מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב? חן
אוהד אטינגר
חן דנינו נראה כיום כתלמיד ישיבה לכל דבר, אבל בעבר הוא היה נראה קצת אחרת.
"גדלתי בבית דתי", הוא מספר, "גם אני הייתי דתי, אבל ברמת דתיות נמוכה מאוד.
שמרנו שבת, אבל בצורה יבשה, אכלנו רק כשר, אבל לא הקפדנו על רמת כשרות גבוהה.
חבשתי כיפה, אבל זה לא הפריע לי לבלות במועדונים או ללכת לבריכה מעורבת.
היום קוראים לזה 'דתי לייט'.
"בגיל ההתבגרות הרגשתי סתירה פנימית. אם אתה מאמין בתורה ובמצוות, אז למה לקיים אותם ככה,
בצורה מינימלית בלבד, ואם אתה לא מאמין חלילה, אז למה לקיים בכלל?
"התחלתי לחפש את עצמי, ובתוך זמן קצר כבר הייתי בתחילתו של תהליך התחזקות רציני מאוד.
אני קורא לעצמי 'חוזר בתשובה', למרות שאף פעם לא הייתי חילוני, וזה בגלל שכל צורת החשיבה
וההתנהגות שלי השתנתה מאוד".
אנחנו מבקשים מחן שייתן לנו מענה על שאלה אחת, שמציקה לרבים מבני הנוער המהססים לצעוד
את צעדיהם הראשונים בעולם התשובה:
"אז זהו, שזה לא התנתקות! אני לא מוריד יום אחד את המסך על כל העבר ומתחיל לחיות כמו אדם אחר.
אף אחד לא אמר לי "חן, אל תלך למועדונים, זה אסור". או "אל תצפה במונדיאל כי זה יש פרסומות לא צנועות".
"אני התחלתי ללמוד תורה, התקדמתי בלימודי הגמרא, הרגשתי צורך להעמיק, לפתח את הידע התורני שלי,
להתקדם עוד צעד בעבודת ה',. התחלתי להרגיש את הטעם של תפילה מעומק הלב,
את הטעם של התגברות על ניסיון. אתה יודע איזה כיף זה אחרי שהיה לך ניסיון והתגברת עליו? זה סיפוק עצום.
"ככל שהפכתי ליותר דתי, כך העולם החילוני פחות עניין אותי. לא כי אסור וכי זה לא ראוי, אלא כי זה לא מעניין.
"חברים חילונים שואלים אותי את השאלה הזאת, מה, לא חסר לך המועדונים של חמישי בערב?
אני אומר להם תגידו אתם: ראיתם פעם אדם בן 70 מגיע למועדון ושותה אלכוהול בשעה 12 בלילה? לא.
למה? כי הוא עבר את הגיל, זה כבר לא כיף לו, זה לא מעניין אותו, הוא התבגר…
"אז אותו דבר, המועדון כבר לא קורץ אלי, לא מעניין אותי. אני לא אומר שאני לא אוהב לקפוץ ולרקוד לפעמים,
ואפילו לשתות קצת אלכוהול, אבל יש חתונות של חברים, יש מסיבת חנוכה ומסיבת פורים
ומסיבת ראש חודש ומסיבת סיום מסכת. לא חסרות הזדמנויות לשמוח ולחגוג גם בישיבה.
אבל כל שבוע ללכת לרקוד כמה שעות כאילו זאת היתה חובה קדושה? לא! זה כבר לא מעניין אותי היום.
עברתי את השלב הזה בחיים…".
"כן ולא. אני רואה לפעמים תלמידים חדשים שבאים לישיבה בה אני לומד, ישיבת 'באר יצחק' לבעלי תשובה.
יש להם פחד בעיניים, הם מרגישים שהם כאילו נכנסים לכלא מרצון, בגלל שהם מאמינים שזאת הדרך הנכונה.
"אני מאוד מעריך את מסירות הנפש שלהם ואת הנכונות שלהם להקריב את הכל למען התורה
ולמען הקדוש ברוך הוא, אבל אני תמיד אומר להם, חבר'ה, תורידו לחץ! זה לא כזה מפחיד
כמו שזה נשמע. בישיבה לא חייבים ללמוד מהבוקר עד הלילה. הלימוד עצמו הוא לא כזה כבד,
יושבים יחד עם חבר טוב, מול ספר פתוח, לומדים מסבירים, מתווכחים, מסכמים, נהנים! זה כיף!
לשחק שש בש זה נחמד, נכון? ללמוד תורה זה גם נחמד, קצת להפעיל את הראש, וליהנות.
ואני לא מדבר על הטעם המיוחד שיש בתורה שזה כבר תוספת, אני מדבר על החלק הטכני הבסיסי,
מה כבר ביקשו ממך? שב תלמד קצת יחד עם חבר, אף אחד לא יצעק עליך שלא הספקת מספיק
ושאתה לא מבין כלום…
ואם אתה לא מבין, יש רב שישמח להסביר לך הכל, בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם, עד שתבין…".
"נכון. ברור שלהיות חרדי זה אומר לוותר על כל מיני דברים, אני לא אומר שלא.
אבל הוויתור הוא לא כזה קשה כשאתה עושה אותו בגישה הנכונה וברוח המתאימה.
"קח בחור הולל, יוצא עם כל העולם, מבלה בכל העולם, שותה עם כל העולם ועושה כל מה שבא לו.
יום אחד הוא מוצא את הבחורה הכי מקסימה בעולם, מתאהב ומחליט להתחתן איתה.
מחר הוא ימשיך לבלות כמו לפני החתונה? ברור שלא. אז הוא מסכן? לא! הוא מאושר,
הוא מצא את האשה שלו, הוא שמח איתה וטוב לו איתה, ולמענה הוא מוותר קצת על דברים אחרים.
"מי שמוצא את התורה הקדושה מתאהב בה, מי שמוצא את הקב"ה, שמח לעשות את רצונו,
מי שמוצא את הפנימיות שלו עצמו, מבין שכדי לטפח את האישיות שלך עדיף לך וכדאי לך
לוותר על כל מיני הנאות מדומות ואפילו הנאות אמתיות, כי האישיות שלך תהיה טובה יותר,
ובטווח הארוך אתה תהיה מאושר יותר".
פתאום נזכרתי שאשתי ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת ארבעים, לבושה בבגדים בלואים. – יהודה בארקן.
זה לא מדויק. יש ישראלים רבים שלא גדלו על סרטיו. אני, למשל. אני לא מכיר
אף סרט שלו. בעצם, חוץ מאת "לופו בניו־יורק" שהוקרן לנו לפני כשלושים שנה
על מסך גדול בבית הספר לכבוד ראש חודש אדר. את הסרט התמים והמקסים
הזה ראיתי ואף הראיתי לאחרונה לילדי. אבל את כל הסרטים המדוברים כל כך,
ואת המתיחות, לא ראיתי. אני מקווה שזה לא פוגם בישראליות שלי.
השבוע מצאתי את עצמי נשאב לצפיית בינג' ממושכת בקטעים ישנים של בארקן.
לא משנות השבעים והשמונים, אלא דווקא מהשנים האחרונות. תמיד חשבתי שאני
מכיר אותו ואת מורשתו התרבותית, אבל אז שמעתי את שורות המספידים בלוויה
והבנתי שבארקן היה הרבה יותר מאיש מלא קסם אישי, הומור נפלא ושמחת חיים
(שזה המון). בארקן היה ממש רודף צדקה וחסד. ואני לא מתכוון שהוא נתן הוראת
קבע לאיזה מוסד, או התנדב מדי פעם להנחות אירוע למען עמותה כזאת או אחרת
(שזה המון). אני מתכוון שהוא רדף, ממש חיפש, במאמץ, להחיות רוח שפלים ולהחיות
לב נדכאים. וכמו בסיפורי צדיקים מהעיירה, לא נחה דעתו עד שלא מצא מישהו כזה.
יהודל'ה פזרן קדוש.
זאת שאלה מעניינת לדתיים מלידה, ומעניינת עוד יותר למי שלא נולד כזה. מכל
התרי"ג, מה הכי מרגש אותך, מה הכי מחייה אותך? מה הייתם עונים? אני הייתי
מדבר על השבת. המצווה ששומרת על השפיות שלנו, על המשפחתיות שלנו, שנותנת
לנו כוחות לכל השבוע, שנותנת לנו כיוון לכל השבוע. מישהו אחר יאמר תפילה, היכולת
לדבר עם בורא עולם שלוש פעמים ביום, ואחר יגיד לימוד תורה או אמונה. כל אחד
והחיבור האישי שלו לחיי התורה. ומה בארקן ענה? הוא הניף את ידיו לשמיים ואמר
בהתלהבות אדירה, בלי לחשוב אפילו שנייה: "חסד. חסד! חסד! חססססד! יוהו!".
הוא אמר את זה, הוא שאג את זה, במין אושר. נהרה על פניו. לא כמו מישהו שמדבר
על מצווה או הלכה שחובה עלינו לקיים, אלא כמו ילד שקיבל סוכריה. שקיבל חנות
ממתקים שלמה. "אם אתה שואל אותי", הוא המשיך, "תגיד, יהודה, מבין שלושת
האבות, מי האב שאתה הכי מתחבר אליו? אברהם אבינו. אברהם אבינו! איש החסד".
האמת שלשאלה האחרונה אין לי תשובה. קשה לקטלג את בארקן. אבל אחרי צפייה
ממושכת בהרצאות ובראיונות שלו, אפשר להתרשם כמה החזרה בתשובה ("כניסה
לעולמה של תורה", כלשונו) פשוט עשתה לו טוב בחיים. "לא הרגשתי שאני צריך לכפר
על משהו", הוא אמר רק לפני כמה שבועות בריאיון לתוכנית "פגישה" בכאן 11, הריאיון
האחרון בחייו, "אבל הרגשתי שחסר לי כיוון. שאני קם בבוקר וחסרים לי עוגנים. היום
אתה קם בבוקר ויש לך עוגנים. יש לך עוגן שחרית, יש לך עוגן מנחה, יש לך עוגן ערבית.
הוא נולד בליל הסדר של שנת תש"ה. קראו לו יהודה יחזקאל ברקוביץ'. הוריו היו
שמואל ואסתר, זוג עולים מפולין וצ'כיה שבקושי ידעו עברית. "אתה מדבר עם התלמיד
הכי עצלן בכיתה", סיפר על ילדותו בנתניה, "אני הייתי בורח מהשיעורים, הייתה
לי השכלה ים־תיכונית, הייתי כל הזמן בים… ופתאום בשנים האחרונות אתה מגלה
את עולם התורה, ואני אומר לך, ארבע פעמים בשבוע אני לומד, כל פעם אצל רב אחר,
ואני משוכנע שהורי זיכרונם לברכה, שלא זכו לראות אותי במצב הזה, צובטים את עצמם
שם למעלה. כל פעם שאני נכנס לשיעור, אבא שלי אומר לאמא שלי: ראית? זה הוא?
לא, לא. זה לא ייתכן, זה מישהו אחר…"
איפה לא. אצל הרב אליהו סלומון בבית הכנסת במושב הדתי־לאומי בית גמליאל שם גר,
אצל הרב מנחם פלדמן והרב שגיא הר־שפר בבית חב"ד בנס ציונה, אצל הרב צבי שוורץ
הליטאי מ"לב לאחים" ברחובות, וגם בבית המדרש המאולתר שפתח במשרד ההפקות שלו
ברחוב אהרונוביץ' בתל אביב. "אתה מגיע לדרגה מסוימת שאתה אומר: אוקיי הייתי, ראיתי,
עשיתי", הוא סיפר פעם. "אני כבר טעמתי מהכול, אבל נשארתי בלי טעם. עד שיום אחד
טעמתי טעמה של תורה, וכאן פתאום הגיע הרעיון הזה של לבוא ללמוד ולדבוק בנושא
של תורה. וזה תענוג, סוג של ויטאליות, שמחת חיים, כשאני פתאום עולה על איזשהו וורט
או שאני מפצח סוגיה קטנה, זה סוג של שמחה שלא הכרתי לפני כן". ובהזדמנות אחרת אמר:
"אם מישהו בא היום ואומר לי: שמע, יהודה, יש מסיבה במקום כזה וכזה, ואחר בא ואומר לי,
בדיוק באותה שעה יש שיעור תורה עם הרב הזה והזה – אין בכלל שאלה שאני מגיע לשיעור תורה!".
הוא סיפר שוב ושוב איך מעשי הצדקה שלו הצילו אותו בימים הכי קשים בחייו,
כשהיה מסובך עם חובות של מיליונים לשוק האפור בעקבות כישלון של סרט שהפיק.
באותו יום שבו התייאש לגמרי מחייו, הוא קיבל שיחת טלפון ממעריץ שהניח שהוא
עשיר ובעל אמצעים ויוכל לעזור לו. בארקן כמעט סגר את הטלפון, אבל אז גילה בכיסו
200 שקלים והחליט לתת אותם לאותו איש, ומאז הבין שלא משנה באיזה מצב אתה,
תמיד יש מישהו שאתה יכול לעזור לו. צדקה תציל מאובדנות. ההבנה הזאת נתנה לו
כוחות, ובעיקר נתנה לו מוטיבציה לעזור. אפילו אובססיה לעזור.
ובחזרה ללוויה. אחד המספידים, הרב יחזקאל שיינפלד, סיפר שנהג לדבר איתו בכל
יום שישי בטלפון על פרשת השבוע, ולפעמים תוך כדי שיחה היה בארקן מתנצל ואומר:
"סליחה, כבוד הרב, יש פה איזה מישהו נזקק, חכה כמה דקות אני אחזור אליך, אני צריך
לתת לו את הסל לשבת". ואז אחרי כמה דקות הוא היה מצלצל שוב ואומר: "זהו. נתתי את
הסל. עכשיו אני מוכן לשבת". מההספד לא כל כך הבנתי על איזה סל מדובר. אבל אתמול,
תוך כדי נסיעה, כששמעתי עוד הרצאה של בארקן השלמתי את התמונה:
סיפר בערב ההוא, לפני יותר מעשר שנים. "ויום אחד אני פותח את ספר תהילים בפרק נ"ד
ואני מבין שבעצם כבר היום אני יכול לעבוד בבית המקדש. דוד המלך פונה אל בורא עולם
ואומר 'בנדבה אזבחה לך'. בכל פעם שאנחנו נותנים נדבה לעני, כאילו העלינו זבח לבורא
עולם. ומאז, ברוך השם, כבר למעלה משנה, בכל יום בדרך לבית הכנסת בנס ציונה יש
איזה שלוש נקודות ששמה תמיד עומדים כמה אנשים נזקקים, אני בא ונותן.
בנדבה אזבחה לך. ולפני כמה שבועות החלטתי שביום שישי אני עושה אפ גרייד לזבח, ביום
שישי אני עושה זבח תודה מיוחד, אני בא למכולת ומכין ערכת שבת. למי שאין כסף לעשות
קידוש, אני קונה לו שתי חלות, בקבוק יין, נרות, קונסרבים (שימורים), מכין לו את ערכת
הקידוש שלו. שמח וטוב לב אני יוצא מהמכולת, עובר דרך אותם מקומות שכל בוקר אני
עובר – ואין אף אחד. אני מסיים את התפילה ועושה שוב סיבוב באותם מקומות, אולי זה
מוקדם להם ביום שישי. אין אף אחד. אז אני אומר, טוב, אני אסע לרחובות אולי שם אמצא
מישהו. אם לא בנס ציונה אז ברחובות. ואני מגיע לרחובות וגם שם, אין אף אחד".
"אני מסתכל כלפי מעלה לבורא עולם ואומר לו: ריבונו של עולם, זו ערכת שישי, ערכת
שבת, אין מה לעשות עם זה ביום ראשון, ואין לי אף אחד. , פתאום נזכרתי שאשתי
ביקשה ממני לקנות רוגאלך לשבת. אמרתי, קודם כול נקנה את הרוגאלך.
שלום בית. אני נוסע למאפייה ביבנה, עוצר את האוטו, ופתאום מולי מגיעה אישה בת
ארבעים בערך, לבושה בבגדים בלואים מסכנות נודפת ממנה, והיא מסתכלת עלי וככה
חוששת להתקרב ובסוף תופסת אומץ ואומרת לי: 'יהודה בארקן?'. אני אומר כן, שלום.
'אני יכולה לבקש ממך משהו?'. כן, בבקשה. היא אומרת לי: 'תן לי חתימה'. אמרתי:
אין בעיה. לקחתי חתיכת נייר. איך קוראים לך? 'שלומית'. כתבתי לה
"אני נותן לה את הפתק, היא מצמידה ללוח לבה, אבל אני מרגיש שיש כאן עוד משהו.
אני מנסה לדובב אותה ואומר לה: שלומית, אז שתהיה לנו שבת שלום. איפה את
עושה את השבת? והיא אומרת לי: 'אני לא עושה'. למה את לא עושה? היא אומרת:
'כי אין לי איך. אני גרה לבד ואין לי אף אחד'. אמרתי לה רגע. הלכתי לרכב וחזרתי
בשמחה עם הערכה. הנה, את עושה! יש לך את הנרות, יש לך את הבקבוק, יש לך
את היין, את הקונסרבים, קחי עוד שלושים שקל שיהיה לך לקנות כל מיני דברים
משלימים. אה, ויש לי גם קלטת שהוצאתי על סיפור חיי. תרשי לי להעניק לך את
הקלטת הזאת שי קטן ממני. אז היא לוקחת את הקלטת ואומרת לי: 'תודה רבה, אבל
אני לא אוכל לשמוע את זה'. אמרתי לה: למה? כי אין לך טייפ? היא אומרת: 'לא, כי
אין לי חשמל. לא שילמתי את החשבון אז אין לי חשמל'. וואו. אמרתי לה: תראי, היום
יום שישי, אין מה לעשות, אבל אני מקווה שהנרות שנתתי לך יספיקו להאיר לך את
הבית בליל שבת. בואי נקבע ביום ראשון כאן בעשר, תביאי לי את החשבונות".
בארקן מספר שביום ראשון, כשהגיע לאותה נקודה מול המאפייה ביבנה, היא כבר
חיכתה לו עם חשבונות החשמל בידה. "אתה מסתכל בחשבונות ולא מאמין. כמה
זמן הבחורה הזאת יושבת בחושך? שמונה חודשים! יש שם חוב שהצטבר ל־1,600
שקל. אני טס לחברת החשמל ברחובות, ניגש לפקיד הראשי, ואומר לו: שמע חביבי,
זה הסיפור, יש כאן מקרה קשה. 1,600 שקל וניתקו אותה לפני שמונה חודשים.
אני לוקח על עצמי חצי. בואו תראו מה אתם יכולים לעשות. הפקיד אומר לי: הבנתי,
אישה באמת מסכנה, אבל יש לנו עשרות כאלה. אם נוותר לה נוותר לכולם. לא הספקתי
לענות לו והפקידים שמאחוריו שמעו את השיחה, וממש תוך שלוש־ארבע דקות, זה
נתן חמישים, זה נתן שמונים, זה נתן מאה, תיק תיק תק, אספו שמונה מאות שקל,
הדליקו לה את האור".
"לסיום המפגש הנפלא בינינו, אני רוצה לצטט משהו שקראתי ברמח"ל. בספרו 'מסילת
ישרים' הוא כותב במבוא דבר נפלא:
'החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע
להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם
גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה'. לא באתי לחדש לכם שום דבר,
באתי רק להזכיר לכם, אומר הרמח"ל. גם אני. ערב טוב. תודה רבה".
לתגובות: [email protected]
'מתוך 'בשבע