הסקופ המטורף שעיתון 'יתד נאמן' גנז
צוות 'אחינו'
על שולחנו של העורך בעיתון החרדי 'יתד נאמן' הונח סקופ מטורף! ראיון בלעדי
עם האסיר היהודי המפורסם יהונתן פולארד, המרצה עונש מאסר ממושך בכלא
האמריקאי, לאחר שהורשע בריגול למען ישראל.
העורך התלהב מאוד ותיכנן לתת לראיון הזה את הכותרת הראשית בסוף השבוע
המתקרב, אבל אז החלה לנקר בו המחשבה: האם פרסום הראיון לא יזיק לאסיר
היהודי המפורסם?
כלל ידוע הוא שלאסירים אסור להתראיין לכלי תקשורת, לא בארץ ולא בעולם.
כשהם מתראיינים בכל זאת, הם צפויים לאחר מכן לעונשים כבדים. לפעמים ישליכו
אותם לצינוק, או ימנעו מהם את הזכות לקנות מוצרים בקנטינה למשך מספר שבועות
או חודשים, ולפעמים ראיון לתקשורת מתוך הכלא עלול לפגוע בסיכויים שלהם לשחרור
מוקדם. העורך הבין שפולארד בטוב לבו לא רצה לסרב לעיתונאי שביקש ראיון קצר,
אבל נכמרו רחמיו על פולארד שעלול לשלם על כך מחיר אישי.
מה עדיף?
טובת העיתון או טובת של האסיר היושב למען עם ישראל כולו בכלא האמריקאי?
כמובן! אין מקום להתלבטות בכלל. טובתו של האסיר עדיפה וקודמת לטובת העיתון.
וכך מצא העורך את עצמו מחייג אל עורך דינו של פולארד ושואל אותו אם פרסום
הריאיון עלול להזיק חלילה לאסיר המיוצג על ידו.
עורך הדין השיב בחיוב: אכן, פרסום הראיון צפוי להזיק ליהונתן. אם תסכימו
להימנע מהפרסום כל עוד הוא יושב בכלא, יהיה זה המעשה הנכון לעשות!
באותו הרגע התקבלה ההחלטה, הראיון נגנז והמתין בסבלנות מספר שנים.
רק לאחרונה, לאחר שפולארד שוחרר סופית מכבלי המאסר, והורשה לצאת
מארה"ב ואינו חייב לשוב אליה גם לאחר שיצא – החליטו עורכי 'יתד נאמן'
שעכשיו כבר אפשר לפרסם את אותו ראיון… והנה חלקים מרתקים ממנו.
זה מה שלמדתי בכלא!
"אנשים שמדברים איתי שואלים אותי בעיקר שאלה אחת: 'אחרי עשרות שנים
בכלא, מהו הדבר שלמדת יותר מכל?'". את הדברים הללו אמר לנו יהונתן פולארד
בשיחת טלפון קצרה, עוד כשהיה אסיר בכלא באטנר שבצפון קרוליינה. הוא טלפן
לאשתו אסתר, כשהייתה באמצע ראיון איתנו. כששמע ממנה שמדובר ב'יתד נאמן',
עיתון חרדי, הוא ביקש לדבר עם נציגו.
הלב הלם בפראות, כשהשפופרת הועברה אלי. הקול שבקע מהאפרכסת, שהגיע
ממרחק אלפי מילים – בכל מובן אפשרי, היה צלול, חזק ובהיר. המילים ההן, שיהונתן
פולארד בחר אז לומר לנו, נגנזו בנקודת הזמן ההיא, מתוך אחריות לשלומו ולרווחתו
של היהודי המיוסר. לאחר ששוחרר, התיר לנו עורך דינו לפרסם אותם.
"רציתי להגיד לכם דבר אחד שאני חושב שהוא בעל משמעות גדולה", אמר לי אז פולארד.
מה אומר ומה אדבר? אשמח מאד לשמוע מה שיש לך לומר!
יהונתן בטון מחויך – שהורגש היטב בצלילי קולו, שהיה נמרץ ואופטימי כמו היה אדם
חופשי ומאושר, הוסיף ואמר: "חשוב לי להעביר לך מסר, כאדם חרדי שעובד בעיתון
חרדי. במענה לשאלה מה למדתי בכלא יותר מכל, התשובה שלי היא יחידה וחדה:
במהלך העשורים האחרונים למדתי דברים רבים. אולם יש דבר אחד שלמדתי, שהוא
מעל ומעבר לכל דבר אחר: הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם. בלעדיו, כולנו כלום.
הוא אחראי על הכל, ומנהל את הכל. לכן אין לנו סיבה לחשוש מאף אחד. רק מבורא עולם!".
'בעל אמונה עזה'
היו לו, לכאורה כל הסיבות שבעולם להישבר. הוא הוחזק בצינוק צר במשך שבע שנים,
מנותק מהעולם. הוא עבר עינויים וחקירות קשים ומפרכים, סבל מגידולים בסינוסים
שגרמו לו לכאבי ראש עזים, לבחילות ולהקאות, ועוד ועוד. אף על פי כן, בחר בכל פעם
מחדש לשים מבטחו בבורא עולם. "למרות הכל, יהונתן צלול מאד ובעל אמונה עזה",
העידה באוזנינו בזמנו אשתו אסתר. "במשך השנים הללו הוא נותר איתן ושפוי בדעתו,
ובעיקר – חזק ומאמין". "בשבע השנים הראשונות שלי בכלא האמריקני, ישבתי בתא
שנמצא כמה קומות מתחת לאדמה, לא ראיתי אור יום. דווקא בחשיכה הגדולה שהייתי
שרוי בה, שם גיליתי את אור ה' יתברך", סיפר פולארד לרב הראשי דאז, הרב יונה מצגר,
שביקר אותו בכלאו.
הרב מצגר, שביקר את יהונתן פעמיים בבית הכלא, העיד בהתרגשות: "זה היה מדהים
ומחזק. הוא נכנס לכלא כאדם חילוני ובמהלך השהות בו הלך והתחזק באמונתו ובשמירת
המצוות…". תהליך ההתחזקות של פולארד בכלא היה מפעים. שם, בחושך הנורא,
כפי שסיפר, גילה את האמת. לדברי אשתו, שלטונות הכלא מיעטו להעביר לו חומרים
בעברית. הוא עצמו, שלא דובר כל כך את השפה, החל ללמוד יהדות מספרים שונים
שהגיעו לידיו. הוא גידל פאות, החל לחבוש כיפה ולשמור מצוות. רבנים שביקרו אותו
לאורך השנים, ביניהם הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, חיזקו אותו, תמכו בו ועודדו
אותו, כשפולארד מצידו המשיך ללמוד ולהתחזק כל העת, מתוך אמונה עצומה בבורא עולם.
כעת, בסייעתא דשמיא, לאחר שקיבל שחרור מלא מהכלא ומהגבלות שהוטלו עליו עד כה, ו
הגעתו ארצה יזכה לחיות על פי אמונתו כבן חורין בארץ הקודש.