כמה צריך להשתדל בשביל פרנסה?

שאלה:

צהריים טובים, תודה על האפשרות לשאול!

אז ככה אני בת 20 אחרי שירות לאומי ואני החלטתי שאחרי השנתיים הקשות והעמוסות האלה אני אקח לי שנה

של חופש לרפא את הנפש ואני מוצאת את עצמי כבר כמה חודשים בבית לא עושה כלום חוץ מנקיונות ובישולים

בחודש האחרון הצטרפתי ללמודי אימון אישי כדי להיות מאמנת רגשית וזה רק פעם בשבוע מצד שני אני מוצאת

את עצמי בשאר ימות השבוע לא עושה כלום וזה ממש מייאש כי אני רוצה לעשות אבל לא עושה בסופו של דבר.

היום צצה לי מחשבה של ללמוד אולי קורס תפירה בנוסף לקורס הרגשי אבל אני אומרת לעצמי  אני לא חושבת

שאני יעבוד בזה אלא רק אתפור לעצמי ואולי למשפחה אבל אז צצה המחשבה שאני צריכה ללמוד בשביל

הפרנסה ואם אני לא רואה בזה פרנסה אז אני לא צריכה ללמוד את זה זה ממש בזבוז זמן אבל מצד שני

אני חודשים מבזבזת את הזמן אז השאלה שלי בסופו של דבר האם אני צריכה לדאוג לפרנסה שלי או

שבאמת מה שמוכן לי מלמעלה יגיע אליי. השאלה הזאת ממש מדאיגה אותי כי אני מוצאת את עצמי ממש

בלחץ מהפרנסה וירגיע אותי לדעת מה האיזון של אמונה בה' שהוא יביא לי לבין השתדלות שלי.

תודה מראש!

 

תשובה:

שלום וברכה
יש חובת השתדלות לפרנסה, כלומר הכל נגזר משמים אך יש חיוב לעשות השתדלות סבירה לפרנסה

ולא מעבר לכך, ולסמוך על בורא עולם. ואגב לעיתים קרובות אדם עוןשה השתדלות בתחום אחד,

ובזכות שעשה השתדלות בתחום זה וקיים את חובתו, השם מביא פרנסה בתחום אחר לגמרי.

ע"פ היהדות כדאי מאד למצוא משהו שימלא את יומך, עצם המנוחה בלי מטרה מוגדרת ומה שיתפוס

לך את כל סדר היום יכול לגרום לדברים מאד לא טובים, ולמצב נפשי לא טוב חס ושלום.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול בסכום של מליון וחצי שקלים

 

בני אדם שלא זכו להיות מבאי בית ה' ולטעום טעמה של תורה, באים מדי פעם

אל לומדי התורה בטענה "כיצד תתפרנסו אם לא תשקיעו מעט מזמנכם ללימוד

מקצוע כלשהו. הרי אי אפשר להתפרנס רק מלימוד תורה". כדאי לשמוע את הסיפור הבא

כדי להבין את הטעות הגדולה שבדבריהם ולידע מה להשיב לאותם אנשים.

הגאון בעל ה"מחנה חיים" זצ"ל רבי חיים סופר זוסמן, מגאוניה המפורסמים של יהדות הונגריה,

היה רגיל לקרב יהודים אומללים שפגעה בהם יד ה' ולהכניסם לביתו. פעם,

בעת דרשה שנשא לפני אלפי יהודים, האיר את פניו באופן מיוחד לאחד העניים

שהיו בבית הכנסת, שהיה נראה באמת כעני ואביון, והושיבו לצידו בעת הדרשה.

הדבר היה לפלא בעיני הקהל הרב שהצטופף בבית הכנסת, כי למרות שהיה הגאון מורגל,

כאמור, בכך, מעולם לא הושיב עניים ליד כסאו בעת הדרשה. לאחר שסיים ניגשו חשובי

הקהל לשאול על מהותו של עני זה, ועל מה ולמה זכה למידה מרובה של כבוד?

סיפר להם ה"מחנה חיים" דברים כהווייתם:

בבודפסט היה רופא יהודי מפורסם שרבים מתושבי העיר נזקקו לשרותיו ולטיפוליו.

יום אחד, סיפר הגאון זצ"ל, הגיע רופא זה לאבי ולאמי ושאל אותם מה ייצא מילדיהם,

הרי כולם לומדים תורה יומם ולילה, ואיך יוכלו לפרנס את משפחותיהם…

ההורים השיבו שבתורה נאמר: "ושננתם לבניך" וגם "וקשרתם לאות על ידך" (מצוות תפילין),

וכשם שאף אחד לא ישאל מה יצא מה"קשרתם", כי יודע הוא שזו היא מצוה שיש לעשותה

גם בלי שתצא מכך הנאה גשמית, כך גם במצוות "ושננתם".

וזאת למודעי שכל ארבעת ילדיה של אותה אמא היו אבות בית דין ומרביצי תורה מפורסמים

כשה"מחנה חיים" היה הגדול מכולם, ולדרשותיו הגיעו אלפים.

אתם יודעים מי הוא העני שהושבתי לצידי בעת הדרשה? – אמר ה"מחנה חיים". הוא בנו של

אותו רופא שהגיע להורי עם השאלה הנ"ל. הקב"ה הוכיח לו שחור על גבי לבן שהצדיק אינו נעזב,

ומזונותיו של מי שלומד תורה מובטחים לו, ודווקא אותו רופא שלכאורה התפרנס בשופי,

והיה באפשרותו להעביר ירושה גדולה לבניו, הנה צאצאיו עניים מרודים ומבקשים לחם על הפתחים.

הסיבה שהגאון זצ"ל הושיב את בן הרופא לצידו היתה מפני שעכשיו

הבן העני גורם לקידוש שם שמים בעצם העובדה שאנשים רואים אותו

ונזכרים מי הוא ומי היה אביו, ומה היו דברו, ועל ידי כך לומדים את הלקח הנ"ל.

 

מעשה מופלא התרחש בכולל אברכים, עם הרבה מוסר השכל בצידו בענין האמונה התמימה בבורא עולם.

אחד האברכים בכולל ההוא, התברך במשפחה מרובת ילדים, עד שדירתו הקטנה בת שני החדרים כבר

לא הספיקה להכיל את בני המשפחה. בגבור עליו המצוקה, ניגש האברך אל ראש הכולל, ושאל בעצתו.

ראש הכולל הביע דעתו שהעצה היחידה שבכוחה לסייע לו, היא שיסע לכותל המערבי,

וישפוך שם שיח ותחינה לפני השי"ת שישלח לו את ישועתו. עשה האברך כדבריו,

נסע לכותל, עמד שם במשך שעה ארוכה בבכיות ובתחנונים, ו'הרעיש את השמים' בתפילתו.

לפתע הוא מרגיש שמאן דהוא מקיש על גבו. הוא מסתובב אחורנית ופניו

שטופות הדמע נתקלות ביהודי, והוא שואל במבע פנים רחימאי: "מה אני יכול לעזור לך…"

האברך שטח את צרתו בענין הדירה הקטנה שאינה מספיקה להכיל את המשפחה הגדולה.

והנה הלא יאמן מתרחש למול עיניו המשתאות של האברך; האיש הלא מוכר כך מתברר,

הוא גביר גדול, ולשמע מצוקתו של האברך נפתח לבו לרווחה. בתוך זמן קצר הוא מסכם

עם התלמיד חכם שהוא נותן לו את מלוא הכסף כדי לבנות חדר נוסף.

חזר התלמיד חכם אל הכולל שלו, שמח וטוב לב, וסיפר את הסיפור המופלא לראש הכולל

ולרעיו האברכים, תוך שהוא מביע רגשי הודיה להשי"ת על כל החסד שגמל איתו.

אברך נוסף הלומד באותו כולל, בשמעו על הנס הגדול שהתרחש לחברו זה כאשר הגביר

הקיש לפתע על בו, החליט גם הוא לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל.

"אולי אזכה גם אני לדפיקות על הגב", אמר.

והנה באותו עומד ומתפלל בכותל, הוא מרגיש שמישהו מקיש על גבו.

לבו נפעם מהתרגשות הנה-הנה מגיעה עת ישועתי, חשב.

הוא מסתובב אחורנית, ובמי הוא נפגש? – בעני הפשוט ידו לצדקה ופסוקו בפיו "צדקה תציל ממות"…

בשובו לכולל, סיפר את סיפורו לראש הכולל, בנימה של אכזבה גדולה. הגיב ראש הכולל ואמר:

"אם ברצונך לדעת מדוע חברך זכה בתפילתו ואתה לא, דע לך שחברך תלה

את בטחונו וכל תקוותו אך ורק בבורא עולם, ולכן זכה שהגביר דפק על גבו,

ונתן לו את כל צרכיו, ואילו אתה תלית את בטחונך ב… מי שידפוק לך על הגב!"

*******

מהמעשה הבא נראה כיצד דואג הקב"ה לצדיקים עושי רצונו ואינו עוזב אותם לעולם:

כאשר חזרתי פעם מהשיעור בבית הכנסת 'דברי שיר', הבחין נהג המכונית שבה נסעתי,

אדם הנוסע מאחורינו מבקש לעקוף, הוא הבהב נמרצות, וניכר היה שהוא רוצה לשוחח איתי

בענין דחוף. כאשר הצליח בעקיפתו – אותת לנו בידיו שנעצור בצד הדרך.

האיש יצא מהמכונית, התנשם והתנשף בכבדות, ועברו כמה דקות עד שנרגע ויכול היה יספר את סיפורו.

מה מתברר? בשעות הבוקר נודע לו שזכה בפרס הגדול של מפעל הפיס

בסכום של מליון וחצי שקלים, וברצונו להפריש מיד את כל מעשר הכספים,

לפני שיתגבר עליו היצר… הוא ביקש להתייעץ איתי למי כדאי להפריש את הכסף.

אשריכם ישראל.

הצעתי בפניו כמה כללים המגדירים את העדיפויות ההלכתיות בנתינת הכסף,

החל באלמנות ויתומים, עבור דרך תלמידי חכמים היגעים בורה וצריכים להשיא את ילדיהם,

וכן הלאה. במהלך השיחה הועלה שמו של אברך פלוני, שילדיו הגיעו גם הם לפרק האיש מקדש,

וביתו לא היתה פרוטה לפרטה, והזוכה החליט להעביר אליו את המעשר.

עוד באותו לילה התדפק היהודי שזכה במפעל הפיס אצל אותו אברך, ומסר לו צ'ק מכובד ביותר,

שהיה בו כדי להקל את הדחקות הגדולה ששררה בביתו.

ואז נזכרתי בדבר פלא. רק בלילה הקודם שוחחתי עם אותו אברך בלימוד, וכשהוא שח בפני על

דחקותו בענייני כספים, שמעתי ממנו דברים ברורים באמונה ובטחון. "אני סומך על אבי שבשמים,

שלא ימנע ממני כל טוב ויספק כל צרכי", אמר לי האברך ההוא.

לאחר דיבורם כאלה הבינותי שהישועה כבר תרדוף אחריו. ידעתי שבסופו של דבר יושפע עליו

שפע רב מן השמים, שהרי צנצנת המן קיימת עד היום וממתינה ללומדי התורה.

המתנתי אף אני בציפיה כדי לראות מהיכן תגיע הישועה של האברך הלז

והיא הגיע הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי.

בלילה הקודם הוא עוד היה אברך עני, והנה כעבור עשרים וארבע שעות מתדפק הצ'ק

על דלתו של האברך שלא היה צריך אפילו לזוז מן הבית כדי לקבל אותו..

כיון שהגיע רגע-הישועה סבבו מן השמים שהזוכה בפיס ירוץ וירוץ,

יעקוף את הרכב שבו נסעתי, ויבקש שאפסוק לו במהירות למי לתרום את הכסף.

הכל בבחינת 'ויריצוהו מן הבור', שכאשר מגיע הרגע, הכסף לא ישתהה רגע נוסף.

 

(מתוך 'הגדה של פסח' – חישוקי חמד)

האיש

ד' יפתח לך את אוצרו הטוב

מאת: מוטי קורן

לא משנה אם במוצ"ש אתם במצב רוח 'מבאס' או במצב רוח טוב, אמצו לעצמכם לפתוח את השבוע בתפילה מיוחדת שנקבעה למוצ"ש לפתחת שבוע טוב. התפילה מופיעה בסידורים ונקראת 'ויתן לך'  ע"ש הפסוקים של הברכה המיוחדת שיצחק אבינו ברך את יעקב.

התפילה מלאה בברכות מדהימות ומיוחדות

וברך את פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהריך
ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה
וממשיכה בענייני שלום, ישועות ששון ושמחה.

אז אל תפספסו את התפילה בכל מוצ"ש. אין כמו לפתוח את השבוע בתפילה כזו.

 

להורדת התפילה לחץ כאן >>>

 

סדר אמירת התפילה:

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים. הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ. אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ. וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ. בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי. עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם. תִּהְיֶיןָ לְראֹשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ. וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ. דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים. לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי. וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ. וּנְתָנָם בְּכָל שֹׁנְאֶיךָ:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק. וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם. וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים. וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר. וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ. וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ: יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם. לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ. וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ. וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבט. וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשׁלוּ: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיְהֹוָה. מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ. וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ. וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ:

מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ. שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ: רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְהֹוָה. הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ. כִּי גָאַל יְהֹוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר: גֹּאֲלֵנוּ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְהֹוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ. וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא. וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי. וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד. וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן. הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה. וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד. כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהֹוָה. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׁוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה: וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא. הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ: זַמְּרוּ יְהֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה. מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ: צַהֲלִי וָרֹנִּי יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן. כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא. הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה. קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהֹוָה וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדַעַת. יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ: וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל. וַיְהֹוָה עִמּוֹ: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי. כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת. אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. חָלִילָה. חַי יְהֹוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה. כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת: וּפְדוּיֵי יְהֹוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. שָׂשׁוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי. פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם. וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל. וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו. וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׁוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם:

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהֹוָה וּרְפָאתִיו: וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי ראשׁ הַשָּׁלִישִׁים. לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעוֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ. וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי. וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים. וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים:

כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה. וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים דִּכְתִיב. כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן. וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. דִּכְתִיב. שִׁירוּ לֵאֱלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. וְעִלְזוּ לְפָנָיו: וּכְתִיב בַּתְרֵהּ. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: יְהִי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ. אַל יַעַזְּבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: כִּי נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ. וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהֹוָה. שָׂשׁוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ. יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהֹוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל. אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר. יְרֵא יְהֹוָה: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ. שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

 

אז כמה כסף תקבלו השנה?

 

ביום ראש השנה, בעוד שבוע וקצת יכריזו בשמיים כל אחד, כמה ירוויח בחודש תשרי, חשוון, כסלו…

– כמה ירוויח וכמה חלילה יפסיד, וכדברי רבותינו ז"ל: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, כך חסרונותיו קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה" – בעוד שבוע וקצת הקב"ה יחלק משכורות מדויקות לכל אחד מאיתנו למשך כל השנה.

עכשיו זה הזמן לעשות צדקות ולבקש מבורא עולם שישלח לנו פרנסה טובה ומבורכת ללא צער והפסדים.

עכשיו אפשר לבקש על הפרנסה, אך אחר שתיקבע בראש השנה, אומר רבינו בחיי זצ"ל: "אין אדם יכול להרבות-את מה שגזר הבורא שיתמעט, ואין אדם יכול למעט- את מה שגזר להרבות".

כל שקל נקבע בהשגחה, כמה ירוויח האדם וכמה יפסיד.

האדם לא ירוויח שקל אחד יותר ממה שנגזר עליו!

בשכונת 'קרית הרצוג' שבבני ברק שוכנת חנות משקפיים העונה לשם 'גל עיניי' בראשות של הרב ישראל דחבש, אך הסיפור העומד מאחוריה מופלא עד מאוד.

"כשפתחנו את האופטיקה", מספר הרב דחבש, "עבדנו החל משעות הבוקר ועד שעות הערב עם צוות של עובדים: מוכרים, אופטיקאים, וכו'. עשינו השתדלות על מנת להביא פרנסה אל ביתנו.

והנה, יום אחד ישבתי לי בביתי וחשבתי: "הלא ה' הוא זן ומפרנס לכל והוא החותך לכל בריה את מזונה מראש השנה ועד ראש השנה ואין אדם יכול להוסיף שקל על מה שגזר הבורא שירוויח, אם כן מדוע פותח אני את האופטיקה במשך כל שעות היממה?!… די שאצמצם את השעות: לארבע שעות בבוקר, ועוד ארבע שעות אחה"צ, ומה שנגזר עליי שארוויח יגיע ב"ה". היה זה צעד אמיץ וקשה, אך האמנו בה' ועשינו זאת.

במשך שלושה חודשים שהפחתנו את שעות הפתיחה מיום שלם לשמונה שעות ארכנו מאזן הכנסות והוצאות ולא תאמינו למה שגילינו: הרווחים היו זהים בדיוק לרווחים שהיו עד היום, כשהחנות היתה פתוחה כל היום. התרגשנו כל כך לראות את יד ה' אשר מה שנקצב לאדם בראש השנה- הוא זה שירוויח, אלא שאז חשבתי לעצמי: "אם כן שהפרנסה נקבעה לי מראש השנה מדוע שאפתח שמונה שעות ביום?!… אשחרר את כל העובדים בחנות, ואפתח אני בעצמי את החנות שעתיים בצהריים, אחר סיום הלימודים בבוקר בכולל, ועוד שעתיים אחר סיום הלימוד בכולל בצהריים, ומה' תגיע הפרנסה הראויה לי".

היה זה צעד מפחיד- מ-12 שעות ל-4 שעות, אך לאחר כמה חודשי מעקב אירע הפלא- הרווחים שהיו לי זהים לחלוטין לרווחים שהיו כשם שפתחתי כל היום, ואם תשאלו איך?!… לה' הישועה, והוא המפרנס!

התחזקתי בדבר אחד: ה' יתברך מנהל את העולם והוא הקובע פרנסת כל אדם מראש השנה ועד ראש השנה.

אמר מרן הרב קנייבסקי כי יש רק יום אחד בשנה שהוא משתדל לפרנסתו- ראש השנה.

במשך השנה אדם נמצא בלחץ, בכעס: "מה ארוויח? האם אסתדר?", אך הוא אינו מבין שהכל כבר נקבע לך בראש השנה: כמה תרוויח וכמה תפסיד, "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה"- אף אחד לא יכול לקחת לך שקל אחד שלא שייך לו- מה שנגזר שיהיה שלך, יהיה רק שלך ולא יקחו לך.

שבוע וחצי זה ניתן לנו לבקש על פרנסת שנה הבאה לנו ולכל משפחתנו! לעשות צדקות, לבקש חיים ומזונות! ובעיקר להקפיד במצוות המזכות אותנו בפרנסה, והם: נטילת ידיים בשפע ובכוונה, ברכת המזון מתוך סידור ובכוונה, נתינת מעשר המבטיח עושר לבעליו, עשיית צדקות, ובכך תתעורר עלינו מידת השפע והרחמים שנזכה בשנה של פרנסה בריווח ובנחת! אמן כן יהי רצון!

(מתוך גליון חכו ממתקים) פרשת כי תבוא התשע"ח

 

אמרתי לו: תגיד, אתה עושה צחוק? מה עכשיו אילת באמצע הלילה?

אמרתי לו: תגיד, אתה עושה צחוק? מה עכשיו אילת באמצע הלילה?

 

הוא יהודי חם ושומר מסורת, נהג מונית ירושלמי ותיק, כבר שלושים שנה במקצוע.

אולם האנדרלמוסיה היומיומית של הכבישים הסואנים לא השכיחה ממנו אף פעם את

הידיעה כי הקב"ה הוא הנותן לו את הפרנסה, והוא לבדו מכוון אליו את הנוסעים במשך

כל העתים והזמנים.

"יש פתגם כזה: אם אתה רוצה לקבל – אתה צריך לתת", כך הוא אומר. אז מבעד לשמשת

המונית שלו הוא אינו מחפש רק איך להרוויח ולקבל – אלא גם כיצד יוכל לתת ולתת. הפרנסה

שלו היא מהסעת נוסעים, אבל הוא לא יהסס לעלות מישהו בחינם או במחיר מוזל, כאשר

יבחין שהוא שרוי בקושי או בעיה. את הנהגתו זאת הוא זוקף בעיקר לזכותו של אביו ז"ל,

שחינך והשריש בכל שמונת ילדיו את גודל החשיבות שבעשיית טובה ליהודי.

 

800 ש"ח מנסיעה לכותל

 

זה אירע לפני הרבה שנים, בתקופה שהייתי עובד רק בלילות. באמצע החורף,

בשעה 12:00 בלילה – בצומת פת. עצר אותי שם בצומת בחייל ושאל אותי: "אפשר לכותל"?

אמרתי לו – " למה לא? בוא". אז הוא אמר לי: "אבל אין לי כסף". בלי כסף אי אפשר לעלות

על מונית, אולם החייל התחנן. הוא חייב להיות עכשיו בכותל (במסגרת תפקידו). אין עכשיו

אוטובוסים ואין לו איך להגיע לשם. זה היה כאמור באמצע הלילה, וירד גשם חזק. ריחמתי עליו.

אמרתי לו: "טוב. אתה חייל, בוא ניקח אותך". הוא עלה על הרכב והסעתי אותו מצומת פת

עד הכותל – בחינם. לאחר שהורדתי אותו פניתי ימינה, ואחרי כמה מטרים עוצר אותי בן אדם.

הוא אומר לי: "תעשה טובה, קח אותי לאילת"… אמרתי לו: תגיד, אתה עושה צחוק? מה עכשיו

אילת באמצע הלילה? הוא אמר לי שברח לו האוטובוס האחרון, והוא מוכרח להיות באילת כבר

בשעה 6:00 בבוקר. הוא מתחיל שם עבודה חדשה, ואין לו ברירה.

אמרתי לו שוב: אתה עושה צחוק? נסיעה לאילת עולה 800 שקלים? אין כזה דבר נסיעות במונית

לאילת מירושלים. אף אחד לא מזמין נסיעה שכזו. זה לא משתלם. זה אחד למיליון. אבל הוא הוציא

על המקום 800 שקלים, ונתן לי… בסוף התברר לי שהוא היה בכלל ערבי… אבל את הכסף שלי

ב"ה הרווחתי.

אתה רואה מה זה.

 

נסיעת חסד בתשלום מלא

 

היה לי עוד מקרה דומה, בתקופה ההיא שעבדתי בלילות.

השעה היתה 2:00 בלילה. הייתי עייף והחלטתי לסיים משמרת ולחזור הביתה. התחלתי

לנסוע לכיוון שכונת גילה, שם התגוררתי באותה עת. כשהייתי בתלפיות, עצר אותי פתאום

אברך. הוא רצה להגיע לשכונת רמות. אמרתי לו שכבר סיימתי, ואני בדרכי הביתה לגילה, ו

הכיוון שלו לא מתאים לי עכשיו. הוא ביקש והפציר שאסיע אותו בכל זאת, אבל הדבר המעניין,

שהוא לא ניסה להציע לי מחיר מפולפל, אפילו לא את המחיר הרגיל. יש לו רק עשרה שקלים

בלבד לשלם! כך אמר, והוא מבקש ממני לעשות את הנסיעה הלילית הארוכה הזו, שהיא בכלל

לא בכיוון שלי, תמורת סכום מצחיק זה בלבד. לא פחות.

אבל היה אז גשם, מבול. לא יכולתי להשאיר אותו כך על הכביש. התגברתי על הקושי והעייפות.

אמרתי לו: "אני אקח אותך". סובבתי את ההגה והבאתי אותו עד פתח ביתו בשכונת רמות. הוא

שילם לי עשרה שקלים – ונפרדנו לשלום.

עוד בקושי הספקתי לצאת – והנה עוצר אותי בן אדם. לאן הוא רוצה להגיע? לא תאמין. לשכונת גילה…

לבית שלי. אפוא תמצא ב-3:00 לפנות בוקר בן אדם שרוצה נסיעה מרמות לגילה? לא קורה דבר כזה.

הקב"ה נתן לי כאן על המקום תשלום מלא על נסיעת החסד. חשתי שאני מקבל כעין דרישת שלום לבבית

משמים. זה מאד חיזק אותי.

 

שכרה של נסיעה קצרה

 

אתה רוצה לשמוע עוד סיפור? אתה מכיר את ה'משביר לצרכן' הישן, ברחוב קינג-ג'ורג בירושלים,

כשאתה פונה ימינה לכיוון רחוב בצלאל? אז עמדנו שם בתור כמה נהגים, מחכים לנסיעה, ואני הייתי

השלישי. פתאום בא איש זקן ואומר לנהג הראשון: "בוא תעלה אותי למעלה ל'בצלאל'".

זו היתה נסיעה קצרה, דקה וחצי, שעולה עשרה שקלים. לאיש הזקן לא היה כוח לעלות את העליה,

ולכן הוא רצה את הנסיעה הקצרה. אבל הנהג סירב. זה לא השתלם לו. הוא אמר לזקן: "אני לא יכול.

אני מחפש לכיוון הבית, בתלפיות". הוא הלך לנהג השני – וגם הוא לא רצה. "אני מחכה למישהו.

אני צריך לאסוף אותו", כך אמר לו. בסוף הוא בא אלי. "תעשה טובה – תעלה אותי את העליה".

אמרתי לו מיד: "אני מוכן, בשמחה".

הסעתי אותו למעלה הרחוב, ותוך כדי הנסיעה הקצרה הוא אומר לי: "הנהגים האלו, כל אחד

המציא לי סיבה – אבל אתה הסכמת מיד. בוא לכאן בדיוק עוד שעתיים וקח אותי לשדה תעופה"…

באתי אחרי שעתיים ועשיתי את הנסיעה המשתלמת לשדה התעופה – כאשר הנהגים שלא

רצו לקחת אותו ל'בצלאל', עוד עומדים להם ב'משביר' ומחכים לנסיעות עירוניות קצרות…

שוב ראיתי את הכלל החשוב. כאשר אתה נותן – אתה זוכה גם לקבל.

 

100 שקלים בדרך הישרה

 

ולסיום, עוד סיפור קטן.

זה היה במוצאי שבת. לקחתי זוג מבוגר מירושלים לבת ים, ומחיר הנסיעה היה 300 שקלים.

כאשר הגענו ליעד, אני מסתכל ורואה שהנוסע נתן לי בטעות 400 שקלים… הוא אדם מבוגר

ואולי לא שמע טוב את המחיר האמתי. הייתי יכול באופן עקרוני לברוח הביתה בלי שהאיש

היה מעלה על דעתו שמשהו כאן לא היה כשורה. אבל כמובן שהרעיון הזה אפילו לא עלה קצה

דעתי. הקב"ה שולח לי את הפרנסה, וחלילה לי לנסות להרוויח בצורה לא ישרה.

אמרתי מיד לנוסע שהוא נתן לי בטעות 100 שקלים – הוא הודה לי מאד, ונפרדנו לשלום.

התחלתי לנסוע בחזרה, ואחרי כמה דקות עוצר אותי בן אדם. הוא רוצה להגיע לשדה התעופה.

היעד הזה הוא ממילא בדרך שלי, כך שהנסיעה היתה מאד משתלמת.

וכמה המחיר הקבוע של נסיעה שכזו?

ובכן, בדיוק 100 שקלים!

חשתי בבירור שהקב"ה מראה לי עכשיו איך שכל הפרנסה היא ממנו. מה שמגיע לי משמים

אוכל לקבל בדרכים כשרות וישרות, וממש באופן מידי. אין שום הגיון ליטול חלילה דברים

שלא בדרך הישרה והראויה.

 

עוד דברים נעימים יש בפי נהגנו החביב, אך קצרה היריעה. אנו מודים לו בשם קוראי המדור,

ומאחלים לו שנים טובות ובריאות, ושיזכה תמיד לראות את יד ההשגחה בכל מעשיו וענייניו.

 

מתוך כלכלה יהודית עיתון המבשר

אבל אתה לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר, אמר יחזקאל

יעקב לוסטיג

 

יצחק ויחזקאל, כך נכנה אותם, לצורך הסיפור הבא שללא ספק ידהים אתכם. את שמותיהם האמתיים איננו יודעים, אך על מעשיהם שמענו גם שמענו.

שכנים קרובים היו יצחק ויחזקאל. כמעט בכל יום הם נפגשו בחדר המדרגות של הבניין הבני ברקי בו התגוררו, שוחחו מעט על דא ועל הא ונפרדו איש איש לביתו ולמשפחתו.

אבל הבדל גדול היה בין השניים. יצחק היה אדם מבוסס היטב, הוא עשה חיל בעסקיו ופרנסתו היתה מצויה לו בשפע.

לעומתו, ביתו של יחזקאל היה ריק מדברי מאכל. משפחתו התקיימה על ארוחות דלות, ובעבודה בה עסק, לא הרוויח סכומי כסף שיספיקו לו לפרנס בהרחבה את אשתו וילדיו.

באחת השבתות, הקיש יצחק על דלת ביתו של יחזקאל, וביקש להשאיל ממנו דבר מה. יחזקאל פתח את הדלת ואץ רץ בשמחה כדי להביא את מבוקשו של שכנו החביב.

כשהעיף מבט אל שולחן השבת של שכנו הקרוב, נדהם יצחק לגלות כי השולחן כמעט ריק מדברי מאכל. קופסת טונה וחלה יבשה – זה מה שאכלו בני המשפחה לסעודת השבת.

הוא הזדעזע מאוד, ושב לביתו כשהוא שקוע במחשבות.

במוצאי השבת, הקיש יצחק בשנית על דלת השכנים, וביקש מיחזקאל לשוחח עמו בארבע עיניים: "ראה ידידי", אמר לו יצחק, "כמו שאתה יודע, אני מתפרנס יפה מאוד, לא חסר לי דבר. אני רוצה לקחת חסות על סעודות השבת בביתך. אתה יכול לקנות במכולת מדי יום חמישי את צורכי השבת בלי להצטמצם ולהתקמצן, ולאחר מכן תרשום את הקניה על החשבון שלי במכולת השכונתית".

יחזקאל סירב בתחילה, אבל יצחק לא הותיר לו ברירות רבות, ולבסוף הצליח לשכנע אותו שיקבל את התרומה הקבוע, למען הילדים הרכים שבוודאי זכאים לקבל יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו לתת להם.

מספר שנים עמדו שני השכנים בהסכם. יחזקאל קנה את צרכי השבת, ויצחק שילם ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים.

אחרי תקופה, הורע מזלו של יצחק. העסקים נקלעו לקשיים גדולים, וכעבור שבועות אחדים הוא נשאר עני וחסר כל.

יחזקאל ידע על כך, והחליט שהוא מפסיק לקנות את צרכי השבת על חשבונו של שכנו הנדיב. אבל יצחק גילה זאת מהר מאוד, וגער בשכנו על כך שהוא מפר את ההסכם הקיים ביניהם.

"אבל אתה כבר לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר", אמר יחזקאל, "אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדי על חשבון הילדים שלך".

יצחק מצדו השיב לו שמאחר ומדובר בהוצאות השבת, אין זה על חשבון ילדיו: "חכמנו זכרונם לברכה מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא אומר "לוו עלי ואני פורע", אתם תקנו את הוצאות השבת ואני אחזיר לכם הכל עד הפרוטה האחרונה. לכן אתה תמשיך לקנות כפי שעשית עד כה, ואני אשלם לך בהלוואה – הקדוש ברוך הוא כבר יחזיר לי".

השניים המשיכו להתווכח, עד שהחליטו לבסוף לגשת לגדולי הדור ולשאול לחוות דעתם. את השאלה הם הפנו לשני הרבנים הגדולים בבני ברק, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה.

מעניין לציין ששני הרבנים היו חלוקים בדעתם: הרב קנייבסקי הסכים עם יחזקאל וטען שהוא צודק בכך שהוא מסרב לקבל את כספו של יצחק, ואילו הרב שטיינמן זצ"ל טען שצודק יצחק שטוען שמדובר בהוצאות השבת, כי אם הוא לא יכול להינות מסעודתו בזמן שהשכן שלו מסתפק בקופסת טונה, הרי שתשלום ההוצאות של השכן נחשב לחלק מהוצאות השבת שלו עצמו, ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא "לוו עלי ואני פורע".

כיצד הסתיים הסיפור? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שזה עיקר הסיפור, וההמשך שלו אולי מאוד מסקרן, אבל הוא כבר פחות חשוב…

המשכנתא חונקת? הפרנסה בשפל? קבלו סגולה מיוחדת!

דוד רוזנהיים

לסגולה זו קוראים ברכת כהנים.

בספר במדבר פרשת נשא, מצווה האלוקים את הכהנים : כה תברכו את בני ישראל

 ברכת כהנים זו שהכהנים מברכים את העם בזמן התפילה, היא תפילה מיוחדת שיכולה להפוך כל דבר רע לטוב.

 

שימו לב לתמצית שיחה מיוחדת של הגאון רבי יצחק זילברשטיין על נושא זה:

ברכת כהנים אינה נופלת מדרך של מאות קילומטרים שעושה האדם
כדי לזכות בברכת הצדיק

 

 יש והלב נשבר להאזין לסיפוריהם של יהודים המתלוננים על בעיות פרנסה המתעוררות אצלם השכם והערב. כאן חיכוכים עם שלטונות מס הכנסה, שם התקלקל מכשיר יקר שעלותו מגעת לאלפי שקלים, והם אינם יודעים כיצד לצאת מהלחץ הכספי המאיים עליהם.

לכל היהודים הטובים הללו אני נוהג לומר עצה טובה, והיא, שיכוונו את ליבם בברכת כהנים, שהיא סגולה לכל ההשפעות הטובות, וכשמדובר בענייני ממון ופרנסה הרי הפסוק הראשון, "יברכך ה'", עוסק בענין זה, מאחר והכהנים זכו – כפי שכותב החיד"א – להיות משפיעי הממון על עם ישראל, בגלל הנהגתם הטובה של שבט הלווים ים במצרים.

הרב החיד"א בספרו 'פתח עיניים' כתב בשם הש"ך על התורה שכאשר עם ישראל כולו הצטווה ליטול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, התאספו בני לוי והחליטו לא לקחת מאומה, שהרי כל ההיתר של עם ישראל ליטול את רכושם של המצרים היה בגלל שכר-העבודה שהיו חייבים להם על מאות השנים שעבדו אצלם כל כך הרבה אנשים, וכיון שהלויים לא השתעבדו, החליטו פה אחד להמנע מביזת מצרים, למרות שהיה מותר להם לעשות זאת שכן הקב"ה בעצמו לא הבדיל בין כלל ישראל ובין הלוויים.

התגברות זו בענייני הממון, שאינה קלה כלל ועיקר, הביאה לכך שהקב"ה ראה אותם כראויים להשפיע שפע ברכות על עמו ישראל עד סוף כל הדורות, ולכן הכהנים נבחרו להיות המברכים התמידיים של העם היהודי.

אני מייעץ לכל אחד ואחד שיקפיד לשמוע ברכת כהנים, ובשעה שהכהנים פורשים את ידיהם לברך את עם ישראל, שיעמוד באימה וביראה, ויראה עצמו ככלי מוכן לקבל את הברכה.

ברכת כהנים אינה נופלת מברכתו של כל צדיק, שכדי להתברך בה יכול יהודי לעשות לפעמים דרך ארוכה של מאות ואלפי קילומטרים.

ומן הראוי להעתיק כאן את פירוש הפסוקים בברכת כהנים

יברכך – ישפיע חכמה על ישראל (ולפי מה שהבאנו קודם, מתייחס פסוק זה לענייני ממון).

וישמרך – שיתן בנים לישראל.

יאר – יוסף חיים לישראל.

ויחנך –  שיברכם בנשיאות חן.

ישא – שיברכם בעושר וממשלה.

שלום – כמשמעו.

מתוך הספר (טובך יביעו)

לימוד בישיבה: אבל ממה הוא יתפרנס?

בואו נהיה גלויי לב. אין כל ספק שאחת החששות העיקריים שגורמים להורים לחשוב פעמיים לפני שהם מאפשרים לילדם ללמוד בישיבה הוא החשש מפני עתידו הכלכלי. לא קשה להוכיח, גם להורה הספקן ביותר, שיש לישיבה יתרונות מובהקים ובלתי ניתנים לערעור בתחום בניית אישיותו של התלמיד, הקניית מידות טובות וערכים משובחים, רכישת ידע תורני נרחב. אבל, וכאן בא ה"אבל" הגדול, מה יהיה עליו בעתיד? מנין יביא את לחמו? ממה יתפרנס ואיזה מקצוע הוא יוכל לעסוק?

אלו הן שאלות כבדות משקל שאין להקל בהם ראש, ואנחנו, בהתאם לכך, לא ננסה לטייח את הדברים אלא נתמודד אתם באופן חזיתי וכנה.

נפתח בעובדה פשוטה שלמרות פשטותה כדאי לזכור אותה כאשר משווים את הלימוד בישיבה ללימוד בתיכון: אף אחד לא מתפרנס מהדברים שלמד בבית ספר תיכון. הלימודים בתיכון אינם מטרה כשלעצמה אלא אמצעי שנועד להכין למבחני הבגרות. האם ההכנה הזאת אכן מועילה?

מאמר מערכת בעיתון 'הארץ' כותב: "בישראל הפכה תעודת הבגרות לפחות חשובה משהייתה ומבחני הפסיכומטרי הם שקובעים את סיכויי הקבלה למקצועות המבוקשים. גם השיטה של שיפור בגרויות אחרי הצבא מלמדת, כי התיכון נהפך בעיקר למכשיר לסוציאליזציה במקום כלי להקניית השכלה". כלומר המטרה העיקרית לשמה מגיעים התלמידים לתיכון היא חברתית, לא לימודית.

ואכן המציאות מלמדת שאין צורך בארבע שנות לימוד כדי להתכונן למבחן בגרות. באמצעות לימוד רציני ומרוכז ניתן להשלים את החסר בחודשים ספורים, דבר שיכול להיעשות אחרי תקופת הלימודים בישיבה או (בחלק מהמסגרות) גם תוך כדי הלימודים בישיבה. האם אין זה חבל לבזבז כמה מהשנים המכריעות ביותר בחיים, ולוותר על היתרונות הערכיים העצומים שיש בלימוד בישיבה, וכל זה עבור מטרה שאותה ניתן להשיג בתוך כמה חודשי לימוד ספורים?

בנוסף לכך, מחקרים הוכיחו שהלימוד בישיבה משפר באופן משמעותי את כושר החשיבה של התלמיד, מה שאומר שאת הידע החסר יוכל תלמיד הישיבה להשלים במקרה הצורך בצורה קלה יחסית. מסקנה זו התבררה מתוך מחקר שערכו פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, פרופ' יורם דמבו ממשרד החינוך, ופרופ' רורברט סיגלר, פסיכולוג התנהגותי מאוניברסיטת קרנגי-טון בפיטסבורג, מהמומחים החשובים בעולם בתחום ההתפתחות הקוגניטיבית. השלושה בדקו את יכולתם של 240 תלמידים לפתור בעיות בגאומטריה ובמתמטיקה, מהם 120 תלמידים חילונים ו-120 תלמידים חרדים. המסקנה: "התלמידים החרדים יודעים לפתור טוב יותר בעיות בגאומטריה ובמתמטיקה מחילונים".

מסקנה זו הייתה מפתיעה ביותר בהתחשב בעובדה שהחרדים כלל לא למדו את המקצועות הנ"ל. מנין אפוא ידעו את התשובות?

מסבירה פרופ' לוין: "נכון שהתלמידים החרדים לא לומדים ידע [הכוונה, כמובן, במקצועות הנ"ל]. אבל בגלל שיטת הלימוד שלהם וההתעמקות בתלמוד, הם מפתחים יכולת חשיבה לוגית שאינה נופלת ואף עולה על זו של התלמידים בבתי הספר הממלכתיים".

הרי לנו שהלימוד בישיבה אינו סוגר שערים בדרכו העתידית של התלמיד. נהפוך הוא, הלימוד בישיבה מחדד את שכלו של התלמיד, מקנה לו הרגלי למידה נכונים המבוססים על הפעלה מקסימלית של השכל הישר והתוצאה הישירה מכך היא שהתלמיד, אם יבחר בכך, לא יתקשה להדביק את הפער שנוצר גם בתחום הלימודים הכללים וזאת באמצעות מסגרות רבות ומגוונות שנועדו בדיוק למטרה זו.

רוצה לשמוע עוד על לימוד בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

המינוס הורג אתכם?

  • סגולה ידועה לזכות לפרנסה טובה, להקפיד לאכול סעודה רביעית בכל מוצאי שבת. עדיף לאכול פרוסת לחם עם נטילת ידיים, אבל אפשר לאכול גם פרוסת עוגה, עוגיות ואפילו מעט פירות וירקות.
  • לומר בכל יום את י"ג עיקרי אמונה שמסכמים בתמצות את עיקר הדברים שבהם חייב כל יהודי להאמין. וכן את אגרת הרמב"ן, אותה שלח הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) לבנו, ובה הוא מעביר לו כמה הדרכות חשובות, איך להתקרב לבורא העולם.
  • מי שרוצה לזכות לעשירות ולהצליח בעסקיו, יפריש עשירית מהכספים שהוא מרוויח, ויתנם לצדקה לעניים, או לבית הכנסת וכדו'. עשירים רבים העידו שזכו לעושר הרב בזכות שנתנו מעשר מכספם בקביעות.
  • סגולה נפלאה לפרנסה לומר בכל יום את הפסוק "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ", עשר פעמים בבוקר ועשר פעמים בערב.
  • סגולה לפרנסה, לספר בכל מוצאי שבת סיפור על הבעל שם טוב הקדוש.
  • סגולה בדוקה ומנוסה, לומר בכל מוצאי שבת "ויתן לך", ואם אפשר, טוב שיגידו לפחות שניים יחד, כשהאחד מברך את חברו וברכות שניהם יתקיימו.
  • לברך ברכת המזון בנחת, מתוך הכתב, ולכוון שאנו מודים לקדוש ברוך הוא על המזון שנתן לנו ולכל בריותיו, ובזכות זה זוכים לפרנסה טובה.
  • להישמר מאוד שלא לדרוך על פירורי לחם שנפלו על הרצפה, ושלא לזרוק לחם בדרך של ביזיון, כי דברים אלו פוגעים בפרנסה. מי שנותר לחם יבש בביתו ואין לו מה לעשות אתו, יעטוף אותו בשתי שקיות ניילון, יקשור ויניח באשפה. אם אפשר כדאי מאוד להעביר את הלחם הישן לשימוש כמזון לבעלי חיים.
  • סגולה לפרנסה, שהסכין בו חותכים את הלחם יהיה חד.
  • סגולה לפרנסה, להשתדל שתמיד יהיה מונח על השלחן או במגירה של הלחם, לפחות חתיכה קטנה של לחם, ושאף פעם לא יהיה השלחן או המגירה בלי לחם.
  • סגולה נפלאה לפרנסה, להדר בכבוד סעודות השבת, כי בשבת יורדת הברכה לעולם, והזוהר הקדוש אומר שהברכה אינה יכולה לשרות על שלחן ריק, לכן צריך להקפיד ששלחן השבת יהיה מלא במאכלים לכבוד שבת קודש.
  • כשנוטלים את הידיים לפני הארוחה, כדאי להקפיד ליטול ידיים בספל מלא עד גדותיו, גם אם הספל גדול מאוד. וזו סגולה לפרנסה.
  • סגולה בדוקה ומנוסה: להקפיד להתפלל בכל יום שלוש תפילות בציבור, ומי שמתפלל את כל תפילותיו עם הציבור בבית הכנסת, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו לעולם.