הגיעו לכאן נציגים של מס הכנסה ובקשו שאוציא להם תיקים

הגיעו לכאן נציגים של מס הכנסה ובקשו שאוציא להם תיקים

נספר ספור אחד מני רבים על השגחת ה' עלינו, גם כאשר נדמה לנו שהענינים מתגלגלים שלא לטובתנו:

מעשה ביהודי בעל משפחה של תשע נפשות, שעבד במכון רנטגן. יום אחד נסגר המכון, והוא נותר ללא מקור פרנסה.

חפש עבודה אחרת, פנה לפה ולשם, אך לא מצא מקום עבודה מתאים. בוקר אחד היה בדרכו לראיון

במקום עבודה מבטיח. הוא התאכזב מאד כשהפסיד את האוטובוס, שמשמעות הדבר שהוא עלול להחמיץ

את הראיון. אותו יהודי הצטער על כך מאד, והנה לשמחתו עצר לו טרמפ שנסע לכוון המתאים.

למרות זאת, הוא לא הגיע לאותו ראיון. במקום זה, מצא את עצמו מערב בתאונה קטנה בכביש,

והוא פנה לבית החולים לבדיקות. הוא הרגיש איך העבודה, שחשב אותה למתאימה, מתרחקת ממנו בפעם השניה,

והתחזק באמונה כי הכל מאת ה'. בבית החולים הוכנס האיש לבדיקת רנטגן, ושם נודע לו כי הם מחפשים בדחיפות

עובד חדש למכון הרנטגן לעבודה מידית!

ברגע שקבל מכתב שחרור, נגש להתראין, ועל אתר התקבל לעבודה. אז התברר לו למפרע כי המסלול שעבר:

האוטובוס שברח והתאונה בטרמפ – הם הוו את התכנית ששרטט לו הקב"ה מלכתחלה על מנת שימצא את העבודה הזו,

ויוכל לפרנס את משפחתו בכבוד.

"אני התלוננתי על מזלי הרע, שבמקום להגיע לראיון המתכנן הגעתי לבית החולים, ולא ידעתי שהקב"ה,

מסובב כל הסבות, הוביל אותי אל המטרה הנכספת!" סכם האיש את ספורו. הקב"ה עושה לו חפציו!

אמרו חז"ל (ברכות יד ע"א): "כל המתפלל ואחר יוצא לדרך, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו,

שנאמר: 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'".

מה הכונה "עושה לו חפציו"?

מפרש המהרש"א (שם): כיון שהקדים להתפלל, הולך הצדק לפניו והוא יצליח במעשה ידיו.

מעשה באיש עסקים שנהל מפעל גדול. מטבע הדברים מתעוררות במפעל כל מיני שאלות שדורשות

את הכרעת המנהל. יש מנכ"ל ומזכירות ופועלים, אבל הוא אחראי על הכל. משום כך רגיל היה,

שמדי בקר, כבר בקומו משנתו, משאירים לו הודעות דחופות שהוא מוכרח להתיחס אליהן.

לפעמים היה הטפול בהן אורך שתי דקות בלבד, אך לפעמים נאלץ להתעכב חצי שעה ואפלו שעה.

מה אפשר לעשות? זו פרנסתו! אי אפשר לזלזל בזה, הרי לעולם יפשט אדם נבלה בשוק ולא יזדקק לבריות…

כשלמד את הגמרא בברכות, וראה הלכה מפרשת בשלחן ערוך (סימן פט סעיף ב), שאסור לאדם לעסוק

בשום דבר לפני התפלה, וחובה עליו להקדים ולהתפלל לפני שיפנה לעסקיו – התעורר לקבל על עצמו

בקבלה גמורה, שהוא אינו עונה לטלפונים ולא מקבל הודעות עד אחרי התפלה.

כבר למחרת בבקר הגיע הנסיון.

על צג הטלפון הופיע מספרו של המנכ"ל. מה יכול לקרות שהוא זקוק לו? הוא הרי נותן לו יד חפשית בכל דבר!

לרגע התפתה לענות, אבל במשנהו החליט: קבלה זו קבלה. אני לא עונה ויהי מה!

הטלפון דמם לרגע, אך מיד אחר כך התעורר שוב לחיים. המנכ"ל התקשר שוב ושוב ושוב. בודאי קרה משהו,

הבין המנהל – ובכל זאת החליט שהוא אינו עונה עד אחרי התפלה. הוא השתיק את הטלפון והתפלל במתינות

כדת וכדין. סים את התפלה, למד את סדר הלמוד הקבוע שלו, ורק כשיצא מבית הכנסת פנה להתקשר בחזרה.

"בוקר טוב. מה קורה?".

"אדוני", מחזיר לו המנכ"ל, "יש לך יותר מזל משכל".

"לא מזל, אלא תפלה. מה הענין?".

"הגיעו לכאן קבוצת נציגים של מס הכנסה ובקשו שאוציא להם תיקים. אמרתי שאינני יכול לפתח את המקום,

זה רק בסמכותו של בעל הבית. הרגעתי אותם שאני אתקשר אליך ומיד תבוא. אבל לא ענית.

במשך ארבעים דקות נסיתי להתקשר, והם המתינו. בסופו של דבר נמאס להם. הם בקשו לראות את חוזה השכירות

של המקום שהיה אצלי, עברו עליו ואמרו: 'טוב, הכל תקין', ונתנו אישור…".

בעל המפעל היה המום. לפני שמונה חדשים ארע לו ספור דומה. גם אז הוא היה לפני התפלה,

אך אז כן הצליחו העובדים להשיגו. הוא רץ למקום, התחנן לאנשי מס הכנסה שיתנו לו ללכת להתפלל,

אך הם לא הרשו לו. הכריחו אותו לשבת אתם ולגמר את הבדיקה, רק כמה דקות לפני חצות הוא הצליח

להשתחרר מהם ו'לחטף' תפלת שחרית… וראה זה פלא, ברגע שקבל על עצמו שלא יתעסק בשום עסק לפני התפלה,

נתן לו הקב"ה נסיון. כשעמד בנסיון, מיד הראה לו הקב"ה כמה הרויח!

"זה לא המזל שלי", אמר למנכ"ל, "זאת התפלה! עם ישראל הם מעל המזל!

אם אדם מקבל על עצמו באמת ובתמים, ה' עוזר לו!".

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך')

הבן לא הבין. כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

 

הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים ומכסה

שטח של אלפים מטרים מרבעים. כל חגב שוקל שני גרם ומסגל לכרסם גרם אחד

ביום, כך שלהקה אחת מסגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום. הבה נתאר לעצמנו,

אם כן, מה ארע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כסו את כל שטחיה במשך

שבעה ימים. מכל הצמחיה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפלו ירק אחד,

וכך ראו המצרים את יד ה'.

גם בזמננו ארעו נסים באמצעות הארבה.

סמוך לקרית גת שוכן מושב הנקרא "קוממיות" על שם הפסוק: "ואולך אתכם

קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב "יסודות", הוקם בעצת

ה"חזון איש" זצ"ל, אשר בקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה.

במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמטה כפשוטה בלא לעבד את האדמה,

כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).

מענין לצין, כי בכל שנה ששית היה צומח במושב קוממיות היבול המשבח ביותר בכל

האזור כלו. חקלאי המושב היו זורעים חטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפית

המושב מהקמח המופק מחטים אלו משבח מאד וערב לחך כאגוזים וכשקדים. מרן

ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג להגיע בכל שנה למושב

קוממיות כדי לאפות שם את מצותיו. בשנת תשי"ט חלה שנת השמטה. כל החקלאים

תושבי שאר ישובי האזור, עבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב

קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה הששית, ולאחר מכן שמרו על השמטה כהלכתה,

ולא עשו בשדותיהם כל פעלה אסורה. ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום,

שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור וכלה את תבואת השדות. בארח פלא, נעצר

נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו

חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירקים ומלבלבים. בקבוץ הסמוך התגורר דור,

שהיה רגיל לקחת את דברי הדאר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים

בקש הדור מבנו בן השתים עשרה שיבוא לסיע  לו בחלקת הדאר. השנים נסעו

במכונית שכסתה כלה בשכבה עבה של חגבים. והנה  בדרך נס, כשהמכונית

נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו  מאליהם, כביכול

התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמטה!"… הנער שראה

את המחזה המפלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"

"הם דתיים!" תרץ האב, "יש להם כל מיני סגלות!"

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי

מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרא על היהדות ולהתענין בה, אך הדור חשש

כי בנו עלול להתקרב למסרת ישראל, ולא הרשה לו להכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.

כעבור מספר שנים, התגיס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו

את הסיעתא דשמיא המיחדת המלוה את המציתים לדבר ה'.

הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות,

הציג את עצמו כבן הקבוץ השכן ובקש להתארח בביתו בשבת. במהלך השבת הסביר

הרב מנדלסון לקבוצניק הצעיר את ענין השמטה ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם

של שומרי השביעית. במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא

הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!" בסופו של דבר הבחור התחזק,

ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקבוץ ושבו בתשובה שלמה.

אמונה תמימה ושכרה

 

הרב מבריסק זצ"ל היה אומר כי מצוה לספר ולפרסם את הנסים שה'

פועל בעבור שומרי השמטה. להלן מעשה נוסף:

באחת השנים שלאחר השמטה כל זרעי החטה של בני מושב קוממיות התליעו

ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא

ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרע

את החטים השבורות והמתלעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.

"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעז, "מי שאמר לשמן וידלק,

הוא יאמר לחמץ וידלק!" המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה,

שלעגו לבני מושב  קוממיות אשר זרעו חטים מתלעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר,

אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתם לבבם בה' וצפו לישועתו.

בתחלת החרף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים,

התיבשו והלכו לאבדון. לעמת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמטה,

החלו לזרע את שדותיהם בשלב מאחר יותר. וכך ארע שבשעה שאדמות כל המושבים

הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חטים משבחות.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך)

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

 

במציאות של ימינו זוכים אנו לראות מקרוב, רבים מאחינו שהיו רחוקים

מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת", כאשר

דברו אתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבער

באש של קדשה וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.

כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים

ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קדם לכן,

איך הייתי מסגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמתות תורתי, מהתורה הקדושה

שנתן לנו ה' יתברך!".

הדבר מזכיר את נסח הברכה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה: "את צמח

דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא

אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת

וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור,

עמו נתן להגיע אל הגאלה.

כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת

לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם

יש אלפים ב"ה.

בענין זה אספר מעשה שהיה:

לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חלונים שהבעל היה במאי טלויזיה מפרסם

והאשה עתונאית בכירה, שבקשי היתה נמצאת בביתה. רב הזמן הסתובבה ברחבי

העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.

בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב

בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת

סדור תפלה. והוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.

הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה,

אך כעת תצית להם, ותעשה כמעשיהם. באחת משבתות השנה בקש האב מבתו

שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתקף ובעז, והתנגדה לחלל את השבת.

"קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת", אמרה.

האב לא השתכנע ואלצה בכח להכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע אתך, אך דע לך

אבי היקר שאם תאלצני שוב לנסע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה

אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!". האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה

של בתו, והניחה לעשות כרצונה. באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה

המורה והרצתה על חג המולד במשך שלשה ימים רצופים, המקור לחג ומנהגיו, כששאר

השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:

"מורתי הנכבדת, לפני כחדשים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו

שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואלו על הנצרות את עומדת ומספרת כבר שלשה ימים,

על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!".

המורה נזפה בה ואמרה "הסתלקי מפה, את מפריעה לכלם, אל תטיפי לי מוסר על

מיסיונריות…". הבת לא נבהלה, ויצאה מהכתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים,

לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלמודים.

 

מה נתן לה כח לעמד כך מול המורה?

 

הלחץ הרב שהפעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר,

ונתן בה את הכח להמשיך לדבק באמת שלה, והתקים בה הפסוק:

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב).

דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתענין ולהסתקרן

על נושאי היהדות המסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלמה.

ללמדך שהבא להטהר מסיעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות

להתקרב לבוראו, הקב"ה מסיעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנסח הסליחות).

(מתוך הספר 'משכני אחריך', שמות)

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

 

רבים מבני הנוער המבקשים להתחזק ביהדות ולחזור בתשובה, תוהים בתחילת

דרכם מה הוא הצעד הראשון שהם צריכים לעשות כדי להתחיל את הדרך הזאת,

של חזרה בתשובה.

"אני רוצה לשמור מצוות, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל", הם אומרים, "להתחיל

עם ציצית או אולי עם תפילין? לא עדיף קודם כל לשמור שבת ואחר כך להתמקד בעניינים

נוספים, או שאולי צריך להתחיל לשמור הכל בו זמנית, בפעם אחת להתחיל לקיים את

כל המצוות?

פנינו להגאון רבי ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים' לחוזרים בתשובה, שכבר זכה

ללוות אלפי צעירים ומבוגרים שעשו מהפך בחייהם והחלו לנהל חיי תורה ומצוות.

"הצעד הראשון", ממליץ הרב אלבז, "שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם ירצו ללמוד

כל יהיה להם גם תורה וגם מצוות, אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום… "תסלחו לי.

לא ציצית ולא תפילין ולא שום דבר אחר… ללמוד! אני אומר תמיד שכתוב בתפילה

"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה". החזרה

בתשובה היא רק אחרי הלימוד, קודם תורתך, ורק אחר כך ?"תשובה שלמה לפניך".

"חזרה בתשובה היא לא לפני הלימוד, זה נקרא שאדם חוזר בתשובה כשהוא מתחיל

לחבוש כיפה, אבל לפני שהוא לומד תורה הוא לא נקרא אצלי חוזר בתשובה!"

 

אבל מאיפה כדאי להתחיל, הוספנו לשאול את הרב שליט"א, האם

בלימוד הלכה, או משנה, אולי תלמוד בבלי או שצריך בכלל ללמוד

קודם כל ספרי מוסר ואגדות התלמוד?

 

"הסדר של הלימוד פחות משנה. העיקר זה ללמוד תורה, שהראש יהיה עסוק בדברי

תורה. כדאי להתחיל בלימוד של חומש עם פירוש רש"י, אחר כך ללמוד משנה, בקצב

המתאים ובסבלנות הנדרשת, בהמשך אפשר להתקדם עוד קצת ללימודי גמרא, וכך

בעזרת ה' להתחיל להיכנס לעולם של לימוד התורה, ועל הדרך גם לשמור ולקיים את

כל המצוות בעזרת ה'…".

בעצם אם מגיע עכשיו נער שלא יודע כלום, הוא לא שומר שבת ואפילו כיפה הוא לא

חובש מחוץ לבית הכנסת, מה נגיד לו? ישר תלמד תורה? או שקודם ילמד להניח תפילין

ולקרוא קריאת שמע?

"תבוא, תבוא תלמד", אומר הרב, "תבוא תלמד, תשמע, בוא תראה איך הגמרא (תלמוד בבלי),

לוקחת פסוק אחד מהתורה שבכתב, איך היא מנתחת אותו, איך כל מילה נדרשת ונלמדת

לעומק, איך הגמרא חוקרת ובודקת, שואלת שאלות ומשיבה תשובות, וסותרת את התשובות

ואז מיישבת את הסתירות, איזה יופי, איזו מתיקות. מי שילמד תורה, הוא כבר חוזר בתשובה.

אחר כך הוא כבר יניח תפילין וישמור שבת ויעשה כל מה שצריך ובעזרת ה' יהיה גדול בתורה".

אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזו עדינות

ההורים אומרים: אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזו עדינות

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

 

צעירים רבים שמתחזקים ביהדות שואלים, למה אני צריך ללמוד דווקא בישיבה.

אני הרי לומד תורה במדרשיה השכונתית פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע,

פתאום אומרים לי בוא תכנס לישיבה, ואני לא מבין מה כל כך מיוחד בישיבה ומה

זה שונה מבית המדרש השכונתי?

 

את השאלה הזאת הצגנו עבורכם בפני הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, ראש ישיבת 'אור החיים',

הישיבה הגדולה בעולם של חוזרים בתשובה, שמאות מבוגריה כבר הפכו לרבנים וראשי ישיבות.

"הישיבה היא המקור של העם היהודי", אומר הרב אלבז במענה לשאלתנו.

עם ישראל כולו שואב את ההמשכיות שלו רק מתוך הישיבה.

"כשבן אדם צעיר נכנס לישיבה", מוסיף הרב, "הוא לומד את היסודות של עם ישראל. זה לא הרחבת

אופקים והוספת ידיעה, אלא משהו עמוק יותר. זה קניית היסודות העמוקים ביותר של העם היהודי,

היסודות שעליהם מושתת כל השאר. "איך האומה היהודית התחילה, מה היסודות של עם ישראל,

על מה אנחנו מתעקשים ונאבקים כל כך, כל הדברים האלה זה חסר היום, היום לצעירים חסר.

בישיבה לומדים את זה כראוי".

"במילים אחרות", מוסיף הרב אלבז, "הישיבה היא 'בית היוצר' של העם היהודי. כשבן אדם נכנס

לישיבה והוא לומד את היסודות, את היסודות של התלמוד, יסודות התפילה, היסודות של ההלכה,

היסודות של שיחות המוסר המעדנות את המידות ומפתחות את אצילות המידות, המלמדות את

הנער איך צריך להראות יהודי שממשיך את שושלת הדורות היהודית… הוא הופך להיות פאר והדר".

"ההורים בבית יוצאים מכליהם למראה הנערים הצעירים השבים מהישיבה לחופשה בביתם.

"מאיפה אתם מייצרים את הדברים האלה", הם שואלים, "איך הפכתם את הילד שלנו לכזה פרח

עדין ומיוחד במינו?".

"אתם יכולים לשאול את כל אלה שהביאו את התלמידים לפה, את ההורים שלהם, ההורים שלהם

אומרים: אנחנו לא מבינים איך הבן שלנו הפך להיות מעודן. איזה עדינות, פתאום הוא אומר: "אבא

סליחה", "אבא אני יכול בבקשה", איזה כיבוד אב ואם, איזו התנהגות!!! זאת יצירה של כל ישיבה".

 

  • ובכל זאת רבים שואלים, אחרי הישיבה מתחתנים נכנסים לחיי המעשה, צריכים ללמוד מקצוע,

    רוצים לבוא מוכנים לפחות עם תעודת בגרות, אתה מציע להם להיכנס לישיבה בגיל צעיר לפני

    שהתחילו את החיים, בסדר, הוא ידע ללמוד תורה, הוא יהיה תלמיד חכם בעזרת ה', אבל מאיפה

    הוא יתפרנס, ואיך הוא יוכל לפרנס את משפחתו בלי תעודת בגרות ובלי מקצוע לחיים?

 

"קודם כל צריך לדעת, שהפרנסה וחיי האדם תלויים אך ורק בבורא עולם, רואים בני ישיבות שבחסדי שמים

מסתדרים, הם מתחתנים, מקימים בית, ואפילו קונים בית.

"איך? ה' יתברך עוזר!!!

"לא יודע לומר איך הם מצליחים. זאת שאלה שהתשובה שלה היא "רק בורא עולם". פשוט אין

לזה הסבר באופן טבעי, זה בדרך של נס והתורה מתקיימת ככה במשך כל הדורות, וכל בני התורה

מתקיימים וחיים כך כבר שנים רבות, וברוך ה' לא חסר לנו דבר. אבל צריך לבוא ללימוד התורה

במסירות נפש, בלי לחשוב על איך אני אסתדר ומה יהיה איתי, ואם אנחנו משליכים את הכל על

הקדוש ברוך הוא, הוא בתורו דואג לכל מחסורנו.

"נקודה נוספת היא שבלימוד התורה יש הרבה מאוד מקצועות. אנשים חושבים בטעות שמי שלומד

תורה כל היום, בהכרח אינו עובד. זה לא נכון. אני עצמי עבדתי מגיל 17 – 18, כל ימי חיי, ואף פעם

לא הפסקתי ללמוד תורה. אני יושב ולומד כל היום. "איך? איך זה מסתדר? התשובה היא שמה שצריך

לעשות, אני עושה, ומיד לאחר מכן חוזר ללימוד התורה. יש לי חברותא (שותף ללימוד) ואחריו עוד אחד

ועוד אחד, כל יום, כל היום, אני כל היום לומד ותוך כדי עובד ומנהל את הישיבה ואת המוסדות שלנו

בסייעתא דשמיא, והכל תוך כדי, בין לבין. "בן אדם שעוזב את לימוד התורה, באמת… תמחלו לי. אין

לו ערך. אבל אפשר לעבוד וללמוד תוך כדי, אפשר להיות רב בישיבה, רב קהילה, ראש ישיבה, ראש

כולל אברכים, להיות רב שמוסר שיעורים בבתי כנסת ובמדרשיות, זאת גם עבודה ואפשר להתפרנס

בכבוד וגם להיות עסוק כל היום בתורה הקדושה. לכן אין צורך לפחד, ואין סיבה לפחד, צריך פשוט

לקפוץ למים ולהיכנס לישיבה, ומשם ואילך הקדוש ברוך הוא כבר יעזור הלאה".

הבן שלנו

ניגשתי אל ארון הקודש. בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם

צעיר אובד נוחת בארץ זרה מבלי לדעת את השפה, אך הופך לאיש מכירות
מיומן וקשוח שמרוויח סכומים גדוליםואז, באמצע קניון הוא פוגש אדם חרדי
שמשנה את חייו משם והלאה מתחיל מסע של גאולה פרטית, אשר מסתיים
בשכונה ירושלמית, ענייה בחומר אבל רוויה ברוח

מאת: עמית זינגר

 

"טיסה 245 יוצאת בעוד מספר דקות", הודיע הכרוז בנמל התעופה הניו יורקי. אבי סוויסה,

צעיר ישראלי, לבוש בקפידה, קם ממושבו בירכתי הטרמינל ההדור והתקדם לעבר המטוס

במהירות. לו ניתן היה לראות את מחשבותיהם של בני האדם, סוויסה היה הופך לבטח לאדם

המסקרן בטרמינל. למזלו, אף אחד בסביבתו לא יכול היה לדעת על סערת הרוחות בה הוא נתון.

אבי עמד בפני שינוי דרמטי בחייו, ולמטרה זו שם את פעמיו בחזרה לארץ אותה עזב שנים קודם לכן,

בלי כוונה לשוב. אך בל נקדים את המאוחר. אבי סוויסה, 27, הגיע לארה"ב לראשונה בגיל 22. עם

הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא החל לעסוק במכירות. מוקדם יותר, בתקופת מגוריו בישראל,

הצעיר השאפתן, שהרוויח סכומים נאים בעבודתו, התחיל להרגיש כי המדינה הקטנה – קטנה עליו,

והחליט לעבור להתגורר בתפוח הגדול, בעיר ניו יורק.

פגישה בקניון

עם מעט מזומנים בכיסו ומבלי לדעת את השפה האנגלית, נחת סוויסה בניו יורק. כל ההתחלות

קשות, את זה גילה הצעיר הישראלי מהר מאוד. קשיי השפה התערבבו עם קשיי ההתאקלמות.

אולם לאחר תקופה הוא התאקלם. כמו ישראלים נוספים הוא יצא לעבוד במכירות-בעגלות. הוא

שיווק לאזרחים אמריקנים מוצרים שונים והרוויח הון. "הייתי סוגר בין 5 ל-15 אלף דולר", הוא מספר.

בתוך מרוץ החיים הזה לא היה מקום לענייני דת. הדת, בכלל, הייתה רחוקה ממנו. מעולם לא הבין

מה עושים לבושי השחורים ברחובות בני ברק וירושלים. מבחינתו הם בזבזו את זמנם לחנם, בזמן

שהוא סגר כל חודש סכומים נאים. לימים הוא יתקשה להבין כיצד האמין לקמפיין התקשורתי שמתקיים

נגד החברה החרדית הנפלאה. ואז, יום אחד נכנס לקניון שבו עבד יהודי חרדי. בדיוק כמו אותם אלו שצוירו

בתקשורת הישראלית כ"פרזיט" ו"בטלן". אותו אדם נכנס למקום במקרה. "היום אני קורא לזה סייעתא

דשמיא", הוא אומר. האברך החרדי ביקש להחליף חולצות שנקנו לבנו, ונתקל באיש המכירות היהודי.

"פניתי אליו", מספר אבי, "הזדהיתי בפניו כיהודי, ובינינו התפתחה שיחה". החרדי האמריקני התברר

כאיש נעים שיחה ונעים הליכות, ועבור סוויסה שהיה ישראלי בודד בין מיליוני אמריקנים, הייתה זו

הזדמנות ליצור קשר עם יהודי, דובר עברית, ערך שלא יסולא בפז עבור אדם שנמצא רחוק ממולדתו

ומעמו. השניים החליפו מספרי טלפון, והקשר נוצר. זמן קצר לאחר מכן כבר הוזמן סוויסה לשמש

כאורחו של האיש בשבת. אך הוא נתקל בחומה בצורה: חברתו עמה היה בקשר, סירבה לכך בכל

תוקף, וההזמנה המפתה נשמטה מתחת לרגליו של סוויסה. אבל זה לא מנע ממנו לשמר על קשר

עם היהודי החביב שהכיר, ואף לקבוע עמו שיעור תורה קבוע. לאחר כמעט שנה של לימוד, במהלכה

סיימו השניים את המסכת הראשונה בש"ס, אור התורה חדר לליבו של סוויסה ועורר את נשמתו האובדת.

"הרגשתי משהו בתוכי שרוצה להתקדם, להעביר הילוך.

פניתי לאברך היקר הזה ואמרתי לו: 'משהו בנפש שלי מדוכדך, אני רוצה לבוא לשבתות,

להתחזק, אבל היא מונעת זאת ממני'. תגובתו הפתיעה אותי. בנעימות, כדרכו, הוא הצביע

אל ארון הקודש, שם אמר לי נמצא הפתרון עבורך. גש לשם ותשוחח על כך עם בורא עולם.

"המתנתי שיעזבו את המקום אחרוני המתפללים", ממשיך סוויסה, "וניגשתי אל ארון הקודש.

בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם. לאחר תפילה

ארוכה שניקתה את ליבי, היה לי ברור כי אין חומה בצורה שאי אפשר לסתור. החלטתי לעזוב אותה".

הקושי האמיתי פקד את אבי לאחר ששב לביתו. "סערת הרגשות הייתה גדולה", הוא מספר, "שבוע

שלם עבר עליה בבכי ובדמעות, בבקשות ובתחנונים. איני יודע מהיכן היה לי את הכוח והעוז

לעמוד מול כל זאת, אבל בסופו של יום היא עזבה את הבית, ובזכות בורא עולם, שנתן לי עזות

דקדושה, הצלחתי לעבור את המכשול הכבד ביותר בדרכי להתקרב לבורא עולם".

חתונה עם כושי

עם הסרת המחסום הקשה מכל, אבי החל להגיע לשבתות לביתו של היהודי, שנקרא לו שמעון.

בשבת הראשונה בביתו של שמעון, אבי מספר כי הביט על הרצפה כדי לחשוב האם אינו מרחף

ביקום אחר, עד-כדי-כך הרגיש מיוחד באותה השבת. "חשתי את האור הזה של השבת, לראשונה

בחיי, כשעוד קודם לכך הלכתי לטבול במקווה כדי להיטהר, וכן למדתי על פרשת השבוע ועוד. ההרגשה

הייתה שלא מן העולם הזה", הוא מתאר. "אומנם בהתחלה היה נראה לי מפחיד לעזוב את הסמארטפון

למשך שבת שלמה, אבל במהלך השבת כמעט שכחתי מהכשיר הסלולארי שניהל את חיי.

רק כשקפצתי למים העמוקים – גיליתי שהם לא כאלו עמוקים".

"ואז אמרתי לעצמי, למה שלא אשתף את האור הזה עם ישראלים נוספים. משום שזאת לדעת, כי יהודים

כאשר הם מגיעים למקומות נמוכים, הם עלולים ליפול למקומות הגרועים ביותר. ראיתי ישראליים רבים

שעבדו בארה"ב, שרבים מהם התרחקו מכל מסורת יהודית. באותה עת אני כבר שמרתי שבת והתפללתי בבית

כנסת. ניצנים ראשונים של תשובה חלפו בליבי. הייתי בין שמאל למדיום מבחינה דתית", מגדיר זאת אבי בחינניות.

ממחשבה למעשה.

אבי החל להפיץ במהירות את אור השבת בין חבריו, וכידוע, טבעו של האור להפריח את החשכה.

אור השבת הופץ חיש מהר בין החברים, בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית של שמעון, עמה

הספיק לערוך הכרות, החלו צעירים ישראליים לנהור בהמוניהם לשבתות בבתי משפחות יהודיות.

עם האירוח בשבתות, אור היהדות והתורה החל לשנות את הצעירים הישראליים שכמעט שכחו

מאין באו. היו גם מקרים מרגשים למדי. כמו החלטה של בחורה ישראלית לסגת ברגע האחרון

מכוונתה להתחתן עם כושי מקומי. באותם ימים, סוויסה נותר כביכול אותו אדם שמוכר מוצרים

בקניונים, אבל מאחורי המעטה של איש המכירות הממולח עמד איש מכירות ערכי, כזה שמוכר

ערכים יהודיים ורוחניים לכל יהודי וישראלי שהוא פוגש. בשני עסקי המכירות הללו הוא עשה חיל.

כיום חלק גדול מהבחורים הללו נמצאים בישיבות. וצעירים וצעירות רבים מצאו את דרכם חזרה לעם

היהודי, רגע לפני נפילה אלי תהום. ואבי עצמו החליט להמשיך את השינוי. באותם ימים אושר ה'גרין

קארד' שלו והוא החליט לשים את פעמיו חזרה לביקור בישראל. על הפרק היה כמובן ביקור בבית הוריו

אותם לא פגש זמן רב, אך עמדה בפניו מטרה נוספת, חשובה אף יותר מבחינתו. "ביקשתי לבדוק האם

חיי תורה מלאים מתאימים לי. לכן, עם נחיתתי בארץ, בעוד אף אחד מבני משפחתי אינו יודע שהנני כאן,

לקחתי מונית ונסעתי לישיבה של הרב הגאון ראובן אלבז, ישיבת "אור החיים".

הגעתי לשכונת הבוכרים בירושלים, משכונות היוקרה והפאר וההדר בהן חייתי בארה"ב, לפתע נחתתי ב

מעין גלקסיה אחרת, שכונת הבוכרים הענייה בירושלים. אולם מהר מאוד התברר לי כי העניים האמיתיים

הם שכני הקודמים. בעוד האושר והשלווה נחים על פניהם של תושבי הבוכרים הירושלמים, בארה"ב ענף

המכירות הפופולרי ביותר הינו תרופה נגד דיכאון… הדבר החשוב ביותר: אושר, אינו קיים בקרבם.

"משהגעתי לישיבה התקבלתי למעונו של הרב אלבז אשר שכנע אותי לעזוב את כל מה שכביכול

היה לי, ולבוא ללמוד בישיבה. שבתי לארה"ב לאחר מספר ימים רק בשביל לחסל את עסקיי, ושבתי

במהירות לארץ. מאז אני נמצא בישיבת "אור החיים" כבר מספר שנים, מונה כל רגע כמטמונים;

יושב מול ספר התורה הפתוח ויודע כי על כתפי וכתף חברי עומד העולם. אומנם ירדו כמה אפסים

מחשבון הבנק, ובמקום זאת אף נותרתי עם כמה אפסים", הוא אומר בחיוך שובב, וממהר לסייג:

"מצבי הכלכלי טוב ברוך השם, אם כי אין לי את העושר הגשמי שהיה לי בעבר, ובמקום זאת אני

נהנה מאוד מעושר רוחני רב, שבו לצערי הייתי עני עד שגיליתי את עולם היהדות הנפלא".

סוויסה התמודד גם עם ביקורת מצד המשפחה. "תחילה הם חשבו שקמתי על הצד הלא טוב שלי.

אמרו שזה יעבור. ולאחר מכן, כשראו שאני מתמיד, התחילו לנשוב רוחות אחרות. שאלו כיצד אני

אתפרנס, הדעות הרווחות בציבור נגד החרדים, לצערי, צצו גם בקרב חלק ממכרי. לשמחתי, היום

גם הם יודעים עד כמה כל זה שקר וכזב. דרכי החלו גם בני משפחתי לראות את האור. לפתע הם

מגלים את האושר ששוכן על פני, את הנעימות, ואת האחריות, ומבינים שהתורה דווקא עושה טוב

לאדם. איני מטיף לאף אחד, ואם מישהו שואל כיצד לעשות שבת, אני מסביר בנועם, בחיוך, מציע

להחליף אווירה בשבת כדי שלא להיסחף, ובעיקר משמש כדוגמה אישית.

אבי הוא אדם ששואף לשלמות, כפי שהוא מעיד. כאשר למד בצעירותו אגרוף תאילנדי, השתתף

בתחרויות וניסה להגיע אל הטופ; כך גם היה כאשר שימש כשחקן כדורגל צעיר. כיום הוא שואף לשלמות

מזן אחר, שלמות רוחנית וערכית הרבה יותר. ואם מישהו מכם יזדמן לארה"ב, לבטח הוא יוכל לשמוע

על שיעור התורה המתקיים במקום לישראליים, שיעור שהוקם על ידי אבי סוויסה לפני מספר שנים

ומאז הפך לאבן שואבת לישראליים מכל הגוונים.

בגיל 15 הייתי בא לבית הכנסת, ודורש בפני קהל של מבוגרים.. אני לא מבין איך לא נרתעתי מאימת הקהל…"

יעקב א. לוסטיגמן

 

בשולי שכונת הבוכרים בירושלים מתנוסס לתפארה הקומפלקס הענק של ישיבת 'אור החיים',

שבראשה עומד חבר מועצת חכמי התורה הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א,

ראש ישיבת 'אור החיים', ומגדולי המחזירים בתשובה בדורנו.

עמדנו שם, בשולי בית המדרש, והבטנו בהתרגשות רבה על המחזה המופלא הזה.

"רוב תלמידי החכמים שאתה רואה כאן", לחש על אוזני אחד ממלווי

"לא נולדו בבתים של שומרי תורה ומצוות. הם באים מלב ליבה של החברה הישראלית,

מרעננה, כפר סבא, תל אביב, ראשון לציון.

"הם קצינים מצטיינים, סטודנטים מבריקים במיטב האוניברסיטאות, עורכי דין עתידיים

כאלו שכבר החלו בלימודי רפואה או מנהל עסקים וכלכלה. יש כאן גם ילדי שמנת,

שגדלו בבתים עשירים ומלאים בכל טוב. רק דבר אחד חסר להם: טעם בחיים…

"ואת הטעם הזה הם מצאו כאן, בבית המדרש השוקק חיים, בין דפי הגמרא המצהיבים.

פה הם מצאו את טעם החיים. כאן הם כמו נולדו מחדש".

מי שאינו מכיר, חשב שישיבת 'אור החיים' היא ישיבה אחת מיני רבות לבעלי תשובה.

אולי הטובה שבהן, אבל עדיין, ישיבה.

בפועל מדובר בהרבה יותר. 'אור החיים' זאת קהילה אדירה,

המונה אלפי בוגרים של הישיבה הפזורים בכל רחבי הארץ.

רבים מהם כבר מכהנים בעצמם כרבני קהילות שהקימו מאילת ועד קריית שמונה.

הגאון רבי ראובן אלבז, מנצח על המלאכה. סדר יומו מלא וגדוש במסירת שיעורים,

ומענה לשאלות המגיעות מתלמידיו הרבים. הוא הרוח החיה שסביבה מושתת הקהילה כולה.

האהבה העצומה שהיא מפגין לתלמידיו, יש בה כדי להמיס לבבות אבן קפואים וחסרי רגש.

החיוך שלו יכול להרים תלמיד שרוחו שבורה, ולמלא את כל השבוע הקרוב שלו בשמחה.

אחרי כל דרשה של ראש הישיבה, מרגישים התלמידים כאילו ניתנה בהם רוח חדשה,

והוא, הרב ראובן אלבז שליט"א, מתאמץ בכל כוחותיו לעמוד בקצב ולהרעיף על תלמידיו

אהוביו מקסימום אהבה והדרכה במינימום זמן.

זכינו להיכנס אל ראש הישיבה שליט"א, ושמענו ממנו דברי חיזוק והדרכה המיועדים

לצעירים מתחזקים המתחילים את דרכם בעולם התשובה.

בשולי השיחה ההיא, ביקשנו מראש הישיבה שיספר גם לנו, כיצד הגיע למקום שהגיע,

כגדול מחזירי התשובה בדורנו, וכיצד זכה לללמד תורה לאלפים ורבבות.

 

איך ראש הישיבה הגיע בכלל לנושא הזה של החזרה בתשובה?

"האמת אולי אסור לי להגיד", משיב לנו ראש הישיבה שליט"א, "אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו.

"כך אני מרגיש, הכל שלו יתברך. תאמינו שה' ברא אותי כך, זה לא משהו שעבדתי עליו

או התאמצתי להצליח בו. אני מילדות, מילדות אני מרגיש ככה. הייתי ניגש לאנשים

שלא שמרו תורה ומצוות ואומר להם באהבה, למה? למה אתה לא מתפלל?

למה אתה לא נכנס לשיעור תורה? בוא, בוא תשמע דבר תורה. בוא תקרא משהו, תכנס לבית הכנסת בוא…

"אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה דיבורים כאלו. ככה נולדתי, היתה לי משיכה

לעניין הזה של לקרב אנשים, להציע להם להיכנס לשיעור.

"בגיל חמש עשרה, אולי אפילו קודם, כבר הייתי אומר דרשות בבית הכנסת.

הייתי בישיבה קטנה, ההורים שלי גרו בטבריה, בשיכון ד'. הייתי מגיע לשבת הביתה,

ומבקש מהרב של בית הכנסת לדבר. הוא היה מאשר לי ואני ניגשתי לתיבה,

דפקתי עליה שתי דפיקות והתחלתי לדבר ברשות הקהל הקדוש וכו'…".

ניחוח עז של נוסטלגיה מציף את לשכתו של ראש הישיבה שליט"א כשהוא נזכר באותם ימים

"אני שומע שמספרים כל מיני סיפורים איך התחלתי ואיך הגעתי לישיבה וכו'",

מספר ראש הישיבה בחיוך, "אבל זה לא נכון. הסיפור האמיתי הוא כזה…

"מיד כשהגענו ממרוקו לארץ, נכנסתי ללמוד בתלמוד תורה של פועלי אגודת ישראל.

הייתי אז כבן 11 וחצי או 12. למדנו חצי יום גמרא והלכה. הלכות שמיטה,

הלכות מעשרות, הלכות כלאיים, למדנו מצוות התלויות בארץ.

"מיד לאחר בר המצוה שלי נכנסתי לישיבה, לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה –

ישיבה קדושה וטהורה. "מיד כשהגעתי לקח אותי הרב רפאל שפירא זצ"ל,

בן דודו של הרב מבריסק ובנו של רבי איסר שפירא זצ"ל שהיה גאון עולם,

מנכדיו של הגאון רבי חיים מוולוזין.

"הוא אמר לי מה אתה יודע?… אמרתי לו למדנו גמרא בבא מציעא, למדנו קצת,

כמה דפים פה שם בתלמוד התורה של פא"י. אמר לי הרב שפירא, אתה נכנס לשיעור ב', תלמד אצלי.

"אמרתי לו שאני רק בן 13 ואני לא כל כך יודע ללמוד, אבל הוא אמר "תכנס לשיעור, אל תדאג…".

"אתם יודעים מה? נהייתי לא רק תלמיד של הרב שפירא, אלא היינו גם בידידות גדולה מאד.

הייתי בן בית אצלו, ממש את כל הנשמה הוא נתן לי, ממש ככה.

"וב"ה ה' יתברך זיכה אותי וגם הראש ישיבה זצ"ל שהיה חמיו של הרב שפירא,

הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, שהיה קדוש עליון, קירב אותי מאוד וזכיתי להיות

בן בית גם אצלו, ממש בן בית כאילו הייתי בנו היחיד, על כל המשתמע מכך.

 

מדי פעם היה ראש הישיבה חוזר לטבריה, להורים…

"בוודאי, בכל פעם לפני שחזרתי הביתה להורים הייתי נכנס לראש הישיבה ואומר לו,

הרב, אם אני אדרוש בבית הכנסת, על מה אני אדרוש? והוא היה עונה לי:

אתה תגיד להם ככה, תגיד להם ככה. היה אומר לי מה לדרוש.

"הייתי בא לבית הכנסת, מבקש מהרב רשות, ולאחר מכן דופק בתיבה

והייתי דורש בפני קהל של מבוגרים. זה מולד, זאת מתנה משמים, באמת אני לא מבין,

אני בעצמי לא מבין איך לא פחדתי ולא נרתעתי מאימת הקהל אימתא דציבורא. הקב"ה הוליד אותי בצורה כזו…".

 

כלומר זה לא שהרב החליט, אני רוצה להיות רב או ראש ישיבה, אני רוצה לדרוש בפני קהל…

"לא", משיב הרב ראובן אלבז אלבז בנחרצות, "לא! לא החלטתי! זה בא באופן טבעי, בלי שהתכוונתי לכך.

מה שכן, היה לי כאב גדול מאוד ממה שעשו לעם ישראל. הם ניסו לבנות 'דגם חדש' של יהודי,

שעובד בחקלאות ומפתח את הגוף וכדו' חלילה וחס.

"עם ישראל זה לא מה שהם חושבים, מה שהם רוצים לעשות שהדגם של העם היהודי

יהיה בצורה כזו שיעשו כטוב בעיניהם בלי שבת בלי תורה בלי מצוות. זה לא ייתכן,

זה לא העם היהודי!!! זה לא העם היהודי, פשוטו כמשמעו!

"העם היהודי זה עם התורה, עם שקשור עם התורה שלו, כמו שאומר רבי סעדיה גאון

"אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה".

"אם אין תורה חס ושלום, הם מנתקים עצמם מהיהדות, ובאמת כל אלה שהתנתקו מהתורה,

נאבדו מן העולם, נאבדו מן העולם. מי נשאר? נשאר רק אלו שאחזו בקרנות המזבח בכל נשמתם,

ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לאחוז בקרנות המזבח, כל הזמן.

"ברגע שאנו מחדירים את זה לאותם בעלי תשובה, הם טועמים את טעם לימוד התורה

והופכים להיות פאר העם היהודי, מאורות גדולים, רבנים, תלמידי חכמים, בקיאים בש"ס,

בקיאים בחושן משפט, בקיאים! לומדים תורה, שוקדים יומם ולילה וכותבים ונבחנים, נבחנים על הכל.

אותם אנשים שעד תמול שלשום לא ידעו בכלל מה זה תורה ומצוות".

"אתה רוצה לקבל ברכה? הרי אתה מחלל שבת בפרהסיא, ודינך כגוי גמור!".

אִם רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל מֻשָּׂגִים, עַל הַתְמָדָה בַּתּוֹרָה, רָאִינוּ בְּדוֹרֵנוּ אֶת הַסְּטַיְפְּלֶר זַצַ"ל, גִּיסוֹ שֶׁל מָרָן הַ"חֲזוֹן אִישׁ" זַצַ"ל.

מִשְׁפַּחַת קַרֶלִיץ, מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הַ"חֲזוֹן אִישׁ", הָיְתָה מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר בְּקוֹסוֹבָה, עִיר הֻלַּדְתּוֹ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה אֲחוֹתוֹ לְפִרְקָהּ,

חִפֵּשׂ לָהּ הַ"חֲזוֹן אִישׁ" חָתָן, וְהִגִּיעַ אֵלָיו שִׁמְעוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם מֻפְלָג, וּשְׁמוֹ רַבִּי יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל קַנְיֶבְסְקִי.

בְּאוֹתָם יָמִים הוּא כְּבָר הוֹצִיא קֻנְטְרֵס תּוֹרָנִי, וּמִמֶּנּוּ רָאָה הַ"חֲזוֹן אִישׁ" אֶת גַּדְלוּתוֹ בַּתּוֹרָה.

כַּאֲשֶׁר הִצִּיעוּ לַסְּטַיְפְּלֶר אֶת הַשִּׁדּוּךְ, הוּא הָיָה צָרִיךְ לִנְסֹעַ בְּרַכֶּבֶת, כְּאַרְבַּע שְׁעוֹת נְסִיעָה.

סֵדֶר הַלִּמּוּד שֶׁלּוֹ הָיָה לִלְמֹד בִּרְצִיפוּת יוֹם וְלַיְלָה וְיוֹם, שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת, לְאַחַר מִכֵּן לִישֹׁן כַּמָּה שָׁעוֹת וְשׁוּב לַחְזֹר וְלִלְמֹד.

כֵּיוָן שֶׁהֻצְרַךְ לִנְסֹעַ בָּרַכֶּבֶת, עָשָׂה הַסְּטַיְפְּלֶר חֶשְׁבּוֹן שֶׁיִּלְמַד אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בִּרְצִיפוּת, וּלְאַחַר מִכֵּן יוּכַל לִישֹׁן בָּרַכֶּבֶת.

אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר עָלָה לָרַכֶּבֶת, הוּא רָאָה שֶׁהַמּוֹשָׁבִים שָׁם מְרֻפָּדִים, וְהָיָה לוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶם שַׁעַטְנֵז, לָכֵן נִשְׁאַר לַעֲמֹד כָּל הַנְּסִיעָה.

כָּךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, הָיָה זֶה לְאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁן חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁעוֹת!

לִפְנֵי הַפְּגִישָׁה, הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁיְּאַפְשְׁרוּ לוֹ לִישֹׁן מְעַט, אֲבָל גַּם לְאַחַר הַשֵּׁנָה הַקְּצָרָה, הוּא הִגִּיעַ לַפְּגִישָׁה כְּשֶׁהוּא עָיֵף וְרָצוּץ, וּבְמַהֲלָכָהּ נִרְדַּם מִדֵּי פַּעַם…

אִם לֹא דַּי בְּכָךְ, גַּם שְׁמִיעָתוֹ הָיְתָה לְקוּיָה.

 

הַהֲלָכָה אוֹמֶרֶת שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן,

הַסִּבָּה לְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא גֻּיַּס לַצָּבָא הָרוּסִי וְשָׁם הֻצַּב בְּאֶחָד מִלֵּילוֹת שַׁבָּת בְּעֶמְדַּת שְׁמִירָה.

הָיָה זֶה בַּקֹּר הָרוּסִי, כַּאֲשֶׁר הַטֶּמְפֵּרָטוּרָה בַּחוּץ הָיְתָה הַרְבֵּה מִתַּחַת לָאֶפֶס. לֹא הָיָה לְכָל חַיָּל מְעִיל חָרְפִּי,

אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא לִשְׁמִירָה קִבֵּל מְעִיל חַם, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׂרֹד בַּקֹּר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הַסְּטַיְפְּלֶר לָצֵאת לִשְׁמִירָה בְּלֵיל שַׁבָּת,

הוּא גִּלָּה כִּי הַחַיָּל שֶׁהָיָה לְפָנָיו תָּלָה אֶת הַמְּעִיל עַל עֵץ סָמוּךְ. הַהֲלָכָה אוֹמֶרֶת (שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן שלו) שֶׁבְּשַׁבָּת אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן,

הֵן לִתְלוֹת עָלָיו דְּבַר מָה וְהֵן לְהוֹרִיד מִמֶּנּוּ. אָמְנָם הָיָה זֶה חֲשָׁשׁ שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אֲבָל הַסְּטַיְפְּלֶר עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁאֵין זֶה פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מִיָּדִי,

שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לִשְׂרֹד כַּמָּה דַּקּוֹת בְּלִי מְעִיל. וְכָךְ הֶעֱבִיר אֶת כָּל הַלַּיְלָה בְּלִי מְעִיל, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵזִיז אֶת גּוּפוֹ כָּל הַזְּמַן כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם.

אֲבָל אֶת הָאָזְנַיִם אִי אֶפְשָׁר לְהָזִיז, וּמֵהַקֹּר הַנּוֹרָא נִפְגְּעָה שְׁמִיעָתוֹ.

כַּאֲשֶׁר הִסְתַּיְּמָה הַפְּגִישָׁה, סִפְּרָה אֲחוֹת הַ"חֲזוֹן אִישׁ" עַל הַבָּחוּר הַמְיֹעָד, שֶׁבְּמַהֲלַךְ הַפְּגִישָׁה נִרְדַּם כַּמָּה פְּעָמִים, וְגַם כַּאֲשֶׁר הָיָה עֵר, בְּקֹשִׁי שָׁמַע אֶת מַה שֶּׁאָמְרָה.

בֵּרֵר הַ"חֲזוֹן אִישׁ" אֶת הָעִנְיָן וְאָמַר לַאֲחוֹתוֹ: "הַסִּבָּה שֶׁהוּא נִרְדַּם בְּמַהֲלַךְ הַפְּגִישָׁה, הִיא בִּגְלַל יִרְאַת הַשָּׁמַיִם הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ,

שֶׁנִּמְנַע מִלִּישֹׁן בַּדֶּרֶךְ מֵחֲשַׁשׁ שַׁעַטְנֵז, וּבְעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה, אָכֵן הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ טוֹב, אֲבָל אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ שֶׁכָּל הָעוֹלָם יִשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ!"

זֶה הָיָה הַסְּטַיְפְּלֶר זַצַ"ל, קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים!

 

הַנְּזִיפָה שֶׁהֶחְזִירָה בִּתְשׁוּבָה

סִיפֵּר לִי הָרַב שְׁלֹמֹה סָאלֶם הי"ו, שֶׁהָיָה לוֹ חָבֵר רָחוֹק מִשְּׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אִישׁ עֲסָקִים גָּדוֹל.

וְהוּא לָקַח אוֹתוֹ אֶל הַסְּטַיְפְּלֶר כְּדֵי לְקַבֵּל בִּרְכָתוֹ, בְּתִקְוָה שֶׁהַדָּבָר יְחַזְּקוֹ לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

כַּאֲשֶׁר הִגִּישׁ הַלָּה אֶת הַפֶּתֶק לַסְּטַיְפְּלֶר כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכוֹ, הוּא הֵחֵל לִצְעֹק עָלָיו וְאָמַר בְּתַקִּיפוּת:

"אַתָּה רוֹצֶה לְקַבֵּל בְּרָכָה? הֲרֵי אַתָּה מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, וְדִינְךָ כְּגוֹי גָּמוּר!".

הָאִישׁ הַזֶּה נִכְנַס לַסְּטַיְפְּלֶר עִם כִּפָּה עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ הַפֶּתֶק שֶׁכָּתַב, רָאָה הַסְּטַיְפְּלֵר בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ, כִּי הַלָּה מְחַלֵּל שַׁבָּת!

הָרַב סָאלֶם חָשַׁב שֶׁלְּאַחַר נְזִיפָה שֶׁכָּזוֹ, בְּוַדַּאי יִתְנַתֵּק אוֹתוֹ עָשִׁיר לַחֲלוּטִין מִשְּׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת,

אַךְ הַשְׁפָּעַת נְזִיפָתוֹ שֶׁל הַסְּטַיְפְּלֶר הָיְתָה הֲפוּכָה. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קָדְשׁוֹ כִּי דִּינוֹ כְּגוֹי גָּמוּר, קִבֵּל עָלָיו לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה.

לְאַחַר שָׁנָה נִכְנַס שׁוּב אֶל הַסְּטַיְפְּלֶר, וְהַפַּעַם מְעֻטָּר זָקָן, כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵר מִצְווֹת בִּשְׁלֵמוּת,

וּכְשֶׁרָאָהוּ הַסְּטַיְפְּלֶר אָמַר לוֹ: "אַתָּה רָאוּי לִבְרָכָה גְּדוֹלָה!"…

כָּךְ הָיְתָה רוּחַ קָדְשָׁם שֶׁל הַצַּדִּיקִים.

 

(פנינים מתוך  הספר 'משכני אחריך')

כמה אתם מרויחים בחודש? – זאת הדרך שלכם להכפיל ולשלש את משכורתכם, בלי טריקים ובלי שטיקים

כמה אתם מרויחים בחודש? – זאת הדרך שלכם להכפיל ולשלש את משכורתכם, בלי טריקים ובלי שטיקים

 

פעם אחת בירך הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב ז"ל יהודי ב'פרנסה טובה',

והלה התעשר עושר רב, בקנה מידה בלתי נתפס. באו גדולי התלמידים אל רבם

ושאלו: "מדוע נתן הרבי את כל הכסף העצום הזה רק ליהודי אחד? סכום כזה מן

הראוי היה שיתחלק בין כמה וכמה אנשים?".

נענה ואמר: "אני לא נתתי לו את כל העושר העצום הזה! אני נתתי לו רק את הברכה,

והוא, במעשיו, הגדיל והעצים את הברכה עד לממדים כה גדולים!".

פירוש הדברים: שאדם זה השכיל לעשות צדקות בכספו. ככל שגדלה הברכה –

כן גדלו תרומותיו לצדקה. הוא לא הסתפק בצדקות שנהג בעבר. וכיון שהוא הגדיל את

הנתינה שלו – באותה מידה הגדילו לו משמים את ה"נתינה" המגיעה משם. בריבוי מעשי

הצדקה שלו, הוא זה שהעצים והרבה את הברכה, עד לעשירות המופלגת לה זכה.

לא הגיוני שאדם שהפריש סכום מסויים לצדקה, בתקופה בה הרוויח אלף, ייתן את אותו

הסכום לצדקה בתקופה בה הוא מרוויח עשרת אלפים… אם הוא לא משכיל להרבות את

הצדקה והצדקה שלו נשארה "עומדת" על אותו סכום – גם משמים לא יעצימו לו את הברכה!

אבל אם הוא יודע שמאלף מפרישים מאה, וכשהשם נתן ברכה ויש עשרת אלפים, מפרישים אלף,

הברכה שבמעונו "מתפשטת ומתרחבת" ולא נותרת כפי שהיתה. וזה מה שאמר הצדיק לחסידיו:

אותו אדם שהתברך ממני, הוא זה שהשכיל לדעת איך להעצים את הברכה. ההעצמה לא באה ממני.

 

מצדקה רק מרוויחים

 

לא אחת עמדתי משתומם מול מעשי צדקה נפלאים, בהם ראו הנותנים – עין בעין –

את התגשמות ההבטחה לברכת פרנסה ועשירות, הנה אחד מהם:

הגיע אלי חתן שהתחתן לא מכבר, ובידיו מעטפה.

"כבוד הרב", כך אמר לי, "במעטפה יש את כספי המעשר מהכספים שקיבלנו לחתונה.

אני מעוניין, בלי נדר, להקפיד על 'מעשר כספים'". אמרתי לו: "הרי אני מכיר אותך.

דירה אין לך. פרנסה אין לך. צרכים מינימאליים לבית עדיין חסרים לך. מדוע לא

תשתמש בכספי המעשר לצרכי קיומך?".

"רבי! אני מעוניין בכל לבי לקיים מצוות מעשר כספים. ובאשר לצרכי הפרטיים –

השם גדול!", אמר ונתן את תרומתו הנכבדה.

כעבור חודש ימים הוא שב אלי. מעטפה נוספת בידו ואמר: "כבוד הרב! במעטפה יש

את כסף המעשר ממתנה נוספת שקיבלנו זה עתה. אחד הדודים שהשתתף בחתונה,

שלח רק עכשיו את מתנתו לחתונה". "אומר לרב את האמת", הוסיף. "לא הבנתי מדוע

הדוד הזה לא הביא מתנה לחתונה, אבל דנתי אותו לכף זכות, כנראה משום איזושהי

סיבה מוצדקת… כבר 'התייאשתי' ממנו… והנה כעבור חודש מהחתונה הוא הגיע אלי,

מתנצל כולו על האיחור, ובידו מעטפה.

"משפתחתי את המעטפה, גליתי שיש בתוכה בדיוק את אותו הסכום שנתתי לכבוד הרב

כ'מעשר כספים' בפעם הקודמת, סכום שהוא מעל ומעבר למה שציפיתי לקבל ממנו.

את המעשר ממנה הבאתי עתה"…

אדם שנותן – נותנים לו. הכל חוזר בחזרה, ובגדול.

זה בהחלט דבר לא פשוט ולא קל. אך טבעי הוא שלכל אחד יש את החשבונות שלו:

"גם לי אין פרנסה"; "אני נצרך לא פחות ממנו"; "אני חוסך כל פרוטה לקנות לעצמי דירה,

איך אני יכול לתת…" וכדומה. דרושה עבודה כדי לשנות את המבט, לשנות את התפיסה.

להפנים שלעולם – אבל לעולם – לא מפסידים מלתת. ולא רק מלתת, אלא גם "מלתת ולחזר

ולתת" רק מרוויחים!

אדם שנותן צדקה, וגומל חסד בממונו, מביא את עצמו למצב שהחסד "רודף" אחריו, ורוצה

"להדבק" בו… ועדיין – גם מי שניחן בלב טוב שרוצה לתת – צריך להתפלל להשם שיכוון אותו

לתת למקומות הנכונים, למקומות של תורה וקדושה.

יש כאלו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, שהם אמנם בעלי חסד ותורמים מהונם, אך הם

תורמים לכל מיני שטויות והבלים, למועדוני ספורט ולבתי תרבות קלוקלים. צריך תפילה

מיוחדת שלא להיכשל בעניים שאינם מהוגנים, ולזכות לעשות עם הכסף צדקה אמתית,

שהקב"ה חפץ בה.

 

סיפור מדהים על כמה שצריך לדון כל אחד לכף זכות

בתקופתו של הצדיק רבי שמואל בנימין סופר ז"ל, נערכה סעודה גדולה לרגל התקנות

החדשות שתיקנו למניעת ההתבוללות. האסיפה הייתה מכוונת כנגד תורת הרפורמים

שהתפשטו באותה תקופה. ובאמצעות כינוס זה ביקשו גדולי הדור לבלום את הפרצות

הגדולות שנוצרו בעם ישראל.

בעיצומה של הסעודה, קם הרב סופר והכריז באזני הנוכחים: "ברצוני להראות לכם חפץ

מופלא! הביטו וראו: הנה מטבע מחצית השקל עשויה כסף טהור! מטבע זו שמורה עימי

בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצוות מחצית השקל בזמן בית המקדש השני!". (בזמן

שבית המקדש היה קיים התקיימה מגבית שנתית בה כל אחד מישראל היה צריך לתת חצי

שקל, עניים כמו עשירים)

המטבע הנדירה הועברה בהתרגשות מיד ליד, והמשתתפים הנפעמים בחנו אותה בעיניהם

בדקדקנות. כעבור זמן מה ביקש הרב סופר לקבל את מחצית השקל בחזרה, אך שוד ושבר,

מטבע הכסף יקרת המציאות לא נמצאה!
כהרף עין הורה הרב סופר לנעול את שערי האולם, וציווה על כל המשתתפים לחפש את המטבע

בכל עוז. לאחר שמחצית השקל לא נמצאה, הודיע הרב כי אם המטבע לא תימצא בעוד עשר דקות,

הוא יאלץ לפקוד על תלמידיו לעבור בין כל המשתתפים, ולחפש את האבידה בבגדיהם. הכל

החלו בחיפושים נמרצים, אך המטבע נעלמה כאלו בלעה אותה האדמה…

הרב סופר כבר עמד להורות לערוך חיפוש מדוקדק בבגדי האנשים, כשלפתע נעמד תלמיד

חכם זקן ונשוא פנים, אשר התחנן ממעמקי ליבו שלא יערכו חיפוש בבגדיהם, אלא ימשיכו

לחפש אחר המטבע במשך עשר דקות נוספות. הזקן בעל הדרת הפנים, היה לא אחר מאשר

אחד הצדיקים הגדולים של אותו הדור, רבי יהודה אסאד ז"ל, שהיה תלמיד חכם מופלג,

ונחשב לאחד מגדולי דורו.

הרב סופר נענה לבקשה והכל המשיכו בחיפושים קפדניים במשך עוד עשר דקות רצופות,

אך המטבע לא נמצאה. הרב כבר עמד לצוות לפשפש בבגדי הנוכחים, כשרבי יהודה אסאד

פנה אליו שוב והתחנן על נפשו: "מבקש אני ממעלתכם בכל לשון של בקשה, אנא המשיכו

לחפש במשך עשר דקות נוספות, אולי בכל אופן תימצא המטבע, והבושה תיחסך מהקהל

הנכבד!".

הבקשה המוזרה העלתה שאלות ותמיהות בקרב הציבור.

'מדוע כל כך חשוב לרבי יהודה שימשיכו בחיפושים?!'

בלב הנוכחים כבר הפציע חשד קל כי למרות זקנתו וגדלותו, לא עמד רבי יהודה בפיתוי,

והחליק לכיסו באין רואים את המטבע היחידה במינה. אולם מחמת כבודו נענו אף לבקשתו

השניה והמשיכו לסרוק את כל פינות האולם, במטרה לאתר את המטבע הנעדרת.

בעוד הנוכחים משוטטים באולם וסוקרים בשיטתיות כל חלקה פנויה, נכנס למקום אחד

המלצרים והכריז באדישות: "אולי מישהו איבד פה מטבע?!". התברר כי אחד העובדים

גרף בחוסר תשומת לב את המטבע יחד עם מפת השולחן. המטבע העתיקה כבר עמדה

להיות מושלכת לאשפה ככלי שאין בו חפץ, לולי ערנותו של המלצר, שהחליט להשיבה

לאולם, ולברר מיהו בעליה.

לאחר שנמצאה המטבע ושקטו הרוחות, היסה רבי יהודה אסאד את קהל הנוכחים ופתח בדברים:

"מן הסתם תמהתם וחשדתם בי על התנהגותי המוזרה במשך הדקות האחרונות.

יתכן גם שבליבו של אי מי כבר ביצבץ החשד כי לא שלטתי ביצרי ושלשלתי לכיסי

את המטבע יקר הערך. אולם עתה, לאחר שנמצאה האבדה,

אגלה באוזניכם את הסיבה שבגינה ביקשתי להאריך את זמן החיפושים!"

כאן עצר רבי יהודה אסאד משטף דבריו, הושיט ידו לכיסו ולהפתעת הנוכחים שלף

מטבע מחצית השקל, יצוקה כסף, זהה ותואמת להפליא למטבע שהובאה למקום

על ידי הרב סופר.

בעוד הנוכחים המשתאים מביטים ומשווים בין שתי מטבעות הכסף הדומות כשני

אחים תאומים, המשיך רבי יהודה בדבריו: "לרגל השמחה היה ברצוני להראות לבאי

האסיפה את מטבע מחצית השקל שקיבלתי בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצווה

בזמן בית המקדש השני. הגעתי למקום כשהמטבע המופלאה נתונה בכיס חליפתי,

אך כאשר נוכחתי כי הרב סופר הוציא את המטבע מכיסו והציגה ברוב רושם לפני

הנוכחים, לא רציתי להוריד מערכה של המטבע הנדירה, ולהראות לכל כי אינה יחידה

במינה. לפיכך הותרתי את המטבע טמונה עמוק בכיסי.

"בשעה שהמטבע נעלמה, ועמדו לחפש בבגדי הבאים, ידעתי כי כאשר המטבע הזהה

תימצא בכיסי, לא יעזרו לי כל התירוצים והאמתלאות שבעולם, והכל יסברו כי לא עמדתי

בפיתוי, ושלחתי יד במחצית השקל. לכן כשהמטבע אבדה,

התחננתי חרש לבורא העולם, וביקשתי שהאבידה תימצא במהרה.

"כשהמטבע לא נמצאה, הפצרתי בכם להמתין עוד מספר דקות, ולחפש את מחצית השקל,

בטרם תחטטו בבגדי הנוכחים. בינתיים נשאתי תפילה בחדרי ליבי והתחננתי לבורא העולם

שיציל אותי מהבושה הגדולה שעומדת להתרגש עלי, ולחרוט את שמי לדיראון עולם כגנב נקלה.

בפעם הראשונה והשניה תפילתי לא נענתה, אבל בפעם השלישית נענה השם יתברך לתפילתי

והמטבע נמצאה!".

רבי יהודה אסאד סיים את דבריו, כאשר הרב סופר נעמד והכריז באזני הקהל הנרגש והנסער:

"רבותי, זה עתה זכינו ללמד על בשרנו עד כמה אמיתיים דברי חכמים: 'והווי דן את כל האדם

לכף זכות'. הלא לו היינו מאתרים את המטבע בכיסו של רבי יהודה אסאד, לא היה לנו כל צד

בעולם לדון אותו לכף זכות. והיינו סמוכים ובטוחים כי הוא לא עמד ביצרו וסלק את המטבע לכיסו.

ראו עד כמה גדולים דברי חכמים! מכאן נראה ונלמד עד כמה עלינו להיזהר ולהישמר שלא לפגוע

בזולת, ולא לחשוד בו לחינם, אלא לראות תמיד במעלת חברנו ולא חסרונם!".

 

(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך')