כבוד השופט, תודה רבה ששלחת אותי לבית הסוהר

כבוד השופט, תודה רבה ששלחת אותי לבית הסוהר

 

שופט בית המשפט העליון דב לוין,  בביקורו במוסדות "מגדל אור" לפני למעלה

מעשור ביקש להחכים בכל הקשור לניכור ולמרחק שבין הציבור החרדי לבית

המשפט. "למה נמנע הציבור התורני מלהביא את סיכסוכיו בפני בית המשפט

במדינה היהודית ששופטיו יהודים?" שאל אותי אז. השיבותיו בעדינות כי אנו,

בני ישראל, זכינו שבנו בחר ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו. התורה שקיבלנו

במעמד הר סיני נצחית היא ונותנת חיים לעושיה, ואינה דומה תורת חיים לכל חוקי

המדינה ואורחותיה. "בכל זאת", התריס בפניי השופט, "את חוקי התורה אני לא תמיד

מצליח להבין. איך זה שאדם שגנב מרעהו, נמכר ונעשה לעבד למשך שש שנים?

בעיניי", כך השופט, "זו דוגמה לעונש מוגזם שמטילים על אדם".

(הפסוק בפרשת שמות: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם")

 

הוא יישן על המיטה – ובעל הבית על הרצפה?!

 

עניתי לו: "שופט נכבד, נגעת בנקודה רגישה, ואשיב לך עליה מנסיוני. עשרות בשנים

אני עוסק בשיקום אסירים בבתי הסוהר בישראל. זכורני: לפני ארבעים שנה, כשהתחלתי

את הפעילות שלי, ראיתי את האווירה הקשה שבין הסוהרים לאסירים. "ראיתי את היחס

המנוכר שקיבל האסיר והבנתי את חוקי התורה. חז"ל מלמדים אותנו (קידושין כ, א) 'כל

הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו,. לומדים זאת מהכתוב 'כי טוב לו עמך – עמך במאכל

ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר,. תוספות שם מביאים

מהירושלמי, שאם אין לו אלא כרית אחת, ייתן אותה לעבד. הלוא מדובר בגנב שנמכר

בגניבתו, כי אין לו מה לשלם. ומדוע זה חלה חובה לתת לו את הכרית? הוא יישן על

המיטה – ובעל הבית על הרצפה?!  "התורה מלמדת אותנו את העומק שבדבר. איך נולד

גנב? אין זאת אלא מפני שהגיע מבית של עניות ודוחק, שפלות ודלות. כתוצאה מכך לא

קיבל חינוך ראוי, והתנהגותו בהתאם. אומרת התורה, מכור אותו לעבד שש שנים, כבד

אותו, תן לו את הכרית שלך ומיטב המאכלים. או אז הוא יראה לנגד עיניו התנהגות ראויה,

יחקה אותה ויאמץ אותה אל לבו. "לא זו אף זו. גם לאחר שהוא עוזב את בית אדוניו חלה

עליך מצוות הענקה, "הענק תעניק לו" (דברים טו, יד), על מנת לבסס לו את החיים ולאפשר

לו לפתוח דף חדש.

"לעומת זאת, בית המשפט הישראלי אכן שופט אותו לתקופת מעצר בת פחות משש שנים,

אבל הדבר משפיע עליו בצורה שלילית. הוא נפגש שם עם אנשים מפוקפקים ולומד מהם

שיטות מתוחכמות. הוא יוצא בלי פרנסה, ולרוב גם חוזר לסורו. המציאות הנהירה לי היטב

מוכיחה היום, כי יותר מ-80% מהאסירים חוזרים לבית הסוהר!"

***

הוא הנהן בראשו כשומע לדבריי, הגם שלא בהכרח הסכים עמם. הוספתי וסיפרתי

לו סיפור מופלא מאת אבי מורי ראש הישיבה, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל.

"אמי ע"ה היתה הולכת בכל שבוע לשוק במאה שערים ועורכת קניות לכבוד שבת.

שבוע אחד, בעודה נושאת את הסלים הכבדים בדרך לביתנו, הופיע מולה בחור

צעיר והציע לה עזרה. אמי שמחה והסכימה. כעבור שבוע שוב ניגש הבחור והציע

את עזרתו. אמי הופתעה מנדיבות לבו, הפקידה בידיו את הסלים הכבדים והתעניינה

בזהותו. התברר כי הוא לומד בישיבה באזור.

"כששבה אמי הביתה, הבחינה כי חסר לה שטר של מאה ש"ח בארנקה. היא קישרה

מיד ואמרה לאבי כי בדעתה לפנות לישיבה, שם לומד הבחור, ו'לטפל' בו. אבי הניא

אותה ואמר  לה: 'חס וחלילה! אני רוצה לשוחח עם הבחור'. "הבחור הופיע בביתנו,

ואבי התעניין בו ובמצבו. הוא התייפח בבכי מר וסיפר לאבא כי הוריו מתגוררים באחת

מערי הפיתוח, והבית שבו הוא גדל הרוס לגמרי. כיום הוא מתגורר במאה שערים אצל

אדם שאין לו במה להאכילו, ומרוב רעב עשה מה שעשה.

"אבא הניח יד מרגיעה ומלטפת על הבחור ואמר לו: 'מהיום, זה הבית שלך. כאן תאכל,

כאן תישן'. הבחור, שעד לרגע זה היה מלסטם את הבריות, הפך לבן-בית בביתנו,

אוכל מפתנו וסועד על שולחננו. זו היתה התרופה הטובה ביותר לחוליו, לשלבו בסביבה

בריאה, לכבדו ולהעניק לו חום ואהבה שהיו כה חסרים לו. "לא נרגע אבא זצ"ל עד שמצא

עבורו שידוך הגון, וראה אותו עומד תחת החופה. זהו 'עמו במאכל עמו במשתה' שאמרו

חכמינו", הוספתי לשופט הנדהם.

***

במסגרת הסיור בקמפוס נכנסנו ל"כולל". זה המקום שבו לומדים אנשים שהיו אסירים שנים

רבות, וב"ה חזרו בתשובה והפכו לתלמידי חכמים. בכניסתנו עמד אחד האברכים ומסר שיעור

בפני הלומדים. הוא ישב בכלא יותר מ-11 שנים. בראותו אותנו פסק האברך מלימודו ואמר:

"כבוד השופט, יישר כוח!" "על מה?" תמה השופט. "תודה רבה ששלחת אותי לבית הסוהר.

שם נפגשתי עם מלאכי השיקום, והודות לתוכניתם אני כאן בדרך התורה". היה זה אחד

מחניכיו של רבי חיים גולומבק, ראש הכולל במגדל העמק, שבתקופה ההיא מסר את נפשו

יותר מחמש שנים עבור תכנית השיקום. הוא, עם אחי רבי בנציון, עשו מהפן גדול בבתי הסוהר.

נרגש כולו הסמיק השופט והפטיר: "זו הפעם הראשונה שמישהו מודה, לי על שהענשתי אותו".

ביוצאו מהביקור הפטיר לי בלחישה: "התוודעתי היום לכך שמשפט התורה הוא משפט האמת".

 

(נערך מתוך הספר 'אור השבת')

 

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!'

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!'

אוהד אטינגר

 

בשורות הבאות נצטט קטעים מתוך מאמר שכתב הרב צבי יעקובזון, לאחר ששוחח

עם האסיר היהודי – אמריקאי הרב שלום מרדכי רובשקין, שנשלח לעשרות שנות מאסר

על לא עוול בכפו, וקיבל חנינה מלאה מהנשיא טראמפ, שהכיר בטעות שנעשתה במשפטו

של רובשקין. "מקום כמו כלא הוא מקום שלכאורה אפשר בו להקל בהרבה דברים", מספר

רובשקין. "התנאים הרי קשים ולפעמים בלתי אפשריים, אז מעגלים פינות. "גם אצל האסירים

הגויים יכולת לראות איך כל אחד מנסה למצוא נקודות אור. היה אסיר אחד שכל היום היה עסוק

בלהכין קפה מיוחד. זה העסיק אותו ונתן לו 'הרגשה' מרוממת. "אני עבדתי על עצמי בכיוון ההפוך:

לא לעגל פינות ולא לחפש 'הקלות' בשמירת המצוות, אלא להתרומם טפח מהקרקע. לתקן את המידות

שלי, להילחם על כל מצווה, להיות יותר רוחני משנכנסתי… הכלא הוא מקום שבו משפילים את האדם

שבך. "יש להם מטרה לשבור את האסיר. אני הסתכלתי על הכול במבט רוחני. לכן לא נשברתי

ולא הייתי בדיכאון. הייתי כנראה האסיר היחיד שלא נזקק לא לפסיכולוג ולא לכדורים נגד דיכאון…".

הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית

לפעמים היה רובשקין צריך להיאבק על זכויותיו הדתיות, וכאמור, גמר אומר לא לעגל פינות,

להתעקש על מצוותיו הדתיות. לפעמים נגד הסיכויים, לא בלי סיכונים: "כשהגעתי ואמרו לי להוריד

את הבגדים וגם את הציצית , אמרתי שזה משהו דתי. אמרו לי: אין על מה לדבר. אמרתי: על הכיפה

לא אוכל לוותר בשום אופן. ענו לי: שים את הכול בקופסא גם את הכיפה. "אני מסופק אם הסוהר

שקלט אותי ידע בכלל מה זה יהודי. אמרתי לו: אם אני מוריד את הכיפה אז לפי החוק היהודי יהיה

אסור לי לזוז יותר מארבע צעדים. "הוא אולי ריחם עלי או חשב שאני תימהוני, אבל ענה לי בקשיחות:

'שמע בחור, עוד הרבה דברים ישתנו לך פה…' "כשהוא אמר את זה הבנתי שאם לא אעמוד על שלי כעת,

אז מי יודע לאן יגיע המדרון הזה? אמרתי לעצמי: אני ניצב לפני בעיות הלכתיות, אני יכול כמובן למצוא

היתר לעצמי, שהרי איני ברשות עצמי, אבל מצד שני אני יכול להשליך על השם את יהבי ושהוא יפתור

את הבעיות הללו… "הסוהר קרא למפקד שלו וסיפר לו מה קרה, הלה שמע וחשב רגע ואז הלך למשרד

שלו. אחר כך אמר לי שהלך לכתוב מייל לרב של דקוטה לשאול אם אמת ונכון שיהודי חייב ללבוש כיפה.

'הרב' שהתברר כרפורמי שאינו מכבד יותר מדי את ההלכה, 'פסק' שתנאי הכלא קודמים.

"המפקד שב לחדר ואמר: 'יש לי אישור מהרב שאתה צריך להפקיד את הכיפה וגם את הציצית'.

המפקד אף ידע לצטט את הביטוי 'דינא דמלכותא דינא'…"

"עניתי לו שזה לא רב ממש אלא מין 'ראביי' רפורמי שאינו מייצג את היהדות שאני מאמין בה וחי

על פיה ולכן אינו נחשב כאיש דת שאפשר לסמוך עליו באשר לחובותי הדתיות שבית הסוהר מחוייב לכבד אותן.

"המפקד חזר לחדרו וכתב לראביי מה אמרתי. הלה ענה לו שעלי להחליט מה אני רוצה. או את הכיפה או את

הציצית. לא את שניהם. אמרתי שאני לא רשאי להחליט, כי אלו מצוות הדת היהודית, ואני מתעקש להשאיר

אצלי את שתיהן. סבלנותו כנראה פקעה, הוא אמר לי: "אתה למעשה גוזר על עצמך צינוק". אמרתי שאני ממש

לא חפץ להיות בצינוק, אבל גם איני יכול להוריד את הכיפה ואת הציצית.

 

התחלתי לרקוד איתו

"הוא קרא לחמישה סוהרים גברתנים, וידי כמובן הייתה על התחתונה. הייתי בפוזיציה שלא יכולתי לעשות כלום.

חייכתי לעצמי. יהודי צריך להיות בשמחה תמיד. הם פקדו עלי: צא. אמרתי: אסור לי ללכת בלי כיפה.

תביאו כיסא גלגלים. "הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית. הייתי לבוש בבגד משונה שמונע מהאסיר לפגוע בעצמו,

והשליכו אותי לצינוק במחלקה הפסיכיאטרית של בית הכלא. "הוא בטח משוגע", הם חשבו לעצמם, והעדיפו

להשאיר אותי שם, במחלקה של המשוגעים. "שכבתי שם, לא יכול לזוז, והתפללתי לקב"ה שיעזור לי.

אני לא יודע איפה אני, רק סירבתי להוריד את הכיפה והפכו אותי למשוגע".

"התפילות שלי התקבלו וכעבור שעות אחדות הגיע למקום רופא פסיכיאטר שהחל לדבר עימי. זה היה

נס גדול כי לפעמים יכולים לעבור ימים ואף שבועות עד שהם מבינים שהאסיר נמצא במקום הלא נכון

ושהוא נורמלי לכל דבר. לך תשכנע אנשים שאתה לא משוגע…"

"אבל הרופא הזה ישב איתי ודיבר איתי, שאל אותי איך הגעתי לכאן ולמה הם חושבים שאני משוגע.

הסברתי לו את מה שקרה והוא השתכנע שאני אכן שפוי בדעתי, אלא שאני גם עומד על דעתי ועל

דתי ואיני מוכן לוותר על מצוותיה. "הוא חזר למנהל הכלא ואמר לו: "טעית בדיאגנוזה, האיש הזה

אינו אמור להיות מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית… תן לו לצאת ותן לו לחבוש כיפה ותראה שהכל

בסדר איתו". נכנסו שני אנשים והביאו לי את הכיפה ואת הציצית. היה לי חיזוק גדול והבנתי שכדי

לשמור מצוות אני צריך להקריב את הכל, וכך אשיג את מבוקשי".

פעם אחרת חזר הרב רובשקין לתאו וגילה שהטלית והתפילין נעלמו ממקומם. בירור קצר העלה

שהנהלת בית הכלא החליטה להחרים לו את הטלית והתפילין ולהניח אותם עם שאר החפצים האישיים

שלו שהופקדו במשמרת ביום בו נכנס לכלא.

"הקדוש ברוך הוא עזר לי", הוא מספר

"ותוך כדי דיבור אמרתי להם שבלי להניח תפילין וטלית, אסור לי

לאכול. אם לא יביאו לי אותם בחזרה, אני לא אוכל לאכול". "אם הייתי מאיים לשבות רעב, הם לא היו מתרגשים,

היו מכניסים אותי לאשפוז ומזינים אותי בכפיה כמו שעושים לאסירים אחרים ששובתים רעב. אבל אני לא הכרזתי

על שביתת רעב, אלא רק הסברתי שאני מאוד רוצה לאכול, אבל לא יכול…"

"כמובן ששום דבר לא קורה באופן מיידי, זה לקח זמן וכשהם ראו שאני רציני העבירו את זה להנהלה

שהיתה עסוקה בדברים אחרים ואני בינתיים בלי טלית ותפילין. למחרת קיבלתי אותם בחזרה דקות

אחדות לפני שקיעת המה, כך שהספקתי לקיים את המצווה בזמנה.

"בחסדי שמים למרות שהיטלטלתי בין בתי מעצר ובתי כלא, ולמרות שפעמים רבות היו לי בעיות שונות ומשונות,

לא החסרתי אפילו יום אחד של הנחת תפילין בכל שנותיי בכלא" מספר הרב רובשקין בסיפוק רב.

עוד סיפור נפלא הוא מספר: "לפני ליל-הסדר באחת השנים קיבלתי קופסה ובה היו אמורים להיות צרכי החג

ובכלל זה צרכי ה'קערה'. כמובן שכל דבר עובר בדיקה קפדנית. פתחתי את הקופסה וגיליתי שחסרה ה'זרוע'.

יתר הדברים היו". "אמרתי לממונה שאחד הפריטים בקופסה נלקח. הוא ביקש לדעת מה, ולא ידעתי להסביר.

מה אגיד? איך אסביר לו מה זה זרוע? לקחתי את ה'הגדה' שהייתה לי והראיתי לו בציור. זה! הוא בחן את

הציור ותמה: מתוך חמישה פריטים בציור יש לך ארבע, מה רע? ארבעה מתוך חמישה זה בסדר… אמרתי לו:

גם לרכב יש ארבעה גלגלים, אז שלושה מתוך ארבעה זה בסדר? הוא צחק והבטיח לי להפוך את העולם עד

שימצא את הזרוע.

אחרי זמן מה הוא נכנס אלי עם הזרוע עם מבט של מנצח. אני הייתי כל כך מאושר עד כדי כך שתפסתי אותו ורקדתי איתו…".

לאסירים סיפק הכלא מחשבים. בעיקר כדי שיוכלו לשלוח מיילים. שישה מחשבים לאלף אסירים.

תעשו חשבון כמה דקות הוקצו לכל אחד. רובשקין ניצל את זמן המייל המצומצם לכתוב לילדיו

(ומאוחר יותר לכל ילדי ישראל) דברי תורה שחידש בתאו (ושנקבצו במשך הזמן לספר עב כרס).

אחד הבנים שלו, שהיה  בן ארבע כשנעצר, נשאל פעם בבית הספר מה אבא שלו עושה.

הוא ענה בגאווה ובנחישות: "אבא שלי הלך לכלא ללמוד תורה".

הוא לא היה בכלא. כלומר גופו היה אסור אבל רוחו ונפשו היו משוחררות.

הוא היה חריג מאוד. הוא התרחק מרוב האסירים. מה שעניין אותם ממש לא עניין אותו, ולהיפך.

'עמיתיו' לכלא הבחינו שהוא 'עוף מוזר'. הם הרגישו שהוא לא שם. פעם אחת אירעה לו תקלה

עם אסיר שהורשע ברצח. רובשקין כמובן לא ידע את עברו וראה בו אדם ככל אדם. הוא הגיע

למכונת הקרח כדי להוציא קוביות קרח, אבל היה תור ארוך. זה חפף לזמן-המייל של רובשקין.

הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג

"ביקשתי שם מאחד שחיכה בתור שייקח באדיבותו קצת קרח גם בשבילי. הוא שלח לעברי מבט

שיכול להרוג. קצת נבהלתי. אמרתי לו סליחה והלכתי. ויתרתי על הקרח. בלילה הוא בא אלי ואמר לי:

'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!' אמרתי לו : שאני אפגע בך? חס ושלום. מה עשיתי?

והוא 'הסביר' לי:  'איך אתה מעז לבקש ממני דבר כזה כשאני עומד ליד האנשים שלי?!…' הסברתי לו

שאני די חדש בכלא, ולא מספיק מכיר את 'הכללים'.. כמובן שהתנצלתי. ואז הוא אמר: 'למען האמת,

אנחנו מרגישים שאתה לא רק לא מכיר את הכללים אלא אתה בכלל לא פה. אתה עם הספרים שלך…'

הייתה לו אבחנה נכונה: בגופי הייתי שם, אבל באמת השתדלתי מאוד שה'אני' שלי לא יהיה שם…"

צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

יעקב א. לוסטיגמן

 

את הסיפור הבא זכיתי לשמוע מפיו של האסיר היהודי המפורסם,

הרב שלום מרדכי רובשקין, חסיד חב"ד שנשלח לכלא על לא עוול בכפו.

רובשקין נשלח ל-27 שנות מאסר לאחר שנפל קרבן לעלילה, ונשפט

על ידי שופטת אמריקאית אנטישמית. באורח פלא, החליט נשיא ארה"ב דונלד טראמפ

להעניק לרובשקין חנינה. היה זה לפני כשלוש שנים, ולאחר שרובשקין ריצה שמונה

שנות מאסר בפועל. מכתב השחרור הגיע אליו בחנוכה וכעבור דקות ספורות הוא כבר היה אדם חופשי.

לאחר שהתאושש מעט, הגיע רובשקין לביקור בארץ, כדי להודות לכל מי שפעלו

למען שחרורו ושהתפלל עליו רבות כדי שיזכה לשחרור מהכלא.

במסגרת הביקור שלו בארץ, שמעתי מפיו כמה מהחוויות שחווה בכלא, ובכללם גם את הסיפור הבא:

"היה זה בחנוכה הראשון שלי בבית האסורים", מספר רובשקין, "שבועות אחדים

לפני החנוכה כבר התחלתי לדאוג לכך שבימי החנוכה יותר לי להדליק נרות כמצוות חז"ל,

במסגרת המחויבות של בתי הכלא בארה"ב לכבד את חופש הפולחן של האסירים מכל הדתות,

ובכללם גם היהודים להבדיל".

"שלחתי מכתבים לרב של בתי הכלא ולעסקנים שונים, עד שהתקבל האישור,

ובלילה הראשון של חנוכה נלקחתי על ידי סוהרים לחדר כליאה מיוחד,

אליו הוכנסתי. על השולחן הוצבה מנורת חנוכה, ובה נר אחד ועוד 'שמש'.

"הסוהרים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, כשהם מורים לי לדפוק עליה בחוזקה

לאחר שאסיים, כדי שיבואו להחזיר אותי לתא הכליאה שלי.

"הדלת נסגרת ואני מתכונן להדליק את הנר, והנה אני רואה שבחדר יש שירותים.

אי אפשר לברך כאן ברכה, ולפני שמדליקים נרות חנוכה צריך לברך.

"חשבתי אולי לסובב את גבי לשירותים ולהדליק, שהרי אם לא אדליק כאן לא אוכל לקיים

בכלל את המצווה, אבל ליבי היה נוקף וממאן לעשות זאת".

"בית הכלא הוא לא קייטנה", מספר הרב רובשקין, "האפשרות של האסיר לקבל החלטות

על עצמו ועל סדר היום שלו מוגבלת מאוד. לך תקרא עכשיו ל סוהרים, ותסביר להם שכדי

להדליק נר צריך לברך, ואסור לברך ליד שירותים… הידע שלהם ביהדות הוא אפסי,

והרצון שלהם לעזור לי נמוך עוד יותר. "אבל מאז שנכנסתי לכלא ידוע ידעתי שאני

אולי נמצא במקום לא נעים במיוחד, אבל גם כאן הקדוש ברוך הוא מנהל אותי, ולא מנהל הכלא או ה סוהרים".

"דפקתי על הדלת…"

"בפתח עומד סוהר גבה קומה ורחב גרם, והוא שואל אותי לרצוני. הבהרתי לו שאיני

יכול להדליק כאן את הנרות, ואני מבקש שיעבירו אותי למקום אחר. בתאי האסירים אסור

להדליק אש מחשש לשריפה, וכאן אני לא יכול. מה עושים?" "הסוהר לא כל כך הבין מה אני רוצה,

אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא הסכים לפנות בנושא למנהל הכלא,

אדם קשוח לא פחות, שכבר שבע ויכוחים עם אסירים חסרי כבוד שמנסים להערים עליו יומם ולילה".

"המנהל הופיע ושאל אותי לרצוני בקוצר רוח. דיברתי אליו בכבוד והסברתי לו

את ההלכות הבסיסיות שבגללן אני לא יכול להדליק כאן את הנרות.

בליבי ידעתי שאין סיכוי שאקבל את מבוקשי, אבל 'השתדלות' חייבים לעשות…

כלומר, אני עושה את כל מה שביכולתי לעשות, ומכאן והלאה הקדוש ברוך הוא הוא זה שמחליט מה יקרה"

"להפתעתי הרבה, ניאות המנהל למלא את בקשתי, אך מפאת חוסר מקום מתאים להדלקת הנרות,

הוא יצא מגדרו והתיר לי להדליק את הנרות במשרד הפרטי שלו".

"הייתי המום, הודיתי לו מעומק ליבי, והוא מצדו הגיב בפנים חתומות, ולא התרגש יחד איתי…"

 

"צעדנו לעבר משרדו של מנהל הכלא, אני באמצע כחתן המובל אל חופתו, משני צדדי סוהרים

המשמשים לי כשושבינים כדי שלא אברח מהחופה חלילה, ומאחורינו צועד המנהל שכנראה תהה אם לא טעה

כשהחליט לתת לי להדליק נרות ולקיים טקס דתי במשרדו הפרטי".

"ההיתר שניתן לי מלכתחילה היה ל-30 דקות, כפי שקובעת ההלכה וכפי שהורה הרב של בתי הכלא.

אבל לפי מנהג חב"ד נוהגים להדליק נרות שיחזיקו מעמד לפחות 50 דקות, וגם לשבת לצד הנרות במשך הזמן הזה".

"התלבטתי אם לבקש מהמנהל בקשה נוספת שיתיר לי להישאר בחדרו 50 דקות,

הרי רק לפני דקה הוא עשה למעני דבר שאינו מובן מאליו, חרג מכל הכללים והתעלה מעל

כל הנהלים כדי לאפשר לי להדליק נרות במקום שבו אוכל לברך עליהם כדת וכדין

והנה אני שוב מציק לו עם בקשות חריגות?" "אבל החלטתי שאני עושה את ה'השתדלות' במלואה.

אני אבקש, והוא יכול לסרב. לפחות אדע שאני עשיתי את המקסימום האפשרי כדי לקיים את המצווה

כמנהג חב"ד כפי שהורגלתי מצעירותי". "פניתי למנהל, וביקשתי את סליחתו: "אני מבין שאתה תחשוב

שאני 'נודניק' שלא מסתפק במה שנותנים לו", אמרתי לו, "קשה לי להסביר לך כמה זה חשוב עבורי,

ואני חייב להודות שלפי ההלכה היהודית 30 דקות בהחלט מספיקות,

אבל אני חסיד חב"ד

ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. תמיד הקפדתי על כך מאוד,

ואני אודה לך מאוד מאוד, כבוד המנהל, אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו".

"המנהל הביט לעברי במבט חוקר, ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור

שנתן לי. הוא חשב בדממה מספר דקות, בעוד שאנחנו ממשיכים ללכת לעבר חדרו.

"לפתע פונה אלי המנהל ושואל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך,

כמה זמן ישבת ליד הנרות?". "קשה לי לומר", השבתי לו, "לפעמים היו לי עיסוקים שונים, אבל בכל מקרה

הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".

"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!". "הייתי המום.

"חשבתי שאני מדמיין.

"המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל כך ומאפשר

לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות? ועוד במשרד הפרטי שלו?!! זה לא מציאותי.

"אבל אז הבנתי מה שידעתי גם קודם לכן, וכעת הרגשתי זאת ביתר שאת. אני לא נמצא בכלא

כי איזה גוי כזה או אחר החליט ככה… "אני נמצא כאן כי יש לי שליחות ותפקיד לעשות בכלא.

הקדוש ברוך הוא שם אותי כאן, ואני לא שואל שאלות, אני רק מנסה לעבוד אותו ולעשות את רצונו

בתנאים המורכבים שאיתם אני צריך להתמודד". כשסיפר הרב רובשקין את הסיפור הזה, ניתן היה

לראות על פניו שהוא חי את אותם הרגעים תוך כדי הסיפור. השמחה בה סיפר על הזכות שזכה

להדליק נרות "כמו בבית", פרצה ממנו והקרינה על כל סובביו.

מצה בצורת קוביית סוכר, מים לארבע כוסות וחתיכת מרגרינה לאפיקומן

אברהם פוקס

הוא נכנס לתאו בשקט ובחשש, תוך כדי שהוא מוודא שאיש לא עוקב אחריו ומתבונן במעשיו. הוא החזיק בידו את האוצר. הקור היה נוראי, עשרות מעלות מתחת לאפס. שגרת מזג אויר אי שם בערבות סיביר, כשלגופו בגדים בלויים שמנסים ללא הצלחה לשמור על חום גופו. שיניו נקשו זו לזו, אך הניצוץ היהודי דלק בתוכו בבערה גדולה, הוא הזיז את האבן שהתרופפה לה באחד הקירות  והחביא את אוצרו – סעודת ליל הסדר שיחול בעוד כמה שבועות. לא, זו לא היתה חתיכת מצה, זו היתה חצי קוביית סוכר שהצליח לקבל תמורת פרוסת הלחם היומית, היום הוא יישאר רעב, כמו ימים רבים, אבל בפסח יהיה לו אוכל כשר, תהיה לו מצה בצורת קובית סוכר, מים לארבע כוסות, חתיכת מרגרינה לכורך, עוד חתיכה לאפיקומן, לגבי מרור הוא לא דואג, יש לו בשפע.

'חמש שנים ועבודות פרך בסיביר!' הקריא השופט הסובייטי בקול רועם את גזר הדין באולם בית המשפט בווילנא על הנאשם הרב יצחק גלבך ז"ל. הוא נאשם בהפצת יהדות, חלוקת לוחות שנה עם חגי ישראל ליהודים שנעו ונדו ברחבי מזרח אירופה, כשהם בורחים מהצוררים מבקשי נפשם. לא שהרוסים היו צריכים סיבה להשליך יהודים לסיביר, 'תנו לנו את האנשים ואנו נמצא כתב אישום עבורם' היו אומרים מפקדי הק.ג.ב. לסוכני החרש, על אחת כמה וכמה כשתפסו דג שמן.

הרב יצחק גלבך נולד בפולין וזכה ללמוד אצל צדיקי אותו הדור: רבי אלחנן וסרמן בעיירה ברנוביץ' ולפני כן אצל רבי ברוך בער ליבוביץ', מהעיירה קמניץ. לימים יספר שדמות רבו ברוך בער, מאירת הפנים שאהב אותו אהבת נפש, היא זו שנזכר בה בימים הקשים ביותר שעבר ונתנה לו את הכח להמשיך הלאה. עם תחילת המלחמה ישיבות שלמות נדדו ממקום מושבן, בורחים מחיית הטרף הנאצית, חלקם מצאו עצמם נופלים היישר לידי הכובש הרוסי שמיהר למלאות קרונות שלמים ולשולחם לארץ גזירה. וכך מצא עצמו רבי יצחק גולה לסיביר. וכמו יהודים רבים אחרים, לאחר מספר שנים הבינו שהמאסר בסיביר היה הפרס הטוב ביותר שקיבלו, ובכך חייהם ניצלו.

עם כניסתו למאסר בסיביר, נערך עליו חיפוש מדוקדק בו התגלו מה שהרוסים חשבו כ- 'מכשירי הקשר', הלא הם התפילין היקרות שרכש בדמים מרובים בהיותו נער. הוא למד את הלכות תפילין על בוריים, וחיפש את התפילין המהודרות ביותר, לאחר שחסך עבורם ממון רב. הוא ניסה להסביר ללא הצלחה לשומרים הרוסים במחנה את טיבם של מכשירי הקשר הללו, אך אלו ראו מולם לראשונה בחיים מרגל גרמני ולא רצו לשמוע כלל את הסבריו, לבסוף החליטו לפרק את מכשירי הקשר מחשש לציתותים, וכך מול עיניו הדומעות, באבחת גרזן רוצצו אותם. עשרות שנים מאוחר יותר כשנלקח לבדיקות רפואיות בלבו, אמר בחיוך אם תחסר לי פעימת לב אחת, אל דאגה, זוהי הפעימת לב החסרה לי מהרגע ההוא שרוצצו את התפילין שלי.

ליל הסדר הראשון במחנה. הגוף מפורק לאחר יום עבודה קשה, אבל הלב מתרונן לקראת הלילה הגדול. הוא מתפלל ערבית של יו"ט בדבקות רבה, 'את יום חג המצות הזה זמן חרותנו' זועק ללא קול, 'למה יאמרו הגויים' הוא שר בדמעות רותחות את הלל של ליל יו"ט. לאחר התפילה המרוממת, הוא פוסע לאותה גומחה שבקיר, שם ממתינה לו 'סעודת יו"ט וסימני החג'. הוא מוציא את קוביות הסוכר וחתיכות המרגרינה ומתחיל לומר מזיכרונו קטעים מההגדה של פסח, אט אט שמורות עיניו נעצמות, הגוף דורש את שלו. למחרת הוא ממשיך לאכול מהאוכל ששמר לו לימי הפסח כדי שלא יכשל חלילה באכילת חמץ.

יומיים לאחר ליל הסדר ההפתעה הכתה בו! הוא מבחין ביהודי תלמיד חכם וצדיק שהגיע ממש בימים האחרונים למאסר במחנה, כוחו עדיין במותניו, ובידו הוא אוחז לא פחות מפרוסת לחם – מנת האסיר היומית, ואוכל בתאבון רב. כשהלה התקרב אליו, רבי יצחק אומר לו בתרעומת: "עד כדי כך הסבל שלכם רב שאינכם יכולים להימנע מחמץ גמור בפסח?" הלה מביט בו במבט משועשע, ומפטיר: "רבי יהודי, אנחנו כעת באדר ב'!" (בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר) רבי יצחק נדהם מהתשובה שהוטחה בפניו, אך מיד גלגלי מוחו פועלים כיצד יספיק לאגור מחדש אוכל לפסח, שיחל בעוד כחודש בלבד, ואכן, חלק הצליח להשיג, ומה שלא, כדי שלא יגווע ברעב, שרף את מנת האוכל היומית עד שלא היתה ראויה לאכילת כלב כפי ההלכה, ואכל את האפר. שנים רבות לאחר מכן היה אומר שהוא עדיין מרגיש את אותו אפר בגופו.

שבוע רודף שבוע וחודש רודף חודש. כמות האוכל שהיו מקבלים היתה מועטת ביותר, הרוסים היו שוקלים כל אסיר, ולפי משקלו נקבעה כמות המזון שיקבל, וממנה יכול היה רק לרדת. אם עבודתו לא השביעה את רצון מפקדיו, הכמות היתה קטנה יותר. המפקדים מצידם היו משתדלים לא להיות שבעי רצון. מחוסר תזונה יחד עם הקור הנורא הגוף שקע אט אט ונכנס למעין תרדמת, תנועות הגוף הופכות למונוטוניות וחסרות חיוּת ונראה שמתהלכים כאן רובוטים ולא בני אדם. העיניים מושפעות מכך עד כדי שהגיעו לכמעט עיוורון בשעות החשיכה, ממש כמו תרנגולים שלא רואים בחשיכה. הדרך חזור מיום העבודה המפרך היתה נעשית בצורה שלא תיאמן, האסירים היו אוחזים אחד בשני כמו קרונות רכבת, וכך שורה של מאה איש, היתה מוצאת את דרכה על ידי אסיר חדש שעדיין מאור עיניו תיפקד היטב והיה יכול להובילם בבטחה, או לחילופין על ידי אחד ממפקדי המחנה שממש לא סבלו מתזונה בלתי מספקת.

מוחו של רבי יצחק בקושי עובד, הוא שוכח את ימי השבוע, והוא מקיים את דברי ההלכה המתייחסת לאדם ששוכח מסיבות שונות איזה יום היום וכך נאמר בה: 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי'. סביבו מתהלכים כמותו, צל של אנשים, התקשורת ביניהם מינימלית, מחוסר כוח. יום אחד, במהלך העבודה, האדם שלידו מתמוטט, ורגע לפני, הוא אומר לו בכוחותיו האחרונים, קוראים לי יוס'ל וייס ממונקאטש, תזכור, יוס'ל וייס ממונקאטש. עם הזמן ודעיכת הגוף, רבי יצחק שוכח צורתה של אות. חלק מן התפילה הוא מצליח לזכור והוא חוטף רגעים ספורים לתפילה תוך כדי העבודה. רופא המחנה מביט בו ושואל אותו למעשיו המוזרים, "אני יהודי", משיב לו רבי יצחק ללא חת ובגאווה גדולה, "ואני מנצל הזדמנויות לדבר עם אלוקי!" "יהודי?" משיב הרופא בשאלה, "גם אני יהודי!" מיני אז היה הרופא דואג להבריח לו מן המרפאה מנות גלוקוז – סוכר, לפצות קצת את הגוף על התזונה הנוראית. אותו רופא גם הציל את חייו לאחר שאסירים באו לספר לו שחברו רבייצחק קפא למוות, הרופא הביא את חבריו הגויים, ובמשך שעה ארוכה שפשפו על גופו שלג כדי להחזיר את זרימת הדם בגופו.

אט אט בניסי ניסים גופו מצליח להתרגל למצב, ואיכשהו מצליח לשרוד. האמונה היוקדת שלו בבורא עולם, נתנו לו את הכוח להמשיך, עמוד אחד מהתלמוד בבלי זכר משום מה והיה משננו בינו לבין עצמו ללא הרף

באחת הפעמים שהתפלל, חלם על אחד מרבותיו שאומר לו, התפלל שתזכה לצאת ולהקים בית בישראל. וכך עשה.

חודש לפני מועד שחרורו נקרא לפתע למפקד המחנה. "תחתום על הטופס, אתה משוחרר!" ברוב טובם השלטונות הסובייטים היו נותנים כרטיס נסיעה ברכבת למקום שהאסיר המשוחרר היה בוחר לנסוע, רבי יצחק שהיה חסיד ברסלב רצה בכל מאודו לנסוע היישר לאומן, מקום קבורתו של הרב הצדיק רבי נחמן מברסלב, שטרם זכה להיות בה, אך היה לו ברור שכאשר ישמעו את היעד יגרשוהו מיידית בלא כלום, הוא מבקש מַפַּה כדי למצוא מקום ששם האקלים והמזג אוויר דומים למקומות שגדל בהם, הוא מתבונן במפה ובוחר את המקום אליו איוותה נפשו, הם נותנים לו את כרטיס הרכבת ואומרים לו שהתחנה במרחק של עשרים קילומטר ומשהו… "את העשרים הקילומטר" היה אומר רבי יצחק "הלכתי די מהר, אבל את ה'משהו' זה כבר לקח ימים ארוכים עם סכנות של חציית נהרות קפואים, כשאני שומר על הכרטיס מכל משמר". ברכבת ישב בדד ללא שום אוכל ושתיה כשלפניו ימים ארוכים של נסיעה. כאשר הרכבת היתה עוצרת בתחנות, הנוסעים היו יורדים לקבל כוס מים חמים שהשלטונות נתנו חינם לכל המעוניין, אך רק בתנאי שיש לו כוס… רבי יצחק שהיה עם בגדיו לעורו נשאר ברכבת, אחד הנוסעים מפקד מבוגר בצבא, פנה אליו בפליאה מדוע אינו יורד כמו שאר הנוסעים, לכששמע את סיפורו גילה לו בסוד שגם הוא יהודי, ומעתה ואילך, הוא יתחלק איתו בכל מאכליו עד סופה של הנסיעה הארוכה, ובכך הציל את חייו. הרכבת מגיעה למוסקבה, רבי יצחק יורד בחשש, הוא מחפש דבר ראשון בית הכנסת, להניח תפילין ולפתוח ספר קודש, הוא במתח עצום האם יצליח לזהות את האותיות? האם יצליח לקרוא? הוא משוטט ברחבי מוסקבה, ותר בעיניו אחר בית כנסת, הוא מצליח למצוא אחד כזה ולהיכנס לתוכו, הוא רץ לארון הספרים ונוטל ספר מתוכו ופותח אותו במהירות, שטף של דמעות פורץ מעיניו, הוא מצליח לקרוא! הוא זוכר את האותיות!

רבי יצחק זכה לעלות לארץ ישראל להקים בית נאמן בישראל ולראות בחייו משפחה גדולה ומפוארת, דורות ישרים מבורכים.