הפיליפיני שנלחם להיות יהודי

 

ההבדל בינינו לגויים הוא כרחוק שמים מארץ. הם משכנעים כל אחד להצטרף לדתם,

רק שיבוא. אבל אצל עם ישראל זה כמו 'מועדון סגור'. לא כל מי שרוצה – מתקבל.

כדי להתקבל לשורות העם היהודי יש תנאי סף מחמירים ביותר. אולם התנאי המרכזי

הוא – רצינות! תהיה רציני, תעבוד את ה' ברצינות. אם התנאי הזה קיים, הדלת פתוחה.

אם לא – אין כניסה!

עד שמקבלים את הגוי לתוככי עם ישראל – מערימים עליו קשיים, כדי לבדוק את

מידת רצינותו. אבל מרגע שהוא גילה רצינות אמיתית, והכשיר עצמו לקראת הצעד

המשמעותי שלפניו – הוא מתקבל בזרועות פתוחות. מכאן ואילך, הוא יכול להעפיל

לפסגות רמות. מרות המואביה יצא דוד המלך. שמעיה ואבטליון היו גרים, ויש אומרים

בני גרים. רבי עקיבא, התנא הגדול, היה בן גרים. אונקלוס, שאת פרושו אנו קוראים יחד

עם פרשת השבוע, היה גר צדק.

 

בעם ישראל הגרים מסוגלים להגיע למעמד הגבוה ביותר. דוד, נכדה של רות המואביה,

התמנה למלך על ישראל. רבי עקיבא, שהיה בן גרים, זכה לעמוד בראש ישיבה של עשרים

וארבעה אלף תלמידים. הרי לנו כי בעם ישראל מציבים משוכות רק לפני הגיור, אבל לאחר

שהגר הסתפח לעם היהודי, הוא שוה בין שוים ואף יותר מכך.

איננו מקבלים גרים בנקל, וזאת לטובת הבאים להתגיר. כי גוי המקבל על עצמו גרות מתחייב

בתרי"ג מצוות, תחת שבע מצוות בני נח בהן היה מחויב קודם לכן. לכן, לפני שהגר מתגיר,

עליו לדעת ברורות את האחריות וההתחיבויות כבדות המשקל שהוא נוטל על שכמו!

 

גר צדק – החפץ באמת בקרבת ה'

גרי הצדק – יש להם נשמה מיוחדת, נשמתם עמדה על הר סיני. במשך תקופה פעלתי

בתחום הגיור והתודעתי מקרוב לנושא הזה.

באחד המקרים, נודע לנו על גוי המבקש להנשא לבחורה יהודיה. כדי שיוכל לשאת אותה,

הוא בא להתגיר. את האשה שלחתי לצרפת, כדי שתהיה הרחק ממנו. שוחחתי איתו ואמרתי

לו כי לפני שחושבים על גיור, עליו ללמוד שנתיים במסגרת מתאימה, שיחקור את היהדות

לאורך ולרוחב, ורק אם יהיה ראוי יגירו אותו.

אחרי שנתים של לימודים, הוא בא לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שיגיר אותו. רבי נסים

לא הסכים. שאלתי אותו: "ילמדנו רבנו, מדוע האיש אינו יכול להתגיר, הרי הוא למד יהדות

במשך שנתים?". אמר הרב: "הבחור הזה מכור למוסיקה, מי שמכור לעוד משהו, לא יוכל

להתחבר לקדוש ברוך הוא עד הסוף!". הזוג לא השלים עם ההחלטה הזאת. הם חיפשו

ומצאו מישהו שיסכים לגייר אותם. לאחר מכן הם נישאו, אך כעבור זמן החבילה התפרקה.

בעצם, זו הסיבה שגרות לשם אישות לא תופסת. צריך שתהיה מחובר אך ורק לה'.

אם יש לך בראש עוד משהו חוץ מה' – החיבור שלך לה' לא מספיק אמיתי.

פעם צלצלו אלי ממשרד הפנים ואמרו לי: יש בחור פיליפני שעובד באחד מבתי המלון

בתל אביב, וטוען שהוא התגיר, אך הם מכריחים אותו לעבוד בשבת במלון, כאילו הוא גוי.

הבחור הפיליפיני לא ויתר. מה עשה? הוא נכנס לתומו לסניף של משרד הפנים, וסיפר

שם את סיפורו. ואז הגיע אלי הטלפון לצורך בירור הענין.

בדקתי את התיק שלו. נכתב שם שהוא בא להתנדב לצבא, וכעבור זמן ביקש להתגיר.

מה הסיבה? הוא אמר שהוא אוהב מאד את ה', ומרגיש שבתור יהודי הוא יהיה הרבה

יותר קרוב אליו. קראתי לבחור, ולאחר ששוחחתי איתו, התרשמתי מכנותו. אמרתי לו:

"לך לישיבה למשך שלושה חדשים, אחרי זה תחזור אלי".

הוא התגיר כדת וכדין. כעבור שלוש שנים הוא נשא אשה אמריקאית. הם הקימו בית

יהודי כשר. הוא לא היה תלמיד חכם, אבל הוא היה אש לבורא עולם. הוא רצה להיות

קרוב לבורא עולם, ורואים את התוצאות. יש לו חמישה ילדים, כולם יראי שמים ובני תורה.

 

הגויים לא יכולים לסבול את הקיום של עם ישראל, כי זה מאפשר לערוך השוואה ולראות

את אפסותם לעומתנו. לכן הם עושים הכל כדי להכפיש אותנו ולהוזיל את ערכנו. כך היה

ביציאת מצרים, כך היה במתן תורה, וכך היה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל

 

עם ישראל רוצים את בורא עולם

 

אפשר להעתיק את הדברים למושגים של זמננו. ראש הממשלה הראשון הבטיח שתוך

כמה שנים לא ישארו במדינת ישראל יהודים שומרי מצוות. הוא היה בטוח שהתופעה

הזאת של יהודים מזוקנים תשאר כמוצג מוזיאוני. איפה הוא ואיפה אנחנו?!

לפני חמישים שנה סיפר לי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שמרן ה"חזון איש"

זכותו יגן עלינו, אמר לו כדברים הבאים: "יש חבל ארוך, בצדו האחד אוחז בן גוריון ובצדו

השני אוחז אנכי. בן גוריון מנסה למשוך את כל עם ישראל אליו, ואני מנסה למשוך את כל

עם ישראל אלי, פעם הוא גובר ופעם אני גובר"…

ברם, המוטו של ה"חזון איש" היה שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה

אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חידר, וכך ידחה האור

את החושך. עם ישראל רוצה להתקרב לבורא עולם, עם ישראל צמא ליהדות. מעל מליון

איש חזרו בתשובה דרך הסמינרים. אני פוגש יהודים שומרי תורה ומצוות שאומרים לי:

"אני מהסמינר לפני עשרים וחמש שנה", ו"אני מהסמינר לפני עשרים שנה".

הם כבר מחתנים ילדים, בונים עוד דורות של בתים נאמנים בישראל. אשריכם ישראל!

כל המוסדות והאירגונים, המתיבתות, הישיבות לבעלי תשובה, הסמינרים לבעלי תשובה –

הרבו את האור בעם ישראל, ושינו את כל האוירה של הציבור החילוני בארץ ובעולם.

יש המון חילונים מחופשים. כלפי חוץ הם נראים חילוניים לכל דבר, הם גלויי ראש

מחמת בושה מהסביבה, אבל בכל זאת הם שולחים את ילדיהם לחינוך תורני,

שומרים שבת, כשרות וחוקי המשפחה.

אני מסתובב בכל הארץ, ממשש את הציבור. אין שנאה לדת. ההפך, יש חיבה,

יש רצון להתקרב, להתחבר. שנאה לחרדים יש רק בכלי התקשורת. אני יכול

להעיד שלפני ששים שנה היתה שנאה. היא נעלמה.

השתתפתי בארוע שנערך בבית סוהר. היו שם מתנדבים רבים, רובם חרדים.

לכל נואם  הקצו דקות ספורות. ממני בקוש שאברך את הקהל. אמרתי להם:

"אציג בפניהם את כרטיס הביקור שלי: ובכן אני חולה מאד, והמחלה שלי היא

תורשתית וגם מדבקת". המשתתפים הביטו בי בעיניים עצובות, ודאי חשבו

בלבם: איזה אומלל…

ואז המשכתי: "אסביר לכם את כרטיס הביקור שהצגתי בפניהם: אני חולה על

עם ישראל, רוצה שיהיה להם טוב. וזה תורשתי – קיבלתי את זה מההורים שלי,

גם הם היו כאלה. והמחלה הזאת מדבקת, עוד מעט תרגישו"… כולם צחקו ונהנו.

לאחר מכן דברתי בקצרה על מעלת הנתינה.

אחרי עלה לדבר מפקד המקום. ואיך הוא פתח את נאומו: כך אמר: "הרב שכטר

פתח את נאומו במילים הללו: 'רבונו של עולם, שים לי על הלשון את מה שהציבור

הזה צריך לשמוע, ותפתח להם את הלב שהדברים יכנסו'. אהבתי את הגישה הזאת.

לכן אני רוצה להתעלם מהנאום הרשמי שהוכתב לי, ומבקש מה' שישים לי על הלשון

את מה לומר"… אחריו עלה נואם נוסף, ואף הוא התיחס לדברי: "הרב שכטר, אני

מתפלל שתמשיך להיות כזה 'חולה' כל חייך"… כשהוא ירד מהבמה, הוא בא לקראתי,

וחזר על דבריו בחום רב ואמר שיזכור את הדרשה הזו כל חייו. הלזאת תקרא שנאה?!

כל ישראל יש להם לב אחד לאבינו שבשמים. כולם רוצים להתחבר לבורא עולם.

דרכו של ה"חזון איש" נצחה. הארץ התמלאה בישיבות ובכוללים של עמלי תורה,

ובכל העולם כולו האור הולך ודוחה עם החושך!

 

מתוך הגדה של פסח 'אריה שאג'