'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'.

'קח את ה פרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'.

 

בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים

בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה

דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר,

חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.

 

איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם,

סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם,

ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים,  לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים.

וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.

'ממה אתה מתפרנס?', שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן

באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים,  ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה

אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם,

רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת

חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו

מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע,  ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.

 

'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה

אל התהום'. – 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק

אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו

למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה

רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר,

וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה

הזה הוא לא יישכח לעולם.

 

שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת

ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את

בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים

משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל.  התברר לו שהיא עדיין גרה

שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת

מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית

הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא הייתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא

נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי.  התאמצתי

וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי.

אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.

 

גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים

שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם

המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת יידחף את הפרה הקטנה

שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים

אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

הוא גילה שזרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות שנחו בשלוה על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה

הדוקטור מומחה גדול שהיה אחד המנתחים המוערכים ביותר בקהילת הרופאים, מומחיותו

להתמודד  עם ניתוחים סבוכים שרופאים אחרים הגדירו כחסרי סיכוי, הייתה לאגדה. הדוקטור הזה,

תמיד נתן סיכויים, ורגיל היה לומר ש'כפי שאין בעיה שאין לה פתרון, כך אין גידול או גוף זר

שלא ניתן להוציאו'. במשך השנים המציא טכניקות רבות לניתוחים כירורגיים ונחשב לאחד המנתחים

הטובים בעולם, תחרות קשה שררה בין הסטז'רים שהיו אמורים לשרת בבית החולים בו עבד,

מי מהם יזכה לעבוד יחד עם דוקטור…

בכל שבוע היו כמה לילות שדוקטור היה ישן בבית החולים כשעבודתו התארכה, בית החולים הוקיר

את הדוקטור והעניק לו חדר מפואר, מתוך החדר ניתן היה להיכנס לחדרון קטן מלא מדפים, שנקרא

בפי עובדי בית החולים 'קודש הקודשים' של הדוקטור. על המדפים הונצחו הצלחותיו הרבות

במשך השנים, על המדפים ניצבו צנצנות שבתוכם גופים זרים או גידולים שהצליח הדוקטור להוציא

בניגוד לכל הציפיות, בחלק אחר של המדפים ניצבו המצאותיו שהפכו את הניתוחים הקשים לפשוטים יותר.

שנה אחת נבחר משה להיות אחד הסטז'רים של דוקטור, מכיוון שידע עד כמה שפר עליו גורלו השתדל

להיות צמוד אליו עד כמה שאפשר במסגרת הניתוחים והבדיקות. הוא הלך אחריו כמעט בכל הזדמנות,

מנסה לקלוט את מעשיו, ואת תוכניות הניתוחים וביצועיהם. מיום ליום הערכתו לדוקטור רק גברה, למרות

שהיה מבוגר, סדר יומו של הדוקטור היה כשל איש צעיר, ואף משה התקשה לעקוב אחריו בחלק מהזמן.

 

הבשורה הקשה

 

המשבר הקשה התחיל, לאחר שהדוקטור נקרא לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה

ולאחר שיצא נראה כמת מהלך, משה ניסה להבין מה קרה אך לא קבל תשובה עניינית. לאחר סיום

המשמרת כשיצא משה לביתו, נזכר כי שכח תיק רפואי חשוב,  הוא חזר לבית החולים ופנה לחדרו

של הדוקטור שם שכח את התיק. כשהתקרב שמע רעש מוזר,  למרות שהחדר היה חשוך ללא ספק

היה שם מישהו. משה נכנס לחדר אך לא ראה איש.  כשהרעש חזר על עצמו הבין שהוא מגיע

מהחדרון הקטן, 'קודש הקדשים' של הדוקטור. הוא נכנס פנימה וגילה עגלת אשפה סטרילית

ניצבת באמצע החדר, שלתוכה זרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות והמוצגים שנחו בשלוה

על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה, ומיד שתק כשקלט שהוא צועק על הפרופסור המכובד.

הדוקטור הביט בו בעיניים אדומות מבכי, בידו עדיין אחז צנצנת והניח אותה על השולחן.

'מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לבצע ניתוחים, בעקבות ידיי שהחלו לרעוד קלות'

הטיל את הפצצה לחלל האוויר. משה שתק במבוכה, לכל רופא מנתח מגיע הרגע שבו הוא מסיים

את תפקידו, הוא עדיין לא הבין מהו האסון הגדול וכיצד הדוקטור משליך לפח האשפה את עמלו

לאחר כל השנים. 'אתה סטאז'ר מצוין' פרגן הדוקטור, 'לכן אני מרשה לעצמי לספר לך מה שעובר עלי'

וניגב את עיניו, 'מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היוו עבורי את הכול. בחיי האישיים

נולדו לי שלושה ילדים מדהימים, ולאחר שנים לא רבות אשתי לקחה אותם ועברה עימם למדינה אחרת

לאחר שהתגרשנו' והמשיך במבט מריר 'אתה בוודאי מתבונן על כל ההצלחות שבחדר הזה ומקנא בי…'

הדוקטור הרים צנצנת גדולה, 'כאן יש את אחת מהצלחותיי הגדולות ביותר, הניתוח ארך תשע שעות

רצופות וההצלחה ללא ספק הייתה עצומה…  אך בגללה הפסדתי את מסיבת הסיום של בני הבכור…!'

הצנצנת הועפה לפח, והדוקטור הרים צנצנת אחרת, לאחר שהסביר על תכולתה הבהיר בקול עצוב

שבגלל ההצלחה זו הפסיד את יום ההולדת של בנו השני, וגם צנצנת זו נזרקה לפח.

הדוקטור הרים צנצנות מאלו שנותרו והסביר על כל אחת כיצד ההצלחה הגדולה בהן, גרמה לו לפספס

אירועים חשובים ביותר כימי נישואין, חופשות שנתיות, ימי הולדת, וחוויות עם הילדים והאישה וכן הלאה.

'כיום, אני בקושי בקשר עם הילדים שלי' פרץ בבכי, 'וזה לא בגלל שאני לא אוהב אותם, אלא בגלל

שאני בקושי מכיר אותם… את כל חיי ביליתי כאן, ועתה כשאני יוצא מבית החולים, אני מגלה שלא נותר

לי כלום' הדוקטור עצם את עיניו, והמשיך 'אפשר לומר שכל החדר הזה, שנראה כפסגת הצלחתי כמנתח.

הוא למעשה כישלוני הגדול כבעל וכאב…' סיים, כשהוא זורק לפח את הצנצנת האחרונה…

 

כל אדם דואג תמיד להצלחתו ולקידומו האישי, אך חשוב תמיד לשים לב שדברים אלו צריכים לראות

את מה הפסדת בחיים לא לשכוח לאיזה מטרה באת לעולם לגדל את ילדך ולעשות את רצון הבורא

ולצאת מהעולם הזה ונגיע ללמעלה עם תכלית אמיתית.

ולפתע בום… הדלת נסגרה והתאורה כבתה. ר' דוד ההמום מוצא את עצמו בתוך המקפיא נעול בלי חשמל ובלי קליטה

כוחה של גמילות חסדים

 

מי שעדיין לא הבין מהי סגולתה של גמילות חסד אחד עם השני ועד כמה בכוחה להציל חיים –

מוזמן לשמוע את סיפורו של הרב חיים זאיד, אותו שמע מכלי ראשון מגיסו, ר' דוד.

היה זה בערב חג הסוכות, כאשר ר' דוד, גיסו של הרב זאיד מקבל טלפון מאחותו:

היה מבצע גדול באחת הרשתות, והיא מיהרה וקנתה 20 קרטונים של בשר טרי ואיכותי,

עם משלוח עד הבית. רק כשהבשר הגיע, היא גילתה כי לא חשבה על דבר קריטי מאין כמוהו:

היכן לאחסן את הבשר…

בעודה עומדת חסרת אונים מול הררי הקרטונים, נזכרה האחות באחיה ר' דוד – רב בישיבה.

בישיבה יש מקפיאים גדולים במיוחד. היא צלצלה לאחיה וביקשה ממנו רשות לאחסן את הבשר

בישיבתו. אחיה, שלא ידע בדיוק מה קורה במקפיאים, הפנה אותה לאמסלם, המנהל התפעולי

של הישיבה, לברר האם הדבר אפשרי או לא.

בינתיים, פגש ר' דוד חבר ילדות, שסיפר לו על חבר משותף שלהם, שבגיל 38 התארס.

"כששמעתי את זה, התמלאתי שמחה", מספר ר' דוד. "מאחר ואותו חבר גר בחדרה ואני גר בבני ברק

יכולתי להתקשר אליו ולאחל מזל טוב טלפונים, אך החלטתי לצאת מגדרי ולנסוע שעה הלוך ושעה חזור

כדי לפגוש בו פנים מול פנים ולשמח אותו בנוכחותי. כך באמת עשיתי".

כשהיה ר' דוד בדרכו חזרה לבני ברק, התקשר אליו המנהל התפעולי של הישיבה ואישר לו

להעמיס את הבשר במקפיאים של הישיבה. ר' דוד הגיע לבני ברק, והחל להעמיס קרטונים

של בשר בתוך המקפיא. לאחר שהעמיס את הבשר, הוא פנה לסדר את הקרטונים בתוך המקפיא.

ולפתע בום…  הדלת נסגרה והתאורה כבתה. ר' דוד ההמום מוצא את עצמו בתוך המקפיא נעול

בלי חשמל ובלי קליטה, לכוד בקור אימים. מי ששוהה במקפיא זמן ממושך, עלול להיכנס

ל'היפותרמיה' – חום גוף נמוך במיוחד – משם עד המוות, הדבר עלול להיות עניין של דקות.

הרגעים האחרונים..

 

"התחלתי לצרוח ולצעוק, אבל אף אחד לא שמע אותי", מספר ר' דוד לגיסו, הרב חיים זאיד.

"בשלב מסוים התחלתי לומר ווידוי וקריאת שמע והכנתי את עצמו לגרוע מכל. הבנתי שאם

לא יתרחש נס מידי – אני מסיים בדקות הקרובות את חיי עלי אדמות.

צרחתי מנהמת נפשי את כל הפסוקים שאומרים בווידוי, אמרתי תחנון וסליחות וכאשר הרגשתי

שאפסו כוחותיי, נשכבתי על הארץ – מוכן לגרוע מכל.

"בשלב מסוים זעקתי לה' יתברך מקרב לב: 'חזרתי עכשיו מנסיעה ארוכה לחדרה בשביל לאחל

לחבר מזל טוב. יכולתי להתקשר אליו ולאחל לו 'מזל טוב' טלפוני, אבל החלטתי לשמח אותו

ולהעניק לו חיבוק פיזי ולבבי, אנא ממך, בזכות ששימחת יהודי – תן לי לחיות. יש לי אשה,

ילדים ומשפחה. אני רוצה לזכות לגדל את ילדיי לעבודתך. אנא ה' יתברך, אפסו כוחותי וגופי מותש,

קבל את תפילתי', מתאר ר' דוד את הרגעים הקשים.

"בעודי זועק מנהמת ליבי, התבוננתי בטלפון ובאופן מפתיע ראיתי פס קליטה אחד.

התקשרתי מיד לאמסלם המנהל התפעולי ששהה בישיבה, וסיפרתי לו שנתקעתי במקפיא.

המנהל טס לעבר המקפיא, פתח אותו, גרר אותי משם כשאני חצי מעולף, והזעיק כוחות הצלה.

ר' דוד התאשפז בבית החולים, ושוחרר לאחר מספר ימים. כאשר נפגש לאחר מכן עם אמסלם,

המנהל התפעולי שהציל את חייו, סיפר לו האחרון את הנתון המדהים הבא: 'דע לך שבישיבה,

אני לעולם לא מפעיל את הטלפון הפרטי שלי, מאחר ואין בה קליטה טובה. באותו ערב הייתי צריך

לקבל שיחת טלפון דחופה, ולכן הנחתי את הטלפון על אדן החלון. שניה לאחר שסיימתי את השיחה

הדחופה – התקשרת אתה. היה זה רגעים ספורים לפני שכיביתי את הטלפון…'.

הרב חיים זאיד מספר את הסיפור בהתפעלות, ומציין כמה גדולה זכותו של הגומל חסד עם חברו,

ומה רבה ישועתו של המשמח את רעהו. מי ייתן ונזכה להאיר פנים לכל אדם בכל מקום ובכל שעה

ובזכות גמילות חסדים בגופנו, נזכה שהיא תעמוד לצידנו ותזכה אותנו ברוב ישועה וברכה.

גמילות חסדים

אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות אותך לעולם

את הסיפור הבא שמעתי מהרב חיים הורביץ הי"ו. התקשרה אליו אשה קשישה לפני ראש השנה,

ואמרה לו כי יש בליבה טינה כבדה על מישהי והיא אינה מצליחה למצוא את הכוח לסלוח לה.

לכן, היא פונה אליו שיאמר לה האם בכלל היא צריכה לסלוח ואם כן, שישיא לה עצה איך למצוא את הכוח לסלוח.

הרב הורביץ הסתקרן מאד, מה כבר יכול לגרום לאשה כה מבוגרת לכזה כעס וחרון? מילא, אצל צעירים,

שכל דבר שקורה להם מיד חשים שהרסו את חייהם, אבל זו כבר ראתה כמה דברים בחייה.

"שמע ותחליט בעצמך", היא עונה ומתחילה לספר.

מסתבר שהיא אמנם מהלכת על רגליה, אבל בקושי רב וזקוקה לעזרה, כמו כן עיניה כהו ומלבד צלי דמויות,

היא אינה רואה דבר וממילא אינה יכולה להלך לבדה, מלבד בשכונת מגוריה אותה היא מכירה בעל פה.

לקראת חודש אלול עלה בלבה הרעיון לפקוד קברי צדיקים באירופה. היא פנתה לשכנתה והתייעצה איתה

כיצד להוציא את מחשבתה לפועל. השכנה רק שמעה וקפצה ממקומה:

"יש לי רעיון. בתי ממש מנדנדת לי שהיא רוצה לנסוע לקברי צדיקים באירופה ולנו אין אפשרות לממן לה את זה,

בואי קחי אותה אתך ושתיכן תיהנו". "בשמחה", ענתה הזקנה. השכנה דיברה עם בתה בת ה-19

וזו קפצה משמחה לשמע הבשורה שהנה היא יכולה סוף-סוף להגשים את חלומה ולנסוע. נקבע זמן,

נרכשו כרטיסים, ועל הדרך היא רכשה לה מזוודה חדשה ויוקרתית, וכדי שזו לא תהיה ריקה

שלחה אותה לרכוש ביגוד יקר, בקיצור, פינוק מושלם.

הם נוחתים בשדה התעופה, בעשר בבוקר, הבת לוקחת מונית, והן נוסעות יחד למלון שנקבע מראש.

עד כאן הכל בסדר. במלון אומרת הצעירה לזקנה: "יש לי כאן איזו חברה, אני רק קופצת אליה וחוזרת מיד".

"בטח", אומרת הזקנה, "מקסים". רק מה, מסתבר שהקפיצה של אותה נערה הייתה אחת הקפיצות

שמזכות את מבצען במדליה כזו או אחרת, משום שמרגע הקפיצה עד רגע הנחיתה חזרה במלון עברו תשע שעות.

ליבה של הזקנה יצא מדאגה, היא לא מבינה מה קרה לנערה שנסעה איתה, אולי קרה לה משהו? אירופה? דאע"ש?

מה יכול להיות. כל כך דאגה ופחדה עד ששכחה שהיא רעבה. כך עברו השעות ולפתע היא חוזרת.

"אני מתנצלת, היא פשוט סחבה אותי לראות כמה נופים, לא שמתי לב שהזמן עבר…" לקח לה זמן רב להירגע.

הנערה הבטיחה לה שכזה דבר לא יחזור על עצמו ומחר היא צמודה אליה כל הזמן. הבטיחה, אבל לא הבטיחה לקיים.

 

למחרת היא לוקחת אותה לקבר אחד, מאיצה בה לסיים תפילתה בחיפזון, מחזירה אותה למלון ושוב נעלמת עד הערב.

כך עבר שבוע שלם, שמתוכו, כך מעידה הזקנה, "היא הייתה איתי אולי ארבע שעות, חוץ משעות השינה

שגם בהן לא בדיוק הקפידה להיות".

הזקנה החלה להרים טלפונים להקדים את הטיסה, ואכן, תמורת תשלום הגון הקדימו לה ביום. הן חזרו יחד,

כל הדרך חזרה היא לא החליפה אפילו מילה אחת עם הנערה שניצלה אותה, זנחה אותה, וכל כך פגעה בה.

כשהגיעו לשדה התעופה סירבה הזקנה שהנערה תיסע איתה. היא נתנה לה סכום כסף לחזור ואמרה לה:

"אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותך לעולם".

"כעת תגיד לי הרב הורביץ, האם אני צריכה לסלוח לנערה הזו, ואם כן איך, איך אני מצליחה למצוא כוח לעשות את זה".

לבכות מזה. תסכימו איתי שאין הרבה מה לענות לזעם מוצדק כזה. מה כבר יש לומר? במה ניתן להרגיע?

מספר הרב הורביץ: "יושב בשמים הכניס לפי מילים, ואני עונה לאותה אישה זקנה: ובכן זהו המשל,

כעת את בטח רוצה לדעת מה הנמשל…

"למעשה, מה שאת עברת זהו משל למה שהקב"ה עובר כביכול כל ימות השנה, כאשר יש רבים מבניו המתרחקים ממנו.

"בכל לילה, נערך משפט ובו מבטיחים הברואים לתקן את מעשיהם ולדבוק בבורא ובמצוותיו והוא משיב את נשמתם

בחמלה ורבה אמונתו בהבטחותיהם, והנה יום חדש ושוב הם מאכזבים אותו, ואז מגיע לילה ושוב הם מבטיחים

ועם בוקר שוב מתרחקים, לשעות, לימים ולחודשים.

"ואני אומר לך", אומר הרב הורביץ לאותה אישה זקנה, "שאם תמחלי לאותה נערה חסרת אחריות שכך זנחה אותך,

יהיה זה מליצות יושר לבורא עולם שימחל לכל אלה המתרחקים ממנו כל ימות השנה, וייתן להם שנה טובה

וגמר חתימה טובה. היודעת את כמה זכויות יהיו לך בעד המחילה הזו?"

ואכן כך היה.

ולנו, הסיפור הזה, שכולו מוקלט ומתועד, נותן הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו. אנו מול הבורא. אנו מול הקרובים לנו.

אנו מול הפחות קרובים לנו. אנו מול מעשי חסד, מול מצוקת האחר.

יונה הנביא הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לניסיון התרחקות ואף בריחה מהבורא, ומסתבר, שככל שהאדם מרחיק לכת

הוא מבין שאין ביכולתו לברוח. רק כשיונה נזרק למים הוא צועק, "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי,

בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך", וגם מבטיח: "ואני בקול תודה אזבחה לך

אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".

ככל שאדם מכיר בכך שלא ניתן לברוח, הוא מונע עצמו ממצולות של כאב ויגון.

 

(מתוך מאמר שהתפרסם במגזין במה)

אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

ישראל וייס

 

את הסיפור הבא שמעתי מפיו של יהודי שאני מכיר, והבאתי אותו בשינוי פרטים, כדי לטשטש את הדמויות,

אבל המסר נשאר עוצמתי וחזק כפי שהיה במקור. וכך סיפר לי בעל המעשה:

לפני שלושה שבועות שעבר ישבתי בבית הכנסת וזכיתי לראות מחזה מדהים, שטלטל אותי בצורה יוצאת דופן,

ונתן לי שיעור לחיים. אבל כדי שתבינו את הסיפור, אני חייב להתחיל מהתחלה.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו יהודי יקר, טוב לשמים ונוח לבריות, שלמרבה הצער סובל מנכות

שהתפתחה בהיותו אב צעיר המנהל בית עם ילדים, חלקם גדולים וחלקם קטנים.

לאחר שהפך למוגבל גופנית, נאלצו בניו לטפל בו, והתחלקו ביניהם בנשיאה בנטל הכבד.

הם כולם מאוד מכבדים אותו ומאוד משתדלים שיהיה לו נוח ונחמד.

אבל אחד מהם, מטפל בו במסירות יוצאת דופן, יותר משאר האחים.

אף פעם לא ידעתי למה דווקא הילד הזה מטפל בו יותר מהאחרים, אבל זאת המציאות,

הוא תמיד התאמץ יותר למען אביו והשקיע בו את כל הנשמה.

אבל מה? זה השפיע עליו. יכולת לראות שהילד הזה פחות מחייך, הוא יותר רציני, הוא יותר ביישן מהרגיל,

ותמיד כשהוא סוחב את אביו, פניו סמוקות מבושה. הוא היה מעדיף שאף אחד לא יראה אותו גורר את אבא שלו

ברחובה של עיר ומביא אותו לבית הכנסת. תמיד ריחמתי עליו, הבנתי את הכאב שלו, אבל לא ידעתי

איך אני יכול לעזור לו וכי אוכל לרפא את אביו?

אז מה קרה לפני שלושה שבועות?

ביום בהיר הגיע אורח לבית הכנסת שלנו, אורח פורח, לא אחד מבני הקהילה ולא מישהו שמכיר

את הקהילה שלנו. סתם יהודי מעיר אחרת שנקלע לאזור בדיוק לתפילת מנחה וערבית,

וראה את הילד הזה כשהוא מביא את אביו לתפילה, פותח לו סידור ודואג לו לכוס תה ולגמרא,

בין מנחה לערבית. אחרי תפילת ערבית, ניגש היהודי אל השניים, אל האב והבן. הוא טפח באהדה

על שכמו של האב הנכה, ואמר לו: "שמע ידידי, אני לא יודע איך קוראים לך ומאיזו מחלה אתה סובל,

אבל אני יכול לומר לך שאני ישבתי פה מאחוריך כל התפילה ופשוט קינאתי בך…".

היהודי תלה בו עיניים משתוממות: "אתה מקנא בי? למה?! אה, בטח בגלל שאני בעל ייסורים גדול… אה?"…

הוא חייך חיוך עצוב כאומר, 'אם רק הייתי יודע כמה הייסורים גדולים לא היית מקנא בי…'.

אבל האורח דחה את הרעיון על הסף: "חלילה לי", הזדעק, "איני מקנא בייסורים שלך

ולא בייסורים של אף אדם בעולם. כבר אמרו חז"ל "לא הן ולא שכרן". אני לא רוצה ייסורים,

ואני לא בדרגה שאוכל לקבל אותם באהבה. אני מתפלל שגם לך לא יהיו ייסורים בכלל

ושתבריא ותהיה כאחד האדם". "אז למה אתה מקנא בי", שאל הנכה…

כאן הרים האורח את קולו כדי לוודא שבנו של הנכה שומע אותו היטב…

"אני מקנא בך שיש לך כזה ילד מיוחד!", הוא אמר לו.

"איזה ילד נפלא", הוסיף האורח בקול גדול. "תראה איזה כיבוד אב. וכי קלה היא בעיניך?

אתה יודע איזו זכות עצומה זו לגדל כזה ילד בבית? הוא בוודאי מחזיק על כתפיו

לא מעט מהצרות של עם ישראל שנמנעו בזכות מסירות הנפש העצומה שלו לכיבוד אב…".

האב זרח מאושר וגם הילד לא ידע את נפשו מרוב שמחה. המחמאה היתה בדיוק במקום

והרעיפה טללי נוחם על פצעי הנפש שנגרמו מהבושה שחש הילד כשחס את אביו ברחובה של עיר…

אבל האורח לא הסתפק בכך:

"אבל אתה יודע ממה הכי התלהבתי?", הוא הוסיף בטון דרמטי וצופן סוד….

"ממה הכי התלהבת באמת?", שאל האב המאושר. "אני התלהבתי מזה שהבן שלך עושה את זה בשמחה!

אני רואה אותו לוקח אותך ומחייך, יש לו סבלנות ואורך רוח, הוא לא עושה את זה רק כי הוא חייב,

רואים עליו שהוא עושה את זה מתוך רצון, מתוך שמחה של מצווה, כי הוא מבין שיש לו זכות גדולה

וכי הוא מבין שכל תנועה וכל מאמץ שלו זאת מצווה עצומה, וכנראה שהוא גם מאוד אותך, את אבא שלו!!!

אין לי הסבר אחר.

"תראה איך הוא מחייך כל פעם כשהוא לוקח אותך, מזה אני ממש יצאתי מהתפעלות.

"ישבתי כאן מאחוריכם ולא גרעתי עין מהילד הזה, איך הוא שמח לקיים את מצוות כיבוד אב… אחחח.

הלוואי שאזכה גם אני לחנך את הילדים שלי כל כך טוב כמו שאתה מחנך אותם".

האורח טפח שוב על שכמו של האב, הפעם הרשה לעצמו לטפוח בעוצמה רבה יותר…

הוא גם ניגש את הבן ולחץ את ידו בחמימות. "אני רוצה להודות לך", אמר לילד,

"לימדת אותי שיעור בהלכות כיבוד אב. אני יוצא מכאן ומתקשר להורים שלי,

לשמח אותם. אני מקבל על עצמי להכפיל את מספר הביקורים שלי אצלם בעזרת ה',

ולהקפיד להתקשר אליהם יותר. בזכותך. זה אתה לימדת אותי!".

האורח יצא מבית הכנסת ונעלם לו מהמולת הרחוב, ואני ישבתי בצד וחשבתי לעצמי,

איזה אדם נפלא. הוא בא רק לרגע אחד וזכה ולשמח את האב השבור והרצוץ ואת הבן האומלל

שכל כך מתבייש באבא הנכה שלו, למרות שהוא מתאמץ לעזור לו ככל יכולתו.

סיפור יפה, נכון?

אז זהו, שעוד לא הגענו לנקודה העיקרית שלו!

בימים שלאחר מכן, ראיתי שחלה תפנית עצומה בצורה ההתנהגות של הילד. הוא לקח את אביו עם גו זקוף!

עם חיוך מאושר! עם ביטחון עצמי בריא! ראיתי שהוא מדבר עם אבא שלו ושניהם צוחקים ושמחים,

כל התקשורת ביניהם השתנתה ונהיתה שמחה יותר. התברר לי למפרע שהאורח לא רק החמיא להם ושימח אותם,

הוא גם לימד אותי איך להשפיע טוב לאנשים סביבי, ואני בהחלט משתדל ליישם את השיעור הזה בשטח.

בתוך זמן קצר החדיר האורח בילד תחושת כבוד וגאווה על כך שהוא זוכה לכבד את אביו יותר מכל שאר בני גילו.

הוא לא סתם ילד כמו כל הילדים! ילד שיש לו אוצר ענק בבית! יש לו אבא נכה,

והוא זוכה לקיים מצוות כיבוד הורים כמו שאף ילד אחר בן גילו אינו זוכה…

כל ההסתכלות שלו על עצמו ועל אביו השתנתה.

וכל זה קרה בזכות לחיצת יד אחת ושתי טפיחות שכם שקיבלו הוא ואביו מאותו אורח פלאי,

שעד עכשיו אני חושב שאולי הוא היה אליהו הנביא….

המתנה הנדירה שהסבא שלי הביא לסבתא ביום חתונתו

המתנה הנדירה שהסבא שלי הביא לסבתא ביום חתונתו

 

אמא יהודיה צריכה לדעת שיש לה חלק עצום בחינוך ילדיה, "שמע

בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"… האב לומד עם הבנים, אבל

האמא – היא זו שנמצאת בבית והיא הדוגמא האישית הטובה ביותר

לוויתור, לתפילה ולחשיבות התורה והמצוות. הילדים החמודים רואים

את האמא בתמידות, מה היא עושה, איך היא עושה ומה חשוב לה באמת.

ומה שהם רואים – זו שאיפתם, היא הרי הדמות שלהם. אמא צריכה להיות

'אמא' – עם כל החום והרגש של ה'יידישע מאמע', ללמד את ילדיה איך

מברכים בכוונה, להקנות להם את חשיבות עניית ה'אמן' ולהראות לילדיה

את גודל חביבות התורה בעיניה ועד כמה שהיא מחכה להם בשובם מן

החיידר בשמחה ובחיוך.

 

****

אני אומרת לכל מי שבאה ואומרת שהיא לא מרגישה טוב. או שיש לה בקשה

גדולה, או שיש לה איזה משהו על הלב: "תגידי בכוונה ובכל ליבך, את מה

שלימד רבי חיים וולוז'ינער זיע"א לומר בכל לב ובכל עת: "ה' הוא האלוקים

אין עוד מלבדו". צריך לדעת שהקב"ה אף פעם לא עושה משהו רע. ואם אדם

חוטא, ומגיעים אליו ייסורים כדי לזככו או קשיים – עליו לפשפש במעשיו לראות

במה חטא וכיצד יוכל לתקן את מעשיו. צריכים תמיד גם לבדוק ולהתבונן – במה

עוד ניתן להתקדם צניעות, שמירת הלשון, שבת ועוד. והעיקר לדעת ולזכור שהקב"ה

אף פעם לא מעניש. הקב"ה אוהב את כולם ואנו נתונים בידיו הטובות באופן מוחלט.

פשוט – אין עוד מלבדו. פעם בא אלי יהודי אחד, שהיתה לו בעיה קשה ומסובכת של

חובות וכספים במס הכנסה, והוא היה מודאג מאד. אמרתי לו את העצה הזו לומר

בכל לב ובכוונה "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". הוא עשה זאת.

והנה התיק שלו עם כל הראיות אבד ואיננו והוא יצא זכאי נקי ושלם!

 

ויתור הדדי

 

ביום חתונתו, אמר סבי הגאן הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל, לכלתו:

"מקובל כי החתן מביא לכלה מתנה ביום הכלולות, אך אני, היות ולא היו בידי

מעות כדי להעניק לך שי כלשהו לחתונה, החלטתי כי המתנה הכי גדולה שאוכל

לתת לך היא: ויתור לכל החיים". התרגשה סבתי הכלה עד דמעות ואמרה: "זו

תהיה אפוא, גם מתנתי אליך, ויתור לכל אורך חיינו המשותפים". אין פלא, ששני

ענקי רוח אלה זכו לבן גאון וצדיק, הרי הוא אבי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב

(שליט"א) זכר צדיק לברכה. כי כשיש ויתור, זוכים לדברים רבים!

 

אפיקומן מהחזון איש

 

בליל הסדר הראשון אותו חגגתי לאחר נישואינו, סעדנו את סעודת החג בביתו של

מרן ה'חזון איש' זיע"א. גיסתי, הרבנית אהובה ברמן ע"ה היתה אז בחורה צעירה

והיא נטלה על עצמה את תפקיד החבאת האפיקומן. כשהגיע זמן אכילת אפיקומן,

ביקש ממנה החזון איש: "השיבי נא את האפיקומן",

ביקשה גיסתי הבחורה הצדקת בתמורה: "ברך אותי שאזכה לילדים צדיקים".

מרן החזון איש ברך אותה כפי שביקשה. ואכן היא זכתה לילדים צדיקים ותלמידי

חכמים ב"ה, בזכות שידעה מה לבקש מהחזון איש לאפיקומן.

 

העץ הבודד ורבי איסר זלמן

 

בחצרו של מרן רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, היו גדלים שני אילנות נושאי פרי.

מידי שנה בפרוש חודש ניסן, היו באים רבנים לברך שם את ברכת האילנות

משום שיש הגורסים כי ברכה על שני אילנות מהודרת יותר מאשר על אילן אחד.

בעודם באים לברך ליד חצרו, הבחינו ברבי איסר זלמן עצמו, החומק מביתו ולא

מברך יחד עם כולם. הביטו אחריו וראוהו מהלך עד לאילן הבודד העומד בחצר ביתה

של אשה אחת, ורק שם הוא בירך את ברכת האילנות. כשחזר שאלוהו: "רבינו, מה

הסיבה שאתה עצמך אינך מברך כאן? הרי זו ברכה מהודרת יותר!". נענה ואמר:

"אשה זו אמרה לי פעם, שהיא מטפחת את האילן שבחצרה במשך כל ימות השנה,

למען אבוא ואברך עליו בחודש ניסן. ואיך אוכל שלא להתחשב בה ולברך במקום זאת

בביתי שלי?!"

 

(מתוך הספר 'שלישי באשמורת' בעריכת גב' ר. אטיאס – כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה)

 

 

 

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף. בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ישראל וייס

 

זה קרה בשבוע שעבר, נסעתי לעבודה ונתקעתי במחסום המשטרתי שבדרך לירושלים, כחלק

מאכיפת הסגר הכללי שהוטל על כל רחבי הארץ בגלל התגברות התחלואה בקורונה.

מזג האוויר היה קר, ולכן חשבתי שהאדים העולים ממכסה המנוע שלי, אינם חריגים במיוחד,

עד שהבחנתי שהמחוג מצביע על חום הרכב מטפס ומתקרב אל הרף העליון שלו. עודי מתלבט

מה לעשות, והנה נכבה מנוע הרכב. אני עומד באמצע פקק רציני, כל הנהגים עצבניים, מחכים ל

עבור כבר את המחסום המשטרתי ואם אני נשאר עם הרכב כאן, אני מייצר פקק ארוך שבעתיים.

התלבטתי לשתי שניות מה לעשות, והתנעתי את הרכב פעם נוספת. להפתעתי הרכב אכן נדלק

בלי בעיות, וכעבור כמה דקות נוספות הוא שב ונכבה, רק כדי שאני אתניע אותו בשלישית.

עברתי את המחסום, והמשכתי לנסוע עוד קצת עד שנעלמתי מעיני השוטרים (לא היה לי אבוד

צהוב ברכב וחששתי לעצור ולצאת מהאוטו בלעדיו). עצרתי בצד ופתחתי את מכסה המנוע.

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף, אולי הרדיאטור דולף,

ייתכן שבעיה מכנית אחרת מגורמת להתחממות המנוע, ומי יודע כמה אצטרך לשלם עבור התיקון.

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק, בעיקר על עצמי.

 

מסתבר שבבוקר, כשבדקתי שמן ומים לפני שיצאתי לדרך, כמו שאני עושה אחת לתקופה, שכחתי

לסגור בחזרה את הרדיאטור. המנוע התחמם, המים רתחו ופשוט התאדו. נשארתי עם רדיאטור ריק

ועם מנוע רותח מחום. מיהרתי לתא המטען, הוצאתי ג'ריקן של ארבעה ליטרים מים, והתחלתי למלא

הרדיאטור. הבעיה שהוא היה כל כך רותח, עד שהמים שהכנסתי התאדו בתוך שניות וברחו בחזרה

החוצה בדמות קיטור רותח. כך בזבזתי את רוב המים רק כדי לקרר מעט את המנוע, ולאחר מכן המתנתי

כעשר דקות עד שהמנוע התקרר עוד קצת, הוספתי את שארית המים שהיו ברשותי אל הרדיאטור הפתוח

והמשכתי בדרכי לירושלים. בהמשך נכנסתי למוסך, וקניתי פקק חדש תמורת חמישים שקלים ששילמתי

עבורו, מילאתי את הרדיאטור כולו וסגרתי היטב. הרכב נוסע מצוין, אם אתם דווקא מתעקשים לדעת. בלי עין הרע.

 

אבל אני למדתי כמה דברים מהסיפור הזה, שגרם לי לחשוב קצת על עצמי, ועל החיים בכלל.

 

בואו נראה מה קרה כאן…

באתי לתקן לבדוק שהכל בסדר, ונמצאתי מקלקל, שכחתי לסגור את הפקק וכמעט שרפתי את

המנוע של הרכב. המסקנה שלי מזה היא שכשאתה רוצה לתקן, תוודא קודם כל שאתה לא מקלקל

חלילה וחס. כמו כן, לפני שפתחתי את מכסה המנוע עברו לי מחשבות שונות בראש, אבל ברגע שרק

פתחתי את המכסה הבנתי שמדובר בתקלה שאפשר לתקן בתוך רגע…

 

מזה אנחנו יכולים ללמוד שהבעיה נראית יותר מפחידה כשאתה לא יודע את הממדים האמתיים שלה.

במקום להיכנס לפחדים פשוט תנסה לבדוק מה גודל הבעיה וייתכן שתופתע לטובה.

אבל המסקנה הכי חשובה שלמדתי היא כזאת, שימו לב:

כשאני החלטתי להתניע את הרכב שוב למרות שהוא כבה, לקחתי סיכון שאני שורף את המנוע שלו.

לאחר מכן הוא כבה פעם שנייה ושוב לקחתי סיכון. גם אחרי שכבר עצרתי ושמתי קצת מים, לקחתי

סיכון ענק כשהמשכתי לנסוע עד ירושלים עם רדיאטור פתוח שמלא מים בקושי עד חציו.

למה הסכמתי לקחת את הסיכון הגדול הזה?

אתם יודעים למה?

ובכן, אגלה לכם בסוד ואל תספרו לאף אחד…

בגלל שיש לי רכב ישן, שגילו כבר עבר את ה-20, וששוויו הכספי אינו עולה על משהו כמו 2,800 שקלים.

רוב הסיכויים, כך חשבתי לעצמי, שאצליח להגיע בשלום ושלא יקרה למנוע שום נזק. יש סיכוי קטן שהנזק

כבר קרה בכל מקרה, וייתכן גם שאני עכשיו מזיק לאוטו כשאני ממשיך לנסוע. אבל מה? אני מהמר על

2,800 שקלים לכל היותר, אז הלחץ לא כזה גדול. מקסימום ימות האוטו, נקנה חדש… כלומר ישן, אבל

אחד אחר במקום זה שאני נוהג בו כיום…

ומזה אני לומד שיעור מוסר חשוב מאוד לחיים:

אם הנשמה שלך יקרה בעיניך, אתה לא תיקח סיכונים. אתה תשמור עליה מכל משמר.

אם אומרים לך "אל תסתכל במקומות שיכולים לקחת אותך למטה", "אל תדבר עם אנשים

שיכולים להשפיע עליך לרעה, זה מסוכן לנשמה שלך"… מה תעשה? תיקח סיכון או לא תיקח?

זה תלוי כמה הנשמה שלך שווה בעיניך!

אם אתה תבין שהנשמה שלך שווה כמו רכב יוקרה ששוויו חצי מיליון שקלים, אתה לא תתקדם

אפילו מטר אחד קדימה אחרי שהמנוע התחמם. לא תיקח סיכון. אבל כשאתה נוהג על רכב ישן

נושן שממילא לא עתיד לחיות עוד זמן רב, וששוויו אינו גבוה בכלל, אתה יכול לקחת סיכונים.

לכן הדרך הטובה ביותר עבורנו להתרחק מהעבירה ומהניסיונות של היצר הרע, היא לדעת להעריך

את הנשמה שלנו. להבין מה אנחנו עלולים להפסיד חלילה וחס אם נהמר וניקח סיכונים, סביר להניח

שנלך בדרך הבטוחה ונזהיר מאוד שלא להכניס את עצמנו לידי ניסיון.

תחשבו על זה!!!

 

ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

 

בשכונת ‘גבעת מרדכי’ בירושלים, בבניין שקט בדרך כלל, התגוררה משפחת רבי צבי

הירש פלאי זצ”ל, משגיח ישיבת ‘’חברון’. אלא שאותם ימים לא היו ימים שקטים בבניין,

ההיפך הוא הנכון…

הדיירים בקומה למעלה, שכני הרב והרבנית, צרה להם דירתם. המשפחה התרחבה,

תינוקות נוספו למשפחה, ונוצר צורך קיומי להרחיב את הדירה. הם השקיעו רבות בתוכניות

הבניה, באו בדברים עם קבלן שיפוצים נודע, ולבסוף ביום מן הימים הופיע טרקטור גדול

מאחורי הבנין, והחל לחפור במרץ…

זה היה היום השקט האחרון בבניין. כל מה שהיה עד אז, אחוות השכנים, העזרה ההדדית,

נמוג ואיננו. נכון שהשכנים אישרו את הבנייה והסכימו לה, אך ברגע האמת – החלו להתלונן,

תלונות מוצדקות יותר ופחות. זה בא בטענות על שעות העבודה, וההוא לא הפסיק להתאונן

על האבק והלכלוך, אחד השכנים רגז על הרעש שיוצרת העבודה, ושכן אחר בכלל טען שילדיו

מפחדים מהפועלים…

חלק מהתלונות היו מוצדקות וטופלו במידת מה

 

וחלק מהן – שגרתיות ורגילות, מעשה שיגרה בבניינים בהם נערכים שיפוצים, בעיות שחולפות

כעבור תקופה קצרה ולא נעימה. בעלי הדירה המשופצת השתדלו ככל יכולתם להיטיב עם השכנים

ולמנוע את צערם אך ברור היה לכולם שמקצת כאב ראש ועוגמת נפש – אין דרך מילוט…

והנה, ביום אחד לעת ערב, הבחינה בעלת הדירה המשופצת ברבנית פלאי ע”ה, כשהיא עולה את

המדרגות לכיוון ביתם. בשברירי שניה הספיקה לחשב, כי בוודאי הרבנית כבר לא מחזיקה מעמד

מול הרעש והלכלוך הרב, המעיקים מאוד על אנשים מבוגרים. היא גם הספיקה להעריך, כי

העבודות כבר לא יוכלו להמשך כסדרן, היא תיאלץ להפסיקן באיבן ולהישאר בבית משופץ למחצה,

שכן בוודאי לא תוכל לסרב לבקשתה ותלונתה של אשה מבוגרת ונכבדה כמו השכנה – הרבנית פלאי…

עוד שנייה חולפת, והרבנית פלאי כבר נוקשת בדלת.

 

כשפתחה, המתינה לשמוע את תלונותיה, אלא שלהפתעתה הרבה, הרבנית התעניינה בשלומה,

שאלה איך עוברים עליה הימים הקשים – כשמשפצים לה בבית ובקול אכפתי ומודאג שאלה

לשלום ילדיה…

אחר כך, הגיעה ההפתעה האמיתית. הרבנית פלאי פתחה ואמרה: ‘תראי שכנתי היקרה!

שיפוצים זה לא קל, אני בטוחה שאתם עוברים ימים קשים, ואת עם הילדים הקטנים בבית.

רציתי להציע לך לשלוח אלי את הילדים לשעות אחר הצהרים, שיהיה להם מרחב נקי ונוח

לשחק. גם אם את רוצה לנוח בימים כה טרופים – תרגישי בנוח לשלוח את הילדים למטה –

למשפחת פלאי…’

 

האשה ציחקקה במבוכה

 

והרבנית הוסיפה: ‘נו, באמת, את לא צריכה להתבייש… יש לנו בבית משחקים שמשרתים

את נכדיי, והם יוכלו לשמש את ילדייך באותה מידה! או לחילופין, תבואי בעצמך לנוח אצלנו,

הדירה שלנו ריקה ונשמח לארח אותך למנוחה בחדר שקט ופרטי, נקי וצלול! אתם מוזמנים,

באמת!’ – סיימה הרבנית את דבריה הכנים, ושבה לביתה…

סיפור זה, המופיע בספר ‘ברכי נפשי’, אין כמוהו להורות לנו מהי אהבת ישראל אמיתית,

המתבטאת בדאגה ואכפתיות כנה לזולת. ובפרט בעת קושי ומצוקה, ובעיקר כשעוברים תקופה

פחות נעימה – אז הוא רגע המבחן עד כמה אהבת ישראל גואה בנו, עד כמה אנו מסורים ואוהבים

באמת את זולתנו. כי כשאדם אוהב את השני באמת – זה מיקל עליו להתמודד עם הקושי האישי

שלו, ולראות את הקושי של הזולת כדחוף יותר ומכביד יותר, ולפיכך הוא מתמסר לפתרונו…

הבה נחשוב היכן נוכל להקל, הבה ננסה לאמוד במה נוכל לסייע, הבה נבחן במה נוכל להיטיב –

כדי שהאהבת ישראל שלנו תלבש צורה מעשית בדאגה כנה ואכפתית למה שעובר על הזולת

בפעולה של ממש כדי להקל עליו

 

(מתוך הספר ‘פניני פרשת השבוע’)

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

איך הצלחתם להיכנס ללשכתי, והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?

 

מעשה ברב חשוב המכהן כרב עיר בישראל, ששמע על חילול שבת המתבצע

בפרהסיא באחד המפעלים בעירו. השמועה הלא טובה הגיעה אל הרב ההוא בעת

שצעד ברחוב, ולצדו אחד מאנשי העסקים הבכירים בעיר, שגם נחשב לעסקן בולט

בקהילה החרדית, והרבה לפעול בעניינים ציבוריים. השמועה החרידה את ליבו של

הרב שהציע לאיש העסקים להצטרף אליו באותו הרגע, וללכת למנכ"ל של אותו מפעל

ענק המחלל את השבת למרבה הצער. הרב התכוון לדרוש את הפסקת חילולי השבת.

איש העסקים לא היה לבוש כראוי. לרגליו נעלי בית, וגם חולצתו התלכלכה כמה דקות

לפני כן מבוץ שניתז עליו על ידי מכונית חולפת.

"כבוד הרב", אמר, "חכה לי כמה דקות אני אגש הביתה להחליף חולצה ולנעול נעליים

ולאחר מכן אבוא יחד עם הרב למנכ"ל המפעל ונבקש ממנו לעצור את חילולי השבת".

אבל הרב סירב להיענות לבקשתו, ואמר שאם ידחו את המפגש אפילו בעשר דקות, כבר

יש חשש שחלילה ייכנס 'היצר הרע' לתמונה, וימנע בעדם מלממש את המשימה החשובה.

"אני חושש שהיצר הרע יכניס פתאום לראשינו דבר אחר, וייטול באחת את החשק העז

למחות על כבודה של השבת, והדבר כבר לא יצא לפועל", אמר הרב, והוסיף:

"לא יקרה שום דבר אם תבוא ללשכת המנכ"ל בנעלי בית".

איש העסקים השתכנע והלך עם הרב אל המפעל.

הם מתדפקים על לשכת המנכ"ל, שהיה יהודי שומר מצוות, ומיד כששמע על חילולי השבת

המתבצעים במפעל, הודיע בצורה חד משמעית שהדבר לא נעשה באישורו: "אני הולך מיד

לטפל בכך, ואדרוש את הפסקת חילולי השבת" אמר.

הפגישה הסתימה באווירה טובה מאד. המנכ"ל אכן מימש את הבטחתו, עוד באותו מעמד

התקשר אל האחראים, והכל סודר על הצד הטוב ביותר.

הרב והעסקן קמו ממקומותיהם, נפרדו מהמנכ"ל בלחיצת ידיים לבבית…

רגע אחרי שיצאו מחדרו, הם שומעים אותו קורא להם שנית.

"שתי שאלות יש לי אליכם", אמר לאחר מחשבה. "הראשונה, מי גילה לכם שבעוד דקות ספורות

אני אמור לעזוב את המפעל, בדרכי לועידה כלכלית בחו"ל, שבה אני אמור לשהות במשך שבועיים?

איך ידעתם לבוא בדיוק ברגע הנכון? והשאלה השנייה: איך הצלחתם להיכנס ללשכתי בצורה ישירה,

והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?" – – -, הרי לא קיבעתם פגישה מבעוד מועד, זה לא קורה אף פעם!!!

מה התברר?

המנכ"ל היה בשלבים האחרונים שלפני יציאתו משטח המפעל לועידה הכלכלית, ואם היו הרב

והעסקן מתדפקים על דלת לשכתו כמה דקות יותר מאוחר – כפי שהציע העסקן, שרצה להחליף

את נעליו וחולצתו – כבר לא היו מוצאים אותו במקום.

מי יודע כמה מקלות היה היצר הרע מכניס בגלגלי המחאה על כבוד השבת במהלך השבועיים

הבאים, עד לשובו של המנהל מחו"ל… רק משום שהחליטו לבוא למפעל באופן מיידי, סייע להם

הקדוש ברוך הוא ומצאו עדיין את האיש בלשכתו. ורק בגלל אותה זריזות לקיים את המצווה וחוסר

הרצון להתעכב אפילו רגע אחד, אירע להם דבר מופלא שאינו מתרחש אף פעם –  המזכירה יצאה לרגע מחדרה,

והשאירה את הדלת פתוחה, ובכך אפשרה להם להיכנס למנכ"ל בלי לקבוע תור ובי להמתין שבועות לפגישתם.

 

 

(מעובד על פי הגדה של פסח – חשוקי חמד)

ואז קיבל נציג החברה "פחד במה", עליתי במקומו ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית…

כשעה לפני הזמן שנקבע, קיבל נציג החברה "פחד במה", וביקש ממני להציג את החברה במקומו. עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט, ו.., הסרט מדבר בהולנדית...

 

אספר לכם קצת איך אנחנו עובדים.

בסדנו הוא ארגון המאגד קבוצה גדולה של חברות. כל חברה מאגדת קבוצה של משקיעים

שמשקיעים במיזם ספציפי או במספר מיזמים. חלק משקיעים סכומי כסף קטנים יחסית,

וחלקם סכומי כסף גדולים יותר. חלק מהמשקיעים מגיעים מארה"ב וחלקם מישראל, וביחד

משקיעים ב"עסקאות מחוץ לקופסא. עיקר ההשקעות שלנו הינן בחברות סטרטאפ, וההתמקדות

היא בנושאים של טכנולוגיה, בתחומי הרפואה, שיפור תהליכי הבניה, תהליכי המכירה,

בנקאות ועוד. המיוחד בקבוצה שלנו – וזה גם מה שהוביל לסיפור, הינה העבודה של ההשקעות שלנו

מתבצעות לפי ההלכה, אין בעיות של ריבית, שבת, איסורי אכילה ועוד שאלות רבות שמתעוררות.

אנו הקבוצה היחידה בעולם שמתעסקת בהשקעות אלטרנטיביות וכל השקעותיה הן לפי ההלכה.

תחום ההשקעות האלטרנטיביות מציע תשואות גבוהות יחסית והוא צמח באופן משמעותי בעשור האחרון.

הוא תופס כיום חלק מכובד מסכך כל ההשקעות בעולם.

גם קרנות הפנסיה הגדולות ומשקיעים מתוחכמים מונים להסתכן, מכיון שלצד הסיכונים הטמונים בחברות

סטרטאפ, ישנם גם סיכויים לרווחים גדולים, ואם משקיעים בצורה מפוזרת, יש סיכוי להגיע לתשואות

שאי אפשר להשיג בשום מסלול אחר.

 

בכל שנה נערכת בדובאי תערוכת גיאטקס. בתערוכה זו מציגות חברות מכל העולם

מוצרים ושירותים חדשניים וחלק גדול ממנה מיוחד לחברות סטרטאפ.

תערוכות מסוג זה נערכות מידי שנה בכל רחבי העולם. אולם ב-2020, בשל הקורונה,

זו היתה התערוכה הרצינית הראשונה שמתקיימת פנים אל פנים.

מתברר שאי תחליף לפגישה פנים אל פנים, ואנשים צמאים להיפגש

כי חווית הפגישה הפיסית שונה מכל מפגש אחר.

יתירה מזאת, בעקבות הסכם השלום, קיבלה התערוכה משמעות נוספת, ומשלחות מכל

העולם הגיעו אליה, כדי להיות חלק מהעתיד החדש של השלום בין היהודים לערבים.

'מכון היצוא הישראלי' ארגן משלחת גדולה של עשרות חברות מישראל, ו'בסדנו' היתה

חלק מהמשלחת והיתה הקבוצה הגדולה ביותר שהגיעה מישראל, שכן היינו 21 איש

משבע חברות סטרטאפ, שכולן שייכות לאותה קבוצת השקעות.

בנפרד מהתערוכה, התקיימה גם תחרות חדשנות MENA, שבה הציגו עשרות סטרטאפים

נבחרים מרחבי העולם, וכמה מתוכם היו מתוך חברות הפורטפוליו שלנו. בין החברות שהציגו

היתה גם חברת 'סקייסייבר', אותה יסדתי לפני כשמונה שנים, שפיתחה תיק לחילוץ מרבי קומות.

התחרות נמשכה על פני יומיים, כשלכל חברה ניתנו 7 דקות להציג, ו-8 דקות להצגת שאלות,

כאשר בסופן של השאלות מקבלים החברה והמציג דירוג מחבר השופטים (שכלל את הנסיך,

עורך הדין שלו, מנהל קרן החדשנות ושישה יועצים מרחבי העולם, כולם מומחים לחדשנות),

בקהל היו עוד כמאתיים אנשים מרחבי העולם, שגם להם (ככל הנראה) היה משקל בהחלטת השופטים.

כשעה לפני הזמן שנקבע להצגה עבור 'סקייסייבר', קיבל נציג החברה "פחד במה"

וביקש ממני להציג את החברה במקומו. נסעתי למלון בו התקיים האירוע וקיבלתי לידי את המצגת, על מנת

שאוכל להציג אותה ולהסביר על החברה. ראיתי שזו מצגת בת 21 שקפים ואין סיכוי שאספיק ללמוד ב 7 דקות.

אמרתי למארגנים שלא אשתמש במצגת ובמקומה אציג סרט על החברה, ואז אדבר. הם הסכימו.

השגתי את הסרט ושלחתי אותו למארגנים. הגיע תורי, עליתי על הבמה ומתחילים להקרין את הסרט,

ופתאום – שוד ושבר, הסרט מדבר בהולנדית… מתברר שמרוב מהירות הצגתי את הגירסה ההולנדית

של הסרט ומכיון שהמשתתפים לא מדברים הולנדית (כך לפחות חשבתי) הסרט יהיה בלתי שמיש.

עצרתי את הסרט ואמרתי למשתתפים שאני מבקש את סליחתם

סיפרתי להם כי:

א. אני מחליף מישהו. ב. נתנו לי 21 שקופיות לדבר עליהן בלי להתכונן. ג. השגתי את הסרט

לפני חמש דקות ולא שמתי לב שהוא בהולנדית ולכן אספר להם על 'סייעתא דשמיא'! שלהכל

צריך סיעתא דשמיא, בסדנו ראשי תיבות "בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח", והתחלתי להסביר

גם על המוצר. כל הענין לקח הרבה יותר משבע דקות, שבסיומן קיבלתי מחיאות כפיים סוערות.

הנסיך מאד התרשם מהלהט שבו דיברתי ומהדיבורים על סיעתא דשמיא, ואמר לי שהוא מאד

מודה לי שהגעתי, מעריך מאד את העובדה שאנחנו מתעסקים בדברים טובים ושאל אם אהיה

מוכן להישאר ולעבוד בחברה…

על הלוח מאחורי, הופיע הציון שקיבלתי: 100% מהשופטים נתנו לי את הציון הגבוה ביותר – מצוין.

אין לי ספק שההצלחה היתה בעיקר מכיון שדיברתי על "סייעתא דשמיא", וגם מכיון ששניים מהם היו הולנדים…

וגם מכיון שהמוצר מעניין. נגמרה ההצגה שלי, יצאתי החוצה, וביקשו ממני להמתין.

התיישבתי על אחד הכסאות ואז ניגשו אלי אנשי בלי סוף לברך אותי. אחרי כשעה

ביקשו ממני להכנס פנימה ולהפתעתי העניקו לי אות הוקרה מטעם המלך.

למיטב ידיעתי, אנחנו החברה היחידה שקיבלה אות הוקרה, (חילקו אות הוקרה למלון

שבו היתה התערוכה, לחברת ההפקה ולחברה שלא השתתפה אולם הציגה פיתרון לקורונה).

הנסיך שלח את עוזרו וביקש ממני להצטרף לאוהל שלו. את האוהל שלו הקימו באמצע הלובי של המלון!

הוא ביקש לשמוע עוד קצת עלינו ועל הערכים שלנו. כיבד אותי בקפה ואמרתי לו שאת הקפה אשתה

אך ורק בתנאי שאברך והם יענו אמן. כך אכן היה. ברכתי והם ענו אמן. לאחר מכן כיבדו אותי בתמר,

וברכתי בורא פרי העץ. הם שאלו מה משמעות הברכה והסברתי להם, הם היו מאד נרגשים.

לאחר מכן ברכתי אותם בברכת שלום, הנסיך ביקש ממני לשמור על קשר.

והסיפור לא נגמר!

בעקבות החשיפה והידידות, התחלתי לקבל הצעות עסקיות ולוח הפגישות שלי נהיה צפוף וכלל

גם פגישות עם שניים מאנשי העסקים הגדולים במדינה. ככל הנראה, אפגש גם עם המלך בס"ד בפעם הבאה.

בין הפגישות – נפגשתי עם קבלן שבונה עיר שלמה. העיר נבנית בצורת בז (הסמל של דובאי),

ותכיל שכונות שונות שכל אחת מהן תציג עיר אחרת. כך, מגדל אייפל במרכז שכונה אחת,

הפירמידות במרכז שכונה אחרת ועוד.

נפגשתי עם נציג של הנסיך פוזירה, בקשר למתחם עם רצועת חוף באורך 800 מטר שעליה

בנויות עשרות וילות, לונה פארק וגני שעשועים וכן מספר מבני ציבור. הצעתי להם להפוך את ה

מקום למתחם חרדי, עם חוף ים נפרד, לחלק את המבנה למתחם ובו בית כנסת, מסעדה, אולם אירועים ועוד.

הם פותחים לי אין ספור דלתות, והכל בגלל סדרה של טעויות, כמו שנאמר: בסדנו – בסיעתא דשמיא נעשה ונצליח.

 

(מתוך המודיע ג' בטבת תשפ"א)

הלב שלי פרפר מרוב פחד. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף רק מהלחץ האדיר.

מוטי קורן

 

בשבוע שעבר, יצא לי לבקר בישיבת 'אור החיים' בירושלים, כדי להאזין לשיחה מיוחדת של

אחד מראשי ארגון 'אחינו', שהתבקש לשאת דברים בפני תלמידי הישיבה. אני מכיר את האיש,

ויודע שכשהוא מדבר, יש מה לשמוע… אז החלטתי לשבת בבית המדרש, בתוך קפסולה

עטופת ניילון כמובן, ולשמוע את דבריו היוצאים מן הלב. הוא סיפר להם שני סיפורים שלכאורה

הם הפוכים זה מזה, אבל לאחר מחשבה קלה מתברר שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. וכה היו דבריו:

"לפני 18 שנה", הוא מספר, "נסעתי לארה"ב, יצאתי מהארץ ביום ראשון בערב, נחתנו שם באמצע הלילה,

ומיום שני בבוקר התחלנו מרתון של פגישות וסיורים ועניינים. לא היה לי רגע אחד לנשום.

אפילו במנהטן לא ביקרתי. סדר היום היה עמוס לעייפה, עד שביום חמישי אחר הצהרים הגענו

לשדה התעופה 'קנדי' בניו יורק, עמדתי בתור כמו כולם, עשיתי 'צ'ק אין' וממש נפלתי על אחד

הספסלים באזור ההמתנה של נוסעי 'אל על', סופר את השעות שנותרו עד שאגיע לביתי…

"עוברות כמה דקות והנה מגיע ממרחק אדם בעל מראה חריג בנוף. אדם ממדינות אפריקה גובהו

כשני מטרים וכתפיו רחבות במיוחד. הענק המפחיד הזה התיישב לא פחות ולא יותר, באותה הפינה

שבה ישבתי אני, במרחק לא רחוק ממני. "כיווצתי את רגלי", הוא מספר, "נזהרתי שלא לפגוע בו,

ולא לעורר את חמתו. הוא לא נראה אדם סימפטי במיוחד בלשון המעטה, וגם לא ניסה להיות נחמד

אלי או אל כל אחד אחר שהיה שבסביבה. "אחרי זמן מה, הייתי צריך לגשת לכיור לשטוף ידיים,

וכשקמתי ממקומי נזהרתי מאוד שלא להיתקל במי שישב על ידי, אבל אולי בגלל החשש הגדול קרה

בדיוק מה שפחדתי ממנו, ובטעות נתקלתי ברגליו של האיש… "הרגשתי מאוד לא נעים, מיהרתי להתנצל

מעומק לבי באנגלית הרצוצה שהיתה אז בפי, והחשתי את צעדי לעבר הכיור שביציאה מהשירותים.

"והנה… לא פחות ולא יותר, האיש הענק הזה קם ממקום רבצו, ומתחיל לצעוד בעקבותיי בצעדים נמרצים.

ביטחון חליפי

"הלב שלי פרפר מרוב פחד. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף רק מהלחץ האדיר. בזווית עיני חיפשתי אחר

איש ביטחון קרוב שיוכל לעזור לי, אבל דרכם של אנשי ביטחון הוא שהם אף פעם לא נמצאים לצדך ברגע האמת…

"התפללתי וביקשתי מהקב"ה שלא יאונה לי רעה. "כשהבנתי שהוא צועד בעקבותיי, שניתי מסלול והלכתי לכיוון אחר.

ולאחמ"כ שבתי למקומי והצטנפתי בפחד ואימה.

האיש שב למקומו, ומאותו רגע לא הסיר את מבטו ממני, תקע בי עיניים רושפות אש. "לא ידעתי מה לעשות,

אבל כל עוד הוא רק מסתכל, אני לא יכול לעשות דבר. מה באפשרותי לעשות?  לגשת לאיש ביטחון?

ממתי אסור להסתכל על אנשים?…". "אחרי שעה שנראתה בעיני כמו נצח, פתחו את שער המטוס ומיהרתי

לעמוד בתור, כשכולי תקווה שהאיש המפחיד הזה לא מתכוון גם הוא לטוס לישראל ולהמשיך להפחיד אותי כל הדרך.

"אנחת הרווחה שבקעה ממני כשהתברר שהוא פונה לטיסה אחרת, נשמעה כנראה בכל רחבי ניו יורק רבתי…".

תלמידי הישיבה שהאזינו לסיפור, נראים מתוחים מאוד, וגם אני רציתי מאוד לדעת כיצד הסתיים הסיפור.

אבל הנואם עצר לרגע, שתה כמה לגימות מכוס המים שהונחה לצדו בתחילת דבריו, והסביר:

"הסיפור הזה נגמר. אין לו המשך, אבל אני סיפרתי לכם אותו, כי אני רוצה לספר לכם סיפור אחד נוסף,

ואחר כך ננתח את ההבדל בין שני הסיפורים הללו, שאגב שניהם באמת קרו בפועל ולא המצאתי אותם

רק לצורך הדרשה…". יחד עם כל הקהל הקדוש, הטיתי גם אני את אוזני לשמוע את הסיפור הבא…

חדש בשכונה

"לפני 30 שנה הגעתי להתגורר בשכונתי בירושלים", הוא מספר, "היום אני כבר אדם מבוגר, עם הרבה ניסיון חיים,

אני לא ביישן גדול כמו שאתם רואים שאני עומד כאן לפניכם ונושא דברים, אבל לפני שלושה עשורים הייתי 'אברכצ'יק צעיר',

הייתי ביישן מאוד, וכשהגעתי לשכונה לא הכרתי אף אחד.

"באתי לבית הכנסת הקרוב לביתי, להתפלל כמו כולם, אבל אז התחלתי להתלבט. איפה אני אשב? רגע, אולי זה מקומו

של מישהו אחר? ואז הוא יבוא ויהיה לא נעים… אולי אני אעמוד בצד? אבל זה לא נחמד לעמוד בצד וכולם רואים

שאני חדש ומתבייש… מה עושים? "תוך כדי שהמחשבות הללו מתרוצצות במוחי ואני מנסה להחליט מה לעשות,

ניגש אלי פתאום יהודי בשם הרב וייסבורד, עם חיוך מאוזן לאוזן. אני לא ממש מדייק במילים שהוא אמר לי,

אבל זו בערך היתה השיחה: "הו שלום עליכם יהודי יקר", הוא פונה אלי עלי. "אתה חדש בשכונה? איזה יופי

שבאת להתפלל בבית הכנסת שלנו. בוא תשב פה, זה מקום פנוי, מעכשיו הוא כבר לא פנוי. זה המקום שלך…".

הוא טפח על שכמי, וקיבל אותי בסבר פנים יפות. "עברו שלושים שנה, ועד היום

אני לא יכול לשכוח את החיוך הרחב ואת הארת הפנים של אותו יהודי נפלא.

("אגב, אני מכיר את חתנו, והוא יהודי מקסים ומאיר פנים בדיוק כמו חמיו.

משמים זיכו אותו לשדך את הבת שלו עם אדם מיוחד כמוהו. וזאת מתנה אדירה,

לזכות בכאלו חתנים נחמדים ומאירי פנים שעושים לכולם נחמד ונעים בסביבתם").

ושוב, תלמידי הישיבה מטים אוזן, ומחכים להמשך, אבל המרצה עצר כדי לשתות

ורק לאחר מכן הבהיר שגם הסיפור השני הגיע אל סיומו… ואז בא הפאנצ'…

"שימו לב בעצם סיפרתי לכם שני סיפורים על משהו שלא קרה", הוא אומר ומבלבל את

התלמידים שלפני כמה דקות שמעו אותו אומר בפירוש שהסיפורים הללו אמתיים לגמרי…

"הסיפורים אמיתיים אבל אם נתבונן בהם נגלה שלא קרה בהם כלום. אני לא מספר על תאונה,

או על חתונה, לא עם מישהו שתקף את השני ולא על מישהו שנתן לזולתו מתנה או כסף.

"על מה סיפרתי? על מבט זועף ועל מבט מאיר פנים…. זהו!

אלו שני סיפורים שנחרטו בלבי כל כך חזק, עד שגם היום, אחרי 18 שנה ואפילו אחרי 30 שנה,

אני זוכר אותם כאילו אירוע לפני שתי דקות. הם השפיעו עלי, הם לימדו אותי איך להתנהג לאנשים".

זכייה לדורות פנים

"לפעמים אתה יושב באיזשהו מקום בעבודה, או במקום לימודים. אין לך ראש לשום דבר או שאתה

שקוע עכשיו בעניין אישי, בוויכוח משפחתי או מה שלא יהיה, ואתה קצת מזעיף פנים למי שיושב לידך.

"אתה חושב לעצמך, אוקיי. מה כבר עשיתי?? נכון, אני יכול להיות יותר נחמד אליו,

מותר לי לחייך יותר לאנשים, אבל לא קרה כלום. בסך הכל לא חייכתי.

"אז זהו, שלא. זה לא נכון להסתכל על זה ככה. החיוך שלך ישפיע עליו לכל ימי חייו במיוחד אם הוא חדש

כאן וזקוק להארת פנים הזאת. המבט הזועף שלך חלילה וחס, יכול לגרום לצעדים שלא חשבת עליהם.

"זה לא סיפור שאולי עתיד לקרות", הרעים קולו של המרצה, "זה סיפור שקרה יותר מפעם אחת, כי זה דרכו של עולם,

אנשים מושפעים מהיחס שהם מקבלים, ולכן חשוב שנלמד ונקפיד לתת לכולם יחס חיובי ונחמד, במיוחד כשהם נמצאים

בצמתים חשובים בחייהם כמו כניסה למקום לימודים או עבודה חדשה.

דממה של ממש שררה בהיכל הישיבה. הנואם עצר פעם נוספת. נתן לשומעים להכיל את דבריו ולעכל אותם.

ואז המשיך: "לא באתי לכאן כדי להטיף מוסר", אמר, "אני לא מנסה להפחיד אתכם, אלא ההיפך, לחזק אתכם

בעניין הזה של הארת פנים, וגם לחזק את עצמי כי כולנו לוקים בבעיה הזאת, כל אחד במינון שונה.

"תבינו, הרי לכל אדם יש יצר טוב ויצר הרע. מי הם היצר הטוב והיצר הרע? שני מלאכים שנבראו על ידי הקב"ה

עם תפקיד מאוד מאוד מוגדר וברור. המלאכים האלה התפקיד שלהם הוא ללוות אותי ואותך ואותם, כל אחד מלווה

על ידי שני מלאכים, אחד שהתפקיד שלו לנסות בכל כוחו להטות אותך מדרך התורה, לפתות אותך לעשות עבירות,

לכעוס, להתגאות, לקנא, לדבר לשון הרע… המלאך השני הוא היצר הטוב, הוא אומר לך בוא תלמד תורה, בוא תתחזק

בשמירת הדיבור, בוא תלמד קצת מוסר שיהיה לך יותר קל להתגבר על היצר הרע… ואז הוא פנה לבני הישיבה:

"כשמגיע מולך בחור צעיר שעכשיו נכנס לישיבה, הוא לא הולך לבד. הוא מגיע עם שני המלאכים האלו שנמצאים מעל הראש

שלו ונאבקים זה בזה. אתה יכול עם חיוך אחד לסייע ליצר הטוב ולהביס את היצר הרע שלו, וגם את היצר הרע שלך עצמך…

לפעמים זה תלוי בחיוך אחד קטן. במילה טובה אחת שתגיד לו.

"ואם אתה עזרת לו לנצח את היצר הרע, אם עזרת לו להישאר בישיבה ולהמשיך בהתחזקות, הרי הוא וכל הדורות שיבואו

אחריו תלויים בזה, והעזרה שלך גרמה לכל כך הרבה דברים גדולים ועצומים, כל כך הרבה מצוות שהוא והילדים שלו

והנכדים שלו יעשו בזכותך. לא חבל לפספס את כל זה, רק בגלל שעכשיו אין לך מצב רוח לחייך?…".

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

 

בני אדם שלא זכו להיות מבאי בית ה' ולטעום טעמה של תורה, באים מדי פעם

אל לומדי התורה בטענה "כיצד תתפרנסו אם לא תשקיעו מעט מזמנכם ללימוד

מקצוע כלשהו. הרי אי אפשר להתפרנס רק מלימוד תורה". כדאי לשמוע את הסיפור הבא

כדי להבין את הטעות הגדולה שבדבריהם ולידע מה להשיב לאותם אנשים.

הגאון בעל ה"מחנה חיים" זצ"ל רבי חיים סופר זוסמן, מגאוניה המפורסמים של יהדות הונגריה,

היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה' ולהכניסם לביתו. פעם,

בעת דרשה שנשא לפני אלפי יהודים, האיר את פניו באופן מיוחד לאחד העניים

שהיו בבית הכנסת, שהיה נראה באמת כעני ואביון, והושיבו לצידו בעת הדרשה.

הדבר היה לפלא בעיני הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת, כי למרות שהיה הגאון מורגל,

כאמור, בכך, מעולם לא הושיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים ניגשו חשובי

הקהל לשאול על מהותו של עני זה, ועל מה ולמה זכה למידה מרובה של כבוד?

סיפר להם ה"מחנה חיים" דברים כהווייתם:

בבודפסט היה רופא יהודי מפורסם שרבים מתושבי העיר נזקקו לשרותיו ולטיפוליו.

יום אחד, סיפר הגאון זצ"ל, הגיע רופא זה לאבי ולאמי ושאל אותם מה ייצא מילדיהם,

הרי כולם לומדים תורה יומם ולילה, ואיך יוכלו לפרנס את משפחותיהם…

ההורים השיבו שבתורה נאמר: "ושננתם לבניך" וגם "וקשרתם לאות על ידך" (מצוות תפילין),

וכשם שאף אחד לא ישאל מה יצא מה"קשרתם", כי יודע הוא שזו היא מצוה שיש לעשותה

גם בלי שתצא מכך הנאה גשמית, כך גם במצוות "ושננתם".

וזאת למודעי שכל ארבעת ילדיה של אותה אמא היו אבות בית דין ומרביצי תורה מפורסמים

כשה"מחנה חיים" היה הגדול מכולם, ולדרשותיו הגיעו אלפים.

אתם יודעים מי הוא העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה? – אמר ה"מחנה חיים". הוא בנו של

אותו רופא שהגיע להורי עם השאלה הנ"ל. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק אינו נעזב,

ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשופי,

והיה באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים.

הסיבה שהגאון זצ"ל הושיב את בן הרופא לצידו היתה מפני שעכשיו

הבן העני גורם לקידוש שם שמים בעצם העובדה שאנשים רואים אותו

ונזכרים מי הוא ומי היה אביו, ומה היו דברו, ועל ידי כך לומדים את הלקח הנ"ל.

 

מעשה מופלא התרחש בכולל אברכים, עם הרבה מוסר השכל בצידו בענין האמונה התמימה בבורא עולם.

אחד האברכים בכולל ההוא, התברך במשפחה מרובת ילדים, עד שדירתו הקטנה בת שני החדרים כבר

לא הספיקה להכיל את בני המשפחה. בגבור עליו המצוקה, ניגש האברך אל ראש הכולל, ושאל בעצתו.

ראש הכולל הביע דעתו שהעצה היחידה שבכוחה לסייע לו, היא שיסע לכותל המערבי,

וישפוך שם שיח ותחינה לפני השי"ת שישלח לו את ישועתו. עשה האברך כדבריו,

נסע לכותל, עמד שם במשך שעה ארוכה בבכיות ובתחנונים, ו'הרעיש את השמים' בתפילתו.

לפתע הוא מרגיש שמאן דהוא מקיש על גבו. הוא מסתובב אחורנית ופניו

שטופות הדמע נתקלות ביהודי, והוא שואל במבע פנים רחימאי: "מה אני יכול לעזור לך…"

האברך שטח את צרתו בענין הדירה הקטנה שאינה מספיקה להכיל את המשפחה הגדולה.

והנה הלא יאמן מתרחש למול עיניו המשתאות של האברך; האיש הלא מוכר כך מתברר,

הוא גביר גדול, ולשמע מצוקתו של האברך נפתח לבו לרווחה. בתוך זמן קצר הוא מסכם

עם התלמיד חכם שהוא נותן לו את מלוא הכסף כדי לבנות חדר נוסף.

חזר התלמיד חכם אל הכולל שלו, שמח וטוב לב, וסיפר את הסיפור המופלא לראש הכולל

ולרעיו האברכים, תוך שהוא מביע רגשי הודיה להשי"ת על כל החסד שגמל איתו.

אברך נוסף הלומד באותו כולל, בשמעו על הנס הגדול שהתרחש לחברו זה כאשר הגביר

הקיש לפתע על בו, החליט גם הוא לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל.

"אולי אזכה גם אני לדפיקות על הגב", אמר.

והנה באותו עומד ומתפלל בכותל, הוא מרגיש שמישהו מקיש על גבו.

לבו נפעם מהתרגשות הנה-הנה מגיעה עת ישועתי, חשב.

הוא מסתובב אחורנית, ובמי הוא נפגש? – בעני הפשוט ידו לצדקה ופסוקו בפיו "צדקה תציל ממות"…

בשובו לכולל, סיפר את סיפורו לראש הכולל, בנימה של אכזבה גדולה. הגיב ראש הכולל ואמר:

"אם ברצונך לדעת מדוע חברך זכה בתפילתו ואתה לא, דע לך שחברך תלה

את בטחונו וכל תקוותו אך ורק בבורא עולם, ולכן זכה שהגביר דפק על גבו,

ונתן לו את כל צרכיו, ואילו אתה תלית את בטחונך ב… מי שידפוק לך על הגב!"

*******

מהמעשה הבא נראה כיצד דואג הקב"ה לצדיקים עושי רצונו ואינו עוזב אותם לעולם:

כאשר חזרתי פעם מהשיעור בבית הכנסת 'דברי שיר', הבחין נהג המכונית שבה נסעתי,

אדם הנוסע מאחורינו מבקש לעקוף, הוא הבהב נמרצות, וניכר היה שהוא רוצה לשוחח איתי

בענין דחוף. כאשר הצליח בעקיפתו – אותת לנו בידיו שנעצור בצד הדרך.

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, ועברו כמה דקות עד שנרגע ויכול היה יספר את סיפורו.

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול של מפעל הפיס

בסכום של מליון וחצי שקלים, וברצונו להפריש מיד את כל מעשר הכספים,

לפני שיתגבר עליו היצר… הוא ביקש להתייעץ איתי למי כדאי להפריש את הכסף.

אשריכם ישראל.

הצעתי בפניו כמה כללים המגדירים את העדיפויות ההלכתיות בנתינת הכסף,

החל באלמנות ויתומים, עבור דרך תלמידי חכמים היגעים בורה וצריכים להשיא את ילדיהם,

וכן הלאה. במהלך השיחה הועלה שמו של אברך פלוני, שילדיו הגיעו גם הם לפרק האיש מקדש,

וביתו לא היתה פרוטה לפרטה, והזוכה החליט להעביר אליו את המעשר.

עוד באותו לילה התדפק היהודי שזכה במפעל הפיס אצל אותו אברך, ומסר לו צ'ק מכובד ביותר,

שהיה בו כדי להקל את הדחקות הגדולה ששררה בביתו.

ואז נזכרתי בדבר פלא. רק בלילה הקודם שוחחתי עם אותו אברך בלימוד, וכשהוא שח בפני על

דחקותו בענייני כספים, שמעתי ממנו דברים ברורים באמונה ובטחון. "אני סומך על אבי שבשמים,

שלא ימנע ממני כל טוב ויספק כל צרכי", אמר לי האברך ההוא.

לאחר דיבורם כאלה הבינותי שהישועה כבר תרדוף אחריו. ידעתי שבסופו של דבר יושפע עליו

שפע רב מן השמים, שהרי צנצנת המן קיימת עד היום וממתינה ללומדי התורה.

המתנתי אף אני בציפיה כדי לראות מהיכן תגיע הישועה של האברך הלז

והיא הגיע הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי.

בלילה הקודם הוא עוד היה אברך עני, והנה כעבור עשרים וארבע שעות מתדפק הצ'ק

על דלתו של האברך שלא היה צריך אפילו לזוז מן הבית כדי לקבל אותו..

כיון שהגיע רגע-הישועה סבבו מן השמים שהזוכה בפיס ירוץ וירוץ,

יעקוף את הרכב שבו נסעתי, ויבקש שאפסוק לו במהירות למי לתרום את הכסף.

הכל בבחינת 'ויריצוהו מן הבור', שכאשר מגיע הרגע, הכסף לא ישתהה רגע נוסף.

 

(מתוך 'הגדה של פסח' – חישוקי חמד)

האיש

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

 

יש ילדות שאוהבות לרקוד, לטופף בצעדי מחול. אמי ראתה שאני כזו, ושלח אותי לחוג ריקוד.

עד מהרה הפך הסטודיו להיות ביתי השני. רקדתי בלי סוף. התמכרתי לבלט וקיבלתי מילגת השתלמות בארצות הברית.

שהיתי שם כשנה וחצי. למדו אתנו שם נערות מיפן ומתאילנד, מאירופה ומאפריקה.

ייצגנו את המגינה במופע של הבלט הישראלי והופענו ברחבי ארצות הברית ובאירופה. התנאים היו חלומיים,

הפינוקים מרביים, וההערצה ללא גבול, זוהר ועושר. פיסגת החיים הטובים.

חזרתי ארצה ופתחתי סטודיו לריקוד בראשון לציון. שש מאות תלמידות, עשר מורות. זה סחף.

חייתי את הסטודיו והחייתי אותו. זה לא היה רק מימוש חלום, זה הביא כסף רב ופרסומת.

והעיקר, אהבתי את מה שאני עושה והתגאיתי בהשגים. החיים נראו מושלמים. אך בד' אמותיי הבדידות הריקנות היו גדולים מנשוא…

וביום אחד תפסתי את עצמי. הסתכלתי על עצמי במבט מבחוץ. מה את בעצם עושה? תנועות גוף!

מתואמות, זורמות, חינניות, אבל חסרות כל תוכן, ריקניות. זה היה הלם. זעזוע. אתה חותר במשך שנים למטרה מסויימת,

מתאמן ומתרגל ומגיע לשלימות. של מה ? של כלום! נהנים ומתמכרים מהיוקרה, מההערצה של החינות, מההערכה של הצוות וההורים.

זה אולי טעם החיים, אבל אני מפסידה את החיים בעצמם. מכרתי את הסטודיו וחזרתי לבית הורי בפתח תקווה.

שם הכרתי את בעלי, מוטי. היו לנו המון קווים משותפים, חיבור אמיתי.

מוטי נולד בקרית שמונה. בדירה בת שניים וחצי חדרים התגוררו שלושה עשה אחיו ואחיותיו, הוריו והורי אביו.

הסבא רבי אברהם מרציאנו היה רב גדול ונערץ. הרב היה פייטן, וכן גם בניו. כשהם מתכנסים ומפייטים,

הם מרעידים קירות. מוטי לא הלך בתלם. מצא מפלט במועדון הנוער ובריקודי עם, השתלב בלהקת המחול של העיר וטס עימה לחו"ל.

לאחר פטירת אביו עזב את קרית שמונה הצפונית והדרים עד אילת. השתלב בצוות בידרו שהציג במלונות וערך הפעלות לילדי הנופשים.

שהה שם שנה וחצי ועלה לתל אביב ללמוד משחק. כיכב בהצגות לילדים, במחזמרים, בסרטוני פרסומת קלילים ובסדרות טלויזיוניות.

יחד עם זאת השתלם במשחק ונבחר כשחקן בתיאטרון הלאומי. מבחינתו, הגיע לפיסגה.

מובן שבתיאטרון היה שחקן זוטר המתחכך בשולי גלימתם של בכירי השחקנים. ואז הגיעה ההצעה הקוסמת:

התזמורת האנדלוסית מנסה להחיות את הנגינה ואת הפיוט שספרדי המקורי ומחליטה לרדת אל העם,

לשלב קטעי הומור קליל ומשחק עם הפיוטים הכבדים והרציניים. ומי מתאים לכך יותר משחקן צעיר ומצליח, בן למשפחת פייטנים?

זו היתה הפקה גרנדיוזית. כארבעה נגנים, אמיל זריהן בתפקיד הפייטן הראשי, ומוטי מרציאנו בקטעי המשחק וההומור.

חרשו את הארץ, והקהל יצא מגדרו. ואז הכרתי אותו. לא הסתנוורתי מהילת השחקן. התרשמתי מהאדם.

מהאישיות ומהתכונות הנפלאות. אמרתי: במקום הזה כבר הייתי, ועזבתי. בוא נחיה מעתה את החיים האמיתיים.

אמר: את מדברת כמו אמא שלי: "הצגות עושים בבית הספר, מתי תתחיל לעבוד?".

 

משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

נישאנו, והוא התחיל לעבוד בערוץ yes כסוכן מכירות והתקדם למהל צוות, מנהל אזור ומנהל מרחב.

סיים תואר ראשון במנהל עסקים ובהתמחות בשיווק והמשיך להתקדם מתפקיד לתפקיד.

כיום הוא מנהל השיווק ללקוחות הגדולים חברת נעמן. בתי מלון, רשתות בתי קפה ומסעדות, ומרכזי מכירות.

התקופה הראשונה היתה מושלמת. בילויים, טיולים, מסיבות. הבריאות איתנה, הזוגיות נפלאה, הפרסה מצויה,

החברה מקסימה, ושלושה ילדים שאין כמותם. אבל לאט לאט התפוגג הקסם, והבועה התנפצה. אתה חש ריקנות.

עוד יציאה, ועד מסעדה, עוד מסיבה, עוד הצגה, ואתה חוזר בתחושת שממון מדכדכת. משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

יום אחד מתקשרת אמי: אחוותך מארגנת הפרשת חלה, את חייבת לבוא. אמרתי: עזבי, אמא, אני לא בקטע. אמרה: זה לא יפה.

אחותך הקטנה מארגנת, ואת מחרימה, תראי את עצמך, ואם לא יתאים לך תלכי. מה לא עושים למען כבוד המשפחה!

 

הגיעה אחת, קראו לה הרבנית

הגעתי, והדלת בקושי נפתחה. נערות עליזות גודשות את הבית, ואיפה אני בסיפור? הגיעה אחת, קראו לה הרבנית.

עבר ליחשוש בלהט: תהיו בשקט הרבנית הגיעה. הסתכלתי עליה. אולי בגילי, אבל האישיות קורנת. האצילות כובשת.

התחילה לדבר, ואני מחשבת: מתי אצא כבר ידי חובה, ואוכל להתחמק וללכת. הרבנית דיברה בשקט, להט עצור, כבוש.

בדממה המתוחה נשמעה כל מילה. אמרה: הקמח והמים מסמלים את הגשמיות ההכרחית. "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".

לא הכרתי את המאמר הנפלא. הסוכר והשמן והשמרים מייצגים את המותרות וההתפחה, וזה בסדר, מותר ומשביח.

אבל בתנאי שידעו שבראש ובראשונה נותנים חלק לכהן, המייצג את הפן הרוחני, את המשמעות הנעלה של החיים, את עבודת השם.

היא דיברה, ואני הקשבתי כמהופנטת. היא מדברת אלי ועלי, אני מזדהה עם כל מילה. החיים שלי אינם לחם וחלה, אלא עוגת קצפת.

אבל הרוחניות חסרה. ואז היא מדליקה נרות, ומברכת, ומזמינה את כולן לבקש בקשות, להתפלל.

ואני רואה את כולן עוצמות עיניים בדבקות, לוחשות משאלות. הייתי בהלם. לפתע כבה האור, רק הנרות הבהבו,

ומישהו השמיע קלטת נגינה, והרבנית שרה עם כולן שירי נשמה. התמוגגתי. הטקס הסתיים, והרבנית נפרדה לשלום.

הלכתי אחריה, ביקשתי לשאול. נענתה בשמחה. התחלתי לספר על החיים שלנו, על המסיבות המשמימות.

רציתי לשאול איך מוסיפים קורטוב רוחניות לחיים. והרבנית, כולה תום וטוהר, פוקחת עיניים תמהות, מתנצלת:

מחילה, אני באמת מצטערת, אני לא יודעת מה לענות לך. הבנתי שהיא שרויה בעולמות אחרים, של קדושה וזוהר,

קינאתי בה כל כך. אמרתי שאני מבקשת ורוצה לדעת יותר בנושא. עיניה אורו, ענתה שיש לשוחח על כך בניחותא, והחלפנו מספרי טלפון.

 

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות?

הודיתי לאמי ולאחותי על החוויה, וסיפרתי למוטי. התקשרתי אל הרבנית ושמחתי לשמוע שוב את הקול העדין והשקט,

את הנימה השמחה והנלהבת. אבל בעיקר את התוכן. איך היא רואה את הטוב ואת הנאצל שבכל אדם ובכל דבר.

אין בעולמה מקום לנרגנות ולקבלנה, ודאי שלא לרכילות ולהשמצה. באיזו עדינות היטתה את השיחה אם עמדתי לגלוש למחוזות שלא רצתה לשמוע.

היא נהייתה עבורי מושא להערצה. הלוואי ואהיה זכה וטהורה כמותה.

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות? שאלתי מתי, ענתה: היום לפנות ערב. איפה ?

אמרה: אצלנו בבית ומסרה את הכתובת. הייתי בהלם. תבינו, היא היתה עבורי הכוהנת הגדולה, והיא מזמינה אותי למקדשה.

אמרתי: בית חילוני לחלוטין, איך נבוא לבני ברק? אמרה: זה בסדר, בואי כמו שאת. התקשרתי ל בעלי: אתה זוכר את הרבנית?

אמר: איך אפשר לשכוח, את מדברת עליה כל יום. אמרתי: היא הזמינה אותנו להדלקת נרות חנוכה.

הגיב: מעולה, איפה? היה בטוח שזו מסיבת חנוכה באיזה אולם. לביבות וסופגניות וכאלה. אמרתי: בבני ברק.

אמר: מה, איך אנחנו נכנסים לשם? וחוץ מזה, הילדים לא יתלהבו מהרעיון. אמרתי: בוא ננסה. עד שהגיע, שכנעתי את הילדים.

אמרתי להם: למדתם על טקס הבגרות של הילידים באפריקה? כן, התלהבו. תופי הטם טם, מסכות המכשפים, ריקוד הנערים.

הייתם רוצים לראות? ודאי עיניהם ברקו. טוב, אפריקה רחוקה. אבל פה קרוב יש שבט מתבדל, החרדים, ויש להם חגים ומנהגים בני אלפי שנים.

הוזמנו להיות נוכחים בטקס מקורי. רק נזכור שאנו אורחים. נראה, נעקוב, ונשמור את רשמינו לעצמנו.

נדון עליהם בבית. תוכלו לספר בכיתה, לא כל אחד מורשה להיות נוכח.

 

כאילו היו בהצגת בית ספר.

נסענו, חנינו, עלינו, והתקבלנו במאור פנים. הבטתי סביבי. פעם ראשונה שראיתי מעון חרדי. הקירות לבנים,

משובצים בתמונות ממוסגרות של רבנים. בקיר הנגדי ארון ובו מדפים גדושי ספרים. במרכז שולחן ארוך מכותר בכסאות מרופדים.

ליד התריס עומדת חנוכיה גדולה מכסף, ובה בזיכי שמן זית. הרב, בעלה של הרבנית, לוח. את יד בעלי ומציג עצמו,

ואני תוהה: כזה שקט, האם אין להם ילדים ? לפתע הרב קורא: הדלקת הנרות! מהמסדרון נכנסים אחד, שניים שלושה,

ארבעה, חמישה, ששה, שבעה. בדממה. סוקרים אותנו במבט מהיר ומכתרים את האב במעגל משפחתי קסום.

הוא מדליק נר, ופונה אל הרבנית: אמא, אפשר? והיא עונה: כן, אבא. הוא מברך וגוחן ומדליק, והילדים ניגשים בדממה,

אחד אחד בתורו, ומדליקים את החנוכיות הרבות, הנמוכות, הסובבות את החנוכיה שלו. מסיימים, ופוצחים בשירה מתואמת,

כאילו היו בהצגת בית ספר. אני מסתכלת על מוטי, ומוטי מסתכל עלי. אנו מבינים זה את זה בלי מילים. איזו אצילות, איזו קדושה,

אבל בעינינו לא זה העיקר. איזה כסוד הדדי בין הבעל לאשה, ובין הילדים להוריהם. אין בדל של התנצחות, של מריבה,

אף לא שמץ זלזול. הטקס הסתיים וישבנו לשולחן. ישבנו, אנחנו וילדינו והמארחים. ילדיהם פשוט התאדו, חוץ מילדה אחת,

אולי בת עשר, שמילאה במקצועיות מעוררת השתאות את תפקיד המלצר. הביאה וערכה, הגישה ופינתה. בבית העלינו רשמים.

הבת שלי אמרה: איזה מריבות יש אצלנו על פינוי השולחן, ופה ילדה בת עשה מגישה ומפנה מבלי שיאמרו לה…

הבנים התפעלו מהשקט שעלה מחדר הילדים. אנו התפעלנו מאוירת הרוגע והאחדות. התקשרתי להודות על החוויה,

ופטפטנו. ציינתי את הרוגע ואת השלווה מול ההתנהגות המרגיזה של החרה. ושאלתי מה הסוד.

מה הסוד?

אם את רוצה לגלות את הסוד, תלכי עם בעלך לסמינר של "ערכים". אמרתי: איך אלך לסמינר, ככה, כמו שאני ? אמרה לי בדיוק.

ככה, כמו שאת. זה סמינר לחילונים, כולם לבושים כמוך. את בטוחה ? אמרה: כן, הנה מספר הטלפון. רשמתי את המספר,

ושאלתי את בעלי: בא לך ללכת לסמינר ? נרתע: מה נעשה שם ? אמרתי: לא יודעת, בוא ננסה. השיב: טוב, אם את רוצה, תבררי.

חייגתי וענו. שלום, אמרתי: תשמעי, גם בימי עיון יש הפוגות, הצגות, מופעים. מדברים קצת. אין ים , בריכה, הפעלה, הרקדה?

נאנחה: תראי, היהדות כל כך רחבה ועמוקה, כל כך מקיפה, והמסגרת כל כך קצרה, עד שבקושי נדחס המינימום, ידיעות החובה.

הלוואי והיינו יכולים להרחיב את היריעה. אבל מי שרוצה להכיר את יהדותו, חייב להירשם לסמינר. האמת, נרתעתי.

אמרתי: אחשוב על כך. שאלתי את בעלי, ולמרבית הפלא, הוא לא נרתע. אמר: בואי ננסה. אם לא נשרוד, נחזור.

הגענו לסמינר במלון 'גולדן קראון', ונהיה לנו חושך בעיניים. גברים בשחור לבן, נשים בכיסויי ראש, לאן נפלנו?!

אמת, כולם מחייכים ומאירי פנים, כאילו מכירים ותיקים משכבר הימים. ובכל זאת, שמורה של בני ברק. נרשמים ונכנסים, ונרגעים.

יש כאן גם חילוניים. לבושים כמונו, מבולבלים כמונו. המלון ברמה, החדר מקסים, האוכל מעולה, והחשש מנקר. מי יודע מה מכינים לנו פה.

יש תכניה, ועמדו בהבטחה. ים של הרצאות, ננסה. התיישבנו, ואפשר לומר שמאז לא קמנו. כלומר, כמובן,

היו הפסקות לשינה ולאכילה ולהתאווררות, אבל ההרצאות כבשו. גם ברמה, גם בצורת ההגשה. התחברת למסר,

הזדהית עם הנאמר, הסכמת עם כל מילה. הידע של המרצים מדהים. על כל שאלה יש תשובה. מנומקת, בציון המקור.

אין מילים. מהרצאה להרצאה קונים ידע מרחיבים אופקים, ורק בסוף מתברר שכל הרצאה היתה נדבך בבניין המושלם,

אגף הארמון הנהדר של ההשקפה הכוללת. האמונה בבוקר ובהנהגתו, בתורתו ובמצוותיו.

 

הסמינר שינה את חיינו.

והשבת! החגיגיות והשמחה, כל הפנים מאירות וזורחות. העיניים נוצצות והשפתיים מחייכות. והרב לסרי עולה על כסא ומניף ידיים: שבת שלום!

ומאורת עונים: שבת שלום! נשיר לכבוד המלאכים המלווים אותנו ואומרים: יהי רצון שגם לשבת הבאה יהא כן,

אצל כל אחד בביתו, וכולם צועקים: אמן! איזהו התרגשות. ואז הוא פוצח בזמר: שלום עליכם מלאכי השרת, והמונים מצטרפים בהתמוגגות.

אני נדהמת. מילא אנשי הצוות החרדים. אבל רוב השרים הם חילונים. היו, עד לפני יומיים. וגם מוטי, במלוא גרונו: ממלך מלכי המלכים,

הקדוש ברוך הוא. מאיפה הוא יודע, היכן החביא זאת? והקידוש, בכזה הרגש, גדוש משמעות. המילים מוכרות, אבל מעולם לא חשבתי על תוכנן.

ומוטי נעמד ונהיה הפייטן, מסמר הסעודה. כולם התמוגגו, הוא יודע את המלאה, הייתי כה גאה בו! הסמינר שינה את חיינו.

ידעתי שאני הולכת לשבור את כל הקירות ולבנות הכל מחדש. אני רוצה להיות לא סתם דתית, אלא חרדית כמותם. התקשרתי לרבנית.

ברכתי אותה בכל הברכות שלמדתי בסמינר, ותאמינו לי, זה אוצר בלום, ושום ברכה לא חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני חייבת את השינוי הזה,

אני רוצה לאמץ את השפה העדינה, הנקיה, היפה, את הרוגע הנפשי, את השלווה. את התפילות הנרגשות, שירי הנשמה,

הקשר הנפלא עם בורא עולם. כבר ניסיתי למצוא את האושר בשירה ובמחול, בפנינים וביהלומים, בביגוד ובהנעלה, בטיסות ובשייט,

וכעת אני יודעת שבמקום אחד לא ניסיתי: בליבי פנימה, בקשר הפנימי עם בורא עולם. הסמינר היה הארה מסנוורת. לאן אנו חוזרים, לעלטה? לאור של פנס?

 

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים.

בעלי ואני היינו מתואמים מבלי להחליף מילה בנושא. הוא חבש כיפה, לבש ציצית, רכש תפילין מהודרות והחל לפקוד את בית הכנסת.

אני התקשרתי לרבנית, ביקשתי כתובות. איפה קונים ביגוד, כיסוי ראש. היא ניסתה לקרר, לצנן. תרגעי, תנחתי, תרדי מהעץ.

תזהרי, מקפיצה נופלים. לקחתי חבילת אשפתונים גדולים, רוקנתי לתוכם את כל ארון הבגדים. עליתי עם בעלי לגג,

הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים. מול הלהבות התפללתי בדביקות. יהיה רצון, כשם שנשרפן הבגדים כך יישרפו כל עוונותינו.

העבר אין, והעתיד לפנינו. רק לאחר שהבגדים נשרפו נזכרתי שבעצם אין לי מה ללבוש. עוד לא קניתי חצאיות.

בעלי הסיע אותי לבני ברק למסע קניות. הזעקתי את הרבנית, והיא ליוותה אותי בכל צעד, תרתי משמע. היא הדמות שאליה אני שואפת להידמות.

בעדינות, באורחות הדיבור, באמונה העמוקה. ללמוד ממנה איך אפשר להזכיר את הבורא חמש פעמים במשפט של שלוש מילים.

לפתע מתחלחלים כשנזכרים איך דיברנו פעם. באיזו בוטות, באיזה לעג, באלו ביטויים. איזה שיח ניהלנו, איך פגענו בקרובים ובידידים.

מודים אלף פעמים על השינוי, על פקיחת העיניים, על קירבת הבוקר. על שיעורי התורה של הבעל, על הילד שהולך לישיבה והילדה בחינוך תורני.

היא מלמדת אותנו פרשת השבוע, שירים, דינים, ברכות. ילדת בית ספר מנהלת את הבית!

 

אמרת לרבנית: זה לא הוגן שאשמור את כל האור לעצמי, ואנשים כה רבים מתהלכים כסומים. אינם יודעים איזה אוצר מחכה להם ב"ערכים".

היא נתנה בי אמון ואירגנה כנס חיזוק ברמת גן. הגיעו כמאתיים נשים. עמדתי מולן וסיפרתי את סיפור חיי. הן ישבו פעורות פה.

היה לי כל מה שהן רק חולמות. שפע מותרות, גודש עושר. הצלחה מסחררת, מעמד חברתי, והכל נבוב, ריק, חלול.

היום אני גדושה בתוכן, ברוחניות, בחיבור ליהדות ולבורא, באושר אמיתי. כמה ידיים הושטו לקבל את הפרוספקט של הסמינר הבא.

והרבנית חיבקה אותי ואמרה: אני כה גאה בך!

 

(מתוך עלון 'השיבנו' – ערכים) בעלי בעלי

'ממש עכשיו פינו אותנו, הלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו'.

'ממש עכשיו פינו אותנו, הלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו'.
אמרתי לו: אני מנתק את השיחה ומתחיל מיד לומר תהילים

יהושע לייבזון

 

לפניכם סיפור נפלא שנשמע מפי בעל המעשה הרב ר. ממודיעין עילית. הרב ר. זכה לייסד מסגרת לימודים מיוחדת בעיר מודיעין השכנה שבמסגרתו בני נוער שלומדים בתיכונים דתיים לומדים חברותות עם אברכים, ובכך הם משלימים ומרחיבים בעבורם את השעות המוקדשות במוסדות אלה ללימוד התורה.

פעילות זו זוכה להצלחה מיוחדת. הקשר הבריא והמקרב שנוצר בין האברכים לתלמידים נושא פירות משובחים ומשפיע לטובה על עתידם ועל עתיד משפחותיהם.

בוקרו של יום הושענה רבה – ערב שמחת תורה – בעיר התורה מודיעין עילית. נגיף קורונה גרם לכך שכל איש חגג בביתו, הוא ומשפחתו. שמחת החג המיוחד הייתה מושפעת מהלבבות אל החוץ, ופחות מהחוץ אל הלבבות. עובדה זאת יצרה תחושה מיוחדת של חג שכולו קודש לה' – חוויה רוחנית מופלאה ומרוממת שכבר עומדת להסתיים…

מתפללי ה'ותיקין' הרבים, שהשכימו קום ביום זה כמנהג המקובל מדורי דורות, כבר שבו מן התפילה . לולביהם פרועי ראש. ערבותיהם חבוטות כדת וכדין, ועיניהם מאירות באושר עילאי ובשמחה לגומרה של מצוה.

נכנסים הם אל הסוכה לכוס קפה של בוקר, אך אופס… ריח חריף מכה באפם. מבט אל ההרים השוכנים באופק הדרומי הסביר את הכל. להבות כתמתמות ליחכו את השמים והסתערו על הצמחיה העבותה המכסה את ההרים שממול. לאחר כמה ימי שרב הפכה צמחיה זו לחומר בערה מסוכן. הרוחות הסתיעו ברוח מזרחית שנשבה בעוז באותה שעה, והאש טיפסה במהירות אל פסגות ההרים וכילתה את כל הנקרה בדרכה.

על פסגת הגבעה שממול מודיעין עילית שוכן הישוב 'כפר אורנים'. כעת היו עשרות בתים ממנו, אלו העומדים בקו הנוף, מאוימים על ידי האש. אלו שהתקשרו למכבי האש זכו למענה כי הכוחות כבר בדרכם למקום, אולם לא היה צורך בעין מקצועית כדי להבין שהשרפה עומדת לצאת מכלל שליטה.

בשעתיים הקרובות התפשטה האש במהירות על פני כל ההרים שמסביב וכילתה בדרכה עשרות דונמים של חורש טבעי. האויר היה אפוף עשן סמיך, ועשרות צוותים של לוחמי אש התאמצו כדי להגן על בתי הישוב הסמוך. אלא שכל זמן שהרוח סערה בעוצמה לא היה לאל ידם להושיע.

ממרחק נשמע קולו הצרוד של המגפון הקורא לתושבי הישוב להתפנות מבתיהם מפני האש והעשן, לעבר מתחם שהוכן עבורם בעיר מודיעין הסמוכה. ניתן רק לדמיין את החרדה שהכתה בלבבותיהם באותה שעה, כשכל תושב חרד על גורל ביתו שעלול לההפך למאכולת אש.

וכך מספר הרב ר.:

"מביתי צפיתי בלשונות האש המתקרבות במהירות לבתי הישוב 'כפר האורנים' ופתאום נזכרתי ביוסי. יוסי הוא אחד מתלמידי התיכון שלומדים בחברותא עם אברכי הכולל, ומשפחתו מתגוררת באחד מהבתים המזרחיים בישוב, אלו שאוימו עתה על ידי האש הנוראה. הייתי מודאג מאד לשלומו ולשלום ביתו.

צפיתי מחלון ביתי בלהבות שהחלו ללחך את הבתים ובששת מטוסי הכיבוי הדואים באויר הלוך ושוב ומשליכים חומרים מעכבי בערה על ההרים שמסביב בנסיון נואש למנוע מהאש להתפשט לעבר הבתים. תוך כדי דיבור הוצאתי את הטלפון הניד מכיסי והתקשרתי ליוסי.

הייתי זקוק לכמה נסיונות חיוג עד שהצלחתי להשיגו. מעבר לקו הוא נשמע היה מבוהל. 'הרב', הוא אמר לי, כשקולו מתאמץ לגבור על ההמולה והבהלה ששררו סביבו, 'ממש עכשיו פינו אותנו במהירות למודיעין. השארנו הכול מאחור. השמועות אומרות שהלהבות כבר אוכלות בבתים הסמוכים לבתינו, ומי יודע אם יהיה לנו להיכן לחזור…'

חיפשתי מילים כדי להרגיעו ולא מצאתי. אולם פתאום, הגיעה אלי הארה משמים ואמרתי לו: 'יוסי, עד שאנו מדברים, החשש שלך יכול חלילה להתאמת חבל על כל שניה. אני מנתק את השיחה ומתחיל מיד לומר תהילים, יחד עם ילדי. אני ממליץ גם לך לעזוב הכל ופשוט להתפלל…'

נפרדתי ממנו באיחול מעומק הלב כי החשש יתברר כחשש שוא ולא יארע כל נזק לו ולמשפחתו, ומיד התיישבתי להתפלל יחד עם ילדי. קראנו פרק אחר פרק בכוונה ובהתעוררות, כשמבעד לחלון נשקפים למולנו המאמצים האינטנסיביים שעורכים כוחות הכיבוי מהאויר ומהקרקע. המשכנו להתפלל ברגש ובכוונה גם כשמסך העשן כיסה את שדה הראיה שמולנו, ובתי הישוב הסמוך נעלמו מעינינו.

רק בשעות הצהרים הצליחו כוחות הכיבוי להשתלט על האש שהספיקה בינתיים לכלות שטח גדול ביותר. הנוף הירוק שכה התרגלנו אליו, הפך לשחור ומפוחם. שמחנו לשמוע שבחסדי שמים אין נפגעים בנפש, אולם השמועות על כך שיש כמה בתים בישוב 'כפר האורנים' שעלו באש טרדו את מנוחתינו.

הייתי מרותק לדעת מה עלה בגורל ביתו של יוסי, אך נאלצתי להמתין במתח עד שמשפחתו תוכל לשוב אל הבית ולאמוד את הנזקים.

שעה ארוכה חלפה עד שראיתי את מספר הטלפון של יוסי מופיע על צג הסלולרי שלי. מהרתי לענות. מעבר לקו נשמע קולו הנרגש של יוסי: 'הרב, זה פשוט לא יאמן! אני בטוח שהכל רק בזכות התפילות…!'

אך בקושי הצלחתי לחלץ מפיו כמה מילים שהבהירו לי את גודל הנס. מסתבר כי בה בעת שקראתי עם ילדי תהילים בביתי, גם יוסי בעצמו התיישב במקום שאליו פונה עם משפחתו כדי לומר תהילים ולבקש על גורל ביתו, לבל יעלה באש חלילה.

והנס אכן התרחש. בעוד הבתים שמימין ומשמאל לביתו ניזוקו קשות מן האש או נשרפו כליל, ביתו שלו לא נפגע בכהוא זה. כמו הוקף בענני כבוד, התרחקה האש מהבית ודלגה לבית שאחריו.

שנינו ידענו את הסוד שהגן על הבית מפני האש. היתה זו התפילה שנאמרה בדיוק ברגע הנכון ויצרה חומת הגנה שמנעה בעד האש מלפגוע בבית".

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

(מתוך עלון 'וכל מאמינים' – 356)

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

 

זה היה לפני כעשרים שנה. הרב ארי שישלר, שליח חב"ד בסטארתבון שבדרום אפריקה, עשה חופשה משפחתית קצרה במפרץ פלטנבורג, בחוף המערבי של המדינה.

במהלך החופשה, כשהלך יום אחר ברחוב, ניגש אליו אדם מבוגר, הושיט את ידו לשלום, ואמר: "אני סם גלמן, נעים מאוד!".

הרב שישלר זיהה מיד שהאיש יהודי, הציג את עצמו, והזמין את שיחו לשבת על ספסל ציבורי ולשוחח. האיש פתח ואמר: "רצוני לספר לך סיפור קצר". עיניו הצטעפו. הוא נשא את מבטו אל הנוף הפסטורלי שנפרש לפניהם, והחל לספר:

זה היה בסוף קיץ 1992. יום אחד, נשמעו נקישות על דלת ביתי. ניגשתי אל הפתח והופתעתי לגלות מולי שני צעירים אורתודוקסיים. הפניתי את מבטי וראיתי רכב גדול חונה על הכביש. 'טנק המצוות' נכתב עליו באותיות ענק.

השניים פנו אליי בחביבות ואמרו: "נשמח לבקר אותך בביתך, מר גלמן". הזמנתי אותם להיכנס.

השניים התיישבו בסלון וסיפרו לי שהם עושים סיור מטעם הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד, בניסיון לאתר יהודים ולהעניק להם מידע וסיוע. "אין כאן הרבה יהודים", אמרתי להם, "אבל אני שמח לפגוש אתכם ולשוחח עמכם".

הדקות הבאות התנהלו על מי מנוחות. זו היתה שיחה קלה על הא ודא. כמעט התיידדתי איתם, ואז הכל השתבש.

הם פנו אליי בהצעה להניח תפילין. אינני יודע למה, אבל בקשתם הכעיסה אותי. חשתי שזו חוצפה מצידם להיכנס לביתי ולהציע לי לעשות מעשה דתי. הנדתי את ראשי מצד לצד בנוקשות ואמרתי: "מצטער, אני מבקש לסיים את ביקורכם. תודה לכם ושלום".

השניים הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו מה קרה, בסך הכל הציעו לי להניח תפילין. אבל כשראו את כעסי ונחישותי, מלמלו כמה מילות התנצלות, קמו ויצאו.

שבועיים אחר כך, חל ראש השנה. נהגנו לחגוג את היום הזה בביתנו, וככל שהתאריך הזה התקרב, החל מצפוני להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?! הלוא חגגתי בר מצווה בנעוריי והנחתי תפילין. ושני הבחורים האלה היו נחמדים כל כך!

מחשבות החרטה לא עזבו אותי במהלך החג כולו. קראתי פעם במקום כלשהו שבראש השנה צריך לקבל החלטה טובה. אט-אט נבטה בי מחשבה שעליי לכפר על התנהגותי הבוטה כלפי שני הצעירים, על ידי ש… אתחיל להניח תפילין.

פניתי לחפש את התפילין הישנות שלי. הפכתי את הארונות ופתחתי מגירות, עד שמצאתי אותן. בהתרגשות ניערתי את האבק שהצטבר עליהן, אחרי שנים שלא נגעתי בהן. להפתעתי ידעתי להניחן. מתברר שהלימוד לקראת הבר מצווה נחקק בליבי.

כשהנחתי את התפילין עבר בי רטט של התרגשות. עמדתי כך זמן ממושך, וחלצתי אותן. למחרת התעוררתי ובליבי געגועים לתפילין. ההתלהבות לא פגה גם ביום השלישי. כך הנחתי תפילין יום אחר יום. חודש אחר חודש, עד שלוח השנה עשה הקפה שלמה, ושוב הגיע ראש השנה.

במהלך החג החלטתי לשדרג את המצווה. קבלתי עליי שבעת הנחת התפילין אקרא את פרשת 'שמע'. בשנה הזאת הנחתי תפילין בכל בוקר וקראתי את 'שמע ישראל'.

בראש השנה השלישי החלטתי לעשות עוד צעד, וקבלתי עליי לקיים עוד מצווה. המתכונת הזאת נהפכה לנוהל קבוע – בכל ראש שנה עשיתי עוד צעד לעבר שורשיי היהודיים.

שנה אחת החלטתי ללמוד תורה. בביתי היה חומש ישן התחלתי לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע. לאחר מכן גיליתי את אתר חב"ד באנגלית. הרגשתי כאדם צמא שמצא סוף-סוף מעיין מים חיים. קראתי בשקיקה תכנים מרתקים ונשאבתי לעולם היהדות.

יום אחד אמרתי לעצמי: סם, למה אתה שומר את כל השפע הזה לעצמך? הלוא יש כאן עוד יהודים, שתף אותם בזה! הצעתי לכמה מידידיי ומכריי להיפגש בביתי אחד לשבוע, וייסדנו שיעור תורה.

סם התרווח על הספסל, הניח את ידו על לוח ליבו ואמר לרב שישלר: "אני בטוח שאותם שני בחורים הרגישו רע מאוד למראה תגובתי. ודאי גם הצטערו על התנהגותי הבוטה, כמה הייתי רוצה שיידעו כי ביקורם אצלי לא היה לשווא! אבל נראה כי אין שום סיכוי לאתר אותם, כשאין לי מושג מי היו ומה שמם…".

האיש סיפר את סיפורו וחייך קלות. הוא לא הבחין בדמעה שזלגה מעינו של הרב שישלר.

התרגשות עזה מילאה את ליבו של הרב. בתחילה התקשה לדבר, ואז אמר בשקט: "אני חושב שאני מכיר את שני הבחורים".

"האומנם?!", תלה בו האיש מבט תמה.

"כן, אני מכיר את שני הבחורים שגירשת מביתך", אמר הרב שישלר בחיוך רחב, "אחד מהם יושב מולך עכשיו"…

 

 

(מאת לוי שייקביץ , מתוך עלון שיחת השבוע 1767)

קדיש על שם העתיד

מי בכלל נתן עיניו וליבו לישיש הכפוף והצנום שישב במערב בית הכנסת? מי הכירו? מי התעניין בו? מתי מעט אם בכלל.

האמת היא, שאין מקום לבוא בטענות ובטרוניות לגבאי המסור גמליאל סירקיס, ואפילו לא לרב בית הכנסת יוחאי אהרונוב. הם ניסו לא מעט פעמים להתעניין בו, לשאול את הוא זקוק לעזרה, אך הלה במבט צונן ובמיעוט מילים הבהיר להם שיניחו לו לנפשו. הוא מסתדר לבד, "ותודה שאתם מתעניינים".

הוא הגיע לבית הכנסת השכונתי לפני כמחצית השנה, לאחר שהשתכן כבוד בבית האבות המפורסם "שיבה טובה" ששכן וטבל בירק, במרכזו של גן טרופי בעל ארומה של יוקרה, 200 מטר דרומית לבית הכנסת.

"שיבה טובה" לא היה עוד בית אבות, אלא באמת פלטפורמה איכותית לאנשים מבוגרים שהתפרנסו לא רע, בלשון המעטה, ובאו להחליף כוח באתר ירוק, נעים, שמילא את חייהם בתוכן רוחני ובגשמיות מן המעלה הראשונה.

בואו נסכם שלא כל זקן במקומותינו יכול היה להרשות לעצמי סטייל מן הסוג הזה.

כשאלימלך מיינברוד נכנס נשען על מקלו לראשונה לבית הכנסת, כמעט ולא חשו בו. היתה באיש הזה מין סוג של ענווה, שפלות, שהשתלבו יחד עם קומתו השפופה, המגובנת משהו. ולאחר שהתיישב בספסל הכי מערבי, הוא כאילו נבלע שם ואיננו עוד.

החזן הוותיק עמרם בלולו, הבחין בו רק אחרי חודש. "תאמין לי גמליאל, בקושי רואים אותו. הוא כמו זכוכית שקופה. אתה אולי יודע מאין הוא הגיע!" שאל החזן את הגבאי.

"עד כמה שהבנתי ממנו, הוא מתגורר ב'שיבה טובה', אבל זה הפרט היחיד שהוא היה מוכן לנדב לנו" הפטיר הגבאי.

"ומה שמו?" הסתקרן בלולו, ותקע עיניו בשמי התכלת ההולכים ומתבהרים.

"אלימלך מיינברוד. זה עוד פרט נוסף שידוע לנו, אבל מכאן ואילך, אין לי מושג קלוש עליו. מה שחשוב שהוא מעבה את המנין של תפילת שבע בבוקר, דיינו". סיכם סירקיס הגבאי.

בלולו החזן היה טיפוס סקרני ביותר. 30 שנים שהוא מתגורר בשכונה, ואם ניתן לפרגן לו, הוא היה מראשוני מתיישביה, שהרי את דירתו רכש מיד לאחר שנורתה אבן הפינה לבנין השני, ולאחר ששלד בית הכנסת כבר היה כמעט גמור. אם תרצו, בלולו הכיר כל מתפלל ישר והפוך, כולל החדשים, וראוי לציין שהיו לו כמה ידידים טובים גם בבית האבות "שיבה טובה", שחלקם כבר לא גרים שם, מטעמים הקשורים בסיום תפקידם עלי אדמות.

אחרי תפילת ערבית, נשא עמרם בלולו רגליו למשרדו של מר איציק שיבולי, מנהל בית האבות. הם ידידים טובים. שיבולי נהג להסתובב בין החדרים והמסדרונות ולהתעניין במצב-רוחם של הדיירים הוותיקים.

"תגיד לי איציק, אולי אתה מכיר את אלימלך מיינברוד?".

"בהחלט. הגיע לכאן לפני כחצי שנה טיפוס שקט, שוקל כמו אוויר, ולא מורגש לסביבה" השיב המנהל.

"יצא לך להכיר מישהו מבני משפחתו, בנים בנות?"

שיבולי השתתק, ומבט מהורהר ותפוש שרעפים בקע מעיניו, "אתה שואל יפה… לא, אינני מכיר שום בן משפחה. הוא הגיע לכאן עצמאית. ירד ממונית עם תיק ג'ימס בונד, חתם על חוזה. כששאלתי על בנים בנות… מילמל משהו. וחזר ואמר: 'אני משלם, אני אפוטרופוס על עצמי'. וזהו כך נגמרה העיסקה. יש לנו הוראת קבע שלו, ותוכנית חיסכון שמנה בבנק על שמו, שמשמשת כבטחונות. אבל חוץ מזה, נייט".

"ויש לו חברים?" המשיך לחקור החזן.

שיבולי לחץ על זמזם, ואם הבית הנמרצת מרגלית מינץ השיבה לשאלתו. "חברים למיינברוד? לא ראיתי מעולם שניהל שיחה עם מישהו כאן. בבוקר הוא משכים לבית הכנסת. נשאר שם עד הצהריים, נח קצת… חוזר לשם מנחה ותפילת ערבית… לא יותר מזה. לא משתתף בהרצאות, לא בחוגים… חי בבועה של עצמו".

למחרת – אחרי שחרית – ניסה החזן להתקרב למיינברוד, חייך לעברו ואמר "בוקר טוב".

"בוקר טוב", השיב האיש, והמשיך לקרוא תהילים.

"מה שלומך?".

"ברוך השם, תודה", ענה הישיש בקול צונן, ששידר משב רוח קפוא אך ברור, כאומר לו "תניח לי".

בלולו נמלט מן המקום בהחלטה שלא להטרידו יותר. הוא תלה עיניו בשמיים ולחש "האיש הזה מפחיד…".

אחרי חודשיים.

לפני "עלינו לשבח", הזדקף לאיטו מיינברוד והחל לומר קדיש. "יתגדל… ויתקדש…" עד לאותו בוקר, בקושי הכירו המתפללים את קולו, הפעם בהפתעה גמורה קולו הדהד בין הכתלים, חד וברור.

"ברכו את השם המבורך".

סירקיס הגבאי והרב יוחאי, היו סבורים שיש לו יארצייט, של אבא, אולי של אשתו. הם העדיפו לא לשאול – גם החזן עמרם בלולו העדיף לקפל את טליתו בזריזות, ולא לחפור ולחקור מן הנעשה בעולמו הרוחני של יהודי כבן 90, אשר צינן את סביבתו הרבה מתחת לאפס של צלזיוס.

הקדיש נאמר גם למחרת, שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי. "אם תרצו או לא, זה כבר מעבר ליארצייט, קרה פה אסון", ליחששו ביניהם הגבאי והרב. השניים ביקשו מן החזן שלהם שינסה לפרוט על מיתרי ליבו של הישיש. "בכל זאת יהודי בודד… אומר קדיש…".

ערב חג הפסח, אחרי שהרב יוחאי סיים את מסכת פסחים, ניגש בלולו החזן למיינברוד, הניח לפניו שלוש מצות שמורות אמר "חג שמח" ושאל "כבודו אומר קדיש, כבר כמעט חודשיים… אולי נוכל לעזור".

מיינברוד אחז את המצות בידו הימנית הפטיר "תודה" צוננת.

המתפללים מיהרו לעזוב את בית הכנסת איש איש לחמצו ולביעורו.

"אדון מיינברוד מעולם לא הטרדנו אותך, ואנחנו מכבדים את רצונך לשמור על פרטיותך, אבל ברור לך שיהודי חייב לגלות ענין ביהודי זולתו, אם נדמה לו שהוא קצת בצער… אנחנו לב אחד, לא? ופניך די עצובות…" ניסה החזן לתרץ את פשר התעניינותו.

הם נותרו שניהם בלובי הכניסה. שתי צפורי דרור צייצו על אדן החלון. להק דבורים נחת בזימזום חרישי על פרחי הוורוד של שיח הרדוף.

מיינברוד שתק, עצם עיניו ושקע לתוך עצמו. לפתע פקח עיניו והחל לדבר "שאלת על מי אני אומר קדיש?".

"נכון".

"כבוד החזן, כפי שהבנת אינני מרבה במילים, וגם עכשיו, אספר לך בקיצור נמרץ, כי לבי אומר לי שליבך טהור… התחתנתי בגיל מאוחר. כשהייתי בן 50 נולד בני הבכור, והיחיד. לצערי במקום להיות יהודי טוב, הוא פזל לרחוב. כיום הוא בן 35, והקשר היחיד שיש לנו, נובע מהרצון שלו שאמות מהר כדי לקבל ירושה טובה. ניסיתי לקרבו, לדובבו, להאיר את עיניו שיש דין ויש דיין. אבל הכל לשווא, הוא בשלו. לפני כחודשיים הוא בא לבקרני לראשונה בבית האבות, היתה בינינו שיחה קשה. קשה מאד. בכיתי ואמרתי לו שנכשלתי בחינוכו, ואני משלם על כך מחיר כבד. ואתה יודע מה השיב לי 'התכשיט?' הנה המילים שלו, מילה במילה: 'כן, אבא, נכשלת בגדול. והנה אני מודיע לך באופן ברור, אחרי שתעזוב את העולם לא אגיד עליך קדיש…'".

מיינברוד הניח ראשו על השולחן ומירר בבכי. "אתה שואל אותי על מי אני אומר קדיש… על עצמי אני אומר קדיש!!! ביקשתי מהקב"ה שירחם עלי ויאסוף את הקדישים שלי, כל עוד אני חי, ויניחם במחסן שלו. אחרי שאפטר, שיוציאם משם וישתמש בהם לעילוי נשמתי… אם בני יחידי לא יגיד עלי, לפחות אדאג לעצמי".

החזן עמרם בלולו היה המום אך ניסה לנחם את הישיש השבור, אלא שלא מצא מילים. הוא ליווה אותו בשקט עד הכניסה לבית האבות "שיבה טובה" ובטרם נפרדו אמר לו מיינברוד: "ידידי החזן, הבט בשלט 'שיבה טובה', השיבה שלי לא טובה, אבל אני לא פחות אשם מהבן שלי. אין לי ספק בכך, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כנראה לא טרחתי מספיק…".

החזן בלולו חזר כל הדרך הביתה ועשה חשבון נפש. "בן אדם אומר קדיש על עצמו…".

…והשמים כמעט נפלו עליו.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

יהודי חשוב ותמים בקהילה שלנו, קנה מפטיר בשבת קודש פרשת "אמור", וביקש מהרב שיאמר אשכבה. "למי?".

"לכל הנפטרים שאין מי שיאמר עליהם קדיש" ענה הלה, ואחר – כך ציין שני שמות נוספים של אב ובנו שהלכו לא מכבר לבית עולמם בנסיבות טרגיות. אחר כך הוזמן הציבור ל"קידוש".

כשחקרתי השיבני הלה: "חלמתי על השניים השבוע, שהיו אנשים רחוקים מתורה ומצוות, והם אמרו לי בזו הלשון 'אין לנו מיטה, אין לנו מזרן'. המשפט הזה חזר על עצמו מספר פעמים. חשבתי לעצמי – ואינני פותר חלומות –  שמי שאין לו מיטה ומזרן, אז גם אין לו מנוחה. אז מה זו מנוחת הנפש? קדיש ומפטיר. וזה מה שעשיתי".

באותה נשימה הציע היהודי החביב הזה "יש גמ"ח למוצצים, לכלי עבודה, לעריסות, אולי תפתחו גמ"ח לקדישים?".

והמונולוג הזה משתלב כל כך יפה עם הסיפור שקיבלתם זה עתה.

מליון ועוד שני אחים…

בשנות נעוריהם של האחים שץ, לא היה איש מאמין שיבחרו לעצמם מסלולים שונים כל כך בחייהם. כל כך קרובים היו זה לזה כמעט תאומים סיאמיים. מלבד הפעילויות הרגילות שעושים אחים יחד, כמו לשחק בכדור, ללכת לטיולים ארוכים ולבנות בתים על עצים, רוג'ר ומייק פשוט נהנו להיות זה במחיצת זה, אפילו בלי לעשות דבר. הם היו החברים הטובים ביותר, ולא רצו שהדבר ישתנה לעולם. אם הכל היה מתנהל כמתוכנן, הם היו הולכים יחד לקולג', חוזרים הביתה, מתחתנים ומתיישבים לגור בבתים במרחק חמש דקות הליכה זה מזה.

אולם במהלך השנים קרה משהו ששינה את פני הדברים. עולם מלא הפתעות.

האחים שץ היו חברים בטמפל הרפורמי המקומי. שניהם היו מעורבים בתכניות שמימנו הנהלת הטמפל ונטלו חלק פעיל בכל הפעילויות המיועדות לבני הנוער. כשהציעה ההנהלה למשתתפים הצעירים כרטיס טיסה ללא תשלום לישראל, מייק ורוג'ר (או רוג' בפי חבריו) קיבלו את ההצעה בהתלהבות, וציפו לחופשה מדהימה.

הם טסו לישראל, ושום דבר לא חזר להיות כשהיה.

אחרי ששצפו עיניים בגולן, בגליל ובנגב, המשלחת נסעה ירושלימה.

רגע אחד עמדו שניהם ברחבת הכותל, נועצים מבטם באבנים העתיקות ותוהים על מה ההתרגשות הגדולה, ובמשנהו אדם מזוקן עם חליפה שחורה וכובע שראה זמנים יפים יותר, ניגש אליהם בחיוך ידידותי ובלחיצת יד חמה.

"שלום, חבר'ה", הוא קרא אליהם, "אולי במקרה אתם רוצים לשמוע שיעור מרתק על יהדות?"

"תודה אחי", הם ענו לו, "אבל אנחנו יוצאים מכאן בעוד עשרים דקות, ואחר כך נעלה שוב לאוטובוס לסיור בכמה מהכנסיות בעיר העתיקה".

האור בעיני האיש הועם מעט מששמע את תשובתם.

"ואולי היום בערב? איפה אתם מתאכסנים?"

הם נקבו בשם האכסניה.

"נתראה בהמשך", אמר להם.

"שיהיה", הם ענו, משוכנעים שזו הפעם האחרונה בחייהם שהם פוגשים בו. אולם בערב הופתעו לגלות אותו ממתין להם. רוג' העדיף להישאר לשחק פוקר ושש-בש עם חבריו, אבל מייק בחר להיענות להזמנתו של האיש. היה בו משהו בלתי מוסבר – אולי הקבלה חסרת הסייג ששידרו עיניו, אולי השמחה הכנה או השלווה השקטה שקרנו ממנו.

יהיה אשר יהיה, מייק הרגיש שהוא נמשך אל האיש כמו ברזל אל אבן שואבת. הוא הצטרף לשיעור שמסר היהודי עוד באותו ערב בבניין ישיבה עתיק. שריקות הרוח הירושלמית הסתננו מבעד לסדק באחד החלונות השבורים, והישרו איזה קסם באוויר. משהסתיים השיעור ידע מייק ללא צל של ספק שהוא אינו אותו בחור שהיה שעה לפני כן, כשנכנס למקום.

משהו השתנה בו. המילים של הרב הדליקו בו גחל עמום.

כשנסעו בני הקבוצה לשדה התעופה בדרך חזור, ליווה אותם מייק עד שער היציאה, אך נותר מאחור. הוא ניסה להיפרד מאחיו לשלום, אך רוג'ר שץ לא אבה לדבר אתו. הוא טען שאחיו השתגע, והורה לו שלא להתקרב אליו עד שיחזור לעצמו. לבסוף נאלץ מייק להביט באחיו המתרחק, עצב איום בעיניו ולבו עמוס ברגשות סותרים.

מייק משך בכתפיו ועלה על מונית שירות חזרה לירושלים. הוא מעולם לא למד תורה והיה לו הרבה להשלים. הגיע זמן להתחיל.

ומה עם רוג'ר? אמנם הוא העמיד פנים כנרדם עשר דקות לאחר תחילת הטיסה, אך למעשה בכה חרש מרגע ההמראה ועד חמש דקות לפני הנחיתה. למרבה האירוניה, רוג'ר אפילו מצא את עצמו מתפלל שאחיו יחזור הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

רוג'ר חש שהפרידה הזו עוצמתית… הוא לא ידע עד כמה.

* * *

מייק.

הסימטה הירושלמית צרה, צרה מדי למימדים האמריקנים שמייק רגיל אליהם. היא מדיפה ניחוח של זעתר ונענע וטיגוני קציצות חריפות. לא יודע למה, אבל כדוריות הדם שלו זועקות בתוכו: "נולדת כאן בני, כאן הבית שלך".

הוא אמנם אמריקני מלידה, כדורסל, אגרוף, בידור ריקני סינטטי, אבל האבן הירושלמית המסותתת כמו שלחה לעברו כפות ידיים אוהבות לחבקו, לאמץ אותו אל ליבה.

זה הוא שגילה את אלוקים, או שאלוקים גילה אותו? מה שברור, מייק הבין והרגיש שסדק ענק נפער בינו לבין אחיו האהוב רוג', אולי גם לבין הוריו, שנדהמו מן ההחלטה המהירה שלו, יהיו שיגידו תזזיתית, להישאר כאן בישיבה, ולעטות עליו את הסממנים של יהודי חרדי: חולצה לבנה, מכנסיים כחולים כהים, וחוטי ציצית מתנופפים, שעדיין לא הבין את פשרם.

"אולי אחרי החתונה תחזור בתשובה?" ניסתה אמו להשחיל סוג של עמדה בעד, אבל עם נופך דק של נגד.

"מה בוער מייק? כל החיים לפניך, תוכל לעשות כאן תואר ראשון ביוניברסיטי ולשמור מצוות, יש בניו יורק המון חרדים, דת זה דווקא דבר טוב..". ניסה אבא למצוא מסילות ללבבו של בנו הצעיר, שהיה נחרץ, אך עם זאת עדין נפש.

"אבא ואמא, אני כל כך אוהב אתכם, אבל כאן, בירושלים, באווירה של ארץ  ישראל, לימוד התורה הוא  BEST THE , הדבר האמיתי, שהכי חודר ללב".

"אבל רוג כועס עליך מאד… הוא ממש שבור שנעלמת מחייו", לחשה האם לתוך שפופרת רחוקה אלפי מילין, לא רק פיזית. "הוא קיבל קשה מאוד את המעבר שלך ליהדות קיצונית, מה היה רע לנו בקהילה הרפורמית מייק?..".

מייק העדיף לשתוק, הוא לא רצה לפתוח במסע של הכפשות על אותם אפיקורסים נעימי-סבר ושנוני מבע, אשר הצליחו לבולל לעומק הכאוס האמריקאי מיליוני יהודים. הרב 'שלו', מי שהאיר לו את חשכת הדרך, מאיר שוסטר, הזהיר אותו בכל לשון: "לעולם אל תעביר ביקורת על הוריך, ולא על אחיך. אל תשכח, אתה הוא שחצית את הקווים. אתה הוא זה שבהחלטה 'פזיזה' מבחינתם, נותן להם את התחושה להם שדרכם מוטעית, שחייהם לריק. אתה לא יכול להיות בעמדה של מוכיח בשער, עדיף שיגיעו לכך בעצמם, בלי פילוסופיות ו'עידודים' מצידך. שתבין מייק, גם יהודי הכי רחוק, חילוני, רפורמי, אפילו מומר להכעיס, יודע בסתר ליבו שנוטרי המצוות החרדים לדבר ד', הם נושאי הדגל האמיתיים. התחושה הפנימית שקשה להם לשאת אותה – צועקת מתוכם 'הצטרפו לאמת ולנושאי דיגלה' אבל החושך החומרי וקרונות תאוותיו כובלים אותם בעבותות להוויה המתירנית".

שלושה חודשים שהוא תלמיד מן המניין בישיבת "כבשן התלמוד", גומע בשקיקה סוגיות למדניות מפולפלות, נכבש כמו שיכור ולא מיין לעוצמתן של הגיונות וסברות מגנזי המלך.

"אין לי ספק שרוג היה נהנה מן הסברות הללו", לוחש לעצמו. "עם מוחו המבריק, רוג היה מנווט כמו ספן מיומן במצולות התלמוד שולה פנינים צולל ועולה. הוא הרבה יותר חכם ממני".

מייק הירשה לעצמו לבכות ולהרטיב כרית. הוא בסך הכל נער בן 17.5, רחוק מהוריו, מאחיו האהוב, מתגעגע, כמו עלה נידף לצמרתו, כמו פרח קטוף לגבעולו. אוי, כמה קשה לו. פתאום הוא תוהה על הראשונות, חושש שהמעבר הפתאומי היה אולי חד ומהיר מדי. "אני לא מחזיק אותך בכוח" מסביר לו הרב שוסטר, "אצלנו בכבשן, הכל פתוח. אבל קח בחשבון שאם יצאת, חזרת לארץ האפשרויות האחרות וספק אם תחזור משם".

הכֵנות של הרב שוסטר לפתה את נשמתו של מייק. הוא ידע בסתר ליבו שהרב צודק, ונאבק עם עצמו וערגתו. בשעות שלמד הוא שכח הכל, התלמוד הפך לביתו הראשון וחדריו העלומים ביקשו שיפרוץ אותם ויגלה עוד אור עמוק של חכמת אלוקיו, אבל בלילה הוא בכה והתגעגע.

בחודש הרביעי לשהותו בישיבה הוא נשבר.

"אני חוזר". מלמל לעצמו והזמין מקום לטיסה 907 היוצאת באשמורת הבוקר בליל שני. הוא לא הודיע דבר לרב שוסטר, ואף לא התייעץ עמו. בחצות התעורר, ברך ברכות השחר ואחז בשני תיקיו. לילה ירושלמי צונן ליטף בטלליו עיר קדושה ומתפללת, עיר כמהה לגאולה. הוא צעד לעבר ביתו של רבו, להודיעו שעוד מעט הם נפרדים. הוא ידע שימצאהו ער, כמו תמיד. אכן כך, מבעד לחלון הבית הקטן, הוא הבחין ברבו רכון על הסטנדר ומנגן סוגייה, מסביבו הררי ספרים.

הרב שוסטר מעבר לגדלותו התורנית, היה יהודי שנתן מעצמו לאחרים. כמו מנורה קורנת וחמימה שפרפרי החופש נהנו להתבשם מיושרתה ומתיקותה.

מייק ניצב מול הדלת, תוהה אם לדפוק או לא לדפוק. לעזוב, או לא לעזוב. הוא חש שגופו ונשמתו הופכים קרעים קרעים, געגועים געגועים, לאבא, לאמא, לרוג', לישיבה, לגמרא, לרב שוסטר.

איפה הוא חי? כאן? שם? ריבונו של עולם אני טס? הוא הרים את ידו הימנית, נער כבן 18 – אחז במזוזת הבית ושאף אויר לריאותיו. עוד רגע אחד ומתגבשת בו החלטה בלתי הפיכה, חפוזה אבל לא נחפזת: "אני לא טס לארצות הברית. אני נשבע בדעה צלולה, בדעת בהירה. מי שירצה לראותני יצטרך לבוא לישראל", הוא הירפה את כף ידו וחש הקלה. הסתובב לאחוריו וצעד לאיטו לחדרו בדירה המושכרת. אף אחד לא יידע על הדרמה המטלטלת, אבל הוא יצא ממנה חזק יותר, החלטי יותר, בוגר.

מייק התיישב במטבח הדירה, פתח את הגמרא שלו, ניסה להתעמק בה, אך לשווא. הוא לא היה מרוכז. השבועה הזו טילטלה את נפשו כמו אוניית עץ קטנה בים סוער.

צורך עצום להביע את סערת נפשו החל לפעפע בו. אחרי רגע הוא מצא לעצמו מנוחה.

מחוגי השעון נעצרו על השעה שלוש לפנות בוקר.

מאז נעצר גם שעונו הפנימי. כאן הוא נותר, וסרב לחזור לארצות הברית אפילו לגיחה קצרה.

שנתיים אחר כך הוצע לו שידוך ראשון. הרב שוסטר סיפר לו על נערה אמריקנית שעברה תהליך דומה לשלו, שמה מדלן, אך היא עברתה את שמה לחנה דליה.

בגיל 20, תחת כיפת השמים זרועת הכוכבים, נישאו למול הכותל המערבי מיכאל וחנה דליה. הוריו של מיכאל מחו דמעה, מהתרגשות, אולי אף מתמהון למראה בנם המזוקן שדמה כבר לאברך משי לכל דבר.

"איפה רוג'?" שאל מיכאל. "ניסיתי להתקשר אליו עשרות פעמים, שיגיע. השארתי לו המון הודעות. איפה הוא אמא?".

"רוג' אמר ש..". אמו פרצה בבכי.

מאוחר יותר הסביר אבא למיכאל, במילים הכי עדינות שניתן להעלות על השפתיים ש"רוג'ר מרגיש שאין לו אח… אתה מבין מיכאל, אתה מבין?"

מיכאל הבין בכאב ובצער קורע לב שאחיו מתנכר אליו, אבל מן השמים גלגלו לפתחו אישה נאה וחסודה, לבנות עמה בית יהודי נאמן בירושלים הנצחית, המאחדת נשמות.

* * *

רוג'ר.

השנים הבאות חלפו במהירות של חלום. רוג'ר הלך לקולג', אחר כך לבית ספר לעיתונות. לא היה עליו להקדיש יותר מחמש דקות של מחשבה לגבי המקצוע שבחר. מאז ומתמיד ידע שהוא רוצה להיות עיתונאי. הוא רצה לראות ולחוות את העולם, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר דרך עדשת המצלמה או נקודת תצפית של כתב.

היה לו מוח חד והוא ידע להגיע ישר ללב העניין באופן שהותיר את עמיתיו הרבה מאחור, מתאמצים להדביק את הקצב. כשהגיע לגיל עשרים וחמש, כבר זכה רוג'ר שץ בפרס פוליצר היוקרתי והיה בדרכו המהירה להצלחה.

הוא כתב לעיתונים הגדולים ביותר, 'טיים', 'ניוזוויק', ה'ניו יורק טיימס', והפך לכוח שחובה להתחשב בו. כישוריו כעיתונאי הובילו אותו לכל רחבי העולם והוא תיאר באומנות זוועות מלחמה, רעב, התפרצויות געש ועניינים של דת באופן שלפעמים שינה את הלך מחשבותיהם של הקוראים. בכוח עטו מפיק המרגליות שינה מאזנים כספיים והשפיע על ערך מניות.

הוא התחתן עם ג'ניפר אטלס, בחורה עשירה מאוד שפגש בקולג'. הם נישאו בבית הוריה שבלונג איילנד ומאות אנשים השתתפו בחתונתם. באופן חריג התיר אחיו מייק את שבועתו והגיע לחתונת אחיו, וניסה 'לתפוס' אותו לשיחה מלב אל לב, אבל רוג'ר סירב לדבר אתו.

"אין לי זמן לפאנטיים", היו מילותיו.

"אבל הוא אחיך והוא אוהב אותך", שידלה אותו אמו.

"כשיתנהג כמו האח שהכרתי בעבר, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו", השיב בקצרה. הוא לא היה אדיש לאחיו. ההיפך הוא הנכון, הכאב נגס בו בכל פה, וגרם לו להשקיע את כל כולו בעבודתו. לרוג'ר וג'ניפר נולדו שלושה ילדים, אך ככל שניסה, לא הצליח להגיע ללבם.

היכן האמביציה והמרץ שלהם? למה הילדים של היום מסתפקים בבינוניות שכזו? כעבור שנים אחדות, הלך בנו הבכור והתארס עם בחורה לא יהודיה. הדבר הטריף את דעתו והרחיק אותו יותר ויותר מביתו. החלק הגרוע ביותר היה שלא יכול היה אפילו לנזוף בבן. ככלות הכל, הוא גידל אותם כמו גויים, ומה ציפה שיקרה? למרות הצער שגאה בו, המשיך רוג'ר שץ להיאבק על יוקרתו המקצועית ודחק את כל הכאב עמוק עמוק בלבו.

רק פעם אחת, כאשר שהה באיי הפיליפינים בסיקור צונמי שהחריב חצי תריסר איים, נשבר רוג'ר שץ, העיתונאי בעל השם העולמי, ובכה על מה שיכול היה להיות. היה זה בשעת לילה מאוחרת, הוא שתה משקה חריף ולפתע העצב והזעם גאו בו כמו גל צונמי ענק וצורב. הוא בכה כמו תינוק.

"הכל שייך לעבר", הוא אמר לעצמו. אך ככל שניסה להכחיש, אי אפשר היה להתעלם מהנתונים. הוא הולך ומתבגר, והגעגועים לאחיו החרדי מישראל רק גוברים.

* * *

משהו חדש התחיל בחייו בסתם צלצול סלולרי.

מעבר לקו הייתה עורכת ה'וול סטריט ג'ורנל'.

"מר שץ?".

"כן?".

"מדברת קייט ון בורן, עורכת ראשית".

"מה המצב?".

"מעולה, רוג'. הכל עשר".

"מה אני יכול לעשות בשבילכם?".

"אנחנו רוצים שתעשה לנו כתבה".

"תצטרפו למועדון".

"כן, אנחנו יודעים שאתה מלך הכתבים, אתה לא צריך לזרות מלח על הפצעים".

"איזו כתבה?"

"כתבת סוף שבוע ענקית על החרדים בישראל".

רוג'ר שץ נאלם דום.

"אתה אתי רוג'?".

"כן, אני רק חושב". (על אחי. אחי החרדי.)

"אנחנו רוצים שתתחיל את התחקיר שלך בטיסה לישראל בעוד מספר ימים".

"למה? אמור לקרות שם משהו מיוחד?".

"כן, המנהיגים של החרדים בישראל קראו להם להתאסף בירושלים. הם קוראים לזה 'עצרת המיליון'. אנחנו רוצים שתהיה בירושלים בזירת האירוע. אירועים כאלה אינם מתרחשים כל יום. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כמו שצריך. מסכים?"

"מסכים".

* * *

מייק.

הרב מיכאל שץ הוא אישיות מאד מוערכת בקרב קהילות הדרום. לפני כ – 25 שנה הוא הגיע לכאן, לעיירה המדברית הקטנה, אברך צעיר עם רעייתו ושני עוללים. מעבר להתמדתו כאברך מבריק, "עילוי ממש" כהגדרת רבותיו, הוא החל למסור שיעורים למבוגרים ובני נוער. בעגה האמריקנית, עם רי"ש מתגלגלת והמון הומור מחויך, הוא הפך למגנט רוחני למאות צעירים ומבוגרים מעיירות וכפרי הסביבה.

"השיעורים של הרב שץ" הפכו למותג לכל מי שרצה להתבשם מיהדות בשפה רעננה, טובת לב ושובת לב כאחת. מפעם לפעם כדי לחזקם הוא תיאר להם את נעוריו כילד אמריקני עם עתיד של אקדמאי מבריק בשדות החולין של ארץ האפשרויות, ואת הנס הגדול שהתרחש עמו מול הכותל המערבי, איחוד הנשמות עם הרב שוסטר.

"מה זכו הרפורמים שדווקא הם שלחו אותי לארץ הקודש?" תהה. כשהיה מעלה שפתותיו את שמו של הרב מאיר שוסטר זצ"ל נצצו עיניו מהתרגשות.

"רבי ומורי היה יהודי מורם מעם. גאון בתורה שחי בצניעות ובפשטות שראוי לקנא בהן. כמה שעות ביום, בעיקר בכותל המערבי בין תפילה מנחה לערבית, הוא חיפש תועי-דרך שכמוני כדי להצילם מן השמד הרוחני. כל יהודי אובד היה עבורו יהלום נוצץ שיש לקבעו על כתרו של מלך. בזכותו נשארתי כאן בארץ, וזכיתי להקים משפחה לתפארת. ברגעי המשבר הקשים, כמעט וביקשתי לברוח מכאן, אבל דמות דיוקנו שהשתקפה לעיניי מן החלון, לא נתנה לי. תורה, ורק תורה, הוא החדיר בי, ועם הגעגועים צריך להסתדר. אתם אחיי האהובים, ילידי ארץ הקודש הינכם,  מה לכם להסתובב בשדות זרים שאין מה ללמוד מהם, ועתה הבה ונלגום מצוף התורה".

לא, הוא מעולם לא הזכיר בסיפוריו את אחיו העיתונאי הפופולרי, שנמוג ונעלם לו מחייו ולא רוצה לשמוע ממנו. הצלקת הזו עדיין דיממה, והוא לא ידע כיצד לרפאה. הרב מיכאל שץ היה מומחה גדול בהשכנת שלום בית ובקרוב לבבות, אבל מסילות לליבו של אחיו, בשר מבשרו, דם מדמו.

לא מצא. הניסיונות לקרבו עלו תמיד בתוהו. משפט המחץ היה חוזר אליו בוריאציות שונות דרך הוריו או דרך מכרים משותפים: "הוא פנאט שחור. שיחיה את חייו בלעדי".

* * *

ממשלת הזדון הישראלית החלה מחוקקת חוקי רדיפה נגד לומדי התורה. להט החרב המגייסת החלה לאיים על רבבות צעירי הצאן בארץ הקודש, אשר רבים מהם זכו להיכנס תחת כנפי השכינה עקב פעילותו הנמרצת של הרב שץ. בין השאר היה שץ פעיל מרכזי של אירגון הקרוב "אחים לדרך", אשר חימם את לב הצעירים ודאג לרשמם לישיבות הקדושות.

ותהום הארץ.

גדולי הדור הכריזו על קיום עצרת תפילה גדולה בירושלים ושם יזעקו "השם הוא האלוקים", ויטלטלו ברגשתם את שערי הדמעות, עד שיגיעו לכסא הכבוד, לבקש רחמים מלפני המלך שיפורר את הגזירה החתומה בטיט.

"אל-תגעו-במשיחי", תהדהד הקריאה.

"אנחנו צריכים להיחלץ לעניין, כאיש אחד בלב אחד" הסביר הרב שץ לתלמידיו, "כדי לאחד לבבות למען אבינו שבשמים, שהרי אחדות היא המפתח לכל הברכות. אחדות היא אחווה ושלום ורעות, ובכוחה לחולל את הבלתי יאומן".

20 אוטובוסים גדושים מילאו תלמידי הרב שץ, ופניהם ירושליימה.

"שנים רבות שלא פקדתי את ישיבת 'כבשן התורה'", הרהר הרב מיכאל בינו לבין עצמו, "מאז יצאתי מהישיבה, לא דרכה רגלי על מפתנה. שם גדלתי, בין הכתלים הללו. אחרי העצרת הגדולה, אלך לשם, ללמוד, להצטנף סמוך לכותל המזרח, מול הפרוכת התכלכלה, ולשקוע בנוסטלגיה רוחנית מבורכת".

"השם-מלך-השם-מלך-השם-ימלוך-לעולם ועד", זעקו הרמקולים. נחילי יהודים יראי אלוקים מסתופפים ומצטופפים באקלימה הנשגב של העיר שחוברה לה יחדיו, ושופכים צקון לחש לאביהם שבשמים שיגן על כולם. על הטועים והבוהים, ועל צאן קדושים, שהלוא בספינה אחת אנחנו על ים סוער וחורש רעה, ולא ניתן יד לקודחים להטביענו. וגם אם ידם עתה על העליונה, מי יעמוד בפניך מלכנו, אדרבה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

הרב מיכאל שץ הביט סביבו, ובין פרק תהלים למשנהו, חיבק בעיניו את מאות תלמידיו הצעירים, אלה שבאו מרחוק, לא רק מן הדרום הרחוק, כדי להזדהות עם האמת, ועם מי שנתנה.

כמו רבים וטובים הוא בכה. לא רק על עצמו, גם על הכלל. בכה על הוריו, ובעיקר על אחיו שהרחיק נדוד, והחיים שבקצב טיסתם מתקרבים לישורת האחרונה של המרוץ.

* * *

רוג'ר.

כמה זמן לא היה בישראל. הכל נראה שונה. מודרני. בתל אביב נבנו גורדי שחקים. בדיוק כמו בניו יורק. אז מה, מי צריך ניו יורק נוספת?

שץ ואנשי צוותו הזמינו כמה דירות במלון מזרח ירושלמי. הוא נזכר שחלף על פני בית המלון הזה לפני  שנים רבות בגלגול אחר – יד ביד עם מייק… הזיכרון התבהר במוחו – הוא שיחזר כל פסיעה, כל תנועה, כאילו היה זה אתמול. הם צחקו ביחד, כפי שהיו צוחקים תמיד, עד שמייק עזב אותו והוא שכח איך צוחקים.

עצרת הענק נקבעה ליום ראשון.

הם יצאו מבית המלון השכם בבוקר ופנו למקום, בוחרים לעצמם נקודת תצפית מצוינת על אחד הגגות.

העצרת אמורה הייתה להתחיל בארבע.

בשלוש וחצי כבר החלו להתאסף מאות אלפי אנשים ברחובות הסמוכים. הקהל היה רגוע ושליו. רוג'ר ראה הפגנות המוניות בעבר. פעם במצרים כמעט נדרס למוות על ידי ההמון, אבל לא המון כזה. לכאן הם הגיעו לתכלית מסוימת. על כל פנים ניכרה מטרה של שלום. נדמה שהם צועקים ללא קול ומבקשים שלום.

עננים התאספו בשמים – עמוסים, מלאים וכבדים, כאילו עומדים להתפקע ולשטוף את הקרקע הצחיחה. אט אט אך בלי הפסקה הלך הקהל וגדל.

אלו היו החרדים. האנשים שגזלו ממנו את מייק. הוא חש בזעם עצום מתפרץ מתוכו כלפי אותו רב עלום שחטף את אחיו הצעיר מתחת לאפו. כל אלו נידמו לו כרבנים רבנים, ים של רבנים שחוטפים נערים.

הוא חיכה לקריאות מתלהמות, לצעקות, לצווחות, לקטטות. הוא חיכה לשאגות כעס של אספסוף סורר חסר שליטה וצמא לדם. אך אלה לא הגיעו. במקומן שמע קול. קול בוטח שמגלם שלמות. קול של תפילה.

הוא הכיר את פרק 'אשרי'. זכר במעומעם מהי תפילת מנחה.

החזן פתח בתפילת 'קדיש', ולמעלה מחצי מיליון איש ענו אמן. לבו ניתר. שפתיו נעו יחד אתם כמו מעצמן. החזן סיים לומר קדיש ובאותו רגע נשמע אמן רועם, ואז ירדה דממה מוחלטת על למעלה מחצי מליון אנשים. הם עמדו והתנועעו במקומם, שקועים בתפילתם, אינם נותנים את דעתם לכך, כי הם חלק מהמניין הגדול ביותר בעולם.

רוג'ר ידע שהוא לא ישכח לעולם את רגע הדממה הזה, דממה שנשמעה לו רועמת יותר מכל צליל ששמע אי פעם. השקט העוצמתי הזה, איים לבלוע אותו.

צוות הכתבים הסריט את האירוע. את התפילות. את קולות הרבנים המתחננים להבנה ולאחדות. את ההחלטות. ולבסוף את הריקוד.

האספה התקרבה לסיומה הצפוי.

קול בוטח הקריא את רשימת ההחלטות של גדולי ישראל. ברכה נאמרה ונענתה ב'אמן' רועם. שירה. ריקודים. היו אלה רגעים מהסוג ששווה לכל אחד לאחסן במאגר הזיכרון ולשמר לנצח. את העוצמה של מה שאפשר להשיג כשמיליון אנשים מתאגדים סביב מטרה אחת, בשורה לימים שיוכלו לבוא.

* * *

הרב מיכאל שץ עשה את דרכו בין הקהל ההולך ומצטמצם דרך קבוצות אנשים המנסות להתברך מפי גדולי ישראל. הוא חלף על פני שוטרים שחייכו בסלחנות אל הקהל שלא גרם להם שום טרחה. הרעיון שהנץ במוחו ביום הקודם משך אותו כבעבותות חזרה אל עברו, אל זמן שבו היו חייו פשוטים ומלאי סיפוק. הבניין הישן סמוך לרחוב שמואל הנביא קרא לו אליו, רומז לעברו בזרועות ישנות ודהויות מרוב ימים, ובכתלים שלא טעמו טעם צביעה מזה זמן רב.

הישיבה שלו.

המקום שבו נפרד מרוג'ר לפני שנים רבות כל כך.

השאלה ריחפה במוחו; האם הכל נשאר כפי שהיה למשך שנים רבות כל כך?

האם יש סיכוי כלשהו שהכול נותר כפי שהניח אותו?

ידיו כוסו בזיעה והוא מחה אותן במכנסיו. הוא העיף מבט על דמותו במראה של מכונית שחנתה בשולי הדרך. זקנו כבר כמעט האפיר, קמטים רבים בפניו, חוויות חיים רבות נשקפות מעיניו. כן, השיב לדמותו בהנהון, אלה עיניים של מישהו שחי באמת.

הוא פנה בעיקול הרחוב לרחוב שבו ממוקמת הישיבה ונשם נשימה עמוקה. הגיע הזמן לעמוד אל מול העבר.

* * *

רוג'ר שץ הוביל את צוותו בינות לקהל. בזמן שהלכו צילמו והסריטו ללא הרף. האנשים באמריקה יאהבו לשמוע ולראות את המחזה. הם יתמוגגו על כל הסיפור כמו על גביע גלידה מתוק. מבחינתם השליחות שלו זהה למשימת צילום ילידים ביערות אפריקה.

אבל ה'ילידים' האלה הם בני עמו.

דקירה קטנה של חרטה הזדחלה ללבו.

"אולי היית פזיז מדי לפני שנים רבות…?" שאל את עצמו.

הוא נזכר בספר שהושיט לו מייק כשנפרדו (לא) לשלום.

"קח אותו בבקשה", מייק התחנן אליו, אך הוא הניע ראשו לסירוב. מייק לא הירפה. הוא הושיט לאחיו את הספר, בתחינה שיואיל לקבל את מתנתו ואת אהבתו.

"השתמש בו, רוג', פתח אותו, קרא בו", הוא הפציר בו.

"מה זה בכלל?" הוא צעק בכעס.

"ספר תהילים".

"מה זה ספר תהילים?".

"מילים שילוו אותך בזמנים קשים. תראה, יש כאן תרגום לאנגלית".

באי רצון הוא נטל את הספר, תחבו לתחתית תרמילו והשליך אותו לארון כשהגיע לביתו. למען האמת, אפילו לא זכר אותו כל אותן שנים. רק כאשר ארז את חפציו לקראת הנסיעה לישראל ומטר של זיכרונות הלם בו, הלך לחפש אותו. בדחף של רגע, החליט לקחת אותו למסע.

כעת הושיט ידו לתיקו. היה לספר מגע כשל ספר חדש, למרות כל השנים שעברו עליו. הם הגיעו לרכבים שהמתינו להם ברחוב צדדי.

"לאן נוסעים, רוג?" שאל הנהג.

"למזרח ירושלים. למלון".

לפתע חש רוג'ר שץ עייף כפי שלא היה מעודו. הוא עצם את עיניו ונרדם.

'אמן' של מיליון יהודים מהדהד במוחו כמו מנגינה של שיר ששכח מזמן.

* * *

הטנדר שנשא את הכיתוב PRESS פנה מרחוב שמואל הנביא לכיוון מזרח ירושלים. השמש נטתה לשקוע. משב רוח נעים הסתנן מבעד לחלון ורוג'ר פקח את עיניו.

"כמעט מגיעים", אמר הנהג, תוך שהוא מנסה לעקוף מונית שעמדה באמצע הכביש. לרוע מזלם, נהג המונית, שלא הבחין בהם מבעד למראה האחורית, בחר גם הוא להתקדם באותו רגע ממש. ברגע הבא נשמעה חריקת בלמים מחרישת אוזניים. הטנדר והמונית היטלטלו והתנגשו לקול ניפוץ שמשות מצמרר. תוך רגעים ספורים יצאו שני הנהגים אל הכביש, מחליפים ביניהם קריאות נזעמות.

רוג'ר ואנשי הצוות עמדו תוהים ונבוכים על המדרכה, ליד בניין ישן שנדמה כי לא שינה את פניו כבר שישים וחמש שנים.

רוג'ר שפשף את עיניו, הפנה את ראשו לאחוריו, ומצא את עצמו עומד פנים מול פנים אל דמות מראה של עצמו.

* * *

מיכאל שץ נעץ עיניים נדהמות באדם שצץ מולו, העתק מדויק של האח שלא ראה מזה עשרים שנה.

הוא מצמץ בעיניו פעם ופעמיים. אחיו עדיין עמד מולו.

"רוג'ר?" הוא לחש.

הצלמים, שחשו שמשהו יוצא דופן מתרחש לנגד עיניהם, הפעילו את המצלמות והחלו להסריט. לסקופ הזה הם יקראו בשם 'צעדת המיליון, או איחוד שני האחים?'

מיכאל הושיט את ידו ורוג'ר תפס בה כטובע הנאחז בקש.

"מייק, זה באמת אתה?".

מיכאל הנהן, דמעות מטשטשות את שדה ראייתו. ברגע הבא נפלו זה על כתפיו של זה, אינם מסוגלים לעכל את גודל הנס.

"זה כמו סרט, מייק", התפעל רוג'ר. "במשך כל היום עמדתי על גג בניין והבטתי במיליון האנשים, וכל אותה עת חשבתי לעצמי, 'מעניין אם גם אחי נמצא ביניהם?'".

"גם אני חשבתי עליך היום", השיב מיכאל, "עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. לכן הייתי מוכרח לבוא לכאן עכשיו".

"מה יש כאן?" תהה רוג'ר.

מיכאל החווה לעבר בניין הישיבה שמאחוריהם. "כאן הכל התחיל. לפני שנים רבות כל כך. השארתי כאן משהו, והרגשתי שהיום הגיע זמן לבוא לראות אם הוא נשאר".

רוג'ר נעץ מבט באחיו.

"גם לי יש משהו בשבילך", אמר לבסוף. הוא הושיט יד לכיסו והוציא את ספר התהילים.

"זוכר את זה?".

מיכאל בהה בתהילים רגע ארוך.

"אני לא מאמין ששמרת עליו לאורך כל השנים!".

"אני יודע".

"כעסת עלי כל כך!".

רוג'ר הנהן. "יותר משכעסתי אי פעם בחיי!".

צוות הצלמים המשיכו להסריט. איזו דרמה אנושית מרתקת!

"קח" אמר רוג'ר והושיט את ספר התהילים לאחיו. מיכאל עירסל אותו בידיו כאילו היה תינוק ואחר הכניסו לכיס חליפתו.

"בוא אתי", אמר מיכאל, ורוג'ר הלך אחריו במעלה המדרגות לתוך בניין הישיבה. צוות הצלמים הלך בעקבותיהם והסריט כל פסיעה. הם חלפו במסדרונות, חלפו על פני לומדים בחולצות לבנות ומכנסים כהים, ויצאו לחצר מוצלת שבה ישבו ארבעה נערים מתחת עץ וצחקו ביחד.

מיכאל נעצר לרגע, בוחן את סביבתו.

"כאן", אמר לעצמו לבסוף, מצביע על הדלת המובילה לחדרי הפנימייה. הם נראו קבוצה ססגונית להפליא. הוא בחליפה והם בג'ינס. הוא בלבוש כהה והם בכל צבעי הקשת. הם נכנסו לפנימיה, חלפו על פני מספר דלתות ועלו במדרגות.

"הגענו", אמר מיכאל לאחיו, התנשם נשימה עמוקה ונקש בדלת.

הדלת נפתחה באחת. בחור ישיבה עמד בפתח.

"כן?" עיניו התרחבו בפליאה למראה הקבוצה שהתאספה בפתח חדרו. הוא הביט על שני האנשים שהיו נראים כתאומים לולי הזקן שהבדיל ביניהם ועל צוות הצלמים שעדיין עסקו בהסרטה.

"מה קורה כאן? זאת מהתלה או מה?".

רוג'ר מצא לפתע את קולו. "שום בדיחה", השיב בקול סמכותי של עיתונאי, "אנחנו צריכים בבקשה להיכנס".

הבחור זז הצדה, תוהה כיצד לפרש את הדברים.

הם נכנסו, והדרמה האמיתית רק התחילה.

* * *

מיכאל ניגש אל המיטה שבפינת החדר. הוא הרחיק את המיטה מהקיר ורכן לרצפה. אף אחד לא ההין לנשום. מה הוא עושה? האם יצא מדעתו?

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע..". מיכאל ספר את האריחים שעל הקיר. צוות הצלמים הסריטו כל ניע.

הוא העביר את אצבעותיו על קצות האריח החמישי ומשך אותו החוצה בעדינות. האריח השתחרר, ומאחוריו התגלה מרווח בקיר. מיכאל השחיל את ידו אל תוך המרווח והחל למשש… לחפש ולחפש אחר אוצר עלום. צוות הצלמים כמעט עצרו את נשימתם כשהסריטו את דמותו המחפשת נואשות.

"מצאתי", צעק פתאום, כשגילו אצבעותיו את העצם המבוקש בתוך הסדק.

כשנעמד על רגליו, היו בגדיו מכוסים באבק ופניו לבנות מפיסות טיח שנשרו מאחורי המיטה. בידו אחז מעטפה עטופה בשקית ניילון מתפוררת.

"מה זה, מייק?" שאל רוג'ר את אחיו.

"מכתב שכתבתי לעצמי". ואחרי שתיקה קצרה, "ולך".

"מתי כתבת אותו?" צליל מוזר השתרבב לקולו של רוג'ר.

"לילה לפני החתונה שלי. אני לא מאמין שהמכתב עדיין נמצא כאן".

מיכאל פתח את המעטפה באצבעות רועדות. המעטפה הישנה התפוררה למגע ידו, והוא פתח אותה והוציא ממנה פיסת נייר.

הצלמים לא החמיצו שום תנועה.

שני האחים הרכינו ראשים אל המכתב שנכתב לפני קרוב לשלושים שנה.

כאילו מתוך חלום קרא מיכאל את המילים באוזני אחיו, כמו מסר מתוך בקבוק שצף על פני המים, והגיע לאי נידח, עד שגילה אותו ניצול בודד.

ציטוט:

"מכתב לעצמי שאקרא בשלב מסוים בעתיד,

מחר אני מתחתן. חלומי מתגשם. חנה דליה היא כל מה שרציתי ויותר מכך. אני מאושר כל כך. הורי יגיעו מחר. גם דודים ובני דודים.

רק אדם אחד חסר. החשוב מכולם. חברי היקר ביותר, אחי, רוג. אני מתגעגע אליו כל כך… אני מתגעגע אליו בכל לבי. איני מאמין שחלף זמן רב כל כך מאז שנסעתי לחתונה שלו… הוא סירב לדבר אתי, ואפילו נמנע מלהסתכל לעברי.

רוג'ר לא יכול היה שלא להבחין בכתמי הדמעות שהכתימו את הדף.

"בקרבנו פועם לב אחד, אנחנו נפש אחת בשני גופים. האם שכח את החיים שהיו לנו יחד? את משחקי הכדור ששיחקנו בפארק, את השיט המשותף באגם, את סופי השבוע עם בני משפחתנו בהרים, את הסודות שלחשנו, את עומק הידידות בינינו. האם הוא חושב שמאז שחזרתי בתשובה נעשיתי אדם אחר? עכשיו אני מאמין בד' ואני גם אותו אח שכה אהב.

"איני מאמין שהאדם החשוב לי מכל לא יהיה לצדי מתחת החופה מחר. אבל לא משנה מה יהיה, ולא משנה מה יקרה בחיי, דבר אחד אני יודע. אנחנו עוד נשוב להיות אחים, בדרך שד' יכוון… אולי אעלה על מטוס, אסע אל ביתו של אחי, אתפוס בידו ואספר לו כמה אני אוהב אותו, כמה הוא יקר לי.

יהיה אשר יהיה, אהבתי אליו לא תדעך. כעת אכניס את המכתב לחריץ שמאחורי האריח ואשוב הנה בעתיד. אני מקווה שעד אז כבר נשלים בינינו. אך אם הדבר לא יקרה, אעלה ביום שלמחרת על מטוס, אמצא את אחי ואומר לו שאני אוהב אותו.

מייק שץ".

* * *

הם הביטו זה בזה, דמעות זולגות במורד לחייהם בלי בושה. שני אחים, ועוד מליון אחים שעושים דרכם הביתה.

"לא היית צריך לבוא בסופו של דבר", אמר רוג'ר לאחיו.

"התכוונתי לטוס אליך מחר", השיב מיכאל.

"באמת?!" נדהם רוג'ר.

"באמת".

מיכאל הושיט יד לכיסו והוציא כרטיס טיסה. "כבר הזמנתי טיסה והייתי מוכן לדרך. כנראה שלא אצטרך לנסוע".

"כנראה".

הם התחבקו. מיכאל הכניס את כרטיס הטיסה לספר התהילים והחזירו לאחיו.

"אבל אולי כן אבוא אתך, רק כדי לפגוש את משפחתך".

"אשמח מאוד", ענה רוג'ר בכנות.

"תעשה לי טובה", ביקש מיכאל מאחיו, חברו היקר ששב אליו, "כשתהיה לך הזדמנות, תקדיש רגע אחד ותקרא מספר התהילים שמסרתי לך, בסדר?".

"עשינו עסק", אישר רוג'ר.

הוא שלח את אנשי הצוות חזרה לבית המלון והצטרף אל מיכאל לביתו שבדרום להכיר את בני משפחתו. הצלמים היו רוצים להמשיך ולהסריט את האיחוד המשפחתי, אך הוא סירב בתוקף.

"יש דברים אישיים מדי אפילו לאדם כמוני" סנט בהם העתונאי שהתרכך.

הוא הביט באנשי ציוותו שעצרו מונית ויצאו לדרכם, ואחר כך הצטרף אל אחיו. שני אחים שהתאחדו נסעו הביתה… כפי שהיה מאז ומעולם. כפי שרוג'ר קיווה שיחזור ויהיה.

וירושלים? לירושלים המאחדת יש זמן וסבלנות ואהבה, לכל מי ששב.

השם יתברך לא חייב לך כלום!!!

מונולוג.

שלום לך ר' קובי לוי

הבטתי על שלושה קלסרים עבים גדושי מסמכים ומכתבים, ובהם הדיאגנוזה הרפואית המוחצת. "לעולם תהיי עקרה". כולם כאן, פרופסורים, מומחים מן הארץ והעולם, מי לא? חוות הדעת שלהם שוכנות אחר כבוד מתוייקות לפי תאריכים כרונולוגים, בקלסרים הללו המתעדים טיפולים ונסיונות שלא צלחו. עשר שנות נישואין, ואין יבבה של תינוק, על פי הטבע – הם אומרים – אין סיכוי.

השעה עשר בלילה, האברך שלי סעד פת ערבית והלך לישון. אני לבד במטבח, תוהה ושבורה.

הלילה הוא ליל נישואינו העשירי…

כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ירא אלוקים מרבים, עדין נפש ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צלילון של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש.

אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קישקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מאחורי הדלת.

אישה עקרה.

שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין… לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת, והוא לא יצער אותי לעולם!!! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה. נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף.

עיינתי בתפילות תשעה באב. השכינה שבגלות משולה לאשה עקרה, אבל עקרות מסוג אחר, ציטוט "נחם השם אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה לא ילדה…".

אלא שיש הבדל גדול ביני לבין השכינה הסובלת. לה יש ילדים שפשעו ואבדו לה, אבל הם עוד ישובו, תחושתה כאשה עקרה, אבל יש לה תקווה, שתתגשם. ואני? מה אני.

שכנה שנכנסה לא שאלה מדוע אני בוכה, היא הכירה את הסיפור. לפתע ניצנץ רעיון במוחי. חייגתי לנהג מונית חרדי המוכר לנו וביקשתי שיגיע. שכנתי שמחה להתלוות אלי, לנחמני מעט.

"בבקשה לאן נוסעים?" שאל הנהג, קח אותנו לרב הכי צדיק בירושלים, בקשתי, והמתן לנו כמה דקות.

"בשמחה", השיבני "נוסעים מכאן 7 דקות דרומה לשכונת שערי חסד, ותכנסו לביתו של גדול הדור הרב הגאון שלמה זלמן אויערבעך".

חורף. גשמי זעף ברקים ורעמים ליוו את המונית בדרכה, ובתוכה נהג טוב לב, ידידה מתפללת, ונשמה מיוסרת. הגענו.

דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, ומי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית.

"מה אוכל לעזור שאל?".

סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום הבית, ואז פרצתי בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו: אין סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל… וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי… כאמור.

כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד, ומופלאים מאידך, מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה אל-טבעית.

"אני מאד מצטער בשבילך", אמר בלחש בעיניים מזדהות, ואז הגביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים… הוא לא חייב לתת בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה…" ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!!!!".

אני אשה פשוטה, חשבתי לתומי שאשמע ממנו דברי נחמה, עידוד, שהקב"ה רחמן ועוד אזכה לישועה ואולי יתן לי ברכה מיוחדת בצרוף סגולה, משהו אופטימי, והנה אני שומעת "הקב"ה לא חייב לך ילדים!!!" הסתחררתי, עולם חשך בעדי לרגע, אבל הרב המיוחד הזה לא הטיף לי מוסר, הוא פשוט מילא אותי במסר מכונן.

לפתע חשתי חמימות פנימית, של גילוי שמיימי, כואב, שורף את הלב אבל אמיתי. הכי אמיתי שיש. השתררה דממה, הבנתי שאין לו מה להוסיף לי, וכנראה זו גזירה שעלי לקבל באהבה.

הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מילמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל". הוא אמר "אבל".

הפנייתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתע מילוט מן המצודה, והנה חייה כבר לא תלויים לה מנגד.

ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכל כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה…".

החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך".

אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר.

קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים שחדרה לכל כדורית בדמי.

יצאתי אל הגשם והחשיכה, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכל, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש לחיות ולעופות, לכל בריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אינני חייבת…".

 

פרק ב'

נכנסתי לדירתי הקטנה מאושרת מן הגילוי ואז גמלה החלטה בליבי. מחר אלך לבית היולדות ואעזור ליולדות. הן חלשות וזקוקות לסיעוד.

קניתי כמה מתנות והפתעות והלכתי לשמח אותן. הן באמת שמחו בנוכחותי  אבל אחרי מספר שבועות הבנתי שכאן לא בדיוק צריכים אותי. מחלקת יולדות היא מחלקה שמחה, יש תינוק אז יש ברית מילה, יש בת אז יש אור נוסף, יש בני משפחה, מתנות, ובסך הכל היולדות מאושרות… החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי… הכי… אונקולוגיה.

קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. ופלות, וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכל ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואשה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו.

השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של מבריאה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובוודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים ביסורים, ולכן ברכתם ראוייה שתתקיים.

ביקשתי שיברכוני והן ברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראוייה לה.

אחרי שנה נולד לנו – במזל טוב – בן.

אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.

אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת. חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה ועם בנותי, (כשהן בחופשה מן הלימודים) אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתקות חיים.

חצי טון ממתקים בחודש!!! למען בניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים, שדורש מעמנו להיטיב עם הזולת, גם מבלי לקבל שכר, גם מבלי לייחס את מה שקיבלנו ממנו, ביחס ישיר למה שנתנו מעצמנו לאחרים.

כמו שהבנת, כבר חלפו שנים רבות מאז. לפני ארבעה חודשים חיתנו את בני בכורי, שהוא תלמיד חכם גדול, ובחתונתו שימחוני – בין השאר – מאות רבות של רופאים אנשי  צוות, חולים שהבריאו ובני משפחות של חולים שנפטרו.

רציתי לספר לך שראיתי הרבה פרידות בחיי, אתה כבר מבין… חוויתי המון תודות מכאלה על ערש דווי, שקובית שוקולד בלשונם גרמה להם אושר עצום, שאינני יכולה לתארו.

ההסתכלות שלי על חיינו עלי אדמות מאד אופטימית, מאד שמחה, ולא אגואיסטית. אינני אשה עשירה, בעלי אברך שלא מקבל מילגה והממתקים שאני משיגה מכספי ומתורמים עולים לי במאמץ רב. אבל הכל שווה. כי במידה עצומה אני חשה שהאושר שלי מקורו בעובדה שאני עושה לזולת מה שאני לא חייבת, אבל עכשיו זה כה הדוק בשיגרת חיי, עד שזה הפך למחוייבות ממכרת ממש.

אני מאד מקווה שבמילים הללו, יהיה קורט של צידה לדרך לקוראיך החשובים.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

הגב' מרים גבאי מתגוררת עם בני משפחתה בדירה קטנטונת בשכונה חשובה בירושלים, ביתה פתוח, הפקר לכלל. בצפיפות ראוייה להערכה תמצאו שם המון שקיות וקרטונים של ממתקים, אותן היא אורזת בסלסלות אסתטיות ויוצאת לדרך מדי יום שני לבית המבריאים. 20 שנים פעלה ב"שערי צדק" ובשנה האחרונה מפעל החסד שלה הועבר להדסה עין כרם, "מכון שרת" נעה בין שמונה קומות של מבקשי ישועה ורפואה ומייצרת חיוכים, מתיקות ושמחת-חיים למי שכה זקוק לה.

מבין מאות הסיפורים שכתבתי עד כה בעשור האחרון, הסיפור הזה, הפשוט לכאורה כבש את ליבי, והרבה משפטים שנאמרו, עידנתי, קיצרתי, העלמתי מפני רגישותם של דברים.

כתבתי המחאה לרכישת ממתקים כדי להיות שותף בחסד הכל כך מיוחד שהפך למפעל חיים, לאשה שזכתה שהגאון הגדול הרב ש.ז. אויערבך זצוק"ל אמר לה: "הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים", ולאמיתו של דבר, היא זכתה לאלפי אלפי ילדים וילדות שזכו להטבה הנעלה שלה.

אגב, מי שירצה לסייע בעדה, ולהיוושע בעזרת השם, שיתקשר ל- 054-4146190.

ישועות רבות ומדהימות צפויות לכם, על ידי שותפות במפעל המופלא הזה.

התקבלתי לתפקיד 'המשוגע בסרט'

נולדתי בירושלים לפני כ- 40 שנה, אך לא גרתי שם הרבה זמן, בהיותי בגיל שנה וחצי הוריי התגרשו, אבי גידל אותי ואת אחי הקטן ממני, כשנה בערך. בגיל 10 הועברנו לפנימייה, בגיל 12 עברתי לקיבוץ, וחייתי חיי קיבוץ עד כשנתיים לאחר השחרור משירות קרבי בצה"ל. אחר כך טיול באפריקה ומשם לניו יורק, שם חזרתי בתשובה. לאחר כשנה התחתנתי, כמה חודשים אחר-כך עלינו לארץ לירושלים, עד עתה, ברוך ה'.

הסיפור שלי מחזיר אותי לתקופה אחרי השחרור מצה"ל, עבדתי אז בחקלאות בקיבוץ. חיפשתי בינתיים משהו יותר רווחי בכדי להרוויח כסף גדול לטיול בחו"ל, ומודעה בעיתון עניינה אותי "מחפשים שחקנים לסרט".

קבעו לי ראיון, בחנו אותי והציעו כמה תפקידים שנותרו פנויים. קראתי את התסריט וביקשתי להיות הנהג מונית שאמור לעשות כמה נסיעות לאיזו זקנה, מאחר שיש לי כבר רישיון לטרקטור מגיל 16, ובגיל 18 עשיתי רישיון למשאית, וכמה שנים נהגתי על ג'יפ, ואני נהג מעולה.

שוב, עשו לי כמה מבחנים ופגישות עם במאים לסוגיהם השונים, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית.

באתי לפגישה נוספת, שם הודיעו לי שלפי המבחנים והמומחים, אני מתאים לתפקיד ה"משוגע" שבסרט, ואילו לשאר התפקידים מצאו שחקנים מתאימים יותר. לדבריהם: "לתפקיד הנהג אתה בכלל לא מתאים, מאחר שנהג צריך להיות חברותי, חייכן, ואתה טיפוס קשוח לגמרי, לכן אתה מתאים להיות ה"משוגע". נו מילא.

סיפרו לי מה אמור לעשות ה"משוגע": "בסך הכל 5 פעמים מופיע המשוגע בסרט, כל פעם כ- 3 דקות בסך הכל, בזמן שהנהג מונית ממתין לזקנה שתרד מביתה ותיכנס למונית, יהיו כמה ילדים ונערים שיצחקו עליך, יאמרו כמה מילות גנאי וכדומה, גם ישליכו לכיוון שלך חפצים מהאשפה, וזהו זה".

בקשר לשכר, הוא השני בגודלו, הראשון בשכרו הוא כוכב הסרט, וה"משוגע" הוא השני בשכרו, למה? כי זה תפקיד קשה, לכן מתחשבים במי שמשחק את התפקיד הזה" כך הסביר לי המפיק.

הסכמתי. חתמנו על חוזה, בו מופיע סעיף שאי אפשר לאחד מן הצדדים לחזור בו מאז שההסרטות מתחילות, אם המעסיק חוזר בו – אזי ישלם שכר מלא לשכיר, ואם השכיר (אני) חוזר מההתחייבות – אזי אקבל קנס כספי של 20,000 $, מאחר שצפויים נזקים כבדים עד שימצאו מחליף ויוצרכו להסריט את כל הסצנות של המשוגע שוב.

למדתי בעל-פה את מעט המשפטים שהייתי צריך לומר, ואז הגיע זמן ההסרטות. הגעתי למקום, היו שם הבמאי, התסריטאי, השחקנים, מאפרים, וכאלה שתפקידם להלביש, סבלים שמכינים את התפאורה, בקיצור הכל מכל כל.

התחלנו עם החזרות.

אחר כמה ימים, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, לא יכולתי לסבול יותר את התפקיד הזה!!! נמאס לי, ממש נמאס לי שצוחקים עליי הילדים האלה, זורקים עליי זבל, יורקים, מנבלים את הפה במילות גנאי, ומן הצד עוברים ושבים כל מיני אנשים ולאף אחד לא איכפת, ויש כאלה שמעודדים.

די אני כבר לא יכול יותר!!! התפקעתי מכעס.

ר' לוי, בטח תגיד לי, תגיד באמת השתגעת?! זה בסך הכל סרט!!!

ואני אשיב לך: כן, בסך הכל סרט, אבל בוא נראה אותך! נלביש אותך עם בגדים של משוגע, איפור של משוגע, נכניס לך לפה משפטים של משוגע, אחרי שבחנו אותך קודם ונמצאת מתאים לתפקיד ביותר. גם אלה שמשחקים מולך, נמצאו מתאימים ביותר לתפקיד שלהם, ואחרי שהלבישו ואיפרו אותם בדיוק כמו שצריך, ושמים להם את המשפטים הכי נכונים, ויש את כל התפאורה מסביב בדיוק כמו שצריך. תגיד לי, זה סרט??? הרי כל העניין של סרט זה להכניס את הצופה ולשאוב אותו ולשכנעו כאילו זו מציאות – לא?! אתה חושב באמת שהשחקן מרגיש בסרט? אם הוא באמת שחקן טוב מאוד, הוא מרגיש חי במציאות!!! אם הסרט באמת טוב, אזי הצופה ממש מרגיש את עצמו מזדהה עם השחקנים, לפעמים בוכה ולפעמים צוחק, לפעמים כועס, נכון! למה? בסה"כ סרט, אלא  מה, סרט טוב נותן הרגשה של מציאות!

הלכתי לאחראים, והודעתי להם: "אני לא יכול יותר, מספיק עם זה, אני לא בנוי לתפקיד הזה, בכלל לא, די, גמרנו, אני פורש".

והם טענו בדיוק כמוך: "תגיד השתגעת? זה רק סרט. עוד כמה צילומים וגומרים עם העניין הזה, שבועיים שלושה, אל תיקח ללב, רק סרט".

ואני בשלי: "תקשיבו, אני גמור, אני באמת אהפוך להיות משוגע עוד מעט! אני מתפטר! לא עומד מול ההקנטות של הילדים, לא מסוגל שזורקים עלי פחיות בירה. לא מסוגל!!!".

"אבל יש חוזה, זוכר? חתמת על חוזה שאתה לא עוזב באמצע! אחרת צפוי לך קנס גדול". לא רציתי לשלם את הסכום הגדול הזה, לכן החלטתי להמשיך ונראה מה יהיו התוצאות.

ביום שלמחרת באמצע ההסרטה, פשוט יצאתי למרדף אחרי הילדים האלה, מנסה לתפוס אותם ולהכות בהם מכות נאמנות. קמה מהומה, עד שהצליחו לתפוס אותי בחוזקה, נתנו לי לשתות ולהירגע.

"אמרתי לכם, בסוף אני אשתגע באמת". זה עדיין לא שכנע אותם, את הצילומים לאותו היום הפסיקו, וחידשו אותם למחרת.

למחרת העצבים שלי היו הרבה יותר קצרים, כבר אחרי דקה פתחתי בריצה אחרי הילדים וכל השחקנים אחרי, אני מנסה לתפוס את הילדים, והשחקנים מנסים לתפוס אותי. לבסוף האחראים הבינו שאין מנוס, כי אני לא אתפטר מרצוני משום אימת הקנס, ומאידך אי אפשר לעבוד כך, לכן הסכמנו שאני יוצא חלק. עד כאן.

* * *

אם תרצה או לא, יש נמשל לעלילה שעברה עלי.

כידוע העולם הזה הוא פרי "מחשבה" של הבורא, הכל כאן מתקיים כל רגע ממחשבה נוספת שהבורא מייצר. כל רגע הוא בריאה חדשה פרי "דמיונו" של הבורא.

מובא בספרו של רבי אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד"א, כי לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה, מראים לה מה מתרחש עימה בעולם הזה, מי יהיו ההורים, מי האחים, מי הבן זוג, מי החברים, איך יראה הגוף שבה היא תיכנס, איזה סוג חיים יהיו לה, עוני עושר, בריאות ייסורים, הכל מראים לה.

שואלים אותה: "את מעוניינת בתפקיד הזה? זה התיקון שלך בגלגול הזה, אם תמלאי את התפקיד כראוי – צפוי לך שכר גדול, אם תפרי את החוזה – צפוי לך עונש".

הנשמה מחליטה לקבל עליה את התפקיד ולרדת לארץ, וכמותה כל הנשמות שבאות לעולם מקבלות עליהן את תפקידן בסרטו של בורא עולם פרי מחשבתו.

התפקיד נבחר לכל נשמה בקפידה נפלאה של הבורא. חשוב לציין שבעת שהנשמה נמצאת בעולם, במשחקה, ומסביבה כל "השחקנים" – הנשמות, וכולם מלובשים ומאופרים בשלמות, ולכולם יש את המשפטים הנכונים לאותה הסצינה, ויש תנאים ותפאורה ממש מתאימים. היא לא מרגישה שהיא בסרט בכלל. הכל נראה לה מציאות אמיתית ממש.

וכאשר מגיעים הרגעים הקשים בסרט, אין כוח לאדם לשחק, הוא רוצה להרים את הידיים ולומר "לא משחקים, שברו את הכלים". הכלים נשברים, כן "הכלים" נשברים, הסרט כל כך אמיתי, כל כך מרגש, בין לטוב ובין למוטב, פעמים שמחים ופעמים בוכים, פעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, והכל כל כך אמיתי.

ריבונו של עולם, אתה הרי הבמאי והתסריטאי הכי מוצלח שבעולם, זה פשוט ברור שניפול מהסרט למציאות. ואך על פי שמידי פעם מזכירים לנו 'היי זה רק סרט, לא לקחת ללב, בסוף הסרט הכל טוב, יש הפי אנד', אבל אנחנו לא רוצים לראות את הסוף. למה? כי הסצנות משפיעות חזק, ולא רוצים להפר את החוזה. אבל אי אפשר להפר ממש את החוזה. אלא שאנו סוטים מהתפקיד בין במחשבה בין בדיבור ובין במעשה, וחלילה רוצים לעשות את היפך רצון הבורא, ובל נשכח! הוא הבמאי הוא התסריטאי, הוא המאפר, הוא המלביש הוא הכל.

נכון, יש כאלה שמצליחים לעשות את התפקיד שלהם באופן יוצא מן הכלל, אלה הצדיקים והצדיקות ההולכים בינינו. יש כאלה שסוטים קצת מהתפקיד, ויש כאלה שסוטים יותר.

לצערי אני חוזר וסוטה מהתפקיד עם הבורא שוב ושוב, אני מבין בשכל הקטן שלי שזה רק סרט, שאני רק בתפקיד כזה או אחר, שמסביבי כולם שחקנים, שחקנים טובים מאוד, אבל ברגש אני מרגיש מציאות, בלב אני לא זוכר שיש במאי, שיש שחקנים, שהכל כאן תפאורה חולפת. לצערי!

אבל אולי מישהו יוכל לנצל את המשל והנמשל, להתחזק ממנו, ואולי בדרך אגב זה ישפיע גם עליי, שאני אתחזק בתפקיד, לא לקחת את התפקיד ללב.

בעל התניא כותב בפרק מ"א: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

אחרי שכבר הסכמנו לתפקיד שלנו קודם ירידת הנשמה לעולם, והיינו ועשינו כל מיני עבודות עבד, אזי צריך לעשות זאת בשמחה ובלי שום סטייה, על ידי קבלת מלכותו עלינו, בין אם יש כסף בין אם אין, בין אם יש בריאות ובין אם אין, בין אם יש תורה ומצוות בין אם אין, בין מליון סוגים של בין אם יש, ובין אם אין. הלוואי ואזכה.

נכון שהמשל והנמשל הם לא בדיוק אחד על אחד, כך זה בדרך כלל, אבל ר' לוי תפוס את הרעיון, ואם הוא ראוי לפרסום אשמח שתפרסמו.

כינו אותם "דה-ביג איגלס" הנשרים הגדולים.

פרק א'

…כינו אותם בתואר "דה-ביג איגלס". הנשרים הגדולים.

מדובר היה בחמישה טייסים שנולדו בארה"ב בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אשר הוכשרו – עקב כשרונותיהם ויכולותיהם – להטיס מטוסי-קרב בצבא האמריקני, ושימשו כחוד חנית בהתקפות על הרייך הנאצי.

מפקד הטייסת שלהם סטיבן מרקיורי היה מתפאר בחמשת הטייסים היהודים המבריקים שלו, שהפכו לגאוות חיל האוויר האמריקני, אשר אומנם היה בחיתוליו, אך גאוותו שחקים.

"חמשת האיגלס שלי, הם וירטואוזים מן המעלה הראשונה" הנהן מרקיורי בראשו בהביטו לעבר השמים בעת שהחמישיה – בלוליינות מפליאה – תירגלו ביצועי הפצצה מגובה נמוך וקרבות אוויר זה כנגד זה, אשר לעתיד ישמשו כמורשת קרב לדור הבא של הטייסים של הצבא הגדול בעולם.

הם נפגשו בקורס הטייס לראשונה.

כל אחד הגיע ממקום אחר מן היבשת הענקית. לאונרד ריבר מסן פרנציסקו, ג'ון ליצמן משיקאגו, מואיס לייוייס מבוסטון, אייזיק בלום מלוס אנג'לס, וג'ו איגלמן מניו-יורק. בחורים גבוהי קומה, בוגרי קולג', אשר עברו בהצטיינות את מבחני הכניסה המפרכים לקורס הטייס.

ג'ו יוסף איגלמן היה המנהיג הטבעי מבין החמישה, והרוח החיה של כל 30 משתתפי קורס הטייס. כריזמה, הומור, דייקנות וביצועים מופתיים היו מאפייניו, ומכאן שנבעה בטייסים לעתיד מוטיבציה תוססת לא לפגר אחריו. מדריכי הטיס עמדו נפעמים לנוכח ביצועיו של איגלמן, שעלו על כל הציפיות שלהם.

מפקד החייל גנרל ג'ורג' מורטינהאוס שבא לערוך ביקורת במהלך הקורס, הפטיר מתחת לשפמו "הצעירציק הזה הוא נשר, נשר גדול, כולם פה וגם אני, מחווירים לידו".

אחד מצוערי הקורס אימץ את הביטוי ששמע מהגנרל "הנשר הגדול", ומכאן זכתה הטייסת של חמשת היהודים לכינוי "הנשרים הגדולים", כי גם הללו – ככל שנקפו החודשים – הפכו למומחי טיסה שופעי מעוף וחידושים, שלא ביישו את המנהיג הטבעי שלהם, ג'ו איגלמן.

למותר לציין כי הם נהנו מן ההילה הזו, וכתפיהם התרוממו להן לנוכח העובדה שיהודים יודעים להטיס וללהטט בשמים, לא פחות מאמריקני טיפוסי. מאד מובן כי אחרי שקיבלו את כנפי הטיסה, הם שובצו באותה טייסת ועשו בה חיל.

עוד לא ראו מלחמה באופק…

 

פרק ב'

עיצומה של מלחמת העולם השניה.

ארה"ב עדיין מביטה בטרוף ההשתלטות של היטלר בעין תוהה משהו, בסוג של נאיביות לא ברורה. זה מתחיל בחבל הסודטים ואחר כך בתיאבון של אריה רעב, מדינה אחרי מדינה, מחוז אחרי מחוז, היטלר נוגס ובולע, ומתחיל להכות גם באי הבריטי. כולן נופלות שדודות תחת רגליו.

היפנים, בהפצצה אכזרית מכים בפרל-הרבור, הגאוה האמריקנית נסדקת, והם מחליטים לעשות סדר.

השוטר העולמי שהיה רדום עד כה, נעור לפתע.

"האיגלס" הוזעקו אף הם. פקודת הקרב היתה להפציץ מחנות ושיירות של הצבא הגרמני. דיברו על טבח יהודים, אבל היו אלה רק שמועות, שהמצפון העולמי נטה לבודדם, לדחקם, להעלים עין.

רצח עם? אף אחד לא האמין, או אולי לא רצה להאמין, ובסופו של דבר, הכל מפרי כבשונו של אלוקים.

ג'ון, אייזיק, מואיס, לאונרד וג'ו איגלמן היו קשורים זה לזה בעבותות של חיבה והערכה, וכשנקראו אל הדגל – על מנת לרוצץ את ראש הנחש הנאצי – בער בדמם הפטריוטיזם האמריקני רווי הכוכבים. אחרי שכוחות בנות-הברית פלשו לנורמנדיה והחלו לשעוט במרחבי היבשת האירופית, הם נחתו בבסיס חיל אוויר צרפתי והמתינו לפקודה.

שעת בוקר.

מפקד הגייס ג'ורג' אליוט נכנס למטה המרכזי כשלצידו הרב הצבאי של הפיקוד. הוא סימן באצבעו לחמשת הטייסים המצטיינים שלו להיכנס למשרדו.

"כבוד הרב, תרשה לי להכיר לך את חמשת הטייסים הכי מוצלחים של חיל האוויר שלנו. הם מוכשרים, הם מיומנים, הם מפתיעים, ובאותה נשימה אני מספר לך ולהם, שהם נשלחים עוד הלילה לשתי משימות הפצצה, מסובכות וקשות. למותר לציין כבוד הרב, שהם יהודים כשרים" עדכן אליוט את הרב אברהם גוטסמן.

הרב לחץ את ידי הטייסים בחמימות ובחיוך רחב. מפקד הגייס יצא ממשרדו לענייניו, מה שאיפשר לרב גוטסמן לפתוח את סגור ליבו. "אחי אהובי. השמועות שמגיעות מאירופה איומות ונוראות. מדברים שהנאצים עורכים טבח ביהודים. ישנן עדויות, עדיין לא מאומתות, על שינוע ענק, מחנות השמדה וחיל מיוחד להשמדת העם היהודי רח"ל. העם היהודי כולו מתפלל שהגרמנים – גזע עמלק – יבוער מן העולם. על כתפיכם מוטלת משימה חשובה, אך דעו כי החיים שלהם הם הדבר הכי יקר בעיני הקב"ה. לכן, המעיטו בסיכונים, צמצמו בוירטואוזיה, והכי חשוב תאמרו לפני כל המראה "תפילת הדרך" ובקשו מהריבונו של העולם לחזור הביתה לשלום". הרב גוטסמן פתח את מזוודתו הגדולה ושלף משם עשר שקיות קטיפה תכולות. חמש טליתות, חמשה זוגות תפילין, וחמישה סידורי תפילה קטנים.

"נשרים גדולים שלי" הוא טפח על כתפו של איגלמן, "עכשיו מתרגלים הנחת תפילין ואומרים 'קריאת שמע'. אל תשכחו, אתם יהודים. מצווה גדולה לחיות כמו יהודי, כי כדאי לזכות למות כיהודי. מובן?".

הקסם האישי של הרב הצעיר עשה את שלו. טייסי הקרב התעטפו בטלית, התעטרו בתפילין, וגימגמו "קריאת שמע".

"או.קיי, אני חייב להמשיך ולהגיע לכל חיילנו היהודים בגיזרה" עדכנם הרב אברהם גוטסמן. "הגעתי לכאן עם המון מוטיבציה, כדי להזכירכם מאין באתם ולאן אתם הולכים. אתם בני בנים של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר קיבלו תורה בהר סיני, ונשבעו לקיים את מצוותיה. אף יהודי לא פטור משמירת שבת, תפילה, תפילין, ה-כ-ל. אבל בינתיים תקפידו כל בוקר להניח תפילין. זה רק יעשה לכם טוב".

'הנשרים הגדולים'  נפרדו בידידות מן הרב החביב, אשר הזכיר להם לכמה דקות, מאין הם באו… למותר לציין, שמושגיהם ביהדות שאפו לאפס המוחלט.

איגלמן הכריזמטי סיכם את המפגש. "איש נחמד. אבל אני לא מתחבר לזה. אנחנו טייסים, יש לנו מוח מבריק, גוף אתלטי וידיים מיומנות ונעשה הכל כדי למות כמו יהודים, אבל יש לנו המון זמן…".

תשמישי הקדושה הוכנסו אחר כבוד לארון הבגדים המשותף שלהם, ומאז אבדו עקבותיהם.

איגלמן עלה למטוס לפנות ערב, אחרי פקודת הקרב, ושינן לעצמו את המילים של הרב גוטסמן 'מצווה לחיות כמו יהודי, כי כדאי למות כמו יהודי'. חרדת מוות אפפה את ליבו של הטייס המיומן, היבשת הלוהטת איימה לטרוף את אויבי הנאציזם, ועוצמת כוחות הנ.מ.(נגד מטוסים) של הרייך הטרידה את מנוחתו.

'הנשרים הגדולים' וחבריהם עשו שַמוֹת וגרמו נזקים אדירים לצבא הנאצי. הם פוצצו גשרים ומסילות רכבת. השביתו שיירות טנקים, פגעו בכוחות חיל רגלים מחופרים, הרעידו את אדמת אירופה, והתישו את חייליו של אדולף היטלר הבלתי נילאה. הניצחון של בנות-הברית קרוב מתמיד. החמישיה זכו לתשואות על ביצועים מפליאים. מפקד הגייס רמז להם שהם עתידים לזכות בצל"ש הרמטכ"ל.

אבל כשהכל ניגמר, הם חזרו שלושה בלבד.

יומיים לפני הפסקת האש איבד הטייס לאונרד ריבר שליטה על מטוסו, עקב צלילה נמוכה מדי, והתרסק על גבעה בפאתי ברלין.

שעתיים אחר כך ג'ון ליצמן הטייס הזריז לא הצליח לחמוק מאש נ.מ. של חוליה קטנה סמוך למינכן המופגזת. הוא הצליח ללחוץ על כיסא המפלט ולהימלט בשניות האחרונות מן המטוס הצולל אל ריסוקו, אך אש חיילי הרייך הרגה אותו באוויר. חיילים בריטים הצליחו להבריח את גופתו למטה הפיקוד האמריקני.

הם חזרו לארצות-הברית שלושה נשרים בחיים, ועוד שני נשרים בארונות. איגלמן הביט באות ההצטיינות שענדו על חזהו בציניות משהו. שניים מחבריו הטובים אינם. לפתע הבזיק הרהור במוחו… רגע רגע, האם הם מתו כיהודים? ואחר כך נמוג ההרהור ונעלם לו.

שנתיים אחר כך מואיס לייווייס הטייס הבוסטוני, בתפקידו כמדריך טיס קרבי לצוערים, עשה את שטות חייו. הוא ניסה להדגים לתלמידיו תרגיל של טיסה נמוכה סמוך ונראה לים, ולחץ מאוחר מדי על ההגאי שאמור להרים את המטוס בחזרה לגבהים. הסוף היה בלתי נמנע. המטוס צלל והתנפץ לו, הטייס עטור האותות נמשה מן הים ללא רוח חיים.

איגלמן ואייזיק בלום, הנשרים שנותרו, היו בין מלוויו, והספידוהו. "מואיס תרם תרומה מכרעת לחיל האוויר האמריקני, והכשיר מאות טייסים ברמה הכי איכותית שניתן להעלות על הדעת" ציין איגלמן לאוזני צמרת חיל האוויר.

כשכיסו את קברו בחול, שוב התנער כמו עוף חול, אותו הרהור מוכר שנולד לו אי שם באירופה המדממת במטה הפיקודי עם הרב הצבאי גוטסמן. "רגע רגע, האם הוא מת כמו יהודי?" איגלמן לא אהב את ההרהור הזה, הוא הציק לו. אפילו מאד.

איגלמן ובלום, הנשרים שנותרו שמרו על קשר מצויין, ואף יצאו יחדיו למשימות קרב והפצצה בויטנאם התובענית שתבעה אלפי הרוגים ממלחמת גרילה שאין לה סוף.

הטייסים הצעירים הביטו בהם בהערצה מהולה בכבוד. הם למדו היטב על ההסטוריה המחמיאה של הנשרים שנותרו. הוא ואייזיק נהגו לשבת בחדרם ולהעלות זכרונות, לוגמים מפחית בירה, מעשנים, וסופרים דקות לקראת הטיסה הקרבית הבאה.

צריך להאשים את אותו טכנאי המטוסים אשר כנראה מעייפות או מרשלנות – איך שתרצו – לא חיזק את הברגים של הכנף הימנית. אייזיק בלום המריא, והרגיש שהמטוס לא נעתר לו, הוא מושך ימינה, המטוס לוקח שמאלה וההיפך, בנוסף הרעידות המשונות הדאיגו אותו. "אני מבקש לנחות" ביקש ממכשיר הקשר "יש בעיה במטוס, יש פה גם הבהוב של מנורה אדומה".

"יש לך אישור נחיתה" השיבוהו.

בזווית עינו בשחקים, תחת חופת-הטייס הפונה לשמש, הבחין ג'ו איגלמן שמטוסו של אייזיק פשוט השתגע. הוא קופץ ומקרטע כמו גדי שובב שמאלה ימינה למעלה למטה, כמו שיכור. זה הסתיים רע. אייזיק צנח על צמרות העצים, כחצי קילומטר לפני משטח הנחיתה והתפרק לחתיכות.

ג'ו איגלמן ביקש לחזור עם גופת 'הנשר' לארה"ב.

הוא ישב במטוס התובלה ומרר בבכי על אובדנו של חברו האהוב. המטוס היה גדוש בארונות עץ, ובתוכם סיפורים אנושיים שהסתיימו להם, צעירים, אולי צעירים מדי.

כשהגיעו לאדמת ארה"ב, הוא נפרד מאייזיק בהצדעה, וג'יפ של חיל חימוש העמיס את הארון ונסע הרחק הרחק לעיר מגוריו של הטייס המת, שם המתינו לו בני המשפחה. איגלמן העדיף לחזור לויטנאם. המלחמה רחוקה מלהסתיים.

הוא צעד לאיטו לאורך שדרת האקליפטוסים בנמל התעופה ושיחזר לעצמו את מסכת חייו כטייס, עם חבריו המצטיינים 'גם אייזיק הלך…' והנה ההרהור ההוא, העקשן, שיודע לבצבץ בשעות הקשות ניתר מאיזושהי פינה חשוכה שבין הלב לריאות, ושאל "רגע רגע, האם אייזיק מת כיהודי?" והחיוך של הרב הצבאי גוטסמן ריצד בין ריסיו.

היה נדמה לו שענני אבק מתאבקים לנגד עיניו, בליבה של הפצצה אווירית של שיירות גרמניות. ובאוזניו הדהד צפצוף קולו של הרב הצבאי "…כדאי למות כמו יהודי".

 

פרק ג'

ארבע שנים אחרי ששקע האבק האדום של המלחמה הנוראה, מצא איגלמן את בת זיווגו מן השמים. אוד מוצל מאש של משפחה חסידית. רוז. היא סיפרה לו במילים קצרות על חייה שלפני. השואה, בתוכה, ולאחריה.

"ומכאן ואילך אינני מדברת על כך יותר. קח בחשבון שאין לי שאר-בשר בעולם, חוץ ממך, והנצחון שלנו על כוחות הרשע הוא להעמיד דור חדש של יהודים" סיכמה רוז.

חתונה. שנה חלפה ונולד בנם בכורם, חנן. שנה אחר-כך נולדה בתי תקווה. משפחת איגלמן הצעירה בנתה את חייה בשכונה יוקרתית סמוך לניו יורק. רוז עובדת סוציאלית ואיגלמן נכנס לתעופה האזרחית. בין לבין עשה מילואים בטייסת שלו, כולל שירות ממושך בויאטנם.

סמוך ונראה למלחמת ששת-הימים, חש איגלמן דחף בלתי נישלט לעלות לארץ ישראל. דיברו על מלחמה שעלולה להיות הרת-אסון. דיברו על שבעה צבאות שמתכננים לתקוף את המדינה הקטנה, וליבו של ג'ו החל לפרפר מגעגועים למולדת שלא היה בה מעולם.

שלושה חודשים לפני המלחמה הם נחתו בישראל, לא לפני שהטייס הותיק יצר קשר עם חיל האוויר הישראלי, על מנת להשתתף כטייס קרב או תובלה, במערך הצבאי.

"אתה קשיש מדי" ניסה להניאו אלוף משנה צבי אייכנר. איגלמן שלף מתיקו את אלבום 'הנשרים הגדולים' ובו תיעוד מרגש של הטייסת שלו, כולל קרבות בויטנאם. "אני נשר קשיש, אבל להרבה טייסים זאטוטים יש מה ללמוד ממני" טען.

לאחר כמה טיסות אימונים הוא שובץ כטייס מילואים בטייסת 64. "נקרא לך כשנצטרך" הודיעו לו, "אבל פעם בשבוע אתה חייב להגיע לאימון". הוא הגיע, דייקן, ממושמע, ביצועיסט כמו בימי נעוריו.

כשפרצה מלחמת ששת הימים איגלמן צלל פעם אחר פעם על נמלי התעופה, בקהיר, ברבת עמון, בדמשק. בכמה שעות של תקיפה, מסיבית שותקו חילות האוויר של מדינות האוייב.

בחדר הטייסים הקטן לאחר ההצלחות המסחררות, הוא ישב בחדרו, לבד, הצית סיגר והרהר. "משהו חסר לי, למרות שנתנו לי מתנה נפלאה להיות בורג חשוב בנצחון הגדול".

הוא דיפדף באלבום 'הנשרים הגדולים' וניגב לחלוחית שאף אחד לא ראה. בדף הלפני אחרון הוא הציץ בתמונה קטנה. הרב הצבאי אוחז בידיו שקיות קטיפה ומניחם לפני האיגלס.

חצי שנה אחרי המלחמה חנן התגייס לחיל-האוויר. לבחור שחי תחת הילת 'הנשרים הגדולים', לא היתה שום בחירה. הוא שאף להיות טייס מוצלח לא פחות מאביו. רוז האם ניסתה להניאו "אבא שלך הוא לא אדם רגיל. הוא קשוח, פדנט, אוהב סיכונים. בשביל מה אתה צריך את זה?". חנן, טיפוס עדין-נפש חייך חיוך ביישני ויצא לקורס.

רוז המודאגת חזרה להדליק נרות שבת, ולהתפלל על שלום בנה. הגבולות היו בוערים. פיגועים, עוצר. היה ברור שממשמשת מלחמה באופק. היא ביקשה מהריבונו של עולם, שהוא ייכשל בקורס הטיס ויעשה חייל פשוט. התפילה הזו לא התקבלה.

בטכס הסיום של הקורס ג'ו ירד מן היציע ונכנס למגרש, נעמד מול בנו והצדיע. רוז זלגה לאיטה. ג'ו צעד לאיטו בין האלופים והקצינים כמו טווס פורס זנבו. כשחזר ליציע הוא פכר אצבעותיו על פניו והירשה לעצמו לבכות. הוא ראה בחנן ממשיכם של האיגלס.

מלחמת יום הכיפורים תשל"ג.

חנן איגלמן סגן מפקד הטייסת לא נח. המטוסים יצאו דחופים, קרבות אוויר נרשמו בצפון בדרום ובמרכז. הצבא הישראלי נתפש לא מוכן, חרדה ופחד אחזו בראשי המדינה, הרמטכ"ל אף הוא איבד עשתונותיו. חיל האוויר נותר התקווה היחידה והפוטנציאל לתקומת האגו הישראלי הנפוח, שהיהירות הרעה של מלחמת ששת הימים סדקה וכתשה אותה עד עפר.

כשחנן סיכם את המלחמה בבית הוריו הוא כבר היה חנן אחר. "אבא, הייתי צריך למות לפחות חמש פעמים. ניצלתי בניסי-ניסים. פעמיים השתמשתי בכיסא המפלט. פעם אחת נחתתי נחיתת אונס, ועוד פעמיים עלול הייתי ליפול כמו אבן בקרבות אוויר עם מטוסי האוייב, שלא לדבר על אש נ.מ. שאיימה לבלעני".

כשחנן הניח כיפה קטנה על ראשו, רעייתו רננה לא הגיבה.

רוז אמו, ניסתה להתעלם מזכרונות מבית אבא שאיימו לצוף.

ג'ו גיחך: "מה? אי אפשר להיות יהודי בלי להיות דתי? חוץ מזה גם אני יצאתי בריא ושלם מכל מיני קרבות אוויר… ולא רצתי לבית כנסת. אתה מזכיר לי אי אז בימים, לפני שיצאנו להפציץ את הגרמנים, הגיע אלינו לביקור רב צבאי נחמד, והניח לנו תפילין…".

חנן שתק.

עוז בן הארבע, הביט בהערצה באביו ובסבו, והחליט "גם אני אהיה טייס".

עוז גדל בבית של אבא דתי, ואמא שותקת. כשסבתא רוז נפטרה – בהיותו בן 10 – אבא חנן אמר 'קדיש', סבא ג'ו שתק. כשחזרו מן הלוויה וישבו שבעה על הארץ, הוא האזין לשיחה בין אבא לסבא.

"אבא, אתה בטח מרגיש נורא, אבל תדע שאמא חיה, כי יהודי לא מת. הגוף הוא רק לבוש לנשמה, אשר חוזרת אל כור מחצבתה… אי שם בעליונים כשרואים מטוס יודעים שיש שם טייס. המטוס הוא הלבוש, הטייס הוא הנשמה".

ג'ו תלה שתי עיניים עצובות בבנו. "לא מתחבר לזה. לא מבין את זה… עכשיו הכל ריק… אמא שלך היתה אשה מאמינה מאד… ובשנה האחרונה לחייה הזכירה את המשפחה הרבנית שלה… אבל אני רחוק חנן, אני במטוס אחר לגמרי".

עוז דיפדף בינתיים באלבום של האיגלס, והמשיך לחלום על קורס טיס.

עם סבא טייס ואבא טייס, לעוז לא היו לבטים רבים. הוא אומנם היה הצוער היחיד עם כיפה קטנה על ראשו, אבל המבריק והמוצלח מכולם. במיפגן של סיום הקורס, כשעוז הוביל להק של מטוסי קרב, וביצע כמה תרגילים אופיינים, ג'ו התרגש ורעד משמחה "הוא וירטואוז ממדרגה ראשונה… ממש מזכיר לי את עצמי. הוספתי עוד נשר לקבוצה. האיגלס צריכים להיות מרוצים מדור ההמשך שלי".

בעיתונות פורסמה תמונת ענק צבעונית תחת הכותרת "שלושה דורות של טייסים. ג'ו, חנן ועוז איגלמן".

 

פרק ד'

השנים עושות את שלהן, כך אומרים.

ג'ו חש בליבו, ועבר סדרת בדיקות. הגוף החזק והנישא, נשמט מטה, החל לחרוק. הטיפול התרופתי עזר, אבל חייב משמעת של פעילות ספורטיבית ונטילת תרופות על פי שעות מדוקדקות. ג'ו היה דייקן.

לחץ בחזה, בראות. הצילומים לא בישרו טובות. הגידול כנראה ממאיר. ניתוח בן חמש שעות. כשאיגלמן פוקח עיניים הוא מבחין בחנן ובעוז קוראים תהילים. הם חיבקו אותו בעדינות, ואיחלו לו בריאות. יומיים אחר-כך כשעמד על רגליו, יצא אל המסדרון ופגש יהודי קשיש כבן גילו, עם זקן ארוך, עיניים חכמות ובורקות, כיפת קטיפה ענקית על ראשו. ג'ו התיישב בכורסא לידו.

"מה שם כבודו?" שאל הישיש.

"ג'ו איגלמן, נעים מאד".

"שתהיה לי בריא איגלמן, אתה יהודי נחמד, אני סקרן לדעת האם אתה מרוצה ממה שעשית בחיים?".

הנשר הזקן חיבב את השאלה ואפילו התענג עליה. זו היתה הזדמנות פז בשבילו לפרוס בפני הישיש – המחובר לשקיות הזנה ולמכשיר הנשמה – את מסכת חייו השזורה בסיפורי גבורה בשמים, אותות הצטיינות, האיגלס הבלתי נשכחים, וגם שרות צבאי קצר בחיל האוויר הישראלי.

הזקן הביט בו בהערכה ולחש "יפה מאד, יפה מאד. יש לך זכויות רבות על כך שהצלת יהודים. איך אמרת כינו אתכם? האיגלס, הנשרים הגדולים, יש לי הרבה מה לומר לך על נשרים…".

וכאן פצח הזקן בדרשה קולחת מדושנת במדרשי חז"ל, על סוד קיסמו וגבורתו של הנשר, ועל 'הווי קל כנשר'.

איגלמן זרח מאושר. הוא כתוב ורמוז בתורה, ובחז"ל. מה טוב ומה נעים.

ידידות חביבה נרקמה לה בטווח הקצר שבין חדר 27 לחדר 18, על שתי כורסאות עור עמוקות במסדרון הירקרק.

איגלמן חש ברע. הוא סימן לאחות, לחץ הדם שלו עלה גבהים, הוא הובהל למיטתו וקיבל זריקה.

"לך לנוח" ציוותה האחות, "אתם מפטפטים יותר מדי וזה מעייף. מאד מעייף".

ג'ו חייך, הוא טייס מנוסה, מנסיונו מתעייפים מטיסות, לא מפטפוטים. לך תסביר את זה לאחות.

הוא שקע בתרדמה אפופה הזיות. ועוד איך אפופה.

 

פרק ה'

הזקן ההוא עם הכיפה השחורה – שאומרים כי איבד את זכרונו – ושטייל עם שקית העירוי במחלקה הפנימית, שב אליו בהזיותיו כשהוא חוזר ואומר לו "הו ג'ו, הו ג'ו, היית פעם נשר גדול, שהפציץ חצי עולם. אני מכיר טיפוסים כמותך. האמריקנים מחאו לך כפיים ונתנו לך אותות כבוד. אירופה כרעה ברך לביצועיך המופלאים ולהפצצותיך המדוייקות. באמת כל הכבוד ג'ו, אבל היית נשר מזוייף, כי לטיסה הזו יש גבול, יש סוף. המטוסים מתיישנים הופכים רעועים ויוצאים מן המחזור, בלוריות השיער של הטייסים נושרות, הם מקריחים, מצחם מתקמט, גוום שחוח אט אט, והמציאות כופה עליהם להביט על המטוסים מלמטה למעלה. המטוסים בעידן שלך ממושכנים בארכיון והטייסים הקשישים חבריך, אלה שחיים וגם אלה שהתרסקו למוות, הם לא יותר מאשר כותרות בעיתונים צהובים. כי כך חולפת לה תהילת עולם".

איגלמן לא אהב את הדיבורים של הזקן, למרות שאף נימה של זילזול לא השתרבבה אליהם, ההיפך, הארת פניו של החולה הסופני שידרה השתתפות בצער. צער שהוא לא הבין את מקורו, עד ששמע את המשפטים הבאים "ג'ו יקירי, לנשרים יש תכונה מעניינת. כשהם מזדקנים נושרות להן נוצות אברתן, והם מתקרחים. ח…ח…ח…ח… ראית פעם נשר קרח? ללא ספק הוא עלוב ומגוחך. יש מי שמגחך למראהו, אבל הריבונו של עולם, מְחדֵש בנשר נעוריו ומפיח בו חיים חדשים, נוצות טריות צצות ונובטות על עורו, עיניו בורקות, מקורו מושחז יותר והנה הוא חזק אימתני ובריא הרבה יותר מבעבר, והוא עף ועף גבוה מעל גבוה. יהודי שחי כמו יהודי הוא הנשר האמיתי. הזיקנה – עם הראש המקריח והגב השפוף – רק מיטיבה איתו, ומצמיחה לו נוצות של חיים חדשים. זה לא ברור לך? הא? כאן על פני כדור הארץ התעופה הינה זמנית בלבד, שמסתיימת תמיד בריסוק איברים ובקבורה באדמה. אך הנשמה ג'ו, הנשמה היא הנשר האמיתי, היא האדם עצמו, אשר מחדש את נעוריו ופניו, וממריא אל-על אל ארצות החיים הנצחיים שבגינזי מרומים. ושם, מול כיסא כבודו, לא עוזרים לו אותות ההצטיינות וגיחות מוצלחות בכדור הארץ, וגם לא מחיאות כפיים של גנרלים. שם צריך לבוא עם אמת ואמונה, עם תורה ומצוות, שהם הם הנוצות האמיתיות הנצחיות, שמשמרות אותך חי לעד וקיים לנצח. הבנת ג'ו? הבנת? תפסיק להיות נשר גשמי ג'ו, אל תשען על עברך הצבאי המפואר, כי לדאבון הלב הוא איננו מהווה כרטיס כניסה למועדון הנשמות".

איגלמן לא שאל – משום מה – לשמו של הזקן החרדי, שהבוקר נעלם לו מן המחלקה. נחמה, האחות הראשית עידכנה אותו ביבושת: "אתמול בלילה קרסו מערכות גופו, הרופאים נאבקו שעתיים להחיותו… אתה מבין?".

דמעה קטנה בצבצה מעיניו של הנשר הגדול והאחרון, שנותר בחיים מן הטייסת האגדית. למרות הטפות המוסר הקטנות שלו, הוא חש סימפתיה עמוקה לאיש העדין הזה, שניסה ללמדו אמונה על ידי מישוואות ספרותיות-תורניות.

"הוא בטח הפך לנשר" חייך בליבו איגלמן "אבל אם חייו נכונים, אזי שיירות ארוכות של מטוסי תובלה דוהרים מאחוריו עם מטענים עצומים של לימוד תורה, תפילין וכל מיני מצוות שאני לא מכיר…".

איגלמן ניגב את הדמעה בשרוול הפיג'מה, והאיר פניו לחנן בנו יחידו שנכנס למחלקה. פניו של חנן לא היו כתמול שלשום. החיוך התמידי נעדר מהם, ודוק של יגון כמו קבע בהם יתד. הוא חשב שהוא מדמיין, כי הגיל לפעמים מעוות את המציאות…

"מה שלום עוז?" שאל הסב.

חנן התיישב ליד אביו, וחיבק בחום את כתפיו.

שמש צוננת של ימי תשרי ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל – ברקע – ברדיו דיברו על תאונה אווירית, ואיגלמן קשישא זקף את אוזניו, כי תאונות אוויריות זה הבייבי שלו. השדרן סיפר על מטוס שאיבד שליטה מעל הים… לא ברור אם זה מטוס אמריקני, או רוסי, או מלאזי… אבל מזכירת המחלקה לחצה על המפסק בדיוק שרצו לשדר פרטים נוספים, מדוע? כי הפרופסור נכנס לביקור…

"אבא" לחש חנן "מה שלומך?".

"קצת עצוב. הלילה נפטר הזקן הדתי ההוא, סיפרתי לך עליו, זה שאוהב לדבר על נשרים. איש חביב, נדמה לי שחלמתי עליו, זכרונו לברכה. אינני יודע אפילו את שמו".

חנן פתח את מגירת שידת אביו, והוציא משם זוג תפילין וטלית.

"בסדר חנן, עכשיו אני בעד תפילין, נו תניח לי… מה מברכים?" שאל הנשר.

"חברים, להתכונן לביקור רופאים" עידכנה האחות רבקה שחלפה כרוח סערה בין החדרים, והגיפה חלונות פתוחים.

שני טייסים אב ובן. הטייס הוותיק עטוף בטלית ועטור בתפילין מעיין בסידור וממלמל. הבן מגשש בחביונות נפשו, מחפש מילים.

כשפרופסור מלטינסקי נכנס לחדר מלווה באנשי צוותו, חנן ניגש אליו ולחש על אוזנו כמה מילים "או.קי. מיסטר איגלמן, אכנס אליך מאוחר יותר".

שתי ציפורי דרור דינדנו על אדן החלון.

הוילון הצהבהב הסכים להבריח רסיסי קרניים לתוך החדר, ומן הברז טיפטפו טיפות טורדניות.

שעון הקיר, המשיך לעמוד. אף אחד לא חשב להחליף לו בטריה.

"אבא, בשורה קשה. אבל אתה גיבור אבא, ואני חייב שתדע. הלילה, עוז, בתרגיל מורכב איבד שליטה על המטוס מסיבות לא ברורות והתרסק בים… התפארת בעוז, אני יודע, ראית בו ממשיך המסורת, אבל בורא עולם חשב אחרת, בעוד חמש שעות ההלוויה".

"הוא היה טייס גיבור הנכד שלי" מילמל איגלמן נסער והמום "הוא הטיס את מיטב המטוסים של צה"ל ויכול היה להיות גם מפקד חיל האוויר. שמעתי הרבה שבחים עליו…" הסבא חש מועקה בחזהו ונשימתו כבדה עליו.

"חנן, איבדתי חברים רבים בשמים, האיגלס ידידי האהובים, כולם מצאו את מותם במטוסים… כל אחד במקום אחר… אתה יודע. אבל המוות של עוז הוא הכי קשה בשבילי. איך מתנחמים?". הנשר הגדול יבב על מיטתו. קרח, מזדקן, בלי כוחות.

חנן הגיש כוס מים קרים לאביו. "שתה אבא. אנחנו חייבים להיות חזקים ומאמינים. אתה יודע אבא, אני יהודי חרדי, קיבלת קשה את החזרה בתשובה שלי, אבל אילמלא האמונה שיש עולם הבא, משכן הנשמות, גם אמא שם. עכשיו הייתי שבר כלי. קשה לי, אבל מתוכי בוקעת אמונה עוצמתית שעוז לא נעלם. הוא נפטר מן העולם הזה, ונולד שוב לעולם ההוא, עולם הנשמות… אני אבכה, אתאבל, אקונן. אבל אתנחם, כי מה שנראה סופי, איננו סופי… אבא אם תרצה אוריד מעליך את הטלית והתפילין…".

ג'ו איגלמן הרגיש שליבו כבר אינו עומד בעומס.

מטען חייו עומד למחוץ אותו אל הקץ. 25 שנה שהוא אלמן, חיל האוויר הישראלי הודיע לו על עזיבת החיל לא באופן מכובד, אחר כך באו המחלות, הבדידות, וחנן שחזר לו בתשובה והוא לא הבין מדוע, ועכשיו עוז הנכד, עוצר את שרשרת הדורות. חנן בן יחיד, עוז בן יחיד ואין עוד נשרים במשפחה שימריאו. הנכדה רוז, לעולם לא תהיה טייסת…

"לא חנן, תשאיר אותי עם הטלית והתפילין, הזקן שנפטר אמש אמר לי שהם הכנפיים האמיתיות, שאיתן ממריאים למעלה, אל מקום שיש בו אור של אהבה, של אמת. תבוא בעוד כמה שעות ותקח אותי להלוויה של עוז. אולי בשעות שעוד נותרו לי אשכיל להבין את מה שאתה מנסה ללמד אותי כבר עשר שנים. שהמוות הוא רק גשר לחיים חדשים. גם הזקן הדתי מן המחלקה חושב ומאמין כך, אבל לי קשה. קשה מאד… לא גדלתי ככה, למרות שכך הכי נוח לחיות…".

"בסדר אבא, תתחזק, אגיע בצהריים…".

חנן יצא אל המסדרון.

ג'ו איגלמן אחז בכף ידו הימנית בכיפת הקטיפה וחיזק את אחיזתה על ראשו. הוא מישש את התפילין של יד, ואחר כך של ראש, וניער את הציציות. "אני הנשר האחרון" מלמל ג'ו.

בשעה 12:00 חזר חנן ונכנס למחלקה. פרופסור מלטינסקי סימן לו באצבעו "גש למשרדי".

"צר לי חנן, עמדנו להתקשר אליך, אביך נפטר לפני כחצי שעה, מצאנו אותו על כורסתו מאוחר מדי…".

חנן פתח את דלת החדר, והסיר את הסדין מעל גופת אביו. הנשר הגדול היה עטוף בטלית עטור בתפילין, פניו מאירות ומחוייכות, וכנפות הטלית על ציציותיה שיוו לו מעין מראה של עוף אימתני וחזק שיכול להגיע רחוק. נשר. תמיד נשר.

על השידה הוא הבחין בדף משבצות צהבהב. אבא בשארית כוחותיו כתב לו מספר מילים. "חנן, אני אוהב אותך, ואמרתי קריאת שמע… אמנם לא חייתי כמו יהודי, אבל זכיתי למות עם טלית ותפילין. זו הפעם השניה בחיי שזכיתי לכך. הפעם הראשונה היתה באירופה עם חברי הנשרים. הרב הצבאי של הגייס אברהם גוטסמן דאג לכך. הוא אמר לנו בין השאר שכדאי למות כמו יהודי… מה אתה אומר חנן? הצלחתי. אבא שאוהב. נשר גדול לשעבר. גם אני יהודי מאמין!!!".

בשמים נשמע רחש מתרחק של מטוסי סילון.

כמה סימבולי, חשב חנן, אבא טס טיסה אמיתית ומדוייקת, טיסתו האחרונה של הנשר האחרון.

הוא בהחלט זכה למות כמו יהודי.

 

פרק אחרון

חנן לחץ על כפתור המעלית, והמתין לבואה. גבר חרדי ניצב לימינו ושאל "אני מבין שאתה אדון איגלמן, שמעתי בצער על פטירת אביך היקר. זכיתי להכיר אותו בשבועיים האחרונים. איש נפלא, עדין נפש".

חנן הביט בשעונו, לחוץ וכאוב. בנו ניספה אמש, אבא נפטר לפני חצי שעה, המילים של החרדי ביקשו ממנו להתרכז. אוי, כמה קשה לו להתרכז.

"תודה, תודה" מלמל.

"הם היו ידידים טובים אבי ואביך. גם אבי נפטר לפנות בוקר… הוא סיפר לי שיש לו חבר טייס… כאן במחלקה. אבא איבד את הזיכרון שלו, אבל לטענתו איגלמן מוכר לו מהיכן שהוא…".

"מה שמו של אביך?" שאל חנן.

"גוטסמן, אברהם גוטסמן, אבא היה רב צבאי במלחמת העולם השניה" השיב היהודי.

חנן שלף את הדף הצהבהב מכיסו, והביט. גוטסמן. הם כבר נפגשו פעם… בפעם הראשונה שאבא הניח תפילין.

דלת המעלית נפתחה.

להפסיד חצי מליון שקל בשביל שעת לימוד

אמרו חז"ל (מסכת אבות): "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך". כלומר: כאשר אדם מוותר על הקביעות בלימוד התורה מיד מזדמנים לפניו מפריעים שונים ומשונים שמונעים ממנו ללמוד. ואילו המתגבר על עצמו, שומר על הרציפות ועמל בתורה, הריהו מתברך מן השמים ומרוויח כנגד מה שהפסיד פי כמה וכמה.

ימים קשים עברו על בני הישוב בצפת. רעב ומחסור היו מנת חלקם ואנשים רבים נאלצו לפרנס את משפחתם בעבודות דחק כדי שיוכלו להביא לבני ביתם את לחם חוקם. יודעי העיתים מספרים על משפחה נכבדה שעמדה בנסיון כביר שעמד בפניה באותם ימי עוני ומן השמים דאגו שלא תופסד פרנסתם בשל כך ולו בפרוטה אחת.

מפורסם היה שמו של הרב לודמיר בקרב בני העיר ששלחו את בניהם ללמוד בישיבתו של הרב שהרביץ תורה בתלמידיו במסירות נפש. רעייתו שהטתה את שכמה לעול פרנסת הבית, פתחה עסק זעיר בביתה שממנו היתה פרנסתם.

באחד הימים התגלגלה לידיהם הצעה מסחרית כדאית ביותר מאדם שהיה זקוק להיפטר בדחיפות מאלפי חוטי זהב דקיקים. לאחר ששקלו את הרעיון החליטו הרב ורעייתו כי לשם כך ישקיעו את כל חסכונותיהם המעטים ואף לוו הלוואה נכבדה מאחד ממכריהם להשלמת הסכום.

"רבות מחשבות בלב איש". לא עברו ימים מרובים ובעקבות מאורעות אותם הימים, המצב הכלכלי התדרדר לשפל חדש ואיתו נפלו צנחו מחירי הזהב שלא היו לו דורשים כלל.

בבטחון ובאמונה בהשי"ת המשיכו בני משפחת לודמיר לנהל את חייהם בהשקט ובשלווה בידעם כי הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל.

יום אחד הביטה הרבנית לודמיר מחלון ביתה ובעיניים משתאות הבחינה בשיירת גמלים ארוכה עושה את דרכה לכיוון ביתה. בראש השיירה ישב אפנדי מכובד שניכר עליו כי סוחר עשיר הוא. הרוכבים התקרבו אל חצר בית משפחת לודמיר, הבריכו את הגמלים והערבי פנה אל עבר הבית ונקש בפעמון. "שמעתי כי אתם מחזיקים ברשותכם סחורה יקרה, ברצוני לראותה" אמר לרבנית. זו הזדרזה ופרסה בפניו את חוטי הזהב. בעיניים של סוחרת ותיקה ומנוסה, הבחינה האישה כי הערבי ייצא לדרכו כשכל הסחורה בידיו. בעיניים בורקות מישש הוא את הסחורה ומידי פעם בדק בדיל זהב אל מול קרני השמש שהציפו את החצר. לא חלף זמן רב והערבי הפטיר "מי אורז פה את הסחורה, יש לכם פועל או שאקרא לאחד ממשרתי, עוד היום חייב אני להגיע לעיר רחוקה ועל כן אנא זרזי את מהלך העניינים". קולו של הסוחר הלבנוני הצטלצל באזניה כמנגינה ערבה: "הנה שלח להם ה' את ישועתו וסוף סוף יפטרו מהסחורה השוהה בביתם זמן כה רב", ולערבי אמרה: "המתן רגע קט ואקרא לבעלי בטרם נסכם סופית את העיסקה".

האפנדי המתין ופסע מעדנות בין עצי הדקל התמירים, ובעודו מגלגל בידיו מחרוזת פנינים נוצצים, חפן את גלימתו והתיישב על מחצלת שפרס לפניו משרתו. הרבנית פנתה לעבר פתח בית המדרש וביקשה מאחד הילדים ששוטטו בחוץ שיזדרז לקרוא לבעלה. הלה נדחף במהירות בין הלומדים וביראת כבוד הודיע להרב לודמיר "כבוד הרב! הרבנית ממתינה בחוץ".

בפינת חצר בית המדרש המתינה הרבנית לבעלה כשכולה נרגשת, "עליך לסור עימי לביתנו בדחיפות", וסיפרה לו את המתרחש. אך הרב הצביע בידו על בית המדרש ואמר: "רעייתי, יודעת את את מנהגי מימים ימימה, עד חצות אינני יוצא מדלתות הישיבה ורק לאחר מכן במידת הצורך נפנה אני לטפל בענייני העסק". האשה חזרה ואמרה "הרי את רוב העיסקה כבר סיכמתי ובכך שתתפנה למספר דקות לסגור עסקה משתלמת זו נוכל להרויח סכום שיחזיר לידינו את ההשקעה הגדולה ואף יתן בידך את האפשרות ללמוד בתורה במשך כל היום ללא טרדות והפרעות. אך הרב עמד על שלו והרבנית פנתה לביתה והודיעה לערבי "לצערי תאלץ להמתין עד חצי היום". הערבי שמיהר לדרכו ניסה לשכנעה שוב, ומשלא נענה היטיב את הכפייה על ראשו, עלה על גמלו וכשפניו עוטות ארשת תמיהה וכעס פנה לדרכו. בחצר הבית עמלה האשה להחזיר את ארגזי הסחורה למקומם בלב כבד ופנתה להכין את ארוחת הצהרים.

כששב הרב לודמיר לביתו שאלה אשתו: "וכי לא כדאי היה לך להפסיק שעה קלה מלימודך ולהרויח בכך סכום כה גדול שיניח לך ללמוד בראש שקט תקופה ארוכה?" שמע הרב את דבריה והשיב: "אמנם אמת הדבר, על ידי עסקה זו הייתי מרויח כמה חדשים של לימוד ללא טרדות, אך בפעם הבאה שהיתה מזדמנת לפני עיסקה "דחופה" בשעת הלימוד, שוב הייתי מפסיק מלימודי שהרי היצר היה בא וטוען לפני: "וכי מה שונה מקרה זה, מהמאורע שנקלעת אליו לפני שבועות מספר" וכך עם הזמן הייתי פוסק פעם אחר פעם מלימודי, ומפסיד בכך את תורתי. על כן העדפתי שלא להחמיץ את לימוד התורה בפעם זו ולהמשיך בקביעות ללא הפסקות את עיסקי בתורה.

היה זה לקראת ערב. שוב ניצבה האשה בחלון ביתה מסומרת למקומה. לאור דמדומי חמה רואה היא את שיירת הגמלים צועדת שנית אל ביתם. "הבט"! קראה לבעלה, "הנה האפנדי". "אלוקיכם אוהב אתכם" הסביר הערבי, "שנים רבות אני עושה את דרכי במדבריות, ובסופה עזה שכזו לא נתקלתי מעולם, אפילו גמלי הנועזים לא עמדו בה וניסו למצוא מקום מסתור במדבר החשוף. לא נותרה לי כל ברירה ופקדתי על משרתי להסב את פני השיירה אחורנית ואם אני כבר כאן, ודאי שאשוב לקנות את הסחורה". הרבנית ובעלה הוציאו שוב את ארגזי הסחורה אל החצר וכשהם מסיבים על כוסות קפה מהבילים רקמו את המכירה והביאוה לידי גמר.

עסק זה שהניב רווחים יפים העמיד את הרב לודמיר על רגליו, ובנה את הבסיס הכלכלי של משפחת לודמיר לדורותיה.

לעיתים עומד בפני אדם הקובע עיתים לתורה ניסיון, בדמות אירוע המתקיים בשעת השיעור, או פגישה עסקית שאם ישתתף בה יפסיד את לימודו הקבוע. אך אם האדם גומר בדעתו שהוא אינו מפסיד את לימודו התמידי ויהי מה, זוכה הוא שיסתדרו הדברים מעצמם. לפתע יגלה שלא אירע דבר בכך שהגיע לאירוע בשעה מאוחרת קצת ואדרבה עוד הרויח מכך, הפגישה שבה תלה תקוות כה רבות התאפשרה בזמן אחר ולא זו בלבד אלא שזכה עקב כך בנקודות פתיחה טובות יותר למשא ומתן וכן הלאה. יתן ה' שיתקיימו בנו דברי התפילה "ונשמח בדברי תורתך ובמצוותך לעולם ועד".

לנצל את ה'חיוך' שקיבלת מאלוקים

אז מה הייתם אומרים אם למשל הייתם שומעים על צעיר ישראלי שהלך לאיבוד במדבר יהודה, ובעודו תועה ביער בליל חורף סוער וגשום מוצא הוא ברק ואור שמאיר את החשיכה, ובמקום לנצל את ההזדמנות ולנסות לגלות את השביל המוביל ליציאה, הוא מחפש עצים מיוחדים או אולי חפצי נוי שנשכחו במקום ע"י מטיילים אחרים…

סיפור זה אני נוהג לספר לאלו השואלים אותי "למה ללכת לישיבה?",

פעמים ספורות בחיינו אנו מרגישים כי ניתנים לנו כוחות מיוחדים להתמודד מול החברה, ולהתקרב לבורא עולם. באמת, הרגע הזה, זהו 'חיוך' שאנחנו מקבלים מהקב"ה! לא כל אחד זוכה למתנה מיוחדת זו. וגם כשזוכים צריך לדעת איך לשמר אותה.

למה דווקא בישיבה? בישיבה אתה בעצם משנה את נקודת הבחירה שלך. כשאתה ברחוב בחברה לא תורנית, המלחמות שלך הם על בסיס- כן תפילין לא תפילין, כן שבת לא שבת, ואילו כשאתה בישיבה אתה כבר בליגה אחרת אתה נכנס לאטמוספרה רוחנית מיוחדת, כאן המלחמות הם- באיזו כוונה התפללתי היום, האם נשמרתי מלשון הרע או לא. אדם נמשך אחרי החברה בה הוא חי. זו עובדה. מעבר לזה שיש בישיבה חברה שמרגישה וחושבת כמוני, אני מקבל הכוונה נכונה, אני מלא סיפוק.

כשבחור נמצא בישיבה גם ההורים שלו מרוצים ממנו. הורים אינם מפחדים שהילד יהיה "דתי", הם מפחדים מחוסר יציבות אצל הילד. גם אם ההורים מתנגדים בתוקף בהתחלה, אבל כשעוברת תקופה ראשונה והם רואים את האושר והחיוך על פני ילדיהם, הם שמחים ומאושרים על הצעד שבנם עשה. הישיבה בראש ובראשונה נותנת יציבות נפשית. ישנו תלמיד בישיבתנו לפני שנה, כשנכנס לישיבה הוריו מאוד התקשו לקבל את הרעיון, כעבור שנה הם פנו מיזמתם בבקשה שנקבל את בנם הצעיר, סרבנו בתחילה, אך לאחר שהשתנו הנסיבות צרפנו אותו כתלמיד מן המנין.

אותם הורים שלפני שנה היו מסויגים מדרכה של הישיבה ממש הפעילו מכבש לחצים שנקבל את בנם הצעיר. ההורים הם המעריצים הגדולים של הישיבה.

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

"לימוד הגמרא עושה אותי הכי מאושר"

פעילי הקירוב נחשפים לארונה לתופעה חדשה ומעניינת, צעירים רבים המתעניינים ביהדות – דרך לימוד הגמרא, בו הם רואים לימוד מעניין ומהנה, מאתגר ומרתק. וכבר ידוע מאמר חז"ל 'מאור שבה מחזירו למוטב".

אמר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כי רק על ידי לימוד הגמרא, יש תכלית וקיום לחזרה בתשובה. הצימאון הגדול והרגשת התענוג בלימוד, היא ההזדמנות המיוחדת לקרב את הצעירים ובני הנוער – באמצעות לימוד הגמרא, בפרט בהיותו של לימוד זה התכלית והעיקר בתהליך קירובו וביסוסו של הנער הצעיר בעולמה של תורה.

בין אלה הנהנים מלימוד דף הגמרא, נמצא גם איש העסקים אבי כץ, הבעלים של רשת כפר השעשועים. בכנס שהתקיים לאחרונה למאות תלמידים מתיכונים שקיבלו על עצמם ללמוד מדי שנה 50 דפי גמרא שאינם נכללים בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, דיבר מר כץ באוזני התלמידים על חשיבות מתן הצדקה וריתק את התלמידים כשסיפר על ילדותו כיתום מאב. "היום לימוד הגמרא עושה אותי הכי מאושר" – אמר אבי כץ הילדים הנלהבים התרשמו מהעובדה שניצב מולם איש עסקים מצליח שמוצא זמן ורצון לעסוק בתורה ובהצלחה.

פעילי קירוב רבים, פועלים כיום בכל רחבי הארץ לקיומם וביסוסם של שיעורי גמרא כמו גם ארגון חברותות לתלמידים מתקדמים שחשקה נפשם בתורה והם מוצאים בה תענוג של ממש בירידה לעמקי נבכי הסוגיות והעיון בסברות ובתהליכי החשיבה היחודים של הגמרא.

 

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

בזכות הישיבה

"עבורי תקופת הלימוד בישיבה התאפיינה בכך שהאווירה הייתה סביב השהות במחיצתם של גדולי ישראל, ראשי הישיבה. השהות במחיצתם של אנשים כה גדולים אשר הייתה ועודנה מעוררת השראה עבורי. בזכות התקופה הזו חדרה לעצמותי התחושה שיש להידבק בגדולי ישראל ולשמוע את דעתם, דבר מאז עזבתי את הישיבה עד היום, אני מקפיד לעשות", מספר ל'אחינו' רבה של שכונת גילה, הרב אליהו שלזינגר אשר כל ענייניה ההלכתיים של הרבנות והעיר ירושלים נפסקים על פיו.

"להסתופף בצילם של ענקים כאלו, זהו דבר שלא יישכח. היה אפשר לראות וללמוד מהם מהו עמל התורה, איך הולכים בדרכי התורה, מהו מוסר ועוד דברים רבים המלווים אותי מאז ועד עתה".

"זכור לי שכאשר התחתנתי הרב שך זצ"ל סידר את החופה שלי. החופה התאחרה קצת ואני כחתן, חשתי לא בנוח שתלמיד חכם כמו הרב שך נאלץ להמתין עד לתחילת החופה. הרב שך, בחושיו החדים, שם לב לכך, ניגש אלי ואמר לי "אל תהיה מתוח, זה בסדר". כך במשפט קצר הוא הרגיע אותי. זוהי דוגמא קטנה למידותיהם של הרבנים הגאונים שזכיתי ללמוד מהם".

"בישיבה הפכתי ל'בן תורה' ממש, כך שלא משנה שעברו מאז תקופת לימודי בישיבה עשרות שנים ולא משנה שאני מכהן כרב בשכונה לא דתית הרבה שנים, בכל זאת נשארתי בן תורה כל חיי. זהו הדבר החשוב ביותר לדעתי, להיות 'בן תורה' זה הדבר שמאפשר להחזיק מעמד בכל מקום ובכל מצב".

רוצה לדבר עם מישהו על הישיבה או על כל דבר אחר ביהדות?

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

התקופה היפה בחיי

אבידור רענן

שי הורוביץ הוא הבעלים והמנכ"ל של משרד הפרסום 'נטו' אשר בין לקוחותיו נמצאים ארגונים ומוסדות מהגדולים במשק הישראלי.

"תקופת הלימוד בישיבה היא התקופה היפה ביותר בחיי", מספר שי הורוביץ בראיון לאתר "הייתי מוכן לחזור לתקופה הזו ולהאריך אותה בעוד מספר שנים".

שאלה: איך נראים חיי החברה בישיבה?

"בישיבה ישנה אווירה מיוחדת תמידית של צמיחה רוחנית פנימית. ישנה אווירה חברתית מיוחדת של התעלות כאשר לכל בני הישיבה ישנה שאיפה משותפת- לעלות בתורה".

שאלה: איך זכורה לך תקופת הלימודים בישיבה?

"תקופת הישיבה היא תקופה של נתק מהשיטפון היומיומי של המידע וההתמודדיות עם סוגיות ארציות. התחושה בתקופת השהות בישיבה היא תחושה של לחיות בעולם הזה עם הרגשה של גן עדן. אין ספק אומנם שיש רגעים קשים, ישנם קשיים ומשברים, אולם ביחס לכל תקופה אחרת בחיי, זוהי התקופה היפה ביותר".

שאלה: הישיבה נתנה לך כלים להצליח בחיים?

"הכלים שקבלתי בישיבה הינם כלים שהולכים איתי לאורך כל חיי, אם אלו כלים של חשיבה והעמקה בכל עניין ואם אלו כלים של מוסר, כלים שעצבו ובנו אותי כאדם".

"הישיבה נותנת פרספקטיבה, השקפה, דעה וצורת התייחסות לכל עניין ועניין. ההרשה של להיות בן ישיבה היא הרגשה שהישיבה היא כמו האבא המורה לבנו כיצד לנהוג. וזהו ההבדל המהותי בין אחד שהוא 'בן ישיבה' לאחד שהוא תלמיד בישיבה. 'בן ישיבה' הוא אחד שהישיבה היא כמו האבא שלו, היא מלווה אותו כל החיים כמו אבא ואי אפשר להתנתק ממנה לאורך כל החיים".
רוצה גם לטעום טעם גן עדן

הרב אהרון מחכה להדריך אותך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

הרב אורי לופוליאנסקי מתראיין וחושף את דעותיו

אבידור רענן

ראיון ראשוני ובלעדי לתקשורת של הרב אורי לופוליאנסקי ראש עיריית ירושלים לשעבר ונשיא יד שרה .

איך השפיעו עליך הלימודים בישיבה?
"התקופה בה למדתי בישיבה הינה התקופה בה עוצבה אישיותי בה התעצבתי והפכתי להיות מי שאני", מספר הרב אורי לופוליאנסקי לאתר טוב-טוב על תקופת לימודיו בישיבה " בתקופה זו האדם בונה , מייצב ומגבש את עצמו ואת זהותו, זאת מלבד כל התועלת שיש לו מלימוד התורה , חז"ל, גמרא , הלכות , מוסר ומדרשים".

אתה מרגיש שהישיבה משפיעה גם על הפעילות שלך בארגון יד שרה?
"הישיבה השפיעה עלי בכל תחומי החיים. הפעילות האישית והציבורית שלי מושפעת כולה מתקופת לימודי בישיבה, מרבותי ראשי הישיבה והמשגיחים שהשראתם משפיעה עלי עד היום בכל העת. הדוגמא האישית של הרבנים מכוונת את כל מעשי כאשר דרך החיים שהם הטוו לי יצקו לי את השביל בו אני הולך. השפעתם של הרבנים מכוונת את דרכי ומסייעת לי להחליט ולפעול בצורה הנכונה".

מלבד עברו רב השנים של הרב לופוליאנסקי בעיריית ירושלים, כאשר בשיא תקופה זו הוא כיהן כראש העיר האהוב על ידי כל תושבי העיר, ידוע הרב לופוליאנסקי כאיש חסד דגול אשר הקים ומנהל את 'יד שרה' הארגון הגדול בארץ אשר מסייע לחולים ללא הבדל של דת וגזע.

"בעולם הכללי, כאשר אתה מסייע למישהו ללא אינטרס כשאתה אפילו לא מכיר אותו, אתה נחשב פראייר. בישיבה רואים רבנים המוסרים את נפשם עבור בחורים ללא כל אינטרס ובלי לצפות לתמורה, כאשר הם משקיעים את עצמם בלי גבולות ובמסחרות אין קץ. דבר זה השפיע עלי כשהקמתי את 'יד שרה', משפיע עלי רבות ומסייע לי לפעול ולעשות חסדים ללא אינטרס וללא כוונות רווח".
רוצים לשמוע עוד, להתייעץ, לשאול, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:
1-800-20-18-19
או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד : 052-7636278
או עם הרב אהרן יאדלר : 050-4141386

אלירן עובד – צעיר מתחזק מתראיין

רוצה לדבר על הישיבה, או על כל דבר אחר ביהדות?

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 וגם שיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

השם שלי זה אלירן עובד מבת ים.

מה הביא אותי לישיבה?

או, זה סיפור.

אני מאז גיל 14 וחצי, הראש ישיבה הרב אלבז הוא ראה אותי בבית יעקב, הוא בעצמו בא לחזק את הבחורים בבית יעקב בבת ים, אז באנו לשם, וסתם חבר אמר לי, בוא. לא היה מה לעשות באותו זמן בגינה, כהרגלנו היינו יורדים סתם לגינה. ובאמת לא היה מה לעשות, אז הוא אמר לי בוא, בוא, יש איזה אחד… טוב, באתי.

אני זוכר, זה היה לפני ארבע שנים, שלש וחצי שנים, התחיל לדבר איתנו על פרה, שור שנגח את הפרה, לא הבנתי מה רוצים ממני, לא הבנתי שום דבר. וככה זה התגלגל, ובעז"ה, ככה אומרים שהקב"ה עשה את זה, ובאמת זה ככה, חבר בא ודחף אותי, עוד, עוד שיעור, עוד שיעור, פה שבת.. כי ממש לא הייתי בקטע הזה, בכלל. לא הייתי עושה קידוש בבית, פסח ידעתי שרק צריך לאכול מצות, לא הייתי יודע מה זה בכלל דת, בכלל. ופשוט, באמת מי שהכניס אותי זה היה החבר שהכיר את הרב ולאט לאט התחלתי לבוא לשיעורים, התחלתי ללכת… כהרגלי גם לא הייתי הולך כ"כ לבית ספר, אז הייתי ככה בא בבוקר עם חבר, לאט לאט, עד שבעז"ה הכרתי באמת את הדת וכך לאט לאט ראיתי מה זה תורה אמיתית, שבאמת לא היה לי את זה בגינות, הייתי יושב בגינות, מה הייתי עושה, יושב עם חברים, אז נהנים פה, שם, אתה חושב שאתה נהנה, והכל זה כסף, הייתי עובד בשביל לאכול, אוכל בשביל לעבוד, סתם. הייתי עובד מגיל 14 ולא הייתי יודע מה אני עושה בכלל, לאט לאט ככה התגלגלו הענינים.

היום אתה בישיבה- כמה זמן?

חמש וחצי חודש.

אתה בישיבה חמש וחצי חודשים, מה ישיבת אחינו נתנה לך?

בגדול, הרבה אושר, מה שלא היה לי לפני זה. הישיבה נתנה לי הרבה, להראות לי שיש לי תכלית לחיים, כי באמת, מה זה תכלית, הייתי כמו שאמרתי לפני כן, לא היה לי מטרה בחיים, הייתי כמו שההורים רוצים, האמת הייתי מקשיב מאד להורים בענין של הלימודים, לא הייתי יודע למה זה טוב לי, אבל הייתי תמיד בבית ספר, "תוציא 12 שנים, תעשה בגרות", איך אומרים, עד גיל כתה ט' י' באמת הייתי מהתלמידים הטובים, אבל אחרי זה התחלתי להתקלקל, מה זה להתקלקל, היייתי בסדר עם החבר'ה בשכונה, ולאט לאט באמת לא הייתי יודע מה זה באמת לחיות, חיים שיש להם מטרה, הייתי בא, יורד למטה עובד, כמו שאמרתי, יורד למטה עובד, יורד למטה עובד. והייתי עולה בשעות הקטנות של הלילה, ואני זוכר ההורים שלי היו צועקים, לא היה לי מטרה, הייתי כל הזמן הולך עם הראש בקיר. לא הייתי יודע למה אני הולך, ומה שבאמת הישיבה נתנה לי בזכות אותו חבר שקירב היה לי תקופה שאחרי זה המשכתי עם השטויות, ולא הייתי בקטע של דת, הייתי בהתחלה כמו שאמרתי, דיברו איתי על שור שנגח את הפרה, לא ידעתי מה זה, אבל לאט לאט האירו לי פנים, ובאמת עכשיו אני מגיע בעז"ה לאט לאט לאותה הארת פנים שבאמת כל כך… הסתכלתי ואמרתי, זה משהו מדהים, איך הם כל כך מאושרים, שור שנגח את הפרה, תגיד לי מה זה כל הדברים האלה, ופשוט זה מה שהישיבה נותנת, באמת חברים אמיתיים, חברים שלא היה לי בשכונה, שמה החברים – אם היית מגיע, כן כן, אנחנו איתך, עד שהיה מגיע הרגע, היום אני בן 18 וחצי, וכמו שאומרים, בגיל הזה אצל החילונים זה הגיל שצריכים ליהנות, הגיל שצריכים לפרוח, והכל שטויות בעלמא. אין לך מטרה. אז הייתי הולך ככה בלי לעשות שום דבר, בלי שום מטרה, והיום יש לי מטרה, יש לי חברים אמיתיים שבאמת כמו שאומרים בלשון החילונים שלא דופקים אותך. שמה היו דופקים אותך, היית עושה משהו, הייתי איתם. מתי שלא מתאים להם, "נשמה, אתה לבד, אני לבד". אז ככה אני מכיר חברים אמיתיים, שבאמת אם אתה נמצא בצרה יתנו לך הכל, ובישיבה זה תמיכה, קשה לך בלימוד, עוזרים לך. ובאמת אין את זה בהרבה ישיבות, הישיבה הזאת ב"ה, הייתי בישיבה ככה פעם בביקורים, לא משנה איזה ישיבה, לא ראיתי את זה, לא ראיתי את אותו שפע בהארת פנים שיש לבחורים, לרבנים, לצוות, וזה בעצם ככה אנחנו נותנים לנו להתקדם בהארת פנים אחד לשני, אהבת חינם אחד לשני, וב"ה לומדים גמרא, נהנים, רש"י, תוספות, שלא ידעתי מה זה רש"י, וב"ה זה מה שהישיבה נותנת לנו.

עכשיו, אתה פוגש את החבר'ה, שתי דקות, אין להם הרבה זמן לשמוע על הישיבה, מה יש לך להגיד להם, דקה, למה לבוא לישיבה?

קודם כל כשאני רואה את החברים שלי, ואני רואה אותם בשכונה, נגיד עכשיו בבין הזמנים, אז ראיתי אותם עומדים, מה? אלירן?, איך השתנית. לא קשור, לבוש אותו דבר, הכל אותו דבר, מה? איך? וזה. מה קרה לך, אתה שמה עדיין? אנחנו לא מאמינים. כי אני הייתי מאלה שמנהיגים כאלה, מנהיג את החבר'ה, וזה היה ממש מכה בשבילם כשעזבתי את החבר'ה לישיבה, זה היה ממש מכה בשבילם. אז עכשיו כשהם רואים אותי, הם רואים את זה בתור תדמית, מה עשית?, איזה תפנית עשית בחיים?, בוא איתנו. אם עד היום הם היו אומרים בוא איתנו לשכונה, אני אומר להם "תשמעו, הייתי איתכם בשכונה", אמרתי לחבר, תגיד אור, מה אתה עושה היום, הוא אומר לי "שמע, אני בא בבוקר, בשעות הקטנות של הלילה, ארבע חמש הולך לישון, קם באחד שתים, הולך אחרי זה עוד פעם קונה סיגריות, יוצא", אין לו מה… אני אומר לו "ויום אחרי זה?", "יום אחרי זה, מחר קבעתי עם חבר לשם". אותו דבר, כל יום אותו דבר, אותו גלגל חיים. אני אומר לו תסתכל על עצמך, אתה כל הזמן אותו גלגל חיים שאין לו מטרה, אתה מחפש את עצמך עוד עוד עוד. זה מה שאני רואה עלי. כמה שאפשר אז כן אנחנו משתדלים לדבר איתם, הם מבינים שזה טעות אבל אין את הכח הזה, אין להם, הם יודעים את האמת, הם אומרים לי "אלירן באמת תצליח וזה", אבל עם כל הכבוד הם יודעים שזה האמת, אין להם ברחוב מה לחפש, זה הם אומרים לי עד היום, אבל הם בשלהם, כי זה מה שהרגילו אותם. תינוקות שנשבו. ובעז"ה שיצליחו גם.

הבקשה האחרונה לפני המוות

ראובן העצני

"תחזור דחוף דחוף למשפחת ש' בקשר לבנים לישיבה".

הרב יוסי כמובן החזיר צלצול למשפחת ש' המוכרת לו, היות ושני הבנים הינם תלמידים שנעזרו על ידו בעבר, עת בקשו את עצתו בהתאמת ישיבה עבורם. והנה בפי האם בקשה "בני… מסיים בסוף שנה זו את חוק לימודיו בישיבה לצעירים. בשנה הבאה הוא ילמד בישיבה גבוהה. אני מבקשת שתדאג לו, תמצא עבורו את הטוב ביותר". הרב יוסי ניסה להסביר שמבחני הקבלה לישיבות מתקיימים רק בעוד מספר שבועות, על כן מוקדם עוד לדבר על כך, בעזרת ד' נהיה בקשר בעוד קצת יותר מחודש. "כך ביקשתי" מספר הרב יוסי "לסכם את השיחה",

ואולם האמא התעקשה שאבטיח לה בכל לשון של בקשה כי אדאג לילדיה ואעקוב אחריהם לראות שהם מצליחים בישיבות.

האמא המשיכה ולחצה אותי מאד שאני יבטיח לה שאני לא ישכח את ילדיה אמרתי לה שאין לה מה לדאוג ונטפל בילדים וגם נעקוב אחריהם ככל האפשר, אז אמרה לי הרגעת אותי וברכה אותי.

למחרת בבוקר נודע כי האמא נפטרה- – –

התברר כי היא היתה חולה מאוד ובימים האחרונים התברר לה כי ימיה ספורים… היא בחרה להקדיש אותם להכנה למעבר לעולם העליון. היא עשתה את הסידורים המתאימים, אמא שצאצאיה לומדים תורה בעולם הזה היא אמא שמחה בעולם הבא.

יהי זכרה ברוך.
רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

לאכול פיצה עם הקרטון…

אבידור רענן

מצוות תלמוד תורה מוטלת על האדם בכל ימות השנה ובכל שעות היום והלילה אבל יש יום אחד בשנה שבו לא רק שאין חובה ללמוד תורה, אלא אסור ללמוד תורה – זהו יום צום תשעה באב. לימוד תורה משמח את האדם ובט' באב אנו נוהגים מנהגי אבלות ונמנעים מכל דבר שגורם לשמחה, כולל לימוד תורה.

"יש בהלכה הזאת מוסר השכל חשוב שהוא רלוונטי לכל ימות השנה", אומר לנו הרב אריאל אלבז, ראש ישיבת 'אחינו הקדושה' בירושלים. "אנחנו לומדים מכאן שלימוד תורה הוא דבר חווייתי ומענג שאם עושים אותו בצורה הנכונה מביא את האדם למצב של שמחה. מסיבה זו לא לומדים תורה בבית האבל ולא לומדים תורה בתשעה באב פרט לדברים שקשורים באופן ישיר לאבל כמו הלכות אבלות או סיפורי החורבן".

רוב האנשים יגידו לך שלשבת מול ערמת ספרים גדולה ו'לשבור את הראש' מה כתוב בהם זו לא הנאה גדולה. למה לימוד תורה זה שונה?

"מי שחושב כך יש לי תשובה פשוטה מאוד עבורו" אומר הרב אלבז. "בוא ותצטרף לשיעור תורה אחד – כאן בישיבה או באחד מבתי החיזוק – ותבדוק בעצמך. בחיים לא תוכל לדעת מה זה טעם של פיצה אם לא תטעם ממנו, וכך להבדיל בחיים לא תדע מה זה טעם של תורה אם לא תטעם מהלימוד".

מה תאמר לבחור שיגיד לך שהוא כבר הצטרף לשיעור ולא חש את המתיקות שאתה מדבר עליה?

"אני אומר לו שהוא כנראה לא למד בצורה הנכונה. אם נחזור ברשותך למשל הפיצה – תאר לעצמך אדם שטעם את הפיצה והגיע למסקנה שהוא בלתי ראוי למאכל אדם. כשבודקים את העניין מתברר שהוא לא ידע שלא אמורים ללעוס את הקרטון שמתחת לפיצה… בדומה לכך מי שלומד תורה בלי הדרכה מתאימה ולא במסגרת הנכונה עשוי לקבל טעם גרוע בלימוד לא בגלל שהתורה אינה טעימה אלא משום שהוא פשוט לא אכל נכון. לכן אני מציע לכל אחד לבדוק קודם דרך מוקד 'אחינו' מהו השיעור המתאים ביותר עבורו מבחינת מיקום, שעה, תוכן ורמה לימודית, ובהמשך הרבנים והפעילים המסורים יתנו לו הדרכה צמודה שתביא אותו ללימוד תורה מתוך תענוג עילאי".

איך אתה מסביר את ההנאה שיש בלימוד התורה?

"נהנית פעם מארוחה טעימה? לימוד תורה זה האוכל של הנשמה. כמו שהקיבה, הגרון, הלשון, השיניים והחיך, כולם מותאמים בצורה אידיאלית לאכילת מזון גשמי אותו הדבר השכל, המחשבה, הרגש, הזיכרון וכל יתר הכלים הרוחניים של האדם מותאמים בצורה אידיאלית ללימוד תורה. אנשים שמשתמשים בכלים הללו למטרות אחרות לעולם לא ירגישו את תחושת השובע של מי שמספק לנשמה את המזון האמיתי שעבורו היא נבראה – התורה".
רוצה לדבר, לשאול מה זה ישיבה או כל דבר אחר ביהדות?

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

עם המפתח הנכון, כל אחד יכול

ראובן העצני

למען האמת אין לי כל כך ניסיון והכרות עם הצעירים המתקרבים לתורה והמצוות, אך האמת שמובילה אותי אחת היא ולכולם היא מתאימה….

לפני קצת יותר מעשור הקמתי ישיבה בירושלים שפנתה לאותם נערים חרדיים שהתקשו להשתלב במוסדות החינוך הסטנדרטיים. האמנתי שסיבת הקושי של אותם נערים היא משום שלא נמצא המפתח הנכון לליבם.

אין אדם בעולם שאין לו יכולת וקשר לתורה, צריך רק לנטרל את המוקשים. אדם שיש לו בעיה במערכת ההיגוי של המכונית הולך למוסך ולא לתחנת דלק, כך תלמיד מתקשה הולך לרב שיתאים עבורו דרך לימוד נכונה, ותוכנית מסודרת בעבודת ד'.

במשך השנים זיכני הקב"ה לסייע לנערים רבים למצוא את דרכם בחיים ולהשתלב בישיבות הגדולות והחשובות. אני חושב שדבר זה נכון גם לנער שזה עתה זכה ובא להכיר את התורה והמצוות, עשה לך רב שיתאים לך את הדרך בעבודת ד' התקשר לישיבה שתבנה לך תוכנית לימודים מסודרת.

לא מזמן הוזמנתי לחתונה של תלמיד לשעבר. הוא הגיע אלינו לישיבה לאחר טראומה משפחתית קשה. הוא היה מיואש מעצמו וכך גם כל הסובבים אותו. ברוך ד' זכינו למצוא מסילות לליבו, גילינו שיש לו ידע רב בפרשיות השבוע. הפננו אותו לאפיק של כתיבת חידושי תורה על הפרשה, כשהייתה תוכנית מוגדרת הוא חזר להצליח. תחת החופה ברכתי את הברכה "ברוך אתה ד' יוצר האדם…" והרגשתי שאכן הייתי שותף ליצירת אדם….

כי אדם שדרכו בחיים ברורה לו הוא אדם שלם!
רוצה לדעת עוד בכל נושא ביהדות אתה מוזמן לפנות

לרב אהרון במספר 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

רק אבא ואמא חסרים לי

שלמה שטיין

במהלך השנה שעברה הייתי בקשר עם עדן נער צעיר תלמיד כיתה ח' שבקש להמשיך את לימודיו במסגרת תורנית קדושה. יחד עם הוריו והמחנך בבית הספר הגענו למסקנה כי הטוב ביותר עבורו שילמד בישיבה בירושלים.

יחד עם הוריו נסע עדן ביומו הראשון כתלמיד ישיבה את כל הדרך מנתניה לירושלים, ההורים הנרגשים לא האמינו כי הנה הם זוכים להגשים את החלום הגדול ובנם הופך להיות בן ישיבה! יחד הם סדרו את בגדיו בארון, עזרו לו לבחור את המיטה הנוחה ביותר, עלו לקומת הכיתות ובחרו מקום טוב בכיתה (חדר שיעורים בעגה הישיבתית), בבית המדרש שמחו ההורים לפגוש את רבני הישיבה- המורים של עדן.

שוחחתי עם ההורים של עדן בשעת ערב מאוחרת כשהיו בדרכם הביתה הם נשמעו מרוצים ב"ה הם אמרו אנחנו מרגישים שהוא בידיים טובות…. אנחנו רגועים.

כעבור יומיים התחלפה האידיליה בטלפונים מודאגים- לעדן היה קשה מאוד בלילה… הוא התקשר בוכה… אולי כדאי שהוא יחזור הביתה זה נראה לנו גדול עליו…. הבטחתי שאסע לבקר אותו בישיבה נשוחח מעט וננסה לעמוד על הקשיים וביחד נחליט מה עושים.

ואכן לקראת ערב עליתי לירושלים כשהגעתי לישיבה נאמר לי כי עלי להמתין עד לסיום השיעור אז אוכל לפגוש בעדן. ציפיתי לפגוש פנים נפולות ומבט כבוי…

הופתעתי! עדן היה מאושר ושמח, נכון הוא אמר באמת קשה לי בלילות אני מתגעגע להורים הכל נכון, אבל כשמגיע הבוקר אני מרגיש בתוך חלום אני לומד תורה כל היום! זה משהו מדהים… אולי אתה יכול לסדר שההורים שלי יעברו לגור בירושלים ליד הישיבה—–!

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

איך הרויח איש עסקים דתי 75 מיליון ₪ בזכות שמירת השבת

יוסי לוי 

 

איש העסקים החרדי חיים יעקב לייבוביץ הפתיע את עולם העסקים כשרגע אחד לפני שחברת 'שמן' תעשיות עמדה לפתוח בקידוחי נפט מבטיחים, החליט איש העסקים למכור את כל אחזקותיו בחברה תמורת כ-76.6 מיליון שקלהסיבה למכירת המניות: הרב שמואל הלוי-וואזנר הורה ללייבוביץ' למכור את המניות כיוון שהחברה מבצעת את הקידוח גםבשבת.

 

הודעתו של חיים יענקל על מכירת המניות התקבלה בהפתעה בקרב הכלכלנים ואנשי העסקים, שלא הצליחו להבין מאיפה הוא שואב את הכח הגדול להפסד כה צורב, כיוון שמכירת המניות אז' פירושה הפסד כלכלי גדול, כאשר הוא נאלץ למכור את המניות בפחות מהשווי המקורי של החברה שנסחרת במניות הבורסה.

 

המכירה נעשתה כאמור, לאחר התייעצויות עם רבנים למציאת פתרון הלכתי, לעובדה שאסדות הקידוח פועלות שבע ימים בשבוע, וסותרת את עקרונותיו ויהדותו של חיים יעקב, הרבנים הורו לו למכור את מניותיו והחזקותיו בחברה, בכדי שלא ייזקף לחובתו חילול השבת ההמוני.

 

רבים הרימו גבה על החלטה של אדם להפסיד פוטנציאל עיסקי של מאות מליוני שקלים, רק למען עקרון של שמירת מצוות.

והנה חלפה לה שנה ותראו מה קרה, הנה הדיווח בגלובס:

 

איך הרוויח חיים ליבוביץ' 77 מיליון שקל מהקידוח של שמן?

 

חלום הבלהות של המשקיעים התממש במלואו: שווי חברת שמן צנח בכ-90% בעקבות כישלון קידוח "ים 3" ■ ליבוביץ' מכר את מניותיו בשמן חודשיים לפני תחילת הקידוח ב-2012 ■ הפיננסייר איתן אלדר גרף 8.5 מ' ש' בדמי ייעוץ


מי שמזוהה עם הקידוח אולי יותר מכל אדם אחר – הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שמשמש כיו"ר שמן – אמר אתמול לתקשורת כי "לצערנו לא הצלחנו להפיק נפט. כמובן שאנחנו מאוכזבים, חשבנו שנביא בשורה בתחום האנרגטי. יחד עם זאת אנחנו עוסקים בתחום שבו הסיכון גבוה"., שהודיעה אמש על כישלון קידוח "ים 3", קרסו בקרוב ל-90%, כשהן מושכות אחריהן שורה ארוכה של חברות ושותפויות הקשורות לקידוח במישרין או בעקיפין, שמניותיהן נפלו בעשרות אחוזים.

בקידוח "ים 3", כ-16 ק"מ מערבית לחופי אשדוד, הושקעו כ-175 מיליון דולר (כ-15 מיליון דולר מתוך סכום זה קיבלו השותפויות בחזרה מחברות הביטוח). משמעות הכרזת הקידוח כיבש הייתה קשה עבור המשקיעים בשמן, שחלקם הגדול מגיעים מקרב הציבור; בבת אחת נמחק הפוטנציאל לתגלית נפט משמעותית שאותה חזו הסקרים הסיסמיים שבוצעו טרם הקידוח, ואפסו התקוות, אשר התחזקו לאחר ששמן דיווחה בחודש שעבר על הימצאות נפט באיכות גבוהה בשכבת המטרה.

בבוקר שלאחר בשורת האיוב, המתינו המשקיעים לפתיחת המסחר היום כדי לראות מה ייוותר מההשקעה שלהם בשמן (המחזיקה בכ-77% מהזכויות בקידוח "ים 3"), כשבטרם הדיווח נסחרה החברה לפי שווי של כ-530 מיליון שקל. המסחר נפתח בירידה של 95%, שבהמשך התמתנה במעט, כך שבשעות הצהריים נסחרה שמן לפי שווי של 70 מיליון שקל בלבד.

ובכל זאת, יש גם מי שהרוויח בכל הקשור לשמן: חיים לייבוביץ', איש העסקים החרדי שהיה היזם שקיבל את הזכויות על המאגר מידי המדינה ב-2010, לא השתתף בגיוסי ההון שביצעה שמן לצורך מימון הקידוח, ובאוקטובר 2012, חודשיים לפני תחילת הקידוח, מכר את מניותיו (כ-18% מההון) תמורת 77 מיליון שקל. הסיבה היא שהוא חשש מחילול שבת, היות שהקידוח מתבצע גם בשבתות וחגים.

התורה משגעת אותי

רוצה לדבר על ישיבה או על כל דבר אחר ביהדות? 

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

הכלבלב הגאון שהביא כסף

ראובן העצני

זה קרה יום בהיר אחד.
קצב אחד, ששמר על חנותו, היה מופתע מאוד כאשר ראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הקצב ניסה להבריח את הכלב בכל מיני דרכים, אך הכלב חזר שוב לחנות.
לאחר כמה פעמים כאלה, התקרב הקצב אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו של הכלב. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."
הקצב הסתכל פנימה אל תוך פיו של הכלב, הפלא ופלא, היה שם שטר של 10 דולר. הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב.
הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב (השעה היתה שעת סגירה).
הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב. לאחר זמן מה הגיעו למפגש מסילת רכבת. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב.
לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.
בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות והערצה.
הכלב בדק את לוחות הדמנים ולאחר מכן התישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.
לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס.
בשלב זה נשאר הקצב פעור פה. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.
האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא את העיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלך הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.
האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, בעוד הקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.
לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.
שוב: חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. לא נשמעה שום תגובה מבפנים.
חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.
בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.
מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בטלויזיה!
ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השניה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות שלו."
מוסר השכל:
יש אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. הסתכלו סביבכם ותתחילו להעריך את מה שיש לכם.
בעבודה – תעריכו את אלה שעובדים תחתיכם.
בזוגיות – תעריכו את בן הזוג/בת הזוג
במשפחה – תעריכו את ההורים גם אם הם לא התיחסו אליכם כמו שרציתם
במשפחה – תעריכו את הילדים גם אם הם לא הניבו את התוצאות שרציתם
בחברות – תעריכו את החברים גם אם הם לא עשו את מה שרציתם
ומה לגבי עצמכם?
תעריכו את מה שאתם ואת מי שאתם. מיותר לשאוף להיות מישהו שאינו אתם.
פשוט תהיו אתם!

מרגש עד דמעות – כוס חלב ו-4 עוגיות בשווי 50 אלף$

פרופסור ארתור מילס הוא מנתח לב מומחה בעל מרכז רפואי ענק בארה"ב, מיליונר שמעסיק צוות ענק של רופאים וצוות מנהלה. הוא המספר את הסיפור הבא:
"הייתי יתום מאבי בגיל צעיר, אמא גידלה אותי כילד יחיד בעיר ניו יורק בשכונת קראון הייטס. היינו משפחה ענייה ביותר. עד פטירתו של אבי, אמא הייתה עקרת בית והפרנסה הייתה מצויה, אך כשאבא נפטר, נשארנו ללא שום הגנה.
הפכנו לעניים למרות שאמי עבדה קשה כעוזרת בית וקיבלה פרוטות. אמא עשתה הכל כדי שאראה נקי ואהיה לבוש היטב. יצאתי מדי יום אל בית הספר השכונתי שהיה לא רחוק מהבית, כשאני מטופח, מסורק ונקי. היו ימים שלא אכלתי ארוחת בוקר כי פשוט נגמר הלחם והמקרר היה ריק. 'כשתשוב הביתה, כבר אכין לך ארוחה טעימה', ניחמה אותי אימי ובימים כאלו לפחות קיבלתי ממנה תפוח או בננה להפסקה בין השיעורים בבית הספר.
הייתי תלמיד כתה ד', בן 10 בלבד, כשיום אחד יצאתי רעב מאד מהבית, כי כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמא נתנה לי קוביית סוכר להפסקה, והבטיחה לי שכאשר אשוב בצהרים, יימצא בבית לחם לאכול. הסוכר רק הגביר את רעבוני וחשתי שאני מתמוטט. למרות שהיתי תלמיד מצטיין שלא החסיר שיעור אחד, החלטתי הפעם לא לחזור אל הכיתה ולצאת לחפש אוכל אפילו באשפתות.
אף אחד מחבריי או ממוריי לא ידע על מצבינו האומלל, שנשמר בסוד כמוס על פי הוראת אמי. עזבתי את שער בית הספר, התרחקתי כדי שלא ייראו אותי וכשבטני מקרקרת מרעב עז, חשבתי איך וכיצד אמצא משהו לאכול.
לפתע עלה רעיון במוחי. חשבתי, מה יקרה אם אדפוק על דלת כלשהי של הבניינים הגדולים ואבקש פרוסת לחם. הרי אף אחד שם לא ממש מכיר אותי, אקח לי את הפרוסה וארוץ מיד חזרה אל בית הספר. וכך הרעב הקשה הוביל אותי אל בית אקראי. נכנסתי לחדר המדרגות שהיה נראה מטופח, וראיתי 2 דלתות, אחת מימין והשנייה משמאל.
על הדלת מימין היה ציור של נמר וזה קצת הפחיד אותי ולכן ניגשתי לדלת משמאל. הבטתי למעלה לעבר חור ההצצה, וראיתי את הכיתוב: 'משפחת מוריס ג'קסון'. הקשתי קלות בדלת ולבי נקש אף הוא מהתרגשות, ציפיתי כי הדלת תיפתח על ידי גברת ג'קסון, בדמיוני ראיתי אשה גדולה וכבדה, קיוויתי כי תיתן לי פרוסה ואברח מיד.
והנה, בפתח הדלת שנפתחה ניצבה ילדה בת גילי, חיוורת וחייכנית, שתי צמות ושמלה לבנה עם צווארון ורוד. נראה שגם היא הייתה מופתעת לראותני. 'חשבתי שהדוור דופק בדלת'. אמרה. 'מי אתה?' שאלה הילדה. הייתי נבוך. איך אבקש ממנה פרוסת לחם. מה היא תחשוב עליי? אולי מחר אפגוש אותה ברחוב, אולי היא בכלל שייכת לאחת הכיתות בבית הספר שלא הבחנתי בה, מה היא בכלל עושה כעת בבית, למה היא לא בבית הספר… 'אמממ… אני ממש צמא ולא מצאתי איפה לשתות, אולי תסכימי לתת לי כוס מים'. שאלתי ועיניי הושפלו לרצפה.
הילדה צחקה צחוק חביב ואמרה לי 'אצלנו שותים חלב ולא מים, רוצה?' 'כן, אם לא אכפת לך אשתה חלב' עניתי ועיני נפקחו לרווחה, זה זמן רב שלא שתיתי כוס חלב, החלב במקרר היה תמיד עבור כוס הקפה של אמא. הילדה השאירה אותי על סף הדלת ולאחר דקה שבה עם כוס חלב ובידה השנייה צלוחית קטנה עם 4 עוגיות. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' הצהירה בחיוך מקסים והגישה לי את הצלוחית.
הייתי המום. ביד רועדת לקחתי עוגייה וביד השנייה את החלב. בעודי שותה הציגה הילדה את עצמה 'שמי רוזלין, מה שמך?' במקום לענות, שאלתי אם אוכל להתכבד בעוגייה נוספת. 'העוגייה מאד טעימה', אמרתי. 'ודאי', ענתה הילדה 'הבאתי לך ארבע, הן כולן עבורך' טרפתי את העוגיות ורק כדי שהיא לא תשאל לשמי שוב, שאלתי אני אותה 'למה את היום בבית?' 'אני חולה, שוב קמתי הבוקר עם חום והורי לא הסכימו שאלך אל בית הספר, זה קורה לי הרבה פעמים', השיבה רוזלין בקול רפה ועצוב.
'ונשארת לבד?' שאלתי. 'לא, סבתא נמצאת איתי כאן, היא בקומה העליונה' ענתה. 'תודה לך, כעת אלך' אמרתי ויצאתי בחופזה את חדר המדרגות. הספקתי לשמוע אותה קוראת אלי 'לא אמרת לי מה שמך' אבל אני העדפתי שלא להשיב ומיהרתי חזרה אל בית הספר. שנים רבות חלפו מאז… סיימתי את לימודיי היסודיים בהצטיינות וכך המשכתי לתיכון.
שם, לקראת סיום הלימודים הוענקה לי מלגת מצטיינים ונכנסתי ללימודיםבאוניברסיטה כסטודנט מועדף ללא תשלום, תוך התחייבות כי אתרום בעתיד בעבודתי למחקר ולפיתוח בנושאים בהם אלמד. בחרתי את לימודי הרפואה ועשיתי בהם חיל. גם רעייתי היא רופאה מומחית בתחום הלב. אותו תחום בו אני התמחיתי וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול בו טיפלתי באלפי אנשים, בכל רמות הרפואה הנדרשות לחולי לב. אני כיום מנתח לב שחי בעושר ואושר עם רעיתי ושלושת ילדינו.
במרכז הרפואי שבבעלותי, קבעתי שכל מטופל המגיע אל המרכז, מתקבל על ידי צוות רופאים מקצועי שעורך תחילה את כל הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה, מוגש התיק לעיוני ויחד עם הצוות המומחה, מתגבשת דעה לדרך הטיפול הנדרשת לחולה. והנה בוקר אחד, מוגש אלי תיק רפואי של חולה ועל הכריכה מופיעה שמה 'רוזלין ג'קסון'.
הייתי המום. האם זאת היא? הרי שמה נחרט בזיכרוני היטב, גם כך הרי ניחנתי בכושר זיכרון מצוין. 'איפה החולה?' שאלתי את הצוות, בקול מופתע. 'כנראה במחלקה, כרגיל' השיב לי הרופא שישב לידי, ביובש.  'אני רוצה לראות אותה כעת' פסקתי וקמתי להפתעת הצוות שנותר על מקומו.
נכנסתי אל המחלקה ופניתי לאחות, 'היכן מיטתה של הגברת ג'קסון' שאלתי. האחות לא הייתה רגילה לפניה כזו כיוון שתמיד הייתי מוקף רופאים שהובילו אותי אל החולים בלי שאצטרך כלל לשאול היכן מיטותיהם. 'הגברת ג'קסון חולה מאד והיא בחדר טיפול נמרץ' ענתה מופתעת.
נכנסתי בשקט לחדר טיפול נמרץ וראיתי את רוזלין שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים. הבטתי בה והיא בי. כמובן שהיא לא זיהתה אותי כלל. גם אני לא הייתי בטוח שזו היא. 'מהיכן את?' שאלתי, 'מקראון הייטס' השיבה. 'מה שם אביך?' שאלתי 'מוריס, מוריס ג'קסון. למה אתה מתעניין? האם הכרת אותו?' שאלה רוזלין והנה החיוך, אותו חיוך מקסים שנחרט בזיכרוני פשט על פניה.
דמעות הציפו את עיני ומיהרתי לצאת את החדר. רוזלין טופלה במרכז הרפואי הענק שלי כשאני אישית עומד לצידה החל מעריכת הניתוח המורכב והמסובך וכלה בהתעניינותי כל הזמן במצבה ובשירותי המרפאה שהיא מקבלת. היא לא ידעה מי אני וכל הצוות לא הבין מה עניין מצאתי בחולה הצנומה והחלשה שהייתה כבר כמוני כבת 60.
המרכז היה גובה תשלום מיוחד מהחולים מעבר לביטוח הרפואי שלהם מכיוון שהוא נחשב לשירות רפואי פרטי. התשלומים הגיעו עד כדי עשרות אלפי דולרים. בסיומו של אשפוז וניתוח, הייתה המזכירה הרפואית מסכמת בתיק החולה את כל הטיפולים הרפואיים והשירותים שקיבל כמו כן ימי האשפוז היקרים ובתחתית התיק הופיע הסכום הכללי לתשלום. חודשיים טופלה רוזלין במרכז הרפואי שלי עד שהבריאה וחזרה לתפקד.
בסיכומי התיק שהכינה המזכירה הרפואית הופיע הסכום הכולל לתשלום 52,300 דולר. התיק הוגש אלי לעיון וחתימה סופית כמקובל. תחת השורה האחרונה שבה נכתב הסכום לתשלום. הוספתי בכתב ידי: 'הסכום שולם כבר לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות. פרופ' א. מילס'. לפני כמה חודשים נפטרה רוזלין שהייתה חולת לב מלידתה. הניתוח שערכתי לה העניק לה 5 שנות חיים נוספות. כעת שנפטרה, הבאתי את הסיפור לידיעת הציבור."

שבת ישיבה בקריית מלאכי

עשרה בני נוער משתלבים בימים אלו בעולם הישיבות בעקבות שבת ישיבה מרגשת בישיבת 'קריית מלאכי' בראשותו של הרה"ג רבי יהודה עמית שליט"א. אל שבת הישיבה המיוחדת שהתקיימה בשבת קודש פרשת קורח, הגיעו כחמישים צעירים מבכירי המדרשיות בהם פועלים פעילי 'אחינו'מרחבי הארץ, כשהמטרה הייתה לאפשר לבני הנוער להיחשף לעולמה העשיר של הישיבה.

הנערים שנבחרו להשתתף בשבת, הם אלו שראו בהם פעילי אחינו כבעלי פונטציאל גבוה במיוחד להיקלט בישיבה על פי רצינותם והתמדתם בהגעה למדרשיות כמו גם פעילות מיוחדת שנעשתה עימם לאורך כל התקופה האחרונה בתחום לימוד הגמרא, לימוד בחברותות והכנה מיוחדת להבנת האוירה המיוחדת של עולם הישיבה.

הצעירים הגיעו אל השבת מראשל"צ, בת ים, קריית גת, אשקלון ואור עקיבא וכבר בערב שבת הם היו לחלק מתלמידי ישיבת קריית מלאכי. לאחר תפילת ערבית וסעודת שבת מרגשים במיוחד התקיים עונג שבת אל תוך הלילה כשבליווי שירה אשר פרצה מהלבבות ההומים שוחח ראש הישיבה הרב עמית שליט"א עם הצעירים המתחזקים על נושאים שונים הנוגעים אליהם התלבטויות והתמודדויות כגון המשך לימודים, גיוס, התאקלמות בישיבה ושאלות בנושאים שונים.

את השבת סיימו הנערים בשעה מאוחרת של מוצאי שבת לאחר שבת גדושה בתפילות, שירה, לימוד משותף עם תלמדי הישיבה והאזנה לשיחות מרבני הישיבה. לאחר השבת, החלו פעילי 'אחינו' המלווים את הנערים בשנים האחרונות לספק מענה לשאלותיהם הסקרניות של הנערים אשר השבת הדליקה בהם ניצוץ שקרא להם להישאר בישיבה. פעילות נמרצת זו הובילה לכך שכאמור, עשרה צעירים החליטו על כך שביתם הוא הישיבה ובעקבות כך פעילי 'אחינו' עמלים על שילובם בישיבות התואמות את צרכיהם.

השבת התקיימה במסגרת מערך שבתות הישיבה אותו מקיים ארגון 'אחינו'. במסגרת שבתות אלו, מגיעים צעירים מכל רחבי הארץ לישיבות למשך שבת אחת אשר משנה את חייהם לצמיתות. במהלך השבת נחשפים הצעירים אשר גדלו במשפחות ובמוסדות חינוך הרחוקים מעולם היהדות כמטחווי קשת, לעולם העמוק והמרתק של התורה הקדושה, עולם הישיבות הקדושות. בעקבות השבתות הללו שהינן חלק ממערך הקירוב של 'אחינו', השתלבו במהלך השנים מאות בחורים אשר הוקסמו מעונג האדיר של הישיבה- בישיבות קדושות. עשרות אברכים יראי שמיים יכולים להעיד שאת משפחתם התורנית הם הקימו אך ורק בזכות אותה שבת לפני שנים, שבת מרגשת אשר בעקבותיה, ככדור שלג אדיר, הם שינו לחלוטין את אורח חייהם והשתלבו בחברה החרדית.