בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא, וסבי היה מספר זאת פעמים רבות הכובעים

בעיירה שבה נולדתי בפולין התרחש מעשה מופלא הקשור למצוות צדקה, וסבי היה מספר זאת

פעמים רבות כדי לחזק בליבותינו את האמונה הטהורה בבורא עולם. ידוע-ידעו כל עניי העיירה

ונצרכיה שכאשר ידפקו על דלתו של יהודי פלוני יכניס האיש ההוא את מלוא חופנו בסל המטבעות שלו

וכל מה שיעלה בידו ימסר לאותו אביון.

כך נהג בקביעות עם כל נכא-רוח שעמד על סף ביתו ופשט ידו לצדקה. ויהי הדבר לפלא.

מה ראה על ככה לפזר את כספו לצדקה הרבה יותר ממה שנתחייב על פי דין?

הלכו אנשי העיירה לברר את סיבת הדבר, ומצאו שמעשה שהיה כך היה:

היהודי ההוא היה איש תם וישר-דרך שנקלע לבעיות קשות בפרנסת ביתו. בעצת אשתו הגיע אל אחד האדמו"רים

וביקש עצה וישועה. הרב יאמר לו שישלח ידו במסחר, ויצא לשוק על מנת למכור את סחורתו.

'במה הרבי מציע לי לעסוק'? – שאל היהודי. 'במסחר בכובעים', השיב הרבי.

ללא אומר ודברים אסף היהודי התם את שארית כספו, מכר כל מטלטליו ורכש כובעים ורבים ושכר עגלה

שתסיעו לירד השוק הגדול על מנת שיוכל למכור את הסחורה. עומד מיודעינו בשוק עם כובעיו,

ואין איש מתעניין בסחורתו. כך עוברות שעה ועוד שעה וכל הכובעים עדיין ברשותו. אגורה אחת לא נכנסה לכיסו.

בהגיע זמן מנחה עזב האיש את כל כובעיו במקומם ואץ-רץ לחפש לו מנין לתפילה. בשובו אל הדוכן עם הכובעים

גילה שהגשם שירד זה-עתה הרטיב את כל הסחורה בצורה כזו שאי אפשר כבר למכור ולו כובע אחד.

גם עגלה לנסוע לביתו לא מצא, כי הרוכלים פנו כבר איש לביתו.

בלית ברירה, וביודעו שאין לו מה לחפש ביריד, שרך את דרכו לפרשת דרכים על מנת למצוא עגלה

שתסיעה ולביתו וכשנזכר בעולליו הממתינים לו בבית, והוא חוזר בידיים ריקניות, נקשו שינו זו לזו.

בעודו ניצב בפרשת הדרכים נשמעת לפתע קריאה של גוי המבקש לראות את הסחורה המוצעת למכירה.

הגוי חיטט בין הכובעים עד שאחד מכובעי הפרווה מצא חן בעיניו וביקש לקנותו.

בעודו מושיט את היד לכיסו כדי לשלם את הכסף ליהודי, נדהם להיווכח שהארנק לא נמצא במקום,

וכנראה אבד או נגנב ממנו. לאחר שחיפש וחיפש ולא מצא את הארנק, ביקש מהיהודי שימתין לו עד שילך לביתו

ויביא עימו את הכסף. מיודענו הינהן ראשו לאות הסכמה, אך הודיע לגוי מראש שהוא ממתין לו רק עד שתבוא עגלה

הנוסעת לעירו. זמן ההמתנה התארך והגוי לא חזר. בינתיים הגיעה העגלה המיוחלת והיהודי נסע לביתו.

בהיכנסו הביתה החל לפרוק בבושת פנים את מטען הכובעים מהעגלה. והנה, משהרים את אחד הכובעים,

הוא מגלה… ארנק. האשה פותחת אותו ומתוכו מנצנצת מרגלית יקרה.

בעל הבית מרים את האבן ומפיו פורצת זעקת שמחה.

בידיו היה אוצר ענק ששוויו הון תועפות וממנו אפשר להתפרנס במשך שנים רבות.

מה התברר? ברגע שהגוי התכופף כדי לחפש את הכובע המתאים לו, נפל הארנק עם המרגלית הטובה מכיסו.

במקרה זה לא חלה על היהודי מצות השבת אבידה גם מצד קידוש ה', כיון שלא ידע מי הוא הגוי.

ברכתו של הרבי התקיימה במלואה. מה שברור הוא שאם לא היה היהודי מתאמץ ללכת לתפילת מנחה בעיצומו של היריד,

לא היתה מזדמנת לפניו מציאה שכזו, שכן אז לא היו הכובעים מתרטבים והוא היה נשאר בשוק עד סוף היום,

מצליח למכור כמה כובעים, ושב לביתו עם כמה אגורות, ותו לא.

ידע יהודי זה להעריך ולהוקיר את החסד הגדול שעשה עימו האלוקים, ולאחר שהתעשר היה מחלק צדקה

ביד נדיבה וכל עני שהתדפק על דלת ביתו קיבל מלוא חופניים מטבעות כסף.

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה'  בעריכת הרב משה מיכאל צורן )

הרב אליהו מירב, ראש המועצה המקומית עמנואל לשעבר, חבר קיבוץ'בית אלפא' ונווט בחיל האויר לשעבר, שחזר בתשובה בצעירותו, מספר על הקשר הקרוב שהיה לו עם הצדיק המפורסם מנתיבות, הבבא סאלי הקדוש זכותו תגן עלינו.

הייתי אז חוזר בתשובה צעיר, למדתי בישיבת הנגב בנתיבות. לא היה לי בכלל רקע קודם ביהדות, באתי מקיבוץ של השומר הצעיר. זמן קצר אחרי שהגעתי לישיבה, פתאום גיליתי את הבבא סאלי. הייתי היחיד מבין בחורי הישיבה שהיה לי רישיון נהיגה. בחורים לא עשו רשיונות אז. פתאום בא אליהו אלפסי עליו השלום לישיבה שלנו, ואמר שהבבא סאלי מחפש נהג שיקח אותו.

לא ידעתי מה זה בבא סאלי ולא ידעתי מה זה לשמש צדיק. מי ידע את הדברים האלו? לא ידעתי איזה זכות זו בכלל, אז הלכתי ושאלתי את ראש הישיבה הרב יששכר מאיר זצ"ל, שאלתי אם זה לא ביטול תורה ללכת – הוא אמר לא לא לא, אדרבה ביטולה הוא קיומה. זה שימוש צדיקים. זה יותר גבוה מהכל.

לקחתי אותו, את הבבא סאלי, פתאום ראיתי בנאדם בכלל משהו רוחני! מלאך אלוקים! מה זה הדבר הזה? פתאום הוא הראה לי שהוא בכלל קורא את המחשבות שלי והוא יודע בדיוק ממש מה אני חושב, ועוד ראיתי אצלו דברים נפלאים באמת דברים נפלאים.

פעם נסעתי בלי דלק בכלל מנתיבות עד מירון וחזור, זה דבר שראיתי בעיני אמרתי לרב אלפסי שיגיד לו שצריך למלא דלק אז הוא אמר לו – והוא אומר לו "לא, לא צריך, זה בסדר". זה היה אוטו חדש, הוא קיבל פג'ו 504 סטיישן, מישהו מג'נבה תרם לבבא סאלי. אוטו חדש לגמרי זה היה על 0 קילומטר, אז אל תגיד שמד הדלק היה מקולקל.

הוא אומר "תיסע תיסע" אז חשבתי שיש לו ענין בזה. אני נוסע נוסע נוסע, ואני כל הזמן אומר עוד מעט ניתקע בלי דלק… נוסע נוסע, עד שהבנתי פה שזה סיפור אחר לגמרי, זה לא משהו טבעי. תעזוב סע, נסעתי הלוך חזור מנתיבות למירון ואת כל הדרך בחזרה, נסיעה של כ-500 קילומטרים.

ראיתי אצלו עוד דברים נפלאים באמת ראיתי בתור בעל תשובה חדש, הנהגה מעל הטבע. בסעודות הוא היה לוקח בקבוק ערק, עוטף אותו במגבת ומוזג שם לאיזה 20 אנשים כוס מלאה וזה היה פלא פלאים! אז מה תגיד? שיש לו איזה צינורית? שיש לו קוסם מתחת? מה תגיד???

ראיתי דברים, ראיתי דברים והאמונה התחזקה. הבנתי שיש בורא לעולם, ושהוא מנהיג את העולם ללא הפסקה.

היה פעם אדם צדיק, שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בשלווה ובנעימים. והנה בשיעור התורה שהשתתף בו, שמע פעם מרבו את דברי רבותינו (עירובין מא:) שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהנום. אדם לא יורש פעמיים גיהנום: או בעולם הזה או בעולם הבא. חשב האיש לעצמו: למה לי לסבול גיהנום בעולם העליון, שישרפו איתי יום ולילה באש הנוראה? עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי, שתקלל שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב ואכנס לגן עדן. פנה מיד למישהו שבתחום ההיכרויות והשידוכים, ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור למצוא לו אשה. אמר לו "אלף דולר מכל צד". אמר לו "שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר, אך בתנאי אחד: שתביא לי את האשה הכי רעה בעולם! נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור מרשעת אמיתית"!… "השתגעת"?! תמה השדכן . "לא, אני מדבר ברצינות", אמר האיש . ואני מוכן לחתום לך על התחייבות!" אשה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אשה רעה לא קשה למצוא… אמר לו השדכן "אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות. אציע לך כמה מהן"… אמר לו "לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת, רק שתהיה מרשעת"!… חיפש השדכן אשה רעה, הגיע לשכונת הפחים ושאל "יש כאן אשה רעה"? אמרו לו בסוף הרחוב, שם בניין האחרון ישנו שלט "מתחם סגור"… מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מריח ריח צחנה- צעקות, קללות, אשה רעה ה' ישמור… התגרשה כבר שבע פעמים"…

הגיע השדכן אל המדוברת ואמר לה "תשמעי, יש לי הצעה מצוינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם". "ברצינות"? "כן". אמרה האשה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק אותה כאילו אני אשה טובה… התלבשה צנוע. וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר אהיה מוכרחה לקלל אותו וגם יצא הריח… עדיף, אפוא, שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת. "בת כמה את?" שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה. "כמה פעמים התגרשת?" הראתה לו באצבעות שבע… חשב האיש: זהו זה, כזו אשה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה! בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובה סכום של שני מליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יכול לגרשה , כי מהיכן ישיג שני מליון דולר… כך יסבול עד המוות ויגיע למעלה מזוכך וטהור. החופה נערכה כדת וכדין , ובסיומה צעדו בני הזוג אל החדר יחוד. בחדר יחוד פנה אליה ואמר לה "את התמונה הכי יפה שלי".. כאן סוף סוף פתחה האשה את פיה ואמרה לו כך "ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים… אבל דבר אחד ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע אם כן, בכל אופן התחתנת איתי?". אמר לה החתן בחיוך "אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי איתך, שאת רעה. אם לא- זהו מקח טעות, הכל בטל"! "מדוע"? התפלאה האשה. "פשוט מאוד ", הסביר החתן, "פוחד אני מדינה של גיהנום, ובגמרא כתבו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנום. מעדיף אני לסבול גיהנום כאן ממך, מאשר את הגיהנום שם. "מה"?! קראה האשה. "בעולם הבא אתה תשב בגן עדן ואני בגיהנום? לא יקום ולא יהיה"! חזרה בתשובה ונהייתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה. מה לומדים אנו מכאן? שאם אדם שותק ומוכן לסבול בדומיה, אפילו אם יתחתן אם האשה הכי הגרועה בעולם, הרי שהאשה הכי רעה תהפוך לאשה הטובה והמתחשבת ביותר…

(מתוך עלון שבת "אור שרה" מס' 564)

רבי משה, המכונה הרמב"ם, נולד בשנת ד'תתצ"ה י"ד ניסן, בעיר קורדובה שבספרד, לאביו רבי מיימון שהיה דיין בקורדובה.

בילדותו למד תורה מפי אביו ולאחר מכן למד אצל רבי יוסף אבן מיגאש שהיה תלמיד הרי"ף, באותה תקופה נחלקה ספרד לשתיים, בחצי האחד שלטו המוסלמים ובשני הנוצרים, המלחמה בין הנצרות לאיסלאם גרמה ליהודים צרות רבות ורבים מבני אחינו הוצרכו להמיר דתם למראית עין או לברוח, כך גם משפחתו של הרמב"ם, בהיותו בן שלש עשרה נכבשה העיירה קורדובה ע"י כת מוסלמים שגזרה על היהודים שמד או גירוש, ומשפחתו ברחה מקורדובה, עשר שנים הטלטלו בני המשפחה ברחבי ספרד, ללא מוצא או מנוחה, לבסוף הגיעו בני המשפחה לעיר פאס שבצפון אפריקה, שם למד רבנו תורה מפי הרב יהודה הכהן אבן שושן.

בעת שהות רבנו בפאס, קם יהודי קנאי בספרד והחל להורות ולפרסם לכל קהילות האנוסים כי עליהם למסור נפשם על קדוש ה', וכל המודה בדבריהם אפילו לבו רחוק ממחשבה, אין לו חלק באלו-הי ישראל.

רבנו כתב כנגד מכתב המפורסם בשם "אגרת השמד" בה הוא תומך באנוסים, להציל נפשם ממות או משמד, וודאי שכל מי שביכלתו לברוח, מה טוב, אך גם אם נצרך להיות אנוס, עדיין יש לו חלק ונחלה בעם ה' והביא ראיה מרבי מאיר בעל הנס וכו', אונס רחמנא פטריה ולא נקרא פושע.

לא עבר זמן רב וגם בעיר פאס שבמרוקו לא מצא משפחתם מנוח, הקנאות המוסלמית הלכה וגברה ומרוקו הפכה אף היא למקום סכנה, רבי יהודה רבו של הרמב"ם נהרג בה על קדוש ה'.

משם עלה רבנו לארץ ישראל כפי שמתואר ב'ספר חרדים':

"וכן מצאתי בסוף שיטה אחת שהעתיק הנעלה ר' שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו מאור הגולה [הרמב"ם]: וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהא ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות. ויום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת כ"ו ליצירה, תתקכ"ו, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה , ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובא' בשבת, תשעה בחדש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו, שהם ו' ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה ואכילה ושתיה. אלקים יעזרני על כל, ויקים לי נדרי לה' אשלם אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן" [ספר חרדים מהדורה תרל"א עמ' 49].

לא ידוע למה לא נשאר רבנו לגור בארץ ישראל, אך כעבור זמן מה ירד רבנו והשתקע במצרים.

במצרים הקים ישיבה גדולה, שמו יצא לתהילה בכל הארץ, בנוסף היה הרמב"ם בקיא בחכמות רבות כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, עד כדי כך שמלך מצרים לקחו לרופא. המלך מצא כי חכמת הרמב"ם גוברת על כל חכמת חכמיו. את עיסוקו כרופא ואת הטרדה הגדולה שהיתה כרוכה בכך, מתאר הרמב"ם באיגרתו לרבי שמואל אבן תיבון שנתפרסמה בשו"ת פאר הדור סי' קמ"א.

החכם רבי יעקב אלפיומי פנה בשם הקהלות שבתימן אל הרמב"ם ובקש ממנו עזרה וחיזוק ואכן הרמב"ם שלח לקהילות תימן מכתב הידוע כ"איגרת תימן" או "פתח תקוה", מתוך סיכן עצמי רב שלח רבנו מכתב זה, בכל אופן שלח להם את איגרתו, לחזקם ולהעמיד רגלם לבל תמעד.

כמו על רבים מגדולי ישראל, קמו מתנגדים גם על הרמב"ם [עד שמחקו הכתוב על מצבתו 'מבחר המין האנושי' וכתבו 'מין וכופר' ר"ל], אבל ברבות השנים התקבלו חיבוריו בתשואות חן ויראת כבוד על כל ישראל. על מצבתו חרטו את שבחו: 'פה טמון רבינו משה בן מיימון מבחר האנושי, פתגם חכמי דורו עליו ממשה עד משה לא קם כמשה'. בהגהות מנחם ציון [על שם הגדולים מ, קט] כתב כי היה חקוק על קברו: 'אדם ולא אדם, ואם אדם היית מלאכי רום הרת, או אומרה לאל בלא אשה ואיש, מלאך בלא אשה ואיש בראת'.

רבנו הרמב"ם נפטר במצרים בכ' טבת ד'תתקס"ה.

אין חולק שהרמב"ם קבור בטבריה על אף שנפטר במצרים ויתכן שאף בתחילה נקבר שם, על זאת כבר העיד האר"י הקדוש ברוח קדשו ע"י תלמידו ר"ח ויטאל. ר' שמואל ב"ר שמשון שביקר בטבריה חמש שנים לאחר פטירת הרמב"ם, לא מזכירו בטבריה, ואולי רק לאחר תקופה זו הועבר לטבריה ממצרים וכפי שמעיד ר' יוסף סמברי איש מצרים "וקברו אותו בבית המדרש שלו… במצרים, ומשם הוליכו אותו לא"י וקברוהו בטבריה". [באגרות הרמב"ם נדפסה איגרת מבנו ר' אברהם הכותב 'הוציאו דיבה על ספרי אבא מארי זצ"ל ועל קברו' – כנ"ל]. מיקום הקבר הוא כנ"ל באותם 'חצרות' שבבית הקברות העתיק של טבריה כפי שהעידו עולי הרגל.

ספריו:

משנה תורה' [הנקרא יד (י"ד ספרים) החזקה]. בהקדמה לספר כתב את מטרתו בחיבורו: "שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכל, בלא קושיא ולא פירוק".

כמו כן חיבר פירוש לששה סדרי משנה.

שמונה פרקים – הקדמה לפרקי אבות

מורה נבוכים – על מחשבת ישראל

מלות ההגיון ועוד.

אחד עשר ספרי רפואה כתב הרמב"ם ובניהם:

פרקי משה

מאמר הטחורים

על הסמים

הנהגת הבריאות

ועוד

[מתוך האתר: באהלי צדיקים]

באמצע המאה ה – 18, כתוצאה מהמפכה הצרפתית, פשט חזון האמנציפציה שכלל בתוכו חזון מדיני וחברתי, הרעיון המדיני חירות, שוויון זכויות ואחוה, לאמור שכל בני אדם נולדו שוים, ושצריכה לשרור אחוה בין העמים ובין כל אזרחי המדינה, והחזון הכלכלי הרס את כל הגדרים של מעמד גזע ודת והרשה לכל איש לבחור במקצוע ובמשלח יד לפי רצונו, רוח המהפכה חדרה מיד לגיטו היהודי והתפשטה שם במהירות, בצד הזדמניותיה המורחבות ליהודים בתחמים שונים חוללה האמפנציפציה הרס רב בכל מערכות החיים היהודים. עד עתה חיו היהודים סגורים בתוך עצמם מאונס וחייהם התנהלו ע"פ השו"ע, אך כשהורשו להשתתף בחיים החברתיים, דימו רבים בנפשם ששמירת תורה ומצוות מונעת בעדם מלהשתתף בחיי העולם הרחב. ביהדות גרמניה החלה תופעת ההשכלה להראות ברבע האחרון של המאה ה – 18, אף משה מנדלסון החל אז את פעילותו כאשר ניסה הוא לקדם את ההשכלה בין בני עמו.

בביתו של רבי רפאל הירש בעיר האמבורג התקימו אסיפות והתיעציות רבות לטכס עצה איך ללחום נגד מזימות אלו ולהרים את קרן התורה בנו שמשון שנולד בבית זה, יאמר לימים, שהתיעציות אלו הם שנתנו לו את הדחף המוקדם לבחור בדרכו ובייעודו בחיים.

רבי שמשון הירש נולד בכ"ד סיון תקס"ח בעיר האמבורג, שם הושפע רבות מרבי יצחק ברנייס שהיה אבד האמבורג ממנו רכש ידיעות מקיפות בש"ס ופוסקים, בשנים מאוחרות יותר יאמר עליו רבי שמשון שהוא היה הוגה הדעות היהודי המזהיר ביותר בימיו.

לאחר מכן עבר למאנהיים שם למד בישבתו של רבי יעקב עטלינגער בעל "הערוך לנר". ובהיותו בן עשרים ושתים נתמנה הוא לרבה של אולדנבורג, היה זה בהמלצת רבי נתן אדלר בעל "נתינה לגר" שם החל בפעולת חייו שישים שנה של לחימה בדיבור בכתב ובמעש למען תורת ה' ונגד תנועת הריפורמים שם כתב הוא ספר קטן בכמותו ורב באיכותו "אגרות צפון" בו הוא דן בכל השאלות הבוערות שעמדו בפני הדור הצעיר של יהודי גרמניה בפרט, ויהודי מערב אירופה בכלל שם הוא מסביר מהו להיות יהודי, רבי זלמן שפיצר בספרו "תיקון שלמה" כותב על איגרות אלו: "מי שקרא באלו י"ט איגרות ימצא עצמו שקודם שקרא לא היה מכיר דת יהודית מהי ונעשה כבריה חדשה" הספר תורגם לשפות שונות ורבי ישראל סלנטר אמר לתרגמו לרוסית.

הספר הרשים לא רק את העולם החרדי, אלא הדהים גם את המנהיגות הרפורמית שראו בו התקפה אמיצה על שיטתם, ומאז החלו לכתוב מאמרים בעתונות כנגדו.

בשנת תקצ"ה כתב את ספר "חורב" בו נתן תיאור ממצה על מצוות עשה ול"ת בין חובת הלבבות ובין חובות הגוף עם טעמי המצוות ונמוקם.

ספר זה היה לו תפקיד מפתח בקביעת העובדה שהיסוד העיקרי ובריח התיכון של היהדות הם חוקי התורה והחובה לקיים אותם במלואם.

"הדחף לכתוב את הספר בא משום שנמסרות לי מאות נפשות צעירות שעלי לתת להם מורים והם עצמם אין מכירים את הדת, וגם ספר אין בידי שיראה להם"

הרב הירש נתקשה למצוא מו"ל יהודי שיוציא את הספר, עובדה זו היא עדות נאמנה למצב הדור של אז שלא האמינו מול"ים יהודים, שיש סיכוי למכור ספר שקורא לנאמנות לתורה. עקב כך נאלץ לפנות למו"ל לא יהודי באלטונא, והלה שלא הבין הרבה בשוק הספרים היהודי הוציאו לאור.

בהיותו בן שלשים הוא הוציא את ספרו "נפתולי נפתלי", בה הפריך מכל וכל את שיטתה וביסוסה של תנועת הרפורמה, הוא האשים אותם שסילפו במתכוון את המקורות בתנ"ך ובש"ס והוכיח לעין כל את בורותם.

באולדנברג שהה אחד עשר שנים ובשנת תר"א נבחר להיות לרב הרב הראשי למחוז אוסטפריזלנד בממלכת הנובר. בשנת תר"ז מתקבל הוא כרבה של ניקולשברג.

בהכתרתו הוא פרץ בבכי "מי אני ומה אני במקום שגדולי עולם ישבו שם" והבטיח להרבנים הנאספים שיכוף ראשו כאגמון לפניהם והוא אשר יעמוד על ימינם בכל עת.

כארבע שנים אח"כ נודע לו שבקהלת פרנפורט העתיקה התארגנו מאה משפחות לייסד להם קהילה נפרדת על טהרת הקודש. רצה הרש"ב הירש לבוא לעזרתם, והעדיף לוותר על כסא ממלכתו שמנה שישים אלף איש לקראת כמה משפחות-ועבר הוא לכהן כרבה של פרנקפורט, קהילה זו מסרה נפשה ללא גבול עבור קיום תורה ומצוות. הרקע ליסוד קהילה זו שכן בפרנאפורט שלט וועד הקהילה שהצהיר שמי שעדיין מניח תפילין מנוע להיות חבר בוועד, כשנפטר דיין הקהילה רבי יעקב פוזן, הזמינה המשפחה את רבי צבי בנימין אייערבך להספיד את הנפטר, אך וועד ההילה סירב להרשות את הדבר, והרב נאלץ לשאת דברי הספד ברחוב מחוץ לבית הקברות, עקב מעשה זה החליט בן הנפטר ר' שלמה פוזן לייסד ארגון עצמאי והרש"ר הירש הסכים ללא כל תנאי לבוא ולחזק.

שם הוא ייסד ובנה את כל המוסדות אשר קהילה יהודית מושתת עליהם במשך השנים התפרסמה "קהילת ישורון" בפרנאפורט לקהילה החשובה ביותר ברחבי גרמניה. הרש"ר הירש דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ" וגם להתעסק ביישובו של עולם והעובדה ההסטורית ששיטה זו היא שהצילה אלפי ישראל לתורה ולמצוות ומבלעדיה לא היתה ליהדות החרדית תקומת במדינה זו. כשהחל הרש"ר הירש בפרקפורט היו כאמור כמאה חברים בקהילה, ובפטירתו היו כבר אלפים רבים בקהילה זו. בין חיבוריו נודע פירושו לתורה, לתפילה ולתהילים.

הקהילה נהגה לשלם את משכורת הרב בתחילת כל רבע של השנה האזרחית, כשהרגיש שקיצו קרב, ציווה לבניו שבאם ילך לעולמו לפני סוף התקופה, שידאגו להחזיר את החלק העודף של משכורתו, הוא נפטר ביום האחרון של הרבע ז"ך טבת.

[מתוך אתר 'השבת']

אלפים, בראשות גדולי ישראל, רבנים ותלמידים, השתתפו במסע הלוויה של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב בנתיבות. גם זקני העיר נתיבות, וישנם כאלו לא מעטים, לא זוכרים יום אבל שכזה.

קהל אלפים, בראשות גדולי ישראל, הדרים לעיר נתיבות, שהתעטפה באבל, כדי ללוות את מי שהיה 'אבי הדרום' למנוחת עולמים • המספידים, שחנקו את הדמעות, דיברו על מי שרגליו היו נטועות בקרקע, אך ראשו העפיל לגבהי מרומים.

עולם התורה בעיר, שנבנה כולו בעשר אצבעותיו של ר' יששכר, ספג מכה אנושה. מכה ממנה יתקשו התלמידים הרבים – להתאושש. המציאות לפיה המוסדות והקהילה החרדית בעיר יצטרכו מהיום ואילך להתמודד עם החיים ללא הדמות המשמעותית ביותר בחייהם – ניכרה בדמות אלפי הדמעות שניגרו מהעיניים הרותחות של המלווים.

לאחר שעות ארוכות של התכנסות בהיכל הישיבה בעיר, ליוו האלפים את מיטתו בדרכו האחרונה לבית החיים בעיר נתיבות, כך על פי בקשתו בעודו בחיים.

רב הקהילה החרדית בנתיבות, הרב שמואל מונטג, ספד לר' יששכר מאיר ואמר: "איך אפשר שמורנו, 40 שנה ועוד חמשה חודשים בדיוק, עמד והרביץ תורה ויראה מעל עמוד זה וכעת אנחנו עומדים כאן כמי שאינו ראוי להיקרא תלמידו ולדבר עליו.

"מה שברור שזכינו שהראש ישיבה שלנו היה דומה ל"מלאך ה' צבאות" לפי כל הפירושים שנאמרו.

מלאך בניגוד לאדם, אדם יש לו גוף ויש לו נשמה, המלאך אין לו גוף.

"לראש ישיבה שלנו אני לא יודע אם אפשר לקרוא שהיה לו גוף.

"מסופר שפעם בא תלמיד מהישיבה של החתם סופר והודיע לו כי הוא מתכוון לעזוב את הישיבה וללמוד אצל רב אחר. אמר לו החתם סופר: "נכון שהרב ההוא הוא ענק ואני ננס. אבל ההבדל בניהם הוא שהענק רואה למרחקים מה שאדם רגיל לא רואה. אבל הענק לא רואה מה שנעשה מסביב לרגליים אבל הננס כן רואה.

"ראינו כל העשרות שנים ענק שבענקים וננס שבננסים. ענק בתורה, איזה עמקות, השיעורים שלו, השיחות שלו, ההשגות שלו, עד איפה הגיעה המחשבה שלו, לאיזה גבהים ולאיזה עמקים.

"כל מי שזכה, יודע במה מדובר. וכל מי שלא זכה לשמוע בע"פ שיפתח את הספרים. איזה לימוד ואיזה מחשבה. על כל מאמר אחד בספריו צריך לשבת כמה ימים.

"כל המציאות שלו הייתה הישיבה והבחורים" המשיך הרב מונטג בהספדו. "לא שייך בכמה דקות ספורות אפילו את אפס קצהו של הדמות הזאת, ראש הישיבה", סיים בבכי מר.

ראש ישיבת מיר ברכפלד ר' אריה פינקל ספד גם הוא: "אבי אבי מורי רבי. מורנו ורבנו.

"כל דיבור שלו בתורה וביראה היו כמאה של אחרים בגלל שהיה הרבה בצער. הקדושה של ר' יששכר הייתה קדושה שאין לשער.

"פעם הייתי בבית הכנסת, לפני בערך 20 שנה, ושמעתי את הספדו של ר' יששכר על אברך, מתמיד גדול שנפטר בירושלים.

"ר' יששכר התחיל את ההספד וסיפר כי הוא בא מביתו של הראש ישיבה של הגראי"ל ושאל אותו "למה לא עושים יום תפילה לצרות שגוברות וסובבות מכל צד את עם ישראל?".

"אז הראש ישיבה ענה לו: "זה לא יועיל". והסביר לו כי "אין בתוכנו אחדות והכול מחלוקת. כל אחד רוצה רק את שלו. ובצורה כזאת אין הקב"ה מקבל את תפילתנו. ואז הוא פרץ בבכי גדול…".

[מתוך אתר בחדרי חרדים]

למלך המצרי נמאס מהקיטרוגים של הקאדי המוסלמי על רופאו האישי, הרמב"ם. הקאדי התפאר בידיעותיו, ואמר שהוא רופא גדול מן הרמב"ם.

המלך החליט לבסוף לבצע תחרות בין השניים, ובכך לבחון מי רופא גדול יותר. "עליכם לרקוח רעל, וכל אחד מכם ישקה את רעהו. אח"כ רוצו לבתיכם וריקחו תרופה. מי שינצל הינו רופא גדול יותר, מי שימות… ימות."

הקאדי רץ לרקוח רעל.

הרמב"ם אמר בליבו: "אני רופא ומתפקידי להוסיף חיים לבני אדם, ולא לחפש נוסחאות להמיתם…".

ביום המיועד ניצבו הרמב"ם והקאדי לפני המלך. הגיש הקאדי את הרעל בפני הרמב"ם, ואילו הרמב"ם שפך מיץ תפוזים טבעי לתוך כוסו של הקאדי.

"שתו" פקד המלך. השניים שתו. הרמב"ם אץ רץ לביתו, ורקח לעצמו תרופה שתמנע את השפעת הרעל. ואכן השפעתו חלפה, חיש מהר.

הקאדי, אף הוא, רץ לביתו, נבוך מאד מטעמו של "הרעל". רקח לעצמו הקאדי תרופות לאין קץ. ושתה ושתה. החרדה מילאה את ליבו. "הרעל" המשונה הזה הדיר את מנוחתו. אחרי חודש ימים פגש בו הרמב"ם והנה הקאדי גדול המימדים, לא שקל יותר מ- 50 ק"ג.

"תאכל לחם ושתה חלב" יעץ לו הרמב"ם. הקאדי שסבור היה כי הרמב"ם רוקם מזימה להמיתו גזר על עצמו תענית מלחם וחלב. אחרי שבוע פגשו הרמב"ם ומשקלו של הקאדי לא יותר מ- 38 ק"ג. "תאכל בשר כבש" ייעץ הרמב"ם. והקאדי גזר על עצמו לא לאכול בשר כבש, פן הרעל יגרום לו למות במהרה.

יומיים אח"כ שכב הקאדי חולני ושדוף במיטתו. הרמב"ם בא לבקרו ונשאל: "איזה רעל רקחת לי?".

"זה לא היה רעל" השיב הרמב"ם, "זה היה מיץ תפוזים…"

הקאדי שמע את התשובה ומת מהתקף לב.

המלך הזעיק את הרמב"ם והתעניין: "אמור לי רופאי האישי, איזה רעל מתוחכם רקחת, שהצליח להמית את הקאדי אט אט…?".

השיב הרמב"ם: "אני רופא של חיים. נתתי לו מיץ תפוזים טבעי".

"אם כן" שאל המלך "כיצד מת הקאדי?"

"הוא מת מדאגה" השיב הרמב"ם "פשוט מת מדאגה".

הרבה מיץ תפוזים טבעי וטוב משקה אותנו אבינו שבשמים, ואנחנו טועים לחשוב, שחלילה זה רעל. וכשם שלא עלתה לרגזן רגזנותו, לא עלתה לדאגן אלא דאגנותו.

והכל לטובה. חבל לדאוג.