תבקשו סליחה מהרב קנייבסקי!!!

תבקשו סליחה מהרב קנייבסקי!!!

אוהד אטינגר

 

כשהרב חיים קנייבסקי שליט"א, מהבולטים שבמנהיגי הציבור החרדי בעידן הנוכחי,

הורה לפתוח את תלמודי התורה ולחדש את הלימודים למרות החשש מפני הנגיף,

לא נשאר אפילו איש תקשורת אחד שלא מיהר לתקוף ולגנות את ההחלטה הפזיזה והנמהרת לדעתם…

כשהתחלואה בציבור החרדי היתה גבוהה, מיהרו להטיח בחרדים כל עלבון אפשרי.

ואז, אחרי הכל, התברר שבעצם החרדים הם הציבור עם המספר הנמוך ביותר של חולים קשה ביחס למספר החולים הכללי.

אצל החרדים, מקרי התמותה הם בשיעור נמוך מאוד ביחס לציבורים אחרים.

אצל החרדים, כך מסתבר, פיתחו שיטה עצמאית של אשפוז ביתי באמצעות גמ"ח 'חסדי עמרם'

וגמ"חים נוספים שפעלו באותה השיטה, כמו ארגון 'עזרת אחים' בבית שמש ועוד,

והצילו את חייהם של מאות ואפילו אלפי בני אדם, בהם גם חילונים רבים.

דיברו על זה קצת בתקשורת?

קצת!

הסיפור עם 'חסדי עמרם' זכה לכתבה אחת גדולה ועוד קצת אזכורים פה ושם.

את עיקר העיסוק בנושא עשה הציבור, ברשתות החברתיות. הנושא של התמותה הנמוכה והתחלואה הקשה

שנמצאת בשיעור נמוך הרבה יותר, כמעט לא שמעתם בחדשות.

בשבועות האחרונים מתברר שהתחלואה בצבור החרדי, אפילו התחלואה הקלה, גם היא בירידה מדהימה.

תלמודי התורה פתוחים, בתי הספר לבנות גם הם פועלים באופן מלא וללא שום הגבלה, למעט עטיית מסכות על ידי התלמידות ושמירת מרחק. אין שיעורים מרחוק ולא שיחות בזום. כולם באים למוסדות הלימוד יום יום, בתי הכנסת מתפללים בזהירות ככל הניתן, וראה זה פלא… התחלואה במגזר החרדי נמוכה יותר מזו שבמגזר הכללי לפי אחוזים, ואפילו מקדם ההדבקה נמוך הרבה הרבה יותר.

אפילו חברת הכנסת איילת שקד, שאינה חרדית ואינה מייצגת את המגזר החרדי אמרה בכנסת בפה מלא כי "הלימודים בישראל נפתחו בזכות הרב קנייבסקי".

כמה מדברים על זה בתקשורת?

מזכירים את זה קצת, אבל לא יותר מדי. זה לא משהו שאתם תזכרו בעוד חמש שנים,

בשונה מהעובדה שאצל החרדים היו הרבה חולים בתחילת הדרך.

למה? כי ככה זה עובד, כשיש משהו רע לספר על החרדים מספרים את זה שוב ושוב ושוב.

אם יש משהו טוב, שאי אפשר להתעלם ממנו וחייבים להתייחס אליו, מספרים לכם את זה פעם ופעמיים,

וממשיכים הלאה, אל הנושא הבא.

עוד משהו מעניין: כיום התחלואה במגזר הערבי גבוהה פי כמה וכמה באחוזים ממה שהיתה התחלואה גבוהה במגזר החרדי.

אצל הערבים זה מתבטא גם במספרי המתים והחולים הקשה. יותר מ-50 אחוז מהחולים בישראל כיום הם ערבים,

ובתקשורת כמעט לא מדברים על זה. אני לא אומר שמסתירים את זה לגמרי,

אבל זה לא נושא מרכזי כמו שהיתה התחלואה במגזר החרדי.

אז מה המסקנה שאנחנו צריכים לקחת מכל הסיפור הזה? יש לנו שתי מסקנות, וכדאי שנזכור אותן הרבה מאוד שנים.

קודם כל, כשרב גדול בתורה אומר משהו, הוא יודע מה הוא מדבר. אדם צדיק וקדוש כמו רבי חיים קנייבסקי,

יודע מה הוא אומר, ואם הוא אומר לפתוח את תלמודי התורה אז הוא לוקח על עצמו אחריות רוחנית כבדה מאוד.

ערך חיי אדם יקרים לו פי אלף מאיזה פקיד במשרד הבריאות ערך חיי אדם אין לה גבול בתורה, וכל מי שתקף את הרב,

ראוי שיעלה היום לשידור בכלי התקשורת ויבקש את סליחתו, בדיוק כמו שהוא ידע לתקוף אותו כשהוא חשב שהרב טועה.

עכשיו ברור לכל שהרב צדק, ומתבקש מאליו להתנצל אם תקפת.

המסקנה השנייה: תמיד כשמספרים לכם משהו בתקשורת על החרדים, אל תאמינו להם.

תבינו שמדובר במניפולציה שמנסים לעשות עליכם, לעצב לכם את התודעה ואת הדיעה האישית שלכם על המגזר הזה.

מנסים לגרום לכם לשנוא את החרדים, והם עושים את זה בכל דרך אפשרי,

עם שטיפת מוח מתמשכת שאינה פוסקת כבר שנים רבות.

ויהי רצון שנזכה לכך שעם ישראל כולו יצעד לאור רבותינו גדולי התורה, כי זה הסוד לחיים טובים ומאושרים לכל אחד ואחד.

"כשחזרתי הביתה, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי…"

עם ישראל קיבל מתנה מאת השם, תורה ומצוות, זאת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל, החיים בצילן של קיום מצוות התורה הינם חיים אחרים, חיי גן עדן כבר בעולם הזה.

613 מצוות קיבלנו על עצמנו. בספר 'החינוך' מפורטות כל המצוות ושורש טעמיהן. אחת המצוות היא מצוה מספר 152: "שלא להכנס שתוי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי". כלומר, שעבודת בית המקדש הלא היא עבודת הכהנים והקרבת הקרבנות ושאר עבודות שהיו עושים בבית המקדש, הייתה צריכה להיות בצלילות ולכן נאסרה על העובדים שתיית יין ומשקאות משכרים, וגם הרבנים שקובעים ומכריעים בהלכות ובהוראות כיצד ינהג עם ישראל במקרים שונים, גם להם אסור לתת הוראות במידה והם שתויים …

שורש טעם המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים יקרים וחשובים כל כך, כמו ענייני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומסוגל לכוון בכל מעשיו מה שנקרא 'מפוקס'…

למדנו מכאן שדברי תורה צריכים שכל מיושב ולא מעורפל ובטח לא מבושם באדי אלכוהול. וכן הדבר ידוע לכל לומד… שאם אין דעתו מיושבת, יקשה עליו להתרכז, וכשאין ריכוז, הלימוד יהיה בעל ערך נמוך. מהסיפור הבא נוכל ללמוד שמי שמפריע לישוב הדעת של לומדי התורה, נענש.

סיפר לנו תלמיד חכם המכהן כמשגיח רוחני באחת הישיבות הגבוהות באזור המרכז. לא תמיד אפשר לראות את האמונה בעיניים, אבל אם קורה שהשם מנהל את העניינים כך שכל מי שמתבונן, רואה שיש בורא לעולם, צריך אכן לפקוח את העיניים, ולראות!

שכן המתגורר בסמיכות לישיבה, הממוקמת באזור שקט במיוחד, יצא בתוקף נגד הרעש של לימוד התורה הנשמע מאחד המבנים. המדובר היה במבנה המשמש כאחד מחדרי השיעורים, והשכן תבע מהישיבה להפסיק את השיעורים, ולפרק את המבנה.

ראש הישיבה והמלמדים ניסו להרגיעו, ואף הבטיחו לו שידאגו להנמיך את הקולות הנשמעים מהחדר, אבל שום דבר לא עזר. השכן המשיך לתבוע להפסיק לחלוטין את אמירת השיעורים.

הישיבה נאלצה לציית לתביעת השכן, פירקו את המבנה, ובלית ברירה הועברו השיעורים למבנה אחר. ומה קרה בסופו של דבר?

בשטח עליו עמד המבנה הראשון, נוצרה שלולית מים לא גדולה במיוחד, ובפתע פתאום הגיעו לשם המוני-המוני צפרדעים שהחלו לקרקר בלילות, והרעש שנשמע היה ממש בלתי נסבל. השכן ניסה להפעיל אמצעים שונים על-מנת לסלק את הצפרדעים, אבל כל המאמצים שנעשו לא הועילו במאומה, ממש כמו במצרים…

הצפרדעים נשארו במקום, וגם מומחים שהגיעו לזירה לא הצליחו להבין מדוע הצפרדעים אינן מסתלקות, למרות כל האמצעים המקצועיים שנעשו בשטח, ולמרות שהשלולית לא הייתה גדולה. הרעש גבר מלילה ללילה עד שהשכן יצא מדעתו, ונאלץ לעזוב את דירתו בבושת פנים, ולעבור למקום אחר

לא נשאיר את המעשה הזה רק בשטח הישיבה ההיא, אלא נעתיק אותו גם אלינו, אל החיים שלנו, אל הבית הפרטי שלנו, ונבין שלא יתכן שאדם עושה דבר נגד רצונו של השם ויצא נקי. העונש בוא-יבוא, במוקדם או במאוחר. בעולם הזה, או בעולם הבא.

ולכן, אין לנו אלא לעשות תמיד רצון קוננו באהבה ובשמחה, מתוך הבנה שמי שעושה כך, הוא המאושר באדם.

 

מצוות בדיקת סימני חגבים

בתורה הקדושה, בחומש ויקרא מופיעות הנחיות ברורות מה מותר ומה אסור לאכול, התורה גם נותנת סימנים מיוחדים לחיות מסוימות, בעוד שחלק הזנים כשרים באכילה. זנים אחרים שיחסר בהם סימנים הרי הם אסורים באכילה

נספר כאן דבר מופלא שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ז"ל. לבית של גיסי הרב חיים קנייבסקי, הגיע אדם צעיר שהיה נתון בסערת-נפש גדולה, ואמר שברצונו לבקש מחילה מהרב. כששאלו אותו מה קרה? סיפר את הסיפור הבא:

"בישיבה לבעלי תשובה בה אני לומד, הזדמן לנו ללמוד על כשרות החגבים, אלו זנים כשרים באכילה ואלו לא. מגיד השיעור סיפר שכאשר הרב קנייבסקי עסק בלימוד הלכות אלו, הגיע לפתע חגב אל החלון שלצידו ישב ולמד.

"הרב קנייבסקי צפה בסימני החגב, ועל פי מה שראה, כתב את ההלכות בספרו". זה היה סיפור פלאי איך שבתזמון מושלם, בורא עולם שולח חגב במיוחד לחלונו של הרב קנייבסקי וממחיש לו את לימודו.

הבחור המשיך לספר שכאשר שמע את הדברים יוצאים מפי המלמד שלו שמסר את השיעור, הגיב ואמר 'אני לא מאמין לסיפור זה'… "והנה, כאשר חזרתי לביתי, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי, כי בחדרי הבית האחרים לא היה ולו חגב אחד, וגם בכל האזור לא הסתובבו חגבים.

"הבנתי מיד שהדבר בא אלי כעונש מן השמים, על שזלזלתי בכבודו של הרב קנייבסקי, ולכן באתי עתה לבקש ממנו סליחה", אמר הבחור בקול מלא חרדה.

הרבנית קנייבסקי סיפרה לי שבעלה שמע את הדברים, חייך בענווה מרובה, ואמר שכמובן הוא מוחל. הנוכחים בחדר התרשמו שענוותנותו היא כה גדולה, עד שאין הוא מתייחס לכך כלל.

לאחר מכן חזר הצעיר לביתו, ואז אירע הפלא השני, כל החגבים נעלמו כלא היו!

 

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)

אבל אתה לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר, אמר יחזקאל

יעקב לוסטיג

 

יצחק ויחזקאל, כך נכנה אותם, לצורך הסיפור הבא שללא ספק ידהים אתכם. את שמותיהם האמתיים איננו יודעים, אך על מעשיהם שמענו גם שמענו.

שכנים קרובים היו יצחק ויחזקאל. כמעט בכל יום הם נפגשו בחדר המדרגות של הבניין הבני ברקי בו התגוררו, שוחחו מעט על דא ועל הא ונפרדו איש איש לביתו ולמשפחתו.

אבל הבדל גדול היה בין השניים. יצחק היה אדם מבוסס היטב, הוא עשה חיל בעסקיו ופרנסתו היתה מצויה לו בשפע.

לעומתו, ביתו של יחזקאל היה ריק מדברי מאכל. משפחתו התקיימה על ארוחות דלות, ובעבודה בה עסק, לא הרוויח סכומי כסף שיספיקו לו לפרנס בהרחבה את אשתו וילדיו.

באחת השבתות, הקיש יצחק על דלת ביתו של יחזקאל, וביקש להשאיל ממנו דבר מה. יחזקאל פתח את הדלת ואץ רץ בשמחה כדי להביא את מבוקשו של שכנו החביב.

כשהעיף מבט אל שולחן השבת של שכנו הקרוב, נדהם יצחק לגלות כי השולחן כמעט ריק מדברי מאכל. קופסת טונה וחלה יבשה – זה מה שאכלו בני המשפחה לסעודת השבת.

הוא הזדעזע מאוד, ושב לביתו כשהוא שקוע במחשבות.

במוצאי השבת, הקיש יצחק בשנית על דלת השכנים, וביקש מיחזקאל לשוחח עמו בארבע עיניים: "ראה ידידי", אמר לו יצחק, "כמו שאתה יודע, אני מתפרנס יפה מאוד, לא חסר לי דבר. אני רוצה לקחת חסות על סעודות השבת בביתך. אתה יכול לקנות במכולת מדי יום חמישי את צורכי השבת בלי להצטמצם ולהתקמצן, ולאחר מכן תרשום את הקניה על החשבון שלי במכולת השכונתית".

יחזקאל סירב בתחילה, אבל יצחק לא הותיר לו ברירות רבות, ולבסוף הצליח לשכנע אותו שיקבל את התרומה הקבוע, למען הילדים הרכים שבוודאי זכאים לקבל יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו לתת להם.

מספר שנים עמדו שני השכנים בהסכם. יחזקאל קנה את צרכי השבת, ויצחק שילם ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים.

אחרי תקופה, הורע מזלו של יצחק. העסקים נקלעו לקשיים גדולים, וכעבור שבועות אחדים הוא נשאר עני וחסר כל.

יחזקאל ידע על כך, והחליט שהוא מפסיק לקנות את צרכי השבת על חשבונו של שכנו הנדיב. אבל יצחק גילה זאת מהר מאוד, וגער בשכנו על כך שהוא מפר את ההסכם הקיים ביניהם.

"אבל אתה כבר לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר", אמר יחזקאל, "אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדי על חשבון הילדים שלך".

יצחק מצדו השיב לו שמאחר ומדובר בהוצאות השבת, אין זה על חשבון ילדיו: "חכמנו זכרונם לברכה מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא אומר "לוו עלי ואני פורע", אתם תקנו את הוצאות השבת ואני אחזיר לכם הכל עד הפרוטה האחרונה. לכן אתה תמשיך לקנות כפי שעשית עד כה, ואני אשלם לך בהלוואה – הקדוש ברוך הוא כבר יחזיר לי".

השניים המשיכו להתווכח, עד שהחליטו לבסוף לגשת לגדולי הדור ולשאול לחוות דעתם. את השאלה הם הפנו לשני הרבנים הגדולים בבני ברק, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה.

מעניין לציין ששני הרבנים היו חלוקים בדעתם: הרב קנייבסקי הסכים עם יחזקאל וטען שהוא צודק בכך שהוא מסרב לקבל את כספו של יצחק, ואילו הרב שטיינמן זצ"ל טען שצודק יצחק שטוען שמדובר בהוצאות השבת, כי אם הוא לא יכול להינות מסעודתו בזמן שהשכן שלו מסתפק בקופסת טונה, הרי שתשלום ההוצאות של השכן נחשב לחלק מהוצאות השבת שלו עצמו, ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא "לוו עלי ואני פורע".

כיצד הסתיים הסיפור? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שזה עיקר הסיפור, וההמשך שלו אולי מאוד מסקרן, אבל הוא כבר פחות חשוב…