הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. ובשעה של חולשת הדעת, הוא אמר לי,
שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן להקדיש את כל נכסיו למוסדות. הצעתו
גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה

 

בשנת תש"ט(1949), בהיותי בארצות הברית, נזדמן לי לפגוש אשה, שביקשה לתרום

סכום כסף גדול עבור הקמת ישיבה שתישא את שמה. שמחתי על ההצעה, והצעתי לה

לתרום את הכסף עבור ישיבת "חפץ חיים" בכפר סבא, שהיתה אז ישיבה מפורסמת,

בראשות הרב שטיינמן זצ"ל.

האשה גילתה עניין בהצעתי, ואמרה שהיא מבקשת לראות את הישיבה, והיא תבוא לשם

כך לביקור בארץ ישראל, ואז תביא עמה את תרומתה. היא הגיעה ארצה, ביקרה בישיבה

בכפר סבא, והביעה את הסכמתה המלאה להעניק את הכסף לישיבה זו. אולם בקשה אחת

היתה בפיה: שמרן בעל 'החזון איש' יתן לה את ברכתו, לפני שתתרום את הכסף.

נכנסתי איתה למרן  ה'חזון איש' והצגתי אותה בפניו, אולם במקום שיתן לה ברכה, החל

מרן לשאול אותה שאלות: "מי את ומהיכן את? מניין יש לך כל כך הרבה כסף?" היא סיפרה

שהיאעובדת כאחות בבית חולים בארה"ב, ובמשך עשרות בשנים חסכה מפיה ואספה פרוטה

לפרוטה,מתוך כוונה לתרום את הכסף לישיבה. היא הסבירה, כי בילדותה שמעה מאביה שזהו

הדבר החשוב ביותר עלי אדמות, וכעת הגיעה השעה להגשים את חלומה.

לאחר ששמע מרן את כל הפרטים, אמר לה: "אני מייעץ לך, שלא תתני לישיבה את כל הכסף

שחסכת, אלא רק שליש ממנו. את שני השלישים הנותרים תשאירי לעצמך, שמא תהיי זקוקה

בעתיד לכסף. בנוסף לכך, תבקשי שהחלק בבנין שיבנה מתרומתך ירשם בטאבו בנכס על שמך.

אם אכן כך תעשי, אני נותן לך את ברכתי".

כשיצאנו מביתו, לא ידעתי את נפשי. ראשי היה סחרחר עלי…

לא יכולתי להבין את פשר הדברים. מדוע מרן החזו"א לא נתן לה לתרום את כל הבניין?

מדוע רק שליש? יותר מכל,

היה קשה לי לעכל את העובדה, שלכאורה הוא הביע בנו אי אמון, באומרו שחלקה בבנין

שייבנה לא ירשם על שם הישיבה אלא על שמה. השאלות הללו לא נתנו לי מנוח. באותו

ערב חזרתי למרן, ושאלתי אותו לפשר הדבר. מרן חייך אלי בבת השחוק הידועה שלו,

ואמר לי: "מדוע אינך מבין? הלא האשה הזאת באה לבקש ברכה, וכדי לתת ברכה צריך

שיהיה לה על מה לחול… היא רוצה לתרום, אך אינני מאמין שהיא מסוגלת לבצע את הדבר…

אדם מן השורה אינו מסוגל לתת את כל הונו עד הפרוטה האחרונה, גם למטרה הטובה

ביותר, אלא אם כן הוא אדם גדול מאוד.

ראיתי שהיא באמת רוצה לתת, ורציתי לתת ברכה, שהרי היא מבקשת ברכה עבור דבר טוב,

וגם רציתי לעזור לישיבתכם, לכן ביקשתי למצוא דרך להקל עליה את הדבר. אם היא תתן רק

שליש, וגם השליש הזה יהיה רשום על שמה, יהיה לה קל יותר לתת, כסף שנותנים ולא-נותנים,

יותר קל להיפרד ממנו, שיערתי, שעל הדבר הזה יכולה הברכה לחול. אך למרות הכל", סיים מרן,

"אני חושש, שגם את השליש היא לא מסוגלת לתת, והלוואי שברכתי תחול…"

סופו של הסיפור הוכיח, כי חכם עדיף מנביא… גם את שליש הסכום שהבטיחה, היא לא היתה

מסוגלת לתת. הלכנו כמה פעמים לשגרירות האמריקנית כדי לחתום שם על העברת ה"בונדס"

לרשות הישיבה, ובכל פעם שהגיעה העת לחתום, היא הרגישה חולשה בלב ונזקקה לכדורים,

ובסופו של דבר היא חזרה לארה"ב כלעומת שבאה, מבלי שנתנה את הכסף…

חכמתו של מרן עמדה לו. בשיחה קצרה שניהל עימה הבין שאשה זו אינה מסוגלת להגשים את

רצונה, כפי שאמנם היה. עצתו להקטין את התרומה לשליש, לא רק שלא הזיקה לנו, אלא היתה

עזרה של ממש בניסיון להוציא את רצונה מן הכוח אל הפועל.

סיפור זה לימד אותי, עד היכן צריכה להגיע אמונת חכמים. כאשר מתקשים להבין את כוונתו של

גדול הדור, חובה להאמין בדבריו ללא סייג ולתלות את אי ההבנה בכך, שאנשים פשוטים כמונו

אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתם של גדולי תורה.

גם לאחר שעבר זמן רב, הייתי מלא השתוממות, כיצד לא עלה על דעתי דבר זה, שכעת במבט

לאחור נראה כל כך הגיוני וברור… אלא שכך היא דרכה של תורה. עד שלא בא החכם, הכל סתום

ומכוסה וכולם מגששים באפילה, ואילו לאחר שבא החכם והאיר את הדרך, הכל ברור ופשוט…

דבריו היסודיים של מרן באותה שעה, שאדם אינו מסוגל לתת לזולת את כל הונו, ועדיף

שיתחייב סכום שהוא לפי כוחותיו, היו עבורי לימוד חשוב, ועשיתי בו שימוש הלכה למעשה.

 הסיפור על העשיר הקמצן הגדול

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. לאחר פטירת אשתו פגשתי אותו בשעה של חולשת הדעת,

ובהשתפכות הנפש הוא אמר לי, שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן לתת לי את מה שביקשתי

ממנו בעבר, והוא מקדיש את כל נכסיו למוסדות שבכפר הנוער "שדה חמד". מובן שהצעתו הנדיבה

גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה. לפי הערכתי היתה תרומה בסדר גודל כזה עשויה להבטיח את

עתידו של כל המפעל לנצח. אולם, כאשר עמדתי לבקש ממנו לסדר חוזה עם חתימה מחייבת, צף

ועלה בזכרוני הסיפור הנ"ל עם מרן, והבנתי, כי גם אדם זה לא יוכל להקדיש את כל הונו לצדקה.

אמרתי לו, שכוונתו להקדיש את כל הונו למפעל קדוש היא רצויה וראויה להערכה, אבל אינני רוצה

שיעשה זאת עכשיו. אלא לאחר מאה ועשרים. תעניק לנו את הונך בצוואתך – אמרתי, ואילו עכשיו

איני מבקש שתתרום אלא סכום לא גדול, עבור בית אחד בשדה חמד. את בקשתי זו הוא עשה מיד במקום.

רצונו הראשון, להעניק לנו את כל נכסיו, אכן לא יצא לפועל… אחרי שההתרגשות הגדולה עברה ממנו

– נשכח הכל. רק הודות למה שלמדתי ממרן, זכיתי וזיכיתי את האיש בדבר שהוא היה מסוגל לעשות.

(מתוך ספרו של הרב לורנץ 'במחיצתם של גדולי ישראל')