הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!'
אוהד אטינגר
בשורות הבאות נצטט קטעים מתוך מאמר שכתב הרב צבי יעקובזון, לאחר ששוחח
עם האסיר היהודי – אמריקאי הרב שלום מרדכי רובשקין, שנשלח לעשרות שנות מאסר
על לא עוול בכפו, וקיבל חנינה מלאה מהנשיא טראמפ, שהכיר בטעות שנעשתה במשפטו
של רובשקין. "מקום כמו כלא הוא מקום שלכאורה אפשר בו להקל בהרבה דברים", מספר
רובשקין. "התנאים הרי קשים ולפעמים בלתי אפשריים, אז מעגלים פינות. "גם אצל האסירים
הגויים יכולת לראות איך כל אחד מנסה למצוא נקודות אור. היה אסיר אחד שכל היום היה עסוק
בלהכין קפה מיוחד. זה העסיק אותו ונתן לו 'הרגשה' מרוממת. "אני עבדתי על עצמי בכיוון ההפוך:
לא לעגל פינות ולא לחפש 'הקלות' בשמירת המצוות, אלא להתרומם טפח מהקרקע. לתקן את המידות
שלי, להילחם על כל מצווה, להיות יותר רוחני משנכנסתי… הכלא הוא מקום שבו משפילים את האדם
שבך. "יש להם מטרה לשבור את האסיר. אני הסתכלתי על הכול במבט רוחני. לכן לא נשברתי
ולא הייתי בדיכאון. הייתי כנראה האסיר היחיד שלא נזקק לא לפסיכולוג ולא לכדורים נגד דיכאון…".
הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית
לפעמים היה רובשקין צריך להיאבק על זכויותיו הדתיות, וכאמור, גמר אומר לא לעגל פינות,
להתעקש על מצוותיו הדתיות. לפעמים נגד הסיכויים, לא בלי סיכונים: "כשהגעתי ואמרו לי להוריד
את הבגדים וגם את הציצית , אמרתי שזה משהו דתי. אמרו לי: אין על מה לדבר. אמרתי: על הכיפה
לא אוכל לוותר בשום אופן. ענו לי: שים את הכול בקופסא גם את הכיפה. "אני מסופק אם הסוהר
שקלט אותי ידע בכלל מה זה יהודי. אמרתי לו: אם אני מוריד את הכיפה אז לפי החוק היהודי יהיה
אסור לי לזוז יותר מארבע צעדים. "הוא אולי ריחם עלי או חשב שאני תימהוני, אבל ענה לי בקשיחות:
'שמע בחור, עוד הרבה דברים ישתנו לך פה…' "כשהוא אמר את זה הבנתי שאם לא אעמוד על שלי כעת,
אז מי יודע לאן יגיע המדרון הזה? אמרתי לעצמי: אני ניצב לפני בעיות הלכתיות, אני יכול כמובן למצוא
היתר לעצמי, שהרי איני ברשות עצמי, אבל מצד שני אני יכול להשליך על השם את יהבי ושהוא יפתור
את הבעיות הללו… "הסוהר קרא למפקד שלו וסיפר לו מה קרה, הלה שמע וחשב רגע ואז הלך למשרד
שלו. אחר כך אמר לי שהלך לכתוב מייל לרב של דקוטה לשאול אם אמת ונכון שיהודי חייב ללבוש כיפה.
'הרב' שהתברר כרפורמי שאינו מכבד יותר מדי את ההלכה, 'פסק' שתנאי הכלא קודמים.
"המפקד שב לחדר ואמר: 'יש לי אישור מהרב שאתה צריך להפקיד את הכיפה וגם את הציצית'.
המפקד אף ידע לצטט את הביטוי 'דינא דמלכותא דינא'…"
"עניתי לו שזה לא רב ממש אלא מין 'ראביי' רפורמי שאינו מייצג את היהדות שאני מאמין בה וחי
על פיה ולכן אינו נחשב כאיש דת שאפשר לסמוך עליו באשר לחובותי הדתיות שבית הסוהר מחוייב לכבד אותן.
"המפקד חזר לחדרו וכתב לראביי מה אמרתי. הלה ענה לו שעלי להחליט מה אני רוצה. או את הכיפה או את
הציצית. לא את שניהם. אמרתי שאני לא רשאי להחליט, כי אלו מצוות הדת היהודית, ואני מתעקש להשאיר
אצלי את שתיהן. סבלנותו כנראה פקעה, הוא אמר לי: "אתה למעשה גוזר על עצמך צינוק". אמרתי שאני ממש
לא חפץ להיות בצינוק, אבל גם איני יכול להוריד את הכיפה ואת הציצית.
התחלתי לרקוד איתו
"הוא קרא לחמישה סוהרים גברתנים, וידי כמובן הייתה על התחתונה. הייתי בפוזיציה שלא יכולתי לעשות כלום.
חייכתי לעצמי. יהודי צריך להיות בשמחה תמיד. הם פקדו עלי: צא. אמרתי: אסור לי ללכת בלי כיפה.
תביאו כיסא גלגלים. "הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית. הייתי לבוש בבגד משונה שמונע מהאסיר לפגוע בעצמו,
והשליכו אותי לצינוק במחלקה הפסיכיאטרית של בית הכלא. "הוא בטח משוגע", הם חשבו לעצמם, והעדיפו
להשאיר אותי שם, במחלקה של המשוגעים. "שכבתי שם, לא יכול לזוז, והתפללתי לקב"ה שיעזור לי.
אני לא יודע איפה אני, רק סירבתי להוריד את הכיפה והפכו אותי למשוגע".
"התפילות שלי התקבלו וכעבור שעות אחדות הגיע למקום רופא פסיכיאטר שהחל לדבר עימי. זה היה
נס גדול כי לפעמים יכולים לעבור ימים ואף שבועות עד שהם מבינים שהאסיר נמצא במקום הלא נכון
ושהוא נורמלי לכל דבר. לך תשכנע אנשים שאתה לא משוגע…"
"אבל הרופא הזה ישב איתי ודיבר איתי, שאל אותי איך הגעתי לכאן ולמה הם חושבים שאני משוגע.
הסברתי לו את מה שקרה והוא השתכנע שאני אכן שפוי בדעתי, אלא שאני גם עומד על דעתי ועל
דתי ואיני מוכן לוותר על מצוותיה. "הוא חזר למנהל הכלא ואמר לו: "טעית בדיאגנוזה, האיש הזה
אינו אמור להיות מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית… תן לו לצאת ותן לו לחבוש כיפה ותראה שהכל
בסדר איתו". נכנסו שני אנשים והביאו לי את הכיפה ואת הציצית. היה לי חיזוק גדול והבנתי שכדי
לשמור מצוות אני צריך להקריב את הכל, וכך אשיג את מבוקשי".
פעם אחרת חזר הרב רובשקין לתאו וגילה שהטלית והתפילין נעלמו ממקומם. בירור קצר העלה
שהנהלת בית הכלא החליטה להחרים לו את הטלית והתפילין ולהניח אותם עם שאר החפצים האישיים
שלו שהופקדו במשמרת ביום בו נכנס לכלא.
"הקדוש ברוך הוא עזר לי", הוא מספר
"ותוך כדי דיבור אמרתי להם שבלי להניח תפילין וטלית, אסור לי
לאכול. אם לא יביאו לי אותם בחזרה, אני לא אוכל לאכול". "אם הייתי מאיים לשבות רעב, הם לא היו מתרגשים,
היו מכניסים אותי לאשפוז ומזינים אותי בכפיה כמו שעושים לאסירים אחרים ששובתים רעב. אבל אני לא הכרזתי
על שביתת רעב, אלא רק הסברתי שאני מאוד רוצה לאכול, אבל לא יכול…"
"כמובן ששום דבר לא קורה באופן מיידי, זה לקח זמן וכשהם ראו שאני רציני העבירו את זה להנהלה
שהיתה עסוקה בדברים אחרים ואני בינתיים בלי טלית ותפילין. למחרת קיבלתי אותם בחזרה דקות
אחדות לפני שקיעת המה, כך שהספקתי לקיים את המצווה בזמנה.
"בחסדי שמים למרות שהיטלטלתי בין בתי מעצר ובתי כלא, ולמרות שפעמים רבות היו לי בעיות שונות ומשונות,
לא החסרתי אפילו יום אחד של הנחת תפילין בכל שנותיי בכלא" מספר הרב רובשקין בסיפוק רב.
עוד סיפור נפלא הוא מספר: "לפני ליל-הסדר באחת השנים קיבלתי קופסה ובה היו אמורים להיות צרכי החג
ובכלל זה צרכי ה'קערה'. כמובן שכל דבר עובר בדיקה קפדנית. פתחתי את הקופסה וגיליתי שחסרה ה'זרוע'.
יתר הדברים היו". "אמרתי לממונה שאחד הפריטים בקופסה נלקח. הוא ביקש לדעת מה, ולא ידעתי להסביר.
מה אגיד? איך אסביר לו מה זה זרוע? לקחתי את ה'הגדה' שהייתה לי והראיתי לו בציור. זה! הוא בחן את
הציור ותמה: מתוך חמישה פריטים בציור יש לך ארבע, מה רע? ארבעה מתוך חמישה זה בסדר… אמרתי לו:
גם לרכב יש ארבעה גלגלים, אז שלושה מתוך ארבעה זה בסדר? הוא צחק והבטיח לי להפוך את העולם עד
שימצא את הזרוע.
אחרי זמן מה הוא נכנס אלי עם הזרוע עם מבט של מנצח. אני הייתי כל כך מאושר עד כדי כך שתפסתי אותו ורקדתי איתו…".
לאסירים סיפק הכלא מחשבים. בעיקר כדי שיוכלו לשלוח מיילים. שישה מחשבים לאלף אסירים.
תעשו חשבון כמה דקות הוקצו לכל אחד. רובשקין ניצל את זמן המייל המצומצם לכתוב לילדיו
(ומאוחר יותר לכל ילדי ישראל) דברי תורה שחידש בתאו (ושנקבצו במשך הזמן לספר עב כרס).
אחד הבנים שלו, שהיה בן ארבע כשנעצר, נשאל פעם בבית הספר מה אבא שלו עושה.
הוא ענה בגאווה ובנחישות: "אבא שלי הלך לכלא ללמוד תורה".
הוא לא היה בכלא. כלומר גופו היה אסור אבל רוחו ונפשו היו משוחררות.
הוא היה חריג מאוד. הוא התרחק מרוב האסירים. מה שעניין אותם ממש לא עניין אותו, ולהיפך.
'עמיתיו' לכלא הבחינו שהוא 'עוף מוזר'. הם הרגישו שהוא לא שם. פעם אחת אירעה לו תקלה
עם אסיר שהורשע ברצח. רובשקין כמובן לא ידע את עברו וראה בו אדם ככל אדם. הוא הגיע
למכונת הקרח כדי להוציא קוביות קרח, אבל היה תור ארוך. זה חפף לזמן-המייל של רובשקין.
הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג
"ביקשתי שם מאחד שחיכה בתור שייקח באדיבותו קצת קרח גם בשבילי. הוא שלח לעברי מבט
שיכול להרוג. קצת נבהלתי. אמרתי לו סליחה והלכתי. ויתרתי על הקרח. בלילה הוא בא אלי ואמר לי:
'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!' אמרתי לו : שאני אפגע בך? חס ושלום. מה עשיתי?
והוא 'הסביר' לי: 'איך אתה מעז לבקש ממני דבר כזה כשאני עומד ליד האנשים שלי?!…' הסברתי לו
שאני די חדש בכלא, ולא מספיק מכיר את 'הכללים'.. כמובן שהתנצלתי. ואז הוא אמר: 'למען האמת,
אנחנו מרגישים שאתה לא רק לא מכיר את הכללים אלא אתה בכלל לא פה. אתה עם הספרים שלך…'
הייתה לו אבחנה נכונה: בגופי הייתי שם, אבל באמת השתדלתי מאוד שה'אני' שלי לא יהיה שם…"