מאת: הרב ישראל היימן
את נועם פגשתי בשבוע שעבר. הוא אמר לי אני חייב עזרה דחופה, בקשר להורים שלי
ישבנו לכוס קפה, ואז התברר שיש לו באלאגנים עם ההורים שלו, שלא משלימים עם העובדה
שהוא נמצא בתהליך של חזרה בתשובה.
שוחחנו והחלטתי שהנושא כ"כ חשוב שאני חייב להקדיש מאמר, אז התיישבתי לכתוב.
את המאמר הזה אני הולך להקדיש לאחד הנושאים המורכבים והעדינים ביותר בחייו של בחור
בעל תשובה העושה את צעדיו הראשונים בעולם התשובה.
לנושא הזה קוראים כיבוד אב ואם!
בחור צעיר בתחילת הדרך שמגיע ממשפחה שעדיין לא זכתה לחזור אל המקורות נמצא בצומת
משמעותית מאד בכל הנוגע ליחס אל ההורים שלפעמים גם אם הם לא מתנגדים לתהליךהחזרה בתשובה
הם לא מבינים הרבה מהפרטים והתהליכים שעוברים על בחור שנפשו חושקת בה' ובתורתו,
מצב זה יוצר קונפליקטים רבים בין הבחור להוריו ואף על פי שאי אפשר להתייחס לכל פרט
וכל מקרה לגופו, המאמר הזה בא לתת כמה כללים שילוו כל אחד שמתמודד עם הנושא הזה.
הדבר הראשון אותו אנחנו צריכים לזכור הוא שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מדאורייתא,
אחת מעשרת הדברות, לא משהו שאפשר לזלזל בו, הלכות רבות נאמרו סביב הנושא הזה,
אין שום היתר שבעולם לא לכבד את אבא ואמא, גם אם הם ממש מתנגדים, גם אם הם מערימים
קשיים, זו הזכות שלנו, לכבד בכל מצב!!
מה זה לכבד?
אתם שואלים מה זה לכבד? לכבד נקרא לדבר בצורה ראויה, לכבד נקרא למלא את בקשותיהם,
לא להתווכח, לא להוכיח, כן לאהוב ולהרגיש שהכל, גם מה שאנחנו לא מסכימים עליו מגיע מהם ובזכותם.
מהצד השני צריך להדגיש גם את החלק הפחות נעים, הורים לא יכולים להסית ולהסיט אף אחד
לא בשם עצמם ולא בשם התורה מקיום שום מצווה שהיא, הם מחויבים בקיום התורה והמצוות
בדיוק כמו כל אחד, ובכל מה שנוגע לעיקר קיום המצוות אותה תורה המורה לנו לכבד את ההורים,
אותה תורה גם מורה לנו שלא לשמוע לקולם כאשר מדובר על שאלה של קיום מצווה או הימנעות ממנה.
אבל כל זה לא מתיר עדיין לא לכבד, גם כאשר מסרבים לדעתם, כי מדובר על קיום מצווה או הימנעות
מוכחת מעבירה, ואין שום היתר להיכנס לוויכוח, אין שום סיבה לדבר בצורה שאינה מכובדת,
ניתן להסביר עניינית את הנושא, לעשות את מה שצריך וזהו.
וכן, יש כאן שטח רחב שהוא שטח אפור ובו כל מקרה נידון לגופו, אי אפשר לתת בו כללים וכל אחד
צריך להתייעץ ספציפית עם הרב איתו הוא מתייעץ תמיד.
במקרה שבו לא מדובר על שחור ולבן, לעשות מצווה או לעבור חלילה עבירה, כשמדובר על נושאים
בהם ניתן להבין את שני הצדדים, כדוגמת רמת כשרות, כשהבחור רוצה כשרות מסוימת, מחמירה יותר,
שמותאמת למצבו הרוחני הנוכחי, וההורים לא מבינים מאיפה 'הדוס' הזה נפל להם כאן…
או בנסיעות לטיולים, לא למקומות בהם אסור להיות, אז זה שייך לנושא הקודם. אבל אבל במקום
בו חושש הבחור שזה יוריד אותו מרמתו הרוחנית וההורים לא מבינים מה נשתנה…
ויש עוד הרבה דוגמאות, נראה לי שהעיקרון מובן, במקרה כזה צריך להתייעץ וכמובן בכל מצב לכבד,
להבין שדרכיה דרכי נועם לא נאמר בשביל לוותר על קיום המצוות, הוא נאמר על הצורה בה אנחנו
מתנהלים דווקא בעת קיום התורה ודרישותיה.
ועכשיו אני חייב לספר את הסיפור הבא, שסיפרתי לנועם. סיפור שייתן לנו מימד נכון על נושא
כיבוד אב ואם וחשיבותו.
סיפורו של שמעון
קראו לו שמעון, והוא היה בחור רגיל שחי בהונגריה של שנות ערב מלחמת העולם השנייה.
על אף קולות המלחמה שנשמעו היטיב בכל העולם כולו, בהונגריה החיים היו שלווים יחסית,
הם היו מוגנים והיו להם את כל הסיבות לקוות שהמלחמה על כל מוראותיה לא תגיע אליהם.
אבל המלחמה בכל זאת פרצה, והיא הייתה נוראה, שמועות זוועה הגיעו מאיזור גרמניה פולין
והסביבה, הריגות המוניות, רצח עם, לא היה נעים להיות בחור צעיר באותם ימים, וודאי לא
ממשפחה חרדית שחלקה נמצא שם בתוך התופת והחרדה לגורלם ממלאת כל תא במוח וחדר בלב.
ועדיין המלחמה לא הגיעה להונגריה, ככל שהמלחמה התקדמה והתפשטה לכל העולם היה נראה
שהמטורף מברלין משקיע את מירב המאמצים שלו בלנגח את בעלות הברית והמדינות החזקות
ולא מפנה את ראשו להתעניין בכלל במדינות הקטנות והשקטות כמו הונגריה, בלב פיעמה התקווה,
שכל הסיוט הזה יגמר כבר, שיעבור החלום הרע הזה, ובעיקר שלכאן הם לא יגיעו…
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, השמועות על התקדמות הצבא הגרמני ועל כבישת צ'כוסלובקיה
הסמוכה כרסמו את הלבבות שפיעמו בעוז ובפחד, שמעון כמו יתר בני גילו היה עסוק בתכניות לאפשרות
של פלישה גרמנית להונגריה, הוא ניתח יחד עם חבריו את האפשרויות העומדות בפניהם והאם ואיך
יהיה ניתן להתגונן מהצרה הממשמשת ובאה, אבל שום דבר לא הכין אותם לדבר האמיתי,
ביום בהיר אחד הגרמנים ימ"ש פלשו בקול רעש גדול להונגריה וכהרגלם הנורא בכל מקום
בהם דרכה כף רגלם וגלגלי טנקיהם הדבר הראשון היה לרכז את כל היהודים המקומיים ולשלחם
במרוכז אל מחנות ההשמדה במזרח על ידי רכבות המוות המפורסמות לשמצה.
ביום קודר אחד הם פלשו אל העיירה השלווה בה התגורר שמעון ומשפחתו ותוך זמן קצר מאד
הסתובבו רמקולים ברחבי העיירה המורים לכל היהודים להתרכז ברחוב המרכזי כשהם נושאים
איתם מטען של לא יותר משלושה קילו לנפש תוך לא יאוחר משעתיים.
כמו בכל בתי היהודים בעיירה גם בביתו של שמעון שררה בהלה גדולה, בשלב זה של המלחמה
ידעו הכל את משמעות הריכוז ולאן הם משולחים משם, שמועות עקשניות שכבר היה להם ביסוס
סיפרו שהדרך הזו היא חד צדדית וכמעט ואין ממנה חזרה, הבלבול שרר בכל פינה, כל אחד ניסה
לחשב מה צריך לקחת ועל מה אפשר לוותר, הלבבות פעמו בחוזקה, והמוח סירב להאמין לסיטואציה האיומה.
שנים מאוחר יותר כששמעון היה מספר את הסיפור לבני משפחתו, בשלב זה קולו היה נשבר ועיניו
היו מתלחלחות בדמעות, אבא קרא לי, סיפר שמעון, והורה לי להוציא את חולצת השבת שלו ולגהץ אותה
במגהץ הפחמים הכבד שהיה לנו, זו הייתה מלאכה שדרשה מאמץ וארכה חצי שעה ויותר,
זה היה מוזר ביותר, מה עומד לאבא שלי בראש בשעה טרופה כזו, חולצת השבת שתהיה מגוהצת?
לא הבנתי אותו, אבל כילד מחונך לא הוצאתי הגה מהפה וביצעתי את רצונו של אבי.
זה לא נגמר בחולצת השבת אלא המשיך גם בלצחצח לו את הנעליים ולהבריש את המגבעת השבתית,
קצת אחרי שהתחלתי לחשוב שדעתו של אבי השתבשה בעקבות הלחץ והדאגה הוא קרא לי שוב,
חצי שעה בלבד נותרה עד שכבר היינו צריכים להתייצב ברחוב ולעלות לרכבת שתתברר כרכבת מות,
הוא הניח את ידיו על ראשי ובירך אותי בדמעות שליש כמו בערב יום כיפור, כשהוא סיים הוא הרים
את עיניו והביט בי בעוז, שמעון שלי, הוא אמר, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי אתה חושב
שמשהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!
נתתי לך מתנה שלא תסולא בפז, מרגע זה אף אחד לא יודע מה יהיה, מי ישרוד, כמה זמן נשאר
לנו עלי אדמות, אבל אתה צועד בטוח יותר מכולם כי מלווה אותך ההבטחה האלוקית
של כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך! לך יש סיכוי!! בשעה הקשה ביותר עשית את ציווי אביך
בלי לחשוב ובלי להתחמק, זה דבר שלא היה לך אף פעם וזה ישמור עליך.
אין לי צורך בחולצה, לא מענין אותי כרגע נעלים או מגבעת נקיות, רציתי לשמור עליך, הלוואי והצלחתי…
והנה, היה מספר שמעון כל פעם מחדש, זה אכן הצליח, אני היחיד ששרדתי בניסים ונפלאות לאורך
כל הדרך מכל בני משפחתי, בניגוד לדרך הטבע, בזכות המצווה הזו, בזכות זה שלא חשבתי,
לא שמעתי לקול ההיגיון, זה היה נראה מופקע מהשכל ובכל זאת ביצעתי את רצונו של אבי בלי להרהר,
וזה הציל אותי!!
אין צורך להוסיף מילה, אין מה להרחיב, כל התמודדות וכל מצב מורכב, גם כשצריך על פי ההלכה
להמרות את פי ההורים, נזכור את המסר המהדהד הזה.
כיבוד הורים זו הזכות שלנו, לא החובה, למען יאריכון ימיך בטוב ובנעימים.
