בשנות נעוריהם של האחים שץ, לא היה איש מאמין שיבחרו לעצמם מסלולים שונים כל כך בחייהם. כל כך קרובים היו זה לזה כמעט תאומים סיאמיים. מלבד הפעילויות הרגילות שעושים אחים יחד, כמו לשחק בכדור, ללכת לטיולים ארוכים ולבנות בתים על עצים, רוג'ר ומייק פשוט נהנו להיות זה במחיצת זה, אפילו בלי לעשות דבר. הם היו החברים הטובים ביותר, ולא רצו שהדבר ישתנה לעולם. אם הכל היה מתנהל כמתוכנן, הם היו הולכים יחד לקולג', חוזרים הביתה, מתחתנים ומתיישבים לגור בבתים במרחק חמש דקות הליכה זה מזה.
אולם במהלך השנים קרה משהו ששינה את פני הדברים. עולם מלא הפתעות.
האחים שץ היו חברים בטמפל הרפורמי המקומי. שניהם היו מעורבים בתכניות שמימנו הנהלת הטמפל ונטלו חלק פעיל בכל הפעילויות המיועדות לבני הנוער. כשהציעה ההנהלה למשתתפים הצעירים כרטיס טיסה ללא תשלום לישראל, מייק ורוג'ר (או רוג' בפי חבריו) קיבלו את ההצעה בהתלהבות, וציפו לחופשה מדהימה.
הם טסו לישראל, ושום דבר לא חזר להיות כשהיה.
אחרי ששצפו עיניים בגולן, בגליל ובנגב, המשלחת נסעה ירושלימה.
רגע אחד עמדו שניהם ברחבת הכותל, נועצים מבטם באבנים העתיקות ותוהים על מה ההתרגשות הגדולה, ובמשנהו אדם מזוקן עם חליפה שחורה וכובע שראה זמנים יפים יותר, ניגש אליהם בחיוך ידידותי ובלחיצת יד חמה.
"שלום, חבר'ה", הוא קרא אליהם, "אולי במקרה אתם רוצים לשמוע שיעור מרתק על יהדות?"
"תודה אחי", הם ענו לו, "אבל אנחנו יוצאים מכאן בעוד עשרים דקות, ואחר כך נעלה שוב לאוטובוס לסיור בכמה מהכנסיות בעיר העתיקה".
האור בעיני האיש הועם מעט מששמע את תשובתם.
"ואולי היום בערב? איפה אתם מתאכסנים?"
הם נקבו בשם האכסניה.
"נתראה בהמשך", אמר להם.
"שיהיה", הם ענו, משוכנעים שזו הפעם האחרונה בחייהם שהם פוגשים בו. אולם בערב הופתעו לגלות אותו ממתין להם. רוג' העדיף להישאר לשחק פוקר ושש-בש עם חבריו, אבל מייק בחר להיענות להזמנתו של האיש. היה בו משהו בלתי מוסבר – אולי הקבלה חסרת הסייג ששידרו עיניו, אולי השמחה הכנה או השלווה השקטה שקרנו ממנו.
יהיה אשר יהיה, מייק הרגיש שהוא נמשך אל האיש כמו ברזל אל אבן שואבת. הוא הצטרף לשיעור שמסר היהודי עוד באותו ערב בבניין ישיבה עתיק. שריקות הרוח הירושלמית הסתננו מבעד לסדק באחד החלונות השבורים, והישרו איזה קסם באוויר. משהסתיים השיעור ידע מייק ללא צל של ספק שהוא אינו אותו בחור שהיה שעה לפני כן, כשנכנס למקום.
משהו השתנה בו. המילים של הרב הדליקו בו גחל עמום.
כשנסעו בני הקבוצה לשדה התעופה בדרך חזור, ליווה אותם מייק עד שער היציאה, אך נותר מאחור. הוא ניסה להיפרד מאחיו לשלום, אך רוג'ר שץ לא אבה לדבר אתו. הוא טען שאחיו השתגע, והורה לו שלא להתקרב אליו עד שיחזור לעצמו. לבסוף נאלץ מייק להביט באחיו המתרחק, עצב איום בעיניו ולבו עמוס ברגשות סותרים.
מייק משך בכתפיו ועלה על מונית שירות חזרה לירושלים. הוא מעולם לא למד תורה והיה לו הרבה להשלים. הגיע זמן להתחיל.
ומה עם רוג'ר? אמנם הוא העמיד פנים כנרדם עשר דקות לאחר תחילת הטיסה, אך למעשה בכה חרש מרגע ההמראה ועד חמש דקות לפני הנחיתה. למרבה האירוניה, רוג'ר אפילו מצא את עצמו מתפלל שאחיו יחזור הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
רוג'ר חש שהפרידה הזו עוצמתית… הוא לא ידע עד כמה.
* * *
מייק.
הסימטה הירושלמית צרה, צרה מדי למימדים האמריקנים שמייק רגיל אליהם. היא מדיפה ניחוח של זעתר ונענע וטיגוני קציצות חריפות. לא יודע למה, אבל כדוריות הדם שלו זועקות בתוכו: "נולדת כאן בני, כאן הבית שלך".
הוא אמנם אמריקני מלידה, כדורסל, אגרוף, בידור ריקני סינטטי, אבל האבן הירושלמית המסותתת כמו שלחה לעברו כפות ידיים אוהבות לחבקו, לאמץ אותו אל ליבה.
זה הוא שגילה את אלוקים, או שאלוקים גילה אותו? מה שברור, מייק הבין והרגיש שסדק ענק נפער בינו לבין אחיו האהוב רוג', אולי גם לבין הוריו, שנדהמו מן ההחלטה המהירה שלו, יהיו שיגידו תזזיתית, להישאר כאן בישיבה, ולעטות עליו את הסממנים של יהודי חרדי: חולצה לבנה, מכנסיים כחולים כהים, וחוטי ציצית מתנופפים, שעדיין לא הבין את פשרם.
"אולי אחרי החתונה תחזור בתשובה?" ניסתה אמו להשחיל סוג של עמדה בעד, אבל עם נופך דק של נגד.
"מה בוער מייק? כל החיים לפניך, תוכל לעשות כאן תואר ראשון ביוניברסיטי ולשמור מצוות, יש בניו יורק המון חרדים, דת זה דווקא דבר טוב..". ניסה אבא למצוא מסילות ללבבו של בנו הצעיר, שהיה נחרץ, אך עם זאת עדין נפש.
"אבא ואמא, אני כל כך אוהב אתכם, אבל כאן, בירושלים, באווירה של ארץ ישראל, לימוד התורה הוא BEST THE , הדבר האמיתי, שהכי חודר ללב".
"אבל רוג כועס עליך מאד… הוא ממש שבור שנעלמת מחייו", לחשה האם לתוך שפופרת רחוקה אלפי מילין, לא רק פיזית. "הוא קיבל קשה מאוד את המעבר שלך ליהדות קיצונית, מה היה רע לנו בקהילה הרפורמית מייק?..".
מייק העדיף לשתוק, הוא לא רצה לפתוח במסע של הכפשות על אותם אפיקורסים נעימי-סבר ושנוני מבע, אשר הצליחו לבולל לעומק הכאוס האמריקאי מיליוני יהודים. הרב 'שלו', מי שהאיר לו את חשכת הדרך, מאיר שוסטר, הזהיר אותו בכל לשון: "לעולם אל תעביר ביקורת על הוריך, ולא על אחיך. אל תשכח, אתה הוא שחצית את הקווים. אתה הוא זה שבהחלטה 'פזיזה' מבחינתם, נותן להם את התחושה להם שדרכם מוטעית, שחייהם לריק. אתה לא יכול להיות בעמדה של מוכיח בשער, עדיף שיגיעו לכך בעצמם, בלי פילוסופיות ו'עידודים' מצידך. שתבין מייק, גם יהודי הכי רחוק, חילוני, רפורמי, אפילו מומר להכעיס, יודע בסתר ליבו שנוטרי המצוות החרדים לדבר ד', הם נושאי הדגל האמיתיים. התחושה הפנימית שקשה להם לשאת אותה – צועקת מתוכם 'הצטרפו לאמת ולנושאי דיגלה' אבל החושך החומרי וקרונות תאוותיו כובלים אותם בעבותות להוויה המתירנית".
שלושה חודשים שהוא תלמיד מן המניין בישיבת "כבשן התלמוד", גומע בשקיקה סוגיות למדניות מפולפלות, נכבש כמו שיכור ולא מיין לעוצמתן של הגיונות וסברות מגנזי המלך.
"אין לי ספק שרוג היה נהנה מן הסברות הללו", לוחש לעצמו. "עם מוחו המבריק, רוג היה מנווט כמו ספן מיומן במצולות התלמוד שולה פנינים צולל ועולה. הוא הרבה יותר חכם ממני".
מייק הירשה לעצמו לבכות ולהרטיב כרית. הוא בסך הכל נער בן 17.5, רחוק מהוריו, מאחיו האהוב, מתגעגע, כמו עלה נידף לצמרתו, כמו פרח קטוף לגבעולו. אוי, כמה קשה לו. פתאום הוא תוהה על הראשונות, חושש שהמעבר הפתאומי היה אולי חד ומהיר מדי. "אני לא מחזיק אותך בכוח" מסביר לו הרב שוסטר, "אצלנו בכבשן, הכל פתוח. אבל קח בחשבון שאם יצאת, חזרת לארץ האפשרויות האחרות וספק אם תחזור משם".
הכֵנות של הרב שוסטר לפתה את נשמתו של מייק. הוא ידע בסתר ליבו שהרב צודק, ונאבק עם עצמו וערגתו. בשעות שלמד הוא שכח הכל, התלמוד הפך לביתו הראשון וחדריו העלומים ביקשו שיפרוץ אותם ויגלה עוד אור עמוק של חכמת אלוקיו, אבל בלילה הוא בכה והתגעגע.
בחודש הרביעי לשהותו בישיבה הוא נשבר.
"אני חוזר". מלמל לעצמו והזמין מקום לטיסה 907 היוצאת באשמורת הבוקר בליל שני. הוא לא הודיע דבר לרב שוסטר, ואף לא התייעץ עמו. בחצות התעורר, ברך ברכות השחר ואחז בשני תיקיו. לילה ירושלמי צונן ליטף בטלליו עיר קדושה ומתפללת, עיר כמהה לגאולה. הוא צעד לעבר ביתו של רבו, להודיעו שעוד מעט הם נפרדים. הוא ידע שימצאהו ער, כמו תמיד. אכן כך, מבעד לחלון הבית הקטן, הוא הבחין ברבו רכון על הסטנדר ומנגן סוגייה, מסביבו הררי ספרים.
הרב שוסטר מעבר לגדלותו התורנית, היה יהודי שנתן מעצמו לאחרים. כמו מנורה קורנת וחמימה שפרפרי החופש נהנו להתבשם מיושרתה ומתיקותה.
מייק ניצב מול הדלת, תוהה אם לדפוק או לא לדפוק. לעזוב, או לא לעזוב. הוא חש שגופו ונשמתו הופכים קרעים קרעים, געגועים געגועים, לאבא, לאמא, לרוג', לישיבה, לגמרא, לרב שוסטר.
איפה הוא חי? כאן? שם? ריבונו של עולם אני טס? הוא הרים את ידו הימנית, נער כבן 18 – אחז במזוזת הבית ושאף אויר לריאותיו. עוד רגע אחד ומתגבשת בו החלטה בלתי הפיכה, חפוזה אבל לא נחפזת: "אני לא טס לארצות הברית. אני נשבע בדעה צלולה, בדעת בהירה. מי שירצה לראותני יצטרך לבוא לישראל", הוא הירפה את כף ידו וחש הקלה. הסתובב לאחוריו וצעד לאיטו לחדרו בדירה המושכרת. אף אחד לא יידע על הדרמה המטלטלת, אבל הוא יצא ממנה חזק יותר, החלטי יותר, בוגר.
מייק התיישב במטבח הדירה, פתח את הגמרא שלו, ניסה להתעמק בה, אך לשווא. הוא לא היה מרוכז. השבועה הזו טילטלה את נפשו כמו אוניית עץ קטנה בים סוער.
צורך עצום להביע את סערת נפשו החל לפעפע בו. אחרי רגע הוא מצא לעצמו מנוחה.
מחוגי השעון נעצרו על השעה שלוש לפנות בוקר.
מאז נעצר גם שעונו הפנימי. כאן הוא נותר, וסרב לחזור לארצות הברית אפילו לגיחה קצרה.
שנתיים אחר כך הוצע לו שידוך ראשון. הרב שוסטר סיפר לו על נערה אמריקנית שעברה תהליך דומה לשלו, שמה מדלן, אך היא עברתה את שמה לחנה דליה.
בגיל 20, תחת כיפת השמים זרועת הכוכבים, נישאו למול הכותל המערבי מיכאל וחנה דליה. הוריו של מיכאל מחו דמעה, מהתרגשות, אולי אף מתמהון למראה בנם המזוקן שדמה כבר לאברך משי לכל דבר.
"איפה רוג'?" שאל מיכאל. "ניסיתי להתקשר אליו עשרות פעמים, שיגיע. השארתי לו המון הודעות. איפה הוא אמא?".
"רוג' אמר ש..". אמו פרצה בבכי.
מאוחר יותר הסביר אבא למיכאל, במילים הכי עדינות שניתן להעלות על השפתיים ש"רוג'ר מרגיש שאין לו אח… אתה מבין מיכאל, אתה מבין?"
מיכאל הבין בכאב ובצער קורע לב שאחיו מתנכר אליו, אבל מן השמים גלגלו לפתחו אישה נאה וחסודה, לבנות עמה בית יהודי נאמן בירושלים הנצחית, המאחדת נשמות.
* * *
רוג'ר.
השנים הבאות חלפו במהירות של חלום. רוג'ר הלך לקולג', אחר כך לבית ספר לעיתונות. לא היה עליו להקדיש יותר מחמש דקות של מחשבה לגבי המקצוע שבחר. מאז ומתמיד ידע שהוא רוצה להיות עיתונאי. הוא רצה לראות ולחוות את העולם, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר דרך עדשת המצלמה או נקודת תצפית של כתב.
היה לו מוח חד והוא ידע להגיע ישר ללב העניין באופן שהותיר את עמיתיו הרבה מאחור, מתאמצים להדביק את הקצב. כשהגיע לגיל עשרים וחמש, כבר זכה רוג'ר שץ בפרס פוליצר היוקרתי והיה בדרכו המהירה להצלחה.
הוא כתב לעיתונים הגדולים ביותר, 'טיים', 'ניוזוויק', ה'ניו יורק טיימס', והפך לכוח שחובה להתחשב בו. כישוריו כעיתונאי הובילו אותו לכל רחבי העולם והוא תיאר באומנות זוועות מלחמה, רעב, התפרצויות געש ועניינים של דת באופן שלפעמים שינה את הלך מחשבותיהם של הקוראים. בכוח עטו מפיק המרגליות שינה מאזנים כספיים והשפיע על ערך מניות.
הוא התחתן עם ג'ניפר אטלס, בחורה עשירה מאוד שפגש בקולג'. הם נישאו בבית הוריה שבלונג איילנד ומאות אנשים השתתפו בחתונתם. באופן חריג התיר אחיו מייק את שבועתו והגיע לחתונת אחיו, וניסה 'לתפוס' אותו לשיחה מלב אל לב, אבל רוג'ר סירב לדבר אתו.
"אין לי זמן לפאנטיים", היו מילותיו.
"אבל הוא אחיך והוא אוהב אותך", שידלה אותו אמו.
"כשיתנהג כמו האח שהכרתי בעבר, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו", השיב בקצרה. הוא לא היה אדיש לאחיו. ההיפך הוא הנכון, הכאב נגס בו בכל פה, וגרם לו להשקיע את כל כולו בעבודתו. לרוג'ר וג'ניפר נולדו שלושה ילדים, אך ככל שניסה, לא הצליח להגיע ללבם.
היכן האמביציה והמרץ שלהם? למה הילדים של היום מסתפקים בבינוניות שכזו? כעבור שנים אחדות, הלך בנו הבכור והתארס עם בחורה לא יהודיה. הדבר הטריף את דעתו והרחיק אותו יותר ויותר מביתו. החלק הגרוע ביותר היה שלא יכול היה אפילו לנזוף בבן. ככלות הכל, הוא גידל אותם כמו גויים, ומה ציפה שיקרה? למרות הצער שגאה בו, המשיך רוג'ר שץ להיאבק על יוקרתו המקצועית ודחק את כל הכאב עמוק עמוק בלבו.
רק פעם אחת, כאשר שהה באיי הפיליפינים בסיקור צונמי שהחריב חצי תריסר איים, נשבר רוג'ר שץ, העיתונאי בעל השם העולמי, ובכה על מה שיכול היה להיות. היה זה בשעת לילה מאוחרת, הוא שתה משקה חריף ולפתע העצב והזעם גאו בו כמו גל צונמי ענק וצורב. הוא בכה כמו תינוק.
"הכל שייך לעבר", הוא אמר לעצמו. אך ככל שניסה להכחיש, אי אפשר היה להתעלם מהנתונים. הוא הולך ומתבגר, והגעגועים לאחיו החרדי מישראל רק גוברים.
* * *
משהו חדש התחיל בחייו בסתם צלצול סלולרי.
מעבר לקו הייתה עורכת ה'וול סטריט ג'ורנל'.
"מר שץ?".
"כן?".
"מדברת קייט ון בורן, עורכת ראשית".
"מה המצב?".
"מעולה, רוג'. הכל עשר".
"מה אני יכול לעשות בשבילכם?".
"אנחנו רוצים שתעשה לנו כתבה".
"תצטרפו למועדון".
"כן, אנחנו יודעים שאתה מלך הכתבים, אתה לא צריך לזרות מלח על הפצעים".
"איזו כתבה?"
"כתבת סוף שבוע ענקית על החרדים בישראל".
רוג'ר שץ נאלם דום.
"אתה אתי רוג'?".
"כן, אני רק חושב". (על אחי. אחי החרדי.)
"אנחנו רוצים שתתחיל את התחקיר שלך בטיסה לישראל בעוד מספר ימים".
"למה? אמור לקרות שם משהו מיוחד?".
"כן, המנהיגים של החרדים בישראל קראו להם להתאסף בירושלים. הם קוראים לזה 'עצרת המיליון'. אנחנו רוצים שתהיה בירושלים בזירת האירוע. אירועים כאלה אינם מתרחשים כל יום. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כמו שצריך. מסכים?"
"מסכים".
* * *
מייק.
הרב מיכאל שץ הוא אישיות מאד מוערכת בקרב קהילות הדרום. לפני כ – 25 שנה הוא הגיע לכאן, לעיירה המדברית הקטנה, אברך צעיר עם רעייתו ושני עוללים. מעבר להתמדתו כאברך מבריק, "עילוי ממש" כהגדרת רבותיו, הוא החל למסור שיעורים למבוגרים ובני נוער. בעגה האמריקנית, עם רי"ש מתגלגלת והמון הומור מחויך, הוא הפך למגנט רוחני למאות צעירים ומבוגרים מעיירות וכפרי הסביבה.
"השיעורים של הרב שץ" הפכו למותג לכל מי שרצה להתבשם מיהדות בשפה רעננה, טובת לב ושובת לב כאחת. מפעם לפעם כדי לחזקם הוא תיאר להם את נעוריו כילד אמריקני עם עתיד של אקדמאי מבריק בשדות החולין של ארץ האפשרויות, ואת הנס הגדול שהתרחש עמו מול הכותל המערבי, איחוד הנשמות עם הרב שוסטר.
"מה זכו הרפורמים שדווקא הם שלחו אותי לארץ הקודש?" תהה. כשהיה מעלה שפתותיו את שמו של הרב מאיר שוסטר זצ"ל נצצו עיניו מהתרגשות.
"רבי ומורי היה יהודי מורם מעם. גאון בתורה שחי בצניעות ובפשטות שראוי לקנא בהן. כמה שעות ביום, בעיקר בכותל המערבי בין תפילה מנחה לערבית, הוא חיפש תועי-דרך שכמוני כדי להצילם מן השמד הרוחני. כל יהודי אובד היה עבורו יהלום נוצץ שיש לקבעו על כתרו של מלך. בזכותו נשארתי כאן בארץ, וזכיתי להקים משפחה לתפארת. ברגעי המשבר הקשים, כמעט וביקשתי לברוח מכאן, אבל דמות דיוקנו שהשתקפה לעיניי מן החלון, לא נתנה לי. תורה, ורק תורה, הוא החדיר בי, ועם הגעגועים צריך להסתדר. אתם אחיי האהובים, ילידי ארץ הקודש הינכם, מה לכם להסתובב בשדות זרים שאין מה ללמוד מהם, ועתה הבה ונלגום מצוף התורה".
לא, הוא מעולם לא הזכיר בסיפוריו את אחיו העיתונאי הפופולרי, שנמוג ונעלם לו מחייו ולא רוצה לשמוע ממנו. הצלקת הזו עדיין דיממה, והוא לא ידע כיצד לרפאה. הרב מיכאל שץ היה מומחה גדול בהשכנת שלום בית ובקרוב לבבות, אבל מסילות לליבו של אחיו, בשר מבשרו, דם מדמו.
לא מצא. הניסיונות לקרבו עלו תמיד בתוהו. משפט המחץ היה חוזר אליו בוריאציות שונות דרך הוריו או דרך מכרים משותפים: "הוא פנאט שחור. שיחיה את חייו בלעדי".
* * *
ממשלת הזדון הישראלית החלה מחוקקת חוקי רדיפה נגד לומדי התורה. להט החרב המגייסת החלה לאיים על רבבות צעירי הצאן בארץ הקודש, אשר רבים מהם זכו להיכנס תחת כנפי השכינה עקב פעילותו הנמרצת של הרב שץ. בין השאר היה שץ פעיל מרכזי של אירגון הקרוב "אחים לדרך", אשר חימם את לב הצעירים ודאג לרשמם לישיבות הקדושות.
ותהום הארץ.
גדולי הדור הכריזו על קיום עצרת תפילה גדולה בירושלים ושם יזעקו "השם הוא האלוקים", ויטלטלו ברגשתם את שערי הדמעות, עד שיגיעו לכסא הכבוד, לבקש רחמים מלפני המלך שיפורר את הגזירה החתומה בטיט.
"אל-תגעו-במשיחי", תהדהד הקריאה.
"אנחנו צריכים להיחלץ לעניין, כאיש אחד בלב אחד" הסביר הרב שץ לתלמידיו, "כדי לאחד לבבות למען אבינו שבשמים, שהרי אחדות היא המפתח לכל הברכות. אחדות היא אחווה ושלום ורעות, ובכוחה לחולל את הבלתי יאומן".
20 אוטובוסים גדושים מילאו תלמידי הרב שץ, ופניהם ירושליימה.
"שנים רבות שלא פקדתי את ישיבת 'כבשן התורה'", הרהר הרב מיכאל בינו לבין עצמו, "מאז יצאתי מהישיבה, לא דרכה רגלי על מפתנה. שם גדלתי, בין הכתלים הללו. אחרי העצרת הגדולה, אלך לשם, ללמוד, להצטנף סמוך לכותל המזרח, מול הפרוכת התכלכלה, ולשקוע בנוסטלגיה רוחנית מבורכת".
"השם-מלך-השם-מלך-השם-ימלוך-לעולם ועד", זעקו הרמקולים. נחילי יהודים יראי אלוקים מסתופפים ומצטופפים באקלימה הנשגב של העיר שחוברה לה יחדיו, ושופכים צקון לחש לאביהם שבשמים שיגן על כולם. על הטועים והבוהים, ועל צאן קדושים, שהלוא בספינה אחת אנחנו על ים סוער וחורש רעה, ולא ניתן יד לקודחים להטביענו. וגם אם ידם עתה על העליונה, מי יעמוד בפניך מלכנו, אדרבה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
הרב מיכאל שץ הביט סביבו, ובין פרק תהלים למשנהו, חיבק בעיניו את מאות תלמידיו הצעירים, אלה שבאו מרחוק, לא רק מן הדרום הרחוק, כדי להזדהות עם האמת, ועם מי שנתנה.
כמו רבים וטובים הוא בכה. לא רק על עצמו, גם על הכלל. בכה על הוריו, ובעיקר על אחיו שהרחיק נדוד, והחיים שבקצב טיסתם מתקרבים לישורת האחרונה של המרוץ.
* * *
רוג'ר.
כמה זמן לא היה בישראל. הכל נראה שונה. מודרני. בתל אביב נבנו גורדי שחקים. בדיוק כמו בניו יורק. אז מה, מי צריך ניו יורק נוספת?
שץ ואנשי צוותו הזמינו כמה דירות במלון מזרח ירושלמי. הוא נזכר שחלף על פני בית המלון הזה לפני שנים רבות בגלגול אחר – יד ביד עם מייק… הזיכרון התבהר במוחו – הוא שיחזר כל פסיעה, כל תנועה, כאילו היה זה אתמול. הם צחקו ביחד, כפי שהיו צוחקים תמיד, עד שמייק עזב אותו והוא שכח איך צוחקים.
עצרת הענק נקבעה ליום ראשון.
הם יצאו מבית המלון השכם בבוקר ופנו למקום, בוחרים לעצמם נקודת תצפית מצוינת על אחד הגגות.
העצרת אמורה הייתה להתחיל בארבע.
בשלוש וחצי כבר החלו להתאסף מאות אלפי אנשים ברחובות הסמוכים. הקהל היה רגוע ושליו. רוג'ר ראה הפגנות המוניות בעבר. פעם במצרים כמעט נדרס למוות על ידי ההמון, אבל לא המון כזה. לכאן הם הגיעו לתכלית מסוימת. על כל פנים ניכרה מטרה של שלום. נדמה שהם צועקים ללא קול ומבקשים שלום.
עננים התאספו בשמים – עמוסים, מלאים וכבדים, כאילו עומדים להתפקע ולשטוף את הקרקע הצחיחה. אט אט אך בלי הפסקה הלך הקהל וגדל.
אלו היו החרדים. האנשים שגזלו ממנו את מייק. הוא חש בזעם עצום מתפרץ מתוכו כלפי אותו רב עלום שחטף את אחיו הצעיר מתחת לאפו. כל אלו נידמו לו כרבנים רבנים, ים של רבנים שחוטפים נערים.
הוא חיכה לקריאות מתלהמות, לצעקות, לצווחות, לקטטות. הוא חיכה לשאגות כעס של אספסוף סורר חסר שליטה וצמא לדם. אך אלה לא הגיעו. במקומן שמע קול. קול בוטח שמגלם שלמות. קול של תפילה.
הוא הכיר את פרק 'אשרי'. זכר במעומעם מהי תפילת מנחה.
החזן פתח בתפילת 'קדיש', ולמעלה מחצי מיליון איש ענו אמן. לבו ניתר. שפתיו נעו יחד אתם כמו מעצמן. החזן סיים לומר קדיש ובאותו רגע נשמע אמן רועם, ואז ירדה דממה מוחלטת על למעלה מחצי מליון אנשים. הם עמדו והתנועעו במקומם, שקועים בתפילתם, אינם נותנים את דעתם לכך, כי הם חלק מהמניין הגדול ביותר בעולם.
רוג'ר ידע שהוא לא ישכח לעולם את רגע הדממה הזה, דממה שנשמעה לו רועמת יותר מכל צליל ששמע אי פעם. השקט העוצמתי הזה, איים לבלוע אותו.
צוות הכתבים הסריט את האירוע. את התפילות. את קולות הרבנים המתחננים להבנה ולאחדות. את ההחלטות. ולבסוף את הריקוד.
האספה התקרבה לסיומה הצפוי.
קול בוטח הקריא את רשימת ההחלטות של גדולי ישראל. ברכה נאמרה ונענתה ב'אמן' רועם. שירה. ריקודים. היו אלה רגעים מהסוג ששווה לכל אחד לאחסן במאגר הזיכרון ולשמר לנצח. את העוצמה של מה שאפשר להשיג כשמיליון אנשים מתאגדים סביב מטרה אחת, בשורה לימים שיוכלו לבוא.
* * *
הרב מיכאל שץ עשה את דרכו בין הקהל ההולך ומצטמצם דרך קבוצות אנשים המנסות להתברך מפי גדולי ישראל. הוא חלף על פני שוטרים שחייכו בסלחנות אל הקהל שלא גרם להם שום טרחה. הרעיון שהנץ במוחו ביום הקודם משך אותו כבעבותות חזרה אל עברו, אל זמן שבו היו חייו פשוטים ומלאי סיפוק. הבניין הישן סמוך לרחוב שמואל הנביא קרא לו אליו, רומז לעברו בזרועות ישנות ודהויות מרוב ימים, ובכתלים שלא טעמו טעם צביעה מזה זמן רב.
הישיבה שלו.
המקום שבו נפרד מרוג'ר לפני שנים רבות כל כך.
השאלה ריחפה במוחו; האם הכל נשאר כפי שהיה למשך שנים רבות כל כך?
האם יש סיכוי כלשהו שהכול נותר כפי שהניח אותו?
ידיו כוסו בזיעה והוא מחה אותן במכנסיו. הוא העיף מבט על דמותו במראה של מכונית שחנתה בשולי הדרך. זקנו כבר כמעט האפיר, קמטים רבים בפניו, חוויות חיים רבות נשקפות מעיניו. כן, השיב לדמותו בהנהון, אלה עיניים של מישהו שחי באמת.
הוא פנה בעיקול הרחוב לרחוב שבו ממוקמת הישיבה ונשם נשימה עמוקה. הגיע הזמן לעמוד אל מול העבר.
* * *
רוג'ר שץ הוביל את צוותו בינות לקהל. בזמן שהלכו צילמו והסריטו ללא הרף. האנשים באמריקה יאהבו לשמוע ולראות את המחזה. הם יתמוגגו על כל הסיפור כמו על גביע גלידה מתוק. מבחינתם השליחות שלו זהה למשימת צילום ילידים ביערות אפריקה.
אבל ה'ילידים' האלה הם בני עמו.
דקירה קטנה של חרטה הזדחלה ללבו.
"אולי היית פזיז מדי לפני שנים רבות…?" שאל את עצמו.
הוא נזכר בספר שהושיט לו מייק כשנפרדו (לא) לשלום.
"קח אותו בבקשה", מייק התחנן אליו, אך הוא הניע ראשו לסירוב. מייק לא הירפה. הוא הושיט לאחיו את הספר, בתחינה שיואיל לקבל את מתנתו ואת אהבתו.
"השתמש בו, רוג', פתח אותו, קרא בו", הוא הפציר בו.
"מה זה בכלל?" הוא צעק בכעס.
"ספר תהילים".
"מה זה ספר תהילים?".
"מילים שילוו אותך בזמנים קשים. תראה, יש כאן תרגום לאנגלית".
באי רצון הוא נטל את הספר, תחבו לתחתית תרמילו והשליך אותו לארון כשהגיע לביתו. למען האמת, אפילו לא זכר אותו כל אותן שנים. רק כאשר ארז את חפציו לקראת הנסיעה לישראל ומטר של זיכרונות הלם בו, הלך לחפש אותו. בדחף של רגע, החליט לקחת אותו למסע.
כעת הושיט ידו לתיקו. היה לספר מגע כשל ספר חדש, למרות כל השנים שעברו עליו. הם הגיעו לרכבים שהמתינו להם ברחוב צדדי.
"לאן נוסעים, רוג?" שאל הנהג.
"למזרח ירושלים. למלון".
לפתע חש רוג'ר שץ עייף כפי שלא היה מעודו. הוא עצם את עיניו ונרדם.
'אמן' של מיליון יהודים מהדהד במוחו כמו מנגינה של שיר ששכח מזמן.
* * *
הטנדר שנשא את הכיתוב PRESS פנה מרחוב שמואל הנביא לכיוון מזרח ירושלים. השמש נטתה לשקוע. משב רוח נעים הסתנן מבעד לחלון ורוג'ר פקח את עיניו.
"כמעט מגיעים", אמר הנהג, תוך שהוא מנסה לעקוף מונית שעמדה באמצע הכביש. לרוע מזלם, נהג המונית, שלא הבחין בהם מבעד למראה האחורית, בחר גם הוא להתקדם באותו רגע ממש. ברגע הבא נשמעה חריקת בלמים מחרישת אוזניים. הטנדר והמונית היטלטלו והתנגשו לקול ניפוץ שמשות מצמרר. תוך רגעים ספורים יצאו שני הנהגים אל הכביש, מחליפים ביניהם קריאות נזעמות.
רוג'ר ואנשי הצוות עמדו תוהים ונבוכים על המדרכה, ליד בניין ישן שנדמה כי לא שינה את פניו כבר שישים וחמש שנים.
רוג'ר שפשף את עיניו, הפנה את ראשו לאחוריו, ומצא את עצמו עומד פנים מול פנים אל דמות מראה של עצמו.
* * *
מיכאל שץ נעץ עיניים נדהמות באדם שצץ מולו, העתק מדויק של האח שלא ראה מזה עשרים שנה.
הוא מצמץ בעיניו פעם ופעמיים. אחיו עדיין עמד מולו.
"רוג'ר?" הוא לחש.
הצלמים, שחשו שמשהו יוצא דופן מתרחש לנגד עיניהם, הפעילו את המצלמות והחלו להסריט. לסקופ הזה הם יקראו בשם 'צעדת המיליון, או איחוד שני האחים?'
מיכאל הושיט את ידו ורוג'ר תפס בה כטובע הנאחז בקש.
"מייק, זה באמת אתה?".
מיכאל הנהן, דמעות מטשטשות את שדה ראייתו. ברגע הבא נפלו זה על כתפיו של זה, אינם מסוגלים לעכל את גודל הנס.
"זה כמו סרט, מייק", התפעל רוג'ר. "במשך כל היום עמדתי על גג בניין והבטתי במיליון האנשים, וכל אותה עת חשבתי לעצמי, 'מעניין אם גם אחי נמצא ביניהם?'".
"גם אני חשבתי עליך היום", השיב מיכאל, "עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. לכן הייתי מוכרח לבוא לכאן עכשיו".
"מה יש כאן?" תהה רוג'ר.
מיכאל החווה לעבר בניין הישיבה שמאחוריהם. "כאן הכל התחיל. לפני שנים רבות כל כך. השארתי כאן משהו, והרגשתי שהיום הגיע זמן לבוא לראות אם הוא נשאר".
רוג'ר נעץ מבט באחיו.
"גם לי יש משהו בשבילך", אמר לבסוף. הוא הושיט יד לכיסו והוציא את ספר התהילים.
"זוכר את זה?".
מיכאל בהה בתהילים רגע ארוך.
"אני לא מאמין ששמרת עליו לאורך כל השנים!".
"אני יודע".
"כעסת עלי כל כך!".
רוג'ר הנהן. "יותר משכעסתי אי פעם בחיי!".
צוות הצלמים המשיכו להסריט. איזו דרמה אנושית מרתקת!
"קח" אמר רוג'ר והושיט את ספר התהילים לאחיו. מיכאל עירסל אותו בידיו כאילו היה תינוק ואחר הכניסו לכיס חליפתו.
"בוא אתי", אמר מיכאל, ורוג'ר הלך אחריו במעלה המדרגות לתוך בניין הישיבה. צוות הצלמים הלך בעקבותיהם והסריט כל פסיעה. הם חלפו במסדרונות, חלפו על פני לומדים בחולצות לבנות ומכנסים כהים, ויצאו לחצר מוצלת שבה ישבו ארבעה נערים מתחת עץ וצחקו ביחד.
מיכאל נעצר לרגע, בוחן את סביבתו.
"כאן", אמר לעצמו לבסוף, מצביע על הדלת המובילה לחדרי הפנימייה. הם נראו קבוצה ססגונית להפליא. הוא בחליפה והם בג'ינס. הוא בלבוש כהה והם בכל צבעי הקשת. הם נכנסו לפנימיה, חלפו על פני מספר דלתות ועלו במדרגות.
"הגענו", אמר מיכאל לאחיו, התנשם נשימה עמוקה ונקש בדלת.
הדלת נפתחה באחת. בחור ישיבה עמד בפתח.
"כן?" עיניו התרחבו בפליאה למראה הקבוצה שהתאספה בפתח חדרו. הוא הביט על שני האנשים שהיו נראים כתאומים לולי הזקן שהבדיל ביניהם ועל צוות הצלמים שעדיין עסקו בהסרטה.
"מה קורה כאן? זאת מהתלה או מה?".
רוג'ר מצא לפתע את קולו. "שום בדיחה", השיב בקול סמכותי של עיתונאי, "אנחנו צריכים בבקשה להיכנס".
הבחור זז הצדה, תוהה כיצד לפרש את הדברים.
הם נכנסו, והדרמה האמיתית רק התחילה.
* * *
מיכאל ניגש אל המיטה שבפינת החדר. הוא הרחיק את המיטה מהקיר ורכן לרצפה. אף אחד לא ההין לנשום. מה הוא עושה? האם יצא מדעתו?
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע..". מיכאל ספר את האריחים שעל הקיר. צוות הצלמים הסריטו כל ניע.
הוא העביר את אצבעותיו על קצות האריח החמישי ומשך אותו החוצה בעדינות. האריח השתחרר, ומאחוריו התגלה מרווח בקיר. מיכאל השחיל את ידו אל תוך המרווח והחל למשש… לחפש ולחפש אחר אוצר עלום. צוות הצלמים כמעט עצרו את נשימתם כשהסריטו את דמותו המחפשת נואשות.
"מצאתי", צעק פתאום, כשגילו אצבעותיו את העצם המבוקש בתוך הסדק.
כשנעמד על רגליו, היו בגדיו מכוסים באבק ופניו לבנות מפיסות טיח שנשרו מאחורי המיטה. בידו אחז מעטפה עטופה בשקית ניילון מתפוררת.
"מה זה, מייק?" שאל רוג'ר את אחיו.
"מכתב שכתבתי לעצמי". ואחרי שתיקה קצרה, "ולך".
"מתי כתבת אותו?" צליל מוזר השתרבב לקולו של רוג'ר.
"לילה לפני החתונה שלי. אני לא מאמין שהמכתב עדיין נמצא כאן".
מיכאל פתח את המעטפה באצבעות רועדות. המעטפה הישנה התפוררה למגע ידו, והוא פתח אותה והוציא ממנה פיסת נייר.
הצלמים לא החמיצו שום תנועה.
שני האחים הרכינו ראשים אל המכתב שנכתב לפני קרוב לשלושים שנה.
כאילו מתוך חלום קרא מיכאל את המילים באוזני אחיו, כמו מסר מתוך בקבוק שצף על פני המים, והגיע לאי נידח, עד שגילה אותו ניצול בודד.
ציטוט:
"מכתב לעצמי שאקרא בשלב מסוים בעתיד,
מחר אני מתחתן. חלומי מתגשם. חנה דליה היא כל מה שרציתי ויותר מכך. אני מאושר כל כך. הורי יגיעו מחר. גם דודים ובני דודים.
רק אדם אחד חסר. החשוב מכולם. חברי היקר ביותר, אחי, רוג. אני מתגעגע אליו כל כך… אני מתגעגע אליו בכל לבי. איני מאמין שחלף זמן רב כל כך מאז שנסעתי לחתונה שלו… הוא סירב לדבר אתי, ואפילו נמנע מלהסתכל לעברי.
רוג'ר לא יכול היה שלא להבחין בכתמי הדמעות שהכתימו את הדף.
"בקרבנו פועם לב אחד, אנחנו נפש אחת בשני גופים. האם שכח את החיים שהיו לנו יחד? את משחקי הכדור ששיחקנו בפארק, את השיט המשותף באגם, את סופי השבוע עם בני משפחתנו בהרים, את הסודות שלחשנו, את עומק הידידות בינינו. האם הוא חושב שמאז שחזרתי בתשובה נעשיתי אדם אחר? עכשיו אני מאמין בד' ואני גם אותו אח שכה אהב.
"איני מאמין שהאדם החשוב לי מכל לא יהיה לצדי מתחת החופה מחר. אבל לא משנה מה יהיה, ולא משנה מה יקרה בחיי, דבר אחד אני יודע. אנחנו עוד נשוב להיות אחים, בדרך שד' יכוון… אולי אעלה על מטוס, אסע אל ביתו של אחי, אתפוס בידו ואספר לו כמה אני אוהב אותו, כמה הוא יקר לי.
יהיה אשר יהיה, אהבתי אליו לא תדעך. כעת אכניס את המכתב לחריץ שמאחורי האריח ואשוב הנה בעתיד. אני מקווה שעד אז כבר נשלים בינינו. אך אם הדבר לא יקרה, אעלה ביום שלמחרת על מטוס, אמצא את אחי ואומר לו שאני אוהב אותו.
מייק שץ".
* * *
הם הביטו זה בזה, דמעות זולגות במורד לחייהם בלי בושה. שני אחים, ועוד מליון אחים שעושים דרכם הביתה.
"לא היית צריך לבוא בסופו של דבר", אמר רוג'ר לאחיו.
"התכוונתי לטוס אליך מחר", השיב מיכאל.
"באמת?!" נדהם רוג'ר.
"באמת".
מיכאל הושיט יד לכיסו והוציא כרטיס טיסה. "כבר הזמנתי טיסה והייתי מוכן לדרך. כנראה שלא אצטרך לנסוע".
"כנראה".
הם התחבקו. מיכאל הכניס את כרטיס הטיסה לספר התהילים והחזירו לאחיו.
"אבל אולי כן אבוא אתך, רק כדי לפגוש את משפחתך".
"אשמח מאוד", ענה רוג'ר בכנות.
"תעשה לי טובה", ביקש מיכאל מאחיו, חברו היקר ששב אליו, "כשתהיה לך הזדמנות, תקדיש רגע אחד ותקרא מספר התהילים שמסרתי לך, בסדר?".
"עשינו עסק", אישר רוג'ר.
הוא שלח את אנשי הצוות חזרה לבית המלון והצטרף אל מיכאל לביתו שבדרום להכיר את בני משפחתו. הצלמים היו רוצים להמשיך ולהסריט את האיחוד המשפחתי, אך הוא סירב בתוקף.
"יש דברים אישיים מדי אפילו לאדם כמוני" סנט בהם העתונאי שהתרכך.
הוא הביט באנשי ציוותו שעצרו מונית ויצאו לדרכם, ואחר כך הצטרף אל אחיו. שני אחים שהתאחדו נסעו הביתה… כפי שהיה מאז ומעולם. כפי שרוג'ר קיווה שיחזור ויהיה.
וירושלים? לירושלים המאחדת יש זמן וסבלנות ואהבה, לכל מי ששב.
