו כבר עבר את ה-20, וששוויו הכספי אינו עולה על משהו כמו 2,800 שקלים.

רוב הסיכויים, כך חשבתי לעצמי, שאצליח להגיע בשלום ושלא יקרה למנוע שום נזק. יש סיכוי קטן שהנזק

כבר קרה בכל מקרה, וייתכן גם שאני עכשיו מזיק לאוטו כשאני ממשיך לנסוע. אבל מה? אני מהמר על

2,800 שקלים לכל היותר, אז הלחץ לא כזה גדול. מקסימום ימות האוטו, נקנה חדש… כלומר ישן, אבל

אחד אחר במקום זה שאני נוהג בו כיום…

ומזה אני לומד שיעור מוסר חשוב מאוד לחיים:

אם הנשמה שלך יקרה בעיניך, אתה לא תיקח סיכונים. אתה תשמור עליה מכל משמר.

אם אומרים לך "אל תסתכל במקומות שיכולים לקחת אותך למטה", "אל תדבר עם אנשים

שיכולים להשפיע עליך לרעה, זה מסוכן לנשמה שלך"… מה תעשה? תיקח סיכון או לא תיקח?

זה תלוי כמה הנשמה שלך שווה בעיניך!

אם אתה תבין שהנשמה שלך שווה כמו רכב יוקרה ששוויו חצי מיליון שקלים, אתה לא תתקדם

אפילו מטר אחד קדימה אחרי שהמנוע התחמם. לא תיקח סיכון. אבל כשאתה נוהג על רכב ישן

נושן שממילא לא עתיד לחיות עוד זמן רב, וששוויו אינו גבוה בכלל, אתה יכול לקחת סיכונים.

לכן הדרך הטובה ביותר עבורנו להתרחק מהעבירה ומהניסיונות של היצר הרע, היא לדעת להעריך

את הנשמה שלנו. להבין מה אנחנו עלולים להפסיד חלילה וחס אם נהמר וניקח סיכונים, סביר להניח

שנלך בדרך הבטוחה ונזהיר מאוד שלא להכניס את עצמנו לידי ניסיון.

תחשבו על זה!!!

 

זמני כניסת ויציאת השבת ברחבי הארץ – שעת הדלקת נרות שבת

זמני כניסת ויציאת השבת ברחבי הארץ – שעת הדלקת נרות שבת

עיר:כניסה:יציאה:רבנו תם:
אלעד19:0420:1320:56
אשדוד19:0320:1420:56
באר שבע19:0420:1220:54
בית שמש18:5420:1220:55
ביתר עילית18:5520:1220:54
בני ברק19:1120:1420:56
חברון19:0620:1120:53
חיפה19:0320:1520:58
טבריה19:0120:1320:56
ירוחם19:0320:1120:52
ירושלים18:5620:1220:54
מודיעין עילית19:0520:1320:55
מירון19:0720:1420:57
נתניה19:0320:1520:57
ערד19:0420:1020:52
צפת19:0720:1420:57
קרית מלאכי19:0220:1320:56
רחובות19:0220:1420:56
תל אביב19:1120:1420:57

שאלה:
למה מדליקים נרות שבת?

 

תשובה:

אחת מהמצוות המיוחדות, אותה מקפידה לקיים כבר דורות רבים כל משפחה יהודית,

אף אם היא בעלת זיקה מסורתית, היא מצות הדלקת נרות שבת.

מצוה זו מקורה עוד בימות משה רבנו, והיא עברה מאז מדור לדור, כפי שחז"ל לימדונו:

"קבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק את הנרות לשבת". (פסיקתא זוטרתא)

את חשיבות ההקפדה על קיום מצוה זו, ניתן לראות גם מדברי ה"שולחן ערוך" שפסק:

"אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר". (סימן רס"ג, ב')

ובמשנה במסכת שבת שנינו: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות

בנדה, בחלה ובהדלקת הנר". בטעם המצוה, כותב ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "משנה ברורה":

"עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת". (סימן רס"ג, סק"א)

בחז"ל מבואר שהעונג שבת שישנו בנרות שבת, נובע מהאור שהנרות מאירים בבית, אשר על

ידי אור זה ניתן לראות את המאכלים אותם אוכלים, וזה לשונם של חז"ל: "אין שביעה אלא במראית

העין, לפיכך אמרו הדלקת נר בשבת חובה, שיתענג במאכל ובמשתה". (פסיקתא זוטרתא)

בנוסף לעונג שבת שיש בהדלקת הנרות, יש בזה גם כבוד שבת, וכפי שאומר ה"ילקוט שמעוני":

"נרותיה הן כבודה". (פרשת בהעלותך) וברמב"ם כתוב: "ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך לאכול,

ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".

על ידי האור של נרות השבת ישנו שלום בבית, כפי שמסבירה הגמרא במסכת שבת (דף כ"ה ע"ב,

שהפסוק "ותזנח משלום נפשי" מדבר על הדלקת נר בשבת. ורש"י מבאר שם ש"במקום שאין נר,

אין שלום, שהולך ונכשל, והולך באפילה".

בזכות קיום מצות הדלקת נרות שבת, זוכים לבנים תלמידי חכמים, כמבואר בגמרא שם (דף כ"ג ע"ב)

ש"הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים". רש"י מסביר שלומדים זאת מהפסוק "כי נר מצוה

ותורה אור", אשר מפסוק זה רואים ש"על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה".

בטור (סימן רס"ג) כתוב: "יהא זהיר לעשות נר יפה, דאמר רב הונא, הרגיל בנר שבת להשתדל

בו לעשותו יפה, הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

על גודל השכר שיקבלו המדליקים נרות שבת לעתיד לבוא, אומרים חז"ל: "אם שמרתם נרות של

שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר 'והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות'. ואיני

מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר 'לא יהיה לך עוד השמש

לאור יומם, ולנוגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם'. האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם,

שנאמר 'והלכו גוים לאורך'. ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל? באור הצדקה, שנאמר 'וזרחה לכם

יראי שמי שמש צדקה'. וכל כך למה? בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת". (ילקוט שמעוני, פרשת בהעלותך)

 

נ.ב. חשוב לזכור:שעת הדלקת נרות שבת הוא רק לפני כניסת השבת בפועל. לאחר שקיעת החמה אסור להדליק נרות כי מדובר בביצוע מלאכה שאסור לעשות בשבת.

מבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, כך וכך אני נכשל, תעזור לי לעשות תשובה.

מבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, כך וכך אני נכשל, תעזור לי לעשות תשובה.

 

השבוע התחלנו את שבועות השובבי"ם .(בששת השבועות שקוראים בתורה בספר

שמות:שובבי"ם- ראשי תיבות של: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים)

האר"י ז"ל אמר שעכשיו, ששת השבועות הללו, הם זמן של תשובה… ואפשר

לפעול בהם הרבה מאוד.  יש כאלו שנוהגים לעשות צומות בשני וחמישי. יש

גם עניין להגיד יותר תהילים, גם אלו שרגילים להגיד תהילים מידי ,בשבועות

הללו נוהגים להגיד יותר תהילים.

 

כי תהילים זה פותח את כל שערי התשובה. כתוב בליקוטי מוהר"ן שמי שרוצה

לעשות תשובה שיהיה רגיל באמירת תהילים. כי תהילים גם מעורר את האדם

לתשובה, וגם מביא אותו לשער ששייך לו. כי כל אחד יש לו שער שייך לו ,

והתהילים פותח לאדם את כל השערים. לכן בימים הללו נוהגים להגיד יותר תהילים.

וכמובן שצריכים להתרכז יותר בעניין של תשובה, לעשות תשובה, כל אחד עד

איפה שידו מגעת. מסופר בזוהר על רבי אלעזר שהיה יושב לפני אבא שלו רבי

שמעון. היו שם גם רבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי חזקיה .

רבי אלעזר שאל את רבי שמעון על העניין של התשובה, ורבי שמעון ענה לו –

'ראינו שהקב"ה רוצה בתשובת הרשעים.' באמת אנחנו אומרים את זה בכל יום

בתפילה, 'הרוצה בתשובה.'  וזה דבר מאוד חשוב, וזה המפתח.

אתה רוצה לחזור בתשובה? אתה יודע, בורא עולם, אבא שבשמיים רוצה שאני

יעשה תשובה! זה הדבר הראשון, 'הרוצה בתשובה.'

 

ופה ראיתי בליקוטי הלכות שרבי נתן כותב, שהצדיקים כל העניין שלהם זה איך

להכניס דעת ורצון בכל אחד ואחד, שכל אחד ואחד יזכה לעשות תשובה.

ואומר רבי נתן שעל ידי שהצדיקים מכניסים באדם את הדעת, על ידי זה הם

מגרשים מהאדם את הרוח שטות. כי בוודאי הוא מלאכה גדולה ואומנות נפלא

מאוד מאוד להאיר הדעת באנשים שנכשלו בעוונות. כי לקרב אנשים ולחזק אנשים

שכבר לומדים ומתפללים ועוסקים בעבודת ה', זה גם דבר נפלא מאוד, אבל אפילו

אנשים שנכשלו בעוונות, ובפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו רחמנא לצלן, במזידים

גמורים! והצדיק, הוא רחמן כזה, שאפילו לאותם שנפלו כל כך הוא מאיר בטובו

וברחמיו את הדעת. והוא מלמד אותם שה' איתם!

 

כי למה אדם לא חוזר בתשובה?

כי הוא חושב שהנה, הוא עשה עבירות, וגמרנו, ה' שונא אותו, ה' לא אוהב אותו,

זהו זה. הוא חושב שהכל סגור לו והוא לא יכול לעשות תשובה. ועיקר מה שהצדיק

מלמד את האדם זו הדעת הזו, שה 'איתך! וה' אוהב אותך! ועל ידי שהוא באמת

מצליח להכניס באדם את הדעת הזו בזה הוא מגרש ממנו את הרוח שטות! בזה

שהצדיק מכניס באדם את הדעת – ה' אוהב אותך! ה' רוצה בתשובה שלך! ה'

רוצה אותך! ה' איתך! אל תחשוב שאתה כבר רחוק מה', לא! ה' איתך! כי אפילו

אם האדם הוא כמו שהוא ,תכף שמודיעים לו כי גם שם איפה שהוא נמצא, נמצא

ה' יתברך איתו, כמו שכתוב 'השוכן איתם בתוך טומאתם', שה' שוכן עם עם

ישראל בתוך טומאתם, אפילו במקומות הטמאים ביותר.

 

והעובדה שה' אוהב אותך! הרי כל החיות שלך זה ממנו. וזו העובדה!

שאפילו שעשית דברים נגדו, ואפילו את העוונות הכי גדולים והכי חמורים,

ה' יתברך ממשיך ומחיה אותך, נותן לך, אז תדע שה' איתך!

ואז כשהצדיק מצליח להכניס באדם את הדעת הזו, תכף בורחת הרוח שטות.

וה' בעצמו יורד למצריים, למקומות הכי נמוכים, 'אני ולא מלאך', וה' מכניע את

כל הרשעות, ואדם שרוצה ומתפלל הוא יזכה בוודאי! והידיעות האלו, אלו הידיעות

שנותנות לאדם את הכח לעשות תשובה. לא משנה איפה אתה נמצא, לא משנה

איפה את נמצאת, ומה עבר עליך, תתחיל מעכשיו! תזכור! אבא שבשמיים אוהב

אותך, אבא שבשמיים אוהב אותך! רוצה את התשובה שלך! רוצה שתדבר איתו,

שתדברי איתו! ובפרט עכשיו בזמנים הללו, שאלו שבועות של תשובה, זמנים

שיותר מסוגלים! ודאי שה' הוא שומע תפילה, וכמו שאנחנו אומרים 'כי אתה שומע

תפילת כל פה'. וזו הנקודה שה' חנן אותי להבין ולהסביר לאנשים –

יש לך יצר הרע? נכון. אבל יש לך גם יצר טוב! והיצר הטוב זו התפילה האישית, ההתבודדות.

כל פעם באים אלי בחורים, שבורים, מספרים לי שהם נכשלים במה שנכשלים.

ומה לעשות? זאת המציאות שיש לך יצר הרע ולכן אתה נכשל. אבל יש לך גם

יצר הטוב, תתחיל להשתמש בו! מה שכתוב 'בראתי יצר הרע באתי לו תורה

תבלין', התורה היא ודאי כח חזק ועצום מאוד, והיא עיקר גדול מאוד בכל

המלחמה נגד היצר הרע. ובכל אופן, גם לתלמידי חכמים שעוסקים רוב ככל

היום בתורה, ישנם נקודות שהם לא מצליחים להתגבר עליהן והם לא מוצאים

עצה מה לעשות ואיך להתקדם בדבר הזה המסוים שהם עדיין נכשלים בו. ולכן

היצר הטוב שהוא שייך לכולם, זה היצר הטוב של התפילה האישית וההתבודדות,

וזה היצר הטוב העיקרי שעל ידו מנצחים את היצר הרע ומתקדמים בחיים.

 

והיצר הטוב יבוא לידי ביטוי, כשאתה פשוט תקבע לעצמך זמן ,כל יום תבוא לדבר

עם אבא שבשמיים: "רבונו של עולם ,יש לי כזה יצר הרע, וכתוב בגמרא הקדושה,

שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, תוציא ממני את היצר הרע הזה ,תן לי את הכח

להתגבר עליו, תן לי לדעת שזה הכל שטויות ,ואחרי מעשה אני סתם מצטער, תן לי

את הכח שיעבור עליי יום נקי ." וכל אדם לפי העניין שלו.

ועל ידי העצה הפשוטה הזו, השיחה עם הבורא יתברך שמו ,אדם יגלה שיש לו גם יצר טוב

ועל ידי שהוא יתמיד בשיחה הזו מידי יום, ויבקש בהתמדה על נקודה מסוימת

שהוא נכשל בה, ולא יבהל מכל מה שעובר עליו ,רק ימשיך ויבקש ויבקש עד שה' יושיע

אותו, הוא יראה את עצמו איך שהוא משתנה והופך מרע לטוב, ורק יעלה מעלה מעלה.

כי אפילו אדם שנכשל, וזה דבר שכל אחד צריך לדעת ,שאפילו אם הוא מתפלל על

נקודה מסוימת להפסיק להכשל בה, זו לא עבודה של יום יומיים, צריכים עקשנות גדול ,

והתמדה גדולה בתפילה יומיומית בהתבודדות .

 

 

את הרצון! כי ברוחניות אדם צריך להתפלל ולהתפלל עד שה' יתן לו!

 

אנחנו מדברים עכשיו על תשובה, וצריכים לדעת שהתשובה זו תפילה.

כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל השם. ה 'לא מבקש מאיתנו, רק

שנדבר! איך עושים תשובה? מדברים! מספרים לבורא יתברך שמו, מה

שעובר עליך, ואת היצר הרע שיש לך, את ההתמכרות שיש לך, את הקושי

שיש לך ,ומבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, תעזור לי, הנה כך וכך אני נכשל,

תעזור לי לעשות תשובה על זה, ולא לחזור על זה עוד פעם.

אז הרבה אנשים אומרים לי 'מה אני אגיד לקב"ה שאני עושה תשובה, הרי אני

יודע שאני אחזור על זה עוד פעם '– אז מה ,בגלל זה אתה לא צריך לעשות

תשובה? אתה צריך לעשות תשובה, ובאותו זמן שאתה עושה תשובה ומדבר

עם ה' תגיד:

"רבונו של עולם, יש לי יצר הרע, אם אני יעמוד עוד פעם בנסיון עוד פעם אני

אכשל! לכן אני מתחנן בפניך תתן לי כבר את הכח להתגבר, תוציא ממני את

הרוח שטות הזו, תמצא לי פתרון אמיתי, איך אני לא אחזור על זה יותר לעולם!"

על זה גופא תדבר עם השם! ויהי רצון שכל אחד יזכה לעשות תשובה שלמה אמן

כן יהי רצון. וה' חנן אותי, לעשות סיכום של נקודות שאדם צריך לדעת אותם, ועל

ידי שאדם ישנן את הנקודות הללו וידע אותם תמיד, וככה הוא לא יתן ליצר הרע

לעבוד עליו.

 

ואלו הנקודות שאדם צריך לדעת אותם, לפי הסדר, אחד אחד:

 

דבר ראשון-

 

אדם צריך לדעת שהמהות והרצון האמיתי שלו הוא רק טוב!

זו המהות שלך, של הנשמה שלך הקדושה! ובאמת הרצון שלך האמיתי,

הוא רק להיות טוב! ואתה צריך לדעת שהרע הוא לא שייך לך! כל הרע זה

אך ורק היצר הרע שלך, ולא אתה! אתה נשמה קדושה, וכל כולך רוצה רק

את הטוב. ולכן אתה צריך להתבונן, ולחפש את הטוב שלך, ולהאמין בטוב

שלך, כי זה אתה! אתה נשמה! וכולך רק טוב!

 

דבר שני-

 

היצר הרע לא רוצה את העבירה, רק את העצבות שתהיה בה אחרי העבירה.

כי היצר הרע רוצה לשכנע את הבנאדם שהמהות שלו זה רע ולהפיל אותו בעצבות.

כי היצר הרע לא מרוויח כלום מעבירה. כי אדם שיעשה תשובה, אז מה היצר

הרע הרוויח מעבירה, שום דבר. לכן עיקר מה שהיצר הרע רוצה זה להפיל את

הבנאדם לעצבות ,ולהגיד לו שהוא רע ורשע, ואין לו תקנה. זה היצר הרע.

ואדם צריך לזכור טוב שהעצבות היא העבירה הכי גדולה בעולם, ויותר גדולה

מכל העבירות שבעולם. לכן תדע את זה!

ואל תפול!

 

דבר שלישי-

 

אדם צריך לדעת שאין לו כח שום כח להתגבר על היצר הרע שלו

בלי שהקב"ה יעזור לו. ולכן יוצא שהכל תלוי בתפילות של האדם. ולכן אדם צריך

לדעת שעיקר התשובה זה לעשות תשובה על זה שלא התפללת מספיק.

כי אם אדם היה מתפלל מספיק, ממילא הוא היה מתגבר על כל דבר ודבר.

 

דבר רביעי-

 

שאדם צריך לדעת שהבחירה לעתיד זה בידיים שלו! הבחירה

לעתיד זה בידיים שלך! אבל אתה צריך לדעת, שנכון שאתה רוצה, והרצון

זה טוב .אבל לא די בזה שאדם רוצה, אלא שצריך גם להוציא את הרצונות

בתפילה, ובדיבורים. כי הרצון בלב הוא טוב, אבל זה לא מספיק, זה לא די.

אלא צריך האדם להוציא את הרצונות שלו בדיבורים, וממש לרצות!

לבקש מה' ברצון:

"רבונו של עולם, תעזור לי! תזכה אותי להתקרב אליך! תעזור לי להתגבר על

היצר הרע הזה! תעזור לי!". להוציא את הרצונות בפה. ולכן צריכים להרבות

בתפילה, על מה שאתה רוצה, על מה שאתה כוסף ומשתוקק, צריך להוציא

את הרצונות בפה ולעשות מזה תפילות.

 

דבר חמישי-

 

שאדם צריך לדעת שברוחניות, כל מה שאדם רוצה, ויהיה חזק ברצונות

ותפילות – ה' יתברך יתן לך! כל מה שאתה תרצה ה' יתברך יתן לך!

 

דבר שישי-

 

צריך לדעת, שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת השם! לא לעזוב את הרצון!

מה שלא יעבור עליך – לא לעזוב.

 

דבר שביעי-

 

שכל דבר יש לו סך של תפילות, כך וכך כמות של תפילות. ואם אדם

יקבל דבר בלי תפילה זה לא טוב ומזיק לאדם . ולמה? כי כשאדם מקבל דבר אחרי

שהוא הרבה בתפילה הוא יודע שזה ה' נתן לו ואין לו שום גאווה. אבל אדם שקיבל

דבר בלי תפילה תכנס בו גאווה מהדבר הזה. לכן אל תרצה לקבל דבר בלי תפילה!

ה' יתברך אוהב אותך, וה' יודע את המהות שלך, שאתה כולך  רק טוב!

 

(מתוך העלון  'המברך את עמו ישראל' טבת תשפא)

האבא מתקשר לכל אחד מהם ואומר: בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת

האבא מתקשר לכל אחד מהם ואומר: בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת

 

לצביקה היו שני בנים הוא השקיע בהם הרבה מאוד ונתן להם הכל.

יום אחד הוא החליט לתת להם סכום כסף גדול. הוא מתקשר לכל

אחד מהם ואומר לו: "בוא אלי, אני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת".

הבן הגדול והחכם נוסע לאבא. והדרך ארוכה, אבל זה לא מעניין אותו.

כל פסיעה מקרבת אותו אל האבא. כל פסיעה מקרבת אותו אל המתנה,

ויותר ממה שהוא רוצה את המתנה, הוא פשוט רוצה לשמח את האבא.

לכן כל רגע בדרך הארוכה רק מגדיל לו את הגעגועים וההתרגשות.

אבל הבן השני והטיפש נוסע ואומר לעצמו "אני כבר נוסע עשר דקות

ועוד לא קיבלתי את המתנה, אולי אחזור הביתה… אולי אבא בכלל לא

רוצה לתת לי… אם הוא רוצה לתת לי אז למה הוא לא מביא את המתנה

עד אלי… כנראה הוא בכלל לא אוהב אותי ולא רוצה לתת לי…"

כל רגע בדרך מורט לו את העצבים ומתסכל אותו, והוא לבסוף הוא מתייאש

וחוזר לביתו בלי המתנה ועוד כועס על האבא שלדעתו החליט להתעלל בו בחינם.

ויותר ממה שהוא מפסיד בעצמו הוא מצער את האבא צער משולש. דבר ראשון

הוא מצטער מכך שהוא לא יכול להיטיב לבנו, כי זה כל רצונו. דבר שני הוא

מצטער מכך שהבן חושב עליו כאלה מחשבות מטופשות ומעליבות על אביו

שכל כך אוהב אותו. ודבר שלישי הוא מצטער מכך שגידל ילד כל כך טיפש ואטום.

 

משל הזוי, נמשל מצוי

 

אמנם המשל הזה נשמע קצת הזוי, כי איפה אפשר למצוא בן כל כך טיפש.

אבל בנמשל הבן הטיפש הוא מראה של הרבה מאוד אנשים. אפשר לומר

של רוב האנשים לצערנו. כל כך מצוי לשמוע אנשים שאומרים שהם כל כך

מאוכזבים ומיואשים מזה שהם מתפללים ולא נושעים, הם ממש נשברים

מזה וחושבים 'כמה התפללתי, מדוע תפילותי לא נענות… 'ההרגשה הרעה

הזו יכולה להתלבש בכל מיני מחשבות: 'אני לא ראוי', 'ה' לא אוהב אותי',

'ה' לא רוצה לתת לי', 'לא מגיע לי', 'אם הוא רוצה לתת לי למה הוא לא נותן

לי מיד' ועוד, אבל בפועל הכול נובע מחוסר אמונה.

אבל תשאל, מדוע זה חוסר אמונה? הרי הוא כן מאמין בכוח התפילה והוא

כן מאמין שה'  יכו ללתת לו, והראיה לכך שהוא עמד במשך שעות והתפלל.

אז איפה כאן חוסר האמונה?

נקדים על פי דבריו של רבי נחמן שלימד זכות על אלה החולקים עליו ואמר:

הם לא חולקים עלי, הם מציירים לעצמם דמות דמיונית מלאה רוע ועליה הם

חולקים. גם אני מסכים שעל דמות רעה כזאת צריכים לחלוק, אבל זה לא אני.

אם היו יודעים מי אני באמת לא היו חולקים עלי.

כך הוא בענין האמונה. להאמין בה' זה אומר להאמין במידות של ה'.

אין הכוונה לצייר לעצמך דמות דמיונית שיש לה מידות של כעס ואכזריות ובה

להאמין. זו לא אמונה בה', זו אמונה רעה וכוזבת באל אחר. זה ממש כמו הבן

שהתחיל לחשוב מחשבות שקריות על אבא שלו והמחשבות השקריות האלה

הובילו אותו לכעס על האבא ולתסכול מהדרך ולבסוף התייאש לגמרי חזר לביתו,

ציער את אביו והפסיד הכל.

לכן זה חשוב מאוד לדעת שלהאמין בה' זה אומר להאמין שה' אוהב אותך ורוצה

לתת לך ולהאמין שצר לו כשהוא עוד לא נתן לך. אם אתה מאמין בזה, אתה מבין

שהתפילות שלך הן ממש רצון ה'. כי כל רצונו הוא לתת לך, והתפילות שלך הן

הדרך שלך להגיע אליו ולעזור לבורא כביכול להוציא את רצונו מהכוח אל הפועל.

אתה מאמין שמה שהכי ישמח את הבורא זה לתת. אתה מתפלל כדי למנוע צער

מהבורא. זו ממש תפילה על ה' ולא על עצמך.

ואם אתה חזק באמונה הזאת לא ייכנס לך שום פקפוק בדרך, שום מחשבה שלא

רוצים לתת לך. ולכן בוודאי לא שייך שתתייאש או שתישבר כי אתה מרגיש שאתה

מתקדם בכל תפילה ותפילה אל היעד. אתה מתקדם ובונה עוד ועוד כלים בכל בקשה

שלך. כשברור לך שאבא רוצה לתת לך מתנה, אתה תוכל לנסוע שעות וגם ימים ושנים

ולא תפסיק לעולם.

אבל אם אתה לא חזק באמונה שה' אוהב אותך,  ואתה למעשה חושד בה' שהוא

שונא אותך או שסתם מתעלל בך ומונע ממך דברים כי הוא לא באמת רוצה לתת לך.

אז חוץ מזה שזו לא אמונה בה', אלא אמונה באל דמיוני שאתה יצרת בדמיונך, וחוץ

מזה שאתה לא מתפלל לה' אלא לאותו אל מומצא –

חוץ מכל זה יש כאן עוד שתי בעיות יסודיות:

בעיה ראשונה, התפילות שלך הן לא תפילות אלא טרוניות וטענות על ה' למה

הוא לא רוצה לתת לך את מה שאתה רוצה. אתה במלחמה ובוויכוח עם ה' זה

רק מפריד ומנתן אותך מה'. אבל תפילה אמיתית היא חיבור עם ה', הרצון שלך

ושל ה' הוא אחד, הוא רוצה לתת לך ורוצה שתתפלל ממש מתאווה לתפילותיך,

ואתה רוצה לעשות לו נחת ולהרבות בתפילה כדי להתחבר אליו וכדי לעשות לו

תענוג בזה שהוא יוכל לתת לך כמו שהוא רוצה. זה משהו אחר לגמרי.

בעיה שניה כל תפילה ותפילה שלך רק מייאשת אותך ורק מחזקת לך את ה"הבנה"

שלך שה' בעצם שונא אותך. כי הנה התפללת תפילה נוספת ועדיין לא נושעת. כל

תפילה רק מתסכלת אותך יותר. וזה ברור שבמוקדם או במאוחר תעזוב את כל דרך

התפילה, תתייאש, ומי יודע לאיזה מסקנות מעוותות ודרכים רעות אתה מסוגל להגיע.

 

"תודה" משקרת

 

ואותו דבר בענין התודה. למדנו שעל ידי התודה נושעים. למה? כי התודה היא אמונה

מוחלטת שבורא עולם אוהב אותך ואם עד היום הוא לא נותן לך משהו זה ברור לך

ואתה מאמין באמונה שלימה שזה מתוך הכוונה העמוקה ביותר לטובתך.

אבל אם אדם אומר תודה בשביל להיוושע רק בגלל שהוא שמע שתודה היא סגולה –

התודה שלו כולה שקר, כי הוא לא מתכוון לאף מילה. אז איך התודה תושיע אותו?

יוצא שבלי אמונה שלימה שה' אוהב אותך ורוצה לתת לך, האמונה היא לא אמונה,

וגם התפילה והתודה אין להם שום כוח כפי שכבר למדנו בעבר של הכוח של התפילה

והתודה הוא האמונה שבתפילה והאמונה שבתודה.

לכן בני ישראל היקרים, הגיע הזמן להפנים שהאמונה העמוקה והמוחלטת בכך שה'

אוהב כל אחד ואחת מכם אהבת עולם בכל רגע ובכל מה שקורה אתכם בחיים – היא

הבסיס והיסוד לאמונה לתפילה לשמחת חיים ולהצלחה אמיתית בחיים!

 

 

(מתוך העלון 'חוט של חסד' שמות תשפ"א)

למה דווקא גמרא? מה זה הארמית הזו?

למה דווקא גמרא? מה זה הארמית הזו?

אוהד אטינגר

 

קוראים לו הרב ישראל היימן, והוא אברך חרדי פעיל של ארגון 'אחינו'

בעל נסיון רב בלימוד עם צעירים מתחזקים וחוזרים בתשובה. הפעילות

שלו כיום מתרכזת בישיבת 'אור החיים', בראשות הגאון רבי ראובן אלבז

שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה. לישיבה מגיעים צעירים מכל רחבי הארץ,

תלמידי תיכון וגם בוגרי סיירת, סטודנטים למשפטים ולרפואה, וגם כאלו

שעדיין לא התחילו את הלימודים האקדמאיים, ובחרו ללכת לישיבה במקום זאת.

"פעמים רבות שואלים אותי התלמידים החדשים, למה כל כך חשוב ללמוד דווקא

תלמוד בבלי, מה רע בלימוד פרשת שבוע? מה רע בלימוד של ספרי מוסר או הלכה.

למה צריכים ללמוד דווקא גמרא", אומר הרב היימן.

"והאמת היא שכל חלקי התורה חשובים, גם גמרא, גם פרשת שבוע, גם לימודי

נביאים וכתובים, גם מוסר וגם הלכה. הכל חשוב מאוד, אבל הבסיס להכל הוא

לימוד הגמרא שממנה אנחנו לומדים את צורת הלימוד לכל התורה והיא הופכת

את מחשבותינו מוחנו ליבנו ונפשנו ל'אנשי תורה', לכן ההשקעה בשנות הישיבה

היא בגמרא".

שאלה נוספת שעמה מתמודד הרב היימן, במקרים רבים, שואלים צעירים שהתחילו

ללמוד גמרא- תלמוד בבלי, ולא מצליחים לבין את ההגיון שבצורת הלימוד הזאת.

 

הרב היימן נותן כללים להבנה:

 

הגמרא מתחילה בלימוד משנה, לומדים הלכה פסוקה במשנה,

לאחר מכן עוברים ל'גמרא'. הגמרא היא בעצם תמצית הדיון שדנו בבתי המדרש של

התנאים והאמוראים, לגבי הנכתב במשנה. הגמרא שואלת שאלה ועונה עליה תשובה,

ואז תוקפת את התשובה ונאלצת לענות תשובה אחרת, ולאחר מכן מביאים סתירה בין

ההלכה הזאת להלכה אחרת שכתובה בגמרא אחרת, ואז מסבירה הגמרא פירוש או

מהלך חדש במשנה, ומביאה ראיה שתומכת בפירוש הזה, ולאחר מכן עוד פירוש ועוד

אחד, ולפעמים אפשר ללמוד במשך ימים ארוכים את השאלות והתשובות רק כדי להגיע

בסוף להסבר חדש ושונה מזה שהסברנו בהתחלה.

האמת, אומר לנו הרב היימן, אחרי שאני נותן את ההסבר הזה, "שואלים אותי התלמידים",

"למה אנחנו צריכים ללמוד את כל זה? עוד שאלה ועוד שאלה ואז תשובה ואז שאלה

על התשובה ואז תשובה אחרת… למה שלא נלמד ישר את המסקנה הסופית, ונדלג

על כל הוויכוחים והשאלות בדרך?…

"זו אולי השאלה ששמעתי הכי הרבה פעמים מנערים בתחילת הדרך", הוא אומר,

"ובתשובה לשאלה זו טמון היסוד להבין את כל ה'עסק' שאנחנו עושים מהלימוד בכלל

ומלימוד הגמרא במיוחד.

"וזה ההסבר:

ללימוד בכלל יש שתי סיבות, האחת לדעת איך להתנהג בחיים מה שנקרא

'ללמוד על מנת לעשות', אני לומד כדי לדעת  איך שומרים שבת ואיך מניחים

תפילין ומה צריך להיות כתוב במזוזה ואיך בדיוק אני קובע אותה בפתח הבית…

"הסיבה השניה שבגללה אנחנו לומדים תורה היא לדעת מה 'רצון' נותן התורה

שנעשה, כלומר מה הכוונה העומדת מאחורי ההוראה למעשה.

הקדוש ברוך הוא הורה לנו לקיים מצוה, אבל למה? מה הוא רוצה? זה מאוד

רלוונטי לדעת למה הוא רוצה שנעשה כך, כי אז אנחנו יודעים לפי זה איך אנחנו

צריכים לקיים את המצווה.

"ואמנם בשביל לדעת בצורה 'יבשה' מה לעשות בכל תחום, אכן מספיק לכאורה

ללמוד ספרי הלכה ולא יותר. אין צורך ללמוד את המשנה ואת השאלות והתשובות

עד שאנחנו מגיעים למסקנה הסופית שכתובה גם בספרי ההלכה.

"אבל כדי שנדע את הסיבות של כל דבר, ואת יסודי הדין וההגדרות הדקות של כל

דבר אנחנו צריכים ללמוד כל דבר מן השורש וללכת את כל הדרך עד לפסיקת ההלכה

באופן סופי, ורק כך נדע את כל מה שעומד מאחורי ההלכה הסופית.

זו גם הדרך של כל רבני התקופות בכל הדורות של עם ישראל, להתמודד עם שאלות

משאלות שונות שזימנו להם התקופות והמקומות – שאלות שלא נידונות בשום ספר

לפניהם, אלא אחרי שלמדו את יסוד העניין והכירו את הסברות הדקות לשורשיהן ניתן

היה לפסוק בכל ענין אפילו שלא מוזכר במפורש.

"לסיכום: לימוד הגמרא הוא זה ש'מסדר' לך את הראש לחשוב בצורה של התורה עם

אמות מידה ומשקל של התורה וזה יביא אותך לחשוב כך בכל שטחי החיים ולכן זה כ"כ

חשוב ודווקא בצורה הזו".

 

הרב היימן ממשיך להסביר: "אחד המכשולים הראשונים של התלמידים החדשים,

זה מכשול השפה", אומר הרב היימן, "מתחילים ללמוד גמרא (תלמוד בבלי), וכבר

בדקות הראשונות נתקלים בצרור מילים ארמיות.

"מה זה הארמית הזאת?" הם שואלים, "איך אפשר להסתדר עם לימוד הגמרא,

אם אני לא מבין את השפה שלה בכלל…".

"אז התשובה היא שאפשר להירגע", הוא מחייך, "במשך אלפי שנים עם ישראל לומד

גמרא, ילדים מתחילים ללמוד גמרא בגיל שמונה בערך, וכולנו מסתדרים מצויין עם

השפה הארמית.

"למה? משתי סיבות. קודם כל רוב הטקסט בתלמוד הבבלי הוא בעברית, למרות

שיש נכוחות גבוהה מאוד למילים ארמיות, והסיבה השנייה היא שהשפה הארמית

עצמה מאוד דומה לעברית, ואחרי שמתרגלים אותה שוב ושוב, מבינים את העניין

והכרת השפה הופכת לקלה מאוד. במקרים שיש מילים קצת יותר קשות, רש"י מיד

מסביר אותן ומבאר למה הכוונה.

"כך למשל 'חמרא' זה חמור, ו'מיא' זה מים, ו'קשיא' זה קשה, ו'כורסא' זה כסא וכן

הלאה. צריך רק 'לתפוס את הקטע', ואחר כך זה כבר ממש ממש קל.

"עצה פרקטית לכך היא לעשות מחברת או פנקס קטן ולרשום שם כל מילה בארמית

שאתה לא מכיר עם התרגום שלה (ניתן לברר אצל חבר / רב) ומידי פעם לחזור על

זה, מהר מאד אפשר לעבור למשפטים שלמים ותרגומם – מניסיון של תלמידים רבים

שמגיעים לישיבה בלי שום רקע תורני קודם, תוך מספר שבועות קצרים יודעים ארמית

טוב מאד".

ולסיכום השיחה, הוא אומר: אני אומר תמיד לכולם, תשקיעו, תתאמצו, זה שווה

וכשתשקעו בגמרא ותגלו את האור שבה, לא תוכלו לעזוב את זה לעולם.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף

 

 

בגיל 16 ראש ישיבה, בגיל 19 דיין בבית הדין, טבל במי קרח והרבה לצום

בגיל 16 ראש ישיבה, בגיל 19 דיין בבית הדין, טבל במי קרח והרבה לצום

אוהד אטינגר

 

דמותו הפלאית של הצדיק המופלא רבי ישראל אבו חצירא מאירה את העולם כולו.

אין יהודי אחד שלא שמע על הבבא סאלי, אבל לא רבים מכירים את פעלו ואת קורות חייו.

מי הוא היה? מהיכן זכה להגיע לכאלו דרגות נפלאות של קדושה, מדוע התקיימו הברכות

שלו ואיך הצליח לחולל ניסים רבים כל כך? מה הסיבה שאנו מכנים אותו 'בבא סאלי' ועוד

שאלות רבות ומעניינות מאוד אמורות להישאל בימים שבהם אנו מציינים את יום ההילולא

שלו, ד' בשבט.

 

להלן עשר עובדות מעניינות על הבבא סאלי, מתוך אתר 'הידברות'.

 

1. ה"בבא סאלי" נולד בראש השנה בשנת תר"ן בעיירה תפילאלת שבמרוקו. עלה

לארץ בשנת תשכ"ד.

 

2. כבר מילדותו שמרו עליו הוריו בשמירה יתירה, כי ידעו שיגדל ויהיה למאור ישראל.

אימו הצמידה את עריסתו לקיר בית המדרש, שדברי התורה ייקלטו באוזניו בעודו רך בשנים.

 

3. כבר בהיותו בן שש, כיסו הוריו הקדושים את פניו בצעיף בעת יציאתו מן הבית,

שלא ייכשל חס ושלום במראות אסורות הפוגמות בקדושה.

 

4. בעודו בגיל שש עשרה נתמנה לריש מתיבתא של ישיבת "אביר יעקב". לאחר 3 שנים,

אחר פטירת אביו הגדול, רבי מסעוד, הוכתר כראש הישיבה.

 

5. היה לפוסק הלכתי עצום ולסמכות ההלכתית העליונה לכל יהודי מרוקו. הסתיר

מעיני כל את גודל שקידתו בלימוד התורה ואת גדולתו וידיעותיו בפרד"ס התורה.

 

6. נהג בקדושה עילאית. יום-יום, בקיץ ובחורף, היה טובל במקווה ולפעמים היו המים

קפואים והיה צריך לשבור את גזיזי הקרח וכל זאת לא מנע ממנו את טבילת הטהרה.

הטבילה הייתה נעשית בייחודים שונים ובכוונות הקבלה.

 

7. הרבה בצומות ובסיגופים. רוב שעות היום עסק בתורה ובקבלת המבקשים את ברכתו

והסתפק בשעתיים-שלש שעות שינה.

 

8. פירוש השם ה"בבא סאלי" הוא: האב המתפלל. אכן היה אבי התפילה של עם ישראל,

בכל שנות חייו מסר עצמו עבור עם קודש, כאב את כאבם ובכל צרתם לו צר. מכל שכבות

הציבור נהרו אליו לאלפים ורבבות, את כולם קיבל בסבר פנים יפות, הקרין מלוא אהבתו

לכל אחד אחד, שפע ברכות וישועות הוריק עליהם מעמקי ליבו וברכותיו הקדושות לא שבו

ריקם, תמך באביונים ואלמנות, חיתן יתומים ויתומות, לכולם היה כאב רחום וחנון.

 

9. אגדות ללא ספור מסופרים בין יהודי מרוקו על תפילותיו שעשו פרי. בהיותו בארץ נתפרסם

שמו גם בין יהודי אשכנז ורבים מהם, בתוכם גדולי תורה ויראה, נסעו אליו להתבשם מתורתו

ולהתברך מתפילותיו. אף הם מספרים סיפורי מופת ותופעות של רוח הקודש.

 

10. לפני פטירתו שפתיו דובבו דברי פרידה, מקורביו הצליחו לקלוט את המילים:

"תהא הליכתי כפרה לצרות עם ישראל". ציונו הקדוש בנתיבות מהווה מוקד תפילה

לכלל ישראל, ומדי שנה פוקדים את הקבר כרבע מיליון איש.

קדוש ישראל סידנא בבא סאלי זכר צדיק וקדוש לברכה

קדוש ישראל סידנא בבא סאלי זכר צדיק וקדוש לברכה

אוהד אטינגר

 

אחד מגדולי הצדיקים בדורות האחרונים היה רבינו הקדוש, רבי ישראל אבוחצירא, המכונה

בפי כל 'סידנא בבא סאלי'. ביום ראשון ד' בשבט (17 בינואר 2021 למניין הנוצרים), חל יום

ההילולא של הצדיק הקדוש והטהור. בשנים כתיקונן, הופך יום ההילולא ליום עליה לרגל.

המוני יהודים מכל רחבי הארץ נוהרים לבית העלמין בנתיבות, שם מנוחתו כבוד של

הצדיק הבבא סאלי.

השנה, בגלל משבר הקורונה וההגבלות החמורות שהטילה הממשלה לנוכח התחלואה

הגבוהה, צפויים אירועי ההילולא להתקיים במתכונת מצומצמת מאוד, ובהשתתפותם

של אנשים מועטים בלבד.

אז לעלות לציון הקדוש אנחנו לא יכולים, אבל אנחנו כן יכולים לעסוק קצת בדמותו

הפלאית של הבבא סאלי זכר צדיק וקדוש לברכה, וגם להדליק נר לעילוי נשמת רבי

ישראל בן רבי מסעוד, זכותו תגן עלינו ועל כל עמו ישראל.

 

נצטט כאן קטע קטן מתוך ספרו של הרב אברהם אוחיון 'סידנא בבא סאלי',

המספר על תחילת הנהגתו של הבבא סאלי זכרו הקדוש לברכה, כרב ומנהיג

בקהילה היהודית במרוקו:

(לרכישת הספר לחצו כאן)

 

אָבִיו שֶׁל הַבַּבָּא סָאלִי, רַבִּי מַסְעוּד אַבּוּחֲצִירָא, הָיָה גָּאוֹן עָצוּם, בַּפְּשָׁט וּבַקַּבָּלָה.

הוּא הִצְנִיעַ, אָמְנָם, אֶת גַּדְלוּתוֹ בַּתּוֹרָה. וְאוּלָם, כָּל בְּנֵי קְהִלָּתוֹ רָחֲשׁוּ לוֹ הַעֲרָצָה אַדִּירָה.

אֶת תּוֹרָתוֹ הֶעֱבִיר רַבִּי מַסְעוּד לִשְׁנֵי בָּנָיו, רַבִּי דָּוִד, בְּנוֹ הַגָּדוֹל, וְרַבִּי יִשְׂרָאֵל, בְּנוֹ הַצָּעִיר.

כָּךְ הָפְכוּ הַבַּבָּא סָאלִי וְאָחִיו הַגָּדוֹל, רַבִּי דָּוִד, לְחַבְרוּתָא. רַבִּי דָּוִד הָיָה יָדוּעַ בִּקְדֻשָּׁתוֹ

וּבִפְרִישׁוּתוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ גַּם בְּגַדְלוּתוֹ בַּתּוֹרָה וּבִידִיעוֹתָיו הָרַבּוֹת וְהָעֲמֻקּוֹת.

מִשּׁוּם כָּךְ, זָכָה רַבִּי דָּוִד לַכִּנּוּי 'עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ'. בְּתֹאַר זֶה הָיוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת אַבּוּחֲצִירָא,

וְכָל בְּנֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית, מְכַנִּים אֶת רַבִּי דָּוִד, כְּשֶׁיִּרְאַת כָּבוֹד עַל פְּנֵיהֶם.

רַבִּי דָּוִד הָיָה מְבֻגָּר מֵהַבַּבָּא סָאלִי בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה. וְאוּלָם, עַל אַף פַּעַר הַגִּילָאִים בֵּינֵיהֶם,

הָיָה הַבַּבָּא סָאלִי אַחַד הָאֲנָשִׁים הַיְחִידִים, שֶׁעֲלֵיהֶם סָמַךְ רַבִּי דָּוִד בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים הִנְהִיגוּ עַצְמָם בְּהַנְהָגוֹת מְיֻחָדוֹת וּמֻפְלָאוֹת. כָּךְ, לְמָשָׁל, הִסְתַּגְּרוּ

בְּבַיִת אֶחָד בְּמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ שָׁנִים תְּמִימוֹת, וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, מִתּוֹךְ צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת.

כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ מִן הַבַּיִת, לְאַחַר חָמֵשׁ שָׁנִים, דּוֹמִים הָיוּ לְמַלְאָכִים…

לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל הָאָב, רַבִּי מַסְעוּד, נָטַל עַל עַצְמוֹ רַבִּי דָּוִד, בְּנוֹ הַבְּכוֹר, אֶת עֹל

הַנְהָגַת הַקְּהִלָּה. מִכֵּיוָן שֶׁרַבִּי מַסְעוּד הָיָה דָּן אֶת בְּנֵי הַקְּהִלָּה בְּבֵיתוֹ, קִבֵּל עַל עַצְמוֹ

רַבִּי דָּוִד אֶת עֹל הַדַּיָּנוּת. וְאוּלָם, מִכֵּיוָן שֶׁרַבִּי דָּוִד הָיָה נוֹהֵג לְהִסְתַּגֵּר בְּחַדְרוֹ וְלִפְרֹשׁ

מִן הַצִּבּוּר, עָבַר הַתַּפְקִיד לְיָדָיו שֶׁל הַבַּבָּא סָאלִי.

הַבַּבָּא סָאלִי הָיָה צָעִיר לְיָמִים, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּלְבַד, כַּאֲשֶׁר קְרָאוֹ רַבִּי דָּוִד

וְאָמַר לוֹ: "הֲרֵינִי מְמַנֶּה אוֹתְךָ לְדַיַּן הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית! מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה תֵּשֵׁב בְּבֵית הַדִּין,

וְתָדוּן אֶת הַבָּאִים לְפָנֶיךָ, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!"

כָּךְ קִבֵּל הַבַּבָּא סָאלִי לְיָדָיו אֶת הַנְהָגַת הַקְּהִלָּה, וְהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּלְבַד.

בְּנֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית לֹא הִתְפַּלְּאוּ, בִּרְאוֹתָם אֶת הָאַבְרֵךְ הַצָּעִיר מְמַלֵּא אֶת מְקוֹם אָבִיו

בְּבֵית הַדִּין. הֵם הִכִּירוּ בְּגַדְלוּתוֹ בַּתּוֹרָה עוֹד מִנְּעוּרָיו, וְיָדְעוּ הֵיטֵב, כִּי רָאוּי הוּא עַד מְאֹד

לִכְהֻנָּה רָמָה זוֹ…

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

 

במציאות של ימינו זוכים אנו לראות מקרוב, רבים מאחינו שהיו רחוקים

מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת", כאשר

דברו אתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבער

באש של קדשה וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.

כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים

ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קדם לכן,

איך הייתי מסגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמתות תורתי, מהתורה הקדושה

שנתן לנו ה' יתברך!".

הדבר מזכיר את נסח הברכה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה: "את צמח

דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא

אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת

וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור,

עמו נתן להגיע אל הגאלה.

כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת

לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם

יש אלפים ב"ה.

בענין זה אספר מעשה שהיה:

לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חלונים שהבעל היה במאי טלויזיה מפרסם

והאשה עתונאית בכירה, שבקשי היתה נמצאת בביתה. רב הזמן הסתובבה ברחבי

העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.

בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב

בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת

סדור תפלה. והוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.

הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה,

אך כעת תצית להם, ותעשה כמעשיהם. באחת משבתות השנה בקש האב מבתו

שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתקף ובעז, והתנגדה לחלל את השבת.

"קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת", אמרה.

האב לא השתכנע ואלצה בכח להכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע אתך, אך דע לך

אבי היקר שאם תאלצני שוב לנסע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה

אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!". האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה

של בתו, והניחה לעשות כרצונה. באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה

המורה והרצתה על חג המולד במשך שלשה ימים רצופים, המקור לחג ומנהגיו, כששאר

השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:

"מורתי הנכבדת, לפני כחדשים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו

שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואלו על הנצרות את עומדת ומספרת כבר שלשה ימים,

על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!".

המורה נזפה בה ואמרה "הסתלקי מפה, את מפריעה לכלם, אל תטיפי לי מוסר על

מיסיונריות…". הבת לא נבהלה, ויצאה מהכתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים,

לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלמודים.

 

מה נתן לה כח לעמד כך מול המורה?

 

הלחץ הרב שהפעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר,

ונתן בה את הכח להמשיך לדבק באמת שלה, והתקים בה הפסוק:

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב).

דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתענין ולהסתקרן

על נושאי היהדות המסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלמה.

ללמדך שהבא להטהר מסיעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות

להתקרב לבוראו, הקב"ה מסיעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנסח הסליחות).

(מתוך הספר 'משכני אחריך', שמות)

תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה – חובה לקרוא כדי להבין

תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה – חובה לקרוא כדי להבין

מאת: יצחק יעקבסון

 

"פעם נסע הרב שטיינמן לשוויץ", מספר הגה"צ רבי שמעון גלאי שליט"א.

"כדרכו לא הרים הגראי"ל את עיניו אל מחוץ לד' אמותיו ולא התבונן בכלל

בנופים היפים שהקיפו אותו… "אמרו לו מלוויו, "אולי הרב יסתכל קצת,

הרב יראה 'מה רבו מעשיך ה'… רואים את הרי אלפים היפים כל כך".

"הצביע הרב שטיינמן על הגוף שלו, "כדי לראות 'מה רבו מעשיך', הוא אמר,

"אני לא צריך לראות את הרי האלפים. אני רואה את זה פה! בגוף שלי.

כמה ניסים ונפלאות יש בגוף שלי!!!".

ואכן, ככל שהמדע ובפרט מדע הרפואה הולך ומתפתח עם השנים, אנו לומדים

לדעת עד כמה מתוחכם ומתוכנן הוא גוף האדם, ומי שעיניו בראשו מבין אל נכון

כי כזאת תוכנית עמקנית, עם מפרט טכני עשיר כל כך, וסנכרון מלא בין כל חלקי

הגוף, שמירתו במידת חום שלא תהיה גבוהה מדי ולא נמוכה מדי, ועטיפתו

במעטה של עור דקיק להגנה מפני מפגעים חיצוניים תוך שמירה על רגישות

גבוהה למתחולל מסביב, כל אלו הם פרי יצירה מופלאה שאין אדם בעולם

המסוגל לה, ורק בורא כל עולמים יכול היה ליצור כמותה. שיעורים באמונה,

אפשר למצוא אם כן בכל ספר רפואה למתחילים, ובעצם בכל ספרי מדעי,

חדש או ישן.

אבל החיסונים לקורונה, אלו של חברת 'פייזר', המדוברים בימינו, מהם אנו

יכולים ללמוד פרק נוסף ועמוק במיוחד באמונה בקב"ה, בראותנו עד כמה

התכנון של גופנו מפורט כל כך, וכיצד הצליחו גדולי המדענים, לפצח בעמל

וביגיעה שנמשכו עשרות שנים, משהו קטן ביותר מנפלאות הבורא, ובכך גילו

את הצופן שמסייע להביא להתחסנות של הגוף בפני הנגיף.

וזאת יש לדעת ,החיסון של 'פייזר' וגם זה של 'מודרנה', אינו ככל החיסונים

שהכרנו בשנים עברו, כי החיסונים ההם עבדו בדרך של החדרת נגיף מומת

או לחלופין נגיף חי-מוחלש, לגוף האדם, ועל ידי כך לומד הגוף להתגונן בפני

הנגיף, לכשיגיע הנגיף החזק והמסוכן יותר.

החיסונים החדשים עובדים בדרך של תמרון המערכת הביולוגית של הגוף,

שתזהה מעת קבלת החיסון (לאחר כעשרה ימים מקבלת מנת החיסון השנייה),

את הנגיף, ותדע איך לחסל אותו במהירות שיא.

לשם הבנת הדברים ציטטנו קטעים מתוך מאמרו המחכים והמופלא של ד"ר רועי צזנה,

(ב'הידען')שמנסה להסביר את הנושא המדעי המורכב כל כך, בשפה פשוטה שאותה

יבינו גם מי שאינם בקיאים במדע הביולוגיה.

"כולם מדברים על חיסוני הרנ"א, אבל מעטים שמים לב למורכבות שלהם", פותח ד"ר צזנה.

"לכאורה, הם פשוטים מאד: החוקרים מזריקים לגוף צוללות זעירות המכילות בתוכן גדיל

רנ"א. התאים באזור בולעים לתוכם את הרנ"א, שנותן להם הוראות לייצר את אחד מחלבוני

הווירוס ולהפריש אותו לזרם הדם. מערכת החיסון לומדת להכיר את אותו החלבון, וכאשר

מגיע הווירוס עצמו ומנסה להתפשט בגוף, מערכת החיסון המנוסה בולמת אותו מיד.

"פשוט, נכון?

"למעשה, מדובר בהישג שמסתמך על עשרות שנים של מחקר בביולוגיה, שהתכנסו

כולם במולקולה פשוטה אחת: אותו גדיל רנ"א שמוחדר לתאים.

"כדי להבין את המורכבות של ההישג, אנחנו צריכים לדבר קודם קצת על רנ"א".

 

מי אתה, רנ"א?

 

"אל תתבלבלו", כותב ד"ר צזנה, "דנ"א ורנ"א הן שתי מולקולות שונות מבחינת

התפקיד שלהם. הדנ"א מכיל את הוראות ההפעלה של התא כולו, ומוחבא ומוגן

היטב בתוך גרעין התא. זהו ספר המתכונים של התא, שמכיל אלפי עמודים. כל

עמוד מכיל מתכון אחד ליצירת חלבון שיעשה פעולה מסוימת בתא.

כשהתא צריך לממש את אחד המתכונים האלו, הוא אינו מוציא את כל הדנ"א אל

מחוץ לגרעין כדי לעשות זאת. זה מסוכן! לכן, הוא רק מעתיק את אחד העמודים

למולקולה שנקראת רנ"א-שליח, והיא יוצאת מהגרעין, ושם קוראים אותה מכונות

זעירות שמתרגמות את ההוראות שבה לחלבון שלם. אם אתם רוצים אנלוגיה

שקשורה יותר לעולם המחשוב, הדנ"א הוא ההארד-דיסק הנייד של התא.

הרנ"א-שליח הוא זיכרון ה- RAM, שעושה את הפעולות הקטנות והמהירות,

ומתפרק במהירות לאחר שעשה את העבודה.

"עכשיו, בואו נדבר על הרנ"א לרגע. כל מולקולת רנ"א בנויה משרשרת של

מולקולות קטנות שמחוברות זו לזו. אבל אם נמשיך באנלוגיה הקודמת, עדיף

לחשוב על הרנ"א כעל עמוד אחד מלא באותיות.

יש ארבעה סוגי אותיות ברנ"א, שכל אחד מהם מייצג מולקולה אחרת. אלו הן

A, C, U ו- G. זהו. באמצעות ארבע האותיות האלו, מעביר גדיל הרנ"א את

ההנחיות ליצירת חלבון מורכב. זוהי שפת תכנות, למעשה, עם ארבע אותיות בלבד.

"תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה:

הם תכנתו בשפה של התא עצמו. בשפת החיים. הם התייחסו לתאים שלנו כאל מחשב,

והחדירו לתוכם הוראה שלא הייתה קיימת בהם בעבר.

"וברשומה הזו אני רוצה לספר לכם קצת על הפקודות בהן הם השתמשו כדי לגרום

לרנ"א לעשות בדיוק את מה שהם רוצים בתא. זוכרים שכתבתי שהרשומה נועדה גם

למתכנתים? אז בבקשה. יש לכם כאן שפת תכנות ביולוגית שמורכבת ממש כמו כל שפת

תכנות ממקור אנושי.

"בואו נצלול לתוך גדיל הרנ"א שהחוקרים פיתחו, ומהן הפקודות השונות שהוא מכיל".

 

הפקודות שבחיסון החדש של פייזר

 

בנקודה זו נותן ד"ר צזנה קרדיט כראוי לניתוח המבריק של ברט הוברט,

שעליו מבוססים המשך דבריו. "אותו חיסון חדש של פייזר", הוא מסביר,

"מורכב מגדיל אחד של רנ"א, עם 4,284 אותיות. וכן, זה הרבה, אבל כל

אחת מהן נחוצה כדי לייצר את החלבון הנכון.

"שתי האותיות הראשונות באותו רנ"א הן GA. זה נשמע כמו פרט מידע שולי,

אבל הוא חשוב. כשמולקולת רנ"א מתחילה בשתי האותיות האלו, התא מקבל

זאת כמסר, או סוג של תעודת זהות. GA מבהירות לתא שהרנ"א הזה הגיע

מהגרעין, ושאפשר לסמוך עליו. החוקרים פשוט עשו 'האקינג' (פריצה ממוחשבת)

כדי לרמות את התא.

"החלק הבא בגדיל הרנ"א חשוב במיוחד. הוא נקרא (ואני מפשט דברים כאן) –

"אזור שאינו מתורגם" – ונראה כך –

GAAΨAAACΨAGΨAΨΨCΨΨCΨGGΨCCCCACAGACΨCAGAGAGAACCCGCCACC

"רגע אחד, תאמרו עכשיו. מה עושה כאן האות פסיי היוונית? האם לא סיפרת לנו

שיש רק ארבע אותיות – ACUG? "כן, אבל כמו שאמרנו: החוקרים עושים האקינג

למערכת ההפעלה של התא. כשהתאים נחשפים לרנ"א ממקור זר, הם לא מוכנים

להתמסר לו ככה סתם. יש להם סוג של מערכת אנטי-וירוס פנימית, שהורסת כל רנ"א

שיש חשד לגביו.

"כדי להתמודד עם הבעיה המסוימת הזו, החוקרים החליפו את אות ה- U שברנ"א,

במולקולה דומה בשם פסיי. כשהאנטי-וירוס התוך-תאי מעיף מבט ברנ"א ורואה את

המולקולה הזו, הוא מחליט שהיא בסדר אחרי הכל, ונותן לה להמשיך במלאכתה.

למה? ככה. אל תתווכחו עם האנטי-וירוס של התא. אבל אני כבר רוצה להרגיע אתכם:

וירוסים אינם מסוגלים להחליף את ה- U בפסיי, כך שהם אינם יכולים לרמות את התאים

באותה הדרך. "נחזור לאזור הלא-מתורגם. הוא מכיל 51 אותיות, ואתם יכולים להתייחס

אליו כאל הכותרת שעל העמוד. אתם יודעים שהחלק הכי חשוב בכל סיפור, הוא הכותרת.

היא זו שמושכת את הקורא. כותרת טובה תמשוך הרבה קוראים. כותרת גרועה תרחיק

אותם. "הכותרת צריכה למשוך את המכונה המשוכללת שנקראת "ריבוזום".

הריבוזום הוא זה שיקרא את העמוד שלנו, יבין את ההוראות שבו ויתרגם אותן לחלבון.

"אבל כדי שהוא בכלל יסכים להתחיל במלאכת התרגום, הוא צריך להימשך לרנ"א

שהחדרנו לתא. הוא צריך למצוא מקום עגינה על הגדיל, ממנו יוכל להתחיל לעבור

על כל שאר האותיות כדי לתרגם אותן לחלבון. זה מה שהכותרת עושה: היא מספקת

לריבוזום נקודת נחיתה. צריך כותרת טובה כדי למשוך ריבוזומים במהירות אל העמוד שלנו.

"איך כותבים כותרת טובה? התשובה ידועה לכל סופר: מעתיקים.

"החוקרים פשוט העתיקו כותרת מרנ"א אחר שאנחנו יודעים מניסיון שמושך ריבוזומים

כמו זבובים לדבש. בזכות הכותרת המועתקת הזו, שאורכה 51 אותיות, הרנ"א יתורגם

לחלבון בקצב מהיר. "ועכשיו שמכונת התרגום שלנו – הריבוזום – התחברה לכותרת

שבתחילת הרנ"א, היא יכולה להתחיל במלאכת התרגום.

"אבל מה היא בכלל עומדת לתרגם?

"מרנ"א לחלבון! הריבוזום יושב על הרנ"א. הוא מתחיל לקרוא את העמוד ולתרגם אותו לחלבון.

"מה פירוש "תרגום"? אמרנו שהרנ"א מורכב מאלפי אותיות. כל שלוש אותיות כאלו

יוצרות מילה אחת. הריבוזום קורא שלוש אותיות, ואז את שלוש האותיות הבאות,

ואז את הבאות וכן הלאה. כל צירוף של שלוש אותיות אומר לריבוזום לתפוס אבן לגו

אחרת, ולחבר אותה לחלבון המתגבש. במילים אחרות, אם הריבוזום עובר על 3,000

אותיות כאלו, הוא ירכיב חלבון שעשוי מאלף אבני לגו. אבני הלגו האלו נקראות חומצות

אמינו, אגב, אבל אנחנו נקרא להן רק אבני לגו כדי לא לסבך את העניין.

"אנחנו רוצים שהחלבון שייווצר יהיה זה שנגיף הקורונה משתמש בו כדי להיצמד לתאים:

חלבון הקרס (spike), וזה באמת החלבון שהריבוזום ייצור. אבל רגע! אנחנו רוצים

שהחלבון יופרש מתוך התא, נכון? תאי מערכת החיסון שמסתובבים בגוף בחיפוש

אחר פולשים, לא ימצאו את אותו חלבון בקלות אם הוא יישאר בתוך התא.

"אז איך מעבירים לתא הוראה להפריש את החלבון החוצה? האותיות הראשונות ברנ"א

שהריבוזום קורא, מתורגמות לקבוצה של אבני לגו שמשמשת כסוג של פתק – תגית –

על החלבון. אותה תגית מבהירה לתא שהוא צריך להפריש את החלבון החוצה. וזה בדיוק

מה שהתא יעשה, ברגע שהריבוזום יסיים להרכיב את החלבון.

"עכשיו שהריבוזום יצר את התגית, הוא ממשיך לקרוא את יתר 3,777 האותיות שבגדיל הרנ"א.

אלו מנחות את הריבוזום להרכיב חלבון שזהה לקרס של הווירוס… אבל עם שינוי קריטי.

"אותו שינוי מתמקד בחמש אותיות ברנ"א שהוחלפו באותיות אחרות.

השינוי הזה גורם לריבוזום לחבר אבן לגו יוצאת-דופן לחלבון: פרולין שמה.

"הסיבה לאבן החדשה הזו היא שבלעדיה, חלבון הקרס שלנו יתמוטט ויקרוס לתוך עצמו.

למה? מכיוון שהוא לא נועד להיות מופרש החוצה מתאים. הוא לא נועד לעמוד בפני עצמו.

במקור הוא היה מחובר לווירוס, שתמך בו ומנע ממנו לקרוס. אבל כשהוא לא מקבל את

התמיכה הזו מהווירוס, הוא פשוט מתמוטט.

"זו הסיבה שהחוקרים מחליפים את אחת מאבני הלגו הרגילות שבחלבון, בפרולין – שהיא

אבן לגו חזקה במיוחד. היא מספקת לחלבון עמוד שדרה חדש, שמונע ממנו לקרוס גם כשהוא

לא מחובר לווירוס. בזכות הפרולין, יעילותו של החיסון משתפרת פלאים.

"בסוף המעבר על אותן 3,777 אותיות, יש לנו סוף-סוף את החלבון שהיינו צריכים. אבל עכשיו

צריך להודיע לריבוזום שהגיע הזמן לעצור את התרגום. שוב, כמו בשפת תכנות בה אנחנו מורים

למחשב לעצור את ההרצה. למזלנו, יש שילוב של שלוש אותיות שמעביר לריבוזום את ההודעה

הזו בדיוק. הריבוזום מגיע אליהן – ועוצר שם.

"וזהו? רק עוד דבר אחד.

"הריבוזום מתנתק מהרנ"א, והחלבון החדש מתחיל את המסע שלו אל מחוץ לתא.

אבל הרנ"א עצמו נותר בתא, ואנחנו רוצים שריבוזומים נוספים יתחברו אליו וייצרו

חלבונים נוספים. אלא שיש בעיה אחת: בכל פעם שריבוזום מתרגם את אותו גדיל

רנ"א, הקצה האחורי של הגדיל נקטע ונזרק. למה? לא ברור. אולי זה מנגנון של

התא שנועד להגביל את מספר הפעמים שחלבון חדש ייווצר. ברגע שיותר מדי

אותיות נופלות מהקצה האחורי, התא מזהה שגדיל הרנ"א הזה הגיע לסוף חייו,

ומפרק אותו. וזה ממש לא מתאים לנו, כאמור, כי אנחנו רוצים שכל גדיל רנ"א

יתורגם לחלבונים רבים.

"אז מה עושים? מרמים את התא, שוב. החוקרים חיברו לגדיל הרנ"א שלנו בערך

מאה אותיות זהות: A, A, A ועוד 97 חזרות על A. זה מין זנב ארוך שיש לרנ"א

וכולו עשוי מאותה אות. בכל פעם שהרנ"א עובר תרגום, חלק מהזנב הזה נקטע.

וזה בסדר גמור ולא מפריע לרנ"א להמשיך להתחבר לריבוזומים נוספים. רק אחרי

עשרות תרגומים לחלבונים, ייעלם הזנב הזה לגמרי, וגדיל הרנ"א הגיבור שלנו

יפורק על-ידי התא. זה סופו של כל גדילון".

 

הגאונות שבבריאה

 

מי שלא זכה להאמין בבורא לעולם, לא יוכל לקרוא את הדברים דלעיל,

בלי שהדבר יערער אותו כהוגן. שימו לב מה היה לנו במאמר המופלא של

ד"ר צזנה:  מעשה תכנות של ממש, שכולו ב'גדיל' אחד של רנ"א, כולל הוראה

לתא להתייחס לרנ"א כאילו הגיע מהגרעין (GA), יצירת כותרת מפתה במיוחד

באורך של 51 אותיות, שמושכת את הריבוזומים כדי שיתרגמו את החלבון,

הנחיה להדפיס תגית שתגרום לתא להפריש את החלבון החוצה, הוראות יצירת

חלבון באורך 3,777 אותיות, עם שינוי קטן שמייצב אותו, יצירת 'זנב' מלאכותי

שמוודא ש'לולאת' התרגום לחלבון תמשיך שוב ושוב, במשך מספר פעמים מוגדר,

וכל זה רק על קצה המזלג.

"כל אחת מההוראות האלו מבוססת על שנים ארוכות של מחקר ועל מאמרים

מדעיים אינסוף", מסכם ד"ר צזנה את המאמר שלו. "עכשיו אתם יודעים איך

תכנתו את החיסון, וגם יודעים להעריך את המורכבות שבתוצר הסופי".

ואנחנו נוסיף על דבריו ונאמר: "עכשיו אתם יודעים להעריך את הגאונות העצומה

הטמונה בפלא האדיר שמכונה בפשטות 'גוף האדם'.

אגב, ד"ר צזנה סבור שבשנים הבאות המדע ילמד לנצל את שפת התכנות הזו,

שנעשה בה שימוש בפעם הראשונה לטובת חיסון לקורונה, ומעתה היא תשמש

למטרות רבות נוספות.

"נשתמש בה כדי לתכנת הוראות שיגרמו לתא לייצר חלבונים חדשים ושונים:

חלבונים שיוכלו להילחם במחלות, לעזור לתאים להתמודד עם פלישת נגיפים,

ואפילו להעביר לתאים הוראות – למשל, לחזור לשלב בו הם יכולים להתחלק שוב,

וכך להצמיח מחדש איברים, ואפילו גפיים שלמות!".

10 מצוות שהכי קל בעולם לבצע, ועל כל אחת שכר עצום

10 מצוות שהכי קל בעולם לבצע, ועל כל אחת שכר עצום

ראובן (רוני) פיזנטי |

 

לאדם שנמצא בעולם רחוק משמירת תורה ומצוות ומעוניין להתקרב לבורא יתברך

הדרך כלל לא קלה. היצר הרע אורב בכל פינה, ההורים מרימים גבה, החברים

צוחקים, המכרים חוששים והמצוות נראות קשות ביותר לביצוע וממש כמעט

בלתי אפשריות.

אבל בין כל המצוות האלו, ניתן למצוא גם כאלו שניתן לקיים בפשטות ובקלות רבה,

ללא שום מאמץ וטירחה. כמובן שהן לא באות כתחליף לאחרות, בסופו של דבר כל

יהודי באשר הוא חייב בכל המצוות, אך בהתחשב בקלות בה ניתן לבצע אותן,

בהחלט כדאי לכל יהודי להוסיף אותן.

  1. ציצית –

    אחת המצוות הבסיסיות והחשובות ביהדות. אמנם המצווה הזו נשמעת

    כקשה מאוד, אך זה רק מצד יצר הרע. ניתן לבצע אותה בקלות רבה, אין צורך בשום

    מאמץ. פשוט לובשים בגד מיוחד שאף אחד לא רואה מתחת לבגדים, מרגישים כמו

    עם גופיה ומקיימים ללא כל מאמץ מצווה ששקולה כנגד כל תרי”ג המצוות בכל רגע

    שעובר. הציצית מרמזת על תרי”ג המצוות ויש לה סגולות רבות להתחזקות. כל זה

    בגופיה מיוחדת שעולה כ20 שקלים. בהחלט שווה!

  2. מודה אני ונטילת ידיים –

    בכל בוקר כשקמים, עושים 2 פעולות חשובות שלוקחות

    ביחד פחות מדקה ומשפיעות לנו על כל היום. מודים לבורא שהחזיר לנו את הנשמה

    לאחר הלילה בו הנשמה שהתה מחוץ לגוף באמירת “מודה אני” (הנוסח נמצא בכל

    הסידורים). לאחר מכן נוטלים ידיים 3 פעמים בכל יד לסירוגין (יד ימין, לאחר מכן יד

    שמאל, כך 3 פעמים) ומברכים “על נטילת ידיים” (שוב, הנוסח נמצא בסידורים).

    הנטילה הזו מסלקת מאיתנו את הטומאה שהיתה בנו בלילה, בזמן שהנשמה היתה

    מחוץ לגוף.

  3. לבישת הבגדים –

    רבים לא יודעים זאת, אך ישנה דרך מאוד מסוימת להתלבש.

    ישנן הלכות לנעילת הנעליים, סדר נטילת ציפורניים, הלכות רחצה או התנהגות

    בשירותים ועוד הלכות רבות שהן בעיקרן רק שינוי ההרגלים להרגלים חדשים.

    שווה להתרגל לזה ולקיים מצוות מבלי לשים לב אפילו. ניתן למצוא את ההלכות

    המפורטות ב”שולחן ערוך” או בכל ספר הלכה. בקצרה, כשלובשים בגד או נועלים

    נעליים מתחילים קודם מימין ורק לאחר מכן שמאל. אם יש שרוכים, אז קושרים קודם

    את שמאל דווקא.

  4. גילוח במכונה כשרה –

    היום כמעט כולם מתגלחים במכונה בכל מקרה, אז אם עדיין אין

    לנו, כדאי לקנות מכונת גילוח כשרה (יש איסור חמור להתגלח עם סכיני גילוח) ולהשתדל

    גם עם המכונה לא ללחוץ יותר מדי חזק כך שהסכין לא יגע בעור הפנים כדי להימנע מאיסור

    העברת תער על הזקן. אם אנחנו כבר מתגלחים עם מכונה, נוכל פשוט לכווין לכך שאנו עושים

    זאת לשם מצווה. בנוסף יש הלכות שונות של תספורת, כמו כמה להשאיר מהפאות ואיפה

    בדיוק, איפה מותר להתגלח ואיפה אסור וכו’. רק צריך ללמוד את הדברים ואז זה יהפוך

    להרגל בלי מאמץ.

  5. מאכלים כשרים –

    היום יש את כל המאכלים שרק נרצה בצורה טהורה וכשרה.

    המחירים הם זהים והסופרים נגישים. אז מה בעצם אכפת לנו לקנות כשר? ואם

    ישנה אפשרות לכשרות גבוהה יותר כמו הבד”צים השונים, אנו רק נרוויח מזה.

    צריך לזכור שגם אם אנחנו קונים תמיד מוצר מסוים בכשרות רגילה ובאופן חד

    פעמי יש לנו אפשרות לקנות את המוצר בכשרות גבוהה יותר, זה בהחלט שווה

    את זה. זה לא הופך אותנו לצבועים או לרמאים. זה רק הופך אותנו ליהודים

    שהצליחו להדר בעוד מצווה ועשו צעד נוסף לכיוון ההתקרבות לקדוש ברוך הוא.

  6. לאהוב את הבורא –

    ישנן כמה מצוות שנעשות במחשבה, ועל כן ניתן לקיים אותן

    בכל זמן שהוא ובכל מצב. אחת מהן היא מצוות אהבת הבורא. כל מה שצריך הוא

    לחשוב על החסד העצום שהבורא עשה עימנו, שנתן לנו את החיים ואת כל העולם

    במתנה. המחשבה על כך שאנו אוהבים אותו היא מצווה חשובה מאוד בפני עצמה.

  7. תפילה –

    חז”ל תיקנו לנו 3 תפילות מסודרות בכל יום, אך למצוות התפילה עצמה

    אין כל זמן. ניתן להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא בכל רגע נתון. לא חשוב היכן

    אנו נמצאים ומה אנו עושים, בכל רגע ניתן להתחבר ולדבר עם הבורא, אפילו לדקה,

    ולבקש ממנו את מה שאנו צריכים או להודות לו על מה שנתן לנו. בנוסף אם נאמר

    פעמיים ביום – בבוקר ובערב את קריאת שמע (זה לוקח דקה וחצי בממוצע בקריאה

    איטית) נקיים מצווה חשובה ביותר.

  8. ואהבת לרעך כמוך –אם נעצור לרגע ונחשוב על כך שאנו אוהבים את הזולת כשםשאנו אוהבים את עצמנו, אז קיימנו את מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. כמובן שאם נעזורלזולת בכל דרך שהיא, זה יהיה אפילו עוד יותר מהודר.
  9. לימוד תורה –

    למצווה הענקית הזו אין כל שיעור. מספיק שנאמר פסוק כלשהו, או

    איזושהי משנה קצרה כדי לקיים מצווה ענקית. בכל יום ניתן למצוא כמה דקות פנויות

    לצורך לימוד הלכות, משניות או אפילו לשמוע איזשהו דבר תורה ממישהו (לא חסרים

    אתרים שמספקים שיעורי וידאו מרתקים בנושאים שיעניינו אתכם). מחכים בתור

    לאנשהו? במקום להתעצבן בחוסר סבלנות, פשוט שננו פסוק, הלכה או משנה כלשהם

    שאתם זוכרים בעל פה שוב ושוב. אם יש באפשרותכם, ארגנו לכם ספרון קטן בנושא

    שמעניין אתכם בכיס ותשלפו אותו כאשר אתם בטלים ממעשה.

  10. לכווין לשם שמיים –

    הכוונה במצוות היא חלק בלתי נפרד מהן. בעזרת הכוונה אנו

    יכולים להפוך את כל סדר היום שלנו למצוות ללא הפסקה. כשאנו הולכים לעבוד למשל,

    אין בזה שום מצווה. אך אם נחשוב על כך שאנו הולכים לעבוד בכדי שתהיה לנו פרנסה

    לעבודת השם, או כדי לשמח בכסף את האשה והילדים, אנו מקדשים את העבודה שלנו

    והופכים אותה למצווה. בכל דבר גשמי ופשוט שאנו עושים ניתן למצוא את המצווה הטמונה

    בו. כאשר הדברים נעשים לשם שמיים, אותו סדר יום שאנו רגילים אליו הופך להיות לצרורות

    של מצוות בזו אחר זו.

חשוב לציין שכל מצווה חשובה בפני עצמה. אם למשל עוד לא זכינו לשמור שבת כראוי,

ובמשך כל השבת הדלקנו וכיבינו את האור 100 פעמים. עדיין יש לנו אפשרות להימנע

מלהדליק את האור בפעם ה101 וכך נזכה לקיים מצווה.

פעמים רבות אנו מתייאשים וחושבים שאם גם ככה לא הצלחנו לשמור שבת, אז אפשר

לחלל את השבת על ימין ועל שמאל. אך זה כלל לא כך. הדבר דומה לנהג שדרס חס ושלום

אדם, ואז הוא אומר לעצמו שגם ככה הוא כבר דרס מישהו, אז עכשיו הוא יכול לרצוח אנשים

בלי חשבון. זוהי טעות לחשוב כך.

כל מצווה עומדת בפני עצמה וכך גם כל עבירה. לכן חשוב להבין שגם אם אין לנו שום קשר

לשמירת מצוות, מספיק שנברך פעם אחת על מאכל כלשהו שאנו אוכלים, נקנה מוצר אחד

בהכשר מהודר, נניח תפילין רק לדקה או נקיים כל מצווה אחרת שנראית לא חשובה כל כך,

מספיק בזה כדי להרעיד עולמות ולהעביר אותנו ואת כל העולם לכף זכות.

שהשם יזכה את כולנו לקיים מצוות.

 

מתוך אתר https://www.ornaki.org/

 

איך מסירים עין הרע

איך מסירים עין הרע

מאת: הרב ראובן (רוני) פיזנטי

 

עין הרע זוהי תופעה שכולנו מנסים להתרחק ממנה, אך עם זאת כולנו

מרגישים שהיא רודפת אחרינו. הרבה אנשים יכולים אמנם לומר בזלזול

“לא קיים דבר כזה עין הרע”, אך עם זאת גם הם עצמם פוחדים מהתופעה

מאוד במצבים שונים.

אנשים דואגים להצטייד בחמסות, חוט אדום, צמחי רוטה, שיני שום ודגים

גדולים, אבל בתוך תוכנו אנו מבינים היטב שאנו לא מוגנים וזה לא ממש עוזר.

לכן חשוב ללמוד מה באמת אפשר לעשות עם כל העניין הזה. מה זה בכלל עין

הרע? איך ניתן להתגונן מעין הרע? איך להפוך לבלתי פגיעים ואיך אפשר להסיר

עין הרע לאחר שכבר עשו לנו?

 

מה זה בכלל עין הרע?

 

עין הרע זו תופעה בה אדם יכול להזיק לאדם אחר באמצעות הסתכלות או מחשבה.

בניגוד לנהוג לחשוב, לא צריך להיות אדם רשע כדי לעשות עין הרע. לא תמיד אנשים

מודעים לכך שהם עושים עין הרע לאחרים, אלא שעושים זאת בתמימות ובחוסר כוונה

להזיק. דווקא אנשים קרובים יותר ומחוברים יותר לאדם עלולים יותר לפגוע בו.

התורה מציינת את עניין העין הרע עם יוסף הצדיק שמראה לנו את הדרך כיצד

להפוך לבלתי פגיעים לעין הרע, כפי שיעקב אביו מברך אותו “בן פורת יוסף בן

פורת עלי עין”. גם בתקופת אברהם ושרה, המדרש מספר על שרה שנתנה עין

הרע בהגר וגרמה שתפיל (לפני שילדה את ישמעאל). לאחר שהגר ילדה את

ישמעאל נתנה שרה עין הרע גם בו והוא לא יכל ללכת על רגליו (ולכן הגר מרימה

אותו למרות שהיה כבר נער גדול). בנוסף ישנן גמרות שונות שעוסקות בעניין הזה,

הגמרא במסכת ברכות דף כ. מספרת על רבי יוחנן שהיה טוב מראה ושאלו אותו האם

אינו מפחד מעין הרע, הוא ענה שהוא מזרעו של יוסף הצדיק ולכן עין הרע לא שולטת בו.

במסכת בבא מציעא דף קז: מסופר על רב שהיה יודע ללחוש על הקברים ואמר שתשעים

ותשעה מתו מעין הרע ואחד בדרך ארץ.

בנוסף ישנן הלכות שונות הנוגעות להיזק ראיה כמו הקמת מחיצה בין שכנים או לא לעבור

ליד שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה וכו’. רבותינו הקדושים התייחסו ברצינות לכל

העניין של עין הרע, וניתן לראות שהעניין מופיע במקורות כנכון ואמתי.

אלא שלמרות כל האמור ולמרות שעין הרע זוהי תופעה קיימת ושכיחה, בכל זאת חשוב

לדעת שככל שנתעמק בכך יותר ונאמין בזה, כך נהיה יותר פגיעים ומושפעים. אדם שלא

מאמין בעין הרע מפחית את רמת הפגיעות שלו לזה. אדם שכל היום יחשוב על עין הרע

ויפחד מזה, עלול להזיק לעצמו גם אם אף אחד לא עשה לו עין הרע.

הפחד הופך אותנו לפגיעים יותר, והביטחון בהשם הופך אותנו לחסינים. לכן כדאי לדעת

וללמוד את הדברים מצד אחד, אך לא לפחד ולחשוב עליהם יותר מדי, אלא להיות סמוכים

ובטוחים בקדוש ברוך הוא שמגן עלינו.

אלא שנשאל את עצמנו כיצד אפשר לשכנע את עצמנו לא להאמין בכוח של עין הרע בזמן

שאנו רואים מקורות מפורשים לכך בדברי חז”ל? האם זה יעזור אם נשקר לעצמנו ונאמר

שאנו לא מאמינים? התשובה לזה היא שאמנם הכוח הזה קיים, אבל כאשר אנו מחזקים

את האמונה בקדוש ברוך הוא, אז ממילא כל הכוחות מתבטלים אליו.

וכמו למשל שיש שר גדול שיכול לגזור גזרות קשות ואז כולם פוחדים ממנו. אבל אז רואים

אדם פשוט שמתקרב לאותו שר ואינו פוחד ממנו כלל. אז שואלים אותו, וכי אתה לא פוחד?

וכי אתה לא מאמין בכוח של אותו שר אכזרי? אז אותו אדם עונה להם בפשטות, שאמנם

בוודאי שהוא יודע על קיומו של השר, והוא גם יודע את כוחו, אלא שהוא מקורב מאוד למלך,

ואז ממילא אין לשר שום כוח והשפעה עליו. ככל שנחזק את האמונה שלנו בהשם יתברך,

כך נתקרב אליו וממילא לא יהיה לאף אחד כוח להזיק לנו בשום אופן.

מה גורם לעין הרע?

 

עין הרע נגרמת בדרך כלל מדברים המושכים את העין ומעוררים קנאה. אדם שקונה

חפץ חדש ומנקר עיניים, מתלהב מדבר מסוים או מתרברב בפני אנשים, עלול למשוך

לעצמו הרבה עין הרע. תחושות הגאווה והכבוד הופכות את האדם לפגיע ואז עין

הרע שאחרים יעשו לו תוכל בקלות לשלוט בו.

כאשר אדם חושב על משהו, הוא מייצר מציאות מאותה המחשבה.

כאשר הוא חושב על העניינים של חברו, ובעיקר אם הוא מקנא בחברו,

הוא מייצר מציאות הקשורה לחברו בהתאם למה שחשב עליו. ואז בשמיים

בוחנים מחדש את הדברים, ופעמים רבות מגלים שחברו לא באמת ראוי לכל

מה שזכה אליו, ואז לוקחים את זה ממנו. ואמנם אותו אדם שחשב את המחשבה

הלא טובה, שהיה צר עין וקינא בחברו, בוודאי שלא ירוויח מכך. שכאשר האדם מזיק

לחברו או מוסר דין לשמיים, אז משמיים בודקים גם אותו. וכך אותו אדם מביא על עצמו

דינים קשים, אלא שכעת חברו עלול להיפגע מכך באופן ישיר. יוצא שהוא מביא לבדיקה

מחודשת של הדברים, וכך אם למשל מהשמיים החליטו לתת מתנת חינם לחברו ולהפוך

אותו לעשיר, אז מחשבה כמו “איך הוא הפך לעשיר פתאום?”, או “למה לי לא מגיע להיות

עשיר כמוהו?”עלולה להביא לכך שבשמיים יעשו דין ויבדקו אם חברו באמת כזה צדיק

שראוי לעושר הזה. כאשר מגיעים למצבים כאלו, אז אף אחד לא יוצא זכאי בדין, שהרי

אף אחד לא מושלם וכמות העברות שלנו היא לא קטנה. אם יתברר שהוא לא ראוי לעושר

הזה, עלולים חס ושלום לקחת לו את אותו העושר או להוריד עליו ייסורים שונים.

המחשבה הלא טובה שיצרה את כל זה היא עין הרע שאותו אדם עשה לחברו.

וצריך להבין שזה כלל לא אומר שאותו אדם הוא רע מטבעו. ברוב המקרים האדם כלל

לא מתכוון להזיק. רק שלא היה זהיר במחשבות שלו ולא ידע שעצם המחשבה על הדבר

מזיקה. האדם יכול אפילו לעשות לעצמו עין הרע אם יחשוב על דבר מסוים הקשור אליו

בהתלהבות מוגזמת. למשל, מרוב שאדם יחשוב בהתלהבות שהוא הכי טוב בתחום מסוים,

הוא עלול לעשות לעצמו עין הרע ופתאום הוא ייכשל. לכן צריך מאוד לשים לב למחשבות

שלנו ולנתב אותן למקומות טובים.

 

איך הקדוש ברוך הוא נותן לזה לקרות?

 

כעת צריך להבין כיצד זה יתכן. האם חס ושלום אין דין ואין דיין? האם גורלנו נתון בידיהם

של הסביבה שלנו? איך יתכן שאדם כלשהו יכול להשפיע על החיים שלנו? הרי כולנו יודעי

ם שהקדוש ברוך הוא שולט בכל הבריאה ומכוון הכל, אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם

כן מכריזים עליו מלמעלה, אין מקריות בעולם והכל בהשגחה פרטית, אז איך בכל זאת יש

למכרים שלנו העשויים מבשר ודם כל כך הרבה כוח להזיק לנו?

התשובה לכל זה היא שבאמת אין לאף אחד כוח להזיק מלבד לקדוש ברוך הוא.

אלא שכמו שהקדוש ברוך הוא שולח לנו את המשכורת דרך העסק בו אנו עובדים,

את החובות דרך דוחות חנייה ותשלומים לא צפויים, את הזוגיות דרך השדכנים ואת

כל שאר הדברים בחיינו דרך שליחים גשמיים בעולם הזה בדרך הטבע מתוך הסתר פנים,

כך גם הוא שולח לנו דינים מתוך חשבונות שמיים דרך עין הרע.

בפשטות יותר, נבין שזהו בסך הכל כלי. אם הקדוש ברוך הוא רוצה להזיק למישהו מסיבה

כלשהי (בגלל חטאים, ניסיונות, חשבונות שמיים או כל סיבה שהיא), אז הוא שולח לו מישהו

שיעשה לו עין הרע. וכך גם מובן מרב שהיה לוחש על הקברים וגילה לנו שתשעים ותשעה בעין

הרע ורק אחד בדרך ארץ. וכי היה עולה על דעתנו שרק אחד מתוך מאה אנשים נפטר בצורה

רגילה כפי שתכננו לו מהשמיים, ותשעים ותשעה אחוז מתו כאילו בלי שנגזר עליהם? וכי אין

דין ואין דיין?

אלא שמובן הדבר שעין הרע היא כלי. וכאשר נגזר על אדם כלשהו משהו לא טוב משמיים,

אז מביאים לו את הדבר דרך עין הרע שעושים לו. ויוצא שגם עין הרע זה דבר שנעשה

בהשגחה פרטית.

 

איך הכל מתחבר?

 

אז מצד אחד, עין הרע נגרמת מקנאה של אחרים או גאווה והתלהבות. מצד שני,

עין הרע מגיעה רק מהקדוש ברוך הוא מתוך חשבונות שמיים. יוצא שמצד אחד

ישנם דברים גשמיים וטכניים המפעילים את עניין העין הרע, ומצד שני הכל רוחני

על פי עולמות עליונים. אז איך שני הדברים האלו מסתדרים ביחד?

צריך להבין שכל אותם גורמים גשמיים, מייצגים גורמים רוחניים העומדים מאחורי

הדברים. הגאווה היא שורש המידות הלא טובות. אדם שמרגיש גאווה חושב שיש

לו כוח ולא מבין שאת כל הכוח שלו הוא מקבל במתנה מהקדוש ברוך הוא. הוא

מרגיש ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח’, פסוק יז’).

אבל מי באמת מסדר שאדם מסוים יהיה יפה יותר, חזק יותר, מצליח יותר, עשיר

יותר או כישרוני יותר מאחרים? אדם שמכיר ומודה לאמת מבין שאת הכל הוא קיבל

במתנה מהקדוש ברוך הוא, אך אדם שחי באשליות ומרגיש גאווה מנופחת יתייחס

לדברים כאילו הם מובנים מאליהם וכאילו שהכול נעשה בזכותו.

כדי להוציא את האדם ממצב של גאווה ולהכניס אותו למצב של ענווה, שהיא שורש

האמונה והמידות הטובות, הקדוש ברוך הוא נתן בבריאה כוח שנקרא עין הרע. כעת

אותו אדם שקנה רכב חדש מפואר ומשוויץ ליד החברים כדי להוציא לכולם את העיניים

יגרום לחבריו לקנא, ואותה קנאה תוכל בקלות להביא עליו עין הרע.

החברים בוודאי שלא יאהבו אותו יותר בגלל שיש לו רכב מפואר, וגם יהיה קשה להם

לפרגן לו כאשר הוא מרגיש שכל העולם צריך להשתחוות לפניו, וכל העניין הזה יביא

לעין הרע ומזל לא טוב שירדוף אחרי אותו אדם. פתאום הוא יתעורר בבוקר ויגלה

שריטה ענקית על הרכב שתוציא לו את כל האוויר מהגאווה המנופחת ותחזיר אותו למקומו.

אותו כוח שלילי שנקרא עין הרע בא לעזור לנו לתקן את עצמנו ולהכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

הוא בא להכניס בנו ענווה ויראת שמיים. לפעמים אנחנו שוכחים לומר תודה

וחושבים שאנחנו מנהלים את העולם, אבל אז נזכרים בפחד מעין הרע ומבינים שאנו

צריכים להיזהר במעשים ובדברים שאנו מוציאים מהפה. לא להתגאות, לא לגרום לאחרים

לקנא בנו, לא לעשות רע לאף אחד או להביא לכך שיקפידו עלינו, להיות נחמדים וטובים

לאחרים ולהבין שהקדוש ברוך הוא לבדו הוא זה שמנהל את העולם.

כאשר מעורבים רגשות של גאווה, שליטה, כבוד, התלהבות יתרה וכל שאר הרגשות

שכביכול מוציאים את הקדוש ברוך הוא מהתמונה ומכניסים את “כוחי ועוצם ידי” כך

שכאילו אנחנו אלו שעשינו את הכל, אותם רגשות הופכים אותנו לפגיעים מאוד. כעת

המכרים שלנו עלולים לקנא בנו ולעשות לנו עין הרע כאשר אין לנו שום הגנה נגד הדבר.

לכן עלינו לזכור תמיד שאין לנו כלום מצד עצמנו, שכל מה שיש לנו אלו מתנות חינם

מהקדוש ברוך הוא. אנחנו לא ראויים לכלום, לא חכמים, לא מצליחים, לא חזקים, לא

יפים ולא מוכשרים. אם נראה לנו שיש לנו הצלחה, זה בכלל לא שלנו. אנחנו עניים

שמקבצים נדבות בחוץ בחוסר כל ואז השם יתברך נותן לנו מתנות בחסד גמור למרות

שלא מגיע לנו. אי אפשר להתגאות במתנות כאלו, צריך רק להודות בלי הפסקה

לקדוש ברוך הוא.

 

איך להגן ולהסיר עין הרע?עין הרע

 

בכל זאת, אנחנו כל כך פגיעים וחשופים לעין הרע, שבוודאי שגם אם נשתדל לא

להתגאות ולא לגרום לאחרים לקנא, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי למנוע את זה.

לכן כדאי ללמוד את השיטות שיש לנו כדי להגן על עצמנו מפני הנזק.

ראשית צריך לדעת שאם עושים את הדברים לשם שמיים, לא נפגעים מכך. יוסף

הצדיק היה עבד עברי בבית הסוהר במצרים, שזה פחות או יותר נחשב למקום הכי

נמוך שאפשר לרדת אליו בכל העולם. מתוך המקום הזה הוא צמח ביום אחד להיות

השליט על כל מצרים שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה.

אפשר לשער לעצמנו שלא מעט אנשים קינאו בו וחשבו עליו מחשבות שליליות.

אם זה לא מספיק, הוא גם היה יפה תואר בצורה יוצאת דופן עד כדי כך שכל הנשים

במצרים היו זורקות לו תכשיטים רק כדי שירים עיניו ויסתכל עליהן. בסיפור הזה יש

את הפתח הכי גדול שיכול להיות לעין הרע. אך יוסף הצדיק עשה את הדברים לשם

שמיים, מתוך ענווה ויראה ולכן שום נזק לא הצליח להגיע.

כאשר הוא פותר את החלום לפרעה הוא מודיע לו שהקדוש ברוך הוא פותר לו את

החלום ולא הוא בעצמו. כאשר כל נשות מצרים רוצות שיסתכל עליהן, הוא לא מרים

את המבט מהקרקע. הוא נשאר עם אמונה שלמה שהכול מאת השם וענווה גדולה

שאמנם הוא הפך למלך, אך זה רק כי השם שם אותו במקום הזה. הוא מבין שאין לו

שום דבר מעצמו, ורק שהשם שם אותו שליח במקום הזה.

לכן הוא זוכה שיעקב אביו אומר עליו “בן פורת יוסף בן פורת עלי עין”. יוסף הוא מעל

הטבע, עין הרע לא שולטת עליו. מי שבוחר בהנהגה של הקדוש ברוך הוא ומקבל עליו

את עול מלכותו הוא מעל הטבע, חוקי הטבע פשוט לא חלים עליו.

כי באמת צריך להבין שהקדוש ברוך הוא שולט בכל. אמנם ישנם כוחות מזיקים שקיימים

בעולם, אבל זה

כי באמת צריך להבין שהקדוש ברוך הוא שולט בכל. אמנם ישנם כוחות מזיקים שקיימים

בעולם, אבל זה רק משום שהם מבצעים שליחות מאת השם. אין להם כוח מצד עצמם,

אלא שהם מבצעים את רצון השם.

אדם יכול לנסות להילחם באותם כוחות, אבל זה יהיה כמעט בלתי אפשרי כיוון שהם חזקים

הרבה יותר ממנו. אבל כשאדם מתחבר לחלק האלוקי שבו, לנשמה שמחוברת בקשר ישיר

לעולמות העליונים, אז הוא מתחבר להשם יתברך ששולט על הכוח הזה ועל כל הכוחות

כולם ובמקום כל כך גבוה הוא יכול לבטל את הכל בקלות.

כדאי להקפיד על ענווה ויראת שמיים בכל מצב בו אנו נתקלים.

כי אם הקלקול הוא הגאווה שגורמת לקנאה של אחרים ועין הרע, אז התיקון

הוא הענווה שמסירה מאיתנו את כל הגאווה המנופחת ומשאירה אותנו נקיים.

אדם שלא יתפאר ויתרברב יותר מדי, יחיה בצניעות ופשיטות מבלי להתבלט ולא ייתן

פתחון פה לאף אחד, מראש ימנע את המצב הלא נעים של עין הרע. חשוב להיות

בסדר עם כולם, שלא נגרום לאנשים להקפיד עלינו, לקנא בנו או בכלל לחשוב עלינו.

במקום לרמוז לכולם “תסתכלו עליי!”, צריך לחשוב כיצד להישאר בצד בלי לבלוט

יותר מדי.

גם אם אנו מרגישים שכבר עשו לנו עין הרע, אז כדאי לחזק את האמונה שלנו כדי

להסיר אותה מעלינו. העניין הוא שאם נבין ונכניס ללבנו שאותו כוח שנקרא עין הרע

שואב את כוחו מהשם יתברך, וזהו בעצם אותו בורא שאתו אנו מדברים ואליו אנו

מתפללים, הוא אוהב אותנו ושולט בכל הכוחות הקיימים בעולם, אז נוכל בקלות

לבטל את הכוח הזה עם אמונה מתאימה.

האמונה נותנת כוח, אז כאשר אנו מאמינים בעין הרע, פוחדים וחוששים שאין לנו

שום סיכוי לצאת מזה, אז חס ושלום אנו מגדילים את הכוח של העין והפחדים שלנו.

כאשר לעומת זאת אנו מאמינים בקדוש ברוך הוא, מנסים להתבונן ולהבין שאין עוד

מלבדו – כלומר אין שום כוח בעולם חוץ ממנו, אנו מחזקים את כוחו כביכול ומבטלים

את כל שאר הכוחות הדמיוניים מסביב. אותו כוח שנקרא עין הרע מאבד את כל כוחו

אם אנו מבינים שאין עוד מלבדו, שהרי אין קיום לשום כוח אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא.

 

איך לא להסיר עין הרע?

 

רבים שחוששים מעין הרע עושים פעולות שעלולות להזיק מאוד הרבה יותר מהמצב הקיים.

חשוב לדעת להיזהר מלעשות דברים שעלולים להחליש אותנו ולהפוך אותנו לפגיעים יותר.

בין היתר, חשוב לא לפחד יותר מדי מהדבר, שכן הפחד מחליש את האמונה בקדוש ברוך

הוא וגורם לנו להרגיש כאילו שיש חס ושלום עוד כוח מלבדו. הפחד מוליד מציאות.

חשוב לא ללכת אחרי מנהגי הגויים ולא להידמות להם, שהרי התורה אסרה זאת. לא פעם

אנשים לוקחים מנהגי גויים וסגולות שלהם לעין הרע. מוצרים מוזרים להגנה בוודאי לא

יוכלו להועיל, במקרים רבים הם אף יכולים להזיק, ובכל אופן ישנו גם איסור ללכת בחוקות

הגויים. מוכרחים לבדוק היטב את מקור הסגולות אם זה מובא בדברי רבותינו הקדושים.

חשוב גם לא להאמין באמונות תפלות בנושא, שהרי כל כוח שניתן לאיזושהי אמונה, זהו

כוח שאנו כאילו מורידים מהקדוש ברוך הוא וסוברים שכאן חס ושלום כוח אחר שולט ולא

הוא. שיטות העבודה שלנו צריכות להיות אך ורק עם מקורות מדברי חז”ל.

ישנן אמנם כמה סגולות המוזכרות גם בספרים שלנו, ובוודאי שכל מה שמוזכר בדברי

רבותינו מועיל וטוב. אבל בכלליות ככל שנמעט באמונות תפלות וכוזבות ונרכז את כוח

האמונה שלנו באחד והיחיד, כך נזכה לישועה קרובה יותר בע”ה, ולא נזדקק לשום סגולה

לשם כך.

רבים שפוחדים מעין הרע מנסים להילחם בזה בדרכים נסתרות שלא כדרך הטבע.

הדרכים האלו הן המסוכנות ביותר. אם נפנה למטפלים שונים למיניהם, ל”מוציאי עין

הרע מנוסים” אותם ניתן למצוא בעיתונים, לכשפים, קמעות, שדים ורוחות, קטעי קבלה,

מיסטיקנים או שלל כוחות טומאה ודברים מזיקים אחרים, אנו עלולים למצוא את עצמנו

עם בעיות גדולות הרבה יותר מאלו שהתחלנו איתן.

אם חס ושלום יש עלינו עין הרע זה אומר שהקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, הוא רוצה

שנלמד משהו ונתקדם עם זה לכיוון הצמיחה הרוחנית שלנו. כאשר אנו מנסים להתחכם

ולעקוף את הדרך על ידי כוחות טומאה, שכאילו אנו נותנים להם כוח ומשמעות גדולים

יותר משיש לבורא בעצמו, אז גם אם כרגע נראה שהעלמנו את הבעיה, בוודאי שלא

פתרנו אותה. ולאחר מכן היא לא תבוא כפי שהייתה, אלא גדולה שבעתיים.

הדבר דומה לאחד שבכל פעם שיש לו איזושהי בעיה, הוא שותה כמה כוסות של

אלכוהול ושוכח מהכול. ואז כשהוא שיכור הוא מתחיל לעשות שטויות ונכנס לצרות.

ויוצא אמנם שיש לו כביכול דרך לשכוח מהר מהבעיות, אך הוא לא פתר שום בעיה

ורק מכניס את עצמו לבעיות גדולות יותר. הוא מסבך את עצמו בדברים קשים ביותר.

יש דברים שלא כדאי להתעסק איתם וגם אם נראה לנו שזה הועיל, בסופו של דבר

נגלה שרק הזקנו לעצמנו. בעיתון אי אפשר למצוא “קוסם” שיעלים לנו בעיות

(תמורת סכום סמלי), סיאנס והתעסקות עם רוחות זה דבר אסור על פי התורה,

כשפים זה דבר אסור ומזיק ומודעות של “פתיחת המזל” עלולות בקלות לסגור

אותו ביחד עם כל העולם הבא שלנו חס ושלום.

אמנם סגולות שונות על פי היהדות או ברכה מתלמיד חכם אמתי זה בוודאי דבר

טוב ומבורך, אך ההתמודדות הרוחניות והעבודה העצמית שלנו הן אלו שבאמת קובעות.

 

איך להפוך להיות טוב עין?

 

לסיום כדאי ללמוד גם איך נוכל אנחנו בעצמנו לעזור לאחרים ולא לעשות

להם עין הרע. שהרי כשם שאחרים מזיקים לנו במחשבות שלהם, כך גם

אנחנו עלולים לעשות עין הרע ולהזיק לאחרים מבלי לשים לב דרך המחשבות

שלנו, וכך להפוך לפגיעים.

חשוב לדעת שביהדות ישנו כלל שאומר שכשם שהאדם מתנהג עם אחרים,

כך ההנהגה אתו, או בשם המוכר יותר “מידה כנגד מידה”. לכן אסור לנו לעשות

שיקולים אגואיסטים כמו “מה יוצא לי מזה?”, “מה אכפת לי לעשות עין הרע לאחרים

כל עוד אני לא סובל מזה?” וכו’. ישנו גלגל מסתובב בעולם וכאשר אנחנו לא מתחשבים

באחרים, אז יגיע היום שהכול יחזור אלינו. כשאדם גורם נזק לחברו, מדקדקים אתו

מאוד מהשמיים והוא הופך לפגיע ביותר.

אדם שהופך להיות טוב עין ומשתדל לא להזיק לאחרים, בסופו של דבר לא ניזוק

בעצמו. כמו שאמרו על יוסף, שאותה עין שלא רצתה לזון ממה שלא שייך לה (יוסף

שלא נתרצה לאשת פוטיפר) כעת הפכה להיות בלתי פגיעה לעין הרע. אדם שנשמר

לא להזיק, ישמרו עליו מהשמיים שגם אף אחד לא יזיק לו.

כדי לא לעשות עין הרע לאחרים, אנו צריכים להישמר ממידת הקנאה. אסור לנו לקנא

באחרים, יש לנו איסור תורה מתוך עשרת הדברות שאומר “לא תחמוד”, והכוונה היא

גם בתוך הלב אפילו שאף אחד לא יודע מכך. הקנאה מביאה צרות ונזק רב גם לאדם

שמקנאים בו וגם למקנא עצמו.

אדם שמקנא הוא “רע עין” והוא גורם לעצמו חולשה ורפיון באמונה ומביא על עצמו כעסים,

דאגות ועצבות מהדבר שאין לו. הוא רואה את החסרונות שלו ובכך נעשה כפוי טובה לבורא

ולאחרים, ומביא על עצמו חטא שמוריד אותו ממדרגתו הרוחנית שהיה בה. לשאוף ולרצות

להתקדם זה דבר טוב, אך כל זה בהתאם למקום שלנו וביחס לעצמנו. לרצות את מה שיש

לאחר מתוך צרות עין זה דבר מזיק ואין בזה שום תועלת.

הקדוש ברוך הוא ברא עולם בו כל נשמה מתקנת את החלק שלה והיא מקבלת את כל

מה שהיא צריכה כדי לבצע את השליחות שלה בצורה הטובה ביותר. אם כולם יהיו

זהים, לא יהיה בכך תיקון לעולם ואף אחד לא יתקדם בחיים. השוני מותאם לכל אחד

על פי מעלתו ותפקידו. כמו שנהוג לומר שכל אחד הוא בורג במערכת. אם אדם

מבין את הדבר, אז איזו סיבה יכולה להיות לו לקנא בחברו?

נניח שמסיבה כלשהי נגזר על האדם לעשות תיקון על ידי העוני. השם יתברך רוצה

לבחון אותו ברגעי העניות שלו כך שיתפלל מעומק הלב וישמור תורה ומצוות מתוך

דוחק. כעת אותו אדם מצטער מאוד על שאין לו מזל ושחברו הוא עשיר גדול. אך

אם היה יודע את האמת, היה מבין שאם השם יתברך היה מביא לו עושר, התיקון

שלו כלל לא היה מתבצע והוא לא היה מתקדם לשום מקום רוחני. כל התכלית שלו

לא הייתה יכולה להתקיים והוא לעולם לא היה מגיע למטרת חייו.

מובן שאותו אדם צריך להתפלל על הפרנסה, לשאוף ולבקש מהשם ישועה, אבל אין

שום טעם להסתכל על מה שיש לאחרים ולחשוב מדוע לאחרים יש עשירות ולו אין.

כעת הוא יכול לקנא באחרים, לגנוב, לבכות, לכעוס ולעשות כל מה שהוא רוצה, אך

רק נזק יגיע מזה. הוא יכול לחפש מתקשרים עם רוחות שימליצו לו על סגולות, להשביע

מלאכים, להסתובב עם קמעות, ללכוד שדים ורוחות, וללכת לפותחי מזל שיגמרו לו

את מעט הכסף שעוד היה לו, אך כמובן שזה לא יועיל והוא רק ייכנס לצרות גדולות.

לעומת זאת, הוא יכול לבחור בדרך טובה יותר, להתקרב לקדוש ברוך הוא,

להידבק בו ולהתפלל אליו מעומק הלב כמו שרק העניים יכולים (גם דוד המלך שהיה עשיר

גדול התפלל כמו עני שהוא אומר “תפילה לעני…”), ואז יוכל להגיע לתכלית האמתית

שלשמה הוא בא לעולם. ומי יודע, אולי כעת כשהתכלית התקיימה, כבר אין צורך

באותם ייסורים של עוני וכעת יוכלו לתת לו שפע גדול מהשמיים.

בלעם הרשע השתמש בכוחות המזיקים שהכיר, רצה לעשות עין הרע ולהזיק.

אבל הקדוש ברוך הוא הראה לו בבירור שאין לו שום שליטה. אין שום כוח בעולם

שפועל מעצמו. אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה להזיק, אז אף אחד בעולם לא יכול

להזיק. ככל שנתחבר לקדוש ברוך הוא, כך נוכל להישמר ולהיות מוגנים יותר.

השם יתברך ישמור עלינו כך שאף אחד לא יוכל להזיק לנו כלל.

בע”ה נזכה כולנו להתקרב לקדוש ברוך הוא ולקיים את התכלית שלשמה הגענו לעולם.

לא נזיק לאחרים, אלא להפך, רק נקרב ונוריד שפע וטוב לעולם. מתוך כך נזכה לגאולה

השלמה במהרה.

 

מתוך אתר  'אור נקי'

אור נקי – דף הבית

 

קח את הנעליים ללא תשלום ותתקשר אלי אחרי שבת

קח את הנעליים ללא תשלום ותתקשר אלי אחרי שבת

 

העולם סגור ומסוגר, עם ישראל כבר נכנס לסגר שלישי במספר ואין אדם יודע

מה ילד יום. אנשים זועקים לעזרה תחת העסקים שהקימו בעשר אצבעותיהם

הקורסים כך למול עיניהם כאילו לא היה כלום והכל בגלל נגיף כה קטן שאינו

נראה ויתכן שכלל אינו חי.

לפני שבועות אחדים הוזמנתי לשבת נופש שהתקיימה במלון לביא שבצפון הארץ.

במלון, כמו בשאר בתי המלונות היה בריכה ומקווה הפתוחים לרווחת ציבור הנופשים

בכל שעות היממה. ולכן ביום שישי, עת התקרבה השבת פניתי אפוא לבריכה בכדי

לשחות מעט ומשם כוונתי הייתה ללכת ולטבול במקווה לכבוד שבת קודש.

בעודי שוחה להנאתי בבריכה פוגש בי אדם שניכר עליו שהוא בשלבי התקרבות לאבא

שבשמים וביקש ממני ברכה. אמרתי לו בצחות כתוב בכניסה שכאן יש 'בריכה' ולא 'ברכה'.

אבל הוא מצידו התעקש ואומר שהוא חייב ברכה. וכאן הוא החל לספר לי שלאחרונה הוא

הכיר היטב את ענייני התורה והמצוות והחליט שהוא מתחיל להתקרב עוד יותר לאבא

שבשמים. אך מצבו הכלכלי לא בישר לו טובות, ובכדי להתפרנס עבד בתור מחסנאי

בחנות נעליים הנמצאת במקום מגוריו פתח תקוה, וכעת בעקבות משבר הקורונה החליטו

לקצץ בחנות עובדים ובמסגרתה הוא פוטר מעבודתו וכעת הוא נמצע בביתו בלי משכורת

ומתגלגל. וכאן הגיע הברכה שביקש ממני וכמובן ברכתי אותו לאלתר.

לפני שנפרדנו הוא אף סיפר לי שהוא שמע שיחה שלי על חיזוק בכבוד השבת, ולכן הוא

ורעייתו החליטו השבת לשבות מחוץ לבית בלי לטרוח ובלי לבשל, וכמובן לשבת במשך

כל השבת ולשמוע שיעורי תורה מחזקים ועל הדרך לקבל גם עונג שבת שיכבד כיאה

וכראוי את שבת קודש.

הוא התקדם ממני ומיד אחרי כמה רגעים הוא חוזר אלי שוב ומספר לי שהוא שכח

להביא את נעלי השבת, ויש לו במלון רק נעלי יום חול שנמצאות במצב מחפיר.

"ובנעליים אלו אין כבודה של השבת", הפטיר באוזני. "תצחצח אותם היטב",

הצעתי בפניו. הוא עשה לי פנים חמוצות וטען שוב שנעליים אלו אינם כבודה של

השבת.

מכאן לשם תפס את הרגליים, ולא תאמינו הוא הלך ישר לקיבוץ לביא וחיפש חנות

של נעליים כשעוד פחות משעה נכנסת שבת וכל זה רק בשביל נעלי שבת. הוא

מסתובב ומתרוצץ ואחרי זמן מה, מצא חנות אחת שפתוחה שהיתה גם היא רגע

לפני סגירה. הוא נכנס פנימה וראה נעליים מהודרות, וכששאל למחיר חפו פניו.

כל נעל בחנות נעה בסביבות ה-700-800 שקל וכמובן "אגורה לא פחות", אמרו

בפניו כמה פעמים עובדי החנות.

הוא יצא מהחנות וניסה לחפש באזור עוד חנות, ומשלא מצא חזר לחנותו ונטל את

הנעליים של ה-700 שקל וניגש לקופאי שהינו בעל החנות במקרה, וכאן החל לספר

לו שהוא חייב הנחה או הסדר מיוחד בתשלומי האשראי בגלל שעד עתה הוא היה

עובד ובבוקר אחד נפלה עליו צרה בעקבות הקורונה והפסיק לעבוד ולכן אין לו

כסף מיותר בכלל.

בעל החנות שמע את דבריו נצבט ליבו מבפנים. תוך כדי הוא מבקש ממנו לספר לו

בדיוק מה קרה איתו, ומיודענו החל לספר לו את תלאותיו, החל מזה שהיה מחסנאי

בחנות נעליים בפתח תקוה עבר דרך הקיצוץ בעובדים שפגע גם בו וסיים בזה שאין

לו כסף בבית כבר זמן רב ובקושי חי ברווח ובשמחה.

בעל החנות שמע את הדברים ואמר בפניו "קח את הנעליים ללא תשלום, אמנם תיצור

עמי קשר במוצאי שבת כי אני רוצה שתתחיל לעבוד אצלי ברשת חנויות הנעליים הפרוסות

ברחבי הארץ לא לפני שציין בפניו שהסניף הפנוי שיש לו זה ב'אחיסמך' הסמוך מאוד ל…

פתח תקוה כי בדיוק כמה ימים קודם לכן המחסנאי שם עזב את עבודתו וכי פונתה

עבודה במיידית. בשבת קודש הוא ניגש אלי הראה לי את הנעליים וסיפר לי את הנס

הנדיר שאירע עימו. לא לפני שבמוצאי שבת הוא צלצל אליו וסגר עימו את העבודה וביום

שני אני מקבל טלפון המבשר לי על סגירת המעגל – שסכום המשכורת שהוא מקבל שם

היא בדיוק פי שניים!! ממקום עבודתו הקודם.

זה כוחה של השבת!!

 

(מתוך עלון אור השבת 461)

הסקופ המטורף שעיתון 'יתד נאמן' גנז

הסקופ המטורף שעיתון 'יתד נאמן' גנז

צוות 'אחינו'

 

על שולחנו של העורך בעיתון החרדי 'יתד נאמן' הונח סקופ מטורף! ראיון בלעדי

עם האסיר היהודי המפורסם יהונתן פולארד, המרצה עונש מאסר ממושך בכלא

האמריקאי, לאחר שהורשע בריגול למען ישראל.

העורך התלהב מאוד ותיכנן לתת לראיון הזה את הכותרת הראשית בסוף השבוע

המתקרב, אבל אז החלה לנקר בו המחשבה: האם פרסום הראיון לא יזיק לאסיר

היהודי המפורסם?

כלל ידוע הוא שלאסירים אסור להתראיין לכלי תקשורת, לא בארץ ולא בעולם.

כשהם מתראיינים בכל זאת, הם צפויים לאחר מכן לעונשים כבדים. לפעמים ישליכו

אותם לצינוק, או ימנעו מהם את הזכות לקנות מוצרים בקנטינה למשך מספר שבועות

או חודשים, ולפעמים ראיון לתקשורת מתוך הכלא עלול לפגוע בסיכויים שלהם לשחרור

מוקדם. העורך הבין שפולארד בטוב לבו לא רצה לסרב לעיתונאי שביקש ראיון קצר,

אבל נכמרו רחמיו על פולארד שעלול לשלם על כך מחיר אישי.

מה עדיף?

 

טובת העיתון או טובת של האסיר היושב למען עם ישראל כולו בכלא האמריקאי?

כמובן! אין מקום להתלבטות בכלל. טובתו של האסיר עדיפה וקודמת לטובת העיתון.

וכך מצא העורך את עצמו מחייג אל עורך דינו של פולארד ושואל אותו אם פרסום

הריאיון עלול להזיק חלילה לאסיר המיוצג על ידו.

עורך הדין השיב בחיוב: אכן, פרסום הראיון צפוי להזיק ליהונתן. אם תסכימו

להימנע מהפרסום כל עוד הוא יושב בכלא, יהיה זה המעשה הנכון לעשות!

באותו הרגע התקבלה ההחלטה, הראיון נגנז והמתין בסבלנות מספר שנים.

רק לאחרונה, לאחר שפולארד שוחרר סופית מכבלי המאסר, והורשה לצאת

מארה"ב ואינו חייב לשוב אליה גם לאחר שיצא – החליטו עורכי 'יתד נאמן'

שעכשיו כבר אפשר לפרסם את אותו ראיון…  והנה חלקים מרתקים ממנו.

 

זה מה שלמדתי בכלא!

 

"אנשים שמדברים איתי שואלים אותי בעיקר שאלה אחת: 'אחרי עשרות שנים

בכלא, מהו הדבר שלמדת יותר מכל?'". את הדברים הללו אמר לנו יהונתן פולארד

בשיחת טלפון קצרה, עוד כשהיה אסיר בכלא באטנר שבצפון קרוליינה. הוא טלפן

לאשתו אסתר, כשהייתה באמצע ראיון איתנו. כששמע ממנה שמדובר ב'יתד נאמן',

עיתון חרדי, הוא ביקש לדבר עם נציגו.

הלב הלם בפראות, כשהשפופרת הועברה אלי. הקול שבקע מהאפרכסת, שהגיע

ממרחק אלפי מילים – בכל מובן אפשרי, היה צלול, חזק ובהיר. המילים ההן, שיהונתן

פולארד בחר אז לומר לנו, נגנזו בנקודת הזמן ההיא, מתוך אחריות לשלומו ולרווחתו

של היהודי המיוסר. לאחר ששוחרר, התיר לנו עורך דינו לפרסם אותם.

"רציתי להגיד לכם דבר אחד שאני חושב שהוא בעל משמעות גדולה", אמר לי אז פולארד.

מה אומר ומה אדבר? אשמח מאד לשמוע מה שיש לך לומר!

יהונתן בטון מחויך – שהורגש היטב בצלילי קולו, שהיה נמרץ ואופטימי כמו היה אדם

חופשי ומאושר, הוסיף ואמר: "חשוב לי להעביר לך מסר, כאדם חרדי שעובד בעיתון

חרדי. במענה לשאלה מה למדתי בכלא יותר מכל, התשובה שלי היא יחידה וחדה:

במהלך העשורים האחרונים למדתי דברים רבים. אולם יש דבר אחד שלמדתי, שהוא

מעל ומעבר לכל דבר אחר: הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם. בלעדיו, כולנו כלום.

הוא אחראי על הכל, ומנהל את הכל. לכן אין לנו סיבה לחשוש מאף אחד. רק מבורא עולם!".

 

'בעל אמונה עזה'

 

היו לו, לכאורה כל הסיבות שבעולם להישבר. הוא הוחזק בצינוק צר במשך שבע שנים,

מנותק מהעולם. הוא עבר עינויים וחקירות קשים ומפרכים, סבל מגידולים בסינוסים

שגרמו לו לכאבי ראש עזים, לבחילות ולהקאות, ועוד ועוד. אף על פי כן, בחר בכל פעם

מחדש לשים מבטחו בבורא עולם. "למרות הכל, יהונתן צלול מאד ובעל אמונה עזה",

העידה באוזנינו בזמנו אשתו אסתר. "במשך השנים הללו הוא נותר איתן ושפוי בדעתו,

ובעיקר – חזק ומאמין". "בשבע השנים הראשונות שלי בכלא האמריקני, ישבתי בתא

שנמצא כמה קומות מתחת לאדמה, לא ראיתי אור יום. דווקא בחשיכה הגדולה שהייתי

שרוי בה, שם גיליתי את אור ה' יתברך", סיפר פולארד לרב הראשי דאז, הרב יונה מצגר,

שביקר אותו בכלאו.

הרב מצגר, שביקר את יהונתן פעמיים בבית הכלא, העיד בהתרגשות: "זה היה מדהים

ומחזק. הוא נכנס לכלא כאדם חילוני ובמהלך השהות בו הלך והתחזק באמונתו ובשמירת

המצוות…". תהליך ההתחזקות של פולארד בכלא היה מפעים. שם, בחושך הנורא,

כפי שסיפר, גילה את האמת. לדברי אשתו, שלטונות הכלא מיעטו להעביר לו חומרים

בעברית. הוא עצמו, שלא דובר כל כך את השפה, החל ללמוד יהדות מספרים שונים

שהגיעו לידיו. הוא גידל פאות, החל לחבוש כיפה ולשמור מצוות. רבנים שביקרו אותו

לאורך השנים, ביניהם הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, חיזקו אותו, תמכו בו ועודדו

אותו, כשפולארד מצידו המשיך ללמוד ולהתחזק כל העת, מתוך אמונה עצומה בבורא עולם.

כעת, בסייעתא דשמיא, לאחר שקיבל שחרור מלא מהכלא ומהגבלות שהוטלו עליו עד כה, ו

הגעתו ארצה יזכה לחיות על פי אמונתו כבן חורין בארץ הקודש.

אבי התינוק התבייש מאוד וכשדמעות חונקות את גרונו ביקש להתנצל

אבי התינוק התבייש מאוד וכשדמעות חונקות את גרונו ביקש להתנצל

מאת: אוהד אטינגר

 

פעמים רבות אתה רוצה לעשות מעשה טוב, אבל לא הולך.. התיסכול באותו רגע

מאוד גדול… אבל.. תזכור לפעמים אתה צריך להגיד לעצמיך, 'לא נורא', לא להישבר

ולהמשיך הלאה. הפתגם הברסלבאי הידוע אומר כך: "רבינו אמר, העיקר זה הרצון".

כלומר, לא משנה אם הצלחת או לא הצלחת, העיקר שרצית לעשות מעשה טוב, וזה

מה שהכי חשוב.

ישנו מאמר אחר, מקובל יותר ולפיו "אין דבר העומד בפני הרצון", ומשמעותו, אם אתה

באמת רוצה, אין ספק שגם תצליח להשיג את רצונך, ולהגשים את משאלותיך. לפתגם הזה,

אגב, אין מקור ברור בדברי חז"ל או גדולי ישראל בדורות הקודמים.

חכמי התלמוד הקדושים לימוד אותנו כלל דומה: "צדיקים, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא

מצרפה למעשה". כלומר: כשאדם רוצה לעשות דברים טובים, ולא מצליח לעשותם, הקדוש

ברוך הוא מחשיב לו את המעשים הללו כאילו נעשו בפועל.

 

יודע נסתרות

 

ישנו סיפור חסידי נפלא שמספרים על הרבי הקדוש רבי יעקב יצחק הורביץ מלובלין,

המכונה בפי כל 'החוזה מלובלין', בגלל שברוח הקודש שלו הוא היה רואה למרחוק וידע

את כל הנסתרות. פעם אחת הוזמן 'החוזה מלובלין', לשמש כסנדק בברית לבנו של אחד

מגדולי תלמידיו. התלמיד שהיה חסיד נאמן של החוזה מלובלין רצה שהרבי יהיה הסנדק

בברית, אבל חמיו של אותו חסיד, אביה של היולדת, לא כל כך התלהב מהרעיון, כי הוא

היה מקהילה ה'מתנגדים', שחלקו על תנועת החסידות באותן שנים.

'החוזה מלובלין' יצא לדרך ביום המיועד ובשעה המתאימה, אבל הסוסים לא צעדו בקצב

המתאים, והדרך היתה קצת משובשת, אולי בגלל פגעי מזג האוויר, כך שהגעתו של ה'חוזה'

אל מקום הברית התאחרה מעט. הסבא של התינוק, אבי האם, החליט לנצל את האיחור של

הרבי, והחל להלחיץ את המוהל ואת אבי התינוק שחייבים לעשות את הברית בזמן, כי המוהל

צריך כבר ללכת לבריתות נוספות שיש באזור, ומי יודע אם החוזה מלובלין יגיע בכלל, אולי

הוא שכח שיש עכשיו ברית… אבי התינוק ביקש להמתין, אבל כל הסובבים אותו לחצו עליו

ובסוף הוא ניאות להסכים שהמוהל יבצע את הברית, ולא ימתין לבואו של הרבי שאמור היה

להיות הסנדק.

 

"אני שמח שאיחרתי"

 

רק הסתיים טקס הברית, והנה מופיע 'החוזה מלובלין' בפתח האולם, ומגלה שהברית

כבר הסתיימה. תלמידו של ה'חוזה', אבי התינוק, התבייש מאוד מהרבי שהגיע ממרחק

לא קטן ונסע זמן רב כדי לשמש כסנדק לבנו, ולבסוף לא המתינו לו ועשו את הברית בלעדיו.

הוא ניגש אל הרבי וכשדמעות חונקות את גרונו ביקש להתנצל מעומק לבו על התקרית הלא

נעימה. האיר לו ה'חוזה' פנים, ואמר לו בקולו המרגיע והשלו: "אל תצטער תלמידי חביבי,

אל תצטער על כך שלא הספקתי להיות הסנדק. אדרבה, אני דווקא שמח על כך שלא הצלחתי

לבוא בזמן, אני מאוד שמח שלא הייתי הסנדק".

התלמיד הביט לעבר הרבי בתימהון גדול: "אבל להיות סנדק זאת מצוה חשובה, איך הרבי יכול

לשמוח על כך שהפסיד מצוה?". השיב לו הרבי בחכמתו הרבה: "חס וחלילה. אני לא הפסדתי מצווה.

אני התארגנתי לנסיעה ארוכה, התאמצתי מאוד להספיק, ישבתי זמן ממושך בעגלה הרתומה לסוסים

ונסעתי בדרך משובשת כדי להיות סנדק לתינוק שלך, תלמידי חביבי, אבל לא הצלחתי.

"ומה אומרים חכמי התלמוד זכרונם לברכה? "חישב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו

הכתוב כאילו עשאה", כלומר בשמים כתוב שעכשיו הייתי סנדק של תינוק, אפילו שלא באמת הייתי

סנדק בפועל. "ואתה יודע מה?", הוסיף החוזה מלובלין, "אני רוצה לחדד נקודה נוספת. תשמע יקירי,

אם הייתי מגיע בזמן והייתי זוכה להיות הסנדק של הילד, הייתי מרגיש קצת שמחה בלב על כך שהספקתי

להגיע בזמן. הייתי נהנה אולי קצת קצת מהכבוד הגדול שנופל בחלקו של כל סנדק. המצווה לא היתה

מושלמת, כי מצטרפת אליה תחושת שמחה והנאה צדדית. זאת לא מצווה שהיא נטו לשם שמים,

היא לא מושלמת.

"לעומת זאת, כשלא הייתי כאן, לא כיבדו אותי, לא נהניתי ולא היתה לי שום מחשבה צדדית. כשהקדוש

ברוך הוא מחשיב לי כאילו קיימתי את המצווה הזאת, הוא מחשב לי מצווה שנעשתה בשלימות.

בלי שום מחשבה או כוונה צדדית. ולכן אני שמח שלא הצלחתי למרות שרציתי מאוד להגיע

בזמן, כי כך זכיתי שהמצווה הרשומה על שמי – מושלמת!".

 

אתה באמת רוצה?

 

כל האמור נכון לגבי מי שרוצה. אם אתה באמת רוצה, סביר להניח שבאמת תשיג את מבוקשך,

וגם אם לא השגת תוכל לומר שהעיקר זה הרצון, ושהקב"ה מחשב לך את המעשה שרצית לעשות,

כאילו באמת עשית אותו. אבל השאלה היא מה זה נקרא לרצות.

כמו אותו ילד שאומר לאמא שלו "אמא, אני רוצה לשתות". מגישה לו אמו כוס מים ואומרת לו "שתה בני".

הוא מסתכל על הכוס ואומר שוב: "אני רוצה לשתות". שתה!! "אבל אני רוצה לשתות".

לא נכון!! אתה לא רוצה!!! אם היית רוצה לשתות היית שותה. העובדה שאתה לא שתית מלמדת

על כך שאתה לא באמת רוצה לשתות. כשמישהו אומר לך "אני רוצה לשמור שבת ולא מצליח",

תשאל אותו, מי הכריח אותך לעשן בשבת? מי הכריח אותך להדליק אור? מי הכריח אותך לנסוע

ברכב בשבת? היה לך לא נעים מהחברים? אוקיי. ומה רצית? למצוא חן בעיני החברים. אז הנה,

השגת את מבוקשך, הם מאוד מרוצים ממך. לא רצית לשמור שבת. או שאולי כן רצית, אבל היה

לך הרבה הרבה יותר חשוב לרצות את החברים או את השכנים שלך.

 

לסיכומו של נושא, נאמר כך: העיקר זה הרצון, מי שבאמת רוצה לקיים מצווה מעלה עליו הכתוב

כאילו עשה אותה, גם אם בפועל הוא לא הצליח לעשות זאת. אבל קודם כל צריך לבדוק אם אתה באמת רוצה…

הוא לא זז מהכורסה במשך כל היום, אוכל ג'אנק פוד ושותה בקבוק קולה כל יום

הוא לא זז מהכורסה במשך כל היום, אוכל ג'אנק פוד ושותה בקבוק קולה כל יום

אוהד אטינגר

 

הרב חיים גולדברג הוא איש חינוך במלוא מובן המילה. כבר שנים רבות שהוא

מתעסק בתחום החינוך, במיוחד בקרב צעירים שמתחזקים ביהדותת ומבקשים

להתקרב ולנהל אורח חיים יהודי. "אני נתקל רבות בשאלה ששואלים אותי צעירים

מתחזקים", הוא מספר, "הם רוצים להבין למה אני ממליץ להם כל כך ללכת לישיבה.

מה רע בלימוד תורה פעמיים או שלושה שבוע, במדרשיה הקרובה לביתם, או בבית

הכנסת השכונתי? "הרי גם בבית הכנסת הם יושבים בשיעור של הרב ומקשיבים לפרשת

השבוע ומדרשי חז"ל, הם לומדים קצת הלכה ואולי אפילו קצת גמרא – תלמוד בבלי,

אבל ללכת לישיבה זה כבר סיפור אחר, זה מלחיץ אותם והם לא מבינים למה זה חשוב…

 

"התשובה לשאלה הזאת פשוטה מאוד", מסביר הרב גולדברג, "תארו לעצמכם אדם שקם

בבוקר, מתרומם מהמטה, מדדה בגרירת רגליים לסלון הבית, נופל אל תוך הכורסה ומתחיל

לאכול חטיפים ומוצרי מאכל מתועשים ומלאים בשומן טרנס, כמות גדולה של מלח ולתוספת

גם הרבה מטוגן ומלא מלא שמן.

"אותו אדם לא זז מהכורסה במשך כל שעות היום, הוא שותה קולה, מסיים בקבוק קולה כל יום,

ואוכל ג'אנק פוד מבוקר ועד לילה, מה שכמובן מתבטא בצורה ברורה למדי גם במשקל הגוף שלו.

"יום אחד מגיע אחיו לבקר אותו. האח שלו רזה, שרירי, הוא יוצא כל בוקר לריצה בת כשעה,

אוכל רק אוכל טבעי ומזין, מרבה לצרוך סיבים תזונתיים ושותה שייקים הכוללים שורשי עשבים

לחיזוק השרירים ועוד מינים מהצומח לניקוי הגוף מרעלים ותוספת בריאות.

"מביט האח הבריא באח השמן והמוזנח ושואל אותו: "אחי היקר, למה אתה חי ככה,

למה אתה לא דואג לבריאות שלך, בוא תנהל אורח חיים בריא, תלמד איך לחיות.

גם תהיה בריא יותר, יהיה לך מצב רוח טוב יותר, תחיה יותר שנים, תהנה מהחיים…

"אבל האח המוזנח מסתכל עליו בחוסר הבנה…

'תגיד לי, מה אתה רוצה ממני, אתה לא יודע שאני בולע כל ערב כדור מולטי ויטמין.

אני משקיע בבריאות שלי! בזכות הוויטמינים אני אהיה בריא ואחיה עוד יותר שנים ממך…".

 

"זה בערך ההבדל בין הלימוד במדרשיה ללימוד בישיבה", מסביר הרב גולדברג. "כשבחור

מתחזק לומד במדרשיה הוא לוקח ויטמין. זה מאוד יעיל, זה מאוד עוזר, אבל הוא עדיין 'חי

בזבל', מבחינה רוחנית. הוא עדיין נמצא בסביבה שלא כל כך מתלהבת מזה שהוא שומר

מצוות ורוצה ללמוד תורה, הוא עדיין שומע כל היום דיבורים שאינם מתאימים לאדם שומר

מצוות, הוא רואה מראות שלא מתאימים, וכל הסביבה שלו לא ממש תומכת ברעיון הזה שהוא

ילמד תורה ויקיים את מצוותיה.

"אז נכון, הוא לוקח ויטמין בערב, כשהוא בא לשיעור תורה ולומד קצת על פרשת השבוע, אבל

הוא רחוק מאוד מלחיות אורח חיים נכון ליהודי שומר מצוות.

"בישיבה לומדים איך לחיות נכון, לקום בבוקר ולפתוח את היום בתפילת שחרית, הוא לומד איך

מניחים תפילין בדרך הנכונה לפי ההלכה, הוא לומד איך נוטלים ידיים ומברכים ברכת המזון, והוא

לומד עוד הרבה מאוד דברים אחרים, חשובים מאוד, כל אחד בפני עצמו. "אז בפעם הבאה שמישהו

שואל אתכם מה ההבדל בין ישיבה למדרשיה תסבירו לו שמדובר בהבדל ממש קטן, פצפון!

בדיוק כמו ההבדל בין נטילת כדור ויטמינים מדי ערב לבין שמירה על תזונה ואורח חיים בריא

במשך כל שעות היממה".

ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

 

בשכונת ‘גבעת מרדכי’ בירושלים, בבניין שקט בדרך כלל, התגוררה משפחת רבי צבי

הירש פלאי זצ”ל, משגיח ישיבת ‘’חברון’. אלא שאותם ימים לא היו ימים שקטים בבניין,

ההיפך הוא הנכון…

הדיירים בקומה למעלה, שכני הרב והרבנית, צרה להם דירתם. המשפחה התרחבה,

תינוקות נוספו למשפחה, ונוצר צורך קיומי להרחיב את הדירה. הם השקיעו רבות בתוכניות

הבניה, באו בדברים עם קבלן שיפוצים נודע, ולבסוף ביום מן הימים הופיע טרקטור גדול

מאחורי הבנין, והחל לחפור במרץ…

זה היה היום השקט האחרון בבניין. כל מה שהיה עד אז, אחוות השכנים, העזרה ההדדית,

נמוג ואיננו. נכון שהשכנים אישרו את הבנייה והסכימו לה, אך ברגע האמת – החלו להתלונן,

תלונות מוצדקות יותר ופחות. זה בא בטענות על שעות העבודה, וההוא לא הפסיק להתאונן

על האבק והלכלוך, אחד השכנים רגז על הרעש שיוצרת העבודה, ושכן אחר בכלל טען שילדיו

מפחדים מהפועלים…

חלק מהתלונות היו מוצדקות וטופלו במידת מה

 

וחלק מהן – שגרתיות ורגילות, מעשה שיגרה בבניינים בהם נערכים שיפוצים, בעיות שחולפות

כעבור תקופה קצרה ולא נעימה. בעלי הדירה המשופצת השתדלו ככל יכולתם להיטיב עם השכנים

ולמנוע את צערם אך ברור היה לכולם שמקצת כאב ראש ועוגמת נפש – אין דרך מילוט…

והנה, ביום אחד לעת ערב, הבחינה בעלת הדירה המשופצת ברבנית פלאי ע”ה, כשהיא עולה את

המדרגות לכיוון ביתם. בשברירי שניה הספיקה לחשב, כי בוודאי הרבנית כבר לא מחזיקה מעמד

מול הרעש והלכלוך הרב, המעיקים מאוד על אנשים מבוגרים. היא גם הספיקה להעריך, כי

העבודות כבר לא יוכלו להמשך כסדרן, היא תיאלץ להפסיקן באיבן ולהישאר בבית משופץ למחצה,

שכן בוודאי לא תוכל לסרב לבקשתה ותלונתה של אשה מבוגרת ונכבדה כמו השכנה – הרבנית פלאי…

עוד שנייה חולפת, והרבנית פלאי כבר נוקשת בדלת.

 

כשפתחה, המתינה לשמוע את תלונותיה, אלא שלהפתעתה הרבה, הרבנית התעניינה בשלומה,

שאלה איך עוברים עליה הימים הקשים – כשמשפצים לה בבית ובקול אכפתי ומודאג שאלה

לשלום ילדיה…

אחר כך, הגיעה ההפתעה האמיתית. הרבנית פלאי פתחה ואמרה: ‘תראי שכנתי היקרה!

שיפוצים זה לא קל, אני בטוחה שאתם עוברים ימים קשים, ואת עם הילדים הקטנים בבית.

רציתי להציע לך לשלוח אלי את הילדים לשעות אחר הצהרים, שיהיה להם מרחב נקי ונוח

לשחק. גם אם את רוצה לנוח בימים כה טרופים – תרגישי בנוח לשלוח את הילדים למטה –

למשפחת פלאי…’

 

האשה ציחקקה במבוכה

 

והרבנית הוסיפה: ‘נו, באמת, את לא צריכה להתבייש… יש לנו בבית משחקים שמשרתים

את נכדיי, והם יוכלו לשמש את ילדייך באותה מידה! או לחילופין, תבואי בעצמך לנוח אצלנו,

הדירה שלנו ריקה ונשמח לארח אותך למנוחה בחדר שקט ופרטי, נקי וצלול! אתם מוזמנים,

באמת!’ – סיימה הרבנית את דבריה הכנים, ושבה לביתה…

סיפור זה, המופיע בספר ‘ברכי נפשי’, אין כמוהו להורות לנו מהי אהבת ישראל אמיתית,

המתבטאת בדאגה ואכפתיות כנה לזולת. ובפרט בעת קושי ומצוקה, ובעיקר כשעוברים תקופה

פחות נעימה – אז הוא רגע המבחן עד כמה אהבת ישראל גואה בנו, עד כמה אנו מסורים ואוהבים

באמת את זולתנו. כי כשאדם אוהב את השני באמת – זה מיקל עליו להתמודד עם הקושי האישי

שלו, ולראות את הקושי של הזולת כדחוף יותר ומכביד יותר, ולפיכך הוא מתמסר לפתרונו…

הבה נחשוב היכן נוכל להקל, הבה ננסה לאמוד במה נוכל לסייע, הבה נבחן במה נוכל להיטיב –

כדי שהאהבת ישראל שלנו תלבש צורה מעשית בדאגה כנה ואכפתית למה שעובר על הזולת

בפעולה של ממש כדי להקל עליו

 

(מתוך הספר ‘פניני פרשת השבוע’)

אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק בלי כוונה מיוחדת, אך ישנן עניינים רמים בכל פרט בברכה.

אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק מבלי משים ובלי כוונה

מיוחדת, כשלאמיתו של דבר ישנו עניינים רמים בכל פרט ובכל נקודה בברכה.

 

מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם לֵייוׇאוׅיץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כותב בספרו

'דעת תורה', כי בפרשת 'ויחי' מלמדת אותנו התורה את המושג של 'ברכה'.

בחומש 'בראשית' בפרשת ויחי, מצאנו שיוסף בא ואומר לאביו כיצד להניח את

הידים. בהסתכלות שטחית, הדברים נראים לכאורה כזוטות, מה זה משנה כיצד

בדיוק יניח יעקב את ידיו? אך לא! אנו רואים כאן שבעניין ברכות יש לנעשה

משמעות רבה, ישנם כללים ברורים וסדר מדוקדק כיצד מברכים.

 

יוסף סבר כי מכיון שמנשה הוא הבכור, הרי שמׅסדר הברכה שהיד הימנית

תהיה דווקא על ראשו, כדי שאכן יקבל את הברכה התואמת לו.

 

כיצד פועלת הברכה?

 

מרן רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, בספרו 'נפש החיים' (שער ב פרק ד) כותב

שהברכה מכינה את התנאים הנדרשים לקבלת השפע. היא מכינה את

העולמות העליונים שיהיו ראויים לקבל את השפע, ולהמשיך אותו אל ראש

המתברך.

 

והנה מנהג ישראל במקומות רבים, שבליל שבת קודש מברכים את הילדים.

היעב"ץ בסידורו (בית מ"ד, סעודה ראשונה) מאריך מאוד בענין מנהג זה,

ומסביר שטעם המנהג לברך דווקא בליל שבת לאחר התפילה, הוא משום

שבזמן זה חלות ההשפעות הטובות של השבת, וראוי אז להמשיכן על הילדים.

 

במיוחד, מציין היעב"ץ, ראוי לברך את הילדים הקטנים, לפי שאין ביכולתם מצד

עצמם להמשיך שפע על ידי מעשיהם הטובים, שהרי צריכים הם להיות ראויים

ומוכנים לקבל את השפע. השפעות טובות אלו יורדות על ידי הגדול המברך אותם,

והן משפיעות מאוד לקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא. ברם, הוא מוסיף, שאנחנו

נוהגים לברך גם את הילדים הגדולים.

 

היעב"ץ מורה גם את אופן הברכה והצורה כיצד לברך; מניחים שתי ידים על ראשי

הילדים, ולא רק יד אחת. כי בדרך זו נהג משה רבינו כשבירך את יהושע, שבירכו

בעין יפה ובשתי ידים (ראה רש"י במדבר כז, כג). כך גם הכהנים שמצווים מן התורה

לברך את ישראל, מצאנו שמברכים את העם בשתי ידים.

 

המלאכים אף הם מברכים את האדם בליל שבת ברכה בשתי ידים. כך מובא

בגמרא (שבת קיט, ב), שהאדם האומר "ויכולו" בליל שבת הרי הוא נעשה

שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואותם המלאכים שמלווים אותו תדיר,

מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו.

 

לכן כותב היעב"ץ שראוי לברך את הילדים בשתי ידים, ושכן היה נוהג אביו

ה'חכם צבי'. והוא מציין שם, שאין לנהוג כאותם אנשים 'חסרי דעת' החושבים

שיש קפידא לברך ביד אחת, וכשמאחלים 'מזל טוב' זה לזה נותנים יד אחת,

וכן כשמברכים בברכת 'שבת שלום' נותנים יד אחת, שכן 'סוד הידים לברכה –

גדול הוא'. והדברים למעלה מהשגתנו!

 

בהקדם כל זאת, שואל היעב"ץ, אם כן? מדוע יעקב אבינו בשעה שבירך את

מנשה ואפרים שִׂכֵּל את ידיו ובירך כל אחד ביד אחת בלבד, הרי ודאי כשבירכם

בעין טובה בירכם?

 

 

אלא, כותב היעב"ץ דבר מופלא:

 

יעקב אבינו ידע היטב כי העדפתו של אפרים על פני מנשה, תקשה מאוד

בעיניו של יוסף, וכפי שאכן היה בסוף, שנאמר 'וירע בעיניו'. ועל כן, על אף

שבודאי ראוי היה שיברך כל אחד בנפרד בשתי ידים, אך אם באמת היה

עושה כן היה עליו להקדים לגמרי את אפרים לפני מנשה, ובזה היה מגביר

את קפידת יוסף על העדפת אפרים, וגם היה מטיל ביניהם קנאה ושנאה.

לכן העדיף לברך את שניהם בבת אחת על ידי שִׂכּוּל הידים, כדי להדגיש

פחות את העדפת אפרים. זה מה שנאמר בפסוק: 'שיכל את ידיו כי מנשה

הבכור', שמכיון שמנשה הבכור, לכך שיכל את ידיו במקום לברך כל אחד בנפרד.

 

ומוסיף רבי יעקב עמדין לכתוב, שדבר זה יש בו גם טעם על פי הסוד. והוא שהקדוש

ברוך-הוא סיבב את הדבר שלא יתברכו בשתי ידים אלא באחת, שמא משום שצפה

יעקב שעתיד לצאת מאחד מהם ירבעם וגדעון.

 

 (קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

 

רבים מבני הנוער המבקשים להתחזק ביהדות ולחזור בתשובה, תוהים בתחילת

דרכם מה הוא הצעד הראשון שהם צריכים לעשות כדי להתחיל את הדרך הזאת,

של חזרה בתשובה.

"אני רוצה לשמור מצוות, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל", הם אומרים, "להתחיל

עם ציצית או אולי עם תפילין? לא עדיף קודם כל לשמור שבת ואחר כך להתמקד בעניינים

נוספים, או שאולי צריך להתחיל לשמור הכל בו זמנית, בפעם אחת להתחיל לקיים את

כל המצוות?

פנינו להגאון רבי ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים' לחוזרים בתשובה, שכבר זכה

ללוות אלפי צעירים ומבוגרים שעשו מהפך בחייהם והחלו לנהל חיי תורה ומצוות.

"הצעד הראשון", ממליץ הרב אלבז, "שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם ירצו ללמוד

כל יהיה להם גם תורה וגם מצוות, אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום… "תסלחו לי.

לא ציצית ולא תפילין ולא שום דבר אחר… ללמוד! אני אומר תמיד שכתוב בתפילה

"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה". החזרה

בתשובה היא רק אחרי הלימוד, קודם תורתך, ורק אחר כך ?"תשובה שלמה לפניך".

"חזרה בתשובה היא לא לפני הלימוד, זה נקרא שאדם חוזר בתשובה כשהוא מתחיל

לחבוש כיפה, אבל לפני שהוא לומד תורה הוא לא נקרא אצלי חוזר בתשובה!"

 

אבל מאיפה כדאי להתחיל, הוספנו לשאול את הרב שליט"א, האם

בלימוד הלכה, או משנה, אולי תלמוד בבלי או שצריך בכלל ללמוד

קודם כל ספרי מוסר ואגדות התלמוד?

 

"הסדר של הלימוד פחות משנה. העיקר זה ללמוד תורה, שהראש יהיה עסוק בדברי

תורה. כדאי להתחיל בלימוד של חומש עם פירוש רש"י, אחר כך ללמוד משנה, בקצב

המתאים ובסבלנות הנדרשת, בהמשך אפשר להתקדם עוד קצת ללימודי גמרא, וכך

בעזרת ה' להתחיל להיכנס לעולם של לימוד התורה, ועל הדרך גם לשמור ולקיים את

כל המצוות בעזרת ה'…".

בעצם אם מגיע עכשיו נער שלא יודע כלום, הוא לא שומר שבת ואפילו כיפה הוא לא

חובש מחוץ לבית הכנסת, מה נגיד לו? ישר תלמד תורה? או שקודם ילמד להניח תפילין

ולקרוא קריאת שמע?

"תבוא, תבוא תלמד", אומר הרב, "תבוא תלמד, תשמע, בוא תראה איך הגמרא (תלמוד בבלי),

לוקחת פסוק אחד מהתורה שבכתב, איך היא מנתחת אותו, איך כל מילה נדרשת ונלמדת

לעומק, איך הגמרא חוקרת ובודקת, שואלת שאלות ומשיבה תשובות, וסותרת את התשובות

ואז מיישבת את הסתירות, איזה יופי, איזו מתיקות. מי שילמד תורה, הוא כבר חוזר בתשובה.

אחר כך הוא כבר יניח תפילין וישמור שבת ויעשה כל מה שצריך ובעזרת ה' יהיה גדול בתורה".

ומה עם צער האשה?

ומה עם צער האשה?

 

תקומה היתה לה לעיר הצרפתית ליאון, זכתה העיר לביקורו של מרן הגאון

רבי אהרן ליב שטיינמן. היה זה בעת יצא מרן ראש הישיבה למסע חיזוק בגולה.

לוח הזמנים היה צפוף, במעט ימים בקשו להטעים את מרב הקהילות והמוסדות

שניתן, באור תורתו. סדר היום היה עמוס לעיפה, מתוכנן ומדוקדק בקפידה רבה:

בשעה זו – בישיבה פלונית, משם אל תלמוד תורה, משם – אל בית כנסת, ומשם –

לעיר אחרת… הרבנים המתלוים, אף שהיו צעירים ממרן, התקשו להבין איך עומדים

בעומס מאורעות שכזה, כשבין שיעור לשיעור ובין שיחת חיזוק למשנה, יש לעבור כברת

דרך ארוכה בנסיעה ממושכת.

 

בהגיע הגאון רבי אהרן ליב לעיר ליאון, מדובר היה על פי המתוכנן כי הגאון רבי אהרן ליב

יסור לביתו של הרב טובול לסעוד פת שחרית, מיותר לציין איזו תכונה הורגשה בבית הרב

טובול. בהתרגשות רבה, הכינו בני הבית ארוחת בוקר ראויה ומכובדת מתוך שימת לב מרבית

לכל פרט. אמנם לעת בוקר התברר, כי אם יסור הגאון רבי אהרן ליב אל בית הרב טובול לסעוד

בביתו, היה עלול לאחר את המטוס.

 

הודיעו אפוא בני הבית והנלוים אליו לרב טובול, כי עקב איחור בלוח הזמנים לא יוכל הרב

להגיע אל ביתו. ניתן לשער עד כמה היתה האכזבה גדולה. הרב טובול ניסה לשדלם אך

לא היה בידם פיתרון כיצד אפשר לקיים את שניהם: גם לבוא לביתו, וגם לא להפסיד את

הטיסה.

 

מששמע הגאון רבי אהרן ליב כי הביקור בביתו של הרב טובול התבטל, פנה אל מקורבו

ונאמנו הרב יצחק לוינשטיין זצ"ל ואמר: "ומה עם צער האשה שטרחה והכינה? נעלה לחמש

דקות. צודק הרב טובול בהפצרותיו הן אשתו טרחה ואיש אפשר לאכזבה".

אחר ביקור קצרצר נסעה המשלחת אל שדה התעופה. ובסיעתא דשמיא הם הגיעו בעוד מועד

למטוס ובלי לגרום עגמת נפש לאי מי.

 

(משולחנם של גדולי הדור)

כשהיתה הטלית מוכנה ניגשה המשלחת של הנשים אל הרב, והגישה לו את הטלית

כשהיתה הטלית מוכנה ניגשה המשלחת של הנשים אל הרב, והגישה לו את הטלית

 

התפילה היא אחת המתנות הנפלאות בהן חנן אותנו בורא עולם.

אומר ה'סבא מקלם' אין צורך להמתין לעולם הבא כדי להגיע לקרבת ה'.

אדם יכול להגיע לכך בעולם הזה השפל. ולא עוד, אלא שכאן הדבר נתון בידו.

ככל שיתאמץ יותר, כך יוכל להגיע לקרבה גבוהה יותר לבורא עולם. וכיצד,

על ידי התפילה. אמנם, אנו מביטים ומייחלים לעתיד, רוצים לעשות רצון ה'

כדי להגיע למדרגות רוחניות בעולם הנצחי, למדרגת "יושבים ועטרותיהם בראשיהם".

לא מכבר נסעתי עם יהודי יקר מאחד הישובים בסביבה. על פי חזותו ושיחו

ניתן להגדירו כבעל תשובה. אמר לי האיש, כבוד הרב, מה אני כבר מבקש

מהקב"ה, יהודי פשוט אני, חפצי הוא לעשות מה שביכולתי לפי הממדים שלי.

איני מהלך בגדולות. אני מבקש מהקב"ה שאוכל לסמן 'וי' על מה שבכוחי לעשות.

שעשיתי את המוטל עלי בימי חלדי עלי אדמות. זו שאיפתי.דברים נאים היוצאים מן

הלב. אך כאמור, בזמן התפילה האדם מתחבר לקב"ה ויכול להגיע לדרגת קירבה נפלאה.

 

השולחן ערוך כותב שאדם יכול להגיע בתפילה לדרגת רוח הקודש.

 

רבותינו אומרים ש'תפילה' מלשון 'פתילה'. מהי פתילה? לוקחים כמה חוטים,

שוזרים אותם יחד, וכך נוצרת פתילה. כך בתפילה, האדם מתחבר לקונו.

כתוב בגמרא, שאם האדם נמצא בדרום – יפנה לצפון. אך אין די בכך. כשכוון

לבו לירושלים, יכוין שנמצא בבית המקדש. לאחר מכן, כשחש שהוא בבית המקדש,

יכוין שנמצא בבית קדשי הקדשים. עתה נראה שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר.

אבל, גם כשטיפס והגיע לדרגות אלו, ישנה דרגה גבוהה עוד יותר, שירגיש

שעומד לפני בורא עולם.

הכוזרי כותב, שאצל החסיד 'הלב של היום' הוא הזמן בו עומד הוא בתפילה לפני בורא עולם.

 

טליתו של בעל ה'טורי זהב' תעיד עליו שלא חשב בתפילתו מחשבות זרות.

 

ישנו ספור מרטיט אודות רבי דוד הלוי, בעל הט"ז. רבי דוד היה רבה של

העיר לבוב שבפולין. נשות העיר הצדקניות שמו לבן לכך שטליתו של הרב

בלויה ומרופטת, מצהיבה מיושן, חברו יחדיו וארגו טלית חדשה, מרהיבה

ביופיה,  ואף בקשו מאחד מצדיקי העיר שיטיל בה ציציות. כשהיתה הטלית

מוכנה ניגשה משלחת נכבדה של הנשים אל הרב, והגישה לו את הטלית

בדחילו ורחימו.

הרב התרגש מאד מדאגתן והודה להן בחום. אך המשיך ואמר בנימת התנצלות,

סלחו נא לי, אל תפגענה, אבל אני חפץ להמשיך להתעטף בטליתי הישנה והדהויה.

וכל כך למה, אחרי מאה ועשרים תבוא טליתי ותעיד עלי לפני כסא הכבוד שמיום

עמדי על דעתי לא עלו בי מחשבות זרות בעת התפילה… מה נאמר ומה נדבר,

איפה אנחנו עומדים, האם יכולים אנו להעיד על עצמנו שלא עלו בנו מחשבות זרות

בתפילה אחת במשך חיינו?

 

מסופר, פעם בא יהודי לבעל התניא והתלונן בפניו שעולות לו מחשבות זרות בעת

התפילה. אמר הרבי, הלוואי והיו אלו מחשבות זרות, מחשבות אלו אינן זרות לך,

הן המחשבות האורגינליות שלך… כמובן שהשאיפה צריכה להיות שהתפילה תהיה

נקיה מכל מחשבה חיצונית. תפילה נטו, ללא כל נספחים וספחים.

מספרים, פעם, כאשר יהודי אחד סיים תפלת שמונה עשרה, ניגש אליו חבירו, לחץ

את ידו בחום ואמר לו, שלום עליכם ידידי, ברוך הבא! התפלא הלה ושאל, הלא לא

חזרתי משום מקום. אמר לו, מה אתה מדבר, הרי חזרת זה עתה מנסיעה ארוכה סביב

הארץ… ביקרת בתל אביב במשרדי מס הכנסה, בירושלים, בבטוח לאומי, בבנק, בקופת

חולים, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה הנופלת על האדם דווקא בזמן תפלת שמונה עשרה.

ובאמת זו אחת מעבודות שמקדש, להתפלל תפילה זכה בלא שתכנסנה ותפלושנה אליה

מחשבות זרות.

 

על מה עלינו להתפלל?  

 

בעצם על כל דבר. כל מה שנצרך לאדם.

לדוגמא, אני מתפלל לפני השיעור שהוא יהיה מוצלח, שתהיה סייעתא דשמיא, שלא תבוא

תקלה על ידי, שלא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור, שלא אומר דבר שאינו הגון,

שישמחו בי שומעי השיעור. אך לא רק על עניני קדושה, תורה ותפילה צריך להתפלל. גם

על פרטים קטנים ביותר בחיי היום יום. על כל דבר פעוט אפשר וראוי להתפלל ולהתחנן.

היה יהודי גדול, ענק שבענקים. רבי פנחס מקוריץ, תלמיד הבעל שם טוב. קדוש עליון, גאון

מפורסם. אמרו עליו שלמד את ספרו של רבנו בחיי, חובות הלבבות, יותר מאלף פעמים.

תפילותיו היו פרק מיוחד בעבודת ה'. כלו דבקות בה' יתברך, עד כדי התפשטות הגשמיות.

פעם שמע העומד לצדו, שבסוף התפילה הוסיף וביקש בתחנונים "שהמשרתת תחזור,

שהמשרתת תחזור". מיד לאחר התפלה הלך אותו יהודי אל תלמידיו המופלגים של רבי

פנחס הבקיאים בקבלה ובתורת הסוד, ושאלם לפשר העניין. סברו שבקבלה ישנו מושג

של 'משרתים'. חשבו ויגעו את מוחם, עיינו בספרים עבי כרס, אך לא הגיעו לכלל הבנה.

משכלו כל הקיצין, לא הייתה ברירה, ניגשו לרבם ואמרו , רבינו , תורה היא וללמוד אנו

צריכים. ילמדנו רבינו מה הסוד של 'להחזיר את המשרתת'.

אמר להם, אין כאן כל סוד. לא מדובר במלאכים, לא בגלגלים, לא בשרפים ולא ביחודים.

הענין הוא פשוט. הרבנית אינה חשה בטוב, ובדיוק בתזמון לא מוצלח הודיעה המשרתת

המסורה שהיא עומדת לעזוב את עבודתה. יש לנו מכך צער גדול. היא כבר עובדת אצלינו

שנים, בקיאה בכל צרכי הבית, יודעת את סדרי העדיפויות של הרבנית. לכן אני מבקש

ומתחנן לפני הקב"ה שיסיענו ויעזרנו שהמשרתת תימלך בדעתה ותחזור. על כל דבר, ולו

הקטן ביותר, אפשר וצריך להתפלל. קל וחומר על דברים חשובים וקריטיים לחיי האדם.

 

(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'מפיק מרגליות')

שבת המלכה מגיעה אלינו – פרשת נצבים

מדי שבוע תמצאו כאן את הגיליון השבועי 'לקראת שבת'

לחוויית קריאה דיגיטלית, נסו ותהנו.

שבת המלכה מגיעה אלינו, קבלו את עונג השבת הרוחני

חוברת 'לקראת שבת' המופצת בכל רחבי העולם היהודי

חוברת מלאה בחיזוקים וסיפורים מגדולי ישראל בעבר ובהווה

 

 

 

גיליון לקראת שבת – פרשת נצבים

 

 

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול, הצעתו גרמה לי התלהבות גדולה

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. ובשעה של חולשת הדעת, הוא אמר לי,
שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן להקדיש את כל נכסיו למוסדות. הצעתו
גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה

 

בשנת תש"ט(1949), בהיותי בארצות הברית, נזדמן לי לפגוש אשה, שביקשה לתרום

סכום כסף גדול עבור הקמת ישיבה שתישא את שמה. שמחתי על ההצעה, והצעתי לה

לתרום את הכסף עבור ישיבת "חפץ חיים" בכפר סבא, שהיתה אז ישיבה מפורסמת,

בראשות הרב שטיינמן זצ"ל.

האשה גילתה עניין בהצעתי, ואמרה שהיא מבקשת לראות את הישיבה, והיא תבוא לשם

כך לביקור בארץ ישראל, ואז תביא עמה את תרומתה. היא הגיעה ארצה, ביקרה בישיבה

בכפר סבא, והביעה את הסכמתה המלאה להעניק את הכסף לישיבה זו. אולם בקשה אחת

היתה בפיה: שמרן בעל 'החזון איש' יתן לה את ברכתו, לפני שתתרום את הכסף.

נכנסתי איתה למרן  ה'חזון איש' והצגתי אותה בפניו, אולם במקום שיתן לה ברכה, החל

מרן לשאול אותה שאלות: "מי את ומהיכן את? מניין יש לך כל כך הרבה כסף?" היא סיפרה

שהיאעובדת כאחות בבית חולים בארה"ב, ובמשך עשרות בשנים חסכה מפיה ואספה פרוטה

לפרוטה,מתוך כוונה לתרום את הכסף לישיבה. היא הסבירה, כי בילדותה שמעה מאביה שזהו

הדבר החשוב ביותר עלי אדמות, וכעת הגיעה השעה להגשים את חלומה.

לאחר ששמע מרן את כל הפרטים, אמר לה: "אני מייעץ לך, שלא תתני לישיבה את כל הכסף

שחסכת, אלא רק שליש ממנו. את שני השלישים הנותרים תשאירי לעצמך, שמא תהיי זקוקה

בעתיד לכסף. בנוסף לכך, תבקשי שהחלק בבנין שיבנה מתרומתך ירשם בטאבו בנכס על שמך.

אם אכן כך תעשי, אני נותן לך את ברכתי".

כשיצאנו מביתו, לא ידעתי את נפשי. ראשי היה סחרחר עלי…

לא יכולתי להבין את פשר הדברים. מדוע מרן החזו"א לא נתן לה לתרום את כל הבניין?

מדוע רק שליש? יותר מכל,

היה קשה לי לעכל את העובדה, שלכאורה הוא הביע בנו אי אמון, באומרו שחלקה בבנין

שייבנה לא ירשם על שם הישיבה אלא על שמה. השאלות הללו לא נתנו לי מנוח. באותו

ערב חזרתי למרן, ושאלתי אותו לפשר הדבר. מרן חייך אלי בבת השחוק הידועה שלו,

ואמר לי: "מדוע אינך מבין? הלא האשה הזאת באה לבקש ברכה, וכדי לתת ברכה צריך

שיהיה לה על מה לחול… היא רוצה לתרום, אך אינני מאמין שהיא מסוגלת לבצע את הדבר…

אדם מן השורה אינו מסוגל לתת את כל הונו עד הפרוטה האחרונה, גם למטרה הטובה

ביותר, אלא אם כן הוא אדם גדול מאוד.

ראיתי שהיא באמת רוצה לתת, ורציתי לתת ברכה, שהרי היא מבקשת ברכה עבור דבר טוב,

וגם רציתי לעזור לישיבתכם, לכן ביקשתי למצוא דרך להקל עליה את הדבר. אם היא תתן רק

שליש, וגם השליש הזה יהיה רשום על שמה, יהיה לה קל יותר לתת, כסף שנותנים ולא-נותנים,

יותר קל להיפרד ממנו, שיערתי, שעל הדבר הזה יכולה הברכה לחול. אך למרות הכל", סיים מרן,

"אני חושש, שגם את השליש היא לא מסוגלת לתת, והלוואי שברכתי תחול…"

סופו של הסיפור הוכיח, כי חכם עדיף מנביא… גם את שליש הסכום שהבטיחה, היא לא היתה

מסוגלת לתת. הלכנו כמה פעמים לשגרירות האמריקנית כדי לחתום שם על העברת ה"בונדס"

לרשות הישיבה, ובכל פעם שהגיעה העת לחתום, היא הרגישה חולשה בלב ונזקקה לכדורים,

ובסופו של דבר היא חזרה לארה"ב כלעומת שבאה, מבלי שנתנה את הכסף…

חכמתו של מרן עמדה לו. בשיחה קצרה שניהל עימה הבין שאשה זו אינה מסוגלת להגשים את

רצונה, כפי שאמנם היה. עצתו להקטין את התרומה לשליש, לא רק שלא הזיקה לנו, אלא היתה

עזרה של ממש בניסיון להוציא את רצונה מן הכוח אל הפועל.

סיפור זה לימד אותי, עד היכן צריכה להגיע אמונת חכמים. כאשר מתקשים להבין את כוונתו של

גדול הדור, חובה להאמין בדבריו ללא סייג ולתלות את אי ההבנה בכך, שאנשים פשוטים כמונו

אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתם של גדולי תורה.

גם לאחר שעבר זמן רב, הייתי מלא השתוממות, כיצד לא עלה על דעתי דבר זה, שכעת במבט

לאחור נראה כל כך הגיוני וברור… אלא שכך היא דרכה של תורה. עד שלא בא החכם, הכל סתום

ומכוסה וכולם מגששים באפילה, ואילו לאחר שבא החכם והאיר את הדרך, הכל ברור ופשוט…

דבריו היסודיים של מרן באותה שעה, שאדם אינו מסוגל לתת לזולת את כל הונו, ועדיף

שיתחייב סכום שהוא לפי כוחותיו, היו עבורי לימוד חשוב, ועשיתי בו שימוש הלכה למעשה.

 הסיפור על העשיר הקמצן הגדול

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. לאחר פטירת אשתו פגשתי אותו בשעה של חולשת הדעת,

ובהשתפכות הנפש הוא אמר לי, שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן לתת לי את מה שביקשתי

ממנו בעבר, והוא מקדיש את כל נכסיו למוסדות שבכפר הנוער "שדה חמד". מובן שהצעתו הנדיבה

גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה. לפי הערכתי היתה תרומה בסדר גודל כזה עשויה להבטיח את

עתידו של כל המפעל לנצח. אולם, כאשר עמדתי לבקש ממנו לסדר חוזה עם חתימה מחייבת, צף

ועלה בזכרוני הסיפור הנ"ל עם מרן, והבנתי, כי גם אדם זה לא יוכל להקדיש את כל הונו לצדקה.

אמרתי לו, שכוונתו להקדיש את כל הונו למפעל קדוש היא רצויה וראויה להערכה, אבל אינני רוצה

שיעשה זאת עכשיו. אלא לאחר מאה ועשרים. תעניק לנו את הונך בצוואתך – אמרתי, ואילו עכשיו

איני מבקש שתתרום אלא סכום לא גדול, עבור בית אחד בשדה חמד. את בקשתי זו הוא עשה מיד במקום.

רצונו הראשון, להעניק לנו את כל נכסיו, אכן לא יצא לפועל… אחרי שההתרגשות הגדולה עברה ממנו

– נשכח הכל. רק הודות למה שלמדתי ממרן, זכיתי וזיכיתי את האיש בדבר שהוא היה מסוגל לעשות.

(מתוך ספרו של הרב לורנץ 'במחיצתם של גדולי ישראל')

אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזו עדינות

ההורים אומרים: אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזו עדינות

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

 

צעירים רבים שמתחזקים ביהדות שואלים, למה אני צריך ללמוד דווקא בישיבה.

אני הרי לומד תורה במדרשיה השכונתית פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע,

פתאום אומרים לי בוא תכנס לישיבה, ואני לא מבין מה כל כך מיוחד בישיבה ומה

זה שונה מבית המדרש השכונתי?

 

את השאלה הזאת הצגנו עבורכם בפני הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, ראש ישיבת 'אור החיים',

הישיבה הגדולה בעולם של חוזרים בתשובה, שמאות מבוגריה כבר הפכו לרבנים וראשי ישיבות.

"הישיבה היא המקור של העם היהודי", אומר הרב אלבז במענה לשאלתנו.

עם ישראל כולו שואב את ההמשכיות שלו רק מתוך הישיבה.

"כשבן אדם צעיר נכנס לישיבה", מוסיף הרב, "הוא לומד את היסודות של עם ישראל. זה לא הרחבת

אופקים והוספת ידיעה, אלא משהו עמוק יותר. זה קניית היסודות העמוקים ביותר של העם היהודי,

היסודות שעליהם מושתת כל השאר. "איך האומה היהודית התחילה, מה היסודות של עם ישראל,

על מה אנחנו מתעקשים ונאבקים כל כך, כל הדברים האלה זה חסר היום, היום לצעירים חסר.

בישיבה לומדים את זה כראוי".

"במילים אחרות", מוסיף הרב אלבז, "הישיבה היא 'בית היוצר' של העם היהודי. כשבן אדם נכנס

לישיבה והוא לומד את היסודות, את היסודות של התלמוד, יסודות התפילה, היסודות של ההלכה,

היסודות של שיחות המוסר המעדנות את המידות ומפתחות את אצילות המידות, המלמדות את

הנער איך צריך להראות יהודי שממשיך את שושלת הדורות היהודית… הוא הופך להיות פאר והדר".

"ההורים בבית יוצאים מכליהם למראה הנערים הצעירים השבים מהישיבה לחופשה בביתם.

"מאיפה אתם מייצרים את הדברים האלה", הם שואלים, "איך הפכתם את הילד שלנו לכזה פרח

עדין ומיוחד במינו?".

"אתם יכולים לשאול את כל אלה שהביאו את התלמידים לפה, את ההורים שלהם, ההורים שלהם

אומרים: אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזה עדינות, פתאום הוא אומר: "אבא

סליחה", "אבא אני יכול בבקשה", איזה כיבוד אב ואם, איזו התנהגות!!! זאת יצירה של כל ישיבה".

 

  • ובכל זאת רבים שואלים, אחרי הישיבה מתחתנים נכנסים לחיי המעשה, צריכים ללמוד מקצוע,

    רוצים לבוא מוכנים לפחות עם תעודת בגרות, אתה מציע להם להיכנס לישיבה בגיל צעיר לפני

    שהתחילו את החיים, בסדר, הוא ידע ללמוד תורה, הוא יהיה תלמיד חכם בעזרת ה', אבל מאיפה

    הוא יתפרנס, ואיך הוא יוכל לפרנס את משפחתו בלי תעודת בגרות ובלי מקצוע לחיים?

 

"קודם כל צריך לדעת, שהפרנסה וחיי האדם תלויים אך ורק בבורא עולם, רואים בני ישיבות שבחסדי שמים

מסתדרים, הם מתחתנים, מקימים בית, ואפילו קונים בית.

"איך? ה' יתברך עוזר!!!

"לא יודע לומר איך הם מצליחים. זאת שאלה שהתשובה שלה היא "רק בורא עולם". פשוט אין

לזה הסבר באופן טבעי, זה בדרך של נס והתורה מתקיימת ככה במשך כל הדורות, וכל בני התורה

מתקיימים וחיים כך כבר שנים רבות, וברוך ה' לא חסר לנו דבר. אבל צריך לבוא ללימוד התורה

במסירות נפש, בלי לחשוב על איך אני אסתדר ומה יהיה איתי, ואם אנחנו משליכים את הכל על

הקדוש ברוך הוא, הוא בתורו דואג לכל מחסורנו.

"נקודה נוספת היא שבלימוד התורה יש הרבה מאוד מקצועות. אנשים חושבים בטעות שמי שלומד

תורה כל היום, בהכרח אינו עובד. זה לא נכון. אני עצמי עבדתי מגיל 17 – 18, כל ימי חיי, ואף פעם

לא הפסקתי ללמוד תורה. אני יושב ולומד כל היום. "איך? איך זה מסתדר? התשובה היא שמה שצריך

לעשות, אני עושה, ומיד לאחר מכן חוזר ללימוד התורה. יש לי חברותא (שותף ללימוד) ואחריו עוד אחד

ועוד אחד, כל יום, כל היום, אני כל היום לומד ותוך כדי עובד ומנהל את הישיבה ואת המוסדות שלנו

בסייעתא דשמיא, והכל תוך כדי, בין לבין. "בן אדם שעוזב את לימוד התורה, באמת… תמחלו לי. אין

לו ערך. אבל אפשר לעבוד וללמוד תוך כדי, אפשר להיות רב בישיבה, רב קהילה, ראש ישיבה, ראש

כולל אברכים, להיות רב שמוסר שיעורים בבתי כנסת ובמדרשיות, זאת גם עבודה ואפשר להתפרנס

בכבוד וגם להיות עסוק כל היום בתורה הקדושה. לכן אין צורך לפחד, ואין סיבה לפחד, צריך פשוט

לקפוץ למים ולהיכנס לישיבה, ומשם ואילך הקדוש ברוך הוא כבר יעזור הלאה".

הבן שלנו

קבלו את המתכון שאסור לפספס – אהבה גדולה וילדים מוצלחים

קבלו את המתכון שאסור לפספס – אהבה גדולה וילדים מוצלחים

 

נזהיר מראש שאף על פי שהמצרכים לא כל כך יקרים, אבל זמן ההכנה די ארוך.

אז מה אנחנו מבשלים? נדבר על מתכון לילדים מוצלחים. או יותר נכון, מתכון

לחיים מוצלחים. בשביל ללמד אתכם איך "מבשלים" ילדים מוצלחים, צריכים קודם

לכן להגדיר מה זה ילד מוצלח, ומהי הצלחה. במושגים שלנו, ההצלחה נמדדת הרבה

פעמים בכסף. אז בואו נסכים על כך שזה לא נכון. ישנם הרבה מאד עשירים שהחיים

האישיים שלהם מרוסקים אם זה בנפש, אם זה בזוגיות, אם זה בחיי לחץ ללא מרגוע

ומנוחה, אם זה בהתמכרויות קשות, ובוודאי העושר אינו מביא לנחת מילדים מוצלחים.

וכשם שהכסף אינו מדד להצלחה, כך גם כבוד ומעמד או הישגים לימודיים או ספורטיביים

– כל אלה אינם מדד להצלחה. ואפילו הבריאות שכולנו כל כך אוהבים לומר 'העיקר הבריאות',

היא רק כלי ולא התכלית.

 

אז מה כן?

 

ילד מוצלח זה ילד מאושר, ילד בריא בנפשו שמסתכל על העולם ועל החיים בעין חיובית,

גם במצבים לא קלים. ילד שיודע להתמודד עם כשלונות יידע להתמודד עם מצבים מורכבים

בחיים, ותהיה לו גישה נכונה לכל דבר שיעשה. הוא בוודאי יוכל למצות את מלוא הפוטנציאל

על פי הכשרונות שנטע בו הבורא – ורק זו הצלחה!

 

המצרך היחיד

 

אם כן, מה צריך ילד כדי להיות מוצלח על פי ההגדרה שלנו?

המתכון לילד מוצלח מכיל מצרך אחד אבל בשפע: ילד צריך חום ואהבה. הרבה מאוד אהבה.

בלי סוף אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלוי בדבר, לא בהישגיו, לא ביכולותיו, לא בכשרונותיו

ולא בשום דבר אחר.

תיקח זוג אנשי חינוך מדופלמים שיודעים את כל שיטות החינוך שבעולם והם עשירים ומבוססים,

אבל לא נותנים מספיק חום ואהבה, כי הם חושבים שהאהבה מתבטאת בכך שהם נותנים לילדם

כל טוב בגשמיות; ולעומת זאת תיקח זוג הורים עניים שאינם יודעים קרוא וכתוב, אבל יש להם לב

חם ואינסוף אהבה, כמו הסבים והסבתות של פעם – אנשי ה"חינוך" יגדלו ילד מתוסכל וממורמר,

ואילו שני ה"מסכנים" יגדלו ילד מאושר, מוצלח אמיתי.

 

גם אנחנו ילדים

 

ועד כמה שהמסר הזה חשוב מאוד לכל הורה – הוא לא רק להורים. הוא מסר מכריע

לכל אחד מאיתנו. כי גם אנו כ"מבוגרים" – כולנו ילדים של בורא עולם. וכולנו זקוקים

לחום ואהבה בשביל להצליח בחיים. זה נצרך ממש לכל יום ויום בחיים.

והאהבה הזאת כבר קיימת, עלינו רק להתחבר אליה! הבורא שופע חום ואהבה לכולנו.

אבל כאן הדבר תלוי בנו. ההצלחה שלנו בחיים תלויה בכך שנרגיש את האהבה שלו.

ה' אוהב אותך – זה לא סיסמה. זו מציאות. ולא סתם מציאות, אלא זו המציאות שבה

תלויים כל החיים שלך. ככל שאתה יודע וחי באמת את המציאות שה' אוהב אותך – כך

החיים שלך מאושרים יותר, איכותיים יותר, מוצלחים יותר, ומשמעותיים יותר.

ומה העומק בזה? העומק הוא שתכלית החיים היא להאמין בה'. וכל האמונה תלויה

בזה שנרגיש באמת את אהבת הבורא. כי אם אתה לא מרגיש את אהבת הבורא ואתה

לא ממש מאמין שהוא אבא אוהב – אז מה הוא לדעתך? לדעתך הוא כזה בוס קשוח,

חצי שוטר חצי מורה חלילה, או כל דמיון אחר שיש לך. אך זו לא אמונה בבורא. כי אמונה

בבורא היא להאמין במידות שלו, שהוא טוב וכולו רחמים ושהוא מלא באהבה אינסופית

לנבראים והוא רוצה להיטיב לנו ורק לשם כך הוא ברא אותנו.

רק זו האמונה השלימה, ולכן רק כאשר אתה מרגיש את אהבתו העצומה אליך, כמו שאתה

מרגיש את האהבה של אמא שלך – רק אז זה נקרא שאתה באמת מאמין בו. למרות שעל פי

האמת אהבת הבורא היא פי אינסוף יותר מהאהבה של האבא והאמא הכי אוהבים בעולם.

 

חיסון ותרופה

 

אם אתה מפקפק חלילה באהבה העצומה שלו, לא רק שזו לא אמונה. אלא זו ההתחלה של

כל בעיות הנפש. רק תחשוב מה קורה לילד שלא בטוח אם אמא שלו אוהבת אותו או לא.

בכל דבר שהיא עושה לו הוא חושד בה: אולי היא כועסת עליו, אולי היא נוקמת בו, אולי

נמאס לה ממנו. אין לך ילד מסכן ממנו. כך בדיוק האדם שלא חי את אהבת ה'.

כתבתי על זה ואני חוזר על זה שוב מכיוון נוסף כי אני יודע שרבים יקראו את השורות האלה

יהנהנו בראשם ויאמרו 'נכון מאד… זה צודק…' אבל ברור לי שגם המהנהנים והמסכימים לא

מבינים את הדברים לגמרי וכל שכן שלא חיים אותם.

אתם רוצים הוכחה לכך? תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: האם אני אדם מאושר באמת?

וזכור,  זה שאתה מאושר "פחות או יותר" – זה לא אומר שאתה מאושר. אני מתכוון שתשאל

את עצמך האם אתה מאושר לגמרי, כלומר: האם מהרגע שאתה פותח את העיניים בבוקר

ועד הרגע שבו אתה סוגר אותם בלילה – אתה מוצף באושר בלי שום התמרמרות ובכיינות

בלי שום ציניות ולעג ושנאה עצמית וביקורת שלילית לא על עצמך ולא אחרים וכולך מלא

תודה ואתה מרוצה בשלימות מכל מה שקורה איתך כולל כל התקלות והחסרונות?

דעו לכם שבודדים חיים כך. ומדוע? כי רק יחידים חיים את האמונה השלימה,

יחידי יחידים חיים את אהבת ה' בשלימות.

זו סיבה נוספת להסביר את מה שאני תמיד אומר שהאמונה היא תרופה לכל מחלות הנפש.

כי האמונה השלימה פירושה שהאדם מרגיש אהוב בכל רגע ורגע. ולא סתם אהוב אלא

אהוב על ידי בורא עולם, זו אהבה אינסופית. אהבה מושלמת. אתה בידיים הכי הכי טובות,

הטוב המושלם ואין טוב מהן. ובדיוק כמו שהאהבה יוצרת את בריאות הנפש המושלמת אצל

הילדים, וכמו שהיא נותנת להם את החיסון המושלם לעמוד בתלאות החיים – כך האהבה של

ה' שהיא הלב של האמונה – היא גם הרפואה המושלמת לכל סוגי המחלות

ולכל חיסרון באושר ובסיפוק בחיים.

 

ה"כנפיים" של יוסף הצדיק

 

יוסף הצדיק ידע תקופות שפל קשות מאוד ממש בתחתית של התחתית והוא ידע גם תקופות

של שיא הזוהר בפסגה של הפסה של העולם בכל קנה מידה. באיזו תקופה התורה קוראת לו

"איש מצליח… וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"? דווקא במקום הנמוך ביותר ב"קריירה"

שלו – בתקופת העבדות!

התורה מקדישה ליוסף הצדיק פרשות שלימות, יותר מאשר לאבות הקדושים בעצמם. כי כל כך

חשוב לתורה לתאר את המסע המדהים והבלתי אפשרי של אדם שהיו לו כל הסיבות להישבר

ובסוף עלה לגדולה, והדגש של התורה הוא שההצלחה של יוסף נמדדת דווקא במקומות הנמוכים,

ודווקא משם נבנתה העלייה העצומה שלו – כדי לומר לנו שההצלחה האמיתית של יוסף לא הייתה

ברגע הסיום אלא בכל רגע ושנייה במסע התלאות: הוא לעולם לא נשבר, תמיד שמח, תמיד היה

מחובר למשימתו ולתכליתו.

כל זה בא ללמדנו שרק בראות נפשית ושמחת חיים תמידית מתוך אמונה שלימה וחיבור מוחלט

לבורא – רק זו הצלחה אמיתית, זה מה שנתן ליוסף את הכוח לחיות בלי שום שנאה ומשקעים

כלפי האחים, בלי שום תאוות נקם, בלי שום טראומות מכל מה שעבר. כלום. לב נקי. לאדם

מוצלח כזה לא פלא שהיו הכנפיים לנסוק משפל המדרגה לפסגת העולם כהרף עין.

 

(מתוך העלון 'חוט של חסד' טבת תשפ"א גליון 702)

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

 

הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק,

וחתנו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זכר צדיק לברכה, מספר את הסיפור

ששמע מפיו של הרב אפרים הולצברג, שהיה מבאי ביתו של חמיו, הרב אלישיב

זצ"ל. "קבלתי תקציב מהמועצה הדתית בירושלים לעשות טיח חדש בית מדרשו

של אלישיב", מספר הרב הולצברג. הבניין שבו שוכן בית המדרש 'תפארת בחורים',

עומד על תילו זה למעלה ממאה שנים, והיה זקוק מאד לשיפוץ, ולכן ניגשנו מיד

לביצוע העבודות. "התקציב שקיבלנו לא היה גדול, ולכן חיפשנו  קבלן שיסכים

לבצע את העבודה במחיר זה. לאחר מאמצים רבים חתמתי חוזה עם גוי ממוצא

ארמני, בשם ניקולאי, קבלן מעולה ובעל נסיון מוכח. "ואכן, הקבלן לא אכזב. הוא

הרים פיגומים ליד בית המדרש, והניח עליהם קרשים חדשים ומבריקים, דבר נדיר

לכשעצמו, כי בדרך כלל משתמשים בעבודה כזו בקרשים ישנים ומאובקים, ובכך

הוכיח לנו את המצוינות שלו בעבודה. "הבניין חוזק ושופץ בבדק- בית יסודי. במהלך

השיפוצים התברר שהחומר בו השתמשו בעת הבניה לפני למעלה ממאה שנה, היה

חלש במיוחד. הפעם חיזקו את הבנין במלט חזק ומשופר. בתוך זמן קצר סיים הקבלן

את העבודות לשביעות רצונם של כל הגורמים. חלפו מספר ימים, והקבלן ניקולאי פוגש

אותי ואומר לי: 'אפרים, עם הקרשים שבהם השתמשתי לבנות את בית המדרש של הרב

אלישיב אני בונה עתה כנסייה גדולה בהר הזיתים'… "הגוי אמר את הדברים בהתרסה,

וכביכול הטיח בנו : 'אתם רואים, אין הבדל בין בית המדרש שלכם לבין בית הכנסייה של

הנוצרים'… חלילה וחס.

 

"למשמע הדברים הזדעזעתי; הקרשים ששימשו לבנית בית המדרש, ישמשו עתה להקמתה של כנסייה?!

 

"עברו עוד מספר שבועות, ונפגשתי שוב עם הקבלן הארמני ופניו היו נפולות. כששאלתי

אותו מה קרה, השיב: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…". "התברר

שהקמתה של הכנסייה בוצעה בצורה בלתי חוקית. הקבלן גייס עשרות פועלים שיעבדו

רק בימי שישי ושבת, זמנים שבהם פקחי העיריה אינם מצויים בשטח, כידוע. וכך בשישי

ושבת אחד סיימו את הקמת השלד של הקומה הראשונה. "ביום ראשון שלאחר מכן הגיע

הפקח, ומצא במקום כומר נוצרי לבוש שחורים, חרש אילם. הפקח שאל את הכומר למה

בונים ללא רישיון, והחרש -אילם הוציא מפיו קטעי מילים לא ברורות, כדרכו של חרש אילם.

"הפקח, שלא ידע על מומו של הכומר, התפלא על התשובה המקוטעת, אך פנה והלך לדרכו.

"בשישי ושבת שלאחר מכן הסתימה קומת השלד השניה, וביום ראשון הגיע הפקח,

ופגש שוב את הכומר ההוא, שוב ענה הוא לו בצורה מוזרה, וכך גם בשבוע השלישי.

"סגנון התשובה של הכומר, הרגיז מאד את הפקח, שהחליט לפנות ישירות אל ראש

העיריה, ולספר לו על הבניה הלא חוקית ועל התשובות הלא מובנות של הכומר…".

"כל הסיפור הזה", אומר הרב הלצברג, "התרחש בשנים בהן כיהן כראש העיריה מי שהיה

ידוע כאוהד נוצרים שהשתדל למצוא חן בעיניהם כדי להגביר את התיירות בירושלים. אבל

הזלזול ברשויות הכעיס אפילו אותו, והוא הורה להרוס לחלוטין את כל השלד בן שלש הקומות…".

 

(מעובד מתוך הגדה של פסח  – חישוקי חמד)

כשדמעה קטנה ומתוקה גולשת מעיני, אני אומר לכם בהתרגשות רבה: רון הוא בחור מושלם

כשדמעה קטנה ומתוקה גולשת מעיני, אני אומר לכם בהתרגשות רבה: רון הוא בחור מושלם

 

 

מה ההבדל בין פגישה עם חבר ב'לייב' לפגישה בזום…? הרי אתה מדבר איתו ורואה אותו בדיוק אותו דבר…?!

מה ההבדל בין לאכול במסעדה לבין 'לקחת הביתה'….? סוף כל סוף אתה אוכל ושבע…?!

מה ההבדל בין משחק כדורגל על המגרש למשחק במחשב…? בשניהם אתה משחק ונהנה…?!

כולנו בוודאי מבינים היטב את ההבדל בין פגישה עם חבר בלייב לבין פגישה בזום,

וגם חשים היטב את ההנאה באכילה במסעדה על פני האכילה בבית, למרות שהאוכל

הוא אותו אוכל ותוצאת השובע, תהיה אותה תוצאה…

ולמה אני חותר? במשך שנים רבות אנו מלמד ומוסר שיעורים בישיבת 'אהבת אהרן'

לבעלי תשובה בבני ברק. ישנם הורים וצעירים רבים ששואלים אותי למה בעצם כדאי

לנו ללמוד בישיבה ומה ההבדל בין לימוד בישיבה קדושה לבין לימוד בבית כנסת ליד

הבית. ולהם אני מסביר שאכן, גם כשלומדים תורה ליד הבית, בבית מדרש או במדרשיה,

המצווה היא ענקית, וההנאה היא גדולה, ואם נעסוק בקיום מצוות לימוד תורה גרידא, אולי

באמת אין הרבה הבדל, אבל ישנם הרבה דברים נלווים שמרוויחים כשלומדים תורה בישיבה…

 

אז מה זה ישיבה?

 

הישיבה איננה רק אוניברסיטה ללימוד תורה, הישיבה היא בית היוצר של

היצור הנבחר ביותר עלי אדמות. מעבר לתורה שנלמדת שם ברמה הגבוהה ביותר,

לומדים שם כיצד להתפלל וכיצד ללמוד הלכה, איך שומעים שיחת מוסר ואיך מבינים

שיעור תורה. ולא פחות חשוב מכך, גם העניינים הגשמיים נלמדים שם, כי יהודי מנהל

את כל אורח חייו עפ"י התורה, ובישיבה תלמד כיצד לעשות זאת. איך אוכלים ואיך ישנים,

כיצד משחקים, כשצריך מעט לנוח מעמל היום, וכיצד משוחחים עם חבר בדברי חולין…

כאמור, זכיתי למסור שיעורים בישיבת 'אהבת אהרן' לבעלי תשובה, בזכרוני אין ספור

דוגמאות של בחורים שהשתנו מהקצה אל הקצה, אחרי שבאו לישיבה.

אבל שימו לב למשפט הזה: לא אגזים אם אומר שאפילו הפנים שלהם השתנו, ככל

שהם היו יותר זמן בישיבה, היה אפשר לראות על פניהם עדינות וטהרה מיוחדת,

כי התורה מעדנת, אבל כשעושים את זה בישיבה, זה קורה הרבה יותר מהר והרבה יותר איכותי…

מה קרה לרון?

 

קחו את 'רון', נער צעיר שחזר בתשובה באמצע התיכון, את כל זמנו הפנוי השקיע

בלימוד תורה במדרשיה ליד הבית. מיד אחרי הלימודים בבית הספר, קפץ הביתה

לאכול משהו ורץ ללמוד תורה, והיה האחרון שיצא מבית המדרש בלילה. גם את

שעותיו הפנויות בתוך בית הספר היה מנצל ללימוד תורה, פעם עם עצמו ומידי פעם

אף היה מארגן שיעורי תורה לחברה מהשכבה…

הוא למד כל כך הרבה תורה במשך היום, שהיה קשה לשכנע אותו לבוא ללמוד בישיבה.

הוא גם חשש שאם יעבור ללמוד בישיבה, לא יהיה מי שיחזק את החברים מהבית ספר

ומהשכונה, אבל כבחור ממושמע, שלמד בתורה שצריך לשמוע בקול הרבנים, הוא החליט

להקשיב להם ולנסות, ומכאן ניתן לו לדבר…

 

"אני לא צריך לספר לכם על הקשיים שעברתי כשהתחלתי להתחזק, עם ההורים, עם המשפחה

המורחבת ועם החברים, ככל שהתחזקתי הקשיים גברו… היום אני יכול לומר לכם שהשלב

שהקשיים החלו להיחלש, היה כאשר נכנסתי לישיבה. זה אמנם לא קרה בבת אחת, בתחילה

מאוד חששתי ואולי יותר מכך לא באמת הבנתי למה זה כל כך חשוב, הרי אני לומד תורה גם

בשכונה ואפילו מחזק את החברה, אבל רק אחרי שדרכתי על מפתן הישיבה חשתי את השינוי שמתחולל בי…

"בראש ובראשונה, נרגעתי! פתאום כל סדר יומי מתנהל במשותף עם קבוצה גדולה של

בחורים שעוברים בדיוק את מה שאני עובר, אני כבר לא מתמודד לבד… הלבטים שלי אינן

רק שלי, וכולנו כקבוצה מודרכים ע"י ראש הישיבה, שמכיר ומנוסה באתגרים מהסוג הזה…

 

 

"הרבה שואלים אותו: 'מה למדת בישיבה שלא למדת במדרשיה…?' קודם כל, אין

מה לומר, בלי המדרשיה והרבנים שם לא הייתי כלום, ולא היה לי מה לעשות בישיבה.

אני חייב את כל חיי לראשי המדרשיה. אבל כמו שאני מעריך מאוד את המורה שלימד

אותי לקרוא, אבל זה לא אומר שאני ישאר אצלו כל החיים, כי גם הוא רוצה שאני יתקדם,

כך הרב במדרשיה, הוא לימד אותי מה זו תורה, אבל גם הוא רוצה שאתקדם, ואת

ההתקדמות הזו אפשר לעשות רק בישיבה…

 

למה מקנאים בי? רון

 

"את ההתקדמות שאני חווה על עצמי, חווים גם הוריי, והם פשוט תומכים בי.

הביקורת שלהם הפכה למחמאות, ואת מקומה של האכזבה שלהם ממני תפסה

גאווה גדולה. כדאי לכם לראות אותם משתתפים במסיבות בישיבה, הם הולכים

שם כמו טווסים פרושי כנפיים וגאים בילד שלהם, ולא נשכח שלפני שהייתי בישיבה

הייתי הילד המאכזב, זה שלא ישרת בצבא כראוי וזה שלא ילמד באוניברסיטה…

"והחברים… כן, גם הם מפרגנים, נכון הם הפסידו אותי, אבל הם מבינים שהרווחתי

את עצמי. לפני שהגעתי לישיבה, הם נורא כעסו שהעדפתי את שיעורי התורה מהבילוי

איתם, כי בעצם הייתי חלק מהם, ובחרתי להתנזר מהם, סוג של גאווה כזו… אבל כשאני

בישיבה, הם כבר לא כועסים ולא מצפים שאבוא איתם, הם מבינים שאני באטמוספרה

אחרת, הם רואים לפניהם יצור חדש, משובח יותר איכותי יותר… אני מרגיש שחלקם אפילו מקנאים בי…"

עד כאן דבריו של רון… וכמי שהכיר את רון מעט לפני כניסתו לישיבה, ואף ליווה אותו

בתחילת דרכו בישיבה, ועתה זוכה ללוות אותו בדרכו לבנות את ביתו עם רעייתו, אני

אומר לכם בהתרגשות רבה, כשדמעה קטנה ומתוקה גולשת מעיני: "רון הוא בחור מושלם

מכל הבחינות, בתורה, ביראת שמיים ובמידות טובות… אני לא רוצה לחשוב כיצד רון היה

נראה בחתונתו אילולא היה בא לישיבה… סביר להניח שהוא היה שומר תורה ומצוות ואפילו

לומד הרבה תורה, אבל כיום הוא 'בחור ישיבה', הוא נזר הבריאה, הוא עונד על ראשו את

הכתר הנאה והמרשים ביותר בעולם, כתר תורה המונח בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויטלנו….

ניגשתי אל ארון הקודש. בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם

צעיר אובד נוחת בארץ זרה מבלי לדעת את השפה, אך הופך לאיש מכירות
מיומן וקשוח שמרוויח סכומים גדוליםואז, באמצע קניון הוא פוגש אדם חרדי
שמשנה את חייו משם והלאה מתחיל מסע של גאולה פרטית, אשר מסתיים
בשכונה ירושלמית, ענייה בחומר אבל רוויה ברוח

מאת: עמית זינגר

 

"טיסה 245 יוצאת בעוד מספר דקות", הודיע הכרוז בנמל התעופה הניו יורקי. אבי סוויסה,

צעיר ישראלי, לבוש בקפידה, קם ממושבו בירכתי הטרמינל ההדור והתקדם לעבר המטוס

במהירות. לו ניתן היה לראות את מחשבותיהם של בני האדם, סוויסה היה הופך לבטח לאדם

המסקרן בטרמינל. למזלו, אף אחד בסביבתו לא יכול היה לדעת על סערת הרוחות בה הוא נתון.

אבי עמד בפני שינוי דרמטי בחייו, ולמטרה זו שם את פעמיו בחזרה לארץ אותה עזב שנים קודם לכן,

בלי כוונה לשוב. אך בל נקדים את המאוחר. אבי סוויסה, 27, הגיע לארה"ב לראשונה בגיל 22. עם

הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא החל לעסוק במכירות. מוקדם יותר, בתקופת מגוריו בישראל,

הצעיר השאפתן, שהרוויח סכומים נאים בעבודתו, התחיל להרגיש כי המדינה הקטנה – קטנה עליו,

והחליט לעבור להתגורר בתפוח הגדול, בעיר ניו יורק.

פגישה בקניון

עם מעט מזומנים בכיסו ומבלי לדעת את השפה האנגלית, נחת סוויסה בניו יורק. כל ההתחלות

קשות, את זה גילה הצעיר הישראלי מהר מאוד. קשיי השפה התערבבו עם קשיי ההתאקלמות.

אולם לאחר תקופה הוא התאקלם. כמו ישראלים נוספים הוא יצא לעבוד במכירות-בעגלות. הוא

שיווק לאזרחים אמריקנים מוצרים שונים והרוויח הון. "הייתי סוגר בין 5 ל-15 אלף דולר", הוא מספר.

בתוך מרוץ החיים הזה לא היה מקום לענייני דת. הדת, בכלל, הייתה רחוקה ממנו. מעולם לא הבין

מה עושים לבושי השחורים ברחובות בני ברק וירושלים. מבחינתו הם בזבזו את זמנם לחנם, בזמן

שהוא סגר כל חודש סכומים נאים. לימים הוא יתקשה להבין כיצד האמין לקמפיין התקשורתי שמתקיים

נגד החברה החרדית הנפלאה. ואז, יום אחד נכנס לקניון שבו עבד יהודי חרדי. בדיוק כמו אותם אלו שצוירו

בתקשורת הישראלית כ"פרזיט" ו"בטלן". אותו אדם נכנס למקום במקרה. "היום אני קורא לזה סייעתא

דשמיא", הוא אומר. האברך החרדי ביקש להחליף חולצות שנקנו לבנו, ונתקל באיש המכירות היהודי.

"פניתי אליו", מספר אבי, "הזדהיתי בפניו כיהודי, ובינינו התפתחה שיחה". החרדי האמריקני התברר

כאיש נעים שיחה ונעים הליכות, ועבור סוויסה שהיה ישראלי בודד בין מיליוני אמריקנים, הייתה זו

הזדמנות ליצור קשר עם יהודי, דובר עברית, ערך שלא יסולא בפז עבור אדם שנמצא רחוק ממולדתו

ומעמו. השניים החליפו מספרי טלפון, והקשר נוצר. זמן קצר לאחר מכן כבר הוזמן סוויסה לשמש

כאורחו של האיש בשבת. אך הוא נתקל בחומה בצורה: חברתו עמה היה בקשר, סירבה לכך בכל

תוקף, וההזמנה המפתה נשמטה מתחת לרגליו של סוויסה. אבל זה לא מנע ממנו לשמר על קשר

עם היהודי החביב שהכיר, ואף לקבוע עמו שיעור תורה קבוע. לאחר כמעט שנה של לימוד, במהלכה

סיימו השניים את המסכת הראשונה בש"ס, אור התורה חדר לליבו של סוויסה ועורר את נשמתו האובדת.

"הרגשתי משהו בתוכי שרוצה להתקדם, להעביר הילוך.

פניתי לאברך היקר הזה ואמרתי לו: 'משהו בנפש שלי מדוכדך, אני רוצה לבוא לשבתות,

להתחזק, אבל היא מונעת זאת ממני'. תגובתו הפתיעה אותי. בנעימות, כדרכו, הוא הצביע

אל ארון הקודש, שם אמר לי נמצא הפתרון עבורך. גש לשם ותשוחח על כך עם בורא עולם.

"המתנתי שיעזבו את המקום אחרוני המתפללים", ממשיך סוויסה, "וניגשתי אל ארון הקודש.

בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם. לאחר תפילה

ארוכה שניקתה את ליבי, היה לי ברור כי אין חומה בצורה שאי אפשר לסתור. החלטתי לעזוב אותה".

הקושי האמיתי פקד את אבי לאחר ששב לביתו. "סערת הרגשות הייתה גדולה", הוא מספר, "שבוע

שלם עבר עליה בבכי ובדמעות, בבקשות ובתחנונים. איני יודע מהיכן היה לי את הכוח והעוז

לעמוד מול כל זאת, אבל בסופו של יום היא עזבה את הבית, ובזכות בורא עולם, שנתן לי עזות

דקדושה, הצלחתי לעבור את המכשול הכבד ביותר בדרכי להתקרב לבורא עולם".

חתונה עם כושי

עם הסרת המחסום הקשה מכל, אבי החל להגיע לשבתות לביתו של היהודי, שנקרא לו שמעון.

בשבת הראשונה בביתו של שמעון, אבי מספר כי הביט על הרצפה כדי לחשוב האם אינו מרחף

ביקום אחר, עד-כדי-כך הרגיש מיוחד באותה השבת. "חשתי את האור הזה של השבת, לראשונה

בחיי, כשעוד קודם לכך הלכתי לטבול במקווה כדי להיטהר, וכן למדתי על פרשת השבוע ועוד. ההרגשה

הייתה שלא מן העולם הזה", הוא מתאר. "אומנם בהתחלה היה נראה לי מפחיד לעזוב את הסמארטפון

למשך שבת שלמה, אבל במהלך השבת כמעט שכחתי מהכשיר הסלולארי שניהל את חיי.

רק כשקפצתי למים העמוקים – גיליתי שהם לא כאלו עמוקים".

"ואז אמרתי לעצמי, למה שלא אשתף את האור הזה עם ישראלים נוספים. משום שזאת לדעת, כי יהודים

כאשר הם מגיעים למקומות נמוכים, הם עלולים ליפול למקומות הגרועים ביותר. ראיתי ישראליים רבים

שעבדו בארה"ב, שרבים מהם התרחקו מכל מסורת יהודית. באותה עת אני כבר שמרתי שבת והתפללתי בבית

כנסת. ניצנים ראשונים של תשובה חלפו בליבי. הייתי בין שמאל למדיום מבחינה דתית", מגדיר זאת אבי בחינניות.

ממחשבה למעשה.

אבי החל להפיץ במהירות את אור השבת בין חבריו, וכידוע, טבעו של האור להפריח את החשכה.

אור השבת הופץ חיש מהר בין החברים, בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית של שמעון, עמה

הספיק לערוך הכרות, החלו צעירים ישראליים לנהור בהמוניהם לשבתות בבתי משפחות יהודיות.

עם האירוח בשבתות, אור היהדות והתורה החל לשנות את הצעירים הישראליים שכמעט שכחו

מאין באו. היו גם מקרים מרגשים למדי. כמו החלטה של בחורה ישראלית לסגת ברגע האחרון

מכוונתה להתחתן עם כושי מקומי. באותם ימים, סוויסה נותר כביכול אותו אדם שמוכר מוצרים

בקניונים, אבל מאחורי המעטה של איש המכירות הממולח עמד איש מכירות ערכי, כזה שמוכר

ערכים יהודיים ורוחניים לכל יהודי וישראלי שהוא פוגש. בשני עסקי המכירות הללו הוא עשה חיל.

כיום חלק גדול מהבחורים הללו נמצאים בישיבות. וצעירים וצעירות רבים מצאו את דרכם חזרה לעם

היהודי, רגע לפני נפילה אלי תהום. ואבי עצמו החליט להמשיך את השינוי. באותם ימים אושר ה'גרין

קארד' שלו והוא החליט לשים את פעמיו חזרה לביקור בישראל. על הפרק היה כמובן ביקור בבית הוריו

אותם לא פגש זמן רב, אך עמדה בפניו מטרה נוספת, חשובה אף יותר מבחינתו. "ביקשתי לבדוק האם

חיי תורה מלאים מתאימים לי. לכן, עם נחיתתי בארץ, בעוד אף אחד מבני משפחתי אינו יודע שהנני כאן,

לקחתי מונית ונסעתי לישיבה של הרב הגאון ראובן אלבז, ישיבת "אור החיים".

הגעתי לשכונת הבוכרים בירושלים, משכונות היוקרה והפאר וההדר בהן חייתי בארה"ב, לפתע נחתתי ב

מעין גלקסיה אחרת, שכונת הבוכרים הענייה בירושלים. אולם מהר מאוד התברר לי כי העניים האמיתיים

הם שכני הקודמים. בעוד האושר והשלווה נחים על פניהם של תושבי הבוכרים הירושלמים, בארה"ב ענף

המכירות הפופולרי ביותר הינו תרופה נגד דיכאון… הדבר החשוב ביותר: אושר, אינו קיים בקרבם.

"משהגעתי לישיבה התקבלתי למעונו של הרב אלבז אשר שכנע אותי לעזוב את כל מה שכביכול

היה לי, ולבוא ללמוד בישיבה. שבתי לארה"ב לאחר מספר ימים רק בשביל לחסל את עסקיי, ושבתי

במהירות לארץ. מאז אני נמצא בישיבת "אור החיים" כבר מספר שנים, מונה כל רגע כמטמונים;

יושב מול ספר התורה הפתוח ויודע כי על כתפי וכתף חברי עומד העולם. אומנם ירדו כמה אפסים

מחשבון הבנק, ובמקום זאת אף נותרתי עם כמה אפסים", הוא אומר בחיוך שובב, וממהר לסייג:

"מצבי הכלכלי טוב ברוך השם, אם כי אין לי את העושר הגשמי שהיה לי בעבר, ובמקום זאת אני

נהנה מאוד מעושר רוחני רב, שבו לצערי הייתי עני עד שגיליתי את עולם היהדות הנפלא".

סוויסה התמודד גם עם ביקורת מצד המשפחה. "תחילה הם חשבו שקמתי על הצד הלא טוב שלי.

אמרו שזה יעבור. ולאחר מכן, כשראו שאני מתמיד, התחילו לנשוב רוחות אחרות. שאלו כיצד אני

אתפרנס, הדעות הרווחות בציבור נגד החרדים, לצערי, צצו גם בקרב חלק ממכרי. לשמחתי, היום

גם הם יודעים עד כמה כל זה שקר וכזב. דרכי החלו גם בני משפחתי לראות את האור. לפתע הם

מגלים את האושר ששוכן על פני, את הנעימות, ואת האחריות, ומבינים שהתורה דווקא עושה טוב

לאדם. איני מטיף לאף אחד, ואם מישהו שואל כיצד לעשות שבת, אני מסביר בנועם, בחיוך, מציע

להחליף אווירה בשבת כדי שלא להיסחף, ובעיקר משמש כדוגמה אישית.

אבי הוא אדם ששואף לשלמות, כפי שהוא מעיד. כאשר למד בצעירותו אגרוף תאילנדי, השתתף

בתחרויות וניסה להגיע אל הטופ; כך גם היה כאשר שימש כשחקן כדורגל צעיר. כיום הוא שואף לשלמות

מזן אחר, שלמות רוחנית וערכית הרבה יותר. ואם מישהו מכם יזדמן לארה"ב, לבטח הוא יוכל לשמוע

על שיעור התורה המתקיים במקום לישראליים, שיעור שהוקם על ידי אבי סוויסה לפני מספר שנים

ומאז הפך לאבן שואבת לישראליים מכל הגוונים.

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

 

מעשה ברב חשוב המכהן כרב עיר בישראל, ששמע על חילול שבת המתבצע

בפרהסיא באחד המפעלים בעירו. השמועה הלא טובה הגיעה אל הרב ההוא בעת

שצעד ברחוב, ולצדו אחד מאנשי העסקים הבכירים בעיר, שגם נחשב לעסקן בולט

בקהילה החרדית, והרבה לפעול בעניינים ציבוריים. השמועה החרידה את ליבו של

הרב שהציע לאיש העסקים להצטרף אליו באותו הרגע, וללכת למנכ"ל של אותו מפעל

ענק המחלל את השבת למרבה הצער. הרב התכוון לדרוש את הפסקת חילולי השבת.

איש העסקים לא היה לבוש כראוי. לרגליו נעלי בית, וגם חולצתו התלכלכה כמה דקות

לפני כן מבוץ שניתז עליו על ידי מכונית חולפת.

"כבוד הרב", אמר, "חכה לי כמה דקות אני אגש הביתה להחליף חולצה ולנעול נעליים

ולאחר מכן אבוא יחד עם הרב למנכ"ל המפעל ונבקש ממנו לעצור את חילולי השבת".

אבל הרב סירב להיענות לבקשתו, ואמר שאם ידחו את המפגש אפילו בעשר דקות, כבר

יש חשש שחלילה ייכנס 'היצר הרע' לתמונה, וימנע בעדם מלממש את המשימה החשובה.

"אני חושש שהיצר הרע יכניס פתאום לראשינו דבר אחר, וייטול באחת את החשק העז

למחות על כבודה של השבת, והדבר כבר לא יצא לפועל", אמר הרב, והוסיף:

"לא יקרה שום דבר אם תבוא ללשכת המנכ"ל בנעלי בית".

איש העסקים השתכנע והלך עם הרב אל המפעל.

הם מתדפקים על לשכת המנכ"ל, שהיה יהודי שומר מצוות, ומיד כששמע על חילולי השבת

המתבצעים במפעל, הודיע בצורה חד משמעית שהדבר לא נעשה באישורו: "אני הולך מיד

לטפל בכך, ואדרוש את הפסקת חילולי השבת" אמר.

הפגישה הסתימה באווירה טובה מאד. המנכ"ל אכן מימש את הבטחתו, עוד באותו מעמד

התקשר אל האחראים, והכל סודר על הצד הטוב ביותר.

הרב והעסקן קמו ממקומותיהם, נפרדו מהמנכ"ל בלחיצת ידיים לבבית…

רגע אחרי שיצאו מחדרו, הם שומעים אותו קורא להם שנית.

"שתי שאלות יש לי אליכם", אמר לאחר מחשבה. "הראשונה, מי גילה לכם שבעוד דקות ספורות

אני אמור לעזוב את המפעל, בדרכי לועידה כלכלית בחו"ל, שבה אני אמור לשהות במשך שבועיים?

איך ידעתם לבוא בדיוק ברגע הנכון? והשאלה השנייה: איך הצלחתם להיכנס ללשכתי בצורה ישירה,

והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?" – – -, הרי לא קיבעתם פגישה מבעוד מועד, זה לא קורה אף פעם!!!

מה התברר?

המנכ"ל היה בשלבים האחרונים שלפני יציאתו משטח המפעל לועידה הכלכלית, ואם היו הרב

והעסקן מתדפקים על דלת לשכתו כמה דקות יותר מאוחר – כפי שהציע העסקן, שרצה להחליף

את נעליו וחולצתו – כבר לא היו מוצאים אותו במקום.

מי יודע כמה מקלות היה היצר הרע מכניס בגלגלי המחאה על כבוד השבת במהלך השבועיים

הבאים, עד לשובו של המנהל מחו"ל… רק משום שהחליטו לבוא למפעל באופן מיידי, סייע להם

הקדוש ברוך הוא ומצאו עדיין את האיש בלשכתו. ורק בגלל אותה זריזות לקיים את המצווה וחוסר

הרצון להתעכב אפילו רגע אחד, אירע להם דבר מופלא שאינו מתרחש אף פעם –  המזכירה יצאה לרגע מחדרה,

והשאירה את הדלת פתוחה, ובכך אפשרה להם להיכנס למנכ"ל בלי לקבוע תור ובי להמתין שבועות לפגישתם.

 

 

(מעובד על פי הגדה של פסח – חשוקי חמד)

ואז קיבל נציג החברה "פחד במה", עליתי במקומו ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית…

כשעה לפני הזמן שנקבע, קיבל נציג החברה "פחד במה", וביקש ממני להציג את החברה במקומו. עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית...

 

אספר לכם קצת איך אנחנו עובדים.

בסדנו הוא ארגון המאגד קבוצה גדולה של חברות. כל חברה מאגדת קבוצה של משקיעים

שמשקיעים במיזם ספציפי או במספר מיזמים. חלק משקיעים סכומי כסף קטנים יחסית,

וחלקם סכומי כסף גדולים יותר. חלק מהמשקיעים מגיעים מארה"ב וחלקם מישראל, וביחד

משקיעים ב"עסקאות מחוץ לקופסא. עיקר ההשקעות שלנו הינן בחברות סטרטאפ, וההתמקדות

היא בנושאים של טכנולוגיה, בתחומי הרפואה, שיפור תהליכי הבניה, תהליכי המכירה,

בנקאות ועוד. המיוחד בקבוצה שלנו – וזה גם מה שהוביל לסיפור, הינה העבודה של ההשקעות שלנו

מתבצעות לפי ההלכה, אין בעיות של ריבית, שבת, איסורי אכילה ועוד שאלות רבות שמתעוררות.

אנו הקבוצה היחידה בעולם שמתעסקת בהשקעות אלטרנטיביות וכל השקעותיה הן לפי ההלכה.

תחום ההשקעות האלטרנטיביות מציע תשואות גבוהות יחסית והוא צמח באופן משמעותי בעשור האחרון.

הוא תופס כיום חלק מכובד מסכך כל ההשקעות בעולם.

גם קרנות הפנסיה הגדולות ומשקיעים מתוחכמים מונים להסתכן, מכיון שלצד הסיכונים הטמונים בחברות

סטרטאפ, ישנם גם סיכויים לרווחים גדולים, ואם משקיעים בצורה מפוזרת, יש סיכוי להגיע לתשואות

שאי אפשר להשיג בשום מסלול אחר.

 

בכל שנה נערכת בדובאי תערוכת גיאטקס. בתערוכה זו מציגות חברות מכל העולם

מוצרים ושירותים חדשניים וחלק גדול ממנה מיוחד לחברות סטרטאפ.

תערוכות מסוג זה נערכות מידי שנה בכל רחבי העולם. אולם ב-2020, בשל הקורונה,

זו היתה התערוכה הרצינית הראשונה שמתקיימת פנים אל פנים.

מתברר שאי תחליף לפגישה פנים אל פנים, ואנשים צמאים להיפגש

כי חווית הפגישה הפיסית שונה מכל מפגש אחר.

יתירה מזאת, בעקבות הסכם השלום, קיבלה התערוכה משמעות נוספת, ומשלחות מכל

העולם הגיעו אליה, כדי להיות חלק מהעתיד החדש של השלום בין היהודים לערבים.

'מכון היצוא הישראלי' ארגן משלחת גדולה של עשרות חברות מישראל, ו'בסדנו' היתה

חלק מהמשלחת והיתה הקבוצה הגדולה ביותר שהגיעה מישראל, שכן היינו 21 איש

משבע חברות סטרטאפ, שכולן שייכות לאותה קבוצת השקעות.

בנפרד מהתערוכה, התקיימה גם תחרות חדשנות MENA, שבה הציגו עשרות סטרטאפים

נבחרים מרחבי העולם, וכמה מתוכם היו מתוך חברות הפורטפוליו שלנו. בין החברות שהציגו

היתה גם חברת 'סקייסייבר', אותה יסדתי לפני כשמונה שנים, שפיתחה תיק לחילוץ מרבי קומות.

התחרות נמשכה על פני יומיים, כשלכל חברה ניתנו 7 דקות להציג, ו-8 דקות להצגת שאלות,

כאשר בסופן של השאלות מקבלים החברה והמציג דירוג מחבר השופטים (שכלל את הנסיך,

עורך הדין שלו, מנהל קרן החדשנות ושישה יועצים מרחבי העולם, כולם מומחים לחדשנות),

בקהל היו עוד כמאתיים אנשים מרחבי העולם, שגם להם (ככל הנראה) היה משקל בהחלטת השופטים.

כשעה לפני הזמן שנקבע להצגה עבור 'סקייסייבר', קיבל נציג החברה "פחד במה"

וביקש ממני להציג את החברה במקומו. נסעתי למלון בו התקיים האירוע וקיבלתי לידי את המצגת, על מנת

שאוכל להציג אותה ולהסביר על החברה. ראיתי שזו מצגת בת 21 שקפים ואין סיכוי שאספיק ללמוד ב 7 דקות.

אמרתי למארגנים שלא אשתמש במצגת ובמקומה אציג סרט על החברה, ואז אדבר. הם הסכימו.

השגתי את הסרט ושלחתי אותו למארגנים. הגיע תורי, עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט,

ופתאום – שוד ושבר, הסרט מדבר בהולנדית… מתברר שמרוב מהירות הצגתי את הגירסה ההולנדית

של הסרט ומכיון שהמשתתפים לא מדברים הולנדית (כך לפחות חשבתי) הסרט יהיה בלתי שמיש.

עצרתי את הסרט ואמרתי למשתתפים שאני מבקש את סליחתם

סיפרתי להם כי:

א. אני מחליף מישהו. ב. נתנו לי 21 שקופיות לדבר עליהן בלי להתכונן. ג. השגתי את הסרט

לפני חמש דקות ולא שמתי לב שהוא בהולנדית ולכן אספר להם על 'סייעתא דשמיא'! שלהכל

צריך סיעתא דשמיא, בסדנו ראשי תיבות "בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח", והתחלתי להסביר

גם על המוצר. כל הענין לקח הרבה יותר משבע דקות, שבסיומן קיבלתי מחיאות כפיים סוערות.

הנסיך מאד התרשם מהלהט שבו דיברתי ומהדיבורים על סיעתא דשמיא, ואמר לי שהוא מאד

מודה לי שהגעתי, מעריך מאד את העובדה שאנחנו מתעסקים בדברים טובים ושאל אם אהיה

מוכן להישאר ולעבוד בחברה…

על הלוח מאחורי, הופיע הציון שקיבלתי: 100% מהשופטים נתנו לי את הציון הגבוה ביותר – מצוין.

אין לי ספק שההצלחה היתה בעיקר מכיון שדיברתי על "סייעתא דשמיא", וגם מכיון ששניים מהם היו הולנדים…

וגם מכיון שהמוצר מעניין. נגמרה ההצגה שלי, יצאתי החוצה, וביקשו ממני להמתין.

התיישבתי על אחד הכסאות ואז ניגשו אלי אנשי בלי סוף לברך אותי. אחרי כשעה

ביקשו ממני להכנס פנימה ולהפתעתי העניקו לי אות הוקרה מטעם המלך.

למיטב ידיעתי, אנחנו החברה היחידה שקיבלה אות הוקרה, (חילקו אות הוקרה למלון

שבו היתה התערוכה, לחברת ההפקה ולחברה שלא השתתפה אולם הציגה פיתרון לקורונה).

הנסיך שלח את עוזרו וביקש ממני להצטרף לאוהל שלו. את האוהל שלו הקימו באמצע הלובי של המלון!

הוא ביקש לשמוע עוד קצת עלינו ועל הערכים שלנו. כיבד אותי בקפה ואמרתי לו שאת הקפה אשתה

אך ורק בתנאי שאברך והם יענו אמן. כך אכן היה. ברכתי והם ענו אמן. לאחר מכן כיבדו אותי בתמר,

וברכתי בורא פרי העץ. הם שאלו מה משמעות הברכה והסברתי להם, הם היו מאד נרגשים.

לאחר מכן ברכתי אותם בברכת שלום, הנסיך ביקש ממני לשמור על קשר.

והסיפור לא נגמר!

בעקבות החשיפה והידידות, התחלתי לקבל הצעות עסקיות ולוח הפגישות שלי נהיה צפוף וכלל

גם פגישות עם שניים מאנשי העסקים הגדולים במדינה. ככל הנראה, אפגש גם עם המלך בס"ד בפעם הבאה.

בין הפגישות – נפגשתי עם קבלן שבונה עיר שלמה. העיר נבנית בצורת בז (הסמל של דובאי),

ותכיל שכונות שונות שכל אחת מהן תציג עיר אחרת. כך, מגדל אייפל במרכז שכונה אחת,

הפירמידות במרכז שכונה אחרת ועוד.

נפגשתי עם נציג של הנסיך פוזירה, בקשר למתחם עם רצועת חוף באורך 800 מטר שעליה

בנויות עשרות וילות, לונה פארק וגני שעשועים וכן מספר מבני ציבור. הצעתי להם להפוך את ה

מקום למתחם חרדי, עם חוף ים נפרד, לחלק את המבנה למתחם ובו בית כנסת, מסעדה, אולם אירועים ועוד.

הם פותחים לי אין ספור דלתות, והכל בגלל סדרה של טעויות, כמו שנאמר: בסדנו – בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח.

 

(מתוך המודיע ג' בטבת תשפ"א)

עכשיו זה מדעי: להיות חרדי זה בריא לנפש

עכשיו זה מדעי: להיות החרדי זה בריא לנפש

אוהד אטינגר

 

בכמה וכמה הזדמנויות נוכחנו לראות במשך השנים,  שעולם המדע מרכין ראש בפני עולם האמונה.

כך למשל הערים החרדיות בישראל מדורגות בראש הטבלה של מדד האושר, ומתברר פעם אחר פעם

שהציבור המאמין בבורא עולם ועוסק ומקיים את מצוות התורה, מרוצה יותר מהחיים ופחות מושפע

פסיכולוגית מלחצים כאלו ואחרים. הנתון הזה מקבל משנה תוקף וחיזוק, לנוכח משבר הקורונה הפוקד

את העולם כולו, ומבדיקה שנערכה על ידי חוקרות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב עולה שגם הפעם – המגזר

החרדי מפתיע בתוצאות החיוביות שלו, בחוסן הנפשי והחוסן הקהילתי הבולט ברמתו הגבוהה לעומת המגזרים האחרים.

החוקרות בדקו את עוצמת התסמינים הפסיכולוגיים בקרב המגזר החילוני, החרדי והערבי במצב לחץ מתמשך

של מגיפה בריאותית. הממצאים מצביעים על הבדל מובהק בין המגזר החילוני והערבי לבין זה החרדי.

פרופ' ארנה בראון לבינסון, ד"ר סארה אבו-כף וד"ר תהילה קלעג'י מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנו את עוצמת

התסמינים הפסיכולוגיים, חרדה, דיכאון וכעס כמו גם משאבי חוסן אישיים של תקווה, תחושת קוהרנטיות

(היכולת לראות את העולם כמשמעותי), חוסן קהילתי ואמון בנבחרי הציבור (ממשלה וחברי כנסת) בקרב שלושה

מגזרים, בזמן מצב לחץ מתמשך של מגיפה בריאותית. ערב הכניסה לסגר השני, הועברו שאלוני דיווח ל-248 יהודים

חילונים, 243 יהודים חרדים ו-203 ערבים אזרחי מדינת ישראל. הממצאים מצביעים על סגירת פער בין החברה

החילונית לזו הערבית בדיווח על דכאון ומצב רוח ירוד. החברה החילונית דיווחה על מצוקה נפשית גבוהה כמו

זו בחברה הערבית, אולם נקודת ההתחלה היתה נמוכה יותר, מכאן שנרשם שינוי חד בקרב החילונים.

"אלו ממצאים מדאיגים! אנחנו לא רגילים לראות מדדים כל כך חדים של מצוקה נפשית בקרב המגזר החילוני",

אמרה ד"ר סארה אבו-כף, ראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "בקרב החברה

הערבית לפני משבר הקורונה היו ממצאים עקביים המצביעים על רמות גבוהות של מצוקה נפשית ביחס לחברה

הישראלית החילונית, בזמן משבר הקורונה נראה כי הפערים בין שתי החברות צומצמו".

 

משאבי התמודדות גבוהים!

נתון מפתיע נוסף נרשם בקרב החברה החרדית. על אף נתוני תחלואה גבוהים בקרב מגזר זה, נראה כי

מנגנוני החוסן הנפשי בקרב החרדים והפעלת מנגנוני משאבי ההתמודדות, גבוהים יותר מאשר מגזרים אחרים.

הנתונים הצביעו על רמות חרדה ודיכאון גבוהות מאוד בקרב האוכלוסייה החילונית והאוכלוסייה הערבית

בארץ, כאשר רמת הכעס היתה גבוהה ביותר בקרב שלושת האוכלוסיות, אך בקרב החילונים והערבים

היא היתה גבוהה יותר מאשר בקרב החרדים.

רמת האמון במנהיגות הארצית, ממשלה וחברי הכנסת בימים אלו נמוכה ביותר. האוכלוסייה החילונית הפגינה

את רמת האמון הנמוכה ביותר (חוסר אמון מוחלט), לאחריה האוכלוסייה הערבית, ורמת האמון הגבוהה יותר

דווחה על ידי האוכלוסייה החרדית, למרות שגם באוכלוסייה זו רמת האמון היתה נמוכה עד מאד. חוסן קהילתי

נמדד כאמון במנהיגות המקומית ובתפקוד הרשות המוניציפאלית כמו גם עזרה הדדית, שייכות וגאווה במקום

המגורים. בקרב הערבים דווח חוסן קהילתי ברמה הנמוכה ביותר ובקרב החרדים נמדד חוסן קהילתי ברמה הגבוהה ביותר.

"ממצאי המחקר מתכתבים עם מאפייני החברה החרדית המחזיקה במנגנוני תמיכה לחבריה בפרט בזמן המשבר הנוכחי.

מאפיינים אלו קיבלו משמעות רבה ביחס לבריאות הנפשית של חברי הקהילה", ציינה ד"ר תהילה קלעג'י, חברת סגל

במחלקה לניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטה. "הפגנת האמון (היחסית) ברשות ובהנהגה המקומית מחייבת

העברת סמכויות ומשאבים לצורך מתן מענה כוללני לאזרחים", הוסיפה.

 

תקוה ברמות גבוהות!!

פרופ' ארנה בראון-לבינסון, ראש המחלקה הרב תחומית באוניברסיטה הצביעה על מנהיגות מקומית שתרמה לתחושת

החוסן הקהילתי על רקע משבר האמון עם המנהיגות הארצית. "בניגוד לסגר הראשון, ראשי העיריות והמועצות התעשתו

ולא חיפשו שיתנו להם כח לפעול, אלא פעלו לטובת התושבים שלהם בכל הדרכים שחשבו וראו לנכון. ניכר שרבים מהם

עשו הרבה למען התושבים שלהם בתחומים מגוונים… דבר שהשפיע על רמת החוסן הקהילתי שדווח. בימים בהם רמת

אמון הציבור במנהיגות הארצית כל כך נמוכה, הציבור החילוני חיפש ומצא לעצמו תחליף במנהיגות המקומית שפעולותיה

חיזקו פרמטרים אחרים של חוסן קהילתי כגון שייכות וגאווה מקומית".

עוד עולה מהמחקר כי משאבי החוסן האישיים, התקווה ותחושת הקוהרנטיות היו ברמה גבוהה בשלוש אוכלוסיות המחקר.

עם זאת, ניכר הבדל בקרב האוכלוסייה החרדית שדווחה על תקווה ותחושת קוהרנטיות ברמות גבוהות יותר מאשר אלו

בחברה החילונית והערבית. המחקר מצביע על כך, שקיים הבדל ברמות החרדה, הדיכאון והכעס בקרב אוכלוסיות המחקר השונות.

אלו גבוהים יותר בקרב המגזר החילוני והערבי מאשר בזה החרדי.

משאבי החוסן האישיים, תקווה ותחושת קוהרנטיות, יכולים לסייע בהתמודדות מיטבית עם סימפטומים אלו מכאן

שיש לחזק משאבים אלו בקרב כלל המגזרים, במיוחד בקרב המגזר החילוני והערבי.

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!'

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!'

אוהד אטינגר

 

בשורות הבאות נצטט קטעים מתוך מאמר שכתב הרב צבי יעקובזון, לאחר ששוחח

עם האסיר היהודי – אמריקאי הרב שלום מרדכי רובשקין, שנשלח לעשרות שנות מאסר

על לא עוול בכפו, וקיבל חנינה מלאה מהנשיא טראמפ, שהכיר בטעות שנעשתה במשפטו

של רובשקין. "מקום כמו כלא הוא מקום שלכאורה אפשר בו להקל בהרבה דברים", מספר

רובשקין. "התנאים הרי קשים ולפעמים בלתי אפשריים, אז מעגלים פינות. "גם אצל האסירים

הגויים יכולת לראות איך כל אחד מנסה למצוא נקודות אור. היה אסיר אחד שכל היום היה עסוק

בלהכין קפה מיוחד. זה העסיק אותו ונתן לו 'הרגשה' מרוממת. "אני עבדתי על עצמי בכיוון ההפוך:

לא לעגל פינות ולא לחפש 'הקלות' בשמירת המצוות, אלא להתרומם טפח מהקרקע. לתקן את המידות

שלי, להילחם על כל מצווה, להיות יותר רוחני משנכנסתי… הכלא הוא מקום שבו משפילים את האדם

שבך. "יש להם מטרה לשבור את האסיר. אני הסתכלתי על הכול במבט רוחני. לכן לא נשברתי

ולא הייתי בדיכאון. הייתי כנראה האסיר היחיד שלא נזקק לא לפסיכולוג ולא לכדורים נגד דיכאון…".

הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית

לפעמים היה רובשקין צריך להיאבק על זכויותיו הדתיות, וכאמור, גמר אומר לא לעגל פינות,

להתעקש על מצוותיו הדתיות. לפעמים נגד הסיכויים, לא בלי סיכונים: "כשהגעתי ואמרו לי להוריד

את הבגדים וגם את הציצית , אמרתי שזה משהו דתי. אמרו לי: אין על מה לדבר. אמרתי: על הכיפה

לא אוכל לוותר בשום אופן. ענו לי: שים את הכול בקופסא גם את הכיפה. "אני מסופק אם הסוהר

שקלט אותי ידע בכלל מה זה יהודי. אמרתי לו: אם אני מוריד את הכיפה אז לפי החוק היהודי יהיה

אסור לי לזוז יותר מארבע צעדים. "הוא אולי ריחם עלי או חשב שאני תימהוני, אבל ענה לי בקשיחות:

'שמע בחור, עוד הרבה דברים ישתנו לך פה…' "כשהוא אמר את זה הבנתי שאם לא אעמוד על שלי כעת,

אז מי יודע לאן יגיע המדרון הזה? אמרתי לעצמי: אני ניצב לפני בעיות הלכתיות, אני יכול כמובן למצוא

היתר לעצמי, שהרי איני ברשות עצמי, אבל מצד שני אני יכול להשליך על השם את יהבי ושהוא יפתור

את הבעיות הללו… "הסוהר קרא למפקד שלו וסיפר לו מה קרה, הלה שמע וחשב רגע ואז הלך למשרד

שלו. אחר כך אמר לי שהלך לכתוב מייל לרב של דקוטה לשאול אם אמת ונכון שיהודי חייב ללבוש כיפה.

'הרב' שהתברר כרפורמי שאינו מכבד יותר מדי את ההלכה, 'פסק' שתנאי הכלא קודמים.

"המפקד שב לחדר ואמר: 'יש לי אישור מהרב שאתה צריך להפקיד את הכיפה וגם את הציצית'.

המפקד אף ידע לצטט את הביטוי 'דינא דמלכותא דינא'…"

"עניתי לו שזה לא רב ממש אלא מין 'ראביי' רפורמי שאינו מייצג את היהדות שאני מאמין בה וחי

על פיה ולכן אינו נחשב כאיש דת שאפשר לסמוך עליו באשר לחובותי הדתיות שבית הסוהר מחוייב לכבד אותן.

"המפקד חזר לחדרו וכתב לראביי מה אמרתי. הלה ענה לו שעלי להחליט מה אני רוצה. או את הכיפה או את

הציצית. לא את שניהם. אמרתי שאני לא רשאי להחליט, כי אלו מצוות הדת היהודית, ואני מתעקש להשאיר

אצלי את שתיהן. סבלנותו כנראה פקעה, הוא אמר לי: "אתה למעשה גוזר על עצמך צינוק". אמרתי שאני ממש

לא חפץ להיות בצינוק, אבל גם איני יכול להוריד את הכיפה ואת הציצית.

 

התחלתי לרקוד איתו

"הוא קרא לחמישה סוהרים גברתנים, וידי כמובן הייתה על התחתונה. הייתי בפוזיציה שלא יכולתי לעשות כלום.

חייכתי לעצמי. יהודי צריך להיות בשמחה תמיד. הם פקדו עלי: צא. אמרתי: אסור לי ללכת בלי כיפה.

תביאו כיסא גלגלים. "הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית. הייתי לבוש בבגד משונה שמונע מהאסיר לפגוע בעצמו,

והשליכו אותי לצינוק במחלקה הפסיכיאטרית של בית הכלא. "הוא בטח משוגע", הם חשבו לעצמם, והעדיפו

להשאיר אותי שם, במחלקה של המשוגעים. "שכבתי שם, לא יכול לזוז, והתפללתי לקב"ה שיעזור לי.

אני לא יודע איפה אני, רק סירבתי להוריד את הכיפה והפכו אותי למשוגע".

"התפילות שלי התקבלו וכעבור שעות אחדות הגיע למקום רופא פסיכיאטר שהחל לדבר עימי. זה היה

נס גדול כי לפעמים יכולים לעבור ימים ואף שבועות עד שהם מבינים שהאסיר נמצא במקום הלא נכון

ושהוא נורמלי לכל דבר. לך תשכנע אנשים שאתה לא משוגע…"

"אבל הרופא הזה ישב איתי ודיבר איתי, שאל אותי איך הגעתי לכאן ולמה הם חושבים שאני משוגע.

הסברתי לו את מה שקרה והוא השתכנע שאני אכן שפוי בדעתי, אלא שאני גם עומד על דעתי ועל

דתי ואיני מוכן לוותר על מצוותיה. "הוא חזר למנהל הכלא ואמר לו: "טעית בדיאגנוזה, האיש הזה

אינו אמור להיות מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית… תן לו לצאת ותן לו לחבוש כיפה ותראה שהכל

בסדר איתו". נכנסו שני אנשים והביאו לי את הכיפה ואת הציצית. היה לי חיזוק גדול והבנתי שכדי

לשמור מצוות אני צריך להקריב את הכל, וכך אשיג את מבוקשי".

פעם אחרת חזר הרב רובשקין לתאו וגילה שהטלית והתפילין נעלמו ממקומם. בירור קצר העלה

שהנהלת בית הכלא החליטה להחרים לו את הטלית והתפילין ולהניח אותם עם שאר החפצים האישיים

שלו שהופקדו במשמרת ביום בו נכנס לכלא.

"הקדוש ברוך הוא עזר לי", הוא מספר

"ותוך כדי דיבור אמרתי להם שבלי להניח תפילין וטלית, אסור לי

לאכול. אם לא יביאו לי אותם בחזרה, אני לא אוכל לאכול". "אם הייתי מאיים לשבות רעב, הם לא היו מתרגשים,

היו מכניסים אותי לאשפוז ומזינים אותי בכפיה כמו שעושים לאסירים אחרים ששובתים רעב. אבל אני לא הכרזתי

על שביתת רעב, אלא רק הסברתי שאני מאוד רוצה לאכול, אבל לא יכול…"

"כמובן ששום דבר לא קורה באופן מיידי, זה לקח זמן וכשהם ראו שאני רציני העבירו את זה להנהלה

שהיתה עסוקה בדברים אחרים ואני בינתיים בלי טלית ותפילין. למחרת קיבלתי אותם בחזרה דקות

אחדות לפני שקיעת המה, כך שהספקתי לקיים את המצווה בזמנה.

"בחסדי שמים למרות שהיטלטלתי בין בתי מעצר ובתי כלא, ולמרות שפעמים רבות היו לי בעיות שונות ומשונות,

לא החסרתי אפילו יום אחד של הנחת תפילין בכל שנותיי בכלא" מספר הרב רובשקין בסיפוק רב.

עוד סיפור נפלא הוא מספר: "לפני ליל-הסדר באחת השנים קיבלתי קופסה ובה היו אמורים להיות צרכי החג

ובכלל זה צרכי ה'קערה'. כמובן שכל דבר עובר בדיקה קפדנית. פתחתי את הקופסה וגיליתי שחסרה ה'זרוע'.

יתר הדברים היו". "אמרתי לממונה שאחד הפריטים בקופסה נלקח. הוא ביקש לדעת מה, ולא ידעתי להסביר.

מה אגיד? איך אסביר לו מה זה זרוע? לקחתי את ה'הגדה' שהייתה לי והראיתי לו בציור. זה! הוא בחן את

הציור ותמה: מתוך חמישה פריטים בציור יש לך ארבע, מה רע? ארבעה מתוך חמישה זה בסדר… אמרתי לו:

גם לרכב יש ארבעה גלגלים, אז שלושה מתוך ארבעה זה בסדר? הוא צחק והבטיח לי להפוך את העולם עד

שימצא את הזרוע.

אחרי זמן מה הוא נכנס אלי עם הזרוע עם מבט של מנצח. אני הייתי כל כך מאושר עד כדי כך שתפסתי אותו ורקדתי איתו…".

לאסירים סיפק הכלא מחשבים. בעיקר כדי שיוכלו לשלוח מיילים. שישה מחשבים לאלף אסירים.

תעשו חשבון כמה דקות הוקצו לכל אחד. רובשקין ניצל את זמן המייל המצומצם לכתוב לילדיו

(ומאוחר יותר לכל ילדי ישראל) דברי תורה שחידש בתאו (ושנקבצו במשך הזמן לספר עב כרס).

אחד הבנים שלו, שהיה  בן ארבע כשנעצר, נשאל פעם בבית הספר מה אבא שלו עושה.

הוא ענה בגאווה ובנחישות: "אבא שלי הלך לכלא ללמוד תורה".

הוא לא היה בכלא. כלומר גופו היה אסור אבל רוחו ונפשו היו משוחררות.

הוא היה חריג מאוד. הוא התרחק מרוב האסירים. מה שעניין אותם ממש לא עניין אותו, ולהיפך.

'עמיתיו' לכלא הבחינו שהוא 'עוף מוזר'. הם הרגישו שהוא לא שם. פעם אחת אירעה לו תקלה

עם אסיר שהורשע ברצח. רובשקין כמובן לא ידע את עברו וראה בו אדם ככל אדם. הוא הגיע

למכונת הקרח כדי להוציא קוביות קרח, אבל היה תור ארוך. זה חפף לזמן-המייל של רובשקין.

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג

"ביקשתי שם מאחד שחיכה בתור שייקח באדיבותו קצת קרח גם בשבילי. הוא שלח לעברי מבט

שיכול להרוג. קצת נבהלתי. אמרתי לו סליחה והלכתי. ויתרתי על הקרח. בלילה הוא בא אלי ואמר לי:

'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!' אמרתי לו : שאני אפגע בך? חס ושלום. מה עשיתי?

והוא 'הסביר' לי:  'איך אתה מעז לבקש ממני דבר כזה כשאני עומד ליד האנשים שלי?!…' הסברתי לו

שאני די חדש בכלא, ולא מספיק מכיר את 'הכללים'.. כמובן שהתנצלתי. ואז הוא אמר: 'למען האמת,

אנחנו מרגישים שאתה לא רק לא מכיר את הכללים אלא אתה בכלל לא פה. אתה עם הספרים שלך…'

הייתה לו אבחנה נכונה: בגופי הייתי שם, אבל באמת השתדלתי מאוד שה'אני' שלי לא יהיה שם…"

אני שומרת שבת לבד בבית שכולו מחולל. זה שובר אותי! מה אוכל לעשות?

אני שומרת שבת לבד בבית שכולו מחולל. זה שובר אותי! מה אוכל לעשות?

שאלה:

כבוד הרב, שלום

אני רוצה להציג בפניך בעיה. אני התחלתי בהליך של התחזקות ביהדות,

התחלתי לאכול רק דברים כשרים, ובעיקר אני מתחזקת בשמירת השבת.

אני עושה כל מה שביכולתי אכן לשמור את השבת, אבל זה קשה לי מאוד!! מאוד!!.

כל הסובבים אותי, המשפחה כולה, די משוחררת, ואני מרגישה כבולה, וממש בדכאון.

בעבר התארחתי בשבתות במשפחה חרדית, וזה היה עונג שבת אמיתי הסעודות,

הזמירות, והאוירה, הכל היה מדהים. אבל עכשיו אני לא מצליחה עם משפחתי

והם לא משתפים פעולה בעניין והכל מאוד קשה מדי שבת.

חגית ס. תל אביב

 

תשובה:

שלום לך

קראתי את שאלתך ואני מרגיש את מצוקתך.

אני רוצה לצוטט בפנייך קטע מתוך ספרו של הרב יעקב ישראל לוגאסי,

(מתוך הספר 'כל משבריך')  שאולי מבטא בדיוק את מה שאת כותבת.

 

'שומע אני היאך שבת משוש ליבך נהפך לאבל מחולך,

השבת והחג שמיועדים להיות הימים השמחים ביותר לנפש האדם,

הימים המיועדים למנוחת הנפש מיגיעתה, ושלוות הנפש מרצף טרדותיה,

לביטחון הנפש מדאגותיה, והנה לך נפשי היקרה נהפכו ימים הללו לאבל וליגון.

שכן הנך מסתובבת בימים אלו שבתות וחגים כמוזרה וכנכרית בין הסובבים אותך,

אולם הנך כשושנה בין החוחים כך הסובבים אותך המחללים את הקודש, ואילו את

נצרכת להיות שמרנית על כללי השמירה שנצטוינו בימים אלו.

אוי נפשי נפשי, כמה יש לקנאות בך, לו היית מודעת לנחת רוח שאת עושה

להקדוש ברוך הוא בשמירת השבת שלך מתוך צער, מתוך בדידות, מתוך תחושה של

מוזרות ונכריות. ויתכן אף מתוך שמקנטרים אותך, מבזים אותך, והנך מקבלת בזיונות

עבור כבוד שמים, לו היית יודעת כמה הקדוש ברוך הוא מתפאר בך, משתבח בך, מתגאה בה,

מכריז עליו בפמליא שלו:

ראו בריה שיש לי בעולמי, בודדה, מול אריות ודובים, הסובבים אותה בחרופין גידופין,

ואילו היא בשלה, לא סרה ממצוותי, לא מפרה את חוקותי, לא מחללת את שבתותי וחגי.

לו היית שומעת ברמזים אלו, כמה היית מאושרת. צר לי עלייך נפשי,

שחשה את ברע במצבך זה כמה קשה לי על אשר נעלם ממך כבודך ותפארתך אצל בוראך,

שכן לו היית רואה את הנחת שעושה את לבורא דווקא במצבך זה, האמיני לי שלא היית מקנאה

אפילו לא באלו החרדים ששומרים שבת מתוך נחת, ללא נסיונות וללא הפרעות

בספר "אבות דרבי נתן" מובא: פעם אחת בצער יותר ממאה שלא בצער.

כלומר פעם אחת שמקיים אדם מצוה בצער שקולה היא יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ובכן התבונני נפשי במילות אלו של התנא הקדוש רבי נתן זיע"א וראי כמה רווחים לנפשך יצאו לך ממילות אלו.

בשבת אחת שאת שומרת מתוך צער היא תיקון ליותר ממאה שבתות שחיללת…

ובכן נפשי היקרה, אם הנך בעלת תשובה שחיללת שבתות הרבה, בואי וראי

היאך נעשה תיקונך במהרה ובאופן היעיל ביותר, שכן דוקא בכך שהנך שומרת שבת

מתוך צער של בדידות, קושי של נסיונות מצד שכולם סביבך מחללים ואת צריכה להתגבר,

ועל אחת כמה וכמה כאשר מקנטרים אותך ומבזים אותך, אזי בשבת כזו נחשב לך

כאילו שמרת 100 שבתות, היש לך תיקון גדול מזה…?!

ואם כן דעי בנפשך, שבצער זה שמצטערת את בשמירת השבת בסביבת המחללים אותה,

ויש לך מכך צער ועגמת נפש, כבר בכך מתקנת את 100 שבתות שחיללת,

ונחשב לך כאילו שמרת עוד 100 שבתות אחרות.

 

 שכרך בשבת שכזו פי כמה משכר שבת נוחה ושקטה

נפשי היקרה והחביבה, עד כה דיברנו מצד התיקון שהנך מתקנת בשבת

מתוך צער יותר ממאה שבתות שחיללת, עתה אבאר לך את שכרך בשמירת שבת

שכזו מתוך צער ונסיונות שהוא יותר מי מאה משכר שבת שהוא מתוך עונג ונחת,

וככל שיגדל הצער והנסיונות אפילו במשהו נכפל שכרך ביותר מפי מאה שלא בצער.

ודברי אלו המה דברי ה"מכתב מאליהו" לרבנו אליהו דסלר זצ"ל, וזה תוכן דבריו:

כל מה שאמרו  ב"אבות דרבי נתן": פעם בצער יותר ממאה שלא בצער,

זהו אף בצער כל שהוא, אולם ככל שיגדל הצער עוד קצת, אזי יוכפל ה"פי-מאה" וככל

שיגדל הצער עוד משהו – שוב יוכפל ה"פי-מאה" של ערך המצוה, ואם כן כאשר גדל צערך

בשמירת השבת יותר ויותר הרי שאין קץ הן לתיקונך על חילול השבתות שעברו, והן לשכרך

בשמירת שבת שכזו.

 

ולסיכום, אסיים בסיפור אמיתי, התקשרה אלי אשה כבת 60 מקיבוץ חילוני בצפון, וסיפרה לי

שהיא היחידה במשפחתה מכל הקיבוץ ששומרת שבת לבדה בתוך ביתה, לא אאריך בצער

שעוברת היא שם, אם זה איומים מהמשפחה שינטשוה, ישליכוה, בעלה וילדיה "מנדים" אותה,

ועוד ועוד, אולם מה שמעניין הוא שסיפרה לי שבעלה אמר לה פעם, מה את שמה על פניך בשבת…

שכן בשבת את נראית אחרת מיום חול… זכתה אשה זו שאור שבת ניכר על פניה אפילו לעיני בעלה שהוא מחלל שבת

הלב שלי פרפר מרוב פחד. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף רק מהלחץ האדיר.

מוטי קורן

 

בשבוע שעבר, יצא לי לבקר בישיבת 'אור החיים' בירושלים, כדי להאזין לשיחה מיוחדת של

אחד מראשי ארגון 'אחינו', שהתבקש לשאת דברים בפני תלמידי הישיבה. אני מכיר את האיש,

ויודע שכשהוא מדבר, יש מה לשמוע… אז החלטתי לשבת בבית המדרש, בתוך קפסולה

עטופת ניילון כמובן, ולשמוע את דבריו היוצאים מן הלב. הוא סיפר להם שני סיפורים שלכאורה

הם הפוכים זה מזה, אבל לאחר מחשבה קלה מתברר שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. וכה היו דבריו:

"לפני 18 שנה", הוא מספר, "נסעתי לארה"ב, יצאתי מהארץ ביום ראשון בערב, נחתנו שם באמצע הלילה,

ומיום שני בבוקר התחלנו מרתון של פגישות וסיורים ועניינים. לא היה לי רגע אחד לנשום.

אפילו במנהטן לא ביקרתי. סדר היום היה עמוס לעייפה, עד שביום חמישי אחר הצהרים הגענו

לשדה התעופה 'קנדי' בניו יורק, עמדתי בתור כמו כולם, עשיתי 'צ'ק אין' וממש נפלתי על אחד

הספסלים באזור ההמתנה של נוסעי 'אל על', סופר את השעות שנותרו עד שאגיע לביתי…

"עוברות כמה דקות והנה מגיע ממרחק אדם בעל מראה חריג בנוף. אדם ממדינות אפריקה גובהו

כשני מטרים וכתפיו רחבות במיוחד. הענק המפחיד הזה התיישב לא פחות ולא יותר, באותה הפינה

שבה ישבתי אני, במרחק לא רחוק ממני. "כיווצתי את רגלי", הוא מספר, "נזהרתי שלא לפגוע בו,

ולא לעורר את חמתו. הוא לא נראה אדם סימפטי במיוחד בלשון המעטה, וגם לא ניסה להיות נחמד

אלי או אל כל אחד אחר שהיה שבסביבה. "אחרי זמן מה, הייתי צריך לגשת לכיור לשטוף ידיים,

וכשקמתי ממקומי נזהרתי מאוד שלא להיתקל במי שישב על ידי, אבל אולי בגלל החשש הגדול קרה

בדיוק מה שפחדתי ממנו, ובטעות נתקלתי ברגליו של האיש… "הרגשתי מאוד לא נעים, מיהרתי להתנצל

מעומק לבי באנגלית הרצוצה שהיתה אז בפי, והחשתי את צעדי לעבר הכיור שביציאה מהשירותים.

"והנה… לא פחות ולא יותר, האיש הענק הזה קם ממקום רבצו, ומתחיל לצעוד בעקבותיי בצעדים נמרצים.

ביטחון חליפי

"הלב שלי פרפר מרוב פחד. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף רק מהלחץ האדיר. בזווית עיני חיפשתי אחר

איש ביטחון קרוב שיוכל לעזור לי, אבל דרכם של אנשי ביטחון הוא שהם אף פעם לא נמצאים לצדך ברגע האמת…

"התפללתי וביקשתי מהקב"ה שלא יאונה לי רעה. "כשהבנתי שהוא צועד בעקבותיי, שניתי מסלול והלכתי לכיוון אחר.

ולאחמ"כ שבתי למקומי והצטנפתי בפחד ואימה.

האיש שב למקומו, ומאותו רגע לא הסיר את מבטו ממני, תקע בי עיניים רושפות אש. "לא ידעתי מה לעשות,

אבל כל עוד הוא רק מסתכל, אני לא יכול לעשות דבר. מה באפשרותי לעשות?  לגשת לאיש ביטחון?

ממתי אסור להסתכל על אנשים?…". "אחרי שעה שנראתה בעיני כמו נצח, פתחו את שער המטוס ומיהרתי

לעמוד בתור, כשכולי תקווה שהאיש המפחיד הזה לא מתכוון גם הוא לטוס לישראל ולהמשיך להפחיד אותי כל הדרך.

"אנחת הרווחה שבקעה ממני כשהתברר שהוא פונה לטיסה אחרת, נשמעה כנראה בכל רחבי ניו יורק רבתי…".

תלמידי הישיבה שהאזינו לסיפור, נראים מתוחים מאוד, וגם אני רציתי מאוד לדעת כיצד הסתיים הסיפור.

אבל הנואם עצר לרגע, שתה כמה לגימות מכוס המים שהונחה לצדו בתחילת דבריו, והסביר:

"הסיפור הזה נגמר. אין לו המשך, אבל אני סיפרתי לכם אותו, כי אני רוצה לספר לכם סיפור אחד נוסף,

ואחר כך ננתח את ההבדל בין שני הסיפורים הללו, שאגב שניהם באמת קרו בפועל ולא המצאתי אותם

רק לצורך הדרשה…". יחד עם כל הקהל הקדוש, הטיתי גם אני את אוזני לשמוע את הסיפור הבא…

חדש בשכונה

"לפני 30 שנה הגעתי להתגורר בשכונתי בירושלים", הוא מספר, "היום אני כבר אדם מבוגר, עם הרבה ניסיון חיים,

אני לא ביישן גדול כמו שאתם רואים שאני עומד כאן לפניכם ונושא דברים, אבל לפני שלושה עשורים הייתי 'אברכצ'יק צעיר',

הייתי ביישן מאוד, וכשהגעתי לשכונה לא הכרתי אף אחד.

"באתי לבית הכנסת הקרוב לביתי, להתפלל כמו כולם, אבל אז התחלתי להתלבט. איפה אני אשב? רגע, אולי זה מקומו

של מישהו אחר? ואז הוא יבוא ויהיה לא נעים… אולי אני אעמוד בצד? אבל זה לא נחמד לעמוד בצד וכולם רואים

שאני חדש ומתבייש… מה עושים? "תוך כדי שהמחשבות הללו מתרוצצות במוחי ואני מנסה להחליט מה לעשות,

ניגש אלי פתאום יהודי בשם הרב וייסבורד, עם חיוך מאוזן לאוזן. אני לא ממש מדייק במילים שהוא אמר לי,

אבל זו בערך היתה השיחה: "הו שלום עליכם יהודי יקר", הוא פונה אלי עלי. "אתה חדש בשכונה? איזה יופי

שבאת להתפלל בבית הכנסת שלנו. בוא תשב פה, זה מקום פנוי, מעכשיו הוא כבר לא פנוי. זה המקום שלך…".

הוא טפח על שכמי, וקיבל אותי בסבר פנים יפות. "עברו שלושים שנה, ועד היום

אני לא יכול לשכוח את החיוך הרחב ואת הארת הפנים של אותו יהודי נפלא.

("אגב, אני מכיר את חתנו, והוא יהודי מקסים ומאיר פנים בדיוק כמו חמיו.

משמים זיכו אותו לשדך את הבת שלו עם אדם מיוחד כמוהו. וזאת מתנה אדירה,

לזכות בכאלו חתנים נחמדים ומאירי פנים שעושים לכולם נחמד ונעים בסביבתם").

ושוב, תלמידי הישיבה מטים אוזן, ומחכים להמשך, אבל המרצה עצר כדי לשתות

ורק לאחר מכן הבהיר שגם הסיפור השני הגיע אל סיומו… ואז בא הפאנצ'…

"שימו לב בעצם סיפרתי לכם שני סיפורים על משהו שלא קרה", הוא אומר ומבלבל את

התלמידים שלפני כמה דקות שמעו אותו אומר בפירוש שהסיפורים הללו אמתיים לגמרי…

"הסיפורים אמיתיים אבל אם נתבונן בהם נגלה שלא קרה בהם כלום. אני לא מספר על תאונה,

או על חתונה, לא עם מישהו שתקף את השני ולא על מישהו שנתן לזולתו מתנה או כסף.

"על מה סיפרתי? על מבט זועף ועל מבט מאיר פנים…. זהו!

אלו שני סיפורים שנחרטו בלבי כל כך חזק, עד שגם היום, אחרי 18 שנה ואפילו אחרי 30 שנה,

אני זוכר אותם כאילו אירוע לפני שתי דקות. הם השפיעו עלי, הם לימדו אותי איך להתנהג לאנשים".

זכייה לדורות פנים

"לפעמים אתה יושב באיזשהו מקום בעבודה, או במקום לימודים. אין לך ראש לשום דבר או שאתה

שקוע עכשיו בעניין אישי, בוויכוח משפחתי או מה שלא יהיה, ואתה קצת מזעיף פנים למי שיושב לידך.

"אתה חושב לעצמך, אוקיי. מה כבר עשיתי?? נכון, אני יכול להיות יותר נחמד אליו,

מותר לי לחייך יותר לאנשים, אבל לא קרה כלום. בסך הכל לא חייכתי.

"אז זהו, שלא. זה לא נכון להסתכל על זה ככה. החיוך שלך ישפיע עליו לכל ימי חייו במיוחד אם הוא חדש

כאן וזקוק להארת פנים הזאת. המבט הזועף שלך חלילה וחס, יכול לגרום לצעדים שלא חשבת עליהם.

"זה לא סיפור שאולי עתיד לקרות", הרעים קולו של המרצה, "זה סיפור שקרה יותר מפעם אחת, כי זה דרכו של עולם,

אנשים מושפעים מהיחס שהם מקבלים, ולכן חשוב שנלמד ונקפיד לתת לכולם יחס חיובי ונחמד, במיוחד כשהם נמצאים

בצמתים חשובים בחייהם כמו כניסה למקום לימודים או עבודה חדשה.

דממה של ממש שררה בהיכל הישיבה. הנואם עצר פעם נוספת. נתן לשומעים להכיל את דבריו ולעכל אותם.

ואז המשיך: "לא באתי לכאן כדי להטיף מוסר", אמר, "אני לא מנסה להפחיד אתכם, אלא ההיפך, לחזק אתכם

בעניין הזה של הארת פנים, וגם לחזק את עצמי כי כולנו לוקים בבעיה הזאת, כל אחד במינון שונה.

"תבינו, הרי לכל אדם יש יצר טוב ויצר הרע. מי הם היצר הטוב והיצר הרע? שני מלאכים שנבראו על ידי הקב"ה

עם תפקיד מאוד מאוד מוגדר וברור. המלאכים האלה התפקיד שלהם הוא ללוות אותי ואותך ואותם, כל אחד מלווה

על ידי שני מלאכים, אחד שהתפקיד שלו לנסות בכל כוחו להטות אותך מדרך התורה, לפתות אותך לעשות עבירות,

לכעוס, להתגאות, לקנא, לדבר לשון הרע… המלאך השני הוא היצר הטוב, הוא אומר לך בוא תלמד תורה, בוא תתחזק

בשמירת הדיבור, בוא תלמד קצת מוסר שיהיה לך יותר קל להתגבר על היצר הרע… ואז הוא פנה לבני הישיבה:

"כשמגיע מולך בחור צעיר שעכשיו נכנס לישיבה, הוא לא הולך לבד. הוא מגיע עם שני המלאכים האלו שנמצאים מעל הראש

שלו ונאבקים זה בזה. אתה יכול עם חיוך אחד לסייע ליצר הטוב ולהביס את היצר הרע שלו, וגם את היצר הרע שלך עצמך…

לפעמים זה תלוי בחיוך אחד קטן. במילה טובה אחת שתגיד לו.

"ואם אתה עזרת לו לנצח את היצר הרע, אם עזרת לו להישאר בישיבה ולהמשיך בהתחזקות, הרי הוא וכל הדורות שיבואו

אחריו תלויים בזה, והעזרה שלך גרמה לכל כך הרבה דברים גדולים ועצומים, כל כך הרבה מצוות שהוא והילדים שלו

והנכדים שלו יעשו בזכותך. לא חבל לפספס את כל זה, רק בגלל שעכשיו אין לך מצב רוח לחייך?…".

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

 

בני אדם שלא זכו להיות מבאי בית ה' ולטעום טעמה של תורה, באים מדי פעם

אל לומדי התורה בטענה "כיצד תתפרנסו אם לא תשקיעו מעט מזמנכם ללימוד

מקצוע כלשהו. הרי אי אפשר להתפרנס רק מלימוד תורה". כדאי לשמוע את הסיפור הבא

כדי להבין את הטעות הגדולה שבדבריהם ולידע מה להשיב לאותם אנשים.

הגאון בעל ה"מחנה חיים" זצ"ל רבי חיים סופר זוסמן, מגאוניה המפורסמים של יהדות הונגריה,

היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה' ולהכניסם לביתו. פעם,

בעת דרשה שנשא לפני אלפי יהודים, האיר את פניו באופן מיוחד לאחד העניים

שהיו בבית הכנסת, שהיה נראה באמת כעני ואביון, והושיבו לצידו בעת הדרשה.

הדבר היה לפלא בעיני הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת, כי למרות שהיה הגאון מורגל,

כאמור, בכך, מעולם לא הושיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים ניגשו חשובי

הקהל לשאול על מהותו של עני זה, ועל מה ולמה זכה למידה מרובה של כבוד?

סיפר להם ה"מחנה חיים" דברים כהווייתם:

בבודפסט היה רופא יהודי מפורסם שרבים מתושבי העיר נזקקו לשרותיו ולטיפוליו.

יום אחד, סיפר הגאון זצ"ל, הגיע רופא זה לאבי ולאמי ושאל אותם מה ייצא מילדיהם,

הרי כולם לומדים תורה יומם ולילה, ואיך יוכלו לפרנס את משפחותיהם…

ההורים השיבו שבתורה נאמר: "ושננתם לבניך" וגם "וקשרתם לאות על ידך" (מצוות תפילין),

וכשם שאף אחד לא ישאל מה יצא מה"קשרתם", כי יודע הוא שזו היא מצוה שיש לעשותה

גם בלי שתצא מכך הנאה גשמית, כך גם במצוות "ושננתם".

וזאת למודעי שכל ארבעת ילדיה של אותה אמא היו אבות בית דין ומרביצי תורה מפורסמים

כשה"מחנה חיים" היה הגדול מכולם, ולדרשותיו הגיעו אלפים.

אתם יודעים מי הוא העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה? – אמר ה"מחנה חיים". הוא בנו של

אותו רופא שהגיע להורי עם השאלה הנ"ל. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק אינו נעזב,

ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשופי,

והיה באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים.

הסיבה שהגאון זצ"ל הושיב את בן הרופא לצידו היתה מפני שעכשיו

הבן העני גורם לקידוש שם שמים בעצם העובדה שאנשים רואים אותו

ונזכרים מי הוא ומי היה אביו, ומה היו דברו, ועל ידי כך לומדים את הלקח הנ"ל.

 

מעשה מופלא התרחש בכולל אברכים, עם הרבה מוסר השכל בצידו בענין האמונה התמימה בבורא עולם.

אחד האברכים בכולל ההוא, התברך במשפחה מרובת ילדים, עד שדירתו הקטנה בת שני החדרים כבר

לא הספיקה להכיל את בני המשפחה. בגבור עליו המצוקה, ניגש האברך אל ראש הכולל, ושאל בעצתו.

ראש הכולל הביע דעתו שהעצה היחידה שבכוחה לסייע לו, היא שיסע לכותל המערבי,

וישפוך שם שיח ותחינה לפני השי"ת שישלח לו את ישועתו. עשה האברך כדבריו,

נסע לכותל, עמד שם במשך שעה ארוכה בבכיות ובתחנונים, ו'הרעיש את השמים' בתפילתו.

לפתע הוא מרגיש שמאן דהוא מקיש על גבו. הוא מסתובב אחורנית ופניו

שטופות הדמע נתקלות ביהודי, והוא שואל במבע פנים רחימאי: "מה אני יכול לעזור לך…"

האברך שטח את צרתו בענין הדירה הקטנה שאינה מספיקה להכיל את המשפחה הגדולה.

והנה הלא יאמן מתרחש למול עיניו המשתאות של האברך; האיש הלא מוכר כך מתברר,

הוא גביר גדול, ולשמע מצוקתו של האברך נפתח לבו לרווחה. בתוך זמן קצר הוא מסכם

עם התלמיד חכם שהוא נותן לו את מלוא הכסף כדי לבנות חדר נוסף.

חזר התלמיד חכם אל הכולל שלו, שמח וטוב לב, וסיפר את הסיפור המופלא לראש הכולל

ולרעיו האברכים, תוך שהוא מביע רגשי הודיה להשי"ת על כל החסד שגמל איתו.

אברך נוסף הלומד באותו כולל, בשמעו על הנס הגדול שהתרחש לחברו זה כאשר הגביר

הקיש לפתע על בו, החליט גם הוא לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל.

"אולי אזכה גם אני לדפיקות על הגב", אמר.

והנה באותו עומד ומתפלל בכותל, הוא מרגיש שמישהו מקיש על גבו.

לבו נפעם מהתרגשות הנה-הנה מגיעה עת ישועתי, חשב.

הוא מסתובב אחורנית, ובמי הוא נפגש? – בעני הפשוט ידו לצדקה ופסוקו בפיו "צדקה תציל ממות"…

בשובו לכולל, סיפר את סיפורו לראש הכולל, בנימה של אכזבה גדולה. הגיב ראש הכולל ואמר:

"אם ברצונך לדעת מדוע חברך זכה בתפילתו ואתה לא, דע לך שחברך תלה

את בטחונו וכל תקוותו אך ורק בבורא עולם, ולכן זכה שהגביר דפק על גבו,

ונתן לו את כל צרכיו, ואילו אתה תלית את בטחונך ב… מי שידפוק לך על הגב!"

*******

מהמעשה הבא נראה כיצד דואג הקב"ה לצדיקים עושי רצונו ואינו עוזב אותם לעולם:

כאשר חזרתי פעם מהשיעור בבית הכנסת 'דברי שיר', הבחין נהג המכונית שבה נסעתי,

אדם הנוסע מאחורינו מבקש לעקוף, הוא הבהב נמרצות, וניכר היה שהוא רוצה לשוחח איתי

בענין דחוף. כאשר הצליח בעקיפתו – אותת לנו בידיו שנעצור בצד הדרך.

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, ועברו כמה דקות עד שנרגע ויכול היה יספר את סיפורו.

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול של מפעל הפיס

בסכום של מליון וחצי שקלים, וברצונו להפריש מיד את כל מעשר הכספים,

לפני שיתגבר עליו היצר… הוא ביקש להתייעץ איתי למי כדאי להפריש את הכסף.

אשריכם ישראל.

הצעתי בפניו כמה כללים המגדירים את העדיפויות ההלכתיות בנתינת הכסף,

החל באלמנות ויתומים, עבור דרך תלמידי חכמים היגעים בורה וצריכים להשיא את ילדיהם,

וכן הלאה. במהלך השיחה הועלה שמו של אברך פלוני, שילדיו הגיעו גם הם לפרק האיש מקדש,

וביתו לא היתה פרוטה לפרטה, והזוכה החליט להעביר אליו את המעשר.

עוד באותו לילה התדפק היהודי שזכה במפעל הפיס אצל אותו אברך, ומסר לו צ'ק מכובד ביותר,

שהיה בו כדי להקל את הדחקות הגדולה ששררה בביתו.

ואז נזכרתי בדבר פלא. רק בלילה הקודם שוחחתי עם אותו אברך בלימוד, וכשהוא שח בפני על

דחקותו בענייני כספים, שמעתי ממנו דברים ברורים באמונה ובטחון. "אני סומך על אבי שבשמים,

שלא ימנע ממני כל טוב ויספק כל צרכי", אמר לי האברך ההוא.

לאחר דיבורם כאלה הבינותי שהישועה כבר תרדוף אחריו. ידעתי שבסופו של דבר יושפע עליו

שפע רב מן השמים, שהרי צנצנת המן קיימת עד היום וממתינה ללומדי התורה.

המתנתי אף אני בציפיה כדי לראות מהיכן תגיע הישועה של האברך הלז

והיא הגיע הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי.

בלילה הקודם הוא עוד היה אברך עני, והנה כעבור עשרים וארבע שעות מתדפק הצ'ק

על דלתו של האברך שלא היה צריך אפילו לזוז מן הבית כדי לקבל אותו..

כיון שהגיע רגע-הישועה סבבו מן השמים שהזוכה בפיס ירוץ וירוץ,

יעקוף את הרכב שבו נסעתי, ויבקש שאפסוק לו במהירות למי לתרום את הכסף.

הכל בבחינת 'ויריצוהו מן הבור', שכאשר מגיע הרגע, הכסף לא ישתהה רגע נוסף.

 

(מתוך 'הגדה של פסח' – חישוקי חמד)

האיש

בגיל 15 הייתי בא לבית הכנסת, ודורש בפני קהל של מבוגרים.. אני לא מבין איך לא נרתעתי מאימת הקהל…"

יעקב א. לוסטיגמן

 

בשולי שכונת הבוכרים בירושלים מתנוסס לתפארה הקומפלקס הענק של ישיבת 'אור החיים',

שבראשה עומד חבר מועצת חכמי התורה הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א,

ראש ישיבת 'אור החיים', ומגדולי המחזירים בתשובה בדורנו.

עמדנו שם, בשולי בית המדרש, והבטנו בהתרגשות רבה על המחזה המופלא הזה.

"רוב תלמידי החכמים שאתה רואה כאן", לחש על אוזני אחד ממלווי

"לא נולדו בבתים של שומרי תורה ומצוות. הם באים מלב ליבה של החברה הישראלית,

מרעננה, כפר סבא, תל אביב, ראשון לציון.

"הם קצינים מצטיינים, סטודנטים מבריקים במיטב האוניברסיטאות, עורכי דין עתידיים

כאלו שכבר החלו בלימודי רפואה או מנהל עסקים וכלכלה. יש כאן גם ילדי שמנת,

שגדלו בבתים עשירים ומלאים בכל טוב. רק דבר אחד חסר להם: טעם בחיים…

"ואת הטעם הזה הם מצאו כאן, בבית המדרש השוקק חיים, בין דפי הגמרא המצהיבים.

פה הם מצאו את טעם החיים. כאן הם כמו נולדו מחדש".

מי שאינו מכיר, חשב שישיבת 'אור החיים' היא ישיבה אחת מיני רבות לבעלי תשובה.

אולי הטובה שבהן, אבל עדיין, ישיבה.

בפועל מדובר בהרבה יותר. 'אור החיים' זאת קהילה אדירה,

המונה אלפי בוגרים של הישיבה הפזורים בכל רחבי הארץ.

רבים מהם כבר מכהנים בעצמם כרבני קהילות שהקימו מאילת ועד קריית שמונה.

הגאון רבי ראובן אלבז, מנצח על המלאכה. סדר יומו מלא וגדוש במסירת שיעורים,

ומענה לשאלות המגיעות מתלמידיו הרבים. הוא הרוח החיה שסביבה מושתת הקהילה כולה.

האהבה העצומה שהיא מפגין לתלמידיו, יש בה כדי להמיס לבבות אבן קפואים וחסרי רגש.

החיוך שלו יכול להרים תלמיד שרוחו שבורה, ולמלא את כל השבוע הקרוב שלו בשמחה.

אחרי כל דרשה של ראש הישיבה, מרגישים התלמידים כאילו ניתנה בהם רוח חדשה,

והוא, הרב ראובן אלבז שליט"א, מתאמץ בכל כוחותיו לעמוד בקצב ולהרעיף על תלמידיו

אהוביו מקסימום אהבה והדרכה במינימום זמן.

זכינו להיכנס אל ראש הישיבה שליט"א, ושמענו ממנו דברי חיזוק והדרכה המיועדים

לצעירים מתחזקים המתחילים את דרכם בעולם התשובה.

בשולי השיחה ההיא, ביקשנו מראש הישיבה שיספר גם לנו, כיצד הגיע למקום שהגיע,

כגדול מחזירי התשובה בדורנו, וכיצד זכה לללמד תורה לאלפים ורבבות.

 

איך ראש הישיבה הגיע בכלל לנושא הזה של החזרה בתשובה?

"האמת אולי אסור לי להגיד", משיב לנו ראש הישיבה שליט"א, "אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו.

"כך אני מרגיש, הכל שלו יתברך. תאמינו שה' ברא אותי כך, זה לא משהו שעבדתי עליו

או התאמצתי להצליח בו. אני מילדות, מילדות אני מרגיש ככה. הייתי ניגש לאנשים

שלא שמרו תורה ומצוות ואומר להם באהבה, למה? למה אתה לא מתפלל?

למה אתה לא נכנס לשיעור תורה? בוא, בוא תשמע דבר תורה. בוא תקרא משהו, תכנס לבית הכנסת בוא…

"אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה דיבורים כאלו. ככה נולדתי, היתה לי משיכה

לעניין הזה של לקרב אנשים, להציע להם להיכנס לשיעור.

"בגיל חמש עשרה, אולי אפילו קודם, כבר הייתי אומר דרשות בבית הכנסת.

הייתי בישיבה קטנה, ההורים שלי גרו בטבריה, בשיכון ד'. הייתי מגיע לשבת הביתה,

ומבקש מהרב של בית הכנסת לדבר. הוא היה מאשר לי ואני ניגשתי לתיבה,

דפקתי עליה שתי דפיקות והתחלתי לדבר ברשות הקהל הקדוש וכו'…".

ניחוח עז של נוסטלגיה מציף את לשכתו של ראש הישיבה שליט"א כשהוא נזכר באותם ימים

"אני שומע שמספרים כל מיני סיפורים איך התחלתי ואיך הגעתי לישיבה וכו'",

מספר ראש הישיבה בחיוך, "אבל זה לא נכון. הסיפור האמיתי הוא כזה…

"מיד כשהגענו ממרוקו לארץ, נכנסתי ללמוד בתלמוד תורה של פועלי אגודת ישראל.

הייתי אז כבן 11 וחצי או 12. למדנו חצי יום גמרא והלכה. הלכות שמיטה,

הלכות מעשרות, הלכות כלאיים, למדנו מצוות התלויות בארץ.

"מיד לאחר בר המצוה שלי נכנסתי לישיבה, לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה –

ישיבה קדושה וטהורה. "מיד כשהגעתי לקח אותי הרב רפאל שפירא זצ"ל,

בן דודו של הרב מבריסק ובנו של רבי איסר שפירא זצ"ל שהיה גאון עולם,

מנכדיו של הגאון רבי חיים מוולוזין.

"הוא אמר לי מה אתה יודע?… אמרתי לו למדנו גמרא בבא מציעא, למדנו קצת,

כמה דפים פה שם בתלמוד התורה של פא"י. אמר לי הרב שפירא, אתה נכנס לשיעור ב', תלמד אצלי.

"אמרתי לו שאני רק בן 13 ואני לא כל כך יודע ללמוד, אבל הוא אמר "תכנס לשיעור, אל תדאג…".

"אתם יודעים מה? נהייתי לא רק תלמיד של הרב שפירא, אלא היינו גם בידידות גדולה מאד.

הייתי בן בית אצלו, ממש את כל הנשמה הוא נתן לי, ממש ככה.

"וב"ה ה' יתברך זיכה אותי וגם הראש ישיבה זצ"ל שהיה חמיו של הרב שפירא,

הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, שהיה קדוש עליון, קירב אותי מאוד וזכיתי להיות

בן בית גם אצלו, ממש בן בית כאילו הייתי בנו היחיד, על כל המשתמע מכך.

 

מדי פעם היה ראש הישיבה חוזר לטבריה, להורים…

"בוודאי, בכל פעם לפני שחזרתי הביתה להורים הייתי נכנס לראש הישיבה ואומר לו,

הרב, אם אני אדרוש בבית הכנסת, על מה אני אדרוש? והוא היה עונה לי:

אתה תגיד להם ככה, תגיד להם ככה. היה אומר לי מה לדרוש.

"הייתי בא לבית הכנסת, מבקש מהרב רשות, ולאחר מכן דופק בתיבה

והייתי דורש בפני קהל של מבוגרים. זה מולד, זאת מתנה משמים, באמת אני לא מבין,

אני בעצמי לא מבין איך לא פחדתי ולא נרתעתי מאימת הקהל אימתא דציבורא. הקב"ה הוליד אותי בצורה כזו…".

 

כלומר זה לא שהרב החליט, אני רוצה להיות רב או ראש ישיבה, אני רוצה לדרוש בפני קהל…

"לא", משיב הרב ראובן אלבז אלבז בנחרצות, "לא! לא החלטתי! זה בא באופן טבעי, בלי שהתכוונתי לכך.

מה שכן, היה לי כאב גדול מאוד ממה שעשו לעם ישראל. הם ניסו לבנות 'דגם חדש' של יהודי,

שעובד בחקלאות ומפתח את הגוף וכדו' חלילה וחס.

"עם ישראל זה לא מה שהם חושבים, מה שהם רוצים לעשות שהדגם של העם היהודי

יהיה בצורה כזו שיעשו כטוב בעיניהם בלי שבת בלי תורה בלי מצוות. זה לא ייתכן,

זה לא העם היהודי!!! זה לא העם היהודי, פשוטו כמשמעו!

"העם היהודי זה עם התורה, עם שקשור עם התורה שלו, כמו שאומר רבי סעדיה גאון

"אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה".

"אם אין תורה חס ושלום, הם מנתקים עצמם מהיהדות, ובאמת כל אלה שהתנתקו מהתורה,

נאבדו מן העולם, נאבדו מן העולם. מי נשאר? נשאר רק אלו שאחזו בקרנות המזבח בכל נשמתם,

ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לאחוז בקרנות המזבח, כל הזמן.

"ברגע שאנו מחדירים את זה לאותם בעלי תשובה, הם טועמים את טעם לימוד התורה

והופכים להיות פאר העם היהודי, מאורות גדולים, רבנים, תלמידי חכמים, בקיאים בש"ס,

בקיאים בחושן משפט, בקיאים! לומדים תורה, שוקדים יומם ולילה וכותבים ונבחנים, נבחנים על הכל.

אותם אנשים שעד תמול שלשום לא ידעו בכלל מה זה תורה ומצוות".

המדריך המקוצר לחג החנוכה

המדריך המקוצר לחג החנוכה

 

מי מדליק?

מצוות נרות חנוכה חלה על כל דם מישראל, גבר ואישה, שמעל גיל מצוות.

אולם נשים ובנות נוהגות לצאת ידי חובתן בנרות החנוכה שמדליקים הבעלים או האבות.

רווקה או אישה שבעלה אינו מדליק בבית, צריכה להדליק בעצמה.

יש לחנך גת את הבנים שמתחת לגיל מצוות לקיים מצווה זו.

 

פרסום הנס

ההלכה המקורית הייתה להדליק את החנוכייה על פתח הבית, מבחוץ, ורבים נוהגים כך גם כיום.

מפני רדיפות הגויים הנהיגו להדליק בתוך הבית, וכך נשאר המנהג. בבתי קומות אפשר להציב

את החנוכייה בחלון הפונה לרחוב, רק בתנאי שגם בבית רואים היטב את הנרות, ושהחלון איננו גבוה

מקרקעית הרחוב יותר מ- 9.60 מטר. יש הנוהגים להדליק את החנוכייה סמוך לפתח פנימי שבין החדרים.

מעמידים אותה מול הצד שבו נמצאת המזוזה, כדי שהמזוזה תהיה בצד אחד והחנוכייה בצד השני, וכך נהיה מוקפים במצוות.

 

מהדרים בשמן

רצוי להדליק את החנוכייה בשמן זית, שבו נעשה הנס בבית המקדש,

אך כל סוגי השמן והנרות כשרים להדלקת נרות חנוכה.

 

אפשר בלי חנוכייה

החנוכייה היא פתרון טכני להדלקת הנרות ולא עניין עקרוני. אפשר להדליק גם בלי חנוכייה.

למשל, להדביק את הנרות על משטח כלשהו או על אדן החלון. אך מובן שעדיף להדליקם בחנוכייה,

כדי להוסיף יופי וכבוד למצווה. חשוב בעיקר שהנרות לא יהיו קרובים זה לזה עד שייראו כיחידה אחת,

כי אז אין יוצאים בהם ידי חובה כלל. טוב לשמור על רווח מזערי של 2 ס"מ בין נר לנר.

אין להשתמש בחנוכייה שהקנים שלה אינם עומדים בקו ישר. את ה'שמש' יש להעמיד בגובה שונה,

למעלה משאר הנרות, כדי שיהיה ניכר שהוא אינו נמנה עם מספר הנרות שמדליקים בערב זה.

 

להדליק בזמן

הזמן הרצוי להדלקת הנרות הוא עם שקיעת החמה, או כעשר דקות אחר השקיעה.

יש המעדיפים להדליק עם צאת הכוכבים. מי שאיחר, רשאי להדליק ולברך במשך כל הלילה,

כל עוד בני ביתו ערים (ואם הוא מציב את החנוכייה מחוץ לביתו – כל עוד אנשים מהלכים ברחוב).

אם כולם ישנים ואין באפשרותו להעיר מישהו מבני הבית, ידליק, אך לא יברך.

מי שנמצא מחוץ לביתו בזמן הדלקת נרות חנוכה, יבקש מאשתו או מבן גדול להדליק בזמן,

ואם הוא רוצה להדליק בעצמו בשובו הביתה – יתכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקה זו, ואז יוכל להדליק ולברך,

בתנאי, כאמור, שעוד מישהו יהיה נוכח בהדלקה.

 

משך ההדלקה

יש לדאוג שהשמן או הנרות יספיקו לבעירה של חצי שעה לפחות, ואם מדליקים את הנרות לפני צאת הכוכבים –

צריך שיהיו מסוגלים לדלוק 50 דקות. נוהגים שלא לכבות את הנרות גם לאחר שעבר הזמן, אלא להניח להם לכלות מאליהם.

 

ההדלקה בערב שבת

ביום שישי מקדימים את ההדלקה. מדליקים בזמן הדלקת נרות השבת. תחילה מדליקים את נרות החנוכה

ורק אחר-כך את נרות השבת. מכיוון שמקדימים את ההדלקה, יש להשתמש לנר חנוכה בנרות גדולים יותר,

ולא בנרות הדקים – כדי שידלקו לפחות 70 דקות. אם שכחו והאישה הדליקה נרות שבת קודם שהודלקו נרות החנוכה –

יכולים הגברים שטרם קיבלו עליהם את השבת להדליק את נרות החנוכה כל עוד לא שקעה השמש.

 

מוצאי שבת

במוצאי שבת חנוכה ממהרים לחזור מבית הכנסת, מזדרזים לערוך 'הבדלה', ואחר-כך מדליקים נרות חנוכה

(יש נוהגים לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", להדליק את נרות החנוכה ואחר-כך להבדיל על היין).

 

מה עושה אורח?

מי שמתארח לכל ימי החנוכה אצל אחרים נחשב כאחד מבני הבית, ומן הדין הוא יוצא ידי חובתו בנרות

שמדליקים בבית המארח; אלא שלפי הנהוג, שכל אחד מבני-הבית מהדר להדליק בעצמו, ידליק גם הוא שם.

אדם האוכל ארוחת ערב חד פעמית על שולחן חברו, ידליק את הנרות בשובו לביתו. אם הוא צריך להתעכב

ולא יגיע לביתו כל עוד בני הבית ערים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים שמעל גיל מצוות להדליק בשליחותו.

גם ילד המתארח אצל חברו, אין עניין שידליק שם, אלא בשובו לביתו.

 

בישיבה ובבסיס

תלמידי ישיבה הלנים בפנימייה וחיילים השוהים בבסיסם יוצאים ידי חובתם בהדלקה שבחדר האוכל.

אם הם מתכוונים שלא לצאת ידי חובתם באותה הדלקה, וכן לא בזו שנעשית בבתיהם הפרטיים,

יוכלו להדליק ולברך בחדרי השינה שלהם. ויש פוסקים הסבורים שלא יברכו על ההדלקה בחדריהם הפרטיים.

צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

יעקב א. לוסטיגמן

 

את הסיפור הבא זכיתי לשמוע מפיו של האסיר היהודי המפורסם,

הרב שלום מרדכי רובשקין, חסיד חב"ד שנשלח לכלא על לא עוול בכפו.

רובשקין נשלח ל-27 שנות מאסר לאחר שנפל קרבן לעלילה, ונשפט

על ידי שופטת אמריקאית אנטישמית. באורח פלא, החליט נשיא ארה"ב דונלד טראמפ

להעניק לרובשקין חנינה. היה זה לפני כשלוש שנים, ולאחר שרובשקין ריצה שמונה

שנות מאסר בפועל. מכתב השחרור הגיע אליו בחנוכה וכעבור דקות ספורות הוא כבר היה אדם חופשי.

לאחר שהתאושש מעט, הגיע רובשקין לביקור בארץ, כדי להודות לכל מי שפעלו

למען שחרורו ושהתפלל עליו רבות כדי שיזכה לשחרור מהכלא.

במסגרת הביקור שלו בארץ, שמעתי מפיו כמה מהחוויות שחווה בכלא, ובכללם גם את הסיפור הבא:

"היה זה בחנוכה הראשון שלי בבית האסורים", מספר רובשקין, "שבועות אחדים

לפני החנוכה כבר התחלתי לדאוג לכך שבימי החנוכה יותר לי להדליק נרות כמצוות חז"ל,

במסגרת המחויבות של בתי הכלא בארה"ב לכבד את חופש הפולחן של האסירים מכל הדתות,

ובכללם גם היהודים להבדיל".

"שלחתי מכתבים לרב של בתי הכלא ולעסקנים שונים, עד שהתקבל האישור,

ובלילה הראשון של חנוכה נלקחתי על ידי סוהרים לחדר כליאה מיוחד,

אליו הוכנסתי. על השולחן הוצבה מנורת חנוכה, ובה נר אחד ועוד 'שמש'.

"הסוהרים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, כשהם מורים לי לדפוק עליה בחוזקה

לאחר שאסיים, כדי שיבואו להחזיר אותי לתא הכליאה שלי.

"הדלת נסגרת ואני מתכונן להדליק את הנר, והנה אני רואה שבחדר יש שירותים.

אי אפשר לברך כאן ברכה, ולפני שמדליקים נרות חנוכה צריך לברך.

"חשבתי אולי לסובב את גבי לשירותים ולהדליק, שהרי אם לא אדליק כאן לא אוכל לקיים

בכלל את המצווה, אבל ליבי היה נוקף וממאן לעשות זאת".

"בית הכלא הוא לא קייטנה", מספר הרב רובשקין, "האפשרות של האסיר לקבל החלטות

על עצמו ועל סדר היום שלו מוגבלת מאוד. לך תקרא עכשיו ל סוהרים, ותסביר להם שכדי

להדליק נר צריך לברך, ואסור לברך ליד שירותים… הידע שלהם ביהדות הוא אפסי,

והרצון שלהם לעזור לי נמוך עוד יותר. "אבל מאז שנכנסתי לכלא ידוע ידעתי שאני

אולי נמצא במקום לא נעים במיוחד, אבל גם כאן הקדוש ברוך הוא מנהל אותי, ולא מנהל הכלא או ה סוהרים".

"דפקתי על הדלת…"

"בפתח עומד סוהר גבה קומה ורחב גרם, והוא שואל אותי לרצוני. הבהרתי לו שאיני

יכול להדליק כאן את הנרות, ואני מבקש שיעבירו אותי למקום אחר. בתאי האסירים אסור

להדליק אש מחשש לשריפה, וכאן אני לא יכול. מה עושים?" "הסוהר לא כל כך הבין מה אני רוצה,

אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא הסכים לפנות בנושא למנהל הכלא,

אדם קשוח לא פחות, שכבר שבע ויכוחים עם אסירים חסרי כבוד שמנסים להערים עליו יומם ולילה".

"המנהל הופיע ושאל אותי לרצוני בקוצר רוח. דיברתי אליו בכבוד והסברתי לו

את ההלכות הבסיסיות שבגללן אני לא יכול להדליק כאן את הנרות.

בליבי ידעתי שאין סיכוי שאקבל את מבוקשי, אבל 'השתדלות' חייבים לעשות…

כלומר, אני עושה את כל מה שביכולתי לעשות, ומכאן והלאה הקדוש ברוך הוא הוא זה שמחליט מה יקרה"

"להפתעתי הרבה, ניאות המנהל למלא את בקשתי, אך מפאת חוסר מקום מתאים להדלקת הנרות,

הוא יצא מגדרו והתיר לי להדליק את הנרות במשרד הפרטי שלו".

"הייתי המום, הודיתי לו מעומק ליבי, והוא מצדו הגיב בפנים חתומות, ולא התרגש יחד איתי…"

 

"צעדנו לעבר משרדו של מנהל הכלא, אני באמצע כחתן המובל אל חופתו, משני צדדי סוהרים

המשמשים לי כשושבינים כדי שלא אברח מהחופה חלילה, ומאחורינו צועד המנהל שכנראה תהה אם לא טעה

כשהחליט לתת לי להדליק נרות ולקיים טקס דתי במשרדו הפרטי".

"ההיתר שניתן לי מלכתחילה היה ל-30 דקות, כפי שקובעת ההלכה וכפי שהורה הרב של בתי הכלא.

אבל לפי מנהג חב"ד נוהגים להדליק נרות שיחזיקו מעמד לפחות 50 דקות, וגם לשבת לצד הנרות במשך הזמן הזה".

"התלבטתי אם לבקש מהמנהל בקשה נוספת שיתיר לי להישאר בחדרו 50 דקות,

הרי רק לפני דקה הוא עשה למעני דבר שאינו מובן מאליו, חרג מכל הכללים והתעלה מעל

כל הנהלים כדי לאפשר לי להדליק נרות במקום שבו אוכל לברך עליהם כדת וכדין

והנה אני שוב מציק לו עם בקשות חריגות?" "אבל החלטתי שאני עושה את ה'השתדלות' במלואה.

אני אבקש, והוא יכול לסרב. לפחות אדע שאני עשיתי את המקסימום האפשרי כדי לקיים את המצווה

כמנהג חב"ד כפי שהורגלתי מצעירותי". "פניתי למנהל, וביקשתי את סליחתו: "אני מבין שאתה תחשוב

שאני 'נודניק' שלא מסתפק במה שנותנים לו", אמרתי לו, "קשה לי להסביר לך כמה זה חשוב עבורי,

ואני חייב להודות שלפי ההלכה היהודית 30 דקות בהחלט מספיקות,

אבל אני חסיד חב"ד

ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. תמיד הקפדתי על כך מאוד,

ואני אודה לך מאוד מאוד, כבוד המנהל, אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו".

"המנהל הביט לעברי במבט חוקר, ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור

שנתן לי. הוא חשב בדממה מספר דקות, בעוד שאנחנו ממשיכים ללכת לעבר חדרו.

"לפתע פונה אלי המנהל ושואל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך,

כמה זמן ישבת ליד הנרות?". "קשה לי לומר", השבתי לו, "לפעמים היו לי עיסוקים שונים, אבל בכל מקרה

הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".

"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!". "הייתי המום.

"חשבתי שאני מדמיין.

"המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל כך ומאפשר

לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות? ועוד במשרד הפרטי שלו?!! זה לא מציאותי.

"אבל אז הבנתי מה שידעתי גם קודם לכן, וכעת הרגשתי זאת ביתר שאת. אני לא נמצא בכלא

כי איזה גוי כזה או אחר החליט ככה… "אני נמצא כאן כי יש לי שליחות ותפקיד לעשות בכלא.

הקדוש ברוך הוא שם אותי כאן, ואני לא שואל שאלות, אני רק מנסה לעבוד אותו ולעשות את רצונו

בתנאים המורכבים שאיתם אני צריך להתמודד". כשסיפר הרב רובשקין את הסיפור הזה, ניתן היה

לראות על פניו שהוא חי את אותם הרגעים תוך כדי הסיפור. השמחה בה סיפר על הזכות שזכה

להדליק נרות "כמו בבית", פרצה ממנו והקרינה על כל סובביו.

לא רק בוב דילן: מי מתפלל בבית הכנסת שהקים הבמאי האמריקני?

Denis Makarenko / Shutterstock.com
Denis Makarenko / Shutterstock.com
לא רק בוב דילן: מי מתפלל בבית הכנסת שהקים הבמאי האמריקני סטיבן ספילברג?

שירה דאבוש (כהן)

 

בל אייר היא אחת השכונות הכי מפורסמות בארה"ב, שבה מתגוררים שחקנים וזמרים יהודים, למכביר.

לפני שנים החליט להקים הבמאי היהודי סטיבן ספילברג – שמתגורר אף הוא בשכונה, את אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר של חב"ד,

שאליו מגיעים מדי יום ביומו לתפילות, יהודים מפורסמים ולא רק, שגרים במקום.

בין האושיות תוכלו למצוא לא רק את מייסד בית הכנסת ספילברג ורעייתו, שמשפיעים ביותר על בני הקהילה האורתודוקסית במקום –

אלא אף את הזמרת היהודייה-סורית פאולה עבדול, השחקן אלן רוזנברג, המפיק ביל פינקלשטיין,

הזמרת והשחקנית היהודייה ברברה סטרייסנד, השחקנית הישראלית שמתגוררת בארה"ב נועה תשבי ועוד.

מי שניהל את המקום במשך שנים רבות הוא הרב חיים מניץ, ובית הכנסת עצמו נחשב לאחד המובילים והמקושרים ביותר בארצות הברית,

הודות לחזן נתנאל בן הרשטיק.

ננסי ספילברג, אחותו החרדית של הבמאי המפורסם – סיפרה באחד מראיונות העבר שלה כי אחת מבנותיה רוצה לעשות עלייה לישראל,

וכי היא מתפללת בבית הכנסת של הקהילה היהודית בריברדייל, ניו יורק.

גם הזמר בוב דילן נצפה מספר פעמים בביקור בבית הכנסת של ספילברג. כידוע,

דילן חגג את מסיבת בר המצווה לבנו בכותל, ואף הוא מקורב ביותר לחסידות חב"ד.

 

(לקוח מאתר הידברות) דילן חגג את מסיבת בר המצווה לבנו בכותל, ואף הוא מקורב ביותר לחסידות חב"ד.

תבקשו סליחה מהרב קנייבסקי!!!

תבקשו סליחה מהרב קנייבסקי!!!

אוהד אטינגר

 

כשהרב חיים קנייבסקי שליט"א, מהבולטים שבמנהיגי הציבור החרדי בעידן הנוכחי,

הורה לפתוח את תלמודי התורה ולחדש את הלימודים למרות החשש מפני הנגיף,

לא נשאר אפילו איש תקשורת אחד שלא מיהר לתקוף ולגנות את ההחלטה הפזיזה והנמהרת לדעתם…

כשהתחלואה בציבור החרדי היתה גבוהה, מיהרו להטיח בחרדים כל עלבון אפשרי.

ואז, אחרי הכל, התברר שבעצם החרדים הם הציבור עם המספר הנמוך ביותר של חולים קשה ביחס למספר החולים הכללי.

אצל החרדים, מקרי התמותה הם בשיעור נמוך מאוד ביחס לציבורים אחרים.

אצל החרדים, כך מסתבר, פיתחו שיטה עצמאית של אשפוז ביתי באמצעות גמ"ח 'חסדי עמרם'

וגמ"חים נוספים שפעלו באותה השיטה, כמו ארגון 'עזרת אחים' בבית שמש ועוד,

והצילו את חייהם של מאות ואפילו אלפי בני אדם, בהם גם חילונים רבים.

דיברו על זה קצת בתקשורת?

קצת!

הסיפור עם 'חסדי עמרם' זכה לכתבה אחת גדולה ועוד קצת אזכורים פה ושם.

את עיקר העיסוק בנושא עשה הציבור, ברשתות החברתיות. הנושא של התמותה הנמוכה והתחלואה הקשה

שנמצאת בשיעור נמוך הרבה יותר, כמעט לא שמעתם בחדשות.

בשבועות האחרונים מתברר שהתחלואה בצבור החרדי, אפילו התחלואה הקלה, גם היא בירידה מדהימה.

תלמודי התורה פתוחים, בתי הספר לבנות גם הם פועלים באופן מלא וללא שום הגבלה, למעט עטיית מסכות על ידי התלמידות ושמירת מרחק. אין שיעורים מרחוק ולא שיחות בזום. כולם באים למוסדות הלימוד יום יום, בתי הכנסת מתפללים בזהירות ככל הניתן, וראה זה פלא… התחלואה במגזר החרדי נמוכה יותר מזו שבמגזר הכללי לפי אחוזים, ואפילו מקדם ההדבקה נמוך הרבה הרבה יותר.

אפילו חברת הכנסת איילת שקד, שאינה חרדית ואינה מייצגת את המגזר החרדי אמרה בכנסת בפה מלא כי "הלימודים בישראל נפתחו בזכות הרב קנייבסקי".

כמה מדברים על זה בתקשורת?

מזכירים את זה קצת, אבל לא יותר מדי. זה לא משהו שאתם תזכרו בעוד חמש שנים,

בשונה מהעובדה שאצל החרדים היו הרבה חולים בתחילת הדרך.

למה? כי ככה זה עובד, כשיש משהו רע לספר על החרדים מספרים את זה שוב ושוב ושוב.

אם יש משהו טוב, שאי אפשר להתעלם ממנו וחייבים להתייחס אליו, מספרים לכם את זה פעם ופעמיים,

וממשיכים הלאה, אל הנושא הבא.

עוד משהו מעניין: כיום התחלואה במגזר הערבי גבוהה פי כמה וכמה באחוזים ממה שהיתה התחלואה גבוהה במגזר החרדי.

אצל הערבים זה מתבטא גם במספרי המתים והחולים הקשה. יותר מ-50 אחוז מהחולים בישראל כיום הם ערבים,

ובתקשורת כמעט לא מדברים על זה. אני לא אומר שמסתירים את זה לגמרי,

אבל זה לא נושא מרכזי כמו שהיתה התחלואה במגזר החרדי.

אז מה המסקנה שאנחנו צריכים לקחת מכל הסיפור הזה? יש לנו שתי מסקנות, וכדאי שנזכור אותן הרבה מאוד שנים.

קודם כל, כשרב גדול בתורה אומר משהו, הוא יודע מה הוא מדבר. אדם צדיק וקדוש כמו רבי חיים קנייבסקי,

יודע מה הוא אומר, ואם הוא אומר לפתוח את תלמודי התורה אז הוא לוקח על עצמו אחריות רוחנית כבדה מאוד.

ערך חיי אדם יקרים לו פי אלף מאיזה פקיד במשרד הבריאות ערך חיי אדם אין לה גבול בתורה, וכל מי שתקף את הרב,

ראוי שיעלה היום לשידור בכלי התקשורת ויבקש את סליחתו, בדיוק כמו שהוא ידע לתקוף אותו כשהוא חשב שהרב טועה.

עכשיו ברור לכל שהרב צדק, ומתבקש מאליו להתנצל אם תקפת.

המסקנה השנייה: תמיד כשמספרים לכם משהו בתקשורת על החרדים, אל תאמינו להם.

תבינו שמדובר במניפולציה שמנסים לעשות עליכם, לעצב לכם את התודעה ואת הדיעה האישית שלכם על המגזר הזה.

מנסים לגרום לכם לשנוא את החרדים, והם עושים את זה בכל דרך אפשרי,

עם שטיפת מוח מתמשכת שאינה פוסקת כבר שנים רבות.

ויהי רצון שנזכה לכך שעם ישראל כולו יצעד לאור רבותינו גדולי התורה, כי זה הסוד לחיים טובים ומאושרים לכל אחד ואחד.

מה תגידו על יהודים שחוגגים את יום השואה עם צלב קרס?

מה תגידו על יהודים שחוגגים את יום השואה עם צלב קרס?

יעקב א. לוסטיגמן

 

חודש דצמבר כבר כאן, וסיומה של השנה הלועזית מתקרב במהירות.

בעוד זמן קצר ייצבעו רחובות הערים האירופאיות באורות צבעוניים מהבהבים, ועצי אשוח יצוצו בכל פינה.

חגיגה של ממש!

באמת? חגיגה???

אולי כדאי שנבדוק קצת את ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה.

במשך מאות שנים, למעשה במשך יותר מאלף שנים, היו יהודי אירופה מתמלאים פחד ודאגה כשהגיע חודש דצמבר.

ככל שהרחובות של הנוצרים הלכו והתמלאו בסמלי 'חג המולד', וההיערכות לחגיגות השנה הנוצרית החדשה,

כך הלך והתגבר החשש בקרב היהודים.

הם לא סתם חששו, היתה להם סיבה טובה לעשות זאת, כי באותה התקופה היו הגויים נטפלים אליהם, מציקים להם,

ולפעמים גם טובחים בהם למרבה הצער.

כמות הפוגרומים שהתבצעו בסופו של חודש דצמבר ובתחילתו של חודש ינואר בלתי נתפסת.

בפולין, ברוסיה, בהונגריה ובאוקראינה, בכל המדינות הנוצריות היה המחזה חוזר על עצמו מדי שנה.

הכמרים והבישופים היו מסיתים את ההמון שהתאסף בכנסיות בימי ראשון,

וההמון היה יוצא לעבר הגטו היהודי כשהוא מצויד בסכינים וקלשונים. המון משולהב וצמא דם.

אז בואו נחשוב פעמיים כשאנחנו מדברים על 'חגיגות סוף השנה'.

תדמיינו לעצמכם מצב שבעוד שניים או שלושה דורות, הנכדים שלכם ישירו את ההמנון של גרמניה הנאצית ביום השואה,

ויחגגו את נפילתה של חומת ברלין באותו בתאריך שבו אירע 'ליל הבדולח' הידוע לשמצה.

כדי לחגוג את יום השואה בצורה המופלאה והשמחה ביותר, הם גם יציבו בחצר ביתם צלב קרס ענק,

אות לחיבה הרבה שהם רוכשים למורשת ה'מפוארת' של העם הגרמני.

נכון שרק המחשבה הזאת מעבירה בנו צמרמורת?

ומה תגידו על יהודים בני דורנו שמציבים בחצר ביתם עצי אשוח וחוגגים את ה'סילבסטר'?

יהודים שנוסעים מדי שנה לאירופה כדי לטייל בשווקי 'חג המולד', כי הם ממש, אבל ממש לא מצליחים לוותר על החוויה התרבותית העשירה הזאת…

עצוב!

מכעיס!!

מקומם!!!

 

**

 

מעבר להקשר ההיסטורי של החיבור בין דצמבר וינואר לפוגרומים ומעשי טבח באבותינו בדורות הקודמים,

יש כאן גם עניין של כבוד לאומי בסיסי.

מכנים את לוח השנה הלועזי 'הלוח הגרגוריאני'. על שם מי מכונה הלוח הזה? על שם האפיפיור גריגוריוס ה-13.

ולמה השנה מתחילה בינואר? כי אז נולד מייסד הנצרות, יש"ו.

ולמה השנה הבאה תהיה 2021, וזאת שאחריה 2022???

מה מייצגים המספרים הללו???

כמובן!

את מספר השנים שחלפו מאז נולד 'יש"ו', שאנחנו היהודים נמנעים מלהזכיר את שמו מחמת התיעוב העז שאנחנו רוחשים כלפיו,

ויהודים בכל הדורות נהגו לכנות אותו 'אותו האיש'.

אותו האיש הביא על בני עמנו הרג וכליה, מעשי טבח, מסעות צלב, פוגרומים וגם שואה אחת גדולה ונוראה בה נטבחו שישה מיליון יהודים.

האפיפיורים לאורך הדורות לא נטו חסד ליהודים, הם שנאו אותנו, הם תיעבו אותנו,

הם הסיתו את ההמונים נגדנו או לפחות עמדו מהצד בזמן שהכמרים והבישופים עשו זאת.

האם ראוי שאנחנו, יהודים, צאצאים של אותם יהודים ששרדו את כל מוראות הנצרות לאורך שנים רבות כל כך,

ראוי שאנחנו נחגוג את תחילת השנה החדשה שלהם?

השנה שלנו מתחילה ביום הראשון של חודש תשרי ומסתיימת ביום האחרון של חודש אלול!

אגב, מי שמשתמש בתאריך היהודי, התאריך העברי, זוכה לקיים בכך מצווה מהתורה, בכל פעם בה הוא מזכיר את התאריך ופועל על פיו.

אבל גם בלי הטיעונים הדתיים, אפילו אם נשתמש רק בטיעונים לאומיים, גם אז אנחנו צריכים להתרחק מהלוח הנוצרי,

ולפחות לא לחגוג את תחילתה של שנה נוצרית חדשה.

קצת כבוד לאומי, לא יזיק לנו.

לא מפחיד אותי הסגר בחנוכה

לא מפחיד אותי סגר בחנוכה

אוהד אטינגר

 

כלי התקשורת כבר עוסקים בסוגיה הזאת מאז החגים:

מה יהיה בחנוכה. האם התחלואה תעלה ויהיה צורך בהטלת סגר כללי בכל רחבי הארץ,

או שנוכל לשמור על שגרה חלקית בימי החנוכה, למרות משבר הקורונה שעדיין מרחף מעלינו.

רבים נקלעו ממש למצוקה קשה מעצם המחשבה על כך שבחנוכה יוטל סגר כללי ברחבי הארץ.

מה? סגר? איך נוכל לצאת לטיולים או לקניות? איך נוכל לכנס ערבי לביבות?

ומה על האירועים במקומות העבודה? ומה לגבי טקסי הדלקת הנרות בחנוכיות הציבוריות?

נשמע מלחיץ מאוד, אבל בואו לרגע אחד לשנות את זווית ההסתכלות.

בואו נחפש את הנקודה החיובית שבכל הסיפור.

האמת? לא צריך לחפש אותה בנרות, אפשר למצוא אותה בקלות.

חיזוק המשפחתיות!!!

זאת אחת התרומות החיוביות הגדולות שתרם לנו משבר הקורונה.

כי בימים כתיקונם, בשנים רגילות, כאשר מתקיימים אירועים ומסיבות וחגיגות ומפגשים משפחתיים רבי משתתפים,

אנחנו קצת שוכחים את המשפחה הגרעינית שלנו בימי החגים ובמועדי ישראל.

במקום לשבת אבא ואמא על ילדיהם, על יד נרות החנוכה ולשיר את שירי החג ביחד,

לספר את סיפורי החנוכה, וסתם להתעדכן בצורה רגועה ושלווה מה קורה בחיי ההורים והילדים,

אנחנו עסוקים במפגשים עם בני הדודים או עם החברים מהעבודה או סתם במסיבות ובמעמדי הדלקת נרות המוניים.

אין כל פסול במפגשים רבי משתתפים ובאירועי חנוכה המוניים.

יש בהם אפילו מעלה גדולה וגם חכמי התלמוד שיבחו מאוד את העניין של 'פרסום הנס',

של חנוכה והדלקת הנרות ברבים יש לה מעלה גדולה מאוד.

אבל צריך לזכור גם את השורש שלנו, את המשפחה הגרעינית,

את המקום שממנו צמחנו ושאליו אנחנו שייכים, המקום שתמיד יקבל אותנו בחזרה גם אם ניכשל חלילה בחיים,

והמקום שתמיד ישמח עבורנו כאשר ההצלחה תאיר לנו פנים.

אז נכון, משבר הקורונה הוא קשה וכואב. אנשים רבים איבדו את יקיריהם לא עלינו,

אנשים רבים עוד יותר איבדו את פרנסתם למרבה הצער,

אבל בואו נשתדל להפיק ממנו את מקסימום התועלת שאנחנו יכולים להפיק.

בואו נביט פנימה, אל תוך הבית והמשפחה,

במקום לחפש כל הזמן את הסיפוקים שלנו בחוץ, בקניות או באירועים המוניים.

למה לשלם אלף שקלים על חניה, כשיש לו חניה פנויה ממש בצמוד. לא?

למה לשלם אלף שקלים על חניה, כשיש לו חניה פנויה ממש בצמוד. לא?
יעקב א. לוסטיגמן

 

מספרים על אותו יהודי שהגיע פעם באיחור קל לפגישת עסקים חשובה מאוד.

לרוע מזלו, לא נותר אפילו מקום חניה אחד פנוי בכל האזור, ובעוד אנשי העסקים הנכבדים שאיתם הוא רצה להיפגש יושבים וממתינים,

הוא נסע עם מכוניתו סחור סחור, בחיפוש נואש אחר חניה.

בצר לו פנה היהודי לבורא עולם, ונשא לפניו תפילה חרישית הבוקעת מעמקי הלב:

"אבא שבשמים" זעק ללא קול, "חוס עלי, אני עלול להפסיד מאות אלפי שקלים אם הפגישה הזאת תרד לטמיון חלילה.

אני חייב למצוא מקום חניה הרגע!!! אלוקים יקר שלי, סדר לי בבקשה מקום חניה ואני מתחייב לתת אלף שקלים לצדקה עוד היום…".

עוד שפתיו נעות וקולו נשמע בלחישה, והנה צדה עינו מכונית הדורה שמחליקה החוצה ממקום החניה שלה,

ומפנה עבורו מקום חניה מצוין, צמוד לחזיתו של בניין המשרדים בו אמורה להתקיים הפגישה.

ראה האיש את המתחולל, ופנה לאבינו שבשמים עם תוספת קצרה על תפילתו הקודמת:

"בעצם לא צריך אבא, הסתדרתי כבר, יש לי חנייה".

אחרי הכל חבל לשלם אלף שקלים על חניה, כשיש לו חניה פנויה ממש בצמוד. לא?

 

זה לא הוא, זה אני

 

כולנו מכירים את הבדיחה הזאת. לא אנחנו המצאנו אותה, ובכל זאת החלטנו לכתוב אותה, דווקא לקראת ימי החנוכה הקרבים ובאים.

למה באמת?

כי הבדיחה הזאת לא כל כך מצחיקה, בגלל שהבדיחה הזאת היא לא על אותו יהודי אלמוני ודמיוני שעמו אירע המעשה הזה כביכול.

הבדיחה הזאת היא עלי ועליך, על כולנו.

חז"ל הקדושים כבר אמרו "אין בעל הנס מכיר בניסו". ולמעשה כל אחד ואחד מאתנו זוכה לכאלו ניסים יום יום יום ושעה שעה.

אנחנו פשוט לא שמים לב אליהם, ומתייחסים אליהם כאילו היו מקרים טבעיים שלא נגרמו חלילה וחס על ידי יד מכוונת משמי מרום.

כמה פעמים אנחנו מתפללים מעומק הלב על משהו, ורגע לאחר מכן הכל הסתדר ואנחנו שוכחים בכלל שהתפללנו?

כמה פעמים אנחנו מבטיחים הבטחות ומקבלים קבלות ברגע של מצוקה, ושניה לאחר שהבעיה נפתרה אנחנו בכלל לא זוכרים מה התחייבנו וכמה התפללנו?

הרעיון של ימי החנוכה, הוא ההיפך הגמור להתנהגות הזאת. להודות ולהלל, להכיר בנס,

להכיר בטובה שעשה עמנו הקב"ה, ולהודות לו על כך מעומק הלב, לא פעם אחת, ולא פעמיים,

אלא להודות ולהלל שוב ושוב, למי שעשה לנו את כל הטובות הללו.

 

חנוכה זה הזמן

הסיבה שתיקנו חכמי אותו הדור את ימי החנוכה היא לא רק כדי להודות ולהלל על שמו הגדול של הקב"ה שעשה לאבותינו את כל הניסים והנפלאות הללו,

אלא גם כדי שאנחנו נתחנך ונחנך את עצמנו ואת ילדינו להכיר בניסים הקורים עמנו יום יום ושעה שעה.

שנדע להעריך, שנזכור מי הוא זה שעשה ועושה לנו את הניסים הללו,

ונוכל להודות ולהלל מעמקי לבבנו, ומתוך הכרת הטוב אמתית הנובעת מידיעה חדה וברורה, כי אכן ניסים גדולים נעשים לנו בכל יום ובכל שעה.

יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה ושני ילדיה נורו. רצה לוודא שזה לא אשתו וילדיו.

ייתכן שהחיים היו נראים אחרת אילו היתה אז רינה בבית, אבל כשזה קרה, היתה רינה כבר עצמאית.

אביה של רינה הוא עורך דין ידוע בלוד שכיהן כראש העיר, והאם – מורה מצליחה. בית חילוני משכיל שנתן הכל לילדים, לבן ולבת.

רינה הצטיינה בלימודים, התמחתה בהתעמלות קרקע ופרטה על פסנטר. אהבה תיאטרון ופקדה את כל ההצגות.

שרתה ביחידה עילית בצבא, ונרשמה ללימודי גיאוגרפיה וספרות באוניברסיטת חיפה.

 

החזרה בתשובה

ואז זה קרה. אחיה חזר בתשובה. סטודנט מבריק למשפטים שהשתלב במשרדו של אביו, וביקש בבית כשרות למהדרין.

והבית, כה מאוחד ומאיר פנים, בא לקראתו עד הסוף. במקום להתעמת התעניינו והתקרבו, למה לא? בדרכי נועם ועל מי מנוחות,

חזרו גם ההורים בתשובה. רינה תמהה לשינוי שחל באורחות הבית, אך אותה הוא לא חייב. למדה תקשורת המונים,שיווק ופרסום,

והצטיינה עד שהחברות הגדולות, דוגמת "עלית" ו"קרליין" הסתייעו בה בקידומם. יש למקצוע הילה של זהר, נשמע נוצץ, מושא לקינאה.

חיבור בין מותגי צמרת לבין עולם העיתונות והפירסום. בפועל מדובר בעבודה קשה ושוחקת, רדיפה אחר האנשים, ישיבות ופגישות ודחיפה מתמדת.

בשיא הלחץ פגשה בשי.

 

שי גדל בירושלים, בבית מסורתי. אביו פרופסור לרפואת שינים, ראש המחלקה באוניברסיטה העברית. האב יצא לשליחות בארה"ב,

ואת שי שלחו לסיים את לימודיו בקיבוץ "עין צורים". החינוך בקיבוץ היה הרבה אהבת הארץ והרבה ציונות. שי עבר מהקיבוץ לצבא,

שם נשרה ממנו הכיפה. סיים את שרותו הצבאי כקצין בחטיבת שריון, ויצא למסע נדודים בדרום אמריקה במשך שנה.

היום הוא מביט בחיבה בילדיו ענודי הכיפות ולבושי הציצית ואומר: "אני שמח שהילדים שלי לא יערכו מסע כזה".

שמח? למה?! מה רע במסע תרמילים על הרי האנדים? בשיטוט על גדות האמזונס?

אתם לא מבינים? הוא עונה, זה מסע חסר שורשים של צעירים חסרי שורשים. מסע כפייתי שאין לו טעם, אין לו סיבה ואין לו מטרה.

מסע תזזיתי, סיפוק חמקני, אשליה כוזבת.

 

קשור לקרקע

שי אהב את הטבע: מרחבים,צמחים וחיות, ופנה ללמוד גידולי שדה בפקולטה לחקלאות ברחובות.

כשסיים לאחר שלוש שנים את חוק לימודיו כאגרונום, הצטרף לצוות משתלת דנציגר במשמר השבעה. עסק בהדרכה ובמכירה,

העניק ייעוץ מקצועי, תמיכה והדרכה ברחבי הארץ ומחוצה לו, בירדן ובאיטליה, ועד לאפריקה ולדרום אמריקה.

רינה ביקשה לעצמה בעל שיהיה נטוע בשתי רגליו על הקרקע. רק לאחר הנישואין הובהר לה ששי אכן קשור לקרקע,

אבל לא בהכרח לקרקע של ישראל. שי נסע תכופות לתערוכות פרחים ברחבי העולם כאיש המכירות של הפיתוחים הישראלים.

הגיח אל הקניינים לייעוץ ולהדרכה. הנסיעות הכבידו מאד על הבית. רינה נשארה לבדה, ובהמשך עם ילד ושניים.

יום אחד הגיע בהצעה: פרש בפניה מפית צבעונית מנייר קרפ, כזו הנושאת את שם בית הקפה ומשמשת כמצע לכפית.

מה זה? שאלה.

הצעת עבודה,ענה.

 

ההצעה

הוא פגש בקניין אפריקאי בבית מלון בתל אביב, וקיבל הצעת עבודה בחווה בניירובי שבקניה תמורת משכורת עתק.

בבעלותו חווה בת מאה ושבעים דונמים של פרחי קטיף ליצוא ובה כארבע מאות פועלים. שלף עט, וכתב חוזה מאולתר על המפית.

שי ענה שעליו להיוועץ באשתו.

רינה ידעה דבר אחד: בקניה יהיה בעלה מקורקע. לא עוד גיחות תכופות לאלף ואחד יעדים, סוכן נוסע המתרוצץ ברחבי העולם.

בקניה יהיה מרותק לחווה, וזה מה שרצתה. בעל עם שתי רגליים על הקרקע. הביעה הסכמה נלהבת. הגיעו לשם. הבדידות בחווה היתה נוראה.

הביטחון האישי שואף לאפס. יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה לבנה ושני ילדיה נורו במכוניתם.

רצה לוודא שלא מדובר באשתו ובילדיו. רינה לקחה את הילדים וטסה ארצה. קניה אינה בשבילה. שי סיים את השנה, ולא חידש את חוזה העבודה.

המשפחה שבה והתאחדה בישראל. כעבור חודשיים קיבל הצעת עבודה באקוודור, בדרום אמריקה, לנהל שם את פעילותה של משתלת דנציגר.

הם השתלבו בקהילה יהודית פושרת ביותר. הילדים למדו שם בגן שבו שילבו שפות אנגלית וספרדית. עברית דברו בבית.

בית הספר היה יהודי, אבל רוב התלמידים היו צאצאים לזוגות מעורבים. היו גם ילדים ששני ההורים גויים.

תנאי החיים היו מצויינים, רמת החיים גבוהה. התגוררו בווילה בת שלוש מאות מטרים בשלושה מפלסים,

מדשאות מוריקות ובריכת שחיה, ונוף המשקיף אל שלושה הרי געש. מה חסר?! באקראי פגשו בזוג מטיילים מישראל.

לפי תומם אמרו שאינם חושבים לחזור ארצה. מה לא טוב פה? הזוג הישראלי היה המום? מה פירוש?! אתם ישראלים, ומקומכם בישראל!

למה?! מה יש לארץ ישראל להציע, ואין להם באקוודור?

ואז נזכרה רינה בשאיפה שלוותה אותה מאז ומתמיד: בעל עם שתי רגליים על הקרקע.

האם היתה הכוונה לקרקע של אקוודור? לווילה מול הרי הגעש?

החליטה שלא. מקומו של יהודי בארץ ישראל.

 

השיבה הביתה

שבו ארצה לביתם במודיעין. שלחו את הילדים לבית ספר ממלכתי, ועדיין לא היתה רינה רגועה. לא בטוחה שעשתה את המעשה הנכון.

השפה שסיגלו הילדים לעצמם, הבוטות והתוקפנות הישראלית היוו ניגוד כה בולט לעדינות ההליכות באקוודור.

רמת הלימודים לא משהו, והרדידות… ובכלל, במה הם יהודים בארץ היהודים יותר מאשר שם, בגולה. לא חשבה להשתנות, לקבל עול תורה ומצוות,

אבל רצתה להיות עם שתי רגליים על קרקע היהדות, להתחבר יותר. נרשמה לסמינר, שכנעה גם את שי. בסמינר קיבלו על עצמם שמירת שבת,

אבל מה שהטריד בעיקר היה חינוך הילדים. אמר להם פעיל "ערכים": בוא, ניסע לבית ספר לילדי מתחזקים.

קשה לומר שהתרשמו מהמבנים ומחצר המשחקים של בית הספר ברעננה. הבן הגדול עומר היה שחקן כדורגל לנוער בקבוצה מובילה באקוודור.

כשחזרו לארץ הצטרף לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. שי ביקש לראות את מגרש הספורט של בית הספר. הוא עמד נטוע במקומו ועקב אחר המשחק.

ילדים כבכל העולם. רצים, משולהבים, מתחרים, בקול רעש והמולה. הצלצול נשמע, הכל נקטע, והילדים נהרו לכיתות. שי פנה אל הפעיל: "כאן ילמדו ילדי!"

מדוע, מה שכנע? אמר: "הקללה הנוקבת ביותר ששמעתי כאן, היתה: 'אתם לא יודעים להפסיד בכבוד!' כך אני רוצה שילדי יגדלו!"

הם מכרו את הדירה במודיעין ועברו לרעננה. השתלבו בקהילת השבים, קהילה מאוגדת ומאוחדת, נפלאה ותומכת.

הילדים מתחנכים למופת, והזוג מאושר: "סוף סוף, שתי רגליים על קרקע מוצקה!"

 

(מתוך עלון ערכים – השיבנו)

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

 

יש ילדות שאוהבות לרקוד, לטופף בצעדי מחול. אמי ראתה שאני כזו, ושלח אותי לחוג ריקוד.

עד מהרה הפך הסטודיו להיות ביתי השני. רקדתי בלי סוף. התמכרתי לבלט וקיבלתי מילגת השתלמות בארצות הברית.

שהיתי שם כשנה וחצי. למדו אתנו שם נערות מיפן ומתאילנד, מאירופה ומאפריקה.

ייצגנו את המגינה במופע של הבלט הישראלי והופענו ברחבי ארצות הברית ובאירופה. התנאים היו חלומיים,

הפינוקים מרביים, וההערצה ללא גבול, זוהר ועושר. פיסגת החיים הטובים.

חזרתי ארצה ופתחתי סטודיו לריקוד בראשון לציון. שש מאות תלמידות, עשר מורות. זה סחף.

חייתי את הסטודיו והחייתי אותו. זה לא היה רק מימוש חלום, זה הביא כסף רב ופרסומת.

והעיקר, אהבתי את מה שאני עושה והתגאיתי בהשגים. החיים נראו מושלמים. אך בד' אמותיי הבדידות הריקנות היו גדולים מנשוא…

וביום אחד תפסתי את עצמי. הסתכלתי על עצמי במבט מבחוץ. מה את בעצם עושה? תנועות גוף!

מתואמות, זורמות, חינניות, אבל חסרות כל תוכן, ריקניות. זה היה הלם. זעזוע. אתה חותר במשך שנים למטרה מסויימת,

מתאמן ומתרגל ומגיע לשלימות. של מה ? של כלום! נהנים ומתמכרים מהיוקרה, מההערצה של החינות, מההערכה של הצוות וההורים.

זה אולי טעם החיים, אבל אני מפסידה את החיים בעצמם. מכרתי את הסטודיו וחזרתי לבית הורי בפתח תקווה.

שם הכרתי את בעלי, מוטי. היו לנו המון קווים משותפים, חיבור אמיתי.

מוטי נולד בקרית שמונה. בדירה בת שניים וחצי חדרים התגוררו שלושה עשה אחיו ואחיותיו, הוריו והורי אביו.

הסבא רבי אברהם מרציאנו היה רב גדול ונערץ. הרב היה פייטן, וכן גם בניו. כשהם מתכנסים ומפייטים,

הם מרעידים קירות. מוטי לא הלך בתלם. מצא מפלט במועדון הנוער ובריקודי עם, השתלב בלהקת המחול של העיר וטס עימה לחו"ל.

לאחר פטירת אביו עזב את קרית שמונה הצפונית והדרים עד אילת. השתלב בצוות בידרו שהציג במלונות וערך הפעלות לילדי הנופשים.

שהה שם שנה וחצי ועלה לתל אביב ללמוד משחק. כיכב בהצגות לילדים, במחזמרים, בסרטוני פרסומת קלילים ובסדרות טלויזיוניות.

יחד עם זאת השתלם במשחק ונבחר כשחקן בתיאטרון הלאומי. מבחינתו, הגיע לפיסגה.

מובן שבתיאטרון היה שחקן זוטר המתחכך בשולי גלימתם של בכירי השחקנים. ואז הגיעה ההצעה הקוסמת:

התזמורת האנדלוסית מנסה להחיות את הנגינה ואת הפיוט שספרדי המקורי ומחליטה לרדת אל העם,

לשלב קטעי הומור קליל ומשחק עם הפיוטים הכבדים והרציניים. ומי מתאים לכך יותר משחקן צעיר ומצליח, בן למשפחת פייטנים?

זו היתה הפקה גרנדיוזית. כארבעה נגנים, אמיל זריהן בתפקיד הפייטן הראשי, ומוטי מרציאנו בקטעי המשחק וההומור.

חרשו את הארץ, והקהל יצא מגדרו. ואז הכרתי אותו. לא הסתנוורתי מהילת השחקן. התרשמתי מהאדם.

מהאישיות ומהתכונות הנפלאות. אמרתי: במקום הזה כבר הייתי, ועזבתי. בוא נחיה מעתה את החיים האמיתיים.

אמר: את מדברת כמו אמא שלי: "הצגות עושים בבית הספר, מתי תתחיל לעבוד?".

 

משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

נישאנו, והוא התחיל לעבוד בערוץ yes כסוכן מכירות והתקדם למהל צוות, מנהל אזור ומנהל מרחב.

סיים תואר ראשון במנהל עסקים ובהתמחות בשיווק והמשיך להתקדם מתפקיד לתפקיד.

כיום הוא מנהל השיווק ללקוחות הגדולים חברת נעמן. בתי מלון, רשתות בתי קפה ומסעדות, ומרכזי מכירות.

התקופה הראשונה היתה מושלמת. בילויים, טיולים, מסיבות. הבריאות איתנה, הזוגיות נפלאה, הפרסה מצויה,

החברה מקסימה, ושלושה ילדים שאין כמותם. אבל לאט לאט התפוגג הקסם, והבועה התנפצה. אתה חש ריקנות.

עוד יציאה, ועד מסעדה, עוד מסיבה, עוד הצגה, ואתה חוזר בתחושת שממון מדכדכת. משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

יום אחד מתקשרת אמי: אחוותך מארגנת הפרשת חלה, את חייבת לבוא. אמרתי: עזבי, אמא, אני לא בקטע. אמרה: זה לא יפה.

אחותך הקטנה מארגנת, ואת מחרימה, תראי את עצמך, ואם לא יתאים לך תלכי. מה לא עושים למען כבוד המשפחה!

 

הגיעה אחת, קראו לה הרבנית

הגעתי, והדלת בקושי נפתחה. נערות עליזות גודשות את הבית, ואיפה אני בסיפור? הגיעה אחת, קראו לה הרבנית.

עבר ליחשוש בלהט: תהיו בשקט הרבנית הגיעה. הסתכלתי עליה. אולי בגילי, אבל האישיות קורנת. האצילות כובשת.

התחילה לדבר, ואני מחשבת: מתי אצא כבר ידי חובה, ואוכל להתחמק וללכת. הרבנית דיברה בשקט, להט עצור, כבוש.

בדממה המתוחה נשמעה כל מילה. אמרה: הקמח והמים מסמלים את הגשמיות ההכרחית. "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".

לא הכרתי את המאמר הנפלא. הסוכר והשמן והשמרים מייצגים את המותרות וההתפחה, וזה בסדר, מותר ומשביח.

אבל בתנאי שידעו שבראש ובראשונה נותנים חלק לכהן, המייצג את הפן הרוחני, את המשמעות הנעלה של החיים, את עבודת השם.

היא דיברה, ואני הקשבתי כמהופנטת. היא מדברת אלי ועלי, אני מזדהה עם כל מילה. החיים שלי אינם לחם וחלה, אלא עוגת קצפת.

אבל הרוחניות חסרה. ואז היא מדליקה נרות, ומברכת, ומזמינה את כולן לבקש בקשות, להתפלל.

ואני רואה את כולן עוצמות עיניים בדבקות, לוחשות משאלות. הייתי בהלם. לפתע כבה האור, רק הנרות הבהבו,

ומישהו השמיע קלטת נגינה, והרבנית שרה עם כולן שירי נשמה. התמוגגתי. הטקס הסתיים, והרבנית נפרדה לשלום.

הלכתי אחריה, ביקשתי לשאול. נענתה בשמחה. התחלתי לספר על החיים שלנו, על המסיבות המשמימות.

רציתי לשאול איך מוסיפים קורטוב רוחניות לחיים. והרבנית, כולה תום וטוהר, פוקחת עיניים תמהות, מתנצלת:

מחילה, אני באמת מצטערת, אני לא יודעת מה לענות לך. הבנתי שהיא שרויה בעולמות אחרים, של קדושה וזוהר,

קינאתי בה כל כך. אמרתי שאני מבקשת ורוצה לדעת יותר בנושא. עיניה אורו, ענתה שיש לשוחח על כך בניחותא, והחלפנו מספרי טלפון.

 

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות?

הודיתי לאמי ולאחותי על החוויה, וסיפרתי למוטי. התקשרתי אל הרבנית ושמחתי לשמוע שוב את הקול העדין והשקט,

את הנימה השמחה והנלהבת. אבל בעיקר את התוכן. איך היא רואה את הטוב ואת הנאצל שבכל אדם ובכל דבר.

אין בעולמה מקום לנרגנות ולקבלנה, ודאי שלא לרכילות ולהשמצה. באיזו עדינות היטתה את השיחה אם עמדתי לגלוש למחוזות שלא רצתה לשמוע.

היא נהייתה עבורי מושא להערצה. הלוואי ואהיה זכה וטהורה כמותה.

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות? שאלתי מתי, ענתה: היום לפנות ערב. איפה ?

אמרה: אצלנו בבית ומסרה את הכתובת. הייתי בהלם. תבינו, היא היתה עבורי הכוהנת הגדולה, והיא מזמינה אותי למקדשה.

אמרתי: בית חילוני לחלוטין, איך נבוא לבני ברק? אמרה: זה בסדר, בואי כמו שאת. התקשרתי ל בעלי: אתה זוכר את הרבנית?

אמר: איך אפשר לשכוח, את מדברת עליה כל יום. אמרתי: היא הזמינה אותנו להדלקת נרות חנוכה.

הגיב: מעולה, איפה? היה בטוח שזו מסיבת חנוכה באיזה אולם. לביבות וסופגניות וכאלה. אמרתי: בבני ברק.

אמר: מה, איך אנחנו נכנסים לשם? וחוץ מזה, הילדים לא יתלהבו מהרעיון. אמרתי: בוא ננסה. עד שהגיע, שכנעתי את הילדים.

אמרתי להם: למדתם על טקס הבגרות של הילידים באפריקה? כן, התלהבו. תופי הטם טם, מסכות המכשפים, ריקוד הנערים.

הייתם רוצים לראות? ודאי עיניהם ברקו. טוב, אפריקה רחוקה. אבל פה קרוב יש שבט מתבדל, החרדים, ויש להם חגים ומנהגים בני אלפי שנים.

הוזמנו להיות נוכחים בטקס מקורי. רק נזכור שאנו אורחים. נראה, נעקוב, ונשמור את רשמינו לעצמנו.

נדון עליהם בבית. תוכלו לספר בכיתה, לא כל אחד מורשה להיות נוכח.

 

כאילו היו בהצגת בית ספר.

נסענו, חנינו, עלינו, והתקבלנו במאור פנים. הבטתי סביבי. פעם ראשונה שראיתי מעון חרדי. הקירות לבנים,

משובצים בתמונות ממוסגרות של רבנים. בקיר הנגדי ארון ובו מדפים גדושי ספרים. במרכז שולחן ארוך מכותר בכסאות מרופדים.

ליד התריס עומדת חנוכיה גדולה מכסף, ובה בזיכי שמן זית. הרב, בעלה של הרבנית, לוח. את יד בעלי ומציג עצמו,

ואני תוהה: כזה שקט, האם אין להם ילדים ? לפתע הרב קורא: הדלקת הנרות! מהמסדרון נכנסים אחד, שניים שלושה,

ארבעה, חמישה, ששה, שבעה. בדממה. סוקרים אותנו במבט מהיר ומכתרים את האב במעגל משפחתי קסום.

הוא מדליק נר, ופונה אל הרבנית: אמא, אפשר? והיא עונה: כן, אבא. הוא מברך וגוחן ומדליק, והילדים ניגשים בדממה,

אחד אחד בתורו, ומדליקים את החנוכיות הרבות, הנמוכות, הסובבות את החנוכיה שלו. מסיימים, ופוצחים בשירה מתואמת,

כאילו היו בהצגת בית ספר. אני מסתכלת על מוטי, ומוטי מסתכל עלי. אנו מבינים זה את זה בלי מילים. איזו אצילות, איזו קדושה,

אבל בעינינו לא זה העיקר. איזה כסוד הדדי בין הבעל לאשה, ובין הילדים להוריהם. אין בדל של התנצחות, של מריבה,

אף לא שמץ זלזול. הטקס הסתיים וישבנו לשולחן. ישבנו, אנחנו וילדינו והמארחים. ילדיהם פשוט התאדו, חוץ מילדה אחת,

אולי בת עשר, שמילאה במקצועיות מעוררת השתאות את תפקיד המלצר. הביאה וערכה, הגישה ופינתה. בבית העלינו רשמים.

הבת שלי אמרה: איזה מריבות יש אצלנו על פינוי השולחן, ופה ילדה בת עשה מגישה ומפנה מבלי שיאמרו לה…

הבנים התפעלו מהשקט שעלה מחדר הילדים. אנו התפעלנו מאוירת הרוגע והאחדות. התקשרתי להודות על החוויה,

ופטפטנו. ציינתי את הרוגע ואת השלווה מול ההתנהגות המרגיזה של החרה. ושאלתי מה הסוד.

מה הסוד?

אם את רוצה לגלות את הסוד, תלכי עם בעלך לסמינר של "ערכים". אמרתי: איך אלך לסמינר, ככה, כמו שאני ? אמרה לי בדיוק.

ככה, כמו שאת. זה סמינר לחילונים, כולם לבושים כמוך. את בטוחה ? אמרה: כן, הנה מספר הטלפון. רשמתי את המספר,

ושאלתי את בעלי: בא לך ללכת לסמינר ? נרתע: מה נעשה שם ? אמרתי: לא יודעת, בוא ננסה. השיב: טוב, אם את רוצה, תבררי.

חייגתי וענו. שלום, אמרתי: תשמעי, גם בימי עיון יש הפוגות, הצגות, מופעים. מדברים קצת. אין ים , בריכה, הפעלה, הרקדה?

נאנחה: תראי, היהדות כל כך רחבה ועמוקה, כל כך מקיפה, והמסגרת כל כך קצרה, עד שבקושי נדחס המינימום, ידיעות החובה.

הלוואי והיינו יכולים להרחיב את היריעה. אבל מי שרוצה להכיר את יהדותו, חייב להירשם לסמינר. האמת, נרתעתי.

אמרתי: אחשוב על כך. שאלתי את בעלי, ולמרבית הפלא, הוא לא נרתע. אמר: בואי ננסה. אם לא נשרוד, נחזור.

הגענו לסמינר במלון 'גולדן קראון', ונהיה לנו חושך בעיניים. גברים בשחור לבן, נשים בכיסויי ראש, לאן נפלנו?!

אמת, כולם מחייכים ומאירי פנים, כאילו מכירים ותיקים משכבר הימים. ובכל זאת, שמורה של בני ברק. נרשמים ונכנסים, ונרגעים.

יש כאן גם חילוניים. לבושים כמונו, מבולבלים כמונו. המלון ברמה, החדר מקסים, האוכל מעולה, והחשש מנקר. מי יודע מה מכינים לנו פה.

יש תכניה, ועמדו בהבטחה. ים של הרצאות, ננסה. התיישבנו, ואפשר לומר שמאז לא קמנו. כלומר, כמובן,

היו הפסקות לשינה ולאכילה ולהתאווררות, אבל ההרצאות כבשו. גם ברמה, גם בצורת ההגשה. התחברת למסר,

הזדהית עם הנאמר, הסכמת עם כל מילה. הידע של המרצים מדהים. על כל שאלה יש תשובה. מנומקת, בציון המקור.

אין מילים. מהרצאה להרצאה קונים ידע מרחיבים אופקים, ורק בסוף מתברר שכל הרצאה היתה נדבך בבניין המושלם,

אגף הארמון הנהדר של ההשקפה הכוללת. האמונה בבוקר ובהנהגתו, בתורתו ובמצוותיו.

 

הסמינר שינה את חיינו.

והשבת! החגיגיות והשמחה, כל הפנים מאירות וזורחות. העיניים נוצצות והשפתיים מחייכות. והרב לסרי עולה על כסא ומניף ידיים: שבת שלום!

ומאורת עונים: שבת שלום! נשיר לכבוד המלאכים המלווים אותנו ואומרים: יהי רצון שגם לשבת הבאה יהא כן,

אצל כל אחד בביתו, וכולם צועקים: אמן! איזהו התרגשות. ואז הוא פוצח בזמר: שלום עליכם מלאכי השרת, והמונים מצטרפים בהתמוגגות.

אני נדהמת. מילא אנשי הצוות החרדים. אבל רוב השרים הם חילונים. היו, עד לפני יומיים. וגם מוטי, במלוא גרונו: ממלך מלכי המלכים,

הקדוש ברוך הוא. מאיפה הוא יודע, היכן החביא זאת? והקידוש, בכזה הרגש, גדוש משמעות. המילים מוכרות, אבל מעולם לא חשבתי על תוכנן.

ומוטי נעמד ונהיה הפייטן, מסמר הסעודה. כולם התמוגגו, הוא יודע את המלאה, הייתי כה גאה בו! הסמינר שינה את חיינו.

ידעתי שאני הולכת לשבור את כל הקירות ולבנות הכל מחדש. אני רוצה להיות לא סתם דתית, אלא חרדית כמותם. התקשרתי לרבנית.

ברכתי אותה בכל הברכות שלמדתי בסמינר, ותאמינו לי, זה אוצר בלום, ושום ברכה לא חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני חייבת את השינוי הזה,

אני רוצה לאמץ את השפה העדינה, הנקיה, היפה, את הרוגע הנפשי, את השלווה. את התפילות הנרגשות, שירי הנשמה,

הקשר הנפלא עם בורא עולם. כבר ניסיתי למצוא את האושר בשירה ובמחול, בפנינים וביהלומים, בביגוד ובהנעלה, בטיסות ובשייט,

וכעת אני יודעת שבמקום אחד לא ניסיתי: בליבי פנימה, בקשר הפנימי עם בורא עולם. הסמינר היה הארה מסנוורת. לאן אנו חוזרים, לעלטה? לאור של פנס?

 

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים.

בעלי ואני היינו מתואמים מבלי להחליף מילה בנושא. הוא חבש כיפה, לבש ציצית, רכש תפילין מהודרות והחל לפקוד את בית הכנסת.

אני התקשרתי לרבנית, ביקשתי כתובות. איפה קונים ביגוד, כיסוי ראש. היא ניסתה לקרר, לצנן. תרגעי, תנחתי, תרדי מהעץ.

תזהרי, מקפיצה נופלים. לקחתי חבילת אשפתונים גדולים, רוקנתי לתוכם את כל ארון הבגדים. עליתי עם בעלי לגג,

הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים. מול הלהבות התפללתי בדביקות. יהיה רצון, כשם שנשרפן הבגדים כך יישרפו כל עוונותינו.

העבר אין, והעתיד לפנינו. רק לאחר שהבגדים נשרפו נזכרתי שבעצם אין לי מה ללבוש. עוד לא קניתי חצאיות.

בעלי הסיע אותי לבני ברק למסע קניות. הזעקתי את הרבנית, והיא ליוותה אותי בכל צעד, תרתי משמע. היא הדמות שאליה אני שואפת להידמות.

בעדינות, באורחות הדיבור, באמונה העמוקה. ללמוד ממנה איך אפשר להזכיר את הבורא חמש פעמים במשפט של שלוש מילים.

לפתע מתחלחלים כשנזכרים איך דיברנו פעם. באיזו בוטות, באיזה לעג, באלו ביטויים. איזה שיח ניהלנו, איך פגענו בקרובים ובידידים.

מודים אלף פעמים על השינוי, על פקיחת העיניים, על קירבת הבוקר. על שיעורי התורה של הבעל, על הילד שהולך לישיבה והילדה בחינוך תורני.

היא מלמדת אותנו פרשת השבוע, שירים, דינים, ברכות. ילדת בית ספר מנהלת את הבית!

 

אמרת לרבנית: זה לא הוגן שאשמור את כל האור לעצמי, ואנשים כה רבים מתהלכים כסומים. אינם יודעים איזה אוצר מחכה להם ב"ערכים".

היא נתנה בי אמון ואירגנה כנס חיזוק ברמת גן. הגיעו כמאתיים נשים. עמדתי מולן וסיפרתי את סיפור חיי. הן ישבו פעורות פה.

היה לי כל מה שהן רק חולמות. שפע מותרות, גודש עושר. הצלחה מסחררת, מעמד חברתי, והכל נבוב, ריק, חלול.

היום אני גדושה בתוכן, ברוחניות, בחיבור ליהדות ולבורא, באושר אמיתי. כמה ידיים הושטו לקבל את הפרוספקט של הסמינר הבא.

והרבנית חיבקה אותי ואמרה: אני כה גאה בך!

 

(מתוך עלון 'השיבנו' – ערכים) בעלי בעלי

התעוררתי בבהלה רבה, בדמעות התקשרתי לאבי וביקשתי ממנו בדחיפות לחקור אחר העניין

התעוררתי בבהלה רבה וצמרמורת אחזה בי בכל גופי, בדמעות התקשרתי לאבי שיחי',
וסיפרתי לו אודות החלום וביקשתי ממנו בדחיפות לחקור אחר העניין

 

הסיפור הבא נסוב אודות סבי רבי אברהם קלר ז"ל שהיה אדם פשוט ביותר אשר כל חייו בצניעות רבה,

ורחוק היה מן הפרסום מרחק רב. סבי ז"ל כל חייו הקפיד ביתר שאת בעניין הגזל כך שבהספד שכתב עליו בנו,

כתב שהיה מקפיד בעניין הגזל, כחמץ בפסח, כאשר במהלך חייו ויתר פעמים רבות על דברים אשר היה בהם ספק גזל,

וכל מה שלא היה שייך לו לא היה נוגע ולו בקצהו. וכדוגמא בערב פסח היה מוכר אלומיניום באורך 5 מטר,

והיות והיה מגיע כגליל ארוך מאוד ולנכדיו שהיו חותכים ציווה לתת לכל חתיכה 5 ס"מ יותר,

כדי שאם ייחתך בעיקום לא יבוא לידי גזל והאמור הוא בכמות כ"כ קטנה עד לא מורגשת,

וכן אמר פעם מוכר גוי שכשאדון קלר מביא סחורה כלל אינו בודק,

כיון שהיה בטוח באמינותו ואכן מוכר היה בדקדוקו הגדול בענייני ממונות וזכה וקידש שם שמים בזה.

זכה סבי בחיזוק עם רב מישראל ע"י מה שהתפרסם כי בלווייתו שהייתה בשיאו של נגיף הקורונה

בגל הראשון שבשעת לילה מאוחרת, השלים למניין אדם עלום שעד היום לא התברר זהותו

וכעת נוסף המעשה דלהלן שגם הוא החל מתפרסם וגורם חיזוק גדול והמעשה שהיה כך היה.

 

ואז לקח אותי לחדר והראה לי כסא שעליו חמש ספרים

י"ג בתמוז תש"פ, בשעות הבוקר התיישבתי לנוח בין המטלות הרבות ולפתע נרדמתי והנה אני חולמת כי אני נפגשת עם סבי,

רבי אברהם משה קלר ז"ל שנפטר אך לפני כארבעה חודשים כשהוא בסלון ביתו והיה הולך וחוזר מצד לצד באומרו "החמש ספרים – החמש ספרים"

והיה נראה דואג מאוד! בתחילה כשראיתיו לא שמתי את ליבי לדבריו וגם לא התייחסתי ולכן המשכתי,

בהמשך החלום חזרתי לסלון בו היה סבי וראיתיו ממשיך בטלטוליו מצד לצד כשאומר "החמש ספרים – החמש ספרים,

ואני בתוך חלומי אני תופסת את עצמי ואומרת רגע הרי סבא נפטר ומה לו פה לכן אמרתי לו "סבא תחזור"

ואז לקח אותי לחדר והראה לי כסא שעליו חמש ספרים ואמר לי בנחרצות "אני צריך להחזיר את חמשת הספרים" "אני לא יכול לעלות"

ואמרתי לו מספר פעמים באופן ברור מאד אתה תלך תחזור למקומך ואני אחזיר לך את הספרים ואז,

בחלומי ראיתיו הולך לחדר אחר שהיה בו שירה וזימרה ואנשים מבני המשפחה שרקדו ושרו במקום.

התעוררתי בבהלה רבה וצמרמורת אחזה בי בכל גופי, בדמעות התקשרתי לאבי שיחי' בנו של הסבא וסיפרתי לו אודות החלום,

וביקשתי ממנו בדחיפות לחקור אחר העניין היות וחריפות הבקשה להחזיר את 5 הספרים נכפלה מספר פעמים במהלך החלום.

חיפוש הספרים

אכן אבי נכנס לבית הסבא שבירושלים אשר בו חי מאז עלותו ארצה לפני כ-3 שנים והחל בחיפוש מעמיק אחר כל ספרו ספר,

בהיותו בודק את שייכותו על פי הנרשם בתחילת הספר אך העלה חרס בידו, ונפנה מיד אל אחותו שגרה בארגנטינה,

בבקשה אם תועיל לחפש ולחקור היטב אם נמצאים תחת רשות אביהם 5 ספרים שאינם שלו,

שניים מהנכדים הלכו בזריזות אל בית המדרש של הקהילה ביודעם כי הותר שם ספרים ונמצאו שני ארגזים מלאים ספרים,

ולאחר חיפוש בהם נמצא כי ישנו ספר אחד בלבד שאכן שייך לאחר שהוא בנו, אבי שיחי',

הנכדים השאירו הספר שם בחשבם כי אין הגיון שיוטרח מהשמים עבור ספר של בנו שנמצא ברשותו ומסתבר שהאמור,

הם ספרים של אנשים שאינם מהמשפחה, משם פנו לביתו של נכד נוסף, ובשומעו זאת אמר כי ברשותו ספרים רבים שהשאיר הסבא בארגנטינה,

ואמר שיחפש באותם ספרים ואכן מצא בהם ארבעה ספרים, שלוש מהם שייכים לאבי שיחי' (בנו) ואחד של בתו אחרת,

ובכך התברר שעם הספר האחד שהשאירו בבית המדרש הרי הם חמישה הספרים הנמצאים ברשותו ואינם שלו ומיד החזירו הספרים לבעליהם.

וכפי שאמר אחד הפוסקים שבשכונת גבעת שאול בירושלים, כי בגזל אין זה שונה בין אם הוא ממשפחתו או משכן או כל אחד אחר,

לאחר מספר ימים הגיעה התמונה מארגנטינה וזיהיתי מיד את הספר שעוסק בסיפורי הבעל שם טוב הקדוש,

שהוא היה הראשון בערימת הספרים שהראה לי סבי בחלום על פי התמונה שבחזית הספר והכריכה הישנה שבלתה.

 

אכן הורה הגאון רבי יצחק קולדצקי ורבים גדולים נוספים ,שמצווה מאד לפרסם זאת ובפרט בזמנינו אנו, שבית המקדש איננו וחרב ממנו בגלל שנאת חינם,

והנה לנו ראיה עד כמה מקפידים בשמים אף על ספרים ששייכים לבן שוודאי אינו מקפיד, שעל כל פנים מקפידים בזה שיחזיר,

וצריך שיהיה זכאי לרדת לזה העולם לסיים תיקונו בהחזרת רכוש שאינו שלו אשר ברשותו.

"שיהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה של רבי אברהם משה בן רבי חיים ז"ל, מסתיים לו המכתב המרגש.

 

(מתוך אור השבת  442 אב תש"פ)

חשבנו שרק נתפטר מהשטריימל והקפוטה והשנאה תיפסק, אבל הם המשיכו לשנוא אותנו

שישים וארבע שנים אחרי, מול כל שגרירי האומות המאוחדות בעולם, הושמע פסק ההלכה הקדמון אבל

שישים שנה שלמות נדרשו כדי שהדבר הכל-כך מתבקש הזה יקרה.

קשה להאמין, אבל במשך שישה עשורים, אומות העולם לא ראו כל צורך להנציח את הזוועה שהתחוללה במרכז יבשת אירופה המשגשגת.

ארגון האומות המאוחדות – שכל מטרתו היתה אמירה של "לעולם לא עוד", שלא לאפשר עוד זוועות כאלו להתחולל בעולם –

לא טרח לציין את זכר השואה.

שישים שנה אחרי, בכ"ט בתשרי תשס"ו, התקבלה במועצת הבטחון החלטה מספר 60/7 הנושאת את הכותרת 'זיכרון השואה',

שכללה בסעיפי המבוא שלה אזכורים אוניברסליים על זכויות אדם ומניעת רצח עם.

בסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה, קובעת העצרת הכללית את התאריך ה-27 בינואר,

שבו שחררו חיילי הצבא האדום את אסירי מחנה המוות אושוויץ ל"יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קרבנו השואה".

העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה – היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה אבל קדם לכך מאמץ גדול ומשולב של הרבה יהודים טובים,

בראשם שר החוץ הישראלי דאז מר סילבן שלום, שגריר ישראל באו"ם דן גילרמן ומנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור.

העצרת גם קראה למדינות העולם לפתח תוכנית לימוד בתחום זיכרון השואה, עודדה את המדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה,

ואף הזהירה מפני נסיונות להכחשת השואה.

ועל כך נאמר, טוב מאוחר מלעולם לא.

*

כמה שנים לאחר מכן, לקראת טקס יום הזיכרון הבין-לאומי בשנת תשס"ט,

קיבלתי הזמנה רשמית לבוא ולנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הפעם הנושא היה מוגדר.

התבקשתי לשאת הרצאה בנושא "הגורמים והסיבות לתופעת האנטישמיות העולמית".

באוויר ריחפה שאלה אחת שעליה התבקשתי לנסות להשיב: מה גורם לכך שבמשך אלפי שנים רודפים את העם היהודי לדורותיו?

התייצבתי על הפודיום, מולי נציגים של הרבה מאוד מדינות ולאומים. המעמד עצמו כתב את המילים.

"גבירותי ורבותי", פתחתי, "אם תבחנו את סיפורו של העם היהודי, את העבר הקרוב והרחוק שלו,

תוכלו לדעת את התשובה על שאלתכם. אני", המשכתי, "עשיתי זאת עבורכם. התבוננתי בסיפור המפותל הזה וגיבשתי עמדה מוצקה".

רגע של שתיקה, ואז המסקנה: "ובכן, לאנטישמיות אין שום סיבה הגיונית!

אי אפשר להסביר באורח הגיוני את השורשים של שנאת ישראל ושל רדיפת העם היהודי. אני אומר לכם רבותי, אל תנסו".

חובת ההוכחה והנימוק עוד היתה מוטלת עלי.

"אני", סיפרתי להם, "ילד יהודי שנולד בעיירה במדינת פולין העצמאית. בסביבתנו חיו והתהלכו רבבות יהודים – בעלי חסות בפולין –

שהיו מזוהים בקלות. היו להם זקנים מרשימים ופאות מגודלות, הם לבשו קפוטות מיוחדות, חבשו מגבעת או שטריימל,

דיברו בעיקר בשפת האידיש. בקיצור, היינו שונים מכל שאר האוכלוסייה.

"לא פעם שמענו ביקורת נוקבת. טענו שההתעקשות שלנו להתבדל בשמות, בשפה, בלבושים ובתרבות היא שגורמת ומתדלקת את השנאה.

האמת, שהיו רבים מאיתנו שנטו להאמין לכם. המחשבה הייתה שלו רק נתפטר מהשטריימל והקפוטה,

לו נתחיל לדבר בפולנית ולהתערב בתפקידים ציבוריים, הכל ישתנה לטובה.

השנאה תיפסק, השכנים ילמדו להעריך את הכישרון והידע שלנו והאנטישמיות תיעלם.

 

"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".

"במרחק של כמה קילומטרים מביתנו", המשכתי לספר לשגרירי האומות, "שכנה המעצמה הגרמנית.

גם שם חיו רבבות יהודים כנתיני חסות. אלא שהם נהגו אחרת לגמרי. במשך מאות שנים הם נזהרו,

לא חבשו קפוטות וגם לא שטריימלך. הם גילחו את הזקנים, התלבשו בהתאם, דיברו גרמנית מליצית יותר

משוכללת מהגרמנים עצמם, קראו את גתה ושילר והתאמצו להתערות בכל התחומים.

"אלפי יהודים בגרמניה ובאוסטריה לחמו כתף אל כתף עם אחיהם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

אחרים השתלבו בתעשיית התרבות הגבוהה, הלחינו יצירות, ניגנו, שלא לדבר על שכבת הבנקאים שסייעו לכלכלת המדינה,

למדענים ולמלומדים שפיתחו את הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה, את המחקר ואת המדעים המודרניים.

"למרבה הפלא, היהודים הללו ספגו קריאות הפוכות לגמרי. כולם טענו שהם מגזימים. שעליהם להצטנע ושלא להשתלט על המדינה.

'הפרוטוקולים של זקני ציון' סימנו אותם כמי שזוממים לכבוש את התרבות והכלכלה. וכולנו יודעים איך זה נגמר.

"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".

והנה ראיה נוספת, זיכרון נוסף מימי ילדותי. "כמעט בכל תחנת רכבת תחתית ברחבי אירופה, יכול היית למצוא גרפיטי בשפות שונות:

'יהודי לך לפלסטינה'. כילד קטן, יצא לי לפגוש את המשפט הזה לפחות בארבע שפות, כולל צרפתית.

 

"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".

"הייתה כאן איזו סברה. שנאו אותנו כי אנחנו דיירי משנה בבית לא שלנו. משכירים לנו חדרים, ואנחנו מתנהגים לא יפה,

מרעישים, מלכלכים ומטרידים. עם כל הכאב, לרגעים אפשר היה להאמין לזעקה של שכננו, שהתריסו מולנו:

'צאו לנו מהחיים, תקימו לכם בית, ואנחנו נכבד אתכם. רק אל תחיו על חשבוננו'.

"חלפו שנים, ואנחנו חזרנו הביתה. עברנו את השואה, וכל מה שרצינו היה ללכת לפלסטינה. והנה ראו זה פלא:

פתאום סגרו את השערים. היינו צריכים להתגנב בסירות מעפילים, להבריח גבולות ולהתאמץ.

"אחרי שכבר הגענו והתיישבנו בבית, שום דבר לא עזר. שנתיים וחצי אחרי השואה,

מצאנו את עצמנו שוב מול שבעה צבאות ערביים שרוצים לזרוק אותנו לים, ונחרדנו לראות ששוב העולם שותק.

"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".

הניגודים הללו רק הולכים ומחריפים. רדפו אותנו ברוסיה כי הבינו שאנחנו קפיטליסטים, שנאו אותנו בגרמניה כי אנחנו קומוניסטים.

ועד היום תראו מה קורה בקמפוסים באירופה ובארה"ב על פניו אין שום הבדל בין התלמידים היהודים ובין חבריהם לספסל הלימודים, אבל אותם שונאים.

"אין לי שום הסבר אחר, אלא זה", סיימתי את נאומי העצוב, "אנטישמיות זו מחלת נפש המונית. אין לחפש לה הסבר הגיוני".

*

אלפי שנים לפני שעמדתי על בימת האו"ם, עמד יהודי אחד קדוש, רבי שמעון בר יוחאי קראו לו,

והוא חווה על בשרו את האנטישמיות של תקופתו, כשנאלץ להתחבא שלוש עשרה שנים במערה בגליל רק כי העז לא לציית לרומאים.

הניסוח שלו היה חד ותמציתי. "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".

אלפי שנים אחריו עמד גאונה של פולים, רבי מנחם זמבא הי"ד, עוד קרבן שסיים את חייו ברצח אנטישמי במרד גטו ורשה,

ואותו גאון ניסה להבין את דברי רבי שמעון. מה זאת הכפילות הזאת: "הלכה היא – בידוע"? אם הדבר ידוע, למה צריך לומר שזאת 'הלכה'?

ההסבר שלו מצמרר. "כמו שאנחנו שומעים על פסק הלכה אנחנו לא מנסים לדון אם הוא מוצדק או לא,

איש לא מנסה להבין מה עומד מאחורי ההלכה של איסור בשר בחלב למשל. הלכה, זאת הלכה.

כך בדיוק היא שנאת בני עשו לזרע יעקב. הלכה פסוקה. אל תנסו למצוא לה צידוקים. היא כזו, מין חוק טבע אפל.

חיידק של טירוף שקשה למצוא לו צידוקים מתחומי ההגיון.

 

(משפחה ג' כסלו תשפ"א – הקשיב ורשם: ישראל א' גרובייס)

 

סדר הדלקת נרות חנוכה – כולל הורדה!

סדר הדלקת נרות חנוכה

 סדר ההדלקה – להורדה לחץ כאן

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

ביום הראשון מוסיפים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

 

אחרי הדלקת נרות חנוכה אומרים: 

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל מִצְוַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ:

מזמור שיר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי (מיורדי) מִיָּרְדִי בוֹר: זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

מעוז צור:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כִּלָה.
חַיַּי מָרְרוּ בְּקוּשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי. כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל. זְרֻבָּבֶל. לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי:

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ. וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים.
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה:

סדר הדלקת נרות חנוכה בפורמט pdf – להורדה לחץ כאן

"אתה רוצה לקבל ברכה? הרי אתה מחלל שבת בפרהסיא, ודינך כגוי גמור!".

אִם רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל מֻשָּׂגִים, עַל הַתְמָדָה בַּתּוֹרָה, רָאִינוּ בְּדוֹרֵנוּ אֶת הַסְּטַיְפְּלֶר זַצַ"ל, גִּיסוֹ שֶׁל מָרָן הַ"חֲזוֹן אִישׁ" זַצַ"ל.

מִשְׁפַּחַת קַרֶלִיץ, מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הַ"חֲזוֹן אִישׁ", הָיְתָה מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר בְּקוֹסוֹבָה, עִיר הֻלַּדְתּוֹ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה אֲחוֹתוֹ לְפִרְקָהּ,

חִפֵּשׂ לָהּ הַ"חֲזוֹן אִישׁ" חָתָן, וְהִגִּיעַ אֵלָיו שִׁמְעוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם מֻפְלָג, וּשְׁמוֹ רַבִּי יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל קַנְיֶבְסְקִי.

בְּאוֹתָם יָמִים הוּא כְּבָר הוֹצִיא קֻנְטְרֵס תּוֹרָנִי, וּמִמֶּנּוּ רָאָה הַ"חֲזוֹן אִישׁ" אֶת גַּדְלוּתוֹ בַּתּוֹרָה.

כַּאֲשֶׁר הִצִּיעוּ לַסְּטַיְפְּלֶר אֶת הַשִּׁדּוּךְ, הוּא הָיָה צָרִיךְ לִנְסֹעַ בְּרַכֶּבֶת, כְּאַרְבַּע שְׁעוֹת נְסִיעָה.

סֵדֶר הַלִּמּוּד שֶׁלּוֹ הָיָה לִלְמֹד בִּרְצִיפוּת יוֹם וְלַיְלָה וְיוֹם, שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת, לְאַחַר מִכֵּן לִישֹׁן כַּמָּה שָׁעוֹת וְשׁוּב לַחְזֹר וְלִלְמֹד.

כֵּיוָן שֶׁהֻצְרַךְ לִנְסֹעַ בָּרַכֶּבֶת, עָשָׂה הַסְּטַיְפְּלֶר חֶשְׁבּוֹן שֶׁיִּלְמַד אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בִּרְצִיפוּת, וּלְאַחַר מִכֵּן יוּכַל לִישֹׁן בָּרַכֶּבֶת.

אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר עָלָה לָרַכֶּבֶת, הוּא רָאָה שֶׁהַמּוֹשָׁבִים שָׁם מְרֻפָּדִים, וְהָיָה לוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶם שַׁעַטְנֵז, לָכֵן נִשְׁאַר לַעֲמֹד כָּל הַנְּסִיעָה.

כָּךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, הָיָה זֶה לְאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁן חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁעוֹת!

לִפְנֵי הַפְּגִישָׁה, הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁיְּאַפְשְׁרוּ לוֹ לִישֹׁן מְעַט, אֲבָל גַּם לְאַחַר הַשֵּׁנָה הַקְּצָרָה, הוּא הִגִּיעַ לַפְּגִישָׁה כְּשֶׁהוּא עָיֵף וְרָצוּץ, וּבְמַהֲלָכָהּ נִרְדַּם מִדֵּי פַּעַם…

אִם לֹא דַּי בְּכָךְ, גַּם שְׁמִיעָתוֹ הָיְתָה לְקוּיָה.

 

הַהֲלָכָה אוֹמֶרֶת שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן,

הַסִּבָּה לְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא גֻּיַּס לַצָּבָא הָרוּסִי וְשָׁם הֻצַּב בְּאֶחָד מִלֵּילוֹת שַׁבָּת בְּעֶמְדַּת שְׁמִירָה.

הָיָה זֶה בַּקֹּר הָרוּסִי, כַּאֲשֶׁר הַטֶּמְפֵּרָטוּרָה בַּחוּץ הָיְתָה הַרְבֵּה מִתַּחַת לָאֶפֶס. לֹא הָיָה לְכָל חַיָּל מְעִיל חָרְפִּי,

אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא לִשְׁמִירָה קִבֵּל מְעִיל חַם, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׂרֹד בַּקֹּר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הַסְּטַיְפְּלֶר לָצֵאת לִשְׁמִירָה בְּלֵיל שַׁבָּת,

הוּא גִּלָּה כִּי הַחַיָּל שֶׁהָיָה לְפָנָיו תָּלָה אֶת הַמְּעִיל עַל עֵץ סָמוּךְ. הַהֲלָכָה אוֹמֶרֶת (שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן שלו) שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן,

הֵן לִתְלוֹת עָלָיו דְּבַר מָה וְהֵן לְהוֹרִיד מִמֶּנּוּ. אָמְנָם הָיָה זֶה חֲשָׁשׁ שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אֲבָל הַסְּטַיְפְּלֶר עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁאֵין זֶה פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מִיָּדִי,

שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לִשְׂרֹד כַּמָּה דַּקּוֹת בְּלִי מְעִיל. וְכָךְ הֶעֱבִיר אֶת כָּל הַלַּיְלָה בְּלִי מְעִיל, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵזִיז אֶת גּוּפוֹ כָּל הַזְּמַן כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם.

אֲבָל אֶת הָאָזְנַיִם אִי אֶפְשָׁר לְהָזִיז, וּמֵהַקֹּר הַנּוֹרָא נִפְגְּעָה שְׁמִיעָתוֹ.

כַּאֲשֶׁר הִסְתַּיְּמָה הַפְּגִישָׁה, סִפְּרָה אֲחוֹת הַ"חֲזוֹן אִישׁ" עַל הַבָּחוּר הַמְיֹעָד, שֶׁבְּמַהֲלַךְ הַפְּגִישָׁה נִרְדַּם כַּמָּה פְּעָמִים, וְגַם כַּאֲשֶׁר הָיָה עֵר, בְּקֹשִׁי שָׁמַע אֶת מַה שֶּׁאָמְרָה.

בֵּרֵר הַ"חֲזוֹן אִישׁ" אֶת הָעִנְיָן וְאָמַר לַאֲחוֹתוֹ: "הַסִּבָּה שֶׁהוּא נִרְדַּם בְּמַהֲלַךְ הַפְּגִישָׁה, הִיא בִּגְלַל יִרְאַת הַשָּׁמַיִם הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ,

שֶׁנִּמְנַע מִלִּישֹׁן בַּדֶּרֶךְ מֵחֲשַׁשׁ שַׁעַטְנֵז, וּבְעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה, אָכֵן הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ טוֹב, אֲבָל אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ שֶׁכָּל הָעוֹלָם יִשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ!"

זֶה הָיָה הַסְּטַיְפְּלֶר זַצַ"ל, קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים!

 

הַנְּזִיפָה שֶׁהֶחְזִירָה בִּתְשׁוּבָה

סִיפֵּר לִי הָרַב שְׁלֹמֹה סָאלֶם הי"ו, שֶׁהָיָה לוֹ חָבֵר רָחוֹק מִשְּׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אִישׁ עֲסָקִים גָּדוֹל.

וְהוּא לָקַח אוֹתוֹ אֶל הַסְּטַיְפְּלֶר כְּדֵי לְקַבֵּל בִּרְכָתוֹ, בְּתִקְוָה שֶׁהַדָּבָר יְחַזְּקוֹ לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

כַּאֲשֶׁר הִגִּישׁ הַלָּה אֶת הַפֶּתֶק לַסְּטַיְפְּלֶר כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכוֹ, הוּא הֵחֵל לִצְעֹק עָלָיו וְאָמַר בְּתַקִּיפוּת:

"אַתָּה רוֹצֶה לְקַבֵּל בְּרָכָה? הֲרֵי אַתָּה מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, וְדִינְךָ כְּגוֹי גָּמוּר!".

הָאִישׁ הַזֶּה נִכְנַס לַסְּטַיְפְּלֶר עִם כִּפָּה עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ הַפֶּתֶק שֶׁכָּתַב, רָאָה הַסְּטַיְפְּלֵר בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ, כִּי הַלָּה מְחַלֵּל שַׁבָּת!

הָרַב סָאלֶם חָשַׁב שֶׁלְּאַחַר נְזִיפָה שֶׁכָּזוֹ, בְּוַדַּאי יִתְנַתֵּק אוֹתוֹ עָשִׁיר לַחֲלוּטִין מִשְּׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת,

אַךְ הַשְׁפָּעַת נְזִיפָתוֹ שֶׁל הַסְּטַיְפְּלֶר הָיְתָה הֲפוּכָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קָדְשׁוֹ כִּי דִּינוֹ כְּגוֹי גָּמוּר, קִבֵּל עָלָיו לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה.

לְאַחַר שָׁנָה נִכְנַס שׁוּב אֶל הַסְּטַיְפְּלֶר, וְהַפַּעַם מְעֻטָּר זָקָן, כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵר מִצְווֹת בִּשְׁלֵמוּת,

וּכְשֶׁרָאָהוּ הַסְּטַיְפְּלֶר אָמַר לוֹ: "אַתָּה רָאוּי לִבְרָכָה גְּדוֹלָה!"…

כָּךְ הָיְתָה רוּחַ קָדְשָׁם שֶׁל הַצַּדִּיקִים.

 

(פנינים מתוך  הספר 'משכני אחריך')

גלרית תמונות מרהיבות לחג החנוכה

חנוכה

Mendy Hechtman/Flash90

 

Hadas Parush/Flash90

 

Hadas Parush/Flash90

 

Hadas Parush/Flash90

 

Mendy Hechtman/Flash90

 

Liba Farkash/Flash90

 

 Aharon Krohn/Flash90

 

David Cohen/Flash90

 

David Cohen/Flash90

 

Sebi Berens/Flash90

 

Aharon Krohn/Flash90

 

Mendy Hechtman/Flash90 

 

Hadas Parush/Flash90

 

Hadas Parush/Flash90

 

Hadas Parush/Flash 90

 

Flash 90

 

Miriam Alster/Flash90

 

Gershon Elinson/Flash90

 

Mendy Hechtman/Flash90

 

תמונה

Hadas Parush/Flash90

 

חנוכה

Hadas Parush/Flash90

 

Mendy Hechtman/Flash90

Mendy Hechtman/Flash90

 

Yonatan Sindel/Flash90

למה בכלל צריך להדליק נרות חנוכה?

חג החנוכה

מאת: עמית זינגר 

הערב יורד על שכונת גילה בירושלים בשעה שאנו פונים לראיין את רב המקום, הרב אליהו שלזינגר.

הקור הירושלמי חודר מבעד למעילים המחממים, מבדר קלות את צמרות העצים שממעל.

בעוד דקות ספורות נשמע מפיו של הרב, שמאחוריו ספרי הלכה רבים ועשרות שנות רבנות, על החג המתקרב, שכמוהו עוד לא חווינו.

מדי שנה, בחג החנוכה, יהודי העולם מתכנסים בשעות הערב ומדליקים נרות חנוכה, מדוע בכלל יש צורך להדליק נרות בחג החנוכה? אנו תוהים תחילה.

"חנוכה היא מצווה שחכמים תקנו אותה", משיב הרב שלזינגר. "הסיבה לתיקון החג והדבר החשוב ביותר בחנוכה

הוא פרסום הנס שהתרחש לעם היהודי בימים ההם, לפני אלפי שנים, אז ניצחו היהודים את הרומאים והגיעו לבית המקדש,

ומצאו שם פח שמן קטן ששימש אותם להדלקת נרות המנורה. באורח נס,

למרות שפח השמן היה אמור להסתיים לאחר יום אחד בלבד של שימוש בנרות, שדלקו במשך 24 שעות ביממה –

השמן בצלוחיות המנורה לא הסתיים במשך שמונה ימים, עד להכנת שמן חדש, נקי וזך עבור הדלקת נרות המנורה לכבודו של הקב"ה,

כך שרק כאשר הגיע השמן החליפי, נגמר השמן שהיה בפח הקטנטן. בעקבות הנס הפלאי והגדול הזה,

אנו מדליקים נרות חנוכה מדי שנה, כדי לציין את הנסים הגדולים שראו אבותינו בימים ההם.

לכן יש צורך בהדלקת נרות חג בפתחי הבתים.

"מה שעומד מאחורי חג החנוכה כולו", ממשיך הרב שלזינגר, "זה להודות ולהלל לקב"ה,

על הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, הן על ידי הניצחון של רבים בידי מעטים ושל טהורים בידי טמאים,

ורשעים ביד צדיקים, וגם על הנס שאירע בבית המקדש עצמו, דבר שהראה על חביבותם של בני ישראל בפני הקב"ה.

שני הניסים הללו: הניצחון במלחמה ופח השמן שדלק במשך שמונה ימים, מוזכרים לנו מדי שנה על ידי הדלקת הנרות,

וכך אנו זוכרים את הנס הגדול שעברו אבותינו".

מדוע תקנו חכמים את חג החנוכה כדי להודות על נסים שאירעו אז? הרי אמור להיות צורך להודות תמיד בפני הקב"ה על ניסים שהוא עושה עמנו בכל יום? מדוע לקבוע חג דווקא עבור הנס ההוא?

"אכן. יהודי צריך להודות תמיד. כפי שאנו אומרים מדי יום: "על ניסך שבכל יום עמנו" – מדי יום, הקב"ה גומל עמנו נסים וחסדים.

ובאמת, יש ניסים שהם טבועים בתוך הטבע, ואיננו מרגישים בהם כל כך. עצם הדבר שאנו עומדים על רגלינו,

ויכולים לראות דרך זוג עיניים, ולשמוע דרך זוג אוזניים, אלו נסים לכל דבר. הרי אנו רואים לבדנו שלא כל אחד זוכה לזה.

מציאות זו כלולה בציטוט שהבאתי קודם: "על ניסך שבכל יום עמנו.

"אך ההבדל בין הנסים הללו – היום יומיים – לנס החנוכה הוא, שנס החנוכה הוא נס על-טבעי.

האירוע הזה של פח שמן אשר דולק במשך שמונה ימים למרות שתכולתו נועדה ליום אחד בלבד –

הוא נס שמעל הטבע. גם הניצחון של מעט היהודים את הרומאים, שהיו אז האימפריה החזקה בתבל,

היה נס שמעל הטבע הרגיל. על ניסים כאלו אנו חוגגים יום טוב".

יום טוב פרטי

מה אדם צריך לעשות כהודיה לקב"ה? וכיצד אפשר להודות לקב"ה בדרך הטובה ביותר על הנסים השגרתיים שאדם עובר מדי יום?

"בתפילה שאנו מתפללים, אנו מודים לקב"ה על חסדיו ונפלאותיו עמנו. זה בנוגע לנסים השגרתיים כביכול,

אלו שמתקיימים עמנו מדי יום. אולם אדם שאירע לו נס פרטי מעבר לדרך הטבע – יכול ואף ראוי כי יקבע לשם כך –

הוא ובני ביתו – נס שיצוין מדי שנה באותה עת שאירע לו הנס. אנו רואים מקרים דומים,

של קביעת נסים על ידי יחידים ולפעמים גם עיירות יהודיות שעמדו בפני גזרה קשה וניצלו, שקבעו את יום הצלתם לחג הודיה".

"בימים הללו של החג", מבהיר הרב שלזינגר, "יש חשיבות בקיום סעודת מצווה ובאמירת הלל ללא ברכה,

בגלל שברכות תוקנו רק על ידי החכמים וגדולי ישראל בדורות עברו". לדוגמה, מציין הרב שלזינגר את ה"פני יהושע",

שיום אחד כאשר למד בביתו, קרס ארון הספרים שלצדו והוא נלכד תחתיו.

באותם רגעים שבהם שהה תחת לארון הבטיח כי אם יינצל הוא יחבר ספר על התורה. ה"פני יהושע" אכן ניצל ממוות,

ואת יום ההצלה שלו הוא ציין מאז כיום טוב. וכמובן, שגם את הבטחתו קיים וחיבר את ספרו הגדול שהאיר את עיני ישראל.

מה המשמעות של חג החנוכה שהתרחש לפני אלפי שנים לתקופתנו?

"רבים ביד מעטים מתקיים גם בתקופתנו. היהודים היו ונותרו מעטים בעולם, וגם השנאה שיש כלפי העם היהודי נותרה כשהייתה.

אז כהיום. ממש עכשיו למדנו על ההלכה, שעשיו שונא ליעקב. ללא כל סיבה, הבנה ורעיון במציאות.

ואם לא הייתה לנו סייעתא דשמיא, ברור שלא היינו מצליחים להתקיים ולו לרגע קט בעולם הזה, מול השנאה העזה שיש כלפינו.

"בכל זאת, למרות השנאה העזה הזו, עם ישראל חי וקים. ויתירה מכך, לא הייתה עוד תקופה בה יש כל כך הרבה תורה ותפילה בעם ישראל.

זהו נס פח השמן שלנו, היות והתורה נמשלה לפח השמן הקטן. הנה שגם בדור הזה, שנראה כה רחוק ממציאות של נסים,

אנו רואים בחוש את הנס הגדול מכולם, את נס ההישרדות היהודית ואת נס עולם התורה והמצוות המשגשג.

והפח הזה אינו דולק שמונה ימים בלבד, אלא אלפי שנים, ועדיין הולך ודולק גם ברגעים אלו,

ולכל אחד מאיתנו יכול להיות בו חלק אם נפתח כעת דף גמרא או משנה או חומש ונצטרף ללהבה הבוהקת,

העולה היישר אל כיסא הכבוד של בורא העולם".

בתקופה זו עם ישראל מתמודד מול מגפת הקורונה המשתוללת ופוגעת ברבים מאוד. מה המסר שחג החנוכה מלמד אותנו על התמודדות, שנוכל לקחת עמנו כעצה לימים אלו?

"המסר החשוב ביותר שמלמד אותנו חג החנוכה, זו העובדה שמעטים ניצחו את הרבים, שהקב"ה לא זנח ועזב את עם ישראל,

אלא נלחם בעבורו. כן בכל הדורות, אנו מלמטה והקב"ה מלמעלה נלחם בעבורנו.

"בנוסף נוכל לקחת מהחג את האומץ והעוצמה שהיו ליהודים המעטים שהיו אז, שהלכו להילחם מעטים נגד רבים,

העזות הזו, האומץ הזה, מראה לנו כי הם ידעו שאין להם סיכויים כלל, אבל החליטו לעשות את שלהם ולסמוך על הקב"ה שילחם עבורם.

כן גם כעת, אנו נעשה את המוטל עלינו, מול המגפה המשתוללת, ונזכור כי הקב"ה יילחם עבורינו ויחלץ אותנו במהרה מהמגפה המשתוללת".

כאשר יצאנו אל הרחוב הקר לאחר תום השיחה עם הרב שלזינגר, הקור היה מצמרר פחות.

חמימותם של דברי התורה ששמענו זה עתה, המשיכה לבעור בנו כשלהבת העולה מאליה עוד זמן רב לאחר מכן.

'ממש עכשיו פינו אותנו, הלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו'.

'ממש עכשיו פינו אותנו, הלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו'.
אמרתי לו: אני מנתק את השיחה ומתחיל מיד לומר תהילים

יהושע לייבזון

 

לפניכם סיפור נפלא שנשמע מפי בעל המעשה הרב ר. ממודיעין עילית. הרב ר. זכה לייסד מסגרת לימודים מיוחדת בעיר מודיעין השכנה שבמסגרתו בני נוער שלומדים בתיכונים דתיים לומדים חברותות עם אברכים, ובכך הם משלימים ומרחיבים בעבורם את השעות המוקדשות במוסדות אלה ללימוד התורה.

פעילות זו זוכה להצלחה מיוחדת. הקשר הבריא והמקרב שנוצר בין האברכים לתלמידים נושא פירות משובחים ומשפיע לטובה על עתידם ועל עתיד משפחותיהם.

בוקרו של יום הושענה רבה – ערב שמחת תורה – בעיר התורה מודיעין עילית. נגיף קורונה גרם לכך שכל איש חגג בביתו, הוא ומשפחתו. שמחת החג המיוחד הייתה מושפעת מהלבבות אל החוץ, ופחות מהחוץ אל הלבבות. עובדה זאת יצרה תחושה מיוחדת של חג שכולו קודש לה' – חוויה רוחנית מופלאה ומרוממת שכבר עומדת להסתיים…

מתפללי ה'ותיקין' הרבים, שהשכימו קום ביום זה כמנהג המקובל מדורי דורות, כבר שבו מן התפילה . לולביהם פרועי ראש. ערבותיהם חבוטות כדת וכדין, ועיניהם מאירות באושר עילאי ובשמחה לגומרה של מצוה.

נכנסים הם אל הסוכה לכוס קפה של בוקר, אך אופס… ריח חריף מכה באפם. מבט אל ההרים השוכנים באופק הדרומי הסביר את הכל. להבות כתמתמות ליחכו את השמים והסתערו על הצמחיה העבותה המכסה את ההרים שממול. לאחר כמה ימי שרב הפכה צמחיה זו לחומר בערה מסוכן. הרוחות הסתיעו ברוח מזרחית שנשבה בעוז באותה שעה, והאש טיפסה במהירות אל פסגות ההרים וכילתה את כל הנקרה בדרכה.

על פסגת הגבעה שממול מודיעין עילית שוכן הישוב 'כפר אורנים'. כעת היו עשרות בתים ממנו, אלו העומדים בקו הנוף, מאוימים על ידי האש. אלו שהתקשרו למכבי האש זכו למענה כי הכוחות כבר בדרכם למקום, אולם לא היה צורך בעין מקצועית כדי להבין שהשרפה עומדת לצאת מכלל שליטה.

בשעתיים הקרובות התפשטה האש במהירות על פני כל ההרים שמסביב וכילתה בדרכה עשרות דונמים של חורש טבעי. האויר היה אפוף עשן סמיך, ועשרות צוותים של לוחמי אש התאמצו כדי להגן על בתי הישוב הסמוך. אלא שכל זמן שהרוח סערה בעוצמה לא היה לאל ידם להושיע.

ממרחק נשמע קולו הצרוד של המגפון הקורא לתושבי הישוב להתפנות מבתיהם מפני האש והעשן, לעבר מתחם שהוכן עבורם בעיר מודיעין הסמוכה. ניתן רק לדמיין את החרדה שהכתה בלבבותיהם באותה שעה, כשכל תושב חרד על גורל ביתו שעלול לההפך למאכולת אש.

וכך מספר הרב ר.:

"מביתי צפיתי בלשונות האש המתקרבות במהירות לבתי הישוב 'כפר האורנים' ופתאום נזכרתי ביוסי. יוסי הוא אחד מתלמידי התיכון שלומדים בחברותא עם אברכי הכולל, ומשפחתו מתגוררת באחד מהבתים המזרחיים בישוב, אלו שאוימו עתה על ידי האש הנוראה. הייתי מודאג מאד לשלומו ולשלום ביתו.

צפיתי מחלון ביתי בלהבות שהחלו ללחך את הבתים ובששת מטוסי הכיבוי הדואים באויר הלוך ושוב ומשליכים חומרים מעכבי בערה על ההרים שמסביב בנסיון נואש למנוע מהאש להתפשט לעבר הבתים. תוך כדי דיבור הוצאתי את הטלפון הניד מכיסי והתקשרתי ליוסי.

הייתי זקוק לכמה נסיונות חיוג עד שהצלחתי להשיגו. מעבר לקו הוא נשמע היה מבוהל. 'הרב', הוא אמר לי, כשקולו מתאמץ לגבור על ההמולה והבהלה ששררו סביבו, 'ממש עכשיו פינו אותנו במהירות למודיעין. השארנו הכול מאחור. השמועות אומרות שהלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו, ומי יודע אם יהיה לנו להיכן לחזור…'

חיפשתי מילים כדי להרגיעו ולא מצאתי. אולם פתאום, הגיעה אלי הארה משמים ואמרתי לו: 'יוסי, עד שאנו מדברים, החשש שלך יכול חלילה להתאמת חבל על כל שניה. אני מנתק את השיחה ומתחיל מיד לומר תהילים, יחד עם ילדי. אני ממליץ גם לך לעזוב הכל ופשוט להתפלל…'

נפרדתי ממנו באיחול מעומק הלב כי החשש יתברר כחשש שוא ולא יארע כל נזק לו ולמשפחתו, ומיד התיישבתי להתפלל יחד עם ילדי. קראנו פרק אחר פרק בכוונה ובהתעוררות, כשמבעד לחלון נשקפים למולנו המאמצים האינטנסיביים שעורכים כוחות הכיבוי מהאויר ומהקרקע. המשכנו להתפלל ברגש ובכוונה גם כשמסך העשן כיסה את שדה הראיה שמולנו, ובתי הישוב הסמוך נעלמו מעינינו.

רק בשעות הצהרים הצליחו כוחות הכיבוי להשתלט על האש שהספיקה בינתיים לכלות שטח גדול ביותר. הנוף הירוק שכה התרגלנו אליו, הפך לשחור ומפוחם. שמחנו לשמוע שבחסדי שמים אין נפגעים בנפש, אולם השמועות על כך שיש כמה בתים בישוב 'כפר האורנים' שעלו באש טרדו את מנוחתינו.

הייתי מרותק לדעת מה עלה בגורל ביתו של יוסי, אך נאלצתי להמתין במתח עד שמשפחתו תוכל לשוב אל הבית ולאמוד את הנזקים.

שעה ארוכה חלפה עד שראיתי את מספר הטלפון של יוסי מופיע על צג הסלולרי שלי. מהרתי לענות. מעבר לקו נשמע קולו הנרגש של יוסי: 'הרב, זה פשוט לא יאמן! אני בטוח שהכל רק בזכות התפילות…!'

אך בקושי הצלחתי לחלץ מפיו כמה מילים שהבהירו לי את גודל הנס. מסתבר כי בה בעת שקראתי עם ילדי תהילים בביתי, גם יוסי בעצמו התיישב במקום שאליו פונה עם משפחתו כדי לומר תהילים ולבקש על גורל ביתו, לבל יעלה באש חלילה.

והנס אכן התרחש. בעוד הבתים שמימין ומשמאל לביתו ניזוקו קשות מן האש או נשרפו כליל, ביתו שלו לא נפגע בכהוא זה. כמו הוקף בענני כבוד, התרחקה האש מהבית ודלגה לבית שאחריו.

שנינו ידענו את הסוד שהגן על הבית מפני האש. היתה זו התפילה שנאמרה בדיוק ברגע הנכון ויצרה חומת הגנה שמנעה בעד האש מלפגוע בבית".

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

(מתוך עלון 'וכל מאמינים' – 356)

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

 

זה היה לפני כעשרים שנה. הרב ארי שישלר, שליח חב"ד בסטארתבון שבדרום אפריקה, עשה חופשה משפחתית קצרה במפרץ פלטנבורג, בחוף המערבי של המדינה.

במהלך החופשה, כשהלך יום אחר ברחוב, ניגש אליו אדם מבוגר, הושיט את ידו לשלום, ואמר: "אני סם גלמן, נעים מאוד!".

הרב שישלר זיהה מיד שהאיש יהודי, הציג את עצמו, והזמין את שיחו לשבת על ספסל ציבורי ולשוחח. האיש פתח ואמר: "רצוני לספר לך סיפור קצר". עיניו הצטעפו. הוא נשא את מבטו אל הנוף הפסטורלי שנפרש לפניהם, והחל לספר:

זה היה בסוף קיץ 1992. יום אחד, נשמעו נקישות על דלת ביתי. ניגשתי אל הפתח והופתעתי לגלות מולי שני צעירים אורתודוקסיים. הפניתי את מבטי וראיתי רכב גדול חונה על הכביש. 'טנק המצוות' נכתב עליו באותיות ענק.

השניים פנו אליי בחביבות ואמרו: "נשמח לבקר אותך בביתך, מר גלמן". הזמנתי אותם להיכנס.

השניים התיישבו בסלון וסיפרו לי שהם עושים סיור מטעם הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד, בניסיון לאתר יהודים ולהעניק להם מידע וסיוע. "אין כאן הרבה יהודים", אמרתי להם, "אבל אני שמח לפגוש אתכם ולשוחח עמכם".

הדקות הבאות התנהלו על מי מנוחות. זו היתה שיחה קלה על הא ודא. כמעט התיידדתי איתם, ואז הכל השתבש.

הם פנו אליי בהצעה להניח תפילין. אינני יודע למה, אבל בקשתם הכעיסה אותי. חשתי שזו חוצפה מצידם להיכנס לביתי ולהציע לי לעשות מעשה דתי. הנדתי את ראשי מצד לצד בנוקשות ואמרתי: "מצטער, אני מבקש לסיים את ביקורכם. תודה לכם ושלום".

השניים הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו מה קרה, בסך הכל הציעו לי להניח תפילין. אבל כשראו את כעסי ונחישותי, מלמלו כמה מילות התנצלות, קמו ויצאו.

שבועיים אחר כך, חל ראש השנה. נהגנו לחגוג את היום הזה בביתנו, וככל שהתאריך הזה התקרב, החל מצפוני להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?! הלוא חגגתי בר מצווה בנעוריי והנחתי תפילין. ושני הבחורים האלה היו נחמדים כל כך!

מחשבות החרטה לא עזבו אותי במהלך החג כולו. קראתי פעם במקום כלשהו שבראש השנה צריך לקבל החלטה טובה. אט-אט נבטה בי מחשבה שעליי לכפר על התנהגותי הבוטה כלפי שני הצעירים, על ידי ש… אתחיל להניח תפילין.

פניתי לחפש את התפילין הישנות שלי. הפכתי את הארונות ופתחתי מגירות, עד שמצאתי אותן. בהתרגשות ניערתי את האבק שהצטבר עליהן, אחרי שנים שלא נגעתי בהן. להפתעתי ידעתי להניחן. מתברר שהלימוד לקראת הבר מצווה נחקק בליבי.

כשהנחתי את התפילין עבר בי רטט של התרגשות. עמדתי כך זמן ממושך, וחלצתי אותן. למחרת התעוררתי ובליבי געגועים לתפילין. ההתלהבות לא פגה גם ביום השלישי. כך הנחתי תפילין יום אחר יום. חודש אחר חודש, עד שלוח השנה עשה הקפה שלמה, ושוב הגיע ראש השנה.

במהלך החג החלטתי לשדרג את המצווה. קבלתי עליי שבעת הנחת התפילין אקרא את פרשת 'שמע'. בשנה הזאת הנחתי תפילין בכל בוקר וקראתי את 'שמע ישראל'.

בראש השנה השלישי החלטתי לעשות עוד צעד, וקבלתי עליי לקיים עוד מצווה. המתכונת הזאת נהפכה לנוהל קבוע – בכל ראש שנה עשיתי עוד צעד לעבר שורשיי היהודיים.

שנה אחת החלטתי ללמוד תורה. בביתי היה חומש ישן התחלתי לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע. לאחר מכן גיליתי את אתר חב"ד באנגלית. הרגשתי כאדם צמא שמצא סוף-סוף מעיין מים חיים. קראתי בשקיקה תכנים מרתקים ונשאבתי לעולם היהדות.

יום אחד אמרתי לעצמי: סם, למה אתה שומר את כל השפע הזה לעצמך? הלוא יש כאן עוד יהודים, שתף אותם בזה! הצעתי לכמה מידידיי ומכריי להיפגש בביתי אחד לשבוע, וייסדנו שיעור תורה.

סם התרווח על הספסל, הניח את ידו על לוח ליבו ואמר לרב שישלר: "אני בטוח שאותם שני בחורים הרגישו רע מאוד למראה תגובתי. ודאי גם הצטערו על התנהגותי הבוטה, כמה הייתי רוצה שיידעו כי ביקורם אצלי לא היה לשווא! אבל נראה כי אין שום סיכוי לאתר אותם, כשאין לי מושג מי היו ומה שמם…".

האיש סיפר את סיפורו וחייך קלות. הוא לא הבחין בדמעה שזלגה מעינו של הרב שישלר.

התרגשות עזה מילאה את ליבו של הרב. בתחילה התקשה לדבר, ואז אמר בשקט: "אני חושב שאני מכיר את שני הבחורים".

"האומנם?!", תלה בו האיש מבט תמה.

"כן, אני מכיר את שני הבחורים שגירשת מביתך", אמר הרב שישלר בחיוך רחב, "אחד מהם יושב מולך עכשיו"…

 

 

(מאת לוי שייקביץ , מתוך עלון שיחת השבוע 1767)

שירים ומנגינות לחג חנוכה

חג חנוכה:

 

 

 

בזמן שאתם נהנים מהשירים תוכלו להתעניין:

למה חשוב כל כך להדליק נרות חנוכה?

איך מתחילים לחזור בתשובה?

מנהל המאפייה לקח איתו את כל סודות המקצוע, ופתח מאפייה מתחרה במדרכה ממול | מה אתם הייתם עושים?

"אתה רוצה שהקב"ה יעניש אותם על מה שהם עשו לך? זאת נקמה מסוכנת!"

 

 

סיפור קצר ומחזק: 

אברך חשוב סיפר, שבצעירותו בלומדו בישיבה, אחד מהבחורים היה קשה הבנה ותפיסה, בצורה נדירה, וכדי להבין ולזכור דברים פשוטים ביותר, היה צריך לחזור עליהם פעמים מרובות, וכך חוזר חלילה. הדבר היה מעורר רחמים, לראות אדם מתאמץ, ובכל זאת לא מצליח. אולם, על אף רמתו הנמוכה, החזיקו אותו בישיבה, היות שהיה מתמיד בלימודו, והוא איננו אשם בדבר.

לאחר תקופה, פגש האברך הנ"ל את אחד החברים שלמד עמו בישיבה, והלה סיפר לו, שאותו בחור שהיה קשה הבנה, ריחם עליו הקב"ה, ופתאום, בוקר אחד קם, וגילה שאת כל מה שחזר ולמד כל הזמן, ניתן לו במתנה, והוא יודע אותם על בורים! והיום הוא נהיה לאחד מהמיוחדים בחבורה, בהבנה ובזיכרון, בצורה נדירה. והגיע לכל זאת, על ידי שהרבה לחזור על לימודו בעמל ובסבלנות. מכאן נלמד גדול מעלת החזרה והעמל, שהם הסיבות העיקריות להצלחה בתורה.

יהי רצון שהקב"ה ישלח ברכה, הצלחה וסייעתא דשמייא לכל עם ישראל אמן.

 

 

נתקלתם פעם במושג 'יראת שמים'?

‫שלום כבוד הרב

יש לי שאלה

אני שומע הרבה פעמים בהרצאות את המשפט 'יראת שמים' מה זה יראת שמים, לפחד מהשמים? מה ההגדרה של 'יראת שמים'?

 

תודה,

קובי. ראש העין.

 

קובי, שלום וברכה

יראת שמים במובן המילולי הוא שתהיה לנו יראה מבורא עולם השוכן בשמים, ונרגיש בחוש שהוא רואה ומשגיח על מעשינו.

הפחד ברמתו הנמוכה הוא משום שיש בעולם הבא שכר ועונש, אך ברמתו הגבוהה יותר הוא מעצם התחושה שאלוקים נמצא עמנו לידנו, בוחן את מעשינו, ומייחל שנבחר בטוב ושיהיה לנו טוב.

אני יקדים לך הקדמה כדי שתבין מושג זה יותר טוב

החיים שלנו משולים לכרטיס אשראי, אנחנו נהנים מבלים וקונים עכשיו ומקבלים את ההנאות במיידי, ורק בסוף החודש משלמים את המחיר, וגם אז מקבלים הצעות לדחיית התשלום בריבית מטורפת. אולם חברות האשראי אינן טיפשות, על כל בזבוז בלי חשבון, בסופו של דבר נשלם את המחיר וחברת האשראי תמצא את הצורה הכואבת לגבות זאת מאיתנו עם ריבית והצמדה.

מה שחברות האשראי עושות, הן מנצלות את העובדה שאנחנו חווים את ההווה בצורה מוחשית, ובצורה טבעית אנחנו יודעים היטב מה זה אומר בעתיד, אך אנחנו לא חווים את מה שמצוי אי שם בירכתי המידע המאוחסן שבמח.

 

הפתרון שלנו אמור להיות שבזמן שבא לנו לבצע קניה חסר תועלת מיותרת נחווה לא את רגע הקניה, אלא את הרגע לאחר הקניה, האם אכן יש לנו תועלת בקניה זו, ונחווה כעת את רגע התשלום האם באמת יש לנו כיסוי לקניה זו, או שזה הולך לסבך אותנו בצורה שהמוצר אינו שווה את המחיר.

אנשים מוצלחים הם אנשים שהשכילו לחוות את העתיד כבר עכשיו.

היהדות העמידה את יראת שמים – להרגיש ולחוות כל הזמן בחוויה ולא רק בידיעה – כיסוד מרכזי ביהדות, כדברי משה רבינו (דברים י, יב): 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ'.

הצלחתנו בכל תחום ובפרט בעבודת השם תלויה כמה נצליח להחדיר בעובדה מתמדת את המושג של יראת שמים לא רק לידיעה אלא גם לחוויה, כאשר נחווה כי בקיום המצוה מצפה לנו שכר עצום, ומאידך בעבירה אנחנו גורמים לעצמנו נזק, נזק שנראה אותו בחוש באשראי בהמשך הדרך.

וברובד הגבוה יותר יראה הוא מלשון ראיה, כאשר נחיה תמיד בתחושה שהאלוקים נמצא לצדנו רוצה ומסייע לנו להתגבר ולהצליח.

 

אסיים בדוגמא של הרב שמשון פינקוס שהביא דוגמא משעשעת מהו יראת שמים:

שוטר שאהבתו לחובשי כיפה היתה "ידועה", עקב אחר זוג שומרי מצוות שנסעו על אופנוע, לאחר שעתיים של מעקב כשלאכזבתו הם לא ביצעו שום עבירת תנועה. הוא עוצר אותם ומודיע להם בתסכול רב, ואומר להם תראו שעתיים אני עוקב אחריכם ולא הצלחתי למצוא שום תירוץ לכתוב לכם דו"ח, השניים השיבו בבטחון מלא: ברור, אלוקים איתנו על האופנוע, והשוטר מיהר לרשום להם דו"ח – אתם 3 נוסעים על אופנוע…

התפקיד שלנו בעולם שנגיע לרמה זו של מוחשיות.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

 

 

10 דברים שכדאי לדעת על הצדיק בעל 'החפץ חיים'

10 דברים שכדאי לדעת על הצדיק בעל 'החפץ חיים'

אוהד אטינגר

 

רבי ישראל מאיר הכהן, התגורר בעיר ראדין במשך עשרות שנים. הוא התייתם בגיל צעיר מאמו, והיא התחתנה בשנית עם תושב ראדין שבבלארוס. היתה זו עיירה קטנה ולא נחשבת במיוחד, אבל דמותו המיוחדת של רבי ישראל מאיר, הפכה אותה למפורסמת.

במרוצת השנים, הפך רבי ישראל מאיר למפורסם בכל רחבי העולם היהודי.

כל כך מפורסם הוא היה, עד שכשנפטר, התפרסמה על כך ידיעה בעיתון ה'ניו יורק טיימס' באמריקאי ביום שלמחרת, וזאת, על אף שבאותן שנים, לפני כמעט 90 שנה, התקשורת לא היתה מפותחת ומהירה.

הנה עשרה דברים שכדאי לדעת אודותיו, ושערכנו לפניכם, לכבוד יום הילולא שלו שחל בכ"ד באלול.

  • את עיקר הפרסום שלו קנה רבי ישראל מאיר בזכות ספרו הראשון והחשוב 'חפץ חיים'. ספר זה קיבץ לראשונה בהיסטוריה את כל הלכות 'לשון הרע' לחיבור אחד, והוא עסק בנושא הזה בהרחבה כשהוא מסביר בפרוטרוט מה מותר לומר ומה אסור לומר.
  • חיבור חשוב נוסף שחיבר מלבד ה'חפץ חיים' זה ה'משנה ברורה'. חיבור זה מתפרס על פני שישה כרכים, והוא מבאר את אחד מארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'. החלק הראשון של השולחן ערוך, המכונה 'אורח חיים'.
    ה'משנה ברורה' הוא ספר יסוד בכל בית של שומרי תורה ומצוות, ובמיוחד בבתי האשכנזים. עם זאת, הוא מקובל מאוד גם בקרב קהילות הספרדים, בגלל שהוא מפרש את ה'שולחן ערוך', ספר הפסיקה המרכזי הן בקהילות הספרדים והן בקהילות האשכנזים.
  • את ה'משנה הברורה', כתב החפץ חיים בעמל וביגיעה רבה במשך עשרים וחמש שנים!
  • בנוסף חיבר עוד כעשרים חיבורים אחרים, לפי הצורך והשעה. אחד מהחיבורים שחיבר היה 'מחנה ישראל', והוא נועד לחיילים היהודים ששירתו בצבא רוסיה ובצבאות אחרים, שם לא היה להם אוכל כשר, והם היו צריכים להתמודד עם קשיים רבים בקיום המצוות. במיוחד עבורם חיבר החפץ חיים את הספר, ובו הוא פירט עבורם את ההלכות הבסיסיות, ואת התשובות ההלכתיות לסוג הבעיות שאיתן הם התמודדו בתקופת שירותם בצבא.
  • החפץ חיים, למרות שהיה פרוש לחלוטין מהבלי העולם הזה, והיה שקוע יומם ולילה בלימוד התורה, היה נוסע למרחקים גדולים ברכבת, כשהוא סוחב עמו מזוודה עם הספרים שחיבר והדפיס, ומוכר אותם בעצמו בעיירות השונות.
    הוא היה מגיע לעיירה, ניגש לבית הכנסת ואומר דרשה קצרה בין תפילת מנחה לערבית. לאחר מכן היה עומד בחוץ ומוכר את ספריו לכל דורש. כך התפרנס בצמצום, וכך הצליח לממן את הדפסת הספרים.
    כמו כן היה מייסד ובונה מטבחים כשרים בקרבת בסיסים צבאיים, ומפקיד יהודים יראי שמים שיבשלו מדי יום מזון כשר במטבחים הללו, לטובת החיילים היהודיים המשרתים בצבא, שיוכלו לאכול אוכל מבושל, ללא תשלום וללא כל חשש לגבי הכשרות.
  • למרות שהיה פוסק הלכה בעל שם, ועד היום עם ישראל צועד לאורו, סירב החפץ חיים בתוקף לכהן כרב העיירה או רב בית הכנסת. הוא העדיף להישאר מאחורי הקלעים, ולא רצה להשתעבד לעול הרבנות וניהול הקהילה, משום שהעדיף להשקיע את כל מרצו בכתיבת הספרים והפצתם.
  • עם זאת, החפץ חיים הקים בראדין ישיבה, שכמובן הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר, בגלל דמותו המיוחדת והקורנת של החפץ חיים. עם זאת, הוא לא הסכים לכהן כראש ישיבה או בכל תפקיד אחר בישיבה. את התפקידים מילאו תלמידיו וחתניו, והוא עצמו היה יוצא ובא, מדי פעם מסר שיעורים לתלמידים או שיחות מוסר קצרות ונרגשות, אבל לא החזיק בשום תפקיד רשמי.
  • זכה החפץ חיים להגיע לגיל מופלג מאוד, ונפטר כשהיה בן 94 לפי חלק מהגרסאות, ואולי אפילו בן 100 לפי גרסאות אחרות. שנת הלידה שלו אינה ברורה דיה, והוא נפטר בכ"ד אלול תרצ"ג (15 בספטמבר 1933). נטמן בבית העלמין בראדין, ומקום מנוחתו משמש כיום מוקד עלייה לרגל, בעיקר ביום הילולא מדי שנה.
  • אחד התחומים שבהם השקיע כוחות רבים, היה נושא עבודת הכהנים בבית המקדש. ה'חפץ חיים', חי באמונה יוקדת שבכל רגע ייבנה בית המקדש, וכמי שהיה כהן בעצמו היה חשוב לו לדעת היטב את ההלכות של הקרבת הקרבנות כדי שיוכל לשרת בבית המקדש. כמו כן רצה שכהנים רבים נוספים ידעו את ההלכות בצורה מושלמת, משום שבבית המקדש נדרשה עבודה של כהנים רבים. הוא הקים שיעורי תורה וקבוצות לימוד שעסקו במיוחד בנושא זה.
  • עודד רבות את היהודים בתקופתו לעלות לארץ ישראל, והיה ממקימי תנועת 'אגודת ישראל' שעדיין קיימת גם כיום, למעלה מ-100 שנה אחר הקמת, ואף יש לה נציגות בכנסת ובמועצות הערים הראשונות (יהדות התורה). יש הטוענים שהחפץ חיים עצמו אפילו קנה דירה בפתח תקוה, והתכוון לעלות לארץ ולגור בעיר, אך הדבר לא עלה בידו בגלל הטרדות הרבות והנושאים השונים שהיה צריך לטפל בהם באירופה.

נצעד לאורו, נלך בעקבותיו, נתחזק בלימוד ספריו הקדושים אשר הנחיל לנו, ובעיקר נקבל על עצמנו ללמוד מדי יום שתי הלכות מהלכות שמירת הלשון, כדי שנדע לשמור את פינו ולשוננו, וכמו שכתוב בפסוק ב'תהלים', "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

יהי זכרו ברוך, זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל.

 

8,000 שקל נעלמו בשקית אשפה ושבו באורח פלא!

מספר רבי חיים זאיד שליט"א סיפור מדהים ומרגש כאחד:

בבנין שאני מתגורר בפרדס כץ בבני ברק יש שכן שדר דלת מולי. בעיה אחת היתה בבית זה שאשתו תמיד היתה מוציאה את שקית פח האשפה שלהם החוצה מתוך כותלי הבית ומניחה את זה מחוץ לדלת ליד גרם המדרגות.

והסיבה היא בגלל שהיה קשה לך עם השקית שהייתה בבית, עם כל הריח והבלגן. ודבר קטן – מדובר כאן בקרוב לעשרים שנה שהם נוהגים כך, יום יום שעה שעה.

כמוהן הדבר הפריע לכלל דיירי הבנין. בכל פעם שנכנסו לקומה ריח רע שנדף מן השקית היה מקבל את פניהם, אכן קבלת פנים לא נעימה בלשון המעטה. שראיתי את כל המצב מהצד החלטתי שאני עושה לזה סוף טוב. במקום שכל השכנים יסבלו, ומתוכם אני, פשוט בכל פעם שאצא או ארד אקח את השקית לצפרדע ובמעשה זה לחסוך מריבות בין השכנים. וכך עשיתי בכל פעם שהייתי יורד ללמטה אני לוקח את שקית האשפה שלהם וזורק לפח.

אנשים מתקבצים יחד

בתחילה שהשכן ראה את זה הוא ישר אמר לי הרב זאיד, למה הרב לוקח את השקית לפח האשפה זה לא מן הכבוד הראוי וזה לא נעים להטריח את כבוד הרב לזרוק שקית אשפה בכל פעם.

אבל אני מצידי אמרתי לו שהכל טוב וזה דבר של מה בכך וגם יש מעלית לבניין כך שאין לי את מאמץ הירידה במדרגות בכל פעם שאני סוחב את השקית. חשבתי שתשובה זו תספק אותו אך מיד נודע לי שזה לא תשובה מספקת עבורו, ולכל כל פעם שהייתי זורק את השקית שלו לפח האשפה זה היה המתחיל בזה שהוא אומר לי שלא נעים שהרב סוחב את שקית הזבל ואין זה כבוד התורה, והיה מסתיים בכך שהייתי מפטיר לעברו שהכל טוב ושיסיר כל דאגה מליבו, כי יש מעלית שממוקמת בבניין.

לפני שבועיים ימים היתה שם שקית שחורה וכדרכי בקודש הייתי נוטל אותה ביד וזורק לפח הזבל שהיה ממוקם בחניה ממול לבנין שלנו, ומשם יצאתי לסידורים ולאחר מכן חזרתי לבית. אחרי עשרים דקות כשאני עולה לבית, לפתע מגיע אלי השכן ופניו לא כתמול שלשום. מבטו כאוב וצערו מורגש על פניו. תחושת כאב או ביאוס שלא הצלחתי להבחין ביניהם.

הוא עולה אלי לבית ואומר לי, הרב אל תשאל, צלצלו אלי עכשיו מהמקום בו אני עובד ואמרו לי ששלחו לי עשרים מזכרות של ארבע מאות שקל וזה יוצא סכום עצום של שווי של 8000 שקל. אבל הבעיה היחידה היא שאני לא ידעתי את כל זה כי פשוט ראיתי שקית שחורה וזרקתי אותה לפח ללא כל שימת לב, כמו בכל יום.

מיד חלצתי חושים ופעלתי במהירות הבזק ללא שניה של מחשבה וירדתי למטה בכדי לבדוק את הפחים של השכונה. אבל תקוותי התמלאו באכזבה אחת גדולה, אני מסתכל ורואה את כל פחים ברחוב ריקים מתכולה. כך שמשאית הזבל הקדימה אותי בכמה רגעים, ששווים אלפי שקלים…

וכאן נקלעתי לספק גדול. לא ספק על מה עושים אלא ספק הלכתי מורכב במיוחד, האם על המעשה שגרמתי לו הפסד של כסף אני חייב לו שמונה אלף שקל או שלא. וכאן בעצם מתחיל הויכוח ביני לבין השכן, האם אני חייב או שלא. ושלא תטעו הוויכוח הוא לא אם אני לא ישלם או הוא רוצה את הכסף, אלא להיפך אני רוצה לשלם והוא לא רוצה לקבל את הכסף.

לאחר דין ודברים ביני לבין השכן, החלטתי להראות אהבה לבורא עולם, ולמרות שיתכן והייתי פטור מתשלום גמרתי החלטה בליבי לבסוף אמרתי לו שלמרות שאין לי כסף ביד, אני מתחייב שכבר מחר בבוקר אני אגיש לפניו שמונה אלף שקל ויהיה מה. כאמור התחייבתי לו שהכל יהיה טוב, וההתחייבות תבוצע בזמן הקרוב ביותר.

אחרי כל הוויכוחים ודין ודברים, הוא פשוט גמר את ההחלטה כבתחילה שהוא לא מקבל ממני שקל ואפילו גם לא בצחוק. לאחר כמחצית השעה הגיע אלי החתן שלי בכדי לעזור לנו בכמה דברים בבית, תך כדי שהוא עושה את הדברים ביקשתי ממנו שיזרוק לי את הפח לצפרדע וסיפרתי לו את כל הסיפור שעבר עלי אותו יום עם השכן.

כשהוא ירד הוא לא הלך לבית. הוא פשוט חזר אלי בחזרה, ואז הוא אמר לי את המילים שהפתיעו אותי לגמרי שבכלל זרקו את כל הפחים והשאירו רק פח אחד על מקומו בשלום. כמובן מיד ירדתי והשקית השחורה עומדת למולי, אותה השקית של המזכרות בשווי שמונה אלף שקל חזרה אלי ובגדול, ללא שום הוצאה כספית או כל טרחה אחרת.

למחרת בבוקר כשיצאתי לתפילה שאלת את האיש זבל – שהכרתיו מזה כמה זמן בגלל שהייתי מכין לו בבוקר כוס קפה מידי פעם – למה הם לא זרקו את הפח האמצעי ואת כל הפחים האחרים הם כן זרקו ולא שכחו לא לפנות. התשובה של הנהג לא הפתיעה אותי ומיד שייכתי את זה לכך שבורא עולם רוצה לעזור לשני יהודים שמתווכחים וצריכים את הערבון של ה' יתברך ביניהם בכדי שיקיימו את 'ואהבת לרעך כמוך' בשלימות ללא כל פגם חלילה. וכך עונה לי הנהג, שהפך נתקע בין אבנים וחול ולא היה ניתן להרים אותו מפאת מה שנתקע לכן החליט לוותר על אותו הפח ולהמשיך הלאה.

אם שאלתם מהי ערבון של ה' יתברך, הרי שקיבלתם תשובה ניצחת ומוכחת.

 

(מתוך עלון 'אור השבת' 442 אב תש"פ)