ואז באמצע השיפוצים והבלאגן עם השכנים התדפקה על דלת הבית הרבנית פלאי
בשכונת ‘גבעת מרדכי’ בירושלים, בבניין שקט בדרך כלל, התגוררה משפחת רבי צבי
הירש פלאי זצ”ל, משגיח ישיבת ‘’חברון’. אלא שאותם ימים לא היו ימים שקטים בבניין,
ההיפך הוא הנכון…
הדיירים בקומה למעלה, שכני הרב והרבנית, צרה להם דירתם. המשפחה התרחבה,
תינוקות נוספו למשפחה, ונוצר צורך קיומי להרחיב את הדירה. הם השקיעו רבות בתוכניות
הבניה, באו בדברים עם קבלן שיפוצים נודע, ולבסוף ביום מן הימים הופיע טרקטור גדול
מאחורי הבנין, והחל לחפור במרץ…
זה היה היום השקט האחרון בבניין. כל מה שהיה עד אז, אחוות השכנים, העזרה ההדדית,
נמוג ואיננו. נכון שהשכנים אישרו את הבנייה והסכימו לה, אך ברגע האמת – החלו להתלונן,
תלונות מוצדקות יותר ופחות. זה בא בטענות על שעות העבודה, וההוא לא הפסיק להתאונן
על האבק והלכלוך, אחד השכנים רגז על הרעש שיוצרת העבודה, ושכן אחר בכלל טען שילדיו
מפחדים מהפועלים…
חלק מהתלונות היו מוצדקות וטופלו במידת מה
וחלק מהן – שגרתיות ורגילות, מעשה שיגרה בבניינים בהם נערכים שיפוצים, בעיות שחולפות
כעבור תקופה קצרה ולא נעימה. בעלי הדירה המשופצת השתדלו ככל יכולתם להיטיב עם השכנים
ולמנוע את צערם אך ברור היה לכולם שמקצת כאב ראש ועוגמת נפש – אין דרך מילוט…
והנה, ביום אחד לעת ערב, הבחינה בעלת הדירה המשופצת ברבנית פלאי ע”ה, כשהיא עולה את
המדרגות לכיוון ביתם. בשברירי שניה הספיקה לחשב, כי בוודאי הרבנית כבר לא מחזיקה מעמד
מול הרעש והלכלוך הרב, המעיקים מאוד על אנשים מבוגרים. היא גם הספיקה להעריך, כי
העבודות כבר לא יוכלו להמשך כסדרן, היא תיאלץ להפסיקן באיבן ולהישאר בבית משופץ למחצה,
שכן בוודאי לא תוכל לסרב לבקשתה ותלונתה של אשה מבוגרת ונכבדה כמו השכנה – הרבנית פלאי…
עוד שנייה חולפת, והרבנית פלאי כבר נוקשת בדלת.
כשפתחה, המתינה לשמוע את תלונותיה, אלא שלהפתעתה הרבה, הרבנית התעניינה בשלומה,
שאלה איך עוברים עליה הימים הקשים – כשמשפצים לה בבית ובקול אכפתי ומודאג שאלה
לשלום ילדיה…
אחר כך, הגיעה ההפתעה האמיתית. הרבנית פלאי פתחה ואמרה: ‘תראי שכנתי היקרה!
שיפוצים זה לא קל, אני בטוחה שאתם עוברים ימים קשים, ואת עם הילדים הקטנים בבית.
רציתי להציע לך לשלוח אלי את הילדים לשעות אחר הצהרים, שיהיה להם מרחב נקי ונוח
לשחק. גם אם את רוצה לנוח בימים כה טרופים – תרגישי בנוח לשלוח את הילדים למטה –
למשפחת פלאי…’
האשה ציחקקה במבוכה
והרבנית הוסיפה: ‘נו, באמת, את לא צריכה להתבייש… יש לנו בבית משחקים שמשרתים
את נכדיי, והם יוכלו לשמש את ילדייך באותה מידה! או לחילופין, תבואי בעצמך לנוח אצלנו,
הדירה שלנו ריקה ונשמח לארח אותך למנוחה בחדר שקט ופרטי, נקי וצלול! אתם מוזמנים,
באמת!’ – סיימה הרבנית את דבריה הכנים, ושבה לביתה…
סיפור זה, המופיע בספר ‘ברכי נפשי’, אין כמוהו להורות לנו מהי אהבת ישראל אמיתית,
המתבטאת בדאגה ואכפתיות כנה לזולת. ובפרט בעת קושי ומצוקה, ובעיקר כשעוברים תקופה
פחות נעימה – אז הוא רגע המבחן עד כמה אהבת ישראל גואה בנו, עד כמה אנו מסורים ואוהבים
באמת את זולתנו. כי כשאדם אוהב את השני באמת – זה מיקל עליו להתמודד עם הקושי האישי
שלו, ולראות את הקושי של הזולת כדחוף יותר ומכביד יותר, ולפיכך הוא מתמסר לפתרונו…
הבה נחשוב היכן נוכל להקל, הבה ננסה לאמוד במה נוכל לסייע, הבה נבחן במה נוכל להיטיב –
כדי שהאהבת ישראל שלנו תלבש צורה מעשית בדאגה כנה ואכפתית למה שעובר על הזולת
בפעולה של ממש כדי להקל עליו
(מתוך הספר ‘פניני פרשת השבוע’)