אחרי חיפושים בחרתי לי בלטה במטבח להתפלל

אחד הדברים האהובים עליי הוא להתבונן מהצד ולראות איך אנשים מתחברים

ממקום פנימי שונה אל אותו מקור חיות. יש נשים שפיהן מזמזם תמידית פרקי

תהילים. אני מעריצה אותן, מקנאה בהן. איך אגיד את זה ביראת הקודש הראויה?

אני מבינה את המעלה, מעריכה מאוד, לא מתחברת. הלוואי שליבי היה שם. אבל

מילותיו של דוד המלך זורקות אותי היישר לאזכרות של אבא שלי, שם פגשתי אותן

לראשונה. לרגעים שכל שנה מחדש הזכירו לי שאין לי אבא. תודה, לא צריכה אתכן

כדי לזכור שחלל בקרבי.

יש נשים שהולכות לכותל, בכל מאורע, לכל בקשה. יש נשים שמקדישות את מרצן

לארגון שפרה ופועה. יש שמדליקות נרות לצדיקים או מתפללות שחרית אצל רבי

שמעון. ויש את השליחות החב"דיות שעלו על כולנה. בכולן אני מקנאה. גם אני רוצה

חיבור ישיר, זמין ותמידי אליו יתברך, מעבר לדיבור הפשוט של ילדה עם אין סוף

בקשות ושאלות.

רציתי למסד את היחסים בינינו, אבל היו לי המון מניעות לתפילה. ילדים, עייפות,

לידות, הנקות, לא מחויבת, לא ילדת בית יעקב עם גרסא דינקותא. בלה בלה.

אין סוף תירוצים ולב אחד שיודע את האמת. אני רוצה להתפלל. אני צריכה את

התפילה. אני זקוקה לחיבור. לא חזרתי בתשובה בשביל ללבוש חצאיות ולהתאים

את כיסוי הראש לחולצה. חזרתי כי התגעגעתי, כי אני רוצה להיות קרובה.

נכון, יש אין סוף דרכים להתחבר. אבל משום מה השם מבקש שנתייחד איתו

דרך התפילה במילותיהם של חכמינו ז"ל, ואני די משתדלת לעשות את מבוקשו,

אז למה שדווקא במקרה הנ"ל אחרוג ממנהגי? היה לי המון יצר הרע על התפילה.

לקח לי שנים להתגבר עליו. אני מצליחה בקטנה, אז בבקשה לא לעשות לי עין הרע.

מבקשת להיות צינור

אחרי חיפושים אחר המקום האידיאלי שבו אוכל להתחבר בניחותא אל השם, נראה לי

הגיוני שהמילים שלי ישוגרו אל החלל שבו אני נמצאת רוב הזמן – במטבח. יש לי בלטה

אחת, בדיוק באמצע, שם אני יושבת על השרפרף ופותחת את הסידור. מיקום מדויק, גם

מוסתר מכולם וגם איפה שכולם מחפשים אותי. מבלטת התפילה שלי אני שומעת אם

אחד הסירים שעל האש זקוק לערבוב או שהתנור מסיים את עבודתו. מהחלון אני רואה

אם משיב הרוח ומוריד הגשם, אם שמש מציצה מאחורי ענן, אם העצים שלי, שעליהם

נשרו מפני הקור הירושלמי, מתחילים להתעורר או ממתינים לט"ו בשבט. אם אני מרחיקה

נדוד בעיניי, על הקיר שמולי הרב אדלשטיין זצ"ל והרבי מלובביץ' ממוסגרים, עסוקים

בחברותא זה עם זה. שומרים עליי, מתקנים את תפילתי. לידם פמוטי השבת שלי מחכים

שאחזור אליהם, בדרך כלל בכמה דקות איחור. כשאני עומדת להתפלל, שתי תמונות

שתלויות על המקרר מלוות אותי בתפילה. בראשונה, אני ואבא שלי. הוא מחייך, מרים

ומחבק אותי, כשאני עטופה במגבת אחרי הבריכה. אחת התמונות היחידות רק של שנינו

יחד. ובתמונה השנייה הבבא סאלי. לא יודעת איך הוא הגיע לשם, מוצא את מקומו מתחת

למגנט של "אמר רבי בנימין". אבל התאהבתי בזה שהוא שם. אולי הוא היה מחובר יותר

וידע לכוון כוונות שמיים, אבל התמונה שלו מזכירה לי שמילות התפילה שלו נמצאות אצלי

בסידור. אם ככה, אפשר לנסות לדבר ולהתמקד בזה שהשם שפתיי יפתח ופי יגיד תהילתו.

כמה שאני אוהבת את המשפט הזה. שם על בלטת התפילה שלי אני מכוונת את כולי

למילותיו המדויקות. מכוונת על כל מילה בטור. על חיוך מדויק בהרצאות. על תשובה

לילד שהתחצף. על שתיקות שנדרשות. במשפט הכי יפה בתפילה אני מבקשת להיות

צינור. כשנחוץ, השם יפתח את שפתיי במקומי, יאמר את דברו. בוודאי מוצא פיו יהיה

חכם, עדין, נכון מכל מה שאי פעם אחלום לומר.

שם, על בלטת התפילה שלי, אני מסתכלת על המילים "המלך הקדוש", מנסה לזכור

באיזו יראה אמרתי אותן, כמה ביקשתי, כמה התחננתי באותם ימי תשובה. משתדלת

להחזיר עצמי לאותה תשוקת תשובה.

חולמת על שמלת המשיח

כאן, על בלטת התפילה שלי, אני מכוונת על הילדים שלי. שהשם ישיב אותם אליו,

יקרבם לעבודתו. אני מבקשת שהלב של ילדיי יבער באמונה שלמה שזו דרך המלך

הרוצה בתשובה. על בלטת התפילה שלי אני מבקשת מחילה. על דברים שבהם

נזכרת שמעדתי, על איפה שנפלתי וטעיתי. כאן אני מנסה בכל כוחי להאמין שספק

ברכות להקל, ואם אני מברכת בשם ומלכות שהשם חנון, סימן שהוא גם סולח.

בכל יום מחדש, על אלף טעויות הוא פותח ברחמים דף חלק.

על הבלטה הזאת הלב שלי נשבר. יותר מדי חולים ברשימה שלי. כאלה שאני

מתפללת עליהם שנים ולא נרפאו. שמות חדשים. אבות, אימהות, ילדים. יותר

מדי, יותר מדי. די השם, תרפא אותם. כולנו זקוקים לראות ניסים גלויים, רחמים

כמו שאנחנו מבינים רחמים.

כאן, בבלטה הירושלמית שלי, אני מבקשת שופרות מהדהדים באוויר הרים צלול

כיין, מבשרים שהגיע מלך האמת. אני מפנטזת שאני רצה לארון, שולפת את שמלת

המשיח ורצה עם הילדים לראות בעיני הבשר ודם קטנות האמונה שלנו את מה

שכולנו מתפללים עליו אלפי שנים.

פה, בבלטת התפילה, אני מתביישת להידחף לתור אחד שבו עומדים הצדיקים

והחסידים. אני זקוקה לזכויות שלהם, נחוצה לי האמונה התמימה שלהם. אני

מגניבה מבט לרב אדלשטיין ויודעת שהצדיקים, כל כך מלאי אהבה הם, שלא

אכפת להם שאני נשענת עליהם, נדחפת בעזות. נהפך הוא, הם גם ייתנו לי לעקוף.

כאן על בלטת התפילה שלי, אני מתחננת להשם. נחנקת מהמחשבה שיסרב

לקבל את מה שליבי צורח. רק שיקשיב. בבקשה, רק תקשיב.

קח את הזכויות שלי ותעביר אותן לילדים. הניסיונות שלהם מוחצים אותי

לאבק, סוחטים את נשימתי. מההתאקלמות בגן ועד גיל הנעורים. זה גדול עליי.

ידי קצרה, אבל ידך הגדולה פתוחה. הם גם ילדים שלך, אבא. בבקשה תן להם

להרגיש שאתה קרוב בעת משבר, עזור להם לבחור נכון. שלח להם זיווגי אמת

טהורים, בעלי לב נקי. שלח לי כלות שיהיו לי כבנות אהובות, חתנים שלא ייקחו

ללב את ההסתלבטויות שלנו בשולחן שבת. תן לי כוחות נפש ואמונה להיות אמא

שמאירה את הדרך שלך באור יקרות כל כך עז שידבק בהם. בבקשה אבא, תזכה

אותי באורך ימים. אפשר לי להזדקן לצד בעלי ולזכות לראות בני בנים לבניי.

כאן, על בלטת התפילה, מודה אני שהוא אלוקיי, שפתח לי פתח כפתחו של אולם

וגילה לי את עולמי. אני לא הבבא סאלי, לא הרב אדלשטיין וגם לא הרבי. אין בי

את עומק כוונות התפילה, את הביטחון והתורה שלהם. אבל כאן, במטבח שלי,

על הבלטה שלי, הלב שלי מתפלל בהיגיון השמור רק לי.

('לקוח מאתר 'בשבע)

אני מדבר עם אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, והם מעצמם שואלים אותי, "תגיד, אתה חרדי?

ישראל וייס

העיתונאי החרדי ר' מאיר ברגר, מבלה רבות בין מסדרונות הכנסת. ככתב

פוליטי כבר שנים רבות, יש לו היכרות קרובה עם רבים מהמחוקקים בפרלמנט

הישראלי, ובאמתחתו סיפורים משעשעים ומרתקים אודות ההיתקלויות שלו

בח"כים ובשרי הממשלה, בזירות השונות. אבל לפני שהוא מגדיר את עצמו

ככתב פוליטי, ולפני שהוא מגדיר את עצמו כעיתונאי, ברגר מגדיר את עצמו

בראש ובראשונה כבוגר ישיבה.

"הישיבה משפיעה עליך לכל החיים", הוא אומר. "אתה יכול להיות עיתונאי או

נגר, אתה יכול להיות עורך דין או נהג משאית, זה לא משנה לאיזה כיוון תפנה

ובאיזו מלאכה תעסוק, אם באת לשם אחרי כמה שנות לימוד בישיבה, אתה

תעשה את זה בצורה שונה, עם גישה אחרת, יותר מעודנת, יותר איכותית,

יותר דתית…

• מה בעצם נתנה לך הישיבה בחיים?

"לימודי ליבה יש בהם ערך חשוב", אומר הרב ברגר, "אף אחד לא מזלזל בלימודי

מתמטיקה או הנדסה, גם לא בלימודי כימיה ובלימודי היסטוריה. כל הלימודים

חשובים מאוד, ובזכות המקצועות הללו אנחנו נהנים מרפואה מודרנית, מתעשייה

מפותחת, מהייטק ברמה גבוהה ועוד ועוד.

"אבל התרומה של הלימודים בישיבה היא גדולה לאין ערוך, ובמיוחד בשנות העשרה,

ובתחילת שנות העשרים. גדולי ישראל מאז ומעולם ראו לנכון לייעד את השנים הללו

להיבט החינוכי, הלימודי, הרוחני. "בשנים הללו נפש האדם מתגבשת, הנער מגבש

ומלטש את זהותו. לכן גדולי ישראל מאז ומעולם חשבו שבשנים הללו נכון שצעיר יהיה

בישיבה שמוקדשת כל כולה לימוד רוח, לימודי יהדות, שם מתעצבת נפשו הרוחנית.

" אני באופן אישי, כעיתונאי, אני חשוף לרוחות המנשבות בחוץ, אני מקשיב לנאמר

במסדרונות הפוליטיים והחוץ פוליטיים, אבל אחרי הכל אני בן ישיבה, והגיבוש של

האישיות שלי שנעשה בשנות הישיבה, מאפשר לי להתמודד בצורה אחרת עם כל

מה שאני רואה ושומע".

• אתה חושב שזה שלמדת בישיבה הפך אותך לעיתונאי אחר? אולי אפילו עיתונאי טוב יותר?

"אני לא מתייחס לחלק המקצועי שכמו כל מקצוע צריך ללמוד אותו

ולצבור ניסיון, אבל חלק מהעיתונאות, במיוחד בפוליטיקה, נוגע להרבה

מאוד יריבויות בין גושים פוליטיים ובין ח"כים ממפלגות יריבות או מאותה

המפלגה. "הדיווחים הפוליטיים נגועים לא פעם, ואולי אפילו ברוב המקרים

בלא מעט רוע, זלזול, לגלוג, תככים ומזימות, לשון הרע ורכילות. דברים

שלא קשורים בכלל לעבודתו של הח"כ או לרמת המסירות שלו לציבור. ובכל

זאת הדברים הללו מדווחים, לשם המציצנות והרכלנות. כבוגר ישיבה, אני

כמובן מסנן יותר את התוכן שמגיע אלי ובעיקר את זה שיוצא ממני. לא כל

דבר אכתוב, גם אם הוא יביא לי יותר רייטינג. כלומר, אני בהחלט חושב

שעובדת היותי בוגר ישיבה, תורמת לכך שאני מתנהג בצורה אחרת גם

עיתונאי, וזה נכון לכל מקצוע או מעמד אחר בחיים".

• את הילדים שלך אתה שולח לישיבה?

"בוודאי. מה השאלה בכלל!!!

• למה בעצם?

"יש כאלו שיגידו לך שהם שולחים את הילד לישיבה כדי שיהיה תלמיד

חכם מופלג ואולי יזכה להיות רב גדול או ראש ישיבה. הלוואי! זו משאת

נפשו של כל הורה, שהילד שלו יצליח בתורה ויגדל ביראת שמים. מי

ייתן ותתגשם המשאלה הזאת!!! "אבל אני רוצה לומר משהו מעבר לזה.

גם אם הבן שלי לא יהיה רב גדול, גם אם הוא לא יהיה תלמיד חכם מופלג,

אני עדיין רוצה שהוא יהיה בוגר ישיבה. כי בישיבה נפשו תתעצב, כמו

שאמרתי על עצמי, זה נכון גם לילדיי. "הנה, קח דוגמה אני מדבר עם

אנשים שלא מכירים אותי בטלפון, והם מעצמם שואלים אותי, "תגיד,

אתה חרדי?", אני שואל אותם איך אתם יודעים? מה התשובה שלהם?

שומעים עליך! מי שלמד בישיבה נשמע אחרת, הדיבור שלו מעודן יותר,

השפה שלו נקייה יותר. אני לא אומר את זה כדי להתנשא על אחרים חלילה,

ממש לא. אני אומר את זה כי אחרים הם אלו שאומרים לי את זה. זאת

מציאות קיימת. תנסו בעצמכם לנהל שיחה עם בוגר ישיבה ותשמעו שהוא

נשמע אחרת. "על אחת כמה וכמה שאני כבוגר ישיבה, יכול לזהות אדם ולדעת

אם הוא למד בישיבה או לא, ואפילו אם הוא אדם דתי ואולי גם חרדי עם כיפה

וזקן וציצית והכל, אם הוא לא למד בישיבה, אפשר לראות את זה עליו, לשמוע

את זה בסגנון הדיבור שלו, כי ישיבה זה לא רק מוסד לימודי, זה בראש ובראשונה

מקום שבו מעניקים לך נשמה של בן ישיבה, אישיות של בן ישיבה".

• חלפו כשני עשורים מאז סיימת חוק לימודך בישיבה, יש איזה זיכרון
  שאתה מתרפק עליו גם היום, שנים רבות אחרי, שאתה ממש מרגיש
  געגוע לאותם רגעים בישיבה?

"קודם כל אני גאה לומר שאחרי שסיימתי את הלימודים בישיבה המשכתי ללמוד

בכולל אברכים במשך שש שנים, לצד עבודה חלקית. כשהמשפחה התרחבה

נאלצתי לצאת לעבודה אבל אני קשור לתורה הקדושה עד היום, זכיתי לסיים את

הש"ס פעם אחת ואני עכשיו עמל על הסיום השני בעזרת ה', בסדר קבוע ויומיומי

של לימודי 'הדף היומי'. הרגעים שלי עם הגמרא, הם רגעים מאושרים ושמחים מאוד

ואני לא מוותר עלים בשום מקרה "ולגוף השאלה אני לא אנקוב באירוע ספציפי שאותו

אני זוכר במיוחד, אני רק אומר שמה שנחרט בזכרוני זה ההווי.

"למדתי בישיבת בעלזא, ההווי החסידי היה מאוד מאוד חזק שם. רוחניות יש

בכל ישיבה, אבל במקרה שלי אני למדתי בישיבה עם הווי חסידי במינונים מאוד

מאוד גבוהים, יש לזה הרבה מאוד משמעויות. אני זוכר את ההשתתפות הקבועה

בטישים החסידיים, את הישיבה בצוותא עם החברים לשעות של שירת נשמה

ועוד ועוד. היום אני נשוי ועובד, יש לי פחות יכולת להשתתף בכל האירועים של

החסידות. אין ספק שבשנות הנעורים זה היה הווי בעצימות מאוד גבוהה, וזה

מה שזכור לי מאותם שנים כמשהו שבהחלט אפשר להתגעגע אליו בערגה של ממש".

אותי

מאת: יעקב לוסטיג

זה קורה במשפחות הכי טובות. אנשים מסתבכים עם החוק, ונשלחים לתקופת מאסר קצרות או ארוכות. לפעמים זה בגלל נהיגה לא אחראית, לפעמים בגלל עבירות כלכליות, ולפעמים בגלל פשיעה חמורה יותר של אלימות או פגיעה בזולת חלילה.

לא תמיד זה כך, אבל בדרך כלל מי שמגיעים לכלא אלו אנשים שאינם נוטים לקבל סמכות כלשהי. הסיבה שמלכתחילה הסתבכו עם החוק היא שהם קצת, איך אומרים… עושים דין לעצמם, ואינם רואים עצמם כפופים במאת האחוזים לחוקי המדינה.

לנוכח האמור מפליא לראות שדווקא "בפנים", בתוך בתי הכלא, אחוזי ההתקרבות ליהדות גבוהים יותר מהאחוז הקיים "בחוץ".

איך זה קורה?

שאלנו את "הרבי של האסירים", הרב הראשי של שירות בתי הסוהר, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, שמקדיש את חייו לשיקום וחיזוק אסירים, מתוך להט של אמונה בטוב הטמון בקרבו של כל אדם, ומתוך אידיאולוגיה שגורסת ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".

"בבתי הכלא ישנם היום כ-1,100 לומדי תורה, ב-60 מדרשות תורניות, שפרוסות מהצפון ועד הדרום, בכל בתי הכלא בישראל.

"יש לנו אגפים תורניים שבהם העיסוק העיקרי במהלך היום הוא לימוד תורה, ויש לנו פעילות גם באגפים הלא תורניים, שבהם אסירים עובדים או עוסקים בעיסוקים אחרים לצורך שיקומם, ואחר הצהרים הם משתתפים גם בשיעור תורה, כדי להתחזק ולקבל קצת מזון רוחני לנשמה. יש לנו מערך של 250 מתנדבים שמוסרים שיעורי תורה באגפים בכל בתי הסוהר.

• מה הסוד של בתי הכלא שאנשים מתקרבים בין כתליהם ליהדות? איך זה שדווקא שם, במקום שאמור לכאורה להיות מלא וגדוש בעבריינים, משם מתחילים אסירים רבים להתקרב ליהדות ולתורה הקדושה?

"כשאדם נמצא במצוקה, הוא מתחבר יותר לבורא עולם", אומר הרב ויזנר. "בבחינת ממעקים קראתיך ה'. בכלא האדם מנותק מתאוות היומיום, הוא רחוק משטף החיים, והוא לא ממהר לשום מקום. יש לו זמן לחשבון נפש, והדבר הראשון שקורה לאדם שיש בלבו מעט אמונה, אפילו אם היא נסתרת ומודחקת, בכלא היא פורצת ומתעצמת".

• לפעמים יש תחושה שעבריינים או מי שהסתבכו עם החוק מעדיפים להתחזות לדתיים ולהגיע לבית המשפט כשכיפה לראשם, מתוך מטרה להביא לכך שהשופטים יטו אליהם חסד, או שהציבור יהיה קצת פחות עוין כלפיהם.

"נכון. התופעה הזאת קיימת, אבל זה לא מחזיק מים. זה לא באמת עוזר להם בבית המשפט, עוד לא שמעתי על שופט שהקל בעונשו של הנאשם רק כי יש לו כיפה על הראש. אם כבר אז ההיפך הוא הנכון, השופט מצפה ממי שיש לו כיפה להתנהג בצורה ראויה יותר, וכשהוא נכשל מתייחסים לזה בחומרה רבה יותר.

"יתירה מזאת, כל אחד יכול לחבוש כיפה על ראשו, אבל לא כל אחד יכול להיות באגף לשומרי מצוות. מי שרוצה להיות באגף התורני, ויש לנו ששה אגפים כאלו, צריך לנהל אורח חיים דתי. הוא צריך להשתתף בתפילות, להימנע מחילול שבת, ליטול ידיים לפני הארוחה וכו'. זה לא משהו שאפשר להציג אותו רק מהשפה ולחוץ לאורך זמן".

• באגפים לשומרי מצוות יש פעילות גדולה יותר של לימוד תורה?

"בוודאי. כמו שאמרתי האגפים האלו שונים ונבדלים מהאחרים בכך שסדר היום בהם הוא דתי לחלוטין, והאסירים עוברים את תהליך השיקום שלהם באמצעות לימוד תורה בעיקר, ופחות בעבודות כפיים או עיסוקים אחרים כמו אסירים באגפים שאינם תורניים.

"לפני כשנה וחצי הצלחנו להוסיף דבר נפלא באגפים התורניים, והאסירים הצטרפו ללימוד הלכה אינטנסיבי יותר במסגרת מסלול הלימוד 'הדף היומי בהלכה' של ארגון 'דרשו'. באים מטעם הארגון שישה רבנים שמעבירים שיעורי תורה באגפים התורניים. זה מחולל נפלאות. רואים התחדשות בלימוד התורה, יש תחרות, יש אווירה של לימוד וידיעה. זה יוצר מהפך. זה נותן רוח של התחדשות, אנשים עושים מבחנים, מקבלים ציונים, רוצים להשתפר בחודש הבא, מתאמצים בלימוד ושינון החומר. זה נפלא. זה נותן להם גם הערכה עצמית, וגם הערכה חיצונית, וזה אחד הדברים החשובים ביותר כשרוצים לסייע לאסיר להשתקם".

• באופן כללי מה הוא מקומה של הדת בחיי הכלא?

"בבתי הכלא לדת יש מקום מיוחד מאוד. זה לא רק לימוד התורה שזה דבר חשוב מאוד בפני עצמו. הדת היא דרך חיים של תיקון והשתנות לטובה. הדת מבוססת על ההכרה בכך שלכל אדם יש נפילות, ושלכל אדם יש תקווה. אפילו הצדיקים נופלים וקמים, וכל אחד שהגיע לכלא אחרי שנפל, אם הוא נחשף לדת הוא מקבל תקווה חדשה ולומד לדעת שהוא יכול לקום, להתאושש ולהפוך לאדם טוב יותר מכפי שהיה לפני שהחל ליפול.

"בכלל, צריך לדעת לקבל את המושג הזה, להתייחס בכבוד גם למי שנפלו. אנשים מתייחסים לאסירים בצורה מאוד משפילה, כאילו הם בני אדם מסוג נחות יותר, אבל כשזה מגיע למישהו מהמשפחה שלהם, פתאום הם מוצאים כל מיני תירוצים והסברים. צריך לדעת שיצר לב האדם רע מנעוריו, התפקיד של האדם הוא להתמודד מול היצרים שלנו. ככל שאתה יותר ירא שמים, אמורים להיות לך יותר כוחות להתמודדות הזאת. אנחנו צריכים להאמין בזה, אם רואים מישהו שנפל לא לקרוא לו עבריין.

"עבריין זה מי שנמצא בעברו. מי שבחר דרך חדשה הוא כבר נמצא שם במקום החדש, הוא כבר לא בעברו, הוא בעתידו".

הרב ויזנר מסיים בדבר תורה עם מסר חזק מאוד: כתוב בתהילים: "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ה' את פשעינו".

שאל אחד את הרבי שלו, כמה צריך להתרחק מהחטא, אמר לו אם אתה במזרח לך למערב. התייאש התלמיד והבין שזה קשה מדי להתרחק מהחטא. לאחר תקופה הלך לרב אחר, חכם יותר, ושאל אותו את אותה השאלה. ענה לו הרב: "כשאתה נמצא במערב תסתובב למזרח".

עצם ההחלטה היא ההתרחקות מהחטא. אם האדם יקבל מספיק עידוד, תמיכה וליווי, אם יאמינו בו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ואם הוא יבין ויכיר בכך שהקב"ה אוהב אותו, הוא כבר אדם טוב יותר, הרב יותר.

כאומרים את המשפט של רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", צריך להאמין בו בכנות, בלי מרכאות. ולא רק כשזה נוגע לעצמך, אלא גם כשזה נוגע לאחרים שנפלו.

איש חסד או קמצן ללא תקנה?

סיפור מפעים שפותר את החידה של ר' ציון סויד זצ"ל

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר לנו מעשה מופלא אודות ר' ציון סויד ז"ל, שהתגורר ביישוב 'רמת פנקס'

הסמוך לאור יהודה, ובזכותו הוקם ביישוב בית כנסת מפואר, ונוסדו שעורי תורה רבים, ובעצם כל ממלכת

התשובה של אור יהודה כיום, באה כתוצאה מפעילותו של ר' ציון, שהחל לפעול ולהפעיל למען התורה

כשהאזור כולו היה עדיין כמדבר- שממה. ר' ציון, מספר הרב כהנה, עוד זכה להיות אצל מרן ה"חזון איש" זצ"ל,

שברכו, ועודדו לעסוק ולעשות למען לימוד התורה. אחת הדוגמאות שאפיינו את דמותו של היהודי הזה,

היא חלוקת התה ללומדיו של אחד השיעורים התורניים המרכזיים המתקיימים מזה שנים רבות בעיר אור יהודה.

עובר היה ר' ציון בין הלומדים, עם מגש גדול ועליו עשרות כוסות תה, ומבקש מהלומדים שילגמו להנאה,

כדי שיהיה להם כוח להמשיך ולשמוע את דברי מגיד השיעור. מחלק התה עשה מלאכתו זו, באמונה,

מידי יום ביומו, במשך שנים רבות. תמיהה גדולה הייתה ללומדים בעניין כוסות התה, ומעולם לא העזו

לשאול על כך את ר' ציון סויד. הכוסות לא היו מלאות, והמשקה המהביל הגיע רק עד חציין, גם מי

שהיה צמא מאוד, נאלץ להסתפק רק בחצי- כוס, היו בין הלומדים שחשבו כי מחלק התה הוא יהודי קמצן,

שאמנם עושה חסד עם האנשים בעצם חלוקת התה, אבל לא יכול להפטר מתכונת הקמצנות האופפת אותו.

והיו אף שהגדירוהו בשל כך בתכונות רעות יותר. כך או כך, הדבר לא הוסיף לו כבוד רב.

פגשתי לפני זמן- מה, ממשיך הרב כהנה לספר, את בנו של ר' ציון, והוא ביקש שאעשה אוזניי כאפרכסת,

ואשמע את הסיפור שיספר על אביו. תקופה קצרה לפני שאבי נפטר, אירע פעם שהוא לא הגיע לשיעור,

והחלטתי לחלק את התה במקומו. כמובן שהפעם מילאתי כבר את הכוסות עד תומן, הנחתי אותן על המגש,

והתכוננתי כבר לצאת ולחלקן ללומדים. ובדיוק ברגע זה הגיע אבא. ר' ציון מביט בכוסות, ופניו מביעות

אי- שביעות רצון. הוא ניגש אל המגש, שופך מכל כוס את חציה, ורק אז מתחיל לחלק את התה. גם אני,

מספר הבן, תמהתי מזמן מדוע אבא מחלק רק חצי- כוס, ולא כוס שלימה, אבל כמו כולם הבלגתי,

ולא שאלתי אותו על כך. אבל הפעם, כשהכוסות היו כבר מלאות, והוא שפכן, ראיתי שמדובר בעקרון

חד- משמעי, והחלטתי לשאול אחת ולתמיד את אבא, על מה ולמה? תשובתו של ר' ציון לבנו,

צריכה ללמדנו פרק מאלף על ערכו וחשיבותו של כל יהודי, למרות שמראהו כאיש פשוט.

וכך אמר ר' ציון לבנו: אתה בודאי מכיר את ההוא וההוא, ונקב בשמם של שניים ממשתתפיו הקבועים

של השיעור. ומשהשיב הבן בחיוב, המשיך האב הצדיק ואמר: כיון שידיהם של שני היהודים הללו רועדות,

ידעתי שאם אגיש ללומדים כוס תה מלאה, הרי כשתגיע הכוס לידיהם, הם יהיו בבעיה… התה החם יישפך

להם על הידיים, ויגרום לכוויות. הוא עלול להישפך גם על בגדיהם, ויהיה להם בזיון רב מכך. החלטתי איפה

שבמקום שהם יתביישו, אתבייש אנכי, ואחלק לכולם רק חצאי- כוסות, ובכך אמנע מהם את הביזיון.

והקב"ה עשה עימי נס היום, שהגעתי בזמן, והצלחתי למנוע ממך מלצאת אל הלומדים עם כוסות מלאות.

(ברכי נפשי)