יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה ושני ילדיה נורו. רצה לוודא שזה לא אשתו וילדיו.

ייתכן שהחיים היו נראים אחרת אילו היתה אז רינה בבית, אבל כשזה קרה, היתה רינה כבר עצמאית.

אביה של רינה הוא עורך דין ידוע בלוד שכיהן כראש העיר, והאם – מורה מצליחה. בית חילוני משכיל שנתן הכל לילדים, לבן ולבת.

רינה הצטיינה בלימודים, התמחתה בהתעמלות קרקע ופרטה על פסנטר. אהבה תיאטרון ופקדה את כל ההצגות.

שרתה ביחידה עילית בצבא, ונרשמה ללימודי גיאוגרפיה וספרות באוניברסיטת חיפה.

 

החזרה בתשובה

ואז זה קרה. אחיה חזר בתשובה. סטודנט מבריק למשפטים שהשתלב במשרדו של אביו, וביקש בבית כשרות למהדרין.

והבית, כה מאוחד ומאיר פנים, בא לקראתו עד הסוף. במקום להתעמת התעניינו והתקרבו, למה לא? בדרכי נועם ועל מי מנוחות,

חזרו גם ההורים בתשובה. רינה תמהה לשינוי שחל באורחות הבית, אך אותה הוא לא חייב. למדה תקשורת המונים,שיווק ופרסום,

והצטיינה עד שהחברות הגדולות, דוגמת "עלית" ו"קרליין" הסתייעו בה בקידומם. יש למקצוע הילה של זהר, נשמע נוצץ, מושא לקינאה.

חיבור בין מותגי צמרת לבין עולם העיתונות והפירסום. בפועל מדובר בעבודה קשה ושוחקת, רדיפה אחר האנשים, ישיבות ופגישות ודחיפה מתמדת.

בשיא הלחץ פגשה בשי.

 

שי גדל בירושלים, בבית מסורתי. אביו פרופסור לרפואת שינים, ראש המחלקה באוניברסיטה העברית. האב יצא לשליחות בארה"ב,

ואת שי שלחו לסיים את לימודיו בקיבוץ "עין צורים". החינוך בקיבוץ היה הרבה אהבת הארץ והרבה ציונות. שי עבר מהקיבוץ לצבא,

שם נשרה ממנו הכיפה. סיים את שרותו הצבאי כקצין בחטיבת שריון, ויצא למסע נדודים בדרום אמריקה במשך שנה.

היום הוא מביט בחיבה בילדיו ענודי הכיפות ולבושי הציצית ואומר: "אני שמח שהילדים שלי לא יערכו מסע כזה".

שמח? למה?! מה רע במסע תרמילים על הרי האנדים? בשיטוט על גדות האמזונס?

אתם לא מבינים? הוא עונה, זה מסע חסר שורשים של צעירים חסרי שורשים. מסע כפייתי שאין לו טעם, אין לו סיבה ואין לו מטרה.

מסע תזזיתי, סיפוק חמקני, אשליה כוזבת.

 

קשור לקרקע

שי אהב את הטבע: מרחבים,צמחים וחיות, ופנה ללמוד גידולי שדה בפקולטה לחקלאות ברחובות.

כשסיים לאחר שלוש שנים את חוק לימודיו כאגרונום, הצטרף לצוות משתלת דנציגר במשמר השבעה. עסק בהדרכה ובמכירה,

העניק ייעוץ מקצועי, תמיכה והדרכה ברחבי הארץ ומחוצה לו, בירדן ובאיטליה, ועד לאפריקה ולדרום אמריקה.

רינה ביקשה לעצמה בעל שיהיה נטוע בשתי רגליו על הקרקע. רק לאחר הנישואין הובהר לה ששי אכן קשור לקרקע,

אבל לא בהכרח לקרקע של ישראל. שי נסע תכופות לתערוכות פרחים ברחבי העולם כאיש המכירות של הפיתוחים הישראלים.

הגיח אל הקניינים לייעוץ ולהדרכה. הנסיעות הכבידו מאד על הבית. רינה נשארה לבדה, ובהמשך עם ילד ושניים.

יום אחד הגיע בהצעה: פרש בפניה מפית צבעונית מנייר קרפ, כזו הנושאת את שם בית הקפה ומשמשת כמצע לכפית.

מה זה? שאלה.

הצעת עבודה,ענה.

 

ההצעה

הוא פגש בקניין אפריקאי בבית מלון בתל אביב, וקיבל הצעת עבודה בחווה בניירובי שבקניה תמורת משכורת עתק.

בבעלותו חווה בת מאה ושבעים דונמים של פרחי קטיף ליצוא ובה כארבע מאות פועלים. שלף עט, וכתב חוזה מאולתר על המפית.

שי ענה שעליו להיוועץ באשתו.

רינה ידעה דבר אחד: בקניה יהיה בעלה מקורקע. לא עוד גיחות תכופות לאלף ואחד יעדים, סוכן נוסע המתרוצץ ברחבי העולם.

בקניה יהיה מרותק לחווה, וזה מה שרצתה. בעל עם שתי רגליים על הקרקע. הביעה הסכמה נלהבת. הגיעו לשם. הבדידות בחווה היתה נוראה.

הביטחון האישי שואף לאפס. יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה לבנה ושני ילדיה נורו במכוניתם.

רצה לוודא שלא מדובר באשתו ובילדיו. רינה לקחה את הילדים וטסה ארצה. קניה אינה בשבילה. שי סיים את השנה, ולא חידש את חוזה העבודה.

המשפחה שבה והתאחדה בישראל. כעבור חודשיים קיבל הצעת עבודה באקוודור, בדרום אמריקה, לנהל שם את פעילותה של משתלת דנציגר.

הם השתלבו בקהילה יהודית פושרת ביותר. הילדים למדו שם בגן שבו שילבו שפות אנגלית וספרדית. עברית דברו בבית.

בית הספר היה יהודי, אבל רוב התלמידים היו צאצאים לזוגות מעורבים. היו גם ילדים ששני ההורים גויים.

תנאי החיים היו מצויינים, רמת החיים גבוהה. התגוררו בווילה בת שלוש מאות מטרים בשלושה מפלסים,

מדשאות מוריקות ובריכת שחיה, ונוף המשקיף אל שלושה הרי געש. מה חסר?! באקראי פגשו בזוג מטיילים מישראל.

לפי תומם אמרו שאינם חושבים לחזור ארצה. מה לא טוב פה? הזוג הישראלי היה המום? מה פירוש?! אתם ישראלים, ומקומכם בישראל!

למה?! מה יש לארץ ישראל להציע, ואין להם באקוודור?

ואז נזכרה רינה בשאיפה שלוותה אותה מאז ומתמיד: בעל עם שתי רגליים על הקרקע.

האם היתה הכוונה לקרקע של אקוודור? לווילה מול הרי הגעש?

החליטה שלא. מקומו של יהודי בארץ ישראל.

 

השיבה הביתה

שבו ארצה לביתם במודיעין. שלחו את הילדים לבית ספר ממלכתי, ועדיין לא היתה רינה רגועה. לא בטוחה שעשתה את המעשה הנכון.

השפה שסיגלו הילדים לעצמם, הבוטות והתוקפנות הישראלית היוו ניגוד כה בולט לעדינות ההליכות באקוודור.

רמת הלימודים לא משהו, והרדידות… ובכלל, במה הם יהודים בארץ היהודים יותר מאשר שם, בגולה. לא חשבה להשתנות, לקבל עול תורה ומצוות,

אבל רצתה להיות עם שתי רגליים על קרקע היהדות, להתחבר יותר. נרשמה לסמינר, שכנעה גם את שי. בסמינר קיבלו על עצמם שמירת שבת,

אבל מה שהטריד בעיקר היה חינוך הילדים. אמר להם פעיל "ערכים": בוא, ניסע לבית ספר לילדי מתחזקים.

קשה לומר שהתרשמו מהמבנים ומחצר המשחקים של בית הספר ברעננה. הבן הגדול עומר היה שחקן כדורגל לנוער בקבוצה מובילה באקוודור.

כשחזרו לארץ הצטרף לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. שי ביקש לראות את מגרש הספורט של בית הספר. הוא עמד נטוע במקומו ועקב אחר המשחק.

ילדים כבכל העולם. רצים, משולהבים, מתחרים, בקול רעש והמולה. הצלצול נשמע, הכל נקטע, והילדים נהרו לכיתות. שי פנה אל הפעיל: "כאן ילמדו ילדי!"

מדוע, מה שכנע? אמר: "הקללה הנוקבת ביותר ששמעתי כאן, היתה: 'אתם לא יודעים להפסיד בכבוד!' כך אני רוצה שילדי יגדלו!"

הם מכרו את הדירה במודיעין ועברו לרעננה. השתלבו בקהילת השבים, קהילה מאוגדת ומאוחדת, נפלאה ותומכת.

הילדים מתחנכים למופת, והזוג מאושר: "סוף סוף, שתי רגליים על קרקע מוצקה!"

 

(מתוך עלון ערכים – השיבנו)