אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

ישראל וייס

 

את הסיפור הבא שמעתי מפיו של יהודי שאני מכיר, והבאתי אותו בשינוי פרטים, כדי לטשטש את הדמויות,

אבל המסר נשאר עוצמתי וחזק כפי שהיה במקור. וכך סיפר לי בעל המעשה:

לפני שלושה שבועות שעבר ישבתי בבית הכנסת וזכיתי לראות מחזה מדהים, שטלטל אותי בצורה יוצאת דופן,

ונתן לי שיעור לחיים. אבל כדי שתבינו את הסיפור, אני חייב להתחיל מהתחלה.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו יהודי יקר, טוב לשמים ונוח לבריות, שלמרבה הצער סובל מנכות

שהתפתחה בהיותו אב צעיר המנהל בית עם ילדים, חלקם גדולים וחלקם קטנים.

לאחר שהפך למוגבל גופנית, נאלצו בניו לטפל בו, והתחלקו ביניהם בנשיאה בנטל הכבד.

הם כולם מאוד מכבדים אותו ומאוד משתדלים שיהיה לו נוח ונחמד.

אבל אחד מהם, מטפל בו במסירות יוצאת דופן, יותר משאר האחים.

אף פעם לא ידעתי למה דווקא הילד הזה מטפל בו יותר מהאחרים, אבל זאת המציאות,

הוא תמיד התאמץ יותר למען אביו והשקיע בו את כל הנשמה.

אבל מה? זה השפיע עליו. יכולת לראות שהילד הזה פחות מחייך, הוא יותר רציני, הוא יותר ביישן מהרגיל,

ותמיד כשהוא סוחב את אביו, פניו סמוקות מבושה. הוא היה מעדיף שאף אחד לא יראה אותו גורר את אבא שלו

ברחובה של עיר ומביא אותו לבית הכנסת. תמיד ריחמתי עליו, הבנתי את הכאב שלו, אבל לא ידעתי

איך אני יכול לעזור לו וכי אוכל לרפא את אביו?

אז מה קרה לפני שלושה שבועות?

ביום בהיר הגיע אורח לבית הכנסת שלנו, אורח פורח, לא אחד מבני הקהילה ולא מישהו שמכיר

את הקהילה שלנו. סתם יהודי מעיר אחרת שנקלע לאזור בדיוק לתפילת מנחה וערבית,

וראה את הילד הזה כשהוא מביא את אביו לתפילה, פותח לו סידור ודואג לו לכוס תה ולגמרא,

בין מנחה לערבית. אחרי תפילת ערבית, ניגש היהודי אל השניים, אל האב והבן. הוא טפח באהדה

על שכמו של האב הנכה, ואמר לו: "שמע ידידי, אני לא יודע איך קוראים לך ומאיזו מחלה אתה סובל,

אבל אני יכול לומר לך שאני ישבתי פה מאחוריך כל התפילה ופשוט קינאתי בך…".

היהודי תלה בו עיניים משתוממות: "אתה מקנא בי? למה?! אה, בטח בגלל שאני בעל ייסורים גדול… אה?"…

הוא חייך חיוך עצוב כאומר, 'אם רק הייתי יודע כמה הייסורים גדולים לא היית מקנא בי…'.

אבל האורח דחה את הרעיון על הסף: "חלילה לי", הזדעק, "איני מקנא בייסורים שלך

ולא בייסורים של אף אדם בעולם. כבר אמרו חז"ל "לא הן ולא שכרן". אני לא רוצה ייסורים,

ואני לא בדרגה שאוכל לקבל אותם באהבה. אני מתפלל שגם לך לא יהיו ייסורים בכלל

ושתבריא ותהיה כאחד האדם". "אז למה אתה מקנא בי", שאל הנכה…

כאן הרים האורח את קולו כדי לוודא שבנו של הנכה שומע אותו היטב…

"אני מקנא בך שיש לך כזה ילד מיוחד!", הוא אמר לו.

"איזה ילד נפלא", הוסיף האורח בקול גדול. "תראה איזה כיבוד אב. וכי קלה היא בעיניך?

אתה יודע איזו זכות עצומה זו לגדל כזה ילד בבית? הוא בוודאי מחזיק על כתפיו

לא מעט מהצרות של עם ישראל שנמנעו בזכות מסירות הנפש העצומה שלו לכיבוד אב…".

האב זרח מאושר וגם הילד לא ידע את נפשו מרוב שמחה. המחמאה היתה בדיוק במקום

והרעיפה טללי נוחם על פצעי הנפש שנגרמו מהבושה שחש הילד כשחס את אביו ברחובה של עיר…

אבל האורח לא הסתפק בכך:

"אבל אתה יודע ממה הכי התלהבתי?", הוא הוסיף בטון דרמטי וצופן סוד….

"ממה הכי התלהבת באמת?", שאל האב המאושר. "אני התלהבתי מזה שהבן שלך עושה את זה בשמחה!

אני רואה אותו לוקח אותך ומחייך, יש לו סבלנות ואורך רוח, הוא לא עושה את זה רק כי הוא חייב,

רואים עליו שהוא עושה את זה מתוך רצון, מתוך שמחה של מצווה, כי הוא מבין שיש לו זכות גדולה

וכי הוא מבין שכל תנועה וכל מאמץ שלו זאת מצווה עצומה, וכנראה שהוא גם מאוד אותך, את אבא שלו!!!

אין לי הסבר אחר.

"תראה איך הוא מחייך כל פעם כשהוא לוקח אותך, מזה אני ממש יצאתי מהתפעלות.

"ישבתי כאן מאחוריכם ולא גרעתי עין מהילד הזה, איך הוא שמח לקיים את מצוות כיבוד אב… אחחח.

הלוואי שאזכה גם אני לחנך את הילדים שלי כל כך טוב כמו שאתה מחנך אותם".

האורח טפח שוב על שכמו של האב, הפעם הרשה לעצמו לטפוח בעוצמה רבה יותר…

הוא גם ניגש את הבן ולחץ את ידו בחמימות. "אני רוצה להודות לך", אמר לילד,

"לימדת אותי שיעור בהלכות כיבוד אב. אני יוצא מכאן ומתקשר להורים שלי,

לשמח אותם. אני מקבל על עצמי להכפיל את מספר הביקורים שלי אצלם בעזרת ה',

ולהקפיד להתקשר אליהם יותר. בזכותך. זה אתה לימדת אותי!".

האורח יצא מבית הכנסת ונעלם לו מהמולת הרחוב, ואני ישבתי בצד וחשבתי לעצמי,

איזה אדם נפלא. הוא בא רק לרגע אחד וזכה ולשמח את האב השבור והרצוץ ואת הבן האומלל

שכל כך מתבייש באבא הנכה שלו, למרות שהוא מתאמץ לעזור לו ככל יכולתו.

סיפור יפה, נכון?

אז זהו, שעוד לא הגענו לנקודה העיקרית שלו!

בימים שלאחר מכן, ראיתי שחלה תפנית עצומה בצורה ההתנהגות של הילד. הוא לקח את אביו עם גו זקוף!

עם חיוך מאושר! עם ביטחון עצמי בריא! ראיתי שהוא מדבר עם אבא שלו ושניהם צוחקים ושמחים,

כל התקשורת ביניהם השתנתה ונהיתה שמחה יותר. התברר לי למפרע שהאורח לא רק החמיא להם ושימח אותם,

הוא גם לימד אותי איך להשפיע טוב לאנשים סביבי, ואני בהחלט משתדל ליישם את השיעור הזה בשטח.

בתוך זמן קצר החדיר האורח בילד תחושת כבוד וגאווה על כך שהוא זוכה לכבד את אביו יותר מכל שאר בני גילו.

הוא לא סתם ילד כמו כל הילדים! ילד שיש לו אוצר ענק בבית! יש לו אבא נכה,

והוא זוכה לקיים מצוות כיבוד הורים כמו שאף ילד אחר בן גילו אינו זוכה…

כל ההסתכלות שלו על עצמו ועל אביו השתנתה.

וכל זה קרה בזכות לחיצת יד אחת ושתי טפיחות שכם שקיבלו הוא ואביו מאותו אורח פלאי,

שעד עכשיו אני חושב שאולי הוא היה אליהו הנביא….

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף. בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק…

ישראל וייס

 

זה קרה בשבוע שעבר, נסעתי לעבודה ונתקעתי במחסום המשטרתי שבדרך לירושלים, כחלק

מאכיפת הסגר הכללי שהוטל על כל רחבי הארץ בגלל התגברות התחלואה בקורונה.

מזג האוויר היה קר, ולכן חשבתי שהאדים העולים ממכסה המנוע שלי, אינם חריגים במיוחד,

עד שהבחנתי שהמחוג מצביע על חום הרכב מטפס ומתקרב אל הרף העליון שלו. עודי מתלבט

מה לעשות, והנה נכבה מנוע הרכב. אני עומד באמצע פקק רציני, כל הנהגים עצבניים, מחכים ל

עבור כבר את המחסום המשטרתי ואם אני נשאר עם הרכב כאן, אני מייצר פקק ארוך שבעתיים.

התלבטתי לשתי שניות מה לעשות, והתנעתי את הרכב פעם נוספת. להפתעתי הרכב אכן נדלק

בלי בעיות, וכעבור כמה דקות נוספות הוא שב ונכבה, רק כדי שאני אתניע אותו בשלישית.

עברתי את המחסום, והמשכתי לנסוע עוד קצת עד שנעלמתי מעיני השוטרים (לא היה לי אבוד

צהוב ברכב וחששתי לעצור ולצאת מהאוטו בלעדיו). עצרתי בצד ופתחתי את מכסה המנוע.

ללבי כבר התגנב חשש לא מבוטל מהאפשרות שהמנוע עומד להישרף, אולי הרדיאטור דולף,

ייתכן שבעיה מכנית אחרת מגורמת להתחממות המנוע, ומי יודע כמה אצטרך לשלם עבור התיקון.

בלב מלא חשש פתחתי את מכסה המנוע, ופשוט התחלתי לצחוק, בעיקר על עצמי.

 

מסתבר שבבוקר, כשבדקתי שמן ומים לפני שיצאתי לדרך, כמו שאני עושה אחת לתקופה, שכחתי

לסגור בחזרה את הרדיאטור. המנוע התחמם, המים רתחו ופשוט התאדו. נשארתי עם רדיאטור ריק

ועם מנוע רותח מחום. מיהרתי לתא המטען, הוצאתי ג'ריקן של ארבעה ליטרים מים, והתחלתי למלא

הרדיאטור. הבעיה שהוא היה כל כך רותח, עד שהמים שהכנסתי התאדו בתוך שניות וברחו בחזרה

החוצה בדמות קיטור רותח. כך בזבזתי את רוב המים רק כדי לקרר מעט את המנוע, ולאחר מכן המתנתי

כעשר דקות עד שהמנוע התקרר עוד קצת, הוספתי את שארית המים שהיו ברשותי אל הרדיאטור הפתוח

והמשכתי בדרכי לירושלים. בהמשך נכנסתי למוסך, וקניתי פקק חדש תמורת חמישים שקלים ששילמתי

עבורו, מילאתי את הרדיאטור כולו וסגרתי היטב. הרכב נוסע מצוין, אם אתם דווקא מתעקשים לדעת. בלי עין הרע.

 

אבל אני למדתי כמה דברים מהסיפור הזה, שגרם לי לחשוב קצת על עצמי, ועל החיים בכלל.

 

בואו נראה מה קרה כאן…

באתי לתקן לבדוק שהכל בסדר, ונמצאתי מקלקל, שכחתי לסגור את הפקק וכמעט שרפתי את

המנוע של הרכב. המסקנה שלי מזה היא שכשאתה רוצה לתקן, תוודא קודם כל שאתה לא מקלקל

חלילה וחס. כמו כן, לפני שפתחתי את מכסה המנוע עברו לי מחשבות שונות בראש, אבל ברגע שרק

פתחתי את המכסה הבנתי שמדובר בתקלה שאפשר לתקן בתוך רגע…

 

מזה אנחנו יכולים ללמוד שהבעיה נראית יותר מפחידה כשאתה לא יודע את הממדים האמתיים שלה.

במקום להיכנס לפחדים פשוט תנסה לבדוק מה גודל הבעיה וייתכן שתופתע לטובה.

אבל המסקנה הכי חשובה שלמדתי היא כזאת, שימו לב:

כשאני החלטתי להתניע את הרכב שוב למרות שהוא כבה, לקחתי סיכון שאני שורף את המנוע שלו.

לאחר מכן הוא כבה פעם שנייה ושוב לקחתי סיכון. גם אחרי שכבר עצרתי ושמתי קצת מים, לקחתי

סיכון ענק כשהמשכתי לנסוע עד ירושלים עם רדיאטור פתוח שמלא מים בקושי עד חציו.

למה הסכמתי לקחת את הסיכון הגדול הזה?

אתם יודעים למה?

ובכן, אגלה לכם בסוד ואל תספרו לאף אחד…

בגלל שיש לי רכב ישן, שגילו כבר עבר את ה-20, וששוויו הכספי אינו עולה על משהו כמו 2,800 שקלים.

רוב הסיכויים, כך חשבתי לעצמי, שאצליח להגיע בשלום ושלא יקרה למנוע שום נזק. יש סיכוי קטן שהנזק

כבר קרה בכל מקרה, וייתכן גם שאני עכשיו מזיק לאוטו כשאני ממשיך לנסוע. אבל מה? אני מהמר על

2,800 שקלים לכל היותר, אז הלחץ לא כזה גדול. מקסימום ימות האוטו, נקנה חדש… כלומר ישן, אבל

אחד אחר במקום זה שאני נוהג בו כיום…

ומזה אני לומד שיעור מוסר חשוב מאוד לחיים:

אם הנשמה שלך יקרה בעיניך, אתה לא תיקח סיכונים. אתה תשמור עליה מכל משמר.

אם אומרים לך "אל תסתכל במקומות שיכולים לקחת אותך למטה", "אל תדבר עם אנשים

שיכולים להשפיע עליך לרעה, זה מסוכן לנשמה שלך"… מה תעשה? תיקח סיכון או לא תיקח?

זה תלוי כמה הנשמה שלך שווה בעיניך!

אם אתה תבין שהנשמה שלך שווה כמו רכב יוקרה ששוויו חצי מיליון שקלים, אתה לא תתקדם

אפילו מטר אחד קדימה אחרי שהמנוע התחמם. לא תיקח סיכון. אבל כשאתה נוהג על רכב ישן

נושן שממילא לא עתיד לחיות עוד זמן רב, וששוויו אינו גבוה בכלל, אתה יכול לקחת סיכונים.

לכן הדרך הטובה ביותר עבורנו להתרחק מהעבירה ומהניסיונות של היצר הרע, היא לדעת להעריך

את הנשמה שלנו. להבין מה אנחנו עלולים להפסיד חלילה וחס אם נהמר וניקח סיכונים, סביר להניח

שנלך בדרך הבטוחה ונזהיר מאוד שלא להכניס את עצמנו לידי ניסיון.

תחשבו על זה!!!