מה הסינים אוכלים? ואיך היהודים אוכלים?
מה הסינים אוכלים? ואיך היהודים אוכלים?
שישים וארבע שנים אחרי, מול כל שגרירי האומות המאוחדות בעולם, הושמע פסק ההלכה הקדמון אבל
שישים שנה שלמות נדרשו כדי שהדבר הכל-כך מתבקש הזה יקרה.
קשה להאמין, אבל במשך שישה עשורים, אומות העולם לא ראו כל צורך להנציח את הזוועה שהתחוללה במרכז יבשת אירופה המשגשגת.
ארגון האומות המאוחדות – שכל מטרתו היתה אמירה של "לעולם לא עוד", שלא לאפשר עוד זוועות כאלו להתחולל בעולם –
לא טרח לציין את זכר השואה.
שישים שנה אחרי, בכ"ט בתשרי תשס"ו, התקבלה במועצת הבטחון החלטה מספר 60/7 הנושאת את הכותרת 'זיכרון השואה',
שכללה בסעיפי המבוא שלה אזכורים אוניברסליים על זכויות אדם ומניעת רצח עם.
בסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה, קובעת העצרת הכללית את התאריך ה-27 בינואר,
שבו שחררו חיילי הצבא האדום את אסירי מחנה המוות אושוויץ ל"יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קרבנו השואה".
העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה – היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה אבל קדם לכך מאמץ גדול ומשולב של הרבה יהודים טובים,
בראשם שר החוץ הישראלי דאז מר סילבן שלום, שגריר ישראל באו"ם דן גילרמן ומנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור.
העצרת גם קראה למדינות העולם לפתח תוכנית לימוד בתחום זיכרון השואה, עודדה את המדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה,
ואף הזהירה מפני נסיונות להכחשת השואה.
ועל כך נאמר, טוב מאוחר מלעולם לא.
כמה שנים לאחר מכן, לקראת טקס יום הזיכרון הבין-לאומי בשנת תשס"ט,
קיבלתי הזמנה רשמית לבוא ולנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל הפעם הנושא היה מוגדר.
התבקשתי לשאת הרצאה בנושא "הגורמים והסיבות לתופעת האנטישמיות העולמית".
באוויר ריחפה שאלה אחת שעליה התבקשתי לנסות להשיב: מה גורם לכך שבמשך אלפי שנים רודפים את העם היהודי לדורותיו?
התייצבתי על הפודיום, מולי נציגים של הרבה מאוד מדינות ולאומים. המעמד עצמו כתב את המילים.
"גבירותי ורבותי", פתחתי, "אם תבחנו את סיפורו של העם היהודי, את העבר הקרוב והרחוק שלו,
תוכלו לדעת את התשובה על שאלתכם. אני", המשכתי, "עשיתי זאת עבורכם. התבוננתי בסיפור המפותל הזה וגיבשתי עמדה מוצקה".
רגע של שתיקה, ואז המסקנה: "ובכן, לאנטישמיות אין שום סיבה הגיונית!
אי אפשר להסביר באורח הגיוני את השורשים של שנאת ישראל ושל רדיפת העם היהודי. אני אומר לכם רבותי, אל תנסו".
חובת ההוכחה והנימוק עוד היתה מוטלת עלי.
"אני", סיפרתי להם, "ילד יהודי שנולד בעיירה במדינת פולין העצמאית. בסביבתנו חיו והתהלכו רבבות יהודים – בעלי חסות בפולין –
שהיו מזוהים בקלות. היו להם זקנים מרשימים ופאות מגודלות, הם לבשו קפוטות מיוחדות, חבשו מגבעת או שטריימל,
דיברו בעיקר בשפת האידיש. בקיצור, היינו שונים מכל שאר האוכלוסייה.
"לא פעם שמענו ביקורת נוקבת. טענו שההתעקשות שלנו להתבדל בשמות, בשפה, בלבושים ובתרבות היא שגורמת ומתדלקת את השנאה.
האמת, שהיו רבים מאיתנו שנטו להאמין לכם. המחשבה הייתה שלו רק נתפטר מהשטריימל והקפוטה,
לו נתחיל לדבר בפולנית ולהתערב בתפקידים ציבוריים, הכל ישתנה לטובה.
השנאה תיפסק, השכנים ילמדו להעריך את הכישרון והידע שלנו והאנטישמיות תיעלם.
"במרחק של כמה קילומטרים מביתנו", המשכתי לספר לשגרירי האומות, "שכנה המעצמה הגרמנית.
גם שם חיו רבבות יהודים כנתיני חסות. אלא שהם נהגו אחרת לגמרי. במשך מאות שנים הם נזהרו,
לא חבשו קפוטות וגם לא שטריימלך. הם גילחו את הזקנים, התלבשו בהתאם, דיברו גרמנית מליצית יותר
משוכללת מהגרמנים עצמם, קראו את גתה ושילר והתאמצו להתערות בכל התחומים.
"אלפי יהודים בגרמניה ובאוסטריה לחמו כתף אל כתף עם אחיהם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.
אחרים השתלבו בתעשיית התרבות הגבוהה, הלחינו יצירות, ניגנו, שלא לדבר על שכבת הבנקאים שסייעו לכלכלת המדינה,
למדענים ולמלומדים שפיתחו את הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה, את המחקר ואת המדעים המודרניים.
"למרבה הפלא, היהודים הללו ספגו קריאות הפוכות לגמרי. כולם טענו שהם מגזימים. שעליהם להצטנע ושלא להשתלט על המדינה.
'הפרוטוקולים של זקני ציון' סימנו אותם כמי שזוממים לכבוש את התרבות והכלכלה. וכולנו יודעים איך זה נגמר.
"שנאו אותנו בפולין בגלל היותנו שונים, רדפו אותנו בגרמניה בגלל היותנו שווים".
והנה ראיה נוספת, זיכרון נוסף מימי ילדותי. "כמעט בכל תחנת רכבת תחתית ברחבי אירופה, יכול היית למצוא גרפיטי בשפות שונות:
'יהודי לך לפלסטינה'. כילד קטן, יצא לי לפגוש את המשפט הזה לפחות בארבע שפות, כולל צרפתית.
"הייתה כאן איזו סברה. שנאו אותנו כי אנחנו דיירי משנה בבית לא שלנו. משכירים לנו חדרים, ואנחנו מתנהגים לא יפה,
מרעישים, מלכלכים ומטרידים. עם כל הכאב, לרגעים אפשר היה להאמין לזעקה של שכננו, שהתריסו מולנו:
'צאו לנו מהחיים, תקימו לכם בית, ואנחנו נכבד אתכם. רק אל תחיו על חשבוננו'.
"חלפו שנים, ואנחנו חזרנו הביתה. עברנו את השואה, וכל מה שרצינו היה ללכת לפלסטינה. והנה ראו זה פלא:
פתאום סגרו את השערים. היינו צריכים להתגנב בסירות מעפילים, להבריח גבולות ולהתאמץ.
"אחרי שכבר הגענו והתיישבנו בבית, שום דבר לא עזר. שנתיים וחצי אחרי השואה,
מצאנו את עצמנו שוב מול שבעה צבאות ערביים שרוצים לזרוק אותנו לים, ונחרדנו לראות ששוב העולם שותק.
"זרקו אותנו מאירופה כי אנחנו אורחים, שונאים אותנו כי אנחנו מתנהגים כבעלי בית".
הניגודים הללו רק הולכים ומחריפים. רדפו אותנו ברוסיה כי הבינו שאנחנו קפיטליסטים, שנאו אותנו בגרמניה כי אנחנו קומוניסטים.
ועד היום תראו מה קורה בקמפוסים באירופה ובארה"ב על פניו אין שום הבדל בין התלמידים היהודים ובין חבריהם לספסל הלימודים, אבל אותם שונאים.
"אין לי שום הסבר אחר, אלא זה", סיימתי את נאומי העצוב, "אנטישמיות זו מחלת נפש המונית. אין לחפש לה הסבר הגיוני".
אלפי שנים לפני שעמדתי על בימת האו"ם, עמד יהודי אחד קדוש, רבי שמעון בר יוחאי קראו לו,
והוא חווה על בשרו את האנטישמיות של תקופתו, כשנאלץ להתחבא שלוש עשרה שנים במערה בגליל רק כי העז לא לציית לרומאים.
הניסוח שלו היה חד ותמציתי. "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".
אלפי שנים אחריו עמד גאונה של פולים, רבי מנחם זמבא הי"ד, עוד קרבן שסיים את חייו ברצח אנטישמי במרד גטו ורשה,
ואותו גאון ניסה להבין את דברי רבי שמעון. מה זאת הכפילות הזאת: "הלכה היא – בידוע"? אם הדבר ידוע, למה צריך לומר שזאת 'הלכה'?
ההסבר שלו מצמרר. "כמו שאנחנו שומעים על פסק הלכה אנחנו לא מנסים לדון אם הוא מוצדק או לא,
איש לא מנסה להבין מה עומד מאחורי ההלכה של איסור בשר בחלב למשל. הלכה, זאת הלכה.
כך בדיוק היא שנאת בני עשו לזרע יעקב. הלכה פסוקה. אל תנסו למצוא לה צידוקים. היא כזו, מין חוק טבע אפל.
חיידק של טירוף שקשה למצוא לו צידוקים מתחומי ההגיון.
(משפחה ג' כסלו תשפ"א – הקשיב ורשם: ישראל א' גרובייס)
משה ויטמן
קצת רקע
כשאלוקים ברא את העולם, הוא ברא בהתחלה אדם אחד – אדם הראשון. הוא לא היה גוי, הוא גם לא היה יהודי, הוא היה בן אדם. לא היו אז הבדלים בין יהודים לגויים, לא היה אז צורך בהבדל כזה, משום שהאנושות הייתה אחידה. ככה זה כשיש רק אדם אחד… השנים שחלפו מאז נברא, הרבו כמותית את בני האדם שהתפזרו אט אט על כל פני העולם עד שהעולם נעשה בעל מיליוני אנשים הגרים כל אחד בארצו ובמדינתו. אלא, שיחד עם זאת, השתנה משהו מהותי מאוד בתכנית האלוקית ביחס לעולם, שינוי שהחל כבר במהלך היום הראשון של חיי אדם הראשון.
אדם הראשון חטא. הוא אכל מעץ הדעת כאשר אלוקים אמר לו מפורשות שלא לעשות זאת ובכך הפר וחילל את הדיבור האלוקי. התורה מייחסת לחטא הזה משמעות מרחיקת לכת לכל האנושות כולה. האדם הפך מלהיות אדם נצחי שאינו מת לעולם, כפי שהיה מתוכנן מראש, ליצור בעל קיום מוגבל בזמן שכשיסתיימו ימיו, חייו ייגמרו והוא ימות.
לא היה זה רק עונש על חטאו של אדם הראשון, הייתה לכך סיבה עמוקה ופנימית הרבה יותר. אם לפני שאדם הראשון חטא, הוא יכל להכיל בגופו הפיזי הנוכחי לא רק את חיי העולם הזה אלא גם את חיי העולם הבא, כלומר: לקבל את שכר המצוות שיקיים בצורת חייו המוכרת לנו, כאשר הוא חטא התחלל ונטמא גופו והוא וכמוהו כל האנושות כולה, נאלצים להיפרד מהגוף ולעבור לעולם של נשמות בלבד כדי להתחיל ולקבל את שכר עמל קיום המצוות. כיון שתכליתו של אלוקים היא להביא את האנושות אל העולם הבא- עולם בו יקבלו טוב ושכר אינסופיים על מעשיהם הטובים, לכן אין לו ברירה אחרת אלא להמית בבו היום כל אדם עלי אדמות.
לא רק זאת, אלא שמאז החטא הוטל תפקיד חדש על האנושות, תפקיד שקודם לעשיית החטא לא היה בו כל צורך – לתקן את חטא אדם הראשון ולהחזיר את הגלגל אחורנית. חטאים, על פי התורה, מקלקלים את כל העולם, את כל האנושות ואת האדם שעושה אותם באופן אישי, קלקול שמפריע וקיים ושיש צורך לתקנו ולכן, מאז שחטא אדם הראשון, הוטלה על האנושות המשימה – לתקן את חטאו של אדם הראשון.
איך בדיוק היה עליהם לעשות זאת, איננו יודעים בבירור, אבל העובדה ההיסטורית היא שהתקופה שניתנה מאת אלוקים לאנושות לבצע זאת חלפה כאשר רק אדם אחד מכל האנושות כולה היה ראוי להמשיך ולנסות לתקן את חטאו של אדם הראשון. האדם היחידי הזה היה אברהם אבינו עליו השלום.
זו הייתה הסיבה לכך, שעם סיום תקופת אפשרות התיקון של האנושות, יצר אלוקים הפרדה ברורה בתוך האנושות עצמה: יהודים מצד אחד וגויים מהצד השני. כאשר רק היהודים ימשיכו בתהליך התיקון של העולם ובניסיון להביא את העולם למצב בו היה קודם לחטאו של אדם הראשון. הכלים שניתנו להם הם בין השאר:התורה הקדושה, ארץ ישראל ובית המקדש ועליהם הוטלה המשימה לנצל אותם במלואם כדי להביא את העולם לתיקונו.
גם לגויים יש מצוות
הזדמנות נוספת ניתנה לגויים להצטרף ליהודים ובעצם לייתר את ההפרדה בין ישראל לאומות העולם- כשבזמן קבלת התורה עבר אלוקים ושאל את האומות השונות אם יחפצו לקבל את התורה, משענו בשלילה – נסתמו להם כל האפשרויות (מלבד אפשרות הגיור שהיא ההצטרפות אל שורות העם היהודי).
למעשה, גם לגויים ישנן מצוות המוכרות ביהדות בתור "7 מצוות בני נוח" ומצוות אלו כוללות איסור גזל, עריות, עבודה זרה ועוד, אלא שמטרתן שונה לחלוטין ממטרת המצוות היהודיות:
בעוד שמטרת המצוות היהודיות הינה לקדש ולרומם את נשמתו של היהודי, לקרבה אל אלוקיו ולהכשיר אותו למטרתו הסופית – קבלת השכר תוך קרבה נצחית אל אלוקים, המצוות של בני נוח מהוות רק אמצעי שמירה עליהם (כל מצוותיהם הם רק על דרך השלילה) שלא יתדרדו לשפל אנושי שיוריד אותם מלהיות ראויים ליישם את תפקידם הם – להיות מסייעים לעם היהודי.
תפקיד הגויים – לסייע לעם היהודי
תפקידו של הגוי, מאז נבחר אברהם אבינו לעם הנבחר, עמו של אלוקים, הוא להיות כלי לעזר ליהודי להגשים ולבצע היטב את מטרתו. העולם מתנהל בצורה תקינה מכל הבחינות שהן בזכות הגויים כולם ועם ישראל מנצל את העולם למען קיום תפקידו המובחר שלו – ליישם את דבר ה' בעולם.
לכן, לגויים אין מצוות עשה, אין להם עונשים בעודם בעולם המיועדים להחזרתם בתשובה או לקרב אותם עוד אל אלוקים כפי שקורה לעיתים לעם היהודי והם מיישמים את מלוא מטרתם בכך שישרתו היטב את העם היהודי.
ההשגחה של אלוקים על הגויים
זה כמובן לא אומר שהדברים שעוברים על גויים ברמה האישית או ברמה הכללית או הלאומית הם במקרה. חלילה. אם מתרחשת רעידת אדמה, אסון טבע אחר או אפילו צרות אישיות של גויים, הרי זה מכוון משמיים. אבל ישנו הבדל תהומי בין הצורה בה אלוקים מנהל את העולם בכל הקשור אל בני העם היהודי לבין הצורה בה הוא עושה זאת בכל הקשור לאומות העולם.
לעם היהודי יש תפקיד לבצע, אשר לצורך ביצועו המושלם יש צורך שכל יהודי באשר הוא יישם את תפקידו ומשימתו האישית בעבודת השם שלו, כפי שאלוקים מכוון אותו בדרכים שונות במהלך חייו. לכל יהודי חשיבות ולכל יהודי משמעות ולכן לכל יהודי יש השגחה פרטית ואישית משל עצמו. חייו של פלוני שונים מחייו של שכנו משום שלכל אחד מהם מטרה וייעוד שונים בעולם וכל אחד מקבל ואינו מקבל את מה שהוא צריך על פי הסיפור המיוחד שלו.
לעומת זאת, הגויים, אינם מהווים כאמור לעיל אלא עזר ליהודים ולאור זאת אין חשיבות לכל אדם באשר הוא אלא לכל כלל, קבוצה, אומה וכדומה והשאלה מה יקרה ולמי הרבה פחות משמעותית מאשר אצל יהודים ולכן היא מתנהלת ומכוונת בצורה שונה.
זאת ועוד, על אומות העולם אלוקים משגיח באמצעות שליחים – 70 מלאכים הממונים על 70 אומות העולם, לעומת עם ישראל הזוכה לעיניו הפקוחות של אלוקים. את המשמעות האמיתית של זה איננו יכולים להבין, אבל כך מקובל על פי חכמי הקבלה.
הגויים בעולם הבא
לאור הדברים האמורים, ניתן להבין גם את ההבדל שיהיה בין ישראל לאומות העולם בעולם הבא, כאשר הגויים לא יוכלו להגיע אל תכלית הבריאה (מלבד חסידי אומות העולם) שהיא עולם קבלת השכר ואם הם רוצים להגיע לשם עליהם להתגייר ולהצטרף לעול הכבד המונח על כתפי העם היהודי – עול תיקון העולם במלכות השם.
תפילות של גויים
התפילות שאנו מתפללים היום מהווים תחליף זמני לקרבנות שהיו מוקרבים בבית המקדש ולכן ניתן להשוות בפשטות כי כשם שבבית המקדש הקריבו גם קרבנות ששוגרו על ידי אומות העולם, כך גם בימינו, יכולים הגויים להתפלל בשפתם ואמנם זכות שמיעת התפילה של העם היהודי אינה קיימת אצלם, אך זכות כללית של רחמים וחסד מאת האלוקים יכולה לעמוד גם עבורם.
מקורות: ספר דרך השם, רבי משה חיים לוצאטו, חלק ב', פרקים ג' ד'. ספר שפתי חיים, פרקי אמונה והשגחה, חלק א' עמוד מד.