"הייתי רוצה לעזור, אבל אני לא יכול. הלב שלי שותת דם, ואתה מבקש שאסלח?"

מספר ר' צבי:

לפני שלוש שנים נפלו עלינו השמים. התברר שבתי חולה במחלה הנוראה. אשה צעירה,

אמא לשלושה ילדים, נשלחה בבת אחת לתוך מלחמה על החיים. זה שיבש את כל סדרי המשפחה,

ואנחנו, ההורים, השתדלנו לעזור ככל יכולתנו. בשלב מסוים היא נסעה לאמריקה ביחד עם אשתי,

כדי לעבור שם ניתוח, בתקווה שהוא יציל את חייה. בבוקר שלמחרת הנסיעה ישבתי בבית הכנסת,

ושמעתי יהודי קשה יום מספר שפגעו בו והעליבו אותו באופן מחפיר. הוא היה כל כך פגוע,

עד שהודיע: "בחיים אני לא אסלח לו!"

ברחמי ה' נזכרתי בכוח העצום שיש בידי מי שמוחל על עלבונו, ועליו נאמר שהוא מאוהבי ה'.

ניגשתי אליו ואמרתי לו, "דע לך שאתמול הבת שלי נסעה לאמריקה כדי לעבור ניתוח מסובך

שיכול להציל את החיים שלה. הכוח בידיים שלך. אתה יכול לרפא אותה, אם תסלח לאותו יהודי.

 

אני מתחנן אליך!"

 

היהודי ענה לי בחזרה, "כואב לי מאוד לשמוע, הייתי רוצה לעזור, אבל אני לא יכול. הלב שלי שותת דם,

ואתה מבקש שאסלח?"

"אתה לא חייב לסלוח הרגע", אמרתי לו. "אין לי שום אפשרות לשים את עצמי במקומך.

אני מבין שעברת חוויה נוראה, אבל תחשוב על זה. תחשוב שאתה יכול להציל בת ישראל.

קח את הזמן שלך, ואולי בעוד רבע שעה יהיה לך יותר קל".

לא הייתי צריך לחכות רבע שעה. אחרי חמש דקות הוא ניגש אליי ואמר לי:

"החלטתי שאני מוחל וסולח בלב שלם ליהודי שפגע בי". הוא ביקש מעוד שני אנשים שישמעו את דבריו,

כדי שלדבר יהיה תוקף כמי שאומר את הדברים בפני שלושה אנשים. "הריני מוחל וסולח בלב שלם

ליהודי שפגע בי, ואני מעביר את זכות המחילה לחולה, שתתרפא במהרה ותחזור לאיתנה הראשון".

הוא הזכיר בפרטות את שם הבת ושם אמה, וההרגשה הייתה שהוא פעל ישועה.

הניתוח עבר בהצלחה מעל ומעבר למשוער. בתי היקרה התרפאה והחלימה לגמרי, ולפני כמה חודשים,

בניגוד מוחלט לתחזיות השחורות של הרופאים, היא ילדה תאומים, בן ובת בריאים ושלמים. הודו לה'!

היהודי הזה, שגייס את כל כוחות נפשו כדי לסלוח לזולתו, יודע שהוא הציל נפש מישראל.

כשסיפרתי לו על ה'מזל טוב' הכפול והמרגש, הוא כל כך שמח. "תאמין לי שהיה לי מאוד קשה לסלוח",

הוא אמר לי, "אבל זה השתלם. תראה מה קיבלתי!"

 

(מתוך הביטחון היומי, יום שני פרשת וירא תשפ"ב, שיעור מספר 301)

הבן לא הבין. כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

 

הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים ומכסה

שטח של אלפים מטרים מרבעים. כל חגב שוקל שני גרם ומסגל לכרסם גרם אחד

ביום, כך שלהקה אחת מסגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום. הבה נתאר לעצמנו,

אם כן, מה ארע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כסו את כל שטחיה במשך

שבעה ימים. מכל הצמחיה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפלו ירק אחד,

וכך ראו המצרים את יד ה'.

גם בזמננו ארעו נסים באמצעות הארבה.

סמוך לקרית גת שוכן מושב הנקרא "קוממיות" על שם הפסוק: "ואולך אתכם

קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב "יסודות", הוקם בעצת

ה"חזון איש" זצ"ל, אשר בקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה.

במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמטה כפשוטה בלא לעבד את האדמה,

כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).

מענין לצין, כי בכל שנה ששית היה צומח במושב קוממיות היבול המשבח ביותר בכל

האזור כלו. חקלאי המושב היו זורעים חטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפית

המושב מהקמח המופק מחטים אלו משבח מאד וערב לחך כאגוזים וכשקדים. מרן

ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג להגיע בכל שנה למושב

קוממיות כדי לאפות שם את מצותיו. בשנת תשי"ט חלה שנת השמטה. כל החקלאים

תושבי שאר ישובי האזור, עבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב

קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה הששית, ולאחר מכן שמרו על השמטה כהלכתה,

ולא עשו בשדותיהם כל פעלה אסורה. ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום,

שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור וכלה את תבואת השדות. בארח פלא, נעצר

נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו

חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירקים ומלבלבים. בקבוץ הסמוך התגורר דור,

שהיה רגיל לקחת את דברי הדאר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים

בקש הדור מבנו בן השתים עשרה שיבוא לסיע  לו בחלקת הדאר. השנים נסעו

במכונית שכסתה כלה בשכבה עבה של חגבים. והנה  בדרך נס, כשהמכונית

נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו  מאליהם, כביכול

התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמטה!"… הנער שראה

את המחזה המפלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"

"הם דתיים!" תרץ האב, "יש להם כל מיני סגלות!"

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי

מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרא על היהדות ולהתענין בה, אך הדור חשש

כי בנו עלול להתקרב למסרת ישראל, ולא הרשה לו להכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.

כעבור מספר שנים, התגיס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו

את הסיעתא דשמיא המיחדת המלוה את המציתים לדבר ה'.

הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות,

הציג את עצמו כבן הקבוץ השכן ובקש להתארח בביתו בשבת. במהלך השבת הסביר

הרב מנדלסון לקבוצניק הצעיר את ענין השמטה ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם

של שומרי השביעית. במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא

הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!" בסופו של דבר הבחור התחזק,

ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקבוץ ושבו בתשובה שלמה.

אמונה תמימה ושכרה

 

הרב מבריסק זצ"ל היה אומר כי מצוה לספר ולפרסם את הנסים שה'

פועל בעבור שומרי השמטה. להלן מעשה נוסף:

באחת השנים שלאחר השמטה כל זרעי החטה של בני מושב קוממיות התליעו

ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא

ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרע

את החטים השבורות והמתלעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.

"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעז, "מי שאמר לשמן וידלק,

הוא יאמר לחמץ וידלק!" המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה,

שלעגו לבני מושב  קוממיות אשר זרעו חטים מתלעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר,

אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתם לבבם בה' וצפו לישועתו.

בתחלת החרף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים,

התיבשו והלכו לאבדון. לעמת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמטה,

החלו לזרע את שדותיהם בשלב מאחר יותר. וכך ארע שבשעה שאדמות כל המושבים

הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חטים משבחות.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך)

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול, הצעתו גרמה לי התלהבות גדולה

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. ובשעה של חולשת הדעת, הוא אמר לי,
שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן להקדיש את כל נכסיו למוסדות. הצעתו
גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה

 

בשנת תש"ט(1949), בהיותי בארצות הברית, נזדמן לי לפגוש אשה, שביקשה לתרום

סכום כסף גדול עבור הקמת ישיבה שתישא את שמה. שמחתי על ההצעה, והצעתי לה

לתרום את הכסף עבור ישיבת "חפץ חיים" בכפר סבא, שהיתה אז ישיבה מפורסמת,

בראשות הרב שטיינמן זצ"ל.

האשה גילתה עניין בהצעתי, ואמרה שהיא מבקשת לראות את הישיבה, והיא תבוא לשם

כך לביקור בארץ ישראל, ואז תביא עמה את תרומתה. היא הגיעה ארצה, ביקרה בישיבה

בכפר סבא, והביעה את הסכמתה המלאה להעניק את הכסף לישיבה זו. אולם בקשה אחת

היתה בפיה: שמרן בעל 'החזון איש' יתן לה את ברכתו, לפני שתתרום את הכסף.

נכנסתי איתה למרן  ה'חזון איש' והצגתי אותה בפניו, אולם במקום שיתן לה ברכה, החל

מרן לשאול אותה שאלות: "מי את ומהיכן את? מניין יש לך כל כך הרבה כסף?" היא סיפרה

שהיאעובדת כאחות בבית חולים בארה"ב, ובמשך עשרות בשנים חסכה מפיה ואספה פרוטה

לפרוטה,מתוך כוונה לתרום את הכסף לישיבה. היא הסבירה, כי בילדותה שמעה מאביה שזהו

הדבר החשוב ביותר עלי אדמות, וכעת הגיעה השעה להגשים את חלומה.

לאחר ששמע מרן את כל הפרטים, אמר לה: "אני מייעץ לך, שלא תתני לישיבה את כל הכסף

שחסכת, אלא רק שליש ממנו. את שני השלישים הנותרים תשאירי לעצמך, שמא תהיי זקוקה

בעתיד לכסף. בנוסף לכך, תבקשי שהחלק בבנין שיבנה מתרומתך ירשם בטאבו בנכס על שמך.

אם אכן כך תעשי, אני נותן לך את ברכתי".

כשיצאנו מביתו, לא ידעתי את נפשי. ראשי היה סחרחר עלי…

לא יכולתי להבין את פשר הדברים. מדוע מרן החזו"א לא נתן לה לתרום את כל הבניין?

מדוע רק שליש? יותר מכל,

היה קשה לי לעכל את העובדה, שלכאורה הוא הביע בנו אי אמון, באומרו שחלקה בבנין

שייבנה לא ירשם על שם הישיבה אלא על שמה. השאלות הללו לא נתנו לי מנוח. באותו

ערב חזרתי למרן, ושאלתי אותו לפשר הדבר. מרן חייך אלי בבת השחוק הידועה שלו,

ואמר לי: "מדוע אינך מבין? הלא האשה הזאת באה לבקש ברכה, וכדי לתת ברכה צריך

שיהיה לה על מה לחול… היא רוצה לתרום, אך אינני מאמין שהיא מסוגלת לבצע את הדבר…

אדם מן השורה אינו מסוגל לתת את כל הונו עד הפרוטה האחרונה, גם למטרה הטובה

ביותר, אלא אם כן הוא אדם גדול מאוד.

ראיתי שהיא באמת רוצה לתת, ורציתי לתת ברכה, שהרי היא מבקשת ברכה עבור דבר טוב,

וגם רציתי לעזור לישיבתכם, לכן ביקשתי למצוא דרך להקל עליה את הדבר. אם היא תתן רק

שליש, וגם השליש הזה יהיה רשום על שמה, יהיה לה קל יותר לתת, כסף שנותנים ולא-נותנים,

יותר קל להיפרד ממנו, שיערתי, שעל הדבר הזה יכולה הברכה לחול. אך למרות הכל", סיים מרן,

"אני חושש, שגם את השליש היא לא מסוגלת לתת, והלוואי שברכתי תחול…"

סופו של הסיפור הוכיח, כי חכם עדיף מנביא… גם את שליש הסכום שהבטיחה, היא לא היתה

מסוגלת לתת. הלכנו כמה פעמים לשגרירות האמריקנית כדי לחתום שם על העברת ה"בונדס"

לרשות הישיבה, ובכל פעם שהגיעה העת לחתום, היא הרגישה חולשה בלב ונזקקה לכדורים,

ובסופו של דבר היא חזרה לארה"ב כלעומת שבאה, מבלי שנתנה את הכסף…

חכמתו של מרן עמדה לו. בשיחה קצרה שניהל עימה הבין שאשה זו אינה מסוגלת להגשים את

רצונה, כפי שאמנם היה. עצתו להקטין את התרומה לשליש, לא רק שלא הזיקה לנו, אלא היתה

עזרה של ממש בניסיון להוציא את רצונה מן הכוח אל הפועל.

סיפור זה לימד אותי, עד היכן צריכה להגיע אמונת חכמים. כאשר מתקשים להבין את כוונתו של

גדול הדור, חובה להאמין בדבריו ללא סייג ולתלות את אי ההבנה בכך, שאנשים פשוטים כמונו

אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתם של גדולי תורה.

גם לאחר שעבר זמן רב, הייתי מלא השתוממות, כיצד לא עלה על דעתי דבר זה, שכעת במבט

לאחור נראה כל כך הגיוני וברור… אלא שכך היא דרכה של תורה. עד שלא בא החכם, הכל סתום

ומכוסה וכולם מגששים באפילה, ואילו לאחר שבא החכם והאיר את הדרך, הכל ברור ופשוט…

דבריו היסודיים של מרן באותה שעה, שאדם אינו מסוגל לתת לזולת את כל הונו, ועדיף

שיתחייב סכום שהוא לפי כוחותיו, היו עבורי לימוד חשוב, ועשיתי בו שימוש הלכה למעשה.

 הסיפור על העשיר הקמצן הגדול

הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. לאחר פטירת אשתו פגשתי אותו בשעה של חולשת הדעת,

ובהשתפכות הנפש הוא אמר לי, שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן לתת לי את מה שביקשתי

ממנו בעבר, והוא מקדיש את כל נכסיו למוסדות שבכפר הנוער "שדה חמד". מובן שהצעתו הנדיבה

גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה. לפי הערכתי היתה תרומה בסדר גודל כזה עשויה להבטיח את

עתידו של כל המפעל לנצח. אולם, כאשר עמדתי לבקש ממנו לסדר חוזה עם חתימה מחייבת, צף

ועלה בזכרוני הסיפור הנ"ל עם מרן, והבנתי, כי גם אדם זה לא יוכל להקדיש את כל הונו לצדקה.

אמרתי לו, שכוונתו להקדיש את כל הונו למפעל קדוש היא רצויה וראויה להערכה, אבל אינני רוצה

שיעשה זאת עכשיו. אלא לאחר מאה ועשרים. תעניק לנו את הונך בצוואתך – אמרתי, ואילו עכשיו

איני מבקש שתתרום אלא סכום לא גדול, עבור בית אחד בשדה חמד. את בקשתי זו הוא עשה מיד במקום.

רצונו הראשון, להעניק לנו את כל נכסיו, אכן לא יצא לפועל… אחרי שההתרגשות הגדולה עברה ממנו

– נשכח הכל. רק הודות למה שלמדתי ממרן, זכיתי וזיכיתי את האיש בדבר שהוא היה מסוגל לעשות.

(מתוך ספרו של הרב לורנץ 'במחיצתם של גדולי ישראל')

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

פניו של הקבלן הארמני היו נפולות: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…

 

הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק,

וחתנו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זכר צדיק לברכה, מספר את הסיפור

ששמע מפיו של הרב אפרים הולצברג, שהיה מבאי ביתו של חמיו, הרב אלישיב

זצ"ל. "קבלתי תקציב מהמועצה הדתית בירושלים לעשות טיח חדש בית מדרשו

של אלישיב", מספר הרב הולצברג. הבניין שבו שוכן בית המדרש 'תפארת בחורים',

עומד על תילו זה למעלה ממאה שנים, והיה זקוק מאד לשיפוץ, ולכן ניגשנו מיד

לביצוע העבודות. "התקציב שקיבלנו לא היה גדול, ולכן חיפשנו  קבלן שיסכים

לבצע את העבודה במחיר זה. לאחר מאמצים רבים חתמתי חוזה עם גוי ממוצא

ארמני, בשם ניקולאי, קבלן מעולה ובעל נסיון מוכח. "ואכן, הקבלן לא אכזב. הוא

הרים פיגומים ליד בית המדרש, והניח עליהם קרשים חדשים ומבריקים, דבר נדיר

לכשעצמו, כי בדרך כלל משתמשים בעבודה כזו בקרשים ישנים ומאובקים, ובכך

הוכיח לנו את המצוינות שלו בעבודה. "הבניין חוזק ושופץ בבדק- בית יסודי. במהלך

השיפוצים התברר שהחומר בו השתמשו בעת הבניה לפני למעלה ממאה שנה, היה

חלש במיוחד. הפעם חיזקו את הבנין במלט חזק ומשופר. בתוך זמן קצר סיים הקבלן

את העבודות לשביעות רצונם של כל הגורמים. חלפו מספר ימים, והקבלן ניקולאי פוגש

אותי ואומר לי: 'אפרים, עם הקרשים שבהם השתמשתי לבנות את בית המדרש של הרב

אלישיב אני בונה עתה כנסייה גדולה בהר הזיתים'… "הגוי אמר את הדברים בהתרסה,

וכביכול הטיח בנו : 'אתם רואים, אין הבדל בין בית המדרש שלכם לבין בית הכנסייה של

הנוצרים'… חלילה וחס.

 

"למשמע הדברים הזדעזעתי; הקרשים ששימשו לבנית בית המדרש, ישמשו עתה להקמתה של כנסייה?!

 

"עברו עוד מספר שבועות, ונפגשתי שוב עם הקבלן הארמני ופניו היו נפולות. כששאלתי

אותו מה קרה, השיב: 'הקרשים של הרב אלישיב, הרסו לי את הכנסייה'…". "התברר

שהקמתה של הכנסייה בוצעה בצורה בלתי חוקית. הקבלן גייס עשרות פועלים שיעבדו

רק בימי שישי ושבת, זמנים שבהם פקחי העיריה אינם מצויים בשטח, כידוע. וכך בשישי

ושבת אחד סיימו את הקמת השלד של הקומה הראשונה. "ביום ראשון שלאחר מכן הגיע

הפקח, ומצא במקום כומר נוצרי לבוש שחורים, חרש אילם. הפקח שאל את הכומר למה

בונים ללא רישיון, והחרש -אילם הוציא מפיו קטעי מילים לא ברורות, כדרכו של חרש אילם.

"הפקח, שלא ידע על מומו של הכומר, התפלא על התשובה המקוטעת, אך פנה והלך לדרכו.

"בשישי ושבת שלאחר מכן הסתימה קומת השלד השניה, וביום ראשון הגיע הפקח,

ופגש שוב את הכומר ההוא, שוב ענה הוא לו בצורה מוזרה, וכך גם בשבוע השלישי.

"סגנון התשובה של הכומר, הרגיז מאד את הפקח, שהחליט לפנות ישירות אל ראש

העיריה, ולספר לו על הבניה הלא חוקית ועל התשובות הלא מובנות של הכומר…".

"כל הסיפור הזה", אומר הרב הלצברג, "התרחש בשנים בהן כיהן כראש העיריה מי שהיה

ידוע כאוהד נוצרים שהשתדל למצוא חן בעיניהם כדי להגביר את התיירות בירושלים. אבל

הזלזול ברשויות הכעיס אפילו אותו, והוא הורה להרוס לחלוטין את כל השלד בן שלש הקומות…".

 

(מעובד מתוך הגדה של פסח  – חישוקי חמד)

4 אחים שכל אחד ראה עץ אגס אחר

מעשה היה באיש זקן וחכם ולו ארבעה בנים. האיש אהב את בניו מאוד, ובכל עת חיפש דרכים ללמד אותם להסתכל נכון על החיים, לחיות נכון ולדעת איך להתמודד עם מצבי החיים.

בוקר אחד זימן האב את ארבעת בניו והורה להם כי בשנה הקרובה עליהם לצאת לדרך ולחפש את עץ האגס הגדול שנמצא באזור הצפוני ליד הכפר החרב.

'על כל אחד מכם לצאת לדרך לבדו!' הורה האב.

'אתה תצא בתחילת החורף!' אמר לראשון.

'אתה תצא בסוף החורף, לקראת האביב!' הורה לשני.

'אתה, בני השלישי, תצא באביב!'

'ואתה, הצעיר מכולם , תצא בחופשת הקיץ!'

'בתחילת החורף הבא נתכנס כאן שוב וכל אחד מכם יספר לנו מה ראה'.

כעבור שנה, בתחילת החורף, התכנסו כולם ביחד.

'מה ראית?' שאל האב את הראשון.-'ראיתי גזע נמוך ועקום, עייף וחסר צבע, לא היו בו לא עלים ולא פרחים, לא ניצנים ולא פירות. הוא בקושי ראוי להסקה. סתם גזע עץ עלוב.'

'ואתה, מה ראית?' פנה הזקן לשני.- 'ראיתי עץ מלא בניצנים ירוקים, הוא נראה די עלוב, אבל הייתי אומר שיש לו תקווה'.

השלישי לא חיכה שישאלו אותו. בעיניים בורקות הוא תיאר את העץ הכי יפה שראה מימיו. 'הוא היה ירוק כולו, ומבריק בברק יפה של גווני ירוק בהירים וכהים. היו עליו פרחים לבנים מרהיבים בעלי ריח מתקתק ומדהים. זה היה העץ הכי יפה שראיתי מימי. אבל כשרציתי לאכול משהו, לא מצאתי עליו כלום.'

'על מה אתה מדבר?!' קפץ הרביעי, 'אני ראיתי אותו מלא חיים. הוא היה עמוס בפירות עסיסיים, בשלים, מתוקים ומלאי נוזלים. היה תענוג. מלאתי את התרמיל שלי בפירות ואכלתי כל הדרך'.

הם היו בטוחים שכל אחד מהם ראה עץ אחר. שאולי טעו ולא הבינו למה התכוון האבא. אבל האב העמיד אותם על טעותם: 'כולכם ראיתם את אותו העץ בדיוק, עץ האגס הגדול שהתכוונתי. אבל כל אחד מכם ראה אותו בעונה אחרת של השנה. לא שלחתי אתכם לחינם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב. לעולם אל תשפטו מישהו או משהו לפי מה שאתם רואים פעם אחת.

כן, לכולם יש עונות. לכל דבר. וגם אתם, בחיים שלכם אל תמהרו להתייאש בחורף הקשה, כשהכל נראה אפור. כששום דבר לא הולך. הייאוש מתמקד רק בעונה הנוכחית, הקשה. התקווה רואה גם את האביב ואת הקיץ. הייאוש הורס ומרפה ידיים. התקווה מחזקת ונותנת כוח ומעוף. אז חבר'ה בבקשה, אל ייאוש, וגם אם הכל 'על הפנים'. הנה הקיץ לפנינו, השמש זורחת, ויש תקווה לכולם.

(אור שרה)

מה זה בדיוק טלפתיה?

הרב יצחק פנגר

מהי טלפתיה?
הטלפתיה נקראת גם "צחזות" = צח + חזות. טלפתיה הינה העברת אינפורמציה באמצעות רגשות או מחשבות בין שני אנשים, שלא באמצעות חמשת החושים הידועים לנו. מקור השם "טלפתיה" הוא מהמונח היווני "טלה" (TE…LE) שפירושו: "מרחוק" (לדוגמה: טל – פון , טל-וויזיה), ו"פטיה" (PATHEIA) שפירושו להיות מושפע (יותר בהקשר של סבל, התנסות בסבל). המונח "טלפתיה" הוטבע בשנת 1882 על ידי החוקר הצרפתי פרדריק מאיירס, מייסד החברה לחקר העל חושי (SPR). לפני כן התופעה נקראה "העברת מחשבות". הטלפתיה הינה תופעה של תקשור בין מוחות, היא כוללת העברת מידע, רעיונות, תחושות ותמונות מנטאליות בין המוחות. טלפתיה ופסיכוקינזיס יחד מהווים את הבסיס למחקר הפראפסיכולוגי, והרבה מחקרים נעשו בכדי לאשש את התופעה. הטלפתיה בגילוייה הנמוכים יותר, היום יומיים, הנקראת פסי (PSI), אינה פוסחת על אף אדם, ואינה מבחינה ברמת הרוחניות השונה בין בני האדם. למעשה, כל אדם הוא כלי קיבול פוטנציאלי לתופעות יוצאות הדופן הללו.

הטלפתיה באור היהדות
הרב דסלר, מגדולי בעלי ההגות היהודית בדור הקודם, מסביר כיצד מגיעות לאדם האינטואיציות הפנימיות: "כל הידיעות הבאות לנו מבחוץ מגיעות אל תודעתנו דרך המוח. גם רגשותינו ממוצעים על ידי המוח. אבל לא תמיד היה ככה אצלנו. הגמרא (מסכת נדה דף ל:) מלמדת אותנו שכל אדם בהיותו עובר במעי אימו "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" וגם "מלמדים אותו את כל התורה כולה". וההשגות הללו ודאי לא דרך המוח באו לו, אלא השגות פנימיות הן, השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, ומהעולם העליון הן באות, ממקור הדעת ב"ה". כשתינוק יוצא לאוויר העולם "בא מלאך וסוטרו על פיו", כלומר, פוגע בו כוח הטבע של העולם החיצון, "ומשכיחו כל התורה כולה", מעתה נסתם מעיין הידיעות הפנימיות השופעות עליו ללא גבול, והוא צריך ללמוד הכול בעמל ויגיעה, פרט אחר פרט, דרך המוח. למה הוא זה? למען הבחירה. במצב שהיה לו הידע השוטף – אין לו אפשרות ומקום לבחירה. מכאן, שתפקיד המוח הוא להיות מסך והסתרה לנפש האדם, להבטיח שתגענה אליו ידיעות אך ורק עפ"י מגבלת הגוף, הזמן והמקום, ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה.

סיפור
עם תום מלחמת העולם השנייה, הקיצה משנתה אישה פלונית בפלורידה כשהיא צועקת ובוכה. בחלומה ראתה את בנה במטוס בוער, והמטוס נופל ושוקע. בעלה ניסה לדבר על ליבה, להסביר שזה בסך הכול חלום, שהבן אינו משרת בחיל האוויר, ושפעולות הקרב הסתיימו כבר, אך לשווא. האישה לא נרגעה. הרופא נתן לה סם הרגעה, ואף קיבלה מכתב מהבן, מבסיסו הצבאי שבמזרח הרחוק. האישה התגברה ונרגעה. חמישה ימים לאחר מכן חלמה את אותו החלום, והפעם לא הצליחה לשלוט ברוחה, ואושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים המקומי. ברור היה כי התנהגותה אינה כשל אדם שפוי בדעתו, שהרי הבן בקו הבריאות. ואז נתקבל מברק המודיע שהבן נהרג במטוס שנשרף, מטוס שהטיס לארה"ב את החייל המשוחרר עם תום המלחמה. מתי אירע האסון ? נתברר שבלילה שחלמה האם את חלומה הראשון (מספרו של ריין: New world of the mind).