שמעון שלי, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי משהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

מאת: הרב ישראל היימן

את נועם פגשתי בשבוע שעבר. הוא אמר לי אני חייב עזרה דחופה, בקשר להורים שלי

ישבנו לכוס קפה, ואז התברר שיש לו באלאגנים עם ההורים שלו, שלא משלימים עם העובדה

שהוא נמצא בתהליך של חזרה בתשובה.

שוחחנו והחלטתי שהנושא כ"כ חשוב שאני חייב להקדיש מאמר, אז התיישבתי לכתוב.

את המאמר הזה אני הולך להקדיש לאחד הנושאים המורכבים והעדינים ביותר בחייו של בחור

בעל תשובה העושה את צעדיו הראשונים בעולם התשובה.

לנושא הזה קוראים כיבוד אב ואם!

בחור צעיר בתחילת הדרך שמגיע ממשפחה שעדיין לא זכתה לחזור אל המקורות נמצא בצומת

משמעותית מאד בכל הנוגע ליחס אל ההורים שלפעמים גם אם הם לא מתנגדים לתהליךהחזרה בתשובה

הם לא מבינים הרבה מהפרטים והתהליכים שעוברים על בחור שנפשו חושקת בה' ובתורתו,

מצב זה יוצר קונפליקטים רבים בין הבחור להוריו ואף על פי שאי אפשר להתייחס לכל פרט

וכל מקרה לגופו, המאמר הזה בא לתת כמה כללים שילוו כל אחד שמתמודד עם הנושא הזה.

הדבר הראשון אותו אנחנו צריכים לזכור הוא שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מדאורייתא,

אחת מעשרת הדברות, לא משהו שאפשר לזלזל בו, הלכות רבות נאמרו סביב הנושא הזה,

אין שום היתר שבעולם לא לכבד את אבא ואמא, גם אם הם ממש מתנגדים, גם אם הם מערימים

קשיים, זו הזכות שלנו, לכבד בכל מצב!!

מה זה לכבד?

אתם שואלים מה זה לכבד? לכבד נקרא לדבר בצורה ראויה, לכבד נקרא למלא את בקשותיהם,

לא להתווכח, לא להוכיח, כן לאהוב ולהרגיש שהכל, גם מה שאנחנו לא מסכימים עליו מגיע מהם ובזכותם.

מהצד השני צריך להדגיש גם את החלק הפחות נעים, הורים לא יכולים להסית ולהסיט אף אחד

לא בשם עצמם ולא בשם התורה מקיום שום מצווה שהיא, הם מחויבים בקיום התורה והמצוות

בדיוק כמו כל אחד, ובכל מה שנוגע לעיקר קיום המצוות אותה תורה המורה לנו לכבד את ההורים,

אותה תורה גם מורה לנו שלא לשמוע לקולם כאשר מדובר על שאלה של קיום מצווה או הימנעות ממנה.

אבל כל זה לא מתיר עדיין לא לכבד, גם כאשר מסרבים לדעתם, כי מדובר על קיום מצווה או הימנעות

מוכחת מעבירה, ואין שום היתר להיכנס לוויכוח, אין שום סיבה לדבר בצורה שאינה מכובדת,

ניתן להסביר עניינית את הנושא, לעשות את מה שצריך וזהו.

וכן, יש כאן שטח רחב שהוא שטח אפור ובו כל מקרה נידון לגופו, אי אפשר לתת בו כללים וכל אחד

צריך להתייעץ ספציפית עם הרב איתו הוא מתייעץ תמיד.

במקרה שבו לא מדובר על שחור ולבן, לעשות מצווה או לעבור חלילה עבירה, כשמדובר על נושאים

בהם ניתן להבין את שני הצדדים, כדוגמת רמת כשרות, כשהבחור רוצה כשרות מסוימת, מחמירה יותר,

שמותאמת למצבו הרוחני הנוכחי, וההורים לא מבינים מאיפה 'הדוס' הזה נפל להם כאן…

או בנסיעות לטיולים, לא למקומות בהם אסור להיות, אז זה שייך לנושא הקודם. אבל אבל במקום

בו חושש הבחור שזה יוריד אותו מרמתו הרוחנית וההורים לא מבינים מה נשתנה…

ויש עוד הרבה דוגמאות, נראה לי שהעיקרון מובן, במקרה כזה צריך להתייעץ וכמובן בכל מצב לכבד,

להבין שדרכיה דרכי נועם לא נאמר בשביל לוותר על קיום המצוות, הוא נאמר על הצורה בה אנחנו

מתנהלים דווקא בעת קיום התורה ודרישותיה.

ועכשיו אני חייב לספר את הסיפור הבא, שסיפרתי לנועם. סיפור שייתן לנו מימד נכון על נושא

כיבוד אב ואם וחשיבותו.

סיפורו של שמעון

קראו לו שמעון, והוא היה בחור רגיל שחי בהונגריה של שנות ערב מלחמת העולם השנייה.

על אף קולות המלחמה שנשמעו היטיב בכל העולם כולו, בהונגריה החיים היו שלווים יחסית,

הם היו מוגנים והיו להם את כל הסיבות לקוות שהמלחמה על כל מוראותיה לא תגיע אליהם.

אבל המלחמה בכל זאת פרצה, והיא הייתה נוראה, שמועות זוועה הגיעו מאיזור גרמניה פולין

והסביבה, הריגות המוניות, רצח עם, לא היה נעים להיות בחור צעיר באותם ימים, וודאי לא

ממשפחה חרדית שחלקה נמצא שם בתוך התופת והחרדה לגורלם ממלאת כל תא במוח וחדר בלב.

ועדיין המלחמה לא הגיעה להונגריה, ככל שהמלחמה התקדמה והתפשטה לכל העולם היה נראה

שהמטורף מברלין משקיע את מירב המאמצים שלו בלנגח את בעלות הברית והמדינות החזקות

ולא מפנה את ראשו להתעניין בכלל במדינות הקטנות והשקטות כמו הונגריה, בלב פיעמה התקווה,

שכל הסיוט הזה יגמר כבר, שיעבור החלום הרע הזה, ובעיקר שלכאן הם לא יגיעו…

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, השמועות על התקדמות הצבא הגרמני ועל כבישת צ'כוסלובקיה

הסמוכה כרסמו את הלבבות שפיעמו בעוז ובפחד, שמעון כמו יתר בני גילו היה עסוק בתכניות לאפשרות

של פלישה גרמנית להונגריה, הוא ניתח יחד עם חבריו את האפשרויות העומדות בפניהם והאם ואיך

יהיה ניתן להתגונן מהצרה הממשמשת ובאה, אבל שום דבר לא הכין אותם לדבר האמיתי,

ביום בהיר אחד הגרמנים ימ"ש פלשו בקול רעש גדול להונגריה וכהרגלם הנורא בכל מקום

בהם דרכה כף רגלם וגלגלי טנקיהם הדבר הראשון היה לרכז את כל היהודים המקומיים ולשלחם

במרוכז אל מחנות ההשמדה במזרח על ידי רכבות המוות המפורסמות לשמצה.

ביום קודר אחד הם פלשו אל העיירה השלווה בה התגורר שמעון ומשפחתו ותוך זמן קצר מאד

הסתובבו רמקולים ברחבי העיירה המורים לכל היהודים להתרכז ברחוב המרכזי כשהם נושאים

איתם מטען של לא יותר משלושה קילו לנפש תוך לא יאוחר משעתיים.

כמו בכל בתי היהודים בעיירה גם בביתו של שמעון שררה בהלה גדולה, בשלב זה של המלחמה

ידעו הכל את משמעות הריכוז ולאן הם משולחים משם, שמועות עקשניות שכבר היה להם ביסוס

סיפרו שהדרך הזו היא חד צדדית וכמעט ואין ממנה חזרה, הבלבול שרר בכל פינה, כל אחד ניסה

לחשב מה צריך לקחת ועל מה אפשר לוותר, הלבבות פעמו בחוזקה, והמוח סירב להאמין לסיטואציה האיומה.

שנים מאוחר יותר כששמעון היה מספר את הסיפור לבני משפחתו, בשלב זה קולו היה נשבר ועיניו

היו מתלחלחות בדמעות, אבא קרא לי, סיפר שמעון, והורה לי להוציא את חולצת השבת שלו ולגהץ אותה

במגהץ הפחמים הכבד שהיה לנו, זו הייתה מלאכה שדרשה מאמץ וארכה חצי שעה ויותר,

זה היה מוזר ביותר, מה עומד לאבא שלי בראש בשעה טרופה כזו, חולצת השבת שתהיה מגוהצת?

לא הבנתי אותו, אבל כילד מחונך לא הוצאתי הגה מהפה וביצעתי את רצונו של אבי.

זה לא נגמר בחולצת השבת אלא המשיך גם בלצחצח לו את הנעליים ולהבריש את המגבעת השבתית,

קצת אחרי שהתחלתי לחשוב שדעתו של אבי השתבשה בעקבות הלחץ והדאגה הוא קרא לי שוב,

חצי שעה בלבד נותרה עד שכבר היינו צריכים להתייצב ברחוב ולעלות לרכבת שתתברר כרכבת מות,

הוא הניח את ידיו על ראשי ובירך אותי בדמעות שליש כמו בערב יום כיפור, כשהוא סיים הוא הרים

את עיניו והביט בי בעוז, שמעון שלי, הוא אמר, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי אתה חושב

שמשהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

נתתי לך מתנה שלא תסולא בפז, מרגע זה אף אחד לא יודע מה יהיה, מי ישרוד, כמה זמן נשאר

לנו עלי אדמות, אבל אתה צועד בטוח יותר מכולם כי מלווה אותך ההבטחה האלוקית

של כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך! לך יש סיכוי!! בשעה הקשה ביותר עשית את ציווי אביך

בלי לחשוב ובלי להתחמק, זה דבר שלא היה לך אף פעם וזה ישמור עליך.

אין לי צורך בחולצה, לא מענין אותי כרגע נעלים או מגבעת נקיות, רציתי לשמור עליך, הלוואי והצלחתי…

והנה, היה מספר שמעון כל פעם מחדש, זה אכן הצליח, אני היחיד ששרדתי בניסים ונפלאות לאורך

כל הדרך מכל בני משפחתי, בניגוד לדרך הטבע, בזכות המצווה הזו, בזכות זה שלא חשבתי,

לא שמעתי לקול ההיגיון, זה היה נראה מופקע מהשכל ובכל זאת ביצעתי את רצונו של אבי בלי להרהר,

וזה הציל אותי!!

אין צורך להוסיף מילה, אין מה להרחיב, כל התמודדות וכל מצב מורכב, גם כשצריך על פי ההלכה

להמרות את פי ההורים, נזכור את המסר המהדהד הזה.

כיבוד הורים זו הזכות שלנו, לא החובה, למען יאריכון ימיך בטוב ובנעימים.

הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי!

הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי! חנוכה

הרב מרדכי נויגרשל

 

שמעתי סיפור יפה, שמאוד מסמל את חנוכה, מפי עד ראייה, רבי ישראל מאיר לאו שליט"א.

הרב לאו היה אחד הילדים הראשונים שהגיעו אחרי השואה. הוא היה ילד בגיל שמונה, באוניה הראשונה

שהגיה לארץ מיד אחרי המלחמה, בשנת תש"ה, והביאה שלוש מאות ילדים פליטי מחנות ברגן-בלזן ובוכנואלד,

לחופי ארץ ישראל. הילדים הללו היו שרידי יהדות פולין והונגריה, ילדים שלא זכרו כלום מבית אבא, שלדי אדם

שנותרו אחרי חמש שנות טרור נורא. הרב לאו עזב את בית אבא בהיותו בן שלוש וחצי. הגם שאביו

היה מגדולי רבני פולין- רבה של פיוטרקוב- הוא לא יכול היה לזכור כלום.

הם הגיעו למחנה עתלית, ולאר כמה ימים חילקו אותם לקיבוצים בארץ. בחלונות הגבוהים של הסוכנות סוכם,

שהחלוקה תהיה לפי יחסי הכוחות של הציבור בארץ, ולמרות שאיש מהם לא בא מהבית חילוני, רובם,

כמובן נשלחו למקומות חילוניים.

ישראל מאיר לאו בן השמונה הועלה למשאית שיעדה היה קיבוץ להבות הבשן. ברגע האחרון גרר אותו אחיו הגדול

מנו, נפתלי לביא, שכבר ידע לקרוא עברית, לעבר משאית אחרת שכינסה את הילדים שהועברו אל כפר הנוער הדתי.

שם הם החלו ללמוד מנהגי חגים ושירי חגים. הכל היה חדש לו. הוא לא זכר כלום. לא נרות שבת ולא שום דבר.

וכי מניין יזכור משהו מבית אבא ? אבל כשהגיע חג החנוכה, ובבית הספר שרו את השיר ' מעוז צור' במנגינה

המסורתית, נשמעה לו המנגינה קרובה מאוד ומוכרת. זה היה מוזר מאוד. מאיפה הוא יכול לזכור את המנגינה הזו??

כשפגש מאוחר יותר אח אחיו נפתלי, הטריד אותו העניין הזה. "תגיד לי, נפתלי", פנה אליו, "איפה שמענו

את המנגינה הזו? מאיפה אני זוכר אותה?". נפתלי נתן בו את עיניו ושאל: "אינך זוכר מה קרה בשנה שעברה בצריף?"

פתאום הוא נזכר.

 

צריף שישים ושתים

 

זה היה בבוכנואלד בחנוכה תש"ה. צריף ששישים ושתים הכיל ארבע מאות אסירים מזלמנים,

שרידי אדם, שלדים, אנשים שבורים בגופם ורמוסים בנפשותיהם. אחרי ארבע וחצי שנות טרור נאצי

כבר לא נשאר הרבה. כל יום אחרי העבודה היו מחלקים להם אוכל. כל אחד היה מקבל חתיכת לחם יבש,

מאה וחמישים גרם, מיקש שיבולת שועל. כל אחד היה מביא את הכוס שלו, מין כלי ברזל מלוכלך,

שלתוכו יצקו משקה דלוח חם, המשקה היחיד של היום, שמשום מה קראו לו קפה.

פעמיים בשבוע היו מחלקים להם גם מרגרינה- מנת שומן חצי שבועית. אם נרצה לשער את גודלה,

עלינו לחלק לפיסת מרגרינה של היום לשישה עשר חלקים. כל אחד קיבל בערך משבצת כזו.

כשהסתיימה חלוקת המרגרינה, היתה לגרמני האחראי הנאה מיוחדת במינה. בסיר נשארו דבוקות חתיכות מרגרינה

קשה. הוא פקד על היהודי התורן לחפון בשתי ידיו מהפרורים שנשארו, והכריז בקול שהוא משליך אותך באוויר.

רוב היהודים בצריף לא הלכו להשפיל את עצמם בשביל פרורי מרגרינה גם אחרי ארבע שנות מלחמה,

אבל היו כמה עשרות שאי אפשר לדון אותם. חמש שנים הם חיים בלי משפחה ובלי תרבות, מורעבים עד כדי טרוף.

הם היו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג עוד פרור מרגרינה. הם התפלשו בעפר נשכו זה את זה, ונאבקו זה בזה

כדי לזכות בעוד משהו להכניס לפה… הגרמני שאב הנאה מרובה מן המחזה.

בצריף היה יהודי זקן בעל הדרת פנים מיוחדת. בחלומות הילדות, כך 'רואים' את אליהו הביא.. בדרך לא דרך

הוא הצליח לשמור על הזקן שלו בכל המחנות. פניו האירו תמיד, חיוך היה שוכן דרך קבע בקצה שפתותיו,

ובפיו היתה זמינה מילה טובה לכל אדם שנשבר. את האוכל שלו הוא חילק פעמים רבות למישהו שהיה נראה לו

זקוק יותר. למותר לציין, שהוא כלל לא השתתף במאבקים סביב המרגרינה.

 

היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו?

 

יום אחד באמצע חורף תש"ה, לאחר שגמרו לחלק את הלחם והקפה והמרגרינה, פקד הגרמני את הפקודה הרגילה

שלו- לזורק באוויר את החתיכות שנותרו. תוך שניות התעבתה באמצע הצריף ערמה של יהודים. פקעת שכולה

התכתשויות והתפלשויות, ובסופה הלך כל אחד למקומו חפוי ראש עם האוצר, במידה וזכה לו. על הארץ נשאר

שרוע אדם אחד- אותו זקן. הוא הצליח לתפוס כמה חתיכות מרגרינה! הוא נאבק עם צעירים ממנו ביחסי כוחות

לא שקולים- והצליח!

הלב נשבר לראות אותו. היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו? מי שסימל יותר מכל את היכולת ה

אנושית לשמור על צלם האלוקים בכל מצב? קשה לראותו בשפלותו, וקשה יותר מכך לחשוב שאם לו זה קרה,

מי יכול להיות בטוח שמחר לא יקרה לו אותו דבר?!

הזקן אסף רגל אחת ועוד אחת והלך לו למקומו. בדרך ריחמו עליו כמה והציעו לו את המרגרינה שלהם. הפלא הגדול

היה שהוא לקח. זה כל כך לא התאים לו! לבסוף הוא התיישב בדרגש שלו, והמתין שהגרמני יצא.

ברגע שיצא הנאצי, הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, בגד האסירים שלו. אנשים נדו בראשם:

מסכן, הוא השתגע לגמרי! כשסיים לתלוש את הכפתורים תפס את שולי הבגד והחל לפרום ולקרוע ממנו חוטים.

בשלב הזה ניסו כמה לעצור אותו ולהניא אותו מן המעשה, אבל שום כח בעולם לא הצליח לעצור בעדו.

 

"יהודים, חנוכה היום!".

 

אחר כך הוא החזיק את המרגרינה הקשה סמוך לכוס הקפה המהביל החם, והמרגרינה ניתכת והולכת

וזורמת על אצבעותיו. או אז, כשכל הציוד היה בידו, הוא נעמד במרכז הצריף וצעק בקול לא לו: "יהודים, חנוכה היום!".

הוא לקח את הכפתורים, העמיד אותם בשורה, לקח את המרגרינה המותכת, יצק אותה לתוך הכפתורים,

לקח את החוטים, השחיל אותם בכפתורים- והרי לכם נרות, שמן, ופתילות…

בתקרת הצריף היתה תלויה מנורת נפט שתפקידה היה להאיר קצת את הצריף, כדי שאם יכנס גרמני

הוא יוכל להרביץ בלי להיכשל באף אחד… עמד יהודי והרים על כתפיו יהודי אחר. הם לקחו איזו חתיכת נייר

שהצליחו למצוא מאי שם, והדליקו את השמש. השמש ניתן בידיו של הזקן, והוא נעמד בין ארבע מאות שברי אדם,

כביכול, שמילאו את צריף שישים ושתיים במחנה בוכנוואלד, וברך את ברכות ההדלקה" "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו

להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם הזמן הזה", "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"- והדליק.

כשסיים להדליק פצחו כל היהודים בצריף שישים ושתיים, ארבע מאות במספר, בשירת 'מעוז צור'. הם שרו ביחד ,

באותה מנגינה מסורתית ששרים בכל מקום עד היום… עד שפרץ הגרמני את הדלת כדי לראות מה פתאום השתגעו

היהודים והחלו שרים.

סבורני, שהשירה הזו היתה בשורת הניצחון של העם היהודי. אחת מתוך הרבה בשורות מעין אלו. אולי לא מול היוונים

ממש, אלא מול ממשיכי דרכם, שלא הסתפקו בכריתת הרוח, אלא רצו לצרף אליה גם את כריתת הגוף.

 

חג החנוכה הוא, אם כן, החג שבו אנו מציינים את ה"לא ככל הגויים בית ישראל". ברור הדבר, שכאשר הסיסמא

הצטמקה והפכה להיות 'ככל הגויים בית ישראל' נעשה חג החנוכה לצנינים בעיניהם. ממילא היה צורך לשנות אותו

ולהפוך אותו על פיו. כך נולד בליל החושף והבלהות של חג האורים, שנועד להחשיך את עיניהם וליבם של ישראל,

לנסות להמשיך את מה שלא הצליחו היוונים לעשות.

 

אבל אנחנו נדליק בעזרת ה' כולנו את נר חג החנוכה, שיאיר את החושך הזה !

 

(מתוך הספר דורש טוב- חנוכה )

חשבנו שרק נתפטר מהשטריימל והקפוטה והשנאה תיפסק, אבל הם המשיכו לשנוא אותנו

שישים וארבע שנים אחרי, מול כל שגרירי האומות המאוחדות בעולם, הושמע פסק ההלכה הקדמון אבל

שישים שנה שלמות נדרשו כדי שהדבר הכל-כך מתבקש הזה יקרה.

קשה להאמין, אבל במשך שישה עשורים, אומות העולם לא ראו כל צורך להנציח את הזוועה שהתחוללה במרכז יבשת אירופה המשגשגת.

ארגון האומות המאוחדות – שכל מטרתו היתה אמירה של "לעולם לא עוד", שלא לאפשר עוד זוועות כאלו להתחולל בעולם –

לא טרח לציין את זכר השואה.

שישים שנה אחרי, בכ"ט בתשרי תשס"ו, התקבלה במועצת הבטחון החלטה מספר 60/7 הנושאת את הכותרת 'זיכרון השואה',

שכללה בסעיפי המבוא שלה אזכורים אוניברסליים על זכויות אדם ומניעת רצח עם.

בסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה, קובעת העצרת הכללית את התאריך ה-27 בינואר,

שבו שחררו חיילי הצבא האדום את אסירי מחנה המוות אושוויץ ל"יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קרבנו השואה".

העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה – היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה אבל קדם לכך מאמץ גדול ומשולב של הרבה יהודים טובים,

בראשם שר החוץ הישראלי דאז מר סילבן שלום, שגריר ישראל באו"ם דן גילרמן ומנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור.

העצרת גם קראה למדינות העולם לפתח תוכנית לימוד בתחום זיכרון השואה, עודדה את המדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה,

ואף הזהירה מפני נסיונות להכחשת השואה.

ועל כך נאמר, טוב מאוחר מלעולם לא.

*

כמה שנים לאחר מכן, לקראת טקס יום הזיכרון הבין-לאומי בשנת תשס"ט,

קיבלתי הזמנה רשמית לבוא ולנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הפעם הנושא היה מוגדר.

התבקשתי לשאת הרצאה בנושא "הגורמים והסיבות לתופעת האנטישמיות העולמית".

באוויר ריחפה שאלה אחת שעליה התבקשתי לנסות להשיב: מה גורם לכך שבמשך אלפי שנים רודפים את העם היהודי לדורותיו?

התייצבתי על הפודיום, מולי נציגים של הרבה מאוד מדינות ולאומים. המעמד עצמו כתב את המילים.

"גבירותי ורבותי", פתחתי, "אם תבחנו את סיפורו של העם היהודי, את העבר הקרוב והרחוק שלו,

תוכלו לדעת את התשובה על שאלתכם. אני", המשכתי, "עשיתי זאת עבורכם. התבוננתי בסיפור המפותל הזה וגיבשתי עמדה מוצקה".

רגע של שתיקה, ואז המסקנה: "ובכן, לאנטישמיות אין שום סיבה הגיונית!

אי אפשר להסביר באורח הגיוני את השורשים של שנאת ישראל ושל רדיפת העם היהודי. אני אומר לכם רבותי, אל תנסו".

חובת ההוכחה והנימוק עוד היתה מוטלת עלי.

"אני", סיפרתי להם, "ילד יהודי שנולד בעיירה במדינת פולין העצמאית. בסביבתנו חיו והתהלכו רבבות יהודים – בעלי חסות בפולין –

שהיו מזוהים בקלות. היו להם זקנים מרשימים ופאות מגודלות, הם לבשו קפוטות מיוחדות, חבשו מגבעת או שטריימל,

דיברו בעיקר בשפת האידיש. בקיצור, היינו שונים מכל שאר האוכלוסייה.

"לא פעם שמענו ביקורת נוקבת. טענו שההתעקשות שלנו להתבדל בשמות, בשפה, בלבושים ובתרבות היא שגורמת ומתדלקת את השנאה.

האמת, שהיו רבים מאיתנו שנטו להאמין לכם. המחשבה הייתה שלו רק נתפטר מהשטריימל והקפוטה,

לו נתחיל לדבר בפולנית ולהתערב בתפקידים ציבוריים, הכל ישתנה לטובה.

השנאה תיפסק, השכנים ילמדו להעריך את הכישרון והידע שלנו והאנטישמיות תיעלם.

 

"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".

"במרחק של כמה קילומטרים מביתנו", המשכתי לספר לשגרירי האומות, "שכנה המעצמה הגרמנית.

גם שם חיו רבבות יהודים כנתיני חסות. אלא שהם נהגו אחרת לגמרי. במשך מאות שנים הם נזהרו,

לא חבשו קפוטות וגם לא שטריימלך. הם גילחו את הזקנים, התלבשו בהתאם, דיברו גרמנית מליצית יותר

משוכללת מהגרמנים עצמם, קראו את גתה ושילר והתאמצו להתערות בכל התחומים.

"אלפי יהודים בגרמניה ובאוסטריה לחמו כתף אל כתף עם אחיהם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

אחרים השתלבו בתעשיית התרבות הגבוהה, הלחינו יצירות, ניגנו, שלא לדבר על שכבת הבנקאים שסייעו לכלכלת המדינה,

למדענים ולמלומדים שפיתחו את הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה, את המחקר ואת המדעים המודרניים.

"למרבה הפלא, היהודים הללו ספגו קריאות הפוכות לגמרי. כולם טענו שהם מגזימים. שעליהם להצטנע ושלא להשתלט על המדינה.

'הפרוטוקולים של זקני ציון' סימנו אותם כמי שזוממים לכבוש את התרבות והכלכלה. וכולנו יודעים איך זה נגמר.

"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".

והנה ראיה נוספת, זיכרון נוסף מימי ילדותי. "כמעט בכל תחנת רכבת תחתית ברחבי אירופה, יכול היית למצוא גרפיטי בשפות שונות:

'יהודי לך לפלסטינה'. כילד קטן, יצא לי לפגוש את המשפט הזה לפחות בארבע שפות, כולל צרפתית.

 

"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".

"הייתה כאן איזו סברה. שנאו אותנו כי אנחנו דיירי משנה בבית לא שלנו. משכירים לנו חדרים, ואנחנו מתנהגים לא יפה,

מרעישים, מלכלכים ומטרידים. עם כל הכאב, לרגעים אפשר היה להאמין לזעקה של שכננו, שהתריסו מולנו:

'צאו לנו מהחיים, תקימו לכם בית, ואנחנו נכבד אתכם. רק אל תחיו על חשבוננו'.

"חלפו שנים, ואנחנו חזרנו הביתה. עברנו את השואה, וכל מה שרצינו היה ללכת לפלסטינה. והנה ראו זה פלא:

פתאום סגרו את השערים. היינו צריכים להתגנב בסירות מעפילים, להבריח גבולות ולהתאמץ.

"אחרי שכבר הגענו והתיישבנו בבית, שום דבר לא עזר. שנתיים וחצי אחרי השואה,

מצאנו את עצמנו שוב מול שבעה צבאות ערביים שרוצים לזרוק אותנו לים, ונחרדנו לראות ששוב העולם שותק.

"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".

הניגודים הללו רק הולכים ומחריפים. רדפו אותנו ברוסיה כי הבינו שאנחנו קפיטליסטים, שנאו אותנו בגרמניה כי אנחנו קומוניסטים.

ועד היום תראו מה קורה בקמפוסים באירופה ובארה"ב על פניו אין שום הבדל בין התלמידים היהודים ובין חבריהם לספסל הלימודים, אבל אותם שונאים.

"אין לי שום הסבר אחר, אלא זה", סיימתי את נאומי העצוב, "אנטישמיות זו מחלת נפש המונית. אין לחפש לה הסבר הגיוני".

*

אלפי שנים לפני שעמדתי על בימת האו"ם, עמד יהודי אחד קדוש, רבי שמעון בר יוחאי קראו לו,

והוא חווה על בשרו את האנטישמיות של תקופתו, כשנאלץ להתחבא שלוש עשרה שנים במערה בגליל רק כי העז לא לציית לרומאים.

הניסוח שלו היה חד ותמציתי. "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".

אלפי שנים אחריו עמד גאונה של פולים, רבי מנחם זמבא הי"ד, עוד קרבן שסיים את חייו ברצח אנטישמי במרד גטו ורשה,

ואותו גאון ניסה להבין את דברי רבי שמעון. מה זאת הכפילות הזאת: "הלכה היא – בידוע"? אם הדבר ידוע, למה צריך לומר שזאת 'הלכה'?

ההסבר שלו מצמרר. "כמו שאנחנו שומעים על פסק הלכה אנחנו לא מנסים לדון אם הוא מוצדק או לא,

איש לא מנסה להבין מה עומד מאחורי ההלכה של איסור בשר בחלב למשל. הלכה, זאת הלכה.

כך בדיוק היא שנאת בני עשו לזרע יעקב. הלכה פסוקה. אל תנסו למצוא לה צידוקים. היא כזו, מין חוק טבע אפל.

חיידק של טירוף שקשה למצוא לו צידוקים מתחומי ההגיון.

 

(משפחה ג' כסלו תשפ"א – הקשיב ורשם: ישראל א' גרובייס)

 

פיסת הקלף המפעימה

אבידור רענן

עיניו של מוטי דותן, ראש מועצת גליל תחתון, דמעו. הוא מספר לי בבכי ובדמעות שליש כי הוא שב זה עתה ממסע בגרמניה.

מה חיפשת שם? שאלתי את דותן ידידי משכבר."לא חיפשתי, הרב, דווקא מצאתי". מוטי סיפר לי על משלחת ראשי ערים שיצאו לגרמניה.

במהלך הביקור נועדו ראשי הערים בבונדסטאג, בית הנבחרים הפדראלי של גרמניה. שם התכבדו ראשי הערים לשאת את דברם. גם דותן נאם שם על מורשת ישראל ועל העבר המפואר של עם ישראל כאן על אדמת נכר, הרוויה מדם יהודיה, הי"ד.

ככלות דבריו והיציאה מהבונדסטאג ניגש אליו חבר פרלמנט: "ברצוני לשוחח עמך". הם פרשו לקרן זווית והוא סיפר לו סיפור בלתי ייאמן: "אבי מת לאחרונה. ביום מיתתו קרא לי אבא", סיפר הבכיר הגרמני, "ואמר לי 'יש לי סוד כמוס עבורך'. אבא מספר לי, כי בעברו היה חייל נאצי ב'ווארמאכט' הגרמני, קלגס בצבאו של היטלר ימ"ש".

"קפאתי על עמדי", סיפר חבר הפרלמנט, "יש לי אבא נאצי?". אבא ראה את ייסוריי ואז כמי שמנסה לכפר על העבר המפוקפק שלו, קרבני ואמר לי "יש לי עוד סוד עבורך. פתח נא את המגירה ליד המיטה".

 

בצעדים כושלים, סיפר הבן, פתחתי את מגירתו של אבי. אותה מגירה עליה שמר בקנאות ובאדיקות ומימיו לא חשף מה מונח בה. ואז אני מגלה את אותו דמוי ארנק מקלף.

אבי מימיו לא סיפר כלום על עברו וכאן לפתע אני מגלה תמונה שלו מן העבר, עם מדי האס אס הידועים לשמצה. לא עצרתי בכוחי ושאלתי את אבא: מה זה הארנק מעור הזה? ומה רשום עליו?

אבא הישיר עיניו ואמר לי, הייתי טייס בחיל האוויר הנאצי. הפצצנו מטרות יהודיות כמשאלת הרייך השלישי. באחת מגיחותיי עברתי מעל בית כנסת יהודי. הפצצתי את המטרה לקול צחוקם המתגלגל של חבריי לטיסה. בסיום ההפצצה, אמרתי לנפשי, בוא נראה איך זה נראה מבפנים.

ירדתי אל בית הכנסת החרב והשמם. נכנסתי אל מזרח בית הכנסת ופתחתי את הארון שהיה שם. מצאתי שם את ה'תורה' של היהודים. עומד יפה, כולו מקלף טהור. אמרתי לעצמי, זה מתאים להפליא לנרתיק עבור התעודה הצבאית שלי.

הוצאתי את התעודה הצבאית שלי והנחתיו על ה'תורה'. גזרתי בדייקנות גזיר מהתורה ומאז, זה שימש לי כמגן מקלף הדור לתעודת האס אס. ואז פנה אליי אבא: "אני יודע שזה חשוב ליהודים, חפש יהודי קדוש ותן לו את זה".

"החוורתי והסמקתי חליפות. הבטחתי לאבא והוא עצם עיניו לתמיד".

*

השואה האיומה שכילתה שישה מיליון מאחינו בית ישראל, אמרתי למוטי דותן, הייתה ונותרה צלקת מדממת בליבו של כל יהודי. צדיקים אמרו כי כמו התוכחה המופיעה בסוף התורה, כך הגיעה ליהודים בסוף גלותם הארוכה התוכחה הארוכה ביותר.

השואה הייתה ועודה ספר מוסר לימוד חי. כולנו, בני הדור שלאחר השואה, חיים עדיין את השואה. הורינו, יקירינו, מכרינו וקרובינו היו חלק מזוועת העולם, שנגזרה עלינו בגזירת עירין קדישין.

בכל הדורות ראו יהודים את פסוקי התורה, כמצביעים על האסון הגדול בתולדות תבל. בשואה האיומה נתקיימו במלואם דברי הכתוב בפרשה: "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים… גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך…ונשארתם במתי מעט".

געוואלד! גדולי עולם סבבו בימים טרופים אלו כשפסוקי התוכחה מלווים אותם. בלוס אנג'לס התגורר אדם מוצל מאש, שהיה רחוק מתורה ומצוות, אפילו 'שמע ישראל' לא ידע להגות נכונה. רק פסוק אחד היה מכיר כצורתו לאומרו על-פה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".

כששאלו אותו מניין יודע פסוק זה השייך לתוכחה, גילה כי כ"ק האדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע אשר עבד עמו במחנה הכפייה, היה חוזר ומשנן שוב ושוב כל ימות המלחמה פסוק זה…

*

נטלתי בידיי את הגזיר הקרוע. חיבקתיו בחום. ברעדה פתחתי והצצתי לבדוק מהיכן בדיוק חתך אותו גוי רשע את הקלף. סמר בשרי וכל גופי נעשה חידודים. הגוויל הקרוע, המבוזה, שהיה בגלות למעלה משבעים שנה, הוא מפסוקי התוכחה בתורה:

"…במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך בשעריך. אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות… ונשארתם במתי מעט".

ריבונו של עולם, הרמתי עיניי למרום. יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ומכולם בחר אותו רשע לחתוך ולשמור את פסוקי התוכחה הקשים מכול. זה גילוי אלוקי בתוך ההסתר פנים הגדול ביותר שידעו ישראל מימות השעבוד במצרים, וזה גם קרן של נחמה, בשבעה דנחמתא: המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ונצח ישראל לא ישקר.