מוטי קורן

 

בשבוע שעבר, יצא לי לבקר בישיבת 'אור החיים' בירושלים, כדי להאזין לשיחה מיוחדת של

אחד מראשי ארגון 'אחינו', שהתבקש לשאת דברים בפני תלמידי הישיבה. אני מכיר את האיש,

ויודע שכשהוא מדבר, יש מה לשמוע… אז החלטתי לשבת בבית המדרש, בתוך קפסולה

עטופת ניילון כמובן, ולשמוע את דבריו היוצאים מן הלב. הוא סיפר להם שני סיפורים שלכאורה

הם הפוכים זה מזה, אבל לאחר מחשבה קלה מתברר שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. וכה היו דבריו:

"לפני 18 שנה", הוא מספר, "נסעתי לארה"ב, יצאתי מהארץ ביום ראשון בערב, נחתנו שם באמצע הלילה,

ומיום שני בבוקר התחלנו מרתון של פגישות וסיורים ועניינים. לא היה לי רגע אחד לנשום.

אפילו במנהטן לא ביקרתי. סדר היום היה עמוס לעייפה, עד שביום חמישי אחר הצהרים הגענו

לשדה התעופה 'קנדי' בניו יורק, עמדתי בתור כמו כולם, עשיתי 'צ'ק אין' וממש נפלתי על אחד

הספסלים באזור ההמתנה של נוסעי 'אל על', סופר את השעות שנותרו עד שאגיע לביתי…

"עוברות כמה דקות והנה מגיע ממרחק אדם בעל מראה חריג בנוף. אדם ממדינות אפריקה גובהו

כשני מטרים וכתפיו רחבות במיוחד. הענק המפחיד הזה התיישב לא פחות ולא יותר, באותה הפינה

שבה ישבתי אני, במרחק לא רחוק ממני. "כיווצתי את רגלי", הוא מספר, "נזהרתי שלא לפגוע בו,

ולא לעורר את חמתו. הוא לא נראה אדם סימפטי במיוחד בלשון המעטה, וגם לא ניסה להיות נחמד

אלי או אל כל אחד אחר שהיה שבסביבה. "אחרי זמן מה, הייתי צריך לגשת לכיור לשטוף ידיים,

וכשקמתי ממקומי נזהרתי מאוד שלא להיתקל במי שישב על ידי, אבל אולי בגלל החשש הגדול קרה

בדיוק מה שפחדתי ממנו, ובטעות נתקלתי ברגליו של האיש… "הרגשתי מאוד לא נעים, מיהרתי להתנצל

מעומק לבי באנגלית הרצוצה שהיתה אז בפי, והחשתי את צעדי לעבר הכיור שביציאה מהשירותים.

"והנה… לא פחות ולא יותר, האיש הענק הזה קם ממקום רבצו, ומתחיל לצעוד בעקבותיי בצעדים נמרצים.

ביטחון חליפי

"הלב שלי פרפר מרוב פחד. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף רק מהלחץ האדיר. בזווית עיני חיפשתי אחר

איש ביטחון קרוב שיוכל לעזור לי, אבל דרכם של אנשי ביטחון הוא שהם אף פעם לא נמצאים לצדך ברגע האמת…

"התפללתי וביקשתי מהקב"ה שלא יאונה לי רעה. "כשהבנתי שהוא צועד בעקבותיי, שניתי מסלול והלכתי לכיוון אחר.

ולאחמ"כ שבתי למקומי והצטנפתי בפחד ואימה.

האיש שב למקומו, ומאותו רגע לא הסיר את מבטו ממני, תקע בי עיניים רושפות אש. "לא ידעתי מה לעשות,

אבל כל עוד הוא רק מסתכל, אני לא יכול לעשות דבר. מה באפשרותי לעשות?  לגשת לאיש ביטחון?

ממתי אסור להסתכל על אנשים?…". "אחרי שעה שנראתה בעיני כמו נצח, פתחו את שער המטוס ומיהרתי

לעמוד בתור, כשכולי תקווה שהאיש המפחיד הזה לא מתכוון גם הוא לטוס לישראל ולהמשיך להפחיד אותי כל הדרך.

"אנחת הרווחה שבקעה ממני כשהתברר שהוא פונה לטיסה אחרת, נשמעה כנראה בכל רחבי ניו יורק רבתי…".

תלמידי הישיבה שהאזינו לסיפור, נראים מתוחים מאוד, וגם אני רציתי מאוד לדעת כיצד הסתיים הסיפור.

אבל הנואם עצר לרגע, שתה כמה לגימות מכוס המים שהונחה לצדו בתחילת דבריו, והסביר:

"הסיפור הזה נגמר. אין לו המשך, אבל אני סיפרתי לכם אותו, כי אני רוצה לספר לכם סיפור אחד נוסף,

ואחר כך ננתח את ההבדל בין שני הסיפורים הללו, שאגב שניהם באמת קרו בפועל ולא המצאתי אותם

רק לצורך הדרשה…". יחד עם כל הקהל הקדוש, הטיתי גם אני את אוזני לשמוע את הסיפור הבא…

חדש בשכונה

"לפני 30 שנה הגעתי להתגורר בשכונתי בירושלים", הוא מספר, "היום אני כבר אדם מבוגר, עם הרבה ניסיון חיים,

אני לא ביישן גדול כמו שאתם רואים שאני עומד כאן לפניכם ונושא דברים, אבל לפני שלושה עשורים הייתי 'אברכצ'יק צעיר',

הייתי ביישן מאוד, וכשהגעתי לשכונה לא הכרתי אף אחד.

"באתי לבית הכנסת הקרוב לביתי, להתפלל כמו כולם, אבל אז התחלתי להתלבט. איפה אני אשב? רגע, אולי זה מקומו

של מישהו אחר? ואז הוא יבוא ויהיה לא נעים… אולי אני אעמוד בצד? אבל זה לא נחמד לעמוד בצד וכולם רואים

שאני חדש ומתבייש… מה עושים? "תוך כדי שהמחשבות הללו מתרוצצות במוחי ואני מנסה להחליט מה לעשות,

ניגש אלי פתאום יהודי בשם הרב וייסבורד, עם חיוך מאוזן לאוזן. אני לא ממש מדייק במילים שהוא אמר לי,

אבל זו בערך היתה השיחה: "הו שלום עליכם יהודי יקר", הוא פונה אלי עלי. "אתה חדש בשכונה? איזה יופי

שבאת להתפלל בבית הכנסת שלנו. בוא תשב פה, זה מקום פנוי, מעכשיו הוא כבר לא פנוי. זה המקום שלך…".

הוא טפח על שכמי, וקיבל אותי בסבר פנים יפות. "עברו שלושים שנה, ועד היום

אני לא יכול לשכוח את החיוך הרחב ואת הארת הפנים של אותו יהודי נפלא.

("אגב, אני מכיר את חתנו, והוא יהודי מקסים ומאיר פנים בדיוק כמו חמיו.

משמים זיכו אותו לשדך את הבת שלו עם אדם מיוחד כמוהו. וזאת מתנה אדירה,

לזכות בכאלו חתנים נחמדים ומאירי פנים שעושים לכולם נחמד ונעים בסביבתם").

ושוב, תלמידי הישיבה מטים אוזן, ומחכים להמשך, אבל המרצה עצר כדי לשתות

ורק לאחר מכן הבהיר שגם הסיפור השני הגיע אל סיומו… ואז בא הפאנצ'…

"שימו לב בעצם סיפרתי לכם שני סיפורים על משהו שלא קרה", הוא אומר ומבלבל את

התלמידים שלפני כמה דקות שמעו אותו אומר בפירוש שהסיפורים הללו אמתיים לגמרי…

"הסיפורים אמיתיים אבל אם נתבונן בהם נגלה שלא קרה בהם כלום. אני לא מספר על תאונה,

או על חתונה, לא עם מישהו שתקף את השני ולא על מישהו שנתן לזולתו מתנה או כסף.

"על מה סיפרתי? על מבט זועף ועל מבט מאיר פנים…. זהו!

אלו שני סיפורים שנחרטו בלבי כל כך חזק, עד שגם היום, אחרי 18 שנה ואפילו אחרי 30 שנה,

אני זוכר אותם כאילו אירוע לפני שתי דקות. הם השפיעו עלי, הם לימדו אותי איך להתנהג לאנשים".

זכייה לדורות פנים

"לפעמים אתה יושב באיזשהו מקום בעבודה, או במקום לימודים. אין לך ראש לשום דבר או שאתה

שקוע עכשיו בעניין אישי, בוויכוח משפחתי או מה שלא יהיה, ואתה קצת מזעיף פנים למי שיושב לידך.

"אתה חושב לעצמך, אוקיי. מה כבר עשיתי?? נכון, אני יכול להיות יותר נחמד אליו,

מותר לי לחייך יותר לאנשים, אבל לא קרה כלום. בסך הכל לא חייכתי.

"אז זהו, שלא. זה לא נכון להסתכל על זה ככה. החיוך שלך ישפיע עליו לכל ימי חייו במיוחד אם הוא חדש

כאן וזקוק להארת פנים הזאת. המבט הזועף שלך חלילה וחס, יכול לגרום לצעדים שלא חשבת עליהם.

"זה לא סיפור שאולי עתיד לקרות", הרעים קולו של המרצה, "זה סיפור שקרה יותר מפעם אחת, כי זה דרכו של עולם,

אנשים מושפעים מהיחס שהם מקבלים, ולכן חשוב שנלמד ונקפיד לתת לכולם יחס חיובי ונחמד, במיוחד כשהם נמצאים

בצמתים חשובים בחייהם כמו כניסה למקום לימודים או עבודה חדשה.

דממה של ממש שררה בהיכל הישיבה. הנואם עצר פעם נוספת. נתן לשומעים להכיל את דבריו ולעכל אותם.

ואז המשיך: "לא באתי לכאן כדי להטיף מוסר", אמר, "אני לא מנסה להפחיד אתכם, אלא ההיפך, לחזק אתכם

בעניין הזה של הארת פנים, וגם לחזק את עצמי כי כולנו לוקים בבעיה הזאת, כל אחד במינון שונה.

"תבינו, הרי לכל אדם יש יצר טוב ויצר הרע. מי הם היצר הטוב והיצר הרע? שני מלאכים שנבראו על ידי הקב"ה

עם תפקיד מאוד מאוד מוגדר וברור. המלאכים האלה התפקיד שלהם הוא ללוות אותי ואותך ואותם, כל אחד מלווה

על ידי שני מלאכים, אחד שהתפקיד שלו לנסות בכל כוחו להטות אותך מדרך התורה, לפתות אותך לעשות עבירות,

לכעוס, להתגאות, לקנא, לדבר לשון הרע… המלאך השני הוא היצר הטוב, הוא אומר לך בוא תלמד תורה, בוא תתחזק

בשמירת הדיבור, בוא תלמד קצת מוסר שיהיה לך יותר קל להתגבר על היצר הרע… ואז הוא פנה לבני הישיבה:

"כשמגיע מולך בחור צעיר שעכשיו נכנס לישיבה, הוא לא הולך לבד. הוא מגיע עם שני המלאכים האלו שנמצאים מעל הראש

שלו ונאבקים זה בזה. אתה יכול עם חיוך אחד לסייע ליצר הטוב ולהביס את היצר הרע שלו, וגם את היצר הרע שלך עצמך…

לפעמים זה תלוי בחיוך אחד קטן. במילה טובה אחת שתגיד לו.

"ואם אתה עזרת לו לנצח את היצר הרע, אם עזרת לו להישאר בישיבה ולהמשיך בהתחזקות, הרי הוא וכל הדורות שיבואו

אחריו תלויים בזה, והעזרה שלך גרמה לכל כך הרבה דברים גדולים ועצומים, כל כך הרבה מצוות שהוא והילדים שלו

והנכדים שלו יעשו בזכותך. לא חבל לפספס את כל זה, רק בגלל שעכשיו אין לך מצב רוח לחייך?…".

דוד רוזנהיים

בחור שמתחזק, בהתחלה יש לו "אורות", הוא "נדלק". הוא נכנס למדרשיה ונסחף אחרי החבר'ה, אבל אין לו רב שמבין אותו ויודע לכוון אותו.

בהתחלה, הוא בעיקר "נתפס", "נדלק" ממשהו, אבל אין לו מישהו שיכול לכוון אותו, והוא חייב הכוונה וייעוץ מה ואיך לעשות. הוא צריך לדבר עם רב, שיכיר אותו וידריך אותו, כי אם לא תהיה לו הכוונה, ייתכן שהוא יעשה צעדים קיצוניים מידי, שגם זה לא דבר טוב. למה? ראשית, בגלל שאז ההורים שלו ילחמו בו, ושנית, גם עבורו עצמו זה לא טוב.
בחור שמתחיל להתחזק, צריך שיהיה לו רב שיכיר אותו וידריך איך לעשות את המהלכים לבד. למשל, בחור שלא נעזר בהכוונה מסודרת, יכול ביום אחד להתחיל להלביש כובע וחליפה, ואז ההורים ישתגעו איך ברגע אחד יש להם "שחור" בתוך הבית… וחוץ מזה, גם לבחור עצמו זה לא טוב, כי לפני הכל צריך לשנות את הפנימיות, ורק אחר-כך להגיע לחיצוניות.

לכן, חשוב שהצעד הראשוני בתהליך ההתחזקות, ייעשה עם רבנים שילוו את הבחור. בדרך-כלל, המומחים לכוון את הבחורים הללו, הם צוות רבני הישיבות לבעלי-תשובה, שעובדים עם המתחזקים ובעלי-התשובה כל הזמן, ויודעים גם איך לסדר את הדברים מול ההורים, שההורים לא יקבלו שוק ויתנגדו. אותם רבנים יכוונו אותו כראוי.
אף פעם אין לבצע צעד משמעותי של התחזקות ותשובה, מבלי רב שיעזור ויכוון את הצעדים.

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19