מספר רבי חיים זאיד שליט"א סיפור מדהים ומרגש כאחד:
בבנין שאני מתגורר בפרדס כץ בבני ברק יש שכן שדר דלת מולי. בעיה אחת היתה בבית זה שאשתו תמיד היתה מוציאה את שקית פח האשפה שלהם החוצה מתוך כותלי הבית ומניחה את זה מחוץ לדלת ליד גרם המדרגות.
והסיבה היא בגלל שהיה קשה לך עם השקית שהייתה בבית, עם כל הריח והבלגן. ודבר קטן – מדובר כאן בקרוב לעשרים שנה שהם נוהגים כך, יום יום שעה שעה.
כמוהן הדבר הפריע לכלל דיירי הבנין. בכל פעם שנכנסו לקומה ריח רע שנדף מן השקית היה מקבל את פניהם, אכן קבלת פנים לא נעימה בלשון המעטה. שראיתי את כל המצב מהצד החלטתי שאני עושה לזה סוף טוב. במקום שכל השכנים יסבלו, ומתוכם אני, פשוט בכל פעם שאצא או ארד אקח את השקית לצפרדע ובמעשה זה לחסוך מריבות בין השכנים. וכך עשיתי בכל פעם שהייתי יורד ללמטה אני לוקח את שקית האשפה שלהם וזורק לפח.
בתחילה שהשכן ראה את זה הוא ישר אמר לי הרב זאיד, למה הרב לוקח את השקית לפח האשפה זה לא מן הכבוד הראוי וזה לא נעים להטריח את כבוד הרב לזרוק שקית אשפה בכל פעם.
אבל אני מצידי אמרתי לו שהכל טוב וזה דבר של מה בכך וגם יש מעלית לבניין כך שאין לי את מאמץ הירידה במדרגות בכל פעם שאני סוחב את השקית. חשבתי שתשובה זו תספק אותו אך מיד נודע לי שזה לא תשובה מספקת עבורו, ולכל כל פעם שהייתי זורק את השקית שלו לפח האשפה זה היה המתחיל בזה שהוא אומר לי שלא נעים שהרב סוחב את שקית הזבל ואין זה כבוד התורה, והיה מסתיים בכך שהייתי מפטיר לעברו שהכל טוב ושיסיר כל דאגה מליבו, כי יש מעלית שממוקמת בבניין.
לפני שבועיים ימים היתה שם שקית שחורה וכדרכי בקודש הייתי נוטל אותה ביד וזורק לפח הזבל שהיה ממוקם בחניה ממול לבנין שלנו, ומשם יצאתי לסידורים ולאחר מכן חזרתי לבית. אחרי עשרים דקות כשאני עולה לבית, לפתע מגיע אלי השכן ופניו לא כתמול שלשום. מבטו כאוב וצערו מורגש על פניו. תחושת כאב או ביאוס שלא הצלחתי להבחין ביניהם.
הוא עולה אלי לבית ואומר לי, הרב אל תשאל, צלצלו אלי עכשיו מהמקום בו אני עובד ואמרו לי ששלחו לי עשרים מזכרות של ארבע מאות שקל וזה יוצא סכום עצום של שווי של 8000 שקל. אבל הבעיה היחידה היא שאני לא ידעתי את כל זה כי פשוט ראיתי שקית שחורה וזרקתי אותה לפח ללא כל שימת לב, כמו בכל יום.
מיד חלצתי חושים ופעלתי במהירות הבזק ללא שניה של מחשבה וירדתי למטה בכדי לבדוק את הפחים של השכונה. אבל תקוותי התמלאו באכזבה אחת גדולה, אני מסתכל ורואה את כל פחים ברחוב ריקים מתכולה. כך שמשאית הזבל הקדימה אותי בכמה רגעים, ששווים אלפי שקלים…
וכאן נקלעתי לספק גדול. לא ספק על מה עושים אלא ספק הלכתי מורכב במיוחד, האם על המעשה שגרמתי לו הפסד של כסף אני חייב לו שמונה אלף שקל או שלא. וכאן בעצם מתחיל הויכוח ביני לבין השכן, האם אני חייב או שלא. ושלא תטעו הוויכוח הוא לא אם אני לא ישלם או הוא רוצה את הכסף, אלא להיפך אני רוצה לשלם והוא לא רוצה לקבל את הכסף.
לאחר דין ודברים ביני לבין השכן, החלטתי להראות אהבה לבורא עולם, ולמרות שיתכן והייתי פטור מתשלום גמרתי החלטה בליבי לבסוף אמרתי לו שלמרות שאין לי כסף ביד, אני מתחייב שכבר מחר בבוקר אני אגיש לפניו שמונה אלף שקל ויהיה מה. כאמור התחייבתי לו שהכל יהיה טוב, וההתחייבות תבוצע בזמן הקרוב ביותר.
אחרי כל הוויכוחים ודין ודברים, הוא פשוט גמר את ההחלטה כבתחילה שהוא לא מקבל ממני שקל ואפילו גם לא בצחוק. לאחר כמחצית השעה הגיע אלי החתן שלי בכדי לעזור לנו בכמה דברים בבית, תך כדי שהוא עושה את הדברים ביקשתי ממנו שיזרוק לי את הפח לצפרדע וסיפרתי לו את כל הסיפור שעבר עלי אותו יום עם השכן.
כשהוא ירד הוא לא הלך לבית. הוא פשוט חזר אלי בחזרה, ואז הוא אמר לי את המילים שהפתיעו אותי לגמרי שבכלל זרקו את כל הפחים והשאירו רק פח אחד על מקומו בשלום. כמובן מיד ירדתי והשקית השחורה עומדת למולי, אותה השקית של המזכרות בשווי שמונה אלף שקל חזרה אלי ובגדול, ללא שום הוצאה כספית או כל טרחה אחרת.
למחרת בבוקר כשיצאתי לתפילה שאלת את האיש זבל – שהכרתיו מזה כמה זמן בגלל שהייתי מכין לו בבוקר כוס קפה מידי פעם – למה הם לא זרקו את הפח האמצעי ואת כל הפחים האחרים הם כן זרקו ולא שכחו לא לפנות. התשובה של הנהג לא הפתיעה אותי ומיד שייכתי את זה לכך שבורא עולם רוצה לעזור לשני יהודים שמתווכחים וצריכים את הערבון של ה' יתברך ביניהם בכדי שיקיימו את 'ואהבת לרעך כמוך' בשלימות ללא כל פגם חלילה. וכך עונה לי הנהג, שהפך נתקע בין אבנים וחול ולא היה ניתן להרים אותו מפאת מה שנתקע לכן החליט לוותר על אותו הפח ולהמשיך הלאה.
אם שאלתם מהי ערבון של ה' יתברך, הרי שקיבלתם תשובה ניצחת ומוכחת.
(מתוך עלון 'אור השבת' 442 אב תש"פ)