כנס למכונת הזמן, והפעל 'תיקון טעויות אוטומטי'

אוהד אטינגר

נניח שבאיזשהו שלב בחיים, יגיע אליכם פרופסור ממושקף, צנום וגובה, מצחו הרחב חרוש

קמטים לאחר שהתרגל לכווץ את מצחו במחשבות מעמיקות על ההמצאות הגאוניות שהאיש המציא.

"אחרי שפיתחתי אינספור פיתוחים וגיליתי תגליות מדעיות מדהימות", יספר לך הפרופסור,

"המצאתי עכשיו את המצאת המילניום: מכונת זמן. כל מה שצריך לעשות זה לשכב על אלונקה

מיוחדת שנכנסת לתוך מנהרה אלקטרונית, וכך יכול האדם לטוס אחורה בנהרת הזמן האישית שלו.

בכל שלב, יכול האדם לעצור לרגע, לתקן את הטעויות שעשה בעבר, ולהמשיך הלאה.

"מי שישתמש במכונה הזאת, יוכל לחזור בחזרה להווה, כשהוא חף לחלוטין מכל טעות…

היית רוצה לנסות???".

סביר להניח שכל אדם בריא בדעתו יקפוץ על ההזדמנות. רגע, אני אתקן את הטעות,

במקום לזלזל בלימודים, אני עכשיו אסדר את זה, ואהיה אדם חכם עם תעודת בגרות

ואולי אפילו תואר אקדמאי, בלי שום מאמץ.

במקום לחצות את הכביש בלי להסתכל, מה שגרם לי להידרס על ידי מכונית, ולהישאר עם כאבי

רגליים קשים למשך מספר שנים, אני מתקן את הטעות, מחכה חצי דקה ועובר את הכביש בבטחה…

במקום להסתכסך עם החבר הטוב שלי בכיתה ג', ולהיכנס למריבה שנמשכה כמה שנים והותירה

בי צלקות חברתיות קשות, אני פשוט מוותר לו על הסוכריה ההיא שהית העילה לכל המריבה,

ומרוויח הרבה יותר בהמשך.

עם 'מכונת הזמן' הזאת, המצוידת ב'פיצ'ר' של 'תיקון טעויות אוטומטי', אני יכול לייצר

לעצמי מציאות נפלאה, הווה מושלם.

***

זה  נשמע ממש דמיוני, אבל האמת שזאת מציאות קיימת, ולכל אחד ואחד מאיתנו ניתנת

ההזדננות להיכנס למנהרת הזמן ולתקן את טעויות העבר, לפחות בתחום הרוחני.

למכונה הזאת קוראים 'תשובה'!

עשית טעויות? עברת חלילה וחס על דברי התורה? דיברת לשון רע, אמרת דבר שקר,

נכשלת בחילול שבת רחמנא ליצלן, הסתכלת במקומות שאסור להסתכל בהם חלילה?

זה חמור מאוד! נורא ואיום! הקב"ה מעניש על כל חטא ועל כל עוון. הוא לא מוותר.

חכמי התלמוד אומרים "כל האומר הקב"ה ותרן… ייבתרו חייו". מי שאומר על הקב"ה

שהוא מוותר סתם ככה על העבירות שבני האדם עושים, חלילה וחס ימות בחצי ימיו.

אבל מה? הקב"ה לא מוותר, הוא פשוט סולח! הוא מוחק את העבירה והעוון, וכך אין צורך להעניש.

אבל למי הוא סולח?? רק למי שחוזר בתשובה, על החטא, מתחרט על מעשיו, מביע צער על כך,

ומקבל על עצמו שלא לעשות שוב את אותו החטא.

כשחוזרים בתשובה, הקב"ה מוחל וסולח על כל העוונות. בדיוק כמו לנסוע במכונת הזמן ולתקן

את הטעויות. להשיג הווה מושלם. כך ברוחניות יכול כל אדם להפוך את המצב שלו להווה משולם,

כשהוא נקי מכל חטא, עוון ופשע.

והחלק הכי נחמד בכל הסיפור, שזה לא לוקח הרבה זמן. אפשר לעשות את כל זה בהחלטה של רגע אחד!

אבל איך עושים את זה בפועל?

מתחילים קודם כל משלב 'עזיבת החטא'. לפני הכל צריך להפסיק לחטוא. אם למשל התרגלת

לאכול אוכל לא כשר ואתה רוצה לחזור בתשובה על החטא הזה, השלב הראשון של החזרה בתשובה

חייב להיות – להפסיק לאכול אוכל לא כשר. להתחיל להקפיד על כשרות המזון. אי אפשר להתחרט,

להצטער ולבקש סליחה, כשאתה עדיין ממשיך לבצע את החטא עצמו.

אחרי שנטשנו את החטא, מגיע השלב הבא: 'חרטה על העבר'. צריך להתחרט באמת ובתמים

על כך שאכלנו אוכל לא כשר. להרגיש צער על כך שהכעסנו את הקב"ה ועברנו על רצונו.

אם עשינו זאת בשוגג כי לא ידענו שאסור, הצער צריך להיות על עצם זה שלא ידענו.

יחד עם החרטה מגיע גם שלב ה'וידוי'. צריך לדבר עם הקדוש ברוך הוא בפה, בלחש,

כשאף אחד לא שומע. בבית או בבית הכנסת, באמצע נסיעה בכביש בינעירוני או כשאתה

תקוע בפקקי הבוקר המפורסמים של תל אביב. לדבר אל הקדוש ברוך הוא, ולומר לו:

"אבי שבשמים, אבא יקר, עברתי על רצונך, ואכלתי אוכל לא כשר. אני יודע שאתה לא מרשה

לעשות זאת, ואני מצטער על כך צער רב". כמובן שכל אחד יאמר זאת במילים שלו, ובשפה שלו,

אבל חשוב לדבר, לומר את הדברים ולהוציא אותם מהשפתיים בדיבור.

 

לאחר שלושת השלבים הללו מגיע שלב ה'קבלה לעתיד'. אנו צריכים לקבל על עצמנו בקבלה מוחלטת,

שבשום מצב ובשום מקרה לא נעבור שוב על רצון ה', ולא נאכל מאכלים שאינם כשרים, גם אם נהיה

מאוד רעבים, גם אם הריח יהיה מאוד מפתה – אנחנו לא אוכלים אוכל שאינו כשר.

 

 

ראש השנה הוא אירוע מכונן, ביום הזה נקבעים הרבה מאד דברים, כמה נתפרנס וכמה אהבה תשרור במשפחה

חודש אלול!!!

אווירת סליחות, טוהר באוויר.

אתה מסתובב בשכונות בחצות הלילה ורואה את האנשים, עמלים לפרנסתם יחד עם בני ישיבות,

כל סוגי הכיפות והמלבושים, צועדים יחדיו אל בית הכנסת לאמירת הסליחות, אתה מתעורר עם שחר

לקול השופר המעורר לתשובה, בכל פינה כבר מורגשת האווירה המיוחדת של ימי הרחמים וקרבת האלוקים.

המלך בשדה, הוא כאן קרוב וניתן לגשת אליו בלי מחיצות מפריעים או מעכבים.

לרוב האנשים זה עושה טוב, רוב האנשים אוהבים את הימים האלו, גם אם הם רחוקים במהלך השנה

הם נהנים להתקרב לקדוש ברוך הוא לפחות לתקופה אחת קצרה במהלך השנה.

אבל יש כאלו שזה מכביד עליהם, זה גורם להם לפחד או לריחוק, התקופה הזו נותנת להם תחושה

של משהו גדול שהם מתקשים לעמוד בו, קשה להם עם הצורך להתחזק בטוב או לסור מרע, זה מפחיד

אותם כל הדיבור הזה על משפט ויום דין, ובכלל הם לא מבינים למה צריך כל כך הרבה זמן,

מספיק עשרת ימי תשובה עם ראש השנה ויום הכיפורים, למה צריך חודש שלם?!

אם אתה מזדהה אם אחד מהתחושות האלו, בשבילך מיועדות השורות הבאות.

אז בוא נכיר את יוסי, בחור מבית טוב, שעומד לפני חתונה עם בחירת ליבו, האחים מתרגשים,

ההורים מתכוננים, כולם מסביב נערכים, קניות של ביגוד ומתנות לזוג, ארגון של האירוע ושל שבוע

השמחה כולל שבת חתן ושאר עניינים. אבל יוסי… הוא נוסע לנופש בחו"ל, הוא יחזור רק יומיים לפני

החתונה, אני כבר אסתדר, הוא מסמס להם, יומיים זה מספיק בשביל לקנות ולארגן, יהיה בסדר ישראלי טיפוסי…

כל בר דעת מבין שהסיטואציה הזו היא לא ריאלית בעליל, כל מי שהתחתן פעם או שמכיר מישהו שהתחתן

פעם, מבין שתקופת ההכנה לחתונה היא חלק חשוב לא רק מבחינה לוגיסטית של הערכות לחתונה

אלא גם ובעיקר מרכיב חשוב בהכנה הנפשית והמנטלית של שני בני הזוג לחתונה ולחיים שאחריה,

אין דרך להתחמק מזה, מי שמנסה לדלג על התקופה הזו סופו הדי ברור יהיה באגף הגירושין של הרבנות…

 

ועכשיו נחזור לאלול שלנו.

כמו חתונה, ראש השנה הוא אירוע מכונן, כל שנה מחדש, הוא אירוע שמשפיע על החיים שלנו

במהלך השנה הקרובה וגם לאחריה, ביום הזה נקבעים הרבה מאד דברים, כמה נתפרנס ומה יהיה

מצב הבריאות שלנו, כמה אהבה תשרור במשפחה ומה יהיה מצב היחסים עם השכנים שלנו

וכן הלאה והלאה, כל פרט במהלך השנה נקבע בימים האלו.

הדבר היפה הוא שיש לנו את האופציה לקבוע את זה בעצמנו! יש לנו יומיים לסדר כל אחד לעצמו

את כל השנה כולה, בתפילה ובתשובה, על ידי תיקון המעשים והמידות.

הימים האלו ניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם שגילה לנו את הסוד הזה של ימי הדין והדרך

להשפיע עליו בתשובה בתפילה ועל ידי תקיעת השופר ועל ידי כך לגרום להכתיב לעצמנו

את השנה על כל מה שיתרחש בה.

וכמו לחתונה, לאירוע משמעותי חייבים להתכונן. ולא רק כי צריך וחייבים, אלא כי זה זכות ומתנה

חשובה מאין כמותה שמי שמבין את חשיבותה ולא מנצל אותה הוא ממש כמו יוסי שבוחר להנות

בחו"ל כמה שבועות ולהפסיד לנצח את חיי הנישואין שלו.

אם ניגש לימים האלו בצורה הזו של ימי הכנה לאירוע המשמעותי הזה של האפשרות שניתנה לנו

משמים לשנות לטובה כל פרט במהלך השנה, אם נבין את המשמעות הנעימה של ההכנה הזו

לימי ראש השנה נוכל גם אנחנו להרגיש את הטוהר, להנות מהסליחות ומהקרבה האלוקית הזו,

ונרגיש גם אנחנו שזה לא עול אלא זכות גדולה.

אחד השכנים רואה את הרכב הנוצץ ולבו נצבט מקנאה. לא יכול היה להתאפק! הרים אבן, והשליך על המכונית המבהיקה וניפץ את השימשה הקדמית!!

תשמעו סיפור. אדם אחד קנה לעצמו מכונית יקרה. שבע מאות-שמונה מאות אלף שקל.

הוא מגיע לביתו עם הרכב הנוצץ והמרשים. אחד השכנים רואה, לבו נצבט מקנאה.

לא יכול היה להתאפק, הרים אבן, השליך על המכונית המבהיקה וניפץ את השימשה הקדמית.

בעל הרכב יוצא וזועק, מה קרה לך? השתגעת?

אומר הלה ברגע, מחילה. קצת התפרצתי, ראיתי אותך עם מכונית כה יקרה ולא יכולתי לשלוט

על רגשותי. אבל מה כבר קרה, רק הזכוכית 'הלכה'.

אומר בעל הרכב, מה זה 'רק'? החלפת שימשה במכונית יקרה שכזו יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים.

על מה אתה מדבר? נזעק הזורק, כמה כבר עולה חתיכת זכוכית? לא מזמן החלפתי חלון בבית,

כמעט בחינם. אני לא משלם יותר מכמה עשרות שקלים.

אך בסופו של דבר מתברר לאיש שאכן לא מדובר ב'חתיכת זכוכית'. שמשה של רכב עולה הרבה,

ושמשה של רכב יוקרתי שכזה, הרבה מאד. הוא מבין שעליו לשלם את הנזק, עליו לשלם

על פחזותו, על חוסר הסבלנות והסובלנות שלו.

מכניס האיש את היד לכיס, ממשמש בו, ואז שולה משם חצי שקל. הנה, אומר הוא לבעל הרכב.

זה מיקדמה, על החשבון, לגבי היתר – נראה בהמשך…

הלה כבר אינו מסוגל לשלוט על כעסו. הנטרפה עליך דעתך? מדובר על נזק של עשרות אלפי שקלים,

וכי חצי שקל נחשב מיקדמה לסכום כה גדול?

אומרים רבותינו, ישנו הבדל עצום בין הנהגתו של האדם, כפי שסיפרנו במשל, ובין הנהגתו של הבורא

יתברך. כאשר יהודי עובר עבירה, הוא גורם נזק עצום בכל העולמות. ומה הוא מציע כתשלום?

תשובה למחצה, לשליש למחצה, לשליש ולרביע.

אומר הקב"ה, אין דבר. המפתחות בפנים? סע לשלום! התחלת לתקן, אני מקבל את תשובתך.

את המשך התהליך תעשה בקצב שלך. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

אם מתחילים להתנקות, כאשר עדיין יש לכלוך רב, סוף סוף התחלנו את התהליך.

אנו מצויים במסילה הנכונה, ואצל בורא עולם בחסדו הדבר נחשב עד מאד.

 

הרב יוסף שלמה כהנמן המוכר יותר בשם הרב מפוניבז' היה תלמידו של בעל 'החפץ חיים'

(רבי ישראל מאיר הכהן מראדין). פעם נכנס לרבו ואמר, אני מתעתד לצאת למסע בקהילות ישראל.

לחזק ולעודד את היהודים שבכל אתר ואתר. איזה מסר אוכל להעביר להם מהרב?

אמר החפץ חיים, אמור להם, לעשות תשובה זהו דבר קל.

 

מסופר, פעם היה עשיר גדול ולו בן לא יוצלח. שיכלו העב והגס לא קלט דבר. לא לימודים עיוניים,

ואף לא מקצוע פשוט. רגיל היה לקום בתשע-עשר בבוקר, לאכול במשך שעה ארוכה,שוב היה מתעייף,

הולך לישון מעדנות, וחוזר חלילה.

פעם נתעקם גביע הקידוש של העשיר. במשך כמה שבתות היה היין נשפך על המפה הצחורה.

האשה היתה כועסת, והבעל מצטדק ואומר, לא אני עקום, הגביע עקום… אמרה, אם כך,

אם הגביע אשם, שלח אותו לתיקון.

נו, ללכת עד הצורף עם הגביע – גם הבן הבטלן יכול. קרא העשיר לבנו, נתן בידו את הגביע ואמר,

לך נא אל הצורף שבמקום פלוני, מסור לו את הגביע ובקש שיתקן אותו.

אמר הבן אנכי אעשה כדבריך. הלך אל הצורף, הניח את הגביע על הדלפק וביקש מהצורף שיתקנו,

הכל כאשר אמר אביו. סקר הצורף את הגביע היטב ורשם בפנקסו מה שרשם. לאחר מכן הביא קורנס

גדול, ולנגד עיניו התמהות והמשתאות של הבן הסכל היכה על הגביע מכה נמרצת עד שנשתטח כפיתה.

הניח את הגביע באחת המגירות ואמר, שוב נא בשבוע הבא והבא עמך תשלום בסך כך וכך.

חזר הבן אל אביו ואמר בשמחה, אבי היקר, רוצה אני לפתוח בית עסק. נשתומם האב ושאל,

באיזה מין עסק מדבר? אמר הבן, עסק הצורפות.

האב לא הבין על מה ולמה, אבל מה כבר יכול להיות, אם יצליח במלאכתו, מה טוב. ואם לאו,

הרי העסק יסגר מאליו. שכר האב מקום נאה במקום מרכזי, רכש את כל הכלים הנחוצים והכריז

על מבצע מיוחד לרגל הפתיחה. ואכן, בשעה טובה ומוצלחת, או שמא לא כל כך… נפתחה חנותו של 'הצורף'.

והנה מגיע הלקוח הראשון. הוא מביא מלחית כסף שנתעקמה. אמר הבן, אין בעיה. נטל את הקרנס הגדול,

שטח את המלחיה, הניח אותה במגירה שמאחוריו ואמר, שוב נא בעוד שבוע והבא עמך כך וכך.

נכנס הלקוח השני, פמוט שבור בידו. אומר הבן, אין בעיה. שוב הכה בקורנס, הטיל את הפיתה

המוכספת לאחוריו ואמר, שוב בעוד שבוע. כך נהג גם בלקוח השלישי, הרביעי והחמישי.

עבר שבוע, והלקוח הראשון מגיע. שואל הבן, כסף הבאת? אומר הלה, ודאי. הבה נראה את המלחיה המתוקנת.

פותח הבן את המגירה כלאחר יד, מביט פנימה, אך לתדהמתו לא היה גבול. מה הוא רואה,

רק 'פיתות' של כסף. לא מלחיה, לא פמוט ולא גביע. שום דבר לא קרה. הכל נשאר כשהיה.

לא ידע הבן את נפשו. התחיל למלמל מילות התנצלות. אני לא מבין  מה הולך פה.

בפירוש ראיתי שכך מתקנים את כלי הכסף…

בינתים נכנסו לקוחות נוספים, הם רואים מה קורה, ובמקום מתחוללת  מהומת אלקים.

האב מוזעק אחר כבוד, מבין שהבן השוטה 'פישל' שוב, בפעם המי יודע כמה. הוא מרגיע

את הלקוחות הזועמים, מפצה אותם ושולח אותם לדרכם.

עתה פונה האב אל בנו כאשר הוא משתדל לכלוא את כעסו, בני יקירי, מה ראית לנהוג כך?

עונה הבן בתמימות, הלא בעיני ראיתי שכך בדיוק עשה הצורף. לא הוספתי ולא החסרתי.

הוא הכה בקורנס, הניח במגירה, ולאחר שבוע הוציא משם גביע כליל בהדרו!

אמר האב, אי לך שטיא. אם תכתוש את האויל במכתשת לא תסור אולתו ממנו. וכי סבור אתה

שטס כסף הופך מאליו לגביע? כאשר הצורף מתפנה מהעיסוק עם לקוחותיו, הוא נוטל את הגביע

המשוטח, ועל פי הרשומים שרשם והמראה שנחרט בזכרונו, בונה אותו מחדש בעבודת נמלים,

כך יוצר בעמל רב, גביע נהדר.

 

אומרים רבותינו, אדם מגיע בעשרת ימי תשובה לאמירת סליחות. נוטל את אגרופו ומכה על לבו.

הוא 'משטח' את הלב, וזו אכן התחלה טובה, התעוררות ראויה. אבל, זו רק הכנה, אין היא מתקנת.

אחרי המכה הראשונה צריך לשקם את הלב, לבנותו מחדש. זו העבודה האמתית, העבודה הקשה,

בנית הלב הקרוע והשסוע.

אבל, כאמור, השלב הראשוני דורש עבודה מינימלית, כפי שאמר החפץ חיים לרב  מפוניבז'.

 

הקדוש ברוך הוא מקבל מאתנו גם מקדמה מגוחכת

 

התשובה הינה דבר קל, ולכן התביעה על מי שלא שב תהיה גדולה מאד. אם התשובה היתה

כרוכה בקושי ובעמל רב, ניתן היה לסנגר. זה לא היה בר ביצוע עבורי. ללמוד את כל ההלכות

ברמב"ם, במאירי, בשערי תשובה. מסובך ומורכב, אבל לא כן הדבר. אין מצוה קלה יותר.

להתחרט ולקבל להימנע מהחטא בעתיד. זו התשובה כולה על רגל אחת.

.

הפסוק אומר: "כי עמך הסליחה למען תורא" [תהלים קל ד]. והתמיהה ידועה, וכי זה שהקב"ה טוב

וסלח יגרום לכך שהאדם יירא מפניו? לכאורה ההשפעה אמורה להיות בדיוק להיפך!

אלא, אומר בעל 'האבן עזרא', הידיעה שהקב"ה סולח בקלות ומקבל אפילו תשובה חלקית ולא מושלמת,

היא היא הגורמת לתביעה כלפינו. אם היה קשה לתקן, ניתן עוד להצטדק, לטעון שהיה קשה

לעמד במשימה. והיות וכך, קיימנו את דברי הכתוב "אכול ושתו כי מחר נמות" [ישעיהו כב יג].

ממילא אי אפשר לתקן, לפחות נהנה בעולם הזה.

 

אבל אין הדבר כך. קל לעשות תשובה. קל למחוק את העבר ולפתח דף חדש. ממילא,

חובה עלינו לירא את ה', להימנע מעבירות ולעסוק בתשובה ובמעשים טובים.

 

 

(מעובד עפ"י הספר מתוך 'מפיק מרגליות' – ימים נוראים)

שמעון שלי, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי משהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

מאת: הרב ישראל היימן

את נועם פגשתי בשבוע שעבר. הוא אמר לי אני חייב עזרה דחופה, בקשר להורים שלי

ישבנו לכוס קפה, ואז התברר שיש לו באלאגנים עם ההורים שלו, שלא משלימים עם העובדה

שהוא נמצא בתהליך של חזרה בתשובה.

שוחחנו והחלטתי שהנושא כ"כ חשוב שאני חייב להקדיש מאמר, אז התיישבתי לכתוב.

את המאמר הזה אני הולך להקדיש לאחד הנושאים המורכבים והעדינים ביותר בחייו של בחור

בעל תשובה העושה את צעדיו הראשונים בעולם התשובה.

לנושא הזה קוראים כיבוד אב ואם!

בחור צעיר בתחילת הדרך שמגיע ממשפחה שעדיין לא זכתה לחזור אל המקורות נמצא בצומת

משמעותית מאד בכל הנוגע ליחס אל ההורים שלפעמים גם אם הם לא מתנגדים לתהליךהחזרה בתשובה

הם לא מבינים הרבה מהפרטים והתהליכים שעוברים על בחור שנפשו חושקת בה' ובתורתו,

מצב זה יוצר קונפליקטים רבים בין הבחור להוריו ואף על פי שאי אפשר להתייחס לכל פרט

וכל מקרה לגופו, המאמר הזה בא לתת כמה כללים שילוו כל אחד שמתמודד עם הנושא הזה.

הדבר הראשון אותו אנחנו צריכים לזכור הוא שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מדאורייתא,

אחת מעשרת הדברות, לא משהו שאפשר לזלזל בו, הלכות רבות נאמרו סביב הנושא הזה,

אין שום היתר שבעולם לא לכבד את אבא ואמא, גם אם הם ממש מתנגדים, גם אם הם מערימים

קשיים, זו הזכות שלנו, לכבד בכל מצב!!

מה זה לכבד?

אתם שואלים מה זה לכבד? לכבד נקרא לדבר בצורה ראויה, לכבד נקרא למלא את בקשותיהם,

לא להתווכח, לא להוכיח, כן לאהוב ולהרגיש שהכל, גם מה שאנחנו לא מסכימים עליו מגיע מהם ובזכותם.

מהצד השני צריך להדגיש גם את החלק הפחות נעים, הורים לא יכולים להסית ולהסיט אף אחד

לא בשם עצמם ולא בשם התורה מקיום שום מצווה שהיא, הם מחויבים בקיום התורה והמצוות

בדיוק כמו כל אחד, ובכל מה שנוגע לעיקר קיום המצוות אותה תורה המורה לנו לכבד את ההורים,

אותה תורה גם מורה לנו שלא לשמוע לקולם כאשר מדובר על שאלה של קיום מצווה או הימנעות ממנה.

אבל כל זה לא מתיר עדיין לא לכבד, גם כאשר מסרבים לדעתם, כי מדובר על קיום מצווה או הימנעות

מוכחת מעבירה, ואין שום היתר להיכנס לוויכוח, אין שום סיבה לדבר בצורה שאינה מכובדת,

ניתן להסביר עניינית את הנושא, לעשות את מה שצריך וזהו.

וכן, יש כאן שטח רחב שהוא שטח אפור ובו כל מקרה נידון לגופו, אי אפשר לתת בו כללים וכל אחד

צריך להתייעץ ספציפית עם הרב איתו הוא מתייעץ תמיד.

במקרה שבו לא מדובר על שחור ולבן, לעשות מצווה או לעבור חלילה עבירה, כשמדובר על נושאים

בהם ניתן להבין את שני הצדדים, כדוגמת רמת כשרות, כשהבחור רוצה כשרות מסוימת, מחמירה יותר,

שמותאמת למצבו הרוחני הנוכחי, וההורים לא מבינים מאיפה 'הדוס' הזה נפל להם כאן…

או בנסיעות לטיולים, לא למקומות בהם אסור להיות, אז זה שייך לנושא הקודם. אבל אבל במקום

בו חושש הבחור שזה יוריד אותו מרמתו הרוחנית וההורים לא מבינים מה נשתנה…

ויש עוד הרבה דוגמאות, נראה לי שהעיקרון מובן, במקרה כזה צריך להתייעץ וכמובן בכל מצב לכבד,

להבין שדרכיה דרכי נועם לא נאמר בשביל לוותר על קיום המצוות, הוא נאמר על הצורה בה אנחנו

מתנהלים דווקא בעת קיום התורה ודרישותיה.

ועכשיו אני חייב לספר את הסיפור הבא, שסיפרתי לנועם. סיפור שייתן לנו מימד נכון על נושא

כיבוד אב ואם וחשיבותו.

סיפורו של שמעון

קראו לו שמעון, והוא היה בחור רגיל שחי בהונגריה של שנות ערב מלחמת העולם השנייה.

על אף קולות המלחמה שנשמעו היטיב בכל העולם כולו, בהונגריה החיים היו שלווים יחסית,

הם היו מוגנים והיו להם את כל הסיבות לקוות שהמלחמה על כל מוראותיה לא תגיע אליהם.

אבל המלחמה בכל זאת פרצה, והיא הייתה נוראה, שמועות זוועה הגיעו מאיזור גרמניה פולין

והסביבה, הריגות המוניות, רצח עם, לא היה נעים להיות בחור צעיר באותם ימים, וודאי לא

ממשפחה חרדית שחלקה נמצא שם בתוך התופת והחרדה לגורלם ממלאת כל תא במוח וחדר בלב.

ועדיין המלחמה לא הגיעה להונגריה, ככל שהמלחמה התקדמה והתפשטה לכל העולם היה נראה

שהמטורף מברלין משקיע את מירב המאמצים שלו בלנגח את בעלות הברית והמדינות החזקות

ולא מפנה את ראשו להתעניין בכלל במדינות הקטנות והשקטות כמו הונגריה, בלב פיעמה התקווה,

שכל הסיוט הזה יגמר כבר, שיעבור החלום הרע הזה, ובעיקר שלכאן הם לא יגיעו…

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, השמועות על התקדמות הצבא הגרמני ועל כבישת צ'כוסלובקיה

הסמוכה כרסמו את הלבבות שפיעמו בעוז ובפחד, שמעון כמו יתר בני גילו היה עסוק בתכניות לאפשרות

של פלישה גרמנית להונגריה, הוא ניתח יחד עם חבריו את האפשרויות העומדות בפניהם והאם ואיך

יהיה ניתן להתגונן מהצרה הממשמשת ובאה, אבל שום דבר לא הכין אותם לדבר האמיתי,

ביום בהיר אחד הגרמנים ימ"ש פלשו בקול רעש גדול להונגריה וכהרגלם הנורא בכל מקום

בהם דרכה כף רגלם וגלגלי טנקיהם הדבר הראשון היה לרכז את כל היהודים המקומיים ולשלחם

במרוכז אל מחנות ההשמדה במזרח על ידי רכבות המוות המפורסמות לשמצה.

ביום קודר אחד הם פלשו אל העיירה השלווה בה התגורר שמעון ומשפחתו ותוך זמן קצר מאד

הסתובבו רמקולים ברחבי העיירה המורים לכל היהודים להתרכז ברחוב המרכזי כשהם נושאים

איתם מטען של לא יותר משלושה קילו לנפש תוך לא יאוחר משעתיים.

כמו בכל בתי היהודים בעיירה גם בביתו של שמעון שררה בהלה גדולה, בשלב זה של המלחמה

ידעו הכל את משמעות הריכוז ולאן הם משולחים משם, שמועות עקשניות שכבר היה להם ביסוס

סיפרו שהדרך הזו היא חד צדדית וכמעט ואין ממנה חזרה, הבלבול שרר בכל פינה, כל אחד ניסה

לחשב מה צריך לקחת ועל מה אפשר לוותר, הלבבות פעמו בחוזקה, והמוח סירב להאמין לסיטואציה האיומה.

שנים מאוחר יותר כששמעון היה מספר את הסיפור לבני משפחתו, בשלב זה קולו היה נשבר ועיניו

היו מתלחלחות בדמעות, אבא קרא לי, סיפר שמעון, והורה לי להוציא את חולצת השבת שלו ולגהץ אותה

במגהץ הפחמים הכבד שהיה לנו, זו הייתה מלאכה שדרשה מאמץ וארכה חצי שעה ויותר,

זה היה מוזר ביותר, מה עומד לאבא שלי בראש בשעה טרופה כזו, חולצת השבת שתהיה מגוהצת?

לא הבנתי אותו, אבל כילד מחונך לא הוצאתי הגה מהפה וביצעתי את רצונו של אבי.

זה לא נגמר בחולצת השבת אלא המשיך גם בלצחצח לו את הנעליים ולהבריש את המגבעת השבתית,

קצת אחרי שהתחלתי לחשוב שדעתו של אבי השתבשה בעקבות הלחץ והדאגה הוא קרא לי שוב,

חצי שעה בלבד נותרה עד שכבר היינו צריכים להתייצב ברחוב ולעלות לרכבת שתתברר כרכבת מות,

הוא הניח את ידיו על ראשי ובירך אותי בדמעות שליש כמו בערב יום כיפור, כשהוא סיים הוא הרים

את עיניו והביט בי בעוז, שמעון שלי, הוא אמר, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי אתה חושב

שמשהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

נתתי לך מתנה שלא תסולא בפז, מרגע זה אף אחד לא יודע מה יהיה, מי ישרוד, כמה זמן נשאר

לנו עלי אדמות, אבל אתה צועד בטוח יותר מכולם כי מלווה אותך ההבטחה האלוקית

של כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך! לך יש סיכוי!! בשעה הקשה ביותר עשית את ציווי אביך

בלי לחשוב ובלי להתחמק, זה דבר שלא היה לך אף פעם וזה ישמור עליך.

אין לי צורך בחולצה, לא מענין אותי כרגע נעלים או מגבעת נקיות, רציתי לשמור עליך, הלוואי והצלחתי…

והנה, היה מספר שמעון כל פעם מחדש, זה אכן הצליח, אני היחיד ששרדתי בניסים ונפלאות לאורך

כל הדרך מכל בני משפחתי, בניגוד לדרך הטבע, בזכות המצווה הזו, בזכות זה שלא חשבתי,

לא שמעתי לקול ההיגיון, זה היה נראה מופקע מהשכל ובכל זאת ביצעתי את רצונו של אבי בלי להרהר,

וזה הציל אותי!!

אין צורך להוסיף מילה, אין מה להרחיב, כל התמודדות וכל מצב מורכב, גם כשצריך על פי ההלכה

להמרות את פי ההורים, נזכור את המסר המהדהד הזה.

כיבוד הורים זו הזכות שלנו, לא החובה, למען יאריכון ימיך בטוב ובנעימים.

לפני שבועיים התקשר אלעד וסיפר לי על האקזיט הגדול שהוא מתכנן

מאת: הרב ישראל היימן

יניב קם ממקומו בסערה, הוא יצא מבית המדרש כרוח רפאים וכמעט נתקל חזיתית במשה,

חברו לחדר שחזר כעת עם ספר גדול בידיו פנימה אל בית המדרש,

היי… מה קרה לך יניב, שאל משה, אבל לא זכה בתגובה,

יניב המשיך במהירות לכיוון היציאה מהישיבה ולא הסיט את מבטו אפילו,

הוא היה שקוע מידי בעצמו בשביל להבחין במישהו אחר עכשיו, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל כבר,

אני לא טרי כל כך בישיבה, הוא חושב לעצמו תוך כדי הליכה מהירה, כבר כמה חודשים טובים

מאז שעזבתי הכל מאחורי ונכנסתי תחת כנפי השכינה, עד לפני שבועיים הכל היה בסדר,

שום דבר לא הפריע לי בדרך אותה בחרתי בדי עמל ויזע, אבל מאז ההצעה של אלעד, הדוד היקר,

אני מרגיש שהכל מתערבב לי בראש,

האקזיט

לפני שבועיים התקשר אלעד וסיפר לי על האקזיט הגדול שהוא מתכנן, לפתוח חברה מצליחה ולעשות

הרבה כסף כבוד וקרירה בתחום בו הוא ואני כל כך מתמחים, הוא מציע לי לנהל את החברה ולהצטרף

להצלחה, לא שיש לי משהו עקרוני נגד להרוויח כסף אבל כרגע אני באמצע ליישם תכניות קצת אחרות…

אני מצליח תודה לקל בישיבה, יש לי מעמד בין הבחורים כאן, אני מסתדר עם לימודי הגמרא וכל השאר,

אני גם רוצה ושואף לגדול בתורה, אבל אני רוצה גם כסף, קרירה, להיות איש מצליח בחיים,

ואלי זה לא סתירה? אולי יש דרך לשלב בין חיי תורה לבין הקרירה והעבודה המניבה?

אם כן איך עושים את זה? יש לי עוד הרבה מאד ללמוד כדי להיות תלמיד חכם ושהעבודה לא תפריע לי

לחיי הרוח, אבל אם אני לא יצא עכשיו ואשקיע את עצמי לעזור לאלעד להקים את החברה אני אפסיד

את ההזדמנות הפנטסטית שלא בטוח שתחזור אי פעם, יניב הרגיש שהמוח שלו מתפוצץ ממחשבות,

בכזו דילמה אמיתית הוא לא עמד אף פעם מאז שהוא זוכר את עצמו.

יניב התיישב בכבדות על ספסל בירכתי הגינה העירונית שבקצה הרחוב שהייתה כעת ריקה מאנשים

וניסה לנשום עמוק ולהשליט סדר במחשבות שאיימו להטריף את דעתו, שבועיים הוא מסתבך ככה עם עצמו,

לא מספר לאף אחד, לא מרגיש מספיק קרוב לאף אחד אליו הוא יכלו להשיח את דאגותיו, עכשיו זה התפרץ

החוצה, הוא לא מסוגל להמשיך ללמוד אפילו עוד דקה, הוא חייב כבר להגיע להחלטה, אלעד כבר לוחץ

לקבל תשובה והוא מבולבל מאד,

ידיו של יניב נקפצו והתמתחו חליפות והוא היה נראה כאילו כל משא המדינה והעם יושב על כתפיו הצעירות,

יניב עצם את עיניו ומליבו בקעה תפילה חרישית, אלוקים אתה כל כך גדול, תעזור לי לצאת מהפלונטר הזה,

תן לי להגיע להחלטה נכונה בשבילי ולהיות רגוע עם כל החלטה שאני אקבל,

הזקן

הוא פקח את עיניו וראה מולו אדם מבוגר עם זקן לבן ארוך שמביט בו בעיניים טובות ושואל ברוך,

אתה נראה לי נסער בחור צעיר, מה קרה? ספר לי, אולי אני אוכל לעזור לך?

יניב היה בטוח שהוא נמצא בתוך איזה חלום או סרט מוזר, מאיפה הוא צנח לכאן הזקן הזה?

מי זה? אליהו הנביא?? מלאך? הסיטואציה היתה לא ברורה בעליל.

אל תיבהל הצטחק הזקן, ישבתי כאן להתחמם בשמש הנעימה ולמדתי משהו, אבל מהרגע שנכנסת

לגינה בסערה כזו תפסת את מבטי וזה נראה שמשהו מעיק עליך, דקות ארוכות אתה יושב כאן ואפשר

כמעט במציאות לראות שיש לך מיליון מחשבות שרצות בראש בערבוביה ובלי סדר, וזה מציק לך, אגב

קוראים לי הרב יצחק, ואני גר כאן ממול ואם תרצה לשוחח אפשר לעשות את זה גם בבית בנחת וברוגע,

אה, נעים מאד, אני יניב, הוא התעשת, איך אתה יודע את כל זה מה אתה קורא מחשבות?

לא צריך לקרוא מחשבות, חייך הזקן שעכשיו כבר יש לו שם מסודר, צריך רק להסתכל עליך

ולראות את הפנים שלך הם ממש מדברות…. אם תרצה קוראים לזה ניסיון חיים,

המשיך הרב יצחק, נו, לא תעלה לאיזה כוס קפה?

יניב המופתע החליט לזרום עם האירוע, הוא תמך קלות בהרב יצחק ועלה איתו לדירתו הקטנה והמסודרת,

על כוס קפה ובאווירה הנעימה מול אדם שהוא לא מכיר ואין לו שום דבר איתו יניב הרגיש שמשתחררות לו

המילים, הוא שפך את ליבו על שלל הלבטים השוכנים להם בין מסתוריו, הוא הרגיש חופשי לדבר

על כל הצדדים ועל המשמעות של כל צעד כפי שזה נראה לעיניו, בעיקר בלט שם הבלבול וחוסר היכולת

להחליט מה הוא רוצה מעצמו ומהם שאיפותיו להמשך החיים, להיות רב או אברך, מנהל מפעל או איש עסקים,

הרב יצחק ישב כל אותה העת והקשיב, פשוט הקשיב, בלי לעשות כלום, ומעבר למספר שאלות קישור

והבנה קצרות הוא לא התערב ולא ניסה להביע דיעות.

דרך השם לרמח"ל

כשיניב סיים את ההרצאה הארוכה הרב יצחק קם בלא אומר ודברים והוציא מהארון ספר ישן, על כריכת

הספר היה כתוב 'דרך השם לרמח"ל', הוא הניח את הספר ואמר ליניב, תקשיב ידידי הצעיר, שמעתי הכל

ואני רק רוצה ללמוד איתך את ההקדמה לספר אותו כתב הרמח"ל, ההקדמה הזו מעבר למה שהיא הקדמה

לספר היא יסוד ענק לחיים וחוץ ממה שהיא תעזור לך עם הלבטים שלך היא גם תעתן לך דרך להמשך החיים,

יניב התרווח במקומו והרב יצחק התחיל להסביר,

הרמח"ל בהקדמתו מתאר את אתגרי החיים כגן גדול שהאדם העומד מולו מנסה להבין את הסדר והתכנון

של מי שנטע את הגן, הנה אם הוא אדם שאיננו משכיל הוא רואה מולו יער מבולגן המורכב מערבוביה

של צמחים והוא אינו מנסה כלל להבין מה נמצא מולו, אדם כזה יכול להעביר את שנותיו לריק בלי כל

תכלית, נע ונד מכאן לשם הלוך וחזור בלי להבין מה נעשה סביבו ומה התכלית של כל מה שהוא עושה

או מה שעובר עליו, אבל האיש הנבון בעל המחשבה ואוהב החקירה הרי הוא רואה מולו גן יפיפה הנטוע

במחשבה תחילה ושלכל חלק ופינה בו יש תכלית ומטרה, האדם הזה, המשיך הרב יצחק, הוא עומד נבוך

מול המציאות אותה הוא רואה לנגד עיניו ומתפלא לעצמו מהי המטרה בכל חלק ולמה נועדה כל פינה בגן,

והתמיהות האלו מפריעים לו ומציקים לו עד כאב, נפשו של האדם המשכיל לא מוצאת לעצמה מרגוע

אל מול האתגרים שהחיים מזמנים לה לא רק בגלל הצורך להתמודד עם האתגרים האלו אלא גם ובעיקר

בגלל הרצון להבין מה תועיל לו ההתמודדות, למה מתכוון מי שמביא לו את ההתמודדות ומה המטרה

והתועלת בעצם ההתמודדות,

הרב יצחק לקח אתנחתא קלה והציץ ביניב לראות האם הוא מחזיק ראש ומצליח לעקוב אחרי הדברים,

כשהוא ראה את פיו הפעור ועיניו המרוכזות הוא נטל כח להמשיך בהרצאה המלומדת,

הרמח"ל לא עוסק בכלל עם האיש שאינו משכיל, איתו אין לו מה לדבר בכלל, או איך אומר הפתגם,

אם אין שכל אין דאגות, מכיר את זה?

יניב הנהן בתגובה, והרב יצחק המשיך,

דווקא זה שמנסה להבין זה שמציקות לו המחשבות, זה שטורדות אותו התמודדויות החיים הוא האיש

איתו בוחר הרמח"ל לצאת למסע בספרו העמוק דרך השם לא לפני שהוא נותן לו את עצת הזהב איתה

הוא הולך לאורך כל הספר,

עצת הזהב

וכך אומר הרמח"ל וכאן אני מגיע למה שאני רוצה לומר לך, קולו של הרב יצחק לבש ארשת צופנת סוד,

העצה היא פשוט לשבת ולעשות סדר, לנסות לתת משמעות לכל דבר, לעקוב ולראות מהיכן מגיעה כל

התמודדות, להגדיר נכון כל צד, להכיר את ההשלכות של כל חלק, להרים מבט ממעוף הציפור על הגן

ולראות את כולו מלמעלה בצורה שתתן לך הגדרה ברורה וידיעה מוחלטת על כל המתרחש בכל רגע

נתון עם עצמך ועם הסובב אותך,

סדר הדברים, יקירי הצעיר, הוא הסוד של כל העניין, אף אחד לא יחליט בשבילך, אף אדם חוץ ממך

לא יעשה לך את העבודה, אבל בשביל להחליט לעצמך מה אתה רוצה ולאיזה כיוון אתה פונה בכל שלב

בחיים אתה חייב להיות כנה וברור עם עצמך, ואז יגיע גם הסיפוק ותחושת השלימות, כי אם אתה מחליט

מחוסר ברירה, תמיד יהיו לך נקיפות מצפון, אולי לא עשיתי מה שצריך, אולי הייתי יכול לעשות יותר טוב,

את כל זה אתה חוסך, אתה יכול להיות שלם עם עצמך, להסיר את כל הלבטים וההתחבטויות, אם רק

תשב עם עצמך ברצינות ותגדיר כל דבר בצורה נכונה.

זה פשוט עניין של סיפוק איכות חיים….

הרב יצחק לגם מכוס המים שהיתה מונחת לפניו ונתן ליניב להכיל את עומק העניין,

אתה מבין יניב? אני לא יכול להגיד לך מה לעשות אבל דבר אחד ברור לי, אם תעשה לעצמך סדר בדברים

תהיה גם שלם עם עצמך, אתה יכול לקחת דף ועט ולסכם את הדברים לעצמך עד שתהיה שלם איתם, אתה

יכול גם להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך היטיב ולבקש ממנו עזרה בהגדרת הצדדים, ויש עוד רעיונות

שאפשר לבצע על מנת להגיע להגדרות הברורות ולסדר הרצוי, אבל דבר אחד תזכור תמיד,

את ההחלטה אתה תצטרך לקבל בכל מקרה השאלה היא אם תהיה שלם איתה ואם תהנה

ממה שאתה עושה, זה פשוט עניין של סיפוק איכות חיים….

 

הרב יצחק קם ממקומו והושיט את ידו לפרידה מיניב שנותר מהורהר, יניב קם בכבדות מהכיסא

ונפרד ממנו בתודה על הזמן שהוא הקדיש לו, כשיצא משם הוא עדיין לא ידע מה הוא יחליט אבל

היה ברור לו שהוא הולך לעבוד קשה בשביל שעם כל החלטה הוא יהיה שלם,

איך אמר הרב יצחק, עניין של סיפוק איכות חיים….

 

איך מכבסים את הנשמה שחטאה? האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

אוהד אטינגר

על פי תורת הקבלה, כל חטא שאדם חוטא בו חלילה, מלכלך ומטנף את נשמתו.

וכל כתם שכזה נשאר על הנשמה ואינו יורד ממנה, עד שאנחנו ננקה אותו.

דיברת לשון הרע חלילה? כאילו טבלת את ידך בבוץ ולאחר מכן קינחת אותה בחולצתך.

שיקרת? כתם נוסף מתנוסס 'לתפארה' בסמוך לכתם הקודם.

פספסת קריאת שמע בזמנה? כתם נוסף הצטרף לו, וכך הולכים הכתמים ומתרבים,

עד שהנשמה כולה עלולה להיות מלוכלכת ומטונפת בטינוף של העבירות והחטאים.

על זה בדיוק אומר הנביא יחזקאל בשמו של הקדוש ברוך הוא: "וזרקתי עליכם מים טהורים

וטהרתם מכל טמאותיכם".

החטא גורם ללכלוך, טומאה, ואת הלכלוך הזה צריך לנקות.

אם נמשיך עם הדוגמה שבה התחלנו, נתאר לעצמנו שאותו אדם שמרח לכלוך ובוץ על החולצה שלו,

החליט להפסיק. הוא עוצר את מעשיו, ואינו מורח עוד בוץ על חולצתו.

האם על ידי כך החולצה מתנקה מכל הלכלוך כבר דבק בה?

ברור שלא!

אם אנחנו רוצים שהחולצה תהיה נקייה, אנחנו צריכים לכבס אותה ולנקות אותה מהלכלוך.

כך בדיוק קורה גם ברוחניות.

אדם שחטא בחטא של לשון הרע, ולאחר מכן לא דיבר עוד לשון הרע ולא חטא בחטאים נוספים,

נשאר מלוכלך ומטונף בחטא של לשון הרע.

אז מה הוא צריך לעשות? לכבס את החולצה, או במקרה שלנו, לכבס את הלב ואת הנשמה.

כיצד מכבסים?

לכבס חולצה זה קל, תשאלו את אמא והיא תספר לכם. לוקחים את החולצה מכניסים למכונת הכביסה,

בוחרים תוכנית הפעלה, מכניסים קצת אבקת כביסה או ג'ל כביסה וכדו', ואחרי שעה יש לנו חולצה נקייה.

גיהוץ קל ואפשר ללבוש אותה לחתונה של חבר…

אבל איך מכבסים את הנשמה.

האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

יש כמה וכמה דרכים לכבס את הנשמה. צריכים לשוב בתשובה התנאי הבסיסי ביותר לפני כל

הליך ניקוי, זה לחזור בתשובה שלימה, להתחרט על העבר, ולקבל על עצמינו לא לשוב ולחטוא.

ומה חוץ מזה?

חכמי הקבלה כותבים חשבון מדויק כמה צומות צריך לצום כדי לכפר על כל חטא. אם תעשו חשבון

תגלו שאחרי משהו כמו 45,789 ימי תענית, כנראה תצליחו לכבס בערך חצי מהכתמים שבהם

הכתמתם את הנשמה שלכם…

חוץ מזה, שכל גדולי הדורות האחרונים מזהירים שלא להרבות בצומות ובסיגופים גופניים.

הם מבהירים שהדרך הזאת אינה מתאימה כיום, כשאנשים חלשים יותר ומפונקים יותר,

והסיגוף הגופני עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים מאוד, הן לבריאות הגוף והן לבריאות הנפש.

אז מה כן אפשר לעשות?

יש כל מיני דרכים לטיהור וזיכוך הנשמה. צדיקים המליצו להרבות בקריאת תהילים וכן בקריאת

ספר האור החיים הקדוש, הדבר מועיל מאוד לזיכוך הנשמה והניקוי שלה מלכלוך החטאים.

הלימוד תורה והעיסוק בתורה הקדושה הוא הזיכוך הכי גדול שיכול להיות לנשמה ואין דבר חשוב

יותר מלימוד התורה. הלימוד והעמל בתורה הקדושה הוא לא קל, אבל ישנם המון שיעורים וגם המון

שיעורים מקוונים שיכולים לסייע לכם ללמוד את תורתינו הקדושה, אז אל תוותרו על הלימוד הזה

שמזכך את הנשמות ויעשה לכם רק טוב.

 

הזמר נתן גושן – "התורה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי"

 

 

שלום לכם צופים יקרים, אנחנו בתוכנית חדשה, לא לפחד כלל ואיתי נמצאים כאן מושיקו שטרן חברי ונתן גושן, שלום נתן,

שלום שלום

שלום מושיקו

שלום הרב אהרן

מה שלומכם?

ברוך ה'

יופי אז, למה אנחנו יושבים כאן מושיקו?

קודם כל כי אנחנו רוצים, נתחיל מזה, חח, אה נתן אני ואתה הרב מכירים הכרות כבר לא מעט זמן ולומדים ביחד זכינו ללמוד איתך ביחד בשנה פלוס האחרונות בשיעור שנעשה אצל נתן בבית מידי שבוע, זה משהו שאנחנו לוקחים אותו איתנו כ.. אפילו לא כתבלין שבועי אלא כויטמין קבוע כזה. ואמרנו בוא ניקח מהקפסולה הזאת ונוציא אותה אל קהל הגדול לכבוד השנה החדשה שבאה עלינו לטובה בעז"ה אחרי שנה מאתגרת מאד ולא פשוטה לכולנו, ונעשה ככה שיחה מעניינת פה בתוך הסלון של נתן, באולפנים החדשים שלו, וזה הזמן גם להגיד לו ברכה והצלחה,

תודה רבה

במקום החדש והיפה, ותודה רבה על האכסניה

ולמה אנחנו קוראים לתכנית לא לפחד כלל

כי אני חושב שאחד הדברים שגם אני ואולי נתן גם מרגיש את זה וחושב כמוני, שומעים כל הזמן מחברינו במקצוע ובעולם הבמה או המדיה במקרה שלי או אירועים או כל דבר אחר זה השאלות האלו שהן מתייגות אותנו באיזשהו מקום, של, תגיד אתה לא, השתגעת? מה כל התורה הזאת? מה כל השיעורים האלה? מה כל מה שאתה מפרסם כל יום ביוטיוב או בפייסבוק או באינסטגרם שלך בסטורי? אתה לא מפחד? ואני חושב שזו שאלה שאין דרך לענות עליה מבלי לשבת ולשוחח על זה רגע כי זה לא תשובה של אתה יודע לא. זהו. זה לא שם.

אז אנחנו פה

בדיוק בשביל זה באנו לדבר איתך היום הרב, ולספר את החוויות שלנו של החלוקה הזאתי בין העולמות, השילוב הזה בין העולמות שאנחנו חיים אותו וגם אתה חי סוג של שילוב בין העולמות, כי אתה עוסק כל הזמן בעולם התשובה ואתה פוגש אנשים כמונו כל הזמן, ואתה יכולת בעצמך גם לבחור לשבת מבוקר ועד לילה בכולל בספר ולא להתעסק בציבור ובחרת בחירה כזאת, והיום שנינו גם אני וגם נתן חיים את העולם הזה של להתעסק בציבור מתוך המקום של מה שאנחנו אוהבים לעשות חיים אותו זכינו מהקב"ה בכישרון כל אחד בתחומו וגם אתה ממצה את הכשרון הזה, ועם הכשרון הזה לא לפחד כלל, ולהגיד אני יהודי, אני יהודי מאמין, ויש לי גם מה להגיד בענין הזה והייתי רוצה שכולכם כמוני תאמינו בסוף, הלוואי.

יפה. אז נדבר על זה, נתן נפגשנו לפני שנה פלוס, יחד עם מושיקו אצלי במשרד, עברו מאז הרבה מים בירדן

נכון

איך אתה מתמודד עם המעבר הזה ולמה אתה גזרת על עצמך בכלל להתמודד עם המעברים האלה בין עולם לעולם?

האמת היא שאני אתחיל מלחזק את מה שמושיקו אמר, אני בתור ילד גדלתי במשפחה חילונית למהדרין כמו שצריך, והגישה ליהדות היתה מאד פחדנית. בעצם משהו שאסור היה לגעת בו, אמא שלי, אחותי ואח שלי כולם חזרו בתשובה מאז, אבל אני היה לי מאד קשה לעשות את התהליך הזה בהתחלה כולם מאד נבהלו וזה לא עבד, זה בעצם עבד טוב מידי. כי כשאתה אומר לילד שמשהו מסוכן ואל תגע אל תגע אז אמרתי רגע למה אתם מפחדים, אני חייב רק לראות מה יש שם. אני רק אבדוק מקסימום יהיה כזה נורא אני אצא. אז זה שיחק לטובתי, אבל באמת אני מרגיש שאנשים מפחדים מכל מה שמאיים עליהם, ואם יש לך משהו שאתה בטוח בו אתה לא צריך לפחד משום דבר אתה יכול סתם לשמוע דעה של מישהו. הרבה פעמים אני, אני מוצא שאנשים לא מצליחים לשים את הגבול כשהם מדברים על כפיה דתית למשל, כשאתה מדבר עם בן אדם ומותר לך לדבר עם אדם ולהגיד את הדעות שלך, אתה לא כופה עליו דת. אתה מדבר. מתחבר לא מתחבר, כשאתה בעצם אומר למישהו שאתה כופה עליו דת או כשאתה אומר למישהו שהוא כופה על מישהו אחר דת אז אתה מוציא מהבן אדם שמקשיב את עמוד השדרה שלו, בעצם לא מספיק חזק בשביל להחליט לבד, אז אני הרגשתי שככה התייחסו אלי כמו תינוק כשהייתי קטן, אסור לי לשמוע תכנים ולהחליט לבד מה מתאים לי מה לא מתאים לי. זה לא טוב, נקודה. אז אני מרגיש שזה מה שמושיקו אמר, זה מרגיש לי רחוק מהמציאות שנות אור הדבר הזה

זה סוג של דתיים רק חילונים

בדיוק, ככה זה מרגיש את אותה, שאתה הפוסל במומו פוסל קלאסי, את אותה האשמה שאנשים זורקים לצד השני בעצם, אתה ממש רואה את זה ברתיחה שהם מגיעים אליה כשהם מדברים על קודש. אז ככה זה היה לי ואני, אני עשיתי תהליך יצאתי מהבית בגיל חמש עשרה בשביל גם לא לכפות את הדרך החדשה שלי על המשפחה שלי, והתחלתי לטייל, ולאחרונה בשנים האחרונות שאלו לי את השאלה הזו המון כי קרה מה שקרה עם המוזיקה וזה באמת נראה מוזר לאנשים אנשים אומרים לי תגיד מה אתה צריך את זה? אתה לא… מה אתה לא חי את החיים עכשיו? אתה לא רוצה להנות? תלך תהנה אז קודם כל כמובן, אני לא איזה צדיק גדול, אני… אני יודע מאיפה הגעתי ואני יודע היטב לאן אני רוצה ללכת אבל אני לא נמצא במדרגות שאני, אני לא חס ושלום שופט אף אחד את המעשים שלו או מוכיח או מבקר, אני סתם מדבר על עצמי. ואני עם עצמי רוצה לעשות את התהליך הזה כמו שצריך, עד הסוף וזה גם מה ששואלים אותי הרבה. ובנוגע לשאלה הראשונה, אני מרגיש אני מקבל מזון יותר ממה שקיבלתי. אני מדבר על אנוכיות לגמרי עכשיו, אני לא במדרגה של לשמה, אני לא מרגיש ש'רבונו של עולם תראה מה אני הולך לעשות בשבילך היום' אני כמובן מבין את זה בשכל אבל אני לא יכול להעיד על עצמי שאני נמצא שם בלב, לפחות לא בצורה שלמה, אולי לרגעים. אבל אנשים ששואלים אותי מה איך אתה עושה דבר כזה? אני אומר להיפך איך אתה לא עושה דבר כזה? אין אלקים בעיניך? שלא יהיה! תשכנע את עצמך שיש כי אם אנחנו חילונים בגישה, וכל מה שאנחנו רוצים לא משנה איך זה אצלך, איך אתה מתאר את החילונות סתם בהעדר מילה אחרת, ואנחנו רוצים להנות, תורה. מבחינתי. תורה היא, היא שיטה מוכחת ואני מדבר על עצמי שוב, לא… לא מדבר על סטטיסטיקות.

אנחנו לא עוסקים בהדתה

לא, לא אני מדבר רק על מה שאני מרגיש, אם אני צריך להגיד את זה למצלמה אני אגיד, מדבר רק על עצמי, תורה שיטה מוכחת להנאה. הסמארטפון שהוא המוצר הכי נמכר נראה לי בעולם, בקלות בלי תחרות אפילו, הוא בעצמו, היום כבר אחרי העדכונים החדשים הוא גם מביא לך את זה, יש אפליקציה שעוזרת לך למדוד כמה זמן אתה בטלפון שתגביל את עצמך כי גבולות זה דבר חשוב. אז בתוך הסאב אומרים לך שמע, אבל

אזהרה

תדע לשים גבולות, אנחנו יכולים לעזור לך אפילו כי גבולות זה דבר חשוב כי אי אפשר להנות בלי גבולות כי רף הרגש והתענוג עולה כולנו יודעים את זה אני לא מחדש פה שום דבר, אז להפך אז אני מרגיש היום כששואלים אותי את זה, אני מיד מתמלא חיוך ושמחה, גם בגלל שאני מרגיש שה' מקשיב לשיחה, יש לי צד כזה, אני מאמין בה' יתברך, גם בגלל זה גם בגלל שבשכל כשאני חושב על אמת, הרבה יותר הגיוני לי שהעולם נברא ע"י בורא אני גם כל הזמן חוקר וכל הזמן לומד אני גם לא מפחד, אני לא מפחד מהשאלות הגדולות בצד השני כי הגעתי מהשאלות הגדולות בצד השני, אז אני לא מפחד שאיזו שאלה תבוא ותיקח לי את הגזע שאני עומד עליו. אז גם אם נקודת האמונה שלי הפשוטה והתמימה, גם מנקודת האמת, וגם אנוכיות, אני מרגיש שאם אני רוצה להנות, אז התורה היא הדבר הכי טוב שקרה לי גם במקום הזה. אז כששואלים אותי איך אני עושה דבר כזה אני אומר לו תשמע, אתה רואה את החיוך שלי, אני נראה לך סובל? אתה רוצה אתה חושב שאני משחק, את רוצה לבוא להיות אצלי שבוע בבית, לראות איך אני מרגיש? ככה אני

אנשים שמתסכלים עליך, הם לא מבינים מה עבר עליך, ז"א מה קרה, מה לא היה לך טוב, היה לך הכל, היה לך כל מה שאתה רוצה, כל החלומות, ז"א מה גורם לך…

זה לא היה זה יש לו את כל החלומות, זה קורה לו עכשיו

כן, אז בשביל מה אתה צריך את זה?

אנשים הולכים לשם אוטומטית, אני מבין אגב יש אנשים שבאמת חושבים ככה אומרים אני יודע למה חזרת בתשובה, אבא שלך נפטר. אבא שלי נפטר אחר כך. אפילו הרבה אחר כך הוא נפטר, אז אתה מה אתה איפה אתה גדלת? אתה גדלת בלוד, אה אני מבין אחי, היה לך, בטח היית…. לא זה לא היה בגלל זה, אני תמיד הרגשתי שהיה לי שפע, ואם לא היה לי משהו שהיה למישהו אחר אז גם לכל השכנים שלי גם לא היה אז הרגשנו כולנו באותה סירה. אי אפשר להפיל את זה על זה, וההוכחה המושלמת שזה הגיע משפע ולא הגיע מאיזו בריחה, זה שאני מספיק בוגר אפילו יותר אחראי לעצמי ממה שהייתי בתור ילד עכשיו ואם אני לא רוצה להשאר במקום הזה אני הולך, אני עשיתי מלא החלטות בחיים שלי שלא מחשבנות לאף אחד אחר, גם החברה שיודעים שהתחזקתי ושה' חשוב לי אם אני ארצה, או אאמין שאני חושב אחרת, אני לא  מחשבן להם כי זה החיים שלי יש לי אותם פעם אחת פה, אז אני בוחר, השכל שלי הלב שלי, והאמונה שלי בוחרים בזה, כל יום מחדש. איך אמר שולי רנד באחד הראיונות, אני דתי להיום. ואני בוחר בזה היום, מכל חלקי האישיות שלי. ככה אני מרגיש.

יפה,

מה שהוא אמר פה, על האני דתי להיום זה אחד המשפטים שהכי מחזיקים אותי בחיים האלה, האמוניים. כל בוקר מחדש. ז"א אני זוכר שפעם היינו במסגרת השיעור השבועי שלנו של האומנים, נסענו לבקר את רבי דוד בנהריה, רבי דוד אבוחצירא, הוא עזב את הכל ועמד עשרים דקות לתת לנו שיעור והוא ציטט את מה שאנחנו אומרים בבוקר, 'אלקי נשמה שנתת לי טהורה'  והוא שאל את השאלה, אתמול עשיתי אי אלו בלגנים ובעיות, איך טהורה היא, איך אתה אומר כל בוקר מחדש טהורה היא, שם זה חידד לי את הנקודה הזאתי, שאם יש משהו מדהים בבורא עולם וביהדות, זה שבכל רגע ככה אפשר לתקן, כמו שהוא בורא את העולם בכל רגע מחדש, ככה אתה בורא את עצמך בכל רגע מחדש. זה נותן באישיות שלנו אל מול כל הדבר הזה שאנחנו מתמודדים איתו, הפרסום, ה… משחקי כח. ה… מי חשוב ממי, מי רלוונטי ממי, כל הדבר הזה, זה נותן איזה סוג של תודעה פנימית שגם אם זה הכי, מה שאתה רואה עכשיו ככותרת הכי רלוונטית באותו רגע, הוא בורא מחדש. אתה בורא מחדש, זה כל רגע יכול להשתנות, זה נותן אפשרות לזכות הבחירה לבחור את הדבר הזה. אני מאד מסכים עם מה שנתן אמר עכשיו.

אתה מושיקו גם עשית דרך, אתה גם בצורה כזאת או אחרת נמצא בתחום המוזיקה, אתה לא מתמודד עם השאלות האלה?

כל הזמן. אני משדר בתחנת רדיו, לחצי מיליון איש, מן הסתם לא כולם דתיים אם לא רובם אפילו, ויש כל הזמן את ה… מהלכים האלה בין הטיפות. איך אמרנו, הדתה כדי לא להגיע למקום הזה שמרגישים ממך שאתה לוחץ לכיוון או משהו. במשך שנים ארוכות הייתי עסוק מאד באיך מושיקו הופך להיות מושיקו, מפורסם, שדרן הכי מצליח, כל הדבר הזה. התורה הספיגה בי איזה מקום חדש של שינוי, של מה אתה מענין בכלל. קיבלת כלים קיבלת כישרון. תעשה עם זה משהו טוב תפיץ את זה הלאה, והבחירות שלי בשנים האחרונות גם במה שקשור ברדיו במה אני משמיע איזה תכנים נכנסים איזה לא נכנסים, איך אני שומר על אמות המידה שלי בתוך תחנה שמשדרת למגזר הכללי ומה לעשות אני לא משדר מוזיקה של שוואקי ו…

ואותך לא שואלים מה קרה לך?

בטח ששואלים, כל הזמן שואלים,

מה התשובה?

אני מחייך, אני מחייך כמו נתן. אני מחייך ואני אומר להם הנה אשתי, הנה חמשת בנותי. זה מה שקרה לי, ואני יכול להגיד את זה ברייש גלי, אילולא הצ'יפ האמוני הזה הפנימי שאני לא יודע איך נשתל לי ומתי נשתל לי ואיזה סבתא הורידה עלי דמעות בנרות שבת שלה, אבל אילולא הוא היה קיים שם, לא יודע איפה הייתי היום. יכול להיות שהייתי מאד מצליח ואולי גם מאד עשיר ואולי גם במגדל איפשהו למעלה למעלה מהפנטהאוז משקיף על כל הדבר הזה שנקרא עולם המוזיקה ומחכך בידיים אואה איזה כח יש לי אני בסוף משמיע אותם. אבל הצ'יפ הזה האמוני גרם לאיזו מציאות שהתעוררה לי ב"ה אמנם בגיל טיפה לא צעיר במושגים של חתונה, התחתנתי כמעט בגיל שלושים, אבל גרם לי להבין שיש משמעות לחיים שיש לי מה להעביר לדור הבא, שיש לי אחריות. המון אחריות. וזה בכלל לא קשור למה זה עושה לי, זה קשור למה זה עושה החוצה, תשמע אני לא למדן גדול אני אומר את האמת, אחד הדברים העיקריים שאני לומד מהם ביום יום זה השיחות שלנו ביחד בטלוויזיה. ועוד אתה יודע איזה שיעור גמרא פה שם או ותן חלקנו, אני לא למדן גדול, גם בבי"ס לא הייתי למדן גדול הייתי כזה שמביא ציונים ב"ה בהשגחה.

אלה הכי מסוכנים

מה כן? יפה אתה מעודד אותי. אז לקחתי את זה למקום של OK אתה לא יכול לשבת מהבוקר עד הלילה וללמוד תורה, אז תעשה עם זה משהו, ז"א מה שאתה כן מקבל תעביר הלאה, וזה בעיני גדול הרבה יותר, באמת, גדול הרבה יותר מלעשות לעצמי, וזה לא משנה אגב, בתורה גם לעשות לעצמי בעיני זה פחות מזה.

נתן, אם אני מבקש ממך להצביע על דבר מסויים שאתה יכול להגיד זה אחד הרווחים הגדולים שיש לי מהתהליך שאני נמצא בו.

וואו, את ההכי גדול?

נתחיל עם ההכי גדול

אני שונא את השאלה הזאת, אגב, אתה יודע, אני אגיד לך למה, בכל תחום אני לא אוהב ששואלים אותי איזה שיר אני הכי אוהב, איזה אמן אני הכי אוהב בגלל שזה מצמצם נורא, כי יש כל כך הרבה, הכנסת אותי עכשיו עכשיו אני מרגיש שה' אומר לי, מסתכל אומר לי כן מה תגיד? מה הדבר? אני יכול להגיד מה שמושיקו אמר, שחיים בלי משמעות כלשהי הם חיים ריקים, למה אני לא רוצה להגיד את זה, כי יש דעה אפילו רווחת שאנשים בורחים לאמונה כי הם מחפשים משמעות. זה איכשהו מקטין את הענין, זה לא ה… שוב אני מדבר רק על עצמי זה לא המצב שלי, אני קצת חושש שאם אני אבוא ואגיד אתה יודע שאנשים יראו שפתאום אני מתמלא עונג ואגיד, אתה יודע, אתה יודע מה הדבר הכי טוב שקרה לי פתאום, פתאום יש לי משמעות, ויבוא מישהו במצב שיגיד, אתה רואה אתה מבין, אני יודע מה, אני יודע מה עשית, זה בוודאי נכון, שיש משמעות גדולה עכשיו. אבל זה לא הסיבה.

אז מה הסיבה?

כמו שאמרתי, הסיבה היא שאני הבנתי כשהייתי קטן שאדם בשביל להיות שמח בחיים שלו חייב לבחור אותם. אני כל הזמן חושב על זה, אתה יודע אתה הגעת ממקום מאד מסוים, אני הגעתי ממקום מאד מסויים, אפילו הפוך בגישות בהרבה דברים, ואני חושב אנשים שנולדו בעולם הדתי, מה, מה, הם שמחים בזה כמו שלפעמים אני שמח? הם כמובן מתקדמים ממני בהרבה דברים, אבל השמחה הזו שיש להם

האושר

כן, ההכרות הזאת עם התורה, הרבה פעמים אני פוגש אנשים דתיים, אומר כן אני מכיר את הספר הזה, אני אומר כן אבל אתה לא, זה מדהים לא? הוא אומר כן, לא לא, סלח לי פשוט היה לי את זה בבית אני, אז אני חושב על זה כי הם לא בחרו את זה, איזה דבר חשוב זה לבחור, כמו שאם חייל מתגייס אתה יכול לראות שני חיילים שוכבים בבוץ בזחילה ומדממים מהמרפקים, אחד מאושר ואחד מבואס, זה שמאושר חיכה להגיע ליחידה הזו עבד על זה קשה, וההוא פשוט היה לו פרופיל גבוה, אז הוא לא הצליח לצאת מלהיות ביחידה הזו, והחוויה שלהם שונה, ואני הרגשתי שאני חייב לבחור את החיים שלי אחרת אני בחיים לא אהיה שמח בהם, ואם אני חייב לבחור משהו הכי גדול שקיבלתי מהדבר הזה, זה שדווקא התורה שאנשים חושבים עליה שהיא מאד מנתבת אות לכיוון שלה, אומרת לך תשמע אני טובה כל השאר לא טובים, היא הכי שואלת שאלות שאני פגשתי. הכי מקשה על עצמה. אומרת לך תשמע מצות אנשים מלומדה זה לא טוב, אתה צריך להתחדש, אתה לא עושה לאף אחד טובות עם התפילות שלך ועם הלימוד תורה שלך, ותשים לב שאתה לא לומד. וכל הזמן שמה לך תמרורי אזהרה, סביר להניח שאתה לומד בשביל עצמך, תבדוק, אתה יודע שלא קיבלתי את זה בשום מקום אחר, לא היה לי ספר לפני שהגיע הספר של ה'. הספר הוא שלי, וכשהספר הוא שלך, אז אתה מכוון אותו איך שנראה לך באותו רגע, זה יכול להשתנות מאה פעמים ביום לפי איזה חשק שמתחשק לך לרכב עליו עכשיו. אז אם צריך לבחור אז אני מרגיש שפעם ראשונה התורה נתנה לי לבחור באמת את החיים שלי. ומתוך האובייקטיביות הכי גדולה שאחזתי בה אי פעם בחרתי בתורה. שוב להיום, אתה יודע, אני מקווה ש… אני מקווה שמחר זה יחזיק.

נכון להיום

כן, או אחרי הקרנה.

תן לו את הגיטרה

עורך ומגיש

מה מה לנגן?

בתור אחד שמכיר את כל הרפרטואר של נתן אני מציע תתקן אותי אם אני טועה, שהוא ישמיע לנו משהו שעוד לא שמענו מעולם, תתקיל אותי, כזה, אתה יודע, אם כבר תכנית חדשה, תקבל איזה ספיישל

OK אני אזרום איתך

זה נדיר

מאד, למרות שאני נושם בכבדות, אז ככה מי שמכיר אותי מכיר את המוזיקה שלי, קצת יודע שלא יוצא לי לכתוב על קודש הרבה אולי בגלל שאמר לי איש חכם שזה מטופש פעם.

למה?

לא, כי אני מרגיש שאני לא ראוי לכתוב על קודש.

אה, זה מטופש

כן

אז אמר לי איזה אדם חכם שזה מטופש אז שאל אותי הוא אפילו לא אמר שזה מטופש ואז אמר לי ומי ראוי אני כמובן הסתכלתי על הרצפה אבל, השיר שאני אשיר לכם הוא שיר בדיוק על זה על הפער בין המחיאות כפיים לפעמים שאתה מקבל בחיים הציבוריים שלך, לבין איך שאתה מרגיש בבית. אצלי הפער מאד גדול. בעצם בין התיקון שלי, דברים שאני עובר עם עצמי לבין השליחות שלי, ואני בקונפליקט לא פעם על הדבר הזה, ואני אומר לעצמי רגע, האם יש לי רשות או זכות ללכת להגיד למישהו תשמע, תעשה כך וכך, למרות שאני לא מצליח לעשות בעצמי כי זה הדבר הנכון לעשות, ואני מנסה לחשוב ממקומות לאחרים, לא משנה ממה אם נניח אני, לא אבל אם נניח אני מעשן, האם זה, אני יכול להגיד לבחור תשמע זה לא טוב לך, אל תעשה את זה למרות שהוא הולך לשלוף את הקלף של ואתה מה, אז על זה כתבתי את השיר הזה, ככה זה מרגיש לי. אין לזה שם, זה עדין לא יצא, זה הולך ככה.

שיר

מדהים, מדהים

אתה מבין למה אני אוהב אותו הרב, תראה הוא גרם לי לבכות, לא באמת, הוא הטקסטואליות הזאתי שבה הוא יודע להביע את מה שעובר עלינו בפנים, באני לא יודע איך אתה בחייך, כי גדלת בסביבה אחרת מאיתנו, ההתמודדות שלנו היומיומית, היא שפע מול שפע כביכול, היא כאילו שפע של נכון? שפע של תענוג מתורה, משבת, מקידוש, ממשפחתיות מכל הדבר הזה, ואז במה, בום

אני אגיד לך. המפגש הזה שלנו, כל אחד מגיע מרקע אחר, לא היה יכול להתקיים לפני חמישים שנה, ז"א התופעה הזאת שיהודים מבקשים את ה' זה דבר בן ארבעים שנה. אולי טיפה יותר. לא היה דבר כזה. ז"א לשבת ככה, שלושה אנשים כל אחד מגיע מרקע אחר, אנשים שעשו שינוי, אנשים שעשו מהפך, אנשים שנמצאים בתהליך, אנשים שתמיד היו. לא היה דבר כזה. ואני רוצה להתייחס למשהו שאתה נתן אמרת קודם, ההתמודדויות של אנשים שלא נולדו דתיים ועשו דרך, ההתמודדויות שלהם הן התמודדויות שלא מוכרות בכלל אצל אנשים שנולדו בבתים דתיים. וחלק מהציבור שאני בא ממנו לא מכיר, לא מודע בכלל להתמודדויות האלה. היה לנו סדנא של ערכים, בשבת האחרונה, ניגש אלי בן אדם ביקש ממני לדבר איתו ועם אשתו. הם מה שנקרא חוזרים בשאלה, היו חסידים, המשפחה התפרקה, ההורים… בקיצור, פרקו עול הכי רחוק שאפשר והם הגיעו לסדנא, לא משנה כרגע כל הסיפור, בסוף ה… לקראת סוף הסדנא הוא ביקש שנשב נדבר אשתו יש לה המון שאלות, אז היא אמרה שכבר אין לה, יש לה רק שאלה אחת היא אמרה, היא אמרה שלפני חודש היא החליטה שהיא רוצה להתחיל לשמור שבת, אבל היא מעשנת והקושי שלה לא לעשן בשבת כל כך גדול, שהיא ישנה כל השבת.

וואו

כדי לא להתמודד, כדי לא להכשל והיא שאלה האם זה נקרא לשמור שבת, האם זה נקרא לשמור שבת? אולי עדיף לשמוח בשבת, נכון קצת לחלל אבל מה עדיף? התמודדות כזאת זה לא משהו שמי שנולד בבית דתי מכיר. התהליכים שאתם עוברים, שעברתם שאתם עוברים, המגע הזה בין שני העולמות, יוצר מתחים עצומים וזה נס, נס גלוי. ההתמודדות הזאת, הקשיים, האתגרים שכמו שאתה אמרת אנשים בחרו, הם לא נולדו לתוך זה, זה בעיני פלא עצום. אני זוכר את עצמי מילד קטן כשהיו מגיעים לבית של ההורים שלי בעלי תשובה, הייתי מסתכל עליהם ומתפעל בתור ילד, כי הם לא נולדו כמוני, הם החליטו לבוא אלינו. הם החליטו לשוב לאביהם שבשמים, טוב כמובן בראש של ילד, אבל הסתכלתי עליהם בהערצה.

אגב, זה, זה שראית אותם מגיעים אליכם הביתה ומתפעלים מכם זה משהו שגרם לך להשמר במסגרת הזאת, אתה חושב שזה חיזק אותך?

תראה, אני היו תקופות שכמעט כל שבת היה לנו סדנא של ערכים כל השנה, הילדים שלנו גדלו בסמינרים של ערכים, ולא פעם התקשרו מבית ספר, מהסמינר של הבת, אתם לא חושבים שזה קצת מסוכן, קצת בעייתי אתה יודע אתם נמצאים בסמינר. אנשים שואלים שאלות, לא תמיד לבושים כמו בבני ברק, אתם לא חושבים שזה מזיק לילדים אז כמובן שאני הלכתי לשאול את הרב שלי לפני שעשיתי, אבל התשובה שלי היתה מאד פשוטה, כשילדים שלי יושבים בהרצאה שלי, ורואים בסוף הסמינר אנשים מקבלים עול מלכות שמים, רואים אנשים שמגיעים כמו שאמרת, לא מתוך מצוקה, מתוך שפע מתוך התבוננות, מתוך חקירה, מתוך שאלה, מתוך כובד ראש, והם אומרים ה' הוא האלקים, מה זה אומר לילדים שלי? שאין להם מה לחפש במקום שממנו האנשים האלה באים, כי הם באים אלינו. אז אתם רוצים שאני אמנע מהילדים שלי את החינוך הזה?

מדהים

לכן אמרתי, שהתכנסות שלנו

אני אפילו מקנא קצת בילדים שלך

אתה יכול לנסות. ההתכנסות שלנו זה, זה דבר מרגש, זה דבר שמלמד שאנחנו ממש ממש לקראת הגאולה, כי הרי התורה הבטיחה, הרמב"ם כותב, שסוף ישראל, הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד נגאלים. לא היה עוד דור כזה. אתם מסתובבים, אתם, אתה שומע את המאזינים שלך, אתה רואה את המעריצים את האנשים שבאים, אתה רואה אנשים שלכאורה מבחוץ, הם לא נראים שייכים בכלל, הרי פוגשים אותם, בשיעור אצלך, בכל מיני מקומות ובתוך תוכם בוערת אש גדולה של אמונה ושל רצון, אבל הפחד עדין קיים. לכן אמרנו לא לפחד כלל לכן פתחנו עם השאלה של הפחד, כי אם היה אפשר לסלק את הפחד מהאנשים היינו פתאום מגלים עד כמה התופעה הזאת רחבה.

ואנחנו, אנחנו צריכים לפחד כלל? אנחנו שאנחנו בתוך הדבר הזה ובתוך הבוץ ביחד? אתה יודע?

לפחד ממי?

לפחד מ…

לפחד מהקב"ה? כל אחד יש לו את השליחות שהקב"ה שלח אותו אליה לכל אחד הוא נתן את סט הכלים שאיתם הקב"ה רוצה שהוא יעשה את התפקיד שלו, אתה דרך המיקרופון, נתן דרך גרונו והגיטרה שלו, כל אחד עם התפקיד שה' נתן לו הוא צריך לעשות את השליחות שלו, אז אם אנחנו עושים את השליחות ממי יש לפחד?

חיזקת אותנו

אמת

אז אני קודם כל שמח שהתכנסנו כאן, לקראת השנה החדשה, ואם יש רק מישהו אחד שבעקבות השיחה שלנו החליט לסלק את הפחד מתוכו ולהיות אמיתי עם עצמו ולבחור את שאהבה נפשו וגם אם זה רק אני, והיה זה שכרנו.

אשריך

אז תודה רבה לכם

תודה

תודה רבה ,תצליח מושיקו, תודה רבה גם לך, שתהיה לכולנו ולכל עם ישראל שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

אמן

תודה רבה

אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות אותך לעולם

את הסיפור הבא שמעתי מהרב חיים הורביץ הי"ו. התקשרה אליו אשה קשישה לפני ראש השנה,

ואמרה לו כי יש בליבה טינה כבדה על מישהי והיא אינה מצליחה למצוא את הכוח לסלוח לה.

לכן, היא פונה אליו שיאמר לה האם בכלל היא צריכה לסלוח ואם כן, שישיא לה עצה איך למצוא את הכוח לסלוח.

הרב הורביץ הסתקרן מאד, מה כבר יכול לגרום לאשה כה מבוגרת לכזה כעס וחרון? מילא, אצל צעירים,

שכל דבר שקורה להם מיד חשים שהרסו את חייהם, אבל זו כבר ראתה כמה דברים בחייה.

"שמע ותחליט בעצמך", היא עונה ומתחילה לספר.

מסתבר שהיא אמנם מהלכת על רגליה, אבל בקושי רב וזקוקה לעזרה, כמו כן עיניה כהו ומלבד צלי דמויות,

היא אינה רואה דבר וממילא אינה יכולה להלך לבדה, מלבד בשכונת מגוריה אותה היא מכירה בעל פה.

לקראת חודש אלול עלה בלבה הרעיון לפקוד קברי צדיקים באירופה. היא פנתה לשכנתה והתייעצה איתה

כיצד להוציא את מחשבתה לפועל. השכנה רק שמעה וקפצה ממקומה:

"יש לי רעיון. בתי ממש מנדנדת לי שהיא רוצה לנסוע לקברי צדיקים באירופה ולנו אין אפשרות לממן לה את זה,

בואי קחי אותה אתך ושתיכן תיהנו". "בשמחה", ענתה הזקנה. השכנה דיברה עם בתה בת ה-19

וזו קפצה משמחה לשמע הבשורה שהנה היא יכולה סוף-סוף להגשים את חלומה ולנסוע. נקבע זמן,

נרכשו כרטיסים, ועל הדרך היא רכשה לה מזוודה חדשה ויוקרתית, וכדי שזו לא תהיה ריקה

שלחה אותה לרכוש ביגוד יקר, בקיצור, פינוק מושלם.

הם נוחתים בשדה התעופה, בעשר בבוקר, הבת לוקחת מונית, והן נוסעות יחד למלון שנקבע מראש.

עד כאן הכל בסדר. במלון אומרת הצעירה לזקנה: "יש לי כאן איזו חברה, אני רק קופצת אליה וחוזרת מיד".

"בטח", אומרת הזקנה, "מקסים". רק מה, מסתבר שהקפיצה של אותה נערה הייתה אחת הקפיצות

שמזכות את מבצען במדליה כזו או אחרת, משום שמרגע הקפיצה עד רגע הנחיתה חזרה במלון עברו תשע שעות.

ליבה של הזקנה יצא מדאגה, היא לא מבינה מה קרה לנערה שנסעה איתה, אולי קרה לה משהו? אירופה? דאע"ש?

מה יכול להיות. כל כך דאגה ופחדה עד ששכחה שהיא רעבה. כך עברו השעות ולפתע היא חוזרת.

"אני מתנצלת, היא פשוט סחבה אותי לראות כמה נופים, לא שמתי לב שהזמן עבר…" לקח לה זמן רב להירגע.

הנערה הבטיחה לה שכזה דבר לא יחזור על עצמו ומחר היא צמודה אליה כל הזמן. הבטיחה, אבל לא הבטיחה לקיים.

 

למחרת היא לוקחת אותה לקבר אחד, מאיצה בה לסיים תפילתה בחיפזון, מחזירה אותה למלון ושוב נעלמת עד הערב.

כך עבר שבוע שלם, שמתוכו, כך מעידה הזקנה, "היא הייתה איתי אולי ארבע שעות, חוץ משעות השינה

שגם בהן לא בדיוק הקפידה להיות".

הזקנה החלה להרים טלפונים להקדים את הטיסה, ואכן, תמורת תשלום הגון הקדימו לה ביום. הן חזרו יחד,

כל הדרך חזרה היא לא החליפה אפילו מילה אחת עם הנערה שניצלה אותה, זנחה אותה, וכל כך פגעה בה.

כשהגיעו לשדה התעופה סירבה הזקנה שהנערה תיסע איתה. היא נתנה לה סכום כסף לחזור ואמרה לה:

"אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותך לעולם".

"כעת תגיד לי הרב הורביץ, האם אני צריכה לסלוח לנערה הזו, ואם כן איך, איך אני מצליחה למצוא כוח לעשות את זה".

לבכות מזה. תסכימו איתי שאין הרבה מה לענות לזעם מוצדק כזה. מה כבר יש לומר? במה ניתן להרגיע?

מספר הרב הורביץ: "יושב בשמים הכניס לפי מילים, ואני עונה לאותה אישה זקנה: ובכן זהו המשל,

כעת את בטח רוצה לדעת מה הנמשל…

"למעשה, מה שאת עברת זהו משל למה שהקב"ה עובר כביכול כל ימות השנה, כאשר יש רבים מבניו המתרחקים ממנו.

"בכל לילה, נערך משפט ובו מבטיחים הברואים לתקן את מעשיהם ולדבוק בבורא ובמצוותיו והוא משיב את נשמתם

בחמלה ורבה אמונתו בהבטחותיהם, והנה יום חדש ושוב הם מאכזבים אותו, ואז מגיע לילה ושוב הם מבטיחים

ועם בוקר שוב מתרחקים, לשעות, לימים ולחודשים.

"ואני אומר לך", אומר הרב הורביץ לאותה אישה זקנה, "שאם תמחלי לאותה נערה חסרת אחריות שכך זנחה אותך,

יהיה זה מליצות יושר לבורא עולם שימחל לכל אלה המתרחקים ממנו כל ימות השנה, וייתן להם שנה טובה

וגמר חתימה טובה. היודעת את כמה זכויות יהיו לך בעד המחילה הזו?"

ואכן כך היה.

ולנו, הסיפור הזה, שכולו מוקלט ומתועד, נותן הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו. אנו מול הבורא. אנו מול הקרובים לנו.

אנו מול הפחות קרובים לנו. אנו מול מעשי חסד, מול מצוקת האחר.

יונה הנביא הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לניסיון התרחקות ואף בריחה מהבורא, ומסתבר, שככל שהאדם מרחיק לכת

הוא מבין שאין ביכולתו לברוח. רק כשיונה נזרק למים הוא צועק, "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי,

בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך", וגם מבטיח: "ואני בקול תודה אזבחה לך

אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".

ככל שאדם מכיר בכך שלא ניתן לברוח, הוא מונע עצמו ממצולות של כאב ויגון.

 

(מתוך מאמר שהתפרסם במגזין במה)

ופתאום הבנתי שאני התמהוני. הם יודעים מה הם עושים, זה אני שלא יודע.

ופתאום הבנתי שאני התמהוני. הם יודעים מה הם עושים, זה אני שלא יודע. החלטתי לשאול אותם…

 

מאת: אוהד אטינגר

שנים ארוכו כבר מטפל הרב אהרן ידלר בסיוע לצעירים שמעוניינים להתחזק ביהדות וזקוקים להכוונה.

אחד מהסיפורים המיוחדים שהוא נתקל בהם הוא על צעיר שגדל בבית מנותק לחלוטין מהיהדות,

וגילה את אור התורה בזכות הברכה על העוגות. וכך מספר לנו הרב ידלר: 

לפני כחודש וחצי התקבלה באתר 'אחינו' שאלה מבחור שביקש קצת הדרכה בנושאי יהדות.

לא מדובר באירוע חריג, שאלות הלכתיות ובקשות הדרכה בנושאים יהודיים מתקבלות באתר בכל

ימות השנה, בקצב הולך ומתגבר. מה שהיה מיוחד בפניה הספציפית הזאת הוא שהפונה,

בחור בן 18 וחצי מירושלים, כבר הפנה ל'אחינו' מספר שאלות בתקופה האחרונה. החלטתי

ליצור קשר עם הבחור, הוא כל כך שמח לדבר איתי, וביקש לדעת עוד ועוד.

"דיברנו, קבענו להיפגש, והיה לי קשה לעמוד בקצב של השאלות שהבחור המטיר עלי. הוא פשוט

היה להוט לדעת, להבין, לשמוע עוד ועוד, להעשיר את הידע שלו. "שאלתי אותו איך הוא הגיע אלינו,

וממתי התחילה ההתעניינות שלו ביהדות. התשובה שקיבלתי הכתה אותי בתדהמה.

"גדלתי בבית שבו לא היה שום קשר לדת", סיפר לי הבחור. "מעולם לא הייתי בבית כנסת,

לא שמרנו שבת ולא יום כיפור. שום דבר… "אבל כשהגיע יום הבר מצוה שלי, אבא שלי לקח אותי

לכותל המערבי, להניח תפילין ולעלות לתורה. "לרגל השמחה הבאנו קצת כיבוד. בקבוקי שתיה

ועוגיות שקנינו במכולת. כמובן שאבא הקפיד שהעוגיות יהיו עם הכשר של הבד"ץ, כי הוא הבין

שכשבאים לכותל ומכבדים יהודים דתיים במשהו לאכול, זה צריך להיות כשר.

"זה לא היה חדש לי. ידעתי שהדתיים מקפידים לאכול כשר, והיה טבעי לחלוטין שבאירוע דתי

מביאים אוכל כשר. "הגענו לכותל, הנחתי תפילין, נתנו לי סידור והבנתי שיש טקסט שאני צריך למלמל.

"מלמלתי. אלא מה? "מה אכפת לי? זה הרי חלק מהטקס. אחרי התפילה, אבא פתח את חבילות העוגיות

וכיבד את הנוכחים לאכול ולשתות. הפעם הופתעתי לחלוטין. בא דתי אחד, עם זקן ופאות,

מאחל לנו 'מזל טוב', לוקח עוגייה, מחזיק ביד ימין, אומר משהו בשפה שאני לא כל כך מבין, ו… אוכל.

חשבתי שהוא תמהוני. אדם מוזר…  ואז מגיע עוד אחד. גם הוא דתי כמובן, ו… לוקח עוגיה,

אומר משהו ואוכל! "שני תמהונים?! "השלישי, הרביעי והחמישי, כולם היו 'תמהוניים'…

הבנתי שאני התמהוני. הם יודעים מה הם עושים, זה אני שלא יודע.

"שאלתי אותם… "הם הסתכלו עלי בהפתעה, ואמרו לי "אנחנו מברכים, אתה לא רואה לבד?"….

"שאלתי אותם מה אתם מברכים? מה זה בכלל מברכים? "הם הסבירו לי שלפני שאוכלים עוגייה,

מברכים את הקדוש ברוך הוא שהעניק להם אותה… וגם לפני שהם שותים קולה, או מים, או קפה…

"זה תפס אותי! "הרעיון הזה שצריך להודות לקב"ה על כל דבר קטן, וששום דבר שאנחנו מקבלים

אינו מובן מאליו, פשוט הקסים אותי. "התחלתי להתעניין, אבל קצת התביישתי לשאול יותר מדי שאלות.

"כשהגענו הביתה, התיישבתי על יד המחשב והתחלתי לבדוק מה זה "מברכים". הגעתי לאתר 'אחינו',

ושם קיבלתי את התשובה לכל השאלות. אפילו את נוסח הברכות היה שם, הדפסתי, שמרתי בצד,

וכל פעם כשאכלתי עוגיה הייתי מברך… "אחרי תקופה התחלתי להתעניין גם בדברים נוספים,

מה זה פסח, למה אסור לאכול חמץ. מה זה ראש השנה, מה קשור שופר? למה צריך לתקוע בו…

אני מחפש וכמעט תמיד אני מגיע למרכז הממוחשב של 'אחינו'…  הבנתי שפה יש לי תשובה לכל שאלה.

"בהמשך גיליתי את הקטגוריה "שאל את הרב". אני שולח שאלה, וכעבור יום או יומיים מקבל תשובה

שכבוד הרב כתב במיוחד בשבילי… "הופה! זו כבר רמה אחרת לגמרי. התחלתי לשלוח שאלות,

קיבלתי תשובות מפורטות וענייניות. כך לאורך שלוש שנים, כל פעם שהיה לי רצון לדעת עוד משהו

על יהדות, הייתי בודק מה יש 'לאחינו' לומר על כך. "אם לא הייתי מוצא תשובה מספקת,

הייתי שולח שאלה לרב, ומקבל תשובה! "לכן, כשאתה התקשרתי אלי אני כל כך שמחתי,

כי באמת אני מרגיש שהגיע הזמן שאתקדם בצעדים גדולים ומשמעותיים יותר…".

 

כיפה ו… ישיבה

הרב ידלר מסיים את המונולוג ששמע מפיו של הבחור הצעיר, ומספר כיצד הגיע הסיפור אל סיומו,

לעת עתה לפחות. "כשאני נפגשתי עם הבחור הזה בפעם הראשונה, הוא חבש 'כיפת אירועים'.

כיפה לבנה שמחזיקים בבית רק כדי לחבוש אותה כשבאים להלוויה חלילה, או כשהולכים לבית הכנסת

לתפילת נעילה… "הוא לא היה חובש כיפה ביום יום, למרות שקיים מצוות רבות. בפועל הוא עשה

את כל הדרך לבד, רק בהתכתבות עם רבני 'אחינו'. "כשאני הגעתי, הוא כבר היה בשל להרבה יותר מזה.

בקושי הספקתי לדבר איתו והוא כבר הביע רצון עז להיכנס לישיבה! בחור שהולך בלי כיפה…

"ראיתי שיש על מה לדבר. הוא באמת באמת מוכן לעשות את הצעד הזה. כמובן ששאלתי אותו

מה דעת ההורים שלו, והוא ענה שאבא שלו לא כל כך מתלהב, אבל הוא לא ימנע ממנו לעשות את מה שלבו חפץ.

"חודש וחצי לאחר מכן הבחור כבר היה רשום בישיבה, בינתיים אנחנו עושים אתו עבודת הכנה אינטנסיבית,

משלימים מושגי יסוד שהוא עדיין לא נחשף אליהם, אבל רמת המחויבות שלו וגם הידע שלו בנושאים רבים,

כבר מעמידים אותו במצב שהוא בשל ללמוד בישיבה לצעירים מתחזקים.

"לסיום", אומר הרב ידלר, "זה מדהים לראות איך בחור התחיל עם משהו קטן כל כך,

ובחסדי שמים הוא התחזק עוד ועוד, והכל באופן עצמאי לחלוטין, בלי שמישהו יעזור לו,

בלי שמישהו ידע על כך בכלל. "הוא פשוט היה צמא לרוחניות, ליהדות, חשקה נפשו בקיום התורה ומצוותיה,

והקדוש ברוך הוא הוביל אותו לכתובת הנכונה, כדי שנוכל לעזור לו לממש את רצונו העז. מי כעמך ישראל!".

הבנתי שאני התמהוני

 

'אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך'

'אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך'

 

הלן נכנסה למצוות מבלי שתדע. חגגו לה יום הולדת שתים עשרה, אבל היא לא ידעה שהיא מתחייבת במצוות.

המצוות הן עניין לדתיים. כעבור חצי שנה הגיעה דודתה לחופשת קיץ. סיפרה לאמה של הלן שהיא מתעניינת

ביהדות. שומעת הרצאות, מתקרבת. נשאלה מדוע, מה זה חסר לה. ענתה שהגאולה קרובה.

מי שעיניו בראשו רואה. לאחר אלפיים שנות גלות מתנקז העם לארצו, מפריח את השממה,

בונה את ההריסות. הכל כחזיון הנביאים. ציטטה בלהט מה ששמעה בהרצאות. ועוד מעט

תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושומרי המצוות ישרדו. המשיח יבוא, ויתגמל אותם. הלן הקטנה

שמעה והתפעמה. עקבה אחר שמירת השבת של הדודה. לא היו שם תפילות וזמירות,

אבל היתה הימנעות ממלאכות. הדודה הראתה לה בסידור את קריאת שמע שעל המיטה,

וכשנסעה השאירה לה את הסידור. בכל שנות התיכון היא שמרה שבת. כהבנתה, בתמימות.

הדודה אמרה שניצולים על ידה ממלחמת גוג ומגוג, שאינה יודעת מה היא. כשהתגייסה,

אמרה לבורא שעוד תחזור מתישהו, אבל בינתיים היא נשארת עם קריאת שמע שעל המיטה.

השתחררה, ופנתה ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן. חשה בודדת, תלושה,

מדוכדכת. לחיים לא היתה משמעות, אבל היא גם ידעה מדוע. היא תמצא את זיווגה, תתחתן,

תקים משפחה ותהיה מאושרת. היתה לה לפחות תקוה.

עבדה בסלקום, בשרות לקוחות. נכנסו אב ובנו לעדכן מכשיר. הסדירה את ענייניו של הבן,

והאב נכנס איתה בשיחה. התרשם, ואמר: הייתי רוצה להכיר לך את גיסי, בחור נחמד.

נרתעה: אני בטוחה בכך, אבל הוא בטח דתי. ובלבה חשבה: ואם כן, אז מה. לכל היותר,

תחזור לשמור שבת. הרי הבטיחה לבורא שלקחה רק פסק זמן. להפתעתה, אמר האב:

דוקא לא. אנחנו חזרנו בתשובה בסמינר "ערכים", הוא בחור חילוני. חשה נקיפת אכזבה,

אבל החליפו מספרי טלפון. כך הכירה את אלעד.

אלעד התמחה בתחום העיצוב והאנימציה ממוחשבת. מה שנקרא פוסט פרודוקשן, טיפול בוידאו

ובנראות שלו לאחר העריכה: כותרות, כיתוביות, אפקטים שמיעתיים וחזותיים. רקעים מוסיקליים

וצבעונים, פעלולים. סחרורים, הקפצות, תזוזות. התחום ריתק אותו והלהיב. עבד בהפקות טלביזיה

בערוצים הגדולים. מקצועיותו התפרסמה, והוזמנו אצלו פרוייקטים עצמאיים שעבד עליהם בשעות הפנאי.

באותה תקופה כבר הכיר את הלן, והכיר לה את עולם התקשורת. התחילה כאשת תוכן בערוץ עשר.

התחתנו, וחלומותיה התגשמו. בעל נפלא, מצליח בעבודתו. ועבודתה מרתקת. מכירה את כל המי ומי,

מראיינת ומככבת, אבל האושר ממנה והלאה. לא יודעת למה. יום אחד עברה בכיכר רבין.

אשה חרדית במבטא אמריקאי פנתה אליה: סלחי לי, את יהודיה? נדהמה. ענתה: ודאי! וההיא:

במה את יהודיה? מה היא רוצה מחייה. ענתה: אני קוראת קריאת שמע בכל ערב! אה.

אז תדעי לך שמחכה לך נשמה מאד גבוהה. נשמה שרוצה אמא צנועה. אמא עם כיסוי ראש.

אמא שומרת שבת, כשרות וטהרה. נשמע מוזר. ואז התבשרה שהיא בהריון, והחלו הסיבוכים.

הרופא הודיע שאין סיכוי שהעובר יוולד חי. לעובדים בטלויזיה קשרים ענפים, פגשה עוד ועוד רופאים.

היתה אצל ארבעה ביום אחד, וכל רופא היה קודר מקודמיו. אין מצב. אל תטפחי אשליות,

תתפכחי ותראי את המצב לאשורו.

מילותיה של האשה מכיכר רבין הלמו בראשה. מחכה לך נשמה מאד גבוהה. איך תוכל להרע לה,

לקטעה באיבה? אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. עבדה והתפללה. הלכה והתפללה.

נטלה ידים בסתר, ברכה ברכת המזון בחשאי. החליפה לביגוד צנוע, וכמה לעג ספגה.

את באמת חושבת שבזכות החצאית יוולד הילד חי? כן, היא באמת חושבת. בליל שבת

הלכה לבית הכנסת. ישבה בעזרת הנשים לבדה, המתפללים התרוננו ב"לכה דודי", והיא שיוועה:

אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך.

הוא ילמד תורה, יקיים מצוות.ייסרה אותה המחשבה שהנה, זכתה לאותה נשמה גבוהה,

אבל במרום חוששים שתמעל בפיקדון ותחנכו לחילוניות, לכן החליטו ליטול ממנה את המתנה.

אמרה לאלעד: אם הילד הזה נולד חי, אני רושמת אותו לתלמוד תורה. אנחנו, כמו שאנחנו.

הילדים האחרים נראה. אבל הוא יהיה ילד של נס, והוא שייך לבורא. לאלעד לא היתה סיבה

שלא להאמין לרופאים. כיבד את רצונה להמשיך בהריון, וראה מחובתו להרגיעה: קודם שיוולד, אחר כך נראה.

לא רק הרופאים, ולא רק אלעד. עורכת התכנית שבה עבדה הכירה את הענין לפרטיו.

תמהה להתעקשותה. להתכחשותה לממצאים החותכים, להתעלמותה מקביעת הרופאים הנחרצת.

נדה לאמונתה ולבטחונה בנס. ועל סמך מה? שאלה. אם העובר הזה יוולד חי אני נותנת לך במה,

ראיון חי בתכנית שלנו. אין בעיה, ענתה הלן. הנה סיבה נוספת לקוות ולייחל, להתפלל ולהעתיר.

שיוועה: אלוקים, תן לי תינוק חי, ואפרסם את הנס. אקדש את שמך בעולם!

הרופאים צדקו, אלא מה. איבחנו מום בלב, והיה גם היה. הלן הובהלה ללידה.

מיהרה לשים כיסוי ראש, כדי שתוכל להתפלל, והתפילות ייענו.התפללה ושיוועה במהלך הלידה,

עד ששמעה את המנגינה העריבה. הזהירו שיוולד כחול, ולא יהיה בו כח לפעות.

והנה שמעה את הבכי הנפלא וקיבלה אותו לידיה, סמוק, וכולם סביב מריעים: מזל טוב!

ואלעד, קורן מאושר, אמר: טוב, הוא נולד, תורידי את 'הדבר הזה' מהראש. והיא אסירת תודה,

אמרה: ומה, וכי זו התודה לבורא על שענה לתפילה?

כמה שמחה שנשארה עם כיסוי הראש, כי התפילות לא תמו. אמנם התינוק חי,

אבל זקוק לניתוח לב פתוח. אמנם קל יותר מהתחזיות הקודרות והמייאשות, ועם זאת חמור דיו.

ניתוח לתינוק שאינו שוקל שלושה קילוגרמים. והלן: תפילות, ורק תפילות. תפילות לפני הניתוח,

במהלכו, ולאחריו. הרופאה הכינה לבאות: אני לא יודעת אם אנחנו עוברים את הלילה.

התינוק מורדם ומונשם והחמצן בדם יורד ויורד. הלן ישבה לידו ואמרה תהלים. כל זמן שאמרה,

היה החמצן תקין. הפסיקה לשעה, בכל זאת יולדת מותשת, והחמצן ירד לתחום הסכנה.

לפנות בוקר חזרה הרופאה: התפילות שלך עזרו, אבל תתכונני להיות כאן חצי שנה

לפני שיתנתק מההנשמה. המשיכה להתפלל, וכעבור שבוע היו בבית. שבוע אחרי כן

נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ונקרא שמו בישראל ינון. הלן הופיעה לראשונה ברבים

בכיסוי ראש מלא ובביגוד צנוע. העורכת קיימה את הבטחתה. העלתה אותה לראיון

וסיפרה את סיפורה. קידשה שם שמים ברבים, והגיעו פניות רבות מאימהות במצוקה

שעמדו בפני אותה בעיה, קיבלו חיזוק ועידוד ממנה.

הלן החליטה שהגיעה העת לקיים את הבטחתה הישנה, ולשוב לשמירת השבת. לפחות את זה

היא חייבת לבורא עולם. אלעד זרם, קנה לה פלטה ומיחם. נשאר למענה בבית בשבתות,

שלא תהיה לבד. היא קראה מזמורי תהלים, והוא צפה במרקע. הלן הציעה שיבוא איתה לסמינר,

אבל הוא ידע מה פשרו, אחותו וגיסו חזרו בתשובה . זה לא בשבילו. אם היא רוצה, בבקשה.

אינו מתנגד. הוא לא. אמרה: בשבת אתה נשאר בבית, למעני, ואני מאד מעריכה. בוא גם לסמינר למעני.

להיות יחד, ותו לא. מצא את התירוץ: אין מה להשוות. להישאר בבית, למה לא. אבל הסמינר עולה כסף,

וזה כסף זרוק. אין מצב שאהיה שם, אני לא טיפוס מתלהב. מה עושים, איך משכנעים? יש רק דרך אחת,

והיא בדוקה ומנוסה. תפילה. מתקרב יום ההילולה של רחל אמנו. תיסע לציון, ותעתיר שם. תשווע, תבכה.

ביררה, יש הסעה מבני ברק. נסעה, ופגשה ברכב נשים נפלאות. בינהן, האשה מכיכר רבין.

כל אחת ומצוקתה, כל אחת וצערה, משאלתה ובקשתה. אמרה להן: עיזרו לי, תתפללו גם אתן בעדי.

שהבורא יתן בלב אלעד ללכת לסמינר, ושישתכנע בו. אנו נוסעים לקניות מזון בבני ברק, אני לבושה כחרדית,

והוא כחילוני. קופאיות קמות מכיסאן כדי לחפש את הכיפה על ראשו, ואינה. שואלות אם אנו אח ואחות.

היו ברכב כמה בוגרות סמינרים. יעצו: קחי אותו לסמינר, והכל יסתדר. קראה: אבל הוא לא רוצה,

טוען שזה עולה כסף! כסף, זו הבעיה?! אחת מהן תרמה את הסכום, בלי שהלן תדע.

כיסתה את כל העלות. נשארו ארבע מאות שקלים, מזה לא עושים עסק. התירוץ הופרך,

ואלעד נכנע. טוב, ייסע. מה לא עושים למען האשה, אבל שלא תכריח אותו להשתתף בהרצאות.

יהיה מעניין, יישאר. יישמע כהטפה, יקום וילך. אין בעיה. נסעו לסמינר בכינר. ליוה אותה להרצאה,

והוקסם. מהידע הנרחב, מהלשון הרהוטה, מזוויות המבט המפתיעות. החליט להישאר להרצאה הבאה.

גם כשהלן קמה להתאוורר, לדוג חברות,לפטפט, ישב אלעד כמסומר לכסא. זה לא שנגלה בפניו

עולם חדש. זה הקנה מבט חדש על העולם הקיים. עולם עם כיוון ומטרה, עם תוכן ומשימות.

הלן היתה מאושרת. התפילה בקבר רחל עזרה. בעלה שמע והתפעל, והוא הצטרף אליה, לדרכה.

אבל מהר נוכחה לדעת ששמיעה והתפעלות, גם הבנה והסכמה, הם דבר אחד. ושינוי אורחות חיים

בפועל זה ענין אחר. כשראתה שאינו שומר שבת, הזדעזעה. פרצה בבכי ממושך. אלעד היה נבוך,

מופתע ונפגע. מה קרה, הרי לא הבטיח דבר! אבל הלן נרגעה, והבינה שלא זו הדרך. עליה להפגין

שמחה ולחזק את הזוגיות. לאושרה ולאושרו ולאושר ילדיהם, היתה זו הדרך הנכונה. היא התחזקה,

והוא התחזק בקצב שלו. בלי לחץ וקדרות. ואז התקרב יום הולדתה של הלן. חשב: במה אוכל להפתיעה,

מה ישמחה? הזמין את כל המשפחה, הורים אחים ואחיות וחברים קרובים. כולם הגיעו לשמוע בביתו

הרצאה של "ערכים". חשש מהתגובות, והתבדה. ההתפעלות היתה גורפת, והודיעו שמחכים להרצאה הבאה.

קבעו לעוד חודש, ובלחץ הקהל הקדימו לשלושה שבועות. בסופו של דבר נקבעה הרצאה אחת לשבועיים,

ונוצרה קבוצה מתרחבת והולכת המונה למעלה משבעים משתתפים. רכשו עשרות כסאות פלסטיק,

והיו הרצאות בהן לא נותר מקום למרצה והוא נדחק לפינה, פשוטו כמשמעו. אלעד הביא להרצאות

אנשי תקשורת שמאלנים, מתעבי דת, שהשתכנעו לבוא ולשמוע את הצד השני, וגילו עולם עשיר

גדוש תכנים. הוא היה לשגריר היהדות ולנושא דברה, והתובנות שקיבל בהרצאות עזרו לו רבות.

רבים מהמשתתפים המשיכו לסמינרים של "ערכים", ואחרים הגיעו לאחר הסמינר כדי להמשיך ולשמוע,

להוסיף ידע ולהרחיב אופקים. והיו שהתקרבו מהשיעורים עצמם, ושינו אורחות חיים.

אלעד פתח סטודיו מצליח ועובד עם החברות הגדולות במשק: אל על, קוקה קולה, רשות הטבע והגנים, ועוד.

גם עבודות פרטיות זרמו מגופים דתיים, כ'נהורא'. גם מהמגזר הכללי פונים, ביודעם שיקבלו תוצר

שלא יפגע בציבור הדתי ולא יקומם אותו. יוצרים אחרים נכשלים בכך מבלי משים, מחוסר מודעות ורגישות.

עברו מתל אביב לרמת גן, התחברו לקהילת 'נהורא'. אלעד התחיל לפקוד שיעורי תורה,

וינון הביא עימו את דפי הקשר מהגן ולימד את ההורים מאורעות הפרשה. נרשם לתלמוד תורה,

ובכל שבת לומד איתו אלעד. הלן יושבת מהצד, שומעת ומתרגשת, דומעת ולוחשת: ריבונו של עולם,

הבטחתי וקיימתי. נתת לנו את הילד, ואנחנו מקשרים אותו אליך. תודה שינון בריא,

ותודה שאחיו נולדו בריאים. גם הם שלך, וגם אנחנו.

הילד

(מתוך עלון ערכים-השיבנו 40 )

 

"זה לא משהו טבעי, זה דבר שמיימי, רוחני. כשאתה לומד תורה, זה משפיע עליך במקומות העמוקים ביותר"

"זה לא משהו טבעי, זה דבר שמיימי, רוחני. כשאתה לומד תורה, זה משפיע עליך במקומות העמוקים ביותר"

 

יעקב א. לוסטיגמן

צעירים רבים מתעניינים ביהדות ורוצים להתקרב לתורה, קצת להתקרב למסורת אבותינו,

ולהתחבר לפחות באופן חלקי לשורשים העמוקים של עם ישראל. תראה אותם חובשים כיפה,

לפעמים שמים ציצית, רבים מניחים תפילין כל יום, אחרים מקבלים על עצמם להקפיד יותר

בנושא של הפרדה בין בשר וחלב, ובכלל על כשרות המאכלים שהם מכניסים לפיהם,

ויש שמתחזקים בנושא של צניעות וקדושת העיניים.

"כל אלו אהובים ורצויים, גיבורים אמתיים שמקריבים מעצמם ומהרצון שלהם מתוך אהבה

לעם ישראל ולאלוקי ישראל" מסביר הרב אהרן ידלר, מרבני 'אחינו'.

"אבל הדרך הנכונה להתקרב ליהדות זה על ידי לימוד התורה", הוא מוסיף. "זכיתי ללוות אינספור מתחזקים,

בעיקר בני נוער, ראיתי אותם עולים ומתעלים, כובשים פסגות ומגיעים להישגים מדהימים.

"אנחנו רואים את זה בכל פעם מחדש, מי שלומד תורה, מי שמשקיע את הראש בלימוד תורה,

הוא זה שמצליח ומתקדם. זאת הדרך הנכונה והדרך היעילה ביותר להתקרב ליהדות.

"זה לא משהו טבעי", מסביר הרב ידלר, "זה דבר שמיימי, רוחני. כשאתה לומד תורה, זה עושה לך משהו,

זה משנה אותך. זה משפיע עליך במקומות העמוקים ביותר.

"בלי שתרגיש בכלל, לימוד התורה עושה לך ניקוי רוחני כללי, כמו שטיפת מנוע. אתה הולך ומתנקה,

כל האבק שצברת בעבר הולך ונמוג, ואתה נשאר כמו חדש, עם נשמה נקייה ומצוחצחת.

"עכשיו, כשאתה נקי, יש טעם אחר לשמירת שבת, להנחת תפילין, ללבישת הציצית. כשמגיעה שבת,

אתה מרגיש אותה באוויר, אתה מתרומם איתה ביחד. זה עולם אחר.

"מי שגילה לנו את הסוד הזה היה הגאון הרב שטיינמן זכר צדיק לברכה. הוא תמיד היה אומר לנו,

"תורה תורה תורה, לא משנה מי הבחור, לא משנה אם הוא שומר שבת או מניח תפילין,

אם יש לו כיפה ואם הוא צם ביום כיפור. קודם כל תתחילו ללמוד איתו תורה. זה הבסיס של הבסיס".

"ואכן, הנהלת 'אחינו' משקיעה הרבה בכיוון. יש לנו פרויקט מיוחד שיזמה ההנהלה, במסגרתו

אנחנו מכשירים אברכים תלמידי חכמים, ללימוד עם צעירים מתחזקים. אנחנו מלמדים אותך

איך ללמד את הצעירים, איך להטעים אותם מהצוף המתוק של התורה, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

אותם צעירים שרק לפני רגע מצאו את עיקר ההנאה שלהם בצפייה במשחקי כדורגל של הקבוצה

שהם אוהדים, פתאום מוצאים משהו הרבה יותר מסעיר, הרבה יותר מעניין, עם הרבה יותר אקשן – לימוד תורה!!!".

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

 

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו, לפני כמה חודשים.

זה היה זמן קצר אחרי השבר הקשה במשפחה, עם פטירת האב, שרגא. משה דיבר עם אימו

על ענייני המשפחה והעסקים. "ואז" משחזר משה, "אני מספר לאמא שהתחלתי להניח תפילין לזכרו של אבא".

מעברו השני של קו הטלפון השתררה שתיקה. משה חש כי אמו נשנקת ואינה יכולה לדבר.

כשהתאוששה מעט ביקשה לברר עוד ועוד פרטים, בקול רועד מבכי. הבן לא הבין מדוע אמו נסערת כל כך

ואז היא שיתפה אותו בסיפור שטלטל אותו.

 

חשבתי שעשיתי את שלי

משה, תושב תל-אביב בן 52, משמש סמנכ"ל של חברת בניה. הוא נולד בבית מסורתי,

למד בבית ספר דתי ובהמשך בישיבת 'נחלים'. ואולם בשלב מסויים הרגיש קושי להמשיך בשמירת מצוות ועזב הכל.

"בשבעה של אבא", מספר משה, "מובן שכיבדתי. התפללתי, אמרתי קדיש, הנחתי תפילין,

ומיד לאחר שבעת ימי האבל, אמרתי לעצמי שזהו, עשיתי את שלי. ואז באו לבקר אותי שניים מחברי הטובים,

רמי שמואלי והאדריכל ארז חייט. הם אמרו לי: "משה, הנח תפלין לזכר אבא. כבד אותו, לפחות שנה,

עשר דקות בכל בוקר". משה קיבל עליו.

 

הסוד של אמא

ובחזרה לשיחת הטלפון עם אמו. "אני מתאר לה איך החברים שלי שכנעו אותי להניח תפילין,

ועד כמה אני מתמיד בכך". הוא מוסיף לספר. "ואז אמא מספרת לי שאבא, שעבר את אימי השואה,

היה בעברו אדם לא דתי. אחרי לידתי, בנו-בכורו, התרגש מאד מהמשכיות החיים אחרי השואה,

והחליט להתחזק בשמירת מצוות, ותחילה קיבל עליו להניח תפלין.

"אמא מוסיפה לספר איך אבא לא ויתר אפילו על יום אחד של הנחת התפילין. גם כשחלה באלצהיימר,

בחודשים האחרונים לחייו, ביקש שיניחו עימו תפלין. ואני אומר לעצמי:

אתה בן חמישים ושתיים ומעולם לא שמעת על כך! חשתי צמרמורת בכל הגוף מהמחשבה

על סגירת המעגל המדהימה: אבא, ניצול השואה, החל להניח תפילין בעקבות לידתי, ועכשיו אחרי פטירתו,

אני ממשיך את המסורת, ו'מחזיר' לו בדיוק באותה מצוה לעילוי נשמתו".

 

אבא שומר

משה מקפיד בדבקות על הנחת התפילין. "לפני הקפה של הבוקר, לפני שאני מוריד את הכלב למטה,

הדבר הראשון שאני עושה – מניח תפילין ומתפלל", הוא אומר. "זה נותן לי הרגשה שאני עושה דבר משמעותי

בעבור אבא. בכל בוקר, אחרי הנחת התפילין והתפילה, אני מביט בשמים, בעצים, בטבע,

ומדבר דקה עם בורא העולם. ואני יכול לומר לכם, שאחרי כמה שנים לא פשוטות בעסקים,

פתאום דברים התחילו להתקדם בדרך פלאית".

עכשיו הוא כבר מעביר את המסר הלאה. "אני מספר למכריי איך הדקות הספרות של הנחת התפילין

מטעינות את מצברי הנפש. לי אישית הנחת התפילין גורמת לחוש שאבא שומר עלי מלמעלה ומלווה אותי בכל צעד בחיים".

 

(מתוך שיחת השבוע אדר תשפ"א "חיים יהודים' מאת מנחם כהן)

 

 

מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב?

מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב? חן

אוהד אטינגר

 

חן דנינו נראה כיום כתלמיד ישיבה לכל דבר, אבל בעבר הוא היה נראה קצת אחרת.

"גדלתי בבית דתי", הוא מספר, "גם אני הייתי דתי, אבל ברמת דתיות נמוכה מאוד.

שמרנו שבת, אבל בצורה יבשה, אכלנו רק כשר, אבל לא הקפדנו על רמת כשרות גבוהה.

חבשתי כיפה, אבל זה לא הפריע לי לבלות במועדונים או ללכת לבריכה מעורבת.

היום קוראים לזה 'דתי לייט'.

"בגיל ההתבגרות הרגשתי סתירה פנימית. אם אתה מאמין בתורה ובמצוות, אז למה לקיים אותם ככה,

בצורה מינימלית בלבד, ואם אתה לא מאמין חלילה, אז למה לקיים בכלל?

"התחלתי לחפש את עצמי, ובתוך זמן קצר כבר הייתי בתחילתו של תהליך התחזקות רציני מאוד.

אני קורא לעצמי 'חוזר בתשובה', למרות שאף פעם לא הייתי חילוני, וזה בגלל שכל צורת החשיבה

וההתנהגות שלי השתנתה מאוד".

אנחנו מבקשים מחן שייתן לנו מענה על שאלה אחת, שמציקה לרבים מבני הנוער המהססים לצעוד

את צעדיהם הראשונים בעולם התשובה:

  • * תגיד, חן, לא היה לך קשה לוותר על הנאות העולם הלא חרדי? אתה פתאום תלמיד ישיבה,

    לא יכול ללכת למועדונים, אתה כבר לא יושב עם החבר'ה בשכונה על נרגילה ואקסלים עד אור הבוקר,

    אי אפשר ללכת לים בחוף מעורב, ואפילו לכדורגל אתה לא הולך. זה לא קשה? איך הצלחת להתנתק

    מכל העולם הקודם שלך, מכל מה שהיה חשוב לך ונתן לך סיפוק והנאה?

"אז זהו, שזה לא התנתקות! אני לא מוריד יום אחד את המסך על כל העבר ומתחיל לחיות כמו אדם אחר.

אף אחד לא אמר לי "חן, אל תלך למועדונים, זה אסור". או "אל תצפה במונדיאל כי זה יש פרסומות לא צנועות".

"אני התחלתי ללמוד תורה, התקדמתי בלימודי הגמרא, הרגשתי צורך להעמיק, לפתח את הידע התורני שלי,

להתקדם עוד צעד בעבודת ה',. התחלתי להרגיש את הטעם של תפילה מעומק הלב,

את הטעם של התגברות על ניסיון. אתה יודע איזה כיף זה אחרי שהיה לך ניסיון והתגברת עליו? זה סיפוק עצום.

"ככל שהפכתי ליותר דתי, כך העולם החילוני פחות עניין אותי. לא כי אסור וכי זה לא ראוי, אלא כי זה לא מעניין.

"חברים חילונים שואלים אותי את השאלה הזאת, מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב?

אני אומר להם תגידו אתם: ראיתם פעם אדם בן 70 מגיע למועדון ושותה אלכוהול בשעה 12 בלילה? לא.

למה? כי הוא עבר את הגיל, זה כבר לא כיף לו, זה לא מעניין אותו, הוא התבגר…

"אז אותו דבר, המועדון כבר לא קורץ אלי, לא מעניין אותי. אני לא אומר שאני לא אוהב לקפוץ ולרקוד לפעמים,

ואפילו לשתות קצת אלכוהול, אבל יש חתונות של חברים, יש מסיבת חנוכה ומסיבת פורים

ומסיבת ראש חודש ומסיבת סיום מסכת. לא חסרות הזדמנויות לשמוח ולחגוג גם בישיבה.

אבל כל שבוע ללכת לרקוד כמה שעות כאילו זאת היתה חובה קדושה? לא! זה כבר לא מעניין אותי היום.

עברתי את השלב הזה בחיים…".

  • * אבל ללמוד בישיבה זה לא רק לא ללכת למועדון, זה לא רק לוותר על כדורגל,

    זה גם להתחייב לישיבה 24 שעות ביממה… לא?

"כן ולא. אני רואה לפעמים תלמידים חדשים שבאים לישיבה בה אני לומד, ישיבת 'באר יצחק' לבעלי תשובה.

יש להם פחד בעיניים, הם מרגישים שהם כאילו נכנסים לכלא מרצון, בגלל שהם מאמינים שזאת הדרך הנכונה.

"אני מאוד מעריך את מסירות הנפש שלהם ואת הנכונות שלהם להקריב את הכל למען התורה

ולמען הקדוש ברוך הוא, אבל אני תמיד אומר להם, חבר'ה, תורידו לחץ! זה לא כזה מפחיד

כמו שזה נשמע. בישיבה לא חייבים ללמוד מהבוקר עד הלילה. הלימוד עצמו הוא לא כזה כבד,

יושבים יחד עם חבר טוב, מול ספר פתוח, לומדים מסבירים, מתווכחים, מסכמים, נהנים! זה כיף!

לשחק שש בש זה נחמד, נכון? ללמוד תורה זה גם נחמד, קצת להפעיל את הראש, וליהנות.

ואני לא מדבר על הטעם המיוחד שיש בתורה שזה כבר תוספת, אני מדבר על החלק הטכני הבסיסי,

מה כבר ביקשו ממך? שב תלמד קצת יחד עם חבר, אף אחד לא יצעק עליך שלא הספקת מספיק

ושאתה לא מבין כלום…

ואם אתה לא מבין, יש רב שישמח להסביר לך הכל, בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם, עד שתבין…".

  • * ובכל זאת, כשאתה נהיה אדם דתי, בוודאי חרדי, אתה חייב לוותר על כל מיני דברים והנאות

    שכן מושכים אותך והיית רוצה לעשות אותם, אבל אתה לא יכול כי אתה חרדי עכשיו. לא כך?

"נכון. ברור שלהיות חרדי זה אומר לוותר על כל מיני דברים, אני לא אומר שלא.

אבל הוויתור הוא לא כזה קשה כשאתה עושה אותו בגישה הנכונה וברוח המתאימה.

"קח בחור הולל, יוצא עם כל העולם, מבלה בכל העולם, שותה עם כל העולם ועושה כל מה שבא לו.

יום אחד הוא מוצא את הבחורה הכי מקסימה בעולם, מתאהב ומחליט להתחתן איתה.

מחר הוא ימשיך לבלות כמו לפני החתונה? ברור שלא. אז הוא מסכן? לא! הוא מאושר,

הוא מצא את האשה שלו, הוא שמח איתה וטוב לו איתה, ולמענה הוא מוותר קצת על דברים אחרים.

"מי שמוצא את התורה הקדושה מתאהב בה, מי שמוצא את הקב"ה, שמח לעשות את רצונו,

מי שמוצא את הפנימיות שלו עצמו, מבין שכדי לטפח את האישיות שלך עדיף לך וכדאי לך

לוותר על כל מיני הנאות מדומות ואפילו הנאות אמתיות, כי האישיות שלך תהיה טובה יותר,

ובטווח הארוך אתה תהיה מאושר יותר".

 

 

 

 

אחי אתה דוס או לא?? יש'ך כיפה על הראש, איך תבוא בשבת לים…

"מה נסגר יא אח??? אתה דוס או לא דוס? יש'ך כיפה על הראש, אתה לא יכול לבוא בשבת לים…

אוהד אטינגר

 

את גיא פגשתי במקרה ממש, כשנסעתי מירושלים לתל אביב, ועצרתי לו בטרמפיאדה

שביציאה מירושלים. אתם יודעים מה אומרים על 'מקרה', אלו אותיות רק מ-ה', כלומר

הכל מאת ה' יתברך. בכל אופן, הוא התברר כבחור מרתק מאוד, ואני כריתי אוזן והקשבתי

לכל הסיפורים ששמעתי ממנו באותה נסיעה. אבל שכחתי לשאול אותו איך קוראים לו,

אז לכן אני מספר לכם את הסיפור כאילו קרה עם בחור בשם גיא, רק קחו בחשבון שזה

שם בדוי, שהמצאתי ממוחי הקודח, ואני לא באמת יודע איך קוראים לבחור המקסים הזה.

"מאז שהייתי ילד קטן", מספר לי גיא, "היה לי קשר חזק עם הים. גרנו בראשון, מרחק של

כמה דקות הליכה מחוף הים המוסדר ומהמוכרז. כל יום היית הולך לים אחרי בית הספר,

בקיץ הייתי נכנס וחותר להנאתי, ובחורף רק ישבתי עם החבר'ה על החוף והסתכלנו על הגלים.

"כשגדלתי, למדתי גם לגלוש, קניתי ציוד מתאים כולל בגדים תרמיים שאפשרו לי לגלוש גם

בחורף, כשהרוחות מנשבות בעוז והגלים מתרוממים לגבהים אדירים…". אני מסתכל על

גיא ורואה בחור שומר מצוות. הוא לא נראה הכי חרדי בעולם, אבל רואים  עליו שהוא אדם

דתי, ואפילו דתי חזק. הוא חובש כיפה גדולה, ציציותיו הלבנות בולטות מאוד, ויש לו זקן

ופיאות שאי אפשר לפספס גם ממרחק של חצי קילומטר.

*

בקיצור, הוא נראה מאוד מאוד בטוח בעצמו ובדרכו החדשה, ומאוד מאוד מרוצה מהמקום

שבו הוא נמצא. יש לו כזה חיוך של אחד שטוב לו, הוא נמצא במקום הנכון מבחינתו…

"כמו שאתה בטח מתאר לעצמך", הוא מספר לי, "היום המרכזי שלי בשבוע היה יום השבת.

כבר לא הייתי ילד, לא היה לי זמן לבוא כל יום אחר הצהרים לחוף הים, אני עשיתי צבא,

התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ואת הים הייתי משאיר לסופי השבוע. "כשהתקרבה השבת,

הנחיריים שלי היו מתרחבות בהנאה, כשהזיכרון של אותו ניחוח נפלא של הים הכה באפי.

"ביום שישי הייתי עושה כמה שעות אחה"צ בים, אחר כך חוזר הביתה לארוחת שישי עם

ההורים, סרט עם חברים ולילה טוב. בבוקר הייתי קם מוקדם, ויוצא אל הים עם שחר יחד

עם כמה חברים. שם היינו מתנפלים על הגלים, אם היו רוחות חזקות היינו גולשים, ואם

לא היינו חותרים להנאתנו.

 

החזרה בתשובה

 

"ואז קרה מה שקרה, אני לא רוצה להיכנס לכל הסיפור, אבל בתכל'ס הרגשתי שאני חייב

לעשות שינוי של ממש בחיים שלי. הרגשתי שאני סתם נע ונד בלי מטרה אמיתית,

והתחלתי להתעניין יותר ביהדות, עד שאחרי תקופה מצאתי את עצמי בעיצומו של

תהליך חזרה בתשובה. "בתחילה לא שמתי לב", מספר גיא. "רק קצת התחזקות,

מה רע? למה לא להתפלל קצת מדי פעם? חסרים אנשים שמתפללים והם בכלל

לא יהודים? מה זה קשור לתשובה? אחר כך התחלתי לברך על האוכל, ואפילו

שמתי ציצית. "בשלב מסוים הבנתי שאני בעצם אדם חצי דתי, אז הוצאתי כיפה

מהארון וחבשתי. זה לא היה קשה לי ולא הייתי צריך להתלבט בכלל.

"בתכל'ס מה זה עסקו של מישהו בעולם אם אני נועל נעלי ספורט או נעליים

אלגנטיות? למה זה צריך לעניין מישהו אם החולצה שלי כחולה או ירוקה?

אז מה אכפת לך שאני חובש כיפה.

"הכיפה התנוססה לתפארה על ראשי, והחברים שלי שיודעים שאני בנאדם חזק

ויודע מה אני רוצה מעצמי, אפילו לא מצמצו. רק אמרו לי "וואללה אחי, יפה לך כיפה…".

"זה היה ביום שלישי בבוקר, הגיע רביעי, עבר גם חמישי ובשישי אחר הצהרים אני

יוצא עם החבר'ה לשעתיים של גלישה בים, והם מדברים על זה שמחר צפויות לנשב

רוחות חזקות וזה אחלה יום לגלישה, ומעולה שזה ב בסופ"ש ככה הם יוכלו להנות מזה…

"אני משתתף בשיחה וזורם עם העניין, אבל אז אחד החברים שלי, רועי, תוקע בי זוג

עיניים ואומר לי: "מה נסגר יא אח??? אתה דוס או לא דוס? יש'ך כיפה על הראש,

אתה לא יכול לבוא בשבת לים… אל תגיד לי שהכיפה זה סתם קישוט?…".

גיא שואף מלוא ריאותיו אוויר, ואני רואה מזווית העין שהוא ממש חי את הרגעים

הללו פעם נוספת… "השמיים נפלו עלי!", הוא מתאר, "מה??? אני לא יכול ללכת

לים??? על מה אתה מדבר??? אני גר פה ליד, אני לא צריך לנסוע ברכב כדי להגיע

לים. זה ברגל שתהיה לי בריא!!!". "אבל רועי לא מוותר", תשמע, אח שלי שלומי חזר

בתשובה והוא לא הולך לים, גם לא ברגל. אין דבר כזה, דתיים לא שוחים בים בשבת

ולא גולשים. זה אסור, אני אומר לך, תשאל כל רב שאתה רוצה…".

 

מותר ללכת לים בשבת?

 

"חזרתי הביתה בריצה, צלצלתי לרב של בית הכנסת ואמרתי לו, כבוד הרב, תגיד מותר

ללכת לים בשבת? "הרב השיב לי, שלא. אסור ללכת לים בשבת, חוץ מהאיסור לנסוע

ברכב יש גם איסור לשחות בים, ובוודאי לגלוש עם גלשן שזה גם איסור של העברת חפץ

מחוץ לרשות היחיד, שזה אסור…

"סגרתי את הטלפון והרגשתי חסר ישע. בלי ששמתי לב הרמתי את היד, לקחתי את הכיפה

והורדתי אותה מהראש שלי… "מילא להיות דתי זה סבבה, ללכת עם כיפה זה נחמד,

לשמור שבת לא לנסוע ברכב זה עוד נסבל, אני מוכן לשלם מחיר על האמונה שלי.

"אבל לא ללכת לים??? זה כבר יותר מדי!!! אין מצב בעולם שאני מוותר על הים…".

"לא הלכתי לבית הכנסת להתפלל, ובארוחת שישי לא היה לי מצב רוח כמו בדרך כלל.

הייתי עצוב כזה, כל הרוח יצאה לי מהמפרשים…

"למחרת בבוקר קמתי, לקחתי את הגלשן, והלכתי לים. אף אחד לא יעצור אותי מלגלוש

ביום שבת שבו יש רוח מדהימה כל כך… "בדרך פגשתי את רועי ואת אביתר, שני חברים

שתמיד גולשים יחד איתי, והם ראו שהורדתי את הכיפה. רועי הסתכל עלי ואמר לי:

"לא חשבתי לרגע שלא תבוא. אין אותך אי אפשר לנתק מהים, אפילו אלוקים בכבודו

ובעצמו לא יכול לעשות זאת!

בום!!!

"הרגשתי שכל הגוף שלי מתכווץ…", מתאר גיא ומכווץ את גופו בתוך המכונית שלי,

כדי להדגים לי את עוצמת המכה שספג… "הקדוש ברוך הוא לא יכול להפריד אותי מהים?

איזה שטויות! הרי הוא יכול ברגע אחד להוציא לי את כל החשק ללכת לים, הוא יכול

לגרום לי לפגיעה פיזית חלילה וחלילה שתמנע ממני את היכולת ללכת לים, הוא יכול

לגרום לי להסתבך עם החוק וללכת לכלא לכמה שנים בלי יכולת להגיע לים.

"חסרו לו דרכים להפריד אותי מהים??? ברור שלא!!! אני הרי מאמין בו, בקדוש

ברוך הוא. אני מבין שהוא מנהל את העולם והוא מחליט מה יהיה ואיך זה יקרה…

"אלא מה? קשה לי לוותר על הים. אז קשה! אז מה? אני בעצם משתמש ברגליים

שהקדוש ברוך הוא נתן לי ברוב טובו וחסדו כדי ללכת לים בניגוד לרצונו!! עם הידיים

שלי אני סוחב את הגלשן, למרות שברור לי שהוא זה שנתן לי את הידיים האלו, והוא

לא רוצה שאסחב את הגלשן לים בשבת…

"עצרתי, עמדתי על מקומי כמה שניות, ולאחר מכן הסתובבתי לצד השני וחזרתי הביתה…

"הלו… לא לאיפה אתה הולך??? צעד רועי אחרי, "בוא הנה, מה קרה לך? שוב התהפכת???

"עצרתי, רק כדי להודות לו על כך שהאיר את עיניי:

"תודה לך רועי, תודה שעזרת לי להתגבר על הניסיון הזה, ולחזור חזרה הביתה.

אני ממהר אחי, יש לי תפילת שחרית להספיק בבית הכנסת, ואני צריך עוד להחליף

את הבגדים כדי שאוכל להגיע לבית הכנסת בבגדי שבת מכובדים, כראוי וכיאה

ליהודי שמאמין שהשבת היא מקור הברכה, ושהיא יום קדוש שקיבלנו במתנה

מאת בורא כל עולמים, באהבתו אותנו ובחמלתו עלינו". כבר הגעתי למחלף לטרון,

יא היה צריך לרדת כי הוא רצה להמשיך בכביש 3 ואני המשכתי לכיוון ת"א.

הוא פתח את הדלת, ורגע לפני שיצא מהרכב אמר לי: "רק שתדע, שעד היום

אני חולה על הים ובחופשות אני מבלה שעות רבות בים, אבל שבת היא מחוץ

לתחום. כי שבת זה יום של קדושה ומנוחה, ותאמין לי שהשבת שלי היום הרבה

יותר נעימה ומהנה מאותן שבתות שבהן הייתי מבלה בים מהבוקר ועד הלילה…

 

"היום", הוא מסכם, "אפילו אם יבוא רב גדול ויגיד לי שמותר לי ללכת לים בשבת,

אני לא אלך. זה כבר לא חסר לי. אני הרבה יותר נהנה לשבת בשולחן עם המשפחה

ולאכול את סעודת השבת בנחת, ולאחר מכן לנוח קצת וללכת לבית הכנסת ללמוד

תורה ולקרוא בתהילים… זה הרבה הרבה יותר כיף, וזה שווה יותר מכל בילוי אחר…".

 

כשהשימפנזה החליטה לחקות את בני האדם

כשהשימפנזה החליטה לחקות את בני האדם שימפנזה

אוהד אטינגר

 

"היו היתה פעם חבורת כלבים. הם היו מסתובבים ממקום למקום, נוברים באשפה ואוכלים,

ולעתים מוצאים טרף שמצא את דרכו אל קיבתם. כך כל חייהם היו מלקקים את כפות ידיהם,

הולכים על 4 ומחפשים אוכל ושתיה". את הסיפור הזה מספר הרב שלומי, מקבוצת 'חברים

מקשיבים', ודברים אלו התפרסמו באתר 'כיפה'.

הרב שלומי כתב את הסיפור הזה כתשובה לנערה שפנתה אליו וסיפרה שהיא החלה צעדים

ראשונים של חזרה בתשובה, אבל החברים שלה לא מקבלים את זה ברוח טובה, ומתייחסים

אלי כאל מי שקצת השתבשה דעתה.

נחזור לסיפורו של הרב שלומי…

"ביום מן הימים נקלעו כמה גורי שימפנזים קטנטנים, והצטרפו לחבורת הכלבים. בגלל גילם

הצעיר הם היו דומים ממש לגורי הכלבים, מלבד זאת שהיה חסר להם זנב. "כך גדלו השימפנזים

החביבים, רצו על 4 עם הכלבלבים, ויחד עמם חפשו אוכל וטרפו בפיהם. יום אחד כשהגיעו

לקרבת ישוב, ראה שימפנזון אחד את בני האדם הולכים על שתי רגליים. "דחף מוזר גרם לו

לחקות את האדם והחל גם הוא לנסות – להפתעתו לא היה גבול. הוא צעד על שתי רגלים

בלבד מבלי ליפול, דבר שפינה לו שתי רגלים לעיסוקים אחרים, ויותר מכך – דבר שהגביה

את קומתו ואושרו טיפס עד השמים. "הוא ניסה עוד ועוד יתרונות שצומחים מתגליתו החדשה,

החל לטפס על עצים, החל לקפוץ ועוד ועוד. כשחזר אל אחיו השימפנזים וחבריו הכלבלבים,

כולו אושר חשב שיצטרפו אליו, אבל אז נחרד. "כולם התרחקו ממנו כמו מאחד שחלה בטרוף,

הסתכלו עליו במבט מזלזל ולפעמים אף קראו לעברו קריאות גנאי כמו "ארך רגלים" ו"אף בעננים".

"השימפנזון החל להתלבט אם כל התגליות כדאיות כגון לאכול בעזרת הידיים ולא לתקוע את האף

בטרף, להלך בקומה זקופה ולנסות לגלות דברים מלבד המרדף הבלתי פוסק אחרי האוכל, או

שמא לחזור לאחיו ולהיות "כמו כולם"…

אז רגע, כאן נעצור ונחשוב, על הנמשל…

 

רגע…  לא שהחברים שלך הם כלב או שימפנזה חס וחלילה, כמו שאת אינך שימפנזה…

זה רק משל כמובן!!! וכדרך המשלים הוא מעט חריף. "אבל הרעיון הוא שהנה את זכית

והתרוממת, את זכית להכיר ולדעת מהו היעוד של האדם בעולם, מי בורא העולם וכיצד

אפשר להתקשר אליו" "לצערנו, חברייך עדיין לא זכו – זו כמובן לא סיבה לחזור בך, אלא

להתחזק ביתר שאת בדרכך, ולהתפלל על החברים שיצטרפו גם הם לדרך האמת".

 

 

הבן לא הבין. כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?

 

הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים ומכסה

שטח של אלפים מטרים מרבעים. כל חגב שוקל שני גרם ומסגל לכרסם גרם אחד

ביום, כך שלהקה אחת מסגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום. הבה נתאר לעצמנו,

אם כן, מה ארע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כסו את כל שטחיה במשך

שבעה ימים. מכל הצמחיה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפלו ירק אחד,

וכך ראו המצרים את יד ה'.

גם בזמננו ארעו נסים באמצעות הארבה.

סמוך לקרית גת שוכן מושב הנקרא "קוממיות" על שם הפסוק: "ואולך אתכם

קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב "יסודות", הוקם בעצת

ה"חזון איש" זצ"ל, אשר בקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה.

במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמטה כפשוטה בלא לעבד את האדמה,

כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).

מענין לצין, כי בכל שנה ששית היה צומח במושב קוממיות היבול המשבח ביותר בכל

האזור כלו. חקלאי המושב היו זורעים חטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפית

המושב מהקמח המופק מחטים אלו משבח מאד וערב לחך כאגוזים וכשקדים. מרן

ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג להגיע בכל שנה למושב

קוממיות כדי לאפות שם את מצותיו. בשנת תשי"ט חלה שנת השמטה. כל החקלאים

תושבי שאר ישובי האזור, עבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב

קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה הששית, ולאחר מכן שמרו על השמטה כהלכתה,

ולא עשו בשדותיהם כל פעלה אסורה. ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום,

שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור וכלה את תבואת השדות. בארח פלא, נעצר

נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו

חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירקים ומלבלבים. בקבוץ הסמוך התגורר דור,

שהיה רגיל לקחת את דברי הדאר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים

בקש הדור מבנו בן השתים עשרה שיבוא לסיע  לו בחלקת הדאר. השנים נסעו

במכונית שכסתה כלה בשכבה עבה של חגבים. והנה  בדרך נס, כשהמכונית

נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו  מאליהם, כביכול

התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמטה!"… הנער שראה

את המחזה המפלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"

"הם דתיים!" תרץ האב, "יש להם כל מיני סגלות!"

הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי

מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרא על היהדות ולהתענין בה, אך הדור חשש

כי בנו עלול להתקרב למסרת ישראל, ולא הרשה לו להכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.

כעבור מספר שנים, התגיס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו

את הסיעתא דשמיא המיחדת המלוה את המציתים לדבר ה'.

הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות,

הציג את עצמו כבן הקבוץ השכן ובקש להתארח בביתו בשבת. במהלך השבת הסביר

הרב מנדלסון לקבוצניק הצעיר את ענין השמטה ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם

של שומרי השביעית. במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא

הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!" בסופו של דבר הבחור התחזק,

ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקבוץ ושבו בתשובה שלמה.

אמונה תמימה ושכרה

 

הרב מבריסק זצ"ל היה אומר כי מצוה לספר ולפרסם את הנסים שה'

פועל בעבור שומרי השמטה. להלן מעשה נוסף:

באחת השנים שלאחר השמטה כל זרעי החטה של בני מושב קוממיות התליעו

ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא

ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרע

את החטים השבורות והמתלעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.

"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעז, "מי שאמר לשמן וידלק,

הוא יאמר לחמץ וידלק!" המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה,

שלעגו לבני מושב  קוממיות אשר זרעו חטים מתלעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר,

אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתם לבבם בה' וצפו לישועתו.

בתחלת החרף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים,

התיבשו והלכו לאבדון. לעמת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמטה,

החלו לזרע את שדותיהם בשלב מאחר יותר. וכך ארע שבשעה שאדמות כל המושבים

הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חטים משבחות.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך)

אני נוסע למאפייה ביבנה, ופתאום מולי מגיעה אישה לבושה בבגדים בלואים

פתאום נזכרתי שאשתי ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת ארבעים, לבושה בבגדים בלואים. – יהודה בארקן.

 

 

1. בכל הדיווחים העצובים על פטירתו של יהודה בארקן ז"ל הופיע, בגרסה כזו

או אחרת, התיאור הבא: "השחקן והבמאי שאין ישראלי שלא גדל על סרטיו".

זה לא מדויק. יש ישראלים רבים שלא גדלו על סרטיו. אני, למשל. אני לא מכיר

אף סרט שלו. בעצם, חוץ מאת "לופו בניו־יורק" שהוקרן לנו לפני כשלושים שנה

על מסך גדול בבית הספר לכבוד ראש חודש אדר. את הסרט התמים והמקסים

הזה ראיתי ואף הראיתי לאחרונה לילדי. אבל את כל הסרטים המדוברים כל כך,

ואת המתיחות, לא ראיתי. אני מקווה שזה לא פוגם בישראליות שלי.

השבוע מצאתי את עצמי נשאב לצפיית בינג' ממושכת בקטעים ישנים של בארקן.

לא משנות השבעים והשמונים, אלא דווקא מהשנים האחרונות. תמיד חשבתי שאני

מכיר אותו ואת מורשתו התרבותית, אבל אז שמעתי את שורות המספידים בלוויה

והבנתי שבארקן היה הרבה יותר מאיש מלא קסם אישי, הומור נפלא ושמחת חיים

(שזה המון). בארקן היה ממש רודף צדקה וחסד. ואני לא מתכוון שהוא נתן הוראת

קבע לאיזה מוסד, או התנדב מדי פעם להנחות אירוע למען עמותה כזאת או אחרת

(שזה המון). אני מתכוון שהוא רדף, ממש חיפש, במאמץ, להחיות רוח שפלים ולהחיות

לב נדכאים. וכמו בסיפורי צדיקים מהעיירה, לא נחה דעתו עד שלא מצא מישהו כזה.

יהודל'ה פזרן קדוש.

 

2. בריאיון שנתן לערוץ הידברות לפני שמונה שנים, נשאל בארקן על ידי המראיין,

דודו כהן, מה הדבר שהוא הכי התחבר אליו בעולם התורה והמצוות.

זאת שאלה מעניינת לדתיים מלידה, ומעניינת עוד יותר למי שלא נולד כזה. מכל

התרי"ג, מה הכי מרגש אותך, מה הכי מחייה אותך? מה הייתם עונים? אני הייתי

מדבר על השבת. המצווה ששומרת על השפיות שלנו, על המשפחתיות שלנו, שנותנת

לנו כוחות לכל השבוע, שנותנת לנו כיוון לכל השבוע. מישהו אחר יאמר תפילה, היכולת

לדבר עם בורא עולם שלוש פעמים ביום, ואחר יגיד לימוד תורה או אמונה. כל אחד

והחיבור האישי שלו לחיי התורה. ומה בארקן ענה? הוא הניף את ידיו לשמיים ואמר

בהתלהבות אדירה, בלי לחשוב אפילו שנייה: "חסד. חסד! חסד! חססססד! יוהו!".

הוא אמר את זה, הוא שאג את זה, במין אושר. נהרה על פניו. לא כמו מישהו שמדבר

על מצווה או הלכה שחובה עלינו לקיים, אלא כמו ילד שקיבל סוכריה. שקיבל חנות

ממתקים שלמה. "אם אתה שואל אותי", הוא המשיך, "תגיד, יהודה, מבין שלושת

האבות, מי האב שאתה הכי מתחבר אליו? אברהם אבינו. אברהם אבינו! איש החסד".

 

3. השבוע התקשורת עסקה כל כך הרבה בשחקן האהוב, וכל כך מעט בתהליך התשובה

שלו. איך זה התחיל? מה לשחקן המתיחות הפרוע ולשמירת מצוות? מי היו הרבנים שלו?

איפה למד? איזה סוג דתי הוא היה?

האמת שלשאלה האחרונה אין לי תשובה. קשה לקטלג את בארקן. אבל אחרי צפייה

ממושכת בהרצאות ובראיונות שלו, אפשר להתרשם כמה החזרה בתשובה ("כניסה

לעולמה של תורה", כלשונו) פשוט עשתה לו טוב בחיים. "לא הרגשתי שאני צריך לכפר

על משהו", הוא אמר רק לפני כמה שבועות בריאיון לתוכנית "פגישה" בכאן 11, הריאיון

האחרון בחייו, "אבל הרגשתי שחסר לי כיוון. שאני קם בבוקר וחסרים לי עוגנים. היום

אתה קם בבוקר ויש לך עוגנים. יש לך עוגן שחרית, יש לך עוגן מנחה, יש לך עוגן ערבית.

החיים לא מטרללים אותך".

הוא נולד בליל הסדר של שנת תש"ה. קראו לו יהודה יחזקאל ברקוביץ'. הוריו היו

שמואל ואסתר, זוג עולים מפולין וצ'כיה שבקושי ידעו עברית. "אתה מדבר עם התלמיד

הכי עצלן בכיתה", סיפר על ילדותו בנתניה, "אני הייתי בורח מהשיעורים, הייתה

לי השכלה ים־תיכונית, הייתי כל הזמן בים… ופתאום בשנים האחרונות אתה מגלה

את עולם התורה, ואני אומר לך, ארבע פעמים בשבוע אני לומד, כל פעם אצל רב אחר,

ואני משוכנע שהורי זיכרונם לברכה, שלא זכו לראות אותי במצב הזה, צובטים את עצמם

שם למעלה. כל פעם שאני נכנס לשיעור, אבא שלי אומר לאמא שלי: ראית? זה הוא?

לא, לא. זה לא ייתכן, זה מישהו אחר…"

 

איפה בארקן למד?

 

איפה לא. אצל הרב אליהו סלומון בבית הכנסת במושב הדתי־לאומי בית גמליאל שם גר,

אצל הרב מנחם פלדמן והרב שגיא הר־שפר בבית חב"ד בנס ציונה, אצל הרב צבי שוורץ

הליטאי מ"לב לאחים" ברחובות, וגם בבית המדרש המאולתר שפתח במשרד ההפקות שלו

ברחוב אהרונוביץ' בתל אביב. "אתה מגיע לדרגה מסוימת שאתה אומר: אוקיי הייתי, ראיתי,

עשיתי", הוא סיפר פעם. "אני כבר טעמתי מהכול, אבל נשארתי בלי טעם. עד שיום אחד

טעמתי טעמה של תורה, וכאן פתאום הגיע הרעיון הזה של לבוא ללמוד ולדבוק בנושא

של תורה. וזה תענוג, סוג של ויטאליות, שמחת חיים, כשאני פתאום עולה על איזשהו וורט

או שאני מפצח סוגיה קטנה, זה סוג של שמחה שלא הכרתי לפני כן". ובהזדמנות אחרת אמר:

"אם מישהו בא היום ואומר לי: שמע, יהודה, יש מסיבה במקום כזה וכזה, ואחר בא ואומר לי,

בדיוק באותה שעה יש שיעור תורה עם הרב הזה והזה – אין בכלל שאלה שאני מגיע לשיעור תורה!".

 

4. אבל, כאמור, העמוד המרכזי שעליו עמד עולמו של בארקן היה החסד.

הוא סיפר שוב ושוב איך מעשי הצדקה שלו הצילו אותו בימים הכי קשים בחייו,

כשהיה מסובך עם חובות של מיליונים לשוק האפור בעקבות כישלון של סרט שהפיק.

באותו יום שבו התייאש לגמרי מחייו, הוא קיבל שיחת טלפון ממעריץ שהניח שהוא

עשיר ובעל אמצעים ויוכל לעזור לו. בארקן כמעט סגר את הטלפון, אבל אז גילה בכיסו

200 שקלים והחליט לתת אותם לאותו איש, ומאז הבין שלא משנה באיזה מצב אתה,

תמיד יש מישהו שאתה יכול לעזור לו. צדקה תציל מאובדנות. ההבנה הזאת נתנה לו

כוחות, ובעיקר נתנה לו מוטיבציה לעזור. אפילו אובססיה לעזור.

ובחזרה ללוויה. אחד המספידים, הרב יחזקאל שיינפלד, סיפר שנהג לדבר איתו בכל

יום שישי בטלפון על פרשת השבוע, ולפעמים תוך כדי שיחה היה בארקן מתנצל ואומר:

"סליחה, כבוד הרב, יש פה איזה מישהו נזקק, חכה כמה דקות אני אחזור אליך, אני צריך

לתת לו את הסל לשבת". ואז אחרי כמה דקות הוא היה מצלצל שוב ואומר: "זהו. נתתי את

הסל. עכשיו אני מוכן לשבת". מההספד לא כל כך הבנתי על איזה סל מדובר. אבל אתמול,

תוך כדי נסיעה, כששמעתי עוד הרצאה של בארקן השלמתי את התמונה:

"במסגרת החלום הקטן שיש לכל אחד ואחד מאיתנו לבוא ולהיות, מה שנקרא, קשורים

ליום שבו נזכה כולנו לראות בביאת המשיח, ולראות את בית המקדש, ולעשות את שלושת

הרגלים, גם לי יש החלום הזה",

סיפר בערב ההוא, לפני יותר מעשר שנים. "ויום אחד אני פותח את ספר תהילים בפרק נ"ד

ואני מבין שבעצם כבר היום אני יכול לעבוד בבית המקדש. דוד המלך פונה אל בורא עולם

ואומר 'בנדבה אזבחה לך'. בכל פעם שאנחנו נותנים נדבה לעני, כאילו העלינו זבח לבורא

עולם. ומאז, ברוך השם, כבר למעלה משנה, בכל יום בדרך לבית הכנסת בנס ציונה יש

איזה שלוש נקודות ששמה תמיד עומדים כמה אנשים נזקקים, אני בא ונותן.

בנדבה אזבחה לך. ולפני כמה שבועות החלטתי שביום שישי אני עושה אפ גרייד לזבח, ביום

שישי אני עושה זבח תודה מיוחד, אני בא למכולת ומכין ערכת שבת. למי שאין כסף לעשות

קידוש, אני קונה לו שתי חלות, בקבוק יין, נרות, קונסרבים (שימורים), מכין לו את ערכת

הקידוש שלו. שמח וטוב לב אני יוצא מהמכולת, עובר דרך אותם מקומות שכל בוקר אני

עובר – ואין אף אחד. אני מסיים את התפילה ועושה שוב סיבוב באותם מקומות, אולי זה

מוקדם להם ביום שישי. אין אף אחד. אז אני אומר, טוב, אני אסע לרחובות אולי שם אמצא

מישהו. אם לא בנס ציונה אז ברחובות. ואני מגיע לרחובות וגם שם, אין אף אחד".

 

5. וכאן בארקן מתאר בכאב את המצוקה הגדולה שלו. איך הוא נוסע מעיר לעיר בשפלה ולא מוצא למי לתת.

"אני מסתכל כלפי מעלה לבורא עולם ואומר לו: ריבונו של עולם, זו ערכת שישי, ערכת

שבת, אין מה לעשות עם זה ביום ראשון, ואין לי אף אחד. , פתאום נזכרתי שאשתי

ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אמרתי, קודם כול נקנה את הרוגאלך.

שלום בית. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת

ארבעים בערך, לבושה בבגדים בלואים מסכנות נודפת ממנה, והיא מסתכלת עלי וככה

חוששת להתקרב ובסוף תופסת אומץ ואומרת לי: 'יהודה בארקן?'. אני אומר כן, שלום.

'אני יכולה לבקש ממך משהו?'. כן, בבקשה. היא אומרת לי: 'תן לי חתימה'. אמרתי:

אין בעיה. לקחתי חתיכת נייר. איך קוראים לך? 'שלומית'. כתבתי לה

'לשלומית שבת שלום! בברכה, יהודה ברקן'.

"אני נותן לה את הפתק, היא מצמידה ללוח לבה, אבל אני מרגיש שיש כאן עוד משהו.

אני מנסה לדובב אותה ואומר לה: שלומית, אז שתהיה לנו שבת שלום. איפה את

עושה את השבת? והיא אומרת לי: 'אני לא עושה'. למה את לא עושה? היא אומרת:

'כי אין לי איך. אני גרה לבד ואין לי אף אחד'. אמרתי לה רגע. הלכתי לרכב וחזרתי

בשמחה עם הערכה. הנה, את עושה! יש לך את הנרות, יש לך את הבקבוק, יש לך

את היין, את הקונסרבים, קחי עוד שלושים שקל שיהיה לך לקנות כל מיני דברים

משלימים. אה, ויש לי גם קלטת שהוצאתי על סיפור חיי. תרשי לי להעניק לך את

הקלטת הזאת שי קטן ממני. אז היא לוקחת את הקלטת ואומרת לי: 'תודה רבה, אבל

אני לא אוכל לשמוע את זה'. אמרתי לה: למה? כי אין לך טייפ? היא אומרת: 'לא, כי

אין לי חשמל. לא שילמתי את החשבון אז אין לי חשמל'. וואו. אמרתי לה: תראי, היום

יום שישי, אין מה לעשות, אבל אני מקווה שהנרות שנתתי לך יספיקו להאיר לך את

הבית בליל שבת. בואי נקבע ביום ראשון כאן בעשר, תביאי לי את החשבונות".

בארקן מספר שביום ראשון, כשהגיע לאותה נקודה מול המאפייה ביבנה, היא כבר

חיכתה לו עם חשבונות החשמל בידה. "אתה מסתכל בחשבונות ולא מאמין. כמה

זמן הבחורה הזאת יושבת בחושך? שמונה חודשים! יש שם חוב שהצטבר ל־1,600

שקל. אני טס לחברת החשמל ברחובות, ניגש לפקיד הראשי, ואומר לו: שמע חביבי,

זה הסיפור, יש כאן מקרה קשה. 1,600 שקל וניתקו אותה לפני שמונה חודשים.

אני לוקח על עצמי חצי. בואו תראו מה אתם יכולים לעשות. הפקיד אומר לי: הבנתי,

אישה באמת מסכנה, אבל יש לנו עשרות כאלה. אם נוותר לה נוותר לכולם. לא הספקתי

לענות לו והפקידים שמאחוריו שמעו את השיחה, וממש תוך שלוש־ארבע דקות, זה

נתן חמישים, זה נתן שמונים, זה נתן מאה, תיק תיק תק, אספו שמונה מאות שקל,

הדליקו לה את האור".

 

6. ובארקן סיים את ההרצאה ההיא כך:

"לסיום המפגש הנפלא בינינו, אני רוצה לצטט משהו שקראתי ברמח"ל. בספרו 'מסילת

ישרים' הוא כותב במבוא דבר נפלא:

'החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע

להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם

גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה'. לא באתי לחדש לכם שום דבר,

באתי רק להזכיר לכם, אומר הרמח"ל. גם אני. ערב טוב. תודה רבה".

 

לתגובות: [email protected]

 

'מתוך 'בשבע

 

הוא אמר לי, אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח?

הוא אמר לי, אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את המוח? הרב אורי זוהר

 

הרב אורי זוהר, בעברו שחקן, אמן ויוצר בטלוויזיה הישראלית – החליט

בסוף שנות ה-70 לנטוש את הכל. הוא עבר לגור בשכונת מטרדסדורף

החרדית בירושלים, גידל את עשרת ילדיו לתורה, ומיעט מאוד בהענקת

ראיונות לכלי התקשורת.

"אני בעל תשובה, אשתי קוראת לנו 'ניצולי שואה'", אמר בשיחה שהעניק

לתלמידי ישיבת 'ברכת חיים'. "באתי מעולם שלא היה חסר לי מאומה מבחינה

חומרית, היינו אנשי 'בוהמה', אנשים ציפו מאתנו שנשבור את כל המוסכמות,

לא הייתה לנו שום מסגרת שחייבה אותנו, והיום – אתם רואים אותי", אומר הרב

אורי זוהר, שמדהים את שומעיו בלבושו החרדי ובשליטתו העמוקה בהשקפת

עולמו הברורה.

"אין לי לא אוטו ולא וֶסְפַּה ולא אופניים ואין לי כלום. אבל יש לי הכול!", המשיך

ואמר לבני הנוער ב'ברכת חיים'. "אין מאושר ממני. להיות מאושר זה לדעת

שעכשיו פה הקב"ה נמצא. שעיניו פקוחות על כל אדם ואדם והשגחתו בכל רגע.

זה מצב תמידי של להיות עם הבורא עולם".

"עשיתי תשובה כי לא הסכמתי להיות 'פרייאר'. בורא-עולם שלח לי את הרבי שלי,

הרב זילברמן, הוא הסביר לי מה-זה-יהודי", אמר הרב זוהר ב'ברכת חיים', כשעיניו

נוצצות מדמעות געגוע לרבו המובהק, הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, אבי שיטת זילברמן.

 

איך החלה הדרך?

 

הרב אורי זוהר, שתמיד היה 'איש רוח' ומחפש אתגרים אינטלקטואליים,

נעתר לבקשת הרב אריה יצחק לבוא לירושלים 'להתווכח' עם 'רב חרדי'.

ה'סיכום' היה שאם הרב משכנע שיש בורא לעולם אז 'אורי זוהר' – האיש

והמותג – חוזר בתשובה. לאורי זוהר לא היה ספק מי ינצח בוויכוח התיאולוגי.

"אני זוכר שיצאתי מהבית של הרב זילברמן בשערי-חסד. אני, הוא אמר לי,

אני האדם הכי מאושר בעולם. הסתכלתי עליו ואמרתי, מה הוא מבלבל את

המוח? אני גרתי אז בוילה ביפו, מול הים, כל היום הסתובבתי בחוף שרתון,

והוא יושב פה בחדר ישן בבית מקולף, ואם לא היו לו ספרים מהרצפה עד

התקרה אני חושב שהתקרה הייתה קורסת… והוא אומר שהוא מאושר?

על מה הוא מדבר? ואני מחכה כבר לרגע שאני אצא מהחדר הזה… די.

שנחזור כבר לים. לחופש", הוא משחזר את תחושותיו בתום ה'וויכוח האינטלקטואלי'.

"אבל הוא הוכיח לי את האמת. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אורי, לא יעזור לך

שום דבר בעולם, זו האמת! וזה היה הרגע הכי קשה שלי בעולם! כי אחרי

שהבנתי שזו האמת, ויש גן-עדן ויש גיהינום, ויש שכר ועונש, ויש עולם הבא,

ופה זה הפרוזדור, אז מה אני עושה? מה עושים? מה יהיה? שאני אשים

כיפה על הראש? אין מצב. הסתכלתי בראי ואמרתי: אני לא שם את הדבר

הזה גם אם יש מיליון גיהינומים… תפילה? מה פתאום. שבת? איך אפשר.

 

תחילת הדרך

 

"ישבתי ואמרתי: 'אני לא מסוגל. שום דבר'. אבל ידעתי שיש בורא לעולם,

אז אמרתי לו: 'תראה, אני לא מכיר אותך, ככה ממש דיברתי אתו, אבל מה

אני אעשה והוכיחו לי שאתה 'יש', שאתה קיים, שהתורה אמת, ויש לי אחריות

על אשתי ועל הילדים שלי, ואני מבין שזה אמת, אבל אתה רוצה ממני משהו

שאני לא מסוגל… תעזור לי'.

"נו, ומה קרה? הקב"ה הוליך אותי. הוא שלח לי מחשבה: קשה לך, אז תמצא

משהו קל, שאתה מסוגל, אבל אותו תקבל בצורה מוחלטת… חיפשתי מה אני

יכול לעשות. את המצווה הכי קלה בתורה. "מצאתי מצווה קלה: להדליק שני

נרות לפני שבת… פעם אחת בשבוע, שני נרות שבת, עם ברכה… 20 שניות

בשבוע. וזהו. אבל לכל החיים. יהיה מה שיהיה זו קבלה מוחלטת.

"וזו הייתה ההתחלה. צריך להשתדל להראות לקדוש ברוך הוא שאנו רציניים.

אחרי זה כבר לבשתי ציצית, כמובן בלי שכולם רואים, ואפילו התחלתי להתפלל.

אני זוכר שבאתי לרב זילברמן ואמרתי לו שיגלה לי מה המינימום של תפילה.

הקו האדום. רק כדי לא להיות בגיהינום. לא אכפת היה לי להיות בגן-עדן אפילו

בשורה האחרונה, אפילו להרגיש בגב את החום של הגיהינום… מינימום של תפילה…

תפילין, שמע ישראל ושמונה עשרה…".

 

מה היה קורה אם לא…?

 

בראיון שהעניק בעבר ל'ynet', נשאל על ידי המראיין: "אתה חושב לפעמים

מה היה קורה לך אם לא היית חוזר בתשובה?", בתשובה, השיב הרב אורי

זוהר: "זה היה נגמר רע מאוד. איפה הייתי חולם על קשר כזה עם ילדים כמו

שיש לי היום? איפה הייתי חולם על התקדמות עצמית, אמיתית? יכול להיות

שהייתי מתקדם בסרטים, יכול להיות שהייתי עושה עוד קולנוע, אבל ודאי שחיי

משפחה לא היו לנו. איפה הילדים היו זרוקים היום אני לא יודע".

בשיחה גלוית הלב בישיבת 'ברכת חיים', פנה הרב לתלמידים, ואמר: "באתי

מעולם שהיה בו הכל. היום אין לי לא אוטו, לא וספה  ואפילו לא אופניים – ואני

מאושר. אני מעיד עלי שמים וארץ שזה אמת", קורא הרב מדם ליבו. "אם יגידו

לי אל תתפלל שחרית, אתם יודעים מה? לא שחרית, ערבית! שזה 'רשות', אם

יגידו לא להתפלל פעם אחת 'מעריב' ואקבל בתמורה לא 500 מיליון דולר אלא

כל הון שבעולם, זה אפילו לא ניסיון בשבילי… מה אעשה עם כל ההון שבעולם?

אוכל ארבע ארוחות ביום? אשן על שתי ספות? אבל להפסיד 'מעריב' אחד זה חור

בעולם הבא שאי אפשר לסתום לעולם!", הוא אומר בלהט. "אני עבדתי עם השכל

שלי. השלטתי אותו עליי, כמו שאומר הרמב"ם שהשכל הוא אמצעי לדביקות בהשם.

יש לי 'דיבור' עם הקדוש-ברוך הוא'…".

"אגלה לכם סוד גדול. רק לכם אני מגלה את זה. אם מדברים עם הקדוש-ברוך-הוא,

הוא עונה! אם יש לך עיניים לראות ואוזניים להקשיב, אתה רואה ושומע איך הקב"ה

מוביל אותך. לא לאן שאתה רוצה אלא לאן שטוב לך. אין אבא שאוהב את בנו יותר

משהקב"ה אוהב אותנו, כל אחד ואחד מאתנו".

 

געגועים לעבר?

 

"אין לך טלויזיה כאן בבית", אמר כתב ynet שנדהם למראה ביתו של הרב זוהר,

וחייך לשמע התשובה: "התקלקלה הטלוויזיה לפני 25 שנה והמתקן לא הגיע.

איך אני אראה?". הכתב הוסיף ושאל את דעתו של זוהר אודות טלוויזיה, וקיבל

תשובה חד משמעית: "זו צרה גדולה. אני עוסק הרבה בנוער ובילדים. יש לי קשר

עם הרבה הורים שהתקשרו דרך ערוצי הקודש, הערוצים הדתיים. אנחנו פתחנו

בתי ספר לחילונים שמחפשים אלטרנטיבה למה שקורה. תרבות הטלוויזיה הורסת

כל חלקה טובה, גורמת לילדים לחיות חיים של דמיון גמור. חולמים על עושר, על

קריירות, לא מצליחים להשיג את זה. מגיעים לאלימות. מתוסכלים. השם ירחם.

היום אני יודע מה שקורה בנוער הזה. לא מפרסמים בעיתונים אפילו חלק קטן:

הסמים, ההתאבדויות".

"הבילויים של פעם לא חסרים לך?", המשיך המראיין לשאול את זוהר, וקיבל את

התשובה הבאה: "עלינו כיתה. עלינו כיתות. לך חסר גן ילדים?"… הראיון הסתיים

בשאלה: "יכול להיות שיום אחד תבוא ותגיד, סיימתי את הפרק הזה, אני חוזר לחיים

החילוניים?", והרב אורי זוהר השיב בלהט: "לא יכול להיות דבר כזה. שמרצוני אני?

בחיים לא. בחיים לא אעזוב את התורה. בחיים לא".

 

נעמה גרין הידברות

 

מבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, כך וכך אני נכשל, תעזור לי לעשות תשובה.

מבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, כך וכך אני נכשל, תעזור לי לעשות תשובה.

 

השבוע התחלנו את שבועות השובבי"ם .(בששת השבועות שקוראים בתורה בספר

שמות:שובבי"ם- ראשי תיבות של: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים)

האר"י ז"ל אמר שעכשיו, ששת השבועות הללו, הם זמן של תשובה… ואפשר

לפעול בהם הרבה מאוד.  יש כאלו שנוהגים לעשות צומות בשני וחמישי. יש

גם עניין להגיד יותר תהילים, גם אלו שרגילים להגיד תהילים מידי ,בשבועות

הללו נוהגים להגיד יותר תהילים.

 

כי תהילים זה פותח את כל שערי התשובה. כתוב בליקוטי מוהר"ן שמי שרוצה

לעשות תשובה שיהיה רגיל באמירת תהילים. כי תהילים גם מעורר את האדם

לתשובה, וגם מביא אותו לשער ששייך לו. כי כל אחד יש לו שער שייך לו ,

והתהילים פותח לאדם את כל השערים. לכן בימים הללו נוהגים להגיד יותר תהילים.

וכמובן שצריכים להתרכז יותר בעניין של תשובה, לעשות תשובה, כל אחד עד

איפה שידו מגעת. מסופר בזוהר על רבי אלעזר שהיה יושב לפני אבא שלו רבי

שמעון. היו שם גם רבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי חזקיה .

רבי אלעזר שאל את רבי שמעון על העניין של התשובה, ורבי שמעון ענה לו –

'ראינו שהקב"ה רוצה בתשובת הרשעים.' באמת אנחנו אומרים את זה בכל יום

בתפילה, 'הרוצה בתשובה.'  וזה דבר מאוד חשוב, וזה המפתח.

אתה רוצה לחזור בתשובה? אתה יודע, בורא עולם, אבא שבשמיים רוצה שאני

יעשה תשובה! זה הדבר הראשון, 'הרוצה בתשובה.'

 

ופה ראיתי בליקוטי הלכות שרבי נתן כותב, שהצדיקים כל העניין שלהם זה איך

להכניס דעת ורצון בכל אחד ואחד, שכל אחד ואחד יזכה לעשות תשובה.

ואומר רבי נתן שעל ידי שהצדיקים מכניסים באדם את הדעת, על ידי זה הם

מגרשים מהאדם את הרוח שטות. כי בוודאי הוא מלאכה גדולה ואומנות נפלא

מאוד מאוד להאיר הדעת באנשים שנכשלו בעוונות. כי לקרב אנשים ולחזק אנשים

שכבר לומדים ומתפללים ועוסקים בעבודת ה', זה גם דבר נפלא מאוד, אבל אפילו

אנשים שנכשלו בעוונות, ובפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו רחמנא לצלן, במזידים

גמורים! והצדיק, הוא רחמן כזה, שאפילו לאותם שנפלו כל כך הוא מאיר בטובו

וברחמיו את הדעת. והוא מלמד אותם שה' איתם!

 

כי למה אדם לא חוזר בתשובה?

כי הוא חושב שהנה, הוא עשה עבירות, וגמרנו, ה' שונא אותו, ה' לא אוהב אותו,

זהו זה. הוא חושב שהכל סגור לו והוא לא יכול לעשות תשובה. ועיקר מה שהצדיק

מלמד את האדם זו הדעת הזו, שה 'איתך! וה' אוהב אותך! ועל ידי שהוא באמת

מצליח להכניס באדם את הדעת הזו בזה הוא מגרש ממנו את הרוח שטות! בזה

שהצדיק מכניס באדם את הדעת – ה' אוהב אותך! ה' רוצה בתשובה שלך! ה'

רוצה אותך! ה' איתך! אל תחשוב שאתה כבר רחוק מה', לא! ה' איתך! כי אפילו

אם האדם הוא כמו שהוא ,תכף שמודיעים לו כי גם שם איפה שהוא נמצא, נמצא

ה' יתברך איתו, כמו שכתוב 'השוכן איתם בתוך טומאתם', שה' שוכן עם עם

ישראל בתוך טומאתם, אפילו במקומות הטמאים ביותר.

 

והעובדה שה' אוהב אותך! הרי כל החיות שלך זה ממנו. וזו העובדה!

שאפילו שעשית דברים נגדו, ואפילו את העוונות הכי גדולים והכי חמורים,

ה' יתברך ממשיך ומחיה אותך, נותן לך, אז תדע שה' איתך!

ואז כשהצדיק מצליח להכניס באדם את הדעת הזו, תכף בורחת הרוח שטות.

וה' בעצמו יורד למצריים, למקומות הכי נמוכים, 'אני ולא מלאך', וה' מכניע את

כל הרשעות, ואדם שרוצה ומתפלל הוא יזכה בוודאי! והידיעות האלו, אלו הידיעות

שנותנות לאדם את הכח לעשות תשובה. לא משנה איפה אתה נמצא, לא משנה

איפה את נמצאת, ומה עבר עליך, תתחיל מעכשיו! תזכור! אבא שבשמיים אוהב

אותך, אבא שבשמיים אוהב אותך! רוצה את התשובה שלך! רוצה שתדבר איתו,

שתדברי איתו! ובפרט עכשיו בזמנים הללו, שאלו שבועות של תשובה, זמנים

שיותר מסוגלים! ודאי שה' הוא שומע תפילה, וכמו שאנחנו אומרים 'כי אתה שומע

תפילת כל פה'. וזו הנקודה שה' חנן אותי להבין ולהסביר לאנשים –

יש לך יצר הרע? נכון. אבל יש לך גם יצר טוב! והיצר הטוב זו התפילה האישית, ההתבודדות.

כל פעם באים אלי בחורים, שבורים, מספרים לי שהם נכשלים במה שנכשלים.

ומה לעשות? זאת המציאות שיש לך יצר הרע ולכן אתה נכשל. אבל יש לך גם

יצר הטוב, תתחיל להשתמש בו! מה שכתוב 'בראתי יצר הרע באתי לו תורה

תבלין', התורה היא ודאי כח חזק ועצום מאוד, והיא עיקר גדול מאוד בכל

המלחמה נגד היצר הרע. ובכל אופן, גם לתלמידי חכמים שעוסקים רוב ככל

היום בתורה, ישנם נקודות שהם לא מצליחים להתגבר עליהן והם לא מוצאים

עצה מה לעשות ואיך להתקדם בדבר הזה המסוים שהם עדיין נכשלים בו. ולכן

היצר הטוב שהוא שייך לכולם, זה היצר הטוב של התפילה האישית וההתבודדות,

וזה היצר הטוב העיקרי שעל ידו מנצחים את היצר הרע ומתקדמים בחיים.

 

והיצר הטוב יבוא לידי ביטוי, כשאתה פשוט תקבע לעצמך זמן ,כל יום תבוא לדבר

עם אבא שבשמיים: "רבונו של עולם ,יש לי כזה יצר הרע, וכתוב בגמרא הקדושה,

שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, תוציא ממני את היצר הרע הזה ,תן לי את הכח

להתגבר עליו, תן לי לדעת שזה הכל שטויות ,ואחרי מעשה אני סתם מצטער, תן לי

את הכח שיעבור עליי יום נקי ." וכל אדם לפי העניין שלו.

ועל ידי העצה הפשוטה הזו, השיחה עם הבורא יתברך שמו ,אדם יגלה שיש לו גם יצר טוב

ועל ידי שהוא יתמיד בשיחה הזו מידי יום, ויבקש בהתמדה על נקודה מסוימת

שהוא נכשל בה, ולא יבהל מכל מה שעובר עליו ,רק ימשיך ויבקש ויבקש עד שה' יושיע

אותו, הוא יראה את עצמו איך שהוא משתנה והופך מרע לטוב, ורק יעלה מעלה מעלה.

כי אפילו אדם שנכשל, וזה דבר שכל אחד צריך לדעת ,שאפילו אם הוא מתפלל על

נקודה מסוימת להפסיק להכשל בה, זו לא עבודה של יום יומיים, צריכים עקשנות גדול ,

והתמדה גדולה בתפילה יומיומית בהתבודדות .

 

 

את הרצון! כי ברוחניות אדם צריך להתפלל ולהתפלל עד שה' יתן לו!

 

אנחנו מדברים עכשיו על תשובה, וצריכים לדעת שהתשובה זו תפילה.

כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל השם. ה 'לא מבקש מאיתנו, רק

שנדבר! איך עושים תשובה? מדברים! מספרים לבורא יתברך שמו, מה

שעובר עליך, ואת היצר הרע שיש לך, את ההתמכרות שיש לך, את הקושי

שיש לך ,ומבקשים מבורא עולם 'תרחם עליי, תעזור לי, הנה כך וכך אני נכשל,

תעזור לי לעשות תשובה על זה, ולא לחזור על זה עוד פעם.

אז הרבה אנשים אומרים לי 'מה אני אגיד לקב"ה שאני עושה תשובה, הרי אני

יודע שאני אחזור על זה עוד פעם '– אז מה ,בגלל זה אתה לא צריך לעשות

תשובה? אתה צריך לעשות תשובה, ובאותו זמן שאתה עושה תשובה ומדבר

עם ה' תגיד:

"רבונו של עולם, יש לי יצר הרע, אם אני יעמוד עוד פעם בנסיון עוד פעם אני

אכשל! לכן אני מתחנן בפניך תתן לי כבר את הכח להתגבר, תוציא ממני את

הרוח שטות הזו, תמצא לי פתרון אמיתי, איך אני לא אחזור על זה יותר לעולם!"

על זה גופא תדבר עם השם! ויהי רצון שכל אחד יזכה לעשות תשובה שלמה אמן

כן יהי רצון. וה' חנן אותי, לעשות סיכום של נקודות שאדם צריך לדעת אותם, ועל

ידי שאדם ישנן את הנקודות הללו וידע אותם תמיד, וככה הוא לא יתן ליצר הרע

לעבוד עליו.

 

ואלו הנקודות שאדם צריך לדעת אותם, לפי הסדר, אחד אחד:

 

דבר ראשון-

 

אדם צריך לדעת שהמהות והרצון האמיתי שלו הוא רק טוב!

זו המהות שלך, של הנשמה שלך הקדושה! ובאמת הרצון שלך האמיתי,

הוא רק להיות טוב! ואתה צריך לדעת שהרע הוא לא שייך לך! כל הרע זה

אך ורק היצר הרע שלך, ולא אתה! אתה נשמה קדושה, וכל כולך רוצה רק

את הטוב. ולכן אתה צריך להתבונן, ולחפש את הטוב שלך, ולהאמין בטוב

שלך, כי זה אתה! אתה נשמה! וכולך רק טוב!

 

דבר שני-

 

היצר הרע לא רוצה את העבירה, רק את העצבות שתהיה בה אחרי העבירה.

כי היצר הרע רוצה לשכנע את הבנאדם שהמהות שלו זה רע ולהפיל אותו בעצבות.

כי היצר הרע לא מרוויח כלום מעבירה. כי אדם שיעשה תשובה, אז מה היצר

הרע הרוויח מעבירה, שום דבר. לכן עיקר מה שהיצר הרע רוצה זה להפיל את

הבנאדם לעצבות ,ולהגיד לו שהוא רע ורשע, ואין לו תקנה. זה היצר הרע.

ואדם צריך לזכור טוב שהעצבות היא העבירה הכי גדולה בעולם, ויותר גדולה

מכל העבירות שבעולם. לכן תדע את זה!

ואל תפול!

 

דבר שלישי-

 

אדם צריך לדעת שאין לו כח שום כח להתגבר על היצר הרע שלו

בלי שהקב"ה יעזור לו. ולכן יוצא שהכל תלוי בתפילות של האדם. ולכן אדם צריך

לדעת שעיקר התשובה זה לעשות תשובה על זה שלא התפללת מספיק.

כי אם אדם היה מתפלל מספיק, ממילא הוא היה מתגבר על כל דבר ודבר.

 

דבר רביעי-

 

שאדם צריך לדעת שהבחירה לעתיד זה בידיים שלו! הבחירה

לעתיד זה בידיים שלך! אבל אתה צריך לדעת, שנכון שאתה רוצה, והרצון

זה טוב .אבל לא די בזה שאדם רוצה, אלא שצריך גם להוציא את הרצונות

בתפילה, ובדיבורים. כי הרצון בלב הוא טוב, אבל זה לא מספיק, זה לא די.

אלא צריך האדם להוציא את הרצונות שלו בדיבורים, וממש לרצות!

לבקש מה' ברצון:

"רבונו של עולם, תעזור לי! תזכה אותי להתקרב אליך! תעזור לי להתגבר על

היצר הרע הזה! תעזור לי!". להוציא את הרצונות בפה. ולכן צריכים להרבות

בתפילה, על מה שאתה רוצה, על מה שאתה כוסף ומשתוקק, צריך להוציא

את הרצונות בפה ולעשות מזה תפילות.

 

דבר חמישי-

 

שאדם צריך לדעת שברוחניות, כל מה שאדם רוצה, ויהיה חזק ברצונות

ותפילות – ה' יתברך יתן לך! כל מה שאתה תרצה ה' יתברך יתן לך!

 

דבר שישי-

 

צריך לדעת, שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת השם! לא לעזוב את הרצון!

מה שלא יעבור עליך – לא לעזוב.

 

דבר שביעי-

 

שכל דבר יש לו סך של תפילות, כך וכך כמות של תפילות. ואם אדם

יקבל דבר בלי תפילה זה לא טוב ומזיק לאדם . ולמה? כי כשאדם מקבל דבר אחרי

שהוא הרבה בתפילה הוא יודע שזה ה' נתן לו ואין לו שום גאווה. אבל אדם שקיבל

דבר בלי תפילה תכנס בו גאווה מהדבר הזה. לכן אל תרצה לקבל דבר בלי תפילה!

ה' יתברך אוהב אותך, וה' יודע את המהות שלך, שאתה כולך  רק טוב!

 

(מתוך העלון  'המברך את עמו ישראל' טבת תשפא)

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב

 

במציאות של ימינו זוכים אנו לראות מקרוב, רבים מאחינו שהיו רחוקים

מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת", כאשר

דברו אתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבער

באש של קדשה וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.

כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים

ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קדם לכן,

איך הייתי מסגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמתות תורתי, מהתורה הקדושה

שנתן לנו ה' יתברך!".

הדבר מזכיר את נסח הברכה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה: "את צמח

דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא

אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת

וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור,

עמו נתן להגיע אל הגאלה.

כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת

לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם

יש אלפים ב"ה.

בענין זה אספר מעשה שהיה:

לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חלונים שהבעל היה במאי טלויזיה מפרסם

והאשה עתונאית בכירה, שבקשי היתה נמצאת בביתה. רב הזמן הסתובבה ברחבי

העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.

בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב

בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת

סדור תפלה. והוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.

הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה,

אך כעת תצית להם, ותעשה כמעשיהם. באחת משבתות השנה בקש האב מבתו

שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתקף ובעז, והתנגדה לחלל את השבת.

"קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת", אמרה.

האב לא השתכנע ואלצה בכח להכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע אתך, אך דע לך

אבי היקר שאם תאלצני שוב לנסע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה

אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!". האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה

של בתו, והניחה לעשות כרצונה. באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה

המורה והרצתה על חג המולד במשך שלשה ימים רצופים, המקור לחג ומנהגיו, כששאר

השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:

"מורתי הנכבדת, לפני כחדשים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו

שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואלו על הנצרות את עומדת ומספרת כבר שלשה ימים,

על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!".

המורה נזפה בה ואמרה "הסתלקי מפה, את מפריעה לכלם, אל תטיפי לי מוסר על

מיסיונריות…". הבת לא נבהלה, ויצאה מהכתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים,

לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלמודים.

 

מה נתן לה כח לעמד כך מול המורה?

 

הלחץ הרב שהפעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר,

ונתן בה את הכח להמשיך לדבק באמת שלה, והתקים בה הפסוק:

"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב).

דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתענין ולהסתקרן

על נושאי היהדות המסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלמה.

ללמדך שהבא להטהר מסיעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות

להתקרב לבוראו, הקב"ה מסיעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנסח הסליחות).

(מתוך הספר 'משכני אחריך', שמות)

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

הצעד הראשון לחזרה בתשובה שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום…

 

רבים מבני הנוער המבקשים להתחזק ביהדות ולחזור בתשובה, תוהים בתחילת

דרכם מה הוא הצעד הראשון שהם צריכים לעשות כדי להתחיל את הדרך הזאת,

של חזרה בתשובה.

"אני רוצה לשמור מצוות, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל", הם אומרים, "להתחיל

עם ציצית או אולי עם תפילין? לא עדיף קודם כל לשמור שבת ואחר כך להתמקד בעניינים

נוספים, או שאולי צריך להתחיל לשמור הכל בו זמנית, בפעם אחת להתחיל לקיים את

כל המצוות?

פנינו להגאון רבי ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים' לחוזרים בתשובה, שכבר זכה

ללוות אלפי צעירים ומבוגרים שעשו מהפך בחייהם והחלו לנהל חיי תורה ומצוות.

"הצעד הראשון", ממליץ הרב אלבז, "שיחליטו שרוצים ללמוד תורה. אם ירצו ללמוד

כל יהיה להם גם תורה וגם מצוות, אם לא ירצו ללמוד לא יעזור כלום… "תסלחו לי.

לא ציצית ולא תפילין ולא שום דבר אחר… ללמוד! אני אומר תמיד שכתוב בתפילה

"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה". החזרה

בתשובה היא רק אחרי הלימוד, קודם תורתך, ורק אחר כך ?"תשובה שלמה לפניך".

"חזרה בתשובה היא לא לפני הלימוד, זה נקרא שאדם חוזר בתשובה כשהוא מתחיל

לחבוש כיפה, אבל לפני שהוא לומד תורה הוא לא נקרא אצלי חוזר בתשובה!"

 

אבל מאיפה כדאי להתחיל, הוספנו לשאול את הרב שליט"א, האם

בלימוד הלכה, או משנה, אולי תלמוד בבלי או שצריך בכלל ללמוד

קודם כל ספרי מוסר ואגדות התלמוד?

 

"הסדר של הלימוד פחות משנה. העיקר זה ללמוד תורה, שהראש יהיה עסוק בדברי

תורה. כדאי להתחיל בלימוד של חומש עם פירוש רש"י, אחר כך ללמוד משנה, בקצב

המתאים ובסבלנות הנדרשת, בהמשך אפשר להתקדם עוד קצת ללימודי גמרא, וכך

בעזרת ה' להתחיל להיכנס לעולם של לימוד התורה, ועל הדרך גם לשמור ולקיים את

כל המצוות בעזרת ה'…".

בעצם אם מגיע עכשיו נער שלא יודע כלום, הוא לא שומר שבת ואפילו כיפה הוא לא

חובש מחוץ לבית הכנסת, מה נגיד לו? ישר תלמד תורה? או שקודם ילמד להניח תפילין

ולקרוא קריאת שמע?

"תבוא, תבוא תלמד", אומר הרב, "תבוא תלמד, תשמע, בוא תראה איך הגמרא (תלמוד בבלי),

לוקחת פסוק אחד מהתורה שבכתב, איך היא מנתחת אותו, איך כל מילה נדרשת ונלמדת

לעומק, איך הגמרא חוקרת ובודקת, שואלת שאלות ומשיבה תשובות, וסותרת את התשובות

ואז מיישבת את הסתירות, איזה יופי, איזו מתיקות. מי שילמד תורה, הוא כבר חוזר בתשובה.

אחר כך הוא כבר יניח תפילין וישמור שבת ויעשה כל מה שצריך ובעזרת ה' יהיה גדול בתורה".

ניגשתי אל ארון הקודש. בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם

צעיר אובד נוחת בארץ זרה מבלי לדעת את השפה, אך הופך לאיש מכירות
מיומן וקשוח שמרוויח סכומים גדוליםואז, באמצע קניון הוא פוגש אדם חרדי
שמשנה את חייו משם והלאה מתחיל מסע של גאולה פרטית, אשר מסתיים
בשכונה ירושלמית, ענייה בחומר אבל רוויה ברוח

מאת: עמית זינגר

 

"טיסה 245 יוצאת בעוד מספר דקות", הודיע הכרוז בנמל התעופה הניו יורקי. אבי סוויסה,

צעיר ישראלי, לבוש בקפידה, קם ממושבו בירכתי הטרמינל ההדור והתקדם לעבר המטוס

במהירות. לו ניתן היה לראות את מחשבותיהם של בני האדם, סוויסה היה הופך לבטח לאדם

המסקרן בטרמינל. למזלו, אף אחד בסביבתו לא יכול היה לדעת על סערת הרוחות בה הוא נתון.

אבי עמד בפני שינוי דרמטי בחייו, ולמטרה זו שם את פעמיו בחזרה לארץ אותה עזב שנים קודם לכן,

בלי כוונה לשוב. אך בל נקדים את המאוחר. אבי סוויסה, 27, הגיע לארה"ב לראשונה בגיל 22. עם

הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא החל לעסוק במכירות. מוקדם יותר, בתקופת מגוריו בישראל,

הצעיר השאפתן, שהרוויח סכומים נאים בעבודתו, התחיל להרגיש כי המדינה הקטנה – קטנה עליו,

והחליט לעבור להתגורר בתפוח הגדול, בעיר ניו יורק.

פגישה בקניון

עם מעט מזומנים בכיסו ומבלי לדעת את השפה האנגלית, נחת סוויסה בניו יורק. כל ההתחלות

קשות, את זה גילה הצעיר הישראלי מהר מאוד. קשיי השפה התערבבו עם קשיי ההתאקלמות.

אולם לאחר תקופה הוא התאקלם. כמו ישראלים נוספים הוא יצא לעבוד במכירות-בעגלות. הוא

שיווק לאזרחים אמריקנים מוצרים שונים והרוויח הון. "הייתי סוגר בין 5 ל-15 אלף דולר", הוא מספר.

בתוך מרוץ החיים הזה לא היה מקום לענייני דת. הדת, בכלל, הייתה רחוקה ממנו. מעולם לא הבין

מה עושים לבושי השחורים ברחובות בני ברק וירושלים. מבחינתו הם בזבזו את זמנם לחנם, בזמן

שהוא סגר כל חודש סכומים נאים. לימים הוא יתקשה להבין כיצד האמין לקמפיין התקשורתי שמתקיים

נגד החברה החרדית הנפלאה. ואז, יום אחד נכנס לקניון שבו עבד יהודי חרדי. בדיוק כמו אותם אלו שצוירו

בתקשורת הישראלית כ"פרזיט" ו"בטלן". אותו אדם נכנס למקום במקרה. "היום אני קורא לזה סייעתא

דשמיא", הוא אומר. האברך החרדי ביקש להחליף חולצות שנקנו לבנו, ונתקל באיש המכירות היהודי.

"פניתי אליו", מספר אבי, "הזדהיתי בפניו כיהודי, ובינינו התפתחה שיחה". החרדי האמריקני התברר

כאיש נעים שיחה ונעים הליכות, ועבור סוויסה שהיה ישראלי בודד בין מיליוני אמריקנים, הייתה זו

הזדמנות ליצור קשר עם יהודי, דובר עברית, ערך שלא יסולא בפז עבור אדם שנמצא רחוק ממולדתו

ומעמו. השניים החליפו מספרי טלפון, והקשר נוצר. זמן קצר לאחר מכן כבר הוזמן סוויסה לשמש

כאורחו של האיש בשבת. אך הוא נתקל בחומה בצורה: חברתו עמה היה בקשר, סירבה לכך בכל

תוקף, וההזמנה המפתה נשמטה מתחת לרגליו של סוויסה. אבל זה לא מנע ממנו לשמר על קשר

עם היהודי החביב שהכיר, ואף לקבוע עמו שיעור תורה קבוע. לאחר כמעט שנה של לימוד, במהלכה

סיימו השניים את המסכת הראשונה בש"ס, אור התורה חדר לליבו של סוויסה ועורר את נשמתו האובדת.

"הרגשתי משהו בתוכי שרוצה להתקדם, להעביר הילוך.

פניתי לאברך היקר הזה ואמרתי לו: 'משהו בנפש שלי מדוכדך, אני רוצה לבוא לשבתות,

להתחזק, אבל היא מונעת זאת ממני'. תגובתו הפתיעה אותי. בנעימות, כדרכו, הוא הצביע

אל ארון הקודש, שם אמר לי נמצא הפתרון עבורך. גש לשם ותשוחח על כך עם בורא עולם.

"המתנתי שיעזבו את המקום אחרוני המתפללים", ממשיך סוויסה, "וניגשתי אל ארון הקודש.

בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי, וביקשתי מבורא עולם שאמצא את מקומי בזה העולם. לאחר תפילה

ארוכה שניקתה את ליבי, היה לי ברור כי אין חומה בצורה שאי אפשר לסתור. החלטתי לעזוב אותה".

הקושי האמיתי פקד את אבי לאחר ששב לביתו. "סערת הרגשות הייתה גדולה", הוא מספר, "שבוע

שלם עבר עליה בבכי ובדמעות, בבקשות ובתחנונים. איני יודע מהיכן היה לי את הכוח והעוז

לעמוד מול כל זאת, אבל בסופו של יום היא עזבה את הבית, ובזכות בורא עולם, שנתן לי עזות

דקדושה, הצלחתי לעבור את המכשול הכבד ביותר בדרכי להתקרב לבורא עולם".

חתונה עם כושי

עם הסרת המחסום הקשה מכל, אבי החל להגיע לשבתות לביתו של היהודי, שנקרא לו שמעון.

בשבת הראשונה בביתו של שמעון, אבי מספר כי הביט על הרצפה כדי לחשוב האם אינו מרחף

ביקום אחר, עד-כדי-כך הרגיש מיוחד באותה השבת. "חשתי את האור הזה של השבת, לראשונה

בחיי, כשעוד קודם לכך הלכתי לטבול במקווה כדי להיטהר, וכן למדתי על פרשת השבוע ועוד. ההרגשה

הייתה שלא מן העולם הזה", הוא מתאר. "אומנם בהתחלה היה נראה לי מפחיד לעזוב את הסמארטפון

למשך שבת שלמה, אבל במהלך השבת כמעט שכחתי מהכשיר הסלולארי שניהל את חיי.

רק כשקפצתי למים העמוקים – גיליתי שהם לא כאלו עמוקים".

"ואז אמרתי לעצמי, למה שלא אשתף את האור הזה עם ישראלים נוספים. משום שזאת לדעת, כי יהודים

כאשר הם מגיעים למקומות נמוכים, הם עלולים ליפול למקומות הגרועים ביותר. ראיתי ישראליים רבים

שעבדו בארה"ב, שרבים מהם התרחקו מכל מסורת יהודית. באותה עת אני כבר שמרתי שבת והתפללתי בבית

כנסת. ניצנים ראשונים של תשובה חלפו בליבי. הייתי בין שמאל למדיום מבחינה דתית", מגדיר זאת אבי בחינניות.

ממחשבה למעשה.

אבי החל להפיץ במהירות את אור השבת בין חבריו, וכידוע, טבעו של האור להפריח את החשכה.

אור השבת הופץ חיש מהר בין החברים, בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית של שמעון, עמה

הספיק לערוך הכרות, החלו צעירים ישראליים לנהור בהמוניהם לשבתות בבתי משפחות יהודיות.

עם האירוח בשבתות, אור היהדות והתורה החל לשנות את הצעירים הישראליים שכמעט שכחו

מאין באו. היו גם מקרים מרגשים למדי. כמו החלטה של בחורה ישראלית לסגת ברגע האחרון

מכוונתה להתחתן עם כושי מקומי. באותם ימים, סוויסה נותר כביכול אותו אדם שמוכר מוצרים

בקניונים, אבל מאחורי המעטה של איש המכירות הממולח עמד איש מכירות ערכי, כזה שמוכר

ערכים יהודיים ורוחניים לכל יהודי וישראלי שהוא פוגש. בשני עסקי המכירות הללו הוא עשה חיל.

כיום חלק גדול מהבחורים הללו נמצאים בישיבות. וצעירים וצעירות רבים מצאו את דרכם חזרה לעם

היהודי, רגע לפני נפילה אלי תהום. ואבי עצמו החליט להמשיך את השינוי. באותם ימים אושר ה'גרין

קארד' שלו והוא החליט לשים את פעמיו חזרה לביקור בישראל. על הפרק היה כמובן ביקור בבית הוריו

אותם לא פגש זמן רב, אך עמדה בפניו מטרה נוספת, חשובה אף יותר מבחינתו. "ביקשתי לבדוק האם

חיי תורה מלאים מתאימים לי. לכן, עם נחיתתי בארץ, בעוד אף אחד מבני משפחתי אינו יודע שהנני כאן,

לקחתי מונית ונסעתי לישיבה של הרב הגאון ראובן אלבז, ישיבת "אור החיים".

הגעתי לשכונת הבוכרים בירושלים, משכונות היוקרה והפאר וההדר בהן חייתי בארה"ב, לפתע נחתתי ב

מעין גלקסיה אחרת, שכונת הבוכרים הענייה בירושלים. אולם מהר מאוד התברר לי כי העניים האמיתיים

הם שכני הקודמים. בעוד האושר והשלווה נחים על פניהם של תושבי הבוכרים הירושלמים, בארה"ב ענף

המכירות הפופולרי ביותר הינו תרופה נגד דיכאון… הדבר החשוב ביותר: אושר, אינו קיים בקרבם.

"משהגעתי לישיבה התקבלתי למעונו של הרב אלבז אשר שכנע אותי לעזוב את כל מה שכביכול

היה לי, ולבוא ללמוד בישיבה. שבתי לארה"ב לאחר מספר ימים רק בשביל לחסל את עסקיי, ושבתי

במהירות לארץ. מאז אני נמצא בישיבת "אור החיים" כבר מספר שנים, מונה כל רגע כמטמונים;

יושב מול ספר התורה הפתוח ויודע כי על כתפי וכתף חברי עומד העולם. אומנם ירדו כמה אפסים

מחשבון הבנק, ובמקום זאת אף נותרתי עם כמה אפסים", הוא אומר בחיוך שובב, וממהר לסייג:

"מצבי הכלכלי טוב ברוך השם, אם כי אין לי את העושר הגשמי שהיה לי בעבר, ובמקום זאת אני

נהנה מאוד מעושר רוחני רב, שבו לצערי הייתי עני עד שגיליתי את עולם היהדות הנפלא".

סוויסה התמודד גם עם ביקורת מצד המשפחה. "תחילה הם חשבו שקמתי על הצד הלא טוב שלי.

אמרו שזה יעבור. ולאחר מכן, כשראו שאני מתמיד, התחילו לנשוב רוחות אחרות. שאלו כיצד אני

אתפרנס, הדעות הרווחות בציבור נגד החרדים, לצערי, צצו גם בקרב חלק ממכרי. לשמחתי, היום

גם הם יודעים עד כמה כל זה שקר וכזב. דרכי החלו גם בני משפחתי לראות את האור. לפתע הם

מגלים את האושר ששוכן על פני, את הנעימות, ואת האחריות, ומבינים שהתורה דווקא עושה טוב

לאדם. איני מטיף לאף אחד, ואם מישהו שואל כיצד לעשות שבת, אני מסביר בנועם, בחיוך, מציע

להחליף אווירה בשבת כדי שלא להיסחף, ובעיקר משמש כדוגמה אישית.

אבי הוא אדם ששואף לשלמות, כפי שהוא מעיד. כאשר למד בצעירותו אגרוף תאילנדי, השתתף

בתחרויות וניסה להגיע אל הטופ; כך גם היה כאשר שימש כשחקן כדורגל צעיר. כיום הוא שואף לשלמות

מזן אחר, שלמות רוחנית וערכית הרבה יותר. ואם מישהו מכם יזדמן לארה"ב, לבטח הוא יוכל לשמוע

על שיעור התורה המתקיים במקום לישראליים, שיעור שהוקם על ידי אבי סוויסה לפני מספר שנים

ומאז הפך לאבן שואבת לישראליים מכל הגוונים.

בגיל 15 הייתי בא לבית הכנסת, ודורש בפני קהל של מבוגרים.. אני לא מבין איך לא נרתעתי מאימת הקהל…"

יעקב א. לוסטיגמן

 

בשולי שכונת הבוכרים בירושלים מתנוסס לתפארה הקומפלקס הענק של ישיבת 'אור החיים',

שבראשה עומד חבר מועצת חכמי התורה הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א,

ראש ישיבת 'אור החיים', ומגדולי המחזירים בתשובה בדורנו.

עמדנו שם, בשולי בית המדרש, והבטנו בהתרגשות רבה על המחזה המופלא הזה.

"רוב תלמידי החכמים שאתה רואה כאן", לחש על אוזני אחד ממלווי

"לא נולדו בבתים של שומרי תורה ומצוות. הם באים מלב ליבה של החברה הישראלית,

מרעננה, כפר סבא, תל אביב, ראשון לציון.

"הם קצינים מצטיינים, סטודנטים מבריקים במיטב האוניברסיטאות, עורכי דין עתידיים

כאלו שכבר החלו בלימודי רפואה או מנהל עסקים וכלכלה. יש כאן גם ילדי שמנת,

שגדלו בבתים עשירים ומלאים בכל טוב. רק דבר אחד חסר להם: טעם בחיים…

"ואת הטעם הזה הם מצאו כאן, בבית המדרש השוקק חיים, בין דפי הגמרא המצהיבים.

פה הם מצאו את טעם החיים. כאן הם כמו נולדו מחדש".

מי שאינו מכיר, חשב שישיבת 'אור החיים' היא ישיבה אחת מיני רבות לבעלי תשובה.

אולי הטובה שבהן, אבל עדיין, ישיבה.

בפועל מדובר בהרבה יותר. 'אור החיים' זאת קהילה אדירה,

המונה אלפי בוגרים של הישיבה הפזורים בכל רחבי הארץ.

רבים מהם כבר מכהנים בעצמם כרבני קהילות שהקימו מאילת ועד קריית שמונה.

הגאון רבי ראובן אלבז, מנצח על המלאכה. סדר יומו מלא וגדוש במסירת שיעורים,

ומענה לשאלות המגיעות מתלמידיו הרבים. הוא הרוח החיה שסביבה מושתת הקהילה כולה.

האהבה העצומה שהיא מפגין לתלמידיו, יש בה כדי להמיס לבבות אבן קפואים וחסרי רגש.

החיוך שלו יכול להרים תלמיד שרוחו שבורה, ולמלא את כל השבוע הקרוב שלו בשמחה.

אחרי כל דרשה של ראש הישיבה, מרגישים התלמידים כאילו ניתנה בהם רוח חדשה,

והוא, הרב ראובן אלבז שליט"א, מתאמץ בכל כוחותיו לעמוד בקצב ולהרעיף על תלמידיו

אהוביו מקסימום אהבה והדרכה במינימום זמן.

זכינו להיכנס אל ראש הישיבה שליט"א, ושמענו ממנו דברי חיזוק והדרכה המיועדים

לצעירים מתחזקים המתחילים את דרכם בעולם התשובה.

בשולי השיחה ההיא, ביקשנו מראש הישיבה שיספר גם לנו, כיצד הגיע למקום שהגיע,

כגדול מחזירי התשובה בדורנו, וכיצד זכה לללמד תורה לאלפים ורבבות.

 

איך ראש הישיבה הגיע בכלל לנושא הזה של החזרה בתשובה?

"האמת אולי אסור לי להגיד", משיב לנו ראש הישיבה שליט"א, "אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו.

"כך אני מרגיש, הכל שלו יתברך. תאמינו שה' ברא אותי כך, זה לא משהו שעבדתי עליו

או התאמצתי להצליח בו. אני מילדות, מילדות אני מרגיש ככה. הייתי ניגש לאנשים

שלא שמרו תורה ומצוות ואומר להם באהבה, למה? למה אתה לא מתפלל?

למה אתה לא נכנס לשיעור תורה? בוא, בוא תשמע דבר תורה. בוא תקרא משהו, תכנס לבית הכנסת בוא…

"אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה דיבורים כאלו. ככה נולדתי, היתה לי משיכה

לעניין הזה של לקרב אנשים, להציע להם להיכנס לשיעור.

"בגיל חמש עשרה, אולי אפילו קודם, כבר הייתי אומר דרשות בבית הכנסת.

הייתי בישיבה קטנה, ההורים שלי גרו בטבריה, בשיכון ד'. הייתי מגיע לשבת הביתה,

ומבקש מהרב של בית הכנסת לדבר. הוא היה מאשר לי ואני ניגשתי לתיבה,

דפקתי עליה שתי דפיקות והתחלתי לדבר ברשות הקהל הקדוש וכו'…".

ניחוח עז של נוסטלגיה מציף את לשכתו של ראש הישיבה שליט"א כשהוא נזכר באותם ימים

"אני שומע שמספרים כל מיני סיפורים איך התחלתי ואיך הגעתי לישיבה וכו'",

מספר ראש הישיבה בחיוך, "אבל זה לא נכון. הסיפור האמיתי הוא כזה…

"מיד כשהגענו ממרוקו לארץ, נכנסתי ללמוד בתלמוד תורה של פועלי אגודת ישראל.

הייתי אז כבן 11 וחצי או 12. למדנו חצי יום גמרא והלכה. הלכות שמיטה,

הלכות מעשרות, הלכות כלאיים, למדנו מצוות התלויות בארץ.

"מיד לאחר בר המצוה שלי נכנסתי לישיבה, לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה –

ישיבה קדושה וטהורה. "מיד כשהגעתי לקח אותי הרב רפאל שפירא זצ"ל,

בן דודו של הרב מבריסק ובנו של רבי איסר שפירא זצ"ל שהיה גאון עולם,

מנכדיו של הגאון רבי חיים מוולוזין.

"הוא אמר לי מה אתה יודע?… אמרתי לו למדנו גמרא בבא מציעא, למדנו קצת,

כמה דפים פה שם בתלמוד התורה של פא"י. אמר לי הרב שפירא, אתה נכנס לשיעור ב', תלמד אצלי.

"אמרתי לו שאני רק בן 13 ואני לא כל כך יודע ללמוד, אבל הוא אמר "תכנס לשיעור, אל תדאג…".

"אתם יודעים מה? נהייתי לא רק תלמיד של הרב שפירא, אלא היינו גם בידידות גדולה מאד.

הייתי בן בית אצלו, ממש את כל הנשמה הוא נתן לי, ממש ככה.

"וב"ה ה' יתברך זיכה אותי וגם הראש ישיבה זצ"ל שהיה חמיו של הרב שפירא,

הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, שהיה קדוש עליון, קירב אותי מאוד וזכיתי להיות

בן בית גם אצלו, ממש בן בית כאילו הייתי בנו היחיד, על כל המשתמע מכך.

 

מדי פעם היה ראש הישיבה חוזר לטבריה, להורים…

"בוודאי, בכל פעם לפני שחזרתי הביתה להורים הייתי נכנס לראש הישיבה ואומר לו,

הרב, אם אני אדרוש בבית הכנסת, על מה אני אדרוש? והוא היה עונה לי:

אתה תגיד להם ככה, תגיד להם ככה. היה אומר לי מה לדרוש.

"הייתי בא לבית הכנסת, מבקש מהרב רשות, ולאחר מכן דופק בתיבה

והייתי דורש בפני קהל של מבוגרים. זה מולד, זאת מתנה משמים, באמת אני לא מבין,

אני בעצמי לא מבין איך לא פחדתי ולא נרתעתי מאימת הקהל אימתא דציבורא. הקב"ה הוליד אותי בצורה כזו…".

 

כלומר זה לא שהרב החליט, אני רוצה להיות רב או ראש ישיבה, אני רוצה לדרוש בפני קהל…

"לא", משיב הרב ראובן אלבז אלבז בנחרצות, "לא! לא החלטתי! זה בא באופן טבעי, בלי שהתכוונתי לכך.

מה שכן, היה לי כאב גדול מאוד ממה שעשו לעם ישראל. הם ניסו לבנות 'דגם חדש' של יהודי,

שעובד בחקלאות ומפתח את הגוף וכדו' חלילה וחס.

"עם ישראל זה לא מה שהם חושבים, מה שהם רוצים לעשות שהדגם של העם היהודי

יהיה בצורה כזו שיעשו כטוב בעיניהם בלי שבת בלי תורה בלי מצוות. זה לא ייתכן,

זה לא העם היהודי!!! זה לא העם היהודי, פשוטו כמשמעו!

"העם היהודי זה עם התורה, עם שקשור עם התורה שלו, כמו שאומר רבי סעדיה גאון

"אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה".

"אם אין תורה חס ושלום, הם מנתקים עצמם מהיהדות, ובאמת כל אלה שהתנתקו מהתורה,

נאבדו מן העולם, נאבדו מן העולם. מי נשאר? נשאר רק אלו שאחזו בקרנות המזבח בכל נשמתם,

ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לאחוז בקרנות המזבח, כל הזמן.

"ברגע שאנו מחדירים את זה לאותם בעלי תשובה, הם טועמים את טעם לימוד התורה

והופכים להיות פאר העם היהודי, מאורות גדולים, רבנים, תלמידי חכמים, בקיאים בש"ס,

בקיאים בחושן משפט, בקיאים! לומדים תורה, שוקדים יומם ולילה וכותבים ונבחנים, נבחנים על הכל.

אותם אנשים שעד תמול שלשום לא ידעו בכלל מה זה תורה ומצוות".

יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה ושני ילדיה נורו. רצה לוודא שזה לא אשתו וילדיו.

ייתכן שהחיים היו נראים אחרת אילו היתה אז רינה בבית, אבל כשזה קרה, היתה רינה כבר עצמאית.

אביה של רינה הוא עורך דין ידוע בלוד שכיהן כראש העיר, והאם – מורה מצליחה. בית חילוני משכיל שנתן הכל לילדים, לבן ולבת.

רינה הצטיינה בלימודים, התמחתה בהתעמלות קרקע ופרטה על פסנטר. אהבה תיאטרון ופקדה את כל ההצגות.

שרתה ביחידה עילית בצבא, ונרשמה ללימודי גיאוגרפיה וספרות באוניברסיטת חיפה.

 

החזרה בתשובה

ואז זה קרה. אחיה חזר בתשובה. סטודנט מבריק למשפטים שהשתלב במשרדו של אביו, וביקש בבית כשרות למהדרין.

והבית, כה מאוחד ומאיר פנים, בא לקראתו עד הסוף. במקום להתעמת התעניינו והתקרבו, למה לא? בדרכי נועם ועל מי מנוחות,

חזרו גם ההורים בתשובה. רינה תמהה לשינוי שחל באורחות הבית, אך אותה הוא לא חייב. למדה תקשורת המונים,שיווק ופרסום,

והצטיינה עד שהחברות הגדולות, דוגמת "עלית" ו"קרליין" הסתייעו בה בקידומם. יש למקצוע הילה של זהר, נשמע נוצץ, מושא לקינאה.

חיבור בין מותגי צמרת לבין עולם העיתונות והפירסום. בפועל מדובר בעבודה קשה ושוחקת, רדיפה אחר האנשים, ישיבות ופגישות ודחיפה מתמדת.

בשיא הלחץ פגשה בשי.

 

שי גדל בירושלים, בבית מסורתי. אביו פרופסור לרפואת שינים, ראש המחלקה באוניברסיטה העברית. האב יצא לשליחות בארה"ב,

ואת שי שלחו לסיים את לימודיו בקיבוץ "עין צורים". החינוך בקיבוץ היה הרבה אהבת הארץ והרבה ציונות. שי עבר מהקיבוץ לצבא,

שם נשרה ממנו הכיפה. סיים את שרותו הצבאי כקצין בחטיבת שריון, ויצא למסע נדודים בדרום אמריקה במשך שנה.

היום הוא מביט בחיבה בילדיו ענודי הכיפות ולבושי הציצית ואומר: "אני שמח שהילדים שלי לא יערכו מסע כזה".

שמח? למה?! מה רע במסע תרמילים על הרי האנדים? בשיטוט על גדות האמזונס?

אתם לא מבינים? הוא עונה, זה מסע חסר שורשים של צעירים חסרי שורשים. מסע כפייתי שאין לו טעם, אין לו סיבה ואין לו מטרה.

מסע תזזיתי, סיפוק חמקני, אשליה כוזבת.

 

קשור לקרקע

שי אהב את הטבע: מרחבים,צמחים וחיות, ופנה ללמוד גידולי שדה בפקולטה לחקלאות ברחובות.

כשסיים לאחר שלוש שנים את חוק לימודיו כאגרונום, הצטרף לצוות משתלת דנציגר במשמר השבעה. עסק בהדרכה ובמכירה,

העניק ייעוץ מקצועי, תמיכה והדרכה ברחבי הארץ ומחוצה לו, בירדן ובאיטליה, ועד לאפריקה ולדרום אמריקה.

רינה ביקשה לעצמה בעל שיהיה נטוע בשתי רגליו על הקרקע. רק לאחר הנישואין הובהר לה ששי אכן קשור לקרקע,

אבל לא בהכרח לקרקע של ישראל. שי נסע תכופות לתערוכות פרחים ברחבי העולם כאיש המכירות של הפיתוחים הישראלים.

הגיח אל הקניינים לייעוץ ולהדרכה. הנסיעות הכבידו מאד על הבית. רינה נשארה לבדה, ובהמשך עם ילד ושניים.

יום אחד הגיע בהצעה: פרש בפניה מפית צבעונית מנייר קרפ, כזו הנושאת את שם בית הקפה ומשמשת כמצע לכפית.

מה זה? שאלה.

הצעת עבודה,ענה.

 

ההצעה

הוא פגש בקניין אפריקאי בבית מלון בתל אביב, וקיבל הצעת עבודה בחווה בניירובי שבקניה תמורת משכורת עתק.

בבעלותו חווה בת מאה ושבעים דונמים של פרחי קטיף ליצוא ובה כארבע מאות פועלים. שלף עט, וכתב חוזה מאולתר על המפית.

שי ענה שעליו להיוועץ באשתו.

רינה ידעה דבר אחד: בקניה יהיה בעלה מקורקע. לא עוד גיחות תכופות לאלף ואחד יעדים, סוכן נוסע המתרוצץ ברחבי העולם.

בקניה יהיה מרותק לחווה, וזה מה שרצתה. בעל עם שתי רגליים על הקרקע. הביעה הסכמה נלהבת. הגיעו לשם. הבדידות בחווה היתה נוראה.

הביטחון האישי שואף לאפס. יום אחד התקשר שי בבהלה: בתקשורת הודיעו שאשה לבנה ושני ילדיה נורו במכוניתם.

רצה לוודא שלא מדובר באשתו ובילדיו. רינה לקחה את הילדים וטסה ארצה. קניה אינה בשבילה. שי סיים את השנה, ולא חידש את חוזה העבודה.

המשפחה שבה והתאחדה בישראל. כעבור חודשיים קיבל הצעת עבודה באקוודור, בדרום אמריקה, לנהל שם את פעילותה של משתלת דנציגר.

הם השתלבו בקהילה יהודית פושרת ביותר. הילדים למדו שם בגן שבו שילבו שפות אנגלית וספרדית. עברית דברו בבית.

בית הספר היה יהודי, אבל רוב התלמידים היו צאצאים לזוגות מעורבים. היו גם ילדים ששני ההורים גויים.

תנאי החיים היו מצויינים, רמת החיים גבוהה. התגוררו בווילה בת שלוש מאות מטרים בשלושה מפלסים,

מדשאות מוריקות ובריכת שחיה, ונוף המשקיף אל שלושה הרי געש. מה חסר?! באקראי פגשו בזוג מטיילים מישראל.

לפי תומם אמרו שאינם חושבים לחזור ארצה. מה לא טוב פה? הזוג הישראלי היה המום? מה פירוש?! אתם ישראלים, ומקומכם בישראל!

למה?! מה יש לארץ ישראל להציע, ואין להם באקוודור?

ואז נזכרה רינה בשאיפה שלוותה אותה מאז ומתמיד: בעל עם שתי רגליים על הקרקע.

האם היתה הכוונה לקרקע של אקוודור? לווילה מול הרי הגעש?

החליטה שלא. מקומו של יהודי בארץ ישראל.

 

השיבה הביתה

שבו ארצה לביתם במודיעין. שלחו את הילדים לבית ספר ממלכתי, ועדיין לא היתה רינה רגועה. לא בטוחה שעשתה את המעשה הנכון.

השפה שסיגלו הילדים לעצמם, הבוטות והתוקפנות הישראלית היוו ניגוד כה בולט לעדינות ההליכות באקוודור.

רמת הלימודים לא משהו, והרדידות… ובכלל, במה הם יהודים בארץ היהודים יותר מאשר שם, בגולה. לא חשבה להשתנות, לקבל עול תורה ומצוות,

אבל רצתה להיות עם שתי רגליים על קרקע היהדות, להתחבר יותר. נרשמה לסמינר, שכנעה גם את שי. בסמינר קיבלו על עצמם שמירת שבת,

אבל מה שהטריד בעיקר היה חינוך הילדים. אמר להם פעיל "ערכים": בוא, ניסע לבית ספר לילדי מתחזקים.

קשה לומר שהתרשמו מהמבנים ומחצר המשחקים של בית הספר ברעננה. הבן הגדול עומר היה שחקן כדורגל לנוער בקבוצה מובילה באקוודור.

כשחזרו לארץ הצטרף לקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. שי ביקש לראות את מגרש הספורט של בית הספר. הוא עמד נטוע במקומו ועקב אחר המשחק.

ילדים כבכל העולם. רצים, משולהבים, מתחרים, בקול רעש והמולה. הצלצול נשמע, הכל נקטע, והילדים נהרו לכיתות. שי פנה אל הפעיל: "כאן ילמדו ילדי!"

מדוע, מה שכנע? אמר: "הקללה הנוקבת ביותר ששמעתי כאן, היתה: 'אתם לא יודעים להפסיד בכבוד!' כך אני רוצה שילדי יגדלו!"

הם מכרו את הדירה במודיעין ועברו לרעננה. השתלבו בקהילת השבים, קהילה מאוגדת ומאוחדת, נפלאה ותומכת.

הילדים מתחנכים למופת, והזוג מאושר: "סוף סוף, שתי רגליים על קרקע מוצקה!"

 

(מתוך עלון ערכים – השיבנו)

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש

 

יש ילדות שאוהבות לרקוד, לטופף בצעדי מחול. אמי ראתה שאני כזו, ושלח אותי לחוג ריקוד.

עד מהרה הפך הסטודיו להיות ביתי השני. רקדתי בלי סוף. התמכרתי לבלט וקיבלתי מילגת השתלמות בארצות הברית.

שהיתי שם כשנה וחצי. למדו אתנו שם נערות מיפן ומתאילנד, מאירופה ומאפריקה.

ייצגנו את המגינה במופע של הבלט הישראלי והופענו ברחבי ארצות הברית ובאירופה. התנאים היו חלומיים,

הפינוקים מרביים, וההערצה ללא גבול, זוהר ועושר. פיסגת החיים הטובים.

חזרתי ארצה ופתחתי סטודיו לריקוד בראשון לציון. שש מאות תלמידות, עשר מורות. זה סחף.

חייתי את הסטודיו והחייתי אותו. זה לא היה רק מימוש חלום, זה הביא כסף רב ופרסומת.

והעיקר, אהבתי את מה שאני עושה והתגאיתי בהשגים. החיים נראו מושלמים. אך בד' אמותיי הבדידות הריקנות היו גדולים מנשוא…

וביום אחד תפסתי את עצמי. הסתכלתי על עצמי במבט מבחוץ. מה את בעצם עושה? תנועות גוף!

מתואמות, זורמות, חינניות, אבל חסרות כל תוכן, ריקניות. זה היה הלם. זעזוע. אתה חותר במשך שנים למטרה מסויימת,

מתאמן ומתרגל ומגיע לשלימות. של מה ? של כלום! נהנים ומתמכרים מהיוקרה, מההערצה של החינות, מההערכה של הצוות וההורים.

זה אולי טעם החיים, אבל אני מפסידה את החיים בעצמם. מכרתי את הסטודיו וחזרתי לבית הורי בפתח תקווה.

שם הכרתי את בעלי, מוטי. היו לנו המון קווים משותפים, חיבור אמיתי.

מוטי נולד בקרית שמונה. בדירה בת שניים וחצי חדרים התגוררו שלושה עשה אחיו ואחיותיו, הוריו והורי אביו.

הסבא רבי אברהם מרציאנו היה רב גדול ונערץ. הרב היה פייטן, וכן גם בניו. כשהם מתכנסים ומפייטים,

הם מרעידים קירות. מוטי לא הלך בתלם. מצא מפלט במועדון הנוער ובריקודי עם, השתלב בלהקת המחול של העיר וטס עימה לחו"ל.

לאחר פטירת אביו עזב את קרית שמונה הצפונית והדרים עד אילת. השתלב בצוות בידרו שהציג במלונות וערך הפעלות לילדי הנופשים.

שהה שם שנה וחצי ועלה לתל אביב ללמוד משחק. כיכב בהצגות לילדים, במחזמרים, בסרטוני פרסומת קלילים ובסדרות טלויזיוניות.

יחד עם זאת השתלם במשחק ונבחר כשחקן בתיאטרון הלאומי. מבחינתו, הגיע לפיסגה.

מובן שבתיאטרון היה שחקן זוטר המתחכך בשולי גלימתם של בכירי השחקנים. ואז הגיעה ההצעה הקוסמת:

התזמורת האנדלוסית מנסה להחיות את הנגינה ואת הפיוט שספרדי המקורי ומחליטה לרדת אל העם,

לשלב קטעי הומור קליל ומשחק עם הפיוטים הכבדים והרציניים. ומי מתאים לכך יותר משחקן צעיר ומצליח, בן למשפחת פייטנים?

זו היתה הפקה גרנדיוזית. כארבעה נגנים, אמיל זריהן בתפקיד הפייטן הראשי, ומוטי מרציאנו בקטעי המשחק וההומור.

חרשו את הארץ, והקהל יצא מגדרו. ואז הכרתי אותו. לא הסתנוורתי מהילת השחקן. התרשמתי מהאדם.

מהאישיות ומהתכונות הנפלאות. אמרתי: במקום הזה כבר הייתי, ועזבתי. בוא נחיה מעתה את החיים האמיתיים.

אמר: את מדברת כמו אמא שלי: "הצגות עושים בבית הספר, מתי תתחיל לעבוד?".

 

משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

נישאנו, והוא התחיל לעבוד בערוץ yes כסוכן מכירות והתקדם למהל צוות, מנהל אזור ומנהל מרחב.

סיים תואר ראשון במנהל עסקים ובהתמחות בשיווק והמשיך להתקדם מתפקיד לתפקיד.

כיום הוא מנהל השיווק ללקוחות הגדולים חברת נעמן. בתי מלון, רשתות בתי קפה ומסעדות, ומרכזי מכירות.

התקופה הראשונה היתה מושלמת. בילויים, טיולים, מסיבות. הבריאות איתנה, הזוגיות נפלאה, הפרסה מצויה,

החברה מקסימה, ושלושה ילדים שאין כמותם. אבל לאט לאט התפוגג הקסם, והבועה התנפצה. אתה חש ריקנות.

עוד יציאה, ועד מסעדה, עוד מסיבה, עוד הצגה, ואתה חוזר בתחושת שממון מדכדכת. משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…

יום אחד מתקשרת אמי: אחוותך מארגנת הפרשת חלה, את חייבת לבוא. אמרתי: עזבי, אמא, אני לא בקטע. אמרה: זה לא יפה.

אחותך הקטנה מארגנת, ואת מחרימה, תראי את עצמך, ואם לא יתאים לך תלכי. מה לא עושים למען כבוד המשפחה!

 

הגיעה אחת, קראו לה הרבנית

הגעתי, והדלת בקושי נפתחה. נערות עליזות גודשות את הבית, ואיפה אני בסיפור? הגיעה אחת, קראו לה הרבנית.

עבר ליחשוש בלהט: תהיו בשקט הרבנית הגיעה. הסתכלתי עליה. אולי בגילי, אבל האישיות קורנת. האצילות כובשת.

התחילה לדבר, ואני מחשבת: מתי אצא כבר ידי חובה, ואוכל להתחמק וללכת. הרבנית דיברה בשקט, להט עצור, כבוש.

בדממה המתוחה נשמעה כל מילה. אמרה: הקמח והמים מסמלים את הגשמיות ההכרחית. "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".

לא הכרתי את המאמר הנפלא. הסוכר והשמן והשמרים מייצגים את המותרות וההתפחה, וזה בסדר, מותר ומשביח.

אבל בתנאי שידעו שבראש ובראשונה נותנים חלק לכהן, המייצג את הפן הרוחני, את המשמעות הנעלה של החיים, את עבודת השם.

היא דיברה, ואני הקשבתי כמהופנטת. היא מדברת אלי ועלי, אני מזדהה עם כל מילה. החיים שלי אינם לחם וחלה, אלא עוגת קצפת.

אבל הרוחניות חסרה. ואז היא מדליקה נרות, ומברכת, ומזמינה את כולן לבקש בקשות, להתפלל.

ואני רואה את כולן עוצמות עיניים בדבקות, לוחשות משאלות. הייתי בהלם. לפתע כבה האור, רק הנרות הבהבו,

ומישהו השמיע קלטת נגינה, והרבנית שרה עם כולן שירי נשמה. התמוגגתי. הטקס הסתיים, והרבנית נפרדה לשלום.

הלכתי אחריה, ביקשתי לשאול. נענתה בשמחה. התחלתי לספר על החיים שלנו, על המסיבות המשמימות.

רציתי לשאול איך מוסיפים קורטוב רוחניות לחיים. והרבנית, כולה תום וטוהר, פוקחת עיניים תמהות, מתנצלת:

מחילה, אני באמת מצטערת, אני לא יודעת מה לענות לך. הבנתי שהיא שרויה בעולמות אחרים, של קדושה וזוהר,

קינאתי בה כל כך. אמרתי שאני מבקשת ורוצה לדעת יותר בנושא. עיניה אורו, ענתה שיש לשוחח על כך בניחותא, והחלפנו מספרי טלפון.

 

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות?

הודיתי לאמי ולאחותי על החוויה, וסיפרתי למוטי. התקשרתי אל הרבנית ושמחתי לשמוע שוב את הקול העדין והשקט,

את הנימה השמחה והנלהבת. אבל בעיקר את התוכן. איך היא רואה את הטוב ואת הנאצל שבכל אדם ובכל דבר.

אין בעולמה מקום לנרגנות ולקבלנה, ודאי שלא לרכילות ולהשמצה. באיזו עדינות היטתה את השיחה אם עמדתי לגלוש למחוזות שלא רצתה לשמוע.

היא נהייתה עבורי מושא להערצה. הלוואי ואהיה זכה וטהורה כמותה.

יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות? שאלתי מתי, ענתה: היום לפנות ערב. איפה ?

אמרה: אצלנו בבית ומסרה את הכתובת. הייתי בהלם. תבינו, היא היתה עבורי הכוהנת הגדולה, והיא מזמינה אותי למקדשה.

אמרתי: בית חילוני לחלוטין, איך נבוא לבני ברק? אמרה: זה בסדר, בואי כמו שאת. התקשרתי ל בעלי: אתה זוכר את הרבנית?

אמר: איך אפשר לשכוח, את מדברת עליה כל יום. אמרתי: היא הזמינה אותנו להדלקת נרות חנוכה.

הגיב: מעולה, איפה? היה בטוח שזו מסיבת חנוכה באיזה אולם. לביבות וסופגניות וכאלה. אמרתי: בבני ברק.

אמר: מה, איך אנחנו נכנסים לשם? וחוץ מזה, הילדים לא יתלהבו מהרעיון. אמרתי: בוא ננסה. עד שהגיע, שכנעתי את הילדים.

אמרתי להם: למדתם על טקס הבגרות של הילידים באפריקה? כן, התלהבו. תופי הטם טם, מסכות המכשפים, ריקוד הנערים.

הייתם רוצים לראות? ודאי עיניהם ברקו. טוב, אפריקה רחוקה. אבל פה קרוב יש שבט מתבדל, החרדים, ויש להם חגים ומנהגים בני אלפי שנים.

הוזמנו להיות נוכחים בטקס מקורי. רק נזכור שאנו אורחים. נראה, נעקוב, ונשמור את רשמינו לעצמנו.

נדון עליהם בבית. תוכלו לספר בכיתה, לא כל אחד מורשה להיות נוכח.

 

כאילו היו בהצגת בית ספר.

נסענו, חנינו, עלינו, והתקבלנו במאור פנים. הבטתי סביבי. פעם ראשונה שראיתי מעון חרדי. הקירות לבנים,

משובצים בתמונות ממוסגרות של רבנים. בקיר הנגדי ארון ובו מדפים גדושי ספרים. במרכז שולחן ארוך מכותר בכסאות מרופדים.

ליד התריס עומדת חנוכיה גדולה מכסף, ובה בזיכי שמן זית. הרב, בעלה של הרבנית, לוח. את יד בעלי ומציג עצמו,

ואני תוהה: כזה שקט, האם אין להם ילדים ? לפתע הרב קורא: הדלקת הנרות! מהמסדרון נכנסים אחד, שניים שלושה,

ארבעה, חמישה, ששה, שבעה. בדממה. סוקרים אותנו במבט מהיר ומכתרים את האב במעגל משפחתי קסום.

הוא מדליק נר, ופונה אל הרבנית: אמא, אפשר? והיא עונה: כן, אבא. הוא מברך וגוחן ומדליק, והילדים ניגשים בדממה,

אחד אחד בתורו, ומדליקים את החנוכיות הרבות, הנמוכות, הסובבות את החנוכיה שלו. מסיימים, ופוצחים בשירה מתואמת,

כאילו היו בהצגת בית ספר. אני מסתכלת על מוטי, ומוטי מסתכל עלי. אנו מבינים זה את זה בלי מילים. איזו אצילות, איזו קדושה,

אבל בעינינו לא זה העיקר. איזה כסוד הדדי בין הבעל לאשה, ובין הילדים להוריהם. אין בדל של התנצחות, של מריבה,

אף לא שמץ זלזול. הטקס הסתיים וישבנו לשולחן. ישבנו, אנחנו וילדינו והמארחים. ילדיהם פשוט התאדו, חוץ מילדה אחת,

אולי בת עשר, שמילאה במקצועיות מעוררת השתאות את תפקיד המלצר. הביאה וערכה, הגישה ופינתה. בבית העלינו רשמים.

הבת שלי אמרה: איזה מריבות יש אצלנו על פינוי השולחן, ופה ילדה בת עשה מגישה ומפנה מבלי שיאמרו לה…

הבנים התפעלו מהשקט שעלה מחדר הילדים. אנו התפעלנו מאוירת הרוגע והאחדות. התקשרתי להודות על החוויה,

ופטפטנו. ציינתי את הרוגע ואת השלווה מול ההתנהגות המרגיזה של החרה. ושאלתי מה הסוד.

מה הסוד?

אם את רוצה לגלות את הסוד, תלכי עם בעלך לסמינר של "ערכים". אמרתי: איך אלך לסמינר, ככה, כמו שאני ? אמרה לי בדיוק.

ככה, כמו שאת. זה סמינר לחילונים, כולם לבושים כמוך. את בטוחה ? אמרה: כן, הנה מספר הטלפון. רשמתי את המספר,

ושאלתי את בעלי: בא לך ללכת לסמינר ? נרתע: מה נעשה שם ? אמרתי: לא יודעת, בוא ננסה. השיב: טוב, אם את רוצה, תבררי.

חייגתי וענו. שלום, אמרתי: תשמעי, גם בימי עיון יש הפוגות, הצגות, מופעים. מדברים קצת. אין ים , בריכה, הפעלה, הרקדה?

נאנחה: תראי, היהדות כל כך רחבה ועמוקה, כל כך מקיפה, והמסגרת כל כך קצרה, עד שבקושי נדחס המינימום, ידיעות החובה.

הלוואי והיינו יכולים להרחיב את היריעה. אבל מי שרוצה להכיר את יהדותו, חייב להירשם לסמינר. האמת, נרתעתי.

אמרתי: אחשוב על כך. שאלתי את בעלי, ולמרבית הפלא, הוא לא נרתע. אמר: בואי ננסה. אם לא נשרוד, נחזור.

הגענו לסמינר במלון 'גולדן קראון', ונהיה לנו חושך בעיניים. גברים בשחור לבן, נשים בכיסויי ראש, לאן נפלנו?!

אמת, כולם מחייכים ומאירי פנים, כאילו מכירים ותיקים משכבר הימים. ובכל זאת, שמורה של בני ברק. נרשמים ונכנסים, ונרגעים.

יש כאן גם חילוניים. לבושים כמונו, מבולבלים כמונו. המלון ברמה, החדר מקסים, האוכל מעולה, והחשש מנקר. מי יודע מה מכינים לנו פה.

יש תכניה, ועמדו בהבטחה. ים של הרצאות, ננסה. התיישבנו, ואפשר לומר שמאז לא קמנו. כלומר, כמובן,

היו הפסקות לשינה ולאכילה ולהתאווררות, אבל ההרצאות כבשו. גם ברמה, גם בצורת ההגשה. התחברת למסר,

הזדהית עם הנאמר, הסכמת עם כל מילה. הידע של המרצים מדהים. על כל שאלה יש תשובה. מנומקת, בציון המקור.

אין מילים. מהרצאה להרצאה קונים ידע מרחיבים אופקים, ורק בסוף מתברר שכל הרצאה היתה נדבך בבניין המושלם,

אגף הארמון הנהדר של ההשקפה הכוללת. האמונה בבוקר ובהנהגתו, בתורתו ובמצוותיו.

 

הסמינר שינה את חיינו.

והשבת! החגיגיות והשמחה, כל הפנים מאירות וזורחות. העיניים נוצצות והשפתיים מחייכות. והרב לסרי עולה על כסא ומניף ידיים: שבת שלום!

ומאורת עונים: שבת שלום! נשיר לכבוד המלאכים המלווים אותנו ואומרים: יהי רצון שגם לשבת הבאה יהא כן,

אצל כל אחד בביתו, וכולם צועקים: אמן! איזהו התרגשות. ואז הוא פוצח בזמר: שלום עליכם מלאכי השרת, והמונים מצטרפים בהתמוגגות.

אני נדהמת. מילא אנשי הצוות החרדים. אבל רוב השרים הם חילונים. היו, עד לפני יומיים. וגם מוטי, במלוא גרונו: ממלך מלכי המלכים,

הקדוש ברוך הוא. מאיפה הוא יודע, היכן החביא זאת? והקידוש, בכזה הרגש, גדוש משמעות. המילים מוכרות, אבל מעולם לא חשבתי על תוכנן.

ומוטי נעמד ונהיה הפייטן, מסמר הסעודה. כולם התמוגגו, הוא יודע את המלאה, הייתי כה גאה בו! הסמינר שינה את חיינו.

ידעתי שאני הולכת לשבור את כל הקירות ולבנות הכל מחדש. אני רוצה להיות לא סתם דתית, אלא חרדית כמותם. התקשרתי לרבנית.

ברכתי אותה בכל הברכות שלמדתי בסמינר, ותאמינו לי, זה אוצר בלום, ושום ברכה לא חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני חייבת את השינוי הזה,

אני רוצה לאמץ את השפה העדינה, הנקיה, היפה, את הרוגע הנפשי, את השלווה. את התפילות הנרגשות, שירי הנשמה,

הקשר הנפלא עם בורא עולם. כבר ניסיתי למצוא את האושר בשירה ובמחול, בפנינים וביהלומים, בביגוד ובהנעלה, בטיסות ובשייט,

וכעת אני יודעת שבמקום אחד לא ניסיתי: בליבי פנימה, בקשר הפנימי עם בורא עולם. הסמינר היה הארה מסנוורת. לאן אנו חוזרים, לעלטה? לאור של פנס?

 

עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים.

בעלי ואני היינו מתואמים מבלי להחליף מילה בנושא. הוא חבש כיפה, לבש ציצית, רכש תפילין מהודרות והחל לפקוד את בית הכנסת.

אני התקשרתי לרבנית, ביקשתי כתובות. איפה קונים ביגוד, כיסוי ראש. היא ניסתה לקרר, לצנן. תרגעי, תנחתי, תרדי מהעץ.

תזהרי, מקפיצה נופלים. לקחתי חבילת אשפתונים גדולים, רוקנתי לתוכם את כל ארון הבגדים. עליתי עם בעלי לגג,

הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים. מול הלהבות התפללתי בדביקות. יהיה רצון, כשם שנשרפן הבגדים כך יישרפו כל עוונותינו.

העבר אין, והעתיד לפנינו. רק לאחר שהבגדים נשרפו נזכרתי שבעצם אין לי מה ללבוש. עוד לא קניתי חצאיות.

בעלי הסיע אותי לבני ברק למסע קניות. הזעקתי את הרבנית, והיא ליוותה אותי בכל צעד, תרתי משמע. היא הדמות שאליה אני שואפת להידמות.

בעדינות, באורחות הדיבור, באמונה העמוקה. ללמוד ממנה איך אפשר להזכיר את הבורא חמש פעמים במשפט של שלוש מילים.

לפתע מתחלחלים כשנזכרים איך דיברנו פעם. באיזו בוטות, באיזה לעג, באלו ביטויים. איזה שיח ניהלנו, איך פגענו בקרובים ובידידים.

מודים אלף פעמים על השינוי, על פקיחת העיניים, על קירבת הבוקר. על שיעורי התורה של הבעל, על הילד שהולך לישיבה והילדה בחינוך תורני.

היא מלמדת אותנו פרשת השבוע, שירים, דינים, ברכות. ילדת בית ספר מנהלת את הבית!

 

אמרת לרבנית: זה לא הוגן שאשמור את כל האור לעצמי, ואנשים כה רבים מתהלכים כסומים. אינם יודעים איזה אוצר מחכה להם ב"ערכים".

היא נתנה בי אמון ואירגנה כנס חיזוק ברמת גן. הגיעו כמאתיים נשים. עמדתי מולן וסיפרתי את סיפור חיי. הן ישבו פעורות פה.

היה לי כל מה שהן רק חולמות. שפע מותרות, גודש עושר. הצלחה מסחררת, מעמד חברתי, והכל נבוב, ריק, חלול.

היום אני גדושה בתוכן, ברוחניות, בחיבור ליהדות ולבורא, באושר אמיתי. כמה ידיים הושטו לקבל את הפרוספקט של הסמינר הבא.

והרבנית חיבקה אותי ואמרה: אני כה גאה בך!

 

(מתוך עלון 'השיבנו' – ערכים) בעלי בעלי

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

 

זה היה לפני כעשרים שנה. הרב ארי שישלר, שליח חב"ד בסטארתבון שבדרום אפריקה, עשה חופשה משפחתית קצרה במפרץ פלטנבורג, בחוף המערבי של המדינה.

במהלך החופשה, כשהלך יום אחר ברחוב, ניגש אליו אדם מבוגר, הושיט את ידו לשלום, ואמר: "אני סם גלמן, נעים מאוד!".

הרב שישלר זיהה מיד שהאיש יהודי, הציג את עצמו, והזמין את שיחו לשבת על ספסל ציבורי ולשוחח. האיש פתח ואמר: "רצוני לספר לך סיפור קצר". עיניו הצטעפו. הוא נשא את מבטו אל הנוף הפסטורלי שנפרש לפניהם, והחל לספר:

זה היה בסוף קיץ 1992. יום אחד, נשמעו נקישות על דלת ביתי. ניגשתי אל הפתח והופתעתי לגלות מולי שני צעירים אורתודוקסיים. הפניתי את מבטי וראיתי רכב גדול חונה על הכביש. 'טנק המצוות' נכתב עליו באותיות ענק.

השניים פנו אליי בחביבות ואמרו: "נשמח לבקר אותך בביתך, מר גלמן". הזמנתי אותם להיכנס.

השניים התיישבו בסלון וסיפרו לי שהם עושים סיור מטעם הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד, בניסיון לאתר יהודים ולהעניק להם מידע וסיוע. "אין כאן הרבה יהודים", אמרתי להם, "אבל אני שמח לפגוש אתכם ולשוחח עמכם".

הדקות הבאות התנהלו על מי מנוחות. זו היתה שיחה קלה על הא ודא. כמעט התיידדתי איתם, ואז הכל השתבש.

הם פנו אליי בהצעה להניח תפילין. אינני יודע למה, אבל בקשתם הכעיסה אותי. חשתי שזו חוצפה מצידם להיכנס לביתי ולהציע לי לעשות מעשה דתי. הנדתי את ראשי מצד לצד בנוקשות ואמרתי: "מצטער, אני מבקש לסיים את ביקורכם. תודה לכם ושלום".

השניים הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו מה קרה, בסך הכל הציעו לי להניח תפילין. אבל כשראו את כעסי ונחישותי, מלמלו כמה מילות התנצלות, קמו ויצאו.

שבועיים אחר כך, חל ראש השנה. נהגנו לחגוג את היום הזה בביתנו, וככל שהתאריך הזה התקרב, החל מצפוני להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?! הלוא חגגתי בר מצווה בנעוריי והנחתי תפילין. ושני הבחורים האלה היו נחמדים כל כך!

מחשבות החרטה לא עזבו אותי במהלך החג כולו. קראתי פעם במקום כלשהו שבראש השנה צריך לקבל החלטה טובה. אט-אט נבטה בי מחשבה שעליי לכפר על התנהגותי הבוטה כלפי שני הצעירים, על ידי ש… אתחיל להניח תפילין.

פניתי לחפש את התפילין הישנות שלי. הפכתי את הארונות ופתחתי מגירות, עד שמצאתי אותן. בהתרגשות ניערתי את האבק שהצטבר עליהן, אחרי שנים שלא נגעתי בהן. להפתעתי ידעתי להניחן. מתברר שהלימוד לקראת הבר מצווה נחקק בליבי.

כשהנחתי את התפילין עבר בי רטט של התרגשות. עמדתי כך זמן ממושך, וחלצתי אותן. למחרת התעוררתי ובליבי געגועים לתפילין. ההתלהבות לא פגה גם ביום השלישי. כך הנחתי תפילין יום אחר יום. חודש אחר חודש, עד שלוח השנה עשה הקפה שלמה, ושוב הגיע ראש השנה.

במהלך החג החלטתי לשדרג את המצווה. קבלתי עליי שבעת הנחת התפילין אקרא את פרשת 'שמע'. בשנה הזאת הנחתי תפילין בכל בוקר וקראתי את 'שמע ישראל'.

בראש השנה השלישי החלטתי לעשות עוד צעד, וקבלתי עליי לקיים עוד מצווה. המתכונת הזאת נהפכה לנוהל קבוע – בכל ראש שנה עשיתי עוד צעד לעבר שורשיי היהודיים.

שנה אחת החלטתי ללמוד תורה. בביתי היה חומש ישן התחלתי לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע. לאחר מכן גיליתי את אתר חב"ד באנגלית. הרגשתי כאדם צמא שמצא סוף-סוף מעיין מים חיים. קראתי בשקיקה תכנים מרתקים ונשאבתי לעולם היהדות.

יום אחד אמרתי לעצמי: סם, למה אתה שומר את כל השפע הזה לעצמך? הלוא יש כאן עוד יהודים, שתף אותם בזה! הצעתי לכמה מידידיי ומכריי להיפגש בביתי אחד לשבוע, וייסדנו שיעור תורה.

סם התרווח על הספסל, הניח את ידו על לוח ליבו ואמר לרב שישלר: "אני בטוח שאותם שני בחורים הרגישו רע מאוד למראה תגובתי. ודאי גם הצטערו על התנהגותי הבוטה, כמה הייתי רוצה שיידעו כי ביקורם אצלי לא היה לשווא! אבל נראה כי אין שום סיכוי לאתר אותם, כשאין לי מושג מי היו ומה שמם…".

האיש סיפר את סיפורו וחייך קלות. הוא לא הבחין בדמעה שזלגה מעינו של הרב שישלר.

התרגשות עזה מילאה את ליבו של הרב. בתחילה התקשה לדבר, ואז אמר בשקט: "אני חושב שאני מכיר את שני הבחורים".

"האומנם?!", תלה בו האיש מבט תמה.

"כן, אני מכיר את שני הבחורים שגירשת מביתך", אמר הרב שישלר בחיוך רחב, "אחד מהם יושב מולך עכשיו"…

 

 

(מאת לוי שייקביץ , מתוך עלון שיחת השבוע 1767)

ואז היא צרחה סטטיק יהודי

ואז היא צרחה סטטיק יהודי

אוהד אטינגר

 

הוא הגיע לבית החולים כשהוא סובל מחולשה כללית, סחרחורת וחוסר איזון. הרופאים הובהלו אליו, ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות ולבסוף קבעו: מדובר בתגובה טבעית של הגוף לסערה נפשית אדירה שטלטלה אותו לאחר שכל עולמו התמוטט למשך זמן קצר.

אחרי שקיבל קצת נוזלים ותרופות הרגעה, סטטיק, זמר הפופ המפורסם, התחזק והתאושש, והרופאים שחררו אותו לביתו, כשהם מורים לו להקפיד על מנוחה הגונה לפני שהוא חוזר לשגרת חייו.

אז מה בעצם קרה לו, לזמר הצעיר, ומדוע חרב עליו עולמו לזמן קצר.

מתברר שסטטיק הוא בן מאומץ במשפחתו. את זה הוא יודע כבר שנים רבות וזה לא היה סוד עבורו.

בתקופה האחרונה הוא נערך לקראת נישואיו המתקרבים, וכשניגש להירשם ברבנות והחלו לשאול שאלות על מוצאו, התברר לו שיש סיכוי שהוא בכלל לא יהודי. אולי הוא נולד  לאמא גויה לפני שנמסר לאימוץ?

אגב, בכאלו מקרים ההלכה נותנת פתרון, אפשר להתגייר. ילד שגדל כיהודי יכול לעבור תהליך גיור בקלות רבה, ובלי מאמץ מיוחד בשונה ממי שבא 'מבחוץ' מעם אחר ורוצה להצטרף לעם היהודי שצריך לעבור תהליך הלכתי מורכב יותר של סינון מתחזים ובירור רצונו האמיתי של המתגייר.

לאחר בירור קצר התברר שסטטיק אכן יהודי מבטן ומלידה, ואין שום חשש בעניין, אבל בזמן הקצר שעבר מאז שהועלתה השאלה ועד שנמצאה התשובה, הוא הרגיש שכל עולמו נחרב עליו.

 

מאוחר יותר תיאר סטטיק את אשר חווה בפוסט שפרסם: "עכשיו אמרו לי משהו שמטלטל את החיים עצמם. אני מאוד מקווה שזו טעות של הרגע, אחרת באמת שיהיה פה בלגן", כתב מתוך סערת הרגשות הגדולה שפקדה אותו.

אחרי שהתבררה יהדותו והוסר הספק, פתח סטטיק את סגור לבו ושיתף את העוקבים שלו בטלטלה האדירה שחווה: "רואים את המגן דוד הזה? זה התכשיט שתמיד עלי. כשאני מוריד את כל התכשיטים שאתם רואים, אותו אני לא מוריד. וזה מאז שקיבלתי אותו, בסוף כיתה י"ב מאימא שלי; זוכר איך נכנסנו יחד לחנות בקניון חיפה ורכשנו אותו. גם לאחי יש כזה, מסיום י"ב שלו. אתם יודעים… מעין מסורת".

"הוא מאוד חשוב לי, כי זה מאימא ובגלל מה שהוא מסמל. גדלתי מאוד קרוב לדת. ימי כיפור בבית כנסת, כל החגים, עליתי לתורה בבר מצווה וקידוש אנחנו עושים יחד עד היום. טוב, אולי הקורונה קצת הרסה את זה, אבל הבנתם. הכל רגיל עד כאן".

"אתמול שמעתי מילים שלא שמעתי בחיי, בפעם הראשונה. הנושא שהכי כואב לי וקשה לי בעולם, נחשף מתחת לאדמה, עמוק עמוק איפה שקברתי אותו בליבי. נושא כל כך רגיש וכואב, שאני כבר מבחוץ אדיש אליו כמערכת הגנה. כן, נכון, האימוץ. פתאום נהיה אישיו לקראת החתונה".

"פתאום היהדות הזו שלי, הזהות שלי, הייתה מוטלת בספק. אתם לא מבינים כמה משפיל וכואב לדעת שאולי כל מה שגדלת עליו לא נכון. אולי כל מה שאתה יודע הוא אשליה. ראיתי שחור. ראיתי כל כך שחור, שלא היה אכפת לי יותר כלום.

"למזלי, הודות למאמצים מרובים בעיקר של המנהלים שלי, חפירות ארכיאולוגיות באמת, חזרה לי הנשימה. חזרה לי הנשמה. רשמית, יהודי לכל דבר. אם אי פעם בחיי הייתי קרוב להתקף לב – זו היתה הפעם הזו".

סטטיק סיים את דבריו וכתב: "תודה לכל מי שדאג לי, לא יכולתי לענות או לשתף מהבושה, מהכאב. תאריך חדש יקבע לחתונה. החיים ימשיכו כסדרם. למזלי, אני אותו אני שחשבתי שאני, אותו אני שאתם מכירים".

 

**

ברחבי הרשת היו כמה גולשים שתהו מדוע הרגיש סטטיק זעזוע גדול כל כך. הרי הוא ממילא אינו אדם דתי שמקפיד על כל המצוות, למה באמת כל כך חשוב לו לדעת שהוא נולד לאמא יהודיה?

 

יש לזה הסברים פסיכולוגיים למכביר לגבי תחושת השייכות והרגשת הזהות של האדם, אבל יש כאן גם הסבר רוחני ועמוק יותר: 'הנקודה היהודית' שלו.

כבר לימדו אותנו חכמי הדורות, שלכל יהודי יש 'נקודה יהודית'. מקום קטן בלב שלו, שבו הוא יהודי זך וטהור, צדיק וקדוש. יהודי! המקום הקטן הזה, הנקודה הפצפונת הזאת, אינה נפגעת משום דבר, הוא לא מתלכלכת לעולם בחטאים ובעבירות. לא משנה מה יעשה היהודי, אם יחלל שבת ויאכל ביום הכיפורים חלילה וחס, אפילו אם שפוך דמים חלילה וחלילה וינהג בצורה הכי הכי רחוקה מ'להיות יהודי', עדיין תישאר אותה נקודה קטנטונת נקייה, טהורה, זכה מכל שמץ של חטא ועוון.

והנקודה הזאת, היא נקודת המוצא שלנו לכל מסע של חזרה בתשובה ושיפור המעשים.

 

כשאנחנו רוצים להתחזק, אנחנו פשוט מרחיבים את הנקודה הקיימת, מפנים לה מקום נוסף בלב, נותנים לה לגדול, משקים אותה ומטפחים אותה, עד שהלב כולו הופך להיות זך וטהור.

הנקודה הזאת הקטנטנה, היא התקווה של כל יהודי באשר הוא, אף פעם לא מאוחר מדי, אף פעם לא הלכת רחוק מדי, תמיד אתה יכול לחזור ולא משנה מה עשית וכמה חטאת חלילה וחס. כי הנקודה הזאת היא כמו מגנט שמושך אותך בחזרה לדרך הישרה והטובה.

כשאמרו לסטטיק שאולי הוא לא יהודי, הנקודה הזאת נזעקה. היא צרחה וצעקה, "אני כאן, אני יהודי, סטטיק יהודי, אל תגידו עלי דברים נוראיים כאלו. חלילה וחס, הוא יהודי והוא יישאר יהודי כל ימי חייו, לא משנה מה הוא יעשה ומה תגידו עליו, יהודי לעולם נשאר יהודי, ואף פעם לא מאוחר מכדי להתחיל גם להתנהג כמו שיהודי אמור להתנהג…".

כי לנקודה הפנימית והנסתרת הזאת יש כוח אדיר לטלטל את נפש האדם, להשאיר תמיד את היהדות שלו במצב פעיל, כדי שברגע שהוא יחליט לחזור למוטב, האופציה הזאת תהיה פתוחה בפניו, והוא יוכל לעשות זאת בתוך רגע אחד בודד.

קרעתי את המכתב וזרקתי לפח, צלצלתי לאמי בעצבים וכעסתי שהיא מערבת רבנים

הבן: קרעתי את המכתב וזרקתי לפח, צלצלתי לאמי בעצבים וכעסתי שהיא מערבת רבנים

 

יום אחד נכנסה לבית חב"ד אישה לא צעירה והתיישבה במסעדה שלנו.

זו היתה שעת בוקר מוקדמת, והיא משכה את הזמן שעה ועוד שעה, ובסוף עזבה את המסעדה בשעת לילה מאוחרת.

גם למחרת היא הגיעה כמעט ראשונה ונשארה עד הלילה. ניסיתי לשוחח איתה אבל היא התחמקה, ראיתי שהיא שבורה אבל לא הצלחתי ליצור איתה קשר.

ביקשתי מאחת הבנות המטיילות לנסות לברר אצלה מה הסיפור, ולמחרת באה המטיילת וסיפרה, הבן של האישה הזו חזר בתשובה וקשה לה איתו מאוד, ולכן היא ברחה לכאן.

ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לשמוע את הסיפור של הבן שלה.

היא פרצה בבכי והחלה לספר:

"יש לי בן יחיד, לפני כשנה הוא נסע לטיול במזרח ובמהלך הטיול בהודו הוא חזר בתשובה.

כשחזר לארץ הוא החל להכניס כללים חדשים לבית. התאמצתי לכבד אותו, לקנות את האוכל לפי הכשרות שהוא רוצה ולסדר פלטה לשבת ועוד, אבל זה לא הספיק לו.

הוא החל לדרוש ממני בתוקף לשמור שבת בעצמי, וטען שחייבים לכסות את כל המראות בבית ועוד כל מיני רעיונות שלא יכולתי לעמוד בהם.

בשלב מסוים נשברתי, השארתי לו כרטיס אשראי, סיכמתי עם העוזרת שתבוא כמה פעמים בשבוע לכבס לו והודעתי לו שאני לא יכולה להישאר כך איתו בבית, ונסעתי.

עכשיו אני כאן ואין לי מושג לאן אני ממשיכה".

היא הסבירה לי שהוא הבן היחיד שלה ולמרות ההתנהגות שלו היא לא רוצה לצער אותו, ולכן החליטה שהיא תעזוב.

ביקשתי שתיתן לי את הטלפון שלו ואנסה לדבר איתו, אך היא היתה בטוחה בכך שהוא יסרב לדבר איתי.

החלטתי לכתוב לו מכתב, היא נתנה לי את מספר הפקס בבית, ושלחתי לו מכתב ארוך עם הרבה הבנה למצבו.

הסברתי לו שגם אם הוא חזר בתשובה הוא צריך לזכור שאחד מעשרת הדיברות זה "כבד את אביך ואת אמך".

כתבתי גם שיש לו הזדמנות לקרב את אמא שלו אם רק ינהג נכון.

למחרת פגשה אותי האמא וסיפרה לי שהבחור כעס עליה מאוד שהיא מערבת רבנים, ואמר לה:

"זה בכל מקרה לא יעזור לך, אני לא אשתנה וגם לא קראתי את המכתב, קרעתי אותו וזרקתי לפח".

אני חייב להודות שקצת כאב לי. בכל זאת השקעתי כמה שעות לכתוב מכתב שייתן לו הרגשה טובה מצד אחד ומצד שני יסביר לו שהוא טועה.

לא נעים היה לדעת שהוא אפילו לא קרא את המכתב.

כמה ימים אחר כך נסעה האמא ולא שמעתי ממנה יותר. קיוויתי שאיכשהו הדברים יסתדרו.

שנתיים אחר כך. ליל שבת אחד השתתף איתנו בתפילה ובסעודה בחור חרדי.

כשירדנו לעונג השבת הוא הצטרף וביקש מיד את רשות הדיבור:

"לפני שנתיים וקצת טיילתי טיול ארוך אחרי צבא, במהלך הטיול בהודו חזרתי בתשובה וכשחזרתי לארץ המשכתי בהתחזקות ונקטתי בקו קיצוני מאד.

אמא שלי לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד איתי ועזבה את הארץ.

היא הגיעה לבית חב"ד בבנגקוק וסיפרה על כך לרב, והרב כתב לי מכתב ארוך ושלח אותו בפקס אליי הביתה.

ברגע הראשון כעסתי, קרעתי את המכתב וזרקתי לפח

צלצלתי לאמי בעצבים וכעסתי שהיא מערבת רבנים. אבל אחרי שניתקתי את השיחה הסתקרנתי בכל זאת לדעת מה כתוב שם.

הוצאתי את הקרעים מהפח וישבתי להרכיב את הפאזל.

קראתי את המכתב שמאד נגע ללבי. אחרי כמה ימים של מחשבות צלצלתי לאמא, התנצלתי וביקשתי ממנה לחזור לארץ ומאז אנחנו חיים ביחד בשמחה ובאושר.

הגעתי היום לתאילנד ואני חוזר במוצאי שבת. מטרה אחת לנסיעה שלי:

לבקש סליחה מהרב ולהודות לו על שבזכותו אני בקשר כל כך טוב עם אמא. הפאזל שלנו לא הושלם".

 

 

(מתוך חוברת כי קרוב גליון 46 | ראה תש"פ)

שנאתי את העם היהודי

שנאתי את העם היהודי

מאת: יוסי כהן

 

זהו סיפורו המפתיע של הצעיר מכוויית, יוסוף אל מוענה, שהחליט להימלט ללונדון במטרה להתגייר, עורר זעם רב במפרץ הערבי והדים רבים בישראל. בשיחה שערכנו איתו, הוא מספר על הקשיים וההתמודדויות שצצו באמצע הדרך, ומצהיר: אני רוצה לדבוק באלוקי היהודים, למרות שזה גורם לי לנתק ממשפחתי ומולדתי

 

מים רבים חלפו בנהר התמזה הבריטי מאז ביקורו הראשון של יוסוף אל מוענה, כצעיר מוסלמי נטול דאגות מנסיכות כוויית, בממלכה המאוחדת. אל מוענה הגיע לבריטניה לביקור קצר.

טיסה ללונדון נחשבת לצעד פופולרי בקרב צעירי המפרץ הערבי. הממלכה המאוחדת מאכלסת בקרבה אוכלוסייה גדולה מעולי מדינות המפרץ, והצעירים הערביים מרגישים בנוח במדינה האירופית שבה השם הפופולרי ביותר הוא: מוחמד.

יוסוף היה אחד מאותם צעירים מוסלמים שהגיעו לבקר במבנים המונומנטליים שעומדים על תלם בממלכה המאוחדת, ולהכיר מקרוב את היבשת הישנה.

הוא לא יכול היה לדמיין אז כי הביקור השגרתי באי הבריטי יובילו לעזוב את האסלאם ולדבוק בעם היהודי. אבל יד ההשגחה העליונה הובילה את הצעיר המוסלמי בדרך הארוכה ומלאת המהמורות – בדרך אל העם היהודי.

בשיחה שאנו עורכים עמו, מספר אל מוענה, ובשמו היהודי: נפתלי בן יהודה, על דרך החתחתים שעבר;

על הזעם נגדו בעולם המוסלמי בכלל ובמפרץ הערבי בפרט, ועל הסיבה שבגינה החליט לבחור בעם היהודי, למרות העובדה שהצעד הזה מנתקו מארצו, משפחתו ומולדתו. "החלטתי ללכת עם האמת", הוא חוזר ומדגיש לכל אורך דבריו.

"שנאתי את העם היהודי"

כדי שנבין עד כמה הלך רחוק בהחלטתו להצטרף אל העם היהודי, מעניק לנו נפתלי בן יהודה מעט רקע על המפרץ הערבי ועל ארץ הולדתו, כוויית ויחסה אל העם היהודי.

"המדינה שבה גדלתי היא מדינה אנטישמית בה שנאת יהודים נפוצה במיוחד", הוא אומר. "אזרחי כוויית שונאים את מדינת ישראל, ולא רק את המדינה כמדינה, כפי שיש כאלו הטוענים, אלא גם את העם היהודי כעם".

בשל הרקע שבו גדל, נפתלי בן יהודה, אז יוסוף אל מוענה, לא היה שונה מיתר חבריו, וגם הוא נפל ברשת השנאה ליהודים, המושרשת בנסיכות הקטנה, ובלבו שררה שנאה עזה כלפי העם היהודי, על אף שלא הכיר מעודו יהודים. "שנאתי את היהודים, ללא כל סיבה אמיתית", הוא אומר ומוסיף, "לימדו אותנו מגיל צעיר שהיהודים אחראים לכל הצרות והקשיים שיש למדינות ערב ולאסלאם. באותה תקופה האמנתי באמת ובתמים כי היהודים שולטים על העולם וכי הם גנבים ושקרנים שמבקשים לעשות רק רע. למרבה החלחלה, אלו היו המחשבות שלי על היהודים אז", הוא אומר, ודוק של בושה מתלווה לקולו.

עם הרקע הזה, איך באמת שינית את דעתך והחלטת להצטרף אל העם היהודי?

בשלב זה מחזיר אותנו נפתלי אל הביקור ההוא בלונדון אשר הובילו לנקוט בצעד ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה.

"זמן קצר לאחר שהגעתי אל הממלכה, פנה אלי ידיד קרוב, ושאל אותי מדוע אני שונא את העם היהודי. לא הייתה לי לכך תשובה ברורה, אלא אוסף של סיסמאות וטענות שכיום אני יודע שהן אינן אלא אנטישמיות במיטבה", אומר נפתלי. "הסברתי לו אז", הוא נזכר, "כי היהודים שולטים בעולם ואחראים לכל הרוע והסבל של האומה הערבית. בעצם חזרתי בפניו על הדברים שלימדו אותי כל חיי".

אבל ידידו של נפתלי לא השתכנע מהטיעונים. בניגוד, לצעיר המוסלמי שזה עתה הגיע מכוויית, הידיד חי באותה תקופה בלונדון,

הכיר מעט את העם היהודי ואף התמצא במה שנעשה במדינת ישראל, ובאותה הזדמנות האיר גם את עיניו של בן יהודה.

"הוא אמר לי שכל הטענות הללו אינן נכונות", מספר נפתלי. לאחר אותה שיחה, הבין יוסוף כי ייתכן ומה שלמד עד אותה עת על העם היהודי אינו נכון, והוא החל לעקוב בעניין רב אחר מדינת ישראל, ולאחר מכן גם אחר העם היהודי. "גיליתי את העם היהודי ביופיו. וגם הבנתי שגידלו אותי על מצע של שקרים ועיוותים", הוא אומר.

הטענות שקלט נפתלי לקרבו מגיל צעיר נגד העם היהודי, הוכחו חיש מהר כלא נכונים, והצעיר המוסלמי החליט לחקור לעומק את העם היהודי, תורתו ומצוותיו. וכך עשה. "תחילה עקבתי רק אחר הנעשה במדינת ישראל; התעניינתי בכל פרט ופרט מחוקיה, מצבאה ומהתנהלותה, אך כל זה לא סיפק אותי. כמוסלמי הדוק לשעבר הבנתי היטב כי כל עוד איני מכיר את הדת היהודית לעומק, לא אוכל להבין היטב את התנהלותו של העם היהודי".

ואז, הגיע הרגע המשמעותי ביותר בדרכו של יוסוף אל העם היהודי. לידיו התגלגל ספר אשר עוסק בחקר היהדות ומוכיח נדבך על גבי נדבך את נכונותה של תורת ישראל.

"לדוגמה, מובאת בספר נקודה מעניינת העוסקת בשאלת התגלות הקב"ה לעם ישראל, כאשר בניגוד לכל דת ולאום אחר, עם ישראל קיבל את התורה בהרכב מלא, כשהוא ניצב למרגלות הר סיני", אומר נפתלי.

"היהדות היא הדת היחידה שניתנה לעם היהודי לנגד מיליוני בני אדם היישר מהקב"ה, לעומת דתות כנצרות וכאסלאם, בהן החליט מי שהחליט להמציא דת שלמה עם חוקים וערכים כביכול, ומאמינים רבים צעדו אחריו כעיוורים באפלה. זו הייתה נקודה שהבהירה לי עד כמה תורת ישראל נכונה ואמיתית", הוא מציין.

ההימלטות ללונדון

לאחר כחמש שנים של חקר האמת, שבמהלכן למד בנוסף את השפה העברית, החלטתו של יוסוף להצטרף אל העם היהודי הופכת להיות ממשית והוא מחליט לערוק מכוויית לעיר שממנה החל המהפך – אל בירת אנגליה, לונדון.

זמן קצר קודם שנמלט מהנסיכות הערבית העניק יוסוף ראיון חשאי לערוץ 'כאן 11'. במהלך הראיון אמר הצעיר המוסלמי לכתב הערוץ כי בכוונתו לבנות את חייו מחדש כיהודי וכי הוא מתכנן להימלט מהנסיכות הערבית.

"סוכם בינינו כי הכתבה תפורסם רק לאחר שאצליח לעזוב את כוויית", מבהיר נפתלי. "לו הייתי נשאר במדינה בזמן שידור הכתבה, חיי היו נתונים בסכנה, הן מצד השלטונות והן מצד שכניי התושבים המקומיים", הוא אומר.

בהתאם להסכם המוקדם עם הערוץ – לאחר השלמת הבריחה מכוויית פרסם ערוץ 'כאן 11' כתבה מיוחדת, בה נחשף סיפורו המרתק של הצעיר המוסלמי שהחליט לעזוב את הכל בכדי להצטרף אל העם היהודי. עם ישראל התוודע לסיפור המרתק, וגם העולם הערבי, שתיעוד הראיון של נפתלי עם כתב הערוץ הופץ בו במהירות עצומה. הדברים הגיעו לכדי כך שבן יהודה הוזמן לראיון בערוץ הפופולרי, BBC בשפה הערבית, כך שאם היה מי בעולם הערבי שעדיין לא הכיר את סיפורו של נפתלי, הגיע הראיון שנערך עמו בערוץ הבריטי וחשף אותו גם לאלו שעדיין לא שמעו על הצעיר האמיץ.

עם הפרסום, הגיעו גם הקשיים. נפתלי החל לקבל איומים על חייו ונאלץ לרדת למחתרת. גם במהלך הראיון שאנו עורכים עמו, הזהירות ניכרת בכל פרט ופרט בדבריו.

פעם אחר פעם הוא חוזר ומבקש שלא נסגיר פרטים על מקום הימצאו, מחשש לחייו. "מוסלמים רבים שחיו על אדמת אירופה, קיפדו את חייהם לאחר שהחליטו לנקוט בצעדים נגד האסלאם, ואינני מעוניין שזה יהיה גם גורלי חלילה", הוא אומר בחשש.

זמן קצר לאחר שהגיע אל הממלכה המאוחדת, יוסוף, או בשמו החדש נפתלי, מתחיל ליצור קשרים עם הקהילה הספרדית-יהודית בלונדון, שלדבריו קיבלה אותו בחום ובאהבה. "הם דאגו לכל צורכי", הוא מספר.

"אף אחד לא התייחס למוצאי או לעובדה שאני עדיין מוסלמי, אלא פשוט דאגו לי וסייעו לי מתוך רצון כן ומטרה ברורה שיהיה לי טוב. זה היה עבורי עוד סימן לכך שהעם היהודי אינו כשאר העמים, אלא מיוחד יותר".

באותו זמן הוא גם התחיל באופן מסודר את המסע הרשמי שלו בדרך להתגייר ולהפוך לחלק מהעם היהודי. "זהו מסע מפרך שנמשך גם בימים אלו, וכולי תקווה שבקרוב מאוד אסיימו בהצלחה", הוא אומר.

"סבא שלי היה רב"

אולי אתה מרגיש לפעמים שחסר לך משו ואתה לא יודע מה הוא. שים לב, הנפש היהודית מתגעגעת, ונמשכת אל הטעם המתוק של קרבת השם, הנשמה שלך רוצה עוד קצת מהתורה ועוד קצת מהמצוות. אם תשימו לב תוכלו לראות אנשים מבוגרים שרחוקים מהדת, ולזהות עליהם שהיו פעם דתיים, משהו בהם שונה, כמהה ומתגעגע לטעם של פעם, לתחושות הישנות שאותם הרגישו אחרי שלמדו קצת תורה וקיימו מצווה לכבוד בורא עולם.

כשם שאדם שלא טעם בחייו שוקולד לא יידע לעולם מהו טעמו, כך מי שלא טעם טעם של תורה ומצוות לא יכיר את מתיקות טעמן. אבל מי שטעם את הטעם הזה, גם כשהיה ילד, לא יוכל לשכוח אותו. יש לו כמיהה ומשיכה לדבר המתוק הזה שממלא את הנשמה באושר ובסיפוק. גם אם התרחק, אפשר לזהות ששפוכה עליו איזו נימה של צער, הנשמה שלו אינה שלמה עם המצב.

אבל אל דאגה, יום אחד הוא ישוב. הפתח קיים, הוא רק צריך למצוא אותו. לכן גם כשהוא התרחק, כדאי לו להשאיר פתח, שתמיד יוכל לשוב.

 

הנפש מזהה את האמת

אין יהודי שאין לו ניצוץ של קדושה. גם ליהודים הרחוקים ביותר יש רגעים של געגועים, של כמיהה להיות שייכים אל האמת הנצחית.

פעם התקיים סמינר במלון 'המלך שאול' באשקלון. כשהגעתי למקום הייתה שם ניידת משטרה. מה קרה? אחד השכנים התלונן שמרעישים בקומת המרתף של המלון, ומפריעים לו לישון… ידעתי כי מדובר בהצקה מכוונת ובתלונה קנטרנית. בכל לילה התקיימו במרתף אירועים רעשניים, מסיבות הוללות והכל בסדר. דווקא הסמינר מפריע לו?

הבטחתי לשוטרים כי נקפיד לא להרעיש, אך הם חזרו שוב ושוב, עד שלבסוף הם הופיעו עם השכן. ומה אמר השכן? "תאמינו לי, יש לי סימפטיה לדת, אבל דעו לכם, אם תרעישו ותפריעו לי לישון, אני אנקום בכם"…

ניגשתי אל אותו אדם, הנחתי עליו יד ידידותית ולקחתי אותו הצידה , הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "תגיד לי את האמת, נכון שמה שמפריע לך לישון זו דמותו של הסבא שלך, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות? תהיה אמיתי אתי, נכון בתוך תוכך היית רוצה להיות כאן, בסמינר, יחד עם כל שאר המשתתפים שמגלים את האור? לא הרעש מפריע לך, מפריע לך שהם זוכים לשמוע דברי תורה ואתה לא. כואב לך שאתה לא יחד איתם, הקנאה מניעה אותך. נכון או לא?"

ראיתי איך העיניים שלו מתחילות להצטעף ולהתמלא בדמעות. ואז הוא הודה לי "סבא שלי היה רב" ואכן בסתר ליבו יש לו משיכה להשתתף בסמינר…

כמובן הוא ביטל את התלונה ושלח את השוטרים לדרכם.

כך הוכחתי שוב לחברי הצוות שנכחו במקום, אלו שמארגנים את הכנסים הללו מטעם ארגון 'ערכים', כי אין רשעים בעם ישראל. כל אלה שמנסים להצר את צעדינו, עושים זאת מכאב, מקנאה, מתסכול, מהתמרמרות – לא משנאה אמיתית. כואב להם לראות אחרים קרובים אל השם – והם  רחוקים. קשה להם להודות באמת הזאת. אלמלא כל הגורמים המונעים שיש להם, היו מצטרפים מיד.

 

כל יהודי מסוגל לצאת מהבוץ

יש לנו הבטחה מבורא עולם שעם ישראל יוכל תמיד לחזור בתשובה על החטאים שלו. גם במצב הקשה ביותר, השם לא יתן ליהודי שליבו יכביד עליו את רצון ההתקרבות והחזרה וכך יוכל תמיד לשוב אל אלוקיו!

אם יחשוב אדם בלבו: אחרי ששקעתי בתוך בוץ, איך אפשר לצאת מהבוץ הזה? אומרים לו : אל דאגה, אם יצאנו ממצרים, שמה התנהגנו בהרבה תחומים כמו גויים, גם אתה יכול לצאת!

אבל איך זכו עם ישראל לצאת ממצרים? בזכות מסירות נפש!

אתה שואל איך לצאת מהבוץ? אם אתה באמת רוצה לצאת – תוכל! תעשה משהו במסירות נפש, ואז תראה שהשם יעזור לך. מסירות נפש תמיד מועילה לקבל מהשם שפע של עזרה בדרך להצלחה! אנחנו רואים זאת על כל צעד ושעל. פעמים רבות השם נותן לאדם ניסיון שנראה לו גדול וקשה, ואם הוא עומד בו במסירות נפש, פתאום הוא רואה שההר הפך למישור, כל הקושי נעלם.

('אריה שאג' פורים)

 

 

הבנות שמחפשות חתן "משוגע"

הבנות שמחפשות חתן "משוגע"

 

ברוך ה', בדורנו לימוד התורה מתחזק, ילדים בני שש יודעים את כל ספר בראשית.

בגיל תשע הם בקיאים בחמשה חומשי תורה. הכח של ילדינו הוא עצום. לא אחת

מזדמן לי להשתתף במסיבות סיום של נכדי, ואני מתפעל ונדהם מהידע המקיף של

הילדים בדורנו בכל מקצועות התורה חומש ומשניות.

שמעתי על שיטת לימוד שהמציא הרב יוסף הלפרין ז"ל שבארבעה שיעורים מלמדים

את הילדים את כל הלכות 'מוקצה' בשבת במה אסור ומותר לגעת בשבת ומה נחשב

ל'מוקצה'. אחר כך מלמדים אותם את ההלכות המורכבות של מלאכות איסור בורר ומבשל,

והילדים יודעים ליישם את ההלכות בצורה נפלאה! הם יודעים מה מותר ומה אסור. ילדים

בני שלוש ארבע כבר יודעים להמנע מלשון הרע!

 

ומה קורה לילדיהם של אחינו הרחוקים?

מכת ההתבוללות נוראה ואיומה, שלום הבית ושלמותו רעועים, הם מאבדים את זהותם,

לא מוצאים טעם בחייהם הריקים, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים, לרובם יש ילד

אחד או שניים. רבים מעדיפים לא להתחתן כלל… הילדים עושים צרות להורים… הצעירים

שולטים…

אך אנו רואים שלמרות ההידרדרות הנוראה, לא אלמן ישראל! יהודים בעלי רגש, שירדו

לחוץ לארץ, אינם מוכנים שילדיהם יתנתקו מן העם וינשאו חלילה לגויות. המוני רחוקים

מתורה כבר מבינים, שאם הם רוצים ילדים בעלי נימוסים ומחונכים, עליהם לשלוח אותם

לחינוך תורני. מראה של אמא חילונית הולכת עם ילד מעוטר בפאות ובכיפה אינו נדיר…

 

מתחולל מהפך!

בדורות הקודמים לא היה ציבור בני התורה כה רב. כשאחיותי התחתנו, התביישו הבנות

להינשא לבחור שיושב ולומד… השאלה הראשונה בשידוכים היתה: במה עוסק הבחור,

ממה הוא מתפרנס, מי בכלל חשב או הסכים לשמוע על חתונה עם בן תורה…

כשאחותי הגדולה הגיעה לפרקה, בא השדכן אל אבי ואמר: "יש לי שלוש הצעות שידוכים,

אחד מהם משוגע". אבי שהיה חכם, שאלו למה כוונתו, והוא השיב: "הוא רוצה ללמוד כל

החיים איך הוא יתפרנס?". אבי היה ירא שמים ואוהב תורה גדול, ולכן הגיב: "כזה משוגע

הייתי רוצה!" והוא זכה.

מאוחר יותר הרב וולף ז"ל, לימד קבוצה בת חמש עשרה בנות, את הלכות יסודי התורה,

והכניס בהן תשוקה עזה להינשא רק לבני תורה במסירות נפש. אך נוצרה בעיה: לא נמצאו

מספיק "משוגעים" שמסכימים לשבת וללמוד יום שלם… אחותי השניה, שהיתה מבנות

הקבוצה של הרב וולף, והתעקשה לזכות בבן תורה אמיתי, התחתנה בגיל עשרים ושתים,

שהיה נחשב גיל מבוגר מאד. והיא אכן זכתה להנשא לגאון האדיר ראש אב בית דין של

העדה החרדית, רבי משה שטרנבוך.

איזו מסירות נפש נדרשה אז לשם כך! באהבת התורה שהיתה נטועה בה היא התמסרה

להוצאת ספריו, פיענחה את דברי התורה שכתב, ותיקתקה אותם, ואף מכרה את הספרים.

גם את חינוך ילדיה ואת עול הבית היא לקחה על כתפיה… הכל כדי שבעלה יהיה משוחרר ללימוד.

בנות הקבוצה הזו חוללו את המהפכה בישוב החדש!

כיום עלתה קרנם של לומדי התורה לאין ערוך:

אין הורים שאינם חפצים בבחור תלמיד חכם לבתם!

בעלות תשובה שאתמול היו רחוקות מתורה, משתוקקות היום להינשא רק

לבן תורה אמיתי. השאלות העולות מפיהן הן: "אמנם הוא לומד תורה רוב היום,

אבל יש לו שפה רחובית, אולי הוא מקולקל?", "הוא לומד היטב, אך הוא רוצה

להכניס מחשב הביתה, רק עבור חדשות, האם להסכים או לא?" והתשובה שהן

מקבלות היא "לא להסכים!" כי הן ראויות ליותר מכך… מי חלם על מהפך כזה?

זה דור שמחפש תורה! בליל פורים בתי הכנסיות מלאים באבות ובנים היושבים ולומדים.

בישיבת "מרדכי הצדיק" משתתפים אלפי ילדים ואבות, ולומדים בליל פורים וביום הפורים.

נפתחים עוד ועוד שיעורי תורה, אנשים שיצאו לפנסיה ובקושי ידעו לקרוא את פירושו

על התורה של רבי שלמה יצחקי שכתוב בפונט ייחודי הנקרא 'כתב רש"י' הפכו לתלמידי

חכמים של ממש… אנשים שלא למדו מעולם יכולים לקבוע לימוד משותף בטלפון עם

אברך ולהפוך לתלמידי חכמים.

באיזה דור היה כך? זה דור המשיח!

 

♦ ♦ ♦

 

התורה מרפאה ומעדנת

העמלק והיצר הרע שבעמנו נלחם נגדנו ומנסה להכניס לראשנו שאין הבדל בין

יהודי לגוי, להפיץ כפירה ובלבול. ויש בידיהם משאבים רבים: ממשלה, כסף…

אך אם נתחזק בתורה – ננצח. ציבור לומדי התורה הולך וגדל על אפם ועל חמתם.

היום כבר רבים רואים את פירות הבאושים של החינוך הקלוקל, עוזבים את דרך

הרע, וכשחוזרים בתשובה – לפתע הילדים משתנים!

בתי הדין הרבניים מייעצים לבני זוג טרם גירושין, שילכו ל"סמינר ערכים", מאות

זוגות עמדו לפני גירושין, ואחרי הסמינר, כשקיבלו עליהם עול תורה, הסתדר שלום הבית.

נוכחתי בעצמי במספר מקרים כאלה:

בני זוג מאשקלון היו בשתי כתות שונות, הם לא מצאו ענין משותף ביניהם, ולא

הסתדרו כלל. הם באו אלי ושאלו אותי מה דעתי על גירושין. אמרתי להם שעצם

החיפושים שלהם בכל מיני כתות ושיטות מוכיח שיש לכם נשמה מבקשת, והוספתי

שנסיוני מוכיח כי כל המבקשים המגיעים לכל מיני עבודות זרות וכתות אינם נרגעים

וממשיכים לחפש פתרונות אחרים, משום שהנשמה היהודית אינה מוצאת שם את

המנוחה והנחלה. אך כל אלה שהגיעו לתחנה של התורה ,נרגעו ונשארו שם. לכן

יעצתי להם ללכת קודם לסמינר של "ערכים", ואם שניהם יחליטו שהתורה אמת, שניהם

ישארו באותה תחנה לנצח.

הם שמעו בקולי, ואכן הם החליטו שדרך התורה היא המתאימה.

הם עזבו הכל ועברו לבני ברק, ומאז שלום הבית מקסים, ובנותיהם נישאו לחתנים

בני תורה… לסמינר שהשתתפתי בו הגיע יהודי וסיפר שיש לו בן חריף מאד, אך

ציוניו גרועים. כששאל אותו לפשר ציוניו, הוא השיב: "הראש שלי אינו יכול להתרכז,

איני סובל את שלום הבית הרעוע, אני כל הזמן חושב על זה ולא יכול להתפנות ללימודים".

יום אחד הגיע אליו הבן ואמר: "אבא, אתה זוכר את השכנים ממולנו? תמיד הם היו

רבים וכולנו שמענו… בתקופה האחרונה נהיה שם שקט. חשבתי שהם נסעו לחו"ל, אך

ראיתי שהבית מואר. עליתי אליהם ודפקתי בדלת. שאלתי אותם לתומי 'האם לא הייתם

רבים פעם? מה קרה שהפסקתם לריב?' הם סיפרו שהלכו לסמינר וחזרו בתשובה, ומאז

השלום פקד את ביתם"…

הבן ביקש מאביו שילך גם הוא לסמינר, ואולי יהיה שלום בבית, ואז הוא יביא ציונים טובים…

הם הגיעו לסמינר, ומיד החליטו בהתלהבות לשמור שבת ולקיים מצוות, ומאז ביתם

רגוע ושמח, והשלום והכבוד שולטים בו…

עצם לימוד התורה הופך את הלומד לטוב יותר, לבעל טוב, לאבא טוב… כשאשה רואה

שבעלה אינו מוותר על קביעות השיעור, גם כשיש שמחה או עומס היא תעריך אותו ותעזור

לו לא לוותר על השיעור. אבל אם היא תראה שהוא מזלזל בשעות הלימוד ואף מתחמק,

תבין היא שהוא הולך ללימודו כדי להימנע מהגשת עזרה, ולא למען הלימוד…

 

(מתוך הספר 'אריה שאג' – פורים פסח)

 

לפתע קרה נס! "באורח פלא נחלצתי ברגע האחרון מהטנק הבוער"

 הרב בנימין גולד

כמה פעמים, יצא לכם לשמוע איזה דבר תורה קצר ומעניין ברדיו, באוטובוס, וסתם ככה מחבר שפגשתם. אנחנו שומעים מידי יום הרבה דיבורים, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, כל פעם משהו אחר כאשר רוב בדברים שאנחנו מקשיבים להם, בדרך כלל לא יעניינו אותנו שעה אחרי ששמענו אותם…

למה הקשבנו? סתם כי "ככה זה" מדברים, מקשקשים, וממשיכים הלאה

אבל ישנם דיבורים שכדאי לנו להקשיב להם בעומק, לסגור אותם ולקשור אותם חזק חזק ללב שלנו

דיבור טוב עם תוכן של מוסר, ערכים, תורה ודרך ארץ, גם אם הוא כזה שהרגע הוא לא ממש מעניין אותנו, תמיד כדאי יהיה להעדיף אותו על דיבורים אחרים, וזו הסיבה למה לא כדאי לנו לוותר אף פעם על שיעור תורה קצר, על דבר תורה ששמענו מחבר, ועל כל הזדמנות להקשיב לדברים מועילים באמת  לעולם הזה, וגם לנשמה בעולם הבא.

בסיפור הבא שלפניכם תיחשפו לכוחו של דבר תורה, שבזכותו ניצל אדם ממוות, גם אחרי שעברו שנים מאז ששמע את השיחה

סיפר הרב הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ ז"ל, שבדרשות הקבועות שלו בבית כנסת 'זכרון משה' בירושלים, היה מגיע קבוע בחור שקצת ירד מדרך התורה, והוא היה שומע ומעביר את הזמן בליל שבת בשמיעת הדרשה, אבל לא היה נראה שזה עושה לו משהו.

הוא ניגש פעם לרבי שבתאי, ואמר לו: שהוא לא מרגיש שום חיזוק מהדרשות, זה אולי טוב לו להעביר את הזמן, הוא גם נהנה מהסיפורים ולפעמים גם מהבדיחות, אבל לא יותר, זה לא נכנס לו!! נכנס באוזן ויוצא מיד!

אמר לו רבי שבתאי: כתוב בתורה "והיו הדברים האלה על לבבך", על לבבך כתוב ולא בתוך לבבך! מדוע? הרי העיקר מה שהדברים נכנסים בתוך הלב של האדם ולא נשארים בחוץ על מעטפת הלב?!

אלא שזו הדרך של התחזקות האדם, לא תמיד הדברים מיד פועלים את פעולתם, דברים רוחניים יש להם השפעה עמוקה וארוכת טווח, הם נכנסים לאדם ועומדים על לבו, וגם כשנראה לו שזה לא עושה לו כלום שזה לא מחזק אותו, אבל הדברים יושבים על לוח ליבו, בונים אט אט את קומתו ובניינו הרוחני, עד שביום מן הימים זה יחדור ללבו ויתחזק ויתרומם.

עברו כמה שנים, והנה פוגש יום אחד רבי שבתאי את הבחור שלנו, והנה הוא נראה בן תורה רציני וחזק! לתמיהת רבי שבתאי, מה הביאו לכך?

ענה לו הבחור, שבמלחמת יום הכיפורים הוא גויס למלחמה, והיה בצוות טנק באזור תעלת סואץ, כשהם מתקדמים בשדה הקרב בתוך התקפה בלתי נגמרת של פגזים ששרקו ללא הרף…

והנה בום אדיר!!!!…. אש עשן מחנק…. פגז פגע פגיעה ישירה בטנק שלהם! לא רואים כלום, רק זעקות שבר תימרות אש ועשן…

מספר הבחור לרבי שבתאי: הרגשתי ממש ברגעים האחרונים של חיי, ניסיתי להיזכר במילות הווידוי… העשן הלך והחניק, ואין מוצא! ואז משום מקום, נזכרתי בדבריו של הרב שאמר לי, שדברי חיזוק שאדם שומע גם אם נראה לו שלא משפיעים עליו אבל הם יושבים לו 'על' לוח ליבו עד שיזכה ויכנסו לליבו, והחלטתי מיד שאם אני ניצל מהתופת הנוראה אני מיד מתחזק, לוקח את הדברים ששמעתי מהרב כל השנים ומכניסם לליבי…

ואז לפתע נס!! אני מגלה ממש בשניות האחרונות לפני שנגמר לי האויר, חור ענק שנפער בתחתית הטנק מהפגז שעבר מצד לצד, בכוחות אחרונים נשכבתי והתגלגלתי לעבר החור ומשם החוצה לאויר עד שבאו לחלץ אותי בחסדי השם.

אז הבנתי את משמעות לשון התורה 'על לבבך', אדם שומע קונה לעצמו ידיעות וחיזוקים, זה נראה לו שזה לא משפיעה, זה לא נכנס לו ללב, זה לא בונה אותו, אבל האמת זה נמצא זה ממתין זה מצפה, ואז בבת אחת הכלים שקנה לעצמו משפיעים מעוררים ומחזקים את בנינו הרוחני.

אין להתייאש אף פעם מלעורר את האחרים ואת עצמו גם כשנראה שאין השפעה היא בא תבא. עוד חיזוק ועוד שיחה ועוד התעוררות בונים את בניינו הרוחני של האדם.

כולם היו דבוקים למסך, שאגות אדירות מלאו את חלל הבית, ואורי זוהר צועד צעד אחד ונעצר

הרב בנימין גולד

פעמים רבות אדם עומד לפני נסיונות קשים והיא אומר לעצמו איך אני יצליח להגיע לדרגות גבוהות. במקרה כזה עליך לדעת יסוד גדול בעבודת ה': לא דורשים מאתך מה שאתה לא יכול, מה שאין לך, אלא אומרים לך אתה צריך לשאוף ולעבוד לפי כוחותיך כדי להגיע להצלחה ואין אחד יכול לומר 'אין בי את הכוחות והכשרונות להגיע לדרגות גבוהות', כי מה שדרשו ממך זה לפי כוחותיך ויכולותיך, ובזה אם תלך בהן, מבטיחה התורה כי תצליח כמו כל אחד אחר.

● ● ●

סיפר לי רבי אורי זוהר, על הרגע בו הוא הצליח להתגבר על עולמו לשעבר ולעבור לעולם האמיתי, על ניסיון קשה מאד שהיה לו, אבל הוא הצליח לעוברו רק בזכות צעד אחד בלבד שהוא היה קשה אבל לאחריו הכי קל…

כמו שכולם יודעים, הוא היה בשיא הברנז'ה החילונית, מפורסם ונערץ, כל העולם הזה היה לרשותו, כסף, כבוד, הערצה ו'חיים טובים', כמו שהם קוראים לזה. ובכל זאת הוא החליט שהכל שקר והתקרב לאמת, אבל זה היה קשה, במעמדו מול כל כך הרבה אפשרויות שצריך להתנתק מהן. זה לא קל, אבל התשוקה האדירה לאמת – דחפה…

הוא מספר, שהחליט בהתחלה לקבל על עצמו כל מיני חיזוקים ביחס לשמירת שבת, ואחד הראשונים היה לא להסתכל בטלוויזיה בשבת, וכך אכן היה, אלא שבאחת השבתות הראשונות לקבלתו, 'נפל' איזה משחק עולמי, שכולם היו דבוקים למסכים שעות על גבי שעות. שאגות רמות נשמעו מכל בית, וגם לר' אורי באו החברים הקבועים מצמרת הברנז'ה החילונית, לראות את המשחק בעצם שבת קודש. ר' אורי הצדיק, יושב בסלון ביתו, ומתחבט מה לעשות: 'הרי אני יודע את האמת ואני רוצה אותה, וקבלתי על עצמי לשמור שבת, אבל מצד שני כזה משחק איך אפשר? וכל החבר'ה'…

בקיצור היצר הפעיל את חיילותיו על ליבו של ר' אורי, שעמד להשבר… אבל אז הוא החליט לפעול בחכמה, לקום ולצאת מיד, ובבת אחת להתנתק. היה קשה מדי, היצר עבד מאוד קשה, אז מה עושים?? מחליטים שקמים מהספה, ומתקדמים רק צעד אחד לעבר הדלת. זה כבר לא כ"כ קשה כי הרי אפשר עדיין לחזור… ואחרי הצעד הראשון, התחיל שוב מאבק והוחלט אסטרטגית על צעד שני נוסף, ושוב זה לא כ"כ קשה, וככה, מספר ר' אורי, הוא עשה עוד צעד ועוד צעד, עד שהגיע למפתן הדלת, וכאן כבר היה קשה יותר, שהרי עוד צעד כאן זה יציאה מהחדר, ולא רואים יותר, וזה קשה יותר, אבל אז הוא אמר לעצמו: 'הרי עשיתי כמה צעדים ולא קרה לי כלום, בא, אעשה עוד צעד אחד קטן לא גדול ונראה מה יהיה'… ואז הוא צעד צעד קטן אל מעבר למפתן הדלת, צעד קטן שהיה צעד ענק ונצחי, שסימן לו שאפשר להתנתק, שזה אמנם קשה אבל צעד אחרי צעד, מבלי לעשות ניתוק מיידי, שהוא קשה מאד, והנה מצליחים ונמצאים במתרס השני, בעבר הנהר הנצחי, עבר הנהר של אברהם אבינו העברי.

 

הדרך לקדושה לפעמים זרועה מכשולות וניסיונות, ועל האדם לדעת לא להתייאש. אם קשה לו, העצה היא ללכת צעד אחרי צעד, עד שיגיע לתכלית הנרצית, לפעמים ההר נראה גבוה עד מאד, אם מנסים לעבור אותו בבת אחת, אבל כשצועדים לאט ובטוח, אז אמנם זה קשה, אבל בסוף מצליחים לעבור גם את הניסיון הגבוה והקשה. כך היא הדרך, אין התורה מצווה להתנתק בבת אחת! לא כל אחד יכול לזה, אלא זה ציווי לעתיד, תנהג לפי יכולותיך כדי להגיע לקדושה הנרצית, ורק כך יכול האדם, בתחבולות, להתגבר על היצר וניסיונותיו, ולהגיע להצלחה,.

"לכו מכאן! אתם וכל היהודים שקרנים"…

אדם עושה צעד קטן להקב"ה – והוא פותח מולו שערים גדולים של סיעתא דשמיא ושל קדשה וטהרה. "הבא להטהר מסיעים בידו"

 

מן השמים מסיעים להגדיל את הפתח

לפעמים קורה לאדם, שאין הוא רואה תוצאות מידיות לצעד טוב שהוא עושה. לא פעם מדמה הוא, שהוא אפילו נכשל וטועה… אך צריך לדעת שכאשר אדם פועל לשם שמים, מן השמים דואגים שלא תצא תקלה על ידו, ועד מהרה מתברר מה היו התוצאות הגדולות של אותו מעשה קטן, לכאורה.

חסיד, תושב מנהטן, לקח על עצמו משימה כבדה – להניח תפילין ליהודים הרחוקים מתורה וממצוות. מי שמכיר את רחובות מנהטן יודע, שאלו הם רחובות עמוסים מאד. בכל יום עוברים שם כמיליון אנשים. הכבישים והמדרכות מלאים כל הזמן. אך דבר לא הרתיע את החסיד. הוא התמקם שם באחת הפינות המרכזיות למשך שעתים בכל יום, ולא נלאה מלפנות לכל אחד ואחד בשאלה הנצחית שלו: "אר יו אי ג'ו?" [האם אתה יהודי?]. כששמע תשובה חיובית, סימן לאדם לגשת אליו, הראה לו את התפילין, הסביר על חשיבות המצוה היקרה הזו, הניח לו וקרא אתו פסוק ראשון של שמע.

היו שלא התייחסו אליו, אבל היו רבים, שאף על פי שלא הניחו תפילין בקביעות, נאותו לקיים את המצוה שהזדמנה לידם ולא הפסידוה. הללו היו מניחים, קוראים קריאת שמע ומתחברים מעט להקב"ה.

מרביתם היו יהודים "חד פעמיים" – פעם אחת הניחו תפילין, ויותר לא ראו אותם… אבל היה יהודי אחד, חסון וגבוה מאד, שחזר אליו יום אחרי יום. היתה לו שעה קבועה שבה היה מגיע, מניח תפילין וקורא קריאת שמע. מטבע הדברים התפתחה ביניהם הכרות מינימלית, שכללה שיחה קצרה מדי יום.

כשבוע לפני פורים אמר לו החסיד: "מצאת חן בעיני. אתה יודע, שבעוד שבוע יחול פורים. מה דעתך לעשות סעודה ולהזמין את החבר'ה שלך, ואני אקח אתי את החבר'ה שלי, נתחפש, ונבוא לשיר ולנגן לכם?"

הרעיון מצא חן בעיני האמריקאי. הוא ברר באיזו שעה צריכה הסעודה להיות, והודיע כי יזמין את החברים לשעה ארבע. החסיד מצידו הודיע לו, שיבוא מאוחר מעט יותר, מתוך מחשבה שהוא וחבריו צריכים לסיים את הסעודה בביתם, שהרי לא שייך לסמוך על הכשרות שם.

ואכן, החסיד הצליח לאסוף כמה חברים שהתגייסו למשימה בכל לבם. הם סיימו במהירות את סעודת פורים בביתם ופנו לצאת לדרך.

אלא שפקקים נוראיים עיכבום, בסופו של דבר מצאו את עצמם בכתובת שמסר להם רק לאחר צאת הכוכבים.

שקט קדם את פניהם, משמע – כולם התייאשו והלכו. בכל זאת הם נקשו על הדלת. בעל הבית פתח להם ולא הסתיר את זעמו וקצפו: "תתביש לך!" – הוא צעק על החסיד שהכיר – "שקרן! בזית אותי! האמנתי לך, והשקעתי רבות בהזמנת כל החברים שלי. כולם באו וחיכו עד בוש, ולבסוף התייאשו והלכו"…

"אתם שקרנים!" – החרתה החזיקה אחריו גם אשתו, שהצטרפה אליו – "לכו מכאן! אתם, וכל היהודים שקרנים"…

הם נסו להסביר את עצמם ולספר על הפקקים הרבים שהיו בכבישים, אבל העומדים מולם כה כעסו, עד שלא היה שייך לדבר עמם כלל. בלית בררה הסתובבו החסיד וחבריו והלכו משם בתחושה חמוצה ומעיקה.

למחרת היה יום שישי. בדרך כלל נהג החסיד להגיע לשעתיים של הנחת תפילין, אך באותו יום הוא התלבט וקצת חשש: מי יודע מה צפוי לו היום מאותו יהודי, שכעס עליו אתמול כל כך? אולי הוא יבוא ויצעק עליו לעיני כולם? אולי יתנפל הוא עליו בחמת זעם ויוציא את כל כעסו על גופו הצנום?

לרגע עלתה בו מחשבה לא ללכת היום כלל. אך מיד התחזק ואמר: 'מה פתאום? שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין. אין לי שום סיבה לפחד כאשר אני הולך לקיים מצוה'.

הוא הגיע כרגיל, והניח תפילין לכל מי שרצה. לפתע פקו ברכיו. מקצה הרחוב ראה את אותו יהודי ענק וחסון מתקרב בצעדים גדולים. עוד רגע והוא עוקף את השולחן הקטן שהניח לפניו, ונגש ממש אליו…

אך לתדהמתו – הוא רכן לעברו – ובמקום להכותו החל לחבקו חבוק גדול וחם…

החסיד כבר הכין את עצמו לכל תרחיש. הוא היה בטוח שכעת הלה יפיל אותו ארצה ויחבוט בו. אך אז התבונן האמריקאי לתוך עיניו ואמר:

– "אין לך משג איזו טובה גדולה עשית לי!"…

– "אני מצטער על מה שקרה"… החל החסיד להתנצל

– "אל תצטער" – קטע אותו.

– "אתה וחבריך היקרים הצלתם את חיי, ועשיתם לי את הדבר הטוב ביותר". והוא הסביר את דבריו:

– "לצערי נכשלתי והתחתנתי עם אשה גויה. במהלך השנים הבנתי, שאסור ליהודי לעשות דבר כזה, אבל כשהתחלתי להניח אצלך תפילין גברה בתוכי ההבנה שעלי לעזוב את אשתי הגויה, אך לא הצלחתי לקום ולעשות צעד מכריע זה".

– "אמנם מדי פעם נסיתי לדבר אתה על כך, ולהציע לה להפרד, אך היא לא הסכימה בשום אופן, שוב ושוב הייתי נכבש בידי היצר הרע. מה יכולתי לעשות?!

– "אבל אתמול קרה משהו, שהפך את הקערה על פיה… כשהיא ראתה שלא הגעתם, היא התחילה לצעק: 'היהודים שקרנים!' פתאום היא הסתכלה עלי והפטירה מתוך שנאה: 'גם אתה יהודי שקרן! אני לא רוצה לחיות אתך יותר!'… בסופו של דבר היא לקחה את ילדינו ועזבה את הבית, כשהיא מודיעה לי שנפגש אצל עורך דין"…

דמעות נצצו בעיניו – "אתם הצלתם את חיי! עשיתם לי את השרות הטוב ביותר שיכול להיות! לעולם אהיה אסיר תודה לכם!"…

ההזמנה לסעודת השבת היתה מתבקשת מאליה, ועד מהרה התגלגל כל השאר, עד שקבל על עצמו על תורה ומצוות.

לפעמים אדם מקיים מצוה, ובמקום שכר הוא מקבל בזיונות. הוא אומר לעצמו: "חבל שהלכתי, חבל שאמרתי, אולי רק קלקלתי"… ואינו יודע איזו טובה גדולה נעשתה בעולם דוקא בגלל המעשים שעשה!

אדם צריך לכוון בכל מעשיו לשם שמים. הוא אינו יכול לדעת את התוצאות, אבל בורא העולם צריך רק את הושטת הידיים שלו, והוא יעשה כבר כל מה שצריך.

 

מתוך הספר 'משכני אחריך' שמות

 

הרבנית הזהירה אותה: במעשה הזה את קורעת את עצמך מעם ישראל

יסוד גדול בעבודת ה' יתברך: על האדם מוטל בסך הכל לפתוח פתח, וממילא כל השאר יעשה מאליו, כפי שאמרו חז"ל (יומא לח ע"ב) "הבא להיטהר מסייעים בידו".

האדם צריך להתחיל – לנסות להתקרב ולהתחזק, לשבור מידה רעה ולברוח מן העברה, ואת כל השאר ימשיך הקב"ה, הוא זה שיגמור את המלאכה.

על כך דרשו רבותינו: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'".

אתה רק תפתח את הפתח, תתקרב ותעשה את הצעד הראשון, וה' יתברך יאיר ויזריח עליך את האור הנפלא – אור השכינה הקדושה.

 

כחודה של מחט

אולם על האדם לפתוח דוקא פתח "כחודה של מחט" ולא פתח אחר, שהרי ישנם סוגי פתחים שונים:

יש פתח שאדם פותח בחול הים, ולאחר כמה רגעים מגיעה רוח קלה ומכסה את הפתח בחול ומשיבה את מצב החול לקדמותו.

קים פתח, שמחזיק אף פחות מהפתח הנ"ל, והוא פתח שעושה האדם במאכל מוצק, כגון במרגרינה וכדומה, שמעט חום ממיס מיד את המרגרינה ומכסה את הפתח, "וחם השמש ונמס".

וישנו פתח עוד פחות עמיד, שנסתם כהרף עין, כגון אדם המכניס את אצבעו במים ועושה פתח, שמיד כשמסיר את היד נעלם הפתח, "וישב הים לפנות בקר לאיתנו".

קיימים, אפוא, סוגי פתחים רבים בעולם, אך לא הם הפתח שהקב"ה חפץ ורוצה שהאדם יפתח. ה' יתברך רוצה שיפתח האדם פתח "כחודו של מחט". פתח שנעשה באמצעות מחט יכול להשאר שנים על גבי שנים. הקב"ה רוצה שנפתח בפניו פתח מפולש מעבר לעבר שישאר לעולם, ועל אף גדלו המזערי ימשיך הקב"ה להגדיל את הפתח עד שיוכלו עגלות וקרונות להכנס בו.

על האדם לקבל קבלה חזקה ונחושה שלא יזוז ממנה לעולם, פתח כחודו של מחט, ואו אז ה' יתברך ישפיע עליו שפע ברכה וטובה ויצליחהו בכל אשר יעשה.

 

תפלטני מגוי לא חסיד

אפלו אדם שומר תורה ומצוות שעזב את דרך ה' והתרחק, אם יעשה צעד אחד קטן בחזרה, יקבל משמים אור גדול וסיעתא דשמיא שיעזרו ויסייעו לו לחוזר ולחסות תחת כנפי השכינה.

הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, בתו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ואשת חבר לגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, היתה צדקת גדולה שאין לתאר ולשער. ביתה היה מלא תמיד נשים ובנות שלהן בעיות וצרות. הרבנית היתה מקשיבה לכל אחת, אומרת אתן פרקי תהלים, מברכת אותן, ומעבירה את השמות לרב כדי שיברכן.

סיפר לי באופן אישי איש צבא בכיר, שהבחנתי בשנוי שחל בו, ובהתקרבותו ליהדות – שהוא מיחס את השינוי הזה לרבנית.

והוא שיתף אותי במעשה: פעם לקחו אותו לרב, אך הוא לא יכול היה לקבלו. תחת זאת קבלה אותו הרבנית בסבר פנים יפות וברכה אותו בחום. בברכתה היא השרתה עליו קדושה וטהרה גדולה, עד שלא ויתר לחזר אליה אחת לחדש או מעט יותר, על אף כל מתח העבודה הגבוה שלו, והיותו טייס בכיר ולוחם שמגויס להפצצות ולפעולות לא פשוטות בכלל.

פעם אחת בקשו את עזרת הרבנית במקרה עצוב – בחורה מוצלחת מאד מבית דתי, סימה את לימודיה וחיפשה מקום עבודה. מלכתחילה העדיפה מקום עבודה דתי, אבל כשלא מצאה בקלות, החליטה ללכת לעבוד במקום חילוני. היא הרגישה את עצמה חזקה מספיק לעמוד מולם, ומאד רצתה להתחיל לחסוך כסף עוד לפני החתונה.

כעבור כמה חדשים, היא הודיעה להוריה שהיא עומדת להתחתן עם אחד העובדים. ההורים נדהמו: הרי כולם שם חילונים גמורים! אבל היא היתה נחושה בדעתה – היא מצאה את מה שהיא צריכה, והבחור בסדר גמור!

כשבררו הוריה מיהו המדבר, חרב עליהם עולמם. התברר כי מדובר בבחור ערבי! לא פחות ולא יותר! הם הרגישו שהם עומדים להתמוטט – הם בכו לפניה, ניסו לדבר איתה, הפצירו בה שתעזוב אותו, ניסו לקחת אותה לרבנים שונים, אך "דור עיקש ופתלתל" – הבחורה התעקשה וסירבה לשמע להם…

היא כבר החליטה! מדובר בבחור נבון וחכם כל כך, והיא אינה מבינה מה רוצים ממנה כלל… לדבר אחד בלבד היא הסכימה – לבוא לדבר עם הרבנית בת שבע קניבסקי.

הרבנית ישבה איתה שעה ארוכה והתחננה לפניה: "תזהרי! את יהודיה! במעשה הזה את קורעת את עצמך מעם ישראל ונאבדת מן האומה!"

אך ללא הועיל! הבחורה מתעקשת ואוטמת את ליבה: "אני לא. כל אחד רשאי לפעול בהתאם לשיקול דעתו".

בסופו של דבר אמרה לה הרבנית: "אבקש ממך דבר אחד – תקבלי על עצמך קבלה אחת קטנה, שתגרום שלא תתנתקי לגמרי ולא תשכחי את עמך – תאמרי בכל יום פרק תהילים אחד".

לכך נאותה הבחורה. הרבנית הגישה לה במהירות ספר תהילים ואמרה: "תתחילי כבר כעת. זריזים מקדימים למצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".

הבחורה פתחה את הספר היכן שנפתח, והחלה לקרא את הפסוק הראשון בפרק מ"ג: "שפטני אלוקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועולה תפלטני"…

כשחלחלו המלים לתודעתה היא החוירה כסיד, וכעבור רגע התחילה לצרח: "מה קורה כאן? איזה פרק נפתח לי?" מגוי לא חסיד… מאיש מרמה ועולה… בדיוק לה, שעומדת להתחתן עם גוי ערבי… כדי שתדע מה היא בדיוק עומדת לעולל לעצמה…

באותו רגע נפתח לה הלב, והיא החלה לבכות: "מה אני עומדת לעשות לעצמי? איך אני מנתקת את עצמי מעם ישראל?!"

הרבנית הורתה לה מיד להתפטר מן העבודה ומן הפלאפון שלה. בהמשך היא קיבלה על עצמה עול מלכות שמים וחזרה בתשובה שלמה. לאחר זמן מה, זכתה היא להינשא לבחור תלמיד חכם וירא שמים.

הבא להיטהר מסיעים בידו. אדם עושה צעד קטן להקב"ה – והוא פותח מולו שערים גדולים של סיעתא דשמיא ושל קדושה וטהרה.

מן השמים מסיעים להגדיל את הפתח

 

מתוך הספר משכני אחריך

 

"חטפו לנו את הילדים"

בדורנו מתקיימת נבואתו של הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום השם והשלכתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם". בכל מקום יש צימאון ליהדות, צימאון לשמוע את דברי השם… בכל אירוע שמטרתו להביא את דבר השם אל העם – המונים צובאים על הדלתות. בית הכנסת מלא מפה לפה, ואנשים עומדים צפופים, ובלבד שישמעו את דבר השם.
מתחת לרעמת השיער החיצונית, מאחורי בגדי הרחוב הזולים – מסתתרת נשמה יהודית. נשמה שצמאה לשמוע, נשמה שזועקת זעקה אדירה: "אנא! תנו לי 'לאכול'! תנו לי תורה!"
בכלי התקשורת מנסים להציג תמונה הפוכה, אך את המציאות בשטח אי אפשר לשנות! בתי הכנסת בכל מקום בארץ מלאים אנשים, שמבקשים לשוב לאביהם שבשמים.
וככל שמנסים להניא את הצעירים מהיכרות עם דרך התורה כך באים לישיבה יותר ויותר צעירים חילונים, שהאזינו לכלי התקשורת, קראו עיתונים, שם הלעיטו אותם ברעל נגד התורה, נגד בני התורה, נגד ה"כפיה הדתית", והם באו "לבדוק את הדברים מקרוב"…
הם רק באים להציץ, לשאול, להבין ולהסתקרן וכבר הם לא מסוגלים לחזור למקום שממנו באו…

 

הנה סיפור אחד מני רבים:
באחד הימים הגיע לישיבתנו, בחור חילוני בן עשרים ושתים, והוא ביקש ללמד בישיבה תקופה קצרה.
"מי שלח אותך לכאן?" שאלתי אותו.
"עיתון פלוני", השיב.
"האם אתה עורך כתבה עבורם?" שאלתי.
"לא! קראתי כתבה בעיתון, ובאתי לראות ולשמוע את הדברים מכלי ראשון".
"מה קראת שם"? התעניינתי.
הוא החל לספר את הסיפור שהתפרסם שם, על זוג צעיר שחזר בתשובה. הבחור היה בנו של אחד מבעלי המספנות המוכרים בארץ. הורי שני הצדדים הרימו קול זעקה: "חטפו לנו את הילדים". אמנם ילדיהם אמרו, ש"אף אחד לא הכריח אותנו, לא הפעילו עלינו כפיה כלשהי", אך דבריהם לא מנעו מההורים לזעוק "כפיה דתית". הורי הצעיר פנו לפסיכולוג מפורסם שישית להם עצה, "איך לגשת לנפש הילד ולשכנעו לא לעשות צעדים חפוזים מדי"…
תשובתו של הפסיכולוג – שהתפרסמה בעיתון – היתה מדהימה. הוא אמר להורים: "ראשית, הרגעו! 'צרת רבים – חצי נחמה'… דעו לכם כי זו 'מכה' כלל ארצית. גם לי יש בת שחזרה בתשובה"…
"באתי לכאן", סיים הבחור, שהיום הוא אברך לתפארת – "לבדוק מקרוב מהי 'הכפיה הדתית', שעליה זעקו ההורים".
כאמור, בחור זה נוכח לראות, שאצלנו אין שום כפיה על אף אחד. כל אחד בחר בדרך התשובה מכח הבחירה החופשית שניתנה לו. כולם טעמו את טעמה המתוק של התורה, ומרצונם החופשי בחרו לדבוק בה.
הוא אשר אמרנו: מתקיים בנו מקרא שכתוב: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ" – גלי התשובה פורצים לכל הכיוונים, כמו שכתב הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הם נגאלים"

 

פקודי ה' ישרים משמחי לב
ישנם סיפורים כאלו למאות ולאלפים. אספר אחד מהם, משום המשל הנוקב שבסופו:
זהו סיפורו של דורון, יליד קיבוץ השומר הצעיר. דורון ייסד בעצמו גרעין של קבוצת צעירים, ויחדיו הקימו קיבוץ חדש.
לאחר שסיים צבא, התגייס הוא למילואים, והחל "לחפש את עצמו". כדרכם של רבים מחבריו, החליט לרעות בשדות זרים. הוא נסע למזרח הרחוק, והתעסק בכל השטויות שהציעו לו שם.
במילואים שרת עמו אדם דתי, דורון שם לב שהלה – כל אימת, שהייתה לו שעה פנויה, היה פותח ספר וקורא בו במנגינה חרישית ונעימה.
דורון התפלא: הוא בעצמו השתעמם מאוד בשעות פנאי אלו. לאחר שהיה עובר בריפרוף על כותרות העיתון, ולא מצא בהן שום דבר מעניין, היה משליך את העיתון לפח הזבל באי שביעות רצון, כסופם של כל העיתונים… ואלו הלה – קורא ומזמר, קורא ומזמר…
היה נראה לו, לדורון, שהבחור ההוא נהנה מהקריאה הזאת… משהו לא מוגדר היה נסוך על פניו…
– "מהו ספר התווים שאתה קורא בו? אני דווקא מבין קצת במוזיקה", פנה אליו בשאלה.
– "זהו לא ספר מוזיקה", ענה הלה, "זהו התלמוד, ואני לומד ממנו את דברי התנאים והאמוראים הקדושים".
החיל הדתי החל להסביר לו את משמעות הדברים, החל מהיסודות הבסיסיים ביותר, שאותם העלימו מידיעתו של דורון עד אותו יום. דורון הצטרף לחוויה. הוא החל להרגיש את מתיקותה של התורה הקדושה.
הבחור שלמד איתו, הזמינו לשבת קודש בירושלים עיר הקודש. דורון ניאות לקבל את ההזמנה, לא לפני שקיבל התחייבות ברורה מפיו של הבחור, ש"לא יקשור אותו לשולחן כל השבת, כמו שקושרים את כל הדתיים"…
כולם יודעים את עוצמתה של השבת, ואת החוויה הרוחנית שזוכה לה כל שומר שבת… דורון נדהם משולחן השבת, מהאווירה החמה, מהילדים הקטנים שסיפרו על הבית של אברהם אבינו בעל ארבעת הפתחים, כדי שכל אחד יוכל למצוא בקלות את הכניסה, כפי שסיפרה להם הגננת… מזמירות השבת, מהילדים הגדולים יותר שאמרו "פירושים" על פרשת השבוע. הוא התפעל מהיחס החם והאוהב שקיבל מכל אחד מבני הבית, אף שהללו לא הכירוהו דקה אחת קדם…
לאחר הסעודה, לקח אותו הבחור לישיבת פורת יוסף, שם הייתי מוסר דרשה על פרשת שבוע בליל שבת. הבחנתי בו ושאלתיו לשמו.
"דורון", ענה.
"הקב"ה נתן לנו 'דורון דרשה' נפלא", השבתי בחיוך, ולחצתי את ידו בחום.
למחרת לקח אותו הבחור ל"סיבוב" בגאולה ובמאה שערים. אווירת קדושה. אין מכוניות, אין חילולי שבת, רק קולות זמרה בוקעים מחלונות הבתים… משום מה, דורון נזכר במנגינה שהבחור היה מזמר, כשקרא את "ספר התווים"…
היה זה דורון אחר ששב לקיבוץ לאחר השבת המרוממת שחווה. הוא חזר כשכיפה לראשו, ורצה להתחיל לקיים את מה שהחל ללמוד: תפילין, שבת, ציצית…
חברי הקיבוץ התנגדו לכך בתוקף! למרות העובדה שהוא היה ממייסדי וממקימי הקיבוץ, הם הבהירו לו חד משמעית: "או שאתה נשאר כאן ומתנהג כמונו, או שאתה עוזב את הקיבוץ!"
דורון בחר באפשרות השניה, ושם פעמיו אל הישיבה בירושלים.

עיר העיוורים
לפני שעזב את הקיבוץ, פנה דורון לחבריו, ואמר: "אספר לכם משל, שמובא בספרים הקדושים":
היה היתה "עיר העיוורים". עיר זו הייתה, למעשה, כפר קטן, שבו גרו אנשים, נשים וטף, שכולם ללא יוצא מן הכלל עיוורים מבטן ומלידה…
יום אחד נודע לאחד מתושבי הכפר, כי בעיר הגדולה והמרוחקת גר פרופסור גדול – מנתח בעל שם עולמי המסוגל לרפא אותו מעיוורונו ולהופכו לאדם רואה.
למרות המרחק הגדול, ולמרות הוצאות הניתוח והנסיעות, הבין העיוור כי חייו תלויים במאור עיניו, שהרי לא סתם כבר קבעו חכמי ישראל כי "הסומא נחשב למת". הוא גייס את כל חסכונותיו, ובמלוא המרץ שם לדרך פעמיו.
בסיעתא דשמיא מרובה, עבר הניתוח המורכב בהצלחה. לאחר מספר שבועות החל העיוור אט אט לראות בעיניו. לפתע החל הוא להבחין בעולם הנפלא שמסביבו – שמש וירח, עצים ופרחים, צבעים ססגוניים, עולם ומלואו… "לא תיארתי לעצמי מה יפה הוא העולם", אמר.
בשובו לכפרו, שמח וטוב לב, קרא לכל בני עירו והמליץ להם לנהוג כמותו. הוא החל מתאר להם את חייו המאושרים ואת העולם הקסום שנגלה לעיניו. להפתעתו הרבה, במקום שהתושבים יקבלו את פניו בהתפעלות ובשמחה, הוא נתקל ביחס צונן ובקריאות בוז: "חדל מדיבורי הבל! על אילו צבעים אתה מדבר? על איזה עולם חדש אתה מספר?"
גם לאחר שכל תושבי הכפר הבחינו בהצלחתו המסחררת של חברם, שבאה כתוצאה מהניתוח שעבר, נמשך הויכוח במלוא העוז, והעיוורים נותרו בעמדתם: "הבל הבלים הכל הבל"…
בהגיע עת נישואיו, הצליח העיוור לשעבר לשכנע את כלתו מבנות הכפר שתעבור אף היא את הניתוח, אלא שהוריה התנגדו לנישואיהם: "את לא עוברת את הניתוח בשום פנים ואפן! או שהחתן חוזר להיות עיוור, או שאין נישואין".
בלית ברירה, בהבינם, שהם עלולים לאבד את עולמם ליד שוטים אלו, עברו הזוג הצעיר לדור בעיר אחרת. האשה עברה את הניתוח בהצלחה רבה, והם הקימו בית לתפארת.
וכאן פנה דורון לחברי הקיבוץ ברגש רב:
"חברי היקרים! דעו לכם כי אתם נמצאים במצב של 'עיוורון' קשה – עיוורון מתורה ומיהדות! אני זכיתי, בסיעתא דשמיא, שעיני נפקחו, והתוודעתי אל האור שבתורה, אל האמת שביהדות. והנה במקום שאני אמלא את בקשתכם ואשוב להיות 'עיוור' כמותכם, קורא אני אליכם, בקריאה של חיבה מלב אוהב: 'פקחו אתם את עיניכם כמוני. התוודעו אל מתיקות התורה, אל האור הגדול, שאותו ניסו להסתיר מאיתנו כל ימי חיינו!'"
היום דורון הינו אברך לתפארת, תלמיד חכם, רב בישיבה חשובה, ירא שמים, ובעל משפחה לתפארת…
מחובתנו לפקוח עיני עיוורים, ולמושכם בחבלי קסם אל התורה הקדושה!
מרגליות יקרות "נשפכות" ברחובות, נזרקות לאשפתות… הבה נחלץ חושים, נאסוף את היהלומים הללו ו"נלטש" אותם – להשיב בנים תועים אל אביהם.

(מתוך הספר משכני אחריך)

התארחתי בשבת בבסיס של חיל האויר בנגב. כמובן, באתי עם בגדי השבת, עם השטריימל והטלית

יש צמאון אדיר לשמוע את דבר ה'. התקשורת עוסקת כל היום בהסתה נגד החרדים ונגד הדת, אבל ההסתה הזו אינה משיגה את מטרתה. עם כל הרפש והרדידות של הרחוב, עם ישראל משתוקק לשמוע על יהדות, על תורה ועל מצוות. אין אנטי. האנטי קיים בתקשורת , לא בציבור.

כבר ארבעים שנה שאני בא במגע קרוב עם כל האוכלוסיות, ועוד לא ראיתי יהודי רשע! צריך רק לגרד קצת את הקליפות, ופתאום אתה רואה כיצד מבצבצת מולך נשמה של צדיק.

אני מגיע להרצאות אצל בני נוער צעירים. לפני שלושים שנה הייתי נתקל בהפרעות מצידם. הם לא היו מסוגלים לשבת ולהקשיב. כיום, הם יושבים בדממה מוחלטת ומקשיבים במלוא הקשב וכשאומרים להם דברי תורה הם מוחאים כפים בהתלהבות.

הייתי באחת השבתות באור יהודה בליל שבת סיימתי את ההרצאה לפני שתים-עשרה. אמרו לי בסמוך יש שכונה חדשה, נוה סביון, שמתגוררים בה אנשים אמידים, בעלי מקצועות חופשיים. יש אדם שעורך לילדי השכונה "עונג שבת". הוא הזמין אותי לבוא. מצאתי עשרים וחמישה ילדים עם עיניים בורקות מסקרנות ומצמאון לשמוע את דבר ה'. דיברתי איתם על אמונה, הסברתי להם מה זה למסור את הנפש על קידוש ה'. הם שתו בצמא את הדברים.

ואז שאלתי אותם: "אמרו לי, ילדים יקרים, אם היו מציבים בפניכם שתי אפשרויות- להתנצר או שיירו בכם כדור בראש, מה הייתם בוחרים?" כולם, פה אחד, אמרו: "כדור בראש!" הם מוכנים למות על קידוש ה' ולא לעזוב את הדת היהודית.

שאלתי אותם: "האם אתם מוכנים שנקבל יחד עול מלכות שמים, נאמר: "שמע ישראל", "ה' הוא האלוקים". אני שומע את כולם משיבים בשאגה אדירה: "כן". נעמדנו ואמרנו "שמע ישראל" בהתרגשות. אמרתי להם: "כשאתם אומרים "שמע ישראל", תחשבו שאתם מוכנים למות על קידוש ה', מוכנים לקבל יסורים כדי להשאר יהודים".

כשהסתובבתי אחר קבלת עול מלכות שמים לאחור, ראיתי את עיני כולם לחות מדמעות! ומדובר בילדים שחיים בתוך כל הסחי והמאוס של הרחוב.

בשבת של מלחמת צוק איתן, התארחתי בשבת בבסיס של חיל האויר בנגב. זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. כמובן, באתי עם בגדי השבת, עם השטריימל והטלית. מתוך מאתיים וחמישים חיילים, רק ארבעים וחמישה באו לבית הכנסת. ובכל זאת לא ראיתי במשך השבת בכל המחנה אפילו סיגריה אחת.

אני חש בציבור החילוני התחברות לבורא עולם. הם לא מתחברים כל כך לציבור החרדי, בגלל כל הסטיגמות שהתקשורת מדביקה לחרדים, אבל הם מתחברים לבורא עולם. הם מכבדים את התורה.

כשצעיר חילוני חוזר בתשובה, רובם המכריע של ההורים אינם רודפים אותו. אולי בהתחלה יש להורים קשיי הסתגלות, אבל אין התנגדות לעצם התהליך. אחרי שהם מסתגלים למראה ולאורח החיים החדש של הבן החוזר בתשובה, לאשתו עם כיסוי הראש, ולנכדים החמודים עם הפאות- הם מתמלאים אושר ושמחה אמיתית.

יש צעירים רבים שעזבו את התיכון והלכו ללמוד בישיבה. יש הורים שהשלימו עם עצם החזרה בתשובה , אך הם דורשים שהבן ימשיך ללמוד בתיכון, שיוציא "תואר". אבל הבן מתעקש: "נפשי חשקה בתורה". מה עושים? הולכים לרב. באו אלי זוג הורים ואמרו לי: "כבוד הרב, מה עם פרנסה? הוא חייב שיהיה לו תואר".

חייכתי ואמרתי: "אני חושב שכדי לדעת את המצב, צריך ללכת לבדוק את המצב בסניפי הבנקים של בני ברק. שמתי לב לתופעה מעניינת: אלא שיש להם תואר- הם הפקידים, ואלה שאין להם תואר- הם המפקידים"…

האם הנהנה בהסכמה ואמרה: "אני פקידה בכירה בבנק. הרב צודק… בני, לך ללמוד תורה".

ועדיין לא דיברתי על האנשים המסורתיים, שומרי שבת וכשרות. יש המונים כאלה. המראה החיצוני שלהם מטעה, משום שאינם הולכים בכיפה ובציצית. אני קורא להם "מחופשים"… פעם נסעתי עם יהודי, בדרך שאלתי אותו: "אתה שומר שבת?", הוא משיב לי "כן" . "כשרות?" – "כן". והיכן לומדים ילדיך?"- "בבית ספר דתי".

ואז שאלתי אותו: "אם כן, למה אתה הולך בלי כיפה וציצית?".

והוא משיב לי: "כי אני לא רוצה להיות צבוע"…

אמרתי: "אתה יודע שאתה מלך הצבועים?!"…

הוא נבהל מהמשפט שהטחתי בו, ואז הסברתי את דברי: "הרי אתה שומר שבת, כשרות, מניח תפילין, אתה שולח את ילדיך לחינוך דתי, אתה דתי, אם כן למה אתה צריך להתחפש לחילוני?"…

 

אם כן, כאמור רואים איך מצד אחד הקדושה מתחזקת. אך מצד שני, במקביל, ברגעים האחרונים של הגלות, הטומאה מתגברת ומשתלטת. כל כלי התקשורת, האייפונים והאינטרנט, משתלטים על העולם וממלאים אותו בטומאה נוראה.

התורה מזהירה (ויקרא יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". ארץ ישראל היא רגישה מאוד, כל פגיעה בקדושה גורמת לה לבחילה והיא מקיאה ופולטת את אלה המטמאים אותה. אם כן למי תהיה ארץ ישראל אם לא לאלו ששמרו על קדושתם מאתים ועשר שנים בתנאים הכי קשים.

לפעמים היא עושה זאת בצלצולים ובקול רעש גדול, כמו אותן גלויות קשות ונוראות שהיו בעבר, אך לפעמים היא עושה זאת בשקט. בעשרות השנים האחרונות ירדו מן הארץ מאות אלפי משפחות, בעיקר לארצות הברית. אלפי ישראלים מתגוררים בכל מיני "חורים" בעולם, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק, בהודו, בתאילנד. זה לא קורה סתם, יש לכך סיבות עמוקות.

כאמור, הטומאה לא אכפת לה מהגויים הטמאים. אבל היא לא יכולה לסבול את הקדושה של עם ישראל. לכן את עיקר הנשק שלה היא מפנה כלפינו פנימה. אנחנו היעד האמיתי של מלחמת הטומאה בקדושה. חשוב שנדע זאת, כדי שנדע לעמוד על המשמר בכל כוחנו.

 

(קטעים מתוך הספר 'אריה שאג' חנוכה)

 

 

מהם ימי השובבי"ם?

שאלה:

מה הם ימי השובבי"ם?

תשובה:

המילה שובבי"ם מורכבת מאותיות ראשי התיבות של הפרשיות שבוע שקוראים בימים הנקראים שובבי"ם. הפרשיות הן שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. בשנה מעוברת, כלומר, שנה שבה עושים שני חודשי אדר, מאריכים את ימי השובבי"ם בעוד שבועיים, דהיינו השבועות שבהם קוראים את הפרשיות תרומה ותצוה. מכיוון שכך, בשנה מעוברת קוראים לימים אלו שובבי"ם ת"ת, ראשי תיבות של כל הפרשיות הנקראות בתקופה זו.

בפרשיות השבוע הנזכרות מסופר על התהליך שעם ישראל עבר מאז ימי שעבודו בארץ מצרים ועד גאולתו משם וקבלת התורה והמצוות בהר סיני. ימים אלו מסוגלים גם בכל שנה ושנה, עבור כל יהודי, בכדי לעבור בעצמו תהליך של הטהרות מטומאה וחטאים ותחילתם של חיים טהורים וקדושים.

על כן, מנהג עם ישראל להרבות בתיקון העצמי בימים אלו, להתרחק מעבירות ותאוות, ובפרט מעבירות הקשורות למידת היסוד המטמאות מאד את הנפש, ולהרבות בלימוד תורה והליכה בדרך של קדושה.

השל"ה הקדוש כותב על ימים אלו: "דרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת". (הקדמה לפרשת שמות)

הפסוק "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג', כ"ב) מרמז על סגולת התשובה שיש בימי השובבי"ם. (רבי חיים וויטאל זצ"ל ב"שער רוח הקודש")

יהודים רבים נוהגים להרבות באמירת תהילים בימים אלו, דבר המסייע מאד לטיהור הנפש.

בקדמונים מוזכר מנהג שהיה נפוץ בימים עברו, להתענות תעניות בימים אלו. לפי האר"י הקדוש יש להתענות בתקופה זו פ"ד (שמונים וארבע) תעניות או לפי שיטה אחרת להתענות ארבעים יום. היום, מחמת החולשה שירדה לעולם, רוב היהודים לא מתענים, ובוודאי שלא מתענים כל כך הרבה תעניות, אך כן משתדלים כפי שהוזכר, להתרחק יותר מעבירות המטמאות את הנפש ולהרבות יותר בלימוד תורה וענייני קדושה. כמו כן, יהודים רבים, במקום להתענות מאכילה ושתיה בזמן הזה, עושים תעניות דיבור. תענית דיבור ידועה כדבר מועיל מאד לטהרה ותשובה.

אפשר לחזור בתשובה גם בגיל מבוגר?

שאלה:

כבוד הרב יש לי שאלה,

אני בן אדם מבוגר אחרי גיל 70, נשאלת השאלה האם גם אני בגילי יכול לחזור בתשובה, ויכופר לי החטאים, או שחייבים לחזור בתשובה רק בגיל צעיר

תודה רבה

 

תשובה:

ללא ספק גם אדם מבוגר, ואף אדם זקן, יכול לחזור בתשובה ולמחוק על ידי כך את את העבר הלא טוב שלו.

בגמרא במסכת קידושין (דף מ' ע"ב) כתוב במפורש: "אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ב) 'ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'".

יתכן שלאדם מבוגר שמרץ הנעורים כבר לא פועם בקרבו יהיה יותר קשה לתקן את מעשיו להתחיל דף חדש בחיים, אך עם רצון חזק, הוא וודאי יצליח בעזרת השם. לעולם אסור להתייאש.

אחד הראשונים הנקרא "המאירי", כתב דברי חיזוק בעניין זה, וזה לשונו: "אל יתייאש אדם מן התשובה, אפילו נתיישן בעבירה ונזדקן בעונות, כל שהוא מפלגי בתשובה ומת מתוכה, קונה עולמו. ועל כיוצא בו אמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) 'תשב אנוש עד דכא (תהילים צ', ג') – עד דכדוכה של נפש'. והוא שאמרו בכאן יש קונה עולמו בשעה אחת". (מסכת ע"ז דף י"ז ע"א)

עוד מצאנו כתוב ברמב"ם: "ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה (את העבירות שהיה עושה כשהיה יותר צעיר), אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונתיו נמחלין, שנאמר (קהלת י"ב, ב') 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם', שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו". (הלכות תשובה פ"ב ה"ב)

למרות שכאמור תשובה מתקבלת בכל גיל, וודאי עדיף מאד לחזור בתשובה בגיל צעיר, וככל שמקדימים לעשות זאת, כך יותר טוב. שלמה המלך עליו השלום כבר אמר: " וזכור את בוראך בימי, בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת י"ב, א'), ורש"י מפרש ש"ימי הרעה" הכוונה ל"ימי הזקנה והחלשות".

אני נמצא בבית קפה עם משפחתי ובאמצע ברכת המזון שואלים אותי משהו, מותר לענות?

שאלה

שלום רב,

אם אני נמצא בבית קפה עם משפחתי (שהם לא יודעים שאני מתחזק חוץ משיעורי תורה שהם יודעים) ובסוף הארוחה אני מברך ברכת המזון (דרך האתר שלכם, בשקט שהם לא שומעים אבל אני שומע את עצמי) ובאמצע הם שואלים אותי משהו. מותר לי לענות? ואם זה חבר, אח, מותר לי לענות? ואם נניח המלצר בא ומביא משהו על חשבון הבית (קורה הרבה) ואני באמצע, מותר לי להודות לו? ואם נניח אחרי שקראתי ברכת המזון, מביאים משהו על חשבון הבית שדורש ברכה אחרונה, מה עושים?

תודה

 

תשובה

דניאל שלום וברכה

תודה לקל זכית להתחזק ולהתקרב לבורא עולם, והנך עושה בחכמה רבה שהנך מתקדם שלב שלב.

בעקרון בזמן ברכת המזון אין לענות עד אמירת 'אל יחסרנו' בסוף ברכה רביעית, לפני תחילת הרחמן.

אך מכיון והנך בשלבים הראשונים והתורה מלמדת אותנו ללכת שלב שלב, אם הנך מרגיש שאם יחשף לבני המשפחה העובדה שהנך מברך, הדבר יגרום לנסיגה, אפשר לסמוך על השיטה הסוברת שבין ברכה לברכה ניתן לענות לשאלה. [גם לשיטה זו אין ליזום שאלה, ואין לענות במקום שאין צורך]. ובצירוף לכך שאם יש דבר המפריע לכונה, ואין ברירה אחרת מותר להפסיק כדי לסלק את המפריע.

בעזרת ה' בהמשך תוכל להקפיד שלא להפסיק כלל בברכת המזון כפי שנפסק להלכה.

בגדול אם זה אפשרי עדיף לדחות את השואל בתנועה עם האצבע של רגע אני באמצע באיפון, ולהמשיך לברך, ואח"כ לחזור לשואל בחיוך רחב הייתי באמצע לקרוא משהו אישי חשוב, מה רצית?

או לחלופין כל פתרון יצירתי אחר, לפי הענין.

לגבי מלצר תוכל להודות לו אח"כ, וכיון שהוא פחות מכיר אותך תוכל להתנצל שהיית באמצע לברך, ואם זה לא שייך מסיבה כלשהו ניתן פשוט להודות לו בחיוך רחב בלי מילים.

חשוב לזכור כי ברכת המזון הוא מצד אחד משהו מוסרי אנושי להודות לאלוקים על האוכל, ומצד שני הוא סגולה ידועה ומוכחת לפרנסה בשפע.

אסיים בסיפור מרתק:

יש יהודי ניצול שואה בירושלים שסיפר שבצעירותו בפולין הוא שמע דרשה מהרב מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הרעיון של הדף היומי, שבו הוא הביא את המקורות שאדם שמקפיד על ברכת המזון זוכה למזון בשפע כל חייו, וקיבל על עצמו לדקדק בברכת המזון. יהודי זה מספר שמאז כולל בשנות השואה האיומות הוא מעולם לא סבל ולו ליום אחד ממחסור במזון. הוא אמנם נלקח למחנות ככל יהודי עירו. אך בכניסה למחנה היהודים עמדו בתור שבו הנאצי ימ"ש שאל אותם מה מקצועם, הוא היה חסר מקצוע ורעד מפחד, ולכן נשא תפילה וביקש כל ימי הקפדתי על ברכת המזון, אלוקים עזור לי גם במקום הנורא הזה, איך שהוא מסיים יהודי מאחוריו לוחש לו 'תגיד שאתה טבח מקצועי ואני העוזר שלך', היהודי אכן אמר לנאצי ימ"ש שהוא טבח מקצועי וזה העוזר שלו, ושניהם נשלחו למטבח. במשך כל שנות שהותו במחנה הוא עבד במטבח, העבודה היתה יחסית קלה, והייתה לו גישה חופשית למוצרי מזון והוא מעולם לא סבל מרעב, ולהיפך בדרך קבע הוא היה מגניב אוכל לחבריו היהודים.

כמובן שהוא היה נראה שונה משאר האסירים בכך שהוא היה מלא, הנאצי האחראי על המטבח יום אחד שם לב לעובדה זו, ואמר לו שזהו הסיפור נגמר, אתה מדי שמן כאן במטבח, הוא לקח אותו לשטח ריק בצד המחנה, ואמר לו או ששאתה חופר כאן בידך ובציפורנך בור של 2 מטר על 2 מטר בעומק 2 מטר, תוך שעה, או שאתה נשלח למשרפות עכשיו. היהודי נשא שוב עיניו לשמים, והתפלל 'כל ימי הקפדתי על ברכת המזון אנא עזור לי לשרוד גם כעת'. עם סיום תפילתו עבר במקום פולני אנטישמי עם עגלה מלאה סלק בצל וגזר בדרך למטבח המחנה, הפולני ראה את היהודי, והחל לקללו 'ז'יד מסריח' בעודו זורק עליו ירקות מתוך שנאה עיוורת, וממשיך בדרכו.

שתי דקות לאחר מכאן עברו במקום קבוצת שבויים פולנים מורעבים שחזרו עם מעדרים על הגב, הם ראו את היהודי עם ערימת הירקות לצידו, ובקשו ממנו מהירקות, היהודי השיב להם שהוא מוכן לתת להם באם הם יחפרו כאן בור 2 מטר על 2 מטר בעומק 2 מטר. הקבוצה הסכימה בשמחה, ותוך כמה דקות הפועלים בעזרת המעדרים חפרה את הבור, טרפו את הירקות, והמשיכו בדרכם.

היהודי ישב ניחוח ורגוע על יד הבור מחכה לנאצי שישוב, לאחר שעה בדייקנות גרמנית הגיע הנאצי ועמד נפעם, 'כיצד עשית זאת, אלוקים שומר עליך', ולא ידע עד כמה הוא צודק. ומאז נמנע האחראי הנאצי מלהציק לו ואף פחד מכוחו העל טבעי, וכך שרד את שנות השואה האיומות עד לרגע השחרור.

בהצלחה רבה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

איך אתפלל על מישהו שיחזור בתשובה שלמה?

שאלה

שלום הרב

רציתי לדעת האם מותר לברך בברכת החזירנו בתשובה שלמה להוסיף הנוסח

פלוני בן פלוני כי ימינך פשוטה לקבל שבים וגם בברכת רפאנו יש בסידור עבודת

השם נוסח ארוך יותר מהרגיל יהי רצון מלפניך שתרפאני פלוני בן פלוני רפואה

שלמה בנפש ובגוף . האם מותר להוסיף את הנוסח המאורך באופן קבוע?

 

תשובה

שלום וברכה

אפשר לומר בקשה פרטית בכל נוסח, אך הנוסחים המקובלים בסידורים

שאני מכיר הם מהשל"ה או מהחיד"א ועדיף לומר אותם, כיון שהם היו גדולי

עולם וידעו לנסח נוסח טוב יותר מאיתנו.

אם כי בסוף התפילה, או סתם במהלך היום כשהנך מרגיש שאתה רוצה לבקש

על משהו מאבינו שבשמים, יש מעלה להתנסח בניסוח האישי שלך, בבקשה מכל הלב.

אין לי מושג מה מקור הנוסח בסידור עבודת השם, אך יתכן ויש לו מקור קדום.

לבקש בקשה בקביעות ראוי לבקש בסוף התפילה לאחר יהיו לרצון.

 

בהצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

אני חוטאת על ימין ועל שמאל

שאלה

היי.

אספר קצת על עצמי. שמי נוי בת 19 כרגע עושה שירות לאומי בבית חולים וולפסון, לקראת לימודי סיעוד.

למעשה אני גדלתי  תחילה בבית מסורתי ששומר שבת חגים וכו׳.. שהייתי קטנה אז שמרתי שבת כי שומרים ועשיתי עוד המון דברים כי עושים. בגיל 14-15 בערך התחלתי קצת לנסות להבין מה אני עושה מה אני מחפשת משהו היה חסר אצלי, התחלתי להתחזק ואת האמת שזה היה הצעד הכי יפה שעשיתי בחיי התחלתי להתפלל אבל לא מתוך תפילה כדי לסמן וי. תפילה אמיתית וכנה ,להתחזק בשבת יותר לעשות את זה מתוך אהבה וכוונה, ברכות לשון הרע אהבת הזולת וכו׳..

עם הזמן גיליתי מה זה התבודדות פתאום לדבר עם ה׳.

סך הכל נערה שרוצה את הדבר האמיתי וכנה.. הזמן עובר ואיתם הניסיונות הכי קשים, כשהתחזקתי איפשרתי לעצמי עוד לא להקפיד ממש על צניעות, אבא ברך אותי בגובה של דוגמנית כמו שאומרים והבנתי שאני לא יכולה לשים חצאיות קצרות, ואז גם גופיות לא בשבילי ועוד הרשימה ארוכה.. עם הזמן הנסיונות נהיו יותר קשים ולפעמים אני מרגישה איזה צער ועצוב, כבר בת 19 החברות יוצאות למקומות שלא ראויים ולא שאני רוצה ללכת לאותם מקומות אבל זו הרגשה שהחברה יוצאת ואת בבית ואין לך עם מי ומה ללכת ולהנות סתם כדי להתאוור ולנשום רגע מהשגרה.

אני לא יודעת למה אבל חזר בי רצון משוגע ללכת ולשים את החצאיות והשמלות הקצרות, אני מרגישה שעכשיו דווקא בזמן הזה קשה לי מבחינה רוחנית להתחזק, אני עושה חשבון נפש עם עצמי אבל פתאום אני מרגישה שפשוט אני חוטאת על ימין ועל שמאל, הניצוץ של פעם לגבי קיום המצוות נעלם לי. אני באמת מתגעגעת לתקופה ההיא שהיתי בת 15-16 שעשיתי את רוב הדברים מתוך אהבה והבנה ופתאום עכשיו זה נהיה אחרת. פתאום אני גם מרגישה שאין לי למי לפרוק, אין לי מישהי או מישהו שאולי שט בספינה כמו שלי.

 

תשובה

שלום רב!

יש פסוק האומר "שבע יפול צדיק וקם". מכאן רואים שאפילו

על הצדיקים עוברים ניסיונות, ואף מעידות יכולות להיות להם

מידי פעם. על כל יהודי קרוב לאבא שבשמים עוברות תקופות

שונות ומצבים שונים בחיים. יש זמנים שבהם מרגישים יותר

את התשוקה להדבק בה' יתברך ולעשות את רצונו, ויש זמנים

שבהם ההרגשות הרוחנית נעשות יותר סתומות וקשה להרגיש

אותן.

זהו אחד המבחנים שעובר האדם, מבחן הבוחן אם באמת הקדוש

ברוך הוא חשוב לו והאם קיום המצוות שלו הוא מתוך כוונה אמיתית.

כל עוד האדם נמשך אחר המצוות ונהנה מכך, למרות שגם בזמן זה

המצוות שלו יקרות מאד בשמים ויש לו זכויות גדולות מכך, עדיין לא

ניכר עד כמה המצוות חשובות לו באמת. אך אם אדם לא זונח את

המצוות גם כשקשה לו, גם שאין לו מצב רוח, גם כשיש לו ניסיונות

מנגד, זה סימן שעשיית רצון ה' יתברך באמת חשובה לו והוא לא

יוותר על כך לעולם.

אל תתייאשי מהמצב שעובר עלייך, אדרבא, כאן יש לך הזדמנות

להראות יותר את המסירות שלך לאבינו שבשמים. ברור שגם

השכר שתקבלי על המצוות שאת מקיימת בימים אלו יהיה הרבה

יותר גדול. תשתדלי לשמוח על כל מצוה שאת זוכה לקיים ועל

כך שאת זוכה להיות בת יקרה לאבינו שבשמים ולעשות את

רצונו יתברך.

מצד שני צריכים לחפש דרכים איך להקל על הניסיונות.

עצה אחת שיכולה מאד לעזור לך זה לחפש חברות חזקות בדת,

חברות שחשוב להם לעשות רק את מה שנכון לעשות ע"פ התורה

ולא להגרר אחר התרבות החילונית הקלוקלת. לחברה יש כוח

השפעה גדול, ולכן זה יכול להיות לתועלת גדולה.

בברכה

יעקב

מה מרגישה נשמה בגיהנום?

שאלה

מה מרגישה נשמה בגיהנום / כף הקלע  והאם יש פתרון לא להגיע לשם מבלי לחזור בתשובה?

 

תשובה

שלום רב!

להבין בדיוק מה מרגישה נשמה בגיהנום אין לנו אפשרות, וזאת משום שכל התפיסה וההשגה שלנו היא רק בגבולות שהמוח שלנו מסוגל להבין ושהלב שלנו מסוגל להרגיש. כשהנשמה כבר לא נמצאת בגוף, התחושות משתנות.

אכן, בכדי לקרב את הדברים ללבנו, על מנת שבכל זאת נוכל קצת לקבל המחשה למה שקורה שם, חכמינו זכרונם לברכה התבטאו בכמה התבטאויות ממושגים שיש לנו בעולם הזה, בכדי להמחיש את מה שקורה שם למעלה. עם זאת, שם למעלה הדברים הרבה יותר עוצמתיים, כואבים ומייסרים, מאיך שהם בעולם הזה, שכן שם הדברים לא נתונים לגבולות החומר כפי שהם בעולם הזה.

התבטאויות שמצאנו בדברי חז"ל, הן כגון שנידונים שם באש, בשלג ובצואה רותחת. כמו כן כתוב שישנם מלאכי חבלה שמכים ומייסרים את הנשמה בצורה קשה מאד.

תחושה מאד מאד קשה שיש לנשמה שם, היא תחושת הבושה. כשאדם מגיע לעולם העליון והוא מוצא את עצמו ללא חלק המצוות שהיה עליו לקיים בזמן שניתן לו לחיות בעולם הזה, אי אפשר בכלל לתאר את גודל הבושה שהוא מרגיש שם. הבושה הכי גדולה שאפשר לתאר כאן בעולם הזה היא כאין וכאפס לעומת הבושה שמרגישים שם.

כף הקלע זהו מצב שהנשמה עדיין לא מסוגלת לעלות לעולם העליון, והיא נזקרת ממקום למקום בעולם הזה. מדובר על ייסורים מאד לא נעימים לנשמה.

חשוב להוסיף שכל העניין של עונשי שמים ניתן אך ורק לטובתנו. יש לנו הרבה תועלת מכך. גם משום שהידיעה בדבר העונשים מעוררת אותנו להתחזק ומרתיעה אותנו מלעשות עבירות. וגם משום שהעונשים מטהרים ומנקים אותנו מהעבירות והפגמים הרוחניים שבנו. נשמה שעברה מספיק ייסורים בגיהנום, שלא עלינו ולא על אף אחד, זכאית אח"כ לעבור לגן עדן. בגן עדן הנשמה מרגישה תענוג והנאה עד בלי די.

חז"ל לימדונו ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", ומסבירים שהכוונה שאפילו אם ניקח את כל התענוגות שכל האנשים קיבלו כאן בעולם הזה מתחילת הבריאה ועד סופה, זה עדיין לא ישווה לשעה אחת של תענוג העולם הבא. שם התענוגים הם רוחניים ועוצמתיים וללא גבול.

חזרה בתשובה הינה דבר הכרחי בכדי להמנע מלעבור את ייסורי הגיהנום, אך יש לדעת שאם עושים את התהליך של חזרה בתשובה באופן הנכון, הוא לא דבר שאמור כל כך להכביד ולא להיות יותר מדאי קשה. ההפך, מדובר על תהליך חוויתי ומהנה, תהליך שנותן הרבה סיפוק והרגשה טובה. צריכים להתקדם בהדרגה, ומידי פעם להתחיל לקיים עוד מצוה. לא מתחילים בבת אחת לקיים את כל המצוות. כמו כן, כשיש קשיים, תמיד ניתן בעזרת השם למצוא פתרונות בכדי שיהיה יותר קל לקיים מצוות.

בברכה

יעקב

עוצמת הלימוד חזקה יותר ממאה טנקים שועטים בקרב

בישיבת אור החיים נערך כנס, הגיעו אליו בחורי חמד יקרים מכל קצות הארץ. אחד מאברכי הישיבה, מלא וגדוש בתורה והלכה, סיפר לנוכחים את סיפורו האישי:

הוא התחנך במקומות רחוקים מתורה, בלי שום סממן יהודי, ואף על פי כן חש תמיד שהאמונה נטועה בלבו, למרות שלא ידע כיצד ליישם זאת בחיי היומיום. הוא שירת כקצין בצבא. במהלך מלחמת לבנון השניה אירעו לו ניסים גדולים וראה במוחש את השגחתו הפרטית של ה'.

ואז הגיע המפנה הגדול. "כשנכנסתי בשערי אור החיים", סיפר האברך, "התגלה לנגד עיני מחזה מפעים: בית המדרש היה מלא במאות תלמידי ישיבה שלמדו בשאון רב. איזו עוצמה! נהמת התורה שעלתה מבית המדרש היתה חזקה יותר ממאה טנקים שועטים בקרב"…

"בחסדי שמים" – המשיך וסיפר – "נכנסתי ללמוד בישיבה וזכיתי להתעלות בתורה. אני מרגיש שכל רגע שאני בישיבה הוא נס גדול יותר מכל הניסים שהיו לי בצבא… אני מרגיש שה' נותן לי יד בכל צעד ושעל".

הנס הגדול ביותר הוא הזכות הגדולה להיות מיושבי בית המדרש. יש כאלה שנולדו לתוך המסלול הזה, זהו מהלך טבעי עבורם. אך ישנם כאלה שהגיעו ממרחק. הם לא זכו לקבל מילדותם חינוך דתי, ובוודאי לא חינוך תורני, אלא שבשלב מסוים הם השליכו מאחורי גוום את כל הבלי העולם הזה ובחרו להסתופף בחצרות בית ה'. ועל כך אמר דוד המלך (תהילים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי".

 

המעלה הגדולה של זכות אבות

אם נשאל את עצמנו, איך אותם אברכים יקרים זוכים להגיע לדרגות כאלו? – אין ספק שזו זכות אבות. אבות אבותיהם היו בוודאי צדיקים גדולים. מי יודע, אולי הם נכדים של הרמב"ם, של מרן הבית יוסף, של האר"י הקדוש.

אבות אבותיהם הקדושים משקיפים עליהם מגן עדן וממליצים טוב עליהם. הם מאירים את נשמתם ומציתים את ניצוצות הקדושה החבויים בהם. 

רק כך אפשר להסביר מקרים כמו המקרה של אותו קיבוצניק חילוני גמור שהגיע לישיבתנו, זכה לחזור בתשובה ונהיה עובד ה' גדול. לאחר בירורים על מקורות משפחתו, הופתענו לגלות שהוא נכד של הצדיק הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל.

פגשתי יהודי שאף הוא מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, וסיפרתי לו שבישיבתנו לומד נכד של רבי אלימלך, שהיה קיבוצניק חילוני וכיום הוא שוקד על התורה ועל העבודה.

זה שקיבוצניק חילוני נהיה אברך ירא שמים – זה לא היה חידוש עבורו. החידוש היה שצאצאו של הצדיק רבי אלימלך לומד בישיבתנו… "באמת?", היה קשה לו להאמין, הרי הצדיק רבי אלימלך היה אשכנזי…

אמרתי לו: "הישיבה שלנו היא קיבוץ גלויות של האור החיים הקדוש, הוא מקבץ אותנו באור הנפלא שלו!"

"אני חייב לפגוש אותו" אמר, ואכן הגיע לישיבה וראה לנגד עיניו תלמיד חכם וחסיד, זקנו יורד על פי מידותיו, ויראת שמים טהורה נסוכה על פניו.

זכות הצדיק רבי אלימלך עמדה לו!

 

נינו של אבי הישיבות

פעם אחת הייתי בבית חולים כדי לבקר אדם מסוים ופגשתי מישהו אחר, חילוני גמור, שהתברר לי שהוא דור שביעי, בן אחר בן, לגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, אבי הישיבות, שכולנו נחשבים כתלמידיו, ובישיבות מוזכר שמו בסילודין.

אמרתי לו: "תשמע, באתי לבקר מישהו אחר, אבל כנראה שהביקור לא נועד עבורו, ומשמים שלחוני הנה כדי לבקר אותך…". וברוך ה' הוא קיבל עליו עול תורה ויראת שמים. אשתו אף היא שהתה בבית החולים ודיברתי גם אתה. שניהם התלהבו ונקשרו אלינו בעבותות אהבה וידידות, ותוך זמן לא רב נהפכו להיות שומרי שבת, טהרה וכשרות.

ברבות הימים זכינו אף לקרב נין ונכד למרן הבעל שם טוב זיע"א, שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות וקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה!

נשמת היהודי חצובה מתחת כסא הכבוד. אבותיו ואבות אבותיו משקיפים עליו מלמעלה, הם דואגים לו ולנשמתו. גם מי שהתרחק מהם מצוה עלינו לשאת את ראשו, לרוממו ולקרבו אל צור מחצבתו, אל אבינו שבשמים.

(מתוך הספר  – "משכני אחריך" – במדבר ).

 

למה? למה נהיית 'דוס'?

יוחנן דוד

תוכחה נוקבת זו הושמעה אמנם בתוך דירה סגורה, אך יש להניח כי כל דייר סמוך בשיכון היוקרתי שהיה מטה אוזן, יכול היה לשמוע את זעקות התוכחה של אמא שפרצו ועלו מקרקעית ליבה הכואב ובקעו קירות. פניה החווירו, וידיה רעדו. אבא היסה אותה, הושיב אותה על הכיסא והריץ את הבן להביא כוס מים מהמטבח. עברו דקות אחדות עד שנרגעה, ואז נטל אבא את רשות הדיבור ובטון נמוך פתח את הסיבוב השני:

בא נשתדל לא להתרגש, נשתדל להיות הגיוניים ומוסריים. ננסה לבדוק ביחד במה חטאנו כלפיך עד שאתה עושה לנו את הדבר הזה. משחר ילדותך השתדלנו לתת לך כל מה שיכלנו, לא חסכנו כסף ולא מאמצים השקענו בך כמו באח שלך, כל מה שהיה לנו, כל מה שיכולנו. אין לך שום סיבה בעולם לשנוא אותנו, שום סיבה להעניש אותנו, או לנקום בנו.

והנה דווקא אתה הענשת אותנו בעונש המשפיל ביותר, המבזה ביותר, המנתק אותו מהחברה שלנו, הופך אותנו לצחוק ולביזיון ומטיל עלינו נידוי חברתי. אנחנו מן הוותיקים ביותר כאן, מעורים בכל פעילות חברתית וכולם חברים שלנו. ועכשיו אנשים מתלחשים: תראו, תראו, זה אודי הבן לופטמן! תראו, הוא נהיה דוס! כל מעמדנו החברתי, כל שמנו הטוב שעמלנו עליו במשך כל חיינו, כל התדמית שלנו כמשפחה הגונה היודעת לחנך את ילדיה, הכל גז ונעלם בגלל איזה שיגעון לא הגיוני שתקף אותך.

כל מה שעמלנו עליו במשך כל חיינו, כל התדמית שלנו והמעמד שלנו בחברה, הכל פקע כמו בלון שנעצו בו מסמר, מסמר חלוד! במה חטאנו?! מדוע הבן שלנו לא ממשיך בדרך הוריו שהשקיעו בו כל מה שיש להם? איך אתה מסוגל להתאכזר אלינו כך?!

במהלך דבריו הלך ועלה הטון של קולו, עד שבמשפט האחרון הוא השתנק. אודי הזדרז להביא לאביו כוס מים מהמטבח, ובעוד האב לוגם ומתנשף אמר אודי: אבא יקר, אתה עצמך אמרת לי שכאשר אתה סבור שהצדק איתך, אתה לא חייב להתחשב כלל ברגשנותם של הורים.

היה זה כאשר סיפרת לי כיצד ברחת מבית הוריך לקיבוץ והשארת את התפילין שלך בבית. אין ספק שצערכם על שחזרתי בתשובה הוא כאין וכאפס לעומת צערם התהומי של הוריך בשעתו. את עקבותיו של אותו צער אני יכול לראות פעם בשנה כאשר אתה מביא את סבא ממושב זקנים לביקור אצלנו, והוא לא יכול לשתות כאן אפילו כוס מים .

ואת, אמא יקרה, לאחר שנים של חינוך בבית דתי עמדת ונשאת לאדם לא דתי למורת רוחם של הוריך זיכרונם לברכה, ואף שערת שמעשה זה של הבת היחידה שלהם קיצר את חייהם. הצדקת את עצמך בטענה שלאף אדם אין זכות לכפות עליך דרך חיים המנוגדת לרגשותייך.

אבא ואמא יקרים, אני בנכם הנאמן קלטתי את המסר והפנמתי אותו היטב. למדתי מכם שאידיאל חברתי או רגשות אישיים, מצדיקים את ההולך אחריהם עד לשינוי כיון קיצוני מדרך החיים של הוריו, גם נגד התנגדות עד כלות הנפש של אלה שהביאו אותו לעולם וגידלו אותו ונתנו לו כל מה שיש לו. מבחינה זו אתם צריכים להיות גאים בי כמי שצועד בדיוק בעקבות שלכם, שאתם סימנתם לו כדוגמה אישית בדרך החיים.

אבל זה אינו הכל, המשיך אודי: לך, אבא, אני חייב הכרת הטוב על עקרון חיים חשוב שדיברת איתי עליו, וחזרת והדגשת אותו כמה וכמה פעמים ואמרת לי לשנן אותו היטב. עקרון חיים זה משמש לי כמנחה עיקרי בחיי. היה זה ביום אחד בו חזרת נרגש מאד מן המשרד בו אתה עובד, וסיפרת לאמא שוועדת החקירה העיפה את אחד הבכירים מעבודתו. באותו ערב קראת לי לשבת לידך, והורשת לי אז הנחיה לכל החיים. כך אמרת:

אודי, תקשיב יפה למה שאני אומר לך עכשיו, כי אלו דברים בעלי חשיבות עליונה וגורלית. יש אנשים שלמילוי תפקידם ניתנו להם תקציבים וסמכויות, אך במשך הזמן הם שכחו שהם קיבלו אותם ממישהו מעליהם לצורך התפקיד. הם שכחו זאת, והחלו להתנהג כאילו מה שהופקד בידם הוא ירושה שזכו בה, והכל שלהם. הם עשו כרצונם כאילו איתן תקנות ונוהלים ולא חוקים וסמכויות מוגדרות. הם פשוט שכחו שיום מסוים בעתיד הם עלולים לעמוד לפני ועדת חקירה של מי שנותן להם את הקופה ואת זכות החתימה, ויצטרכו לתת דין וחשבון על כל פעולה שעשו.

ישאלו אותם שאלות מפורטות ופולשניות; למה, מדוע, מה ההבדל, וכל שאלה כזאת תחייב תשובה מניחה את הדעת התואמת בדיוק את החוק ואת התקנות. זה בדיוק מה שקרה לבכיר שפוטר אצלינו. הוא גמגם כהוגן עם תשובות מטופשות של "לא זוכר בדיוק", "אולי במקרה זה טעיתי", ואפילו "זה לא יכול להיות". היום פרסמה הוועדה את מסקנותיה והבכיר פוטר ללא זכויות.

אתה שומע, אודי? לי זה לא יכול לקרות. בכל פעולה שאני עושה, אני חושב היטב: איך אנמק את החלטתי זאת בפני ועדת חקירה? לנגד עיני תמיד, כל הזמן, הצורך והחובה לתת דין וחשבון שלם ואמיתי על כל פעולה. את הגישה הזאת אני רוצה להנחיל לך. אפילו אם לא תזכור ממני אלא רק את העיקרון הזה, כבר ירשת ממני משהו גדול מאד שישמש אותך כל החיים. זכור זאת היטב! כך אמרת לי.

אבא יקר, הקנית לי בדבריך ראייה אחרת של חיי. בזכות דבריך תפסתי את מושג האחריות. אתה דיברת על תחומי המשרד הממשלתי בו אתה עובד, ואני תפסתי מאוחר יותר שאותו עקרון חל על כל חיי האדם, ועל כל פעולה שלו במשך כל חייו, ומשמעו: אחריות וחובת מתן דין וחשבון לפני מי שנתן לנו את החיים, את יכולת הפעולה, וגם את התבונה הדרושה כדי להבין את העקרון שאתה , אבא שלי, הסברת לי כל כך יפה.

ביהדות מנוסח העיקרון שלך במילים פשוטות: דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון! זכור כי תצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשה ועל כל מחדל, ודע מי יהיה המבקר החוקר, הוא אשר נתן לך את כל מה שיש לך, והוא גם יודע את מחשבות לבך. תשובותיך יעמדו לפניו למבחן ולביקורת. אני גאה באבא שלי שהקנה לי הנחיה כה חשובה לחיים, ואני שמח שבעזרת הנחיה זו הצלחתי לגלות גם מיהו המבקר שעבורו ולשביעות רצונו, עלי להכין את הדין והחשבון האישי שלי.

גנבתי ואני מתבייש מאד להחזיר את הכסף, מה אעשה?

שאלה

שלום רב,

רציתי לשאול שאלה מאוד חשובה אשמח לדעת מה לעשות בנושא הזה לפני שחזרתי בתשובה השם יעזור לצערי גנבתי ואני יודע מאיפה.
אבל אני מאוד מתבייש להחזיר וזה ממש עושה לי צער מה לעשות במקרה כזה (האם אפשר לשלם את הסכום לקופת צדקה או לאביונים)?

תודה מראש
אבי

תשובה

אבי,
שלום וברכה

שמחתי לקרוא כי זכית להתקרב להקב"ה ולשנות כיוון.

לשנות אורח חיים הוא בהחלט אתגר מיוחד, הדבר מוכיח על העוצמה שבקרבך, והתגמול ממרומים הוא בהתאם, [כפי שאמרו חכמים 'לפום צערא אגרא' – לפי מידת הצער והקושי בקיום המצוה, והתגברות על היצר, כך הוא גודל השכר].

לגופו של ענין אם יודעים ממי נלקח הכסף, יש חובה להשיב לו את הכסף. אך אפשר ומומלץ להעביר לו את הכסף בצורה אנונימית. [לשלוח לו בדואר, או ע"י אדם שלישי, אם זה מכר קרוב אפשר לתת לו מתנה באירוע, או כל רעיון אחר שמתאים למקרה שלך].

רק במקרה ולא ידוע ממי גנבו יש לתרום את הכסף לצרכי ציבור, וראוי לתרום למקום שהנגנב יהנה מהכסף. לדוגמא אם אדם גנב משכונה מסוימת, ואינו יודע ממי, ראוי לתרום דבר שישרת את כלל תושבי השכונה.

אם הדבר מתאפשר מומלץ לצרף מכתב מודפס אנונימי שבו אתה כותב לאדם כי בעבר לקחת את הכסף, ואתה מתחרט ומתנצל על עגמת הנפש שקרה לו בעקבות כך, תוסיף שחזרת בתשובה ומבקש את סליחתו. אך העיקר הוא לדאוג שהכסף איכשהו יחזור לבעליו, בלי שהוא ידע שזה אתה.

אגב אחד הרבנים המדהימים ביותר שאני מכיר הוא הרב שמואל טולדנו רב שכונה בראשון לציון [הרב קוק 17], בכל בעיה מומלץ לך ליצור עימו קשר, הוא יבין לליבך היטב, ויתן לך הדרכה אישית מעולה.

כמובן אתה מוזמן לפנות אלינו שוב בכל שאלה בעיה, במקרה זה או בכל מקרה אחר, אנחנו כאן לסייע לך בכל הנדרש.

ברגשי הערכה
ברכה והצלחה בכל הענינים
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

לאחרונה אני חש שאני חייב לחזור בתשובה

לאחרונה אני חש שאני חייב לחזור בתשובה לאחרונה

לכבוד הרב,
אני חייב לשאול שאלה חשובה
תמיד הייתי יהודי מסורתי, הולך מידי פעם לבית כנסת, אוכל כשר ולא שומר שבת אבל לאחרונה אני חש שאני חייב לחזור בתשובה,
נמאס לי מהחיים הריקניים האלה, אני לא מרגיש סיפוק
רק שלא יודע מה המסלול? עם מי לדבר?
אני לא מתכוון מהר להיות חרדי (אולי בכלל להיות רק דתי לובש כיפה) אבל רוצה לקחת את העניינים לאט לאט ובקצב שלי שהטעם לזה לא יהרס.
הקטע הוא שאם אני ילך לבית כנסת לאיזה תפילה, אין לי באמת עם מי לדבר על זה, כולם שם בשביל להתפלל.

אני מחפש מישהו שיוכל להדריך אותי, או שיש בכלל משהו בשביל אנשים כמוני.

נפלא לשמוע שאתה חש צורך חיוני לחזור בתשובה,
זה אומר שהנשמה שלך מקושרת בתוך תוכה לאמת,
והיא מרגישה שאכן ישנו בורא לעולם, בורא שנתן לעם
שלו, עם ישראל, את התורה הקדושה, ונתן להם לטובתם
ולתועלתם מערכת שלמה ונפלאה של מצוות.

חזרה בתשובה היא לא דבר שעושים בבת אחת, ניתן
אמנם לקבל בפעם אחת החלטה כנה לחזור בתשובה,
אבל להתרגל לדרך חיים החדשה, זהו תהליך הדרגתי,
שבו מתקדמים כל פעם בעוד צעד.

אין גם צורך לחיות הווי חיים כמו של חרדים, העיקר
הוא שלומדים תורה ומקיימים את מה שהתורה רוצה
שנקיים. השכר שאדם יקבל על קיום המצוות הוא עצום
עד מאד, מדובר על מושגים שמעבר למושגים המוכרים
לנו מחיי העולם הזה, ולא ניתן אפילו להבין את קצה גדול
אותו שכר, וכפי שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה:
"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל
חיי העולם הזה" (פרקי אבות ד', י"ז).

גם בעולם הזה, מי שחי חיי אמונה והתורה והמצוות
מהווים נר לרגליו, החיים שלו הרבה יותר נעלים, מהנים
ואיכותיים, וגם יותר קל לו להתמודד עם כל הדברים
שעוברים עליו.

כדי שיהיה יותר קל לעשות את תהליך ההתחזקות ובכדי
למנוע טעויות בדרך, מומלץ מאד להצטרף לאיזה שיעור
תורה קבוע, שיעור שמיועד לאנשים שמתחזקים. בשיעור
כזה אמור להיות גם רב שיכול לייעץ ולכוון בכל העניינים
שקשורים לתהליך.

ישנם בארץ כמה ארגונים שניתן לקבל דרכם מידע
על שיעורים בארץ למתחזקים ועל רבנים שעוזרים
למתחזקים. גם אצלנו ב"ארגון אחינו, ניתן לקבל מידע
כזה.

בינתיים אתה יכול להתחיל בבוקר עם הנחת תפילין,
תפילין היא מצוה חשובה. אנו מניחים תפילין על היד
כנגד מקום הלב, בכדי לקשר את לבנו לאבינו שבשמים,
ועל הראש כנגד המוח בכדי לקשר את מוחנו לאבינו
שבשמים.

בזמן שאתה מניח תפילין תגיד קריאת שמע, שהיא
בפני עצמה מצוה חשובה, ואם יש לך אפשרות, טוב
להגיד עוד ברכות שמופיעות בסידור: ברכות התורה,
ברכת אלוקי נשמה, ועוד ברכות שמופיעות בסידור
ב"ברכות השחר".

רצוי מאד ליטול ידיים כל בוקר כשאתה קם. עניין
הנטילה בבוקר הוא חשוב, משום שכשקמים משינת
הלילה מצטברת טומאה בידיים, והנטילה הזו מורידה
את הטומאה. כשיש טומאה על הגוף זה לא טוב עבור
האדם.

הדרך ליטול ידיים היא למלא כלי עם מים, לקחת את
הכלי ביד ימין ולהעביר אותו ליד שמאל. אח"כ לשפוך
מים על יד ימין, ואז להעביר את הכלי ליד ימין. אח"כ
לשפוך מים על יד שמאל ולהעביר את הכלי שוב ליד
שמאל. לשפוך מים על יד ימין וכו'. בסך הכל שופכים
6 שפיכות, 3 שפיכות על כל יד לסירוגין.

בהצלחה ובברכה
יעקב

אני חולם על חיים חדשים טובים

משה ויטמן

הלבטים 'הורגים' אותך? זה טבעי, אנושי ומוכר!
"תקופה ארוכה אני מרגיש רצון להתקרב ליהדות, אבל אין לי מושג איך לעשות זאת"
"אני מתעניין ביהדות אבל יש לי המון שאלות, איך אוכל לקבל הסברים"?
"משהו מבפנים דוחף אותי אבל אני מאוד מפחדת משינויים ועמוסה באינספור לבטים"

התחבטויות משמחות כאלו ואחרות הן מנת חלקם של נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, מהערים ומהקיבוצים, שמתחילים לחוות בתוכם את הכמיהה לחיות ולחוות את האמת. משמחות אמרנו? מאוד משמחות. מדוע? משום שהדבר הטבעי ביותר לבן אנוש כאשר מסלול החיים המוכר לו נראה לו פתאום לא מתאים עבורו, הוא לחוות התחבטויות קשות, כואבות ומדירות שינה ואין יותר משמח מלקבל אישור להיותך אנושי ובן אדם…

אז לך, הבחור או הבחורה, הצעיר או בעל המשפחה, הבוגר או המתבגר החווה את ההתחבטויות האנושיות והטבעיות הללו וחולם/ת על הרגע שחייך ייהפכו לבהירים וברורים יותר, יורשה לנו להמליץ בחום את ההמלצה העתיקה ביותר אך גם זו שהוכחה כיעילה ביותר למציאת הדרך הנכונה עבורך בחיים:

ההמלצה הטובה ביותר: "עשה לך רב"
את המשפט הזה אמרו חכמים לפני שנים רבות מאוד ומאז הוא עובד בהצלחה מלאה, אם רק משתמשים בו נכון. אם יהיה לך רב או רבנית שידריכו אותך מה לעשות ומה לא לעשות, מה מתאים לך ומה לא, איזה החלטות לקבל, מה קודם למה, מהו סולם העדיפויות היהודי, מה לעשות כשנתקלים בקשיים וישיבו לכל מה שעולה לך בראש (או בלב), חייך ייהפכו מהר געש של ספקות ושאלות לדרך סלולה רגועה ויציבה המלאה בשמחה ובאוויר צלול לנשימה.

שאלת השאלות: במי אבחר לי לרב? 4 טיפים חמים
כדי שהבחירה ברב תהיה חכמה, נכונה ובאמת מועילה, קבל/י 4 טיפים חמים:

זמינות. הרב שתבחר/י צריך להיות פנוי עבורך, נגיש למענה אמיתי, לא עמוס בפניות, לא גר במרחק שיגרום לך לפעמים 'לוותר' על הפנייה אליו ובעל יכולת לספק לך מענה גם או בעיקר פנים אל פנים.
ליווי אישי. לעיתים אנו מכירים רבנים דרך שיעורים, הרצאות, קבוצות כאלה ואחרות, אך בכך אין די. עליך למצוא רב שיכיר אותך ואת הסיפור שלך אישית, יוכל לספק מענה המתאים והנכון לך בנקודת הזמן הספציפית של השאלה וילווה אותך אישית בדרך הארוכה שלפניך.
בעל ניסיון. "אין חכם כבעל הניסיון" אמרו חכמינו ז"ל ובדיוק כמו שבכל תחום בחיינו נעדיף בעל מקצוע מנוסה, גם הרב שתבחר/י צריך להיות בעל ניסיון מוכח בעניין ההתחזקות וצעדי ההתקרבות ליהדות. איך תדע/י? רק מאחרים…
והכי חשוב: אמיתי. "לא המדרש עיקר אלא המעשה" אמרו חכמינו והנחו אותנו כי בטרם ניתן את הערכתנו למישהו, נסתכל בעיקר על מעשיו והתנהגותו ולא רק על יופי דיבוריו. לכן, חשוב מאוד, בטרם תתנו את אמונכם לאדם כלשהו, בדקו: האם הוא אמיתי? האם הוא עצמו אכן עסוק בתורה? האם הוא אכן מוותר על פינוקי החיים (כפי שנשקפת מהצצה ולו חד פעמית בבתיהם של גדולי התורה)? רק אז הוא מתאים להיות לכם לרב.

ולסיום, הרשו לנו לאחל לכם, מכול הלב ובהבנה מלאה: בהצלחה!
ואם אתם מעוניינים במענה אנושי ואישי יותר, אתם מוזמנים לפנות למוקד המיוחד שלנו 1-800-20-18-19 (שיחת חינם)
או בשיחה אישית ומיידית עם הרב שמעון וייס הזמין לשרותכם בטלפון
052-7636278

כשהבהרתי לבעלי שאני מעוניינת לשמור שבת היה מאוד עצוב

יש לי שאלה בתחום האמונה בלב ומעוניינת לשמור מצוות

קוראים לי קרני, ואני נשואה 19 שנה לאיש מקסים ונעים הליכות שאינו מאמין. כשהבהרתי לו שאני מעוניינת לשמור שבת ואף התחלתי במצווה היה מאוד עצוב ,ממש בדיכאון כי הוא וכל המשפחה מושפעים מזה שלא אסע יותר בשבת ולא אדליק אש ולא אשתתף בפעילויות שבת מחוץ לבית(טיולים בארץ )ועוד דברים רבים שעשינו בעבר
מה הרב מייעץ לי בעניין

תודה רבה על האתר המקסים

שלום רב!

יישר כח על שמירת השבת, זו מצוה מאד מאד
חשובה. השבת נקראת "מקור הברכה", וודאי
תזכי לברכה והצלחה בזכות שמירת השבת.

לגבי בעלך, את צריכה הרבה סבלנות, זה לא פשוט
לבעל לשמוע יום אחד על שינוי כזה שאשתו עושה,
והוא זקוק לזמן לעכל את העניין ולהתרגל אליו.
כתוב "חכמת נשים בנתה ביתה", את הבית בונים
בהדרגתיות מתוך חכמה ורגישות.

תסבירי לבעלך בעדינות עד כמה חשוב לך לשמור
שבת, וזה נותן לך לך המון. מאידך, תסבירי לו כמה
חשוב לך לצאת איתו לטיולים או למקומות אחרים,
ולכן תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולקבוע את היום
שבו יוצאים מהבית ליום אחר, ולא לשבת, וזאת
למרות שביום אחר זה יותר קשה לעשות זאת
וזה פחות מסתדר. עם רצון טוב אפשר להגיע
בעזרת השם לפתרונות.

בשבת עצמה תשקיעו יותר בתוך הבית בדברים
שמותר לעשות בשבת, כגון ארוחות מיוחדות
שתכיני עוד מלפני השבת. אפשר גם לצאת
לטיולים קטנים באזור המגורים.

עוד תבקשי ממנו לבוא איתך לסמינר של ערכים.
מדובר על סמינר שכולל כמה ימי נופש משולבים
בהרצאות מעניינות על היהדות ועל התורה. תגידי
לו שאת רוצה שהוא יבוא איתך לסמינר לא בשביל
שהוא יתחיל גם לשמור שבת, אלא בשביל שהוא
יבין אותך יותר ויהיה לכם יותר קל ביחד. כשכל צד
מבין את השני יש הרבה יותר שלום בית, נעימות
ושמחה במשפחה.
הטלפון של ערכים לבירור יותר פרטים הוא:
03-5793035

מאד חשוב שתמשיכי כל הזמן להראות לבעלך
הרבה אהבה והערכה. הרבה הרבה

בברכה
יעקב

אמרתי בלב שאני אחזור בתשובה ונישקתי את ספר התנ"ך

שלום!
רציתי לשאול שאלה
אם אמרתי בלב שאני אחזור בתשובה ונישיקתי את ספר התנ"ך באותו זמן (לא אמרתי אמן בסוף)
האם אני צריכה לקיים את זה לחזור בתשובה?
דלית

החיוב לחזור בתשובה היא חיוב גדול וחיוני גם ללא
נשיקת הספר תורה. זה שבספר תורה אותו קיבלנו
מאת אבינו שבשמים במעמד הר סיני כתוב שצריכים
לקיים מצוות, זה עצמו מחייב אותנו לקיים מצוות.

חשוב להוסיף שכל המצוות שניתנו לנו ושאנו
מחוייבים בהם, הם רק מועילים לנו ומטיבים
איתנו. קיום מצוות התורה משרה הרבה שמחה
ואושר בחיים, נותן לנו כלים להתמודד עם כל
מצבי החיים ומביא לנו תועלת בעוד הרבה
עניינים. מחזרה בתשובה רק מרוויחים,
לעולם לא מפסידים.

אם תרצי להתעניין עוד בחשיבות של קיום התורה
והתועלת שיש ליהודים ממנה, את יכולה לצפות
בהרצאות באתר הידברות. ישנן שם הרבה
הרצאות במגוון נושאים וממגוון מרצים, וודאי
תוכלי למצוא שם הרצאות שיעניינו אותך
וידברו אל לבך. כתובת אתר הידברות הוא:
www.hidabroot.org

בברכה
יעקב

"מושיקו העבריין השתגע"

"מושיקו העבריין השתגע"

יעקב לוסטיג

 

סיפור נפלא סיפר רבי אליהו מני, רבה של העיר חברון לפני יותר ממאה שנה.

הסיפור אירע בשנות ילדותו של הרב, בעיר בגדד שבעיראק, שם נולד והתגורר עד שעלה לארץ הקודש.

בבגדד היה ילד יהודי בשם מושיקו. מאז שהיה צעיר מאוד ידע מושיקו צרות וכאב. בלימודים הוא לא הצליח,

הוריו היו עניים מרודים ואט אט הוא נפלט אל הרחוב והתחבר לנערים ריקים ופוחזים.

כשגדל מעט הצטרף מושיקו לכנופיית פשע שפעלה בעיר, ושהיתה מורכבת בעיקר מערבים,

אבל היו חברים בה גם כמה עבריינים יהודים שהתדרדרו אל עברי פי פחת, ולא בחלו בעושק, גזל ואפילו מעשי רצח בוצעו על ידם.

בכנופיה מצא מושיקו את שאהבה נפשו. כאן העריכו את זרועותיו השריריות ואת דיבורו הגס. חבריו העבריינים קיבלו אותו כשווה בין שווים,

גם אם 'לא היה לו ראש ללימודים', ולמרות שהוא לא הקפיד יתר על המידה לקיים את מצוות התורה. המעמד שלו היה טוב, וגם ה'עבודה' היתה חביבה עליו.

נשמה יהודית

יום אחד הסתובב מושיקו בסמטאות הצדדיות של האזור היהודי בבגדד, מחפש אחר אשה זקנה או אדם צנום וכחוש,

שממנו יוכל לשדוד בקלות את השעון ואת הארנק. יהודי העיר ידעו להיזהר ממושיקו ומחבריו, והשתדלו שלא לפגוש אותו בסמטאות צדדיות,

אבל הוא היה מפתיע אותם פעם אחר פעם ושודד מהם את רכושם הדל.

באותה הפעם הבחין מושיקו במחזה קורע לב. אחד מחבריו לכנופיה, עבריין ערבי אלים ורע מעללים גרר אחריו ילד יהודי קטן,

כשהוא חוסם את פיו בידו שאיש לא ישמע את בכיו של הילד, ומושך אותו אל מחוץ לעיר.

מושיקו חשב להפנות את מבטו לכיוון האחר ולעשות עצמו כמי שלא ראה ולא שמע שום דבר, אבל רחמיו נכמרו על הילד המסכן,

והוא החליט לעקוב אחרי הערבי המרושע.

מחוץ לעיר נכנס הערבי אל תוך מערה קטנה, כשהוא נושא על כפיו את טרפו האנושי. מושיקו התלבט מעט,

ולבסוף החליט שהוא אינו יכול לעמוד מהצד. הוא התקרב למערה, ונכנס בלאט כשבידו אבן כבדה.

בעוד הערבי מנסה להשתלט על הילד המתפתל בידיו, הניף מושיקו את ידו והנחית מכה על ראשו של הערבי שצנח ארצה ואיבד את הכרתו.

הילד המבוהל נלקח על ידו אל העיר ומיהר לרוץ לביתו, כשהוא בכלל לא מבין מה קרה פה ומי הוא המלאך המושיע שחילץ אותו מידיו של הערבי.

מושיקו שב לחבריו העבריינים, המשיך לשדוד ולגנוב, אבל המעשה הטוב שעשה הפיח רוח חיים יהודית בלבו,

מושיקו תוהה בדרך חייו

הוא החל לעסוק במחשבות על כך שאולי הוא לא נמצא במקום הנכון, ושבעצם עדיף לו לעזוב את הכנופיה ולחזור בתשובה שלמה.

לרגעים החליט שהוא עוזב את הכנופיה וחוזר למוטב, אבל אז נזכר שבעצם יש חוק בלתי כתוב בין העבריינים,

הקובע שהכניסה לכנופיה היא חד צדדית אפשר להיכנס אליה, ולעולם אי אפשר לצאת ממנה. את חיי הפשע עוזבים רק בארון מתים,

ידעו כולם, ומי שמנסה לעזוב את חיי הפשע לפני מותו, דואגים חבריו העבריינים לחסל אותו

מחשש שהוא ילשין עליהם וימסור לרשויות עדות מפלילה אודותיהם.

באישון ליל הקיש מושיקו על דלת ביתו של הרב שהגה בתורה עד השעות הקטנות של הלילה.

הרב פתח את הדלת ונדהם לגלות את העבריין המפורסם שעומד בכתפיים שחוחות ומבקש בנימוס להיכנס כדי לדבר עם הרב.

בתוך החדר סיפר מושיקו לרב על מה שקרה אתו, הוא סיפר לו על רצונו העז להיטיב את מעשיו ולחזור בתשובה שלמה,

אבל גם את החשש שלו שחבריו העבריינים יהרגו אתו בלי להסס אם ידעו שהוא עזב את חיי הפשע.

הרב שקע בהרהורים ולבסוף שאל את מושיקו: "אתה באמת באמת רוצה לעזוב את חיי הפשע?

אתה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לחזור בתשובה??". מושיקו השיב בחיוב.

"שמע לעצתי, אמר לו הרב, מחר בבוקר תלך כהרגלך לפגוש את חבריך העבריינים, אבל כשהם יתחילו לדבר איתך,

תעשה את עצמך כמי שיצא מדעתו. תעשה את עצמך כאילם שנעתקה ממנו היכולת לדבר, ועל כל דבר שיאמרו לך תביט בפני המדבר במבט תמה ואטום,

עד שכולם יהיו בטוחים שנסתרה בינתך. אם חבריך העבריינים יאמינו שאתה באמת משוגע,

הם יניחו לך ולא תהיה להם סיבה לחשוש מפניך. כך תוכל לעזוב את חיי הפשע וגם לחיות בלי לחשוש מפניהם".

מושיקו המשוגע

מושיקו שמע את עצת הרב והחליט לקבל אותה. למחרת המתה העיר כולה. "מושיקו העבריין השתגע", סיפרו כולם,

"בטח קיבל עונש משמים על ההתנהגות העבריינית שלו". ומושיקו ה'משוגע' התסובב ברחובות,

הילדים צחקו עליו זרקו עליו קצת אבנים, והוא נשאר בשלו, אינו מוציא הגה מפיו ורק מתבונן בכולם במבט שכולו אומר טמטום וטפשות.

כשאף אחד לא ראה היה מושיקו לומד תורה, הוא היה מתפלל ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיכפר לו על כל חטאיו,

ויעזור לו להמשיך ולעבוד אותו בלב שלם.

אחרי שנים אחדות נפטר מושיקו לבית עולמו, ואנשי החברה קדישא קברו אותו בקצה בית העלמין, בחלקה כמעט ריקה.

אף אחד לא רוצה להיות קבור ליד העבריין שהשתגע בגלל חטאיו הכבדים, וכך נותר השטח שמסביב לקברו של מושיקו ריק.

איש לא ידע על מעשיו הטובים. עברו שנים, ורב העיר נפטר. תושבי העיר הגיעו הלוויה המונית,

למרות מזג האוויר הסוער. כשהסתיימו ההספדים והחלו לנוע לעבר בית העלמין,

החלו לרדת גשמים חזקים במיוחד, ואך בקושי הצליחו להגיע לבית העלמין,

לחפור במהירות חלקת קבר ולהטמין את הרב בין רגבי האדמה הבוצית.

למחרת, כשהתבהרו השמים, הזדעזעו תושבי העיר לגלות שהרב נקבר בסמוך לקברו של מושיקו המשוגע.

"הכיצד אירע לנו דבר כזה", תמהו הכל. הם ידעו והעריכו את גודל קדושתו של הרב, ולא הבינו איך קרה דבר כזה שבלי לשים לב

הם קברו את הרב בסמוך לקברו של העבריין המשוגע.

הייתכן?

רבני העיר צמו ותוודו על חטאתם, וביקשו שיגלו להם משמים מדוע ולמה קרה להם הדבר הנורא הזה.

בלילה הגיע הרב בחלום לרבני העיר, וגילתה להם את האמת על מושיקו, שבאמת לא היה משוגע אלא בעל תשובה גמור,

שכיפר על כל חטאיו, זיכך את נשמתו ולמעשה היה צדיק גמור באחרית ימיו.

מהיספור הזה אנחנו לומדים שני דברים חשובים: קודם כל אנחנו לומדים שסוף הכבוד לבוא, וגם אם בימי חייו איש לא העריך את מעשיו של מושיקו,

איש לא ידע שהוא הקריב את כל כולו כדי לכפר על חטאיו ולחזור בתשובה שלמה, אבל אחרי מותו התברר לכולם גודל קדושתו וצדקותו.

דבר נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא שכל אדם, ואפילו עבריין גמור, שודד ורוצח, יכול לשנות את דרכיו ולכפר על חטאיו החמורים.

והלוואי שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלמה, ולהתקרב לאבינו שבשמים.

מעובד מתוך 'שבת טיש'.

איך אוכל לבחור בחיים של תורה ולוותר על בילויי החיים

איך אוכל לבחור בחיים של תורה ולוותר על בילויי החיים

שלום כבוד הרב

אני בהליך חזרה בתשובה ואני שואל את עצמי איך אוכל להביא את עצמי לבחור בחיים של תורה באופן מוחלט

ולעשות ויתורים משמעותיים כמו סרטים ואינטרנט, ושאר בילויי החיים

תודה

יניב

 

תשובה:

שלום יניב,

שאלה מצויינת שאלת.

 

כתוב בתורה "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'", ומכאן למדים

אנו שלא מספיק שנדע את האמת בשכל, אלא צריך להחדיר

את האמת ללב וליצור רצון עמוק ואמיתי לצעוד בדרך התורה.

כשיש משיכה פנימית לעשות את רצון השם יתברך, הרבה

יותר קל להתגבר על כל התאוות והמכשולות שבדרך.

 

לכן צריך לשמוע שיחות מחזקות או לקרוא ספרי מוסר וחיזוק

ולהשתדל להפנים את הדברים ולחזק על ידי כך את הרצון.

 

כמו כן, חשוב מאד ללמוד תורה, ובין השאר גם ללמוד גמרא,

התורה פועלת רבות ליישור הלב ולהכוונתו לדרך האמת.

 

בנוסף לכך לימוד תורה ועשיית מצוות, יכולות לתת לאדם כזו

הנאה גדולה ולמלא את לבו, עד ששאר ההנאות החומריות

כבר לא יתפסו כזה מקום גדול בלב ופחות ימשכו אחריהם.

 

תשתדל שיהיו לך חברים עם יראת שמים שמה שחשוב להם

בחיים זה לעשות את רצון הבורא ולא ההליכה אחר תאוות

העולם הזה. לחברים ישנה השפעה מאד גדולה על האדם.

 

וכמובן לא לשכוח להתפלל ולבקש מבורא העולם שיעזור

לך להתגבר על מה שצריך להתגבר ולעשות תמיד את

רצונו יתברך.

 

בהצלחה

יעקב

"החזרה בתשובה מילאה אותי"

"החזרה בתשובה מילאה אותי"

הזמר אבי בניון הוא זמר רק בשעות הפנאי, כנראה * במשך היום עובד בניון, שחזר לפני מספר שנים למקורות,

בבניין, ואת שאר שעותיו הוא מפנה לעיסוק ולימוד בתורה הקדושה *

רק את שעות הערב הוא מקדיש למוזיקה מכורתו, ואז הוא מקליט באולפן הוא יוצא למופעים *

"החזרה בתשובה מילאה אותי", הוא אומר

אלחנן בליר

 

הזמר אבי בניון, הוא אחיו של הזמר המפורסם עמיר בניון, וזמר נודע מאד בזכות עצמו.

הוא שיתף פעולה כמה וכמה פעמים יחד עם אחיו, בשירים שונים, ויחד עם אמנים מצליחים,

וכן הוציא לבדו שני אלבומים שנמכרו היטב בחנויות המוזיקה.

יחד עם אחיו, עמיר בניון, עבר גם אבי בניון תהליך תשובה שלם משלו, וחזר אל האמונה,

אל המקורות והחל לעסוק בלימוד תורה לצד עיסוקו כזמר מצליח,

ולצד עיסוקו האחר הנוסף (והעיקרי לא פחות) – כ…קבלן שיפוצים.

אבי בניון נוהג לעבוד בימים ביחד עם אביו – קבלן שיפוצים נודע – בשיפוצים בבתים שונים,

ובלילות הוא באולפן ההקלטות ובהופעות, כשהוא מנגן ושר. שר על האמונה, על התורה ועל הקדושה,

בשירים שלא נופלים באיכותם מאלו שעסק בהם לפני חזרתו בתשובה, ואולי אף עולים עליהם.

כעת הכל נעשה בקדושה וטהרה, מתוך מבט אל האמונה, אל התורה ואל העיסוק והלימוד בתורה, המטהרת את האדם.

בניון הוציא כאמור עד היום כבר שני אלבומים, והוא אף ממשיך להופיע לצד אחיו, עמיר.

הכיפה שעל ראשו יושבת עליו באופן טבעי לגמרי.

בניון החל לחזור בתשובה סמוך לצאת אלבומו הראשון, "לא אוותר", לפני כשמונה שנים.

"התחלתי לשמור שבת עוד לפני שידעתי מה זה", סיפר בניון השבוע.

"בעבר הייתי יכול לנסוע לים בשבת ולחזור הביתה, אך הרגשתי שאין שום דבר שממלא אותי.

גם המוזיקה לא מילאה אותי באמת, עד שחזרתי בתשובה".

ההתקרבות לתורה, ליהדות ואל לימוד התורה, עזרה לבניון להבין שמוזיקה זה מה שהוא רוצה לעשות בחיים,

על אף שהעבודה בבניין, כמו שהוא אומר, מאזנת אותו. "כל חיי עסקתי במוזיקה וכל הזמן נלחמתי בזה",

מסביר בניון. "אך החזרה בתשובה – עזרה לי להגדיר יעדים מחדש".

ההורים שלי חזרו בתשובה, והם כופים עלי את הדת

שלום לכבוד הרב
אני בן 17, ומשתדל להתנהג כראוי בכל התחומים, וכמובן גם עם ההורים שלי.

ההורים שלי חזרו בתשובה כשהייתי קטן, ואני מרגיש שהם כופים עלי את הדת

והחינוך וכל מה שקשור לכך ואני ככל שהם לוחצים עלי יותר

אני גורם לעצמי לעשות דברים לא טובים, ולא מתנהג נכון

מה אני יכול לעשות

יניב

 

שלום לך יניב
ההורים שלך, גילו את האור הגודול של החיים,
ולכן הם מעוניינים להעניק לך גם את הטוב הזה
וזו הסיבה שאתה מרגיש שהם מפעילים עליך לחץ
גם אני סובר שזה לא טוב להלחיץ ילד לקיים מצוות,
אך מצד שני אני כן חושב שזה חשוב מאד לקיים מצוות,
ואם מקיימים מצוות באופן הנכון, זה תורם המון לאדם
ועושה לו חיים הרבה יותר טובים.

אם תצליח להבין יותר לעומק למה כדאי לך לקיים מצוות,
ולמה ההמנעות מעבירות לא רק שלא תקשה עלייך את
החיים, אלא להיפך, היא תעשה אותך לאדם יותר מאושר
ושמח, יהיה לך הרבה יותר קל להיות דתי, ובנוסף לכך גם
הקונפליקטים בינך לבין הוריך יפסקו.

אם אתה מעוניין, תוכל לכתוב לי על הקשיים שיש לך
בלהיות דתי, ואשתדל בעזרת השם לכתוב לך דברים
שיועילו לך.

אם אתה מעוניין, תוכל לכתוב לי על הקשיים שיש לך
בלהיות דתי, ואשתדל בעזרת השם לכתוב לך דברים
שיועילו לך.

אני לא מצליחה למצוא עבודה. כבר אין לי בטחון עצמי

שלום. שמי גיל ואני בת 22 חילונית. רציתי בבקשה לשאול בקשר לבעיה שכבר מציקה לי חודשים. עבודה

אני לא מצליחה למצוא עבודה. מעולם לא הצלחתי להתקבל לשום מקום אחרי ראיון עבודה.

אני ניסיתי שוב ושוב לא משנה כמה אני לומדת מפעם. היו פעמים שהתפללתי לאלוהים שאמצא

אבל משום מה לא מצליח לי למרות המוני פעמים שאני לא מבינה למה. זה כאילו משהו מוזר עוצר את זה.

מאז הפעם האחרונה שלא התקבלתי רק דברים רעים קורים לי. הפסקתי להתפלל לפני השינה אני

מנסה לעלות לעצמי את החוסר בטחון שיש לי אבל בלי הצלחה. יש הרבה מתח בבית שלי כי גם הם

בזמן האחרון במצב לא טוב בגלל בעיות של עצמם. אני מרגישה מאוד מבולבלת. פעם הייתי בן אדם יותר רגוע,

בזמן האחרון אני מתעצבנת יותר מהר. כבר אין לי בטחון עצמי בכלל לעשות עם עצמי משהו אבל בכל זאת אני

כ"כ רוצה לעבוד זה הדבר שהכי יעשה לי כ"כ טוב שאתקבל ל עבודה. אני אהיה מאושרת וגם ארגיש טוב מכך

שאקח מההורים שלי פחות מכסף שלהם שהם גם ככה במצב כספי לא טוב.

בבקשה אני חייבת משהו שירומם אותי. אני כל הזמן עושה דברים פוגעים לאחרונה ולא יודעת איך לצאת מזה

וגם קשה לי שלשאר האנשים בבית שלי במצב די רדוד והעצב והמתחים שלהם נזרקים עלי כמו שאני זורקת אליהם.

בבקשה אשמח אם תעזור לי באיזו דרך. תודה רבה לך אדוני הרב

 

תשובה:

מכיוון שפנית לרב, אני מבין שאת מעוניינת לשמוע
תשובה אמיתית, תשובה על פי דעת תורתנו הקדושה.

ובכן, יש לדעת שאבא שלנו שבשמים חפץ תמיד רק להיטיב לנו,
לעולם הוא לא יעשה לנו משהו רע. אין אבא שיותר אוהב את
הבנים שלו מהאהבה שיש לאבינו שבשמים אלינו.

הסיבה שהרבה יהודים עוברים צרות וייסורים, צער ומכאובים,
היא משום שהקדוש ברוך הוא חפץ להביא אותנו לטובה
האמיתית, שהיא הטובה הנצחית שאדם יכול לזכות אליה
לאחר ה"מאה ועשרים" שלו, ובעזרת השם עוד לפני כן,
כשיבוא משיח צדקנו.

ההטבה הנצחית הזו היא חיים מלאים הנאה ושמחה, ללא
שום צער וכאב, חיים מושלמים שלא חסר בהם כלום, ובנוסף
לכך זוכים שם לתענוג הגדול ביותר שקיים, והוא התענוג של
קירבה אמיתית לשם יתברך, והרגשת הדבקות בשכינה הקדושה.
בעולם שאנו מכירים אין שום הנאה ששווה לרגע אחד של הנאה
שם, וכפי שאמרו לנו חכמינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת של
קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה" (פרקי אבות ד', י"ז).

כדי שנוכל לזכות לאותה הטבה אנו זקוקים לנקות את עצמנו
מהמידות והתכונות הלא טובות, מהמשיכות הרעות, וגם מכתמים
רוחניים שיש על הנשמה שלנו שנוצרים מעבירות שעשינו. אותם
כתמים אמנם לא נראים לעין האנושית, אך הם וודאי קיימים
ומשפיעים מאד על חיי האדם הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

כתמים אלו, לא רק שהם מפריעים לקבלת ההנאות והתענוגים
שמחכים לנו בעולם הבא, אלא הם גם מהווים חסימות לשפע
שאבינו שבשמים רוצה להעניק לנו כאן בעולמנו, ובגללם אנו
לא יכולים להנות תמיד מאותו שפע.

הייסורים שעוברים על האדם באים להזכיר לו שיש מטרה
לחיים שלו, שהחיים הם לא הפקר, שמחכים לו חיים נפלאים
אם הוא רק ייטיב את מעשיו. הייסורים צריכים לעורר אותנו
ולחזק אותנו להתקרב יותר לאבינו שבשמים ולעשות את
רצונו יתברך.

לכן, אם אדם רואה שהוא נתקל בחייו במחסור ובחוסר הצלחה
(ומדובר כמובן בדברים שהם לא דברים שליליים), עליו לעשות
חשבון נפש עם עצמו ולהבין שוודאי ישנם גורמים רוחניים שגורמים
לכך, ועליו לתקן את מעשיו הלא טובים ולהמנע מעשיית עבירות.

מה שנדרש לעשות הוא להתחבר יותר למה שקשור למצוות
ולהיות יותר מקושרים לאבינו שבשמים. תפילות הן גם דבר
מצויין, והן תמיד יכולות להועיל.

כדי שנושא המצוות יהיה יותר קרוב ללבך ותביני יותר לעומק את
מהות היהדות, מטרת החיים, מטרת המצוות והתועלת שיש לאדם
שהולך בדרך התורה, הייתי מאד ממליץ לך ללכת לסמינר יהדות
של ארגון "ערכים", שם תוכלי לקבל תוך כמה ימים את הידיעות
הנחוצות והכל יהיה לך יותר קל ויותר נעים. סמינר כזה הוא שילוב
של כמה ימי נופש ביחד עם הרצאות ודיונים מרתקים על התורה
ודרכה. הטלפון של "ערכים" לצורך בירור יותר פרטים הוא:
03-5793035

לגבי המתחים שאת מרגישה, חיזוק הקשר שלך לאבינו שבשמים
יועיל מאד גם לזה, משום שיהודי שמחובר לקדוש ברוך הוא מרגיש
כל הזמן שיש מישהו שדואג לו, שומר עליו, משגיח עליו, וכל מה
שנעשה איתו בחיים נעשה אך ורק לטובתו. זוהי הרגשה עמוקה
בנפש שיוצרת שלווה ורוגע ומקנה כוחות חזקים ותחושת בטחון
לעבור על כל ניסיונות החיים באופן הרבה יותר קל.

בברכה
יעקב

אני לא מתכנן להיות רב גדול, כמה אני צריך ללמוד?

אני לא מתכנן להיות רב גדול, כמה אני צריך ללמוד?

יעקב לוסטיג

 

לא מעט נערים מתלבטים בשאלה הזאת. מצד אחד הם רוצים להתחזק בשמירת המצוות,

אבל מצד שני, הם לא מבינים למה זה חייב להיוך כרוך בלימוד תורה. הרי הוא לא מתכנן

להיות רב גדול, אז למה צריך לשבת כל יום ליד הספרים וללמוד עוד ועוד? ובכלל, הם שומעים

על אברכים שלומדים בישיבות ובכוללים, ומשקיעים בלימוד התורה את רוב שעות היממה.

למה זה חשוב כל כך, מה שה נותן להם?

הרב שמואל הורביץ, מרבני 'אחינו', מסביר:

בראש ובראשונה צריך לדעת שהסביה שבשבילה יהודי בא לעולם, היא כדי לקיים מצוות.

לימוד התורה, מעבר לכך שזו מצווה גדולה וחשובה בפני עצמה, זה גם השער לקיום המצוות.

מי שאינו לומד תורה, איך הוא יכול להיזהר שלא לעבור על ההלכה? איך הוא יכול לקיים

מצוות בהידור? קחו לדוגמה אדם שרוצה לקיים מצוות סוכה. הוא בונה סוכה, שם עליה סכך,

מקשט אותה בקישוטים נאים וכו', אבל אם הוא בנה אותה מתחת לגג או מתחת לעץ, זה לא

שווה כלום. מי שלומד תורה יודע שסוכה חייבת להיות תחת כיפת השמים. סוכה זה רק דוגמה

אחת, אפשר להביא עוד אלפי ורבבות דוגמאות לאנשים שרוצים לקיים מצווה, אבל לא יכולים

לקיים אותה כי הם לא יודעים איך עושים את זה בפועל. וכי נעלה על הדעת ללכת ל'רופא' שלא למד

רפואה? האם נוכל לסמוך על טייס שלא למד איך מטיסים מטוס? בוודאי שלא! אותו הדבר גם לגבי

לימוד התורה, כל אחד צריך לדעת לפחות את הבסיס ההלכתי, כדי לקיים את המצוות כמו שצריך.

אבל יש בלימוד התורה עוד חלק, חשוב לא פחות. בואו נתבונן רגע, מה זה התורה. זה הרי חכמה

אלוקית. התורה הקדושה היא דבר שהקדוש ברוך הוא בעצמו כתב, בחכמה עצומה שאנחנו לא מצליחים

אפילו להבין את ההיקף שלה, כי אין לה סוף. כבר אלפי שנים יהודים לומדים תורה ועדיין אפשר לחדש

בה חידושים נפלאים שלא נשמעו מעולם.

כל מה שכתוב בתורה זו אמת מוחלטת. זה לא כמו המדעים האחרים שמשתנים עם השנים.

אם תקחו ספר פסיכולוגיה שלומדים היום באוניברסיטאות, תראו שהוא שונה שינוי עצום מהספרים שכתב פרויד

למשל. פרודי נחשב לאבי תורת הפסיכולוגיה, אבל רוב התיאוריות שלו הופרכו והפכו ללא מקובלות

באקדמיה המודרנית. התורה לא השתנתה. אנחנו לומדים ומאמינים בדיוק כמו שהיו היהודים לפני אלף

ואלפיים שנה. בתורה יש את כל החכמות, יש בה מתמטיקה, יש בה פסיכולוגיה, יש בה אסטרונומיה,

בוטניקה וזאולוגיה. וכל מה שכתוב בה זו אמת מוחלטת. כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו מתחברים לחכמה

האלוקית, אנחנו סופגים מהתורה ערכים נעלים, היא מטהרת את הנפש שלנו, מוציאה את הפסולת

ומכספיגה אותנו בקדושה. יש בה, בתורה, כח סגולי עצום, שהופך אדם אכזר לרחמן, אדם טיפש לחכם,

אדם גס הופך לעדין. לימוד התורה הופך אותנו לאנשים טובים יותר, הוא משביח את האישיות שלנו,

ומקרב אותנו לאבינו שבשמים.

המת הגיע בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

המת הגיע עוד בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

יעקב לוסטיג

 

כששהיתי בבית החולים, הגיע אלי רופא. מוטרד היה בעליל, ביקש להתייעץ איתי:

"כבוד הרב" , הוא סיפר, "לפני ימים אחדים שהה במחלקה חולה אנוש, שהתייסר

בייסורים קשים ומרים. גופו היה אכול, המחלה הממאירה עשתה בו שמות. הוא נאנח

ונאנק ללא הרף, ולא היתה כל תקוה. "נראה היה שעדיף לו לחולה הזה למות, ובאופן

טבעי הוא כבר מזמן היה מת, אלא שהמכשירים השונים החזיקו אותו בחיים. בביקור

הרופאים האחרון הוחלט שאין עוד טעם בהארכת חייו. הרופא הבכיר הורה לי", כך מספר

הרופא, "להוציא את התקע מהשקע ולשים קץ לסבלו של החולה. עשיתי כדבריו והחולה

החל לפרכס. כעבור שלוש שעות בא הקץ לסבלו". ממשיך הרופא לספר: "הלילה התגלה

אלי אותו חולה, ופנה אלי בשאלה נוקבת, "למה עשית את זה?"

"גאלתי אותך מייסוריך", ענה לו הרופא.

"למה?!" התמרמר החולה. "הנשמה שלי עלתה לשמים, והודיעו לי שנקצבו לי עוד ארבעה

ימי התייסרות בעולם הזה כדי למרק את כל עוונותי וחטאי. אם הייתי סובל עוד ארבעה ימים

תמימים, הייתי נכנס לגן עדן באופן מיידי, אבל בגלל שאתה ניתקת את המכשירים והקדמת

את מותי, אני עכשיו צריך להיכנס לגהינם לתקופה ממושכת. למה עשית לי דבר כזה?".

והרופא הנסער בא לשמוע: זה באמת כך?! וכי למה לא יסבול בגהינום ארבעה ימים ולאחר מכן

ילך לגן עדן? מה? בגהינום אין אפשרות לייסר אותו ייסורים קשים לפחות כמו שסבל במהלך

המחלה שלו? מה ההבדל אם הוא סובל כאן או סובל שם?

אמרתי לו: " ודאי! העולם הזה קרוי בשם 'עולם הצמצום'. כל מצווה קטנה כאן פועלת גדולות

ונצורות בעולם העליון. ועבירה קטנה כאן מחשיכה עולמות. כך גם יסורים קטנים כאן, חוסכים

משהו מהגיהנום, שהרמב"ן כותב (בהקדמת פרושו לספר איוב) ששעה בגהינום גרועה יותר

מחיים שלמים של ייסורי איוב בעולם הזה. הוספתי וסיפרתי לו סיפור מהגאון מוילנא זצ"ל שישב

עם תלמידיו ואמר להם: "דעו, שכל מה שנאמר בספר 'ראשית חכמה' אודות היסורים הנוראים

של הגיהנום, הכל אמת לאמיתה, ולמעשה הייסורים בגהינום הם גרועים הרבה יותר מכפי שהם

מתוארים בספר זה. הדברים הרעישו כל כך, עד שאחד התלמידים חלה מרב פחד ובעתה.

באו והודיעו לגאון מוילנא, ואמר: "נלך אליו, ונקיים בו מצות ביקור חולים".

התלוו התלמידים אל הגאון והיו בטוחים שהוא ירגיע את תלמידו ויאמר שלא צריך לקחת כך ללב

את הדברים , ושבעצם הגהינום לא נורא כל כך. אבל כשהתאספו מסביב למיטתו של התלמיד

החולה אמר לו הגאון: "דע, שכל מה שאמרתי לך, הוא אמת לאמיתו, וזה בלשון המעטה. האמת היא

שאין לנו בכלל את היכולת להבין עד כמה יסורי הגיהנום הם נוראיים! אבל שכחתי להוסיף פרט אחד –

שאין לנו מושג כמה חוסכים יסורים שמתייסרים בעולם הזה! על כל צער קטן בעולם הזה, אנחנו חוסכים

לעצמנו ייסורים קשים מאוד בגהינום". אמרתי לאותו רופא, זה בעצם מה שהנפטר אומר לך, שהוא אמור

לסבול זמן רב בגהינום, כי ארבעה ימי יסורים בעולם הזה היו חוסכים לו הכל אלמלא היית מקדים את מותו.

נרעש הרופא, ושאל: "אז מה עלי לעשות?!"

אמרתי לו: "תשמע , הנפטר הזה יש לו דאגות משלו. הוא עומד להישלח אל הגהינום.

אתה חושב שאין לו מה לעשות אלא לרדת לעולם הזה ולהתאונן בפניך על מה שעשית לו?!

סביר להניח שלא כל נפטר יכול לרדת כאוות נפשו, צריך לזה אישור מיוחד מהבית דין של מעלה,

ולמה באמת אישרו לו לבוא אליך? סתם כדי לעדכן אותך שתדע מה קורה שם? בוודאי שלא!

"הנפטר התכוון לרמוז לך שהוא רוצה שאתה תחזור בתשובה בזכות הסיפור הזה, שתתחיל

לקיים מצוות, והמצוות הללו יזקפו לזכותו". והרופא שב בתשובה שלימה!

 

מעובד ע"פ 'והגדת' יום כיפור.

התחלתי לחשוב מה העולם הזה סתם חיים פה עד שמתים, וזהו?

הוא כתב ספרים מחזקים שהפכו לרבי מכר, הקים את מוסדות "חוט של חסד",

והפך לאחד הרבנים הבולטים והאהובים ביותר בחסידות ברסלב ובכלל, תוך כדי גם זכה לכינוי שר החיוך.

קבלו ראיון מיוחד עם הרב שלום ארוש, על חייו המרתקים, מלימודיו באוניברסיטה, והליך החזרה בתשובה,

עד להפצת מאות אלפי ספרים בעולם כולו

ש. נולדת במרוקו, עלית לארץ בגיל 13, מה זכור לרב מהילדות? זכרונות ממרוקו?

ת. אני זוכר את המימונה שכל העיר הולכים לקברי צדיקים זה משהו שאי אפשר להבין
איזה שמחה היתה אז, איזה שירה, קברי צדיקים זה היה דבר שהיה חלק מהחיים שלנו,
בעיקר אני זוכר קברי צדיקים, וודאי שילדות ובית ספר, הבית ספר היה בצרפתית, קצת
למדתי אחרי צהרים שיעורי קודש, קצת תורה, שם שמרנו תורה ומצוות..

מה שליכד את כל יהודי מרוקו היה התמימות, האמונת חכמים, נראה לי שזה דבר שהוא מלכד,
כשהייתי קטן הייתי ממש, אני זוכר את עצמי אומר קריאת שמע עם דמעות, הייתי ממש חזק
באמונה ואפילו שלמדתי מעט תורה, אבל ממש הייתי דבק בה' ואוהב את ה'.

זו היתה אמונה תמימה. שומרים שבתות, חגים, לא ממש לומדים תורה, חוץ מאח שלי הגדול
שהלך לישיבה, אבל בתוך הבית כמו משפחה מסורתית.

ש. ואז עליתם ארצה, וחלה ירידה ברוחניות?

ת. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, ושם למדו בנים ובנות, ואז זהו, עזבנו את הכל.

ש. מה זה עזבנו את הכל?, איך היה הבית? שמרו עדיין על כשרות? דברים בסיסיים? מה הפסיקו לשמור ממרוקו?

ת. אני ואחים שלי הפסקנו הכל, אבא שלי היה בוכה בשבת, לא הולכים איתו לבית הכנסת, היינו נוסעים לים..

ש. מה, רציתם להדמות לישראלים? לצברים?

ת. עזבנו את הכל, לא יודע

ש. מה הדת נראתה בעינכם?

ת. כאילו זה לא קיים, אני יכול להבין מה זה נקרא תינוק שנשבה.
כאילו זה לא קיים בעולם יש רק את העולם הזה וזהו.

ש. עזבת גם את הדת? גם את הקב"ה בלב? הפסקת להאמין?

ת. לגמרי, הפסקתי להאמין, כאילו לא קיים המציאות הזאת.

יש הרבה משפחות שהילדים עוזבים את הדת, למה? בגלל שההורים אמנם שומרים
על תורה ומצוות אבל לא הגיעו לנקודה הפנימית והאמיתית של תורה ומצוות.

ש. שהיא?

ת. שמחה, אם ההורים לא מראים שמחה, איזה זכות זה לעשות מצוה, איזה זכות להתפלל,
אם לא מגיעים לנקודה הזאת ממש, וגם כמובן לא יודעים לדבר ולהכניס את הנקודות הפנימיות.

ש. אז בעצם כשיש משפחות מסורתיות, שבת כי שבת, כשר כי כשר, אז זה לא ממש עובר?

ת. זה לא עובר, זה לא יעזור.ארוש (Small)

ש. אבל אבא שלך בכה בשבתות?

ת. הוא לא היה תלמיד חכם, הוא היה יהודי פשוט, איש עסקים, שמרו תורה,
שמרו מצוות, שמרו קצת פה ושם, לא ידעו להעביר לנו, לדבר איתנו, להכניס
לנו את הנקודות הפנימיות, כשבאנו לארץ התחברנו עם כל החברה בשכונה,
כולם לא שמרו תורה ומצוות בצורה הכי נוראה, אם אין לך נקודה פנימית שתחזיק אותך אז זה לא…..

ש. אז איך מעבירים לילד נקודה פנימית?

ת. נקודה פנימית צריך שיהיה אצלך, כתבתי בספר "גן החינוך", שלהעביר
אתה לא יכול בדבר שהוא לא פנימי אצלך, אם אתה חי את האמונה, זה לא
רק ששומרים תורה ומצוות, חי את האמונה, ממש מרגיש חיות מכל קשר עם ה',
מכל מצוה שמח, זה יעבור לילדים שלך

ש. זה יעבור אוטומטית.

ת. בטח, אבל אם רק צריך לשמור, וכל שכן שזה בא בצורה של איומים או עונשים, אז זה בכלל…..

ש. נחזור לעבר, שירתת בצבא, היית חובש, מלחמת יום כיפור

ת. גרתי בפתח תקווה ולמדתי בתיכון בפתח תקווה, אח"כ התגייסתי לצבא,
זכיתי להיות חובש מוטס, זה תפקיד מאד יפה ומענין, שירות מאד יפה ומענין.

ש. מה יפה בו?

ת. הייתי בכל מיני פעולות, מקומות הכי מסוכנים, פעולות מענינות, פעולות חילוץ מעל הים, מעל האניות.

ש. ובתוך הפעולות האלה ראית את יד אלוקים, כשאתה רחוק מאלוקים, איך זה קרה?

ת. אתה עומד במקומות שבלי האמונה, אדם לא יכול להחזיק מעמד, למשל נכנסנו
לבארות להוציא שם טייס, היינו במקומות מסוכנים, במלחמת יום הכיפורים, מה זה מסוק?
תמיד היינו אומרים שלטוס זה לא חברת ביטוח, יש מצבים כאלה שמתעורר בבן אדם
כח פנימי שאי אפשר להבין את זה, אני זוכר את עצמי שעשיתי פעולות שאני לא יודע
איך לא פחדתי, איך ירדתי למקומות כאלה.

ש. משם היו ניצני האמונה, אבל הם עדיין לא באו לידי ביטוי?

ת. לא, בכלל לא.

ש. אז במה זה כן בא לידי ביטוי?

ת. באותם רגעים…. אח"כ חזרנו לחיים השגרתיים, לכל התאוות וזהו, כל שכן
כשהשגרה בכלל, סיימתי את השירות, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, ראית חשבון,
אז שם בכלל היה הפקרות, שיא ההפקרות.

ש. מה זה עשה לנשמה שלך באותה תקופה?

ת. האמת הוא שהייתי גם אדם שמח באותה תקופה, שמח, רוקד,
אני זוכר שסטודנטית שאלה אותי, מה אתה לוקח שאתה כל הזמן רוקד?,

ש. השמחה זה באופי שלך, לאו דוקא קשור לאמונה,

ת. גם אז הייתי טיפוס שמח בחלקי.

ש. לפעמים אני רואה אנשים שחוזרים בתשובה, אם הוא היה  עצבני כאדם לא ירא שמים,
אז הוא גם יהיה דתי עצבני, ואם הוא אדם מקסים בתור חילוני אז גם בתור דתי,
איך באמת שוברים את תקרת הזכוכית הזאת?

ת. זה עבודה על המידות, יש דברים שאדם כבר זכה להם, אבל יש מידות רעות שאדם
צריך לשבור אותם, לעבוד עליהם, זה לא משתנה לבד, בלי לעבוד עליהם.

ש. אז בעצם היו לך חיים נעימים, שמחה, שירות צבאי מוצלח, ראית חשבון,
אז מה רע? למה לא להמשיך ככה?

ת. פתאום קבלתי מברק: נפל מסוק, מתו חברים שלי עליהם השלום, קבלתי מברק לבוא להלוויות,
היום של ההלוויות היה בבית העלמין הצבאי בתל אביב.

אנשים_149175332 (Small)

ש. כמה חברים?

ת. מי שאני הכרתי, החובש המוטס והרופא, והיו עוד טייסים, אבל הכרתי רק את הצוות הרפואי,
והלכתי יום של הלוויות, כמובן שהייתי עם שערות ארוכות, ג'ינסים, מכונית, סטודנט, ראית חשבון,
חושב את עצמי שאני מרכז העולם, באמת נפגשנו כל החברים, כל אחד, מה אתה עושה? מה את עושה?
כאילו איזה מפגש, אבל כשהיה ההלוויה כמובן שהלכנו בשקט, אבל אחרי כל היום הזה הייתי לבד בחדר שלי,
פתאום נכנס לי מחשבות, מה זה מוות? זה סוף החיים? מה קרה לחברים שלי?, מתו, גם אני פעם ימות,
המחשבה שאני גם פעם ימות, זה היה הנקודה ששינתה לי את כל מהלך המחשבה שלי.

ש. אבל לפני זה כשדיברתם מה אתה עושה?, זה לא נשמע מתאים  כ"כ ללוויה?

ת. כמו שאמרתי, היינו ממש ריקים, באמת בהלוויה הלכנו בשקט, רק כשהייתי לבד,
אין לזה שום הסבר, זה מתנה מלמעלה, או הבכיות של אבא שלי שבכה כל יום,
הוא אמר לי אני בכיתי כל יום שיהיה לי ממך, או בכיות של אימא שלי בנרות שמדליקים,
או הסבתות שלי, או לא יודע מה, זה ברור שזה בא מאיזשהו מקום, פתאום זה הגיע,
פתאום היה לי מחשבה, אני פעם ימות, והמחשבה הזאת לא הפחידה אותי, אלא נתנה
לי כיוון בהסתכלות בחיים.

ש. אבל אז גם חשבת מה קורה אחרי שמתים?

ת. ברגע שחשבתי אני פעם ימות, אז חשבתי מה עושים בעולם הזה, כל העולם הזה איבד
את כל הערך שלו, אז חשבתי לעצמי, נו אני יהיה פרופסור ואח"כ אני ימות אז מה?

ש. אז נהנית, להנאה אין ערך כשלעצמה?

ת. לא, אם אין לזה דבר שהוא נצחי, אז זה לא שום דבר, חיים האלה רק נהנים,
יש בהם קשיים לא קטנים

ש. באותם רגעים חשבת שאולי התשובה נמצאת בכלל ביהדות?

ת. לא. בכלל לא.

ש. אז איפה נראתה לך התשובה?

ת. האמת הוא, אומר לך איך שזה התפתח אצלי, היו לי שאלות. התחלתי לחשוב אז
מה העולם הזה סתם חיים פה עד שמתים, וזהו? אין שום תכלית לעולם הזה?, אם
כן אין טעם לחיים, אז פתאום הייתה לי מחשבה, אולי יש בורא, אני מתבייש להגיד את השאלה הזאת…

אמרתי, אולי יש בורא, אני ידבר איתו. מלמעלה קיבלתי את המחשבה הזאת; יש לך שאלות
ואתה כבר לא רואה שום טעם בעולם הזה, ופתאום אתה אומר לעצמך- אני אדבר עם בורא עולם.

התחלתי, אמרתי- בורא עולם, אני רוצה להאמין בך, אני יודע שאני לא יכול לראות אותך
אבל אם אני יכול לראות את המעשים שלך אז אני יראה שאתה מנהיג את העולם.

ש. ביקשת סימן?

ת. כן. התחלתי לבקש מבורא עולם, ממש לדבר איתו ולבקש ממנו.אנשים_149175332 (Small) עולם

ש. מה היה הסימן?

ת. למשל, היה לי כאב ראש ושום כדור לא עזר לי. עשו לי כל מיני בדיקות ושום דבר לא עזר.

אמרתי לבורא עולם, דבר ראשון תיקח ממני את הכאב ראש, על השניה הוא נענה לי על הכאב ראש.

ש. כל זה היה באותו ערב או שזה היה תקופה אחרי?

ת. כמובן שזה היה כמה ימים, דבר מתמשך.

התחלתי לדבר עם בורא עולם, אמרתי לו- אני רוצה לראות שאתה שולט על כל המוחות
של בני האדם, תכניס לאח שלי לראש שיבוא לבקר אותי…

ש. פתאום תקתוק בדלת…?

ת. כן, הוא הגיע אחרי איזה שעה וחצי ואמר לי, לא יודע פתאום קיבלתי געגועים לבוא אליך…
הוא לא ידע שאני התפללתי, הוא לא ידע שום דבר.

עוד לא ידעתי מה לבקש אבל התחלתי לבקש כל מיני דברים.

למשל, לפני המבחנים הייתי אומר לבורא עולם, הרי אתה יודע מה יהיו השאלות במבחנים,
אז תעזור לי שאני ילמד בדיוק את השאלות שיהיו במבחן… הייתי מוציא 97%, 98% ב"מבוא לכלכלה",
תשאל, כל אחד יגיד לך, מבוא לכלכלה זה כזה…, זה לא מציאותי בכלל…

ממש ככה, עוד לא ידעתי מה לבקש אבל התחזקה לי האמונה. ביקשתי דברים והם הסתדרו.

ש. אז את זה ידעת עוד לפני שידעת שזה קיים בברסלב וכו'…

ת. בדיוק. אז קיבלתי אמונה, התחלתי להגיד תודה לבורא עולם. הייתי קם בבוקר- תודה לך
בורא עולם, מתיישבים לאכול- תודה לך בורא עולם על האוכל.

ממש לבד, ככה באופן טבעי מדבר איתו, מבקש ממנו. קיבלתי אמונה.

אמרתי לבורא עולם- תראה, תכוון אותי, או לספרים או לבני אדם, שאני אדע מה תכלית
הבריאה הזאת,  בשביל מה בראת את העולם הזה…

אז בהתחלה היה את העניין של הדיבור עם ה' שמאוד התחזק אצלי והפך לטבעי. אבל
קיום המצוות- לא. אם אני לא מבין, אני לא יכול לקיים…

אבל פתאום, באחד ההתבודדויות כשאני מדבר עם ה', פתאום נכנסה בתוכי מחשבה, מה,
אתה מחזיק מעצמך יותר חכם ממשה רבנו, יותר חכם משלמה המלך? מה זה אם אתה תבין,
סימן שזה טוב וזה אמת ואם אתה לא מבין זה לא אמת? ואז התביישתי. אמרתי מה אני יותר
חכם ממשה רבינו שהיה בשמיים, משלמה ומכל הצדיקים?

באותו רגע החלטתי, זהו. אני מקיים את התורה והמצוות בתמימות.

ש. ואז גזרת את הקוקו?

ת. הכול. הסתפרתי, הנחתי תפילין, נכנסתי לישיבה…ממש.

ש. יש לרב תמונות בבית עם הקוקו או שנעלמו?

ת. כן, כן. יש לי, עם שערות ארוכות. מעט תמונות אמנם, אבל יש לי.

ש. אז מה, אחרי קיום מצוות אפילו מתוך אי הבנה, אתה הולך, לומד וכו' וכו'… ואז,
אני קופץ כמה שנים קדימה, מתי אתה מבין שאתה יכול גם להיות בעצמך רב, להנחיל את זה לאחרים?

ת. התחלתי לקרב אנשים כשהייתי עוד עם שערות ארוכות.

אמונה, כל מי שפגשתי אותו, גם באוניברסיטה, הייתי מדבר איתם על אמונה, מדבר על כך שיש
בורא לעולם שידברו איתו, תבקשו ממנו- תראו שהוא יענה לכם. התחלתי לקרב אנשים.

ש. אם ננסה לנתח את זה מבחוץ, למה אנשים נמשכים לרב, למה שהרב מעביר?

ת. כיוון שזה כל כך פשוט- קשר עם בורא עולם, יש בורא לעולם, זה פשוט. החיים יפים, מתוקים.
החיים ממש יפים. אנחנו ממש נהנים לעבוד את ה'. שמחים לעבוד את ה', שמחים במצוות, שמחים
בתורה- תענוג! זה חיים יפים, מלאים. כל מצווה זה תענוג אחד גדול, כל תפילה, כל עבודת ה'.

ש. אבל אדם ששקוע בעולם החומר, הוא שומע את הרב, אז, עוד עם השיער הארוך וכו', הוא אומר-
תשמע, הוא מנותק מהמציאות, זה לא מציאותי.

היו סיטואציות כאלו באמת?

ת. תראה, בשנים הראשונות היה מאוד קשה לקרב את עם ישראל.

ש. למה?

ת. לא יודע, לא היו עדיין ליד האור, היה מאוד קשה. הייתי מבקש מאנשים; בואו, אני יעשה לכם שיעור,
אני אספר לכם בדיחות, אני אשיר לכם. אתם תראו, זה מעניין… אבל אין, בקושי.

ש. זה תסכל שאנשים לא מתקרבים, שהם לא רואים את האור שאתה רואה?

ת. האמת, אני הייתי כולי לוהט, מנסה, לא מעניין אותי. מדבר, מקרב. ולאט לאט נהיה יותר גדול ויותר
גדול, לאט לאט. עד שברוך ה', אתה בא לכל העיר, אנשים ממש צמאים, מחכים לבוא לשמוע.

ש. אז ממש משלב יחסית מוקדם התחלת להעביר הרצאות בעצמך…

ת. מההתחלה, ממש מההתחלה התחלתי לדבר עם האנשים על האמונה.

ארוש (Small)

ש. אבל יש הרבה אנשים שיש להם אמונה ואומרים, תשמע אני מאמין, בסדר, יש משהו וזה,
אני מאמין שצריך לשמור שבת, אני ינסה להיות בן אדם טוב וכו' וכו'. זהו בערך.

ת. כי האמונה שלהם רחוקה מאוד מהאמונה. האמונה זה; כל שנייה אני חי את ה', ישבתי, דיברתי
עם בורא עולם, כל רגע אני מדבר עם בורא עולם. בורא עולם נמצא פה. כל שנייה. זה לא פתאום מופיע.

ש. אז איך אפשר להקפיץ אותם מדרגה, שיבינו שהאמונה זה לא האמונה שאנחנו מדברים עליה?

ת. באמת, עובדה. שאנשים קוראים את הספר "בגן האמונה", אפילו חרדים. עכשיו ממש, בטלפון
האחרון לפני שירדתי, התקשר אלי יהודי שאמר לי שכל ימי חייו היה בישיבות. והוא מתקשר להגיד
לי תודה. הוא לא ראה אותי אף פעם בחיים, רק קרא את הספרים וזה הפך לו את החיים, הוא אומר;
קיבלתי טעם ליהדות, קיבלתי טעם לחיים.

מצד שני, כומר מדרום אפריקה. יצא עיתון לפני מס' שבועות, איך שהוא מצולם כשהוא היה אצלי בארץ,
שאני מברך אותו. הוא קנה 2000 ספרים "בגן האמונה" ועוד 2000 ספרים "בגן האמונה"… ושבוע שעבר
היה אצלי יהודי מדרום אפריקה וסיפר שהוא היה במוסך והגוי ראה אצלו את "בגן האמונה" ושאל: אתה מכיר
שלום ארוש?  אמר, בטח אני מכיר. אמר לו, אצלנו בכנסייה כולם לומדים את" בגן האמונה".

ש. טוב, עוד מעט יהיו גם במסגדים… אבל מה באמת סוד ההצלחה של הספר? ננסה שנייה לצאת
מהספקטרום שלנו, למה הספר הזה ספציפית הצליח לדבר לכל כך הרבה אנשים?

ת. מכמרים עד רבנים… כולם. כי באמת העולם היה רחוק מאמונה. אנשים לא יודעים מה זה
אמונה, מאמינים שיש בורא לעולם וזהו. הוא לא מאמין שכשהשוטר מדבר איתו, זה ה' מדבר איתו,
הוא לא מאמין שאשתו מדברת
איתו, זה ה' מדבר איתו. הוא לא מאמין שכשהילד לא שומע לו, זה כי ה' לא רוצה שהוא ישמע לו.
ה"גן האמונה" מסביר לאדם שכל רגע בחיים זה אמונה. לכן, אין דבר בעולם שלא קשור,
תפתח את הספר… הכול.

ש. אני יודע שיש גם סיפור מעניין על כתיבת "בגן האמונה" זאת אומרת גם הוא
לא היה משהו שתוכנן אלא היה סוג של אילוץ. בא נשמע את הסיפור.

ת. האמת היא שכתבתי חוברת קטנה, קראו לה; "להצליח במבחני החיים", שהעולם הזה,
יש בו מבחנים שצריך להצליח בהם. למשל, כשהשוטר עוצר אותך, זה מבחן, אם תאמין
שה' עוצר אותך או שזה השוטר שעוצר אותך.

ש. כמה שנים היית בתשובה כשכתבת את החוברת?

ת. כבר הייתי דיי הרבה שנים. פתאום ראיתי שכולם מתלהבים מהחוברת. משהו.
אמרתי, אם ככה, אז בא נכתוב, אז כתבתי את "בגן האמונה" הקטן, הראשון.

מתקשרים מהדפוס, כבר כל מי שבדפוס; העובדים לוקחים את הספר ורוצים כבר לקנות,
בדפוס. כולם, כל מי שקוראבספר, פותח, רוצה לקחת את הספר. רבנים חרדים, אומרים לי,
שמע, לוקחים כמויות, מחלקים את זה בישיבות, התחלתי להבין שבאמת העולם רחוק מאמונה
ושה' זיכה אותי שיעבור דרכי האור הנפלא הזה של האמונה. וזהו.

ת. בכל מיני תחומים בחיים ראיתי ניסים. אני מדבר עם בורא עולם וה' מסדר לי את כל
העניינים. מחזיר לי חובות וכו'… וגם בעוד תחומים; ברפואה למשל, פעם ה' יתברך ניפח לי
את השן ביום שבת. כואב, לא? מה עשיתי, טיפול שורש. איך אפשר לעשות טיפול שורש
בשבת? הלכתי לדבר עם ה', אמרתי- ריבונו של עולם, הרי אין ייסורים לעוה"ב. אז יש
עוון שבגללו ניפחת לי את השן. תראה לי מהו העוון. דיברתי עם ה' שעה וחצי, חזרתי
מההתבודדות בלי נפיחות, בלי כאבים.

ש. אבל איך אתה מקבל את הידיעה מה העוון?

ת. כשאתה מדבר עם בורא עולם ומבקש ממנו מאיר לך בלב, ואז תתחיל לחשוב,
'בורא עולם, אולי אכלתי משהו ממאכלות אסורות', משהו שקשור לשיניים. זה ברור לי,
אם עושים תשובה – על המקום צריך לרדת לי הכאבים.

ש. אבל יש אנשים שעושים את זה, וזה לא עובד. ז"א הם גם מדברים
והם לא שומעים בחזרה או שהם לא מרגישים בחזרה?!

ת. אין דבר כזה. אם אדם הוא חזק באמונה שוודאי בורא עולם – בורא עולם שומע אותנו!
מה זאת אומרת לא שומע אותנו?!

ש. לא, הוא שומע, ודאי. אבל אתה יודע, לא מתנהל דו שיח.

ת. אם אדם מאמין שבאמת , אין יסורים ללא עוון, זה אצלי היה נקודת המפתח בתשובה שלי.
אין ייסורים ללא עוון!! אם אתה מאמין שאין ייסורים ללא עוון ואתה אומר: 'בורא עולם אני רוצה
לעשות תשובה', ומקבל על עצמך לעשות תשובה – מיד אתה רואה ישועה!

אז חשבתי אולי אני לא מחייך מספיק, כל מיני דברים חשבתי… בקיצור אין דבר כזה. אם אדם
הוא חזק בורא עולם עונה לו בלב. בורא עולם שומע אותנו ועונה לנו. לכן אני כל יום רואה נסים
כי כל יום יש לי דברים שאני מבקש, כל יום יש לי דברים שאני מתפלל עליהם. אפילו, אתה תצחק,
אני נוסע עם משהו לתוך מרכז ירושלים, הוא אומר לי: "אתה יודע אין פה חניות", אמרתי לו: "מה
זאת אומרת אין חניות?!" "בורא עולם תזמין לנו חניה בדיוק ליד המשרד", הוא שומע אותי מתפלל
הוא אומר לי: "מה, אתה מתפלל על חניה?!" אמרתי: " מה זאת אומרת יש השגחה פרטית". אנחנו
מגיעים, אחד יוצא אנחנו נכנסים. הוא אומר (הוא בעל המשרד שם): "פעם ראשונה שמצאתי חניה
פה" ומאז הוא התחיל להתפלל ואומר שמאז הוא כל פעם מוצא חניה.

אדם חושב שבורא עולם הוא רק נמצא בשמים, כל תנועה הוא משגיח. אז לכן אני יכול לראות נסים
כל רגע בחיים שלי, כי כל הזמן אני מדבר עם בורא עולם.

ש. בא נחזור לרב. הקמת את מוסדות "חוט של חסד". ישיבה, בתי ספר, תלמודי תורה, בית ספר
לבנות. מה הדברים שהכי קשים ומאתגרים בדור הזה? אתה עובד הרבה עם צבור, מה אתה רואה,
מה הדור הזה צריך, איפה הדור הזה תקוע?

ת. הדור הזה תקוע שהם לא מתקרבים לעניין של החיוכים, זה מה שחסר לדור הזה. כולם בדיכאון,
בחרדות, בבלבולים, כי הם רחוקים מהאמונה הפשוטה, שאין רע בעולם, שה' הוא טוב ומטיב, והכל לטובה.

ש. לא הבנתי. אבל למה לחייך, באמת יש דכאונות ובאמת יש צרות, אתה רואה אנשים שיש להם
צרות שאתה לא יכול להגיד- שמע זה באמת טוב, אשה התאלמנה מבעלה, יש לה חמשה ילדים,
יש דברים שהם באמת לא פשוטים. להגיד לחייך לחייך, הם יגידו לך: תשמע אל תדבר איתי סיסמאות,
תדבר איתי תכלס. וקשה לי.

ת. אתה יודע מה, נגד עובדות אתה לא יכול להתווכח. אלמנות, אלמנה שעומדת מול בעלה המנוח,
אומרת תודה לבורא עולם. למה, כי הם למדו הרבה את הספרים שלנו ושמעו הרבה את הדיסקים.
והחדירו לעצמם את האמונה שאין רע בעולם.

ש. איך זה מבחינה אישית לנהל כ"כ הרבה מוסדות, קודם כל נעזוב בכלל את סוגיית הזמן
בכלל, שאני לא יודע איך אפשר לנהל גם וגם… וגם ילדים, ב"ה לא מעט ילדים, איך אפשר
לנהל חיים ככה?

ת. אני לא מנהל כלום. בורא עולם מנהל את הכל.

ש. אז איך אפשר להתנהל מול בורא עולם ככה?

ת. אדם כל הזמן חי את בורא עולם. מודה לו, מבקש ממנו, חי!

רק כשיש שמחת חיים וחיים באמונה שאין רע בעולם ושמחים בתורה במצוותובכל דבר, קודם כל שמחה.

 

נערך מתוך ראיון עם דודו כהן-באתר הידברות

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט

אוהד אטינגר

"אני גדלתי בקיבוץ 'בית אלפא', על ברכי החינוך של תנועת 'השומר הצעיר'. זכיתי לחינוך יוצא מן הכלל, אין מה לדבר. חינוך ערכי מאוד- להיות אדם טוב, אדם מבקש אמת. אני חייב את כל "חיפוש האמת" שלי לשומר הצעיר, כיוון שגדלתי על המושג הזה ש"שומר הוא איש אמת", זה נכנס לי בתור ילד, בתור נער שיש איזה אמת מסוימת שצריך לחפש אותה.  לשיטתם זה היה הקומוניזם אז, אבל אומרים 'מי שלא היה קומוניסט לפני גיל עשרים אין לו לב, אבל אם הוא אחרי גיל עשרים הוא נהיה קומוניסט, סימן שהוא דפוק בראש'.

באותם שנים לא חלמתי שהחינוך הזה, לחפש את האמת, יביא אותי לתורה ולמצוות. אצלם זה היה בדיוק הפוך. אצלם תורה ומצוות היו מין בדיחה כזאת. היהודי הגלותי היה אז דבר שהוא טוב רק כדי לצחוק עליו. יום כיפור היה היום הכי נחמד כי היה אפשר ללכת ל'סחנה' ולשחות שם, אף אחד לא היה, היה שקט בכבישים והכל, היה אפשר לעשות "על האש", על תשאל אותי ממה עשו על האש…

בקשת האמת הזאת לא נתנה לי מנוח. גם אחרי שכבר 'חזרתי בתשובה' המשכתי לחפש את האמת. האמת שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה 'חוזר בתשובה', כי איך חילוני 'חוזר' בתשובה, אתה יודע משהו בכלל? אתה חוזר בשאלה! אתה מתחיל לשאול שאלות ומתחיל להגיד איזה חוזר בתשובה? לאן חזרתי בדיוק?

ידעתי לאן אני חוזר אבל בקשת האמת לא הניחה לי. הגעתי לקבוצה של תלמידי החזון אי"ש,  'החזונישניקים'. הרב חיים גריינמן היה הרב הראשון שלי, והוא באמת היה אדם ענק. איש מופלא. ראיתי את הצדיק רבי יעקב ישראל קנייבסקי, 'הסטייפלער'. ראיתי מה זה האריות של הדור הקודם, ומאוד התפעלתי בתור בחור צעיר שעכשיו יצא ממלחמת יום הכיפורים בשן ועין, מאוד התפעלתי מדמויות ההוד האלו, לראות אנשים זקנים כאלה יושבים עם חיות עצומה, מלאים אנרגיה מדברים בחיוניות. אנשים אחרים בגילם כבר עם חצי רגל בקבר וחצי רגל על קליפת בננה, בקושי רועדים, והם יושבים בחיות עצומה מדברים אתך… זה עשה משהו.

אבל בתור ספרדי יליד מצרים רציתי לחפש את השורשים אצל הספרדים, כך הגעתי לישיבת 'אהבת שלום' אצל הרב יעקב משה הלל שליט"א.

* היו לך חיים נהדרים בקיבוץ, הצלחת והיה לך מעמד כנווט בחיל האוויר וכו'. מה קרה פתאום שהחלטת שאת צריך לחפש משהו שונה?

בקשת האמת. זה מה שקרה לי. היה שם משהו חסר בקטע, היה תמיד אחרי כל דבר טוב נשאר איזה חיסרון, איזה כאב, איזה כאב שהוא לא ברור, ואני לא ידעתי מאיפה לפנות. היה איזה מין דיכאון כזה של גיל ההתבגרות משהו לא מובן פה, לא מסתדר, לא מסתדר לי ולמרות שבאמת כמו שאתה אומר היה לי הכל, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם אז. בתור בחור צעיר הייתי אומר יש פה איזה תסכול. לא ידעתי איך להגדיר את זה, משהו חסר פה אתה מבלה אתה נהנה אתה פה טיולים דברים נהדרים כל מה שאתה רוצה, אבל בסופו של יום אתה מרגיש – 'טוב בסדר, אז כבר למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט! הם קופצים הם רוקדים, ומה אני? מה אני בסופו של דבר?'

הבנתי שיש פה איזה משהו, אחרת בשביל מה כל השיגעון הזה? הכאב הזה כל הזמן הוא הצטבר והצטבר ולא ידעתי לזה פתרון – המקום האחרון שחשבתי למצוא פתרון זה אצל הדתיים, אצל הדוסים. אצלנו המוטו היה "דרוס כל דוס השמד את החרד, תן DDT (חומר הדברה) לדתי". לא ידעתי מי הם, אבל אנחנו צריכים לרדת עליהם כי הם המעכבים הגדולים של תקומת עם ישראל בארצו. הם המעכבים הגדולים שלא הולכים לצבא, הם פרזיטים, הם כאלה וכאלה. כמובן שבתור בחור תמים האמנתי להם. למה שישקרו? מה אני מכיר את החרדים? ראיתי אותם פעם? פאות חשבנו שזה משהו שיורד מהכובע בכלל לא ידענו שמגדלים אותם ככה מהראש.

* אחרי שהתחלת כבר את התהליך בטח נתקלת בקשיים רבים, כי היהדות הרי מציבה לא מעט מגבלות…

"המון קשיים, המון קשיים, קשיים ענקיים. לא יודע איך נשארתי. אז עוד לא היו ישיבות לבעלי תשובה, זרקו אותי שם לישיבת הנגב אתה יודע נכנסתי פעם ראשונה זה היה בדיוק ביום הולדת שלי, לפני 42 שנה. אני נכנס ורואה אולם ענקי, מלא אנשים צועקים, כולם עם חולצות לבנות כאלה, ברווזים כאלה, יושבים וצועקים זה צועק עליו וזה צועק עליו, וזה אומר לא זה, כן ככה, אמרתי רגע מה זה הדבר הזה? אמרו לי שמע, זה כך לומדים גמרא תתחיל ללמוד "שנים אוחזים בטלית" מה אוחזין איזה אוחזין למה אוחזים בזה בכלל, מה הם רוצים? לא הבנתי כלום, לא הבנתי כלום אני אומר לך הייתי בחור. אשתי הייתה אז חברה שלי אבל לא התחתנתי עוד, נכנסתי בתור בחור לישיבה לך תלמד גמרא עכשיו, לאט לאט הבנתי שיש פה אמת, קודם כל הגילוי הראשון אמרתי יש פה גילוי של אמת שאני עוד לא יודע, אבל אמרתי לעצמי אליהו תשתוק! תתבטל! תמתין אל תברח!

זה היה הנקודה: תמתין, אל תברח! תמתין, אל תברח!

זה קשה, זה לא מובן, שניים אוחזים בטלית זה אומר ככה זה אומר ככה, הם רבים הולכים לבית דין מי מצא אותה ראשון. מה אכפת לי מי מצא אותה ראשון? חבר'ה אתם אנשים טובים, תתחלקו תסתדרו תוותר לו… לא הבנתי. לא ידעתי שיש פה עומק עצום להבין למי באמת שייכת הטלית הזאת, לחקור פה באמת. יש פה תכנית בבריאה שצריך לגלות אותה את האמת. האמת, האמת היא שבערה בעצמות!

אחר כך לאט לאט פתאום פתחתי ספר 'מסילת ישרים'. ראיתי וואו מסילת ישרים, הרמח"ל כתב את הספר הזה. נמשכתי מאוד לספרי מוסר כמובן, הרבה יותר מלגמרא, אבל לאט לאט עוד שנה עברה פתאום גיליתי את הזוהר הקדוש. וואו הזוהר! ואיזה מאמרים עמוקים אני זוכר את המאמרים של הסבא מנובהרדוק.

אני חושב שהנקודה הכי קשה שלי הייתה שנחשבתי לבחור אינטליגנטי, מבין עניין, ופתאום אני לא מבין מה הם מדברים. נכנסתי לשיעור בישיבה ורואה את המגיד שיעור מתלהב ומדבר ואני לא מבין מה הוא אומר. יואו איזה קטע מה הוא אומר? אני לא תופס, לא מתקשר לי השאלה והתירוץ והקושיה שבאה אחרי התירוץ. אני מאבד את הקשב לגמרי ואני יושב שם ולא נעים לי. אני אומר לך לקח לי חודשים של יסורים, פשוט כפרת עוונות של גיהינום יום אחרי יום.

אבל אני חייב לומר שגמרא זה שפה חדשה, זה צורת חשיבה חדשה .לוקח זמן, אבל אל תישבר. זה דבר נהדר! אני זוכר שכשלקח לי זמן והתחלתי להבין סוף סוף, אני אומר את זה בברור גמור: אין תענוג גדול בעולם מאשר ללמוד דף גמרא, עם סוגיה עם ה'ראשונים' וה'אחרונים'! אין  תענוג כזה! זה פשוט דבר אדיר, אדיר, אדיר! זה המצאה אדירה! לא יודע מה שזה עושה לגוף ולנפש, קטונתי, אבל אני מדבר עכשיו על תענוג. אתה מחפש תענוג? תלמד דף גמרא! זה נורא קשה בהתחלה כי זה שפה חדשה, סינית, זה צורת חשיבה חדשה, זה קושיה זה תירוץ זה לא מתמטיקה עכשיו זה לא קובייה הונגרית, זה משהו חדש לגמרי.

* אני בטוח שאתה זוכר את השבת הראשונה ואני מאמין שזה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. ספר לנו בבקשה מה אתה זוכר מהשבת הזאת…

האמת שקשה לי מאוד… זה לא בשביל המצלמה. קשה לי מאוד כי אני לא הפסקתי לבכות בשבת הזאת אני נזכר בזה, השבת הראשונה לא הפסקתי לבכות כל השבת. מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה? מה זה השירים האלה? פשוט זה היה גדול עלי ואני לא יכול לספר שום חוויה פשוט לא הפסקתי לבכות לא יכולתי לישון, ומדיבור לדיבור ומשיר לשיר, פשוט לא ידעתי מה לעשות, התביישתי נורא, אמרתי בואנה הבחורים, איך הם מסתכלים עלי, אתה באת אתמול חילוני…

אני בשבת הראשונה ישר הלכתי עם חליפה וכובע, היה לי חליפות יפות מאז שעבדתי ב'אל-על', לא בדיוק ישיבתיות. אמרו שבחור ישיבה הולך עם חליפה וכובע, אז כמובן הלכתי עם איזה חבר, קניתי כובע בבני ברק, כובע בורסלינו יפה ועניבות נהדרות שהיו לי, אני שמתי חליפה כמו כל הבחורים. הייתי מגולח כמו כולם, ו… באנו לשבת.

התחילה הארוחה ואני מתחיל לבכות. וואו, לא יכולתי להפסיק… אח"כ יצאתי ולא יכולתי לישון כל הלילה ורק בכיתי ואמרתי מה זה, מה זה, מה זה, מה עובר? לא יודע, אולי פעם נשמע הסבר על זה, אני לא יודע…

"אהבת התורה הדליקה לי את המנוע לעבודת השם"

אני משה בנישי. אני נולדתי במרוקו וגרתי שם עם ההורים עד גיל 17 וחצי. הסבים שלי שהתגוררו גם הם במרוקו היו יהודים יראי שמים, מדקדקים במצוות, וגם ההורים שלי היו שומרי מצוות, אבל הדור הצעיר נחשף  לדברים חדשים, כמו סרטים למיניהם ומשחקים למיניהם, שאפשר להגיע אליהם מכל מיני מקומות. אני, אפשר לומר שאולי מתמימות, אולי כמו כל הילדים האחרים, פשוט נסחפתי  לכל מיני מקומות כאלו.

האמת שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי אני בטבעי טיפוס קיצוני. אני  אמיתי עם הדרך שלי, לא רוצה להסתפק ב"חצי חצי". ברוך ד' תמיד שמרנו שבת, היה לנו אווירה טובה בשבת, היינו גם מתפללים את כל התפילות, הייתי מניח תפילין וכו'. אבל מעבר לזה  היינו חשופים לכל מיני דברים לא רצויים.

  • מתי בעצם החלטת שאתה רוצה לשנות כיוון ולהתחיל להתייחס בצורה רצינית יותר לנושא שמירת המצוות וההתרחקות מדברים שהתורה אוסרת אותם?

"זה התחיל בחופשה. היו לי חברים שלמדו יחד עם אחים שלהם בספר 'אור החיים' הקדוש. אני זכיתי שתמיד הייתה לי הערכה לתורה, והחלטתי שאני רוצה גם להצטרף לשיעור הזה. מאז שהגעתי לשיעורים האלו, הרגשתי אחרת, השיעורים גרמו לי הנאה גדולה מאוד, הייתי מתמלא שמחה רק מלראות את החברים מתקבצים לשיעור.

"מאד התפעלתי מהשיעור ומסגנון הלימוד. איך שואלים קושיות, לוקחים פסוק, ומפרקים אותו עם שאלות, ה'אור החיים' הקדוש שואל קושיה, מצליב נתונים מכל מיני מקומות, מכל מיני פסוקים בתנ"ך, ומכל מיני אותיות, ופתאום מתרץ עוד תירוץ ועוד תירוץ ועוד תירוץ. מאד נהניתי.

"עד כדי כך היתה השמחה שלי גדולה, אני זוכר שזה היה בימי שישי, הייתי רואה אנשים שמתכוננים ללכת לים – ואני רוקד בשמחה מאושר על כך שאני זכיתי לכזה שיעור תורה. ממש, זו היתה שמחה אמיתית. והייתי בז להם, איך? מה יש להם לעשות  ללכת לים? איזו הנאה יש בזה?

"התחושה הזאת,   של אהבת התורה, הדליקה לי את המנוע. מאז החלטתי שאני כבר לא רוצה להמשיך ללמוד באותו בית ספר. אמנם הייתי לומד שמה גם לימודי קודש וגם לימודי חול אבל  החלטתי שאני רוצה כבר ללמוד רק לימודי קודש. וכמובן, בשביל אדם כמוני, מחוץ לארץ , שלא שולט היטב בשפה העברית, לעזוב את מרוקו, ולגלות לארץ אחרת כדי ללמוד תורה, זה ממש דבר לא פשוט.

"אבל  ברוך ד' היתה 'סייעתא דשמיא' גדולה. עם כל הקשיים שהיו, אני יכול להגיד שאני מאד שמח בדרך שלי, וראיתי בכל הדרך הרבה סייעתא דשמיא. כך למשל הייתה תקופה שרציתי גם ללמוד אבל  בדרך שלי, המיוחדת לי,  ולא מצאתי בדיוק איפה אני יכול להיתפס להתעלות. הלכתי לכותל המערבי, והתפללתי בבכייה לה' יתברך שימצא לי מקום שבו אני יכול להתקדם. כעבור ימים אחדים מצאתי כולל לטעמי, כולל שאני יכול להתקדם בו, זה כבר ברוך ה' קרוב ל-13 שנים שאני נמצא פה בכולל, עולה, ומתעלה.

"המסקנה שלי היא מאוד ברורה: מי שרוצה לעלות על הדרך הנכונה, ואינו חושש מהקשיים, הקדוש ברוך הוא עוזר לו ומרפד לו את הדרך. צריך רק אמונה ותפילות, את כל השאר הקדוש ברוך הוא כבר מסדר בעצמו".

דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות

"אני מרדכי אוחיון, בן 39. החיים שלי היו תמיד כמו כל אדם מן השורה. שזה אומר בית ספר יסודי חילוני לגמרי, בית ספר תיכון, שסיימתי בו 13 שנים עם תעודה של טכנאי חשמל, ולאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי. שירתי 3 שנים. ובתקופה הזאת התוודעתי לחיי הרוח. אני באתי ממשפחה מסורתית, דתית, שמרנו שבת. אבל אף פעם לא לקחתי את זה כדרך חיים. לא ראיתי צורך לחיות על פי כל כללי ההלכה. שמרנו שבת, והכל, ברכנו ברכת המזון,  אבל לא היינו מחוייבים במאה אחוז להלכה.

"דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות. נתקלתי בכל מיני אנשים, ובסופו של תהליך, אחרי השחרור שלי, מצאתי את עצמי, ברוך ד', בישיבת אור החיים, שם למדתי כ-12 שנים. כמובן נשאתי, היום אני אברך בכולל  כבר 8 שנים, עם שלושה ילדים, שתי בנות חמודות וילד שנולד לי לפני שלושה שבועות. אתם פשוט לא יכולים לתאר לעצמכם, זה החיות שלי – אני מאושר. אני לא מוצא אפשרויות או אלטרנטיבות אחרות כדי להפיק את מרב הכוחות שיש בי.

"אני פה בכולל, מרגיש את הסיפוק,  את האושר שיש לי בעניים. זה ממש, זה ממש מחיה. מומלץ לכל אחד ואחד לנסות, אם לא בכולל, לפחות במסגרת של שיעורי ערב. במהלך השרות הצבאי שלי  הייתי הולך כל יום  לשיעורי ערב. היה לי רב שהתחברתי אליו, ובהמשך הדרך כשאדם מתחזק יותר והוא רואה את הנועם, את המתיקות של התורה, ומרגיש שזה האמת, ואין שום דרך אחרת".

  • מה היה הרגע שהחלטת שאתה רוצה יותר, אתה רוצה יותר תורה, אתה רוצה לשמור שבת כמו שאמרת, לפי כל כללי ההלכה, מה היה הרגע הזה ולמה הוא קרה?

"היה רב שהתקשרתי אליו , הייתי מדבר אתו, הייתי מתייעץ אתו על כל מיני נושאים. במשך הזמן -בתקופת כל השלוש שנים ששירתי הייתי חוזר כל יום הביתה, והייתי משתתף בשיעורי תורה. עצם המאור שבתורה זה מה שנתן לי את  הדחיפה הזאת , את ה"פוש" הזה –  באמת להגיע למשהו יותר עמוק יותר מאסיבי".

  • איך התורה נגעה בך כל כך – מה הרגשת?

"קודם כל הרגשתי שהתורה זה דבר שהוא ממלא את הנפש, ממלא  את כל החסכים שיש לך. פתאום הרגשת סיפוק .זה לא כמו פיצה שאתה אוכל,  8 דקות אתה אוכל וזהו, זה נגמר.

"אבל כשאתה יוצא משיעור תורה מחוזק, ואם אור בעניים, אתה אומר תשמע זה דבר שנשאר לך לנצח. אתה מרגיש את ההרגשה ואתה מרגיש את ההרגשה הזאת.

"עד היום אני מרגיש את ההרגשות האלו. כל שיעור תורה שנהניתי, כל חידוש שהתחדש לי, אבל כמובן זה עם הזמן, ההרגשה הזאת לא באה בפעם הראשונה שאתה לומד תורה".

  • תמיד היית שומר שבת, אבל בכל זאת, כשהחלטת שאתה "הולך על כל הקופה" השבתות שלך בוודאי השתנות. אתה יכול לספר על התחושה?

"תראה, שבת בצורה הטבעית שהיינו שומרים, היתה צורה רגילה  – לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור, כמובן עושים קידוש והכל –  והכל באווירה טובה .

"אבל כשהתוועדתי לכך שבשבת יש מעבר לזה, ששבת זה הקפדה על כל הלכות שבת, ואדם לפעמים זה נראה עליו כבד, פתאום הוא רואה ל"ט מלאכות, 39 מלאכות שבת- לא להדליק, לא פה ולא שם, ולא שם,  הוא פתאום מקבל איזה "נוקאאוט".  ת'שמע, זה גדול עלי…

"אבל שוב פעם, כשבן אדם עושה בהדרגה, וכמובן בהתייעצות עם רב  שינחה אותו בכל השלבים,  אז זה לא קשה…. הוא מעצמו כבר ירצה להוסיף  עליו גדרות וסייגים, וחומרות, וכל מיני דברים.

"החזון איש כותב שברגע שאדם מקפיד על ההלכה וכמובן על כל הכללים של ההלכה, עם כל החומרות של ההלכה, הוא פתאום נמשך אליה יותר, הוא מקיים אותה ביותר שמחה.  כשאדם נכנס לתורה והוא ממש מקיים אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אז התורה נכנסת בו, הוא מרגיש את האושר. זה נותן לו עוד תמריץ ועוד ועוד, כדי לעסוק בה ביתר שאת."

עשיתי קידוש. מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת!

אוהד אטינגר

לפני 17 שנה חזרתי בתשובה. אני מתגורר במבוא חורון, נשוי ואב לשלושה ילדים.

אני עוסק בחינוך ונוער. לפני שחזרתי בתשובה שוטטתי בכל מיני עולמות, בשלב האחרו

ן לפני שחזרתי בתשובה נכנסתי לעולם ההודי קצת, הייתי משקיע ביוגה, מדיטציות ועוד.

זה פתח לי את הראש ואת הלב לרוחניות.

מתי היה הרגע שהחלטת להתקדם מהעולם ההוא לתורה ויהדות ולהתקרב לקודש ברוך הוא?

זה חלק מתהליך ארוך, אבל אחד הרגעים החשובים היה כשהייתי בשבת פרשת בראשית בבית הכנסת,

לכבוד בר מצווה של קרוב משפחה. ישבתי שם בבית הכנסת כולי עטוף בכל מיני שאלים הודיים שעליהם

רקומים שמות של עבודה זרה, והתחילו לקרוא בתורה. אני מקשיב , אני שומע "בראשית ברא אלוקים

את השמים ואת הארץ", אדם וחוה ונחשים ובלגנים ואני בשוק. אני אומר "וואו, איזה סיפור מדהים,

אף פעם לא קראתי את זה".

"אני לא יודע בדיוק איך הגעתי להחלטה, אבל חזרתי מבית הכנסת כולי נפעם מהפרשה ואמרתי וואלה

קראתי ספרים מהדת הזאת ומהדת הזאת מהעניין הזה ומהעניין ההוא אבל את זה לא קראתי, בסדר,

למדתי בביה"ס מי זוכר את זה?!

הגעתי הביתה, הוצאתי תנ"ך, הסתכלתי עליו ונכנסתי ללחץ, כאילו איך אני אקרא את הספר הזה… ארוך.

ועוד אותיות קטנות.. אחותי או אבא שלי אמרו לי אפשר כל שבת לקרוא חלק ונכנסתי לקטע של פרשת שבוע.

וזהו התחלתי לקרוא פרשת שבוע, כל שבת. זה היה נקודה שבה התחלתי להיכנס לעולם התורה כשעוד

אני לגמרי לא בכיוון, אבל מה רע לקרוא את הטקסט היפה, הקדום הזה, הנחמד הזה?!

ואז זה הוביל אותך לשיעורי תורה?

לא. האמת שלא. עברתי עוד… טסתי לחו"ל עם התנ"ך שאחותי קנתה לי ובדבקות בלתי מובנת

התחלתי לקרוא כל שבת פרשת שבוע עם ההפטרה שלה, כשאני על חוף ים באיזה מקום אינדיאני לגמרי. יום אחד החלטתי שאני מתחיל לשמור שבת. לפתע פתאום. מאז התחלתי לשמור שבת.

איך היתה השבת הראשונה באמת?

היה מדהים. עשיתי קידוש, התקשרתי לארץ שיביאו לי טקסט של קידוש. עשיתי קידוש.

מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת, משפחה של אינדיאנים כל שבת

חיכו לקידוש שלי והיה חוויה מעניינת.

ושם כבר הצלחת לשמור שבת בצורה מוחלטת?

עוד לא ידעתי הלכות אבל התחלתי את המהלך וכשחזרתי לארץ יותר נכנסתי לעניין של תפילות

ובכל התהליך הזה אבא שלי היה מאד חולה. בעצם כשהוא נפטר נאלצתי להגיד 'קדיש'.

הסבירו לי שצריך ללכת לבית הכנסת, אז התחלתי ללכת לבית הכנסת, ושם כבר נפתחתי.

הייתי הולך לשיעורים מדי פעם, בבית הכנסת, הסבירו לי איך מתפללים ועוד.

גיליתי שעד אז התפללתי לא טוב. הייתי מתפלל בבית לבד והייתי מתפלל שמונה עשרה

עד שהיה כתוב 'ברכת כהנים' ואני לא כהן. אז שם הפסקתי… ואז אמרו לי לא,

יש עוד איזה קטע קטן אחרי זה. זה היה ההתחלה.

אני מניח שבתהליך כשנכנסת יותר לעומק יש שלב של קשיים

תראה. כל השמירת שבת שלי היתה מאד הדרגתית. אני לא התחלתי מיד מקיום ההלכה

לפרטי פרטים. שמירת השבת הראשונה שלי שם בים, זה היה מה שאני יודע על יהדות.

לא מדליקים אש ולא נוסעים באוטו. הייתי עדין הולך לקנות דברים וכו'.

בגלל שכל התהליך היה מאד הדרגתי אז שבת למשל היה לי מאד כיף. ממש תענוג.

הדבר שהכי היה קשה לי, אני זוכר, זה היה לשים ציצית. היה לי קשה. היה איזה חב"דניק

שהייתי מתפלל איתו שהיה לו חנות לתשמישי קדושה והוא אמר לי "בא אני אביא לך ציצית"

אמרתי לו "עזוב, למה צריך את זה, יש לי את השאלים שלי…". הוא אמר לי "לא, זה משהו טוב",

השתכנעתי. הלכתי אתו, הוא הביא לי ציצית. אני זוכר, הלבשתי עלי את הציצית והרגשתי טוב עם זה.

הוא אמר לי לברך… והרגשתי מצוין. הלכתי עם הציצית ופתאום ראיתי איזה חבר מגיע מרחוק.

נכנסתי למן מצוקה כזאת. מה אני עושה עכשיו. הוא יראה אותי עם ציצית, הוא יצחק עלי,

מה אני הולך עם החוטים האלה המוזרים?! בקיצור, אני מתבייש לספר, אבל הורדתי אותה,

קיפלתי אותה, שמתי בכיס ו… "מה המצב אחי, הכל בסדר?…" אחרי שהוא הלך שמתי אותה עלי

ואחרי זה ישבתי עם עצמי בלילה, אני זוכר, וקלטתי שזה לא זה. מאז שמתי את הציצית בכיף.

איזה רגעים יהודיים בתחילת הדרך מילאו אותך בהכי הרבה סיפוק ואושר?

הקידוש בג'ונגל שם. הקידוש היה חזק. ותפילין, כשהייתי בג'ונגל היתה לי השתוקקות מטורפת

להניח תפילין. לא יודע מאיפה זה בא. אין לי מושג. חיפשתי שם במקסיקו, לא מצאתי תפילין.

כחזרתי הביתה, ההורים שלי אפילו לא ידעו שאני חוזר. הייתי כמה חודשים בחוץ לארץ.

פותח את הדלת "אהלן אבא. אהלן אמא" הם שניהם מסתכלים לא יודעים מאיפה נפלתי להם.

נכנסתי, "תגידי את יודעת איפה התפילין?" שניהם מסתכלים, וואי הילד השתגע, קודם נהיה אינדיאני

אחרי זה נהיה הודי, עכשיו הוא מחפש את התפילין. הגעתי לתפילין, אני זוכר, הנחתי אותם…ווואיי…..

איזה כייף. ישבתי איזה שלוש שעות ככה עם התפילין. זה היה חזק!

איך אתה מתאר את ההרגשה של היום ביחס של לפני 17 שנה?

אה. אני לא יודע איך לתאר לך. אני מאד שמח היום. מאד מחובר לעצמי. אני רואה אנשים שקשה להם

נורא ואני מאד רוצה לעזור להם, להבין שהתורה והמצוות זה הדבר הכי מתוק, הכי נפלא. צריך להיות

בחדווה עילאית כל הזמן. כל מי שלא נמצא שם ליבי עליו. אני אומר לו "אחי, נתנו לך לאכל משהו לא טוב.

כואבת לך הבטן". צריך לאכול את היהדות בכיף. זה צריך להיות תענוג. לפעמים קשה, בסדר, אז מה,

אבל זה תענוג. מניסיון!

"פתאום כולם התחילו להתייחס אלי כמו לתלמיד חכם"

את אור מלול אנחנו תופסים בישיבת 'אור החיים' בירושלים. לכאן הוא הגיע אחרי מספר שנות לימוד בישיבה הקדושה בקריית גת. אור נראה כמו בחור ישיבה מן המניין. מי שלא מכיר אותו יחשוב שהוא בוודאי נולד בבני ברק או בירושלים, וגדל בסביבה תורנית כל ימיו. אבל האמת שונה מעט ממה שהיא נראית.

"אני מגיע ממשפחה ש…איך לומר בעדינות, לא בדיוק מנהלת אורח חיים חרדי. גם השבת אצלנו בבית לא היתה כזאת שבת של שמירת כל ההלכות. קידוש ובית כנסת היו, אבל גם זה לא תמיד, רק כשיש כח ומצב רוח לזה. אבל הדברים מתגלגלים, ואיכשהו אני מוצא את עצמי כאן בישיבת 'אור החיים', עם כיוון של להתחתן, להקים בית של תורה ולהיות אברך חרדי לכל דבר".

  • מתי התחלת להבין שאתה רוצה להתחזק בדת ובאמונה בה'?

"יותר ממה שרציתי להתחזק בדת, ויותר ממה שחשבתי שכאן נמצאת האמת, הבנתי שמה שעשיתי עד עכשיו היה שקר. אתה יוצא לבילויים, חוזר והולך לישון עם הרגשה שלא עשית שום דבר בעל משמעות. שהכל זה סתם, בלי שום ממשות. שוב יושבים עם חברים, עוד פעם מדברים דיבורים של הבל ואתה חוזר הביתה עם הרגשה של ריקנות. חשבתי לעצמי 'וואלה, לאן החיים שלי הולכים בעצם?!'.

"ואז התחלתי להגיע קצת לשיעורי תורה במדרשיה, והרגשתי טוב עם זה. הרגשתי שהתורה ממלאת אותי, נותנת לי משמעות לחיים. ההרגשה היא הרגשה של סיפוק, זה משהו שאתה רוצה להרגיש כל היום.

"באו הרבנים של 'אחינו', וחיברו אותי לרב מרגלית מהישיבה הקדושה בקריית גת. הוא היה מתמיד אתנו בשיעורים מדי ערב, ואחרי תקופה מסויימת אתה פתאום מסיים מסכת שלמה מהתלמוד הבבלי. עושים מסיבה שמחים ורוקדים ופתאום אתה מבין! זאת האמת! כאן יש שמחה אמיתית של לימוד תורה.

  • כיום אתה נראה בחור ישיבה לכל דבר, אבל בתחילת הדרך התמודדת מן הסתם עם קשיים לא פשוטים. נכון?!

"בוודאי. היו לא מעט קשיים. כשאתה בא ממקום חופשי ומשוחרר, עם עבודה מסודרת, משכורת לא רעה, יש לך כסף וחברים, ואתה עושה מה שעולה לך בראש, ופתאום אתה נכנס לישיבה, ישן בפנימיה עם עוד שבעה חברים בחדר, החסכונות נעלמים במהירות ואתה נשאר בלי גרוש, מתקיים מהאוכל שנותנים בחדר אוכל, ולא הכל פה נראה כמו בית מלון. פתאום אין מסעדות, אין בילויים במסיבות אל תוך הלילה. לומדים בצורה אינטנסיבית, מתקדמים בלימוד התורה, זה לא קל. אבל ככה קונים את התורה, התורה לא נקנית מתוך עושר ופינוקים, היא נקנית מתוך מאמץ והשקעה. הרב מרגלית עזר לנו רבות בקטע הזה, וגם החברים בישיבה שעוברים יחד אתך את המסלול הזה, מחזקים אותך. בסופו של דבר אתה מבין כל הזמן שאתה נמצא בדרך הנכונה, ושהמחיר שאתה משלם הוא נמוך יחסית לתועלת העצומה שאתה מפיק מהלימוד בישיבה הקדושה".

איך אתה מתאר את עצמך לפני החמש שנים והיום?

"השינוי לא מורגש באופן מיידי. אתה עובד על עצמך יום יום, משקיע את כל כולך ולא מרגיש בהתחלה שום שינוי. יש כאלו שכן מרגישים, אבל אצלי זה לא היה ככה. אחרי תקופה מסוימת ניגש אלי רב אחד בקריית גת ושואל אותי אם אני רוצה לומר איזה דבר תורה לנערים. סירבתי לבקשה, אבל פתאום הבנתי שבעצם אני כבר לא הנער שקצת מתקרב לדת, פתאום אני כבר חצי תלמיד חכם שרואים עלי שאני יודע משהו, ושאני מסוגל כבר לומר דברי חיזוק לאחרים. פתאום אתה רואה שההורים, החברים קרובי המשפחה כולם מתחילים לדבר אליך אחרת. הם רואים את השינוי שהתורה עשתה לך, והם מכבדים את זה מאוד, מתנהגים אליך כמו אל תלמיד חכם!

"בהתחלה אנשים אמרו, מה, הבן אדם הזה לומד תורה בישיבה, לא עובד, לא עושה כלום. מתבטל כל היום. אבל אחרי שהם רואים איך אתה מכבד אותם, איך אתה מתייחס אליהם, הם כל הזמן מכבדים אותך, מתקשרים אליך- בוא תגיד לנו דבר תורה, בוא תדבר קצת פרשת שבוע. אתה מבין את ההערכה שיש לאנשים לתורה, וכמה קידוש השם יש בזה".

"תשכחו מהעבירות שעשיתם לפני שחזרתם בתשובה, תשכחו מזה!"

יעקב לוסטיג

 

"אם באים אלי בעלי תשובה אני מסתכל עליהם מלמטה למעלה. כי מה הגדולה באדם שהתחנך במשפחה דתית? הבעל תשובה עומד מול ניסיונות כאלה…". כך האדמו"ר רבי מנחם שמחה בצלאל רבינוביץ שליט"א.

האדמו"ר מביאלה, הוא אחד מזקני האדמו"רים בדור הזה, יליד תרצ"ה (1935), בוגר ישיבת פוניבז' ומנהיג קהילה של אלפי חסידים. בראיון מרתק שערך דן טיומקין מ'מענה', משיב האדמו"ר לשאלות שהופנו אליו, ומעודד את בעלי התשובה להקים קהילות נפרדות מהקהילות החרדיות.

האדמו"ר מספר על קהילה אחת כזו שהקים בבית שמש, ועל ההצלחה הגדולה לה זכתה, כשהוא מציין שלא פעם אנשים נרתעים מלחזור בתשובה מחשש שיצטרכו ללבוש בגדים שחורים ומשונים בעיניהם, בזמן שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא הידור מצווה, אלא רק עניין של סגנון לבוש ומנהג אבות.

"להיות חרדי זה נכון", אומר האדמו"ר. "אבל זה לא אומר שהוא צריך לגור במאה שערים. אפשר אפילו לעשות ישוב, או קהילה כמו במעלות או מקום אחר, ולא צריך להיות עם "גרביים לבנות" או שטריימל וכל הדברים האלה.

"להיות חרדי הכוונה שהוא שומר תורה ומצוות קלה כחמורה. ולהיות לא-חרדי זה שפעם מתפלל מנחה, פעם לא מתפלל מנחה. אני לא רוצה לדבר על החוגים האלה, שהוא מאמין בקב"ה, אבל לפעמים לא מתפלל ואפילו לא הולך בשבת לבית הכנסת. חרדי זה אחד ששומר קלה כחמורה אפילו שהוא לא לבוש בבגדים האלה.

"היהודים שגרו פעם בגרמניה היו חרדים, ו'אגודת ישראל' נוסדה על ידם. הלכו לבושים כמו, להבדיל, גרמנים. אפילו לעבודה היו הולכים בלי כובע (כיפה). היו יהודים חרדים ושמרו קלה כחמורה. רבי יעקב רוזנהיים היה ממייסדי וראשי 'אגודת ישראל', והלך לבוש בחליפה קצרה וכו' כמנהג הגויים אז, וישב עם כל גדולי ישראל.

"זו טעות לחשוב שחרדי צריך ללבוש שטריימל וחליפה ארוכה וזקן ארוך, [זה בסדר] אם הוא מוריד את הזקן בסם (משחה) או בדברים האחרים המותרים (ולא בסכין גילוח שזה איסור מהתורה). צריך ללכת לאט לאט, אחרת אני חושב שזה לא משפיע בצורה טובה".

האדמו"ר מדבר מקירות לבו בכאב רב על תופעה נוספת לה הוא נחשף בשיחות שקיים עם בעלי תשובה: "אם היו עושים אסיפה של בעלי תשובה הייתי מוכן לבוא ולדבר על זה", הוא אומר בכאב. "ההרגשה של בעלי תשובה שלדעתי היא חסרון גדול, ונגד ההלכה שברמב"ם, שהם כל הזמן חושבים על העבירות שעשו בעבר.

"הרי בעל תשובה הוא כ[תינוק] קטן שנולד! אני סבור שבעלי תשובה עושים 'תשובה מאהבה', וזדונות נעשו כזכויות. אבל הוא כל הזמן יש לו רגש נחיתות ונזכר בכל הדברים שהוא עשה. תשכח מזה! עכשיו אתה אדם אחר! כמו גר שנתגייר. האם הוא יזכור כל מה שעשה כשהיה גוי? הרמב"ם פוסק שבעל תשובה זה אדם אחר. זה גם חסרון גדול אצל בעלי תשובה.

עופר גיסין שואל את האדמו"ר: צריך לדבר הרבה על זה?

האדמו"ר מביאלה: "כן! אני מדבר מזה בכל פעם שיש לי הזדמנות: תשכחו מה שהיה!"

בסיום השיחה מבהיר האדמו"ר מה הדבר הכי חשוב אצל בעל תשובה: "שיהיה לו טוב. הוא צריך להרגיש טוב בקיום התורה והמצוות. לא דבר משונה. ושהאשה תרגיש טוב. זה מאד מאד חשוב".

"שבת היתה בשבילי עונש, כי ידעתי שאני מצער את הקדוש ברוך הוא"

"אני פלג, בן 26, מגיע ממשפחה שאינה שומרת מצוות. עד אחרי צבא לא ידעתי אפילו לפתוח סידור. אחרי הצבא התחלתי לאט לאט ללכת לשיעורי תורה, ונכנסתי לתהליך של חזרה בתשובה. במקביל למדתי הנדסאי בנין במשך 3 שנים, קיבלתי תעודה והתחלתי גם לעבוד בתחום.

"אחרי תקופה שבה עבדתי ביום, ובערב הייתי הולך לשיעור תורה, הבנתי שככה אני לא יכול לקנות בשום אופן תורה. קיבלתי החלטה גורלית, לעשות את הצעד הדרסטי המתבקש, ולהיכנס לישיבה ללימודים אינטנסיביים כל היום".

מה הרגע בו החלטת שאתה רוצה בכלל להפוך לאדם דתי? למה בכלל התחלת להתעניין יותר ביהדות?

"האמת אני בעצמי לא יודע להגיד לך איך הגעתי לשיעור תורה. האמת שאני עצמי לא יודע להסביר מה קרה לי פתאום, אבל זה היה יותר מתוך רצון למלא את הזמן. רוב החברים הטובים שלי יצאו אחרי הצבא לחו"ל, ואני נשארתי למשך תקופה בלי חברים כמעט. חבר אחד הציע לי לבוא אתו לשיעור תורה, ואני חשבתי שזה יכול דווקא להיות מעניין, לשבור מעט את השגרה המשעממת. משמיים נוצר מצב כזה שהחברים הרגילים שהיו לי עד עכשיו טסו לטיול, כדי שאני אגיע לבית המדרש".

ואיך אתה מרגיש עם זה היום? אם נכנסת לישיבה אתה בוודאי לא עשית את זה רק כי לא היו לך חברים שנשארו בארץ…

כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק. אני זוכר כשנכנסתי לישיבה למדנו כאן איזה דף גמרא, והיה לי מאוד מאוד קשה להבין אותו.  אמרתי לעצמי: "את הדף הזה אני חייב להבין", וישבתי עליו. זה היה אולי בשבוע שבועיים הראשונים שנכנסתי לפה. ישבתי עליו כמו שצריך ואז הסתכלתי על הדף הזה בגאווה ואמרתי 'זה הדף שלי, זה', 'הדף הזה בא איתי לעולם הבא'. זה רגע של סיפוק, ויש לי רגעים כאלו בכל יום".

"אחד הרגעים שאני הכי זוכר היה הפעם הראשונה שבה עליתי לתורה ויכולתי לקרוא לבד עם טעמי המקרא. אני בבר מצוה לא עליתי לתורה, לא לימדו אותי. רק אחרי הצבא התחלתי קצת ללמוד לקרוא עם טעמי המקרא, ובפעם הראשונה שהצלחתי, זה גרם לי להרגשה מאוד מיוחדת. הרגשתי שבפעם הראשונה אני חלק מהטקס של התפילה, ולא עוד תייר שיושב מהצד ומתבונן במה שהאחרים עושים".

היה לך קשיים בהתחלה? קרה שחשבת כבר להישבר ולחזור אחורה בכל הקשור לשמירת המצוות?

ה'משגיח' בישיבה אמר לי לפני כמה זמן, שיש דבר שהוא הכי כבד והכי קל בעולם: אמא שמחזיקה את התינוק שלה מבחינתה התינוק הזה הוא הדבר הכי קל שיש, אבל כל אשה אחרת שתיקח את התינוק של אותה אשה, תחזיק אותו זמן קצר ותרגיש שהוא כבד לה.

כשבן אדם עושה משהו שהוא אוהב, משהו שכיף לו, שמאתגר אותו, שמפעיל לו את הראש אז הוא שמח בזה והוא לא מרגיש קושי. אני לא יכול להצביע לך על נקודה קשה, אני חושב שאת הפעם הראשונה ההתמודדות מול המשפחה  זה לדעתי הדבר שהכי קשה.

השבת הראשונה אתה זוכר אותה?

כשהתחלתי לשמור, זה היה בהדרגתיות בהתחלה הפסקתי רק לנסוע ברכב אח"כ הפסקתי רק לראות טלוויזיה, בהמשך הפסקתי רק טלפון וכן הלאה.

וככל שאתה מפסיק מה אתה מרגיש?

התעלות. פעם שבת היתה בשבילי עונש, כי גם כשהייתי מחלל שבת הייתי מרגיש עקיצה בלב מה אני עושה עכשיו, אני מצער את הקב"ה. אפילו כשהייתי בתור חילוני, ולא הייתי יודע לתרגם את זה. אני אספר לך סיפור כשהייתי פעם בתקופה של הצבא הלכנו למסיבה בשישי בערב ותוך כדי המסיבה אמרתי ריבונו של עולם, אני יודע שאני מצער אותך אבל אין מה לעשות, אני תקוע במציאות חיים הזאת. לא הצלחתי הרבה זמן אחר כך להסביר מאיפה באו לי הרהורי תשובה כאלו, אני בכלל לא הייתי בכיוון. מסתבר שהנקודה היהודית מתנוצצת גם במקומות הכי חשוכים. צריך רק לפתוח את העיניים כדי לראות אותה, ואת האוזניים כדי לשמוע מה יש לה לומר".

"לבזות את אמא, זה גרוע פי אלפיים מאוכל בכשרות יותר נמוכה"

מתוך ראיון עם קובי אפללו (אתר הידברות)
רבים הסיפורים ששמענו עליהם, בהם בא בחור צעיר שגדל במשפחה חילונית לגמרי, ומתחיל לנסות לחזור בתשובה, ועדיין גר תחת קורת הגג של הוריו. הוא מתחיל לשנות סדרי בראשית בבית, ואומר לאמא אני לא אוכל ככה ולא עושה ככה. והאמא שלו לא נמצאת בכלל במדרגה שלו, והיא לא יודעת מה לעשות.
מה אתה יכול להמליץ כדי לשמור עדיין על שלום הבית, על כיבוד ההורים? אני מדבר על בחור שמתחיל להתחזק ורוצה להתקרב והולך לשיעור, ובשיעור הוא שומע דברים מסוימים, הוא חוזר למציאות החילונית שהוא חי בה בעצם, אבל עם תודעה אחרת כבר.
הרב ארוש: לכן כל אחד שרוצה לחזור בתשובה, צריך שיהיה לו מדריך. אם הוא יעשה את זה בלי הדרכה, הוא יכול לעשות טעויות בדרך שיותר גדולות ויותר גרועות מכל המצוות שהוא עושה. כי עבירות ש'בין אדם לחבירו' זה יותר חשוב.
אדם יכול להעליב מישהו, הוא לא יאכל אצלו, יבזה את אמא שלו… זה יותר גרוע פי אלפיים מאשר אם יאכל עם כשרות יותר נמוכה!
לכן, לא אומרים לו שלא להתקדם ולהדר יותר בכשרות המאכלים. הוא באמת צריך להתקדם, אבל שההתקדמות תהיה לפי המקום שהוא נמצא בו, לפי האנשים שהוא נמצא איתם, ולדעת איך להסביר להם, לדעת איך לקרב אותם, באהבה.
באמת, בורא עולם חנן אותי ועזר לי מאד, יש לו כזו אהבה עם כל האחים שלי, עם כל המשפחה, ולא עזבתי שום חבירוּת, כי ה' עזר לי וחנן אותי להבין שאני מתחזק ועושה מה שאני עושה, עם שלום עם כולם, באהבה להסביר לכולם. אני אומר להם "תראו, זה טוב לי! בקשה, זה טוב לי".
גם להורים שלי, אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מכריח אף אחד, לי טוב לי ככה, לא מפריע לאף אחד. אחים שלי למשל, שהם לא שומרים מצוות, הם חילונים, אמרו לי: "זה טוב לך, אנחנו נעשה מה שטוב לך". כי אנחנו אוהבים אחד את השני. כי לא באתי אליהם בדרך של להכתיב להם, או להגיד להם מה לעשות. תעשו מה שאתם רוצים, אני לא אומר לאף אחד כלום, לי טוב ככה לעשות, אני התעוררתי ואני אוהב את הדבר הזה, זה הדרך שאני רוצה ללכת בה. לא צריך לתת מוסר ולהכריח מישהו אחר, לא. תמיד אמרנו "להעיר אסור, להאיר מותר".

מה ההגדרה של תשובה בעצם, כל פעם שאני שומע כל מיני חבר'ה "חזרתי בתשובה" והוא מדבר כאילו הסתיימה העבודה…
הרב שלום ארוש: יש כאלו, אחד שם כיפה – קוראים לו "בעל תשובה". זה לא נכון. הוא "בעל כיפה".
מראיין: פעם עלינו כמה חברים למירון, ועשינו על האש, מין סעודה כזאת, והיינו עם גיטרות ושמחנו, ואני לא אשכח את הרגע הזה שצרוב בזיכרוני, זה היה בחודש אלול. עבר לידינו איזשהו צדיק, זקן כזה, מבסוט, ואחד מאתנו שואל אותו "תגיד מתי זמן סליחות?", אז ההוא עונה לו "כל החיים"… זה הצחיק אותנו מאד.
הרב ארוש: הוא ענה לו נכון. כל יום אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, כל יום אומרים ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה. לכן, אם היה זמן תשובה, כמו ששאלת, זמנים מסוימים, אז למה צריך להתפלל על זה כל השנה?
התחלתי להסביר, אחד שם כיפה הוא בעל כיפה. בעל תשובה זה אדם שעושה כל יום תשובה. על פי הזוהר הקדוש, על פי הרמח"ל, על פי כל הצדיקים, רבי נחמן מברסלב, אדם צריך שכל יום יהיה לו חשבון הנפש מה עשיתי מאתמול עד היום, ולעשות תשובה על כל פרט ופרט, אצלי למשל אין הבדל בין כל השנה לבין ראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה. אין שום הבדל. תשאל אותי, למה אין הבדל? כי כל יום אני עושה תשובה. כל יום יש לי שעה שאני עושה תשובה.
מראיין: אתה בטוח שאין איזו שהיא נקודה שבר"ה אתה יותר מבשאר ימות השנה?
הרב: ברור שיש נקודות של התעלות. נקודות של יותר התעוררות. אבל מבחינה הזאת שאני עושה תשובה כל יום, אדם צריך לעשות תשובה כל יום. כל יום הוא צריך לעשות תשובה על אותו יום האחרון, כל יום אני עושה תשובה מה עשיתי מאתמול עד היום, כל פרט שלא היה בסדר אני עושה עליו תשובה, לא מחכה. וכי אדם יכול לעשות תשובה פעם בשנה על כל מה שהוא עשה, וכי הוא יכול לזכור מה הוא עשה במשך שנה שלמה? הוא רק יכול לעשות תשובה בכלליות, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי השנה. אבל לבקש סליחה, לעשות ולתקן כל פרט ופרט, זה רק מי שעושה כל יום תשובה על היום האחרון. וזה נקרא בעל תשובה, שהוא עושה כל יום תשובה.

לפגוש את האלוקים דווקא בימים אפרוריים

חיה אפשטיין
יש אנשים שרואים בשגרה אויב, אחרים מתיידדים אתה. שיחה עם הסופרת אסתר טוקר חושפת שהיא שייכת ל'אחרים'. "בימים שבהם אנחנו יוצאות מהשגרה, השגרה אכן קשה לפעמים מההיבט הזה. חסרים לה הברק של החגים, ההתלהבות. השגרה מאלצת אותנו להיפגש סוף סוף עם עצמנו האמיתי. זה שקצת מדוכא כשלא מצליח לו, שמאבד עשתונות מול הקשיים, שמחפש את החוזק שלו בדברים חיצוניים. אבל דווקא במקומות הקשים האלה מחכה לנו ה' ברחמים מרובים. אנשים מנסים לברוח מהקושי, והם מחמיצים את הסיעתא דשמיא המיוחדת שממתינה להם דווקא בעומק הבור. 'קשה זה לא רע', אמרה לי פעם אישה חכמה. כשמבינים שגם רגע קשה הוא חלק מאיתנו ומהחיים שלנו, מסכימים לחוות אותו – מרגישים איך ה' תומך בנו הכי מקרוב שאפשר. אבל, כמובן ובלי סתירה, החיבה לשגרה או אי החיבה הן תולדה של אופי אישי. אני למשל, מרגישה טוב יותר בשגרה. למה? כי בימים כאלה, כשאני מתכנסת יותר לתוך עצמי, נדרשת למצוא בתוכי את התחושה והידיעה של קרבת ה' – אני מסוגלת לזה יותר. כך נראה לי, לפחות. כשאדם מצליח, מרגיש טוב במקום בו הוא נמצא, הוא למרבה הצער קצת פחות מחפש את אביו שבשמים. אבל כשקשה, כשלא הולך, כשנכשלים או סתם מסתובבים במעגל של יום יום, מחפשים יותר ולכן גם מרגישים יותר. בעיניי השגרה היא דווקא מרשם בטוח להתקרב לה'. מתי הרגשתי קשר מיוחד לה'? זה היה כשעברתי ניתוח בהרדמה חלקית. לא היה נעים פיזית, אבל היה נפלא להרגיש מחוברת, לדעת ממש שאני תלויה אך ורק בו. עד היום אני מתגעגעת להרגשה העילאית הזו שהרגשתי במהלך הניתוח ההוא. בשורה התחתונה, כשאדם מגיע למקום שבו הוא אינו יכול לעזור לעצמו, משמים לו, אפור לו, הנרות בחייו אינם דולקים – זה המקום והזמן לבקש את קרבת אלוקים לי טוב. ימי השגרה אינם ימים נסערים. הם בדרך כלל ימים רוגעים, יום חוליים – דווקא עכשיו כדאי להתקרב לה', להרגיש שהוא תומך בי, מחזק אותי ומצמיח אותי. זה מה שאני מרגישה בשגרה".
להתפלל
אביגיל שטיינוביץ היא מחנכת בעלת ותק של עשרות שנים. היא נושמת לעומק את האווירה בימי החגים, מרגישה את ההתרוממות הבאה איתם, ובכל השנים בהן היא מלמדת ומחנכת, מעולם לא נכנעה לשגרה. היא מנדבת לנו בשמחה את סודות המקצוע שלה: "אני לא מרגישה את הצבע האפור בשגרה", אומרת המורה אביגיל. "ואם את שואלת מה הסוד שלי – זה ממש לא סוד. זה פטנט שמוכר מימים ימימה. קוראים לו 'תפילה'. אני אומנם מורה מנוסה, עם גיבוי של עשרות שנות וותק מאחוריי, ועדיין, גם היום, אני מתפללת לפני שאני מוסרת שיעור קודש: תורה, נביא, דינים או יהדות. שה' יעזור, שלא אטעה חלילה, שאגיד רק דברים נכונים ומדויקים. הוראת מקצועות הקודש דורשת כל כך הרבה. במיוחד שיעורי יהדות שדורשים השקפה בהירה ויכולת להבהיר אותה גם לבנות. אז התפילה הולכת איתי, או נכון יותר, אני הולכת עם התפילה כל הזמן. בלי תפילה באמת אי אפשר. לכן אני כל הזמן מתפללת. תפילות קטנות על רגעים קטנים-גדולים. תמיד יש על מה להתפלל. על מה למשל? אפילו על כך שאצליח להגיע בזמן, שלא אאחר, וגם שהמנהלת לא תעמוד בשער כשאגיע. אני כבר לא תלמידה, אבל קורה שאני מאחרת קצת וזה לא נעים. על הדרך אני גם חושבת על מה שמצפה לי באותו יום גם בבית וגם בבית הספר, ושוב, אני מתפללת שהכול יעלה יפה. אולי זאת הסיבה שהשגרה לא נתפסת אצלי כמצב משמים ומאיים. היא לא מאיימת וגם לא משמימה, בטח לא כשכל יום מביא איתו את התפילות המיוחדות שלו. זה ה'סוד' שלי, שיהיה שם שמים שגור על פינו. יש תמיד עם מי לדבר, אל מי לפנות, גם ובעיקר בשגרה".

עץ צבע_165717875 (Small)

להודות
סמדר הלפרין מנהלת את השלוחה החרדית של המתנ"ס באחת השכונות החרדיות. עבודתה תובענית מאוד. סמדר מספרת שה' נמצא איתה בכל רגע תובעני כזה. היכולת הזאת לזכור שכל דבר שקורה איתנו הוא מה' יתברך, היא בעצמה מתנה. לפעמים אני ממש זוכה להרגיש את ה' קרוב ובעוצמה, ואין דבר מרגש מזה. הנה, לפני זמן מה התעוררה אצלי שאלה תורנית. התקשרתי לביתו של רב מסוים ולא הרימו לי. העניין ממש דחק לי. יצאתי למרפסת עם הטלפון ושוב ניסיתי. כנ"ל, אין תשובה. הרמתי עיניים למעלה לשמיים, וביקשתי: 'רבונו של עולם, תעזור לי להשיג את הרב, כדי שאוכל לשאול אותו את השאלה המעיקה עליי'. וחייגתי. כהרף עין הורמה מהצד השני השפופרת והרב בעצמו היה על הקו. שאלתי, קיבלתי תשובה, וקיבלתי הרבה יותר מתשובה. וזה קרה לי בסתם יום של חול. יום שגרתי. אגב יום שגרתי, השגרה לא בדיוק מצליחה להשתלט על יומי, ברוך ה'. העבודה שלי היא הרי לשבור את המקובעות שלה, לצאת מחוץ לקופסה, ליזום כל הזמן ולהפיק רעיונות. אבל בעבודה מחכות לי התמודדויות אחרות. במסגרת תפקידי אני צריכה לחשוב ללא הרף על אירועים שמתאימים לצבור שלנו, לגברים, לנשים, לילדים, לאתר את האנשים מאחורי כל מופע, להגיע איתם לעמק השווה, לפרסם ולחכות בלב הולם ליום האירוע: איך יהיה? יגיעו מספיק אנשים? ההרצאה או המופע יצליחו? כשיש ברוך ה' הצלחה, זה מספק לי ניסיון מסוג אחר. אני צריכה להיות מודעת שזה לא בכוחי ועוצם ידי. את החיל הזה עשה לי ה'. אני מקבלת לפעמים תגובות מאוד מחמיאות וחייבת להזכיר לעצמי שזו לא אני. ומצד שני, כשמצליח פחות מהמצופה וכשהקהל לא הגיע בהמוניו, אני צריכה להודות גם על זה ולהמשיך הלאה. בכל מצב, עם ההצלחה או בלעדיה, אני מנסה להיות קשורה כל הזמן לאבינו שבשמים. זה מה שאני מנסה לזכור. שהשגרה הזאת, על קשייה וניסיונותיה, על הצלחותיה ועל כישלונותיה, גם היא מאת ה'. והכול לטובה. אני מתפללת לה' שיכוון אותי, שאדע במה להמשיך וממה לחדול. ללכת עם התחושה הזאת זה לחיות בשגרה אבל בלי החסרונות של השגרה".
שבי עם עצמך ודברי אליו
לחיה הרצברג, סופרת ומרצה, יש המלצה משלה: להתבודד. "אבות האומה היו הראשונים שתיקנו את התפילות שחרית, מנחה וערבית. אדם עוצר בבוקר, בצהריים ובערב – שלוש פעמים ביום להתרעננות ואומר: עכשיו אני לוקח את הזמן שלי כדי לדבר עם ה'. ומאבות האומה והלאה, לאורך כל הדורות, הייתה התבודדות חלק מעבודתם הקבועה של כל הצדיקים, ורבי נחמן מברסלב שם אותה במרכז החיים הרוחניים שלנו, כיסוד וכשיטה. הנושא שלנו הוא הרצון להתחיל ולהתקיים. להיוולד. אני רוצה להתהוות בתוך הדברים. אני רוצה שהתורה והמצוות יפגשו אותי ושאני ארגיש שזה קורה. אני לא רוצה להיבלע ללא תחושה בתוך העשייה החיצונית, בשגרה. התבודדות היא המקום שאת פוגשת בו את עצמך. את באה עם כל היום שעבר עלייך ובודקת מה קורה איתך ואיך את מרגישה. אומרים לנו הצדיקים: אם הלכת לאיבוד בחושך, העצה היא שתדברי את הדיבור שלך באמת.
(מתוך עיתון פנינים – בקהילה)

איורים ותמונות shutterstock

אתה כל הזמן נופל ברשת של היצר הרע?

יעקב לוסטיג

 

יואב גילה את הקדוש ברוך הוא בגיל 16. הוא הצטרף לשיעור תורה פעמיים בשבוע, התחיל להניח תפילין ולשמור שבת, מקפיד יותר על כשרות ומשתדל בכל כוחו לשמור מצוות. הוא עדיין לומד מה מותר ומה אסור, הוא רק בן 17, והוא עושה את המסלול הזה כמעט לבדו. ההורים לא הכי מתלהבים מהכיוון החדש שהוא מאמץ לעצמו, החברים בכלל לא מבינים מה עובר עליו והדודות בודקות אותו בכל פעם בעין בוחנת כדי לבדוק אם הוא עדיין שפוי, ואם הוא לא מתכוון מחר לרקוד על גגות של מכוניות בטבורה של העיר.

יואב לא נבהל מהקשיים האלו. הוא מבין שכדי להתקדם בחיים הוא צריך עמוד שדרה חזק. הוא יודע שהדרך שהוא בחר בה היא הדרך הנכונה, וזה שכל הסביבה שלו חושבת אחרת, לא הופך את האמת לפחות ברורה.

אבל יש משהו שכן מפריע לו. היצר הרע. על כולם הוא יכול להתגבר, אבל כשהיצר הרע מתגנב בשקט ללב שלו, הוא אפילו לא שם לב לכך שהוא אפשר לפורץ המרושע הזה לעשות בו שמות. פתאום הוא תופס את עצמו בעיצומו של מעשה אסור, פתאום הוא באמצע סרט לא צנוע, קורא ספר לא ראוי, או אפילו בשיחה עם חבר טוב מדבר לשון הרע 'עסיסי'. הוא לא מצליח להפסיק, חייב לראות את הסרט עד הסוף, חייב להשלים את מעשה העבירה. הוא קצת מנסה להתגבר ונופל, מתייאש. "היצר הרע חזק ממני", הוא חושב, וממשיך להידרדר במדרון התלול.

כשהוא מסיים את העבירה, כשהוא משלים את הפעולה האסורה, מגיעה התחושה המזופתת הזאת. ההרגשה הרעה שפוקדת אותו תמיד אחרי שהוא עובר עבירה, אחרי שהוא חוטא לפני הקדוש ברוך הוא.

הוא מתחיל לייסר את עצמו, "למה עשיתי כך וכך, למה נפלתי כמו איזה אפס מאופס, נכנעתי ליצר הרע, לא הצלחתי לנצח אותו. מה שווה כל התורה שלי, מה שוות המצוות שאני שומר, מה כל ההצגה הזאת שאני משחק אותה דתי, אולי עדיף להוריד את הכיפה ולגלח את הפאות. ממילא אני לא מצליח לשמור על הקדושה שלי, לא יכול לשמור על העיניים, לא יכול להימנע מלדבר לשון הרע. מה אני שווה בכלל? כלום! כלום! כלום וחצי!!!".

אז מה באמת צריך לעשות כדי לא ליפול שוב ושוב לרגלי היצר הרע? מה עושים כשזה כבר כן קורה? ואיך אפשר להימנע מהחולשה הזאת שאנחנו מרגישים בכל פעם שהוא מגיע אלינו בהתקפה מדוקדקת ומחושבת, מפיל אותנו אחרי קרב קצר או ארוך, ומוציא לנו את החשק להיאבק בכלל בפעם הבאה?

יש הרבה תשובות לשאלה הזאת, אבל יש תשובה אחת שהיא הבסיס להכל.

הסיבה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם היא כדי להיטיב לברואיו. הקב"ה הוא טוב, ורצונו לעשות טוב לאחרים, ולשם כך הוא ברא את האנשים, כדי שיוכל להיטיב עמהם.

תשאלו למה הוא לא עושה לנו רק טוב? והתשובה היא שאם היה עושה לנו רק טוב, היינו מרגישים בושה, לא היינו שמחים בכל הטוב הזה. כתוב בפסוק בנביא יחזקאל, שהמלאכים מכסים את פניהם בכנפיים שלהם, ומסבירים הצדיקים שהם מכסים את הפנים פשוט כי הם מתביישים מרוב השפע והטוב שהקדוש ברוך הוא משפיע עליהם.

לכן ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע. הוא נלחם בנו, אנחנו משלמים מחירים כואבים לפעמים כדי לקיים את מצוות ה'. אנחנו מוותרים על הנאות שונות כי הן אסורות על פי התורה, אנחנו מחזרים אחרי מצוות התורה, משלמים כסף ברכישת ציצית, תפילין, לולב, מצה ועוד ועוד, אנחנו נמנעים מלעבוד בשבת, גם כשזה לא קל.

עכשיו, אחרי כל המאמץ הגדול הזה, מגיע לנו שכר. כשהקדוש ברוך יכניס אותנו לגן עדן, וישפיע עלינו טוב בשפע עצום, אנחנו כבר לא נתבייש. לא נצטרך לכסות אתה פנים. אנחנו לא נאכל לחם חסד, אלא נקבל משכורת שמגיעה לנו ביושר!

אחרי כל ההקדמה הזאת, עדיין יש לך שאלות למה קשה לך להילחם ביצר הרע? הרי כל הסיבה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם זה כדי שאנחנו נילחם ביצר הרע.

נכון, במלחמה יש גם אבדות. במלחמה תמיד משלמים מחיר. לפעמים אנחנו נופלים, והיעד שלנו הוא לצמצם את מספר הנפילות. להקפיד לשמור על מגמה של התחזקות ועלייה. שהנפילות תהיינה קטנות יותר, כואבות פחות, ונדירות יותר.

אם נפלת זה לא אומר שאתה אפס. זה אומר שאתה בן אדם, וזה אומר שאתה עדיין לא מספיק מיומן בתורת הלחימה. אז תתאמן! תתחזק! תחפש איפה הנקודה החלשה שדרכה תקף אותך היצר הרע, תסגור את הפרצות ותתחזק. אם אתה רואה שהסמארטפון שלך מכניס אותך פעם אחר פעם למצבים שאינם תואמים בדיוק את רצון ה' יתברך, תעבור לטלפון קצת פחות 'חכם'. אפשר לעשות גם חסימות שונות על הטלפון החכם. אם אתה רואה שבילוי עם חברים מסוימים יכול להוביל אותך למעשים לא רצויים, אתה יכול לשמור קצת מרחק מהם. לא חייבים להחליף את החברים, אבל אפשר לעשות הפרדת כוחות, להיפגש רק עם אחד מהם בכל פעם, או לפגוש אותם בתוך הבית, אפילו להזמין אותם לשיעור תורה קצר.

והכי חשוב, לשמור על הראש למעלה. היצר הרע הוא זה ששותל לנו בלב את המחשבות של הכניעה. את ההיגיון המטופש הזה שאם אנחנו לא מצליחים להימנע מלדבר לשון הרע, אולי עדיף שנזרוק את הכיפה ונחזור לחלל שבת חלילה וחס. וכי בגלל שהפרת את מצוותו של הקדוש ברוך הוא מספר פעמים, זה אומר שאתה צריך למרוד בו לחלוטין ולהפסיק לשמוע בקולו בכל התחומים? איזה מין היגיון מעוות זה!

ולסיום אזכיר נקודה נוספת וחשובה מאוד. אחת הבעיות הגדולות של יואב, שאתו התחלנו את המאמר הזה, היא שהוא עושה את כל העבודה הקשה הזאת לבדו, בלי שום רב או מדריך שינחה אותו ויעודד אותו בשעות מצוקה.

כל חוזר בתשובה, ובפרט בחורים צעירים, חייב שיהיה לו מדריך, מישהו שיש לו ניסיון בתחום, ויכול לעזור לו לקבל פרופורציות, מה יותר חשוב, על מה אפשר לוותר בינתיים, איך אפשר להסתדר עם ההורים גם אם הם לא כל כך אוהבים את הצעד שאתה עושה.

המדריך הזה יפתור לך הרבה מהספקות, ויעזור לך לשמוח בדרך שלך.

"אני פנאטית, אני דוסית, אני מחויבת להלכה"

אוהד אטינגר

 

סיוון רהב מאיר, היא אחת החוזרות בתשובה היותר מפורסמות. בראיון מפתיע שהעניקה ל'גלובס' היא מספרת בגילוי לב על המהפך שהתחולל לאחרונה בחייה, כשבמקום לשמור על שתיקה בכל הקשור לנושאים יהודיים וליהדות בכלל, היא החלה לדבר בקול רם על הנושא, בין אם בערוץ 2, ובידיעות אחרונות, ובין אם בפייסבוק, בטוויטר ובהרצאות השבועיות שהיא מוסרת.

"כשאתה נוגע בפרשה" היא מדברת על לימודי פרשת השבוע, "אתה אומר, 'אלה חומרי החיים שלנו'. עשרות דורות עצרו מדי שבת על פירוש מסוים של רש"י – בתימן, ברוסיה, בפולין, במרוקו, בסוריה, בגרמניה – וזה השיח הפנימי של העם היהודי".

סיוון לא מהססת להשתלח גם בשיח הציבורי המושפע במידה מרובה מהערוץ שבו היא משדרת: "נורא עצוב לי שבאנו לארץ ישראל, והדופק שלנו הוא החקירה של בר רפאלי ברשות המסים, או הסרטון החדש של 'אם תרצו'. אני לא קוראת לבטל את מהדורת החדשות לטובת הפרשה, אני לא ג'יהאד. אני רוצה לחיות בתקשורת טובה".

בהמשך נשאלת סיוון האם היא מאמינה ביהדות מתפשרת יותר, לנוכח זהותה כגורם מאחד ומגשר: "אולי לא הבהרתי עד שלב זה בשיחה כמה אני פנאטית", היא אומרת בחיוך. "אני דוסית, אני מחויבת להלכה, לא באתי כדי שניפגש פה כולנו באיזה מרכז משעמם כזה, יאיר לפידי, לא באתי לבנות פה קונצנזוס חמים לא מחייב. אני עשיתי מהלך בחיים, ואני מאמינה בזה. אני קמה בבוקר, מתפללת שחרית, אני שומרת שבת וכשרות. בהשקפתי האישית, אני צודקת. אבל בשיעור שלי, או בכתבות שלי במהדורה, אני לא מעבירה שיעורי הלכה מעשיים, אבל הם מדברים על מחויבות. עיקר הניסיון שלי הוא לגרום אולי לעוד אנשים לצאת למסע, גם אם הם לא יגיעו בדיוק למסע כמו שלי".

..מה שאני אוהבת מאוד במקום העבודה שלי, הוא שיש לי פתחון פה להגיד את זה. בפינה הפובליציסטית שיש לי ב'חדשות הלילה', ביקרתי פעם את הסיקור של הרכבת הקלה שהוא תל אביבי, ובפעם אחרת אמרתי שדיון על הדרת נשים מתגמד לעומת הפסקת הפרסומות שתשודר כאן מיד. אמרו לי, 'את יורה בתוך הנגמ"ש'. הפוך, צריך לשמוע בנגמ"ש הרבה קולות".

.."אין ספק שחדשות 2 זה מקום העבודה המרכזי שכיף לעבוד בו. לאורך השנים, ובפרט בשנה האחרונה, אני יותר משמעותית. להפך, אולי סוף–סוף התחלתי לממש את הפוטנציאל שלי שם".

  • כי את לראשונה בחייך מרגישה בנוח להגיד "אני אישה דתייה"?

"זה תמיד היה ברור לי ברמה הפרטית. אבל לעשות חיבור בין העובדה שאני דתייה לבין הפרהסיה – זה התעכב. ואני חייבת להודות לרבנית מאוד גדולה, אדמו"רית בהקשר הזה, שעשתה לי את התהליך, שלי יחימוביץ'".

  • מדוע?

"באותן שנים הייתה לי תפיסה שהיהדות שלי היא כמו צליאק. אני אלרגית למשהו. באחד הימים אמרו לי לעשות כתבה על תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים, בתחנה המרכזית בדרום ת"א. לא ידעתי להסביר לעצמי אז למה זה לא מתאים לי, והמצאתי הלוויה של אחות של סבתא שלי כדי להתחמק. ואז שלי עברה במסדרון, ואותה מפיקה שהציעה לי את האייטם הזה, הציעה לה אותו כ'אייטם קליל ומגניב לסוף התכנית'.

"שלי עצרה, האוויר קפא, והיא פתחה בנאום שהתחיל בתנועה הפמיניסטית ובעובדה שתחרות מלכת היופי היא תועבה מוסרית, כי היא מדרגת אנשים לפי המראה החיצוני. זה המשיך לנאום על העובדים הזרים וכמה הם משועבדים פה, והיא סיכמה ואמרה שהתחרות הזאת היא שיעבוד על גבי שיעבוד, ולכן היא תועבה כפולה, ונזפה במפיקה שלא ראתה את זה בעצמה. אני עמדתי שם בצד, ובסוף נאום התוכחה הזה אמרתי לעצמי 'וואו, בחיים לא הייתי מעזה להגיד 'תועבה'".

  • לך, כדתייה, אסור להגיד את המילה הזו.

"אם אני הייתי אומרת 'תועבה מוסרית' על משהו, היו אומרים, 'מה, את נציגת אחמדינג'אד?!'. אבל לראות את שלי מביאה את עולם הערכים שלה לעבודה היה מרגש, ואמרתי לעצמי אני רוצה גם".

אני רוצה שתתן לי סגולה שאשתי תמות..

אוהד אטינגר

זה יכול להתרחש אצל כל אחד, בני זוג חילוני לגמרי, ופתאום אחד מהם מגיע למצב שהוא מתחזק יותר, נדלקים באורות גדולים יותר רוצים לחזור בתשובה, ואז מתחיל בלאגן בין בני הזוג. לא פעם ולא פעמיים מגיעים למצבים של גירושין, כי השקפות העולם והאמונה בכלל הגיעה למצב הזה. מה הדרך הנכונה לנהוג במצב הזה?

הרב שלום ארוש בראיון מיוחד לקובי אפללו מסביר:
הבן זוג שלך צריך לראות שנהיה לו טוב מזה. אם זה יעשה לו רע, הוא ישנא את היהדות, הוא ישנא את התורה הוא ישנא את הכל. וזה הכל תלוי בך.
כשאתה בא לבת זוג שלך ואתה אומר לה, "אני אוהב אותך כמו שאת, את אשתי לעד ולנצח נצחים אני לא אוותר עליך אני אוהב אותך, אל תעשי שום מצווה, אם זה לא יועיל לך אל תעשי. אני יעשה דברים שלא יפריעו לך". אם היא תראה שהמידות שלך משתנות, היחס שלך משתנה, הדרך שלך, הדיבור שלך אליה משתנה, זה לא רק שאתה תשנה כמה מעשים, אפשר להגיע למקומות טובים.

מראיין: ומה קורה בשאלות יותר קשות כשזה באמת מתייחס לזוג עצמו.
הרב: בכל מצב הדרך שציינתי יעילה ועוזרת. היו זוגות שלא רצו אפילו ללכת לטבול, אין יותר גרוע מזה. בשבת אפשר למצוא דרך לראות איך היא לא שומרת שבת, נסתדר, אתה מבין, למרות שזה קצת קשה, אבל מסתדרים. כשרוצים, הוא אומר לה, אשתי, אני לא יפריע לך, אני אוהב אותך, אני נהנה עכשיו בדרך הזאת, טוב לי, אני לא יפריע לך, את רוצה, בואי נהנה קצת שבי איתי בשולחן, מה שטוב לך, מה שאת רוצה, באהבה אמיתית.
התשובה מתחילה בתיקון המידות. הטעות של העולם שמתחילים עם התשובה בשינוי של החיצוניות. הכל חשוב. בשום מצוה אני לא מזלזל. אבל אם אדם לא מתקן את המידות שלו ואת הדרך ארץ שלו, אז אין לו שום שייכות עם התשובה, הוא סתם מחלל שם שמים.
לכן כשאשה רואה שבעלה באמת משתנה כמו שכתבתי 'בגן השלום', יש דברים שאני לא יכול להגיד כי זה לגברים בלבד, והוא התנהג כמו שלימדתי את הגברים, איך אשה תרגיש? גן עדן. לא פעם באות נשים ואומרות, נכון בעלי הולך בדרך שלא רציתי אותה, אבל אין, אני לא יכולה להגיד כלום, הוא מכבד אותי, הוא מיטיב איתי, אני לא מכירה אותו, הבאתי לי בעל חדש ככה הן אומרות לי.
אז אפילו שלא טוב לה עם היהדות, אבל טוב לה עם הבן אדם! אז היא בסתירה, היא בקונפליקט. אני אומר לה, תראי, הוא טוב לך? הוא בעל טוב?
לא נלך רחוק – אני – התחתנתי בתור כבר חוזר בתשובה עם אשתי שהיא יראת שמים מקטנותה, הרבה דברים היא לא רצתה אותם, כי אני חוזר בתשובה. תמיד אמרתי לאשתי, תראי, אם הדבר שאת לא רוצה אותו זה על חשבונך את צודקת. אבל אם אני עושה דבר שזה לא על חשבונך, בכלל לא על חשבון הבית, לא על חשבונך, אני מעיר לך משהו? היא אומרת לא. אני לא מכבד אותך? היא אומרת לא, נכון אני אוהב אותך? נכון. אז אני יש לי תענוג מזה שאני עכשיו רוצה ללמוד ככה מתפלל ככה, מפריע לך? זה בזמנים הפרטיים שלי, זה מפריע לך? זה על חשבון הבית? תמיד הייתי משכנע אותה. והייתי אומר לה, זה גם ייטיב לך, תראי את זה. זה ייטיב לי, זה ייטיב לך.
התשובה לא מתחילה בזה שאני עכשיו רוצה לשנות, לא! תשובה, זה שתשנה את עצמך, ואז הבן זוג שלך ישתנה בעקבותיך.
תגיד לה: אני אוהב אותך תמיד. את אשתי תמיד. אני לא אעיר לך, לא אגיד לך כלום. וגם תתפלל עליה, או היא תתפלל עליו. אני אומר, ה' כבר חיכה כמה שנים עד שחזרת בתשובה, אתה לא תחכה לבת זוג שלך? אז איפה האמת שיש פה?
לכן אני אומר לך אפילו נשים שלא רצו ללכת לטהרת המשפחה, אמרתי לבעלים, תראה, נכון שיש פה מצב קשה מאד, אבל תדע לך, אם אתה תכבד אותה באמת, תאהב אותה באמת, תעבוד על פי הנקודות שכתבתי בגן השלום שזה לגברים בלבד, וגם תתפלל עליה, היא תראה שאתה כ"כ מטיב לה, אז אפילו בלי שתדבר אתה, רק טוב אני יעשה לך בחיים.
אדם שאתה עושה לו טוב, הוא לא יכול להחזיר לך רע. בא אלי יהודי חרדי עכשיו בנסיעה לאומן, אז הוא מספר לי שאשתו מתנגדת לו, אמרתי לו זה לא משם מתחיל, זה מתחיל מזה שאתה לא יודע לכבד אותה. הוא הסתכל עלי, ואמר כן, אתה עושה כמה דברים שאני לא יכול להגיד את זה עכשיו, שכתבתי בגן השלום, אתה לא לומד בגן השלום, זה לא מתחיל משמה, אתה בא לספר לי שהיא לא בסדר, זה בא בגלל שאתה לא בסדר.
אתה יודע, יש לי בדיחה שיש בזה מוסר השכל גדול: איזה אחד בא לרב, אמר לו, שמע, אני רוצה שתתן לי סגולה שאשתי תמות. הוא שואל אותו, שאשתך תמות? הוא אומר לו, כן! למה? אני סובל ממנה סבל רב. אומר לו הרב, תתגרש ממנה. הוא אומר, לא, זה לא ירגיע אותי, רק אם היא תמות אני אהיה רגוע. היא כזו רעה, עשתה לי את המוות.
הרב קלט אותו, הוא אמר לו: יש סגולה בדוקה ואני אפילו יתן לך את הזמן שהיא תמות, אם אדם נודר נדר ולא מקיים אותו, אשתו תמות. כך באמת כתוב. אסור לנדור נדרים אם הוא לא מקיים אותם. תנדור נדר שתבנה לנו מקוה פה בעיר ואל תקיים אותו, אבל תידור נדר על דעת אשתו שהוא לא יכול להפר, ואני אומר לך, מהיום תוך שלשה חדשים אשתך מתה. הוא אומר אתה בטוח, אומר הרב אני כותב לך את התאריך וחותם לך, אם היא לא מתה תבוא אלי. טוב. הוא אומר אני נודר נדר על דעתך שאני בונה מקוה.
הוא קם ללכת. אומר לו הרב, ממילא עוד שלשה חדשים היא מתה, לפחות שהיא תמות עם לב טוב עליך, תן לה ויזה פתוחה כספומט פתוח תפנק אותה, תדבר אליה יפה, ממילא היא תמות. אל תקלל אותה, תכבד אותה, תגיד לה מילים יפות, הסביר לו 'גן השלום'. אמר לו האיש אני מבטיח לך אני יעשה אותה מלכה. העיקר אני יודע שעוד שלשה חדשים היא מתה, הוא אומר לו, אין, עוד שלשה חדשים היא מתה.
אחרי חודש וחצי הרב רואה שהאיש הזה שוב אליו. שואל אותו, מה אתה רוצה, הרי אמרתי לך שלושה חודשים, עבר חודש וחצי אין לך סבלנות לחכות שהיא תמות?
הוא אומר, לא, באתי לבקש שהיא לא תמות! אני רוצה שהיא תחיה. שואל הרב למה? והוא אומר, היא כ"כ טובה אלי. איך אני יעשה שפיכות דמים ככה והיא תמות. אמר לו הרב, אז תבנה את המקוה והיא לא תמות.
אז מה קרה פה? כשהוא נהיה טוב, הוא נתן את הויזה פתוח דיבר אליה יפה… למה היא רעה? כי אתה רע.

מראיין: קובי אפללו. מתוך אתר הידברות.

בורא עולם לא רוצה ממך שתהיה צדיק גמור בדקה אחת

הרב שלום ארוש: אני רוצה לומר משהו לאנשים שבכלל עכשיו אין להם שום קשר לתורה, ולא יודעים בכלל. רוצים להתחזק אבל מרגישים מאוד מאוד רחוקים.
יש פתגם שאומרים: 'דרך של מאה מיל מתחילה בצעד אחד'.
בורא עולם לא רוצה ממך עכשיו שאתה תהיה צדיק גמור בדקה אחת. אלא את הרצון, הוא רוצה שתאמר: 'אני רוצה ללכת בדרך טובה'. תתחיל לאט לאט ללמוד, להתקרב, כבר בורא עולם שמח בך ובמעשים שלך. אפילו שאתה מתקדם לאט. אף אחד לא רץ אחריך. זה דבר ראשון שבאמת חשוב מאד.
צריך לדעת שתכלית הטוב זה להתקרב להקב"ה, זה התכלית. אם הטוב זה סתם שתיהנה בעולם הזה ולא יקרב אותך לתכלית, זה לא טוב.
מה זה טוב? זה שיש לך עושר ואת כל התענוגות של העולם, ואין לך קשר עם בורא עולם, אז יש לך טוב? אין לך שום טוב. כי העולם הזה הוא כלה ואבוד, הוא סתם עובר, כהרף עין. לא יישאר מזה כלום. וגם אם אדם כן יהנה בעולם הזה זה עדיין כלום. על אחת כמה וכמה כשהוא גם לא נהנה בעולם הזה, אז בכלל…
הטוב היחידי והאמיתי זה רק להתקרב לבורא עולם. באמת אני כל הזמן אומר אני נהנה מהחיים, נהנה מהתפילה, נהנה מהתורה, נהנה מקיום המצוות, נהנה משבתות וחגים, ואני עושה חיים, אני כל הזמן אומר את זה לתלמידים שלי.
כשאדם נכשל יש בזה הרבה לימוד להתקרב לקדוש ברוך הוא. דבר ראשון כשאדם נכשל זה מזכיר לו שהוא כלום, שהוא אפס, כי אדם חושב שהוא חשוב מאוד וראוי לכבוד גדול…

…חכמינו זכרונם לברכה אומרים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כלומר יראת שמים זה בידיים שלנו, וזה לא משהו שהקדוש ברוך הוא קובע לנו. אז אם יראת שמים זה בידיים שלנו, למה צריך להתפלל שבורא עולם יחזיר אותנו בתשובה? אנחנו הרי אומרים: "החזירנו בתשובה שלמה לפניך".
מה אנחנו צריכים להתפלל "ריבונו של עולם, תחזיר אותנו בתשובה! תזכה אותנו שנתגבר על היצר הרע שלנו!". בשביל מה אנחנו מתפללים על זה? הרי יש לך בחירה, נכון? אז תבחר להתגבר על היצר הרע!
לפני שאסביר את התשובה לשאלה, אני רוצה לומר הסבר נפלא ששמעתי: רבו של רבי ומורי הרב יהודה זאב ליבוביץ היה רבי יהודה לייב אשלג, המכונה 'בעל הסולם', על שם פירוש הסולם, שחיבר לזוהר הקדוש.
'בעל הסולם' הסביר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", בפירוש נפלא מאד. הוא אומר, כשאתה בא להתפלל לבורא עולם ומבקש שיעזור לך עם פרנסה עם בריאות עם בנים וכו', הכל בידי שמים, ירצו יתנו לך, לא ירצו לא יתנו לך, אפילו שבקשת.
"חוץ מיראת שמים". אם תבקש מהקדוש ברוך הוא "תן לי יראת שמים". את התפילה הזאת הוא חייב לקבל. זה לא בידי שמים להחליט אם לקבל את התפילה הזאת או לא. היא חייבת להתקבל ולהתגשם.
בכל אופן לשאלה ששאלתי, אם יש לנו בחירה מה אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מבורא עולם? אלא צריכים לדעת היטב היטב שבאמת יש לנו בחירה, אבל אנו צריכים לדעת שאנחנו מוגבלים אנחנו רק בני אדם יש לנו יצר הרע.
יש גמרא במסכת 'קידושין' שאומרת שכל יום מתגבר היצר הרע על האדם, ואם השם יתברך לא עוזר לו הוא לא יכול להתגבר עליו. האדם צריך להתפלל להקב"ה, תעזור לי להתגבר על היצר הרע שלי. לכן, זה שיש לנו בחירה, הבחירה זה רק מצד הרצון, מה אני רוצה? רוצה חס וחלילה לעשות רע או רוצה לעשות טוב. הרצון ביד שלנו, אבל אנחנו צריכים עזרה מהקדוש ברוך הוא שנוכל לנצח את היצר הרע.

מתוך ראיון שהעניק הרב ארוש לקובי אפללו מ'הידברות'.

קדיש על שם העתיד

מי בכלל נתן עיניו וליבו לישיש הכפוף והצנום שישב במערב בית הכנסת? מי הכירו? מי התעניין בו? מתי מעט אם בכלל.

האמת היא, שאין מקום לבוא בטענות ובטרוניות לגבאי המסור גמליאל סירקיס, ואפילו לא לרב בית הכנסת יוחאי אהרונוב. הם ניסו לא מעט פעמים להתעניין בו, לשאול את הוא זקוק לעזרה, אך הלה במבט צונן ובמיעוט מילים הבהיר להם שיניחו לו לנפשו. הוא מסתדר לבד, "ותודה שאתם מתעניינים".

הוא הגיע לבית הכנסת השכונתי לפני כמחצית השנה, לאחר שהשתכן כבוד בבית האבות המפורסם "שיבה טובה" ששכן וטבל בירק, במרכזו של גן טרופי בעל ארומה של יוקרה, 200 מטר דרומית לבית הכנסת.

"שיבה טובה" לא היה עוד בית אבות, אלא באמת פלטפורמה איכותית לאנשים מבוגרים שהתפרנסו לא רע, בלשון המעטה, ובאו להחליף כוח באתר ירוק, נעים, שמילא את חייהם בתוכן רוחני ובגשמיות מן המעלה הראשונה.

בואו נסכם שלא כל זקן במקומותינו יכול היה להרשות לעצמי סטייל מן הסוג הזה.

כשאלימלך מיינברוד נכנס נשען על מקלו לראשונה לבית הכנסת, כמעט ולא חשו בו. היתה באיש הזה מין סוג של ענווה, שפלות, שהשתלבו יחד עם קומתו השפופה, המגובנת משהו. ולאחר שהתיישב בספסל הכי מערבי, הוא כאילו נבלע שם ואיננו עוד.

החזן הוותיק עמרם בלולו, הבחין בו רק אחרי חודש. "תאמין לי גמליאל, בקושי רואים אותו. הוא כמו זכוכית שקופה. אתה אולי יודע מאין הוא הגיע!" שאל החזן את הגבאי.

"עד כמה שהבנתי ממנו, הוא מתגורר ב'שיבה טובה', אבל זה הפרט היחיד שהוא היה מוכן לנדב לנו" הפטיר הגבאי.

"ומה שמו?" הסתקרן בלולו, ותקע עיניו בשמי התכלת ההולכים ומתבהרים.

"אלימלך מיינברוד. זה עוד פרט נוסף שידוע לנו, אבל מכאן ואילך, אין לי מושג קלוש עליו. מה שחשוב שהוא מעבה את המנין של תפילת שבע בבוקר, דיינו". סיכם סירקיס הגבאי.

בלולו החזן היה טיפוס סקרני ביותר. 30 שנים שהוא מתגורר בשכונה, ואם ניתן לפרגן לו, הוא היה מראשוני מתיישביה, שהרי את דירתו רכש מיד לאחר שנורתה אבן הפינה לבנין השני, ולאחר ששלד בית הכנסת כבר היה כמעט גמור. אם תרצו, בלולו הכיר כל מתפלל ישר והפוך, כולל החדשים, וראוי לציין שהיו לו כמה ידידים טובים גם בבית האבות "שיבה טובה", שחלקם כבר לא גרים שם, מטעמים הקשורים בסיום תפקידם עלי אדמות.

אחרי תפילת ערבית, נשא עמרם בלולו רגליו למשרדו של מר איציק שיבולי, מנהל בית האבות. הם ידידים טובים. שיבולי נהג להסתובב בין החדרים והמסדרונות ולהתעניין במצב-רוחם של הדיירים הוותיקים.

"תגיד לי איציק, אולי אתה מכיר את אלימלך מיינברוד?".

"בהחלט. הגיע לכאן לפני כחצי שנה טיפוס שקט, שוקל כמו אוויר, ולא מורגש לסביבה" השיב המנהל.

"יצא לך להכיר מישהו מבני משפחתו, בנים בנות?"

שיבולי השתתק, ומבט מהורהר ותפוש שרעפים בקע מעיניו, "אתה שואל יפה… לא, אינני מכיר שום בן משפחה. הוא הגיע לכאן עצמאית. ירד ממונית עם תיק ג'ימס בונד, חתם על חוזה. כששאלתי על בנים בנות… מילמל משהו. וחזר ואמר: 'אני משלם, אני אפוטרופוס על עצמי'. וזהו כך נגמרה העיסקה. יש לנו הוראת קבע שלו, ותוכנית חיסכון שמנה בבנק על שמו, שמשמשת כבטחונות. אבל חוץ מזה, נייט".

"ויש לו חברים?" המשיך לחקור החזן.

שיבולי לחץ על זמזם, ואם הבית הנמרצת מרגלית מינץ השיבה לשאלתו. "חברים למיינברוד? לא ראיתי מעולם שניהל שיחה עם מישהו כאן. בבוקר הוא משכים לבית הכנסת. נשאר שם עד הצהריים, נח קצת… חוזר לשם מנחה ותפילת ערבית… לא יותר מזה. לא משתתף בהרצאות, לא בחוגים… חי בבועה של עצמו".

למחרת – אחרי שחרית – ניסה החזן להתקרב למיינברוד, חייך לעברו ואמר "בוקר טוב".

"בוקר טוב", השיב האיש, והמשיך לקרוא תהילים.

"מה שלומך?".

"ברוך השם, תודה", ענה הישיש בקול צונן, ששידר משב רוח קפוא אך ברור, כאומר לו "תניח לי".

בלולו נמלט מן המקום בהחלטה שלא להטרידו יותר. הוא תלה עיניו בשמיים ולחש "האיש הזה מפחיד…".

אחרי חודשיים.

לפני "עלינו לשבח", הזדקף לאיטו מיינברוד והחל לומר קדיש. "יתגדל… ויתקדש…" עד לאותו בוקר, בקושי הכירו המתפללים את קולו, הפעם בהפתעה גמורה קולו הדהד בין הכתלים, חד וברור.

"ברכו את השם המבורך".

סירקיס הגבאי והרב יוחאי, היו סבורים שיש לו יארצייט, של אבא, אולי של אשתו. הם העדיפו לא לשאול – גם החזן עמרם בלולו העדיף לקפל את טליתו בזריזות, ולא לחפור ולחקור מן הנעשה בעולמו הרוחני של יהודי כבן 90, אשר צינן את סביבתו הרבה מתחת לאפס של צלזיוס.

הקדיש נאמר גם למחרת, שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי. "אם תרצו או לא, זה כבר מעבר ליארצייט, קרה פה אסון", ליחששו ביניהם הגבאי והרב. השניים ביקשו מן החזן שלהם שינסה לפרוט על מיתרי ליבו של הישיש. "בכל זאת יהודי בודד… אומר קדיש…".

ערב חג הפסח, אחרי שהרב יוחאי סיים את מסכת פסחים, ניגש בלולו החזן למיינברוד, הניח לפניו שלוש מצות שמורות אמר "חג שמח" ושאל "כבודו אומר קדיש, כבר כמעט חודשיים… אולי נוכל לעזור".

מיינברוד אחז את המצות בידו הימנית הפטיר "תודה" צוננת.

המתפללים מיהרו לעזוב את בית הכנסת איש איש לחמצו ולביעורו.

"אדון מיינברוד מעולם לא הטרדנו אותך, ואנחנו מכבדים את רצונך לשמור על פרטיותך, אבל ברור לך שיהודי חייב לגלות ענין ביהודי זולתו, אם נדמה לו שהוא קצת בצער… אנחנו לב אחד, לא? ופניך די עצובות…" ניסה החזן לתרץ את פשר התעניינותו.

הם נותרו שניהם בלובי הכניסה. שתי צפורי דרור צייצו על אדן החלון. להק דבורים נחת בזימזום חרישי על פרחי הוורוד של שיח הרדוף.

מיינברוד שתק, עצם עיניו ושקע לתוך עצמו. לפתע פקח עיניו והחל לדבר "שאלת על מי אני אומר קדיש?".

"נכון".

"כבוד החזן, כפי שהבנת אינני מרבה במילים, וגם עכשיו, אספר לך בקיצור נמרץ, כי לבי אומר לי שליבך טהור… התחתנתי בגיל מאוחר. כשהייתי בן 50 נולד בני הבכור, והיחיד. לצערי במקום להיות יהודי טוב, הוא פזל לרחוב. כיום הוא בן 35, והקשר היחיד שיש לנו, נובע מהרצון שלו שאמות מהר כדי לקבל ירושה טובה. ניסיתי לקרבו, לדובבו, להאיר את עיניו שיש דין ויש דיין. אבל הכל לשווא, הוא בשלו. לפני כחודשיים הוא בא לבקרני לראשונה בבית האבות, היתה בינינו שיחה קשה. קשה מאד. בכיתי ואמרתי לו שנכשלתי בחינוכו, ואני משלם על כך מחיר כבד. ואתה יודע מה השיב לי 'התכשיט?' הנה המילים שלו, מילה במילה: 'כן, אבא, נכשלת בגדול. והנה אני מודיע לך באופן ברור, אחרי שתעזוב את העולם לא אגיד עליך קדיש…'".

מיינברוד הניח ראשו על השולחן ומירר בבכי. "אתה שואל אותי על מי אני אומר קדיש… על עצמי אני אומר קדיש!!! ביקשתי מהקב"ה שירחם עלי ויאסוף את הקדישים שלי, כל עוד אני חי, ויניחם במחסן שלו. אחרי שאפטר, שיוציאם משם וישתמש בהם לעילוי נשמתי… אם בני יחידי לא יגיד עלי, לפחות אדאג לעצמי".

החזן עמרם בלולו היה המום אך ניסה לנחם את הישיש השבור, אלא שלא מצא מילים. הוא ליווה אותו בשקט עד הכניסה לבית האבות "שיבה טובה" ובטרם נפרדו אמר לו מיינברוד: "ידידי החזן, הבט בשלט 'שיבה טובה', השיבה שלי לא טובה, אבל אני לא פחות אשם מהבן שלי. אין לי ספק בכך, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כנראה לא טרחתי מספיק…".

החזן בלולו חזר כל הדרך הביתה ועשה חשבון נפש. "בן אדם אומר קדיש על עצמו…".

…והשמים כמעט נפלו עליו.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

יהודי חשוב ותמים בקהילה שלנו, קנה מפטיר בשבת קודש פרשת "אמור", וביקש מהרב שיאמר אשכבה. "למי?".

"לכל הנפטרים שאין מי שיאמר עליהם קדיש" ענה הלה, ואחר – כך ציין שני שמות נוספים של אב ובנו שהלכו לא מכבר לבית עולמם בנסיבות טרגיות. אחר כך הוזמן הציבור ל"קידוש".

כשחקרתי השיבני הלה: "חלמתי על השניים השבוע, שהיו אנשים רחוקים מתורה ומצוות, והם אמרו לי בזו הלשון 'אין לנו מיטה, אין לנו מזרן'. המשפט הזה חזר על עצמו מספר פעמים. חשבתי לעצמי – ואינני פותר חלומות –  שמי שאין לו מיטה ומזרן, אז גם אין לו מנוחה. אז מה זו מנוחת הנפש? קדיש ומפטיר. וזה מה שעשיתי".

באותה נשימה הציע היהודי החביב הזה "יש גמ"ח למוצצים, לכלי עבודה, לעריסות, אולי תפתחו גמ"ח לקדישים?".

והמונולוג הזה משתלב כל כך יפה עם הסיפור שקיבלתם זה עתה.

מליון ועוד שני אחים…

בשנות נעוריהם של האחים שץ, לא היה איש מאמין שיבחרו לעצמם מסלולים שונים כל כך בחייהם. כל כך קרובים היו זה לזה כמעט תאומים סיאמיים. מלבד הפעילויות הרגילות שעושים אחים יחד, כמו לשחק בכדור, ללכת לטיולים ארוכים ולבנות בתים על עצים, רוג'ר ומייק פשוט נהנו להיות זה במחיצת זה, אפילו בלי לעשות דבר. הם היו החברים הטובים ביותר, ולא רצו שהדבר ישתנה לעולם. אם הכל היה מתנהל כמתוכנן, הם היו הולכים יחד לקולג', חוזרים הביתה, מתחתנים ומתיישבים לגור בבתים במרחק חמש דקות הליכה זה מזה.

אולם במהלך השנים קרה משהו ששינה את פני הדברים. עולם מלא הפתעות.

האחים שץ היו חברים בטמפל הרפורמי המקומי. שניהם היו מעורבים בתכניות שמימנו הנהלת הטמפל ונטלו חלק פעיל בכל הפעילויות המיועדות לבני הנוער. כשהציעה ההנהלה למשתתפים הצעירים כרטיס טיסה ללא תשלום לישראל, מייק ורוג'ר (או רוג' בפי חבריו) קיבלו את ההצעה בהתלהבות, וציפו לחופשה מדהימה.

הם טסו לישראל, ושום דבר לא חזר להיות כשהיה.

אחרי ששצפו עיניים בגולן, בגליל ובנגב, המשלחת נסעה ירושלימה.

רגע אחד עמדו שניהם ברחבת הכותל, נועצים מבטם באבנים העתיקות ותוהים על מה ההתרגשות הגדולה, ובמשנהו אדם מזוקן עם חליפה שחורה וכובע שראה זמנים יפים יותר, ניגש אליהם בחיוך ידידותי ובלחיצת יד חמה.

"שלום, חבר'ה", הוא קרא אליהם, "אולי במקרה אתם רוצים לשמוע שיעור מרתק על יהדות?"

"תודה אחי", הם ענו לו, "אבל אנחנו יוצאים מכאן בעוד עשרים דקות, ואחר כך נעלה שוב לאוטובוס לסיור בכמה מהכנסיות בעיר העתיקה".

האור בעיני האיש הועם מעט מששמע את תשובתם.

"ואולי היום בערב? איפה אתם מתאכסנים?"

הם נקבו בשם האכסניה.

"נתראה בהמשך", אמר להם.

"שיהיה", הם ענו, משוכנעים שזו הפעם האחרונה בחייהם שהם פוגשים בו. אולם בערב הופתעו לגלות אותו ממתין להם. רוג' העדיף להישאר לשחק פוקר ושש-בש עם חבריו, אבל מייק בחר להיענות להזמנתו של האיש. היה בו משהו בלתי מוסבר – אולי הקבלה חסרת הסייג ששידרו עיניו, אולי השמחה הכנה או השלווה השקטה שקרנו ממנו.

יהיה אשר יהיה, מייק הרגיש שהוא נמשך אל האיש כמו ברזל אל אבן שואבת. הוא הצטרף לשיעור שמסר היהודי עוד באותו ערב בבניין ישיבה עתיק. שריקות הרוח הירושלמית הסתננו מבעד לסדק באחד החלונות השבורים, והישרו איזה קסם באוויר. משהסתיים השיעור ידע מייק ללא צל של ספק שהוא אינו אותו בחור שהיה שעה לפני כן, כשנכנס למקום.

משהו השתנה בו. המילים של הרב הדליקו בו גחל עמום.

כשנסעו בני הקבוצה לשדה התעופה בדרך חזור, ליווה אותם מייק עד שער היציאה, אך נותר מאחור. הוא ניסה להיפרד מאחיו לשלום, אך רוג'ר שץ לא אבה לדבר אתו. הוא טען שאחיו השתגע, והורה לו שלא להתקרב אליו עד שיחזור לעצמו. לבסוף נאלץ מייק להביט באחיו המתרחק, עצב איום בעיניו ולבו עמוס ברגשות סותרים.

מייק משך בכתפיו ועלה על מונית שירות חזרה לירושלים. הוא מעולם לא למד תורה והיה לו הרבה להשלים. הגיע זמן להתחיל.

ומה עם רוג'ר? אמנם הוא העמיד פנים כנרדם עשר דקות לאחר תחילת הטיסה, אך למעשה בכה חרש מרגע ההמראה ועד חמש דקות לפני הנחיתה. למרבה האירוניה, רוג'ר אפילו מצא את עצמו מתפלל שאחיו יחזור הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

רוג'ר חש שהפרידה הזו עוצמתית… הוא לא ידע עד כמה.

* * *

מייק.

הסימטה הירושלמית צרה, צרה מדי למימדים האמריקנים שמייק רגיל אליהם. היא מדיפה ניחוח של זעתר ונענע וטיגוני קציצות חריפות. לא יודע למה, אבל כדוריות הדם שלו זועקות בתוכו: "נולדת כאן בני, כאן הבית שלך".

הוא אמנם אמריקני מלידה, כדורסל, אגרוף, בידור ריקני סינטטי, אבל האבן הירושלמית המסותתת כמו שלחה לעברו כפות ידיים אוהבות לחבקו, לאמץ אותו אל ליבה.

זה הוא שגילה את אלוקים, או שאלוקים גילה אותו? מה שברור, מייק הבין והרגיש שסדק ענק נפער בינו לבין אחיו האהוב רוג', אולי גם לבין הוריו, שנדהמו מן ההחלטה המהירה שלו, יהיו שיגידו תזזיתית, להישאר כאן בישיבה, ולעטות עליו את הסממנים של יהודי חרדי: חולצה לבנה, מכנסיים כחולים כהים, וחוטי ציצית מתנופפים, שעדיין לא הבין את פשרם.

"אולי אחרי החתונה תחזור בתשובה?" ניסתה אמו להשחיל סוג של עמדה בעד, אבל עם נופך דק של נגד.

"מה בוער מייק? כל החיים לפניך, תוכל לעשות כאן תואר ראשון ביוניברסיטי ולשמור מצוות, יש בניו יורק המון חרדים, דת זה דווקא דבר טוב..". ניסה אבא למצוא מסילות ללבבו של בנו הצעיר, שהיה נחרץ, אך עם זאת עדין נפש.

"אבא ואמא, אני כל כך אוהב אתכם, אבל כאן, בירושלים, באווירה של ארץ  ישראל, לימוד התורה הוא  BEST THE , הדבר האמיתי, שהכי חודר ללב".

"אבל רוג כועס עליך מאד… הוא ממש שבור שנעלמת מחייו", לחשה האם לתוך שפופרת רחוקה אלפי מילין, לא רק פיזית. "הוא קיבל קשה מאוד את המעבר שלך ליהדות קיצונית, מה היה רע לנו בקהילה הרפורמית מייק?..".

מייק העדיף לשתוק, הוא לא רצה לפתוח במסע של הכפשות על אותם אפיקורסים נעימי-סבר ושנוני מבע, אשר הצליחו לבולל לעומק הכאוס האמריקאי מיליוני יהודים. הרב 'שלו', מי שהאיר לו את חשכת הדרך, מאיר שוסטר, הזהיר אותו בכל לשון: "לעולם אל תעביר ביקורת על הוריך, ולא על אחיך. אל תשכח, אתה הוא שחצית את הקווים. אתה הוא זה שבהחלטה 'פזיזה' מבחינתם, נותן להם את התחושה להם שדרכם מוטעית, שחייהם לריק. אתה לא יכול להיות בעמדה של מוכיח בשער, עדיף שיגיעו לכך בעצמם, בלי פילוסופיות ו'עידודים' מצידך. שתבין מייק, גם יהודי הכי רחוק, חילוני, רפורמי, אפילו מומר להכעיס, יודע בסתר ליבו שנוטרי המצוות החרדים לדבר ד', הם נושאי הדגל האמיתיים. התחושה הפנימית שקשה להם לשאת אותה – צועקת מתוכם 'הצטרפו לאמת ולנושאי דיגלה' אבל החושך החומרי וקרונות תאוותיו כובלים אותם בעבותות להוויה המתירנית".

שלושה חודשים שהוא תלמיד מן המניין בישיבת "כבשן התלמוד", גומע בשקיקה סוגיות למדניות מפולפלות, נכבש כמו שיכור ולא מיין לעוצמתן של הגיונות וסברות מגנזי המלך.

"אין לי ספק שרוג היה נהנה מן הסברות הללו", לוחש לעצמו. "עם מוחו המבריק, רוג היה מנווט כמו ספן מיומן במצולות התלמוד שולה פנינים צולל ועולה. הוא הרבה יותר חכם ממני".

מייק הירשה לעצמו לבכות ולהרטיב כרית. הוא בסך הכל נער בן 17.5, רחוק מהוריו, מאחיו האהוב, מתגעגע, כמו עלה נידף לצמרתו, כמו פרח קטוף לגבעולו. אוי, כמה קשה לו. פתאום הוא תוהה על הראשונות, חושש שהמעבר הפתאומי היה אולי חד ומהיר מדי. "אני לא מחזיק אותך בכוח" מסביר לו הרב שוסטר, "אצלנו בכבשן, הכל פתוח. אבל קח בחשבון שאם יצאת, חזרת לארץ האפשרויות האחרות וספק אם תחזור משם".

הכֵנות של הרב שוסטר לפתה את נשמתו של מייק. הוא ידע בסתר ליבו שהרב צודק, ונאבק עם עצמו וערגתו. בשעות שלמד הוא שכח הכל, התלמוד הפך לביתו הראשון וחדריו העלומים ביקשו שיפרוץ אותם ויגלה עוד אור עמוק של חכמת אלוקיו, אבל בלילה הוא בכה והתגעגע.

בחודש הרביעי לשהותו בישיבה הוא נשבר.

"אני חוזר". מלמל לעצמו והזמין מקום לטיסה 907 היוצאת באשמורת הבוקר בליל שני. הוא לא הודיע דבר לרב שוסטר, ואף לא התייעץ עמו. בחצות התעורר, ברך ברכות השחר ואחז בשני תיקיו. לילה ירושלמי צונן ליטף בטלליו עיר קדושה ומתפללת, עיר כמהה לגאולה. הוא צעד לעבר ביתו של רבו, להודיעו שעוד מעט הם נפרדים. הוא ידע שימצאהו ער, כמו תמיד. אכן כך, מבעד לחלון הבית הקטן, הוא הבחין ברבו רכון על הסטנדר ומנגן סוגייה, מסביבו הררי ספרים.

הרב שוסטר מעבר לגדלותו התורנית, היה יהודי שנתן מעצמו לאחרים. כמו מנורה קורנת וחמימה שפרפרי החופש נהנו להתבשם מיושרתה ומתיקותה.

מייק ניצב מול הדלת, תוהה אם לדפוק או לא לדפוק. לעזוב, או לא לעזוב. הוא חש שגופו ונשמתו הופכים קרעים קרעים, געגועים געגועים, לאבא, לאמא, לרוג', לישיבה, לגמרא, לרב שוסטר.

איפה הוא חי? כאן? שם? ריבונו של עולם אני טס? הוא הרים את ידו הימנית, נער כבן 18 – אחז במזוזת הבית ושאף אויר לריאותיו. עוד רגע אחד ומתגבשת בו החלטה בלתי הפיכה, חפוזה אבל לא נחפזת: "אני לא טס לארצות הברית. אני נשבע בדעה צלולה, בדעת בהירה. מי שירצה לראותני יצטרך לבוא לישראל", הוא הירפה את כף ידו וחש הקלה. הסתובב לאחוריו וצעד לאיטו לחדרו בדירה המושכרת. אף אחד לא יידע על הדרמה המטלטלת, אבל הוא יצא ממנה חזק יותר, החלטי יותר, בוגר.

מייק התיישב במטבח הדירה, פתח את הגמרא שלו, ניסה להתעמק בה, אך לשווא. הוא לא היה מרוכז. השבועה הזו טילטלה את נפשו כמו אוניית עץ קטנה בים סוער.

צורך עצום להביע את סערת נפשו החל לפעפע בו. אחרי רגע הוא מצא לעצמו מנוחה.

מחוגי השעון נעצרו על השעה שלוש לפנות בוקר.

מאז נעצר גם שעונו הפנימי. כאן הוא נותר, וסרב לחזור לארצות הברית אפילו לגיחה קצרה.

שנתיים אחר כך הוצע לו שידוך ראשון. הרב שוסטר סיפר לו על נערה אמריקנית שעברה תהליך דומה לשלו, שמה מדלן, אך היא עברתה את שמה לחנה דליה.

בגיל 20, תחת כיפת השמים זרועת הכוכבים, נישאו למול הכותל המערבי מיכאל וחנה דליה. הוריו של מיכאל מחו דמעה, מהתרגשות, אולי אף מתמהון למראה בנם המזוקן שדמה כבר לאברך משי לכל דבר.

"איפה רוג'?" שאל מיכאל. "ניסיתי להתקשר אליו עשרות פעמים, שיגיע. השארתי לו המון הודעות. איפה הוא אמא?".

"רוג' אמר ש..". אמו פרצה בבכי.

מאוחר יותר הסביר אבא למיכאל, במילים הכי עדינות שניתן להעלות על השפתיים ש"רוג'ר מרגיש שאין לו אח… אתה מבין מיכאל, אתה מבין?"

מיכאל הבין בכאב ובצער קורע לב שאחיו מתנכר אליו, אבל מן השמים גלגלו לפתחו אישה נאה וחסודה, לבנות עמה בית יהודי נאמן בירושלים הנצחית, המאחדת נשמות.

* * *

רוג'ר.

השנים הבאות חלפו במהירות של חלום. רוג'ר הלך לקולג', אחר כך לבית ספר לעיתונות. לא היה עליו להקדיש יותר מחמש דקות של מחשבה לגבי המקצוע שבחר. מאז ומתמיד ידע שהוא רוצה להיות עיתונאי. הוא רצה לראות ולחוות את העולם, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר דרך עדשת המצלמה או נקודת תצפית של כתב.

היה לו מוח חד והוא ידע להגיע ישר ללב העניין באופן שהותיר את עמיתיו הרבה מאחור, מתאמצים להדביק את הקצב. כשהגיע לגיל עשרים וחמש, כבר זכה רוג'ר שץ בפרס פוליצר היוקרתי והיה בדרכו המהירה להצלחה.

הוא כתב לעיתונים הגדולים ביותר, 'טיים', 'ניוזוויק', ה'ניו יורק טיימס', והפך לכוח שחובה להתחשב בו. כישוריו כעיתונאי הובילו אותו לכל רחבי העולם והוא תיאר באומנות זוועות מלחמה, רעב, התפרצויות געש ועניינים של דת באופן שלפעמים שינה את הלך מחשבותיהם של הקוראים. בכוח עטו מפיק המרגליות שינה מאזנים כספיים והשפיע על ערך מניות.

הוא התחתן עם ג'ניפר אטלס, בחורה עשירה מאוד שפגש בקולג'. הם נישאו בבית הוריה שבלונג איילנד ומאות אנשים השתתפו בחתונתם. באופן חריג התיר אחיו מייק את שבועתו והגיע לחתונת אחיו, וניסה 'לתפוס' אותו לשיחה מלב אל לב, אבל רוג'ר סירב לדבר אתו.

"אין לי זמן לפאנטיים", היו מילותיו.

"אבל הוא אחיך והוא אוהב אותך", שידלה אותו אמו.

"כשיתנהג כמו האח שהכרתי בעבר, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו", השיב בקצרה. הוא לא היה אדיש לאחיו. ההיפך הוא הנכון, הכאב נגס בו בכל פה, וגרם לו להשקיע את כל כולו בעבודתו. לרוג'ר וג'ניפר נולדו שלושה ילדים, אך ככל שניסה, לא הצליח להגיע ללבם.

היכן האמביציה והמרץ שלהם? למה הילדים של היום מסתפקים בבינוניות שכזו? כעבור שנים אחדות, הלך בנו הבכור והתארס עם בחורה לא יהודיה. הדבר הטריף את דעתו והרחיק אותו יותר ויותר מביתו. החלק הגרוע ביותר היה שלא יכול היה אפילו לנזוף בבן. ככלות הכל, הוא גידל אותם כמו גויים, ומה ציפה שיקרה? למרות הצער שגאה בו, המשיך רוג'ר שץ להיאבק על יוקרתו המקצועית ודחק את כל הכאב עמוק עמוק בלבו.

רק פעם אחת, כאשר שהה באיי הפיליפינים בסיקור צונמי שהחריב חצי תריסר איים, נשבר רוג'ר שץ, העיתונאי בעל השם העולמי, ובכה על מה שיכול היה להיות. היה זה בשעת לילה מאוחרת, הוא שתה משקה חריף ולפתע העצב והזעם גאו בו כמו גל צונמי ענק וצורב. הוא בכה כמו תינוק.

"הכל שייך לעבר", הוא אמר לעצמו. אך ככל שניסה להכחיש, אי אפשר היה להתעלם מהנתונים. הוא הולך ומתבגר, והגעגועים לאחיו החרדי מישראל רק גוברים.

* * *

משהו חדש התחיל בחייו בסתם צלצול סלולרי.

מעבר לקו הייתה עורכת ה'וול סטריט ג'ורנל'.

"מר שץ?".

"כן?".

"מדברת קייט ון בורן, עורכת ראשית".

"מה המצב?".

"מעולה, רוג'. הכל עשר".

"מה אני יכול לעשות בשבילכם?".

"אנחנו רוצים שתעשה לנו כתבה".

"תצטרפו למועדון".

"כן, אנחנו יודעים שאתה מלך הכתבים, אתה לא צריך לזרות מלח על הפצעים".

"איזו כתבה?"

"כתבת סוף שבוע ענקית על החרדים בישראל".

רוג'ר שץ נאלם דום.

"אתה אתי רוג'?".

"כן, אני רק חושב". (על אחי. אחי החרדי.)

"אנחנו רוצים שתתחיל את התחקיר שלך בטיסה לישראל בעוד מספר ימים".

"למה? אמור לקרות שם משהו מיוחד?".

"כן, המנהיגים של החרדים בישראל קראו להם להתאסף בירושלים. הם קוראים לזה 'עצרת המיליון'. אנחנו רוצים שתהיה בירושלים בזירת האירוע. אירועים כאלה אינם מתרחשים כל יום. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כמו שצריך. מסכים?"

"מסכים".

* * *

מייק.

הרב מיכאל שץ הוא אישיות מאד מוערכת בקרב קהילות הדרום. לפני כ – 25 שנה הוא הגיע לכאן, לעיירה המדברית הקטנה, אברך צעיר עם רעייתו ושני עוללים. מעבר להתמדתו כאברך מבריק, "עילוי ממש" כהגדרת רבותיו, הוא החל למסור שיעורים למבוגרים ובני נוער. בעגה האמריקנית, עם רי"ש מתגלגלת והמון הומור מחויך, הוא הפך למגנט רוחני למאות צעירים ומבוגרים מעיירות וכפרי הסביבה.

"השיעורים של הרב שץ" הפכו למותג לכל מי שרצה להתבשם מיהדות בשפה רעננה, טובת לב ושובת לב כאחת. מפעם לפעם כדי לחזקם הוא תיאר להם את נעוריו כילד אמריקני עם עתיד של אקדמאי מבריק בשדות החולין של ארץ האפשרויות, ואת הנס הגדול שהתרחש עמו מול הכותל המערבי, איחוד הנשמות עם הרב שוסטר.

"מה זכו הרפורמים שדווקא הם שלחו אותי לארץ הקודש?" תהה. כשהיה מעלה שפתותיו את שמו של הרב מאיר שוסטר זצ"ל נצצו עיניו מהתרגשות.

"רבי ומורי היה יהודי מורם מעם. גאון בתורה שחי בצניעות ובפשטות שראוי לקנא בהן. כמה שעות ביום, בעיקר בכותל המערבי בין תפילה מנחה לערבית, הוא חיפש תועי-דרך שכמוני כדי להצילם מן השמד הרוחני. כל יהודי אובד היה עבורו יהלום נוצץ שיש לקבעו על כתרו של מלך. בזכותו נשארתי כאן בארץ, וזכיתי להקים משפחה לתפארת. ברגעי המשבר הקשים, כמעט וביקשתי לברוח מכאן, אבל דמות דיוקנו שהשתקפה לעיניי מן החלון, לא נתנה לי. תורה, ורק תורה, הוא החדיר בי, ועם הגעגועים צריך להסתדר. אתם אחיי האהובים, ילידי ארץ הקודש הינכם,  מה לכם להסתובב בשדות זרים שאין מה ללמוד מהם, ועתה הבה ונלגום מצוף התורה".

לא, הוא מעולם לא הזכיר בסיפוריו את אחיו העיתונאי הפופולרי, שנמוג ונעלם לו מחייו ולא רוצה לשמוע ממנו. הצלקת הזו עדיין דיממה, והוא לא ידע כיצד לרפאה. הרב מיכאל שץ היה מומחה גדול בהשכנת שלום בית ובקרוב לבבות, אבל מסילות לליבו של אחיו, בשר מבשרו, דם מדמו.

לא מצא. הניסיונות לקרבו עלו תמיד בתוהו. משפט המחץ היה חוזר אליו בוריאציות שונות דרך הוריו או דרך מכרים משותפים: "הוא פנאט שחור. שיחיה את חייו בלעדי".

* * *

ממשלת הזדון הישראלית החלה מחוקקת חוקי רדיפה נגד לומדי התורה. להט החרב המגייסת החלה לאיים על רבבות צעירי הצאן בארץ הקודש, אשר רבים מהם זכו להיכנס תחת כנפי השכינה עקב פעילותו הנמרצת של הרב שץ. בין השאר היה שץ פעיל מרכזי של אירגון הקרוב "אחים לדרך", אשר חימם את לב הצעירים ודאג לרשמם לישיבות הקדושות.

ותהום הארץ.

גדולי הדור הכריזו על קיום עצרת תפילה גדולה בירושלים ושם יזעקו "השם הוא האלוקים", ויטלטלו ברגשתם את שערי הדמעות, עד שיגיעו לכסא הכבוד, לבקש רחמים מלפני המלך שיפורר את הגזירה החתומה בטיט.

"אל-תגעו-במשיחי", תהדהד הקריאה.

"אנחנו צריכים להיחלץ לעניין, כאיש אחד בלב אחד" הסביר הרב שץ לתלמידיו, "כדי לאחד לבבות למען אבינו שבשמים, שהרי אחדות היא המפתח לכל הברכות. אחדות היא אחווה ושלום ורעות, ובכוחה לחולל את הבלתי יאומן".

20 אוטובוסים גדושים מילאו תלמידי הרב שץ, ופניהם ירושליימה.

"שנים רבות שלא פקדתי את ישיבת 'כבשן התורה'", הרהר הרב מיכאל בינו לבין עצמו, "מאז יצאתי מהישיבה, לא דרכה רגלי על מפתנה. שם גדלתי, בין הכתלים הללו. אחרי העצרת הגדולה, אלך לשם, ללמוד, להצטנף סמוך לכותל המזרח, מול הפרוכת התכלכלה, ולשקוע בנוסטלגיה רוחנית מבורכת".

"השם-מלך-השם-מלך-השם-ימלוך-לעולם ועד", זעקו הרמקולים. נחילי יהודים יראי אלוקים מסתופפים ומצטופפים באקלימה הנשגב של העיר שחוברה לה יחדיו, ושופכים צקון לחש לאביהם שבשמים שיגן על כולם. על הטועים והבוהים, ועל צאן קדושים, שהלוא בספינה אחת אנחנו על ים סוער וחורש רעה, ולא ניתן יד לקודחים להטביענו. וגם אם ידם עתה על העליונה, מי יעמוד בפניך מלכנו, אדרבה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

הרב מיכאל שץ הביט סביבו, ובין פרק תהלים למשנהו, חיבק בעיניו את מאות תלמידיו הצעירים, אלה שבאו מרחוק, לא רק מן הדרום הרחוק, כדי להזדהות עם האמת, ועם מי שנתנה.

כמו רבים וטובים הוא בכה. לא רק על עצמו, גם על הכלל. בכה על הוריו, ובעיקר על אחיו שהרחיק נדוד, והחיים שבקצב טיסתם מתקרבים לישורת האחרונה של המרוץ.

* * *

רוג'ר.

כמה זמן לא היה בישראל. הכל נראה שונה. מודרני. בתל אביב נבנו גורדי שחקים. בדיוק כמו בניו יורק. אז מה, מי צריך ניו יורק נוספת?

שץ ואנשי צוותו הזמינו כמה דירות במלון מזרח ירושלמי. הוא נזכר שחלף על פני בית המלון הזה לפני  שנים רבות בגלגול אחר – יד ביד עם מייק… הזיכרון התבהר במוחו – הוא שיחזר כל פסיעה, כל תנועה, כאילו היה זה אתמול. הם צחקו ביחד, כפי שהיו צוחקים תמיד, עד שמייק עזב אותו והוא שכח איך צוחקים.

עצרת הענק נקבעה ליום ראשון.

הם יצאו מבית המלון השכם בבוקר ופנו למקום, בוחרים לעצמם נקודת תצפית מצוינת על אחד הגגות.

העצרת אמורה הייתה להתחיל בארבע.

בשלוש וחצי כבר החלו להתאסף מאות אלפי אנשים ברחובות הסמוכים. הקהל היה רגוע ושליו. רוג'ר ראה הפגנות המוניות בעבר. פעם במצרים כמעט נדרס למוות על ידי ההמון, אבל לא המון כזה. לכאן הם הגיעו לתכלית מסוימת. על כל פנים ניכרה מטרה של שלום. נדמה שהם צועקים ללא קול ומבקשים שלום.

עננים התאספו בשמים – עמוסים, מלאים וכבדים, כאילו עומדים להתפקע ולשטוף את הקרקע הצחיחה. אט אט אך בלי הפסקה הלך הקהל וגדל.

אלו היו החרדים. האנשים שגזלו ממנו את מייק. הוא חש בזעם עצום מתפרץ מתוכו כלפי אותו רב עלום שחטף את אחיו הצעיר מתחת לאפו. כל אלו נידמו לו כרבנים רבנים, ים של רבנים שחוטפים נערים.

הוא חיכה לקריאות מתלהמות, לצעקות, לצווחות, לקטטות. הוא חיכה לשאגות כעס של אספסוף סורר חסר שליטה וצמא לדם. אך אלה לא הגיעו. במקומן שמע קול. קול בוטח שמגלם שלמות. קול של תפילה.

הוא הכיר את פרק 'אשרי'. זכר במעומעם מהי תפילת מנחה.

החזן פתח בתפילת 'קדיש', ולמעלה מחצי מיליון איש ענו אמן. לבו ניתר. שפתיו נעו יחד אתם כמו מעצמן. החזן סיים לומר קדיש ובאותו רגע נשמע אמן רועם, ואז ירדה דממה מוחלטת על למעלה מחצי מליון אנשים. הם עמדו והתנועעו במקומם, שקועים בתפילתם, אינם נותנים את דעתם לכך, כי הם חלק מהמניין הגדול ביותר בעולם.

רוג'ר ידע שהוא לא ישכח לעולם את רגע הדממה הזה, דממה שנשמעה לו רועמת יותר מכל צליל ששמע אי פעם. השקט העוצמתי הזה, איים לבלוע אותו.

צוות הכתבים הסריט את האירוע. את התפילות. את קולות הרבנים המתחננים להבנה ולאחדות. את ההחלטות. ולבסוף את הריקוד.

האספה התקרבה לסיומה הצפוי.

קול בוטח הקריא את רשימת ההחלטות של גדולי ישראל. ברכה נאמרה ונענתה ב'אמן' רועם. שירה. ריקודים. היו אלה רגעים מהסוג ששווה לכל אחד לאחסן במאגר הזיכרון ולשמר לנצח. את העוצמה של מה שאפשר להשיג כשמיליון אנשים מתאגדים סביב מטרה אחת, בשורה לימים שיוכלו לבוא.

* * *

הרב מיכאל שץ עשה את דרכו בין הקהל ההולך ומצטמצם דרך קבוצות אנשים המנסות להתברך מפי גדולי ישראל. הוא חלף על פני שוטרים שחייכו בסלחנות אל הקהל שלא גרם להם שום טרחה. הרעיון שהנץ במוחו ביום הקודם משך אותו כבעבותות חזרה אל עברו, אל זמן שבו היו חייו פשוטים ומלאי סיפוק. הבניין הישן סמוך לרחוב שמואל הנביא קרא לו אליו, רומז לעברו בזרועות ישנות ודהויות מרוב ימים, ובכתלים שלא טעמו טעם צביעה מזה זמן רב.

הישיבה שלו.

המקום שבו נפרד מרוג'ר לפני שנים רבות כל כך.

השאלה ריחפה במוחו; האם הכל נשאר כפי שהיה למשך שנים רבות כל כך?

האם יש סיכוי כלשהו שהכול נותר כפי שהניח אותו?

ידיו כוסו בזיעה והוא מחה אותן במכנסיו. הוא העיף מבט על דמותו במראה של מכונית שחנתה בשולי הדרך. זקנו כבר כמעט האפיר, קמטים רבים בפניו, חוויות חיים רבות נשקפות מעיניו. כן, השיב לדמותו בהנהון, אלה עיניים של מישהו שחי באמת.

הוא פנה בעיקול הרחוב לרחוב שבו ממוקמת הישיבה ונשם נשימה עמוקה. הגיע הזמן לעמוד אל מול העבר.

* * *

רוג'ר שץ הוביל את צוותו בינות לקהל. בזמן שהלכו צילמו והסריטו ללא הרף. האנשים באמריקה יאהבו לשמוע ולראות את המחזה. הם יתמוגגו על כל הסיפור כמו על גביע גלידה מתוק. מבחינתם השליחות שלו זהה למשימת צילום ילידים ביערות אפריקה.

אבל ה'ילידים' האלה הם בני עמו.

דקירה קטנה של חרטה הזדחלה ללבו.

"אולי היית פזיז מדי לפני שנים רבות…?" שאל את עצמו.

הוא נזכר בספר שהושיט לו מייק כשנפרדו (לא) לשלום.

"קח אותו בבקשה", מייק התחנן אליו, אך הוא הניע ראשו לסירוב. מייק לא הירפה. הוא הושיט לאחיו את הספר, בתחינה שיואיל לקבל את מתנתו ואת אהבתו.

"השתמש בו, רוג', פתח אותו, קרא בו", הוא הפציר בו.

"מה זה בכלל?" הוא צעק בכעס.

"ספר תהילים".

"מה זה ספר תהילים?".

"מילים שילוו אותך בזמנים קשים. תראה, יש כאן תרגום לאנגלית".

באי רצון הוא נטל את הספר, תחבו לתחתית תרמילו והשליך אותו לארון כשהגיע לביתו. למען האמת, אפילו לא זכר אותו כל אותן שנים. רק כאשר ארז את חפציו לקראת הנסיעה לישראל ומטר של זיכרונות הלם בו, הלך לחפש אותו. בדחף של רגע, החליט לקחת אותו למסע.

כעת הושיט ידו לתיקו. היה לספר מגע כשל ספר חדש, למרות כל השנים שעברו עליו. הם הגיעו לרכבים שהמתינו להם ברחוב צדדי.

"לאן נוסעים, רוג?" שאל הנהג.

"למזרח ירושלים. למלון".

לפתע חש רוג'ר שץ עייף כפי שלא היה מעודו. הוא עצם את עיניו ונרדם.

'אמן' של מיליון יהודים מהדהד במוחו כמו מנגינה של שיר ששכח מזמן.

* * *

הטנדר שנשא את הכיתוב PRESS פנה מרחוב שמואל הנביא לכיוון מזרח ירושלים. השמש נטתה לשקוע. משב רוח נעים הסתנן מבעד לחלון ורוג'ר פקח את עיניו.

"כמעט מגיעים", אמר הנהג, תוך שהוא מנסה לעקוף מונית שעמדה באמצע הכביש. לרוע מזלם, נהג המונית, שלא הבחין בהם מבעד למראה האחורית, בחר גם הוא להתקדם באותו רגע ממש. ברגע הבא נשמעה חריקת בלמים מחרישת אוזניים. הטנדר והמונית היטלטלו והתנגשו לקול ניפוץ שמשות מצמרר. תוך רגעים ספורים יצאו שני הנהגים אל הכביש, מחליפים ביניהם קריאות נזעמות.

רוג'ר ואנשי הצוות עמדו תוהים ונבוכים על המדרכה, ליד בניין ישן שנדמה כי לא שינה את פניו כבר שישים וחמש שנים.

רוג'ר שפשף את עיניו, הפנה את ראשו לאחוריו, ומצא את עצמו עומד פנים מול פנים אל דמות מראה של עצמו.

* * *

מיכאל שץ נעץ עיניים נדהמות באדם שצץ מולו, העתק מדויק של האח שלא ראה מזה עשרים שנה.

הוא מצמץ בעיניו פעם ופעמיים. אחיו עדיין עמד מולו.

"רוג'ר?" הוא לחש.

הצלמים, שחשו שמשהו יוצא דופן מתרחש לנגד עיניהם, הפעילו את המצלמות והחלו להסריט. לסקופ הזה הם יקראו בשם 'צעדת המיליון, או איחוד שני האחים?'

מיכאל הושיט את ידו ורוג'ר תפס בה כטובע הנאחז בקש.

"מייק, זה באמת אתה?".

מיכאל הנהן, דמעות מטשטשות את שדה ראייתו. ברגע הבא נפלו זה על כתפיו של זה, אינם מסוגלים לעכל את גודל הנס.

"זה כמו סרט, מייק", התפעל רוג'ר. "במשך כל היום עמדתי על גג בניין והבטתי במיליון האנשים, וכל אותה עת חשבתי לעצמי, 'מעניין אם גם אחי נמצא ביניהם?'".

"גם אני חשבתי עליך היום", השיב מיכאל, "עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. לכן הייתי מוכרח לבוא לכאן עכשיו".

"מה יש כאן?" תהה רוג'ר.

מיכאל החווה לעבר בניין הישיבה שמאחוריהם. "כאן הכל התחיל. לפני שנים רבות כל כך. השארתי כאן משהו, והרגשתי שהיום הגיע זמן לבוא לראות אם הוא נשאר".

רוג'ר נעץ מבט באחיו.

"גם לי יש משהו בשבילך", אמר לבסוף. הוא הושיט יד לכיסו והוציא את ספר התהילים.

"זוכר את זה?".

מיכאל בהה בתהילים רגע ארוך.

"אני לא מאמין ששמרת עליו לאורך כל השנים!".

"אני יודע".

"כעסת עלי כל כך!".

רוג'ר הנהן. "יותר משכעסתי אי פעם בחיי!".

צוות הצלמים המשיכו להסריט. איזו דרמה אנושית מרתקת!

"קח" אמר רוג'ר והושיט את ספר התהילים לאחיו. מיכאל עירסל אותו בידיו כאילו היה תינוק ואחר הכניסו לכיס חליפתו.

"בוא אתי", אמר מיכאל, ורוג'ר הלך אחריו במעלה המדרגות לתוך בניין הישיבה. צוות הצלמים הלך בעקבותיהם והסריט כל פסיעה. הם חלפו במסדרונות, חלפו על פני לומדים בחולצות לבנות ומכנסים כהים, ויצאו לחצר מוצלת שבה ישבו ארבעה נערים מתחת עץ וצחקו ביחד.

מיכאל נעצר לרגע, בוחן את סביבתו.

"כאן", אמר לעצמו לבסוף, מצביע על הדלת המובילה לחדרי הפנימייה. הם נראו קבוצה ססגונית להפליא. הוא בחליפה והם בג'ינס. הוא בלבוש כהה והם בכל צבעי הקשת. הם נכנסו לפנימיה, חלפו על פני מספר דלתות ועלו במדרגות.

"הגענו", אמר מיכאל לאחיו, התנשם נשימה עמוקה ונקש בדלת.

הדלת נפתחה באחת. בחור ישיבה עמד בפתח.

"כן?" עיניו התרחבו בפליאה למראה הקבוצה שהתאספה בפתח חדרו. הוא הביט על שני האנשים שהיו נראים כתאומים לולי הזקן שהבדיל ביניהם ועל צוות הצלמים שעדיין עסקו בהסרטה.

"מה קורה כאן? זאת מהתלה או מה?".

רוג'ר מצא לפתע את קולו. "שום בדיחה", השיב בקול סמכותי של עיתונאי, "אנחנו צריכים בבקשה להיכנס".

הבחור זז הצדה, תוהה כיצד לפרש את הדברים.

הם נכנסו, והדרמה האמיתית רק התחילה.

* * *

מיכאל ניגש אל המיטה שבפינת החדר. הוא הרחיק את המיטה מהקיר ורכן לרצפה. אף אחד לא ההין לנשום. מה הוא עושה? האם יצא מדעתו?

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע..". מיכאל ספר את האריחים שעל הקיר. צוות הצלמים הסריטו כל ניע.

הוא העביר את אצבעותיו על קצות האריח החמישי ומשך אותו החוצה בעדינות. האריח השתחרר, ומאחוריו התגלה מרווח בקיר. מיכאל השחיל את ידו אל תוך המרווח והחל למשש… לחפש ולחפש אחר אוצר עלום. צוות הצלמים כמעט עצרו את נשימתם כשהסריטו את דמותו המחפשת נואשות.

"מצאתי", צעק פתאום, כשגילו אצבעותיו את העצם המבוקש בתוך הסדק.

כשנעמד על רגליו, היו בגדיו מכוסים באבק ופניו לבנות מפיסות טיח שנשרו מאחורי המיטה. בידו אחז מעטפה עטופה בשקית ניילון מתפוררת.

"מה זה, מייק?" שאל רוג'ר את אחיו.

"מכתב שכתבתי לעצמי". ואחרי שתיקה קצרה, "ולך".

"מתי כתבת אותו?" צליל מוזר השתרבב לקולו של רוג'ר.

"לילה לפני החתונה שלי. אני לא מאמין שהמכתב עדיין נמצא כאן".

מיכאל פתח את המעטפה באצבעות רועדות. המעטפה הישנה התפוררה למגע ידו, והוא פתח אותה והוציא ממנה פיסת נייר.

הצלמים לא החמיצו שום תנועה.

שני האחים הרכינו ראשים אל המכתב שנכתב לפני קרוב לשלושים שנה.

כאילו מתוך חלום קרא מיכאל את המילים באוזני אחיו, כמו מסר מתוך בקבוק שצף על פני המים, והגיע לאי נידח, עד שגילה אותו ניצול בודד.

ציטוט:

"מכתב לעצמי שאקרא בשלב מסוים בעתיד,

מחר אני מתחתן. חלומי מתגשם. חנה דליה היא כל מה שרציתי ויותר מכך. אני מאושר כל כך. הורי יגיעו מחר. גם דודים ובני דודים.

רק אדם אחד חסר. החשוב מכולם. חברי היקר ביותר, אחי, רוג. אני מתגעגע אליו כל כך… אני מתגעגע אליו בכל לבי. איני מאמין שחלף זמן רב כל כך מאז שנסעתי לחתונה שלו… הוא סירב לדבר אתי, ואפילו נמנע מלהסתכל לעברי.

רוג'ר לא יכול היה שלא להבחין בכתמי הדמעות שהכתימו את הדף.

"בקרבנו פועם לב אחד, אנחנו נפש אחת בשני גופים. האם שכח את החיים שהיו לנו יחד? את משחקי הכדור ששיחקנו בפארק, את השיט המשותף באגם, את סופי השבוע עם בני משפחתנו בהרים, את הסודות שלחשנו, את עומק הידידות בינינו. האם הוא חושב שמאז שחזרתי בתשובה נעשיתי אדם אחר? עכשיו אני מאמין בד' ואני גם אותו אח שכה אהב.

"איני מאמין שהאדם החשוב לי מכל לא יהיה לצדי מתחת החופה מחר. אבל לא משנה מה יהיה, ולא משנה מה יקרה בחיי, דבר אחד אני יודע. אנחנו עוד נשוב להיות אחים, בדרך שד' יכוון… אולי אעלה על מטוס, אסע אל ביתו של אחי, אתפוס בידו ואספר לו כמה אני אוהב אותו, כמה הוא יקר לי.

יהיה אשר יהיה, אהבתי אליו לא תדעך. כעת אכניס את המכתב לחריץ שמאחורי האריח ואשוב הנה בעתיד. אני מקווה שעד אז כבר נשלים בינינו. אך אם הדבר לא יקרה, אעלה ביום שלמחרת על מטוס, אמצא את אחי ואומר לו שאני אוהב אותו.

מייק שץ".

* * *

הם הביטו זה בזה, דמעות זולגות במורד לחייהם בלי בושה. שני אחים, ועוד מליון אחים שעושים דרכם הביתה.

"לא היית צריך לבוא בסופו של דבר", אמר רוג'ר לאחיו.

"התכוונתי לטוס אליך מחר", השיב מיכאל.

"באמת?!" נדהם רוג'ר.

"באמת".

מיכאל הושיט יד לכיסו והוציא כרטיס טיסה. "כבר הזמנתי טיסה והייתי מוכן לדרך. כנראה שלא אצטרך לנסוע".

"כנראה".

הם התחבקו. מיכאל הכניס את כרטיס הטיסה לספר התהילים והחזירו לאחיו.

"אבל אולי כן אבוא אתך, רק כדי לפגוש את משפחתך".

"אשמח מאוד", ענה רוג'ר בכנות.

"תעשה לי טובה", ביקש מיכאל מאחיו, חברו היקר ששב אליו, "כשתהיה לך הזדמנות, תקדיש רגע אחד ותקרא מספר התהילים שמסרתי לך, בסדר?".

"עשינו עסק", אישר רוג'ר.

הוא שלח את אנשי הצוות חזרה לבית המלון והצטרף אל מיכאל לביתו שבדרום להכיר את בני משפחתו. הצלמים היו רוצים להמשיך ולהסריט את האיחוד המשפחתי, אך הוא סירב בתוקף.

"יש דברים אישיים מדי אפילו לאדם כמוני" סנט בהם העתונאי שהתרכך.

הוא הביט באנשי ציוותו שעצרו מונית ויצאו לדרכם, ואחר כך הצטרף אל אחיו. שני אחים שהתאחדו נסעו הביתה… כפי שהיה מאז ומעולם. כפי שרוג'ר קיווה שיחזור ויהיה.

וירושלים? לירושלים המאחדת יש זמן וסבלנות ואהבה, לכל מי ששב.

השם יתברך לא חייב לך כלום!!!

מונולוג.

שלום לך ר' קובי לוי

הבטתי על שלושה קלסרים עבים גדושי מסמכים ומכתבים, ובהם הדיאגנוזה הרפואית המוחצת. "לעולם תהיי עקרה". כולם כאן, פרופסורים, מומחים מן הארץ והעולם, מי לא? חוות הדעת שלהם שוכנות אחר כבוד מתוייקות לפי תאריכים כרונולוגים, בקלסרים הללו המתעדים טיפולים ונסיונות שלא צלחו. עשר שנות נישואין, ואין יבבה של תינוק, על פי הטבע – הם אומרים – אין סיכוי.

השעה עשר בלילה, האברך שלי סעד פת ערבית והלך לישון. אני לבד במטבח, תוהה ושבורה.

הלילה הוא ליל נישואינו העשירי…

כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ירא אלוקים מרבים, עדין נפש ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צלילון של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש.

אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קישקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מאחורי הדלת.

אישה עקרה.

שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין… לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת, והוא לא יצער אותי לעולם!!! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה. נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף.

עיינתי בתפילות תשעה באב. השכינה שבגלות משולה לאשה עקרה, אבל עקרות מסוג אחר, ציטוט "נחם השם אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה לא ילדה…".

אלא שיש הבדל גדול ביני לבין השכינה הסובלת. לה יש ילדים שפשעו ואבדו לה, אבל הם עוד ישובו, תחושתה כאשה עקרה, אבל יש לה תקווה, שתתגשם. ואני? מה אני.

שכנה שנכנסה לא שאלה מדוע אני בוכה, היא הכירה את הסיפור. לפתע ניצנץ רעיון במוחי. חייגתי לנהג מונית חרדי המוכר לנו וביקשתי שיגיע. שכנתי שמחה להתלוות אלי, לנחמני מעט.

"בבקשה לאן נוסעים?" שאל הנהג, קח אותנו לרב הכי צדיק בירושלים, בקשתי, והמתן לנו כמה דקות.

"בשמחה", השיבני "נוסעים מכאן 7 דקות דרומה לשכונת שערי חסד, ותכנסו לביתו של גדול הדור הרב הגאון שלמה זלמן אויערבעך".

חורף. גשמי זעף ברקים ורעמים ליוו את המונית בדרכה, ובתוכה נהג טוב לב, ידידה מתפללת, ונשמה מיוסרת. הגענו.

דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, ומי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית.

"מה אוכל לעזור שאל?".

סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום הבית, ואז פרצתי בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו: אין סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל… וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי… כאמור.

כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד, ומופלאים מאידך, מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה אל-טבעית.

"אני מאד מצטער בשבילך", אמר בלחש בעיניים מזדהות, ואז הגביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים… הוא לא חייב לתת בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה…" ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!!!!".

אני אשה פשוטה, חשבתי לתומי שאשמע ממנו דברי נחמה, עידוד, שהקב"ה רחמן ועוד אזכה לישועה ואולי יתן לי ברכה מיוחדת בצרוף סגולה, משהו אופטימי, והנה אני שומעת "הקב"ה לא חייב לך ילדים!!!" הסתחררתי, עולם חשך בעדי לרגע, אבל הרב המיוחד הזה לא הטיף לי מוסר, הוא פשוט מילא אותי במסר מכונן.

לפתע חשתי חמימות פנימית, של גילוי שמיימי, כואב, שורף את הלב אבל אמיתי. הכי אמיתי שיש. השתררה דממה, הבנתי שאין לו מה להוסיף לי, וכנראה זו גזירה שעלי לקבל באהבה.

הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מילמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל". הוא אמר "אבל".

הפנייתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתע מילוט מן המצודה, והנה חייה כבר לא תלויים לה מנגד.

ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכל כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה…".

החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך".

אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר.

קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים שחדרה לכל כדורית בדמי.

יצאתי אל הגשם והחשיכה, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכל, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש לחיות ולעופות, לכל בריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אינני חייבת…".

 

פרק ב'

נכנסתי לדירתי הקטנה מאושרת מן הגילוי ואז גמלה החלטה בליבי. מחר אלך לבית היולדות ואעזור ליולדות. הן חלשות וזקוקות לסיעוד.

קניתי כמה מתנות והפתעות והלכתי לשמח אותן. הן באמת שמחו בנוכחותי  אבל אחרי מספר שבועות הבנתי שכאן לא בדיוק צריכים אותי. מחלקת יולדות היא מחלקה שמחה, יש תינוק אז יש ברית מילה, יש בת אז יש אור נוסף, יש בני משפחה, מתנות, ובסך הכל היולדות מאושרות… החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי… הכי… אונקולוגיה.

קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. ופלות, וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכל ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואשה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו.

השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של מבריאה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובוודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים ביסורים, ולכן ברכתם ראוייה שתתקיים.

ביקשתי שיברכוני והן ברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראוייה לה.

אחרי שנה נולד לנו – במזל טוב – בן.

אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.

אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת. חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה ועם בנותי, (כשהן בחופשה מן הלימודים) אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתקות חיים.

חצי טון ממתקים בחודש!!! למען בניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים, שדורש מעמנו להיטיב עם הזולת, גם מבלי לקבל שכר, גם מבלי לייחס את מה שקיבלנו ממנו, ביחס ישיר למה שנתנו מעצמנו לאחרים.

כמו שהבנת, כבר חלפו שנים רבות מאז. לפני ארבעה חודשים חיתנו את בני בכורי, שהוא תלמיד חכם גדול, ובחתונתו שימחוני – בין השאר – מאות רבות של רופאים אנשי  צוות, חולים שהבריאו ובני משפחות של חולים שנפטרו.

רציתי לספר לך שראיתי הרבה פרידות בחיי, אתה כבר מבין… חוויתי המון תודות מכאלה על ערש דווי, שקובית שוקולד בלשונם גרמה להם אושר עצום, שאינני יכולה לתארו.

ההסתכלות שלי על חיינו עלי אדמות מאד אופטימית, מאד שמחה, ולא אגואיסטית. אינני אשה עשירה, בעלי אברך שלא מקבל מילגה והממתקים שאני משיגה מכספי ומתורמים עולים לי במאמץ רב. אבל הכל שווה. כי במידה עצומה אני חשה שהאושר שלי מקורו בעובדה שאני עושה לזולת מה שאני לא חייבת, אבל עכשיו זה כה הדוק בשיגרת חיי, עד שזה הפך למחוייבות ממכרת ממש.

אני מאד מקווה שבמילים הללו, יהיה קורט של צידה לדרך לקוראיך החשובים.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

הגב' מרים גבאי מתגוררת עם בני משפחתה בדירה קטנטונת בשכונה חשובה בירושלים, ביתה פתוח, הפקר לכלל. בצפיפות ראוייה להערכה תמצאו שם המון שקיות וקרטונים של ממתקים, אותן היא אורזת בסלסלות אסתטיות ויוצאת לדרך מדי יום שני לבית המבריאים. 20 שנים פעלה ב"שערי צדק" ובשנה האחרונה מפעל החסד שלה הועבר להדסה עין כרם, "מכון שרת" נעה בין שמונה קומות של מבקשי ישועה ורפואה ומייצרת חיוכים, מתיקות ושמחת-חיים למי שכה זקוק לה.

מבין מאות הסיפורים שכתבתי עד כה בעשור האחרון, הסיפור הזה, הפשוט לכאורה כבש את ליבי, והרבה משפטים שנאמרו, עידנתי, קיצרתי, העלמתי מפני רגישותם של דברים.

כתבתי המחאה לרכישת ממתקים כדי להיות שותף בחסד הכל כך מיוחד שהפך למפעל חיים, לאשה שזכתה שהגאון הגדול הרב ש.ז. אויערבך זצוק"ל אמר לה: "הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים", ולאמיתו של דבר, היא זכתה לאלפי אלפי ילדים וילדות שזכו להטבה הנעלה שלה.

אגב, מי שירצה לסייע בעדה, ולהיוושע בעזרת השם, שיתקשר ל- 054-4146190.

ישועות רבות ומדהימות צפויות לכם, על ידי שותפות במפעל המופלא הזה.

התקבלתי לתפקיד 'המשוגע בסרט'

נולדתי בירושלים לפני כ- 40 שנה, אך לא גרתי שם הרבה זמן, בהיותי בגיל שנה וחצי הוריי התגרשו, אבי גידל אותי ואת אחי הקטן ממני, כשנה בערך. בגיל 10 הועברנו לפנימייה, בגיל 12 עברתי לקיבוץ, וחייתי חיי קיבוץ עד כשנתיים לאחר השחרור משירות קרבי בצה"ל. אחר כך טיול באפריקה ומשם לניו יורק, שם חזרתי בתשובה. לאחר כשנה התחתנתי, כמה חודשים אחר-כך עלינו לארץ לירושלים, עד עתה, ברוך ה'.

הסיפור שלי מחזיר אותי לתקופה אחרי השחרור מצה"ל, עבדתי אז בחקלאות בקיבוץ. חיפשתי בינתיים משהו יותר רווחי בכדי להרוויח כסף גדול לטיול בחו"ל, ומודעה בעיתון עניינה אותי "מחפשים שחקנים לסרט".

קבעו לי ראיון, בחנו אותי והציעו כמה תפקידים שנותרו פנויים. קראתי את התסריט וביקשתי להיות הנהג מונית שאמור לעשות כמה נסיעות לאיזו זקנה, מאחר שיש לי כבר רישיון לטרקטור מגיל 16, ובגיל 18 עשיתי רישיון למשאית, וכמה שנים נהגתי על ג'יפ, ואני נהג מעולה.

שוב, עשו לי כמה מבחנים ופגישות עם במאים לסוגיהם השונים, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית.

באתי לפגישה נוספת, שם הודיעו לי שלפי המבחנים והמומחים, אני מתאים לתפקיד ה"משוגע" שבסרט, ואילו לשאר התפקידים מצאו שחקנים מתאימים יותר. לדבריהם: "לתפקיד הנהג אתה בכלל לא מתאים, מאחר שנהג צריך להיות חברותי, חייכן, ואתה טיפוס קשוח לגמרי, לכן אתה מתאים להיות ה"משוגע". נו מילא.

סיפרו לי מה אמור לעשות ה"משוגע": "בסך הכל 5 פעמים מופיע המשוגע בסרט, כל פעם כ- 3 דקות בסך הכל, בזמן שהנהג מונית ממתין לזקנה שתרד מביתה ותיכנס למונית, יהיו כמה ילדים ונערים שיצחקו עליך, יאמרו כמה מילות גנאי וכדומה, גם ישליכו לכיוון שלך חפצים מהאשפה, וזהו זה".

בקשר לשכר, הוא השני בגודלו, הראשון בשכרו הוא כוכב הסרט, וה"משוגע" הוא השני בשכרו, למה? כי זה תפקיד קשה, לכן מתחשבים במי שמשחק את התפקיד הזה" כך הסביר לי המפיק.

הסכמתי. חתמנו על חוזה, בו מופיע סעיף שאי אפשר לאחד מן הצדדים לחזור בו מאז שההסרטות מתחילות, אם המעסיק חוזר בו – אזי ישלם שכר מלא לשכיר, ואם השכיר (אני) חוזר מההתחייבות – אזי אקבל קנס כספי של 20,000 $, מאחר שצפויים נזקים כבדים עד שימצאו מחליף ויוצרכו להסריט את כל הסצנות של המשוגע שוב.

למדתי בעל-פה את מעט המשפטים שהייתי צריך לומר, ואז הגיע זמן ההסרטות. הגעתי למקום, היו שם הבמאי, התסריטאי, השחקנים, מאפרים, וכאלה שתפקידם להלביש, סבלים שמכינים את התפאורה, בקיצור הכל מכל כל.

התחלנו עם החזרות.

אחר כמה ימים, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, לא יכולתי לסבול יותר את התפקיד הזה!!! נמאס לי, ממש נמאס לי שצוחקים עליי הילדים האלה, זורקים עליי זבל, יורקים, מנבלים את הפה במילות גנאי, ומן הצד עוברים ושבים כל מיני אנשים ולאף אחד לא איכפת, ויש כאלה שמעודדים.

די אני כבר לא יכול יותר!!! התפקעתי מכעס.

ר' לוי, בטח תגיד לי, תגיד באמת השתגעת?! זה בסך הכל סרט!!!

ואני אשיב לך: כן, בסך הכל סרט, אבל בוא נראה אותך! נלביש אותך עם בגדים של משוגע, איפור של משוגע, נכניס לך לפה משפטים של משוגע, אחרי שבחנו אותך קודם ונמצאת מתאים לתפקיד ביותר. גם אלה שמשחקים מולך, נמצאו מתאימים ביותר לתפקיד שלהם, ואחרי שהלבישו ואיפרו אותם בדיוק כמו שצריך, ושמים להם את המשפטים הכי נכונים, ויש את כל התפאורה מסביב בדיוק כמו שצריך. תגיד לי, זה סרט??? הרי כל העניין של סרט זה להכניס את הצופה ולשאוב אותו ולשכנעו כאילו זו מציאות – לא?! אתה חושב באמת שהשחקן מרגיש בסרט? אם הוא באמת שחקן טוב מאוד, הוא מרגיש חי במציאות!!! אם הסרט באמת טוב, אזי הצופה ממש מרגיש את עצמו מזדהה עם השחקנים, לפעמים בוכה ולפעמים צוחק, לפעמים כועס, נכון! למה? בסה"כ סרט, אלא  מה, סרט טוב נותן הרגשה של מציאות!

הלכתי לאחראים, והודעתי להם: "אני לא יכול יותר, מספיק עם זה, אני לא בנוי לתפקיד הזה, בכלל לא, די, גמרנו, אני פורש".

והם טענו בדיוק כמוך: "תגיד השתגעת? זה רק סרט. עוד כמה צילומים וגומרים עם העניין הזה, שבועיים שלושה, אל תיקח ללב, רק סרט".

ואני בשלי: "תקשיבו, אני גמור, אני באמת אהפוך להיות משוגע עוד מעט! אני מתפטר! לא עומד מול ההקנטות של הילדים, לא מסוגל שזורקים עלי פחיות בירה. לא מסוגל!!!".

"אבל יש חוזה, זוכר? חתמת על חוזה שאתה לא עוזב באמצע! אחרת צפוי לך קנס גדול". לא רציתי לשלם את הסכום הגדול הזה, לכן החלטתי להמשיך ונראה מה יהיו התוצאות.

ביום שלמחרת באמצע ההסרטה, פשוט יצאתי למרדף אחרי הילדים האלה, מנסה לתפוס אותם ולהכות בהם מכות נאמנות. קמה מהומה, עד שהצליחו לתפוס אותי בחוזקה, נתנו לי לשתות ולהירגע.

"אמרתי לכם, בסוף אני אשתגע באמת". זה עדיין לא שכנע אותם, את הצילומים לאותו היום הפסיקו, וחידשו אותם למחרת.

למחרת העצבים שלי היו הרבה יותר קצרים, כבר אחרי דקה פתחתי בריצה אחרי הילדים וכל השחקנים אחרי, אני מנסה לתפוס את הילדים, והשחקנים מנסים לתפוס אותי. לבסוף האחראים הבינו שאין מנוס, כי אני לא אתפטר מרצוני משום אימת הקנס, ומאידך אי אפשר לעבוד כך, לכן הסכמנו שאני יוצא חלק. עד כאן.

* * *

אם תרצה או לא, יש נמשל לעלילה שעברה עלי.

כידוע העולם הזה הוא פרי "מחשבה" של הבורא, הכל כאן מתקיים כל רגע ממחשבה נוספת שהבורא מייצר. כל רגע הוא בריאה חדשה פרי "דמיונו" של הבורא.

מובא בספרו של רבי אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד"א, כי לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה, מראים לה מה מתרחש עימה בעולם הזה, מי יהיו ההורים, מי האחים, מי הבן זוג, מי החברים, איך יראה הגוף שבה היא תיכנס, איזה סוג חיים יהיו לה, עוני עושר, בריאות ייסורים, הכל מראים לה.

שואלים אותה: "את מעוניינת בתפקיד הזה? זה התיקון שלך בגלגול הזה, אם תמלאי את התפקיד כראוי – צפוי לך שכר גדול, אם תפרי את החוזה – צפוי לך עונש".

הנשמה מחליטה לקבל עליה את התפקיד ולרדת לארץ, וכמותה כל הנשמות שבאות לעולם מקבלות עליהן את תפקידן בסרטו של בורא עולם פרי מחשבתו.

התפקיד נבחר לכל נשמה בקפידה נפלאה של הבורא. חשוב לציין שבעת שהנשמה נמצאת בעולם, במשחקה, ומסביבה כל "השחקנים" – הנשמות, וכולם מלובשים ומאופרים בשלמות, ולכולם יש את המשפטים הנכונים לאותה הסצינה, ויש תנאים ותפאורה ממש מתאימים. היא לא מרגישה שהיא בסרט בכלל. הכל נראה לה מציאות אמיתית ממש.

וכאשר מגיעים הרגעים הקשים בסרט, אין כוח לאדם לשחק, הוא רוצה להרים את הידיים ולומר "לא משחקים, שברו את הכלים". הכלים נשברים, כן "הכלים" נשברים, הסרט כל כך אמיתי, כל כך מרגש, בין לטוב ובין למוטב, פעמים שמחים ופעמים בוכים, פעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, והכל כל כך אמיתי.

ריבונו של עולם, אתה הרי הבמאי והתסריטאי הכי מוצלח שבעולם, זה פשוט ברור שניפול מהסרט למציאות. ואך על פי שמידי פעם מזכירים לנו 'היי זה רק סרט, לא לקחת ללב, בסוף הסרט הכל טוב, יש הפי אנד', אבל אנחנו לא רוצים לראות את הסוף. למה? כי הסצנות משפיעות חזק, ולא רוצים להפר את החוזה. אבל אי אפשר להפר ממש את החוזה. אלא שאנו סוטים מהתפקיד בין במחשבה בין בדיבור ובין במעשה, וחלילה רוצים לעשות את היפך רצון הבורא, ובל נשכח! הוא הבמאי הוא התסריטאי, הוא המאפר, הוא המלביש הוא הכל.

נכון, יש כאלה שמצליחים לעשות את התפקיד שלהם באופן יוצא מן הכלל, אלה הצדיקים והצדיקות ההולכים בינינו. יש כאלה שסוטים קצת מהתפקיד, ויש כאלה שסוטים יותר.

לצערי אני חוזר וסוטה מהתפקיד עם הבורא שוב ושוב, אני מבין בשכל הקטן שלי שזה רק סרט, שאני רק בתפקיד כזה או אחר, שמסביבי כולם שחקנים, שחקנים טובים מאוד, אבל ברגש אני מרגיש מציאות, בלב אני לא זוכר שיש במאי, שיש שחקנים, שהכל כאן תפאורה חולפת. לצערי!

אבל אולי מישהו יוכל לנצל את המשל והנמשל, להתחזק ממנו, ואולי בדרך אגב זה ישפיע גם עליי, שאני אתחזק בתפקיד, לא לקחת את התפקיד ללב.

בעל התניא כותב בפרק מ"א: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

אחרי שכבר הסכמנו לתפקיד שלנו קודם ירידת הנשמה לעולם, והיינו ועשינו כל מיני עבודות עבד, אזי צריך לעשות זאת בשמחה ובלי שום סטייה, על ידי קבלת מלכותו עלינו, בין אם יש כסף בין אם אין, בין אם יש בריאות ובין אם אין, בין אם יש תורה ומצוות בין אם אין, בין מליון סוגים של בין אם יש, ובין אם אין. הלוואי ואזכה.

נכון שהמשל והנמשל הם לא בדיוק אחד על אחד, כך זה בדרך כלל, אבל ר' לוי תפוס את הרעיון, ואם הוא ראוי לפרסום אשמח שתפרסמו.

כינו אותם "דה-ביג איגלס" הנשרים הגדולים.

פרק א'

…כינו אותם בתואר "דה-ביג איגלס". הנשרים הגדולים.

מדובר היה בחמישה טייסים שנולדו בארה"ב בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אשר הוכשרו – עקב כשרונותיהם ויכולותיהם – להטיס מטוסי-קרב בצבא האמריקני, ושימשו כחוד חנית בהתקפות על הרייך הנאצי.

מפקד הטייסת שלהם סטיבן מרקיורי היה מתפאר בחמשת הטייסים היהודים המבריקים שלו, שהפכו לגאוות חיל האוויר האמריקני, אשר אומנם היה בחיתוליו, אך גאוותו שחקים.

"חמשת האיגלס שלי, הם וירטואוזים מן המעלה הראשונה" הנהן מרקיורי בראשו בהביטו לעבר השמים בעת שהחמישיה – בלוליינות מפליאה – תירגלו ביצועי הפצצה מגובה נמוך וקרבות אוויר זה כנגד זה, אשר לעתיד ישמשו כמורשת קרב לדור הבא של הטייסים של הצבא הגדול בעולם.

הם נפגשו בקורס הטייס לראשונה.

כל אחד הגיע ממקום אחר מן היבשת הענקית. לאונרד ריבר מסן פרנציסקו, ג'ון ליצמן משיקאגו, מואיס לייוייס מבוסטון, אייזיק בלום מלוס אנג'לס, וג'ו איגלמן מניו-יורק. בחורים גבוהי קומה, בוגרי קולג', אשר עברו בהצטיינות את מבחני הכניסה המפרכים לקורס הטייס.

ג'ו יוסף איגלמן היה המנהיג הטבעי מבין החמישה, והרוח החיה של כל 30 משתתפי קורס הטייס. כריזמה, הומור, דייקנות וביצועים מופתיים היו מאפייניו, ומכאן שנבעה בטייסים לעתיד מוטיבציה תוססת לא לפגר אחריו. מדריכי הטיס עמדו נפעמים לנוכח ביצועיו של איגלמן, שעלו על כל הציפיות שלהם.

מפקד החייל גנרל ג'ורג' מורטינהאוס שבא לערוך ביקורת במהלך הקורס, הפטיר מתחת לשפמו "הצעירציק הזה הוא נשר, נשר גדול, כולם פה וגם אני, מחווירים לידו".

אחד מצוערי הקורס אימץ את הביטוי ששמע מהגנרל "הנשר הגדול", ומכאן זכתה הטייסת של חמשת היהודים לכינוי "הנשרים הגדולים", כי גם הללו – ככל שנקפו החודשים – הפכו למומחי טיסה שופעי מעוף וחידושים, שלא ביישו את המנהיג הטבעי שלהם, ג'ו איגלמן.

למותר לציין כי הם נהנו מן ההילה הזו, וכתפיהם התרוממו להן לנוכח העובדה שיהודים יודעים להטיס וללהטט בשמים, לא פחות מאמריקני טיפוסי. מאד מובן כי אחרי שקיבלו את כנפי הטיסה, הם שובצו באותה טייסת ועשו בה חיל.

עוד לא ראו מלחמה באופק…

 

פרק ב'

עיצומה של מלחמת העולם השניה.

ארה"ב עדיין מביטה בטרוף ההשתלטות של היטלר בעין תוהה משהו, בסוג של נאיביות לא ברורה. זה מתחיל בחבל הסודטים ואחר כך בתיאבון של אריה רעב, מדינה אחרי מדינה, מחוז אחרי מחוז, היטלר נוגס ובולע, ומתחיל להכות גם באי הבריטי. כולן נופלות שדודות תחת רגליו.

היפנים, בהפצצה אכזרית מכים בפרל-הרבור, הגאוה האמריקנית נסדקת, והם מחליטים לעשות סדר.

השוטר העולמי שהיה רדום עד כה, נעור לפתע.

"האיגלס" הוזעקו אף הם. פקודת הקרב היתה להפציץ מחנות ושיירות של הצבא הגרמני. דיברו על טבח יהודים, אבל היו אלה רק שמועות, שהמצפון העולמי נטה לבודדם, לדחקם, להעלים עין.

רצח עם? אף אחד לא האמין, או אולי לא רצה להאמין, ובסופו של דבר, הכל מפרי כבשונו של אלוקים.

ג'ון, אייזיק, מואיס, לאונרד וג'ו איגלמן היו קשורים זה לזה בעבותות של חיבה והערכה, וכשנקראו אל הדגל – על מנת לרוצץ את ראש הנחש הנאצי – בער בדמם הפטריוטיזם האמריקני רווי הכוכבים. אחרי שכוחות בנות-הברית פלשו לנורמנדיה והחלו לשעוט במרחבי היבשת האירופית, הם נחתו בבסיס חיל אוויר צרפתי והמתינו לפקודה.

שעת בוקר.

מפקד הגייס ג'ורג' אליוט נכנס למטה המרכזי כשלצידו הרב הצבאי של הפיקוד. הוא סימן באצבעו לחמשת הטייסים המצטיינים שלו להיכנס למשרדו.

"כבוד הרב, תרשה לי להכיר לך את חמשת הטייסים הכי מוצלחים של חיל האוויר שלנו. הם מוכשרים, הם מיומנים, הם מפתיעים, ובאותה נשימה אני מספר לך ולהם, שהם נשלחים עוד הלילה לשתי משימות הפצצה, מסובכות וקשות. למותר לציין כבוד הרב, שהם יהודים כשרים" עדכן אליוט את הרב אברהם גוטסמן.

הרב לחץ את ידי הטייסים בחמימות ובחיוך רחב. מפקד הגייס יצא ממשרדו לענייניו, מה שאיפשר לרב גוטסמן לפתוח את סגור ליבו. "אחי אהובי. השמועות שמגיעות מאירופה איומות ונוראות. מדברים שהנאצים עורכים טבח ביהודים. ישנן עדויות, עדיין לא מאומתות, על שינוע ענק, מחנות השמדה וחיל מיוחד להשמדת העם היהודי רח"ל. העם היהודי כולו מתפלל שהגרמנים – גזע עמלק – יבוער מן העולם. על כתפיכם מוטלת משימה חשובה, אך דעו כי החיים שלהם הם הדבר הכי יקר בעיני הקב"ה. לכן, המעיטו בסיכונים, צמצמו בוירטואוזיה, והכי חשוב תאמרו לפני כל המראה "תפילת הדרך" ובקשו מהריבונו של העולם לחזור הביתה לשלום". הרב גוטסמן פתח את מזוודתו הגדולה ושלף משם עשר שקיות קטיפה תכולות. חמש טליתות, חמשה זוגות תפילין, וחמישה סידורי תפילה קטנים.

"נשרים גדולים שלי" הוא טפח על כתפו של איגלמן, "עכשיו מתרגלים הנחת תפילין ואומרים 'קריאת שמע'. אל תשכחו, אתם יהודים. מצווה גדולה לחיות כמו יהודי, כי כדאי לזכות למות כיהודי. מובן?".

הקסם האישי של הרב הצעיר עשה את שלו. טייסי הקרב התעטפו בטלית, התעטרו בתפילין, וגימגמו "קריאת שמע".

"או.קיי, אני חייב להמשיך ולהגיע לכל חיילנו היהודים בגיזרה" עדכנם הרב אברהם גוטסמן. "הגעתי לכאן עם המון מוטיבציה, כדי להזכירכם מאין באתם ולאן אתם הולכים. אתם בני בנים של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר קיבלו תורה בהר סיני, ונשבעו לקיים את מצוותיה. אף יהודי לא פטור משמירת שבת, תפילה, תפילין, ה-כ-ל. אבל בינתיים תקפידו כל בוקר להניח תפילין. זה רק יעשה לכם טוב".

'הנשרים הגדולים'  נפרדו בידידות מן הרב החביב, אשר הזכיר להם לכמה דקות, מאין הם באו… למותר לציין, שמושגיהם ביהדות שאפו לאפס המוחלט.

איגלמן הכריזמטי סיכם את המפגש. "איש נחמד. אבל אני לא מתחבר לזה. אנחנו טייסים, יש לנו מוח מבריק, גוף אתלטי וידיים מיומנות ונעשה הכל כדי למות כמו יהודים, אבל יש לנו המון זמן…".

תשמישי הקדושה הוכנסו אחר כבוד לארון הבגדים המשותף שלהם, ומאז אבדו עקבותיהם.

איגלמן עלה למטוס לפנות ערב, אחרי פקודת הקרב, ושינן לעצמו את המילים של הרב גוטסמן 'מצווה לחיות כמו יהודי, כי כדאי למות כמו יהודי'. חרדת מוות אפפה את ליבו של הטייס המיומן, היבשת הלוהטת איימה לטרוף את אויבי הנאציזם, ועוצמת כוחות הנ.מ.(נגד מטוסים) של הרייך הטרידה את מנוחתו.

'הנשרים הגדולים' וחבריהם עשו שַמוֹת וגרמו נזקים אדירים לצבא הנאצי. הם פוצצו גשרים ומסילות רכבת. השביתו שיירות טנקים, פגעו בכוחות חיל רגלים מחופרים, הרעידו את אדמת אירופה, והתישו את חייליו של אדולף היטלר הבלתי נילאה. הניצחון של בנות-הברית קרוב מתמיד. החמישיה זכו לתשואות על ביצועים מפליאים. מפקד הגייס רמז להם שהם עתידים לזכות בצל"ש הרמטכ"ל.

אבל כשהכל ניגמר, הם חזרו שלושה בלבד.

יומיים לפני הפסקת האש איבד הטייס לאונרד ריבר שליטה על מטוסו, עקב צלילה נמוכה מדי, והתרסק על גבעה בפאתי ברלין.

שעתיים אחר כך ג'ון ליצמן הטייס הזריז לא הצליח לחמוק מאש נ.מ. של חוליה קטנה סמוך למינכן המופגזת. הוא הצליח ללחוץ על כיסא המפלט ולהימלט בשניות האחרונות מן המטוס הצולל אל ריסוקו, אך אש חיילי הרייך הרגה אותו באוויר. חיילים בריטים הצליחו להבריח את גופתו למטה הפיקוד האמריקני.

הם חזרו לארצות-הברית שלושה נשרים בחיים, ועוד שני נשרים בארונות. איגלמן הביט באות ההצטיינות שענדו על חזהו בציניות משהו. שניים מחבריו הטובים אינם. לפתע הבזיק הרהור במוחו… רגע רגע, האם הם מתו כיהודים? ואחר כך נמוג ההרהור ונעלם לו.

שנתיים אחר כך מואיס לייווייס הטייס הבוסטוני, בתפקידו כמדריך טיס קרבי לצוערים, עשה את שטות חייו. הוא ניסה להדגים לתלמידיו תרגיל של טיסה נמוכה סמוך ונראה לים, ולחץ מאוחר מדי על ההגאי שאמור להרים את המטוס בחזרה לגבהים. הסוף היה בלתי נמנע. המטוס צלל והתנפץ לו, הטייס עטור האותות נמשה מן הים ללא רוח חיים.

איגלמן ואייזיק בלום, הנשרים שנותרו, היו בין מלוויו, והספידוהו. "מואיס תרם תרומה מכרעת לחיל האוויר האמריקני, והכשיר מאות טייסים ברמה הכי איכותית שניתן להעלות על הדעת" ציין איגלמן לאוזני צמרת חיל האוויר.

כשכיסו את קברו בחול, שוב התנער כמו עוף חול, אותו הרהור מוכר שנולד לו אי שם באירופה המדממת במטה הפיקודי עם הרב הצבאי גוטסמן. "רגע רגע, האם הוא מת כמו יהודי?" איגלמן לא אהב את ההרהור הזה, הוא הציק לו. אפילו מאד.

איגלמן ובלום, הנשרים שנותרו שמרו על קשר מצויין, ואף יצאו יחדיו למשימות קרב והפצצה בויטנאם התובענית שתבעה אלפי הרוגים ממלחמת גרילה שאין לה סוף.

הטייסים הצעירים הביטו בהם בהערצה מהולה בכבוד. הם למדו היטב על ההסטוריה המחמיאה של הנשרים שנותרו. הוא ואייזיק נהגו לשבת בחדרם ולהעלות זכרונות, לוגמים מפחית בירה, מעשנים, וסופרים דקות לקראת הטיסה הקרבית הבאה.

צריך להאשים את אותו טכנאי המטוסים אשר כנראה מעייפות או מרשלנות – איך שתרצו – לא חיזק את הברגים של הכנף הימנית. אייזיק בלום המריא, והרגיש שהמטוס לא נעתר לו, הוא מושך ימינה, המטוס לוקח שמאלה וההיפך, בנוסף הרעידות המשונות הדאיגו אותו. "אני מבקש לנחות" ביקש ממכשיר הקשר "יש בעיה במטוס, יש פה גם הבהוב של מנורה אדומה".

"יש לך אישור נחיתה" השיבוהו.

בזווית עינו בשחקים, תחת חופת-הטייס הפונה לשמש, הבחין ג'ו איגלמן שמטוסו של אייזיק פשוט השתגע. הוא קופץ ומקרטע כמו גדי שובב שמאלה ימינה למעלה למטה, כמו שיכור. זה הסתיים רע. אייזיק צנח על צמרות העצים, כחצי קילומטר לפני משטח הנחיתה והתפרק לחתיכות.

ג'ו איגלמן ביקש לחזור עם גופת 'הנשר' לארה"ב.

הוא ישב במטוס התובלה ומרר בבכי על אובדנו של חברו האהוב. המטוס היה גדוש בארונות עץ, ובתוכם סיפורים אנושיים שהסתיימו להם, צעירים, אולי צעירים מדי.

כשהגיעו לאדמת ארה"ב, הוא נפרד מאייזיק בהצדעה, וג'יפ של חיל חימוש העמיס את הארון ונסע הרחק הרחק לעיר מגוריו של הטייס המת, שם המתינו לו בני המשפחה. איגלמן העדיף לחזור לויטנאם. המלחמה רחוקה מלהסתיים.

הוא צעד לאיטו לאורך שדרת האקליפטוסים בנמל התעופה ושיחזר לעצמו את מסכת חייו כטייס, עם חבריו המצטיינים 'גם אייזיק הלך…' והנה ההרהור ההוא, העקשן, שיודע לבצבץ בשעות הקשות ניתר מאיזושהי פינה חשוכה שבין הלב לריאות, ושאל "רגע רגע, האם אייזיק מת כיהודי?" והחיוך של הרב הצבאי גוטסמן ריצד בין ריסיו.

היה נדמה לו שענני אבק מתאבקים לנגד עיניו, בליבה של הפצצה אווירית של שיירות גרמניות. ובאוזניו הדהד צפצוף קולו של הרב הצבאי "…כדאי למות כמו יהודי".

 

פרק ג'

ארבע שנים אחרי ששקע האבק האדום של המלחמה הנוראה, מצא איגלמן את בת זיווגו מן השמים. אוד מוצל מאש של משפחה חסידית. רוז. היא סיפרה לו במילים קצרות על חייה שלפני. השואה, בתוכה, ולאחריה.

"ומכאן ואילך אינני מדברת על כך יותר. קח בחשבון שאין לי שאר-בשר בעולם, חוץ ממך, והנצחון שלנו על כוחות הרשע הוא להעמיד דור חדש של יהודים" סיכמה רוז.

חתונה. שנה חלפה ונולד בנם בכורם, חנן. שנה אחר-כך נולדה בתי תקווה. משפחת איגלמן הצעירה בנתה את חייה בשכונה יוקרתית סמוך לניו יורק. רוז עובדת סוציאלית ואיגלמן נכנס לתעופה האזרחית. בין לבין עשה מילואים בטייסת שלו, כולל שירות ממושך בויאטנם.

סמוך ונראה למלחמת ששת-הימים, חש איגלמן דחף בלתי נישלט לעלות לארץ ישראל. דיברו על מלחמה שעלולה להיות הרת-אסון. דיברו על שבעה צבאות שמתכננים לתקוף את המדינה הקטנה, וליבו של ג'ו החל לפרפר מגעגועים למולדת שלא היה בה מעולם.

שלושה חודשים לפני המלחמה הם נחתו בישראל, לא לפני שהטייס הותיק יצר קשר עם חיל האוויר הישראלי, על מנת להשתתף כטייס קרב או תובלה, במערך הצבאי.

"אתה קשיש מדי" ניסה להניאו אלוף משנה צבי אייכנר. איגלמן שלף מתיקו את אלבום 'הנשרים הגדולים' ובו תיעוד מרגש של הטייסת שלו, כולל קרבות בויטנאם. "אני נשר קשיש, אבל להרבה טייסים זאטוטים יש מה ללמוד ממני" טען.

לאחר כמה טיסות אימונים הוא שובץ כטייס מילואים בטייסת 64. "נקרא לך כשנצטרך" הודיעו לו, "אבל פעם בשבוע אתה חייב להגיע לאימון". הוא הגיע, דייקן, ממושמע, ביצועיסט כמו בימי נעוריו.

כשפרצה מלחמת ששת הימים איגלמן צלל פעם אחר פעם על נמלי התעופה, בקהיר, ברבת עמון, בדמשק. בכמה שעות של תקיפה, מסיבית שותקו חילות האוויר של מדינות האוייב.

בחדר הטייסים הקטן לאחר ההצלחות המסחררות, הוא ישב בחדרו, לבד, הצית סיגר והרהר. "משהו חסר לי, למרות שנתנו לי מתנה נפלאה להיות בורג חשוב בנצחון הגדול".

הוא דיפדף באלבום 'הנשרים הגדולים' וניגב לחלוחית שאף אחד לא ראה. בדף הלפני אחרון הוא הציץ בתמונה קטנה. הרב הצבאי אוחז בידיו שקיות קטיפה ומניחם לפני האיגלס.

חצי שנה אחרי המלחמה חנן התגייס לחיל-האוויר. לבחור שחי תחת הילת 'הנשרים הגדולים', לא היתה שום בחירה. הוא שאף להיות טייס מוצלח לא פחות מאביו. רוז האם ניסתה להניאו "אבא שלך הוא לא אדם רגיל. הוא קשוח, פדנט, אוהב סיכונים. בשביל מה אתה צריך את זה?". חנן, טיפוס עדין-נפש חייך חיוך ביישני ויצא לקורס.

רוז המודאגת חזרה להדליק נרות שבת, ולהתפלל על שלום בנה. הגבולות היו בוערים. פיגועים, עוצר. היה ברור שממשמשת מלחמה באופק. היא ביקשה מהריבונו של עולם, שהוא ייכשל בקורס הטיס ויעשה חייל פשוט. התפילה הזו לא התקבלה.

בטכס הסיום של הקורס ג'ו ירד מן היציע ונכנס למגרש, נעמד מול בנו והצדיע. רוז זלגה לאיטה. ג'ו צעד לאיטו בין האלופים והקצינים כמו טווס פורס זנבו. כשחזר ליציע הוא פכר אצבעותיו על פניו והירשה לעצמו לבכות. הוא ראה בחנן ממשיכם של האיגלס.

מלחמת יום הכיפורים תשל"ג.

חנן איגלמן סגן מפקד הטייסת לא נח. המטוסים יצאו דחופים, קרבות אוויר נרשמו בצפון בדרום ובמרכז. הצבא הישראלי נתפש לא מוכן, חרדה ופחד אחזו בראשי המדינה, הרמטכ"ל אף הוא איבד עשתונותיו. חיל האוויר נותר התקווה היחידה והפוטנציאל לתקומת האגו הישראלי הנפוח, שהיהירות הרעה של מלחמת ששת הימים סדקה וכתשה אותה עד עפר.

כשחנן סיכם את המלחמה בבית הוריו הוא כבר היה חנן אחר. "אבא, הייתי צריך למות לפחות חמש פעמים. ניצלתי בניסי-ניסים. פעמיים השתמשתי בכיסא המפלט. פעם אחת נחתתי נחיתת אונס, ועוד פעמיים עלול הייתי ליפול כמו אבן בקרבות אוויר עם מטוסי האוייב, שלא לדבר על אש נ.מ. שאיימה לבלעני".

כשחנן הניח כיפה קטנה על ראשו, רעייתו רננה לא הגיבה.

רוז אמו, ניסתה להתעלם מזכרונות מבית אבא שאיימו לצוף.

ג'ו גיחך: "מה? אי אפשר להיות יהודי בלי להיות דתי? חוץ מזה גם אני יצאתי בריא ושלם מכל מיני קרבות אוויר… ולא רצתי לבית כנסת. אתה מזכיר לי אי אז בימים, לפני שיצאנו להפציץ את הגרמנים, הגיע אלינו לביקור רב צבאי נחמד, והניח לנו תפילין…".

חנן שתק.

עוז בן הארבע, הביט בהערצה באביו ובסבו, והחליט "גם אני אהיה טייס".

עוז גדל בבית של אבא דתי, ואמא שותקת. כשסבתא רוז נפטרה – בהיותו בן 10 – אבא חנן אמר 'קדיש', סבא ג'ו שתק. כשחזרו מן הלוויה וישבו שבעה על הארץ, הוא האזין לשיחה בין אבא לסבא.

"אבא, אתה בטח מרגיש נורא, אבל תדע שאמא חיה, כי יהודי לא מת. הגוף הוא רק לבוש לנשמה, אשר חוזרת אל כור מחצבתה… אי שם בעליונים כשרואים מטוס יודעים שיש שם טייס. המטוס הוא הלבוש, הטייס הוא הנשמה".

ג'ו תלה שתי עיניים עצובות בבנו. "לא מתחבר לזה. לא מבין את זה… עכשיו הכל ריק… אמא שלך היתה אשה מאמינה מאד… ובשנה האחרונה לחייה הזכירה את המשפחה הרבנית שלה… אבל אני רחוק חנן, אני במטוס אחר לגמרי".

עוז דיפדף בינתיים באלבום של האיגלס, והמשיך לחלום על קורס טיס.

עם סבא טייס ואבא טייס, לעוז לא היו לבטים רבים. הוא אומנם היה הצוער היחיד עם כיפה קטנה על ראשו, אבל המבריק והמוצלח מכולם. במיפגן של סיום הקורס, כשעוז הוביל להק של מטוסי קרב, וביצע כמה תרגילים אופיינים, ג'ו התרגש ורעד משמחה "הוא וירטואוז ממדרגה ראשונה… ממש מזכיר לי את עצמי. הוספתי עוד נשר לקבוצה. האיגלס צריכים להיות מרוצים מדור ההמשך שלי".

בעיתונות פורסמה תמונת ענק צבעונית תחת הכותרת "שלושה דורות של טייסים. ג'ו, חנן ועוז איגלמן".

 

פרק ד'

השנים עושות את שלהן, כך אומרים.

ג'ו חש בליבו, ועבר סדרת בדיקות. הגוף החזק והנישא, נשמט מטה, החל לחרוק. הטיפול התרופתי עזר, אבל חייב משמעת של פעילות ספורטיבית ונטילת תרופות על פי שעות מדוקדקות. ג'ו היה דייקן.

לחץ בחזה, בראות. הצילומים לא בישרו טובות. הגידול כנראה ממאיר. ניתוח בן חמש שעות. כשאיגלמן פוקח עיניים הוא מבחין בחנן ובעוז קוראים תהילים. הם חיבקו אותו בעדינות, ואיחלו לו בריאות. יומיים אחר-כך כשעמד על רגליו, יצא אל המסדרון ופגש יהודי קשיש כבן גילו, עם זקן ארוך, עיניים חכמות ובורקות, כיפת קטיפה ענקית על ראשו. ג'ו התיישב בכורסא לידו.

"מה שם כבודו?" שאל הישיש.

"ג'ו איגלמן, נעים מאד".

"שתהיה לי בריא איגלמן, אתה יהודי נחמד, אני סקרן לדעת האם אתה מרוצה ממה שעשית בחיים?".

הנשר הזקן חיבב את השאלה ואפילו התענג עליה. זו היתה הזדמנות פז בשבילו לפרוס בפני הישיש – המחובר לשקיות הזנה ולמכשיר הנשמה – את מסכת חייו השזורה בסיפורי גבורה בשמים, אותות הצטיינות, האיגלס הבלתי נשכחים, וגם שרות צבאי קצר בחיל האוויר הישראלי.

הזקן הביט בו בהערכה ולחש "יפה מאד, יפה מאד. יש לך זכויות רבות על כך שהצלת יהודים. איך אמרת כינו אתכם? האיגלס, הנשרים הגדולים, יש לי הרבה מה לומר לך על נשרים…".

וכאן פצח הזקן בדרשה קולחת מדושנת במדרשי חז"ל, על סוד קיסמו וגבורתו של הנשר, ועל 'הווי קל כנשר'.

איגלמן זרח מאושר. הוא כתוב ורמוז בתורה, ובחז"ל. מה טוב ומה נעים.

ידידות חביבה נרקמה לה בטווח הקצר שבין חדר 27 לחדר 18, על שתי כורסאות עור עמוקות במסדרון הירקרק.

איגלמן חש ברע. הוא סימן לאחות, לחץ הדם שלו עלה גבהים, הוא הובהל למיטתו וקיבל זריקה.

"לך לנוח" ציוותה האחות, "אתם מפטפטים יותר מדי וזה מעייף. מאד מעייף".

ג'ו חייך, הוא טייס מנוסה, מנסיונו מתעייפים מטיסות, לא מפטפוטים. לך תסביר את זה לאחות.

הוא שקע בתרדמה אפופה הזיות. ועוד איך אפופה.

 

פרק ה'

הזקן ההוא עם הכיפה השחורה – שאומרים כי איבד את זכרונו – ושטייל עם שקית העירוי במחלקה הפנימית, שב אליו בהזיותיו כשהוא חוזר ואומר לו "הו ג'ו, הו ג'ו, היית פעם נשר גדול, שהפציץ חצי עולם. אני מכיר טיפוסים כמותך. האמריקנים מחאו לך כפיים ונתנו לך אותות כבוד. אירופה כרעה ברך לביצועיך המופלאים ולהפצצותיך המדוייקות. באמת כל הכבוד ג'ו, אבל היית נשר מזוייף, כי לטיסה הזו יש גבול, יש סוף. המטוסים מתיישנים הופכים רעועים ויוצאים מן המחזור, בלוריות השיער של הטייסים נושרות, הם מקריחים, מצחם מתקמט, גוום שחוח אט אט, והמציאות כופה עליהם להביט על המטוסים מלמטה למעלה. המטוסים בעידן שלך ממושכנים בארכיון והטייסים הקשישים חבריך, אלה שחיים וגם אלה שהתרסקו למוות, הם לא יותר מאשר כותרות בעיתונים צהובים. כי כך חולפת לה תהילת עולם".

איגלמן לא אהב את הדיבורים של הזקן, למרות שאף נימה של זילזול לא השתרבבה אליהם, ההיפך, הארת פניו של החולה הסופני שידרה השתתפות בצער. צער שהוא לא הבין את מקורו, עד ששמע את המשפטים הבאים "ג'ו יקירי, לנשרים יש תכונה מעניינת. כשהם מזדקנים נושרות להן נוצות אברתן, והם מתקרחים. ח…ח…ח…ח… ראית פעם נשר קרח? ללא ספק הוא עלוב ומגוחך. יש מי שמגחך למראהו, אבל הריבונו של עולם, מְחדֵש בנשר נעוריו ומפיח בו חיים חדשים, נוצות טריות צצות ונובטות על עורו, עיניו בורקות, מקורו מושחז יותר והנה הוא חזק אימתני ובריא הרבה יותר מבעבר, והוא עף ועף גבוה מעל גבוה. יהודי שחי כמו יהודי הוא הנשר האמיתי. הזיקנה – עם הראש המקריח והגב השפוף – רק מיטיבה איתו, ומצמיחה לו נוצות של חיים חדשים. זה לא ברור לך? הא? כאן על פני כדור הארץ התעופה הינה זמנית בלבד, שמסתיימת תמיד בריסוק איברים ובקבורה באדמה. אך הנשמה ג'ו, הנשמה היא הנשר האמיתי, היא האדם עצמו, אשר מחדש את נעוריו ופניו, וממריא אל-על אל ארצות החיים הנצחיים שבגינזי מרומים. ושם, מול כיסא כבודו, לא עוזרים לו אותות ההצטיינות וגיחות מוצלחות בכדור הארץ, וגם לא מחיאות כפיים של גנרלים. שם צריך לבוא עם אמת ואמונה, עם תורה ומצוות, שהם הם הנוצות האמיתיות הנצחיות, שמשמרות אותך חי לעד וקיים לנצח. הבנת ג'ו? הבנת? תפסיק להיות נשר גשמי ג'ו, אל תשען על עברך הצבאי המפואר, כי לדאבון הלב הוא איננו מהווה כרטיס כניסה למועדון הנשמות".

איגלמן לא שאל – משום מה – לשמו של הזקן החרדי, שהבוקר נעלם לו מן המחלקה. נחמה, האחות הראשית עידכנה אותו ביבושת: "אתמול בלילה קרסו מערכות גופו, הרופאים נאבקו שעתיים להחיותו… אתה מבין?".

דמעה קטנה בצבצה מעיניו של הנשר הגדול והאחרון, שנותר בחיים מן הטייסת האגדית. למרות הטפות המוסר הקטנות שלו, הוא חש סימפתיה עמוקה לאיש העדין הזה, שניסה ללמדו אמונה על ידי מישוואות ספרותיות-תורניות.

"הוא בטח הפך לנשר" חייך בליבו איגלמן "אבל אם חייו נכונים, אזי שיירות ארוכות של מטוסי תובלה דוהרים מאחוריו עם מטענים עצומים של לימוד תורה, תפילין וכל מיני מצוות שאני לא מכיר…".

איגלמן ניגב את הדמעה בשרוול הפיג'מה, והאיר פניו לחנן בנו יחידו שנכנס למחלקה. פניו של חנן לא היו כתמול שלשום. החיוך התמידי נעדר מהם, ודוק של יגון כמו קבע בהם יתד. הוא חשב שהוא מדמיין, כי הגיל לפעמים מעוות את המציאות…

"מה שלום עוז?" שאל הסב.

חנן התיישב ליד אביו, וחיבק בחום את כתפיו.

שמש צוננת של ימי תשרי ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל – ברקע – ברדיו דיברו על תאונה אווירית, ואיגלמן קשישא זקף את אוזניו, כי תאונות אוויריות זה הבייבי שלו. השדרן סיפר על מטוס שאיבד שליטה מעל הים… לא ברור אם זה מטוס אמריקני, או רוסי, או מלאזי… אבל מזכירת המחלקה לחצה על המפסק בדיוק שרצו לשדר פרטים נוספים, מדוע? כי הפרופסור נכנס לביקור…

"אבא" לחש חנן "מה שלומך?".

"קצת עצוב. הלילה נפטר הזקן הדתי ההוא, סיפרתי לך עליו, זה שאוהב לדבר על נשרים. איש חביב, נדמה לי שחלמתי עליו, זכרונו לברכה. אינני יודע אפילו את שמו".

חנן פתח את מגירת שידת אביו, והוציא משם זוג תפילין וטלית.

"בסדר חנן, עכשיו אני בעד תפילין, נו תניח לי… מה מברכים?" שאל הנשר.

"חברים, להתכונן לביקור רופאים" עידכנה האחות רבקה שחלפה כרוח סערה בין החדרים, והגיפה חלונות פתוחים.

שני טייסים אב ובן. הטייס הוותיק עטוף בטלית ועטור בתפילין מעיין בסידור וממלמל. הבן מגשש בחביונות נפשו, מחפש מילים.

כשפרופסור מלטינסקי נכנס לחדר מלווה באנשי צוותו, חנן ניגש אליו ולחש על אוזנו כמה מילים "או.קי. מיסטר איגלמן, אכנס אליך מאוחר יותר".

שתי ציפורי דרור דינדנו על אדן החלון.

הוילון הצהבהב הסכים להבריח רסיסי קרניים לתוך החדר, ומן הברז טיפטפו טיפות טורדניות.

שעון הקיר, המשיך לעמוד. אף אחד לא חשב להחליף לו בטריה.

"אבא, בשורה קשה. אבל אתה גיבור אבא, ואני חייב שתדע. הלילה, עוז, בתרגיל מורכב איבד שליטה על המטוס מסיבות לא ברורות והתרסק בים… התפארת בעוז, אני יודע, ראית בו ממשיך המסורת, אבל בורא עולם חשב אחרת, בעוד חמש שעות ההלוויה".

"הוא היה טייס גיבור הנכד שלי" מילמל איגלמן נסער והמום "הוא הטיס את מיטב המטוסים של צה"ל ויכול היה להיות גם מפקד חיל האוויר. שמעתי הרבה שבחים עליו…" הסבא חש מועקה בחזהו ונשימתו כבדה עליו.

"חנן, איבדתי חברים רבים בשמים, האיגלס ידידי האהובים, כולם מצאו את מותם במטוסים… כל אחד במקום אחר… אתה יודע. אבל המוות של עוז הוא הכי קשה בשבילי. איך מתנחמים?". הנשר הגדול יבב על מיטתו. קרח, מזדקן, בלי כוחות.

חנן הגיש כוס מים קרים לאביו. "שתה אבא. אנחנו חייבים להיות חזקים ומאמינים. אתה יודע אבא, אני יהודי חרדי, קיבלת קשה את החזרה בתשובה שלי, אבל אילמלא האמונה שיש עולם הבא, משכן הנשמות, גם אמא שם. עכשיו הייתי שבר כלי. קשה לי, אבל מתוכי בוקעת אמונה עוצמתית שעוז לא נעלם. הוא נפטר מן העולם הזה, ונולד שוב לעולם ההוא, עולם הנשמות… אני אבכה, אתאבל, אקונן. אבל אתנחם, כי מה שנראה סופי, איננו סופי… אבא אם תרצה אוריד מעליך את הטלית והתפילין…".

ג'ו איגלמן הרגיש שליבו כבר אינו עומד בעומס.

מטען חייו עומד למחוץ אותו אל הקץ. 25 שנה שהוא אלמן, חיל האוויר הישראלי הודיע לו על עזיבת החיל לא באופן מכובד, אחר כך באו המחלות, הבדידות, וחנן שחזר לו בתשובה והוא לא הבין מדוע, ועכשיו עוז הנכד, עוצר את שרשרת הדורות. חנן בן יחיד, עוז בן יחיד ואין עוד נשרים במשפחה שימריאו. הנכדה רוז, לעולם לא תהיה טייסת…

"לא חנן, תשאיר אותי עם הטלית והתפילין, הזקן שנפטר אמש אמר לי שהם הכנפיים האמיתיות, שאיתן ממריאים למעלה, אל מקום שיש בו אור של אהבה, של אמת. תבוא בעוד כמה שעות ותקח אותי להלוויה של עוז. אולי בשעות שעוד נותרו לי אשכיל להבין את מה שאתה מנסה ללמד אותי כבר עשר שנים. שהמוות הוא רק גשר לחיים חדשים. גם הזקן הדתי מן המחלקה חושב ומאמין כך, אבל לי קשה. קשה מאד… לא גדלתי ככה, למרות שכך הכי נוח לחיות…".

"בסדר אבא, תתחזק, אגיע בצהריים…".

חנן יצא אל המסדרון.

ג'ו איגלמן אחז בכף ידו הימנית בכיפת הקטיפה וחיזק את אחיזתה על ראשו. הוא מישש את התפילין של יד, ואחר כך של ראש, וניער את הציציות. "אני הנשר האחרון" מלמל ג'ו.

בשעה 12:00 חזר חנן ונכנס למחלקה. פרופסור מלטינסקי סימן לו באצבעו "גש למשרדי".

"צר לי חנן, עמדנו להתקשר אליך, אביך נפטר לפני כחצי שעה, מצאנו אותו על כורסתו מאוחר מדי…".

חנן פתח את דלת החדר, והסיר את הסדין מעל גופת אביו. הנשר הגדול היה עטוף בטלית עטור בתפילין, פניו מאירות ומחוייכות, וכנפות הטלית על ציציותיה שיוו לו מעין מראה של עוף אימתני וחזק שיכול להגיע רחוק. נשר. תמיד נשר.

על השידה הוא הבחין בדף משבצות צהבהב. אבא בשארית כוחותיו כתב לו מספר מילים. "חנן, אני אוהב אותך, ואמרתי קריאת שמע… אמנם לא חייתי כמו יהודי, אבל זכיתי למות עם טלית ותפילין. זו הפעם השניה בחיי שזכיתי לכך. הפעם הראשונה היתה באירופה עם חברי הנשרים. הרב הצבאי של הגייס אברהם גוטסמן דאג לכך. הוא אמר לנו בין השאר שכדאי למות כמו יהודי… מה אתה אומר חנן? הצלחתי. אבא שאוהב. נשר גדול לשעבר. גם אני יהודי מאמין!!!".

בשמים נשמע רחש מתרחק של מטוסי סילון.

כמה סימבולי, חשב חנן, אבא טס טיסה אמיתית ומדוייקת, טיסתו האחרונה של הנשר האחרון.

הוא בהחלט זכה למות כמו יהודי.

 

פרק אחרון

חנן לחץ על כפתור המעלית, והמתין לבואה. גבר חרדי ניצב לימינו ושאל "אני מבין שאתה אדון איגלמן, שמעתי בצער על פטירת אביך היקר. זכיתי להכיר אותו בשבועיים האחרונים. איש נפלא, עדין נפש".

חנן הביט בשעונו, לחוץ וכאוב. בנו ניספה אמש, אבא נפטר לפני חצי שעה, המילים של החרדי ביקשו ממנו להתרכז. אוי, כמה קשה לו להתרכז.

"תודה, תודה" מלמל.

"הם היו ידידים טובים אבי ואביך. גם אבי נפטר לפנות בוקר… הוא סיפר לי שיש לו חבר טייס… כאן במחלקה. אבא איבד את הזיכרון שלו, אבל לטענתו איגלמן מוכר לו מהיכן שהוא…".

"מה שמו של אביך?" שאל חנן.

"גוטסמן, אברהם גוטסמן, אבא היה רב צבאי במלחמת העולם השניה" השיב היהודי.

חנן שלף את הדף הצהבהב מכיסו, והביט. גוטסמן. הם כבר נפגשו פעם… בפעם הראשונה שאבא הניח תפילין.

דלת המעלית נפתחה.

"שכחתי לעשן סיגריה בשבת"

אני דוד, בן 19, ממקסיקו. לפני שלוש שנים עליתי לארץ, באתי לתקופה של כמה חודשים בקיבוץ. המשפחה שלי לא דתיים, אבל תמיד שמרנו על כמה מצוות כדי לזכור שאנחנו יהודים. גרנו בין הגויים ובכך הבדלנו את עצמו מהם.

כשהגעתי לקיבוץ, שכחתי בכלל שאני יהודי, והפסקתי לקיים אפילו את מעט המצוות שקיימנו בבית. אמרתי לעצמי, הרי כולם כאן יהודים, ואף אחד לא שומר שום מצווה, אז למה אני כן צריך?

אחרי תקופה כבר התכוננתי לחזור הביתה למקסיקו. רציתי להזמין כרטיס טיסה, אבל בת דודה שלי שגרה בארץ, ושחזרה בתשובה, שכנעה אותי להצטרף לתקופה קצרה לישיבה של בעלי תשובה בירושלים.

בהתחלה דחיתי את הרעיון. אמרתי שזה לא בשבילי. מה לי וללימוד תורה? אבל היא לא ויתרה, וסיפרה לי שיש שם הרבה פעילות וטיולים, ושאני לא חייב בכלל להשתתף בפעילות הלימודית.

אמרתי למה לא? ננסה. נכנסתי לישיבה ובחודש הראשון לא עשיתי שם כלום. לא השתתפתי בלימוד כי לא הבנתי הרבה ולא היה לי כח להתאמץ, לא שמרתי מצוות ולא שום דבר. אבל אחרי חודש הביאו איזה רב מאוד מעניין וכל הבחורים התלהבו, אמרו לי שאני חייב לרדת לשמוע את ההרצאה שלו. ממש לקחו אותי בכח.

הרב ריתק אותי. ממש נהניתי בהרצאה, והחלטתי שאני יורד יותר להרצאות, גם של רבנים אחרים. אחר כך ראיתי שהבחורים יורדים ללמוד גם בבוקר, אמרתי אולי זה באמת מעניין. החלטתי לנסות וכך לאט לאט נשאבתי פנימה.

אבל האמת שלא תכננתי לשמור שבת. גם זה קרה מעצמו. שבת אחת יצאתי יחד עם כולם לרובע, בעיר העתיקה, ושם מגיעים בחורים מכל הישיבות והמדרשיות באזור, ושרים שירי שבת, שירים של דביקות. זה היה מיוחד במינו. הרגשתי נהדר, ופשוט שכחתי לעשן. גם בבוקר התפילות והפעילות בישיבה פשוט סחפו אותי וכשכבר כן רציתי לעשן חשבתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אדחה את הסיגריה עוד קצת. כך עד שיצאה השבת וכשהחברים כבר רצו לקום ולעשות הבדלה, התחננתי אליהם שישבו איתי עוד קצת, כי אני לא רוצה לצאת מהשבת.

כך היה גם בנושא של כשרות ובכל הנושאים האחרים. אני נשאבתי פנימה בלי לתכנן את זה מראש.

נתקלת בקשיים בכל התהליך הזה?

כמובן,  זה לא היה קל.  הייתי צריך לוותר על דברים שאהבתי, על המוזיקה, על סגנון החיים, על המסיבות  שאהבתי להשתתף בהן, פתאום אומרים לי איך להתנהג. זה לא קל. זה אפילו קצת חונק.

אבל , כשאתה מתבונן ואתה מתחיל לקבל את הדברים, אתה מסתכל על הכל בצורה  אחרת לגמרי, ואז אתה שם לב שזה לא מה שחשבת. זה לא כזה גרוע. יש עוד עולם אחר, חוץ ממה שאנחנו מכירים. אתה מתחיל להתעניין יותר בתורה, ואתה מרגיש שאם קורה משהו וזה לא אותו הרגשה של פעם. זה טעם אחר, הסתכלות אחרת על הדברים.

הגעתי לשלב שבו הייתי צריך להחליט מה אני רוצה יותר, את ההנאות שהיו לי לפני כן, או את הטעם המיוחד שאני מרגיש עכשיו. עשיתי חשבון, כל מה שהיה לי, איפה הוא עכשיו? נעלם! לא נשאר מזה כלום!  אבל  כשאני לפעמים יוצא מהבית מדרש או מאיזשהו שיעור  טוב, אני יוצא עם סיפוק. זה נשאר לאורך זמן, אני נזכר בזה ולא הייתי מחליף את זה לעולם.

"אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא מרים אותי"

קוראים לי נתי דן ואני בן 22 וחצי. לפני 3 שנים בערך, התחלתי תהליך של חזרה בתשובה. הייתי כדורגלן בהפועל אשקלון, מגיל 15 בערך. אחרי שנתיים בקבוצת הנוער עליתי לבוגרים, הרגשתי מאושר. הייתי בהתלהבות גדולה, אבל הקב"ה אמר 'אל תתלהב יותר מידי, כי זה לא הדרך שלך'. כבר במשחק הראשון עם הבוגרים ספגתי פציעה שגרמה לי לכאבים עזים ברגל. לא נשבר לי עצם או משהו, אבל נפגע לי העצב. במשך שנה וחצי הייתי מושבת ממשחקים, ובשנה וחצי הזאת התחלתי ברוך ד' לשמור תורה, להתחזק, להתחזק,  שבתות, הכל,  לאט לאט.

אחרי שנה וחצי, כשהחלמתי מהפציעה התקשר אלי המאמן ואמר לי: "שמע,  מתחילים את העונה בקרוב, אני רוצה שתהיה הקפטן. אני רוצה אותך פה". אמרתי כן. כדור רגל זה היה בשבילי הכל. חזרתי לשמה. זה כבר לא היה אותו הדבר בנושא של שמירת מצוות. שבתות הייתי מתחיל לשמור.  מתחיל…  אם היה לי משחק באשקלון אז הייתי עושה שבת באשקלון. ואם היה לי משחק במקומות אחרים הייתי מתארח אצל קרובי משפחה באותה עיר אם יכולתי. אבל כשהיה משחק במקומות שהייתי חייב לנסוע אליהם אז הייתי מתחיל לשמור שבת, מתפלל בליל שבת, הולך לשיעור תורה ובשעות הבוקר היה מחכה לי אחבר שלקח אותי באוטו שלו ואני לא מחלל שבת כי אני בלי טלפון- הייתי קובע אתו שעה לפני שבת.

עד שעוד הפעם הקב"ה נתן לי קצת להבין ששבת שווה יותר מהכל. קיבלתי פציעה קטנה, ואחרי ששוב החלמתי לא המשכתי עם הקבוצה. אחרי תקופה חזרתי לשחק כדורגל, אבל בקבוצה ששומרת שבת.

אחר כך כבר התחלתי אני ואחד החברים שלי פה הכי טובים בישיבה, התחלנו להתחזק ביחד, עד שברוך ד' נכנסנו לישיבה. הרב שלנו הוא הרב דני הרב מרגולס מקרית גת , מי שמכיר, הוא היה הרבה נותן היה לוקח אותנו בלילות,  מקווה, תפילות , הרבה תפילות להקב"ה, וזכינו להיכנס לישיבה.

איפה הנקודה בלב שפתאום התחלת בכלל להימשך ליהדות – מאיפה זה התחיל?

"אני מבית דתי – ההורים שלי דתיים . תמיד הייתי בבית דתי. אבל הנקודה האמתית היא זה בלב. כל יהודי יש לו  את הנקודה הזאת. פתאום בוער לך. אתה יודע שאתה עושה טעות. ואיתי זה היה התקופה שחזרתי אחר כך לכדור רגל  והייתי מחלל שבתות. לפני זה הייתי משחק  כל פעם. שמירת שבת לא עניינה אותי.  אבל אחר כך כשחזרתי, אחרי שהיו תקופות שהייתי שומר שבת, אחרי הפציעה והכל, כל שבת שהייתי נוסע הייתי מרגשי את הצביטה בלב. הייתי מרגיש רע עם עצמי. הייתי עושה שמע ישראל לפני משחק, הייתי מדבר עם בורא עולם  כל הזמן – הוא נתן לי כוח. הייתי אומר לו לא יודע, לא יודע, תעשה איתי מה שאתה רוצה אבל תעזור לי….

כשנכנסת יותר חזק לתשובה, היו לך קשיים?

היו קצת. כשבאתי לישיבה התקשרו אלי מהקבוצה והציעו לי להצטרף אליהם בליגה א. רצו לתת לי משכורת, הכל. זה היה ממש כשהייתי חדש פה בישיבה. אמרתי וואלה וואלה איפה אני. בורא עולם  זה בכלל לא משנה מה יקרה – אני אמות, תהרוג אותי, לא אכפת לי מכלום. תעשה אתי מה שאתה רוצה.

ויתרת על הקריירה בספורט…

לא וויתרתי. הרווחתי! נשארתי פה במקום הטוב. זה לא שהפסדתי משהו.

יש כאלה שמתחילים להיכנס לתשובה וההתמודדות קשה להם. הם רוצים משהו שיגרום להם פחות לפחד.

אני אני לא יודע איך להסביר. אני נכנסתי לפה במצב שגם עוד הייתי בצבא. ראיתי הרבה ניסים. אני ראיתי את הקודש ברוך הוא כל הזמן, בזכות התפילה. הרבה תפילות, הרבה תפילות. אבל היה לי איזה רגע כשהייתי פה תקופה בישיבה, ואחר כך חזרתי לבית וזה היה כאילו רגע שקשה להסביר אותו – פשוט הגעתי לבית ולא יכולתי לחזור יותר לישיבה, לא יכולתי. אני זוכר הרב מרגולס לקח אותי  בלילה – אמרתי לו  תשמע אני לא חוזר – הוא לקח אותי ב-5 בבוקר הלכנו למקווה הוא אמר תתחזק  תתחזק-  אמרתי בורא עולם תשמע, אני אוהב אותך אבל את  האמת אני יודע שבישיבה אני לא יכול להישאר, ואני עכשיו  הולך לישיבה פעם אחרונה. ואני יודע שללמוד אני לא יכול. אני הולך ושם את עצמי עליך. אז תעשה איתי מה שאתה רוצה.

אני מרגיש שמרימים אותי. זה לא אני,  זה בוודאי לא אני. פתאום אני לומד עד שעות מאוחרות, קם לתפילות כמו איזה  פנתר. זה לא אני.  אני בטבע שלי לא הייתי יכולת לעשות את זה בחיים. זה רק הקדוש ברוך הוא הרים אותי.

איך השבתות קודש בישיבה… ?

אני לא יכולתי בעבר להיות בשבתות ל בלי הבית. יש לי משפחה כיפית. הורים, אחים, זה חוויה לעשות אתם שבת. אבל עכשיו כל שבת אני פה בישיבה, אני לא יכול ללכת לבית. רק פעם בחודשיים. זה מרוב החיזוק שאני מקבל פה בשבת בישיבה, זה כוח לכל השבוע.

"הרב דידי הררי"

אוהד אטינגר

 

אפשר להגיד על דידי הררי הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד אי אפשר לומר עליו. הוא לא רב. במחשבה שניה, גם זה כבר לא בטוח…

דידי הררי, שדרן הרדיו המפורסם שמחזיק מעמד כבר 25 שנה כאחד השדרים היותר אהובים על הציבור, גילה באחרונה את עולמו המופלא של לימוד התורה, והתאהב.

בראיון לערוץ הידברות הוא מדבר בגילוי לב על השינוי שהוא חווה, ועל האהבה הגדולה שלו ללימוד התורה. בידיו הוא מחזיק חוברת 'ותן חלקנו', שמרכזת לימוד יומי קליל המותאם גם למי שלא גדלו בבית המדרש: "גמרת את עיתון הספורט בבוקר, לפני שתעבור על הידיעות הנוראיות על מה שקרה היום, תן מבט על הדף היומי, קבל חומר למחשבה ותוכל לרוץ עם היום הזה בצורה נפלאה", אומר הררי.

"אותי נורא מעניין העולם הפיזי, מה שמחכה לנו אחרי. בכל הנושא הזה של לפתוח את הבוקר עם תפילה שבה אתה אומר 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה', זה עושה לי תחושה הרבה יותר טובה. שאתה מודה על הבוקר, על זה שפתחת את העיניים".

הררי עובר למסור לנו שיעור ביהדות: "יש באחד הביאורים באחד מקטעי הגמרא, מישהו שיוצא מהבית ואומר כל בוקר, ריבונו של עולם, בורא עולם, תודה רבה על כל מה שאתה נותן לי היום, כי כל מה שאתה נותן לי היום זה מה שאני צריך.

"זה דבר עמוק מאוד! אני נסעתי לרדיו וכל הזמן חשבתי על זה. מה זה תודה על מה שאתה נותן לי מראש כי כל מה שאתה נותן לי זה בדיוק מה שאני צריך? תכננתי להגיע להרצליה בשעה מסוימת, אח"כ להגיע לרדיו ואז לאיזו פגישה, מהפגישה לחברים ואז למשפחה, לא הספקתי להגיע להרצליה כי היה פקק עצום ושיניתי תוכניות והגעתי למקום אחר ועשיתי משהו אחר… עד היום התחושה שלי היתה שהתפקשש לי כל היום. שום דבר לא הלך כמו שאני רוצה.

"פתאום הבנתי שזה לא. זה מה שהיה צריך לקרות היום, אם היה קורה מה שאני חשבתי אולי היו קורים לי דברים לא טובים. ומה שקרה לי היום זה בדיוק מה שתוכנן לי, אז עכשיו יוצא מהדלת של הבית, מסתכל החוצה ואמר ריבונו של עולם, תודה רבה על מה שאתה נותן לי היום כי מה שאתה נותן לי היום זה בדיוק מה שאני צריך.

"יש לי תוכנית אבל כשזה משתנה, זה בסדר. כי ככה זה צריך להיות.

"אתה חושב על זה גם… שכתבו את הגמרא הזו לפני 1,500 שנה בערך, זה מדהים כמה שזה אקטואלי ליום יום שלנו. אני מתחבר לדברים האלה, אני לומד בזמן האחרון מכל מיני מקורות, כי אני מרגיש שזה חשוב גם לדעת, וגם עם הידיעה הזאת לנסות ולעשות משהו בחיי היום יום".

האם דידי הררי כבר הזמין שטריימל חסידי אותו יחבוש בשבת הקרובה? מסתבר שלו. לדבריו הוא לא מרגיש שהוא החל תהליך של חזרה בתשובה. "זה לא עניין של חזרה בתשובה או התחזקות כזאת", הוא מסביר, "זה יותר אולי לתרגל את חיי היום יום שלנו ולנסות להיות טובים יותר".

ואיך בדיוק הגיע דידי הררי ללימוד הגמרא?

"האמת שהגעתי לזה דרך חברים שלומדים, כמו רוני בראון, רמי קליינשטיין ואחרים. ואז נתקלתי בספר הזה עם הרב קובלסקי, ושמעתי קצת על הגמרא, ועל מה שקורה בה, ועל זה שבעצם כל יהודי בעולם שלומד גמרא לומד את אותו דף כל יום. כשחושבים על זה כח עצום מאוד של תפילה עצומה מאוד של המון אנשים.

"יצרתי קשר עם הרב קובלסקי, לקח לנו זמן להיפגש, אבל כמו שהמשפט העתיק אומר "כשהתלמיד מוכן המורה נכנס", זה כנראה היה שאלה של זמן.

"זה כאילו הפך לאיזה מנהג כזה של לפתוח את הבוקר, עם הקפה של הבוקר, עם 'תן חלקנו' ביד. עם הדף היומי. לקרוא את זה, לקרוא את הפירוש של העניין, לנסות לראות איך זה משליך על חיי היומיום שלי. כל קטע כזה שמבואר, הוא מבואר בצורה כזו שאתה יכול להעביר אותה לחיי היום יום, ליום הרגיל.

"כשאני לומד, אז אני לומד גם כדי לדעת בצד השכלתני וגם כדי לראות איך אני מתרגם את זה לחיי היום יום שלי כי גם בזוהר שמצוטט פה וגם במקורות אחרים, אנחנו 'כלים' – כלים של קבלה ונתינה.

"אגב, זה גם משפיע עלי בשידור, דברים שלמדתי מהם, את השיחות שלי עם מאזינים יום יום, אני שואל אותם מה הם עושים וכו', שיחת חולין כזו, לפעמים הם מספרים משהו שקרה ופתאום אני נזכר במשהו שקראתי ואני אומר להם "אתם יודעים, קראתי כך וכך, תחשבו על זה בצורה כזאת".

"אחרי 25 שנה שאני עושה רדיו יכול להיות שיש לי איזה יעוד בקטע הזה של לדבר להמונים במספרים של 400 ו-500 אלף אנשים ביום. כל הדברים האלה מתערבבים ביחד ויוצאים החוצה. חלק ממה שיוצא ממני עכשיו, זה מה שאני קורא ומה שנשאר בי. אני מקווה מאוד שזה עובר למאזינים בצורה טובה.

"אני מקווה שאני משפיע טוב על העולם ועל המאזינים, אני מקווה. אני יודע שאני מצחיק אנשים, שאני משמח אנשים, שזו מצוה גדולה. גם בימים שזה לא קל. אני מאוד מקווה שאני עושה את זה. קטונתי מלהעיד על עצמי.

דידי הרירי אינו חוסך מחמאות מהחוברת 'ותן חלקנו':

"הספר הזה מאוד נוח לשימוש. ה'תן חלקנו' הזה, הוא בגרסה כזו שאני יכול לזרוק אותו לתיק אני פותח, קורא משהו, מנסה להבין עוד משהו קטן. הוא מסודר לך לפי הימים, כל יום, מה שצריך שם. הגעתי למצב שלא היה את הספר של החודש הזה, ולא יצא לי לפגוש הרב קובלסקי. אחרי שבוע התקשרתי אליו ואמרתי לו "תקשיב, זה לא עסק ככה. תביא לי את הספר, הוא חסר לי נורא בבוקר".

ואיך יראה העולם אם יותר יהודים ילמדו גמרא? לדידי הררי יש תשובה ברורה:

"אני חושב שאם יותר אנשים יקראו – שוב, זה לא חזרה בתשובה, זה לא "מנסים לשנות אותך". תהיה אתה, תלמד. המקסימום שיקרה הוא שאתה תהיה בנאדם טוב יותר. אם עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ומיליונים יהיו בני אדם טובים יותר, סביר להניח שהכדור הזה יהיה טוב יותר והאנרגיה פה תהיה טובה יותר. מדברים טובים יבואו רק דברים טובים. לא קורה הפוך".

 

לינק לראיון בהידברות

http://www.hidabroot.org/he/video/191165

כשהילד החמוד שאל אותי אתה יהודי?"

אוהד אטינגר

לפני 17 שנים היה דן קרן רכז חברתי בקיבוץ חילוני בצפון ים המלח, היום הוא מנהל תלמוד תורה מצליח לילדים של חוזרים בתשובה, ביישוב חריש. סיפורו של קרן מפעים ומעורר השראה, ולכן בחרנו להביא אותו כאן באריכות, כפי שדן עצמו סיפר אותו:
גדלתי במשפחה חילונית רגילה. אבא רופא, אמא מורה, ילדות כמו כל ילד חילוני, מסלול רגיל של תעודת בגרות וכו'. בצבא הייתי ביחידה קרבית, בסיירת של הנחל, והמשכתי עוד שנה בתור קצין. אחרי הצבא עשיתי טיול לאפריקה כמה חודשים, ובהמשך אוניברסיטה – תואר ראשון.
אני חושב שבאמת במעבר שבין הצבא לאוניברסיטה התחילו ככה כל מיני שאלות של התבוננות, מה קורה פה, האם אני הולך להמשיך את מסלול הנמלים הידוע שבטח אחזור מהטיול, אוציא תואר, אמצא איזו אישה, אתחתן, עבודה, או משהו אחר?
היה איזה שהוא קול פנימי שהתחיל באמת רק לקנן, ממש בצורה הכי התחלתית, רק להעיז לשאול את השאלות. הבנתי שאני עומד להמשיך במסלול הידוע, אבל תהיתי מה התכלית. זה היה באמת מאד מאד ראשוני. ואחר כך משמים (אז עוד לא ידעתי שזה משמים), היו כל מיני אירועים על הדרך שבאמת הכווינו אותי למקום שאני נמצא בו היום.
יש לך איזה רגע כזה להגיד לנו שגרם לך לעשות את השינוי?
אני חושב שהיו באמת כמה נקודות שעשו איזה שהוא זעזוע פנימי. קשה להגיד ביום פלוני בשעה כזאת, חזרתי בתשובה. היו אירועים שגרמו לי לאיזה שהוא זעזוע פנימי.
אחד המקרים היה כשכבר התחלתי לחפש ולבדוק והגעתי לישוב בת עין, והתארחתי שם אצל משפחה שחוזרת בתשובה. אני כמובן במראה חילוני לגמרי, הייתי אז עם רעמת תלתלים גדולה, חולצת טריקו, סנדלים, רחוק מכל סממן של יהודי דתי. כשאני דופק בדלת, פותח לי את הדלת ילד חמוד בן שלוש או ארבע, עם פאות, עיניים חומות גדולות והשאלה הראשונה שהוא שואל אותי: "תגיד לי, אתה יהודי?"
השאלה התמימה הזאת, קשה להסביר כי זה לא משהו שכלי, פשוט זעזעה אותי. התחלתי להגיד לו מה זאת אומרת, ברור שאני יהודי, מה זה קשור שאין לי כיפה ואין לי זקן, אבל ברור שאני יהודי. כנראה שאחרי חמש עד עשר דקות של נאום אמא שלו אומרת לי "דן, הוא ילד בן ארבע, אני לא בטוחה שהוא לגמרי איתך, שחרר…"
זה היה ממש זעזוע שפתאום קלטתי שבעיני ילד יהודי שגדל בקדושה, אני נראה לו כמו איזה חייזר, כאילו מה זה הדבר הזה, ככה לא נראה יהודי. זה עשה לי טלטלה מאד מאד גדולה.
מפגש שני שהיה בהמשך הדרך, שזכיתי להגיע לאיזה שהוא כולל של בעלי תשובה בשם 'נתיב בינה' בירושלים, וגם בתחבולות, ה' יתברך עשה סיפורי השגחה מופלאים שהכרתי בזמנו מישהי מהעבר שכבר למדה שם בתור בת מדרשה, והיא הזמינה אותי רק שאני אבוא לבקר. אני כביכול בלי שום קשר לקדושה רק בהתעניינות מגיע, ואז היא עשתה לי תרגיל מפורסם. כמובן שהגעתי לשם בהתרסה, עם חולצה כתומה ושרוול שהדוסים האלו כאן לא יחשבו לעצמם שמי יודע מה… ונכנסתי לשם לשאול איפה היא. היא יוצאת ואומרת לי "תשמע דן אני בשיעור אולי תשב פה איזה חצי שעה כי יש פה איזה רב נחמד ואני חוזרת" תגידו מה, עשו אותנו אתמול? מה זה השטויות האלה?! לא מתאים לך עכשיו, אני אלך אני אבוא פעם אחרת. אבל היא: "תפסיק, אתה כבד, חצי שעה תשב תדבר איתו יהודי נחמד, עוד חצי שעה אצא ונדבר. אמרתי "טוב, את יודעת מה, בסדר".
התחלתי לדבר איתו והגעתי כמובן עם כל הסטריאוטיפים של החילונים, למה הדתיים לא מתגייסים ולמה הם פרזיטים וכו' וכו', והוא באיזה שהוא שלב ענה לי באמת תשובות של שכל והגיון אבל החומה עדין היתה חומה מבוצרת. וכמו במקרה הקודם שזה משהו שזה מעל השכל מה שחדר את החומה שבאיזה שהוא שלב הוא הוציא ספר שנקרא 'שאגת הדרקון', ספר שכתבה ניצולת שואה. הוא הקריא לי פסקה קטנה, בפסקה שם מסופר איך הנאצים ימח שמם וזכרם מכנסים את כל יהודי העיירה ליד בית הכנסת, זורקים את כל תשמישי הקדושה מבית הכנסת על הרצפה, וקצין S.S קורא ליהודי הכי פשוט, היא מתארת שם, שואב המים של העיירה, לא יודע צורת אות, לא יודע א' ב'.
שואב המים נעמד לפני הקצין, הוא אומר לו "יהודי חזיר, תרים את הספר תורה". אותו יהודי פשוט מרים את הספר תורה, והוא אומר לו "עכשיו אני רוצה שתקרע אותו לגזרים". היהודי הזה רק עומד מחבק את הספר תורה עם דמעות בעיניים, והנאצי ממשיך בצרחות "לא שמעת מה אמרתי לך, תקרע את הספר תורה הזה לגזרים או שאני יורה בך" והיהודי הזה פשוט בוכה ומחבק את הספר תורה והקצין הזה באמת יורה והורג אותו במקום.
אני זוכר שגם פה, כל מה שיצא מאותה שיחה עם הרב לא זכרתי כלום רק בראש התנגנה לי המנגינה, אמרתי, משהו פה אני לא מבין. אם הסיפור פה היה שהרב של העיירה עשה קידוש ה' הייתי יכול להבין, גם אז בשכל שלי שהוא עוד לא שכל של יהדות, תורה, קידוש ה' וכו'. אבל יהודי פשוט שהוא אפילו לא יודע קרוא וכתוב למה שהוא יסכים למסור את החיים שלו בשביל ספר תורה שהוא אפילו לא יודע לקרוא בו?!
זו גם הייתה חוויה שהלכה איתי הרבה מאד זמן. הבנתי ואמרתי לעצמי, שמע דן, יש משהו מסתורי, סוג של צופן, הלוואי ואני אזכה לפענח, אבל יש כאן משהו חזק, אנשים של פעם לא היו פחות חכמים מהיום, יש פה איזה משהו מסתורי ששווה לנסות לפענח אותו.
ואני חושב שזה היו שני אבני יסוד שאחר כך הובילו עוד מפגשים עם אותו רב באותה ישיבה והשאלות והתהיות הובילו והפכו אח"כ להיות יותר ברורות. הייתי אגוז לא פשוט, כי הייתי עובד הרבה עם השכל והרבה עם ההיגיון, אבל באיזה שהוא שלב, כשאדם מחפש באמת את האמת אז מראים לו משמים את האמת, ולאט לאט צעד אחר צעד.

גם היתה לי השגחה מאד מיוחדת עם אשתי של היום שנפגשנו כששנינו עוד היינו ככה בברורים, בצפון ים המלח באיזה שהוא קיבוץ, והיה כך הרבה מאד עניינים של השגחה מאד מופלאה וזכינו ככה לאט לאט להקים בית יהודי.
התהליך הזה ודאי כרוך בהרבה קשיים. במה זה מתבטא לדעתך?
אני חושב שהקשיים של כל מי שחוזר בתשובה מתחילים בצורה הכי פשוטה של "מה יגידו", כמעט בכל הרמות. זאת אומרת מה יגידו אלו שעבדתי אתם , החברים, מה יגידו ההורים, מה תגיד המשפחה. אני חושב שאם הייתי צריך להצביע על רגע מאד מאד קשה של התשובה בהתחלה זה היה בעצם אולי יום או יומיים אחרי החתונה. את החתונה עשינו בתמימות גדולה וכביכול נגד כל הסיכויים, הזמנו להקה של דתיים חוזרים בתשובה כדי שיהיה בקדושה ובהפרדה וסה"כ רוב הקהל בכלל לא היה בכיוון, אבל גרנו אז בקיבוץ בצפון ים המלח והייתי שם בתפקיד של רכז חברתי, כמובן לא דתי, טיולים וצחוקים עם החברה הבוגרים שם. אז איך אני עכשיו פתאום אחרי החתונה שם כיפה על הראש, בסדר, בחתונה ברור שהייתי עם כיפה, כיפה לבנה, יפה, אבל איך עכשיו אני חוזר לקיבוץ, לחברה שם, איך הם עכשיו רואים אותי עם כיפה?! ואת אשתי שהם הכירו שם בתור רכזת חברתית, היא עכשיו תהיה עם כיסוי ראש?!
אני זוכר אותי ואת אשתי יושבים בחדר אחרי החתונה ושואלים את עצמינו מה אנחנו עושים עכשיו?! איך יהיה לנו אומץ להיכנס עכשיו לחדר האוכל וכל הקיבוץ יסתכל עלינו ויראה שאני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש?! איזו בושה!
פשוט חיזקנו זו את זה. אמרנו 'מה זאת אומרת איזו בושה, והרי אנחנו יודעים שזאת האמת'. עשינו כזאת כברת דרך בשביל להלחם על האמת ולבנות בית יהודי בקדושה. בסדר, אז יצחקו עלינו, אבל אנחנו יודעים שזאת האמת. וככה היה. אנחנו נכנסנו שם לחדר אוכל, אני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש, כל העיניים של בערך מאתיים אנשים מופנות אלינו. דממה בחדר אוכל. אני ככה עם יד קצת רועדת אבל יודע שזה המעשה הנכון ניגש, הבאתי מראש יין משלי וכוס משלי כי ידעתי שקשה לסמוך על מה שקורה שם ועשיתי קידוש ופתאום אחד אחרי השני הגיעו והתיישבו לידנו, זה היה פשוט פלא פלאות.
אחד אומר לי "אתה יודע, סבא שלי היה רב גדול במרוקו" (הסיפורים הרגילים) אחת אומרת לאשתי "אצלינו גם, לא היינו דתיים אבל אבא שלי היה עושה קידוש בבית". היה שם באמת קידוש ה' מאד מאד גדול, וזה היה רגע מאד מאד קשה מצד האומץ לדעת שאם יש לך אמת, נכון, יכול להיות שיהיו ביזיונות, ויהיו. אבל תלך עם האמת הזאת ואל תפחד מ"מה יגידו".
איזה רגעים חקוקים בזיכרונך כרגעים הכי מרוממים, הכי ממלאים?
אני חושב שאם הייתי צריך לתאר שני רגעים כאלה שמאד מרוממים בתהליך של התשובה, השיא אני חושב, זה היה בחתונה שממש הרגשתי כמו שחז"ל אומרים שכשאדם מתחתן ממש מרגיש כמו בן מלך, הרגשתי כאילו כל החתונה אני פשוט מרחף, לא נמצא שם בכלל, ועוד פעם אני מזכיר שרב הנוכחים לא היו בכלל דתיים, לא ידעתי להגדיר את זה במילים אבל היום כשאני משחזר אחורה, פשוט שכינה שרתה עלי, כפשוטו, מצד המאור פנים, מצד הברכות שכולם קיבלו, מצד השמחה העצומה, ממש קיבלתי שם נשמה חדשה. ואני חושב שזה היה ממש רגע שיא שכל פעם שאני מנסה להיזכר אחורה ולהתחזק ולהרגיש ברגע שממש קיבלתי נשיקה מהקב"ה כפשוטו, זה היה ברגע של החתונה.
עוד נקודה שאני חושב שהיא מאד חיזקה אותי שאני נזכר בה, זה עם החברותא הראשון שלי לגמרא ואחד המשפטים שהוא אמר לי, (הוא עצמו בכלל לא זכר שהוא אמר לי את זה), אני יושב מול טקסט של גמרא בארמית, לא מבין כלום והוא בטוב טעם מתחיל להסביר לי מה קורה, איך אומרים, איפה רש"י, איפה תוספות. אז שיתפתי אותו באיזו שהיא מצוקה שהייתה לי אז עם ההורים, הם לא מבינים אותי, ויש ריבים, אז הוא אמר לי "דן, אל תשכח שאתה בפרס הגדול כבר זכית".
המשפט הפשוט הזה שהוא אמר לי, נכנס לי כל כך חזק ללב, וליווה אותי הרבה שנים בתשובה וחיזק אותי בכל המשברים שוודאי שיהיו כי תמיד יש עליות וירידות, וסה"כ זאת באמת טלטלה מאד גדולה לעבור מעולם אחד לעולם שונה אבל המשפט הזה כל הזמן הדהד לי. אמרתי לעצמי כל הזמן "דן, אל תשכח בפרס הגדול כבר זכית!".
זכיתי לדעת שיש בורא עולם, שיש תורה, שיש אמת, שאני יכול לחיות עם אישה בקדושה ולאהוב אותה והזוגיות רק תלך ותשתפר, וילדים מתוקים.
וזה באמת משפט שלכאורה נראה סתמי תוך כדי לימוד, אבל ליווה אותי כל כך הרבה שנים וחיזק אותי בשנות התשובה.

השבת הראשונה ששמרת, קומפלט עם כל ההלכות והתפילות, אתה יכול לספר על ההרגשות המיוחדות שהיו לך בשבת הזאת?
קשה לי להצביע על שבת מסוימת שבה שמרתי את הכל, כי אני חושב שבגלל שזה תהליך כל פעם התווסף עוד דבר קטן. אחת השבתות שאני נזכר בהן בחיוך היא שבת שבעצם אני ואשתי ממש בתחילת הדרך אמרנו רגע, אבל בעצם פעם לא היה חשמל, אז בעצם לא מתוך החומרות של גנרטור וכו' אמרנו טוב, אז בא נעשה כמו פעם ופשוט אני זוכר שבערב שבת אשתי הדליקה הרבה הרבה נרות בבית וככה עברה עלינו השבת לאור הרבה נרות בבית, והגיעו שכנים והסתכלו ופשוט לא הבינו מאיפה נפלנו, הכל בסדר, אולי נפל החשמל, ואמרנו לא, לא, פשוט רצינו שבת ככה כמו פעם.
זו היתה שבת שבמבט לאחור הייתה מאד מאד מיוחדת.

אני חושב שמפתח חשוב להצלחה שלנו בשמירת שבת זה שהתארחנו המון. התארחנו אצל משפחות דתיות וספגנו הרבה מהאווירה, זכינו להתבוננות איך נראה בית יהודי שהמסורת עברה אב לבנו, זמירות שבת, יחסים בין הבעל והאשה, הלכות. זאת הדרך שאני חושב שבשבילנו עבדה בצורה הכי טובה, פשוט שהייה, התבוננות וככה לרכוש על הדרך עוד ניגון, עוד מזמור, עוד הלכה.
הרקע שלך של אז וגם היום הוא מרשים. היום אתה עוסק בדברים חשובים וגם אז הצטיינת ועשית תואר וכו'. איך אתה מתאר את עצמך כדן של היום וכדן שלפני שבע עשרה שנה?
אני חושב שאם אני צריך כרגע להשוות בין דן של היום לדן שלפני חמש עשרה, שש עשרה שנה אז הייתי אומר את זה במשפט שאמרתי את זה אז בזמנו לאמא שלי כשהייתי בתחילת הדרך. אמא שלי הייתה בהיסטריה שחזרנו בתשובה, היתה בטוחה כמו שהתקשורת מספרת שעכשיו, כדבריה, "ימחקו לי את הדיסק" ואני אתנתק מהמשפחה. עשינו מאמצים מאד גדולים לשמר קשר עם המשפחה כי הבנו באמת שזו השקעה לעתיד, שלנכדים יהיו סבא וסבתא שישקיעו בהם ויכבדו אותם. כמובן שבשני הצדדים היו הרבה הרבה ויתורים, בהתייעצות עם רבנים שהעסק באמת ילך בצורה טובה.
אחד המשפטים שאמרתי אז לאמא שלי, שה' הוריד לי אז משמים: "אמא, תשמעי, את היהלום שיש בי זה את ואבא נתתם לי, כל מה שעכשיו אני עושה זה רק לנסות ללטש בזכות התורה את היהלום, זה הכל". אני חושב שזה באמת היה משפט קצר שמתאר את ההרגשה שלי של היום, שמצד המידות, מצד הטבעים יש לי הרבה הכרת הטוב להורים שלי לצורה שהם גידלו אותי שזה הביא למידות טובות, ליושר, להגינות, לכבד כל אדם. אבל אין ספק שכל המהלך של התשובה והמפגש עם התורה ועם הצדיקים, וכל המהלך של הקדושה ברור שזה ליטש אותי בצורה מאד מאד רצינית לעומת איך שהייתי פעם ואיך שאני היום".

השבת אצלי זה סוג של גן עדן

אוהד אטינגר

רן סגל בן ה-26, עומד כיום בראשה של משפחה חרדית לכל דבר. יש לו אשה ושתי בנות חמודות, הוא לומד בישיבה לאברכים חוזרים בתשובה, ומחובר חזק לרבי נחמן מברסלב.
אבל לפני תשע שנים, רן סגל היה נראה אחרת לחלוטין. הוא לא היה דתי, לראשו לא היתה כיפה וגם את השבתות הוא לא שמר בהידור רב.
פנינו לרן כדי לשמוע ממנו קצת על המהפך שהוא חווה, על המעבר שביצע בחיים ועל הקשיים וההצלחות שליוו אותו בדרכו.

"השבת הראשונה ששמרתי היתה בגיל 17", הוא מספר. "לפני כן אף פעם לא ניסיתי לעשות את זה, ולא כל כך ידעתי מה זה אומר לשמור שבת. זה לא היה קל, זה היה אפילו קשה מאוד. גרתי במושב גנות, והייתי אולי היחיד בכל המושב ששמר שבת באופן מלא.
בבית הכנסת של המושב היה בקושי מניין, פעם היה רק בתפילת ערבית ופעם רק בתפילת שחרית, לסירוגין. כשהתחלתי לשמור שבת, גזרתי על עצמי שעות ארוכות של שעמום. עוד לא הייתי מסוגל לשבת וללמוד תורה בכוחות עצמי במשך שעות, בבית הכנסת בקושי התקיימו תפילות וכשכן התקיימו הן הסתיימו במהירות, סעודות שבת לא היו בבית, ואני אכלתי קצת סנדוויצ'ים ופירות, רבע שעה אתה אוכל ובזה זה נגמר.
זה היה בקיץ, הוא מספר. "וזה היה מאוד מאוד משעמם וקשה. אבל למרות כל הקושי, היתה גם הרגשה טובה, גם כי ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון והרגשתי שאני מקריב מעצמי למען מטרה נעלה ונשגבה, וגם כי המנוחה שאתה נח בשבת זה משהו אחר, זה לא כמו מי שאינו שומר שבת. כשאתה לא יכול לדבר בטלפון, לא להשתמש במחשב ולא לעשות כמעט שום פעולה, נשאר לך רק דבר אחד – לנוח. יש לך זמן לחשוב על החיים, על המשמעות שלהם, על מי שאוהב אותך ועל מי שאתה אוהב. זה עולם אחר.

• למה בעצם החלטת לשמור שבת? מי דחף אותך לזה?
"למה לא לשמור שבת? אני יהודי, לא כך? תמיד ידעתי שיהודי צריך להתנהג כמו יהודי. לא ידעתי מה בדיוק צריך לעשות, וגם אחרי שהתחלתי לשמור שבת היו הרבה מאוד דברים שלא ידעתי אם אסור או מותר וכו'. אבל לא ראיתי משהו אחר שאפשר לעשות. שבת זה שבת ותורה זה תורה. מה אני יכול לעשות?

• ואיך נראות השבתות שלך היום, אחרי תשע שנים?
היום השבתות קצרות מדי. הלוואי הייתי יכול להאריך אותך בכמה שעות נוספות. ההרגשה היא 'מעין עולם הבא', זה סוג של גן עדן. אני מתחיל את ההכנות כבר באמצע השבוע, משתדל להתחיל את הקניות מוקדם, בחמישי בערב אנחנו כבר מתחילים לבשל (אשתי מבשלת ואני מפריע לה קצת…), ביום שישי הכנות אחרות, השלמת הבישולים והקניות, ובשבת תפילות בבית הכנסת, לימוד תורה וכמובן סעודות השבת. הילדה הגדולה שלי כבר בת שנתיים וחצי, בלי עין הרע, היא כבר מספרת קצת על פרשת השבוע מה שהגננת ספרה בגן, היא קצת מתחילה לעזור לי לשיר זמירות שבת. ההרגשה יוצאת דופן. פעמים רבות אנחנו מתארחים בשבת אצל הרבנים מהישיבה או אצל חברים, וגם לשבתות האלו יש טעם מיוחד. זאת אווירה של קדושה ושמחה, אי אפשר להסביר את זה במילים".

פעם היית משוקץ ותועבה, והיום אתה אהוב ונחמד קרוב וידיד

יעקב לוסטיג

תהליך החזרה בתשובה הוא אחד התהליכים הקשים ביותר שיכול אדם לעבור עלי אדמות. אדם שהיה רגיל לעשות ככל העולה על רוחו, לבלות עם חברים אל תוך הלילה ולאכול מכל הבא ליד, צריך פתאום להתחיל לחשב כל צעד שהוא עושה.

לפני שאוכלים צריך לטיול ידיים, ולאחר כמן לברך. צריך לשמור על העיניים כדי לא לראות דברים אסורים, לשמור על הפה שלא לדבר דיבורים אסורים, ואפילו על המחשבות צריך להיזהר כדי שלא לחשוב מחשבות אסורת ואפילו שלוש פעמים ביום צריך להתייצב בבית הכנסת לתפילה.

החוזר בתשובה מקריב לקדוש ברוך הוא לא רק את המעשים שלו, לא רק את ההרגלים ואת המעמד החברתי, אלא גם את הרצונות הכמוסים והמאוויים הנסתרים ביותר. הכל מעתה יתבצע רק לפי ההלכה.

זה לא קל.

אבל לפעמים בעלי התשובה הולכים צעד אחד רחוק מדי, הם נופלים לעצבות ולצער גדול בגלל מה שעשו בעבר. "איך אני יכול לשמוח ולצחוק כשאני יודע מה עשיתי לפני שנתיים או שלוש", הם חושבים לעצמם, וכאן מגיעה הטעות הגדולה והחמורה!

בואו וראו מה אומר על זה הרמב"ם הקדוש, בהלכות תשובה שכתב בספרו הגדול 'היד החזקה':
בספרו מכנה הרמב"ם את בעל התשובה בתואר אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם.. כן, זה משפט המחץ: אהוב ונחמד לפני הבורא. ואווו

קבלו את הציטוט המלא ששווה זהב: "ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם את טעם החטא ופירש (התרחק) ממנו וכבש יצרו.

"אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו – כלומר מעלתן (של בעלי התשובה) גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם. מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם".

וכשהרמב"ם מסביר לנן שבעל התשובה הוא אהוב, הוא מדגיש גם את המעמד המפחיד שבו בעל התשובה היה בעבר: שנוא , משוקץ ומתועב לפני האלוקים.
הנה הקטע של הרמב"ם שכל בעל תשובה חייב לשנן אותן ולזכור אותן בעל פה: "אמש היה זה (החוטא) שנאוי לפני המקום (לפני הקדוש ברוך הוא) משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום (אחרי שחזר בתשובה) הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".

ועוד כותב לנו הרמב"ם הקדוש במתק לשונו: "כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה (החוטא) מובדל מה' אלוקי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם', צועק (מתפלל) ואינו נענה שנאמר 'כי תרבו תפלה וגו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' – והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם', צועק (מתפלל) ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר 'כי כבר רצה האלוקים את מעשיך', ולא עוד אלא שמתאווים להם שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות'.

אז מה אומר לנו הרמב"ם? שאפילו מי שאתמול היה חוטא ברמה כזאת שהתפילה שלו לא היתה נשמעת, המצוות שלו לא התקבלו ברצון לפני ה', בגלל שהוא היה חוטא משוקץ ומתועב – היום הוא כבר אהוב וחביב ורצוי לפני ה', התפילה שלו נשמעת במהירות והמצוות שלו רצויות לפני ה'. למה?? כי הוא חזר בתשובה!

ועוד אומר הרמב"ם הקדוש, מילים שאנו צריכים לחרוט על לוח ליבנו ולזכור אותן לנצח: "בעלי תשובה, דרכן להיות שפלים וענווים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם, כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו'.

לסיכום: כל עוד החוזר בתשובה מתבייש במעשיו הראשונים, ואינו מתגאה בעבירות שעשה, אז באמת אין לו סיבה להתבייש כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותו ורוצה בו, ומעלתו גדולה אפילו מזו של צדיקים גמורים כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה, וכמו שביאר הרמב"ם. אבל צריך רק להיזהר שלא להתרברב בעבירות שעשינו לפני שחזרנו בתשובה, כי מי שעושה כך, יש לו סיבה טובה להתבייש במעשיו הראשונים.

נזכור אם כן תמיד, חזרה בתשובה אמיתית מביאה את האדם לדרגות נעלות שאי אפשר לתאר.

מהכלא לשיקום תורני

מאת: יעקב לוסטיג

זה קורה במשפחות הכי טובות. אנשים מסתבכים עם החוק, ונשלחים לתקופת מאסר קצרות או ארוכות. לפעמים זה בגלל נהיגה לא אחראית, לפעמים בגלל עבירות כלכליות, ולפעמים בגלל פשיעה חמורה יותר של אלימות או פגיעה בזולת חלילה.

לא תמיד זה כך, אבל בדרך כלל מי שמגיעים לכלא אלו אנשים שאינם נוטים לקבל סמכות כלשהי. הסיבה שמלכתחילה הסתבכו עם החוק היא שהם קצת, איך אומרים… עושים דין לעצמם, ואינם רואים עצמם כפופים במאת האחוזים לחוקי המדינה.

לנוכח האמור מפליא לראות שדווקא "בפנים", בתוך בתי הכלא, אחוזי ההתקרבות ליהדות גבוהים יותר מהאחוז הקיים "בחוץ".

איך זה קורה?

שאלנו את "הרבי של האסירים", הרב הראשי של שירות בתי הסוהר, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, שמקדיש את חייו לשיקום וחיזוק אסירים, מתוך להט של אמונה בטוב הטמון בקרבו של כל אדם, ומתוך אידיאולוגיה שגורסת ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".

"בבתי הכלא ישנם היום כ-1,100 לומדי תורה, ב-60 מדרשות תורניות, שפרוסות מהצפון ועד הדרום, בכל בתי הכלא בישראל.

"יש לנו אגפים תורניים שבהם העיסוק העיקרי במהלך היום הוא לימוד תורה, ויש לנו פעילות גם באגפים הלא תורניים, שבהם אסירים עובדים או עוסקים בעיסוקים אחרים לצורך שיקומם, ואחר הצהרים הם משתתפים גם בשיעור תורה, כדי להתחזק ולקבל קצת מזון רוחני לנשמה. יש לנו מערך של 250 מתנדבים שמוסרים שיעורי תורה באגפים בכל בתי הסוהר.

  • מה הסוד של בתי הכלא שאנשים מתקרבים בין כתליהם ליהדות? איך זה שדווקא שם, במקום שאמור לכאורה להיות מלא וגדוש בעבריינים, משם מתחילים אסירים רבים להתקרב ליהדות ולתורה הקדושה?

"כשאדם נמצא במצוקה, הוא מתחבר יותר לבורא עולם", אומר הרב ויזנר. "בבחינת ממעקים קראתיך ה'. בכלא האדם מנותק מתאוות היומיום, הוא רחוק משטף החיים, והוא לא ממהר לשום מקום. יש לו זמן לחשבון נפש, והדבר הראשון שקורה לאדם שיש בלבו מעט אמונה, אפילו אם היא נסתרת ומודחקת, בכלא היא פורצת ומתעצמת".

  • לפעמים יש תחושה שעבריינים או מי שהסתבכו עם החוק מעדיפים להתחזות לדתיים ולהגיע לבית המשפט כשכיפה לראשם, מתוך מטרה להביא לכך שהשופטים יטו אליהם חסד, או שהציבור יהיה קצת פחות עוין כלפיהם.

"נכון. התופעה הזאת קיימת, אבל זה לא מחזיק מים. זה לא באמת עוזר להם בבית המשפט, עוד לא שמעתי על שופט שהקל בעונשו של הנאשם רק כי יש לו כיפה על הראש. אם כבר אז ההיפך הוא הנכון, השופט מצפה ממי שיש לו כיפה להתנהג בצורה ראויה יותר, וכשהוא נכשל מתייחסים לזה בחומרה רבה יותר.

"יתירה מזאת, כל אחד יכול לחבוש כיפה על ראשו, אבל לא כל אחד יכול להיות באגף לשומרי מצוות. מי שרוצה להיות באגף התורני, ויש לנו ששה אגפים כאלו, צריך לנהל אורח חיים דתי. הוא צריך להשתתף בתפילות, להימנע מחילול שבת, ליטול ידיים לפני הארוחה וכו'. זה לא משהו שאפשר להציג אותו רק מהשפה ולחוץ לאורך זמן".

  • באגפים לשומרי מצוות יש פעילות גדולה יותר של לימוד תורה?

"בוודאי. כמו שאמרתי האגפים האלו שונים ונבדלים מהאחרים בכך שסדר היום בהם הוא דתי לחלוטין, והאסירים עוברים את תהליך השיקום שלהם באמצעות לימוד תורה בעיקר, ופחות בעבודות כפיים או עיסוקים אחרים כמו אסירים באגפים שאינם תורניים.

"לפני כשנה וחצי הצלחנו להוסיף דבר נפלא באגפים התורניים, והאסירים הצטרפו ללימוד הלכה אינטנסיבי יותר במסגרת מסלול הלימוד 'הדף היומי בהלכה' של ארגון 'דרשו'. באים מטעם הארגון שישה רבנים שמעבירים שיעורי תורה באגפים התורניים. זה מחולל נפלאות. רואים התחדשות בלימוד התורה, יש תחרות, יש אווירה של לימוד וידיעה. זה יוצר מהפך. זה נותן רוח של התחדשות, אנשים עושים מבחנים, מקבלים ציונים, רוצים להשתפר בחודש הבא, מתאמצים בלימוד ושינון החומר. זה נפלא. זה נותן להם גם הערכה עצמית, וגם הערכה חיצונית, וזה אחד הדברים החשובים ביותר כשרוצים לסייע לאסיר להשתקם".

  • באופן כללי מה הוא מקומה של הדת בחיי הכלא?

"בבתי הכלא לדת יש מקום מיוחד מאוד. זה לא רק לימוד התורה שזה דבר חשוב מאוד בפני עצמו. הדת היא דרך חיים של תיקון והשתנות לטובה. הדת מבוססת על ההכרה בכך שלכל אדם יש נפילות, ושלכל אדם יש תקווה. אפילו הצדיקים נופלים וקמים, וכל אחד שהגיע לכלא אחרי שנפל, אם הוא נחשף לדת הוא מקבל תקווה חדשה ולומד לדעת שהוא יכול לקום, להתאושש ולהפוך לאדם טוב יותר מכפי שהיה לפני שהחל ליפול.

"בכלל, צריך לדעת לקבל את המושג הזה, להתייחס בכבוד גם למי שנפלו. אנשים מתייחסים לאסירים בצורה מאוד משפילה, כאילו הם בני אדם מסוג נחות יותר, אבל כשזה מגיע למישהו מהמשפחה שלהם, פתאום הם מוצאים כל מיני תירוצים והסברים. צריך לדעת שיצר לב האדם רע מנעוריו, התפקיד של האדם הוא להתמודד מול היצרים שלנו. ככל שאתה יותר ירא שמים, אמורים להיות לך יותר כוחות להתמודדות הזאת. אנחנו צריכים להאמין בזה, אם רואים מישהו שנפל לא לקרוא לו עבריין.

"עבריין זה מי שנמצא בעברו. מי שבחר דרך חדשה הוא כבר נמצא שם במקום החדש, הוא כבר לא בעברו, הוא בעתידו".

הרב ויזנר מסיים בדבר תורה עם מסר חזק מאוד: כתוב בתהילים: "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ה' את פשעינו".

שאל אחד את הרבי שלו, כמה צריך להתרחק מהחטא, אמר לו אם אתה במזרח לך למערב. התייאש התלמיד והבין שזה קשה מדי להתרחק מהחטא. לאחר תקופה הלך לרב אחר, חכם יותר, ושאל אותו את אותה השאלה. ענה לו הרב: "כשאתה נמצא במערב תסתובב למזרח".

עצם ההחלטה היא ההתרחקות מהחטא. אם האדם יקבל מספיק עידוד, תמיכה וליווי, אם יאמינו בו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ואם הוא יבין ויכיר בכך שהקב"ה אוהב אותו, הוא כבר אדם טוב יותר, הרב יותר.

כאומרים את המשפט של רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", צריך להאמין בו בכנות, בלי מרכאות. ולא רק כשזה נוגע לעצמך, אלא גם כשזה נוגע לאחרים שנפלו.

פתאום קם יהודי, צעיר גלוי ראש ומניף את דגל השבת

בהיסטוריה ארוכת השנים של מלחמות השבת לא זכורה הפתעה שכזו: פתאום קם לו יהודי שהוא ממש לא עסקן חסידי מוועדת השבת, גם לא קנאי ממאה שערים ואף לא פרלמנטר חרדי מדגל התורה, דווקא צעיר גלוי ראש שלא קיבל חינוך דתי, חבר במפלגה שהדת אינה אחד מדגליה, ומניף את דגל השבת ברמה. לפחות מבחינה חיצונית, זוהי תמצית סיפורו של חבר הכנסת מיקי זוהר, נציג מחוז הדרום בתנועת הליכוד.

בחודשים האחרונים הפך זוהר לוחם למען השבת. הוא זה שניסח ויזם את הצעת 'חוק השבת' לפיה ייאכף ברצינות חוק שעות העבודה והמנוחה הקובע את יום השבת כיום מנוחה. לפי הצעת החוק, על שר הכלכלה למנות ממונה על אכיפת החוק, ופקחים שיפקחו על ביצוע החוק. הקנס הכספי יהיה עד לגובה שומת ההכנסות של העסק ביום המנוחה, כאשר מי שיפר את החוק צפוי למאסר של עד שנה או קנס בשיעור השווה לפי שלוש מההכנסות שהפיק מהפרת החוק, ולא פחות מ-4,000 שקלים בגין כל עבירה.

והעיקר: החוק מאפשר לבעלי חנויות ועסקים קטנים לתבוע בעלי רשתות ומרכולים גדולים שפותחים את עסקיהם בשבת. כל בעל עסק מתחרה הפועל עד למרחק של שלושה ק"מ, יוכל לתבוע עסק שמפר את החוק בדרישה לקבל פיצוי כספי של לפחות 15% משיעור רווחיו השבועיים של העסק הנפגע. החוק הזה, אם יתקבל, עשוי לחשוף את בעלי העסקים הגדולים לתביעות ענק שיגרמו להם להתחרט על הרגע שבו חשבו לגרוף רווחים באמצעות פתיחת עסקים בשבת.

אין ספק, אומרים המעורים בתחום, שהחוק הזה עשוי לחסל כליל כל ניסיון לפתוח עסקים בשבת, ויעשה את מה שלא עשו אלפי מפגיני השבת לדורותיהם. בשלב זה, החוק הצליח לצלוח את המשוכות השונות, ואף עבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך כצפוי, הוא עורר סערה גדולה בכנסת, הבהיל את בעלי העסקים הגדולים והריץ את הלוביסטים שלהם למסע לחצים פוליטי כבד שדחה לבינתיים את הצגת החוק. בינתיים, מצא את עצמו היזם, זוהר, נצלב בתקשורת והותקף קשות.

מה מריץ אותו? אדם שמנהל אורח חיים לא דתי, אחד שקהל הבוחרים שלו ממש לא מבקש את זה. מה גורם לו לשכב על הבריקדות עבור השבת? זוהר נעלב מהשאלה וממבע התימהון שעל פנינו: "אני חילוני אולי, אבל אני גם יהודי . אני מאמין בחשיבות השבת, אני מאמין שלא תיתכן מדינה יהודית בלי שבת, לא ייתכן שיום השבת יהיה חול בפרהסיה, חייבים לשמור על כך שבמדינה שלנו זה יישמר. זה מה שמייחד אותנו כיהודים.

הכל התחיל כשפנו אלי אנשי עסקים מהדרום ותינו בפניי את צרתם שהם מעוניינים לשמור שבת אבל מולם בונים מרכז קניות ענק שפותח את שעריו בשבת. הקניון שמושך אליו אלפי קונים, מצליח לגרוף הון עתק ופדיון של מליונים בשבת, ובעל העסק הקטן מפסיד את הלקוחות שלא יחזרו אליו גם ביום חול. מה יעשה? גם הוא יפתח בשבת? למה? לא מגיע לו לנוח בשבת?

"החלטתי שאנחנו חייבים לעזור לאזרחים ולאנשי העסקים לשמור שבת, ולא לאפשר לטייקונים ולבעלי ההון להרוס אותה. מה גם שלאחרונה יש גם תופעות פסולות שמתנים עבודה בחילול שבת: אומרים לעובד: אם אתה רוצה לעבוד אצלי אתה צריך לעבוד בשבת. אסור שהדבר הזה יקרה. יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי וחייבים לאפשר לכל אחד לשמור אותו.

"מעבר לעניין הסוציאלי והפגיעה בעובדים ובבעלי העסקים הקטנים, לצד היותנו מדינה דמוקרטית אנחנו גם מדינה יהודית. השבת חשובה כדי לשמר את היהודיות של המדינה שלנו. אחרת מה אנחנו עושים פה בכלל? אני אדם מאמין גם אם אינני דתי. אני אדם שמאמין בערך השבת, אני שומר שבת ואוהב את השבת, אני חושב שהיא מתנה נפלאה לכל אדם, לכל משפחה בישראל, לחברה בישראל ולכלכלה הישראלית.

"הענין של השבת לא חשוב רק בהיבט של עסקים. אני מתנגד לתחבורה ציבורית בשבת. הגשתי גם הצעת חוק שתפסיק את חילולי השבת במגרשי הספורט.

לפי החוק, כל הקבוצה שלא רוצה לשחק בשבת, ומעדיפה לשחק ביום חול, תוכל לעשות זאת. כל הזמן אומרים שאסור שתהיה כפיה דתית, באותה מידה אני מצפה שלא תהיה כפייה חילונית.

ההצעה הזו הגיעה לוועדת שרים לענייני חקיקה, ושרת התרבות והספורט הבטיחה שהוועדה תדון בנושא ותגיע למסקנות בעניין. אני מאוד מקווה שהמסקנות יהיו ברוח הצעת החוק הזו.אם לא, אלך לחקיקה. לא אוותר על זה בעד שום הון בעולם, חייבים להגן על יום המנוחה".

בשיחה עם 'דה מרקר' ביקר את האופן שבו העיר העברית הראשונה מחללת את השבת: " ידעת שבתל אביב אפילו מספרות עובדות בשבת?", שאל את הכתב, "אז יכול להיות שגם ספר לא יוכל לנוח כי הוא צריך לייצר תחרות מול החבר שלו שפותח בשבת?

תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל- היא משהו נפרד לגמרי, זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה".

הדברים כצפוי יצרו מהומה גדולה, זוהר הואשם כמי שאמר ש'תל אביב' אינה חלק מישראל והיא מדינה בפני עצמה', ומיקי מסביר: "לא התכוונתי לפגוע חלילה באיש, ולא אמרתי שתל אביב אינה חלק מהמדינה, היא כן חלק מהמדינה אבל חלק קטן, והיא צריכה להתחשב בשאר המדינה. המדינה יהודית ודמוקרטית, אז גם תל אביב צריכה להיות יהודית ודמוקרטית ולכבד זאת גם בשמירת השבת לפי החוק". לא נראה שזה יעזור לו הרבה. מסע השיסוי של התקשורת, נפתח במלוא העוז. תמונתו חבוש בשטריימל, הופצה ברשתות החברתיות.

ואיך נראית השבת האישית שלך בבית?

"אצלי? זה יום מנוחה עם כל המשמע, אין מלאכות אין טלפונים ואין עבודה. שבת זה בשביל להיות עם המשפחה והילדים, שבת זה בשביל מנוחה פיזית הן פיזית והן רוחנית. זה שבת בשבילי".

אתה עושה קידוש? הולך לבית הכנסת?

"ודאי. אני וארבעת ילדיי הולכים לבית הכנסת בליל שבת בקביעות. אני מאוד מחובר לבית הכנסת שליד הבית שלי, הוא נקרא 'תפארת שלום'. זהו בית כנסת בנוסח ספרדי ואני מתפלל בו בכל יום שישי בערב. החלק שאני הכי אוהב בתפילה הוא השיר 'לכה דודי'. ומה שיפה בזה דווקא לא הניגון הקבוע, אלא העובדה שבכל פעם יש מישהו שממציא ניגון. אחרי התפילה עושים קידוש, יש סעודת שבת, מבקרים אצל המשפחה, כך עד הבדלה וכולי. אצלי שבת זה משפחה. מכניסת השבת ועד צאת השבת  אני מקדיש את כולה למשפחה הקרובה שלי".

זוהר, כפי שניתן לראות, לקח את העניין כדגל אישי שלו. הפעילות שלו למען השבת אינה הנושא הדתי היחיד שחרט זוהר על דגלו: "אני גם מקדם חוק שנועד להילחם נגד תכנים פוגעניים ובלתי רצויים בפרהסיה הציבורית". הוא מסביר, "אנחנו מדינה יהודית ועלינו לשמור על קדושתה. אני גם פועל לחיזוק החינוך למורשת ישראל בבתי הספר.

במידה מסוימת אני הח"כ שפועל הכי הרבה למען מסורת ישראל בכנסת הנוכחית".

אז חבר הכנסת מיקי זוהר הוא חידה במידה מסוימת, אבל לא כשלומדים את תולדות חייו. מיקי ששמו האמיתי הוא מכלוף, נולד במה שהוא רואה כנס אישי. אביו, אלי זוהר, דמות פוליטית ידועה בקרית גת. עסקן מוכר שבהמשך גם רץ לפוליטיקה, וניסה להתברג לכנסת. "הוא היה משובץ ברשימת 'יחד' של עזר ויצמן, אך לא הצליח להיכנס לכנסת, אבל החיידק הפוליטי נשאר אצלו".

בני הזוג זוהר היו נשואים זמן רב אך לא זכו לזרע של קיימא. האב והאם התפללו רבות על כך, עברו תלאות רבות אך לשווא, עד שקרה המקרה שעד היום מפעים את זוהר: "אבי מאוד התפלל שיהיה לו בן. באחד הלילות הוא נרדם והנה בחלומו ראה רב גדול, שהבטיח לו שיזכה לבן זכר. מאוחר יותר הוא זיהה שאותו רב היה הרבי מליובאוויטש. ואכן, אחרי שנה נולדתי, בי"א ניסן תש"מ, שזה יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש"

ההורים המאושרים קראו לבנם מכלוף על שם הסב שעלה ממרוקו. "אני שומר על השם הזה עד היום", אומר זוהר, "זה השם הרשמי שיש לי בתעודת הזהות ואני מכבד את הזיכרון של סבי ז"ל שהוריי ביקשו להנציח. הכינוי שלי מיקי, ואני די חושש שהשם מכלוף אולי לא היה מאפשר לי להגיע רחוק בפולטיקה הישראלית.

כך או כך, מכלוף שעד מהרה כונה מיקי, היה בן יחיד ומפונק להוריו. "הייתי מעדיף שיהיו לי כמה אחים ואחיות", הוא אומר, " אבל לא היה חסר לי דבר, עד שאירע האסון". וכשהוא מדבר על אסון הוא מתכוון למה שאירע לאביו, שהיה עדיין צעיר לימים, בן שלושים בלבד וכבר דמות ציבורית ידועה, ונהרג בתאונת דרכים מחרידה, מותיר אחריו את מיקי בן החמש ואמו האלמנה.

ההלם היה גדול, אך האם החליטה שלא להישבר, ולהמשיך הלאה בכל מחיר. "החיים חספסו אותי". מסביר מיקי, "אמא גידלה אותי, עבדה קשה ועשתה מאמץ גדול שלא יחסר לי כלום". היא ייסדה סוכנות תיווך נדל"ן בשם 'תיווך זוהר', שהייתה לאחד ממשרדי הנדל"ן הפעילים בקרית גת.

הדודים סייעו לה לגדל את מיקי הילד. "אמא לא יכלה לקחת אותי לבית הכנסת בשבת, והדודים יוסף ודוד זוהר היו כל שבת לוקחים אותי לבית הכנסת המקומי שהיה ממוקם בבית הספר גרוס. זה היה בית הכנסת מאולתר אבל מאוד חם.

"אמא לא הייתה אישה אדוקה, אך בכל זאת החליטה לשלוח אותי לבית הספר ממלכתי דתי 'משואה'. אבל זה היה רק  ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון כבר למדתי בבאר שבע. קרית גת היא עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואבא היה איש ציבור מפורסם. אמא רצתה להתרחק משם. אז למדתי בתיכון אורט רונסון במגמה ביולוגית. אם להודות על האמת,הייתי עסוק יותר במשחק כדור מאשר בלימודים בכיתה"

כשהגיע זמנו להתגייס, רצה זוהר להתקבל ליחידה קרבית, אך בשל היותו בן יחיד לאימו, נדרשה הסכמת האם, וזו סירבה בכל תוקף. "אז עשיתי מסלול שמתאים לבנים יחידים בעלי יכולת של חיילים קרביים, בסופו של דבר הייתי סמל מחלקה של טירונים בבסיס בניצנים".

כשסיים את הצבא נישא לבת דודה רחוקה, ועבר לעבוד במשרד התיווך של אימו שהלכה לעולמה לפני מספר שנים. מיקי החל ללמוד משפטים במכללה שבה סיים תואר ראשון , כשאת התואר השני עשה באוניברסיטת בר אילן. לבני הזוג ארבעה ילדים: "בשמות כל הילדים רמוז שמו של אבי, אלי: הבכור אליאב, אחריו אילון, היא-לי, ודניאל-נחמן שכולל גם את השם 'אלי' וגם את השם של אמי דינה". אשר לנחמן, גם זה יובן מיד.

בגדול, בית משפחת זוהר היה מסורתי רגיל, אך לפני כעשור התחזקו ההורים והחליטו לנסות לקבל עול מצוות בצורה יותר מחייבת. "קיבלנו החלטה להתחזק ולהשתדל לשמור על כל המצוות, להתפלל ולהניח תפילין כל יום ולשמור שבת ועוד". מספר זוהר.

"זה קרה בגלל הכרה פנימית שהבנו שהעולם לא יכול להתקיים בלי יד שמכוונת אותו, שיש בורא לעולם, ושמרגע שאנחנו יהודים, אנחנו צריכים להכיר את גדולתה של מסורת בת 3,500 שנה, שהיא המסורת שלנו כיהודים".

זוהר התקרב בייחוד לתורת רבי נחמן מברסלב, והוא נוהג בכל שנה לנסוע לראש השנה להתפלל על הציון באומן. ביום כיפור הוא מתפלל במירון בקבר הרשב"י. "שם אנו צמים ומתפללים", הוא מספר, "וכשאנחנו מגיעים לקטע של 'עננו בזכותיה דבר יוחאי' , אנחנו חוזרים על הקטע הזה מספר פעמים ברוב התרגשות. צעקות המתפללים גורמות לך להרגיש התרוממת רוחנית. אתה מרגיש שהתפילה שלך נשמעת". זוהר לומד שיעור קבוע בליקוטי מוהר"ן. "זה ספר שמדבר על כל הסודות של החיים". הוא אומר.

(מתוך ראיון בעיתון בקהילה)

ההצלחה המדהימה בשיקום האסירים

מה אם בנוסף למערך הסוציאלי, הטיפול הפרטני ושאר האמצעים שמשמשים את הרשויות כדי לשקם אסירים ולהחזירם למוטב  – היינו מציעים גם את דרך התורה והתשובה, כאמצעי שיקומי מן המניין? הרב אבינועם כהן, ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, החליט לנסות. "מי שנתן לנפש את האפשרות לחטוא", הוא מסביר לאסירים, "חזקה עליו שנתן לה גם את האפשרות לשוב ממעשיה הרעים, ולתקנם". והתוצאות? למעלה מ-80 אחוזי הצלחה (!) – שהוכחו בפועל, במסגרת מחקר מקיף שבוצע לאחרונה על ידי שתי חוקרות מנוסות. אחת מהן היא ד"ר רותם אפודי – שמלווה את מערך המחקר ברשות, מזה כ-13 שנה. ואחוזי חזרה לפשע לאחר השיקום? הנמוכים בעולם.

■ ■ ■

איך עושים את זה? לרב אבינועם כהן – ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, ובעל תשובה מזה 25 שנה, הנועץ בגדולי תורה שליט"א – יש משנה סדורה בנושא: "תוכנית שלושת הצעדים" – וידוי חרטה וקבלה לעתיד – אותה "העתיק" מהרמב"ם היישר אל בין כתלי בית הסוהר. ה"אני מאמין" שלו הפך זה מכבר לכלי טיפולי רשמי, ומוכח.

"לא רק שהתורה מציגה בפנינו את 'ארגז-הכלים' לתיקון הנפש החוטאת", אומר הרב כהן, היא אף מסבירה לנו כיצד ובאלו מקרים, להשתמש בכל כלי וכלי. הרי לא יעלה על הדעת שנשתמש במברג בזמן שצריכים פלאייר דווקא", הוא אומר.

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". אולם, האם כל חטא הוא בר תיקון? כיצד בכלל אפשר להשוות בין עבירה לעבירה?

הרב כהן לא נשמע מופתע במיוחד נוכח תמיהתי. "כל עוד הנפש החוטאת שבה בתשובה שלימה על מעשיה – בוודאי. הכל נסלח ונשכח כלא היה. ובאשר לסוגי החטאים – נכון שאי אפשר להשוות בין חטא לחטא. אבל צריך להבין דבר מאד בסיסי: אדם לא נולד חוטא. הוא היה תינוק ככל התינוקות, אולם במהלך החיים הוא עובר כל מיני ניסיונות. איך יגיב להם? יש לו זכות בחירה, והוא צריך לבחור בחיים. ואם אותו אדם גדל במשפחה קשת יום או בשכונת מצוקה, ולא זכה לקבל את הכלים שיעזרו לו לבחור בחיים? אדרבא – לעולם לא מאוחר לבחור בחיים", הוא מסכם על רגל אחת את משנתו הסדורה.

■ ■ ■

מה כולל ארגז הכלים שעמו אתם עובדים?

"לצד הכלים הסוציאליים הרגילים של טיפול פרטני על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ישנם כלים שלקוחים מן התורה הקדושה, מהנביאים ומן הכתובים, מן המשנה, ומן הגמרא, מתורת המוסר ומחשבת ישראל".

"מדובר בשפע בלתי ניתן לתיאור של כלים תורניים שנמצאים לרשותנו, וברגע שלומדים לעבוד איתם נכון – השמים הם הגבול לשינוי שניתן לחולל בעזרתם. עד כדי כך שאחוז החזרה לפשע לאחר השיקום – הוא הנמוך בעולם".

ומאיפה לדעתך נובע ההישג הזה, בעיקר?

הרב מחייך לעומתי ומשיב: "זו תוצאה של חיזוק באמונה, נטו. בבחינת 'בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה'. שיטת הטיפול התורנית היא כל כך מדויקת, עד שהצליחה להוכיח את עצמה גם במקרים של אסירים הנכללים בקטגוריית 'האגוז הקשה'- אלו שלא בנקל ניתן לשבור את 'קליפתם' הנוקשה ולגלות את הפרי המסתתר מאחוריהם".

■ ■ ■

במה שונה בעצם שיטת הטיפול שאתם מציעים, מן השיטות שהיו נהוגות עד כה בין כתלי הכלא?

הרב כהן: "ההבדל הוא בגישה. שיטה שיקומית שבה אתה מלמד את עצמך להביט בחמלה על אדם שטעה, היא שיטה שתביא אותך להבין מאיפה אותו אדם קיבל את ההחלטה לפעול כך ולא אחרת. בשטיה הזו אתה לא מוקיע את האדם מהחברה בגלל העוול שגרם לה, אלא בדיוק ההיפך. אתה מלמד אותו לחיות בה מחדש, לפי הקריטריונים הנכונים – אותם לא למד מעודו. השיטה התורנית מקנה בעצם לאסיר חוויות מתקנות לחינוך שאותו ספג בבית או בחברה בה גדל".

"כך למשל, על כל מעשה טוב שעשה – יקבל האסיר תעודת הצטיינות. אמנם זאת רק לאחר שעבד על תיקון מידותיו באופן רציף ולאורך תקופה".

"עליך לראות את החיוכים של האסירים המצטיינים, שפעם ראשונה בחייהם זוכים לקבל תעודה", אומר הרב כהן. "סוף כל סוף גם הם מרגישים שזכו ללכת עם משהו בחיים שלהם – עד הסוף, ולהצליח בו. וכשזה עושה להם טוב על הלב, אנחנו יודעים שעשינו את שלנו, בכך שנתנו להם מוטיבציה להגיע למשהו בחיים, להיות 'מישהו'".

 

מי מתאים לשיקום התורני?

"לא כל אסיר מתאים לתוכנית הזו, אלא רק אסירים שבאופן מושכל  – בחרו לשנות את אורח החיים הנלוז שלהם, באמצעות תהליך של שיבה למקורות – דהיינו לימוד תורה וקיום מצוות בצורה רצינית, מיושבת ומעמיקה. בנוסף, תוצאות המחקר שערכנו מוכיחות, כי אסירים שלא הפנימו את העובדה שהם זקוקים לשינוי דרסטי של מעשיהם – אלו הם האסירים שלא התאימו לתוכנית השיקומית שלנו".

"ההסבר ה'מדעי' שאנו נותנים לכך הינו, כי אסירים אלו קשה להם להודות בקלקלתם, הם מסרבים להכיר בעובדה שהם שגו בהחלטות שקיבלו. מדובר באסירים שבינם לבין עצמם הם מודים באמת, ופשוט קשה להם להוציא אותה החוצה. את האסירים האלה אנחנו ננסה לא רק לאתר באמצעות אבחון מיוחד, אלא גם נדרבן אותם לקחת אחריות על מעשיהם ולהתוודות עליהם. וברוך ד', אחוזי ההצלחה שלנו עד כה, הם די טובים".

 

איך עושים את זה בפועל, ומה אומרים לאסיר כזה?

"ראשית, נותנים לו את ההרגשה  שלמרות הכל – הוא בן אדם. בשלב שני, נשדר לו שההחלטות שהוא קיבל בעבר אינן רלוונטיות עוד לאדם שהוא היום – שהרי קיבל על עצמו לשוב עליהן בתשובה. דיבורים כאלה מביאים אותו לכך שיתבייש במה שעשה, יתחרט וירצה לקבל את העזרה שאנחנו מציעים".

■ ■ ■

אבל האם באמת ניתן לשנות מן הקצה אל הקצה – דפוס חשיבה של אדם שגנב או שעשה מעשה אחר שלא ייעשה? איך בכלל מביאים פושע לתיקון אמיתי וגורמים לו להיות חלק אינטגראלי מהחברה, ולתפקד בה כראוי?

"ראשית כל, אנו מעניקים לו כלים של אמונה. אנו מלמדם אותו להתבונן נכון על היצרים שדוחפים אותו להתנהגות שלילית, ולהבין שהם ניתנו לו כניסיון שהוא יכול לעמוד בו: 'אם אני גונב, משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא המפרנס'. 'אם אני מכה מישהו – משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא ששלח אותו אלי, כדי לנסות אותי במידת הכעס'".

"שיקום שעשה בפן הרוחני-אמוני, מלמד את האסיר להבין שמעבר ל'צ'קלקה' של המשטרה – יש בורא עולם, שממנו ורק ממנו הוא צריך לפחד. יש דין ויש דיין, וממילא אין הוא יכול לעשות כאן ככל העולה על רוחו".

 

מוכן לצאת לעולם

ומה קורה לאחר שהתהליך הפנים-מסגרתי הושלם, והאסיר מוכן להתמודד ולהתעמת עם העולם שבחוץ?

"לעיתים יוחלט לשלוח אותו להמשך טיפול במסגרת אקסטרנית הפועלת כבית מדרש תורני – כל זאת בתנאי שיוכל להוכיח שהוא מתפרנס בעצמו כראוי, כדי לא להוות נטל על כתפי החברים איתם הוא לומד. אדם שמרגיש ש'יורדים' לנקודה שבה הוא נמצא, ומדברים בשפה שלו – הוא מקבל כלים להתמודדות, שלא יקבל בשום מקום אחר".

"זה בעצם מה שהשיקום התורני עושה – הוא מתבונן דרך המשקפיים של האסיר, ומשדר לו ללא הרף: 'אני מבין אותך, אני אוהב אותך ואני מאמין בך. האדם שאתה היום, אחרי שעבדת על המידות שלך ותיקנת אותן – הוא לא אותו אדם שהיית בעבר ועל כך – מגיע לך לחיות חיים אחרים, טובים יותר. אנחנו איתך לאורך כל הדרך, נעזור לך בכל שלב שתצטרך – העיקר , שלא תשוב עוד לעולם אל מאחורי הסורגים. תהיה הגאווה שאנחנו מצפים ממך להיות, שאנחנו מאמינים שתהיה – ותוכיח לנו שאתה יכול להצליח בחיים האזרחיים'".

"חשוב להדגיש", אומר הרב כהן, "אנחנו לא מתיימרים להציע משהו במקום השיקום המקצועי, אלא בנוסף לו. והתוצאות? כאמור, בקרוב, על פי ההערכות של בעלי המקצוע מן השורה הראשונה, הן מדהימות ומדברות בעד עצמן. בקרוב מאוד בס"ד, הן אמורות להתפרסם במסגרת כנס בינלאומי. אז, כך אנו מצפים, יעורר המחקר הדים בקרב אנשי המקצוע ברחבי העולם כולו".

(מתוך יתד נאמן)

כולל על גלגלים

עיתון משפחה

בוקר. השעה תשע ורבע בדיוק ובכולל שבמושב אורה כבר שוקדים על תלמודם כעשרה אברכים מצטיינים. הם מתנצחים ביניהם בהתלהבות, ודומה שקל להם מאוד לשכוח מכל הקיים סביבם, אולי בשל העובדה שדבר סביבם לא קיים, והם מרוחקים מכל מקום יישוב מוכר.

במבט ראשוני זה נראה עוד כולל רציני מאוד, אחד מאלו שנוהגים לבחור את אברכיהם בקפידה אחד לאחד. החדר אמנם קטן אך מרווח ומחומם, קירותיו מצופים ארונות עמוסי ספרי קודש מכל הסוגים, בהם גם ספרים שיצאו בעת האחרונה ממש. בפינת החדר, פינה לשתייה חמה ואפילו ארון קודש ובו ספר תורה מהודר. כן, כולל לכל דבר.

אבל אם רק תצאו לרגע מבית המדרש – תתקשו להאמין. ההמולה שבחוץ תפתיע גם אתכם. נעים מאוד, אתם נמצאים באחת מקומותיו של בנין משרדים הממוקם בכניסה למושב אורה הסמוך לירושלים. קומה זו שייכת כל כולה לחברת ההסעות אשר מפעילה שירותי הסעות לכל חלקי הארץ ורואה הצלחה רבה במעשיה. מימינכם נמצא חדרו של רכז הנהגים ("הלו, עופר, עוד לא הגעת?", "מנשה, הגברת מחכה כבר שעה", "יניב אתה פנוי לנסיעה לשדה התעופה?"), משמאלכם ממוקם חדרו של האחראי על קבלת ההזמנות הטלפוניות, ממול נמצאת פינת ישיבה לנהגים המבקשים לנוח מעט אחרי שעות ארוכות של אחיזה בהגה, ובתווך יש את חדריהם של חשב החברה ושל המנכ"לים הראשיים.

וכמו בכל חברת הסעות מה שמאפיין את המקום אלו בעיקר צעקות לא מעטות, תזוזה רבה ונהגים שעוברים, נכנסים ויוצאים. הדבר הבלתי מתקבל על הדעת שבמקום, הוא כולל האברכים שפועל בקצה המסדרון, במשך חמישה ימים בשבוע, ומכנס בתוכו אברכים מן העילית שבעילית, כולם בוגרי ישיבות רציניים.

יחידי למנין

כפי שברור לקוראים, לא תמיד נראו כך הדברים. עד לפני שלוש שנים פעלה חברת ההסעות באופן שגרתי למדי, תחת בעלות חילונית של שני אחים שותפים כאשר היא מנתבת את דרכה וקונה לעצמה שם ומוניטין. לפני שלוש שנים בדיוק החליט אחד האחים להזמין אל המקום את הרב מימון בן ישי, כדי שילמד עמו שיעור קצר מידי בוקר. מה גרם לו להחליט על כך? עד היום אין הוא יודע להסביר זאת, אך זאת הייתה התחלתו של מסע שהתגלגל מהר יותר מכל כלי רכב שבבעלות החברה והוביל לפתיחתו של הכולל הנדיר מסוגו.

"השלב הבא היה כאשר הצטרף לשיעור גם אחיו של בעל החברה, זה שעובד עימו כשותף", מספר הרב בן ישי. "בעקבות כך הרחבנו בהדרגה את נושאי הלימוד וזכיתי להתוודע לשני יהודים שצמאים לשמוע ומגלים עניין רב בכל נושא שעולה לדיון. מידי פעם נזקקנו לספרי לימוד, אך אז גיליתי למרבה הצער, שלא רק שבבניין החברה אין דבר כזה, אלא בכל מושב אורה לא ניתן להשיג ספרי קודש מתאימים, שכן מדובר במושב שרוב תושביו חילוניים. כאב לי הלב וחשתי נורא עם המחשבה על כך שיהודים כה רבים מתגוררים כאן, אך לא ניתן לגבש מהם אפילו מניין.

"כמה שנים קודם לכן שבתי משליחות בהונג-קונג, שם הקמתי בסייעתא דשמיא קהילה גדולה שכללה בית ספר, בית כנסת ופעילות מלאה. היה לי ברור שאם בסין אפשר לחולל מהפכה, על אחת כמה וכמה שבארץ אפשר לעשות זאת. הייתי חדור מוטיבציה, ואז הצעתי לבעלי החברה לראשונה את ההצעה המפתיעה- להקים כולל, כאן, בתוך בניין המשרדים של חברת ההסעות. ידעתי שזה מגוחך, אך תגובתם של השניים הייתה לא פחות מהבקשה שלי: 'אנחנו מוכנים, מה עלינו לעשות לשם כך?'

"אתם מבינים?" מתרגש הרב בן ישי, "מדובר באחים שכלל אינם שומרי תורה ומצוות וקשה לי להאמין שעד אותו יום הם שמעו על המושג 'כולל'. ובכל זאת, הם נרתמו למשימה באופן כה מופלא, עד כדי כך שכששבתי באותו יום הביתה- לא יכולתי לעשות דבר,. הייתי נרגש וידעתי שמשהו גדול עומד לקרות פה".

איך אתם מסבירים את קבלת ההחלטה?

"בראש ובראשונה יש כאן בוודאי סייעתא דשמיא גדולה, שהיא זו שמלווה אותנו מתחילת הדרך ובלעדיה לא היה נעשה דבר. אך מלבד זאת, מכיוון שאני הייתי החרדי היחיד שהאחים הכירו – הם הביטו עלי כבר מאז שנפגשנו לראשונה כביכול הייתי הרב של המקום. מבחינתם – מה שהרב אומר זה מה שעושים. ואם הוא מדבר על כולל – אז מפנים שני חדרים מקומת המשרדים, מאבזרים אותם כראוי ומתחילים ללמוד".

אך למרות ההסכמה הגורפת הדבר לא היה פשוט, והרב בן ישי החליט שלא להתחיל בגיוס אברכים, בטרם הוא רואה שהכולל אכן קורם עור וגידים. "למדתי בחודשיים הראשונים לבדי בכולל", הוא נזכר, "וחשתי ממש כמו בהונג קונג, שם גם הייתי בודד במערכה. הנהגים שהגיעו לעבודתם בחנו אותי בכל יום מחדש במבטים משתאים, כביכול רצו לשאול: 'אתה עדיין כאן?' ואחד מהם אף אמר: 'אתה מזכיר לי איזה תמני שהכרתי פעם בקיבוץ. הוא תמיד למד תורה לבדו וכשחיפש מניין- מעולם לא מצא'. שמעתי את הדברים והבטחתי 'עוד יבואו ימים שבהם יהיה כאן לא רק מנין, אלא אפילו לא תמצא מקום לשבת מרוב אברכים'. ואכן, עם חלוף הזמן צירף הרב בן ישי לכולל אברך שהכיר ולאחר מכן הצטרף אברך נוסף ועוד אברך".

בשלב זה, כאשר הכולל הקטן כבר מנה ארבעה אברכים, החל לימוד התורה לתת את אותותיו באופן רשמי על הבניין ולהשפיע על האזור כולו. הרב בן ישי מספר, שאחת לכמה דקות הייתה דלת החדר נפתחת לרווחה ו'פרצוף' נוסף היה מציץ פנימה כדי לחזות בארבעת החרדים שרוכנים על הסטנדרים בגודל מלא ובלבוש אוטנטי. אך דווקא בדרך זו החל גם הקירוב.

"בזמן הלימוד- למדנו ללא הפסקה אף לרגע, אך לאחר מכן היינו מוכנים בשמחה להישאר עם הנהגים או עם אנשי המושב כדי להשיב להם על שאלות ולתת הסברים. בערבי חגים כינסנו אותם כדי לספר להם על החג ואף ערכנו מסיבות חנוכה ופורים וחילקנו נרות שבת".

'אי אפשר בלי חברותא'

אט אט הגיעו אל הכולל עוד ועוד אנשים שביקשו להניח תפילין, ולא מעטים סיפרו שעד לרגע זה התפילין שלהם נחו בוויטרינה או שלא באו לידי שימוש כלל מאז חגיגת הבר מצווה. כעת, כשגילו שיש להם הזדמנות להניחן שוב, הם לא חשבו לוותר על כך. ובאופן זה נוצר סביב האברכים מעגל חם ואוהד מאוד. "חשנו סיפוק רב. אין לי ספק שדווקא בתקופה זו שבה יוצאים כל כך הרבה נגד החרדים ובני התורה, יש צורך רב ביותר להראות לכולם עד כמה הלימוד חשוב, וזוהי דרכנו לתרום לכך.

"כשחלפו עוד כמה חודשים פנינו אל מנהלי חברת ההסעות והסברנו להם כי חשוב לנו להוסיף עוד אברכים לכולל, כדי להגדיל את מספר הלומדים ולהעצים את הלימוד. מכיוון שעד אז הם מימנו מכספם הפרטי את מלגות הכולל והיה מדובר בסכומים לא מבוטלים כלל, הם החליטו לחבור לחברת 'דיזליין' העוסקת בייצור סולר (ואשר בעליה אף הם חילוניים) ולקבל תמיכה כספית נוספת.

"בעלי החברה נענו בשמחה, וכך התאפשר לנו להוסיף עוד אברכים ולשלם להם מלגות נאות. בשלב שבו הגענו לשמונה אברכים – קיימנו פעם תפילת מנחה. הצטרף אלינו אחד הנהגים, אך עדיין היה חסר העשירי למניין. בעל הבית הבחין בכך ולאחר התפילה הוא ניגש לשותף שלו וקבע: 'מוסיפים עוד אברך'. השותף שכבר היה בקי בסדרי הלימוד, העיר: 'אי אפשר להכניס אברך בלי חברותא'. אך בן שיחו לא היסס: 'אז נכניס שני אברכים ועם תקציב כבר נסתדר,. כך צמח הכולל שלנו לעשרה אברכים שכולם מגיעים מידי יום ביומו והוגים בתורה מתוך תחושת שליחות ובשקידה מופלגת".

ואכן, מבט קל לעבר אברכי הכולל חושף, כי לא מדובר בברנשים 'טיפוסיים' או חובבי הרפתקאות. כולם אברכים רציניים ביותר, בוגרי ישיבות ליטאיות חשובות, אשר מנהלים אורח חיים סטנדרטי לגמרי. בשעות הצהריים רובם לומדים בכוללים בירושלים וחלקם אף משמשים 'משיבים' בישיבות מוכרות. "אני חושב שעד לרגע זה, בעלי המקום אינם מבינים את גודל המהפך שהתחולל בזכותם, אין הם מפנימים את העובדה שהם מגדלים כאן בני עלייה ממש", מציין הרב בן ישי.

ואכן, מנכ"ל חברת ההסעות, שאותו אנו פוגשים לבסוף בקצה המסדרון, נראה עסוק מאוד אך בכל זאת הוא מפנה לנו מזמנו. כאשר אנו שואלים בסקרנות מה גורם לאדם כמוהו להחליט על הקמת כולל ועל תחזוקו באופן כה שוטף, הוא מחייך חיוך מרוצה ומביט בבני טיפוחיו: "אני עוד לא שומר מצוות, אבל אולי זה עוד יגיע אי פעם"- הוא אומר לנו בכנות, וממשיך לעסקיו.

הרעש המקרב

לא קל ולא פשוט היה לשכנע אברכים להגיע אל 'כולל הסעות' המתפתח. כאשר הוחלט על הרחבת הכולל, הטיל הרב בן ישי את משימת גיוס האברכים על כתפיו של הרב עוזיאל לורי, אשר לקח זאת על עצמו ועם הזמן הפך לאחראי על תכני הלימוד וסדריהם. "כשפניתי בתחילה לאברכים, זה היה נשמע להם רעיון קצת הזוי", הוא מספר. 'למה לנסוע עד לאורה אם אפשר ללמוד בירושלים?' הם היו שואלים אותי בקביעות, ו-'אתה בטוח שבאמת לומדים שם? אז למה זה בבניין של הסעות?' האמת היא שגם אני עברתי בדיוק את אותם תמיהות וספקות, וכתלמיד ישיבת בריסק במשך שנים ידעתי להעריך לימוד וחששתי מפני הלא ידוע. אך לאחר שביקרתי במושב הגעתי למסקנה שאין דבר טוב מזה לאברך.

"היתרון הגדול, לדעתי", אומר הרב לורי, "הוא בכך שאברך המגיע לכאן יודע שהוא מוכרח ללמוד, כי פשוט אין לו אפשרות אחרת. הוא מנותק לחלוטין מכל הסובב, כי אין לו מה לחפש בסביבה. נפשית זה מסייע ללימוד. מטבע הדברים גם הסדרים נשמרים במלואם, כי אין תחבורה נוחה למושב ואנו חייבים לצאת יחד בהסעה וגם לשוב ביחד. בשל כך מי שמגיע יודע שהוא חייב ללמוד וזה דבר שמהווה תמריץ להרבה אברכים מצוינים.

"מעבר לכך", מוסיף הרב לורי , "הייתי גם מצטט באוזני כולם את דבריו של הרב בן ישי על הערך המוסף שיש כאן- 'תבינו אם אתם לומדים בבית הכנסת שלכם אתם תורמים לעצמכם בלבד, בעוד שכאשר אתם לומדים במקום כזה- אתם מפיצים אור גדול לכל הסביבה, ומי יודע, אולי בזכותכם עוד תקום כאן קהילה?' "

ובכל זאת, האם לא קשה ללמוד בתוך בניין שוקק פעילות? העבודה שמתנהלת שם לא מפריעה? הנהגים לא מרעישים?

אל השיחה מצטרף כעת אחד האברכים שממלא פיו צחוק. "הם מפריעים לנו? נראה לי נכון יותר לומר שאנחנו מפריעים להם, כי הרעש של הלימוד הוא חזק ולא פעם במהלך הלימוד נכנסים אלינו חלק מהעובדים ושואלים: 'למה אתם צועקים? מה כבר קרה?' בתחילה היינו פשוט מתנצלים ומנסים ללמוד יותר בשקט, אך כשראינו שהם עדיין ממשיכים להעיר- הבנו שמה שהם רוצים זה באמת להבין את פשר הצעקות שלנו, ואכן התחלנו לענות ולהסביר להם על דרך הלימוד".

"המקרה המעניין ביותר היה כאשר למדנו מסכת ברכות. לפתע, בעיצומה של הסוגיה, נכנס לחדר אחד מבני המושב, חילוני מקריח וגדל מימדים. הוא פתח את הדלת ונבח: 'אינכם מתביישים? למה אתם מפריעים לכל המושב?' אחד האברכים לא חשב פעמיים והשיב לו בטבעיות: 'אנחנו לומדים מסכת ברכות לקראת חנוכה וכעת דנים בסוגיה הנוגעת לברכתו של שמן הזית, ומה יש לך להגיד על כך?

החילוני לא נבוך אלא פתח את פיו והחל להסביר כי בנושא קיים דיון שלם.

"למרבה הפלא הוא אף ציטט את הסוגיה מתחילתה ועד סופה. בעוד אנו עומדים משתאים התמלאו עיניו בדמעות והוא סיפר: 'אני הייתי בדיוק כמוכם, למדתי באחת הישיבות המוכרות ביותר ונחשבתי לבחור הכי חזק בשיעור, אך מכיוון שראשי נמשך כל העת לעסקים- עזבתי בסופו של דבר הכול והגעתי למקום שבו אני כיום. כעת, כשראיתי אתכם לומדים במלוא העוצמה והחיוניות- נשאבתי אל עברי ופשוט התגעגעתי".

סופו של הסיפור אינו בכך שהיהודי חזר אל העולם הישיבות, אולי עוד יעשה זאת בעתיד. בינתיים הוא החל לתמוך בכולל ביד רחבה ולדאוג לספרי קודש ולתנאים משופרים.

בכלל, מתברר שאין זה הסיפור היחיד שמתגלגל בחברת ההסעות, שכן כמעט לכל אחד מן האברכים יש נהג או יהודי מהמושב שקרוב אליו במיוחד והוא מלווה אותו לאורך כל הדרך. הרב לורי גם מציין, שמדהים להיווכח בכל פעם מחדש כיצד דווקא המילים הפשוטות וההסברים היוצאים מן הלב, הם אלה שיוצרים את הכבוד האמיתי ללומדי התורה.

"רק בשבוע האחרון חלה אחד האברכים שלנו, ומכיוון שהוא זה שמביא את כולנו ברכבו יום- יום מירושלים, לא הייתה לנו דרך להגיע אל המושב. חשבנו בתחילה שכל אחד ייסע בכוחות עצמו, אך בעל הבית ששמע על כך הודיע מיד, כי הוא שולח אלינו אחד מנהגי החברה. הנהג אכן הגיע ואסף את כולם מהבתים. במהלך הנסיעה הוא שוחח איתנו על אורח חיינו והיה המום לשמוע שמשפחה חרדית סטנדרטית מתפרנסת בדרך כלל מן המלגה של הבעל בכולל ומהכנסה צדדית של האישה.

"הוא שאל, פעם אחר פעם, כיצד יתכן לפרנס בסכום כזה שמונה ילדים ואיך אפשר לחיות ככה. בסיומה של הנסיעה סיפר לנו הנהג בכנות: 'דעו שמידי בוקר אני יוצא מאזור המרכז לירושלים ובכל פעם אוסף טרמפיסטים ברכבי. באופן עקרוני אני מקפיד שלא לאסוף אברכים חרדיים, כיוון שאין לי מוטיבציה לעזור להם ואני חש כי 'לשם מה לי להביא אותם למקום לימודם בשעה מוקדמת? הרי ממילא הם יתבטלו ויקבלו בסוף החודש כספים על חשבון המדינה'. כעת, כאשר אני מבין שאף אחד מהם לא חי ממשכורת גבוהה ומטרתם היא באמת הלימוד עצמו, אני מקבל על עצמי להשתדל לקחת דווקא אותם ברכבי, כי מגיע להם'.

"הנהג דיבר בהתרגשות, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה שמענו משפטים כאלו בסביבתנו. אישית, אני יכול להעיד שבעקבות כאלו מקרים אני מרגיש בכל פעם מחדש שהדבר מחייב אותי להשקיע הרבה יותר בלימוד ולהצדיק את ההערכה הזו".

לימוד, ערך והערכה

בכולל שבמושב אורה הלימודים מתחילים בשעה תשע אפס- אפס בדיוק. "אנחנו לומדים החל מהשעה תשע בבוקר ועד השעה רבע לאחת בצהריים", מספר הרב בן ישי בסיפוק. "בשעה זו מגיעים למקום מרבית הנהגים ואז אנחנו מתכנסים בבית המדרש לתפילת מנחה. רובם ככולם אינם חובשי כיפות, אך הדבר לא מונע מהם להתפלל. אחד מהם כה נקשר לתפילה עד שהוא מקפיד תמיד לעמוד בפתח, וברגע שרואה שיש בחדר תשעה בני אדם הוא נכנס מיד וקורא: 'אני העשירי למניין!'

"לאחר התפילה מצטופפים כל הנוכחים סביבנו ומנצלים את ההזדמנות כדי לשמוע עוד מעט על אירועי השבוע והחודש ביהדות ולהציב שאלות בעניינים שונים- 'למה היום קראו בספר התורה ואתמול לא?', נזקקתי בשבת למים רותחים, האם היה מותר לי לחבר את השקע לקומקום?' אשתי חולה ועוברת ניתוח האם תוכלו להקדיש את הלימוד למענה?' וכך הלאה והלאה. מרגש לראות כיצד דווקא האנשים החילוניים הללו כל כך מעריכים את הווי הלימוד, ועל אף שהעולם שלנו כה שונה משלהם, אף פעם לא היו כאן ויכוחים אלא רק הערכה ופרגון.

"פעם, לקראת אחד החגים, חילק בעל הבית תלושים לכל העובדים והעניק תלוש גם לכל אחד מהאברכים שלנו. כשכולם תמהו על כך, הוא הסביר: 'תבינו, חבר'ה, כולכם עובדים של חברת ההסעות. יש מכם שאחראים על הנהלת חשבונות, יש כאלו שעובדים כנהגים ויש לומדי תורה. הם עובדים בדיוק כמו כולם, ומבחינתי זהו תפקידם".

ואכן, הכולל קיים במתכונתו הנוכחית רק כשנה, אך כיום כבר ברור שאין עוד צורך לשכנע את מנהלי החברה לתחזק אותו. בשיחות עם הרב בן ישי הם מעידי , כי מאז שהוקם הכולל הם רואים ברכה מיוחדת בעמלם ובצלחה העסקית. "בעל החברה אף התבטא פעם באוזניי לא פעם ולא פעמיים, כי ידוע לו שנהגי ההסעות שמסתובבים כל כך הרבה בדרכים זקוקים יותר מכל אחד אחר לשמירה ולהגנה, ואין ספק שהתורה שאנו לומדים שומרת עליהם", מספר הרב בן ישי.

"אז נכון שכיום המקום עדיין קטן יחסית, אך הוא בוודאי גדול באיכות וכבר בזמן הקרוב אנו עומדים להרחיב את הכולל ולהכפיל את מספר האברכים שלומדים בו. בנוסף, אנו גם מתכננים לארגן סמינרים בנושא יהדות בתוך מושב אורה עצמו, במטרה אחת – למלא את שליחותנו ולקרב כמה שיותר לבבות לאביהם שבשמים".

לימוד גמרא-מרשם לשדרוג אישיות

ראובן העצני

שאלה:  מה השינוי שכולם מדברים שיש לבחורים שנכנסו לישיבה?
זו תופעה מוכרת לכל מי שהתחיל לטעום את הטעם המופלא של לימוד הגמרא. פתאום אתה מרגיש איך הלימוד הזה משנה אותך, איך הוא הופך אותך לאדם אחר, טוב יותר.

לא קיימת תופעה דומה בשום תחום לימודי אחר. מי שיסיים חמש יחידות בגרות במתמטיקה לא ירגיש שהוא הפך לאדם מרומם יותר, ומי שקיבל ציון גבוה באנגלית לא יחוש בעקבות כך שהוא טהור או נאצל יותר. לעומת זאת כשלומדים גמרא,  השינוי מופלא – פשוט הופכים לאדם מיוחד יותר.

איך זה עובד? למה זה פועל כך?

"כשבחור פוגש בפעם הראשונה את הגמרא הוא מגיב בפליאה. הוא חשב שהגמרא תעסוק בדברים מיסטיים ומופשטים  ולפתע הוא מגלה שהיא עוסקת בדברים גשמיים וחומריים ביותר כגון מה דינו של שור שנגח פרה, כמה משלם אדם שחפר בור ברשות הרבים, איך מחשבים נזקי גוף… ולמרבה הפלא דווקא הלימוד הזה, הוא שמחולל שינוי עצום בכל אישיותו של הבחור!"

שאלה: אז מה גורם לשינוי המדהים?

"ההסבר לכך", ממשיך הרב רחלזון, הוא שמסתתרת בתורה קדושה עצומה. כשבחור "שובר את הראש" במאמץ להבין סוגיה בגמרא הוא בעצם מקשר את שכלו, כביכול, לשכל של הקדוש ברוך הוא ומקבל אור ורוחניות הישר מבורא עולם.

הגמרא איננה רק אינפורמציה, בכוחה לשנות את כל צורת החשיבה שלך. פתאום אתה מתחיל להבין דברים ברמה הרבה יותר מעמיקה ממה שהבנת קודם לכן. הגמרא מרגילה אותך להתבונן בסוגיה מבלי לוותר בה אף לא על פרט קטן. אתה פתאום תופס את המשמעות והחשיבות של כל דבר ומגלה שגם הפרט הקטן ביותר יכול לשנות את כל משמעות הסוגיה. כמובן שההסתכלות הזאת לא נעצרת בגמרא. ברגע שהתרגלת להתבונן בעומק הדברים, קיבלת ארגז כלים שיאפשר לך לראות את כל החיים בצורה שונה, עמוקה יותר".

מי שנכנס ללימוד הגמרא, מתחיל לשים לב לכך שדברים משתנים אצלו בנפש. היחס לחברים, היחס לעצמו, אפילו סגנון הדיבור, הכול משתנה והופך להיות מדויק ומעודן יותר. התורה היא כמו תרכיז של ויטמינים רוחניים. אתה רק טועם מעט מהחומר הזה וכבר מתחיל לחוש באנרגיות חדשות שזורמות בך".

וכמובן שהדרך היחידה לראות את זה פועל היא פשוט להתנסות, מסכם הרב רחלזון את שיחתו, "תפנה שעה מזמנך לשיעור גמרא או היכנס תקופת מה לישיבה ותחוש  איך 'שור שנגח את הפרה' הופך אותך לאדם אחר!".

 

רוצה לדבר עם מישהו על הישיבה או על כל דבר אחר ביהדות? 

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

לא עבדתי בחג והרווחתי אלפי דולרים

שלמה שטיין

כשהתחלתי להתחזק בשמירת תורה ומצוות היה ברור לי שאני מפסיק לעבוד בשבתות וחגים, אך לא ידעתי שעבודה בחול המועד כלולה בהחלטה זו. באחד משיעורי התורה בהם התחלתי להשתתף בקביעות שמעתי לראשונה על כך שיש להימנע מעבודה בחול המועד, ביקשתי להבין בצורה ברורה יותר את המותר והאסור בחול המועד.

הרב הסביר לי שמותר לי לעבוד בכל יום עד שארוויח סכום כסף הנצרך לי להוצאות המחייה של אותו יום. חישוב מהיר הראה לי שרווח של מאתיים שקלים ליום עבודה יספיקו לי למחייתי בכל יום. הודעתי למנהל תחנת המוניות בה עבדתי כי ברגע שארוויח מאתיים שקלים אני מסיים את יום העבודה… הוא נד בראשו לאדם המוזר המוכן לוותר על עבודה באחת התקופות העמוסות ביותר מבחינת נהגי המוניות.

יום ראשון של חול המועד: הופניתי לאחד מבתי המלון בירושלים נאמר לי להמתין עבור מר ס. חלפו עשר דקות ואיש לא פנה אלי נכנסתי ללובי של בית המלון אולם גם שם איש לא המתין לי, בררתי בדלפק הקבלה גם שם לא ידעו לומר לי דבר… רגע לפני שחשבתי לעזוב את שטח בית המלון נקראתי שוב לדלפק הקבלה, מר ס. ביקש למסור שאמתין לו, הוא מתעכב מעט… כעבור שעתיים הופיע מר ס. ובקש שאסיע אותו לתפילת מנחה ברחוב הסמוך, לאחר מכן נסענו לשוק לקנות עבורו מספר פריטים להם נצרך, בערב קבענו שאקח אותו למסיבת "שמחת בית השואבה"…

כך חלפו עלי כל ימי החג, אני יושב במונית וממתין למר ס. בינתיים יכולתי ללמוד ולהאזין לשיעורי תורה… מידי פעם הסעתי אותו למקומות שונים. בסיכומו של אותו שבוע הרווחתי קרוב לששת אלפים דולר כאשר בקושי עבדתי.

המסקנה שלי היא שאם אתה מחליט ברצינות להתחזק בשמירת המצוות הקב"ה עוזר לך ומשלם לך בכפל כפליים!

כשה'טפילים' עלו לאוטובוס הם החזירו אותי בתשובה

יעקב א. לוסטיגמן

לפני שבוע התחיל ירון את עבודתו בחברת האוטובוסים. זה עתה הוא שב ארצה מביקור ממושך בהודו ובנפאל, אחרי שלוש שנות שירות צבאי. אתמול בערב הודיע לו הסדרן, כי היום יהיה עליו לקחת נוסעים ממרכז הארץ, לעבר מושב מירון שבגליל העליון. בהתחלה הוא לא קישר בין יעד הנסיעה לבין קבר רבי שמעון בר יוחאי, אך כאשר התחילו הנוסעים לעלות על האוטובוס הוא כבר הבין לאיזה בור עמוק הוא נפל.

בזה אחר זה עלו ה'טפילים' אל האוטובוס וגדשו אותו עד אפס מקום. המשפטים הקצרים שהם החליפו ביניהם באידיש עסיסית נשמעו לו כמו צרמוניה שגרמה לו לגירוד עז במעלה העורף. מימיו הוא לא נתקל בחרדים לשיחת פנים אל פנים, ובוודאי שלא בחמישים כאלו בפעם אחת. עכשיו נגזר עליו להיות כלוא איתם באוטובוס למשך שלוש שעות תמימות. בליבו כבר גמלה החלטה שמכאן ואילך הוא יקפיד להחזיק בתא הכפפות גם מטהר אוויר רב עוצמה, למקרה שהוא יצטרך להסיע שוב את לובשי השחורים המזיעים והדביקים.

את השעה הראשונה של הנסיעה הוא העביר בשתיקה זועפת. לא מבין למה הוא צריך להסיע את הפרזיטים האלו לחגיגה הפרימיטיבית שלהם. "עוד מעט נגיע למירון" הרהר לעצמו, "וכל העדר הזה ישעט לעבר המדורה ויתחיל לרקוד סביבה במין טקס פולחני מוזר שלקוח מהתקופה הביזנטית הקדומה.

לאחר שנרגע מהזעף הראשוני, החליט ירון שאם הוא כבר נקלע לסיטואציה הלא נעימה הזו, לפחות הוא יעשיר מעט את ידיעותיו על השבט הפראי הזה: "בדיוק כמו שעשיתי בנפאל ובהודו" גיחך לעצמו. "אלמד קצת על המנהגים שלהם. נשאל אותם קצת. מעניין אם הם דוברי עברית…".

כאשר הוא נכנס לחניון הענק שבכניסה למושב מירון, כבר היה ירון מופתע ואפילו נלהב. על הרעיון של מטהר האוויר הוא וויתר כבר מזמן, ולראשונה הוא הבין שלא מדובר בשבט פראי, אלא באנשים רגילים לכל דבר ועניין, החיים על פי אמונה יוקדת שאינה כה מוזרה כפי שסבר עד כה.

"יש למישהו אולי כיפה להשאיל לי?" הוא שאל במבוכה את הנוסעים השחורים. "אני רוצה לראות את החגיגות ליד קברו של רבי שמעון, ולא נעים ללכת שם בלי כיפה". לאחר שהתברר שלאף אחד מהנוסעים אין כיפה, החליט אחד מהם לתרום את זו שעל ראשו לנהג הנבוך: "יש לי גם מגבעת, יותר חשוב שלך תהיה כיפה כי אתה בלי כובע בכלל".

הריקודים הסוערים ברחבות הסמוכות למבנה הקבר הפעימו אותו. חב"דניק צעיר אפילו הציע לו להניח תפילין, וראה זה פלא, הוא נענה לקריאה בהתלהבות, וזכה להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. כאשר אחד מהברסלבים תחב לידיו ספרון קטן עליו נכתב באותיות גדולות 'תיקון הכללי', הוא כבר לא היסס, פתח את הספרון ואמר את עשרת מזמורי התהילים כבקיא ורגיל. בדרך חזור אל האוטובוס הוא כבר ניסה לברר אודות ישיבה שבה הוא יוכל להשתלב החל ממחר בבוקר.

למחרת כבר ניצבו רגליו של ירון בהיכל הישיבה. בלי לבזבז זמן הוא התפרץ אל בית המדרש ואמר לרב הראשון בו נתקל: "תסדר לי חבר, אני רוצה להתחיל ללמוד את התלמוד הבבלי". הרב ניסה להרגיע אותו ולראות במה דברים אמורים, אך ירון לא ניאות לדבר על שום דבר אחר. רק ללמוד תורה הוא רוצה.

עולם שלם של מושגים נפרש בפניו. לראשונה בימי חייו הוא התפלל תפילת מנחה וערבית. מעולם לא הרגיש רוחני כל כך. קרוב כל כך אל הבורא שעד אתמול בבוקר הוא לא הכיר בעצם קיומו. בלילה הוא בקושי הצליח להירדם מרוב התרגשות. הימים הבאים היו דומים מאוד, ההתרגשות גדולה, הלהט אדיר, ההתלהבות סוחפת, עוד רגע הוא יוצא לרחובה של עיר ומתחיל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה. הוא אפילו לא יודע לבטא את שמותיהם של ששת סדר המשנה, אבל הוא יודע ומאמין שבעוד שנה או שנתיים הוא כבר יהיה גדול בתורה.

ואז בא ה'בום'!!

הלהט התפוגג, המרץ נעלם, ההתלהבות דעכה, וכל מה שנותר זה בחור צעיר עם עיניים כבויות, שמנסה בכל כוחו להבין את הטקסט שכתוב שחור על גבי לבן, ולא מצליח בשום אופן. בליבו כבר יש ספקות גדולות לגבי הדרך בה הוא בחר. שאלות שעד כה הודחקו צפות ועולות "למה אתם מדירים נשים?" הוא מטיח לפתע ברב הצעיר שהוצמד לו כדי להרוות את צימאונו לתורה. אותו הצימאון שכבר חלף עבר כאילו לא היה מעולם? ההסתה ארוכת השנים אליה נחשף עד לא מכבר החלה לתת את אותותיה, ובליבו הוא כבר מרגיש שנאה מחודשת כלפי הדתיים וכלפי הדת עצמה.

אחרי שכבר נחשף אל העולם הרוחני הטהור הוא כבר יודע שהאמת נמצאת כאן, אבל הוא כועס על כך שהוא לא מצליח להתחבר. כועס על עצמו, כועס על הסביבה. על ההורים שלא לימדו אותו תורה מגיל צעיר. הוא כועס גם על הקדוש ברוך הוא… "אני ניסיתי להתקרב אליך, ואתה לא עוזר לי" הוא מטיח כלפי מעלה.

***

"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". פסוק זה כתוב בספר משלי, אותו כתב החכם מכל אדם, שלמה המלך. מסביר הגאון רבי אליהו מווילנא (המכונה "הגאון מווילנא" או "הגר"א"): כאשר אדם מבקש להתעלות בתורה, להתקרב לקדוש ברוך הוא, לחזור בתשובה על חטאיו, לשנות את דרכיו, צריך לעשות זאת בחוכמה. אף אחד לא יכול לקום ביום בהיר ולהפוך מאדם ארצי וגשמי, לאדם רוחני ושמימי. צדיקים הסבירו את הפסוק "לא תעלה במעלות על מזבחי" כשאדם רוצה לעלות על המזבח – להתקרב לקדוש ברוך הוא, אסור לו לעשות זה בקפיצת מדרגות. צריך לעלות לאט לאט, לפי סדר, להתקדם בקצב איטי ורק כאשר הוא יציב במקום בו הוא נמצא, אפשר להתקדם צעד אחד קדימה.

"איוולת אדם תסלף דרכו" אומר הגאון מווילנא, הטיפשות של האדם גורמת לו לסלף את הדרך. לזנק קדימה כמה צעדים במקום לצעוד עקב בצד אגודל. סופו של אדם שינהג כך היא שהוא יכשל. הוא לא יחזיק מעמד. ההתלהבות היא בת חלוף והיא לא תחזיק אותו למעלה זמן רב. בקרוב מאוד הוא יפול ויצטרך לעלות בצורה איטית ויציבה. ומה התוצאה של הנפילה? "ועל ה' יזעף ליבו" האדם כועס על הקב"ה שאינו עוזר לו להחזיק מעמד, ואינו יודע שהנפילה היא תוצאה של הטיפשות שלו עצמו.