מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

סיפור מרגש וסוף מפתיע, שהתחיל בהצעה של 2 נערים להניח תפילין

מצפוני החל להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?!

 

זה היה לפני כעשרים שנה. הרב ארי שישלר, שליח חב"ד בסטארתבון שבדרום אפריקה, עשה חופשה משפחתית קצרה במפרץ פלטנבורג, בחוף המערבי של המדינה.

במהלך החופשה, כשהלך יום אחר ברחוב, ניגש אליו אדם מבוגר, הושיט את ידו לשלום, ואמר: "אני סם גלמן, נעים מאוד!".

הרב שישלר זיהה מיד שהאיש יהודי, הציג את עצמו, והזמין את שיחו לשבת על ספסל ציבורי ולשוחח. האיש פתח ואמר: "רצוני לספר לך סיפור קצר". עיניו הצטעפו. הוא נשא את מבטו אל הנוף הפסטורלי שנפרש לפניהם, והחל לספר:

זה היה בסוף קיץ 1992. יום אחד, נשמעו נקישות על דלת ביתי. ניגשתי אל הפתח והופתעתי לגלות מולי שני צעירים אורתודוקסיים. הפניתי את מבטי וראיתי רכב גדול חונה על הכביש. 'טנק המצוות' נכתב עליו באותיות ענק.

השניים פנו אליי בחביבות ואמרו: "נשמח לבקר אותך בביתך, מר גלמן". הזמנתי אותם להיכנס.

השניים התיישבו בסלון וסיפרו לי שהם עושים סיור מטעם הרבי מליובאוויטש ותנועת חב"ד, בניסיון לאתר יהודים ולהעניק להם מידע וסיוע. "אין כאן הרבה יהודים", אמרתי להם, "אבל אני שמח לפגוש אתכם ולשוחח עמכם".

הדקות הבאות התנהלו על מי מנוחות. זו היתה שיחה קלה על הא ודא. כמעט התיידדתי איתם, ואז הכל השתבש.

הם פנו אליי בהצעה להניח תפילין. אינני יודע למה, אבל בקשתם הכעיסה אותי. חשתי שזו חוצפה מצידם להיכנס לביתי ולהציע לי לעשות מעשה דתי. הנדתי את ראשי מצד לצד בנוקשות ואמרתי: "מצטער, אני מבקש לסיים את ביקורכם. תודה לכם ושלום".

השניים הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו מה קרה, בסך הכל הציעו לי להניח תפילין. אבל כשראו את כעסי ונחישותי, מלמלו כמה מילות התנצלות, קמו ויצאו.

שבועיים אחר כך, חל ראש השנה. נהגנו לחגוג את היום הזה בביתנו, וככל שהתאריך הזה התקרב, החל מצפוני להציק לי. מה עשיתי! ייסרתי את עצמי. מדוע דחיתי את הנחת התפילין בתוקפנות שכזאת?! הלוא חגגתי בר מצווה בנעוריי והנחתי תפילין. ושני הבחורים האלה היו נחמדים כל כך!

מחשבות החרטה לא עזבו אותי במהלך החג כולו. קראתי פעם במקום כלשהו שבראש השנה צריך לקבל החלטה טובה. אט-אט נבטה בי מחשבה שעליי לכפר על התנהגותי הבוטה כלפי שני הצעירים, על ידי ש… אתחיל להניח תפילין.

פניתי לחפש את התפילין הישנות שלי. הפכתי את הארונות ופתחתי מגירות, עד שמצאתי אותן. בהתרגשות ניערתי את האבק שהצטבר עליהן, אחרי שנים שלא נגעתי בהן. להפתעתי ידעתי להניחן. מתברר שהלימוד לקראת הבר מצווה נחקק בליבי.

כשהנחתי את התפילין עבר בי רטט של התרגשות. עמדתי כך זמן ממושך, וחלצתי אותן. למחרת התעוררתי ובליבי געגועים לתפילין. ההתלהבות לא פגה גם ביום השלישי. כך הנחתי תפילין יום אחר יום. חודש אחר חודש, עד שלוח השנה עשה הקפה שלמה, ושוב הגיע ראש השנה.

במהלך החג החלטתי לשדרג את המצווה. קבלתי עליי שבעת הנחת התפילין אקרא את פרשת 'שמע'. בשנה הזאת הנחתי תפילין בכל בוקר וקראתי את 'שמע ישראל'.

בראש השנה השלישי החלטתי לעשות עוד צעד, וקבלתי עליי לקיים עוד מצווה. המתכונת הזאת נהפכה לנוהל קבוע – בכל ראש שנה עשיתי עוד צעד לעבר שורשיי היהודיים.

שנה אחת החלטתי ללמוד תורה. בביתי היה חומש ישן התחלתי לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע. לאחר מכן גיליתי את אתר חב"ד באנגלית. הרגשתי כאדם צמא שמצא סוף-סוף מעיין מים חיים. קראתי בשקיקה תכנים מרתקים ונשאבתי לעולם היהדות.

יום אחד אמרתי לעצמי: סם, למה אתה שומר את כל השפע הזה לעצמך? הלוא יש כאן עוד יהודים, שתף אותם בזה! הצעתי לכמה מידידיי ומכריי להיפגש בביתי אחד לשבוע, וייסדנו שיעור תורה.

סם התרווח על הספסל, הניח את ידו על לוח ליבו ואמר לרב שישלר: "אני בטוח שאותם שני בחורים הרגישו רע מאוד למראה תגובתי. ודאי גם הצטערו על התנהגותי הבוטה, כמה הייתי רוצה שיידעו כי ביקורם אצלי לא היה לשווא! אבל נראה כי אין שום סיכוי לאתר אותם, כשאין לי מושג מי היו ומה שמם…".

האיש סיפר את סיפורו וחייך קלות. הוא לא הבחין בדמעה שזלגה מעינו של הרב שישלר.

התרגשות עזה מילאה את ליבו של הרב. בתחילה התקשה לדבר, ואז אמר בשקט: "אני חושב שאני מכיר את שני הבחורים".

"האומנם?!", תלה בו האיש מבט תמה.

"כן, אני מכיר את שני הבחורים שגירשת מביתך", אמר הרב שישלר בחיוך רחב, "אחד מהם יושב מולך עכשיו"…

 

 

(מאת לוי שייקביץ , מתוך עלון שיחת השבוע 1767)

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.