אז מה הסגולה המיוחדת לחנוכה? ומתי מדליקים נרות חנוכה ביום שישי

בס"ד

מאת: יהושע כהן.

 

בכדי לחוות ולהבין את המהפך העצום שהיה בנס חנוכה, עלינו לחזור בגלגל הזמן 'קצת' לאחור, לפני למעלה מ 2,000 שנה.

כך נוכל בעזרת השם לתרגם את הנס הזה אלינו, לכל שלב בחיים וכל שכן למצב שאנו חווים עכשיו בתקופה הקשה והמורכבת הזו.

נתבונן בנס שהכריז בקול גדול שהשם הוא האלקים ואין עוד מלבדו. הנס שרלוונטי גם כיום לא פחות מאז.

התקופה – השלטון היווני:

מסע של השפלות עבר העם היהודי. כמו היום, גם אז.

עם ישראל בגלות כבר קרוב ל2000 שנה. בית המקדש חרב ואנו מצפים זמן רב לבניינו.

התקופה בה אירע נס חנוכה, בית המקדש עדיין היה קיים. כל אחד המשיך בתפקידו, הכהנים בהקרבת הקורבנות, הלויים הממונים

על הליווי המוזיקלי גם הם המשיכו בעבודתם.

אך תארו לעצמכם איזו השפלה זו שמצד אחד בית המקדש עומד על תילו, ומצד שני מי שמכתיב את סדר היום בבית הגדול והקדוש,

הוא לא הכהן הגדול ולא הנביא, אלא לא אחר מאשר – יווני טמא!

יון היתה בשיא תפארתה בשלטון העולמי, תרבות וכלכלה. הדבר הבולט ביותר שאפיין אותם זה הפילוסופיה, חכמה וחקר.

חכמים ופילוסופים רבים השאירו את חותמם באטמוספרת ההיסטוריה ומרביתם תוצרת יון.

הזוית היהודית על תקופה זו:

היהודים ידועים בעולם לחכמים גדולים (ובצדק). מגיל צעיר אנו עוסקים בלימוד התורה והמצוות, דינים והלכות הבנויים מפרטי

פרטים, חילוקים עדינים ודקים. אנו מאוד מעריכים חכמה. אך חוכמתנו בנויה בצורה וגישה שונה משאר אומות העולם.

החכמה היהודית מגיעה אחרי מסקנא אחת שהיא לנו לחוק ברזל. והיא, שהקדוש ברוך הוא, הוא היחיד ואין בלתו.

הוא ברא ומנהיג את כל העולמות, אין לנו תפיסה בו ואיננו יכולים לשערו, אין לו גוף ואי אפשר לדיימנו ולדמותו למשהו או מישהו,

גשמי או רוחני.

כל דבר שאנו לא מצליחים להבין, זה מגיע אך ורק מחסרוננו. זאת עלינו להפנים, שאנו בני אדם מוגבלים.

כן , לא הכל אנו נוכל לדעת. יש דברים שהם למעלה מתפיסתנו.

למשל, איננו יכולים להבין 'נשמה' מה היא, או לדעת ולבחון מה גודלו של היקום.

חכמינו ידעו שהאדם שואף לשלימות ולהבנה מקסימלית בתחומים שונים, ומכיון שהאדם מוגבל ואין לו את הכלים להבין את אותם

דברים, אם הוא ינסה לחקור ולהתחקות אחר הדברים הללו, הוא עלול להיטרף.

לכן אמרו חכמינו, שאין לאדם לחקור אחר דברים מסויימים.

לעומת זאת, היונים בחכמתם וגאוותם הרבה, לא היו מסוגלים להכיל את העובדה שיש דברים שבן-אנוש לא יוכל להבין.

כל דבר שהם לא הצליחו להבין, במקום לכופף את הראש, הם החליטו לכופף את הראש למושג המוקשה.

למשל הם לא הצליחו להבין איך הנשמה 'פועלת', מה זה 'נשמה', איך יכול להיות שאדם אוכל לחם 'גשמי', וזה מזין 'נשמה רוחנית'.

לכן, היו כאלה ש'כפרו' במושג הנקרא 'נשמה', היו כאלה שנשארו עם שאלות 'מטרידות' בענין.

! יש הסברים גם לשאלות שהוזכרו למעלה בענין הנשמה, אך אין כאן מקומו להאריך בעניינים אלו. באנו רק להעלות את עצם הנושא

שישנם דברים שהם מעבר לעיניו ושכלו של האדם, וגם אם יש דברים שאין להם הסבר, זה בא מחסרוננו. להשם יש תשובות !     

היונים העריכו מאוד חיצוניות, אך שכחו שהפנימיות היא העיקר. הם עסקו הרבה בהשלמת תענוגי הגוף והזניחו את מהות האדם,

לתקן את המידות ולהתגבר על דחפים יצריים למיניהם.

הדבר הגרוע, הטיפשי והמתנשא ביותר הוא, שהם כפרו בכך שיש מנהיג לעולם.

האיום על האומה היהודית:

היונים ראו שהאומה הישראלית שוללת את התפיסה שהעולם מונהג מאליו. היהודים מאמינים באלוקים שהוא זה שמנהיג את העולם

בכל שניה ובכוחו לשנות את הטבע רק אם ירצה. גם הטבע, הוא לא גלגל שיניים הנע מאליו. הכל מונהג בהשגחה פרטית של הבורא

יתברך.

מספר שנים לפני תקופה זו, היו נביאים לעם ישראל. אנשים קדושים שתקשרו עם הבורא וקיבלו ממנו מסרים ישירים על מנת

להעבירם לשאר האומה הישראלית.

בתקופה כזו שיש נביאים, אי אפשר להכחיש את העובדה הזו שהשם מנהיג את העולם. אנשים שניסו להתחכם עם טענות שונות של

כפירה, נוכחו לראות על ידי אותות ומופתים מהנביא שיש אלוקים בשמים ובארץ.

אך בעידן היונים שפסקה הנבואה, הויכוח היה עז ביותר. לצערנו הם הצליחו לסחוף גם יהודים לדעות הכפרניות שלהם.

כוח חכמי התורה:

הקדוש ברוך נתן את התורה לעם ישראל. מיום מתן תורה ועד היום, שאלות חדשות בהלכה מופיעות מכל כיוון.

למשל, מאכלים חדשים שלא היו בעבר, צריכים אנו לדעת מה הברכה הראויה לכל מאכל ומאכל. ישנם שאלות מורכבות פי כמה.

מי קובע את ההלכה? איננו שומעים את קולו של הבורא כמו במתן תורה, מה עלינו לעשות?!

החכמים! רבותינו, הם אלו שקיבלו את הכוח להחליט מה יהיה הדין במקרה כזה או אחר!

יתירה מזו! מי קובע מתי יחול חג הפסח, סוכות, האם יהיה בשנה הקרובה שני חודשי אדר (כמו השנה) ? את כל זה קובעים חכמינו.

ובמילים אחרות, יש בכוח החכמים לשלוט ולהחליט על הטבע!!! אם חכמים החליטו שהחודש הקרוב יהיה פחות ימים, גם הטבע

ישתנה ויתאים את עצמו למה שחכמים קבעו.

אפילו מתים, חכמינו החיו מעוצם קדושתם.

את זה כבר ממש היה קשה ליוונים לקבל. חכמי היהודים אחראים על הטבע?! לא יקום ולא יהיה.

התחנה הבאה – השתלטות מבפנים:

היוונים לא הסתפקו בפיזור דעות כפרניות בשדרות העם, אלא הם החליטו להתערב בתכנים היהודיים. להרוס כל חלקה טובה של

אמונה וייחודיות.

"ייחודיות"! זה הסמל של היהודי! השם כרת עימי ברית ויש לי קשר עמוק ומיוחד בשונה משאר העולם. אני הבן שלו. בן ממשפחת

האומה הישראלית.

הקשר המיוחד הזה נאמר בתורה הקדושה. הקדוש ברוך הוא הכריז עלינו שאנו העם המיוחד והחביב עליו, "בנים אתם להשם

אלקיכם", "עם קדוש אתה להשם אלוקיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (חומש דברים).

הקשר מתבטא בכך שהוא נתן לנו את התורה וציווה אותנו בקיום כל המצוות.

גזירות היונים:

ישנן מצוות שיש בהם מיוחדות מסויימת המבליטה יותר את הקשר שלנו עם הבורא.

ונציין,  שאין הכוונה חלילה שיש מצוה "מיוחדת" ויש מצוה "פשוטה". חלילה. אלא הכוונה, שבכל מצוה

ומצוה יש מיוחדות מסויימת, וישנן מצוות שהמיוחדות שלהם היא, שהן בולטות יותר בקשר שלנו עם הבורא.

אך כמובן שבכל מצוה ומצוה, עצם זה שאנו מקיימים אותה בגלל ציווי הבורא יתברך, זה מראה על הקשר

המיוחד שלנו איתו.

היונים גזרו על שלש מצוות מסוג זה: שבת, חודש, ברית מילה.

ונבאר: שבת – השבת מסמלת קשר מיוחד עם הבורא. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בששה ימים. ביום השישי, רגע ממש לפני

השקיעה, סיים הבורא את מלאכתו ונכנס ליום השבת. שבת הוא מלשון המספר 7 שבו חל יום השבת, וזה גם מלשון

שביתה. השם סיים את בריאת העולם וכביכול נח.

(אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך עייפות ותשישות חלילה. אנו משתמשים בלשון הזו שהקדוש ברוך הוא 'נח', רק כמשל

בשבילנו מפני שאין לנו השגה והבנה בבורא עולם).

מי רשאי לשבות ולנוח עם הבורא? רק בניו אהוביו. גוי ששובת ביום השבת, חייב מיתה!

נמשיל זאת למלך שעורך סעודת בוטיק צנועה. אם אדם זר יכנס לשם, זה לא יגמר טוב. כל שכן מי שהוא אויבו של

המלך, אדם שמורד במלכות. מי הרשה לו להיכנס?! כך זה יום השבת.

ייחודיות כזו היוונים יכולים לסבול?! לא ולא.

כמו כן, ההשתתפות של עם ישראל בשמירת השבת, מראה על כך שהשם הוא זה שברא את הטבע, שהבורא כביכול נח מששת

ימי המעשה. היוונים הרי כפרו בעובדה הזו, ולכן שביתת היהודים ביום השבת היוותה עוד סיבה לכעסם של היוונים על

היהודים.

חודש – כאמור, לחכמים ניתן כוח לשלוט בבריאה. הזכרנו למעלה בקצרה את המושג של קביעת הזמנים לחגי השנה.

למעשה זו מצוה הכתובה בתורה. על החכמים מוטל התפקיד לסדר את ימי, חגי ומועדי השנה באופן שישתלב היטב במקביל

למזג האויר ועוד שיקולים שונים. כמובן שנצרך לזה ידע עצום באסטרונומיה. חלק מהתהליך הוא, לקדש את החודש.

דהיינו, החכמים מחליטים בסוף החודש הנוכחי מתי יתחיל החודש הבא והיום הראשון של החודש החדש נקרא,

"ראש החודש".

עובדה זו, כאמור, הציקה ליוונים. זה אחד הדברים המורים על ייחודיות העם הישראלי, הכוח שלהם לשלוט בבריאה.

ברית מילה – תחשבו על זה רגע. אדם נולד שלם (כביכול), לאחר 8 ימים עושים לו ברית מילה. תינוק קטן וככה מורידים לו חלק

מגופו. בעיני האומות זה ממש מתמיה.

אנו יודעים שזה בדיוק הפוך. הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו שימול את עצמו ואת בני ביתו, ורק אז הוא נקרא –

"תמים"! "שלם"! רק כך נשלם התינוק היהודי ונעשה כלי גמור ומתוקן!

לא סתם זה נקרא 'כריתת ברית'. אנו מכניסים לגופנו הבשרי את ריבונו של עולם. זו המצוה היחידה שאנו מקיימים

ממש בבשרנו. תפילין, על היד ועל הראש. אך ברית מילה, היא מצוה בבשרנו ממש.

מזה היוונים ממש משתגעים. מה זה?! דבר כזה, אדם מוכן לעשות רק למען בוראו!!!

זהו! הם לא מסוגלים לראות איך הקשר האלוקי הזה נמשך.

היוונים רוצים שוויון!

המלחמה הרוחנית:

מלחמת היונים היתה מלחמה על הקדושה ועל התורה.

הם לא חיפשו להרוג, אך הם חיפשו איך להרוג את נשמת האומה הישראלית.

הסיכויים לנצח לפי דרך הטבע היו אפסיים. יון שלטה בכל העולם.

לא נותר כי אם להתפלל לאבינו שבשמים מתוך הכרה שאין עוד מלבדו.

אין!   פשוט  אין!

כמה זה רלוונטי גם להיום. המציאות התפוצצה לנו בפנים.

על אף השכלולים הטכנולוגים, שום דבר לא עמד במבחן הניסיון, ביום שמחת תורה כשהחמאס ערך את הפיגועים הנוראים.

סמכנו קצת על זה שהעולם נהיה מתורבת ומוסרי יותר. מסתבר שגם זה לא ממש כך.

האמונה! זה הדבר היחיד שעומד לנו. רק להאמין בו בכל הכוח. הקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה לראות אותנו בוטחים

אך ורק בו.

נכון, זה לא סותר את העובדה שאנו צריכים לעשות את ההשתדלויות המוטלות עלינו, אך לאחר כל זה, חייבים אנו לזכור

שהכל מהקדוש ברוך הוא. אפילו ההשתדלויות, הם ממנו.

זה מה שעשו החשמונאים-המכבים! הם היו קבוצה קטנה של יהודים צדיקים משבט הכהונה.

זו לא הפעם הראשונה ששבט זה עומד על המשמר ומוסר את נפשו בשביל טהרת ושמירת האומה הקדושה, האומה הישראלית.

הכהנים מתייצבים למשימה, למרות שעל פניו זה נראה ממש לא הגיוני.

אך אנו יודעים שלמי שחי עם הקדוש ברוך הוא, זה דווקא ממש הגיוני!

אין להקדוש ברוך הוא הבדל כמה נלחמים ואיזה סוג צבא עומד ממול.

כך, עם אמונה זו, יצאו הכהנים להילחם פיזית, פנים אל פנים, מול צבא אדיר, ללא שיריון, ללא חיפוי אווירי, אך עם אמונה!

זה נשק אמיתי!

יצאו הכהנים בקריאה – "מי  לה' ? אלי"! מי שמעונין להילחם על מנת להציל את כבודו של אבינו שבשמים, מוזמן לצאת איתנו

למלחמה.

באמונה טהורה זו ובענווה יצאו הכהנים להילחם….

כן!!! בהחלט! הם ניצחו ובגדול!!!

הקרב היה קשה ביותר ובחסדיו הגדולים של אבינו שבשמים הכהנים הצליחו להביס את היונים ועם ישראל ניצח, בלי שאף אחד יפגע!

זה היה נס אדיר! אחרי הנס הזה, לא היה פתחון פה לאף אחד. הקדוש ברוך הוא נמצא ומשגיח תמיד. גם אם המצב נראה חשוך,

ברגע אחד, אם הוא רק ירצה, הוא יהפוך הכל.

המהפכה עוד לא הסתיימה.

מי שינסה לטעון שהיה כאן גבורה טבעית של הכהנים, טכניקות צבאיות סודיות שהם פיתחו, יחכה לדבר הבא –

נס פך השמן:

לאחר סיום המלחמה, נכנסו הכהנים לבית המקדש לראות מה חוללו היונים תוך כדי הלחימה.

בבית המקדש היתה מנורת זהב בת 7 קנים. היתה מצוה מיוחדת להדליק אותה בכל יום ויום.

את המנורה היה מדליק הכהן וחומר הבעירה היה שמן.

השמן היה צריך להיות לעבור אישור מיוחד מהכהן הגדול לפני שנכנס לשימוש. לשמן זה יש דינים מיוחדים על פי כללי ההלכה.

האישור היה על ידי חותמת מיוחדת, וכל שמן שזכה לחתימה זו, ידעו הכהנים שהשמן היה בשמירה מוקפדת כפי שצריך על פי הדין.

החותמת היתה סוגרת הרמטית את הכדים.

נכנסו הכהנים לבית המקדש, ולא מצאו שמן. בכל מקום שהיה כדי שמן, היונים הערמומיים דאגו לפתחם, לגעת בשמן ולטמאם.

אלו היו היונים. זה מה שענין אותם, לפגוע דווקא בדברים הקדושים ביותר לעם ישראל, לטמא את השמן שעמו מדליקים את המנורה

הטהורה בבית המקדש, המקום הקדוש ביותר בעולם. לפגוע במקומות הרגישים ביותר.

לפתע, זעקה של התרגשות ותקווה חתכה את המתח ששרר שם. "מצאתי פך (כד קטן) של שמן עם חותמת". השמן היה סגור ולכן הוא

לא נטמא.

התרגשות עצומה. אך מתברר שהכמות שהיתה בקנקן, הספיקה רק ליום אחד בלבד.

מה יהיה הלאה?!

שוב הראה הקדוש ברוך הוא שהוא מנהיג את העולם. השמן דלק במשך שמונה ימים ברציפות!

זה כבר אף אחד לא יכול לעשות. רק מי שמנהל את העולם. אבינו שבשמים.

בימים ההם – בזמן הזה:

במשך ימי החנוכה אנו מוסיפים נוסח מיוחד בתפילת העמידה. הודאה להקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה עמנו.

בסוף ה'טקסט' אנו אומרים שאנו מודים על הניסים "שעשית לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה".

הבה נתבונן במילים הללו, "בזמן הזה".

נס חנוכה מלווה אותנו תמיד. המסר שזעזע את העולם לפני למעלה מ- 2000 שנה, רלוונטי גם היום, יותר מתמיד.

אנו חייבים לגרש את החושך ולהאמין שהכל בהשגחה פרטית.

זה הראה לנו שגם העולם שאנו רואים, שמש שזורחת בכל יום, כוכבים מפוזרים ברקיע בכל לילה, לב שדופק ומוח שחושב, הכל לא

קורה לבד. הקדוש ברוך הוא, הוא מי שעושה את כל זה בכל שניה.

יושבים אנו בארץ הקודש אחרי שנים רבות של פיזור על פני הגלובוס, זה גם נס וחסד ממנו, ישתבח שמו.

 

עכשיו ניגש להלכות חנוכה:

זכר לנס, אנו מדליקים 8 נרות. ביום הראשון של חנוכה אנו נדליק נר 1 למחרת 2 וכן הלאה כך שביום השמיני נדליק 8 נרות.

חוץ מנרות אלו, יש להדליק נר נוסף בכדי שעמו נדליק את נרות החנוכה.

למה? מכיון שאין להדליק את נרות החנוכה מנר של מצוה.

וליתר ביאור, למשל ביום השני של חנוכה, אנו מדליקים כאמור 2 נרות. אין להדליק את הנר השני מהלהבה של הנר הראשון כיון שזה

בזיון לנר הראשון שעושים איתו שימושים שונים.

ומזה שאין להדליק אפילו נר של חנוכה נוסף מהנר הקודם, אנו מבינים מכך שכל שכן שאין לעשות שימושים אחרים שאינם של מצוה

מנרות החנוכה (כגון להצית סיגריה וכדומה) מכיון שזה בזיון לנרות הקדושים.

מי מדליק את הנרות:

האשכנזים נהגו שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה בפני עצמו.

לעומת זאת, בני ספרד נהגו שרק ראש המשפחה מדליק חנוכיה אחת בשביל כולם.

היכן מדליקים את הנרות:

נהגו להדליק את החנוכיה בפתח הבית, בצידו השמאלי של המשקוף (כשפני האדם לכיוון הבית). כך אנו מוקפים במצוות, מזוזה בימין

המשקוף, חנוכיה בשמאל המשקוף וציצית על גופינו.

מכיון שמזג האויר בתקופה זו מלווה בגשמים ורוחות, יש לרכוש 'בית חנוכיה' בטיחותית(!) ולהניחה במקום בטוח בכדי שהנרות

ימשיכו לדלוק ובמקביל שלא יהיה שום חשש סכנה חלילה.

כמו כן, יש להניח את החנוכיה כ 25 סנטימטר מהרצפה ועד 80 סנטימ'.

יש שנהגו להניח את החנוכיה בחלון הבית הפונה לרחוב.

כל זה הוא בכדי לפרסם את הנס לעיני העוברים ושבים.

אדם המתגורר במקום סכנה (אנטישמיות וכדומה), יניח את החנוכיה בתוך הבית וכאמור, בזהירות יתירה מהאש.

ממה להדליק את הנרות:

יש שנהגו להדליקם בנרות שעווה.

יש שנהגו להדליק בפתילות ושמן.

העיקר להדליק בנרות יפים ומהודרים לכבוד המצוה החביבה הזו.

כמה זמן החנוכיה צריכה לדלוק:

לכל הפחות חצי שעה.

מתי מדליקים:

הספרדים נהגו להדליק את החנוכיה בצאת הכוכבים.

בבני אשכנז, יש שנהגו שלהדליק גם כן בצאת הכוכבים ויש שנהגו להדליק בשקיעת החמה, וכל אחד יברר את מנהגו.

שים לב! בערב שבת יש ליזהר ביותר להדליק את הנרות מוקדם, דהיינו ממש לפני הדלקת נרות השבת בכדי לא לחלל שבת חלילה.

לאחר כניסת השבת, אין להדליק נרות כלל וכלל!

במוצאי שבת, גם הנוהגים להדליק בכל יום במהלך השבוע בשקיעת החמה, חובה להמתין עד לצאת

השבת כדי לא לחלל חלילה את השבת.

זמני השקיעה, צאת הכוכבים, הדלקת נרות שבת וכניסת השבת, מופיעים באתרים שונים ובלוחות השנה.

הזמנים משתנים בין עיר לעיר ויש לבדוק זאת בהתאם.

סגולה מיוחדת:

זמן זה שהנרות דולקים, הוא זמן מסוגל ביותר. שערי שמים פתוחים ואפשר לפעול ישועות גדולות בכל העניינים. רפואה, שמחה,

פרנסה, הצלחה בעבודת השם, קרבת אלוקים, הכל!

חכמינו בתלמוד מלמדים אותנו, שמי שזהיר בהדלקת נר חנוכה ושבת, יזכה לבנים תלמידי חכמים!

האם יש ברכה על ההדלקה:

ודאי. יש ברכות מיוחדות שמברכים לפני ההדלקה. ביום הראשון מברכים שלש ברכות ובשאר הימים מברכים שתי ברכות.

הברכות הם כדלהלן:       ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה.

ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

ביום הראשון מוסיפים:  ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

 

מנהג ה'סופגניות':

כזכר לנס שהיה בשמן המנורה בבית המקדש, נהגו לאכול מאכלים שומניים למיניהם.

זה בהחלט מנהג חשוב מדורי דורות, אך יש לדעת שאין זה חובה כלל וכלל, בשונה מהדלקת נרות חנוכה שהיא מצוה!

כמו כן, זה הזמן להתבונן בחסדים שהשם עושה עמנו בכל יום ולהודות לו על כך. במילים הכי ישירות, פשוטות ואישיות.

את ההתבוננות הזו בהכרת הטוב, ניקח עימנו הלאה, לשאר ימות השנה, לדבר עם הבורא ולהודות לו תמיד.

נחדד היטב היטב

אבינו אב הרחמן עשה עימנו בחנוכה ניסים עצומים גם כשהיה נראה שאין דלת חירום בכל הסיפור הזה.

זה מראה לנו שאבא שלנו תמיד משגיח עלינו. הוא עושה לנו ניסים בכל רגע, רק לא תמיד אנו שמים לב לזה.

היונים רצו להחדיר בנו קרירות באמונה. לא ניתן להם! לא ניתן לרוח היונית לחזור לשדרות העם היהודי.

לא ניתן להם לחלחל לעולם כלל!

לעולם לא עוד.

באמונה זו שאין עוד מלבדו, נזכה לצאת מהגלות ונכנס כולנו יחדיו בקרוב ממש לבית המקדש וכל העולם יראה ויאמין

שהשם הוא האלקים ואין בלתו, במהרה בימינו

אמן כן יהי רצון.

 

ופתאום בתוך כל הבלאגן של הריקודים הוא צועק לי: היי צדיק בא לפה רגע

ופתאום בתוך כל הבלאגן של הריקודים הוא צועק לי: היי צדיק בא לפה רגע

מאת: מענדי ויזל

 

לפני שנה דודו התחתן.

אני זוכר את החתונה שלו.

זה היה יום חמישי בערב, היה אירוע יפה, מוזיקה טובה, אוכל מצוין, וכמובן כלה נאה וחסודה…

אבל לא בגלל זה אני זוכר את החתונה של דודו.

אני מציין היום שנה לחתונה של דודו בגלל שזה אירוע משמעותי בשבילי, כי באמצע החתונה

של דודו כשאני ככה רוקד בעליזות פתאום נכנס לאולם הרב מלכה.

הרב מלכה הוא רב חשוב מאד שגר בשכונה שלנו, ופתאום בתוך כל הבלגן של הריקודים הוא צועק לי:

היי צדיק בא לפה רגע,

נותן לי צ'פחה, מה שלומך?

ברוך השם.

– הכל בסדר?,

ישתבח שמו לעד, יש אישה, יש ילדים, יש פרנסה, איך אומרים, יותר טוב מזה נשתגע…

– מה אתה עושה ככה במשך היום?

עובד, עובדים, עבדנו, נעבוד, מה יש לעשות.

– אתה לומד משהו במשך היום?

הופה לזה לא התכוננתי… משהו אני לומד..

– מה הכוונה 'משהו'?

משהו.. פה שם וזה.. משתדל לפעמים…

– תקשיב יקירי, אני הכרתי את אבא שלך זכרונו לברכה, היה איש ירא שמים אמיתי ואוהב חסד,

גם בעבודה לא שכח את בורא עולם, אתה בתור הבן שלו לא יכול להסתפק בללמוד 'משהו',

'משהו' תשאיר לאחרים, אתה צריך לימוד קבוע כל יום עם חברותא, משהו רציני.

אבל מחילה מכבודו אין לי זמן לזה, אני כל כך טרוד ועסוק מעל הראש בעסק, לא רואה איך שאני מצליח

לעשות דבר כזה. זה טוב לאברכים שלומדים בכולל, אני יש לי עסק לנהל, לא מתאים לי, מחילה.

אבל הרב לא התרשם מהטענות שלי…

–  תקשיב טוב, מור אביך זכרונו לברכה היה לוקח אותי כל יום שישי לאסוף צדקה בבתי כנסת

לעניי השכונה, אני חייב לו הכרת הטוב גדולה, אני לא אתן לבן שלו שיעבור ככה ימים שלמים

בלי לפתוח ספר יהודי, זה לא חיים ככה, התורה שלנו תורת חיים, אתה תעשה מה שאני אומר לך

ואתה תראה פתאום שיש לך מלא זמן וגם יותר ברכה בכסף.

תיקח לך שותף רציני שילמד אתך כל בוקר חצי שעה דף גמרא, לא יקרה לך כלום.

רק טוב יצא לך מזה תאמין לי יא חביבי.

טוב,  אמרתי לרב, מזל טוב מזל טוב ורק שמחות וכל טוב כל טובבב.

חשבתי שבזה זה נגמר, אבל מסתבר שהרב יותר רציני ממה שחשבתי…

למחרת בערב בום הטלפון מצלצל הרב על הקו,

– מה שלומך ידידי הצעיר, התקדם משהו?

באיזה עניין? מה התקדם?

–  אתה לא מתבייש הרי אמרתי לך אתמול בלילה משהו, לא הלכת לחפש לך מישהו

שילמד אתך כל בוקר? תקשיב לי יא איבני תקשיב לי ואני אומר לך אתה עוד תודה לי.

בקיצור, מפה לשם לא היו לי הרבה ברירות והבטחתי לרב שאני אעשה משהו בעניין.

עברו עוד כמה ימים ופנה אלי הרב יעקב, אחד מתלמידי החכמים הרציניים בבית כנסת שלנו

ואמר לי שהוא מחפש ללמוד עם מישהו כל בוקר (בסוף התברר כמובן שהרב שלח אותו אלי…)

אז קבעתי אתו שלמחרת אני אשתדל להגיע בשעה 8 בבוקר לבית כנסת נראה אם זה יחזיק מעמד.

– – –

מה אומר ומה אדבר, אני מסתכל עכשיו שנה אחורנית, אתמול בערב עשינו סיום מסכת אצל הרב בבית,

ומכבדים אותי לדבר לפני הציבור, ואני עומד עם דמעות בעיניים וקשה לי להסביר איך החיים שלי השתנו

בשנה האחרונה, זה פשוט לא יאומן איך פתאום אני בנאדם הרבה יותר רגוע, הכל יותר פשוט פתאום,

יש פחות לחץ מהעבודה, יש זמן גם קצת לשתות קפה ולחייך, פתאום בא לי ללכת גם למנחה במניין

בבית כנסת שליד העבודה שלי בשעה 1 בצהריים כל יום למרות שזה על חשבון ההפסקה שלי,

פתאום אשתי שואלת אותי מה קרה שלאחרונה אתה בנאדם הרבה יותר רגוע, כל דבר עונה ככה

ביישוב הדעת בלי אימפולסיביות, ואז אני קולט שבעצם השעה הזאת שאני לומד ביום משפיעה

עלי לטובה לכל אורך היממה.

 

ומי מדבר בכלל על התענוג שאני מרגיש בשעת הלימוד עצמו. זה פשוט הרגשה של גן עדן.

שעה אחת ביום אני עובר לעולם אחר שכולו אור, אין שם חובות ואין משכנתא, אין סוחרים

שלוחצים עלי ואין לקוחות שכועסים, אין שם אימא אלמנה ואין שם אחים קטנים יתומים,

הכל שם מלא אור מתיקות ודבש, אתה נכנס לטריפ ארוך שלא נגמר אף פעם…

 

זהו אין לי מה להגיד יותר —

ממליץ מאד לנסות את זה בבית 🙂

 

 

'אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך'

'אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך'

 

הלן נכנסה למצוות מבלי שתדע. חגגו לה יום הולדת שתים עשרה, אבל היא לא ידעה שהיא מתחייבת במצוות.

המצוות הן עניין לדתיים. כעבור חצי שנה הגיעה דודתה לחופשת קיץ. סיפרה לאמה של הלן שהיא מתעניינת

ביהדות. שומעת הרצאות, מתקרבת. נשאלה מדוע, מה זה חסר לה. ענתה שהגאולה קרובה.

מי שעיניו בראשו רואה. לאחר אלפיים שנות גלות מתנקז העם לארצו, מפריח את השממה,

בונה את ההריסות. הכל כחזיון הנביאים. ציטטה בלהט מה ששמעה בהרצאות. ועוד מעט

תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושומרי המצוות ישרדו. המשיח יבוא, ויתגמל אותם. הלן הקטנה

שמעה והתפעמה. עקבה אחר שמירת השבת של הדודה. לא היו שם תפילות וזמירות,

אבל היתה הימנעות ממלאכות. הדודה הראתה לה בסידור את קריאת שמע שעל המיטה,

וכשנסעה השאירה לה את הסידור. בכל שנות התיכון היא שמרה שבת. כהבנתה, בתמימות.

הדודה אמרה שניצולים על ידה ממלחמת גוג ומגוג, שאינה יודעת מה היא. כשהתגייסה,

אמרה לבורא שעוד תחזור מתישהו, אבל בינתיים היא נשארת עם קריאת שמע שעל המיטה.

השתחררה, ופנתה ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן. חשה בודדת, תלושה,

מדוכדכת. לחיים לא היתה משמעות, אבל היא גם ידעה מדוע. היא תמצא את זיווגה, תתחתן,

תקים משפחה ותהיה מאושרת. היתה לה לפחות תקוה.

עבדה בסלקום, בשרות לקוחות. נכנסו אב ובנו לעדכן מכשיר. הסדירה את ענייניו של הבן,

והאב נכנס איתה בשיחה. התרשם, ואמר: הייתי רוצה להכיר לך את גיסי, בחור נחמד.

נרתעה: אני בטוחה בכך, אבל הוא בטח דתי. ובלבה חשבה: ואם כן, אז מה. לכל היותר,

תחזור לשמור שבת. הרי הבטיחה לבורא שלקחה רק פסק זמן. להפתעתה, אמר האב:

דוקא לא. אנחנו חזרנו בתשובה בסמינר "ערכים", הוא בחור חילוני. חשה נקיפת אכזבה,

אבל החליפו מספרי טלפון. כך הכירה את אלעד.

אלעד התמחה בתחום העיצוב והאנימציה ממוחשבת. מה שנקרא פוסט פרודוקשן, טיפול בוידאו

ובנראות שלו לאחר העריכה: כותרות, כיתוביות, אפקטים שמיעתיים וחזותיים. רקעים מוסיקליים

וצבעונים, פעלולים. סחרורים, הקפצות, תזוזות. התחום ריתק אותו והלהיב. עבד בהפקות טלביזיה

בערוצים הגדולים. מקצועיותו התפרסמה, והוזמנו אצלו פרוייקטים עצמאיים שעבד עליהם בשעות הפנאי.

באותה תקופה כבר הכיר את הלן, והכיר לה את עולם התקשורת. התחילה כאשת תוכן בערוץ עשר.

התחתנו, וחלומותיה התגשמו. בעל נפלא, מצליח בעבודתו. ועבודתה מרתקת. מכירה את כל המי ומי,

מראיינת ומככבת, אבל האושר ממנה והלאה. לא יודעת למה. יום אחד עברה בכיכר רבין.

אשה חרדית במבטא אמריקאי פנתה אליה: סלחי לי, את יהודיה? נדהמה. ענתה: ודאי! וההיא:

במה את יהודיה? מה היא רוצה מחייה. ענתה: אני קוראת קריאת שמע בכל ערב! אה.

אז תדעי לך שמחכה לך נשמה מאד גבוהה. נשמה שרוצה אמא צנועה. אמא עם כיסוי ראש.

אמא שומרת שבת, כשרות וטהרה. נשמע מוזר. ואז התבשרה שהיא בהריון, והחלו הסיבוכים.

הרופא הודיע שאין סיכוי שהעובר יוולד חי. לעובדים בטלויזיה קשרים ענפים, פגשה עוד ועוד רופאים.

היתה אצל ארבעה ביום אחד, וכל רופא היה קודר מקודמיו. אין מצב. אל תטפחי אשליות,

תתפכחי ותראי את המצב לאשורו.

מילותיה של האשה מכיכר רבין הלמו בראשה. מחכה לך נשמה מאד גבוהה. איך תוכל להרע לה,

לקטעה באיבה? אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. עבדה והתפללה. הלכה והתפללה.

נטלה ידים בסתר, ברכה ברכת המזון בחשאי. החליפה לביגוד צנוע, וכמה לעג ספגה.

את באמת חושבת שבזכות החצאית יוולד הילד חי? כן, היא באמת חושבת. בליל שבת

הלכה לבית הכנסת. ישבה בעזרת הנשים לבדה, המתפללים התרוננו ב"לכה דודי", והיא שיוועה:

אבא, תקשיב. אלוקים, בבקשה. תתן לי את הילד הזה. הוא הילד שלך. אני אגדל אותו עבורך.

הוא ילמד תורה, יקיים מצוות.ייסרה אותה המחשבה שהנה, זכתה לאותה נשמה גבוהה,

אבל במרום חוששים שתמעל בפיקדון ותחנכו לחילוניות, לכן החליטו ליטול ממנה את המתנה.

אמרה לאלעד: אם הילד הזה נולד חי, אני רושמת אותו לתלמוד תורה. אנחנו, כמו שאנחנו.

הילדים האחרים נראה. אבל הוא יהיה ילד של נס, והוא שייך לבורא. לאלעד לא היתה סיבה

שלא להאמין לרופאים. כיבד את רצונה להמשיך בהריון, וראה מחובתו להרגיעה: קודם שיוולד, אחר כך נראה.

לא רק הרופאים, ולא רק אלעד. עורכת התכנית שבה עבדה הכירה את הענין לפרטיו.

תמהה להתעקשותה. להתכחשותה לממצאים החותכים, להתעלמותה מקביעת הרופאים הנחרצת.

נדה לאמונתה ולבטחונה בנס. ועל סמך מה? שאלה. אם העובר הזה יוולד חי אני נותנת לך במה,

ראיון חי בתכנית שלנו. אין בעיה, ענתה הלן. הנה סיבה נוספת לקוות ולייחל, להתפלל ולהעתיר.

שיוועה: אלוקים, תן לי תינוק חי, ואפרסם את הנס. אקדש את שמך בעולם!

הרופאים צדקו, אלא מה. איבחנו מום בלב, והיה גם היה. הלן הובהלה ללידה.

מיהרה לשים כיסוי ראש, כדי שתוכל להתפלל, והתפילות ייענו.התפללה ושיוועה במהלך הלידה,

עד ששמעה את המנגינה העריבה. הזהירו שיוולד כחול, ולא יהיה בו כח לפעות.

והנה שמעה את הבכי הנפלא וקיבלה אותו לידיה, סמוק, וכולם סביב מריעים: מזל טוב!

ואלעד, קורן מאושר, אמר: טוב, הוא נולד, תורידי את 'הדבר הזה' מהראש. והיא אסירת תודה,

אמרה: ומה, וכי זו התודה לבורא על שענה לתפילה?

כמה שמחה שנשארה עם כיסוי הראש, כי התפילות לא תמו. אמנם התינוק חי,

אבל זקוק לניתוח לב פתוח. אמנם קל יותר מהתחזיות הקודרות והמייאשות, ועם זאת חמור דיו.

ניתוח לתינוק שאינו שוקל שלושה קילוגרמים. והלן: תפילות, ורק תפילות. תפילות לפני הניתוח,

במהלכו, ולאחריו. הרופאה הכינה לבאות: אני לא יודעת אם אנחנו עוברים את הלילה.

התינוק מורדם ומונשם והחמצן בדם יורד ויורד. הלן ישבה לידו ואמרה תהלים. כל זמן שאמרה,

היה החמצן תקין. הפסיקה לשעה, בכל זאת יולדת מותשת, והחמצן ירד לתחום הסכנה.

לפנות בוקר חזרה הרופאה: התפילות שלך עזרו, אבל תתכונני להיות כאן חצי שנה

לפני שיתנתק מההנשמה. המשיכה להתפלל, וכעבור שבוע היו בבית. שבוע אחרי כן

נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ונקרא שמו בישראל ינון. הלן הופיעה לראשונה ברבים

בכיסוי ראש מלא ובביגוד צנוע. העורכת קיימה את הבטחתה. העלתה אותה לראיון

וסיפרה את סיפורה. קידשה שם שמים ברבים, והגיעו פניות רבות מאימהות במצוקה

שעמדו בפני אותה בעיה, קיבלו חיזוק ועידוד ממנה.

הלן החליטה שהגיעה העת לקיים את הבטחתה הישנה, ולשוב לשמירת השבת. לפחות את זה

היא חייבת לבורא עולם. אלעד זרם, קנה לה פלטה ומיחם. נשאר למענה בבית בשבתות,

שלא תהיה לבד. היא קראה מזמורי תהלים, והוא צפה במרקע. הלן הציעה שיבוא איתה לסמינר,

אבל הוא ידע מה פשרו, אחותו וגיסו חזרו בתשובה . זה לא בשבילו. אם היא רוצה, בבקשה.

אינו מתנגד. הוא לא. אמרה: בשבת אתה נשאר בבית, למעני, ואני מאד מעריכה. בוא גם לסמינר למעני.

להיות יחד, ותו לא. מצא את התירוץ: אין מה להשוות. להישאר בבית, למה לא. אבל הסמינר עולה כסף,

וזה כסף זרוק. אין מצב שאהיה שם, אני לא טיפוס מתלהב. מה עושים, איך משכנעים? יש רק דרך אחת,

והיא בדוקה ומנוסה. תפילה. מתקרב יום ההילולה של רחל אמנו. תיסע לציון, ותעתיר שם. תשווע, תבכה.

ביררה, יש הסעה מבני ברק. נסעה, ופגשה ברכב נשים נפלאות. בינהן, האשה מכיכר רבין.

כל אחת ומצוקתה, כל אחת וצערה, משאלתה ובקשתה. אמרה להן: עיזרו לי, תתפללו גם אתן בעדי.

שהבורא יתן בלב אלעד ללכת לסמינר, ושישתכנע בו. אנו נוסעים לקניות מזון בבני ברק, אני לבושה כחרדית,

והוא כחילוני. קופאיות קמות מכיסאן כדי לחפש את הכיפה על ראשו, ואינה. שואלות אם אנו אח ואחות.

היו ברכב כמה בוגרות סמינרים. יעצו: קחי אותו לסמינר, והכל יסתדר. קראה: אבל הוא לא רוצה,

טוען שזה עולה כסף! כסף, זו הבעיה?! אחת מהן תרמה את הסכום, בלי שהלן תדע.

כיסתה את כל העלות. נשארו ארבע מאות שקלים, מזה לא עושים עסק. התירוץ הופרך,

ואלעד נכנע. טוב, ייסע. מה לא עושים למען האשה, אבל שלא תכריח אותו להשתתף בהרצאות.

יהיה מעניין, יישאר. יישמע כהטפה, יקום וילך. אין בעיה. נסעו לסמינר בכינר. ליוה אותה להרצאה,

והוקסם. מהידע הנרחב, מהלשון הרהוטה, מזוויות המבט המפתיעות. החליט להישאר להרצאה הבאה.

גם כשהלן קמה להתאוורר, לדוג חברות,לפטפט, ישב אלעד כמסומר לכסא. זה לא שנגלה בפניו

עולם חדש. זה הקנה מבט חדש על העולם הקיים. עולם עם כיוון ומטרה, עם תוכן ומשימות.

הלן היתה מאושרת. התפילה בקבר רחל עזרה. בעלה שמע והתפעל, והוא הצטרף אליה, לדרכה.

אבל מהר נוכחה לדעת ששמיעה והתפעלות, גם הבנה והסכמה, הם דבר אחד. ושינוי אורחות חיים

בפועל זה ענין אחר. כשראתה שאינו שומר שבת, הזדעזעה. פרצה בבכי ממושך. אלעד היה נבוך,

מופתע ונפגע. מה קרה, הרי לא הבטיח דבר! אבל הלן נרגעה, והבינה שלא זו הדרך. עליה להפגין

שמחה ולחזק את הזוגיות. לאושרה ולאושרו ולאושר ילדיהם, היתה זו הדרך הנכונה. היא התחזקה,

והוא התחזק בקצב שלו. בלי לחץ וקדרות. ואז התקרב יום הולדתה של הלן. חשב: במה אוכל להפתיעה,

מה ישמחה? הזמין את כל המשפחה, הורים אחים ואחיות וחברים קרובים. כולם הגיעו לשמוע בביתו

הרצאה של "ערכים". חשש מהתגובות, והתבדה. ההתפעלות היתה גורפת, והודיעו שמחכים להרצאה הבאה.

קבעו לעוד חודש, ובלחץ הקהל הקדימו לשלושה שבועות. בסופו של דבר נקבעה הרצאה אחת לשבועיים,

ונוצרה קבוצה מתרחבת והולכת המונה למעלה משבעים משתתפים. רכשו עשרות כסאות פלסטיק,

והיו הרצאות בהן לא נותר מקום למרצה והוא נדחק לפינה, פשוטו כמשמעו. אלעד הביא להרצאות

אנשי תקשורת שמאלנים, מתעבי דת, שהשתכנעו לבוא ולשמוע את הצד השני, וגילו עולם עשיר

גדוש תכנים. הוא היה לשגריר היהדות ולנושא דברה, והתובנות שקיבל בהרצאות עזרו לו רבות.

רבים מהמשתתפים המשיכו לסמינרים של "ערכים", ואחרים הגיעו לאחר הסמינר כדי להמשיך ולשמוע,

להוסיף ידע ולהרחיב אופקים. והיו שהתקרבו מהשיעורים עצמם, ושינו אורחות חיים.

אלעד פתח סטודיו מצליח ועובד עם החברות הגדולות במשק: אל על, קוקה קולה, רשות הטבע והגנים, ועוד.

גם עבודות פרטיות זרמו מגופים דתיים, כ'נהורא'. גם מהמגזר הכללי פונים, ביודעם שיקבלו תוצר

שלא יפגע בציבור הדתי ולא יקומם אותו. יוצרים אחרים נכשלים בכך מבלי משים, מחוסר מודעות ורגישות.

עברו מתל אביב לרמת גן, התחברו לקהילת 'נהורא'. אלעד התחיל לפקוד שיעורי תורה,

וינון הביא עימו את דפי הקשר מהגן ולימד את ההורים מאורעות הפרשה. נרשם לתלמוד תורה,

ובכל שבת לומד איתו אלעד. הלן יושבת מהצד, שומעת ומתרגשת, דומעת ולוחשת: ריבונו של עולם,

הבטחתי וקיימתי. נתת לנו את הילד, ואנחנו מקשרים אותו אליך. תודה שינון בריא,

ותודה שאחיו נולדו בריאים. גם הם שלך, וגם אנחנו.

הילד

(מתוך עלון ערכים-השיבנו 40 )

 

אז מה למדתי מביבי נתניהו וחיסוני הקורונה?

אז מה למדתי מביבי נתניהו וחיסוני הקורונה?

אוהד אטינגר

 

מכירים את אלברט בורלא?

כנראה שלא…

אם הייתם שואלים אותי מי זה אלברט בורלא לפני 30 שנה, הייתי אומר לכם שהוא וטרינר יהודי המתגורר ביוון מאז לידתו,

ואין לו דבר אחר בעולמו מלבד הטיפול בבעלי חיים. אבל מאז כבר התנפצו גלים רבים לחופיו של האוקיינוס,

ובורלא עקר מיוון, ומתגורר כיום לסירוגין בשבע מדינות שונות.

ולמה אנחנו מדברים עליו? כי הוא המנכ"ל של יצרנית החיסונים 'פייזר', שהיא למעשה יצרנית תרופות ותיקה ומוערכת מאוד,

ובאחרונה זכתה לתהילת עולם כשהיתה ליצרנית המובילה בעולם של החיסון לנגיף הקורונה.

בראיון לערוץ 12 סיפר בורלא קצת על ההחלטה שלו לספק לישראל חיסונים לפני כל המדינות האחרות בעולם.

"ידענו שיהיה טוב עבור האנושות אם תיבחר מדינה אחת שבה נוכל להדגים מה חיסון האוכלוסייה יכול לתרום

לבריאות האנשים בה, וגם לכלכלה – כי ניתן יהיה לפתוח מחדש את המשק", אמר בורלא.

"כמובן ששוחחתי עם כמה ראשי מדינות, ביניהם עם נתניהו, והוא שכנע אותי שישראל היא מקום עם תנאים נכונים לניסוי".

בורלא מנה את הסיבות בגללן בחרה 'פייזר' בישראל כמדינת הפיילוט לפרויקט החיסונים העולמי:

האוכלוסייה הקטנה יחסית, מערכת הבריאות ואיסוף הנתונים באמצעות קופות החולים-

"לא להרבה מדינות יש מערכת כזו", וציין גם את הניסיון הישראלי בניהול משברים בגלל המצב הביטחוני בו היא נמצאת.

"הימרנו על ישראל, אנחנו שמחים מאוד כי האופן שבו ביצעתם את זה הוא מעבר למה שדמיינו".

בורלא התייחס לביטול ביקורו בישראל: "רציתי מאוד להגיע השבוע בגלל יום השנה למגיפה, שחל היום.

התכוננו לזה זמן רב. אני חשבתי שזה יהיה מדהים אם אגיע קודם כול למדינה שאני אוהב,

אני הרי יהודי וישראל היא מקלט עבור היהודים, לכולנו יש קשר מיוחד אליה, וגם התאריך.

אבל הנסיעה הייתה די מסובכת, כי היא לא הייתה אמורה להיות רק לישראל אלא גם למדינות אחרות.

הלוגיסטיקה לא הייתה מושלמת, אז החלטנו שאני אשאר פה (בארה"ב)".

אבל המשפט שתפס אותי בכל הראיון שלו זה המשפט הבא: "שוחחתי עם כמה ראשי מדינות",

הוא הסביר על תהליך קבלת ההחלטה לאיזו מדינה לספק חיסונים לפני האחרות,

"נתניהו שכנע אותי שאצלכם יש תנאים נכונים לניסוי, התרשמתי מהאובססיה שלו".

שמעתם? נתניהו היה אובססיבי לחיסונים וקיבל אותם.

יש פתגם כזה שאומר "אין דבר העומד בפני הרצון". יש הטוענים שאין לפתגם הזה מקור ברור,

בוודאי לא בדברי חז"ל, אבל אין ספק שהרצון אכן משפיע באופן משמעותי במיוחד על התוצאות של המעשים שלנו,

וככל שאדם רוצה יותר להגיע ליעד מסוים, כך הסיכוי שהוא אכן ישיג את מבוקשו גדול יותר.

מה זה אומר עלינו? שאנחנו צריכים לרצות, ואנחנו צריכים גם לנתב את הרצונות שלנו למקומות הנכונים.

חשבתם להתחיל להתחזק קצת ביהדות? לבחון אולי ברצינות לקיום מצוות? זה הזמן וזו הדרך, קבלו החלטה! ורוצו עם זה.

זה מאוד קל לומר את הדברים האלו, וקשה מאוד לבצע אותם בפועל, אבל אנחנו תמיד חייבים להתחיל, לא?

אז יאללה, בואו נתחיל ונשתדל לכוון את הרצונות שלנו למקומות הטובים והמועלים לנו, וגם לזולתנו.

מה קרה לפורים שהוא הפך למשולש?

מה קרה לפורים שהוא הפך משולש?

יעקב א. לוסטיגמן

 

פורים השנה תשפ"א (2021) הוא פורים מיוחד במינו, כי השנה הוא משולש,

כלומר מתפרס על פני שלושה ימים. מה זה אומר? אז בואו נתחיל.

אז ככה: בכל רחבי העולם חוגגים את יום הפורים ביום ה-14 של חודש אדר,

כלומר בי"ג אדר בלילה, אור לי"ד אדר, שומעים את קריאת המגילה בבית הכנסת,

ולמחרת בי"ד אדר אנחנו צריכים לקיים ארבע מצוות של פורים, המכונות בקצרה

'ארבעת הממים': מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה ושמחה.

חוץ מכל זה, ביום הפורים, אנחנו גם מוסיפים את תפילת 'על הניסים' בתפילות מנחה,

ערבית שחרית ומנחה. וכן כשאומרים ברכת המזון אנחנו מוסיפים גם את תפילת 'על הניסים'.

עד כאן, הכל רגיל. גם השנה, שנת תשפ"א, בכל העולם יחגגו את הפורים ביום י"ד אדר,

שיחול ב-25 בפברואר בערב, ובמהלך ה-26 בפברואר, שיוצא השנה ביום שישי.

כשתיכנס השבת, נגמר הפורים!

אבל שימו לב, מצוות הפורים היא מצווה מאוד מיוחדת, כי היא מתחלקת בין ערים 'רגילות'

לערים שהיו מוקפות חומה כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, יחד עם יהושע בן נון,

שהיה תלמידו של משה רבינו, והנהיג את עם ישראל אחרי שמשה רבינו נפטר.

לא ניכנס עכשיו במסגרת זו, להסבר איך קשור פורים ליהושע בן נון, ומדוע דווקא

ערים המוקפות חומה מימות יהושע חוגגות את הפורים במועד שונה. הפעם נדבר

רק על החלק הטכני והמעשי.

אז מה השתנה השנה?

 

זהו! השינוי הוא רק בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. העיר הבולטת ביותר

היא ירושלים, ויש עוד ערים שבהן נוהגים לשמור את היום השני של פורים, או שנוהגים

את שני ימי הפורים מספק, כי אנחנו לא יודעים אם זאת עיר שנחשבת למוקפת חומה או לא.

כמו למשל בטבריה, בצפת, בעכו ועוד. להם, לירושלמים יש בעיה רצינית, כי פורים שלהם

נחגג ביום ה-15 של חודש אדר, שהשנה יוצא בשבת.

אז איך חוגגים פורים בשבת?

לא חוגגים!

כן כן, כמו שקראתם, לא חוגגים פורים בשבת.

בעצם, יום הפורים מתחלק לשלושה ימים, כשבכל יום משלושת הימים הללו מקיימים

חלק אחר ממצות הפורים. ביום חמישי בלילה וביום שישי בבוקר קוראים את המגילה

בבתי הכנסת בירושלים ובערים המוקפות חומה כמו בכל מקום אחר בעולם, אבל בזמן

שבמקומות אחרים יוצאים אחרי קריאת המגילה לסעוד את סעודת הפורים ולשלוח מנות

איש לרעהו, בירושלים לא נוהגים כך. המצווה היחידה שכן מקיימים ביום שישי חוץ מקריאת

המגילה, היא מצוות 'מתנות לאביונים' – כל אחד צריך לתת שתי מתנות כספיות, לשני אביונים

שונים, בערך חמישה או עשרה שקלים לכל עני, ומי שרוצה להדר יכול לתת גם סכומים גדולים

יותר ותבוא עליו ברכה, כי עיקר מצוות הפורים היא מצוות מתנות לאביונים.

ומה עוד? כלום…

מי שרוצה להדר, יכול להרבות מעט בסעודה ביום זה, ותבוא עליו ברכה, אבל אין חובה לעשות זאת.

בשבת אומרים את תפילת 'על הניסים' בתפילות העמידה, וגם בברכת המזון.

יש שנוהגים להוסיף בשבת תבשיל מיוחד לכבוד פורים, אבל אין חובה לעשות זאת,

ובעצם המצווה היחידה בשבת הקשורה לפורים היא להוסיף את 'על הניסים' לתפילות

ולברכת המזון. ביום ראשון, לא קוראים במגילה, אין חובה לתת מתנות לאביונים,

וגם לא אומרים את תפילת 'על הניסים'.

מה כן עושים ביום ראשון?

שני דברים עושים ביום ראשון, משלוח מנות ומשתה ושמחה.

במצוות משלוח מנות אנחנו שולחים משלוח מנות כמו בכל שנה, כדי להרבות אהבה

ואחווה בין איש לרעהו,  ובנוסף משתה ושמחה- סעודת פורים. נוטלים ידיים ויושבים

לסעודה דשינה, עם דגים ובשר וכמובן לא לשכוח לשתות יין, מי שרוצה לשתות קצת

יותר מהרגלו יכול ומי שרוצה לשתות קצת הרבה יותר מהרגלו גם יכול… אבל חשוב

להיזהר שלא להגיע למצב של סכנה מתוך שכרות חלילה וחס, לא לנהוג ברכב לאחר

שתיית יין או משקאות משכרים אחרים, וגם לא להתפרע ולגרום לנזקים גופניים, כספיים

או נפשיים לאנשים אחרים. כי התורה הקדושה 'דרכיה דרכי נועם', והיא ניתנה כדי שנשמח

בה ונקיים אותה בשמחה ובנחת, ולא להזיק ולפגוע באחרים חלילה וחלילה.

שיהיה לכולנו פורים כשר שמח!

משולש

אחרי שעתיים, המוסלמי כבר לא הצליח להתאפק: "תגיד לי", הוא שאל, "אתה יהודי?!…"

אחרי שעתיים, המוסלמי כבר לא הצליח להתאפק: "תגיד לי", הוא שאל, "אתה יהודי?!…"

אוהד אטינגר

 

לפני כמה שנים הייתי בכינוס של רבנים שהתקיים בלטביה, והשתתפתי כעיתונאי שבא לסקר

את האירוע שנמשך מספר ימים. את הדרך חזרה עשיתי דרך טורקיה, וכשהתיישבתי על המטוס

הממריא מריגה לאיסטנבול, הבנתי שאני כנראה היהודי היחידי על המטוס. על ידי ישב סטודנט

מוסלמי מאוזבקיסטן, שסיפר לי שהוא נמצא בריגה לצורך לימודים. מהרגע הראשון ראיתי שהוא

מסתכל עלי במבט בוחן, השתדלתי להיות נחמד ופטפטתי איתו על הא ועל דא, בלי להתייחס

למבטים הסקרניים. ברור היה לי מה גורם לו להסתכל עלי ככה: המראה היהודי שלי. הכיפה,

הלבוש החסידי וכמובן גם הזקן והפאות.

אחרי שחלפו שעתיים, הוא כבר לא הצליח להתאפק: "תגיד לי", הוא שאל, "אתה יהודי?!…".

"בטח שאני יהודי" אמרתי לו בגאווה לא מוסתרת, "מה אתה לא רואה שיש לי כיפה, פאות וזקן?…".

"בגלל זה אני שואל", הוא הודה, "אבל שתדע שאני מתרגש מאוד, כי זאת הפעם הראשונה שאני

רואה יהודי…". ואז הוא מספר לי שהוא נוסע הרבה בעולם, לחופשות חצי שנתיות. הבנתי שאבא

שלו בכיר בשלטון באוזבקיסטן, ולא חסר להם כסף, בלשון המעטה. הוא כבר היה בגרמניה,

ובהונגריה, הוא היה ברוסיה ובאוקראינה, הוא גם ביקר בשווייץ פעם אחת ובטורקיה פעמיים,

וגם במדינות כמו סעודיה וכוויית.

"ראיתי אנשים מהרבה מאוד לאומים", הוא אמר לי, "אבל אף פעם לא יצא לי לראות יהודי…".

המטוס נחת באיסטנבול, ונפרדנו לשלום. הוא יצא להיפגש עם בני משפחתו שהגיעו קצת לפניו

מאוזבקיסטן והמתינו לו מחוץ לשדה התעופה, ואני נשארתי בשדה התעופה, המתנתי במשך

כארבע שעות לטיסת המשך שתביא אותי לישראל בשעה טובה ומוצלחת. באותו הזמן חשבתי

לעצמי, איך ייתכן שבנאדם הסתובב כל כך הרבה ברחבי העולם, ועכשיו ראה יהודי לראשונה בימי

חייו? זה לא ייתכן? הרי יש יהודים כמעט בכל מקום, בוודאי באתרי תיירות, יהודים מטיילים בכל

רחבי העולם, זה בלתי הגיוני שהוא לא ראה יהודי!!!

ואז נפל לי האסימון…

ברור שהוא ראה יהודים!!!

הוא פשוט לא ידע שהם יהודים, כי הם לא חבשו כיפה, ולא לבשו ציצית ולא גידלו זקן ופיאות…

כלומר, הם הסתירו את יהדותם!

לא חבל?

תקופה קצרה לאחר מכן יצא לי לבקר בפריז.

ומה עושה מי שמגיע לפריז? מבקר במגדל אייפל כמובן. המארחים שלי, יהודים טובים ונחמדים מאוד,

הפצירו בי לחבוש כובע שיסתיר את הכיפה שלי: "זה מסוכן להסתובב שם עם כיפה", הם אמרו לי, יש

שם כל מיני יצורים שלא בהכרח אוהבים יהודים…".

אבל אני התעקשתי. עמדתי על שלי.

"אני מוכן לשלם כל מחיר שבעולם", אמרתי להם, "אבל אני לא מוכן שלרגע אחד

מישהו יחשוב שאני גוי… אני לא מוכן שאיזה סטודנט מאזובקיסטן שיראה אותי עכשיו,

יחשוב כל ימי חייו שהוא אף פעם לא ראה יהודי. אני רוצה שכל מי שרואה אותי ידע

מי אני, מאיפה באתי ובעיקר במה אני מאמין!!!".

קעקועים והיהדות

קעקועים והיהדות

 

"הרב, אם אעשה קעקוע, עדיין אוכל להיקבר בבית קברות יהודי?"

 

כרב בצפון קליפורניה, נשאלתי שאלה זו פעמים רבות. זוהי תפיסה מוטעית נפוצה

מאוד בקרב יהודים אמריקאים, שקעקועים מונעים ממך בבוא העת, להיקבר בבית

קברות יהודי.

בקצרה, התשובה היא שלמרות שהתורה אכן אוסרת עלינו לקעקע את גופינו

(ראו ויקרא יט, כח), אף על פי כן, אדם שיש לו קעקוע עדיין יכול להיקבר בבית

קברות יהודי. אדם שהפר את חוקי התורה, בין שאכל אוכל לא כשר, עבד בשבת,

גנב או עשה קעקוע, עדיין יכול להיקבר בבית קברות יהודי.

כמובן שעדיין ישנן סיבות רבות מדוע התורה אסרה על יהודי לקעקע את גופו.

בעבר, קעקועים היו טאבו בחוגים מערביים רבים ונדירים ביותר בחוגים יהודיים.

באוקטובר 1994, כתב ג'ון אנדרסון בעיתון שיקגו טריביון: "קעקוע. איזו מילה

טעונה זו, מלאה באסוציאציות על גנגסטרים, מוזרים, אופנוענים, לוחמים שבטיים,

אמני קרנבל, מלחים שיכורים ופרוצות".

יהודים רבים עושים קעקועים כיוון שהם חושבים שזה קוּל או פשוט בגלל שהם

אוהבים את המראה שלהם. חלקם מתייחסים לקעקועים כאל דרך יצירתית לבטא

את האינדיבידואליות שלהם. הם עשויים אפילו לעשות קעקועים עם סמלים או מסרים

מהיהדות. ברור שאין בפעולותיהם שום כוונת זדון שהיא.

 

אף על פי כן, התורה היא נצחית, והאיסור על קעקועים כלול
בתוכה. לכן, הבה נבחן מספר סיבות מדוע אין לעשות קעקוע.

 

1. מבחינה היסטורית, בעלי עבדים קעקעו את העבדים שלהם כדי להוכיח את בעלותם,

בדיוק כפי שבוקרים מסמנים את הבקר שלהם. אולי זו הייתה הסיבה שבגללה קעקעו

הנאצים הארורים בני אדם באושוויץ. בנוסף להיות הקעקועים פתרון מעשי שאיפשר להם

לעקוב אחרי האסירים, הקעקועים שימשו גם כדי לשלול מקרבנותיהם את אנושיותם ואת

זהותם הייחודית. האדם החופשי לשעבר היה כעת מספר ותו לא, רכושו של הרייך. כבני

אדם יש לנו תשוקה לחופש וצורך מולד בייחודיות. קעקוע הגוף אינו משקף אידיאל זה.

 

2. יהודים מאמינים שגוף האדם הוא יצירה של א-לוהים ולכן אין זה הולם להטיל מום

בבריאתו של הא-ל.

 

3. חיינו ניתנים לנו למטרה כלשהי ואנו אמורים בזמננו על כדור הארץ להשיג את המשימה

הייחודית שלנו. באופן דומה, הגוף שלנו ניתן לנו בהשאלה מהבורא כדי שנוכל להשתמש

בו למילוי המשימה שלנו. חתכים שאנו גורמים לעצמנו, פירסינג מוגזם של הגוף וקעקועים

– כל אלה משקפים חוסר כבוד לגוף ולפיכך, חוסר כבוד כלפי בוראו והבעלים האולטימטיבי

של גופנו. ניתן להשוות קעקוע של הגוף לחריטת שם על בטון רטוב. מדובר בהשחתת רכוש

שאינו שייך לנו.

 

4. פעמים רבות לקעקועים יש רלוונטיות זמנית בלבד, אולם הסימנים על הגוף הם קבועים.

לא סביר שתקעקעו על גופכם את מספר הטלפון שלכם, לא משנה כמה אתם מתקשים לזכור

אותו. אתם יודעים שהוא זמני ולא משהו שאתם רוצים להיות קשורים אליו לצמיתות. כך לגבי

כל קעקוע. בקעקוע של משפט, מילה או ציור מסוים ישנו ריגוש חולף. אולם כשהגישה לאותם

קעקועים משתנה, הדיו עדיין נשאר. אנשים הם יצורים דינמיים, משתנים וצומחים ללא הרף.

לפי המחקרים האחרונים שלנו, רוב האנשים מתחרטים בסופו של דבר על הקעקועים שעשו.

 

5. בימי קדם, היה זה אופייני לעובדי אלילים לקעקע את גופם כסמל למחויבותם לאל שלהם.

הרמב"ם מציע אפשרות זו כאחת הסיבות לכך שהתורה אוסרת קעקועים (משנה תורה, הלכות

עבודה זרה, יב, יא).

 

אבל כבר יש לי קעקוע

אם כבר יש לכם קעקוע, הוא יכול להפוך לסמל כבוד, כשהוא מסמל מסע של צמיחה ושינוי.

הרב חנוך טלר כותב על מקרה שהוא היה עד לו באופן אישי. גבר צעיר בשם ג'יימי, שהחל

לאחרונה לשמור מצוות והלך לטבול במקווה עמוס בירושלים. בעודו מתקרב אל המקווה,

הוא החזיק את ידיו על זרועותיו, בניסיון לכסות את הקעקועים שלו. כשהוא נכנס לתוך

המקווה, הוא החליק והקעקועים הגסים שעיטרו את זרועותיו היו כעת חשופים לעיני כל.

בעבר התייחס ג'יימי לקעקועים שלו בגאווה, אולם באותו אחר צהריים הוא הרגיש מושפל.

יהודי מבוגר התקדם לקראתו וקרא בקול עם מבטא כבד, "תראה, גם לי יש קעקוע". הוא

הושיט את זרועו השברירית והצביע על שורת המספרים שהייתה מקועקעת על זרועו.

"נראה ששנינו עברנו דרך ארוכה" (מתוך הספר It’s A Small Word After All, 1997).

 

'מקור: 'אש התורה

עכשיו זה מדעי: להיות חרדי זה בריא לנפש

עכשיו זה מדעי: להיות החרדי זה בריא לנפש

אוהד אטינגר

 

בכמה וכמה הזדמנויות נוכחנו לראות במשך השנים,  שעולם המדע מרכין ראש בפני עולם האמונה.

כך למשל הערים החרדיות בישראל מדורגות בראש הטבלה של מדד האושר, ומתברר פעם אחר פעם

שהציבור המאמין בבורא עולם ועוסק ומקיים את מצוות התורה, מרוצה יותר מהחיים ופחות מושפע

פסיכולוגית מלחצים כאלו ואחרים. הנתון הזה מקבל משנה תוקף וחיזוק, לנוכח משבר הקורונה הפוקד

את העולם כולו, ומבדיקה שנערכה על ידי חוקרות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב עולה שגם הפעם – המגזר

החרדי מפתיע בתוצאות החיוביות שלו, בחוסן הנפשי והחוסן הקהילתי הבולט ברמתו הגבוהה לעומת המגזרים האחרים.

החוקרות בדקו את עוצמת התסמינים הפסיכולוגיים בקרב המגזר החילוני, החרדי והערבי במצב לחץ מתמשך

של מגיפה בריאותית. הממצאים מצביעים על הבדל מובהק בין המגזר החילוני והערבי לבין זה החרדי.

פרופ' ארנה בראון לבינסון, ד"ר סארה אבו-כף וד"ר תהילה קלעג'י מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנו את עוצמת

התסמינים הפסיכולוגיים, חרדה, דיכאון וכעס כמו גם משאבי חוסן אישיים של תקווה, תחושת קוהרנטיות

(היכולת לראות את העולם כמשמעותי), חוסן קהילתי ואמון בנבחרי הציבור (ממשלה וחברי כנסת) בקרב שלושה

מגזרים, בזמן מצב לחץ מתמשך של מגיפה בריאותית. ערב הכניסה לסגר השני, הועברו שאלוני דיווח ל-248 יהודים

חילונים, 243 יהודים חרדים ו-203 ערבים אזרחי מדינת ישראל. הממצאים מצביעים על סגירת פער בין החברה

החילונית לזו הערבית בדיווח על דכאון ומצב רוח ירוד. החברה החילונית דיווחה על מצוקה נפשית גבוהה כמו

זו בחברה הערבית, אולם נקודת ההתחלה היתה נמוכה יותר, מכאן שנרשם שינוי חד בקרב החילונים.

"אלו ממצאים מדאיגים! אנחנו לא רגילים לראות מדדים כל כך חדים של מצוקה נפשית בקרב המגזר החילוני",

אמרה ד"ר סארה אבו-כף, ראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "בקרב החברה

הערבית לפני משבר הקורונה היו ממצאים עקביים המצביעים על רמות גבוהות של מצוקה נפשית ביחס לחברה

הישראלית החילונית, בזמן משבר הקורונה נראה כי הפערים בין שתי החברות צומצמו".

 

משאבי התמודדות גבוהים!

נתון מפתיע נוסף נרשם בקרב החברה החרדית. על אף נתוני תחלואה גבוהים בקרב מגזר זה, נראה כי

מנגנוני החוסן הנפשי בקרב החרדים והפעלת מנגנוני משאבי ההתמודדות, גבוהים יותר מאשר מגזרים אחרים.

הנתונים הצביעו על רמות חרדה ודיכאון גבוהות מאוד בקרב האוכלוסייה החילונית והאוכלוסייה הערבית

בארץ, כאשר רמת הכעס היתה גבוהה ביותר בקרב שלושת האוכלוסיות, אך בקרב החילונים והערבים

היא היתה גבוהה יותר מאשר בקרב החרדים.

רמת האמון במנהיגות הארצית, ממשלה וחברי הכנסת בימים אלו נמוכה ביותר. האוכלוסייה החילונית הפגינה

את רמת האמון הנמוכה ביותר (חוסר אמון מוחלט), לאחריה האוכלוסייה הערבית, ורמת האמון הגבוהה יותר

דווחה על ידי האוכלוסייה החרדית, למרות שגם באוכלוסייה זו רמת האמון היתה נמוכה עד מאד. חוסן קהילתי

נמדד כאמון במנהיגות המקומית ובתפקוד הרשות המוניציפאלית כמו גם עזרה הדדית, שייכות וגאווה במקום

המגורים. בקרב הערבים דווח חוסן קהילתי ברמה הנמוכה ביותר ובקרב החרדים נמדד חוסן קהילתי ברמה הגבוהה ביותר.

"ממצאי המחקר מתכתבים עם מאפייני החברה החרדית המחזיקה במנגנוני תמיכה לחבריה בפרט בזמן המשבר הנוכחי.

מאפיינים אלו קיבלו משמעות רבה ביחס לבריאות הנפשית של חברי הקהילה", ציינה ד"ר תהילה קלעג'י, חברת סגל

במחלקה לניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטה. "הפגנת האמון (היחסית) ברשות ובהנהגה המקומית מחייבת

העברת סמכויות ומשאבים לצורך מתן מענה כוללני לאזרחים", הוסיפה.

 

תקוה ברמות גבוהות!!

פרופ' ארנה בראון-לבינסון, ראש המחלקה הרב תחומית באוניברסיטה הצביעה על מנהיגות מקומית שתרמה לתחושת

החוסן הקהילתי על רקע משבר האמון עם המנהיגות הארצית. "בניגוד לסגר הראשון, ראשי העיריות והמועצות התעשתו

ולא חיפשו שיתנו להם כח לפעול, אלא פעלו לטובת התושבים שלהם בכל הדרכים שחשבו וראו לנכון. ניכר שרבים מהם

עשו הרבה למען התושבים שלהם בתחומים מגוונים… דבר שהשפיע על רמת החוסן הקהילתי שדווח. בימים בהם רמת

אמון הציבור במנהיגות הארצית כל כך נמוכה, הציבור החילוני חיפש ומצא לעצמו תחליף במנהיגות המקומית שפעולותיה

חיזקו פרמטרים אחרים של חוסן קהילתי כגון שייכות וגאווה מקומית".

עוד עולה מהמחקר כי משאבי החוסן האישיים, התקווה ותחושת הקוהרנטיות היו ברמה גבוהה בשלוש אוכלוסיות המחקר.

עם זאת, ניכר הבדל בקרב האוכלוסייה החרדית שדווחה על תקווה ותחושת קוהרנטיות ברמות גבוהות יותר מאשר אלו

בחברה החילונית והערבית. המחקר מצביע על כך, שקיים הבדל ברמות החרדה, הדיכאון והכעס בקרב אוכלוסיות המחקר השונות.

אלו גבוהים יותר בקרב המגזר החילוני והערבי מאשר בזה החרדי.

משאבי החוסן האישיים, תקווה ותחושת קוהרנטיות, יכולים לסייע בהתמודדות מיטבית עם סימפטומים אלו מכאן

שיש לחזק משאבים אלו בקרב כלל המגזרים, במיוחד בקרב המגזר החילוני והערבי.

למה הוא כל כך טמא??

מאת: יעקב לוסטיג

היהדות עוסקת רבות בנושאים של טומאה וטהרה. ישנם סוגים שונים של טומאה בבני אדם חיים ומתים, בחפצים דוממים וגם בבעלי חיים. את הטומאות היותר מוכרות את טומאת בעלי החיים האסורים באכילה. כל ילד יהודי יודע שמותר ליהודים לאכול בשר פרה או כבש אם הם נשחטו והוכשרו כדת וכדין, ובאותה מידה כולנו יודעים שבשר חזיר הוא מחוץ לתחום עבור היהודים. יתירה מזאת, בשר החזיר נתפס כסמל הבולט ביותר לטומאה, ואפילו יהודים שאינם נרתעים מלחלל שבת או לאכול מאכלים שאינם כשרים, לא יעזו להכניס לפיהם בשר חזיר. רק המחשב על כך מעוררת בהם גועל עמוק, ותחושת קבס בלתי נשלטת.

פנינו לרב אליהו שליזנגר, רבה של קרית יובל בירושלים, ושאלנו אותו. למה בעצם החזיר נתפס כסמל לטומאה? במה הוא שונה מהסוס או מהשפן? הרי ישנן לא מעט חיות שמוגדרות על ידי התורה כחיות טמאות, ובכל זאת החזיר הוא זה שכבש את המקום הראשון במצעד החיות הטמאות. למה???

הרב שלינזגר משיב. "קודם כל החזיר טמא כי התורה ציוותה עלינו כך. אם בתורה כתוב שהוא טמא, אז הוא טמא. אנחנו כיהודים מתרחקים מכל מה שטמא, ובכלל זה גם מהחזיר.

אבל בכל זאת ראינו בחז"ל ובמקורות קדמוניים כמה טעמים שמסבירים למה באמת החזיר נתפס כסמל לטומאה. אחד ההסברים הידועים הוא שלחזיר אין מזון מיוחד שהוא אוכל. החזיר אינו אוכל דווקא עשב כזה או חציר כזה, הוא לא אוכל דווקא בשר ולא דווקא פירות וירקות. ממה החזיר ניזון? מאשפה!

ישנם בעלי חיים שמוצאים את מזונם בין היתר באשפה, כמו החתולים למשל. אבל החזיר עצם ההגדרה של המאכל שלו היא זבל. זה מה שהוא אוכל. זבל, לכלוך, טינופת, מאכלים רקובים וכל מה שהוא מוצא בזבל.

זאת הסיבה שהחזיר הפך סמל לדבר מאוס ומתועב. משהו שאדם הגיוני יתרחק ממנו אל הקצה השני. יהודים בעלי נפש עדינה נמנעים אפילו מלקרוא לחיה הזו בשמה, והיא מכונה על ידם 'דבר אחר', זה המשהו הזה שאנחנו לא רוצים לומר את השם שלו.

עם זאת, מצינו שחכמנו זכרונם לברכה אומרים שאנחנו לא צריכים להסביר שאנחנו לא אוכלים חזיר בגלל שהוא מלוכלך ומסריח. ההיפך הוא הנכון, היינו שמחים לאכול חזיר שבשרו כנראה טעים מאוד, ולראיה אנו רואים שכל הגויים נהנים מאוד לאכול חזיר. אז למה אנחנו לא אוכלים חזיר? כי התורה ציוותה עלינו שלא לאכול חזיר! כמה פשוט! יהודי לא אוכל חזיר כי הקדוש ברוך הוא אמר לו לא לאכול חזיר.

מאידך יש מחכמנו זכרונם לברכה שאמרו דבר מעניין. הם אומרים למה נקרא שמה של החיה הזאת "חזיר"? כי היא עתידה לחזור ולהיות טהורה. היום אנחנו נמצאים בעולם השקר, לכן התורה הרחיקה אותנו מכל הדברים המטמטמים את הלב והשכל, ומעכירים את הנשמה הרוחנית שלנו, אבל כשיהיה התיקון השלם של העולם, וכבר לא נחיה עוד בעולם של שקר וחושך, ממילא החזיר עצמו יהפוך לטהור ולא נצטרך עוד להתרחק ממנו.

ומה אנחנו צריכים ללמוד מהחזיר למעשה? אנחנו צריכים להיזהר לא להיות צרכני אשפה כמותו. היום בעידן האינטרנט והאייפונים אנשים אינם יודעים מה יעסיק אותם היום ובמה הם מתעניינים. הם פשוט צרכנים של אשפה ושל זבל. מה שמגיע אליהם ב'ווצאפ' ובמייל הם צורכים וניזונים ממנו. מה שהם נתקלים בו באינטרנט הם צופים בו ומתעסקים בו. בלי לבחור את דרכם, בלי לנווט לעצמם את סדר היום ואת מה שהם ילמדו במהלך היום.

אנחנו צריכים להתרחק מכל אלו, מכל האשפה המצחינה הזאת, ולקבוע לעצמנו את סדר היום, למלא אותו בדברים חיוביים, בדברי תורה ובנושאים שיעשירו את עולמנו הפנימי והרוחני.

קבר שמואל הנביא: מקום המסוגל לישועות

יום יום מגיעים יהודים לשפוך שיח ותפילה על ציון קדשו של שמואל הנביא הסמוך לירושלים תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם להתפלל בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית לרגל יום ההילולא שחל בכ"ח באייר, מגולל הרב מרדכי כהן, מנכ"ל מוסדות אונגוואר, את הסטוריית המקום.

בתוך מתחם צבאי

הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית. פעם ביום, מאריך קו 40 ממרכז העיר לרמות את מסלולו ונכנס למתחם הקבר. מדובר בתוספת של שתיים עד שלוש דקות, כשהנסיעה באוטובוס חוסכת לבאים את העליה התלולה בשביל הארוך שמוביל הישר למתחם הקבר.

בזמנים בהם הקו אינו פעיל, ניתן לנסוע עד רחוב מינץ ברמות ומשם לצעוד רגלית, דרך אינה ארוכה או מסובכת כלל.

יום יום מגיעים יהודים לקבר לשפוך שיח ותפילה למען הכלל והפרט. תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם, לשפוך שיח וצקון לחש בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים על מי שמבקש על קברו.

חידוש מנהג ההדלקה

לפני עשרים וחמש שנים, חודשה, ע"י מוסדות אונגוואר, ההדלקה על קברו של הנביא. מנהג שנשתכח עם השנים, אולם הוא מופיע בספרי צדיקים.

האישורים שהושגו לבסוף

בכניסה למתחם הקבר, יש טור מדרגות ארוך שמוביל למרתף המבנה, שם שוכן הקבר של שמואל הנביא. כדי להקל על המתפללים נבנה חדרון קטן נוסף בסמוך לציון על ידי 'ועד גדולי תורה למען ציון שמואל הנביא', כדי לאפשר לקהל המתפללים הרב לעמוד ולהתפלל. גם את ארונות ספרי הקודש העלו לקומת הכניסה, כדי לתת חלל רחב דיו למתפללים שמגיעים.

תיקון משמעותי הושג במתחם לפני אחת עשרה שנים, כשהצליחו העסקנים של הוועד לשכנע את הצבא ואת רשות העתיקות לפתוח פתח נוסף במבנה עבור הנשים. המלאכה לא היתה קלה כלל. ראשית, כל שינוי בבנין הקבר חייב לקבל את אישורו של הוואקף המוסלמי שבאזור. ושנית – עובי הקיר הינו מטר וחצי. המקום הינו ממש מבצר צבאי, ויש לו גם כיום שימושים צבאיים.

קשה מאד לפתוח דלת בעובי כזה של קיר, ואחר כך לחצוב מדרגות בסלע. האישורים לא הושגו. עד שהאחראים למקום מצאו עילה טובה לשכנע את הגורמים: "אם חלילה תפרוץ במקום דליקה", אמרו, "ובגד של מישהו יתפס באש, חלילה, תיווצר בהלה – ודרך הפתח הצר והקטן אי אפשר יהיה לעבור. אם יקרה אסון ותוקם ועדת חקירה, האצבע המאשימה תופנה כלפיכם", הטיעון הזה כבר שיכנע יותר – והותר לפתוח פתח לציבור הנשים שמגיעות להתפלל במקום.

"העלויות היו עצומות", אומרים האחראים. "מדובר במלאכת בניה שהתבצעה לפני אחת עשרה שנים ועלתה כמיליון שקלים".

נוכחות ערבית

מסתבר שאת רוב המקומות הקדושים שלנו, חומדים הערבים. להוציא את קברו של רשב"י, רוב המקומות הקדושים נמצאים בתוך אוכלוסיה ערבית ונבנו סביבם בתי ערבים רבים – ועל זה היה דוה ליבנו. גם קבר שמואל הנביא נמצא בסמוך לכמה שכונות ערביות.

מי שהיה שם במקום, ראה את הנוכחות הערבית שנמצאת שם. אולם, הדרך לכפרים הערביים הסמוכים סגורה ומסוגרת.

ישועה בזכות הנביא

סיפורים רבים מסופרים על אנשים שהתפללו במתחם, הבטיחו לתרום צדקה ונושעו.

וכך סיפר האיש: "בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ, חרב עלי עולמי. העסק שהיה ברשותי נסגר, נהרס ונחרב. נאלצתי לפטר את העובדים. כל השנים הייתי ישר והגון עמם, ציפיתי שכעת בזמן הפיטורין לא יתבעו ממני כספים שאיני חייב לשלם להם. אולם התקווה התבדתה, כי קבוצת עובדים התארגנה ובעזרת עורך דין ממולח הצליחה להגיש נגדי תביעה משפטית על סכום דמיוני שלטענתם, אני חייב להם אותו. לא עזרו כל ההסברים, העובדים עמדו על שלהם לסחוט ממני את הסכום. מישהו סיפר לי הקבר של שמואל הנביא. אמרו שביום ההילולא שלו נערכת במקום הדלקה מסורתית ומרגשת ביותר ושאנסה לנסוע לשם ולהתפלל. נסעתי. הבאתי עימי סכום כסף קטן ושילמתי את הוצאות השמן של ההדלקה. הבטחתי, התחננתי וביקשתי להיוושע".

"ביום שאחר כך הייתי אצל רואה החשבון של החברה. רואה החשבון אמר לי שאין לו הרבה מה לעזור, אבל צייד אותי לקראת ההליכה לבית המשפט בחשבון מסוים, שלטענתו חשבון זה יוכיח את חפותי בבית המשפט".

"יום המשפט הגיע. בליבי חלחלה עצומה האם עתיד אני כל ימי לפשוט יד כאחד הקבצנים? או שאזכה במשפט ולא אצטרך להגיע לשפל המדרגה. הרי איני חייב לעובדים כלום ולא די לי שפשטתי את רגלי ועולמי הכלכלי חרב עלי?"

"השופט שמע את טענת עורך הדין הממולח ששכרו האנשים. אחר, הביט לכיווני ושאל ואתי מה יש לי לומר להגנתי. "האמת שאין לי הרבה מה לומר", אמרתי. "העובדים הללו הצליחו להערים עלי ביותר. מה שכן, יש לי את החשבון הזה שהכנו אני ורואה החשבון של החברה. החשבון שיעיד על נקיון הכפים שלי ועל הישרות". השופט עיין בחשבון ואורו עיניו: 'זה החשבון שבדיוק עשיתי אני כשהתכוננתי למשפט הזה'", אמר.

"השופט לא רק זיכה אותי לגמרי אלא אפילו את הוצאות בית המשפט הטיל על קבוצת העובדים שזממה להפיל אותי. מאז אני מגיע לקבר לפחות פעם בשבוע מתפלל וזוכה ורואה ישועות".

עושים מלאכתם נאמנה

כל העוסקים בתחזוקתו של מתחם הקבר ובחידוש ההדלקה המסורתית שנהוגה היתה מדורי דורות, עושים מלאכתם נאמנה, בשקט, בצנעה ובהסתר. אינם חפצים ל"מסחר" את המקום. רק מה שברור, שמי שהיה פעם בקבר הזה, חווה את האווירה המרגש, האזין לספורי הישועות, לא יוותר על נסיעה נוספת שוב ושוב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

[המודיע]

אברך!!! כמה הוא מקבל? כמה הוא תורם?

משה ויטמן
חגי הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת. במבצע העזתי האחרון הוא כמעט נכנס לעזה. כמעט אמרנו. מדוע כמעט? משום שלמרות הכוח הצבאי העצום של ישראל ולמרות היכולת הדי פשוטה לחסל את הטרור העזתי בתוך כמה רגעים מהאוויר מהיבשה או מהים, אי אפשר לעשות זאת.

מדוע? מישהו קושר לנו את הידיים. אולי זה אובמה אולי זה האו"ם אולי זאת אירופה, אנו האזרחים הקטנים לא ממש יודעים, אבל העובדה היא שגם אם נוסיף עוד אלפי חיילים ועוד מאות טייסים לא נועיל במיוחד.
לא רק חגי, שותף לתחושת החידלון וההחמצה אלא גם ירון. ירון הוא פרופסור נחשב, עם עבר צבאי מדיני וכלכלי מפואר והוא מרבה להסתובב חמוש בצוות דיפלומטים מוכשר ומנוסה במדינות העולם, לנסות להזיז עניינים לטובת ישראל. פעם הוא נוסע בשביל האיום מאיראן ופעם בשביל השלום עם מצרים, כמות החתימות בדרכון שלו לא מביישות גם את הדיילות האדיבות של אל על… אבל מה? כל פעם משהו מתמסמס. הוא מתראיין בתקשורת והופכים את דבריו, הוא מדבר עם ראש ממשלה כל שהו משכנע ומשכנע ובסוף ההחלטה מאכזבת, הוא מרגיש שהשיטה לא עובדת. גם לדעתו, אם תוסיפו עוד אנשים יפים עם חליפות ועניבות שייצגו את ישראל בעולם, לא יבוא הפיתרון.
אז מה כן?

מה עושים כשרואים בעין ששום דבר אינו מועיל? אולי ננסה לתת צ'אנס לדרך הישנה והוותיקה של עם ישראל שבאמצעותה הוא שורד כבר אלפי שנים כשכל המעצמות 'שהסתלבטו' עליו נזכרות רק בשיעורי היסטוריה מרדימים?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", אל תקרי בנייך אלא בונייך". קובעים חכמינו ז"ל. לדבריהם, תלמידי חכמים אינם דואגים לאינטרס האישי שלהם, הם מרבים שלום לכל העולם גם לאלו שאינם לומדים את התורה!

איך זה קורה?
נפנים: לא רק שהתורה מביאה ברכה ושלום לעולם, התורה מהווה כלי הרבה יותר חזק. התורה היא תנאי לקיומו של העולם. במדרש נקבע כי אם התורה הייתה שובתת מישראל ולו רגע אחד, לא היה העולם ממשיך להתקיים! שנאמר: "אם לא בריתי (=התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

המשוואה ברורה: אם יש תורה העולם קיים אם אין תורה העולם נחרב. לכן, ברור כי ככל שיש יותר תורה העולם יותר מתוקן ומקבל יותר ברכה ושלום. ככל שחלילה מתמעטת התורה, העולם מתקלקל ומפסיד ומתקרב לעבר חורבנו.
בשביל להאמין בזה, לא צריך להיות צדיק גדול, מספיק לקרוא על העוצמות הצבאיות והכלכליות של המעצמות העתיקות שקרסו ונעלמו לעומת עם ישראל שלמרות הכול הצליח לשרוד אלפי שנים, מספיק להיות דיפלומט המתרוצץ בעולם או חייל פשוט.

נעים להכיר?!

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, הוקסם מהכריזמה שלו ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, שהיה חדש ביישוב הקטן בו גרנו. אבא מייד הוקסם מהכריזמה שלו, ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו. הזר נענה במהירות להזמנה, ומאז הוא איתנו.

כילד, מעולם לא שאלתי מי הוא, מאיפה הוא בא או מה שם המשפחה שלו. במוחי הילדותי הייתה לו נישה מיוחדת. ההורים שלי העניקו לנו חינוך עקבי וברור: אמא לימדה אותי להבדיל בין טוב לרע ואבא לימד אותי לציית. אבל האורח הזר… הוא היה 'מספר הסיפורים' שלנו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות על גבי שעות בסיפורי הרפתקאות, מתח והומור.

אם רציתי לדעת משהו על פוליטיקה, היסטוריה או מדע, הוא תמיד ידע את התשובות על העבר, הבין את ההווה ונראה היה שהוא אפילו יכול לחזות את העתיד! הוא לקח את המשפחה שלי למשחק הליגה הראשון. הוא גרם לי לצחוק, הוא גרם לי לבכות. הזר מעולם לא הפסיק לדבר, אבל לא נראה שזה הפריע לאבא.

לפעמים אמא הייתה קמה בשקט, כשכולנו היינו מהסים זה את זה להקשיב למה שהוא אומר, והולכת למטבח למצוא קצת שקט ושלווה (עכשיו אני שואל את עצמי אם היא אי פעם התפללה שהזר יחזור למקום ממנו בא?)

אבא, מלך על ביתנו מתוך שכנוע מוסרי אמיץ, אבל הזר אף פעם לא חש חובה לכבד אותו. ניבולי פה, למשל, היו אסורים בבית – עלינו, על החברים שלנו ועל כל אורח שהוא, ובכל זאת, האורח הקבוע שלנו השתמש במילים מכוערות שגרמו לאוזניי להיצלות, ולאבא להתפתל תוך כדי שאמא מסמיקה.

אבא שלי לא התיר לנו לעשן או לשתות אלכוהול. אבל הזר עודד אותנו לנסות את זה באופן קבוע. הוא גרם לסיגריות להיראות קוּלִיוֹת, ולבירה – חברותית ומפתה. הוא דיבר בחופשיות (הרבה יותר מדי בחופשיות!) הערות שלו היו לפעמים בוטות, לפעמים מביכות.

אני יודע שהמושגים הראשונים שלי הושפעו בצורה חזקה מהזר. הוא שוב ושוב התנגד לערכים של ההורים שלי, ובכל זאת, רק לעתים רחוקות ננזף… ומעולם לא התבקש לעזוב.

למעלה מ-40 שנים חלפו מאז שהוא נכנס לגור עם המשפחה שלנו. הוא השתלב בינינו, והוא כבר ממש לא מרתק כמו פעם, ובכל זאת – אילו יכולתם להיכנס לבית הוריי היום, עדיין הייתם מוצאים אותו יושב בפינתו, ממתין שמישהו יקשיב לדבריו ויסתכל כיצד הוא מצייר את ציוריו.

איך קוראים לו?

אנחנו פשוט קוראים לו "טלוויזיה".

ולזר יש עכשיו אישה. אנחנו קוראים לה "אינטרנט".

[מתוך אתר אש התורה]

בנפשו יביא לחמו

מתוך עלון "מאורות הדף היומי"

בנפשו יביא לחמו.

מעשה בזקן, שעוד בימי חייו הפך לאגדה מהלכת, בגין אפיו הנדיר והייחודי. עשרות מעשיות אפופות הוד ועוז נכרכו בשמו, והוא מעולם לא הכחיש או אישר מאומה. בערוב ימיו גייס הזקן את מיטב כישרונו כדי להנחיל בינה את הדורות הבאים אחריו, ויצוו את משרתיו לאמור, כי יזמינו למעונו את בניו, בניהם ובני בניהם.

כשזיק קונדסי על פניו, הוא התרה בהם לבל ישאלוהו מאומה. כל אשר יאמר יעשו. משהסכימו, החווה באצבעו הגרומה אל היער הרחוק, ולתדהמתם הרבה ביקש מהם לצאת בצוותא היערה, לצוד קופיפים זעירים שאינם מזיקים לאיש, וכאשר יצטברו ברשותם עשרה קופיפים, יודיעוהו. הוא ממתין להם, כאן, בחדר האורחים.

חדורי רוח הרפתקנות יצאו הבחורים אל עצי היער. לבטח ראש המשפחה מתכנן את המהתלה הגדולה מכולם, זו שתיזכר שנים רבות ותעלה שחוק על פיותיהם של בני המשפחה עד סוף כל הדורות. מי אינו רוצה להיות שותף לכך. הכול שעטו במרץ בסבך הצמחיה העבה, רדפו אחרי קופיפים שזינקו בחדווה מענף לענף, ומשנלכד הקופיף הראשון רבתה השמחה. בני חייל היו אנשי החבורה, וכעבור מספר שעות הם שבו והתייצבו בפני הסב חבולים, יגעים, עייפים אך מאושרים, והציגו לפניו כלוב רחב ידיים רוחש חיים.

סגרו את החלונות ושחררום מהכלוב, ציווה.

הם הביטו זה בזה, ועשו כדבריו. זה הולך להתחיל.

הביאו בננות.

תוך מספר דקות הונח אשכול בננות צהבהבות על השולחן.

הניחו את הבננות על המתקן שבניתי, שם, בפאתי החדר.

הכול הביטו במתקן המוזר שבנה הזקן. מעין משקולת רחבה שמימיהם לא ראו כמותה, בראשה מיכל מים ענק.

סבא, מה זה?

סבלנות, צאו מהחדר. הסתכלו מהחלונות עד להודעה חדשה, איש מלבדי אינו רשאי להיכנס אל החדר!

השתגע הזקן, לחש נכד חצוף.

מהתלה כבר לא תהיה כאן, הם הרגישו. הזקן רציני מידי. הוא מקפיד על כל שלב, עומד על כל פרט, והוא הקדיש את טרקלינו לעשרה קופים, לזמן בלתי מוגבל! איש לא ידע מה צופן בחובו הרגע הבא.

בעיניים בוערות עמדו זאטוטי המשפחה והבוגרים כאחד להביט בקופיפים מן החלונות.

אך יצא אחרון הנכדים את החדר, זינקו מספר קופיפים בחדווה אל עבר הבננות, והופ…… זרם מים אדיר ניתז על ראשם ממרומי המשקולת. נגיעה בבננות המונחות על המשקולת, הפעילה את מנוף המים, שהרטיב אותם מראשיהם ועד זנביהם.

כעבור מספר מקלחות מים שכאלו, לא ההין קוף מן הקופים להניח את ידו על הבננות.

הסב בלבדו היה נכנס אל החדר כל יום. מביא מזון לקופים, מחליף את אשכול הבננות באשכול גדול עוד יותר, בבנות בשלות ומגרות חיך, ויוצא את החדר כשחיוך על פניו.

הקופים היו יושבים מן הצד, מביטים בבננות בעיניים כלות, אך לא נוגעים.

כעבור מספר שבועות, הופיע הזקן בחצר הבית כשקופיף אחד תלוי על זרועו, והורה לנכד זריז כשד: "קח את הקוף אל היער, שחרר אותו וצוד במקומו קוף אחר".

אבל סבא…

בלי שאלות!

עיניו הרושפות של הזקן סימרו את הנכד למקומו, וכעבור דקה הוא ניתר ממקומו כקפיץ דרוך ואץ אל היער.

הקוף החדש שהוכנס לחדר היה מלא מרץ. זה עתה סיים סדרת קיפצוצים מרהיבים בין צמרות העצים, וכעת הוא זוכה לעמוד מול אשכול בננות אדיר שכמותו לא ראה מימיו, ולא עוד, אלא שתשעת הקופיפים האחרים אינם מגלים בהן עניין. כולן שלו. כל הבננות. איזה אושר. תמיד הוא האמין שיום יבוא ויהיה עשיר.

בטח הם עיוורים, חברי הקופים, הרהר לעצמו וקיפץ בקלילות לעבר ערימת הבננות. חזיז ורעם. כמעט הגיע אל יעדו הנכסף, ושמונה עשרה ידיים שעירות משכו את כל גופו, מרטו את אוזניו וכמעט שתלשו את זנבו. לא הועילו לו כל מחאותיו וניסיונותיו, הם היו בני בית וותיקים במקום, וכל פינה ומדף גבוה לא נסתרו מעיניהם. באכזבה עמוקה הוא השלים עם המציאות המרה. לא אוכלים מהבננות.

כל שבוע היה הזקן משחרר קוף "ותיק" ומכניס במקומו אורח חדש, ובכל שבוע הייתה המהומה חוזרת על עצמה. בהתחלה זה עוד היה מעניין, בדרך כלל זה התרחש ביום ראשון. הקופים היו דרוכים ומתוחים כאשר הזקן היה מכניס אליהם את ה'אורח'. הלה, תמים ונרגש, לא היה מספיק לשלוח יד או לשון לעבר הפירות העסיסיים, וכבר היו הללו מייסרים אותו על המחשבות הזדוניות שעלו במוחו.

כעבור עשרה שבועות, לא נותר קוף אחד מן הקבוצה המייסדת, והמנהג… נמשך. הם לא העלו על דעתם שמעל הבננות יש מיכל מים שעלול להרטיב אותם עד שיקפאו מקור. איש לא סיפר להם, גם לא קוף. אך ההרגל והמסורת עשו את שלהם, עד שכל קוף 'חדש' שנכנס אל הטרקלין ידע, כי נגיעה בבננות תביא עליו… מכות. מים? מי זוכר מי יודע. גם כאשר מיכל המים הוסר ונילקח, הם המשיכו להכות את הקופיף המנסה לגעת בבננות… קופים.

ויצוה הזקן את צאצאיו לאמור: הקופיפים שכחו את השורשים, הם לא השכילו להעביר לממלאי מקומם מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומהי התוצאה. בזאת הם נכשלו.

"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה".

אדם הראשון יועד לחיים גדולים, רמים ונשגבים, ולתוכם השתרבבה גזירת הפרנסה, המשתרכת אחרי יצורי אנוש. מצב נתון. אבל המטרה, הייעוד והדך נותרו כשהיו לפני כן. דור אחר דור, אחר דור, אחר דור עמלים להביא לחם לפי הטף. האם נטעה לחשוב כי זו המטרה? האם נניח להרגל לקנות שביתה בליבנו?

בל ניתן לאבק הדרכים המיתמר מפסיעותינו ההולמות במרוץ החיים, לכסות את העיקר ולהבליט את הטפל. נפזר את אדוות העמל המערפלת את המחשבות, נחדד את המחשבה וזכור נזכור: "בזעת אפך תאכל לחם" הוא אמצעי, המטרה: "ובתורתך נהגה".

במקומות רבים מאוד, רבים מידי מכדי שנוכל למנותם, פותחים השבוע בלימוד מסכת חולין, מסכת מרתקת ויפה ביותר, המכילה בקרבה נושאים רבים ומגוונים, שיש בהם כדי ליצור עניין רב בקרב קהלים רבים. זה הזמן, זו השעה, כאן המקום וכעת ההזדמנות להצטרף למפעלו האדיר של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ה"דף היומי". לממש את המטרה.

קרררררר… יהדות בעין הסערה

אם ברגע זה אתם משתרעים להשתזף בשמש, המאמר הזה לא מיועד לכם. הקטע הזה עוסק בחורף. הוא מדבר על גשם ושלג ובוץ ושלוליות דלוחות. מהסוג שמוסיף דקות יקרות לסדר הבוקר שלכם, שמשפריץ על חצאית חדשה, שגורם לכם לרצות להפוך לנזירים מסתגרים עד שיגיע האביב.
בחורף שעבר אמרתי לילדים שלי שאני רוצה להיות כמו דוב ולישון כל החורף. שנאתי את החורף. כעסתי על השמים האפורים, הגשם העקשני, הקור הבלתי נסבל. אבל השנה החלטתי לשנות את גישת אימת-החורף שלי. למה? כי אחד מהילדים שלי שאל שאלה חשובה מאוד.
"למה אלוקים ברא את החורף?" הוא שאל, כשנסענו לבית הספר.
אמ…. מעניין, מעולם לא חשבתי על אלוקים בתור חלק מהמשוואה הצוננת הזאת. בימי האביב והקיץ המבורכים הודיתי לו בשמחה בכל רגע מוזהב, על ששלח לנו את העונות המקסימות הללו. אבל כשהגיע החורף, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. מובן שאלוקים אחראי להביא את החורף, אבל תמיד ראיתי בו איזשהו סוג של עונש. שאלתו של בני עוררה אותי פתאום: למה מביא אלוקים את החורף כל שנה? הגישה של 'החורף כעונש', פתאום נראתה בעיניי מגוחכת. ברור שהאלוקים הטוב והאוהב שלנו לא מתכוון להעניש אותנו מידי שנה, בערך מדצמבר ועד לאפריל. ואולי – – אולי בעצם הוא נותן לנו מתנה, צוננת ומרעננת מעוטרת בטיפות קטנות של מים?
אז כשהמחשבה החדשה הזאת מתהפכת במוחי, עלו לי כמה רעיונות בקשר למתנותיו של החורף.
ריחו של הגשם
החורף שופע יופי.
זה יופי שונה מזה של הצמחייה הפורצת באביב ובקיץ, אבל היופי שלו קיים ללא ספק: ריחו של הגשם, נקי וצלול ומרחיב את הריאות; העננים הדוהרים עם צורותיהם המרתקות; השמש שפורצת מדי פעם בקרניים מדהימות – והעולם השטוף שזוהר פתאום בצבעים עזים במיוחד… הדשאים הצעירים שצומחים פתאום בכל פינה, ירוקים וטריים לגמרי… חיים חדשים מפכים בעולם!
על השלג שמבקר לפעמים לא צריך להכביר מילים: שמי לילה חורפיים מוארים, משתקפים על קילומטרים של שלג נקי מרבב, ויוצרים זוהר כמעט שמימי. הלבן הטהור המכסה את כל העיר בבוקר. מבט קרוב בפתית שלג צנוע מגלה את המורכבות הבלתי נתפסת שלו – דוגמא בתוך דוגמא, שנוצרת על ידי גאונות כל-יכולה להנאתנו האישית.
התעמלות
אולי דווקא בגלל שרובנו מורידים את הקצב כאשר החורף מגיע, נתן לנו האלוקים בחוכמתו הזדמנויות מגוונות לתרגול ולשמירה על כושר גופני – תרגילים שלא בהכרח נתונים לבחירתנו. התעמלות של תמרון המטריה ברוח והטייתה לכיוון הנכון (כך שלא תתהפך כמובן), אימון גופני בהתחמקות מפני שלוליות חלקלקות, ולפעמים אפילו הליכה בשלג טובעני. האלוקים מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, והוא בהחלט יודע גם כמה קלוריות מוסיפות כוסות השוקו הנוספות האלה. אז במקום לאלץ אותנו להצטרף לחוג התעמלות, הוא מעניק לנו תרגול חינם, כמעט מידי יום!
להאט את הקצב
אין ספק שמזג האוויר החורפי גורם לנו להאט את הקצב. אם לא מבחינה גופנית, אז הוא מעכב אותנו בדקות הארוכות שבהן אנחנו עוטפים טוב את הילדים, נועלים מגפיים מסורבלים, או זוחלים על כביש חלקלק במהירות של 10 קמ"ש. באורח החיים הנמרץ שלנו, האטה כזו מטריחה ומטרידה. ובכל זאת, האם זה כל כך גרוע? האם זאת באמת טרגדיה אם הילדים מגיעים לבית הספר כמה דקות מאוחר יותר, או שיש לך 15 דקות פחות לקניות? אם כשמישהו נכנס ללחץ הוא "מתחמם", אז אין זמן יותר טוב להתקרר ולהירגע, מאשר כשמד החום מתקרב את האפס…
מבחן מציאות
לא כל כך גרוע להיכנע לכוח עצום מאיתנו במשך כמה חודשים בשנה. נכון, הרבה יותרקל כשלא צריכים להילחם ברוח, אבל יש מסר חשוב ללמוד כשהאלוקים מגדיל את העומס על סדר היום שלנו. אנחנו לא בלתי מנוצחים, אנחנו לא כל-יכולים. למרות ההתקדמות העצומה בטכנולוגיה, ברפואה ובכל השאר, אנחנו עדיין משותקים כאשר מזג האוויר מחליט לשתק אותנו. לא יזיק להרהר מעט בשבריריותה של האנושות, במיוחד אם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: אלוקים, יוצר מזג האוויר החורפי וכל צד אחר בחיינו, הוא כל יכול, וזה הזמן להכניע את עצמנו לרצונו!
תפילה
האם זו רק אני, או שכולנו מתפללים יותר במהלך חיי היומיום החורפיים מאשר בכל עונה אחרת? בעוד ששמעתי אנשים מתפללים בקיץ שהטמפרטורה לא תעבור את ה-35 מעלות, התפילות שלי בעונת החורף יוצאות הרבה יותר עמוק מתוך הלב. כמו למשל: "בבקשה אלוקים, תשמור שהמכונית שלי לא תחליק." או, כשאני הולכת על המדרכה, "בבקשה, שהמכונית הזו לא תתיז עלי מים!" או, "בבקשה, שלא יכעסו עלי שאני מאחרת בעשר דקות עם הילדים, בגלל מזג האוויר!" כל התפילות האלה לא יכולות להיות דבר שלילי, נכון? מעניין לחשוב שבעוד שמלכתחילה החורף הוא עונה "מתה", הוא זה שמעניק חיוניות וכוח לאביב ולקיץ. לאן הולכות כל אותן תפילות חורף שקטות? בטח למקום טוב, עם תוצאות נפלאות רבות מספור.
את האמת – לא הייתי מסוגלת לראות כלום מבעד לפניו הקפואות, העגמומיות והמנותקות של החורף, עד שפתחתי את מחשבותיי לברכותיו הנסתרות. אני מקווה שהשנה, החורף יהיה אתגר חיובי יותר לי ולבני ביתי. עת לחשוב, עת לחזק קשרים, עת לממש את הפוטנציאל הסמוי שמתחנן לבוא לידי ביטוי – ועת (אין טובה ממנה) לגלות את חומו של הבית!

(אש התורה)

האם גם סופות הן גשמי ברכה?

בימים סוערים וקרירים אלה, אין ספק שהמבול שניתך עלינו מגבוה עושה טוב. גם למפלס הכנרת, גם לחקלאות וגם למצב הרוח החורפי, שמזמן לא שבע מכמות ממטרים נאה כל כך. מצד שני, לכו תגידו את זה למי שנתקע בימי הגשמים העזים בנתיבי איילון, או יצא לרכבו וגילה להפתעתו שעץ נחת עליו כתוצאה מהרוחות העזות, או שמא נאלץ לנהוג במכוניתו ולהיקלע לשלולית שהגיעה עד צוואר. אז האם אלה גשמי ברכה בהכרח, או שמדובר – בהתחשב גם בנזקים שכל זה יוצר – בגשמי קללה?

עדיף שירדו בליל שבת

"על פי הגמרא, גשמי ברכה הם כל מה שיורד החל מסוף חג הסוכות ועד לראש חודש ניסן. אם יש שיטפונות או דברים אחרים לא נעימים – זה לא קשור", אומר הרב פנחס בדוש. "עצם המציאות היא של גשמי ברכה, רק שיש דברים אחרים, לעתים אנושיים, שיכולים לגרום לשיטפונות. כאן בישראל, הגשם לא מובן מאליו, לכן צריך כל הזמן לבקש ולהתפלל. גם כשיש שיטפון פה ושם – זה עצמו גם ברכה, כי בסופו של דבר המעיינות והמאגרים מתמלאים. אז יש אי נוחות ברכבות, בסדר. יש חסכים כל כך גדולים, כך שכל מה שיבוא זו ברכה".

ובכל זאת, לא מעט ישראלים נקלעו למצבים לא הכי נעימים.
"אם אדם מרוויח סכום יפה בהגרלה, זו ברכה? בוודאי. אבל הברכה הזו מצריכה זהירות-יתר מדברים אחרים. זה חלק מהעניין. אבל עצם הזכייה – בוודאי שהיא ברכה. עם זאת, יש חשיבות נוספת לגשמים שיורדים בזמנים נוחים לכלל העם. כך לדוגמה, בגמרא כתוב שאם הגשמים יורדים בזמן שבני האדם נמצאים בבית, בליל שבת, מדובר בברכה יתרה".

אם כך, מהם בעצם גשמי קללה?
"גשמי קללה הם גשמים שירדו לא בזמנם, כלומר לא בעונת החורף. אם יורד גשם בחג הסוכות, למשל, אלה גשמי קללה. נכנס חודש ניסן וירדו גשמים – גם אלה גשמי קללה, כי בזמנים הללו הגשם יכול רק להזיק לתבואה ולא להועיל. אבל מה שיורד בתקופת החורף – בוודאי שזו ברכה. בגמרא כתוב שיום ירידת גשמים גדול יותר מיום תחיית המתים. הרי הגשם מחיה את הכל, כולל את הרשעים ביחד עם הצדיקים, ואילו בתחיית המתים לא כולם יקומו".

שאלה מטאורולוגית: אם הגשם הוא בעצם החלטה נטו של הקב"ה, איך היום אפשר לחזות את זה מראש?
"הקב"ה נותן גשם – ובמקביל גם מעניק אפשרות לחזות זאת כדי להתכונן. אבל האפשרות לחזות לא נותנת אפשרות להביא את הגשם עצמו. החזאי יודע שהשקע הברומטרי מתקרב, אבל מי מחליט בכלל שהשקע יתקרב או לא? נכתב ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, אלא בידי הקב"ה עצמו – לידה, תחיית המתים וגשמים. שלושתם נמצאים בידי הקב"ה. אלה ´תיקים´ שהוא לא חילק ל´שרים´, כלומר למלאכים".

יש היום טכנולוגיות שאמורות לייצר גשם. איך אפשר להסביר זאת?
"כל הטכנולוגיות האלה לא יכולות להביא אפילו אחוז אחד מכלל הממטרים בשנה. וגם אם כן, הכמויות מתקזזות מהכמויות שהיו אמורות לבוא ממילא".

"בגמרא כתוב שאם היו חולפים בעבר עשרה ימים ללא גשמים – היו עורכים תעניות", מוסיף הרב יפתח סופר. "אם היה עובר עוד זמן, היו מוציאים את התיבה לרחובה של העיר, כמו שכתוב במסכת תענית: ´היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר… ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו… וחוגרים שקים ותוקעים בקרנות ויוצאים אל בית הקברות… זקן שבהם אומר לפניהן דברי כיבושין´. כשאין גשם – זה סימן שהשם כועס עלינו. מים הם חסד. לכן מסבירים המפרשים שכאשר אין גשם – צריכים לצפות לפורענות. גם לפני שנתיים היתה בצורת ממושכת, ואז פרצה השריפה בכרמל. אחרי שמידת הדין קיבלה את שלה, החלו לרדת גשמים תוך זמן קצר".

יש משמעות לאופן ירידת הגשמים? נראה שיש איזו אי-נחת באוויר.
"החת"ם סופר (1762-1839) אמר שהגשמים יורדים כמו שבני האדם מדברים. אם מדברים בנחת ובאופן יפה, הגשמים יורדים יפה ובצורה מסודרת. אבל אם מלכלכים, מתווכחים – כך גם יורד הגשם. עכשיו אנחנו לקראת בחירות, וצריכים לקחת מזה מוסר גדול. גם כשיש מחלוקות, צריכים לדעת איך לנהל אותן באופן מכובד ואוהב, למרות הכל".

[דודו כהן/ אתר הדברות]

שלג בראי היהדות

משה ויטמן
כמו יהודים טובים המבינים שהעולם אינו מונהג על פי מקרה או חוקי טבע אלא על פי דבר ה' המנהל את העולם על כל פרטיו, גם הקור, השיטפונות, הקיפאון והשלג הינם רצונו של השם יתברך ובתור שכאלו חייבת להיות להם משמעות ומטרה בעולם. בואו נתעטף היטב במעיל, נסדר את הכובע על הראש ונצא לגלות משמעות עם מסר עבורנו בסערה החורפית הזו.
למה אלוקים ברא את הגשם? למה הוא ברא את הרוח? למה הוא ברא את השלג? שאלות אלו מסקרנות אותנו פחות מהשאלה החשובה יותר: עבור מי הוא ברא את כל אלו, את הגשם את הרוח ואת השלג? לאלוקים אין מכך כל תועלת, אז ברור: הוא ברא אותם עבורנו. עבור כל א' מבני האדם שמקבל את השפע הזה שאמור להרוות ולהצמיח את האדמה ולספק לנו על הדרך הרבה מים לשתיה.
מסקנה: אלוקים מעניק לנו דברים גם אם לו אין שום תועלת מכך.
רגע, אז אם אלוקים דואג רק לנו ונותן לנו בלי שום אינטרס אישי שלו, אז למה הוא נתן לנו את כל המצוות? הוא הרי אינו דואג לאינטרס שלו?
המסקנה נכונה: גם התורה והמצוות הן לא אינטרס שלו, הן אינטרס שלנו. הוא נתן לנו אותם לטובתנו ורק לטובתנו. "אם צדקת מה תיתן לו" נאמר. אלוקים אינו מרוויח דבר מקיום מצוות ואינו מפסיד דבר מעשיית עבירות. הגיע הרגע שנפנים זאת: אין לו שום אינטרס אישי במצוות או העבירות שלנו הם לא מועילות או מפריעות לו כלל. אז מה כן? זה בשבילנו ורק בשבילנו.
מה זה אומר? המון. למשל, שגם אם מעדנו וחטאנו, אנו יכולים לחזור, לתקן ולקבל שוב יחס אוהד מאלוקים משום שהוא אינו נגדינו, אדרבה, הוא מעוניין לעזור לנו לעשות את טובתנו אנו. בנוסף, גם לפני שתקנו הוא אינו כועס או נלחם, הוא מרחם. "מקור הייסורים מהאהבה הוא בא". לפעמים רופא מבצע ניתוח כואב באחד מיקיריו ולא מכעס…
עוד דבר: ממש כמו שאת כל מתנות החורף הללו אלוקים מעניק לנו ללא הרף אבל התועלת שלנו מהן תלויה בגורמים נוספים מצידנו (רק אם יש לנו שדה חיטים, החיטים שלנו יגדלו בגלל הגשם…) כך גם בשאר המתנות הגשמיות וגם הרוחניות כמו התורה והמצוות. בלי שנפתח פתח, בלי שנעשה את ההכנות הדרושות מצידנו, לא יעזור לנו כלום.
המסקנות היפות הללו מהגשם החורפי כתובות בלא פחות מספר ישעיהו, על פי פירוש המלבי"ם:
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר ייצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". מנבא הנביא ישעיהו בפרק נה'. המלבי"ם, שהיה אחד מגדולי פרשני התנ"ך, מסביר זאת כמשל ונמשל, ממנו לקוח התוכן של דברינו.
עם מחשבות אלו, נדליק את ההסקות, נסגור את החלונות ונצפה בחורף היפה והמבורך הזה.

אותנו צריך להזהיר?!…

משה ויטמן
הם ישבו במקומותיהם, בלבושם ההדור והמכובד כראוי לשופטים ואנשי רוח נכבדים כמותם, ממתינים בקוצר רוח לתחילת הנאומים בכנס השנתי לעיון והעמקה בדברים שברומו של עולם שרק אנשי רוח כמותם מבינים. לאחר שמאות המוזמנים התיישבו במקומם והשקט השתרר, רגע לפני שהנואם הראשון, נשיא בית משפט עליון מהחשובות שבמדינות אירופה עלה לשאת את נאומו, קפץ רגע המנחה אל המיקרופון והכריז בדרמטיות לא אחרת מאשר ההכרזה הבאה: "הקהל מתבקש לא לרצוח אחד את השני". הקהל המכובד הביטו זה בזה בהלם. "אותנו צריכים להזהיר"?! הם נדהמו.

יותר משלושת אלפים שנה אחורה. מעמד הר סיני. עם ישראל כולו עומד בבגדיו החגיגיים למרגלות ההר וממתין בהתרגשות ובדריכות לתחילתו של המעמד האדיר. ואז, מתחילות להישמע עשרת הדברות. שתי הראשונות מפי ה', האחרות מפיו של משה רבנו שמונה אותן אחת לאחת באוזנם הקשובה של עם ישראל ובקולו החזק הוא מכריז: "לא תרצח"! "לא תגנוב"! "לא תנאף"! לא תענה ברעך עד שקר"!.

"אותם צריכים להזהיר"?
התורה מצווה מצוות רבות הנקראות "מצוות שכליות" – ההגדרה למצוות אותן ניתן היה להסיק לבד בכוח השכל גם לולי שניתנה התורה.

מדוע היא עושה זאת? למה יש צורך להגיד דברים פשוטים וברורים?
אז נכון, קיימות לכך סיבות "טכניות" נכונות כמו הצורך לדעת את הפרטים ההלכתיים השונים של המצוות, אותם לא ניתן היה להסיק לבד, לדוגמה: איסור "לא תרצח" טומן בתוכו פרטים בקשר לסוגיות הארכת חיי חולים, הלבנת פנים ועוד. אבל בואו נעמוד על הסיבה האמיתית, אותה נבין אם נפנים את העיקרון הבסיסי והשורשי המנחה את כל עניינה של התורה.
התורה לא ניתנה לנו כדי לצוות עלינו את המצוות, הראיה: היו מצוות שנמסרו כבר לפני מתן תורה . התורה לא ניתנה לנו כדי לספר לנו סיפורי תולדות ישראל. התורה באה למטרה אחרת לגמרי, גבוהה יותר ובסיסית יותר: התורה ניתנה לנו כדי לשנות אותנו. שינוי שיהפוך אותנו מחמורים לבני אדם ומבני אדם למלאכים. שינוי שיוביל אותנו להיות קדושים ורוחניים גם בתוך החיים החומריים. המצוות, לימוד התורה, סיפורי התורה והמוסר שבהם, כל אלו הם כלים לביצוע השינוי הזה.

השינוי הזה אינו קורה מעצמו, הוא מובל מכוח התורה. מקיים התורה מפנים אל קרבו את קדושתה של התורה ובכך מגביה את עצמו רוחנית ונפשית. לכן, ברור כי רק קיום של מצווה מכוחה של התורה הוא המספק את ההתעלות הזו, לא קיום המונע מכוח השכל.

אם התורה הייתה משאירה לנו את המצוות השכליות והמובנות כדי שנקיימן מעצמנו, היינו אומנם בעלי התנהגות נימוסית ויפה אבל היינו נשארים פה. בשביל שינוי והתעלות צריכים את התורה., כשאנו לא רוצחים משום שאנו מבינים לא לרצוח אנו נשארים בני אדם, כשאנו לא רוצחים משום שכך כתוב בתורה אנחנו נעשים רוחניים.

זו הסיבה האמיתית.

הדרך היהודית לשמחת חיים

משה ויטמן
קחו תינוק קטן בידיים (אם יש בסביבתכם…), תעשו לכיוונו איזו הברה קטנה ותראו את התוצאה… חיוך ענק מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל ומבט מלא ברק של אושר בפנים הקטנות שמולכם.
קחו אדם בוגר, תעיפו מבט אל כל החבר'ה שסביבכם, ברכבת, באוטובוס או ברחוב ותנסו לדלות חיוך מהפנים של מישהו… נראה אתכם מצליחים.
מה קרה בינתיים? איך עולל חסר ישע שאם לא יתנו לו פעם בשלוש שעות אוכל הוא יגווע ברעב ואם הוא רוצה לצאת מהמיטה הוא צריך להרביץ צרחות, נראה מתמוגג באושר למרות שאין לו כלום ולעומת זאת, אדם בוגר שיש לו כבר חיים עצמאיים, עשה משהו בחיים, רכש די חברים, בקושי מפרגן חיוך?
את התשובה מספק ספר אורחות צדיקים: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע". אדם שליו = אדם שמח. אדם מוטרד ולחוץ = אדם עצבני וחסר שמחה. מה זאת אומרת? לא צריך סיבה טובה כדי לשמוח?
ממש לא. השמחה היא המצב הטבעי של האדם ולכן כל תינוק קטן, שמח ללא כל סיבה, רק בגלל שהוא חסר דאגות. הדבר היחידי שהורס אותה ושבגללה צריך 'להתאמץ' כדי לשמוח היא הדאגה.
לכן, אם אנחנו רוצים להיות שמחים, ואנחנו אכן רוצים, עלינו להוריד את מפלס הדאגות, הטרדות והלחצים בחיינו. השמחה כבר תבוא לבד.
"אבל איך עושים זאת"? "החיים כל כך תובעניים"? "משגעים אותי מהעבודה"? "אין לי מספיק כסף"? אתם מן הסתם רוצים לשאול. אז בואו נלמד את הטיפים שהתורה העניקה לנו חינם אין כסף להסרת דאגות והגברת השמחה הטבעית בליבנו.
1. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" אמרו חכמים בפרקי אבות. לא משנה מה יש לך ומה עדיין אין לך, אם אתה קורא שורות אלו, יש לך מספיק סיבות לשמוח: אחת, כי אתה חי. השנייה, כי אתה רואה. השלישית, כי אתה יודע לקרוא. הרביעית, שיש לך מחשב… מה היה קורה אם חלילה לא היה לך את אחד מהדברים האלו? קשה לדמיין… מה שאומר שמצבך בהחלט טוב ויש לך מספיק סיבות לחייך גם אם עדיין אין לך דברים אחרים (וברור שאין לך הכול).
2. בטחון בה'. כפי שאמרנו הדאגה הורסת לנו את השמחה ואת הבריאות. אבל ישנה עובדה אחת שאם נפנים אותה, נוכל להפסיק לדאוג ולהיות בלחץ: החיים אינם תלויים בנו, הם תלויים רק בה' יתברך. מה שנעשה ומה שלא נעשה, מה שנספיק ומה שלא נספיק, מה שנרוויח ומה שנפסיד, שום דבר אינו תלוי בנו. המסקנה: אפשר להוריד את תחושת האחריות מכתפינו ולהתחיל לנשום לרווחה. נכון, עדיין נצטרך לעסוק בהשתדלות טבעית כדי שדברים יקרו, אבל לא ההשתדלות מניבה את התוצאות אלא הקדוש ברוך הוא.
3. הכול לטובה. אין ספור פעמים אנחנו אוכלים את עצמנו (לא כך?) על דברים שלא הולכים כפי שתכננו. הגיע הזמן שתפנים שגם אם נשפך לך החלב על הרצפה בדיוק כשאתה מגשש את דרכך אל הקפה של הבוקר בעודך מעורפל משנת הלילה, זה ממש לטובה. הבעיה: אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, רק את השיקולים הרגעיים והמוחשיים שלנו. אם היינו יכולים להסתכל יותר מרחוק, לעיתים במבט רוחני ושמימי, היינו יכולים לראות ללא בעיה כמה טוב שזה מה שקרה לנו. נזכור את משפט המחץ של הרמח"ל: "כי הייסורים ממקור האהבה הם באים".
4. ה' אוהב אותך. איך אני יודע? פשוט מאוד: אתה נושם? חי? מדבר? רואה? לבוש? שבע? בריא? הולך? אם תחשוב מי נתן לך את כל זה, תחשוב גם מדוע הוא נתן לך. התשובה די מתבקשת: הוא פשוט אוהב אותך. נו, ואם מלך העולם אוהב אותך, לא תשמח?!

אתה קובע איך ייראה העולם!

משה ויטמן
מאות כלי תקשורת מכול רחבי העולם כבר ניצבו הכן בעמדותיהם בחצר הבית הלבן. המתח בקרב כלל מנהיגי העולם החופשי היה בשיאו, כולם ציפו בדריכות לשמוע מה יאמר נשיא המעצמה הגדולה בנאומו הראשון לאומה. במעמד כזה, ידעו היטב בבית הלבן, לכל מילה ישנה משמעות וכל אות תהיה מושא לפרשנות מרחיקת לכת שעלולה להיטיב או לפגוע עם האומה האמריקנית. לכן, הם לא נטלו שום סיכון.

ימים ארוכים עבדו בקדחתנות מיטב המוחות של יועצי הנשיא בכתיבת הנאום הגורלי. כל מילה נשקלה בפלס וכל אות נכתבה, נמחקה, תוקנה ושוב נמחקה עד להשגת התוצאה המושלמת. ככה זה, מבינים כולם, כשכל 'פיפס' שלך עולה על כף המאזניים, אתה לא יכול להקל ראש.
אחד מי"ג עיקרי האמונה, חברים יקרים, הוא להאמין כי כל מילה וכל אות שלנו משמעותיים לא פחות ואולי אף יותר מנאום חייו של נשיא ארצות הברית. "אני מאמין באמונה שלימה" נכתב בעיקר העשירי "שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם". "אני מסכים שבכוחו לדעת, הרי הוא יודע הכול", שואל יהב בתימהון "אבל למה זה מעניין אותו? מדוע זה משנה על מה אני חושב ואיזה משמעות יש לכל פיפס שאני עושה"?

התשובה: אלוקים לא סתם מתעניין במעשינו, דיבורנו ומחשבותינו, הם משמעותיים לעולמו מאוד!

מהי המשמעות? נסביר:
אם נסתכל רגע על העולם כולו כמערכת ענקית המכילה בתוכה אלפי פרטים קטנים, כשכל אחד מהם עובד גם בפני עצמו וגם כחלק מהמערכת הכללית, נמצא את עצמנו שואלים את השאלה האמונית הבסיסית: מי מפעיל את כל זה? וכאן מגיעה ההפתעה:
מאז שאלוקים ברא את העולם בששת ימי בראשית ועד היום הוא ממשיך לנהל את העולם לאורך כל הדרך, אך הוא ביצע שינוי משמעותי מאוד: העולם, הוא גילה לנו בתורה, לא יתקיים אם אתם, עם ישראל, לא תחליטו שאתם מעוניינים שהוא יתקיים. אינסוף המערכות הגרנדיוזיות הממלאות את העולם, לא יפעלו אם לא תפעילו אותם אתם בעצמכם.
אבל איך? אתה בורא העולם, יש לך כוח לברוא, אבל לנו, האנשים הקטנים, איזה כוח יש לנו? אנחנו יכולים לקיים ולהפעיל את העולם?!
כן! בני חביבי, ענה לנו ריבונו של עולם. אני ייסדתי את העולם וכעת אני מוסר בידיכם את מפתחות העולם, את הקודים המפעילים את כל המערכות הללו. היזהרו! אם לא תשתמשו בקודים בצורה הנכונה, העולם יתקלקל ואולי אפילו ייחרב כליל!
הקודים הללו, הם התורה והמצוות. חכמי המקובלים מגלים לנו כי אלוקים יצק בתורה והמצוות את הכוח לקיים ולהחיות את מערכות הבריאה ואותן הוא מסר בידינו שנקיימן. אם אנו מקיימים את המצוות, אנו מקיימים את העולם. אם אנו נמנעים חלילה מקיום המצוות, אנו מונעים חיים מהעולם כולו. (איך זה עובד? האם קיימים שיקולים נוספים המשפיעים על קיום העולם? איזה מצוות משפיעות יותר ואלו פחות? שאלות אלו ועוד, חשובות מאוד לבירור מעמיק, אך עבור ידיעתן זקוקים אנו לשנים רבות של למידה…)
ומאז, כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה נעשו בעלי השפעה יותר מנאום כזה או אחר של נשיא ארצות הברית. אם במעשה הקטן ביותר, או במחשבה שרק עוברת לי בראש, אני יכול להפעיל או להשבית מערכות כלל עולמיות, אני לא יכול לזלזל בתשומת הלב אליהם. וכמוני, גם אלוקים לא מזלזל בתשומת הלב אליהם. כל מעשה וכל מחשבה ידועה אצלו ומובאת בחשבון, משום שהם הקודים המקיימים את הבריאה כולה. בלעדיהם חלילה, אין עולם.
בל נטעה. הכוח המסור בידי עם ישראל לקיום והמשך הפעלת העולם אינו מפחית ואינו סותר את העובדה שהעולם מתנהל אך ורק ברצונו של אלוקים. הוא אמנם תלה את רצונו והתנה את הנהגתו במעשי העם היהודי, אך הוא, חלילה וחס, אינו מוכרח לשום דבר.
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם" זהו המשפט שנשתדל לזכור לפני המעשה הבא שלנו.

עוד לא אבדה תקוותנו

אוריאל שמידוב

מה המשותף למצרים, אשור, בבל, יוון העתיקה, רומא וממלכת האינקה?
כולן היו מעצמות אזוריות או מעצמות על שעלו על בימת ההיסטוריה, הטביעו את חותמן עליה ו…ירדו ממנה לבלי שוב.
לכמה מהן תהליך ההתדרדרות ארך מאות שנים, אך כשהוא החל, לא הייתה ביכולתן לעצור אותו ולנסות להחזיר את הגלגל ולהתחיל מחדש.
ראו את סיפורו של כביש רומי אחד שהתגלה בחפירות ליד הכותל המערבי בירושלים.
הארכיאולוגים משייכים אותו לתקופת השלטון הרומי בירושלים אחרי הכיבוש במהלך המרד הגדול ודיכוי מרד בר כוכבא.
הכובשים הרומאים החליטו לעקור כל אפשרות למרד נוסף. הם מחליטים שפרובינקיית יהודה תיקרא מעתה…פלסטינה, וירושלים תיבנה מחדש בסגנון רומי ושמה יוחלף ל'איליה קפיטולינה'. מיהודים נמנעה הכניסה לעיר והיא נבנתה כעיר אלילית לכל דבר ועניין.
למי שחי באותה תקופה נראה היה כי העם היהודי עובר את אותו התהליך שחוו עמים אחרים. הוא נידון לתקופת שפל עד להיעלמותו.
אך לא כך קרה. האימפריה הרומית היא שעברה תהליך של גסיסה עד להתפרקותה ולהיעלמותה הסופית, והעם היהודי? חזר ובנה את ירושלים ואת 'איליה קפיטולינה' ניתן לזהות רק בחפירות ארכיאולוגיות.
לעומת עמים אחרים, העם היהודי ניחן ביכולת התחדשות מופלאה.

מהיכן הוא שואב את הכוח הזה?
חלק גדול ממצוות התורה מיועדות לזיכרון. החגים, השבתות, התפילין, הציצית והמזוזה נועדו להזכיר לאדם מהיכן הוא בא ואת ימי ההתהוות של האומה. מצוות אלו קשורות לרוב בתאריך או בזמן מסוים.
אולם מצווה אחת יוצאת מכלל זה. היאלא נועדה להזכיר את יציאת מצרים אלא להעניק כוחות ולהתוות דרך.
זו מצוות קידוש הלבנה. בימים בהם פעלה הסנהדרין כמושב בית הדין העליון בעם ישראל, היו מכריזים על תחילת החודש על פי מולד הירח. עדים היו מגיעים לבית הדין ומספרים כי בלילה ראו את מולד הירח ועל סמך עדותם היו קובעים אם החודש יהיה חסר (29 יום) או מלא (30 יום).
כיום, שמוסד הסנהדרין אינו קיים, אנו מסתמכים על לוחות השנה בכדי לקבוע את ראש החודש העברי הבא. אך עדיין, זכר לאותם ימים, מתכנסים באחד ממוצאי שבת בתחילת כל חודש עברי, בין היום הראשון ליום הארבעה עשר, ואומרים ברכה מיוחדת לאור הלבנה שנקראת 'קידוש לבנה' או 'ברכת הלבנה'.
'לידת' הלבנה מחדש מדי חודש לאחר שהלכה ו'נעלמה' מעינינו, העניקה כוחות ליהודים מדי חודש בחדשו. הם הפנימו שגם אחרי תקופת שפל בה כבה האור ניתן להתחדש ולקום מחדש.
לכן, לאורך כל השנים הכריזו המברכים "דוד מלך ישראל חי וקיים" והדגישו בכך ש'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מתי מברכים?
ניתן לברך מהיום השלישי לחודש ויש שמקפידים לברך רק מהיום השביעי ועד ליל היום החמישה עשר. בדרך כלל מברכים במוצאי שבת כאשר לבושים בבגדים חגיגיים.

הלבנה
את הברכה מברכים רק כאשר רואים את הירח ללא עננים.

מניין
משתדלים לומר את הרכה יחד עם עשרה אנשים. במידה ואין עשרה אנשים יכול גם יחיד לומר את הברכה.

היכן עומדים
תחת כיפת השמים ומשתדלים שלא לעמוד עם הפנים לכיוון הלבנה כדי שלא ייראה כאילו מתפללים אליה כמו עובדי הכוכבים הקדמונים. לכן נקבע לומר בסוף הברכה את תפילת 'עלינו לשבח' שנושאה הוא האמונה בא-ל אחד, בכדי להדגיש שהתפילה לא כוונה אל הירח חלילה.

אותיות של קידוש לבנה
בבתי כנסת רבים קבעו לוחות גדולים עליהם מודפסת ברכת הלבנה באותיות גדולות. גודל האותיות נדרש כדי להקל על האומרים את הברכה בלילה מחוץ לבית הכנסת המואר.
מכאן הכינוי לאותיות גדולות כ'אותיות של קידוש לבנה'.

"שבת שירה" ומנהגיה

משה ויטמן
השבת הקרובה, פרשת בשלח מכונה בתפוצות עם ישראל "שבת שירה", משום שבה קוראים בהדגשה ובשמחה את שירת הים המתוארת בפרשת בשלח, אך מסיבה אחרת לחלוטין,

יש הנוהגים בה מנהג ייחודי ומעניין:
בפרשת בשלח מתוארת גם "פרשת המן" – פרשת ירידת המן לבני ישראל במדבר, בה מסופר על "נוהל שבת" ייחודי שהיה בתקופת ירידת המן (תקופה של 40 שנה!), בו בני ישראל שמרו על קדושת השבת. מה היה הנוהל? על פי דבר משה כל היהודים אספו ביום שישי מהמן במנות כפולות ושמרו בביתם מנה אחת לשבת, בניגוד לימי החול שהיה אסור לשמור מיום ליום, וביום השבת עצמו לא ירד מן ולא יצאו בני ישראל ללקוט את המן.
במדרש חז"ל מסופר על דתן ואבירם, צמד רשעים מוכר שבאופן שיטתי ניסה 'להתקיל' את משה רבנו, שבכדי להכחיש את אמיתת דברי משה החליטו 'לעבוד' על כל עם ישראל כאילו ירד מן גם ביום השבת. מה עשו? לקחו גרעיני חיטה ופיזרו אותם בשטח מחנה ישראל, כך שזה ייראה כאילו ירד מן… למרבה הנס, ציפורים נשלחו ממרום ואכלו את כל הגרעינים הללו, כך שעד שהפציע השחר לא נותר פירור והתכנית נכשלה…
בתור הכרת טובה, נהגו בשבת פרשת בשלח לחלק גרעיני חיטה ופירורים לציפורים כדי לציין בכך את תודתנו על שליחותם למניעת הכחשת דברי משה רבנו.
אלא, שלמרבה הפרדוקס, דווקא המנהג החביב הזה יכול לגרום ל…חילול שבת! איך?
אחת מגזירות חכמים בשבת הייתה שלא להאכיל בעלי חיים לסוגיהם השונים במהלך השבת אלא אם כן "מזונותיהם עליו".

כלומר: רק בעלי חיים שאם הוא לא ייתן להם מזון, לא יהיה להם מה לאכול, מותר לתת להם מזון. בעלי חיים שאינם פרטיים, אסור לתת להם מזון, גם אם אין כוונתו אלא לתועלת שלהם ולא להנאתו שלו.
לאור זאת, כתבו הפוסקים שאסור לתת פירורים לפני הציפורים בשבת, משום שאין מזונותיהם על האדם ולכן אין כל צידוק לקיומו של מנהג זה בשבת.

אז מה עושים? שתי פתרונות:

1. להניח את הפירורים ביום שישי טרם כניסת שבת.

2. יש שכתבו כי מותר לתת לילד קטן (הצעיר מגיל 13) להניח את הפירורים גם במהלך השבת.
"שבת שירה" שלום ומבורך.

"דרך ארץ קדמה לתורה"

משה ויטמן

חשוב שתהיה מכובד, בעיקר בעיני עצמך.

עמדתי מוקסם מולו, מביט ולא יכול להסיר ממנו את עיני. זה לא היה המראה החיצוני שלו, זה גם לא היה איזו כריזמה או קסם חברתי יוצא דופן, הוא פשוט הקסים אותי. משהו בתנועות, בעמידה, בהתנהגות ובלבוש שלו הותירו עלי רושם אדיר. רושם של אדם אצילי ומכובד, אדם שמעורר דחף פנימי לחקות אותו ולהתקרב אליו, רושם של נסיך.

כזה היה מורי ורבי הרב אברהם סלומון זצ"ל מנהלה הרוחני של הישיבה בה למדתי. אם הוא היה אומר מילה, ידעת שהוא חשב עליה הרבה קודם. אם הוא יזם איזו פעולה, ידעת שהיא מגיעה ממקום נקי ומעודן ולא מדחף יצרים רגעי. זהו לא הספד או דברי זיכרון, זהו ניסיון להבין ולהפנים מהו "דרך ארץ" ומדוע הוא חשוב כל כך לתורה עד שנאמר עליו "אם אין דרך ארץ אין תורה" .

דרך ארץ = דרך התנהגות והתנהלות בארץ, כלומר: בין אנשים, בינך לבין עצמך, בתחומי העיסוק הארציים שלך. המטרה המרכזית שלו היא – לעורר כבוד. לא להישגיך ולדמותך אלא למהותך, לאישיות האנושית והלא בהמית שלך, ליהדות שלך ולאלוקים שבחר וקירב אותך.

כבוד הוא לא רק בעיני אחרים, גם זה חשוב מאוד, עד שבתלמוד מוסבר כי קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" הוא כאשר שם שמים יתאהב על ידך בליבם של אחרים כשהתנהגותך החיצונית תגרום לכך, אלא כבוד הוא גם או בעיקר בעיני עצמך: אתה לא כלב, לא בעל חי ולא איש נבער מדעת. אתה בן אדם. בעל דעה ושכל, בעל נפש גבוהה ומלאת רגשות, בעל קשר רוחני מהותי עם אלוקים ותורתו ולכן, חשוב שתתנהג בהתאם, באנושיות מעודנת, מתורבתת ומנומסת.

רשימת הנימוסים הבאה היא רק חלק ממערכת נימוסים מקיפה הכתובה ונידונת בהרחבה ובאריכות במשניות, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ממש כמו הלכות הנוגעות לגופי התורה ממש וגם ובעיקר – נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי ה', ממש כמו שאר חלקי התורה.

דבר בכבוד לך, לשומעים ולמילים שלך
אחד מסממני הנימוס הבולטים והמודגשים אצל כל אדם הוא סגנון הדיבור שלו. על פי התורה, עליך לדבר במתינות, לא לצעוק אך גם לא לדבר בקול נמוך ושחצני, לא לדבר במהירות ובהילות אך גם לא באיטיות מודגשת, דבר בכבוד לעצמך ולשומעים. שפת הדיבור גם היא מהווה כלל חשוב – דבר בלשון נקייה. לשון נקייה, על פי התורה, מעידה על נפש גבוהה ונקייה ועל מיתונם ועידונם של הדחפים היצריים של בני האדם.

ולא לשכוח: "סייג לחכמה שתיקה". אל תרבה לדבר, לפטפט ולשפוך סתם מילים. תכבד את המילים שלך.

לא רק הדיבור, אלא יחס מנומס ומתורבת לזולת
אתה מדבר עם מישהו? מתווכח איתו? מעלים ביחד חוויות? תן לו לסיים את המשפט לפני שתפתח את דבריך. המילה, הדעה והרגש שלו חשובים לא פחות משלך, אז תן לו את הכבוד המגיע. ככלל, נהג בחכמה: אל תאמר דבר שאינו נשמע, אם כל הסיבה שלך להתערבות היא רק כדי שהוא יישמע… אמרת משהו וטעית? חזור בך, אל תבזה את עצמך עם האגו המיותר הזה ועדיף שאם אתה לא יודע בבירור – "הרגל לשונך לומר איני יודע".

יחס לזולת מתחיל עוד לפני הדיבור, כשאתם נפגשים. "הקדם שלום לכל אדם" אמרו חכמים והקדמת שלום היא לא רק אמירת "שלום" אלא התייחסות, התעניינות ואיחולים נדרשים בחייו של זה שמולך.

לאכול כמו בן אדם
מספר כללי נימוס בסיסיים נאמרו בקשר לאכילה והשתייה, רובם ככולם נובעים מנקודה מרכזית אחת – גם כשאתה מאוד רעב ואתה רואה אוכל מול העיניים, תזכור: אתה בן אדם!

לכן, אין לאכול ברעבתנות מוחצנת, לדוגמה: התנפלות/דחיפות על בר המזון, אכילה ביד או בעמידה, וגם דברים שנהוג להחזיקם ביד, כמו פרוסת לחם, אל תחזיק כמות גדולה מדי. כמובן, אין לאכול דברים המאוסים. באלו, מעבר לכללי הנימוס, קיים גם איסור של ממש – "ולא תשקצו את נפשותיכם". אכילה משותפת מנומסת, על פי היהדות, היא כזו שהגדול שבחבורה נוטל ראשון מהקערה המרכזית וכל אחד מכבד את חברו להיות קודם לו.

כלל נימוסי נוסף: אין לאכול ברשות הרבים. האכילה ברשות הרבים מהווה רמיסה של כבוד האדם ונימוסי האכילה ומעידה על חוסר בושה. במקומות המיועדים ומסודרים לכך – כמו מסעדות ובתי קפה, כמובן שאין בכך כל בעיה.

נימוסים בביגוד
עוד לפני שאתה פותח את הפה, הבגדים שלך מייצגים אותך… לשם כך וגם בשביל עצמך, הקפד על בגדיך נקיים מטופחים ומסודרים. בגדי יהודי צריכים להיות מכובדים, לא מנקרי עיניים כבגדי עשירים ולא מרוטים כבגדי העניים, אלא בהתאם למעמדך.

אחד מסממני הבושה האנושיים מחד והיהודיים מאידך, היא בכיסוי הגוף. גופך, הוא משהו אישי שלך ולבוש מתורבת ומנומס הוא כזה המכסה ומכבד אותו.

ורגע… אל תרוץ!
גם ההליכה שלך קשורה לעניין. אין ללכת בקומה זקופה ובגאווה מוחצנת ומתנשאת, אך גם מאידך אל תבזה את עצמך בריצות, הליכות בהולות ובלתי מנומסות.

זכור: דרך ארץ קדמה לתורה!

"אמת", "שקר" ומתי בכל זאת מותר לשקר?

משה ויטמן

"הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים"
מערכת הבחירות שנחתה עלינו האזרחים הקטנים והתמימים בקול תרועה רמה, עברה וחלפה כשיחד עמה ערמות ענק של הבטחות והצהרות שמקומם כנראה בפח האשפה. "נכון הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" אומרת האמרה המיוחסת לאחד מראשי הממשלות בעבר, כך שאנחנו לא באמת מצפים לגלות את ההבטחות הנוכחיות מתקיימות, אבל זהו בדיוק הזמן עבורנו, האזרחים הקטנים והישרים, המעוניינים לדבוק באמות מידה מוסריות יותר, ללמוד על מידת האמת, בה התורה מעוניינת שנדבק. מה נחשב אמת ומהו שקר? מתי אסור לשקר ומתי דווקא מצווה? האם כל הבטחה שאני מבטיח למישהו עלי למלא? אז מה אעשה אם אני מתחרט? כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.

מדוע חובה לקיים הבטחות ומדוע אסור למסור מידע מוטעה?
כמה איסורים נאמרו בתורה ביחס למידת האמת והשקר, כאשר ישנו חילוק בין שני עניינים נפרדים: קיום הבטחות והתחייבויות מהעבר ומסירת מידע מוטעה, לא מדויק במלואו או חסר. כאשר אדם מבטיח לחברו או אפילו לעצמו דבר מה כמו למשל: "מחר אבוא אליך לביקור" הוא יכול להיכשל באיסור שבועה לשקר או חילול נדר אם וכאשר יתכחש לדיבורו ויימנע מלקיים את הבטחתו. כל כך חמורה התכחשות לשבועה או לנדר עד שאמר שלמה המלך בחכמתו "טוב שלא תידור (אפילו מסיבות רוחניות) משתידור ולא תשלם". עניין אחר לחלוטין הוא ההטעיה והשקר בדיבור על ידי מסירת מידע מטעה לזולת ואיסורים רבים נאמרו בעניין:

האיסורים השונים בתורה באמירת שקר

איסור גניבת דעת – נלמד מהפסוק "לא תונו איש את עמיתו". אחת הדוגמאות בתלמוד לאיסור, הוא אדם המזמין את חברו לביקור כשהוא יודע מראש שחברו מנוע מלהגיע…

איסור הונאת ממון – בפסוק אחר בעל נוסח זהה "לא תונו איש את עמיתו" אסרה התורה כל שקר תרמית או הונאה הקשורה ליחסי ממון והוסיפה על כך במקומות אחרים את החובה לבדוק את תקינות ודיוק המידות והמשקולות ועוד.

איסור עדות לשקר – כאשר השקר וההטעיה נעשים במסגרת עדות בבית הדין, חומרת השקר גבוהה והוא עובר על איסור המוזכר בעשרת הדברות "לא תענה ברעך עד שקר". התורה מחמירה מאוד בענשו של המשקר בדין ובמקרים מסוימים קבעה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"!

איסור שקר כללי בין אדם לחברו בענייני היומיום הפשוטים – נלמד מהפסוק "מדבר שקר תרחק". על פיו יש לדבוק בדרך האמת ולא להטעות את השני למרות שאין מכך נזק או פגיעה בזולת. הסיבה – התורה רוצה שנהיה אנשים כנים אמיתיים וגלויי לב. רק כך נוכל להתרחק מדמיונות העולם הזה ולהתקרב אל אלוקים שחותמו של הקב"ה אמת, כך שאמירת שקר חמורה ביותר.

"המחליף בדבריו כאילו עובד עבודה זרה"

הסיבה לחומרה הרבה של השקר ברורה מאוד: כל מלחמתנו בעולם הזה בין כוחות הטוב לכוחות הרע, בין החומריות ובין הגשמיות, היא מלחמה בין האמת לבין השקר – בין הראיה האמיתית של העולם כבריאתו של אלוקים ואותנו כברואיו ועבדיו, לבין ההתפתות אחרי "אחיזת העיניים" שמציג המימד החומרי של העולם, שכביכול העולם גשמי, טבעי וחופשי. כוחו של האדם להתמודד מול הכפירה הוא רק בכוח החתירה התמידית לחשיפת האמת.

לכן טבע בורא העולם את העובדה כי אין אדם שלא רואה מעלה בלהיות "אדם ישר" וגם וותיקי "מעשיהו" ישמחו מאוד שיכתבו להם את התכונה החיובית הזו באותיות בוהקות על מצבתם. ובכל זאת, לעיתים רבות אנו בוחרים לנקוט בדרך השקר כדרך התמודדות מול דברים לא נעימים. חשוב לזכור: לא כך התורה רוצה לראות אותנו מתמודדים בחיים והדבקות באמת הלא תמיד נעימה חיונית וחשובה עד מאוד בעיני התורה. עד כמה? ממחישים זאת דברי חז"ל הבאים:

"ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה ואחת מהם כת דוברי שקרים".

שקר גם באמצעות רמיזה ואפילו… שתיקה!
כדי להימנע מהתחככות עם איסור שקר, חשוב לדעת את הצורות השונות של אמירת שקר: שקר אינו רק באמירה מפורשת אלא יכול להיות גם ברמיזה – באמצעות תנועות ידיים המסייעות להטעיית הזולת, הוא יכול להיות גם בשתיקה – כאשר האחר טועה כי לא סיפקת לו את כל הפרטים ובכל דרך בה האחר טועה בגללך בהבנת או בידיעת הפרטים. כמובן, אין צורך ללכת "עם הראש בקיר" ולגלות את מלוא האמת גם כאשר הדבר מטופש לחלוטין ובדיוק לשם כך הוגדרו בתורה כללים ברורים למקומות בהם מותר לשקר:

מתי בכל זאת מותר לשקר?
למרות החומרה הרבה של דברי שקר, ישנם דברים הדוחים את איסור השקר, זאת כאשר הדבקות באמת תוביל לתוצאה הרסנית אף יותר מההרס של דברי השקר. אולם, גם באופנים המותרים שלהלן, יש להשתדל להגיד את השקר עם כמה שפחות שקר:

1. מפני השלום. לצורך השכנת שלום ופתרון סכסוכים בין אדם לחברו התירה התורה לשנות ולייפות את המציאות ואף להעלים עובדות מפני הזולת, זאת כדי למנוע את התוצאה ההרסנית – אש המחלוקת. שקר למטרה כזו מהווה אף מצווה!

2. לצורך הצניעות ושמירת כבוד הפרט. "בשלושה דברים מותר לתלמיד חכם (הכוונה: אפילו לתלמיד חכם) לשנות דיבורו": בענייני מיטתו – כל הקשור להצנעת חיי הפרט האישיים שלו, בענייני המארחים שלו – אם התארח אצל מישהו לא 'ימליץ' על טוב ליבו לאחרים… גם זה קשור לשמירה על כבוד הפרט של הזולת, ובענייני צניעות לימודיו – אם שואלים אותו על עניין מסוים אם הוא בקי בו או לא, מותר לו לשנות ולומר שאינו יודע.

3. לצורך מצווה. כאשר אדם מעוניין לקיים מצווה כל שהיא או להימנע מעבירה ולצורך כך הוא נדרש לשנות מהאמת (כדי שיאפשרו לו לקיים את המצווה וכדומה).

4. "כלה נאה וחסודה". חברך קנה משהו והשואל אותך אם זה יפה ומוצלח או לא? חתן נשא אישה ואתה מעוניין לשבח אותה והיא 'לא יפה'? אל תאמר את האמת! מדוע? עליך לראות את הדברים בעיני הקונה והחתן ולא בעיניים אובייקטיביות והוא הרי חושב שהיא יפה…

האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו.

מסופר על אדם שהיה גדול ממדים בלשון עדינה, והיה מרבה בסעודות בכל עת, ובכל ארוחה היה מרוקן אל קרבו מס' קדרות ענק עם ככרות לחם רבות.

פעם שלח הבעש"ט את תלמידיו אל אותו האדם שילמדו כיצד אוכלים לשם שמיים. ציפו התלמידים לפגוש איש קדוש ומעונה, ומה מאוד התפלאו למצוא גוש בשר ומזון.. לאחר שהתארחו בביתו שבת שלמה -תמהים מה רצה רבם ללמדם- התגברו על בושתם ושאלוהו לפשר מעשיו.

נענה להם וספר שגדל בבית עני ואביו היה איש רזה ושדוף, פעם הגיעו פורעים והציבו בפני אביו את האפשרות להתנצר או להשרף ובחר למות על קדוש ה', ובגלל שהיה כולו רק עור ועצמות נשרף במהירות ובקלות.

"אני איני יודע תורה והלכה" כך ספר האיש "אך מאותו המחזה גמלה בלבי ההחלטה לאכול ולהשמין כ"כ שאם יבואו שוב פורעים שישרפו וישרפו וישרפו.. ולא תהיה מיתתי על קדוש ה' כ"כ בקלות ובמהירות"..

העולם כולו בנוי מטוב ורע, ישנם דברים הקבועים ומוחלטים בצד הטוב או הרע. וישנם דברים נייטרלים שאפשר לקחתם לטוב או לרע, תלוי בכונת האדם ובדרך שימושם. צורת ההתייחסות של האדם, כונתו במעשהו והדרך שבה פועל הם יקבעו אם גפרור דולק יבעיר גז לבשל מרק מהביל, או שמא יבעיר יער שלם ועוד כמה מושבים.. הכל תלוי במחשבה.

עיקר שדה העבודה שלנו בעוה"ז הוא בחלקה הנייטרלית הזו, לקחת ולנתב את הדברים לצידם הטוב. אחד התחומים היותר בולטים הוא האכילה. כל ההבדל בין האדם עליו ספרנו לסתם זולל וסובא היה במחשבה הטובה וכונת האכילה שזה קדש את כל מעשהו והפכו לגמרי. (כל זה בתנאי שהמעשה נייטרלי).

המטרה שלשמה אנו אוכלים- למלא כרסנו ותאותנו או לצבור כוחות לעבוד את ה',

הצורה שבה אוכלים- בברבריות ובאיבוד רסנים או שמא בדרך מכובדת ונימוסית.

והדברים שאנו עושים במהלך ארוחתנו, הם יקבעו האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו..

מכאן אפשר להבין את דברי הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב): "שלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם… והמאריך על שולחנו" שמתוך שמאריך לשבת על יד השולחן יבוא עני ויתן לו מארוחתו. כל מה ששינה את הבנ"א בהארכה ע"י השולחן -שזהו לכאורה ענין תאותני- זה הכונה, "שמא יבוא עני".

עד כדי כך שהגמרא ממשיכה ואומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים -המזבח (עבודת הקרבנות) מכפר על האדם והיום- שולחנו של אדם (עבודת האכילה) מכפר עליו. כמובן שאין הכונה למסיבת זלילה וסביאה, אלא אדם שמאריך על שולחנו למטרה נעלה, מכניס אורחים, נוהג בדרך ארץ וע"פ כללי ההלכה בזמן הסעודה, נוטל ידיו ומברך, וכל כונתו באכילה לשם שמיים: לצבור כוחות לעבוד את ה', להכניס אורחים, סעודות מצוה וכד', שולחנו של אדם כזה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות על המזבח בבית המקדש.

ישנן הרבה הלכות הקשורות באכילה החל מכשרות המאכלים ועד לדרך וצורת אכילתם, להלן לקט הלכות נבחרות שיש לנהוג על השולחן כדי לעשותו מזבח: (דוג' נבחרות של הלכות לאכילה מתוך יראת שמים על השולחן. לקוח מקצור שו"ע סימנים מ'-מ"ד, וכדאי לעיין שם לדעת פרטי ההלכה)

* כשאוכל לחם בארוחתו צריך לטול ידיו קודם הסעודה (שמי שאוכל בלא נט"י כאילו אכל טומאה), ישפוך 2 פעמים על כל יד, יברך "ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידיים" וינגב ידיו.

* על לחם גמור העשוי מחמשת מיני דגן מברך לפני אכילתו "המוציא לחם מן הארץ", וכשמסיים סעודתו מברך ברכת המזון.

* מצוה להביא לשולחן מלח לפני בציעת הפת, ואת פרוסת ה"המוציא" לטבול במלח, מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקורבן, ונא': "על כל קרבנך תקריב מלח".

* ומאותה הסיבה שהשולחן דומה למזבח טוב להזהר שלא להרוג עליו כינים ושאר חרקים.

* לא יאכל אדם ולא ישתה בדרך רעבתנות, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהיה שולחנו נקי ומכוסה יפה אפילו אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב..

* לא ישוך אדם פרוסה ויניחה על השולחן או יתנה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא זה מאוס על חברו וכנ"ל בשתיה.

* לא יהיה אדם קפדן בשעת סעודתו, כי האורחים ובני הבית מתבישים אז לאכול כי חושבים שמתרגז ומקפיד על אכילתם.

* שנים שיושבים ליד שולחן, הגדול מתחיל ראשון לאכול, והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

* נוהגים לכסות או להסיר את הסכינים מעל השולחן לפני שמברכים ברכת המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נא': "לא תניף עליהם ברזל" כי הברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו בהכנסת אורחים.

יתגבר כארי – זמן קריאת שמע ותפילה

לדוד החשמלאי היו ימים טובים יותר, ההזמנות זרמו בכמויות והכסף בהתאם, אך המכשור המודרני והמתקדם, מכשירי החשמל הזולים שהוחלפו בתדירות גבוהה, וכמה חשמלאים צעירים ורעננים שהתגוררו באזור, הכניסו אותו לבוץ רציני, החובות נערמו, המשכנתא תפחה, והמצב היה ברצפה כמו שאומרים. השמועה שישנה קרן סיוע בראשות אמריקאי עשיר בעל לב זהב המוכן לעזור לאנשים טובים מהדור הישן, שמצאו עצמם מחוסרי עבודה, ולהעניק להם סכום נאה להתחלה חדשה, הפיחה בו רוח חיים, הוא הפעיל את הקשרים המועטים שיש לו בכדי לזכות לפגישה עם מיסטר סילברסטון, ואף הצליח בכך. תתייצב ביום שלישי ב- 8:00 בבוקר בדיוק בחדר הישיבות של דיויד אינטרקונטיננטל, אמר לו חברו מעבר לשפופרת, זו הזדמנות חייך – אל תפספס, ואל תשכח, מיסטר סילברסטון הוא איש עסוק, ואינו אוהב שמאחרים לפגישות עימו.

הימים הרבים שדוד שהה בבית בתקופה האחרונה, ושעות הבטלה הרבות שרבץ במיטתו עשו את שלהם, ועם כל הרצון הטוב והדחיפות הבוערת, בשעה 8:00 הראש של דוד היה עמוק בתוך הכרית כשרגליו מחופרות היטב בשמיכת הצמר המרוטה, וכאשר הוא הצליח להתעורר סוף סוף מבוהל לחלוטין, מיסטר סילברסטון כבר היה לאחר ארוחת בוקר עשירה, וכמה פגישות משמעותיות. המכתב המתנצל ששלח דוד מלא תחנונים ובקשת סליחה ומחילה, לא עשה רושם, התשובה היתה קצרה ולאקונית – אם לא תעזור לעצמך אל תצפה שאחרים יעזרו לך. הסוף היה טוב, ליבו הרחום של מיסטר סילברסטון נכנע לבסוף, ולפגישה הבאה הגיע דוד בזמן, וזכה לעזרה הגונה, אך את השיעור שקיבל לא ישכח לעולם.

בכל בוקר כאשר השחר מפציע, מתחיל יום חדש. בתפיסה היהודית אין זה רק מעבר של עוד דף בלוח, אלא צ'אנס מחדש, סיכוי לשינוי. הנשמה חוזרת לשכון בגוף לאחר ביקור לילי במקור מחצבתה, נקיה יותר ועם שאיפות מחודשות. היום נפתח במפגש כה חשוב של האדם עם בוראו, מפגש המורכב משני חלקים: א. קבלת עול מלכות שמים על ידי אמירת קריאת שמע ופרשיותיה. ב. תפילה מעומק לב, המורכבת מפסוקי תהלים ותפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה).

אלוקים מגיע בכל בוקר למפגש בזמן, ממתין לנו ומצפה לנו, מחכה רק שנבא, שנבקש, שנשתף בכל מה שחסר לנו והיינו רוצים לראות בו שינוי. בוקר אחר בוקר הוא ממתין לנו, ושואל את השאלה הכה נוקבת- 'מדוע באתי ואין עונה', אני כאן בשבילכם, אך אתם לא באים לפגישה בזמן, אם כן כיצד אוכל לעזור. אי אפשר לאחר לפגישה כה חשובה, לבא מתי שרוצים ולטעון מדוע לא קבלנו את מה שרצינו, אם לא באת בזמן כנראה שזה לא באמת חשוב לך, ואם כך איני מרגיש צורך לעזור לך.

לקבל עול מלכות שמים בזמן שכבר היום נכנס להילוך גבוה, להתפלל בזמן שכבר היום נמצא בשיאו, זה משדר לא טוב, נדמה כאילו שום דבר באמת לא דחוף לך, ישנם דברים שחשובים לך יותר. הזמן האידיאלי להראות את החשיבות, לכבד את המפגש עם הבורא שממתין לנו, הוא הזמן שבו מתחיל היום, לפני שהכל זז ונכנס לשגרה. חכמנו קבעו זמן זה והצמידו אותו לשעה שבה בני מלכים רגילים היו לקום, השעה השלישית מתחילת היום, זמן זה אכן הולם אותנו, יהודים בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב, וכך מתנהגים עימם, אך גם בני מלכים שהזמן לא אץ להם, מתחילים את היום בשעה קבועה, וכך ראוי שננהג גם אנו.

כך גם לגבי התפילה, בימים עברו כאשר היה לנו בית המקדש וזכינו להקרבת הקרבנות, היה בהם את הכח לכפר עלינו, ולהגיש מנחתנו לפני הבורא בכל יום, אך כיום שחרב בית מקדשנו, תפילותינו הם כנגד הקרבנות, וכפי שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו', במקום הפרים שהוקרבו משתמשים אנו בשפתיים כדי להתקרב אל הבורא. תפילת שחרית היא כנגד קרבן התמיד שהוקרב בכל בוקר, ומאחר והיה קרב רק עד השעה הרביעית מתחילת היום, גם תפילה זו צריכה להסתיים עד סוף שעה רביעית ולא יותר, בכך אנו מראים שבאמת יש כאן עבודה אמיתית המחליפה את עבודת הקרבנות, אם נקבע לנו זמן משלנו, זה נחמד, אך זו לא עבודה באיכות המקסימלית, והציפיות צריכות להיות בהתאם.

חשוב לידע: א. היום והלילה בלוח היהודי נקבעים לפי זמנים מוגדרים, היום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או מהזריחה ועד השקיעה (הדבר משתנה), והלילה הוא מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. חישוב השעות אינו לפי השעון שלנו, אלא באופן הנקרא 'שעות זמניות', דרך החישוב היא לחלק את היום ל- 12 חלקים, כאשר בימות הקיץ הארוכים כל חלק יהיה ארוך יותר ויכול להגיע לכדי שעה ורבע בשעון שלנו, ובימות החורף הקצרים כל חלק יהיה קצר יותר ויכול להגיע לכדי שלושת רבעי השעה בשעות שלנו. ולדוגמא: כאשר מדובר על שעה שלישית, או חצות היום, הזמן משתנה באופן מהותי בין עונות השנה.

ב. זמן קריאת שמע של שחרית מהתורה הוא עד סוף שעה שלישית, וזמן תפילת שחרית הוא עד סוף השעה הרביעית. נחלקו המגן אברהם והגאון מוילנא מאימתי מתחילים למנות את השלוש שעות של זמן קריאת שמע, לדעת המגן אברהם יש למנותן מעלות השחר, ולדעת הגר"א מהנץ החמה, ואלו שני הזמנים שנהוגים כיום, כאשר המדקדקים מקפידים על הזמן הראשון כדי לצאת ידי ספק. מחלוקת זו היא גם לגבי זמן התפילה, האם מונים את י"ב החלקים מן הנץ החמה עד שקיעתה, או מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לדעת הגר"א מחשבים את הזמן שבין הזריחה לשקיעה ומחלקים אותו לשלושה חלקים, ועד סוף השליש הראשון הוא זמן התפילה, היינו ארבע שעות ראשונות של היום. ולדעת המגן אברהם היום מחולק ל-י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואם כן שליש היום (שעה רביעית) הינו מוקדם יותר.

ג. גם לאחר זמן קריאת שמע יש לקרותה, אלא שאם קורא אותה בזמנה, יש לו לקרותה עם הברכות שלפניה ואחריה (יוצר אור, אהבה רבה), ואם קורא אותה לאחר זמנה, אינו יכול לומר את הברכות, ונחשב לו כמי שקורא בתורה. גם לגבי זמן תפילה, אף שעבר הזמן הנקוב, אפשר להתפלל את תפילת השחרית עד חצות היום, אך לו שכר תפילה בזמנה, ולאחר חצות היום, אסור להתפלל תפלת שחרית כלל.

באים לבית הכנסת ביתו של אלוקים

דייויד הנרגש הביא את המעטפה מהדואר, "הבית הלבן החזיר לי תשובה" הכריז בקול לאשתו. הוא פתח את המעטפה ומצא בה הזמנה לראיון עם ראש העולם החופשי נשיא ארה"ב. "הפגישה תתקיים בבית הלבן בחדר הסגלגל שם תוכל לבקש את בקשתך באופן אישי מהנשיא" נכתב בהזמנה.

זה זמן מה שחיכה לתשובה המיוחלת מהבית הלבן וכגודל הצפייה גודל ההתרגשות, הוא החל בהכנותיו למפגש. הוא רכש חליפה ועניבה "אין זה יאה לבוא לנשיא בג'ינס וטריקו פשוטים" אמר לעצמו.

את בקשתו הכין על דף מסודר וחזר עליה בעל פה עשרות פעמים לבל ישכח ויתבלבל בפני הנשיא. כשהגיע לבית הלבן לבוש במיטב מחלצותיו החדשים הוסבר לו על ידי הממונה על כללי המפגש וההתנהגות בחדרו של הנשיא.

כל אחד מאיתנו אם היה מגיע במקומו של דייויד למפגש המיוחל היה מופיע במיטב בגדיו ומתנהג בבית הלבן בצורה המופתית ביותר כמובן שהוא לא היה משליך פסולת על הרצפה וכדו'

ניתן להקביל מדוגמא זו על אחת כמה וכמה כבוד בית הכנסת, אנו באים לבית הכנסת ביתו של אלוקים, כדי לבקש את בקשתנו לפני מלך מלכי המלכים שנמצא שם בעבורנו.
בית כנסת מכונה – "בית מקדש מעט", כשבית המקדש היה קיים היה הוא מרכז החיים הרוחני של היהודים אך משחרב נוצר הצורך להקים בית תפילה שבו יתכנסו ויתפללו וכך הוקמו בתי הכנסיות

הנביא יחזקאל כתב (יא,טו) "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה", ודרשו חכמים שהכוונה לבתי כנסיות אשר משמשים כבית מקדש מעט במקום בית המקדש שחרב.

חשיבותו של בית הכנסת כל כך גדולה עד שאמרו חכמים שאין לדור בעיר שאין בה בית כנסת.
וכמו בדוגמת הבית הלבן, בעקבות חשיבות בית הכנסת יש לשמור על קדושתו ועל התנהגות נכונה בתוכו.

1. יש לנהוג בבית הכנסת בכובד ראש ולהימנע מהתנהגות של צחוק וקלות ראש שאינם מתאימים למקום קדוש כמו בית הכנסת
2. אין לעבור דרך בית הכנסת ולהשתמש בו כדי להגיע למקום אחר במידת הצורך יכנס לבית הכנסת, ישב ויאמר פסוק ורק אז ימשיך למקום אליו רוצה להגיע.
3. אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להימלט מהגשמים או מהחום ובעצם להשתמש בו שלא למטרת תפילה או לימוד תורה.
4. אין להרוס או לשבור כלום בבית הכנסת כפי שכתב הרמב"ם "הזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה".

זכור ואל תשכח!

משה ויטמן

בלי לזכור את המטרה, נהיה מובטלים!
אין דבר יותר מדכא מלשכוח דברים. כל חיינו בנויים סביב הפלא הנקרא זיכרון ואם חלילה הוא אינו מתפקד כמו שצריך, החיים פשוט נהרסים. לפעמים, לא מדובר על זיכרון של פרט מסוים, של מספר הטלפון של החבר או של הכתובת של הבית איפה אתה גר, אלא על משהו ציבורי, כללי והרבה יותר משמעותי – הדברים שמסבירים לנו מדוע אנו חיים ומה המטרה שלנו בעולם. אם נשכח אותם, נסתובב בעולם חסרי מטרה ומשמעות וזה בהחלט הרבה יותר מאשר לא נעים… התורה, הגדירה ששה דברים המהווים את העקרונות מספקי המשמעות לחיים היהודיים וצוותה במיוחד לזכור ולא לשכוח אותם, כל יום, כל החיים. מהם ששת הדברים?

ניסי יציאת מצרים
כל האמונה היהודית במציאות אלוקים, בהשגחתו הייחודית על עם ישראל ובמחויבות שלנו להיות לו לעם ולשמור את מצוותיו, מבוססת על סיפור יציאת מצרים. הייתה זו הזדמנות היסטורית לכל העם היהודי לחוות על בשרו את המעבר מעבדות העם המצרי לעבדות השם בניסים גלויים ומפתיעים, עד שהיה ברור לכולם – יש אלוקים והוא המנהל את העולם. ברור, אפוא, כי שכחה של החוויה העוצמתית הזו תשמיט את הקרקע תחת יסודה של היהדות ולכן התורה מצווה לזכור בכל יום את יציאת מצרים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ולאור זאת נקבע זיכרון יציאת מצרים כחלק מקריאת שמע ותפילות שחרית וערבית.

מעמד הר סיני ונתינת התורה
מאז מעמד הר סיני ועד ימינו עברו אלפי שנים ורק העברה מדוקדקת של התוכן שנאמר בו – התורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, משמרת את חותמו עד היום. אם המעמד או התוכן שנאמר בו יישכח, תשתכח חלילה התורה מישראל. זיכרונו של מעמד הר סיני מהווה בסיס לנו ולדורות הבאים להעברת גחלת היהדות כפי שמצווה התורה "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

זכירת קדושת השבת
מאז היום השביעי לבריאתו של העולם ועד ימינו מהווה השבת סמל חד שבועי להיותו של העולם נברא על ידי מעשה אלוקים בששת ימי בראשית. האמונה בבריאת העולם היא עיקר האמונה היהודית ולכן – שמירת השבת = שמירת האמונה, ולהיפך – חילול השבת = כפירה באמונה. אין פלא כי זכירת השבת נכתבה כמצווה מיוחדת "זכור את יום השבת לקדשו".

זכירת המלחמה בעמלק
אחת המטרות הברורות והמוצהרות של עם ישראל בחייו הציבוריים ושל כל יהודי בחייו האישיים היא – להילחם. במי? בכוחות הרע והטומאה שנבראו בעולם מתוך כוונה שהמלחמה בהם תזכה את הלוחם לחיי העולם הבא. ללא מטרה זו, היינו יכולים כבר היום לשבת על זרי הדפנה בעולם הבא ולקבל את השכר אותו שומר לנו בורא עולם ללא צורך במעבר של 120 שנה בעולם הזה. הסמל הלאומי של היצר הרע הוא – עמלק, לכן המלחמה בעמלק מהווה סמל למלחמה האישית שלנו בכוחות הרע. זיכרון חובת מחיית עמלק מהווה זיכרון בסיסי אישי ויומיומי למטרה האמורה ללוות את פעולותינו וכך צוותה התורה "זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך בצאתכם ממצרים…והיה בהניח ה' אלהיך לך מכול אויבך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

לשון הרע ועונשו
לא היו הרבה הזדמנויות ברורות וחד משמעיות בהם כל עם ישראל ראה עין בעין את קיומו של השכר והעונש על המצוות והעבירות כמו במעשה מרים הנביאה. מרים, שדיברה לשון הרע על אחיה משה ונענשה באופן מיידי בצרעת הוכיחה לעין כל כי יש דין ויש דיין. לכן צוותה התורה "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". אם נשכח את האמונה בשכר והעונש, נאבד את המחויבות שלנו לאלוקים ולתורה…

מעשה העגל
"זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר" מצווה עלינו התורה כשכוונתה לחטא עגל הזהב בו חטאו בני ישראל בזמן הילוכם במדבר. מדוע? משום שהכתם הזה עדיין לא נוקה לחלוטין וחלק מתפקידנו עד היום הוא לתקן גם אותו, אם נשכח אותו, נאבד את אחד התפקידים המרכזיים שלנו. אין צרה המגיעה לאדם שלא מעורב בה עונש גם על חטא העגל אומרים חז"ל לכן חשוב שנזכור אותו ונהיה מודעים לחובתנו לתקן את קלקולו.

מתי ואיך זוכרים אותם?
חלק מששת הזכירות נאמרו בצורה מחייבת מעשית בזמנים ספציפיים וחלקם לא. זכירת יציאת מצרים – היא מצווה להזכיר בפה בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים. מצוות זכירת מעשה עמלק – היא מצווה לזכור פעם בשנה את מעשה עמלק ולשם כך קוראים בשבת הסמוכה לפורים את פרשת זכור. מצוות זכירת השבת מתקיימת פעם בשבוע בקידוש על היין בשבת בערב ולמחרת בבוקר. שלושת הזכירות האחרות – מעמד הר סיני, מעשה העגל ומעשה מרים, לא נאמרו על זמן מסוים או על אמירה מסוימת אלא חובתם תמידית שלא נשכח את האירועים הללו והעקרונות הנלמדים מהם. עם זאת, יש רבים הנוהגים לאומרם בכל יום בסיומה של תפילת שחרית והפרשיות הרלוונטיות הודפסו בסידורים.

זכור אל תשכח!

הוא שכב שותת דם ואף אחד לא הסתכל עליו

משה ויס

ביקרתי בניו יורק וזה מה שראיתי: הוא שכב על המדרכה מאות אנשים עוברים ואף אחד לא שם לב
הוא שכב חסר אונים בצד המדרכה הרחבה ועמוסת האנשים בלב הסיטי של ניו יורק. מאות אנשים חלפו על פניו במהירות בכל דקה ואף לא אחד מהם הואיל להסב ולו לרגע אחד את מבטו כלפי מטה ולראות אותו שוכב על המדרכה, פצוע ושותת דם ולא מסוגל להגיע אל הטלפון ולקרוא לעזרה. רק לאחר שדימם למוות, הגיעו אנשי הצוות העירוני לקבוע את מותו ולפנות משם את גופתו.

אכפתיות ועזרה – "רק בישראל"
בישראל הסיפור המזעזע הזה לא היה קורה. לא משנה היכן אתה נתקע: בחיפה, בתל אביב, בירושלים או באילת, תמיד תמצא את האנשים שייקחו אותך טרמפ, שיסבירו לך איך מגיעים, שיתנו לך שקל לצדקה או שישאילו לך שיחה בטלפון… מאיפה זה מגיע ליהודים האמפתיה הזו, הערבות ההדדית, הרצון להעניק ולתת ולפתור זה את בעיותיו של זה?

מצוות חסד: לתת לאחרים מממונך וגם מעצמך
התורה מחנכת אותנו בעשרות מצוות שונות להיות אכפתי, דואג ומעניק. מצוות אלו קיבלו את הכותרת הכללית "חסד" והן מחולקות לשני סוגים: "חסד בגוף" "חסד בממון". במצוות "חסד שבגוף" ניתן למצוא את הכנסת אורחים, ביקור חולים, לווית המת, השבת אבידה, עזרה בהעמסת משא ועוד, במצוות "חסד בממון" ניתן למצוא את מצוות צדקה לגווניה השונים. מצוות הלוואה ללא ריבית, מעשר כספים, צדקה לעניים ועוד.

למה שאתן? גם אני צריך את הכסף!
דווקא מכל מצוות החסד, מצוות הצדקה היא, על פי עדותם של אנשים רבים, הקשה ביותר לקיום. קל לי לבקר חולה, להרים טלפון לחבר בודד או לעזור לילד קטן לחצות כביש, אבל קשה לי יותר לוותר על חלק מכספי ולתת לאחר סכום שיכולתי לרכוש בו לעצמי משהו שאני חולם עליו כבר זמן רב.

חשוב לרגע: ואם הוא היה אחיך?
כתגובה לקושי הזה, מספקת התורה את הנימוק החוזר על עצמו בכל מצוות החסד: "כי אחיך הוא". אם נשכיל להבין כי כולנו אחים וגם נרגיש כך, נצליח להגיע לתחושה כי נתינת הכסף לאחר היא תרומה בעצם לעצמי וכי האפשרות בידיו של הזולת לרכוש לעצמו מזון או בגדים באה לפתור גם את מצוקת הרעב והעוני שלי…

חשוב גם לזכור כי חלק מהסיבה שאלוקים נתן לך את הכסף הוא גם כדי שתתן ממנו לאחרים. אם לא תיתן, פשוט יהיה לך פחות (לא מעונש אלא כי אתה לא צריך!)…

להתרגש עם ספר תהילים

משה ויטמן

סיפורה של רונית: להתרגש כל יום מחדש
"בסיפור שלי אין מרכיבים דרמטיים" פותחת רונית את דבריה "לא חוויתי שום צרה גדולה וגם לא איזו ישועה מפתיעה, אבל אני רוצה לספר דווקא על היום יום הפשוט שלי". "אני קמה בבוקר, מתארגנת, עולה על הרכבת לעבודה, עובדת וחוזרת שוב הביתה בארבע, כך כל יום מחדש". "כשאני חושבת על הריטואל הקבוע הזה, חסר לי משהו קצת מעבר, משהו יותר עמוק, שחווה יותר את החיים, את כל המרגש, המפתיע והעצוב שבהם, משהו שיהיה בשבילי כמו שיר שמגיע מתוך הנשמה". "אני מוצאת את זה בספר תהילים. שם, שתל דוד המלך נעים זמירות ישראל את המילים שלו על החוויות שלו בחיים. וזה מדהים".

סיפורו של דרור: מתפרנס בעזרתו הצמודה של אלוקים
"אני סוכן מכירות עצמאי" מסביר דרור "הפרנסה שלי מגיעה מלמכור מוצרים לאנשים ותלויה בהצלחה שלי לעשות זאת". "זאת לא עבודה פשוטה, היא מלאה בהמון חששות, לא תמיד אני מוצא את הלקוחות המתאימים ועבודת השכנוע היא משימה די קשה ומורכבת". "אני מרגיש שזה ממש לא מספיק שאהיה שם לבד. אני רוצה ליווי, ליווי אמיתי של ריבונו של עולם, יד אוהבת של אלוקים". "לכן, לפני כל פגישה אני פונה אליו במילותיו של דוד המלך בספר תהילים ומבקש את העזרה התמיכה ושישים את המילים הנכונות בפי כדי שאצליח להביא הביתה פרנסה בכבוד" מסיים דרור בהתרגשות.

סיפורו של ד"ר אהרון: משחרר רגשות עם התהילים
"הסיפור שלי אינו על התפילה שלפני, הוא דווקא על הרגע שאחרי" מספר ד"ר אהרון. "אני עובד כמרצה במספר מקצועות ואת הלחץ והחששות שלי מהעברת השיעור, אני אמנם מצליח להדחיק במהלך הכנת ההרצאה וגם כשאני מעביר אותה, אבל בסיומה אני חייב להתפרק". "אני חייב לשפוך ולהוציא את הלחץ, החששות, הספקות ופחד הקהל ואני מוצא את עצמי שוב ושוב עושה זאת בצורה הטובה בעולם עם ספר התהילים". "שם, במילותיו של דוד המלך על החיים, על פחדיו, חששותיו וגם הצלחותיו, אני מצליח לבטא את רגשותיי בצורה הטובה בעולם".

"מומלץ בחום לכולם", מסיימים שלושתם…

המסע האישי של תומר

משה ויטמן

"עם כל החוויות, אני תמיד נשאר רעב"
"לקלף, לקלף ולקלף, זה מה שהרגשתי שעלי לעשות כדי לגלות את עצמי וכדי לנסות למצוא אחת ולתמיד מהי החוויה שכן תדבר אלי, זו שתצליח לפגוע בנקודה הפנימית שלי, שתמלא אותי ותהפוך אותי ליצור חי ומרגיש" פותח תומר את סיפורו, סיפור מסע של בחור צעיר גדוש חוויות נעורים שמשום מה ממשיך לחוש שאף לא אחת מהחוויות והסערות שעוברות עליו, מצליחה לחדור אליו, מצליחה להרגיע את האדרנלין הפנימי שלו – "הרגשתי כמו אדם עטוי כפפות עבות המנסה למשש משי עדין וגם ליהנות מזה" הוא ממחיש ואנחנו די מזדהים…

תחנה ראשונה: מדהים לגלות מה מסתתר מבעד לשכבות
"ישבתי עם עצמי וחשבתי: מה מתחשק לי בחיים? מהם הדברים שאני אוהב? התחלתי לקלף חוויה אחר חוויה, חלום אחר חלום, כל אלו שכבר הספקתי לחוש שלא מספקים אותי, וגיליתי משהו מדהים: עמוק בפנים, תחת כל הרצונות, הסערות, התאוות ובעירת הנעורים שלי, מסתתר רצון פנימי עדין ורגיש, כמעט בלתי מורגש, שלא קשור לאף חוויה או חלום, רצון טהור וזך: רצון להתחבר. להתחבר לחוויה הפנימית של החיים, להתחבר למה שמזוהה אצלי בתור אלוקים, הרוחני, שעומד מאחורי הקלעים".

"אחר כך גיליתי גם מדוע זה נכון: "ושכנתי בתוכם" נאמר בתורה על המשכן ובית המקדש ודורשים חכמינו "ושכנתי "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוך ליבו של כל אחד ואחד". גיליתי את אלוקים מסתתר בתוך הלב שלי, עמוק תחת שכבות הרצונות שלי".

תחנה שניה: מגלים את אלוקים גם בחוץ
תומר גילה את מסתורי ליבו, אבל המסע עוד לא נגמר: "עם כל ההתרגשות, אני אדם תכליתי. לא מספיקים לי רעיונות יפים, אני רוצה תכל'ס". ממשיך תומר במסע "הייתי חייב לבדוק איך אני מבטא את הרצון הפנימי שלי, את מה שגיליתי שבאמת מתחשק לי, בעולם שבחוץ, בחיי היום יום. גיליתי שאם אני לוקח את הרצון הפנימי שלי וחווה איתו את החיים, החיים הם כמעט אותם חיים, אך החוויה שלי אחרת לחלוטין. אני מודע לקיומו של אלוקים איתי ואם יורשה לי: אנחנו חווים את החיים יחד".

"אם נמשיך את ההשוואה למשכן ובית המקדש, גם שם במקביל לחדירת אלוקים לתוך ליבו של כל יהודי, הוא רצה בית חיצוני גדול ומפואר, שם החוויות הפנימיות יתבטאו בחיי היומיום הרגילים".

תחנה שלישית: רק תבנו לי בית
"במשכן ובית המקדש אני רואה כי אלוקים לא סתם גילה את עצמו בעולם, הוא רצה בית. במשכן היה זה אוהל ארעי כדי שיוכלו לפרק ולהרכיב אותו מחדש בכל תחנה במדבר, הוא היה מלא בכלים שונים והתורה מפרטת לפרטי פרטים כיצד האוהל והכלים שבתוכו צריכים להיבנות ומי בדיוק יבנה אותם. בבית המקדש, היה זה בנין קבע עשוי זהב, שגם הוא נבנה על פי הוראות מדויקות. הבנתי שכדי להכניס את אלוקים לחיי, עלי לבנות לו בית, לעשות לו מקום, לא סתם מקום אלא על פי ההוראות המדויקות שנתן בתורה. על פי תרי"ג המצוות".

תחנה רביעית: המפתח לאלוקים דווקא מאוד מעשי
"אני התחברתי לאלוקים, רציתי להרגיש אותו איתי, רציתי לחוות איך החיים מספקים וממלאים אותי ולא היה לי דחוף לקיים את המצוות. לא ראיתי את הקשר בין נטילות ידיים, כל מיני זהירויות בשבת לבין אלוקים. אבל הבנתי כי כמו שבמשכן ובבית המקדש אם האחראים על הבנייה היו 'מחפפים' המטרה לא היתה מושגת ובית המקדש לא היה "בית מקדש", כך גם בחיי האישיים שלי, עם כל הרצון הטוב, מה שחשוב זה דווקא הפרטים".

"מסתבר, שכדי לקבל את אלוקים, צריך ליצור מסגרת חומרית מפורטת, גם אם היא לא תמיד מובנת".

תחנה חמישית: ומה עכשיו?
"גם אחרי שבנו לו את הבית, המשיכו לעבוד אותו יומיום בקרבנות, שירת הלווים ועוד. הבנתי שאתה לא יכול להמשיך את החיים כרגיל, לעשות מה שבא לך בראש ולהסתפק בנשיקות מזוזה ואמירת פסוקי תהילים כל פעם שמשהו מציק לך. אתה צריך משהו בנוי, מסודר, מעשי, משהו שבאמת מקדם אותך לכיוון אלוקים ומעצב אותך ואת האישיות שלך בצורה המתאימה למי שרוצה להרגיש את אלוקים ולשמור על קרבה אליו".

ולסיכום:
"אני מאוד מקווה שבמהרה ייבנה בית המקדש השלישי, אבל גם עד אז יש לנו הרבה מה לעבוד, והרבה צורך במחשבה, איך להכניס את אלוקים לחיים שלנו. אבל, אם לחשוב על האושר שאתה מגלה, זה שווה כל מאמץ"…

המדריך לחיים טובים

משה הרמן

איך כדאי לדבר עם החבר'ה?
באיזה מסלול חיים לבחור? מי מוגדר כעשיר ומי כחכם? איך ומתי האדם שמח? מה כדאי להשקיע והיכן? ואיך מומלץ לסדר דברים ברשויות? אלו הם רק חלק קטן מהשאלות שצצות לכל אחת ואחד מאיתנו במהלך חיי היום יום, שאלות שבדרך כלל אנו לא מקדישים להם זמן מחשבה, רק משום שהם צצות בכל רגע ואנו נדרשים להעניק להם פיתרון מהיר… אם נשב ערב אחד וננסה לסכם את מגוון השאלות, הבעיות והקונפליקטים שניסינו לפתור במהלך היום ולמצוא את שביל הזהב בו כדאי לנו להתנהג, נגיע לעשרות. אתם מוזמנים לבדוק!

במיוחד עבורך: "פרקי אבות"
בדיוק לשם כך וכדי לספק לנו הכוונה נכונה לחיים במטרה מובהקת שחיינו יהיו מאושרים וטובים התחברה מסכת מיוחדת בחיבור המשניות ובה פרקי דרך ארץ והתנהגות נכונה בעולם והיא קיבלה את השם "פרקי אבות".(מה מכיל פרקי אבות)הנה כמה דוגמאות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", "אמור מעט ועשה הרבה", "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ועוד ועוד… אתם מוזמנים בחום לפתוח את מסכת אבות ולראות במו עיניכם את מאות ההמלצות לחיים טובים ומאושרים הגודשים את דפי הספר.

מפתיע: מי עומד מאחורי ההמלצות הללו?
המיוחד והמרגש בפרקי אבות היא הידיעה מהו מקורו של הספר ומיהו העומד מאחורי ההמלצות הללו. ממש כמו שאר התורה שבעל פה שניתנה למשה רבנו בהר סיני על ידי אלוקים ישירות, כך גם פרקי אבות למרות שאינם עוסקים בהלכות אלא בענייני דרך ארץ ואורחות חיים, נאמרו אף הם למשה רבנו כאשר למד את התורה בעל פה מפי אלוקים והוא שמסר אותה בשרשרת הדורות עד דור מחברי המשניות שהעלו אותם על הכתב. כך שאם אתה מתלבט ביחס להמלצה מסוימת, זכור: היא נאמרה על ידי אלוקים!

זהו חיבור קצר, אך יש לו פירושים והרחבות!
פרקי אבות מכילים ששה פרקים בלבד כאשר הדברים שנכתבו בהם כתובים בקיצור ובשפה תמציתית, אבל יחד עמם התחברו גם חיבורים מרחיבים: אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ ועוד הם חיבורים משלימים ומרחיבים לנאמר בפרקי אבות, יחד עם עשרות הפרשנים שמסבירים, מנמקים ומבארים כמעט כל מילה מפרקי אבות. המלצה שלי: תבחר לי פרשן אחד אליו אתה מתחבר ותנסה ללמוד איתו את כל המסכת. זה מחכים, מהנה ומוסיף המון לחיים. מומלץ בחום.

שפע בלתי צפוי

אש התורה
מאת לאה לאופר

אתם יושבים בבית ומקבלים שיחה מאבא שלכם. יש לו הפתעה עבורכם.

הוא אומר שהוא כל כך אוהב אתכם, שהוא החליט להפקיד בחשבון הבנק שלכם בדיוק 86,400 ₪ בכל יום. 86,400 ₪! זה המון כסף לקבל כל יום.

אתם מחכים לשמוע את הקטש – ובאמת לא לוקח לו יותר מדי זמן להגיע. התנאי הוא שכל כסף שיישאר בסופו של כל יום יימחק מהחשבון; אי אפשר יהיה להשתמש בו יותר. לעולם לא תוכלו לקבל אותו שוב.

לא רע, אתם חושבים, אני פשוט אצטרך להשתמש בהכול כל יום! אני לא אבזבז גרוש! אתם מנתקים את הטלפון עם "תודה" מכל הלב, מחפשים עט ונייר, מתיישבים ומתחילים לתכנן. אתם יודעים שכדי לשמור על כך שכל שקל ינוצל במלואו, תצטרכו לחשוב היטב כיצד לנצל את הכסף כראוי.

במקום הראשון: צדקה. אתם יודעים שכל יהודי מחויב לתת בין 10-20 אחוז מהכנסותיו לצדקה. ומכיוון שאתם מאוד נדיבים (ופתאום יש לכם 17,000₪ מיותרים), אתם מחליטים לתרום 20% בכל יום. זה משאיר לכם 80% להתמודד איתם.

בוא נראה אתם חושבים. אחרי הצדקה באים הצרכים שלי. מתוך ה-80% אחוז משהו כמו 40% צריכים להיות עבור הדברים שאני צריך באמת – אוכל, שכר דירה, ביגוד. נשמע מצוין.

נשארו ארבעים אחוז.

ובכן אתם מהרהרים, יש המון דברים קטנים שדורשים טיפול – שיפוצים, תיקונים – צרכים לא כל כך בסיסיים אבל בכל זאת עדיין סבירים. אתם מחליטים ש-20 אחוז מהמענק היומי יוקדש לדברים כאלה.

מתוך 20 האחוזים הנותרים, אתם מאשרים לעצמכם 10% סתם בשביל הכיף. בעשרת האחוזים האלה תשתמשו כדי לפנק את עצמכם בכל מיני 'דברים טובים', גאדג'טים וכדומה. אחרי הכל, זה לא פשע ליהנות (ובכל מקרה אי אפשר לחסוך את זה!).

בעשרת האחוזים הנותרים אתם מחליטים להשתמש לפי הצורך. אחרי הכל, אי אפשר לדעת איזו הוצאה מיוחדת תצוץ פתאום. אם לא יהיה שום דבר מיוחד, תנצלו גם אותם להנאתכם. אבל הכי חשוב, חייבים לנצל כל שקל. אחרת זה בזבוז של כסף טוב!

זהו. חשבתם טוב על הכל, לכל שקל יש מטרה, לכל אגורה תפקיד. עכשיו אתם יכולים להפיק באמת את המיטב מההזדמנות שנפלה בחיקכם.

שניות נחשבות

בכל יום מופקדים בחשבוננו בדיוק 86,400. 86,400 שניות בכל 24 שעות. איזו מתנה! איזו הזדמנות!

מה אתם עושים עם 86,400 השניות האלה?

ה"קטש" כמובן הוא שבסופו של כל יום, הן נעלמות. אם לא ניצלנו את הזמן הזה בחוכמה – ובזבזנו שעה – אלה 3,600 שניות שאבדו לנצח. לעולם לא נראה שוב את הרגעים האלה.

רובנו שואפים לנצל כל שקל בדרך הכי טובה שאפשר. אבל כשמגיעים למתנה הנפלאה של הזמן, האם אנחנו יכולים להגיד באמת שאנחנו משתמשים בו כראוי?

עשרה אחוז אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה

בעקבות מודל התוכניות השאפתניות שלנו עבור ה-86,400 ₪, עלינו לתרום 20% מזמננו כדי לעזור לאחרים. 40% ממנו אנחנו צריכים להשקיע בדברים הנחוצים, כולל שינה ואכילה. לפחות 20% מהמתנה היקרה צריכה לשמש לתחזוקה ושיפוץ – ולהקדיש אותה לשיפור עצמי, בין אם בקריאה של ספר שיעורר אותנו לפעולה או בהתאמת המטרות שלנו לפיתוח עצמי מבחינה רוחנית. 10% אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה (במטרה למלא מצברים עבור הדברים החשובים באמת), ובעשרת האחוזים הנותרים להשתמש לפי הצורך – עומס תנועה בלתי צפוי, אירוע משפחתי וכד'.

למעשה, 100% מהזמן שלנו אמורים להתמקד בהפיכת עצמנו לאנשים טובים יותר ולשיפור הקשר שלנו עם אלוקים.

הכל עניין של מיקוד נכון. לערוך תוכנית פעולה אישית ולא לרדת ממנה. רוצו לקחת את העט והנייר. קבעו מטרות גדולות, וחלקו אותן לצעדים קטנים ומצטברים. הציבו מטרות ספציפיות לכל שעה. וכמו כל מנהל משאבים אחראי, הציבו מטרות יומיות, שבועיות, רבעוניות, שנתיות וארוכות טווח.

הקצו בחוכמה את ה-86,400 שלכם, ופעלו על פי זה.

הרב נח וינברג ע"ה היה אומר שהכל מתחיל בהחלטה, התחייבות. הוא היה ממליץ לומר בקול: "החיים הם הזדמנות. אני רוצה להשתמש בשכל שלי, וכל הזמן להתקדם לכיוון המטרה שלי."

אל תבזבזו אגורה, אף שבריר שנייה. אולי זה נשמע יותר מדי, או נראה יותר מדי אינטנסיבי, אבל זכרו, אם היא אובדת – היא אובדת לנצח. תפסו את עצמכם חולמים לפחות פעם ביום ובדקו: "מה אני עושה כרגע, וכיצד אני יכול לנצל את הרגע הזה בצורה יעילה יותר?"

למה לבזבז את הרגעים שלכם כדי להתבוסס בחרטה על העבר או בדאגה לעתיד? זה כמו לשלם קנס של 10 שקלים על כל שקל שלא בזבזתם. מגוחך.

ניתן לנצל כל רגע במלואו. אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה אם רק לא נשכח את זה. סלחו לי על הקלישאה, אבל מסתבר שהיא אמיתית: כל רגע הוא מתנה. אין פלא ששורש המילה הזדמנות הוא זמן.

אש התורה

הידעת? בית הכנסת הוא בית מקדש!

משה ויטמן

אלוקים רוצה לגור איתנו
היה זה לפני אלפי שנים, ברגע המכונן בו סיים אלוקים את המהלך אותו התחיל בימי בריאת העולם, מהלך שמטרתו הייתה – להקים את עם ישראל. הוא הוציא אותם ממצרים, הוליך אותם לכיוון ישראל, נתן להם את התורה וכעת, רק שלב אחד היה חסר לשלמות ולהרמוניה בין הבריאה, עם ישראל ואלוקים: אלוקים רצה לגור יחד עם עם ישראל. המושג לדור בתוך עם ישראל אינו יכול להתפרש כמגורים פיזיים פשטניים מאחר שאלוקים לא היה ולא יהיה בעל דמות גוף חומרית כל שהיא, אלא הוא מושג של קרבה בלתי אמצעית בה לכל אדם מישראל תהיה יכולת לגשת אל האלוקים ולחוות את הקרבה אליו. זו המשמעות של המגורים.

הוא עשה זאת במשכן ובבית המקדש
ככל שהמילים הללו נשמעות מוזרות מאוד או גבוהות מאוד, הייתה להם משמעות מעשית מאוד שלוותה בהרבה עבודה טכנית: בניית בית מיוחד בו אלוקים ישרה את קדושתו וכביכול "יגור בו" ובו יעבדו עם ישראל את אלוקים מקרוב וכמעט ללא מחיצות. בקריאה בפרשת תרומה ניתן לראות כמה פרטים טכניים לוו את עבודת בנית הבית ורק קדושת השכינה ששרתה בו מעת סיום בנייתו הבדילה בינו לבין ארמונות אחרים.

כיום בית הכנסת הוא ביתו של אלוקים
מאז, המשכן הוחלף בבית המקדש הראשון, שנחרב ולאחריו נבנה השני ומאז שנחרב, אין לנו בינתיים בית מקדש חלופי. אבל בזה לא נסתם הגולל על הקשר אותו חפץ אלוקים לקיים עם עמו היקר והאהוב עם ישראל. בתי הכנסת, אותם בתים המיוחדים ומיועדים לתפילה ישירה אל אלוקים, הם המהווים מעין תחליף לבית המקדש. "מקדש מעט" מכונים בתי הכנסת בקרב חז"ל ולא סתם.

לא סתם מתפללים בבית כנסת
בבית הכנסת אלוקים נוכח בעוצמה רוחנית גבוהה יותר מאשר חוצה לו ולכן התפילה לאלוקים צריכה להיות דווקא בבית הכנסת. בניגוד לטעות הרווחת לפיה התפילה מתקיימת בבית הכנסת רק משום שבה יש מניין עשרה ההופך את התפילה לתפילה בציבור, בבית הכנסת יש מעלה ויתרון גם למתפלל ביחידות. מעמד התפילה הוא מעמד של דיבור ישיר ופתוח עם אלוקים ולכן אך טבעי שייעשה במקום בו אלוקים נוכח בעוצמה המרבית ביותר- בית הכנסת.

למרות זאת, בית מדרש חשוב יותר
מעניין לגלות, כי למרות קדושתו הגבוהה של בית הכנסת ומעלתו הייחודית, בית המדרש, הבית בו לומדים תורה, חשוב וקדוש יותר. קדושת בית המדרש גבוהה מקדושת בית הכנסת נפסק בהלכה שמשמעותה כי אין להפוך בית מדרש לבית כנסת משום "שמעלים בקודש ואין מורידים". הסיבה לעליונותו של בית המדרש נעוצה בתורה הנלמדת בשעריו.

הסיבה: התורה מקדשת את בית המדרש
לימוד התורה הוא העיסוק הרוחני ביותר והאנטי עולם הזה ביותר הקיים בעולם. התורה, על פי המקורות, מעבירה אל הלומד אותה ואל כל סביבתו את חווית העולם הרוחני שממנה היא מגיעה וכך היא מקשרת, קישור היוצק תוכן וחיים, בין העולם הבא לעולם הזה. לימוד התורה הופך אפילו את המקום בו היא נלמדת למקום ייחודי, קדוש ורוחני מקום הקיים אומנם בעולם הזה אך שייך ומוקדש לחיי העולם הבא.

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם:…השכמת בית המדרש שחרית וערבית"!

"תירגע, גם זו לטובה"

משה ויטמן

לבד, בשדה, בחושך ובלי תחבורה
שעות רבות ומעייפות עברו על התנא המפורסם רבי עקיבא (24 אלף תלמידים, זוכרים?) עד שסיים את דרכו הארוכה מעיר מוצאו לכיוון היישוב בו היה מעוניין להתארח לצורך מטרותיו החשובות. אורות בתי העיר נראו מרחוק ורבי עקיבא התחיל לנשום לרווחה. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת כשרבי עקיבא הגיע לעיר והוא החל לחפש אכסניה ללון בה את הלילה. אבל המציאות טפחה על פניו: החיפושים לא הועילו ורבי עקיבא לא מצא אף לא מיטה אחת פנויה בכל אכסניות העיר. הוא ניסה למצוא אנשים מיודעיו ומכיריו שיואילו לארח אותו בביתם, אך גם זה לא עלתה בידו. במקום לכעוס, להתמרמר או להתעצב אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה" וניסה להעלות רעיונות כיצד להעביר את הלילה. מצויד בנר בודד, תרנגול לשחיטה אותו נשא עימו וחמור עליו רכב, הלך רבי עקיבא לכיוון השדות שמחוץ לעיר ושם ניסה ללון את שנתו. אלא שבאותו לילה "שום דבר לא הלך כמו שצריך". הנר כבה, חתול טרף את התרנגול וזה לא הכול – אריה שהסתובב באזור טרף למוות את החמור. רבי עקיבא נותר חסר כל בחשכה המוחלטת של השדה סביב העיר. לא נעים, מאוד לא נעים אך גם על זה אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה".

אבל הכול היה לטובה
הטובה שבסיפור הזה, התגלתה לא מדי מאוחר: במהלך הלילה גדוד מחבלים פשט על העיר ושבה את כל מי שהתגורר בה. רבי עקיבא ששרה בחושך גמור ובדממה מוחלטת ללא הפרעות התרנגול או החמור, ניצל משבי ומסכנת מוות. ראיתם שהכול היה לטובתי? שאל רבי עקיבא את תלמידיו, וייסד את המשפט המפורסם: "כל מה שעושה השם לטובה הוא עושה".

גם לנו הכול לטובה?
קשה לנו לראות זאת במהלך חיינו, אבל רבים מאיתנו נתקלו בעצמם או שמעו מאחרים על סיפורים שונים ומגוונים איך דברים מעצבים, קשים ומצערים שקרו למרבה אכזבתם התבררו מאוחר יותר כמיועדים רק לטובתם. לא תמיד אנו מצליחים לגלות זאת ולעיתים שנים ארוכות עוברות עד שהטובה מתגלית מתוך הרעה, אבל הכלל הוא אותו כלל, בו חשוב להאמין מראש ולא לטעות אף לרגע ולהישבר בשל אירועים קשים שונים:

"כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה".
סיפור מגילת אסתר הנקראת בחג הפורים, מספר אף הוא כיצד אלוקים הוביל מהלך שלם שכל אחד משלביו נראה מסוכן יותר מקודמו, אבל בסיומו של הסיפור התגלה לעין כל כי הכול היה לטובה ולהצלתו של עם ישראל.
עם האמונה הזו קל להישאב לשמחתו של חודש אדר. אין כל עצב בעולם למי שמכיר באורו של האמת. משנכנס אדר מרבים בשמחה!

כל חודש מחדש. סיפורו המרתק של הירח

משה ויטמן

כל חודש מחדש, 70,000!

70,000. זהו מספר הפעמים שכוכב לכת "ירח" או בשמו המקורי יותר "הלבנה" עשה את מסלולו החודשי, המוצא את ביטויו בעינינו במחזוריות של הגודל הנראה לעין שלו. כל חודש מחדש מזה 5773 שנה, הירח פותח במסלול בו הוא נראה בתחילה קטן כמו בננה דקה, הולך וגודל עד שהוא נראה לאחר כשבועיים בשיא גודלו ומאז הולך ומתקטן עד שבסיומם של עוד שבועיים הוא כמעט בלתי נראה. זוהי מחזוריותו של הירח, מחזור בן חודש ימים.

הירח צועק לנו: "יש מלך לעולם"
המחזוריות המדויקת הזו, העובדת כמו שעון שוויצרי משובח ללא באגים וללא תקלות, מדהימה. מי אומר לירח לעשות זאת? איך זה שבמשך אלפי השנים הללו ועשרות אלפי החודשים שעברו, הוא אף פעם לא סטה ממסלולו וממחזוריותו? כשאנו מביטים על הירח, הוא מעביר לנו מסר, הוא צועק לנו: "יש מלך לעולם"! הצעקה הזו חודרת לליבנו ואנו מצידנו מבטאים אותה בכל התחדשות חדשה של הירח, פעם בחודש על ידי אמירת בברכת הלבנה או בשמה האחר "קידוש לבנה".

ברכת הלבנה
בכל חודש, כשעוברים שלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת רגע התחדשות הלבנה, רגע המכונה "מולד הלבנה" (עליו מכריזים בבתי הכנסת בעת ברכת החודש), יוצאים לאחר תפילת ערבית כל הקהל שבבית הכנסת, ובחצר, תחת אור הלבנה הבוהק, מביטים כל הקהל אל הלבנה, מחזירים את עיניהם אל סידור התפילה ואומרים את הברכה שנתקנה במיוחד להודות על חידושה ומחזוריותה הפלאיים של הלבנה.

מה אומרים בברכת הלבנה?
בברכה זו אנו מודים להשם על הפנס הלילי שברא כדי להאיר לנו את חשכת הלילה, מהללים ומשבחים אותו על שדברו בבריאת העולם בו ציוה על הירח לעבור מסלול חודשי קבוע מעולם לא שב ריקם ועל כך שאף אחד מכל צבא השמיים, הכוכבים או המזלות אינו מפר חלילה את תפקידו בעולם ואינו מסרב לדבר השם. המשמעות עבורנו: כשם שברור לנו כי העולם היה חרב אם הירח או כוכב אחר היה מתמרד, נפנים כי זה בדיוק מה שקורה גם כשאנו, חלילה, מתמרדים…

איך מתי וכיצד אומרים את ברכת הלבנה?
ברכת הלבנה נאמרת בבתי הכנסת לאחר תפילת ערבית ,בדרך כלל של מוצאי שבת, החל משלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת מולד הלבנה. בהעדר אפשרות לאומרה בבית הכנסת ובמניין ניתן לאומרה גם ביחידות. הסיבה לאמירתה במוצאי שבתות היא משום כבוד הברכה באמירתה בבגדי השבת. סיום זמן אמירת הברכה הוא בזמן בו הירח מתמלא לגמרי – אמצע החודש, ט"ו לכל חודש עברי. את נוסח ברכת הלבנה או קידוש לבנה ניתן למצוא בסידורי התפילה כאשר לברכה צורפו גם מזמורים ופסוקים שונים על פי המקורות.
חודש טוב לכולנו!

היכן נעלמו המעצמות הגדולות

משה ויטמן

כלום לא היה חסר במעצמות העל ההיסטוריות

אז איפה הם נעלמו כולם?
היכן נמצאת היום המעצמה הפרסית בראשות אחשוורוש שתחת חסותה היו למעלה ממאה ועשרים מדינות, זכורה היטב בספרי ההיסטוריה העולמיים כמעצמת העל של התקופה הקדומה.

היכן נמצאת היום המעצמה היוונית שהייתה גדושה במדענים, סופרים, אמנים וחכמים, חרותה אף היא בספרי ההיסטוריה כמעצמה שחותמה בלתי נשכח…

ואם נקפוץ גם לזמנינו אנו, יש לנו את המעצמה הצרפתית, הספרדית, הבריטית, הרוסית ועוד רבות… כולן היו חזקות כלכלית, צבאית ומדעית. היה לתושביהן כל טוב העולם, הם נהנו משקט וביטחון, חיו בשפע ובנחת וכל ההזדמנויות היו פתוחות עבורן, אבל…

עליהם לומדים בספרי ההיסטוריה ועלינו?
שימו לב: בעוד המעצמות העולמיות הללו, היו חזקות אך עברו מן העולם וכל שנותר מהן הוא חומר ללימוד בשיעורי היסטוריה משעממים, אנחנו אמנם לא הטבענו שום חותם כלכלי או צבאי, לא נהנינו כבר הרבה שנים משקט וביטחון, אבל עלינו לא לומדים בשיעורי ההיסטוריה. אנחנו, בשונה מהם, עדיין כאן. כן. בניגוד לכל האומות שהיו ושעדיין, אנחנו היינו, אנחנו כאן ואנחנו כאן כדי להישאר!

מה סוד ההבדל?
האמת, שאין לזה סיבה הגיונית. העם היהודי הוא לא רק העם העתיק בעולם, הוא גם העם הקטן בעולם, המפוזר בעולם והחווה אסונות ומלחמות מהגדולות בעולם. מסעות הצלב, גירוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, השואה, מלחמות ישראל, טרור מתמשך ומה לא, אבל אנחנו שורדים. מה סוד הפלא?

בלי מדינה, בלי צבא, בלי כלכלה ובלי…
הבעיה רק מתחדדת כשחושבים על התנאים במהלך רוב שנות ההיסטוריה: היינו בלי מדינה, בלי אדמה, בלי צבא, בלי כלכלה, בלי כסף ובלי יותר מדי אהבה מבחוץ… ובכל זאת, אנחנו כאן ובגדול. ברור כי יש כאן סוד. סוד הנצחיות היהודי. "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". יש לבורא עולם תכנית התנהלות שונה בין קודש לבין חול, בין עם ישראל לבין העמים.

לא רוצים להיות נורמאלים!
נכון, מדינה נורמאלית לא יכולה להתקיים בלי כלכלה מסודרת ויעילה, בלי צבא מפותח וחזק, בלי שכולם יעבדו וירוויחו ובלי שוויון בנטל ועוד סיסמאות, אבל לא שרדנו עד היום בשביל להיות נורמאלים, אם היינו נורמאלים, גם עלינו היו לומדים בספרי ההיסטוריה… כדי לשרוד אנחנו חייבים להיות לא נורמאלים. חייבים להיות שונים, לעבוד בשיטה אחרת, אולי גם הפוכה…

אז מהו הסוד?
יש רק דבר אחד שעבר עם העם היהודי מימות היווסדו אי שם בימי אברהם אבינו ובאופן רציף ומתמשך עד ימינו אנו: הישיבות. "מימות שם ועבר (בני נוח) לא פסקה ישיבה מישראל" מעידים חכמינו ז"ל בתלמוד וזהו סוד קיומו של העם היהודי. בלי ישיבות, אין תלמידי חכמים. בלי תלמידי חכמים, אין לימוד תורה. בלי לימוד תורה, אין את עם ישראל.

בואו נחליט על המודל!
אז בואו נחליט איזה מודל אנחנו רוצים לאמץ לעצמנו: את המודל הנורמאלי: האמריקאי, האירופאי, מודל העולם החופשי, הבנוי לתלפיות במחקרים, סטטיסטיקות, השערות ותיאוריות מדעיות, בו עלינו לדאוג למדינה, כלכלה, צבא, כסף ומדע כדי להיות…נורמאליים, מה שאומר שכשילמדו עוד כך וכך שנים על ארצות הברית, אפל, אינטל ומארק צוקרברג בשיעורי ההיסטוריה המשעממים, התלמידים יירדמו עד שיגיעו לספר עלינו, או שאנחנו רוצים להמשיך להיות גם אז. בהצלחה!

תודה! יש בעד מה!

בעל מקצוע היה, וידיו ידי זהב. שנים ארוכות היה אחראי למערך היצור באחד המפעלים המשגשגים ופרנס את בני משפחתו בכבוד. אך לא לעולם חוסן. המפעל נקלע לקשיים, ובתוך זמן קצר מצא את עצמו עם עוד עשרות עובדים ותיקים מחוסר עבודה.

תחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, אך רוב המשרות היו תפוסות, והמשרות שהיו פנויות, עמדו עליהן עשרות קופצים, רובם צעירים. באופן טבעי הם זכו לעדיפות עליו, המבוגר בשנים. הוא לא בחל בשום הצעת עבודה, אך לשווא. הוא נותר עם התואר "מובטל".

מתואר "מובטל" אי אפשר להתפרנס. כך מצא האיש את עצמו עובר מבית לבית ואוסף תרומות. הבושה צורבת, הביזיונות נוראים, אך קולות הילדים המבקשים אוכל גוברים על הבושה הטבעית.

בעודו דופק על דלתות נדיבים, מצא את עצמו עומד מול מכר ותיק. האיש הביט בו בעיניים רחמניות והבין את המצוקה המסתתרת מאחורי עמידתו הכפופה. הוא השכיל לרדת לעומק נפשו ולחוש את הביזיונות והבושות שמלווים אותו. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה לחלצו מן המצר באופן מוחלט.

"שמע, ידידי, מוכן אני לתת לך סך של 1500$ בכל חודש, בתנאי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. בתחילת כל חודש תבוא לביתי ותקבל את הקצבה האמורה, עד שתמצא עבודה כלבבך".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. ברגע אחד נפתרו כל בעיותיו הכלכליות. המצב היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל האיש בהחלט נראה רציני בכוונותיו.

הוא פרץ בבכי נרגש, מילים מגומגמות יצאו מפיו. הוא לא ידע איך להודות למיטיבו ולאיש חסדו. הוא חיפש באוצר המילים שלו מילים של הודיה ושל הערכה, וניסה להביע את שבקרבו. הוא עזב את הבית כשפיו אינו מפסיק להודות, לשבח ולהלל.

וכך, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו העשיר, קיבל את המעטפה, ולא שכח להודות על הטובה שהלה גמל עמו.

לאחר מספר חודשים, אזר אומץ ושאל את האיש: "אולי יואיל לשלשל את הכסף לתיבת הדואר של ביתי, הן עובר הוא שם בדרך לעסקיו. כך יוכל לחסוך לעצמו כברת דרך ארוכה.

האיש טוב הלב הפקיד מדי חודש בתבת הדואר מעטפה גדושה בשטרות בסך כולל של 1500$.

חלפו חודשים נוספים, וחודש ניסן התקרב. אבי המשפחה ערך את מאזן ההוצאות העתידי ונוכח כי 1500$ המספיקים מדי חודש למחיה החודשית, לא יוכלו להספיק להוצאות החג, אף אם יצמצם את הוצאותיו למינימום ההכרחי.

בעת שישב ו"שבר את ראשו" מאין יגדיל את התקציב החודשי לחודש המתקרב, ישב ידידו הטוב והכין את המעטפה לחודש ניסן. במוחו הבזיקה הארה כי הוצאותיו של חודש זה מרובות. בנדיבות לב שלף עשרה שטרות נוספים, קרע את המעטפה הראשונה, צירף אלף לאלף וחמש מאות, הכניס למעטפה חדשה והכניס לתבת הדואר בדרכו לעסקיו.

המעטפה הקבועה בצבצה לה מן התא. הוא אחז אותה בידו ומיד הרגיש שהנפח גדול מן הרגיל. פתח את המעטפה ופרץ בבכי של אושר. האיש לא אכזב, הוא זכר אותי ואת צורכי משפחתי.

הוא מיהר למשרדו של מיטיבו, התפרץ לחדר ובבכי נרגש הודה לו על אלף הדולרים ששלח לו לכבוד החג.

"אלף??? זה כל מה שהיה במעטפה?" תמה האיש.

"לא, על האלף חמש מאות כבר איני מדבר, זה הרי קבוע…"

* * *

עלינו להודות גם על מה שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.

ערכים

הכלבלב הגאון שהביא כסף

ראובן העצני

זה קרה יום בהיר אחד.
קצב אחד, ששמר על חנותו, היה מופתע מאוד כאשר ראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הקצב ניסה להבריח את הכלב בכל מיני דרכים, אך הכלב חזר שוב לחנות.
לאחר כמה פעמים כאלה, התקרב הקצב אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו של הכלב. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."
הקצב הסתכל פנימה אל תוך פיו של הכלב, הפלא ופלא, היה שם שטר של 10 דולר. הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב.
הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב (השעה היתה שעת סגירה).
הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב. לאחר זמן מה הגיעו למפגש מסילת רכבת. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב.
לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.
בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות והערצה.
הכלב בדק את לוחות הדמנים ולאחר מכן התישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.
לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס.
בשלב זה נשאר הקצב פעור פה. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.
האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא את העיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלך הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.
האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, בעוד הקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.
לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.
שוב: חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. לא נשמעה שום תגובה מבפנים.
חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.
בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.
מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בטלויזיה!
ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השניה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות שלו."
מוסר השכל:
יש אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. הסתכלו סביבכם ותתחילו להעריך את מה שיש לכם.
בעבודה – תעריכו את אלה שעובדים תחתיכם.
בזוגיות – תעריכו את בן הזוג/בת הזוג
במשפחה – תעריכו את ההורים גם אם הם לא התיחסו אליכם כמו שרציתם
במשפחה – תעריכו את הילדים גם אם הם לא הניבו את התוצאות שרציתם
בחברות – תעריכו את החברים גם אם הם לא עשו את מה שרציתם
ומה לגבי עצמכם?
תעריכו את מה שאתם ואת מי שאתם. מיותר לשאוף להיות מישהו שאינו אתם.
פשוט תהיו אתם!

"שום דבר לא הולך לי"!!!

משה ויטמן

"בתקופה האחרונה קורים לי דברים נוראים" כותבת לנו קוראת מהצפון "תאונת דרכים, כאבי בטן בלתי פתורים, דרכתי על מזרק בים ועוד, מה עושים"?

החוויה הזו שתופסת אותנו פעמים רבות בחיים כשפתאום 'שום דבר לא הולך', 'הכול דפוק', 'אף אחד לא רוצה אותי', משותפת לרבים מאיתנו וכשהיא מגיעה אנחנו מצליחים לשכוח די בקלות את כל התקופות האחרות בחיינו, נשאבים אל תוך המציאות הכואבת ומרגישים מדוכדכים עם טעם מר של כישלון בפה.

האם זה באמת כך? האם אכן 'שום דבר לא הולך'? מדוע זה קורה לנו? מי עושה לנו את זה? אלו הן השאלות שמטרידות אותנו בימים מהסוג הזה, לכן התגייסנו להציע בפניכם את 5 התובנות היהודיות שיעזרו לנו להתעודד, לעבור את הגל ולהמשיך – עם חיוך – את חיינו.

1. למה אלוקים עושה לנו את זה.
אנחנו מאמינים שאלוקים ברא את העולם, נכון? אנחנו גם מאמינים שהוא עדיין חי וקיים ושהוא יהיה קיים תמיד, נכון? ובנוסף, אנחנו מאמינים שאין גבול לכוחותיו ויכולותיו, נכון? אם כך, המסקנה היא: אלוקים הוא המנהל את העולם והוא הוא שעשה לנו את זה. בתלמוד נאמר "אין אדם נוקף (שובר) את אצבעו מלמטה (בעולם הזה) עד שמכריזים עליו מלמעלה" כלומר: כל הדברים המעצבנים שמתרחשים בחיינו מגדול ועד מזערי, הכול נעשה על פי רצונו של אלוקים.

המחשבה הזו אמורה מאוד לעודד אותנו. מדוע? משום שאם אנחנו חיים, מתפקדים פחות או יותר, נושמים, אוכלים, שותים ומלאים בעוד אינספור טובות והנאות בחיים, שרק צריך קצת לשים לב כדי לספור אותן ולא לקבל אותן כמובן מאליו, ואת כל הדברים הטובים האלו אלוקים מביא לנו, המסקנה היא שהוא מאוד אוהב אותנו ומאוד רוצה בטובתנו. כעת נחשוב: אם מישהו שמאוד רוצה בטובתנו ואין גבול ליכולותיו לממש זאת, עושה לנו בכל זאת משהו 'מעצבן', האם זה לא אומר שגם המעצבן והמרגיז הוא לטובתנו?

אז נכון, קשה לנו לראות זאת, ודאי באופן מיידי, אבל קשה לנו לראות עוד המון דברים בחיים, כך שזה לא באמת אמור להשפיע על ההיגיון… ובקיצור, בואו נתחבר לעיקרון: "כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה".

מהי בדיוק הטובה? יכולות להיות הרבה סיבות מדוע זה טוב לנו. מכירים את הסיפור על הבחור שאיחר ברגע האחרון לטיסה ורק כמה שעות אחרי התסכול הענק שלו הוא זיהה אותה כטיסה שהתרסקה על התאומים? זוהי רק אפשרות אחת…

2. אלוקים רוצה להעלות אותנו
אחת הסיבות המרכזיות שבגללה מגיעים ייסורים לאדם בעולם הזה היא הרצון של אלוקים להעלות אותו רוחנית. חשוב שנבין – אין לנו אפשרות בעולם הזה, בעודנו חיים כאן חיים די חומריים, להבין מהו בדיוק המצב הרוחני שלנו ומהי משמעותו. אבל שיהיה ברור – המעשים הפחות טובים שאנחנו עושים אינם "עצבנת את אלוקים אז תקבל עונש", אדרבה, אלוקים כלל לא צריך את מעשינו עבורו. המעשים הלא טובים שלנו פוגעים רק בנו. לאדם יש נשמהשאמורה לחיות לאחר מות גופו. המעשים הטובים מועילים לנשמה והמעשים הפחות טובים מכתימים ומלכלכים אותה. לפעמים, אלוקים מתוך רצון להיטיב לנו לטווח הארוך והחשוב יותר, נדרש לעשות לנו "כביסה" לכן אנחנו חווים דברים קשים ומעצבנים שבכוחם לנקות את האדם ולטהר אותו מעוונותיו.

3. אלוקים רוצה שנתפלל אליו
ישנה עוד סיבה חשובה לא פחות ומעודדת הרבה יותר – התפילה שלנו. האם אפשר להשוות את כמות הפעמים שאנו 'נזכרים' באלוקים כשטוב לנו, לכמות הפעמים שאנו נזכרים בו כשאנו מרגישים לא טוב? ברור שלא… בדיוק בגלל זה, כשאלוקים אוהב מישהו במיוחד והוא רוצה שהלה יתקרב אליו, ישמור איתו על קשר יותר רציף ולא, חלילה, ישכח אותו וירד בדרגתו הרוחנית, הוא נדרש לעיתים להחסיר ממנו חלק מהדברים הטובים שהוא היה רגיל אליהם. כך, האדם נזכר באלוקים, מתפלל אליו ומתקרב אליו. המסקנה – קורים לך דברים קשים, מעצבנים ומאכזבים? קח/י סידור ביד ותתפלל/י!

4. אלוקים מנסה אותנו אם אנחנו בוטחים בו
אחד העקרונות החשובים ביהדות הוא "לא המדרש עיקר אלא המעשה". כשהכוונה היא שלא מספיק לדבר על דברים – מצוות או עבירות, להבין אותן ולחשוב עליהן, אלא העיקר הוא – ליישם אותן בשטח. רק היישום בפועל של המצוות או ההימנעות מעבירות יכול באמת לרומם ולגדל את האדם ולהגשים אצלו את מטרתן של כל המצוות. לכן, אלוקים נדרש לעיתים רבות "לנסות" את האדם. לבדוק – האם גם כשיידרש ממנו לממש בפועל את האמונות שלו, הוא יחזיק מעמד? או אולי לא כי הכול אצלו רק דיבורים? הדברים 'המעצבנים' שקורים לנו בחיים – כמו גם ייסורים אמיתיים המגיעים, השם ישמרנו, לעיתים על בני אדם – מטרתן היא לנסות אותנו. האם אנחנו בוטחים באלוקים שהכול לטובה? האם אנחנו נדע לסמוך עליו שזה בסוף יסתדר? האם אנחנו נמשיך לאהוב אותו? אם עמדנו בניסיונות הרווחנו הרבה יותר מהצער שנגרם לנו! הרווחנו לנצח נצחים!

5. ביחס לדברים הטובים האחרים, זה לא כל כך נורא…
לסיום, נגיע לתובנה חשובה לא פחות: לא הכול כל כך גרוע. האם באמת 'שום דבר לא הולך לך'? איך אתה חי? איך אתה נושם? איך אתה אוכל? את הדברים הטובים אנחנו מקבלים פעמים רבות כמובנים מאליהם, בכל זאת – אליהם אנו רגילים… אך בואו נעשה רגע חושבים – האם באמת הכול כל כך גרוע? אולי אנחנו לא רואים את כל התמונה? לעיתים קרובות, החלק המלא של הכוס גדול הרבה יותר מחלקה הריק ואנחנו יכולים בהחלט להירגע…

חיים שמחים לכולנו!

 

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19