האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

 

במציאות של ימינו זוכים אנו לראות מקרוב, רבים מאחינו שהיו רחוקים

מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת", כאשר

דברו אתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבער

באש של קדשה וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.

כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים

ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קדם לכן,

איך הייתי מסגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמתות תורתי, מהתורה הקדושה

שנתן לנו ה' יתברך!".

הדבר מזכיר את נסח הברכה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה: "את צמח

דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא

אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת

וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור,

עמו נתן להגיע אל הגאלה.

כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת

לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם

יש אלפים ב"ה.

בענין זה אספר מעשה שהיה:

לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חלונים שהבעל היה במאי טלויזיה מפרסם

והאשה עתונאית בכירה, שבקשי היתה נמצאת בביתה. רב הזמן הסתובבה ברחבי

העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.

בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב

בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת

סדור תפלה. והוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.

הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה,

אך כעת תצית להם, ותעשה כמעשיהם. באחת משבתות השנה בקש האב מבתו

שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתקף ובעז, והתנגדה לחלל את השבת.

"קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת", אמרה.

האב לא השתכנע ואלצה בכח להכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע אתך, אך דע לך

אבי היקר שאם תאלצני שוב לנסע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה

אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!". האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה

של בתו, והניחה לעשות כרצונה. באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה

המורה והרצתה על חג המולד במשך שלשה ימים רצופים, המקור לחג ומנהגיו, כששאר

השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:

"מורתי הנכבדת, לפני כחדשים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו

שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואלו על הנצרות את עומדת ומספרת כבר שלשה ימים,

על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!".

המורה נזפה בה ואמרה "הסתלקי מפה, את מפריעה לכלם, אל תטיפי לי מוסר על

מיסיונריות…". הבת לא נבהלה, ויצאה מהכתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים,

לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלמודים.

 

מה נתן לה כח לעמד כך מול המורה?

 

הלחץ הרב שהפעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר,

ונתן בה את הכח להמשיך לדבק באמת שלה, והתקים בה הפסוק:

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב).

דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתענין ולהסתקרן

על נושאי היהדות המסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלמה.

ללמדך שהבא להטהר מסיעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות

להתקרב לבוראו, הקב"ה מסיעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנסח הסליחות).

(מתוך הספר 'משכני אחריך', שמות)

אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק בלי כוונה מיוחדת, אך ישנן עניינים רמים בכל פרט בברכה.

אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק מבלי משים ובלי כוונה

מיוחדת, כשלאמיתו של דבר ישנו עניינים רמים בכל פרט ובכל נקודה בברכה.

 

מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם לֵייוׇאוׅיץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כותב בספרו

'דעת תורה', כי בפרשת 'ויחי' מלמדת אותנו התורה את המושג של 'ברכה'.

בחומש 'בראשית' בפרשת ויחי, מצאנו שיוסף בא ואומר לאביו כיצד להניח את

הידים. בהסתכלות שטחית, הדברים נראים לכאורה כזוטות, מה זה משנה כיצד

בדיוק יניח יעקב את ידיו? אך לא! אנו רואים כאן שבעניין ברכות יש לנעשה

משמעות רבה, ישנם כללים ברורים וסדר מדוקדק כיצד מברכים.

 

יוסף סבר כי מכיון שמנשה הוא הבכור, הרי שמׅסדר הברכה שהיד הימנית

תהיה דווקא על ראשו, כדי שאכן יקבל את הברכה התואמת לו.

 

כיצד פועלת הברכה?

 

מרן רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, בספרו 'נפש החיים' (שער ב פרק ד) כותב

שהברכה מכינה את התנאים הנדרשים לקבלת השפע. היא מכינה את

העולמות העליונים שיהיו ראויים לקבל את השפע, ולהמשיך אותו אל ראש

המתברך.

 

והנה מנהג ישראל במקומות רבים, שבליל שבת קודש מברכים את הילדים.

היעב"ץ בסידורו (בית מ"ד, סעודה ראשונה) מאריך מאוד בענין מנהג זה,

ומסביר שטעם המנהג לברך דווקא בליל שבת לאחר התפילה, הוא משום

שבזמן זה חלות ההשפעות הטובות של השבת, וראוי אז להמשיכן על הילדים.

 

במיוחד, מציין היעב"ץ, ראוי לברך את הילדים הקטנים, לפי שאין ביכולתם מצד

עצמם להמשיך שפע על ידי מעשיהם הטובים, שהרי צריכים הם להיות ראויים

ומוכנים לקבל את השפע. השפעות טובות אלו יורדות על ידי הגדול המברך אותם,

והן משפיעות מאוד לקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא. ברם, הוא מוסיף, שאנחנו

נוהגים לברך גם את הילדים הגדולים.

 

היעב"ץ מורה גם את אופן הברכה והצורה כיצד לברך; מניחים שתי ידים על ראשי

הילדים, ולא רק יד אחת. כי בדרך זו נהג משה רבינו כשבירך את יהושע, שבירכו

בעין יפה ובשתי ידים (ראה רש"י במדבר כז, כג). כך גם הכהנים שמצווים מן התורה

לברך את ישראל, מצאנו שמברכים את העם בשתי ידים.

 

המלאכים אף הם מברכים את האדם בליל שבת ברכה בשתי ידים. כך מובא

בגמרא (שבת קיט, ב), שהאדם האומר "ויכולו" בליל שבת הרי הוא נעשה

שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואותם המלאכים שמלווים אותו תדיר,

מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו.

 

לכן כותב היעב"ץ שראוי לברך את הילדים בשתי ידים, ושכן היה נוהג אביו

ה'חכם צבי'. והוא מציין שם, שאין לנהוג כאותם אנשים 'חסרי דעת' החושבים

שיש קפידא לברך ביד אחת, וכשמאחלים 'מזל טוב' זה לזה נותנים יד אחת,

וכן כשמברכים בברכת 'שבת שלום' נותנים יד אחת, שכן 'סוד הידים לברכה –

גדול הוא'. והדברים למעלה מהשגתנו!

 

בהקדם כל זאת, שואל היעב"ץ, אם כן? מדוע יעקב אבינו בשעה שבירך את

מנשה ואפרים שִׂכֵּל את ידיו ובירך כל אחד ביד אחת בלבד, הרי ודאי כשבירכם

בעין טובה בירכם?

 

 

אלא, כותב היעב"ץ דבר מופלא:

 

יעקב אבינו ידע היטב כי העדפתו של אפרים על פני מנשה, תקשה מאוד

בעיניו של יוסף, וכפי שאכן היה בסוף, שנאמר 'וירע בעיניו'. ועל כן, על אף

שבודאי ראוי היה שיברך כל אחד בנפרד בשתי ידים, אך אם באמת היה

עושה כן היה עליו להקדים לגמרי את אפרים לפני מנשה, ובזה היה מגביר

את קפידת יוסף על העדפת אפרים, וגם היה מטיל ביניהם קנאה ושנאה.

לכן העדיף לברך את שניהם בבת אחת על ידי שִׂכּוּל הידים, כדי להדגיש

פחות את העדפת אפרים. זה מה שנאמר בפסוק: 'שיכל את ידיו כי מנשה

הבכור', שמכיון שמנשה הבכור, לכך שיכל את ידיו במקום לברך כל אחד בנפרד.

 

ומוסיף רבי יעקב עמדין לכתוב, שדבר זה יש בו גם טעם על פי הסוד. והוא שהקדוש

ברוך-הוא סיבב את הדבר שלא יתברכו בשתי ידים אלא באחת, שמא משום שצפה

יעקב שעתיד לצאת מאחד מהם ירבעם וגדעון.

 

 (קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

שבת המלכה מגיעה אלינו – פרשת נצבים

מדי שבוע תמצאו כאן את הגיליון השבועי 'לקראת שבת'

לחוויית קריאה דיגיטלית, נסו ותהנו.

שבת המלכה מגיעה אלינו, קבלו את עונג השבת הרוחני

חוברת 'לקראת שבת' המופצת בכל רחבי העולם היהודי

חוברת מלאה בחיזוקים וסיפורים מגדולי ישראל בעבר ובהווה

 

 

 

גיליון לקראת שבת – פרשת נצבים

 

 

מהם ימי השובבי"ם?

שאלה:

מה הם ימי השובבי"ם?

תשובה:

המילה שובבי"ם מורכבת מאותיות ראשי התיבות של הפרשיות שבוע שקוראים בימים הנקראים שובבי"ם. הפרשיות הן שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. בשנה מעוברת, כלומר, שנה שבה עושים שני חודשי אדר, מאריכים את ימי השובבי"ם בעוד שבועיים, דהיינו השבועות שבהם קוראים את הפרשיות תרומה ותצוה. מכיוון שכך, בשנה מעוברת קוראים לימים אלו שובבי"ם ת"ת, ראשי תיבות של כל הפרשיות הנקראות בתקופה זו.

בפרשיות השבוע הנזכרות מסופר על התהליך שעם ישראל עבר מאז ימי שעבודו בארץ מצרים ועד גאולתו משם וקבלת התורה והמצוות בהר סיני. ימים אלו מסוגלים גם בכל שנה ושנה, עבור כל יהודי, בכדי לעבור בעצמו תהליך של הטהרות מטומאה וחטאים ותחילתם של חיים טהורים וקדושים.

על כן, מנהג עם ישראל להרבות בתיקון העצמי בימים אלו, להתרחק מעבירות ותאוות, ובפרט מעבירות הקשורות למידת היסוד המטמאות מאד את הנפש, ולהרבות בלימוד תורה והליכה בדרך של קדושה.

השל"ה הקדוש כותב על ימים אלו: "דרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת". (הקדמה לפרשת שמות)

הפסוק "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג', כ"ב) מרמז על סגולת התשובה שיש בימי השובבי"ם. (רבי חיים וויטאל זצ"ל ב"שער רוח הקודש")

יהודים רבים נוהגים להרבות באמירת תהילים בימים אלו, דבר המסייע מאד לטיהור הנפש.

בקדמונים מוזכר מנהג שהיה נפוץ בימים עברו, להתענות תעניות בימים אלו. לפי האר"י הקדוש יש להתענות בתקופה זו פ"ד (שמונים וארבע) תעניות או לפי שיטה אחרת להתענות ארבעים יום. היום, מחמת החולשה שירדה לעולם, רוב היהודים לא מתענים, ובוודאי שלא מתענים כל כך הרבה תעניות, אך כן משתדלים כפי שהוזכר, להתרחק יותר מעבירות המטמאות את הנפש ולהרבות יותר בלימוד תורה וענייני קדושה. כמו כן, יהודים רבים, במקום להתענות מאכילה ושתיה בזמן הזה, עושים תעניות דיבור. תענית דיבור ידועה כדבר מועיל מאד לטהרה ותשובה.

חטא הלשון – ועונשו

יעקב א. לוסטיגמן

 

מרים הנביאה, אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל. היא היתה אחותם של משה ואהרון. בפרשת שמות מכנה אותה התורה 'פועה' ומזכירה אותה לשבח בגלל מסירות הנפש שלה, כאשר היא המרתה, יחד עם אמה יוכבד, את גזרתו של פרעה להשליך את כל הבן הילוד אל היאור. חז"ל מוסיפים שבזכות דברי התוכחה שלה, התחתן אביה עמרם עם אמה יוכבד לאחר שהם התגרשו, ובעקבותיו עשו זאת כל היהודים. חלקה בקיומו והישרדותו של העם היהודי גדול מאוד. היא הצילה את אחיה משה כאשר בת פרעה משתה אותו מהמים, ואף אחת מנשות המצרים לא הצליחה להניק אותו, עד שהיא קראה לאמו יוכבד שעבדה בבית פרעה כמינקת, והיתה מאכילה את משה רבנו עד שמלאו לו שנתיים. כמעט אין אדם בתורה שמוזכר כל כך הרבה פעמים לשבח, ומרים הנביאה זכתה לכל זה בזכות צדקתה הגדולה.

ולמרות כל האמור, בפרשת השבוע, פרשת 'בהעלותך', אנו רואים שכל צדקותה של מרים לא עזרה לה כאשר היא חטאה בחטא אחד: היא דיברה לשון הרע על משה רבינו. העונש שלה היה שהיא הפכה מצורעת כשלג, וגם לאחר שנרפאה בזכות תפילתו של משה היא נחשבה לטמאה במשך שבעה ימים, ונאלצה לשבת במשך כל הזמן הזה לבדה מחוץ למחנה. אם לא די בכך, הרי שמפני כבודה המתינו לה כל בני ישראל. תארו לעצמכם את התרחיש כאשר ילד קטן שואל את אביו: "למה אנחנו לא ממשיכים לצעוד לעבר ארץ כנען?" והאב משיב לו "זה בגלל מרים הנביאה. היא דיברה לשון הרע ולכן היא הפכה מצורעת"…

יתירה מכך, החטא שלה נודע לא רק לבני אותו הדור, אלא נזכר בתורה כתמרור זיכרון נצחי: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים', מסביר בספרו 'שמירת הלשון' את הסיפור של מרים, ומדייק מתוך הכתוב עד כמה היה החטא של מרים 'קטן', וכמה היה העונש עליו גדול מנשוא. אך קודם לכן כדאי שנבאר מה אמרה מרים על משה רבינו, ומי שמעונין מוזמן ללמוד זאת מהמקור עצמו בספר במדבר פרק י"ב פסוק א' ועד סוף הפרשה. מומלץ לעיין בפירוש רש"י כדי להבין את הכתוב בצורה טובה יותר.

ולהלן עיקרי הדברים: שני אנשים שהיו במחנה ישראל, אלדד ומידד, החלו להתנבא. הם סיפרו לסובבים אותם כי נחה עליהם רוח הנבואה ואף אמרו להם את מה שהם שמעו במחזה הנבואה. השמועה על כך נפוצה במהירות רבה, וצמד הגיסות מרים אחות משה, וציפורה אשתו היו זו ליד זו כשהן שמעו על כך. אמרה ציפורה: "מסכנות הנשים של אלדד ומידד. הם הפכו לנביאים ומעכשיו הם לא יוסיפו להיות עם נשותיהן, כמו שמשה עשה לי מאז הפך לנביא".

מרים הנביאה ששמעה את הדברים הזדעזעה קשות, וכעסה על משה רבינו. היא נגשה לאחיה אהרן הכהן, שהיה גם הוא נביא והתלוננה באוזניו על משה אחיהם. "הרי גם אני נביאה, וגם אתה נביא" אמרה מרים. "ושנינו יודעים שנביא לא אמרו לפרוש מחיי הזוגיות. ואנחנו לא הראשונים. אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וכך גם האימהות היו נביאים כולם ולמרות זאת הם לא פרשו זה מזו. למה משה נוהג אחרת מאיתנו? למה הוא לא מרחם על אשתו? למה הוא חושב שהוא צריך להתנהג בצורה שונה מכל שאר הנביאים?

באותו הרגע התערב האלוקים בשיחתם ונזף בהם על שהם מעיזים לדבר סרה במשה רבינו. גם על שאלתה של מרים ענה הקדוש ברוך הוא והשיב לה שמשה אינו כמו כל הנביאים. שהרי כל הנביאים זוכים לנבואה רק מפעם לפעם, ולכן הם יכולים לחיות חיי זוגיות, כאשר הנבואה ניתנת להם רק כשהם טהורים. לעומת זאת, משה רבינו זוכה לנבואה עם הקדוש ברוך הוא כדבר איש אל רעהו. הוא לא יכול לדעת מראש מתי ירצה ה' לדבר איתו, ולכן הוא צריך להיות מוכן ומזומן בכל רגע נתון לשיחה עם בורא העולם. בשל כך, משה רבינו אינו יכול לנהל חיי אישות רגילים.

לאחר דברי התוכחה מתברר למרים שהיא מצורעת כשלג.

מבאר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון: הרי מי דיבר על משה? אחותו האוהבת מרים. באוזני מי היא דיברה? באוזני אחיו האוהב אהרן. זה היה "בתוך המשפחה". היא רק מתחה קצת ביקורת על האח הקטן שלה שאותו היא הצילה במו ידיה, והיתה לה סיבה טובה, היא ריחמה על אשתו – גיסתה, ופנתה לאהרון אחיהם כדי שיעזור לה אולי לשכנע את משה לשנות את מנהגו.

כל אלו לא עזרו לה להינצל מהעונש הנורא. למרות צדקותה היא הפכה מצורעת, כולם ידעו שהיא חטאה, ועד היום אנחנו עוסקים בחטא שלה בהרחבה. מכאן אנו למדים מה יהיה עונשו של מי שמדבר מתוך שנאה או קנאה, או סתם מתוך צרות עין על אחת כמה וכמה כאשר הדיבור הוא לא בין האחים האוהבים אלא בראש חוצות. "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

זכור ואל תשכח.