הרב ישראל ליוש

הצדיקים שבכל דור, אותם חכמי ישראל העצומים שאליהם אנו נושאים את עינינו, נושאים באחריות כבדה וגדולה למעננו, ולוקחים על עצמם את העול הגדול הנדרש ממנהיגי העדה.

הרב שמשון פינקוס אמר פעם שלגדול הדור הנושא את משא העם, ישנם שני תפקידים: הראשון, לשאת את המשא הציבורי על כתפיו, לטפל בענייני הציבור, בנושאים הכלליים השייכים לכלל העם כאחד, גזירות ותקנות ציבור לסוגיהם. ואילו התפקיד השני הוא לשאת על ליבו את משאו של כל יחיד ויחיד, להתייחס לכל פונה, לשמוע את מצוקתו ולהיות לו לאוזן קשבת.

♦ ♦ ♦

אין ספור סיפורים מסופרים על גדולי הדורות, שליבם היה פתוח לצרתם הפרטית של השוחרים לפתחם. ולמרות שהיו עסוקים כל העת בעבודת השם ובבעיות הכלל, ונשאו על כתפם את משא העם, לא נמנעו מלעזור ולתמוך בנזקק הפרטי וביהודי הבודד הנצרך לתמיכתם.

כך גם חינך הרב הקדוש המכונה 'בעל התניא' ז"ל את נכדו רבי מנחם מנדל, שהיה רגיל ללמוד תורה בבית סבו. פעם אחת היה שקוע רבי מנחם מנדל בלימוד, ולא שמע כלל שבנו הקטן פרץ בבכי, והמשיך ללמוד, כאילו לא אירע דבר.

סבו 'בעל התניא' שמע את בכי התינוק מהקומה השניה בה ישב, ירד ונטל את התינוק בזרועו והרגיע אותו. לפתע הבחין רבי מנחם מנדל בסבו הגדול כשהוא מרגיע את בנו, התנצל שהיות שהיה שקוע בלימוד, לא שמע כלל שהתינוק בוכה.

אמר לו הסבא: "וכי חושב אתה שהייתי שקוע בלימוד פחות ממך?! עליך לדעת שכשיהודי בוכה, צריך לשמוע אותו בכל מצב. אף כשאתה באמצע הלימוד, עליך לשים לב לצרתו של יהודי הזקוק לעזרתך. אין שום סיבה בעולם שיכולה לגרום לך שלא לשמוע בכי של יהודי"…

♦ ♦ ♦

שנים רבות לא היו להם ילדים. הם עשו כל מה שיכלו, דרשו ברופאים הטובים ביותר, אך לשווא, כל נסיונותיהם העלו חרס, ועדיין לא נתברכו בפרי בטן. בצר להם, החליטו שהבעל יסע לנתיבות אל ה'בבא סאלי' ז"ל להתברך מפיו, אולי ישמע השם את תפילתו. כשהגיע, אמרו לו בני הבית כי הרב עומד לצאת ברגעים הקרובים לירושלים לכמה ימים, ואף הראו לו את התיקים המוכנים כבר ליד הדלת.

"רק באתי לבקש ברכה!" – התחנן על נפשו – "תנו לי להיכנס לרגע אחד…".

כשהכניסו אותו פרץ בבכי גדול, וביקש מהרב שיברך אותו לישועה. הרב שמע את מצוקתו, ובירר בחביבות את דרכי הפעילות שכבר פעל. הבעל פירט את כל דרכי הפעולה, ואת כל ניסיונות הרפואה שעשו ולא הועילו דבר.

כששמע זאת ה'בבא סאלי', ביקש מבני משפחתו שיערכו שולחן לאורח הנכבד. כמובן שלא שאלו שאלות ומיד עשו כדבריו. השולחן נערך, האורח והרב ישבו לאכול ולשתות, ובני הבית המתינו על מטלטליהם, כשהם מתפלאים על מה ראה הרב לשבת ולאכול עם האורח הלא מוכר, שבסך הכל בא לבקש ברכה לפרי בטן.

הסעודה הסתיימה, ולאחר ברכת המזון בירך אותו הרב, והבטיח לו שלשנה הבאה יחבוק בזרועו בן זכר! בשמחה רבה יצא היהודי מבית הרב, כשהוא מצויד בהבטחה המשמחת, אך לא פחות מכך, היה המום מהארוחה הלא צפויה לה זכה בחברתו של הרב.

כשיצא, העזו בני הבית לשאול את הרב: "מדוע לא ברך הרב את היהודי מיד? לשם מה נזקקנו לעכב את הנסיעה?".

ענה להם הרב: "כששמעתי מהיהודי כמה ניסיונות כבר עשו כדי לזכות בפרי בטן, הבנתי שפתחי הישועה נסגרו בעדם. וחשבתי מה אעשה כדי לפתוח להם מחדש את פתחי הישועה, ואז עלה בדעתי שאם אשבור את מידותיי, ואעכב את נסיעתי לירושלים, ובמקום זאת אארח את היהודי המסכן ואשמח אותו, אף הקב"ה 'ישבר' את מידותיו, וימציא לו ישועה. ורק כאשר הרגשתי ששיברתי די את המידות, ברכתי אותו!"…

כֹּחַ הַצַּדִּיקִים לִרְאוֹת לְמֵרָחוֹק

הַקָּבָּ"ה נָטַל אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, וְגָנַז אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר יוּכְלוּ לִזְכּוֹת בּוֹ עַל יְדֵי עֲמָלָם הַגָּדוֹל בַּתּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

אָמְנָם מְעַטִּים הֵם אֵלּוּ שֶׁיְּכוֹלִים לְהַשִּׂיג אֶת הָאוֹר הַזֶּה. כְּבָר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי (סֻכָּה מה ע"ב): "רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים". אוּלָם אוֹתָם צַדִּיקִים, מוּעָטִים, שֶׁזָּכוּ לוֹ, אָכֵן יְכוֹלִים לְהַבִּיט וְלִצְפּוֹת בְּעֵינֵיהֶם הַקְּדוֹשׁוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶינָה לָהֶם מִגְבָּלוֹת שֶׁל מָקוֹם וּזְמַן.

פַּעַם אַחַת הִגִּיעַ זוּג, שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ בִּצְפוֹן הָאָרֶץ, אֶל מוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ לוֹ סִידְנָא רַבִּי יִשְׂרָאֵל אַבּוּחֲצִירָא הַבַּבָּא סַאלִי זִיעָ"א כְּדֵי לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּרָכָה לְהִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קְיָמָא. הָרַב נָתַן לָהֶם בַּקְבּוּק, וְהוֹרָה לָהֶם לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ, וּבְעֶזְרַת ה' יִפָּקְדוּ. בְּטֶרֶם יָצְאוּ בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיַּנִּיחַ סְכוּם כֶּסֶף עַל הַשֻּׁלְחָן. הַבַּעַל הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁטָר שֶׁל מֵאָה שְׁקָלִים, וְהִנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מֵהַבַּיִת, וְהִתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ, הֵחֵל הַבַּעַל לִגְעֹר בְּאִשְׁתּוֹ: "בִּשְׁבִיל מָה הֵבֵאת אוֹתִי עַד לְכָאן מֵהַצָּפוֹן הָרָחוֹק? לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁבִּזְבַּזְנוּ יוֹם עֲבוֹדָה, בִּזְבַּזְנוּ כֶּסֶף עַל נְסִיעוֹת, עוֹד בִּקַּשְׁתְּ מִמֶּנִּי לְשַׁלֵּם לָרַב, וּמִפְּנֵי הַבּוּשָׁה נֶאֱלַצְתִּי 'לְהִפָּרֵד' מֵעוֹד מֵאָה שְׁקָלִים… וּבִשְׁבִיל מָה? בִּשְׁבִיל בַּקְבּוּק מַיִם!? שֶׁבְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי אֶת הַשַּׁמָּשׁ מְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּמֵי בֶּרֶז פְּשׁוּטִים?"…

הַבַּבָּא סַאלִי, שֶׁיָּשַׁב בְּאוֹתָהּ הָעֵת בְּבֵיתוֹ, קָרָא לַשַּׁמָּשׁ, וְהוֹרָה לוֹ לָקַחַת אֶת מֵאָה הַשְּׁקָלִים, לְמַהֵר לִתְפֹּס אֶת בְּנֵי הַזּוּג, בְּטֶרֶם יַעֲלוּ לָאוֹטוֹבּוּס, לְהַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת מֵהֶם אֶת הַבַּקְבּוּק…

הַשַּׁמָּשׁ מִהֵר לִדְלֹק אַחֲרֵיהֶם, וְעָשָׂה כְּכָל אֲשֶׁר הוֹרָה לוֹ רַבּוֹ. בְּנֵי הַזּוּג נוֹתְרוּ הֲמוּמִים, פְּעוּרֵי פֶּה, מֵאַיִן יָדַע הָרַב אֶת שִׂיגָם וְשִׂיחָם בַּדֶּרֶךְ?

זֶהוּ הָאוֹר הַגָּנוּז שֶׁזּוֹכֶה לוֹ אָדָם שֶׁמְּקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי עֲמַל הַתּוֹרָה! עֵינָיו צוֹפוֹת לַמֶּרְחַקִּים, לְלֹא כָּל מִגְבָּלָה!

פַּעַם אַחֶרֶת, הִגִּיעוּ לִפְנֵי הַבַּבָּא סַאלִי זוּג הוֹרִים מִמֶּקְסִיקוֹ, מְבֹהָלִים עַד אֵימָה. הֵם סִפְּרוּ לוֹ שֶׁלִּיסְטִים חָטְפוּ אֶת יַלְדָּם, וְהֵם דּוֹרְשִׁים כֹּפֶר עַל סַךְ עֲשָׂרָה מִילְיוֹן דּוֹלָר, תְּמוּרַת שִׁחְרוּרוֹ. סְכוּם עָתֵק שֶׁאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתָם לַעֲמֹד בּוֹ, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשָׁם, אָנָה הֵם בָּאִים?

הַסִּפּוּר הַזֶּה הִתְפַּרְסֵם בִּשְׁעָתוֹ בְּכָל הָעוֹלָם. הַבַּבָּא סַאלִי הָיָה עָסוּק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּעִנְיָן אַחֵר, שֶׁהָיָה נוֹגֵעַ לְסַכָּנָה גְּדוֹלָה שֶׁרִחֲפָה עַל רֹאשָׁם שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. הוּא הִצִּיעַ לָהֶם לִפְנוֹת לִבְנוֹ, פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחוֹ, קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים סִידְנָא רַבִּי מֵאִיר אַבּוּחֲצֵירָא זִיעָ"א, שֶׁהִתְגּוֹרֵר בְּאַשְׁדּוֹד. שֶׁיְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ לְטַפֵּל בְּעִנְיָנָם.

הֵם נָסְעוּ מִיָּד לְאַשְׁדּוֹד, סִפְּרוּ לְרַבִּי מֵאִיר אֶת כָּל הַסִּפּוּר, וּמָסְרוּ לוֹ שֶׁאָבִיו, הַבָּבָּא סַאלִי, בִּקֵּשׁ שֶׁהוּא יְטַפֵּל בָּעִנְיָן. "מָה אֲנִי וּמַה חַיַּי"? הֵשִׁיב הָרַב בְּעַנְוְתָנוּתוֹ הַמֻּפְלֶגֶת. "מִיָּמַי לֹא הָיִיתִי בְּמֶקְסִיקוֹ, וְגַם בַּמַּפָּה לֹא רְאִיתִיהָ. אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה? שְׁבוּ כָּאן וְהַשֵּׁי"ת יַעֲזֹר"…

הָרַב הוֹצִיא דַּף נְיָר מֵהַמְּגֵרָה, וְהֵחֵל לְשַׂרְטֵט עָלָיו, בְּדִיּוּק מֻפְלָא, אֶת כָּל הָרְחוֹבוֹת שֶׁסָּבִיב לְבֵיתָם. הוּא סִמֵּן – עַל גַּבֵּי הַשִּׂרְטוּט – אֶת אַחַד הַבָּתִּים. "מִתַּחַת לַבַּיִת הַזֶּה יֵשׁ מַרְתֵּף!" אָמַר. "הַיֶּלֶד נִמְצָא שָׁם, חַי וְקַיָּם, וְשָׁלוֹם לוֹ! כָּעֵת הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק, וְהַלִּיסְטִים מְשַׂחֲקִים לְיָדוֹ בִּקְלָפִים, וְכוֹסוֹת שֶׁל קָפֶה בִּידֵיהֶם".

הַהוֹרִים שָׁלְחוּ מִיָּד טֶלֶגְרָמָה לַמִּשְׁטָרָה בְּמֶקְסִיקוֹ, וְזוֹ כִּתְּרָה אֶת כָּל סְבִיבוֹת הַבַּיִת בְּעַשְׂרוֹת שׁוֹטְרִים. יְחִידָה מֻבְחֶרֶת פָּרְצָה לַמַּרְתֵּף, וּמָצְאָה בּוֹ אֶת הַיֶּלֶד! לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד אַרְצָה מִכָּל מַה שֶּׁיָּצָא מִפִּיו שֶׁל הָרַב! הַיֶּלֶד יָשַׁב בְּפִנָּה אַחַת וְשִׂחֵק, הַלִּיסְטִים יָשְׁבוּ בְּסָמוּךְ סְבִיב שֻׁלְחָן וְכוֹסוֹת הַקָּפֶה מֻנָּחוֹת עָלָיו. הַלִּיסְטִים נֶעֶצְרוּ וְהַיֶּלֶד שָׁב בָּרִיא וְשָׁלֵם לְבֵית הוֹרָיו.

מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך' משיחותיו של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א

הרב אליהו מירב, ראש המועצה המקומית עמנואל לשעבר, חבר קיבוץ'בית אלפא' ונווט בחיל האויר לשעבר, שחזר בתשובה בצעירותו, מספר על הקשר הקרוב שהיה לו עם הצדיק המפורסם מנתיבות, הבבא סאלי הקדוש זכותו תגן עלינו.

הייתי אז חוזר בתשובה צעיר, למדתי בישיבת הנגב בנתיבות. לא היה לי בכלל רקע קודם ביהדות, באתי מקיבוץ של השומר הצעיר. זמן קצר אחרי שהגעתי לישיבה, פתאום גיליתי את הבבא סאלי. הייתי היחיד מבין בחורי הישיבה שהיה לי רישיון נהיגה. בחורים לא עשו רשיונות אז. פתאום בא אליהו אלפסי עליו השלום לישיבה שלנו, ואמר שהבבא סאלי מחפש נהג שיקח אותו.

לא ידעתי מה זה בבא סאלי ולא ידעתי מה זה לשמש צדיק. מי ידע את הדברים האלו? לא ידעתי איזה זכות זו בכלל, אז הלכתי ושאלתי את ראש הישיבה הרב יששכר מאיר זצ"ל, שאלתי אם זה לא ביטול תורה ללכת – הוא אמר לא לא לא, אדרבה ביטולה הוא קיומה. זה שימוש צדיקים. זה יותר גבוה מהכל.

לקחתי אותו, את הבבא סאלי, פתאום ראיתי בנאדם בכלל משהו רוחני! מלאך אלוקים! מה זה הדבר הזה? פתאום הוא הראה לי שהוא בכלל קורא את המחשבות שלי והוא יודע בדיוק ממש מה אני חושב, ועוד ראיתי אצלו דברים נפלאים באמת דברים נפלאים.

פעם נסעתי בלי דלק בכלל מנתיבות עד מירון וחזור, זה דבר שראיתי בעיני אמרתי לרב אלפסי שיגיד לו שצריך למלא דלק אז הוא אמר לו – והוא אומר לו "לא, לא צריך, זה בסדר". זה היה אוטו חדש, הוא קיבל פג'ו 504 סטיישן, מישהו מג'נבה תרם לבבא סאלי. אוטו חדש לגמרי זה היה על 0 קילומטר, אז אל תגיד שמד הדלק היה מקולקל.

הוא אומר "תיסע תיסע" אז חשבתי שיש לו ענין בזה. אני נוסע נוסע נוסע, ואני כל הזמן אומר עוד מעט ניתקע בלי דלק… נוסע נוסע, עד שהבנתי פה שזה סיפור אחר לגמרי, זה לא משהו טבעי. תעזוב סע, נסעתי הלוך חזור מנתיבות למירון ואת כל הדרך בחזרה, נסיעה של כ-500 קילומטרים.

ראיתי אצלו עוד דברים נפלאים באמת ראיתי בתור בעל תשובה חדש, הנהגה מעל הטבע. בסעודות הוא היה לוקח בקבוק ערק, עוטף אותו במגבת ומוזג שם לאיזה 20 אנשים כוס מלאה וזה היה פלא פלאים! אז מה תגיד? שיש לו איזה צינורית? שיש לו קוסם מתחת? מה תגיד???

ראיתי דברים, ראיתי דברים והאמונה התחזקה. הבנתי שיש בורא לעולם, ושהוא מנהיג את העולם ללא הפסקה.