ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי

 

בשכונת ‘גבעת מרדכי’ בירושלים, בבניין שקט בדרך כלל, התגוררה משפחת רבי צבי

הירש פלאי זצ”ל, משגיח ישיבת ‘’חברון’. אלא שאותם ימים לא היו ימים שקטים בבניין,

ההיפך הוא הנכון…

הדיירים בקומה למעלה, שכני הרב והרבנית, צרה להם דירתם. המשפחה התרחבה,

תינוקות נוספו למשפחה, ונוצר צורך קיומי להרחיב את הדירה. הם השקיעו רבות בתוכניות

הבניה, באו בדברים עם קבלן שיפוצים נודע, ולבסוף ביום מן הימים הופיע טרקטור גדול

מאחורי הבנין, והחל לחפור במרץ…

זה היה היום השקט האחרון בבניין. כל מה שהיה עד אז, אחוות השכנים, העזרה ההדדית,

נמוג ואיננו. נכון שהשכנים אישרו את הבנייה והסכימו לה, אך ברגע האמת – החלו להתלונן,

תלונות מוצדקות יותר ופחות. זה בא בטענות על שעות העבודה, וההוא לא הפסיק להתאונן

על האבק והלכלוך, אחד השכנים רגז על הרעש שיוצרת העבודה, ושכן אחר בכלל טען שילדיו

מפחדים מהפועלים…

חלק מהתלונות היו מוצדקות וטופלו במידת מה

 

וחלק מהן – שגרתיות ורגילות, מעשה שיגרה בבניינים בהם נערכים שיפוצים, בעיות שחולפות

כעבור תקופה קצרה ולא נעימה. בעלי הדירה המשופצת השתדלו ככל יכולתם להיטיב עם השכנים

ולמנוע את צערם אך ברור היה לכולם שמקצת כאב ראש ועוגמת נפש – אין דרך מילוט…

והנה, ביום אחד לעת ערב, הבחינה בעלת הדירה המשופצת ברבנית פלאי ע”ה, כשהיא עולה את

המדרגות לכיוון ביתם. בשברירי שניה הספיקה לחשב, כי בוודאי הרבנית כבר לא מחזיקה מעמד

מול הרעש והלכלוך הרב, המעיקים מאוד על אנשים מבוגרים. היא גם הספיקה להעריך, כי

העבודות כבר לא יוכלו להמשך כסדרן, היא תיאלץ להפסיקן באיבן ולהישאר בבית משופץ למחצה,

שכן בוודאי לא תוכל לסרב לבקשתה ותלונתה של אשה מבוגרת ונכבדה כמו השכנה – הרבנית פלאי…

עוד שנייה חולפת, והרבנית פלאי כבר נוקשת בדלת.

 

כשפתחה, המתינה לשמוע את תלונותיה, אלא שלהפתעתה הרבה, הרבנית התעניינה בשלומה,

שאלה איך עוברים עליה הימים הקשים – כשמשפצים לה בבית ובקול אכפתי ומודאג שאלה

לשלום ילדיה…

אחר כך, הגיעה ההפתעה האמיתית. הרבנית פלאי פתחה ואמרה: ‘תראי שכנתי היקרה!

שיפוצים זה לא קל, אני בטוחה שאתם עוברים ימים קשים, ואת עם הילדים הקטנים בבית.

רציתי להציע לך לשלוח אלי את הילדים לשעות אחר הצהרים, שיהיה להם מרחב נקי ונוח

לשחק. גם אם את רוצה לנוח בימים כה טרופים – תרגישי בנוח לשלוח את הילדים למטה –

למשפחת פלאי…’

 

האשה ציחקקה במבוכה

 

והרבנית הוסיפה: ‘נו, באמת, את לא צריכה להתבייש… יש לנו בבית משחקים שמשרתים

את נכדיי, והם יוכלו לשמש את ילדייך באותה מידה! או לחילופין, תבואי בעצמך לנוח אצלנו,

הדירה שלנו ריקה ונשמח לארח אותך למנוחה בחדר שקט ופרטי, נקי וצלול! אתם מוזמנים,

באמת!’ – סיימה הרבנית את דבריה הכנים, ושבה לביתה…

סיפור זה, המופיע בספר ‘ברכי נפשי’, אין כמוהו להורות לנו מהי אהבת ישראל אמיתית,

המתבטאת בדאגה ואכפתיות כנה לזולת. ובפרט בעת קושי ומצוקה, ובעיקר כשעוברים תקופה

פחות נעימה – אז הוא רגע המבחן עד כמה אהבת ישראל גואה בנו, עד כמה אנו מסורים ואוהבים

באמת את זולתנו. כי כשאדם אוהב את השני באמת – זה מיקל עליו להתמודד עם הקושי האישי

שלו, ולראות את הקושי של הזולת כדחוף יותר ומכביד יותר, ולפיכך הוא מתמסר לפתרונו…

הבה נחשוב היכן נוכל להקל, הבה ננסה לאמוד במה נוכל לסייע, הבה נבחן במה נוכל להיטיב –

כדי שהאהבת ישראל שלנו תלבש צורה מעשית בדאגה כנה ואכפתית למה שעובר על הזולת

בפעולה של ממש כדי להקל עליו

 

(מתוך הספר ‘פניני פרשת השבוע’)

הפיליפיני שנלחם להיות יהודי

הפיליפיני שנלחם להיות יהודי

 

ההבדל בינינו לגויים הוא כרחוק שמים מארץ. הם משכנעים כל אחד להצטרף לדתם,

רק שיבוא. אבל אצל עם ישראל זה כמו 'מועדון סגור'. לא כל מי שרוצה – מתקבל.

כדי להתקבל לשורות העם היהודי יש תנאי סף מחמירים ביותר. אולם התנאי המרכזי

הוא – רצינות! תהיה רציני, תעבוד את ה' ברצינות. אם התנאי הזה קיים, הדלת פתוחה.

אם לא – אין כניסה!

עד שמקבלים את הגוי לתוככי עם ישראל – מערימים עליו קשיים, כדי לבדוק את

מידת רצינותו. אבל מרגע שהוא גילה רצינות אמיתית, והכשיר עצמו לקראת הצעד

המשמעותי שלפניו – הוא מתקבל בזרועות פתוחות. מכאן ואילך, הוא יכול להעפיל

לפסגות רמות. מרות המואביה יצא דוד המלך. שמעיה ואבטליון היו גרים, ויש אומרים

בני גרים. רבי עקיבא, התנא הגדול, היה בן גרים. אונקלוס, שאת פרושו אנו קוראים יחד

עם פרשת השבוע, היה גר צדק.

 

בעם ישראל הגרים מסוגלים להגיע למעמד הגבוה ביותר. דוד, נכדה של רות המואביה,

התמנה למלך על ישראל. רבי עקיבא, שהיה בן גרים, זכה לעמוד בראש ישיבה של עשרים

וארבעה אלף תלמידים. הרי לנו כי בעם ישראל מציבים משוכות רק לפני הגיור, אבל לאחר

שהגר הסתפח לעם היהודי, הוא שוה בין שוים ואף יותר מכך.

איננו מקבלים גרים בנקל, וזאת לטובת הבאים להתגיר. כי גוי המקבל על עצמו גרות מתחייב

בתרי"ג מצוות, תחת שבע מצוות בני נח בהן היה מחויב קודם לכן. לכן, לפני שהגר מתגיר,

עליו לדעת ברורות את האחריות וההתחיבויות כבדות המשקל שהוא נוטל על שכמו!

 

גר צדק – החפץ באמת בקרבת ה'

גרי הצדק – יש להם נשמה מיוחדת, נשמתם עמדה על הר סיני. במשך תקופה פעלתי

בתחום הגיור והתודעתי מקרוב לנושא הזה.

באחד המקרים, נודע לנו על גוי המבקש להנשא לבחורה יהודיה. כדי שיוכל לשאת אותה,

הוא בא להתגיר. את האשה שלחתי לצרפת, כדי שתהיה הרחק ממנו. שוחחתי איתו ואמרתי

לו כי לפני שחושבים על גיור, עליו ללמוד שנתיים במסגרת מתאימה, שיחקור את היהדות

לאורך ולרוחב, ורק אם יהיה ראוי יגירו אותו.

אחרי שנתים של לימודים, הוא בא לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שיגיר אותו. רבי נסים

לא הסכים. שאלתי אותו: "ילמדנו רבנו, מדוע האיש אינו יכול להתגיר, הרי הוא למד יהדות

במשך שנתים?". אמר הרב: "הבחור הזה מכור למוסיקה, מי שמכור לעוד משהו, לא יוכל

להתחבר לקדוש ברוך הוא עד הסוף!". הזוג לא השלים עם ההחלטה הזאת. הם חיפשו

ומצאו מישהו שיסכים לגייר אותם. לאחר מכן הם נישאו, אך כעבור זמן החבילה התפרקה.

בעצם, זו הסיבה שגרות לשם אישות לא תופסת. צריך שתהיה מחובר אך ורק לה'.

אם יש לך בראש עוד משהו חוץ מה' – החיבור שלך לה' לא מספיק אמיתי.

פעם צלצלו אלי ממשרד הפנים ואמרו לי: יש בחור פיליפני שעובד באחד מבתי המלון

בתל אביב, וטוען שהוא התגיר, אך הם מכריחים אותו לעבוד בשבת במלון, כאילו הוא גוי.

הבחור הפיליפיני לא ויתר. מה עשה? הוא נכנס לתומו לסניף של משרד הפנים, וסיפר

שם את סיפורו. ואז הגיע אלי הטלפון לצורך בירור הענין.

בדקתי את התיק שלו. נכתב שם שהוא בא להתנדב לצבא, וכעבור זמן ביקש להתגיר.

מה הסיבה? הוא אמר שהוא אוהב מאד את ה', ומרגיש שבתור יהודי הוא יהיה הרבה

יותר קרוב אליו. קראתי לבחור, ולאחר ששוחחתי איתו, התרשמתי מכנותו. אמרתי לו:

"לך לישיבה למשך שלושה חדשים, אחרי זה תחזור אלי".

הוא התגיר כדת וכדין. כעבור שלוש שנים הוא נשא אשה אמריקאית. הם הקימו בית

יהודי כשר. הוא לא היה תלמיד חכם, אבל הוא היה אש לבורא עולם. הוא רצה להיות

קרוב לבורא עולם, ורואים את התוצאות. יש לו חמישה ילדים, כולם יראי שמים ובני תורה.

 

הגויים לא יכולים לסבול את הקיום של עם ישראל, כי זה מאפשר לערוך השוואה ולראות

את אפסותם לעומתנו. לכן הם עושים הכל כדי להכפיש אותנו ולהוזיל את ערכנו. כך היה

ביציאת מצרים, כך היה במתן תורה, וכך היה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל

 

עם ישראל רוצים את בורא עולם

 

אפשר להעתיק את הדברים למושגים של זמננו. ראש הממשלה הראשון הבטיח שתוך

כמה שנים לא ישארו במדינת ישראל יהודים שומרי מצוות. הוא היה בטוח שהתופעה

הזאת של יהודים מזוקנים תשאר כמוצג מוזיאוני. איפה הוא ואיפה אנחנו?!

לפני חמישים שנה סיפר לי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שמרן ה"חזון איש"

זכותו יגן עלינו, אמר לו כדברים הבאים: "יש חבל ארוך, בצדו האחד אוחז בן גוריון ובצדו

השני אוחז אנכי. בן גוריון מנסה למשוך את כל עם ישראל אליו, ואני מנסה למשוך את כל

עם ישראל אלי, פעם הוא גובר ופעם אני גובר"…

ברם, המוטו של ה"חזון איש" היה שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה

אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חידר, וכך ידחה האור

את החושך. עם ישראל רוצה להתקרב לבורא עולם, עם ישראל צמא ליהדות. מעל מליון

איש חזרו בתשובה דרך הסמינרים. אני פוגש יהודים שומרי תורה ומצוות שאומרים לי:

"אני מהסמינר לפני עשרים וחמש שנה", ו"אני מהסמינר לפני עשרים שנה".

הם כבר מחתנים ילדים, בונים עוד דורות של בתים נאמנים בישראל. אשריכם ישראל!

כל המוסדות והאירגונים, המתיבתות, הישיבות לבעלי תשובה, הסמינרים לבעלי תשובה –

הרבו את האור בעם ישראל, ושינו את כל האוירה של הציבור החילוני בארץ ובעולם.

יש המון חילונים מחופשים. כלפי חוץ הם נראים חילוניים לכל דבר, הם גלויי ראש

מחמת בושה מהסביבה, אבל בכל זאת הם שולחים את ילדיהם לחינוך תורני,

שומרים שבת, כשרות וחוקי המשפחה.

אני מסתובב בכל הארץ, ממשש את הציבור. אין שנאה לדת. ההפך, יש חיבה,

יש רצון להתקרב, להתחבר. שנאה לחרדים יש רק בכלי התקשורת. אני יכול

להעיד שלפני ששים שנה היתה שנאה. היא נעלמה.

השתתפתי בארוע שנערך בבית סוהר. היו שם מתנדבים רבים, רובם חרדים.

לכל נואם  הקצו דקות ספורות. ממני בקוש שאברך את הקהל. אמרתי להם:

"אציג בפניהם את כרטיס הביקור שלי: ובכן אני חולה מאד, והמחלה שלי היא

תורשתית וגם מדבקת". המשתתפים הביטו בי בעיניים עצובות, ודאי חשבו

בלבם: איזה אומלל…

ואז המשכתי: "אסביר לכם את כרטיס הביקור שהצגתי בפניהם: אני חולה על

עם ישראל, רוצה שיהיה להם טוב. וזה תורשתי – קיבלתי את זה מההורים שלי,

גם הם היו כאלה. והמחלה הזאת מדבקת, עוד מעט תרגישו"… כולם צחקו ונהנו.

לאחר מכן דברתי בקצרה על מעלת הנתינה.

אחרי עלה לדבר מפקד המקום. ואיך הוא פתח את נאומו: כך אמר: "הרב שכטר

פתח את נאומו במילים הללו: 'רבונו של עולם, שים לי על הלשון את מה שהציבור

הזה צריך לשמוע, ותפתח להם את הלב שהדברים יכנסו'. אהבתי את הגישה הזאת.

לכן אני רוצה להתעלם מהנאום הרשמי שהוכתב לי, ומבקש מה' שישים לי על הלשון

את מה לומר"… אחריו עלה נואם נוסף, ואף הוא התיחס לדברי: "הרב שכטר, אני

מתפלל שתמשיך להיות כזה 'חולה' כל חייך"… כשהוא ירד מהבמה, הוא בא לקראתי,

וחזר על דבריו בחום רב ואמר שיזכור את הדרשה הזו כל חייו. הלזאת תקרא שנאה?!

כל ישראל יש להם לב אחד לאבינו שבשמים. כולם רוצים להתחבר לבורא עולם.

דרכו של ה"חזון איש" נצחה. הארץ התמלאה בישיבות ובכוללים של עמלי תורה,

ובכל העולם כולו האור הולך ודוחה עם החושך!

 

מתוך הגדה של פסח 'אריה שאג'