איש חסד או קמצן ללא תקנה?

סיפור מפעים שפותר את החידה של ר' ציון סויד זצ"ל

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר לנו מעשה מופלא אודות ר' ציון סויד ז"ל, שהתגורר ביישוב 'רמת פנקס'

הסמוך לאור יהודה, ובזכותו הוקם ביישוב בית כנסת מפואר, ונוסדו שעורי תורה רבים, ובעצם כל ממלכת

התשובה של אור יהודה כיום, באה כתוצאה מפעילותו של ר' ציון, שהחל לפעול ולהפעיל למען התורה

כשהאזור כולו היה עדיין כמדבר- שממה. ר' ציון, מספר הרב כהנה, עוד זכה להיות אצל מרן ה"חזון איש" זצ"ל,

שברכו, ועודדו לעסוק ולעשות למען לימוד התורה. אחת הדוגמאות שאפיינו את דמותו של היהודי הזה,

היא חלוקת התה ללומדיו של אחד השיעורים התורניים המרכזיים המתקיימים מזה שנים רבות בעיר אור יהודה.

עובר היה ר' ציון בין הלומדים, עם מגש גדול ועליו עשרות כוסות תה, ומבקש מהלומדים שילגמו להנאה,

כדי שיהיה להם כוח להמשיך ולשמוע את דברי מגיד השיעור. מחלק התה עשה מלאכתו זו, באמונה,

מידי יום ביומו, במשך שנים רבות. תמיהה גדולה הייתה ללומדים בעניין כוסות התה, ומעולם לא העזו

לשאול על כך את ר' ציון סויד. הכוסות לא היו מלאות, והמשקה המהביל הגיע רק עד חציין, גם מי

שהיה צמא מאוד, נאלץ להסתפק רק בחצי- כוס, היו בין הלומדים שחשבו כי מחלק התה הוא יהודי קמצן,

שאמנם עושה חסד עם האנשים בעצם חלוקת התה, אבל לא יכול להפטר מתכונת הקמצנות האופפת אותו.

והיו אף שהגדירוהו בשל כך בתכונות רעות יותר. כך או כך, הדבר לא הוסיף לו כבוד רב.

פגשתי לפני זמן- מה, ממשיך הרב כהנה לספר, את בנו של ר' ציון, והוא ביקש שאעשה אוזניי כאפרכסת,

ואשמע את הסיפור שיספר על אביו. תקופה קצרה לפני שאבי נפטר, אירע פעם שהוא לא הגיע לשיעור,

והחלטתי לחלק את התה במקומו. כמובן שהפעם מילאתי כבר את הכוסות עד תומן, הנחתי אותן על המגש,

והתכוננתי כבר לצאת ולחלקן ללומדים. ובדיוק ברגע זה הגיע אבא. ר' ציון מביט בכוסות, ופניו מביעות

אי- שביעות רצון. הוא ניגש אל המגש, שופך מכל כוס את חציה, ורק אז מתחיל לחלק את התה. גם אני,

מספר הבן, תמהתי מזמן מדוע אבא מחלק רק חצי- כוס, ולא כוס שלימה, אבל כמו כולם הבלגתי,

ולא שאלתי אותו על כך. אבל הפעם, כשהכוסות היו כבר מלאות, והוא שפכן, ראיתי שמדובר בעקרון

חד- משמעי, והחלטתי לשאול אחת ולתמיד את אבא, על מה ולמה? תשובתו של ר' ציון לבנו,

צריכה ללמדנו פרק מאלף על ערכו וחשיבותו של כל יהודי, למרות שמראהו כאיש פשוט.

וכך אמר ר' ציון לבנו: אתה בודאי מכיר את ההוא וההוא, ונקב בשמם של שניים ממשתתפיו הקבועים

של השיעור. ומשהשיב הבן בחיוב, המשיך האב הצדיק ואמר: כיון שידיהם של שני היהודים הללו רועדות,

ידעתי שאם אגיש ללומדים כוס תה מלאה, הרי כשתגיע הכוס לידיהם, הם יהיו בבעיה… התה החם יישפך

להם על הידיים, ויגרום לכוויות. הוא עלול להישפך גם על בגדיהם, ויהיה להם בזיון רב מכך. החלטתי איפה

שבמקום שהם יתביישו, אתבייש אנכי, ואחלק לכולם רק חצאי- כוסות, ובכך אמנע מהם את הביזיון.

והקב"ה עשה עימי נס היום, שהגעתי בזמן, והצלחתי למנוע ממך מלצאת אל הלומדים עם כוסות מלאות.

(ברכי נפשי)

הרב אליעזר הילמן, מרבני 'אחינו', צבר ניסיון רב עם בני נוער מכל הסוגים והגוונים. הוא בא מהעולם החרדי, יש לו עבר עשיר בפעילות עם בני נוער חרדיים, והוא גם מחובר חזק לשטח באזורים שאינם חרדיים קלאסיים, מאות תלמידים יש לו, שבאו דווקא ממשפחות שלא בהכרח מקפידות על קיום תרי"ג מצוות עם כל פרטי ההלכה.

שאלנו את הרב הילמן שאלה שנוגעת לחרדים ולחילונים, לדתיים ולמי שאינם שומרי מצוות. התלמוד הבבלי, זה שעבר בעמנו בירושה מדור לדור, מאב לבנו ומסב לנכדו, זה שמלווה אותנו קרוב לאלפיים שנות גלות, זה שבו הגו והוגים כל גדולי התורה בכל הדורות. התלמוד הבבלי מכונה בפי הלומדים אותו 'גמרא'.

אז הבנו שללמוד גמרא זה דבר גדול, אפילו חשוב מאוד. אנחנו יודעים שכדאי ללמוד גמרא, אבל למה? למה זה כדאי? מה זה נותן לנו בחיים?

"את התשובה לשאלה הזאת יש לחלק לשני חלקים. יש את החלק של האנשים שכבר למדו גמרא, ואני מתכוון למי שלמדו גמרא ברצינות, עם כל הריכוז והרצון לדעת. האנשים האלו לא צריכים שיסבירו להם למה כדאי ללמוד גמרא. הם כבר יודעים.

"לעומתם יש את האנשים שמנגד. אלו שכבר לא למדו גמרא. הם עוד לא יודעים מה זה גמרא, אבל מאידך חבל על המאמץ ועל הניסיון להסביר להם. זה כמו שתיקח ילד שמימיו לא ראה גלידה, ותנסה להסביר לו מה זה גלידה ומה הטעם שלה. אתה אומר לו שזה לא קשה ולא רך, זה קר אבל לא יותר מידי, זה מחליק בגרון אבל אתה צריך לבלוע אותו, יש לזה טעם מתוק אבל לא מאוד מתוק, והצבע משתנה בהתאם לטעם. גם אם הילד הזה הבין כל מה שאמרת, ואתה יכול אפילו לבחון אותו והוא ידע לענות בדיוק מה זה גלידה. הוא יסביר לך שזה קר אבל לא יותר מידי, הוא יגיד לך מה הצבע של הגלידה ואיך היא נראית ומה המרקם שלה ואפילו כמה קלוריות יש בכל מאה גרם. אבל הוא לא באמת יודע מה זה גלידה, כי הוא אף פעם לא טעם גלידה.

"כשמדברים על משהו רוחני זה הרבה יותר חזק. אי אפשר להסביר מה זה לימוד גמרא למישהו שאף פעם לא למד גמרא.

"מה תגיד לו? שזה נותן תחושת סיפוק? שזה ממלא את הלומד? נכון, אלו הגדרות נכונות, אבל הן רחוקות מלהיות ממצות.

"לימוד הגמרא זאת חוויה עצומה. זאת חוויה שמתאימה כמעט לכל גיל. ילד בכתה ג' בתלמוד תורה שמתחיל ללמוד גמרא, וישיש בן מאה שלומד את אותה הגמרא, שניהם מרגישים בה טעם, שניהם מרגישים בה מתיקות. שניהם מרגישים שהם מחכימים כשהם לומדים את אותה הגמרא, את אותן המילים. הגאון הכי גדול והאיש הכי פשוט עם כשרונות ממוצעים ומטה, שניהם לומדים את אותן שורות וכל אחד מהן מבין את הגמרא ברובד אחר. הגאון מבין בצורה הרבה יותר עמוקה, אבל גם האדם הפשוט מבין ברמה שלו. מבין ונהנה לא פחות מהגאון העצום.

"יש הרגשה שמי שפתר חידה מורכבת הרגיש אותה. אתה שובר את הראש במשך חודשים ומנסה להבין את החידה, ולבסוף ברגע אחד נופלת לך הברקה ויש לך תשובה. פתאום אתה רואה איך כל הפרטים מסתדרים כמו מאליהם, אתה מתמלא בתחושת של סיפוק, של התלהבות. אתה מיד לוקח את הטלפון וחייב לספר לחברים הטובים שלך שהצלחת לפתור את החידה שעליה עמלת במשך חודשים ארוכים.

"כשלומדים גמרא, יש את ההרגשה הזאת בכל שורה, בכל נושא. זוהי מסכת מופלאה של עונג רוחני עם תענוד גשמי של לוגיקה מסתורית ומרתקת במיוחד. בקיצור, מה אני מנסה להסביר בכל מיני דרכים איך זה ללמוד גמרא, מי שעוד לא טעם, מוזמן לבוא ולטעום. אחרי שהוא ירגיש את הטעם המיוחד, כבר לא יהיו לו עוד שאלות".

חלם כמרקחה. גם הלילה פרץ זעליג הגנב לבית נוסף בעיר, ולא רק שהוא 'גילח' מהוויטרינה היפה שבסלון הבית את כל כלי הכסף, אלא שבדרכו פנימה הוא ניפץ את זגוגיות החלונות והותיר אחריו פתיתי בדולח זעירים ודוקרניים.

"זה לא ייתכן" זעקו כמה מבאי בית הכנסת לאחר תפילת שחרית. "חייבים לעשות לזה סוף. כל לילה הוא שובר חלונות ופורץ לבית אחר. זעליג נלקח אל 'חדר הקהל', שם הוא נכלא עד שיחליטו מה לעשות עמו, וחכמי העיר התכנסו לאסיפה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, ובסופה התקבלה ההחלטה הכי הגיונית בעולם.

"כדי למנוע מזעליג הגנב לפרוץ לבתים", הודיע הכרוז בשמם של חכמי העיר, "הוחלט פה אחד שכל תושב בחלם יעניק לו מפתח לדלת הראשית של הבית, וכך לא יזדקק זעליג לשבור עוד חלונות, ובא לחם גואל".

רעיון מבריק! אין ספק!

איך לא חשבנו על זה קודם?!

עברו ימים ושבועות והנה צצה לה בעיה חדשה. חמורה עוד יותר מקודמתה. מתברר שזעליג החל לצלוע, ובפניו נראו חבורות אדמדמות וסגלגלות למכביר. כששאלו אותו התושבים מה קרה, השיב זעליג בעיניים מושפלות שמאחר ותושבי חם נהגו עמו בצורה כל כך יפה, הוא משתדל לגנוב מבתיהם מבלי להעיר אותם. בגלל זה הוא עובד בחושך ומדי פעם הוא נתקל ברהיטים או בקירות, ונחבל פעם אחר פעם.

התכנסו חכמי העיר, ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ובסיומו של סיעור המוחות הממושך הוחלט פה אחד להקים מרפאת לילה שבה יועמדו רופאים הכן להגיש סיוע רפואי לזעליג מייד כשייפצע בפעם הבאה. הרי אי אפשר שהוא יגנוב בלילה, ויקבל את הטיפול הרפואי רק בבוקר. נכון??

עד כאן המשל, ומכאן ואילך הנמשל.

אני, אתה ועוד הרבה אנשים אחרים מתנהגים לפעמים כמו חכמי חלם. 'זעליג הגנב' מהמשל, הוא 'היצר הרע' בחיים האמיתיים. היצר בא אלינו בחשאי, שובר את ההחלטות הטובות שלנו, מפצח את הקבלות הטובות שקיבלנו וגונב לנו מהמצוות והמעשים הטובים, מפתה אותנו ללכת בדרכו הקלוקלת והעקלקלה.

במקום לגרש את היצר הרע וזרוק אחריו אבנים, במקום לתפוס אותו ולכלוא אותו לאורך ימים ושנים בכלא מצחין הרחק מהלב והרחק מהעין שלנו, אנחנו מרחמים עליו ועוזרים לו. קונים מכשיר טכנולוגי שיקל על היצר את העבודה, או לחלופין מתחברים לחבר רע שעוזר לזעליג לגנוב כאוות נפשו. אנחנו נותנים לו את המפתחות ללב שלנו.

אולי באמת הגיע הזמן שנתחיל להתנהג כמו בני אדם אחראיים, ונעניק לזעליג את הטיפול המגיע לגנבים כמותו??

יעקב לוסטיג

"ת'שמע סיפור טרי מהיום. הבוקר הגיע תורם לישיבה שבה אני מלמד, ישיבת 'דובר טוב'. זו בעצם ישיבה לצעירים מתחזקים שפועלת בשכונת רמות בירושלים, אבל היא מרכזת בתוכה בחורים מכל רחבי הארץ.

"התורם הזה בא כדי לתת כסף, אבל לפני שהוא מוזיל מכספו למען הישיבה, הוא רוצה לוודא שזה אכן מקום שבאמת מחולל שינוי. התחלתי להסביר לו שבאים לכאן צעירים מתחזקים שלא מבינים מה זה לימוד תורה, אבל רוצים להיכנס לעולם הזה, לעולם הישיבות. הסברתי לו את התהליך שהם עוברים, את העבודה שאנחנו עושים אתם ועוד, אבל הוא מסתכל עלי כמו תרנגול על בני אדם, לא מבין באיזו שפה אני מדבר אתו.

"לא הלך לי בדיבורים, החלטתי להדגים לו בשטח. הוא נכנס בפנים, רואה בחורים עם אש בעיניים, בחורים שעד לפני חצי שנה לא ידעו מה זה גמרא או משנה, מתווכחים בסוגיות תלמודיות כאילו הם נולדו בתוך הישיבה. התורם מסתכל עלי ואומר לי: "יוסי לא צריך הסברים. כבר הבנתי מה אתם עושים כאן. הבחורים האלו אתה רואה שהתורה מחיה אותם".

"מה אומר ומה אדבר. התורם הזה הוא לא היחיד שרואה את זה. כל מי שרק נכנס לכאן רואה את האש שיש להם בעיניים. זו אש רוחנית, אי אפשר להבין אותה. אפילו מי שבא ממקום חרדי, לא יכול להבין את התהליך הזה שעובר על הבחורים היקרים הללו, דווקא בגלל שהם באו כביכול ממקום רחוק יותר, ההפתעה שלהם גדולה יותר וההתלהבות שלהם מרקיעה שחקים.

"אתן לך דוגמה הכי טובה. אצלנו בישיבה יש משחק כדורגל בכל יום רביעי בערב. ההשתתפות חובה. למה השתתפות חובה? כי אם לא יהיו חייבים לשחק כדורגל, הרבה מאוד בחורים לא יבואו בכלל למשחק, כי הם מעדיפים ללמוד תורה. אבל אנחנו כאנשי הצוות החינוכי רוצים שהם כן ישחקו קצת ויתאווררו, לכן אנחנו ,מחייבים אותם להשתתף במשחק.

"אתה יודע מה?" ממשיך הרב וייס, "בוא לא נדבר על לימוד תורה ולהבדיל משחק כדורגל. בוא נדבר על שיחה סתמית בין שניים או שלושה בחורים. בחורים שלפני חצי שנה התעסקו בריאליטי ובספורט, פתאום הכל מתחלף להם בנושאים אחרים, ערכיים ורוחניים יותר. אף אחד לא ינזוף בהם אם הם ידברו על כדורגל, לפעמים הם באמת מדברים קצת על כדורגל, אבל זה לא מה שמעסיק אותם. מה שבאמת מונח להם בראש זה נושאים רוחניים יותר. אפילו אם לא לימוד תורה ממש, אז הם מדברים על נושאים שנוגעים ללימוד התורה ושמירת המצוות. לא פעם יצא לי לשמוע בחור צעיר שנדהם מעצמו, איך הוא השתנה ופתאום כל מה שמעסיק אותו זה רק דברים העומדים ברומו של עולם.

"פעם הגעתי לאחת הישיבות שאני עובד איתן, ואני רואה שני בחורים פוצחים בריקוד קצת לפני השעה 12 בלילה. שאלתי אותם לשמחה מה זו עושה? מה זה הריקוד הזה? אחד מהם עונה לי "אני רוקד כי זכיתי להכיר את הספר ארחות צדיקים, ואני מרגיש שהוא נכתב במיוחד בשבילי".

קשה לעצור את המונולוג של הרב וייס. כשהוא מדבר על התלמידים שלו, ההתלהבות לא מצליחה להירגע: "עכשיו אני בנהיגה, בדרך לבקר בחור שהיה מבחן על שמונה דפי גמרא, והוא קיבל מאה במבחן. אתה לא מבין, הבחור הזה כשהיה בתיכון כולם צחקו עליו. הוא לא היה מהאליטה החברתית, הוא תמיד היה עצוב בגלל המעמד החברתי הנמוך שאליו הוא נזרק. הבחור הזה הגיע לישיבה והתחיל לפרוח כמו שהוא בחיים לא פרח. אתה רואה אותו היום הוא מלא מרץ, פצצת אנרגיה.

"השינוי שעבר עליו היה כל כך חזק, עד שבעקבותיו באו כמה חברים נוספים ללמוד בישיבה. הם אמרו אם הוא פתאום התמלא שמחת חיים, למה שלא ננסה גם אנחנו. היום הם כאן לומדים תורה יחד אתו.

"זה לא מקרה אחד ולא שניים. יש לנו ששה בחורים בישיבה שמתגוררים ברחוב אחד במודיעין, וזה לא רחוב דתי. אחד הגיע לישיבה וחזר מרוצה עד הגג. אחריו הגיע חבר שהביא בעקבותיו את אח שלו שהביא עוד חבר וכך יש לנו כאן ששה בחורים מאותו רחוב. בכל מודיעין מכירים אותם ויודעים שזה הרחוב שממנו יצאו הצעירים לישיבה. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. רואים אותם ברחוב ומיד יודעים שאלו בחורים שלומדים תורה. יש להם נעימות הליכות מיוחדת, עדינות השמורה ללומדי התורה. זה מדבר לאנשים. בחלק גדול מהמקרים הם גם משנים את הבית שלהם, ומקיימים בפועל את הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", בזכותם גם ההורים מתחילים לשמור מצוות ולהתחזק".

"אמא אחת מתקשרת אלי ואומרת לי "הרב יוסי הפכת את המשפחה שלי". היא מתחילה לספר לי על קשיים שהיו לה בתוך הבית בין הילדים להורים ובין ההורים לבין עצמם. הילד בן ה-15, כל פעם שחוזר מהישיבה, אם יש מריבות וצעקות הוא מרגיע את כולם, מתמרן ביניהם מתווך ובסופו של דבר הוא משכין שלום ביניהם. הוא הפך לגורם המחבר והמאחד של כל המשפחה. זה ילד שבבית הספר היה ילד פרא אדם. כשקיבלנו אותו לישיבה היה אחד מאנשי הצוות החינוכי בבית הספר שצחק עלינו ואמר לנו "את הפרא אדם הזה אתם רוצים להושיב ליד התלמוד הבבלי, הוא לא יחזיק מעמד 20 דקות". אמרתי לו חכה תראה מה התורה תעשה לו, והנה ברוך ה', לא רק שהוא עצמו התשנה בזכות אור התורה, הוא אפילו שינה את כל הבית שלו".

אמרו חז"ל (מסכת אבות): "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך". כלומר: כאשר אדם מוותר על הקביעות בלימוד התורה מיד מזדמנים לפניו מפריעים שונים ומשונים שמונעים ממנו ללמוד. ואילו המתגבר על עצמו, שומר על הרציפות ועמל בתורה, הריהו מתברך מן השמים ומרוויח כנגד מה שהפסיד פי כמה וכמה.

ימים קשים עברו על בני הישוב בצפת. רעב ומחסור היו מנת חלקם ואנשים רבים נאלצו לפרנס את משפחתם בעבודות דחק כדי שיוכלו להביא לבני ביתם את לחם חוקם. יודעי העיתים מספרים על משפחה נכבדה שעמדה בנסיון כביר שעמד בפניה באותם ימי עוני ומן השמים דאגו שלא תופסד פרנסתם בשל כך ולו בפרוטה אחת.

מפורסם היה שמו של הרב לודמיר בקרב בני העיר ששלחו את בניהם ללמוד בישיבתו של הרב שהרביץ תורה בתלמידיו במסירות נפש. רעייתו שהטתה את שכמה לעול פרנסת הבית, פתחה עסק זעיר בביתה שממנו היתה פרנסתם.

באחד הימים התגלגלה לידיהם הצעה מסחרית כדאית ביותר מאדם שהיה זקוק להיפטר בדחיפות מאלפי חוטי זהב דקיקים. לאחר ששקלו את הרעיון החליטו הרב ורעייתו כי לשם כך ישקיעו את כל חסכונותיהם המעטים ואף לוו הלוואה נכבדה מאחד ממכריהם להשלמת הסכום.

"רבות מחשבות בלב איש". לא עברו ימים מרובים ובעקבות מאורעות אותם הימים, המצב הכלכלי התדרדר לשפל חדש ואיתו נפלו צנחו מחירי הזהב שלא היו לו דורשים כלל.

בבטחון ובאמונה בהשי"ת המשיכו בני משפחת לודמיר לנהל את חייהם בהשקט ובשלווה בידעם כי הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל.

יום אחד הביטה הרבנית לודמיר מחלון ביתה ובעיניים משתאות הבחינה בשיירת גמלים ארוכה עושה את דרכה לכיוון ביתה. בראש השיירה ישב אפנדי מכובד שניכר עליו כי סוחר עשיר הוא. הרוכבים התקרבו אל חצר בית משפחת לודמיר, הבריכו את הגמלים והערבי פנה אל עבר הבית ונקש בפעמון. "שמעתי כי אתם מחזיקים ברשותכם סחורה יקרה, ברצוני לראותה" אמר לרבנית. זו הזדרזה ופרסה בפניו את חוטי הזהב. בעיניים של סוחרת ותיקה ומנוסה, הבחינה האישה כי הערבי ייצא לדרכו כשכל הסחורה בידיו. בעיניים בורקות מישש הוא את הסחורה ומידי פעם בדק בדיל זהב אל מול קרני השמש שהציפו את החצר. לא חלף זמן רב והערבי הפטיר "מי אורז פה את הסחורה, יש לכם פועל או שאקרא לאחד ממשרתי, עוד היום חייב אני להגיע לעיר רחוקה ועל כן אנא זרזי את מהלך העניינים". קולו של הסוחר הלבנוני הצטלצל באזניה כמנגינה ערבה: "הנה שלח להם ה' את ישועתו וסוף סוף יפטרו מהסחורה השוהה בביתם זמן כה רב", ולערבי אמרה: "המתן רגע קט ואקרא לבעלי בטרם נסכם סופית את העיסקה".

האפנדי המתין ופסע מעדנות בין עצי הדקל התמירים, ובעודו מגלגל בידיו מחרוזת פנינים נוצצים, חפן את גלימתו והתיישב על מחצלת שפרס לפניו משרתו. הרבנית פנתה לעבר פתח בית המדרש וביקשה מאחד הילדים ששוטטו בחוץ שיזדרז לקרוא לבעלה. הלה נדחף במהירות בין הלומדים וביראת כבוד הודיע להרב לודמיר "כבוד הרב! הרבנית ממתינה בחוץ".

בפינת חצר בית המדרש המתינה הרבנית לבעלה כשכולה נרגשת, "עליך לסור עימי לביתנו בדחיפות", וסיפרה לו את המתרחש. אך הרב הצביע בידו על בית המדרש ואמר: "רעייתי, יודעת את את מנהגי מימים ימימה, עד חצות אינני יוצא מדלתות הישיבה ורק לאחר מכן במידת הצורך נפנה אני לטפל בענייני העסק". האשה חזרה ואמרה "הרי את רוב העיסקה כבר סיכמתי ובכך שתתפנה למספר דקות לסגור עסקה משתלמת זו נוכל להרויח סכום שיחזיר לידינו את ההשקעה הגדולה ואף יתן בידך את האפשרות ללמוד בתורה במשך כל היום ללא טרדות והפרעות. אך הרב עמד על שלו והרבנית פנתה לביתה והודיעה לערבי "לצערי תאלץ להמתין עד חצי היום". הערבי שמיהר לדרכו ניסה לשכנעה שוב, ומשלא נענה היטיב את הכפייה על ראשו, עלה על גמלו וכשפניו עוטות ארשת תמיהה וכעס פנה לדרכו. בחצר הבית עמלה האשה להחזיר את ארגזי הסחורה למקומם בלב כבד ופנתה להכין את ארוחת הצהרים.

כששב הרב לודמיר לביתו שאלה אשתו: "וכי לא כדאי היה לך להפסיק שעה קלה מלימודך ולהרויח בכך סכום כה גדול שיניח לך ללמוד בראש שקט תקופה ארוכה?" שמע הרב את דבריה והשיב: "אמנם אמת הדבר, על ידי עסקה זו הייתי מרויח כמה חדשים של לימוד ללא טרדות, אך בפעם הבאה שהיתה מזדמנת לפני עיסקה "דחופה" בשעת הלימוד, שוב הייתי מפסיק מלימודי שהרי היצר היה בא וטוען לפני: "וכי מה שונה מקרה זה, מהמאורע שנקלעת אליו לפני שבועות מספר" וכך עם הזמן הייתי פוסק פעם אחר פעם מלימודי, ומפסיד בכך את תורתי. על כן העדפתי שלא להחמיץ את לימוד התורה בפעם זו ולהמשיך בקביעות ללא הפסקות את עיסקי בתורה.

היה זה לקראת ערב. שוב ניצבה האשה בחלון ביתה מסומרת למקומה. לאור דמדומי חמה רואה היא את שיירת הגמלים צועדת שנית אל ביתם. "הבט"! קראה לבעלה, "הנה האפנדי". "אלוקיכם אוהב אתכם" הסביר הערבי, "שנים רבות אני עושה את דרכי במדבריות, ובסופה עזה שכזו לא נתקלתי מעולם, אפילו גמלי הנועזים לא עמדו בה וניסו למצוא מקום מסתור במדבר החשוף. לא נותרה לי כל ברירה ופקדתי על משרתי להסב את פני השיירה אחורנית ואם אני כבר כאן, ודאי שאשוב לקנות את הסחורה". הרבנית ובעלה הוציאו שוב את ארגזי הסחורה אל החצר וכשהם מסיבים על כוסות קפה מהבילים רקמו את המכירה והביאוה לידי גמר.

עסק זה שהניב רווחים יפים העמיד את הרב לודמיר על רגליו, ובנה את הבסיס הכלכלי של משפחת לודמיר לדורותיה.

לעיתים עומד בפני אדם הקובע עיתים לתורה ניסיון, בדמות אירוע המתקיים בשעת השיעור, או פגישה עסקית שאם ישתתף בה יפסיד את לימודו הקבוע. אך אם האדם גומר בדעתו שהוא אינו מפסיד את לימודו התמידי ויהי מה, זוכה הוא שיסתדרו הדברים מעצמם. לפתע יגלה שלא אירע דבר בכך שהגיע לאירוע בשעה מאוחרת קצת ואדרבה עוד הרויח מכך, הפגישה שבה תלה תקוות כה רבות התאפשרה בזמן אחר ולא זו בלבד אלא שזכה עקב כך בנקודות פתיחה טובות יותר למשא ומתן וכן הלאה. יתן ה' שיתקיימו בנו דברי התפילה "ונשמח בדברי תורתך ובמצוותך לעולם ועד".

 יוסי איזק 

מטעמים שתכף תבינו איננו יכולים לחשוף פרטים רבים מידי על ישי ב' ועל מקום עבודתו.

ישי עובד בחברה פרטית קטנה הקשורה לאחת התעשיות הביטחוניות בארץ. מדובר בצוות מצומצם

של עובדים השוקדים על פיתוחה של מערכת טכנולוגית עתירת-ידע שאם תפעל כהלכה היא תשדרג

בצורה משמעותית את יכולותיה המודיעיניות של מדינת ישראל.

לא רק במשרד הבטחון הישראלי עוקבים בעניין אחר עבודתם של עובדי החברה. גופי מודיעין מובילים

באירופה ובארה"ב ממתינים אף הם בקוצר רוח להשלמת ניסויי המערכת האחרונים. אם הכל ילך כשורה,

וכל הציפיות הגבוהות שנתלו בביצועי המערכת יוכיחו את עצמם, צפויים אף הם "לקפוץ למים"

ולגייס את היכולות הטכנולוגיות הנדירות שהחברה מציעה ללקוחותיה. יותר מזה אי אפשר לפרט..

למרות שיש יסוד סביר להניח שבטהראן, למשל, לא ממש יאהבו לשמוע על העבודה שישי וחבריו עושים…

אבל לא על עולם הצללים המודיעיני ביקשנו לספר לכם הפעם אלא על משהו שונה לחלוטין. ליתר דיוק,

על מנהג יוצא דופן שבו שותפים חלק ניכר מעובדי החברה. ובכן, בכל בוקר, לפני שהם יוצאים לעבודתם,

אפשר לפגוש קבוצה מגובשת של עובדים המתכנסים ב.. אחד ה"כוללים" הידועים בעיר לכמה שעות של לימוד תורה.

"אם לא פתחתי את היום בלימוד תורה עם החברותא אני מרגיש שבזבזתי יום", שח לנו ישי.

"גם אם בהמשך היום אני אפגש עם נציגי משרד הביטחון, אשתתף במצגת של ארגון ביון חשאי

או בפגישה חשובה עם משקיעים – זה פשוט לא יהיה אותו דבר".

זה לא שסדר יומם של עובדי החברה פנוי במיוחד. להפך, כולם עמוסים וגדושים באינספור מטלות טכניות

שחייבות להסתיים לפני שהמערכת תהיה כשירה, אבל לימוד התורה בא קודם לכל.

"לכל העובדים אצלינו יש תארים מדעיים בכירים", מציין ישי. "מדובר באנשים שכל מפעל היי-טק היה חוטף בשני ידיים,

אבל יש להם עקרונות ויש להם סדרי עדיפות. הם מבינים שהתורה היא העוגן הרוחני שנותן לאדם בסיס לכל היום.

דווקא בגלל התחום הרגיש והחשוב שבו הם עוסקים הם מבינים עד כמה לימוד התורה הוא קריטי".

"למעשה", מוסיף ישי, "אין סתירה בין הלימוד בשעות הבוקר לבין העבודה בהמשך היום,

שכן שניהם קשורים לביטחונה של מדינת ישראל. המערכות הטכניות מספקות את ההגנה הגשמית,

אבל דווקא אנחנו שנמצאים בחזית המערכה יודעים שבלי סיוע רוחני של החידושים המדעיים לא יעזרו ולא יועילו.

לפני שמשקיעים במערכת הגנה גשמית צריך לתחזק את מטריית ההגנה הרוחנית ואת זה אנחנו עושים באמצעות לימוד התורה".

מאת: יוסי איזק 

תארו לכם אדם נורמלי לחלוטין, איש משפחה למופת, הזוכה להערכה רבה בין ידידיו ומכריו. יש לו מקצוע מכובד, חוג ידידים יוקרתי ותחומי עניין מגוונים הכוללים הרבה התנדבות ונתינה לזולת.

לילה אחד לוגם האיש הנחמד הזה משיקוי כימי אותו רקח במעבדה הפרטית שלו ולפתע מתחולל בו שינוי מבעית. כוחות הרוע המצויים בקרבו מתחזקים לאין ערוך ולאין שיעור. הוא נעשה אדם גס, אלים, תוקפני, חסר סבלנות וקצר רוח במידה מפחידה. הוא מלא בזעם כלפי אנשים שמפריעים לו בדרכו, ולעיתים הדברים אף יכולים להגיע עד כדי שפיכות דמים. ההתנהגויות המפחידות הללו נמשכות כל עוד הוא מצוי תחת ההשפעה הכימית של השיקוי. כעבור זמן-מה, כאשר אפקט השיקוי חולף, חוזר האיש להיות כאחד האדם. איש אינו יכול לזהות בו את המפלצת המשתוללת ששכנה בנפשו לפני זמן קצר.

נסו רגע לדמיין איך זה לחיות במחיצתו של אדם כזה. מפחיד, לא? אתה לעולם לא יכול לדעת מה מצפה לך מעבר לדלת. האם תפגוש אדם או… מפלצת.

שוו בנפשכם שהשיקוי הכימי הזה הוא גם בעל יכולת ממכרת. כלומר, ככל שמנסים אותו יותר פעמים, קשה יותר להפסיק. מגיע שלב שבו האדם נבהל מעצמו ומנסה לחדול מלגימת השיקוי אבל הוא כבר החמיץ את התחנה האחרונה של הרכבת – לאחר שהשיקוי עורר את הכוחות האפלים השוכנים בקרבו שוב אי אפשר להחזיר את השד לבקבוק.

התיאור שזה עתה קראתם מהווה את תמציתה של אחת היצירות הספרותיות הקלאסיות שראו אור באנגליה לפני מאה וחמישים שנה. זהו הספר "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

אבל מי שחושב שמדובר בתיאור דמיוני הלקוח ממחוזות הפנטזיה של סופר הזוי אינו אלא טועה. למעשה מסתובבים סביבנו הרבה מאוד ד"ר ג'קיל שעלולים להפוך ללא התרעה מוקדמת למיסטר הייד. אולי אתה מכיר כמה כאלו מקרוב. אולי אתה אפילו אחד מהם.

קיים טריגר פסיכולוגי קטן אך קטלני שמסוגל להפוך אדם נורמלי למפלצת טורפת. קוראים לזה – כעס.

האדם הכועס הוא לא בהכרח אדם רע. הוא אפילו אינו חייב להיות אדם מסוכן במיוחד. הבעיה העיקרית של הכעס איננה בכך שהיא מחדירה רוע לאדם, אלא בכך שהיא גורמת לאדם לאבד את השליטה על עצמו. מכירים את הסצנה המוכרת מתוך אינספור סרטי מתח שבו רואים רכב מדרדר לתהום עד שהוא פוגע בתחתית ומתפוצץ בכדור אש מסנוור? זהו בדיוק המצב בו נתון הכעסן. הוא מאבד שליטה על עצמו. היא מידרדר לתהום. הוא עומד להתפוצץ. בום.

לא סתם אמרו חז"ל: "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה".

מה הקשר בין כעס לעבודה זרה? בשעה שאתה כועס אתה לא חפשי. אתה מתפרק מכל אחריות. אתה נותן לכוח אחר להוביל אותך. אתה מניח ליצר הרע להיכנס דרך הדלת הקדמית ונותן לו להוליך אותך למחוזות האופל.

לכן בשעת כעס מסוגל האדם לעשות את המעשים האיומים ביותר. הוא לא שולט בעצמו, הוא הפקיר את השטח והלך לאיבוד.

האם יש דרך לעצור את הכעס? האם ניתן למנוע את הנפילה לתהום?

מיסטר הייד האמין שהתשובה לכך שלילית. הוא סבר שאין כל אפשרות לסובב את הגלגל ולהחזיר לשליטה את ד"ר ג'קיל. אבל הוא הגיע למסקנה הזאת רק משום שהוא לא הכיר את התורה. לו היה מכיר את התורה הוא יודע שהתורה נותנת לאדם כוחות מופלאים לשנות את עצמו ולהפוך לאדם אחר, טוב יותר.

בוא לשיעור תורה ותגלה גם אתה שאפילו מיסטר הייד הנורא יכול להפוך בחזרה לד"ר ג'קיל המתוק אם הוא רק מתקן את מידותיו.

בהצלחה.

עוד יום שגרתי מתחיל, הלחץ הרגיל בעבודה, הפקקים בדרך, החדשות ברקע. היום כשסיימתי את תפילת שחרית הרגשתי שהשארתי את אלוקים בבית הכנסת. וכי הניתוק הזה מחויב המציאות או שמא ניתן להמשיך להרגיש את קרבת הבורא גם מחוץ לבית התפילה? כשמחשבות אלו בראשי, אני לוגם מעט מהקפה של הבוקר. מתקרב לשלחן להכניס לפי  פרוסת עוגה ולפתע נזכר: "רגע! העוגה נאפתה בתנור בשרי! אני לא יכול לאכול אותה יחד עם הקפה!".

נפל לי האסימון: "הנה, לקחתי את אלוקים איתי הביתה. אפילו בתוך האוכל הוא נמצא לצידי…".

מלבד מצוות התורה שמיועדות להפסקת מירוץ החיים והתעסקות בתוכן רוחני, כמו: תורה, תפילין, ציצית ותפילה, העניק לנו הקב"ה מצוות מיוחדות המשתלבות בתוך סדר היום הרגיל שלנו- בתוך העבודה, בתוך הבית ואפילו בתוך הארוחה. כזו היא מצוות איסור בשר בחלב. בארוחה או אפילו כשבא לנו לנשנש, אנו שמים לב להרכב המאכל, לדרך בה הוא הוכן ולשעת האכילה, כדי להמנע מאיסור בשר בחלב. ככה אנחנו ממשיכים להיות קרובים, מאוד קרובים לאלוקים, גם כשאנחנו עמוק עמוק בעניינים אחרים. זו חווית קרבה הדומה להקרבת הקרבן בזמן בית המקדש, כפי שאמרו חכמים "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם. עכשיו, שלחנו של אדם מכפר עליו".

איסור בשר בחלב כולל בתוכו את הציווי לא לבשל בשר לסוגיו השונים עם חלב וכן שלא לאכלם יחד. האיסור נלמד מן הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולמדו ממנו חכמים שכל סוגי הבשר נאסרו ושלא רק עם חלב אמו אלא גם עם חלב בהמה אחרת. בכדי להרחיק את האדם מלהכשל בעבירה, הוסיפו חכמים לאיסור ואמרו שלא לאכול חלב אחרי בשר או בשר אחרי גבינה קשה, במשך שש שעות עד לעיכול טוטלי של הבשר או הגבינה הקשה. עלינו להקפיד גם שלא יספוג הבשר טעם של חלב או להיפך דרך הכלי שבו הוא מונח או דרך התנור בו נאפה וכדומה מאחר ובספיגת הטעם נוצרת גם כן תערובת בשר בחלב אסורה. לכן יש לעשות הפרדה מלאה במטבח היהודי בין כלי החלב לכלי הבשר בכדי לא להכשל באיסור זה.

סיבת הקפדת התורה על עירוב בשר בחלב, מוסבר בחכמת הנסתר.

בבואנו להמנע מבשר בחלב יש לשים לב לכמה דברים:

בזמן אכילת בשר או חלב אין לאכול מאכל מהמין השני. אפילו מאכל פרווה שנאפה או התבשל בכלי מהמין השני (למאכל כזה קוראת ההלכה "בחזקת בשרי /חלבי") גם כן אסור. לכן למשל אסור לאכול עם הקפה עוגה שנאפתה בכלי או בתנור בשרי. לעומת זאת, לאחר האכילה מותר יהיה לאכול מיד מאכל מסוג זה ללא צורך בהמתנת שש שעות.

לאחר אכילת בשר בקר או עוף יש להמתין שש שעות מסיום האכילה עד לאכילת מאכלי חלב. כלל זה נכון גם אם אכלת מאכל בשרי כגון מרק עוף ולא אכלת את העוף עצמו. לאחר אכילת חלב מותר לאכול בשרי מיד אלא שצריך לשטוף ולנקות את הפה והידיים היטב ביניהם. יש המקפידים אחרי אכילת גבינה צהובה להמתין גם כן שש שעות לפני  אכילת בשר.

איסור בשר בחלב שייך בין אם התערבבו לך ממש בשר עם חלב, בין אם ערבבת בטעות את הדייסה החלבית בכף שערבבת בה קודם את המרק הבשרי ובין אם בטעות העוף במקרר מתלכלך מקופסת הגבינה שלידו. לכן יש לשים לב לכך בכדי להגיע להפרדה מוחלטת במאכלים במשטחי העבודה, במקרר ובכל מקום. במקרה ונוצר עירבוב בשר עם חלב ישנם אופנים המותרים בהלכה וישנם אסורים ויש לשאול שאלת רב.

תערובת בשר בחלב עשויה לקרות גם באמצעות כלי הבישול והאכילה: הן על ידי שאריות ולכלוכים והן על ידי טעם המאכל הנספג בתוך הכלי עצמו ועובר בבישול אל המאכל השני. לכן יש צורך בשתי מערכות כלים נפרדות ומסומנות. במקרה ויש לך כלים ישנים ואתה מעוניין להתחיל להקפיד, צור קשר איתנו לצורך ביצוע "הכשרת מטבח".

יש להגדיר מראש את התנור ואת המקרוגל ולייעדם מראש לשימוש בשרי או חלבי.

הורה יקר!

אפתח ברשותך בחידה קטנה: שמא תזהה את האישיות המתוארת לפניך?!

יום הוא קורן, פורח, מלא רעיונות, עושה הכל בהתלהבות, נרגש ומאושר, וביום שלמחרת הכל "שחור" אצלו, שום דבר לא הולך, אינו מוכן לשום פעולה, הכל נראה קודר ולא מוצלח, ניחשת?! זה נראה לך מוכר? קרוב? שמא זה בנך?

זו דמותו של הבן המתבגר.

גיל ההתבגרות! הגיל המר – מתוק, והכל כ"כ בקיצוניות. היום ישבת ושוחחת עם בנך במשך שעתיים תמימות, התמוגגת מכל מלה, נהנית מהתפתחות שכלו ורעיונותיו, התלהבותו וחשקו, וכעבור שעה או מאורע שארע, אינך מבין כיצד זה הפך לתינוק? הדמעות נשפכות, הטרוניות המטופשות, ואתה המום ואינך מבין, אך הן זהו הגיל! יום למעלה, יום למטה, ומצב הרוח מטלטל מצד לצד בפראות וחוסר איזון, אין אמצע. כן, זהו הזמן שבנך בונה בו את אישיותו, זו שתצוץ בהגיעו לגיל הבגרות (20 – 18), עכשיו הוא מעצב את דעותיו, את כיוונו בחיים.

האם תסכים להפקיד בידו בשלב בו הוא נמצא כיום, את עתיד בן משפחה הזקוק ח"ו לניתוח לב? האם תסמוך על שיקול דעתו אם לבצע את הניתוח היום או בעוד 3 חודשים, לשקול את כל הצדדים הנוגעים בעניין? ולו יצויר, וירושה של מליון דולר תנחת על משפחתך, האם תפקיד את החלטת ההשקעה בידו של ילד בן 12?! האם תתייעץ עמו?!

והאם אתה בטוח שבידו צריך להפקיד את ההחלטה בדבר מקום לימודיו העתידי?!

אתה, ההורה, הבוגר, שראה ועבר כבר בחייו, מבין שעם כל הכבוד והרצון לתת לילד את האפשרות להחליט, לחזק את תחושת העצמאות שכה חשובה בשנים הללו, עם כל רצונך לתת לו ללמוד מטעויותיו שלו, אתה מבין שלא בכל מקרה זה כך. יש פעמים בהן צריך אתה ההורה להחליט עבורו. אין זה אומר שאינך צריך להסביר ולפרוש את שיקוליך, אדרבה, בכך אתה מראה כי מעריך אתה את התבגרות בנך עד שרואה אתה לנכון לשתפו במחשבותיך, אתה אף תתן לו אפשרות לבחור בין מספר מסגרות לימודיות בכיוון שאתה חפץ בו, אך הבחירה תהיה בין טוב לטוב, לא בין טוב לרע. אתה האב מחויב לקחת בחשבון ולשקול את כל הצדדים, לבדוק את ההשקעה לטווח רחוק, לנסות להבחין מה יקרה בעוד 10 שנים ויותר, לבחון את מצב החברה, רמת הלימודים, בהתאם לכישורי בנך, אך אינך יכול לתת לו להחליט לבדו על דרכו בחיים, החלטתו עשויה להיות הרת גורל ולעיתים מסוכנת לעתידו בכלל.

בגיל זה בו מושפע הילד מהחברים ומהשכונה, עליך לבחור עבורו בסביבה טובה בעלת ערכים שתתרום לעתידו הרוחני בהמשך חייו.

ואל תדאג אב יקר! בנך יכיר לך טובה על התערבותך. עם כל כמה שהם נראים בוגרים, מבינים, מחליטים, עדיין בתוך תוכם חשים המתבגרים גם "ילדים", חשוב להם עדיין להרגיש מוגנים, בטוחים ביד ההורים, שלא כל האחריות נופלת על כתפיהם, רוצים לחוש שהם חשובים להורים שאוהבים אותם. ואם תשכיל להציג את הדברים בצורה שלא תפגע ברגשות הבן ועצמאותו, תשיג שיתוף פעולה מצידו והכרת תודה לעד!

ראובן העצני

שאלה:  מה השינוי שכולם מדברים שיש לבחורים שנכנסו לישיבה?
זו תופעה מוכרת לכל מי שהתחיל לטעום את הטעם המופלא של לימוד הגמרא. פתאום אתה מרגיש איך הלימוד הזה משנה אותך, איך הוא הופך אותך לאדם אחר, טוב יותר.

לא קיימת תופעה דומה בשום תחום לימודי אחר. מי שיסיים חמש יחידות בגרות במתמטיקה לא ירגיש שהוא הפך לאדם מרומם יותר, ומי שקיבל ציון גבוה באנגלית לא יחוש בעקבות כך שהוא טהור או נאצל יותר. לעומת זאת כשלומדים גמרא,  השינוי מופלא – פשוט הופכים לאדם מיוחד יותר.

איך זה עובד? למה זה פועל כך?

"כשבחור פוגש בפעם הראשונה את הגמרא הוא מגיב בפליאה. הוא חשב שהגמרא תעסוק בדברים מיסטיים ומופשטים  ולפתע הוא מגלה שהיא עוסקת בדברים גשמיים וחומריים ביותר כגון מה דינו של שור שנגח פרה, כמה משלם אדם שחפר בור ברשות הרבים, איך מחשבים נזקי גוף… ולמרבה הפלא דווקא הלימוד הזה, הוא שמחולל שינוי עצום בכל אישיותו של הבחור!"

שאלה: אז מה גורם לשינוי המדהים?

"ההסבר לכך", ממשיך הרב רחלזון, הוא שמסתתרת בתורה קדושה עצומה. כשבחור "שובר את הראש" במאמץ להבין סוגיה בגמרא הוא בעצם מקשר את שכלו, כביכול, לשכל של הקדוש ברוך הוא ומקבל אור ורוחניות הישר מבורא עולם.

הגמרא איננה רק אינפורמציה, בכוחה לשנות את כל צורת החשיבה שלך. פתאום אתה מתחיל להבין דברים ברמה הרבה יותר מעמיקה ממה שהבנת קודם לכן. הגמרא מרגילה אותך להתבונן בסוגיה מבלי לוותר בה אף לא על פרט קטן. אתה פתאום תופס את המשמעות והחשיבות של כל דבר ומגלה שגם הפרט הקטן ביותר יכול לשנות את כל משמעות הסוגיה. כמובן שההסתכלות הזאת לא נעצרת בגמרא. ברגע שהתרגלת להתבונן בעומק הדברים, קיבלת ארגז כלים שיאפשר לך לראות את כל החיים בצורה שונה, עמוקה יותר".

מי שנכנס ללימוד הגמרא, מתחיל לשים לב לכך שדברים משתנים אצלו בנפש. היחס לחברים, היחס לעצמו, אפילו סגנון הדיבור, הכול משתנה והופך להיות מדויק ומעודן יותר. התורה היא כמו תרכיז של ויטמינים רוחניים. אתה רק טועם מעט מהחומר הזה וכבר מתחיל לחוש באנרגיות חדשות שזורמות בך".

וכמובן שהדרך היחידה לראות את זה פועל היא פשוט להתנסות, מסכם הרב רחלזון את שיחתו, "תפנה שעה מזמנך לשיעור גמרא או היכנס תקופת מה לישיבה ותחוש  איך 'שור שנגח את הפרה' הופך אותך לאדם אחר!".

רוצה לדבר עם מישהו על הישיבה או על כל דבר אחר ביהדות? 

הרב אהרון מחכה לך בטלפון שמספרו 050-4141386 אפשר גם לרב שמעון 052-7636278 או לשיחת חינם ב 1800-20-18-19

וכמובן תוכל לפנות לרב של האינטרנט כאן באתר… לחץ כאן!

שרי מסנר

"אין דבר גדול יותר מלימוד התורה", הוא אומר בפסקנות ייקית טיפוסית, "לימוד התורה זו התכלית והדבר החשוב ביותר בעולם. באופן מוחשי אפשר לראות זאת בסיפור של מרדכי היהודי, המופיע במגילת אסתר. מרדכי זכה להציל את כל היהודים בעולם מכיליון! הוא מציל היהודים הגדול ביותר שקם אי-פעם, ברור שזכותו גדולה ועצומה בלי שיעור בכלל. והנה, הגמרא אומרת שאם מרדכי לא היה עוזב את לימוד הוא היה בדרגה רוחנית גבוהה יותר.."

מה לימוד התורה תורם לאדם?

"מה לא? יש לי אוסף מכתבים וביניהם שמור לי מכתב שקיבלתי ממרן החזו"א זצ"ל, שנפטר לפני למעלה מ50 שנה, ובו הוא משרטט בצורה מדויקת את הלב, עם כל העורקים והפיתולים וכל הדיוקים הכי קטנים שבו.. משהו מדהים. הראיתי את השרטוט הזה לגדולי הקרדיולוגיים שלא האמינו 'רק מי שלמד רפואה באופן אינטנסיבי יכול לצייר כזה דבר'… החזו"א מעולם לא למד רפואה, אפילו לא שעה אחת! אבל בקיאותו העצומה בתורה הקנתה לו ידע נרחב בכל התחומים. התורה מכילה הכל! מי שרוצה להחכים בכל תחום בחיים שידע שבתורה ימצא את הכל!

"לא כל-כך משנה מה ללמוד", הוא עונה לשאלתי, "כל אחד צריך לבחור מה מתאים לו לי נטיית ליבו. למה הוא מתחבר יותר: הלכה, פרשת-שבוע, מוסר וכו'. התועלת שבכולם זהה: לימוד התורה משפר ומעדן את האדם. באיזה דרך תבחר לעשות זאת? זו כבר ההחלטה שלך מה מושך אותך יותר, אבל החשוב ביותר לדעת שזו הדרך החשובה והמוצלחת ביותר לשיפור עצמי!

ובאופן אישי, מה תורם לך הלימוד?

"זה החופש שלי, זמן ההרפיה והמנוחה הקבוע. יש לי 4 חברותות קבועות במהלך היום, וכל שעת לימוד תורמת לי מנוחת הדעת, מנוחת הנפש וזמן של הפוגה ורוגע במרוץ היומיומי. בשבילי ללמוד תורה  זה הפרס הכי הגדול, הלוואי והייתי יכול ללמוד כל היום, אבל מה לעשות – יש עיסוקים רבים ודחופים.. אז לפחות אני 'מפרגן' לעצמי כמה פעמים ביום הפוגות לימוד שמשחררות ומהנות אותי ביותר"

שלום לכולם,

בסוף הכתבה ישנם רעיונות לחיזוקים! זה הזמן לעשות משהו מעשי!

בימי בין המיצרים , הקב"ה מצפה מאתנו שניקח על עצמנו משהו מיוזמתנו , להתחזק. ובלי להסתכל מי רחוק ומי קרוב , מי מתחזק ומי לא…
בזמן הזה נפתח חלון הזדמנויות לכל אחד ואחד.
לצערנו נכנסנו בימים שמידת הדין מתוחה לעימות חזק עם שונאינו ודווקא מתוך המסירות נפש של החיילים , שהם צבא ה' , הנלחמים על עם ישראל וארץ ישראל , ב"ה ימים אלו יהפכו לימי שמחה וששון עוד השנה ,ב"ה יתברך.

כל מי שמוכן לקחת על עצמו, אפילו ל- 40 יום

ודווקא מה שהכי קשה לך להתחזק בו – תתחזק! "ותשובה ותפילה וצדקה , מעבירין את רוע הגזירה"

מי יודע , איך הזכות שלך תעורר עוד יותר חסדי שמיים ותשמור חזק חזק על כל אחד מהחיילים! וכל ישועה שתבוא עלינו לטובה ולברכה.

בלי נדר , אני מוכן לסייע לכל אחד שירצה להתחזק , להעביר נוסח תפילות , ביאורי התפילה ודרכי תפילה. להדריך אתכם ולהפנות לגורמים שיהיו לכן להכוונה ולהדרכה!

"מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ.
ה' לִי, לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם.
ה' לִי, בְּעֹזְרָי; וַאֲנִי, אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בָּאָדָם.
טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בִּנְדִיבִים.
כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ְה', כִּי אֲמִילַם"
(תהילים קיח , פס' ה-י).

כל מי שלוקח על עצמו משהו , שיגיד: "בלי נדר , אני לוקח על עצמי למען שמירה על כל החיילים ולמען שמירה על עם ישראל ולכל ישועה את הקבלה הזו:_________ ,יהי רצון שה' ,ברוב רחמיו וחסדיו יזכור לי וייתן לנו מתנות חינם , "כי אין לנו על מי להישען , אלא על אבינו שבשמיים".

ð נטילת ידיים בבוקר.
ð לקרוא ברכות השחר בבוקר.
ð לתת צדקה בכל יום ולבקש בקשה.
ð לקרוא 2 פרקי תהילים בכל יום.
ð להשתתף בשיעור תורה לפחות אחת לשבוע.
ð לברך על כל מה שאוכלים ושותים וללמוד את ההלכות.
ð ללמוד בכל יום הלכות שמירת הלשון ולעסוק בלימוד מדרשים ועניינים הקשורים לשמירת הלשון וכוח הדיבור.
ð ללמוד 2 הלכות שמירת שבת בכל יום.
ð לערוך הפרשת חלה אחת לשבוע.
ð להדליק נרות שבת.
ð לשמור שבת.
ð ללבוש יותר צנוע.
ð לגברים: כיפה.
ð לגברים: ציצית.
ð לנשים: כיסוי ראש
ð להחזיק ולתמוך בבני תורה. לתת מעשר לתלמיד חכם שיישב וילמד ויקדיש את הלימוד לכל בקשה שלך.
ð לקרוא את קריאת שמע שעל המיטה מתוך כוונה שהקב"ה ישמור אותך מכל רע.
ð לומר בבוקר בכוונה , לאט ומתוך שמחה שקמת בבוקר : "מודה אני לפנייך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"
ð לקרוא ברכת המזון בקול ובקריאה ברורה- שזו סגולה לפרנסה טובה.
ð להתפלל לפחות תפילה אחת ביום (שחרית , מנחה , ערבית).
ð לשבת עם הילדים ולקבוע "זמן לימוד תורה" ,לפחות אחת ליום.
ð לברך את ברכת "אשר יצר".
ð ללמוד הלכות בטהרת המשפחה בספר ובטלפון מול מדריכה.
ð שיר השירים בכל ערב שבת.
ð לקרוא אגרת הרמב"ן פעם בשבוע.
ð לקרוא בכל יום "13 העיקריים" באמונה.
ð לקבל את השבת כ- 10 דקות לפני הזמן בלוח שנה.
ð לא לדבר דברי חולין בשבת.
ð לא לקרוא עיתונים בשבת
ð ללבוש בגדים יפים בשבת.
ð לקנות כלים יפים להדר את שולחן.
ð לקנות ברכונים למזמורי שבת. ולשיר סביב השולחן בשבת מתוך הברכונים.
ð להקפיד על סעודת "מלווה מלכה" עם פת לחם.
ð לארגן שיעור תורה אחת לחודש
ð לארגן ערב הפרשת חלה עם שיעור תורה.
ð לקרוא במשך 40 יום את תפילת רחל אימנו לעורר את זכותה.
ð ב- 5 דקות כשאת נכנסת הביתה לא מעירה כלום.
ð לחזק את מצוות כיבוד אב ואם.
ð סבר פנים יפות. להשתדל לחייך.
ð לגלות סלחנות
ð לגלות אדיבות
ð לא להתערב בענייני אחרים
ð לעשות מעשה למען הזולת (הורים , סבתא וסבא , אחים, חברה , שכנה , וכל נפש מישראל ששמעת שצריך עזרה).
ð לא לדבר בקול רם , לעשות השתדלות לדבר בנחת.
ð פחות הערות וביקורת.
ð להשתדל לא לפגוע ולא להעליב.
ð לא לדבר בבית כנסת.
ð להשתדל לעמוד בהבטחות.
ð להימנע מקללות וממילות גנאי.
ð לא לספר דבר שנתבקשתי לשומרו בסוד.
ð במקום שיש דיבור לשון הרע לא להשתתף בשיחה.
ð להשתדל לשפוט לכף זכות , להבין את השני כפי שהיית רוצה שיבינו אותך.
ð לעבוד על המידות. (כל אחד יודע איזו מידה עליו לתקן לדוגמא: נעלבות , כעס , ללמוד לבקש סליחה , חוצפה , קנאה , רגשנות יתר , עצבות , מצבי רוח).
ð להשתדל לדבר אמת וכמה שיותר קרוב לאמת. להשתדל לדייק בדיבור.

ה' יברך אתכם!

זכות להפיץ ולהעביר הלאה…

בשורות טובות ,

יש בארץ מאות ואולי אלפי שיעורי תורה שבהם לומדים את הדף היומי אבל יש רק שיעור אחד שבו קוראים למי שמגיש את השיעור הרב אברהם (הירושי) טקהאשי.

שמו של טקהאשי מסגיר מיד את מוצאו. הוא יליד יפן שבגיל מבוגר יחסית עשה את הדרך הארוכה מארץ השמש העולה עד לישוב שבו הוא מתגורר היום בשפלת יהודה. בנוסף לכך הוא גם פרופסור לפיזיקה הקשור לאחד המוסדות האקדמאיים היוקרתיים במרכז הארץ. איך מגשרים על כל הפערים הללו? אברהם מחייך ועונה: "אין דבר העומד בפני הרצון".

הוא נולד וגדל באזור כפרי באי היקואידו במקום שבו עדיין ניתן לראות את לבלוב גבעולי האורז בתחילת האביב ואת פריחתם המרהיבה של עצי הדובדבן, ה'סאקורה' ביפנית. מגיל צעיר חש התעניינות בדברים רוחניים אך התחרותיות והמעשיות המאפיינות את אורח החיים היפני גרמו לו להדחיק את המחשבות הפילוסופיות ולהתמקד בקריירה המדעית.

קשר עם יהודים לא היה לו. "היפנים מאז ימי קדם הם עם שנוטה להסתגר בתוך עצמו וכמעט שלא בא במגע רוחני עם עמים אחרים. כמעט שלא היו יהודים ביפן ובכל מקרה נוכחותם והשפעתם במדינה היא אפסית". הפעם הראשונה שבה בכל זאת נתקל במושג יהודי היה כאשר עיין בחוברת של קבוצת ה'מקויה' קבוצה של יפנים אוהדי עם ישראל.

את המשך לימודיו עשה טקהאשי בארה"ב שם כבר פגש נוצרים ויהודים והחל להתעמק בענייני אמונה. הסקרנות הרוחנית שלו נעורה מחדש והוא התחיל ללמוד ברצינות כתבים דתיים שונים עד שהגיע בסופו של דבר לתורה הקדושה. "ביהדות מצאתי את האיזון המושלם בין עולם רוחני לבין הפרקטיקה של החיים. לא רק לומדים על מושגים רוחניים אלא לומדים גם איך להגשים אותם בחיי היום-יום הרגילים".

ההחלטה שלו להתגייר הפתיעה את מכריו היהודים שחשבו בתחילה שהוא מתלוצץ עליהם. אבל טקהאשי היה רציני לגמרי. הוא התגייר כדת וכדין וכאשר נתקל בהזדמנות לזכות במשרה אקדמית בארץ, הוא עלה לישראל והתיישב במרכז הארץ. היום הוא עוסק בתחום המדעי שבו התמחה כאשר במקביל הוא מנצל את עיתותיו ללימוד תורה.

במשך כמה שנים למד טקהאשי יחד עם קבוצת תלמידים קבועה במגמה ללמוד את כל הגמרא כולה. לפני כמה שבועות הפתיע אותו מגיד השיעור בהודעה בלתי צפויה. במשך תקופה של כמה שבועות הוא לא יוכל להמשיך במסירת השיעור והשאלה שלו הייתה העם טקהאשדי יוכל למלא את מקומו.

"מאוד התרגשתי מההצעה שלו. מי היה מאמין שאני אזכה לתת שיעור תורה בארץ ישראל בפני יהודים שזכו ללמוד מגיל צעיר בישיבות?", הוא אומר בהתפעלות.

רוצים לשמוע עוד, להתייעץ, לשאול, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:
1-800-20-18-19

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד:052-7636278

או עם הרב אהרון יאדלר:050-4141386                     

שלום כבוד הרב

רציתי לשאול שאלה כזאת, אני בתחילת דרכי בתשובה, כיוםן אני ב 17.5, הרבה אנשים אמרו לי שכדאי לי מאוד ללכת ללמוד בישיבה, שם אני יגלה עולם חדש של תורה.

האמת היא שאני קצת מתלבט, ובעצם למה ובשביל מה אני צריך ללמוד בישיבה, הרי אפשר ללמוד תורה גם מבלי להיות בישיבה?

תודה מראש

אופיר.

אופיר היקר, שאלתך אכן שאלה מעניינת שרבים מתלבטים בה.

ואסביר:

בתורתנו הקדושה כתוב: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה את וזרעך" (דברים ל', י"ט).

נצטוינו בזאת לבחור בכל רגע ורגע בדרך הטוב, בדרך התורה, שכן אלו הם החיים האמיתיים לכל מבין ויודע דבר.

מצוה חשובה זו, כדי לקיימה כראוי, חייבים להמצא בסביבה שמשפיעה יראת שמים וקדושה. בלא זה, כשנמצאים סביב אנשים הרחוקים מיראת שמים אמיתית, לא ניתן להמנע מהשפעה שלילית, והמצבים בהם אדם ימצא את עצמו מתרחק מדרכה של תורה ובוחר לעשות דברים הנוגדים את רצון השם יתברך, ירבו ויגדלו.

מכיון שאדם מחויב להמצא בסביבה שתחזק אצלו את היראת שמים והרצון ללכת בדרך התורה כאמור, ישנה נחיצות גדולה, לכל המסוגל לכך, ללמוד בישיבה קדושה, ושם להגות בתורה, במוסר, בתפילה, בחיזוק האמונה, בתיקון המידות ובכל מה שנוגע לעבודת השם.

צריך גם לדעת, שאיכות ורמת הלימוד שמגיעים אליהם על ידי לימוד בישיבה קדושה, גדולים ללא היכר מהאיכות והרמה שאליהם שמגיעים אם לא לומדים בישיבה. וכן, על ידי לימוד בישיבה אדם מסוגל להגיע לדרגה רוחנית הרבה יותר גדולה, ובהתאם לכך כמובן שגם ההנאה והעונג שיש לאדם מפריחתו בתורה ובעבודת השם גדלים ומתרבים.

הלימוד בישיבה זו רמה אחרת לחלוטין מכל מה שאתה מכיר.

אני רוצה גם להסבירלך, שהתורה נמסרת מאב לבנו ומרב לתלמידו במשך כל הדורות של העם היהודי

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. וככה ממשיכה ההיסטוריה המפוארת של מסירת התורה.
אתה יכול ללמוד לבד, אבל האם ההבנה שלך תהיה מכוונת לאמת?

תורה זה לא עוד מקצוע שאתה יכול לפתח בו תאוריה חדשה, תורה היא חכמה האלוקית שאלוקים נתן לנו בהר סיני, וכל מטרת הלימוד בתורה הקדושה היא לחקור את האמת שבתורה, מהי סברה נכונה ומה ההלכה עד הפרטים הכי קטנים שיש בכל סוגיא (דיון) שיש בגמרא.
כל דרך מסירת התורה היא רב ותלמיד, הרב קיבל מהרב שלו שקיבל מהרב שלו עד משה רבנו בהר סיני, על ידי לימוד מהרב אנחנו יכולים להתחבר לשורש האמת, וללמוד מהי החשיבה הנכונה בתורה, מה נקרא שאלה ומה לא נקרא שאלה, מה נקרא תשובה שעונה על השאלה ומהי תשובה שלא מספקת. המוטו של לימוד תורה זה לא לדעת לדקלם את מה שכתוב-לגמור לקרוא את החומר, אלא להבין ולהבין עד הסוף, זה אפשר ללמוד רק מרב שקיבל מרב כדרך מסירת התורה. לכן תורה לומדים דווקא בישיבה ששם שומעים שיעורים מרבנים, נמצאים בקשר רציף עם רב שאפשר לשאול ולקבל תשובות.

אני ממליץ לך שתי המלצות

המלצה ראשונה: תתעניין אצל מי שכבר היה וחווה לימוד בישיבה. אין חכם כבעל הנסיון, ותשמע מהם מה זו התעלות ומה המשמעות ללמוד בישיבה קדושה.

שנית: אני ממליץ מאוד לעשות ביקור בישיבה, ולהתרשם מקרוב במה מדובר.

כמובן שיש להתאים לכל אחד ישבה שמתאימה לאפיו וסגנונו.

בהצלחה רבה

מרדכי קורן

רוצה לשמוע עוד על ישיבות, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

אז מה הייתם אומרים אם למשל הייתם שומעים על צעיר ישראלי שהלך לאיבוד במדבר יהודה, ובעודו תועה ביער בליל חורף סוער וגשום מוצא הוא ברק ואור שמאיר את החשיכה, ובמקום לנצל את ההזדמנות ולנסות לגלות את השביל המוביל ליציאה, הוא מחפש עצים מיוחדים או אולי חפצי נוי שנשכחו במקום ע"י מטיילים אחרים…

סיפור זה אני נוהג לספר לאלו השואלים אותי "למה ללכת לישיבה?",

פעמים ספורות בחיינו אנו מרגישים כי ניתנים לנו כוחות מיוחדים להתמודד מול החברה, ולהתקרב לבורא עולם. באמת, הרגע הזה, זהו 'חיוך' שאנחנו מקבלים מהקב"ה! לא כל אחד זוכה למתנה מיוחדת זו. וגם כשזוכים צריך לדעת איך לשמר אותה.

למה דווקא בישיבה? בישיבה אתה בעצם משנה את נקודת הבחירה שלך. כשאתה ברחוב בחברה לא תורנית, המלחמות שלך הם על בסיס- כן תפילין לא תפילין, כן שבת לא שבת, ואילו כשאתה בישיבה אתה כבר בליגה אחרת אתה נכנס לאטמוספרה רוחנית מיוחדת, כאן המלחמות הם- באיזו כוונה התפללתי היום, האם נשמרתי מלשון הרע או לא. אדם נמשך אחרי החברה בה הוא חי. זו עובדה. מעבר לזה שיש בישיבה חברה שמרגישה וחושבת כמוני, אני מקבל הכוונה נכונה, אני מלא סיפוק.

כשבחור נמצא בישיבה גם ההורים שלו מרוצים ממנו. הורים אינם מפחדים שהילד יהיה "דתי", הם מפחדים מחוסר יציבות אצל הילד. גם אם ההורים מתנגדים בתוקף בהתחלה, אבל כשעוברת תקופה ראשונה והם רואים את האושר והחיוך על פני ילדיהם, הם שמחים ומאושרים על הצעד שבנם עשה. הישיבה בראש ובראשונה נותנת יציבות נפשית. ישנו תלמיד בישיבתנו לפני שנה, כשנכנס לישיבה הוריו מאוד התקשו לקבל את הרעיון, כעבור שנה הם פנו מיזמתם בבקשה שנקבל את בנם הצעיר, סרבנו בתחילה, אך לאחר שהשתנו הנסיבות צרפנו אותו כתלמיד מן המנין.

אותם הורים שלפני שנה היו מסויגים מדרכה של הישיבה ממש הפעילו מכבש לחצים שנקבל את בנם הצעיר. ההורים הם המעריצים הגדולים של הישיבה.

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386

כך 'נולדה' הישיבה

מאת: אי"ש זכריש

תנו רבנן, האב חייב בבנו; למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו'. (גמרא קידושין)

ומוסיפה הגמ'; ומי שאביו לא זכה ללמדו תורה מכל סיבה שהיא, הוא עצמו חייב ללמד את עצמו.

אנחנו רואים בפסוקי התורה ובדברי הגמרא שהתורה מצווה את האב ללמד את בנו תורה, חז"ל לומדים שגם מי שאביו לא זכה ללמדו תורה, חייב הוא עצמו ללמד את עצמו.

זהו הציווי שציוותה התורה; כל אדם מחויב ללמוד תורה. כשהוא צעיר לימים חיוב זה מוטל על אביו, אולם כאשר יגדל להיות לאיש על כתפיו מוטלת החובה להגות בתורה הקדושה בכל עת ובכל שעה.

בדורות הראשונים, כל אב יהודי לימד את בניו וגידלם לתורה ומצוות. אולם בהמשך הדורות התרבו אותם הורים שלא יכלו או לא ידעו ללמד את בניהם תורה, מה עשו?

הגמרא מספרת (במסכת בבא בתרא):

אמר רב יהודה אמר רב, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו', התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים.

כך, לאור העובדה שהיו הורים שלא יכלו ללמד את ילדיהם תורה, קמו תלמודי תורה ישיבות ובתי מדרשות ללמד את הנוער תורה, שאם לא כן מניין ידעו הנערים ללמוד תורה כשיגדלו ויעמדו להיות אנשים?!

אבל, במבט שטחי נראה כאילו כל מהות לימוד הנוער באופן משותף בין כותלי הישיבה נוצר והוכרח כתוצאה ממצב רוחני ירוד של הורים רבים באומה הישראלית.

אולם טעות גדולה היא לחשוב כך, י ש י ב ה איננה רק מקום לקיבוץ ואיסוף בני נוער שלא שפר עליהם גורלם ואין מי שילמדם תורה. היא הרבה מעבר לכך,

הישיבה היא בית היוצר והזיכוך, כור ההיתוך של הנער היהודי. ונבאר את הדברים

עיצוב חשיבה, עיצוב הסברה העצמית הישרה והאמיתית.

– – – עקידת יצחק,

אברהם אבינו – אבי האומה התיר את בנו מחבליו, יצחק ירד מעל גבי המזבח. כשפנו לחזור לביתם שבבאר שבע מספרת התורה , "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". רגע, היכן נ ע ל ם לו יצחק אע"ה?

"יונתן בן עוזיאל" בבואו לתרגם פסוק זה, מיסב את תשומת ליבנו לעובדה מפליאה – יצחק הלך ללמוד ב… ישיבה של שם ועבר (שמם של ראשי הישיבה באותה תקופה). לשם מה פנה יצחק ללמוד בישיבה, האם אביו, אבי האומה הישראלית ומורה דרכה לא לימד והדריך אותו בלימוד תורה וקיום מצוות?

התשובה היא, נכון, דבר ברור הוא שאברהם אבינו לימד והורה לבנו דרך ארץ תורה ומצוות, אולם בסיום מעשה עקידת יצחק, הבין אברהם אבינו שרצון הבורא הוא שבנו ילמד תורה בשלימות יותר ממה שלמד עד כה, ו.איזה לימוד תורה בשלימות יש בעולם יותר מללמוד מפי אברהם אבינו – נאמן ביתו של בורא עולם?

הגמרא אומרת (במסכת עבודה זרה):

כל הלומד תורה מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם.

מדהים,

אנו למדים מכאן, שרב, ככל שיהיה גדול בתורה, אינו יכול להנחיל לתלמיד סברה ישרה בלימוד התורה הקדושה. רק ע"י לימוד בין כותלי הישיבה, תוך לימוד משותף עם נערים בני גילו ומגוון רבנים כלבבו [בכל שנה אצל רב אחר] יוכל הנער לגבש סברה נכוחה ואמיתית בלימוד כל חלקי התורה.

מה מיוחד בישיבה ? סדר וישוב הדעת !

– – – חטא העגל,

משה רבינו יורד מן השמיים ורואה את עם ישראל, העם אותו טיפח והדריך בשליחות אלוקית, מתהולל סביב עגל הזהב אשר עשו. מיד, שבר את הלוחות ופנה להשמיד את האליל המתועב מן העולם. כעת, כיצד מחזירים את עם ישראל חביבו של הקב"ה אל הדרך הנכונה?

סיגופים, תעניות, אסיפות בכיכר העיר, דרשות חוצבות אש וכו', כל הדברים הללו אינם פתרון א מ י ת י לפריצות וההוללות בה עם ישראל שרוי. הפתרון האחד והיחיד הוא;

"וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

משה רבינו, כפשוטו, הקים י ש י ב ה !

מהו באמת הפתרון בהקמת ישיבה?

חטא העגל נבע כתוצאה מ"אי סדר ובלבול" ששררו במחנה.

ישיבה, זהו המקום האידיאלי לחנך ולהעמיד את הנוער וגם את המבוגרים יותר " הַ רְ חֵ ק מִ ן הַ מַּ חֲ נֶ ה " – אי של שקט וסדר, הרחק משאון העיר הגדולה קיים שלטון הישיבה. שלטון של ס ד ר .

בגמ' סוטה מ"ט א' מובא:

בישיבה יתחנך הנער לדרך ארץ, נקיון גופו וחדר מגוריו, סדר בזמני השינה, ארוחות. או אז ישכיל גם לקבוע סדר פנימי לכל ענייני חייו; הלימוד והעבודה הפנימית מקבלים סדר נאות, מה להקדים ומה לאחר, כמה ללמוד וכמה לחזור, כמה לאכול וכמה לנוח.

מגדלור לסביבה הקרובה והרחוקה

"וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד".

אין כאן שום כפייה או השפעה מבחוץ, כי אם חדוות הלב – כל אשר נפשו חשקה בתורה יצא אל ה י ש י ב ה ללמוד תורה אצל משה רבינו.

ומה עם שאר העם? אלו אשר נפשם עדיין לא חשקה בתורה?

"וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה". גם כל העם שעדיין היה שקוע בהוללות ופריצות, ברדיפה אחרי אליל הזהב, העם שרשמי מעמד הר סיני כהו אצלו; כאשר ראו את משה רבינו – ר א ש ה י ש י ב ה "יוצא אל האוהל" לעבר ה י ש י ב ה ה ק ד ו ש ה הניצבת הרחק מאי הוודאות והבלבול. מיד, מתעוררים בקרבם רגשי קודש ובעין קנאה וגעגועים הביטו אחרי משה רבינו עד בואו אל הישיבה – " וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה ".

כאשר רואים תלמיד, נער צעיר שנפשו חשקה ללמוד תורה, עוזב את המולת הרחוב ופיתוייו ופונה לעבר מבצר התורה – הישיבה הקדושה, כל השאר, אפילו אלו שהרגש היהודי כבר כהה אצלם, יקומו מתוך קנאה וגעגועים להביט אחרי בן הישיבה העולה ומתעלה, משהו ידבק בהם…

החינוך לאהבת הזולת מביא בכנפיו את השכינה.

"וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה" – כשמשה רבינו נכנס להיכל הישיבה הקדושה, השכינה שהסתלקה בעקבות חטא העגל, חזרה לשרות על כלל ישראל.

השראת השכינה שייכת אך ורק כאשר לומדים בצוותא עם חברותא או רב

ד ב ר י תורה מתהווים רק ע"י לימוד תורה ב מ ש ו ת ף . רק אז מתייחדת השכינה עם הלומדים.

וכל כך למה?

"מתיחות חברתית" הנוצרת כתוצאה מתחרות לימודית בין תלמידים, מקובלת בכל העולם כדבר מובן מאליו.

לפי דברינו, אמנם חז"ל מעודדים לימוד משותף מפני ש"קנאת סופרים תרבה חכמה". אולם כיון שבלימוד כזה אורב הניסיון של התנצחות וקנאה הדדית, החכמה היא, לעמוד בניסיונות הללו ולפתח מידות טובות והנהגות נעימות בין אדם לחברו.

המסגרת הישיבתית ת ח נ ך את הנער לראות באהבת התורה ערך עליון, אך יחד עם זאת תלמד אותו פרק מ ע ש י באהבת ודיבוק חברים.

זה הוא אתגר יומיומי – ההתמודדות בין הצורך ללחום מלחמתה של תורה עם חברו, ובין החובה שהיא זכות לכבד ולהוקיר את חברו לספסל הלימודים. בן ישיבה שעובר את המבחן הזה בהצלחה, זוכה ומביא את השכינה לבית המדרש.

בורא עולם מ ו ר ג ש כאן היטב

ונסיים במעלת הלימוד בישיבה מצד עצם ה מ ק ו ם .

חז"ל אומרים, "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים. יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין".

מקום מקום ואנשיו. אך טבעי הוא שבאדם ידבקו תכונות מסביבתו הקרובה.

כאשר נער עומד על דעתו, עליו לבחון היטב את תכונות מקומו וסביבתו ולשפוט מה יוכל לקבל מהן ומה לא.

הקב"ה נמצא בכל מקום, אין בזה שום הבדל בין ירושלים לניו יורק – "מלוא כל הארץ כבודו". אולם בכל זאת קיימים הבדלים, האוירה השונה בין מקומות מקודשים ומרוממים שכל מהותם חינוך ועיצוב האישיות, לבין הרחוב הסוחף שמהותו קלקול וחורבן האדם.

אין מקום בעל טבע עדין יותר מהיכל הישיבה הקדושה, המקום בו יוכל התלמיד לעצב את אישיותו ולבנותה ולהרגיש את הבורא יתברך יותר מכל מקום אחר בעולם.

[מיוסד ע"פ: הנצי"ב על בראשית כ"ב י"ט, כתבי ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל, "עלי שור" לר' שלמה וולבה זצ"ל.]
רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

גדול הדור הגאון הרב שטיינמן הסביר פעם: "גם כשבחור לא מבין את התורה שהוא לומד, התורה משפיעה עליו ומעדנת אותו" * הרב אהרן ביטון, מהמדרשיה בחולון, מעיד שראה את הדברים בחוש בקרב נערים שעברו אצלו

הרב ביטון:

"הגאון הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אמר פעם שכאשר לומדים עם מישהו תורה, אפילו גמרא שלכאורה הוא לא תמיד מתחבר אליה בהתחלה, התורה משפיעה ישירות על הנשמה שלו. אני יכול להעיד שאכן רואים זאת בחוש, ואחרי שבחור מתחיל ללמוד תורה רואים את התוצאות, ורואים כמה שהוא מחפש להתקרב עוד ועוד. הרי בעצם, בבתי הספר התיכוניים והמקיפים של ימינו, אין הרבה דברים ערכיים להציע, וכשהנוער רואה את ההתנהגות והמצב החברתי בתוך הכיתות של בתי הספר הכלליים – הוא מחפש משהו יותר עמוק, עם יותר ערכים, ואת זה הנוער מוצא בתורה, בה הכל ערכי ואמיתי, ואין משהו שעושים או לא עושים בגלל אינטרס, אלא עושים רק את מה שהקב"ה אמר, ומה שאמר לא לעשות – לא עושים. כשאדם לומד תורה, הוא מרגיש שיש מישהו מעליו והוא מתרכך יותר ועובד על המידות שלו. הוא מבין שזו התכלית בחיים – להיות אדם יותר טוב, וזו העבודה האמיתית שלו והמהות של התורה, והוא מתחיל לעבוד עם עצמו על ה'תקנון' הזה".

הרב ביטון נזכר ומספר:

אצלי במדרשיה היה נער מאד רחוק, ממש בלי זיקה ליהדות, שנקלע למדרשיה על ידי חבר שהביא אותו. הייתה חבורה שהתעללה בו בבית הספר, אך גם הוא לא היה 'פראייר', ולפני שהוא הגיע למדרשיה באותו היום הוא חטף הרבה מכות והחליט להתנקם בהם בצורה ברוטאלית. כשהוא הגיע למדרשיה ראיתי שהוא מאד כעוס, אך בהתחלה לא דיברתי אתו, ורק מסרתי שיחה מוסרית כללית במדרשיה. כך, הוא בעצם ראה שיש דברים אחרים חוץ מאגו שחצנות וגאווה, שזה מה שהולך באמת בבתי הספר, והוא נמשך לדברים והרגיש שאם הוא ירסן את מידותיו – הוא ייחשב לגיבור האמיתי. כך הוא עשה, והוא החל להתנתק מהם ולבוא עוד ועוד למדרשיה. הוא התקדם המון והיה מגיע אליי אפילו ל'כולל' כדי ללמוד כמה שיותר, והיום הוא יושב בישיבה במודיעין עלית. הוא הגיע מאד רחוק. מהסיפור הזה אנחנו רואים בחוש איך שהתורה מעדנת את האדם, ממש כמו שהרב שטיינמן אמר: גם אדם שלא מבין את הגמרא – לימוד התורה משפיע עליו ומעדן אותו".

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

בשיחה מיוחדת ל'רב של האינטרנט", מסביר הרב משה מגידיש, מנהל רשת המועדוניות התורניות

המפורסמות לנוער מקרית גת, כי ישנה דרך אחת בלבד להתחזק נכון – והיא עוברת דרך לימוד התורה.

אבידור רענן

מדוע בחור שמתחזק חשוב שישב וילמד תורה?

"ברגע שבחור מתחיל להתחזק, אם הוא לא נכנס למסגרת לימודית שיש בה אברכים ושיעורים תורניים

יומיומיים שמבססים אותו ואת החזרה שלו בתשובה, הוא יכול לצמוח בצורה עקומה, משום שאינו יודע

כיצד עליו להתנהג ומה לעשות. ואכן, אלה שלא הולכים למסגרות תורניות או לישיבות, ברוב המקרים

הם מתייאשים וחוזרים בסוף לנקודות ההתחלה ו'יורדים' מזה, בגלל שהם מרגישים: 'ניסיתי, ולא הצלחתי'.

והם לא יודעים שהם אינם בשלים משום שעשות את הדברים בצורה לא נכונה. זה ממש כמו אישה

שטעמה אצל חברה שלה איזו עוגה מאד טעימה וביקשה ממנה את המתכון. וחברתה אומרת לה:

שימי ביצים, קמח תופח, קקאו, קצפת, אגוזים וכו'. היא רשמה את המצרכים, אך כשבאה להכין

אמרה לעצמה: במקום אגוזים, אשים בוטנים. במקום קצפת, אשים שוקולד וכו' ולבסוף שינתה

חצי מהמתכון, וכשהיא הכינה את העוגה יצאה לה 'על הפנים'. אז היא צלצלה לחברה ואמרה לה:

את לא מתביישת? מדוע הבאת לי מרשם שאינו נכון? אמרה לה החברה: תקריאי את המרשם

שיש לך. ואז היא אומרת: במקום קצפת שמתי שוקולד, במקום אגוזים – בוטנים, במקום קמח

תופח – קמח רגיל. אומרת לה החברה: ברור שלא יצא לך טוב, כי בשביל שיצא לך טוב היית

צריכה ללכת לפי המתכון ולא לשנות.

כך בדיוק בתהליך התשובה וההתחזקות

אם בחור נמצא עם חברים כמוהו שרוצים להתחזק, זה מה שיכול לקדם אותו. אצלנו במועדוניות

התורניות אנחנו עושים טיולים ביחד, ערבי גיבוש ועוד, וזה משלים את החלל החסר של הבחור

כאשר הוא מתרחק מהחברים הישנים שלא הולכים בדרך שלו, וכך תהליך הצמיחה שלו יותר טוב.

בנוסף, לימוד התורה מעדן את הבן אדם וגורם לו להוריד את המידות הרעות שלו, וכך הוא זוכה

לצמוח בעבודת ה'. וזה היתרון בללמוד תורה במקום מסודר, שאתה לומד עם אברכים המנוסים

בתחום, וכשהבחור נקלט שם הוא בעצם נכנס למשפחה גדולה שעוזרת לו בכל צעד במשך שנותיו

הבאות, ממש עד שהוא מגיע אפילו לחופה כשרה. כמובן, כל בחור ודרכו בעבודת ה' ומה שמתאים לו".

האם התורה משפיעה על הלומד? על התנהגותו?

"אנחנו כיום כמעט 8 שנים בתחום, וראינו עשרות רבות של בחורים שבזכות לימוד התורה הם

השתנו מהקצה אל הקצה, ואפילו נערים שהיו בעבר אלימים ולדבר איתם ברחוב זה היה סכנת

נפשות, בזכות הלימוד תורה הם פשטו צורה ולבשו צורה. היו לא מעט הורים שסיפרו על בניהם

שהיו תקיפים איתם והיה פחד להיות איתם בבית, ואילו אחרי שהם החלו ללמוד תורה ולמדו

על כיבוד הורים, כבר ההורה היה מספר לנו: כשאני נכנס לבית, הבן עומד לכבודי. הוא לא מאמין

לאיזו רמה הבאנו את הילד, ויש עשרות דוגמאות לכך".

מה צריך בחור לעשות בזמן הראשון בו הוא רוצה להתחזק?

"בשביל הצלחת הבחורים בעולם הישיבות, כדאי שיהיו חצי שנה במסגרת יומיומית של לימוד גמרא,

כך שיקנה כבר בסיס וידע כיצד לשבת וללמוד. כמובן שהרצון הוא להגיע לישיבה, וגם צריך לדעת

לאיזו ישיבה להגיע, כי כל בחור מתאים לסוג ישיבה אחרת. מדרשיה זה כמו 'אדנית' קטנה לפרחים

שנותנת שורשים, אבל המטרה היא להתפתח וללכת לישיבה".

מה בחור יכול לומר להורים שאינם מרוצים מכך שבנם יגיע לישיבה?

"יביא אותם לישיבה, והמנהל יראה להם. אצלנו למשל יש סנוקר, פינג פונג ועוד, ואנחנו מסבירים

להורים שאנחנו לא עושים אותם פנאטים, אלא מלמדים אותם קצת על כיבוד הורים ומוסר וזה המטרה שלנו".

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

מרים פיינשטיין

ספור עממי מספר על שני אנשים, במקרה שני קרחים, שפסעו בדרכם על פני אותו השביל.

זה בא מדרום וזה מצפון. מספר מטרים מבדילים בין השניים, לפתע באותו רגע ממש מבחינים

הם בחפץ המונח באמצע הדרך. "מעניין מה מונח לו שם על אם הדרך".

הדמיון הפרוע החל בעבודה מאומצת והלב בעקבותיו חומד, חושק…

באופן אוטומטי הרגליים החלו בריצה מהירה לעבר האוצר. אוהו, איזה "מזל", אף אחד מהם לא תפס

ראשון כי…כי שניהם תפסו בו זמנית בחפץ. קרח זה משך לכאן וחברו משך לשם, כך התפתחה לה

מריבה לא נעימה שסופה היתה משיכה קצת יותר חזקה שהעשירה ברגע את אחד הקרחים.

"זה שלי, אני תפסתי!" ."מה פתאום, צעק השני, אני ראיתי את זה ראשון!"

ומבלי לבזבז זמן יקר, הזוכה המאושר פתח את היד והופס…לא פחות ולא יותר התגלה לנגד עיניהם

המאוכזבות" מסרק עלוב" , מסרק שבעצם לא יהיה בו שימוש לא אצל זה ולא אצל האחר.

ימי "ספירת העומר" ימים של אבלות על פטירתם של 24,0000 תלמידי רבי עקיבא. סיבת הפטירה,

כידוע, שלא נהגו כבוד זה בזה.

הבה ננקוט במשנה זהירות כאשר אנו עוסקים בתלמידי חכמים, גדולי עולם, תנאים קדושים שכידוע

הקב"ה מקפיד איתם כחוט הסערה, ונתבונן במה שמביא בעל "השפתי חיים" (מועדים ג' – מה') על הנושא.

"הגמרא מציינת את הסיבה בגללה נענשו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה.

ורבי עקיבא גילה לתלמידיו שהגורם שלא כיבדו זה את זה הוא צרות עין!

צרות עין

צרות עין פירושו, שלא יכולים לסבול שלשני טוב, חוששים שמא הוא לוקח ממה שמגיע לי.

וזה גורם שלא יכבדו את השני כפי הצורך, כי כל הזמן חשים כמי שמתחרה ונוגס בחלקי". עכ"ל.

באו ונוריד את הדברים אלינו וניקח מהם צידה לדרך.

מכירים את השכן שלא יכול לסבול ששכנו יוציא מרפסת בטענה הכל כך "אנושית" "כי למה שלך

יהיה ולי לא?" פשוט כך, בלי כל בושה!

"טענה אנושית" אמרנו? כן! כי זו תכונה המאפיינת לא מעט בני אנוש. הקנאה, הצרות עין והתחרות.

נו, מה עושים? איך מתפטרים מרעה חולה זו? איך ממגרים את התופעה? ובכן באו ונשמע דבר חשוב

ויסודי. האדם מגיע לעולם ומציידים אותו כביכול עם "ערכה" הכוללת את כל הצרכים שיצטרך מיומו

הראשון ועד יומו האחרון – "ערכה" זו עוברת בדיקה ורענון מידי ראש השנה.

הבורא מוסיף ומוריך לפי הצורך – הבורא יתברך הוא ורק הוא יכול להחליט אם לתת או לקחת.

אם האדם יעמיק את הידיעה הזו בקרבו, ויבין "שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו כמלא הנימה"

אז האדם יקבל מבט חדש על החיים, על מה שיש ועל מה שאין לו ולחברו.

השלווה והרוגע יהיו מנת חלקו – תיפסק הרדיפה המטורפת אחר כל מה שמיותר ואינו נצרך באמת,

והכוונה לא רק לרכוש כי אם גם להישגים בחיים, וביניהם הצלחות וכישלונות.

לא יקשה עלי לפרגן לשני כמה שהוא מוצלח, כי הצלחתו לא מורידה ממני מאומה ולא מעלה – כי

היא לא קשורה לחיים שלי כלל, כי כמו שאמרנו זה היה כלול "בערכה" שהוא קיבל לצרכים שלו,

ואינני יכול לנגוע במוכן לו… בדיוק כמו שהוא לא יכול לנגוע במוכן לי.

הבה נתמקד בעצמינו, בלא קשר והשוואה לחברינו, נפתח את המודעות העצמית שאנו כה זקוקים לה.

נכיר את המעלות שבנו וגם החסרונות. נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו ונגלה שהם לא רבים,

ושהרבה מהם נמצאים כבר ברשותנו.

נלמד לוותר מראש על המיותר, ולפרגן את כל המיותר הזה לסובב אותנו נפתח עין טובה היודעת

להכיר במעלת חברנו ולא בחסרונם, כך בדיוק כמו שאמר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל בתפילתו המיוחדת.

רוצים לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתם מוזמנים להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

דוד רוזנהיים

במסגרת המדרשיות שאני מנהל, אני מלמד קבוע ועובד עם כמה בני נוער מאזור אשקלון.

שבוע שעבר שוחחנו, ואז הם מספרים לי על מסיבה מתוכננת לל"ג בעומר. הם תכננו, ביחד עם

חברים וחברות להביא די.ג'יי. אל חוף הים, שישים שם מוזיקה שה' ישמור, וכל זה בתערובת

בנים ובנות וכמובן מתוך אווירה מתירנית – והכל בל"ג בעומר, היום הקדוש.

ביקשתי מהם שיספרו לי מה הם יודעים על ל"ג בעומר, וחלק מהם באמת ידעו שרבי שמעון

בר יוחאי נפטר ביום הזה, וידעו את הסיפור על כך שהוא התחבא במשך שנים במערה ולמד

שם תורה, מפחד השלטונות.

ישבתי איתם ביחד, הסברתי להם מהי המשמעות האמתית של ל"ג בעומר, איזה יום קדוש שזה

ואיך במחי מסיבה אחת הם הולכים להפוך ערב של קודש קודשים לערב של טומאה לא-עלינו.

אבל הם כל-כך כבר היו שבויים במסיבה שתוכננה, ששאלו: אתה אמנם צודק, אבל איך אפשר

לפספס דבר כזה?? והם אמרו לי: אם תעשה לנו משהו אחר במקום המסיבה, אנחנו מוכנים לבוא איתך.

וזה בדיוק מה שעשינו! ביום ראשון, ל"ג בעומר, אז אתמול אחה"צ לקחנו על לקחנו מנגל ושמנו באוטו.

שכרנו כמה זוגות אופניים והעמסנו גם אותם. אחרי התארגנות מדוקדקת יצאנו ב-12 בלילה צפונה, ל

קבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון. הבאתי איתנו גם גיטריסט, וכן 'בוקסה' עם שירים, לעשות חפלה קדושה.

וכך היה: נסענו למירון, והתפללנו שם שחרית. משם עשינו מסלול של אופניים על כל הר מירון, עד הצד השני,

בחזרה לקבר. בהמשך עצרנו ב'רמות נפתלי', תפסנו שולחן וערכנו ארוחת בוקר, תוך כדי שהגיטריסט פורט

על הגיטרה ואנחנו מדברים כולנו דיבורים של יראת שמים, דיבורים של קדושה.

והמדהים היה סוף הסיפור: באחד העיקולים עצר אותנו שוטר. הוא התחיל להעיר לי שהמראה לא תקינה,

שיוצא עשן רב מהאגזוז וגם שנסענו במהירות גבוהה. לא ידעתי מה לעשות. ואז הוא שואל אותי:

איך אתה קשור לחבר'ה הצעירים שאיתך? והסברתי לו שהם כעת מתחזקים. כשהוא שמע את זה,

הוא פשוט עזב הכל ואמר: תשמע, ה' איתכם! אתם עם-ישראל האמיתי, דרככם ימשיך ויפרח עם ישראל

במשך הדורות. סע. ה' איתכם, ולא צריך כעת דבר.

היה זה החיזוק האחרון בשרשרת החיזוקים של היום, אותם ראינו בעינינו.

כך הפכנו שוב את ל"ג בעומר ליום של קדושה.
מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו
1-800-20-18-19 השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

הרב דוד שטרן:

אנחנו מתקרבים לראש השנה וליום הכיפורים שהם שני ימי דין, ובהם נחתם גורלו של האדם ושל העולם כולו למשך השנה שתבוא, ולכן, נהוג בימים שלפני ימי הדין הללו להרבות בתשובה ובתפילה.

עוד מתקופת ה"גאונים" (שהיו חכמי בבל לפני כ-1,300 שנים), החל המנהג להשכים בחצות הלילה או לפנות בוקר בכל יום ולומר תחנונים ("סליחות") בציבור. כבר אז היו בעניין זה מנהגים שונים, כאשר חלק היו משכימים בעשרת ימי תשובה בלבד, וחלק אחר – כבר מראש חודש אלול. ועד היום, בקרב יהודי צרפת ובאשכנז (גרמניה), כלומר – עדות אשכנז, התפתח מנהג להשכים לסליחות רק ממוצאי השבת שלפני ראש השנה, ואם ראש השנה חל בתחילת השבוע – ממוצאי השבת שלפני כן. ואילו בקרב יהודי ספרד – החל מראש חודש אלול.
מדוע אומרים י"ג מידות ("ה' ה' א-ל רחום וחנון") כל קטע קצר ב"סליחות"? מה העניין?

ובכן, כאשר משה רבינו ביקש מהקב"ה "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", אמר לו הקב"ה שאמנם "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", אך הוא יגלה לו את הגילוי העליון ביותר שהאדם יכול להשיג מדרכיו של הקב"ה. וכך נאמר שם בפסוקים (שמות ל"ד, ו'-ז'): "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם (כלומר, סבלן ואינו ממהר לכעוס) וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (כלומר, זוכר את המעשים הטובים לאלפי דורות), נֹשֵׂא (כלומר סולח על) עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה (כלומר מנקה את האדם מעוונותיו)".
בפסוקים האלו, מופיעות 13 "מידות" של רחמים, ואנו לומדים מהן שהרחמים והסליחה הן המידות העליונות ביותר בהנהגת ה' בעולם. ומשום כך, תמיד יש מקום לחזור בתשובה ולהתפלל לישועת ה'. הקב"ה גילה למשה רבנו שכאשר אומרים את הפסוקים הללו בציבור, הדבר מעורר את מידת הרחמים. משום כך בקטע המרכזי בכל נוסחי הסליחות, שחוזר על עצמו כמה פעמים ומתחיל במילים "א-ל מלך יושב על כסא רחמים", מוזכרים הפסוקים הללו.

יוסי ליפשיץ

רבים מתלבטים אם כדאי קודם להשלים תעודת בגרות או תואר ורק אח"כ ללמוד בישיבה

לכולם אני אומר, שיש להבין בראש ובראשונה מה צריך וחייבים לעשות בגיל ההתבגרות. בנקודה הזאת, מסתבר שעד כמה שחשובה תעודת הבגרות, בסדרי העדיפויות צריך קודם כל חינוך.

שנות הבגרות השנים יפות מאד של האדם, אך גם סיכונים רבים טמונים בשנים אלו, בהן נקבעת עיקר אישיותו של האדם. ברור לכל העוסקים בחינוך שבשנים אלו יש להשקיע את הכל על מנת שאופי האדם יעוצב בצורה החינוכית והנכונה ביותר בשנים אלו.

עיצוב האישיות של האדם, הן מבחינת ההנהגה שלו והן מבחינת יכולת ההתמודדות שלו ובנין אישיותו נעשה טוב יותר בתוך היכל הישיבה, דבר זה מוכח וברור. החינוך, המשמעת העצמית ופיתוח החשיבה בכלל, נעשה בצורה הטובה ביותר בישיבה.

מעבר לזה, אין ספק כיום ואומרים זאת גדולי הפרופסורים, שלימוד הגמרא מקדם באופן דרמטי את יכולות החשיבה הלוגית וההעמקה בחומרים עיוניים עד כדי כך שלאחר הלימוד בישיבה, הוצאת תעודת בגרות הוא מעשה קל ביותר.

אם כן, ברור שגם אם תעודת בגרות מאד חשובה, סדר העדיפויות צריך להיות שקודם כל הולכים לישיבה ורק אחר כך מוציאים תעודת בגרות.

בפרט כיום, האפשרות להשלים בגרויות נגישה ביותר, אפשר לעשות זאת בשעות הערב, במקרים מסוימים אפילו תוך כדי הלימוד בישיבה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהבחור יציב בלימודיו.

בכלל, הרבה חושבים שקשה להתפרנס בלי בגרויות, אבל באמת זה ממש לא כך. מצד אחד, יש מאות אלפי מובטלים בישראל, לחלקם הגדול יש תעודת בגרות ויש אפילו בעלי תואר אקדמי, נו, אז איך אין להם פרנסה, לא בדיוק מי שיש לו בגרות – יש לו פרנסה, כנראה שצריך גם סיעתא דשמיא.

גם לך יש שאלה?

להכוונה, התייעצות, שאלה ולכל מטרה, שיחת חינם למוקד אחינו פתוחה לשירותך:
1-800-20-18-19

או בשיחה אישית עם הרב שמעון וייס הפנוי לעזרתכם תמיד – 052-7636278

או עם הרב אהרון יאדלר – 050-4141386

בעיה נפוצה היא מאד בקרב הצעירים הרוצים ללמוד בישיבה, שישנה התנגדות לכך מההורים, התנגדות שמונעת מהם לבצע את הצעד החשוב הזה של מעבר לישיבה. אם לבן עוד לא מלאו שמונה עשרה שנה, שאז על פי החוק הוא נחשב כקטין הנמצא ברשות הוריו, הבעיה עוד יותר קשה.

אמנם, מכיון שיהודים מאמינים אנו, ודאי שאמונתנו צריכה להביא אותנו לידי הבנה שהקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא זה שיוצר את התנגדות ההורים ואי הסכמתם ללימוד בישיבה, שכן כל הקורה בעולם, הכל מגיע ממנו יתברך כידוע.

וכאן תמהים אנחנו, הרי הקב"ה רוצה שנעבוד אותו, הוא רוצה שנתקרב אליו, שנרבה בלימוד תורה ונזכה להיות תלמידי חכמים, אז כיצד יתכן שהוא יעשה עיכוב כה קשה עבורנו ללימודנו בישיבה?

התשובה היא שדוקא משום שהקב"ה כל כך אוהב אותנו, דוקא משום כך הוא נותן לנו לגדול בתנאים קשים מבחינה רוחנית, ואצל הורים שלא מסכימים לצעד היקר מכל, לעבור ללמוד בישיבה קדושה.

שכן הבורא יתברך רוצה לזכות אותנו להיות כמו אברהם אבינו. גם אברהם אבינו נולד למשפחה חילונית, הוא עוד נולד למשפחה ולסביבה כופרת, משפחתו הייתה עובדת עבודה זרה.

למרות זאת, אברהם אבינו, הבין שמה שנדרש ממנו זה ללכת בדרך האמת, להכיר את בורא העולם ולעבוד אותו. הוא דבק במטרה הזו ללא פשרות, הלך נגד דעת הוריו וכל הסביבה בה גדל, וזכה בזכות כך להיות גדול ישראל, אב האומה.

כל ילד שנולד למשפחה הרחוקה מהשקפת תורה אמיתית, והוא זכה להכיר באמיתות התורה ובהבנת מטרת החיים, ומכיר הוא בחשיבות לגדול בתורה ובעבודת השם, זה אומר שמשמים זיכו אותו להיות כמו אברהם אבינו, איזו זכות נפלאה היא זו!!!

אכן, הדבר דורש מהבן מסירות מיוחדת בשביל לדבוק במטרה, מסירות ללא פשרות וללא נסיגות, וברור גם שאין לוותר על לימוד בישיבה בגלל מניעות ועיכובים, קשים ככל שיהיו.

אין לשער את גודל השכר וההתעלות הרוחנית לה יזכה מי שעושה כזו מסירות בשביל ללמוד בישיבה. אשריו ואשרי חלקו!

בפועל, אם אתה מרגיש שנפשך נקשרת לישיבה, צריכים להסביר היטב להורים את החשיבות של הלימוד בישיבה ולהראות להם בכל דרך אפשרית עד כמה הדבר חשוב ושאין לי שום כוונה לוותר על התוכנית ללמוד בישיבה. יש להבהיר להם היטב ששום מסגרת אחרת חוץ מישיבה קדושה לא תתאים לי ולא תתן לי את המענה שנפשי זקוקה לו.

אתה חייב להבין שמנקודת המבט של ההורים הם רוצים אך ורק ותמיד את טובתך בלבד, הם מתנגדים שתלך לישיבה כי הם חושבים שזו טובתך, יכול להיות שיש דיעות קדומות ששוכנות בליבם, יכול להיות שהם פוחדים מעצם השינוי ובעיקר, הם פוחדים לאבד אותך, את היקר להם, הם פוחדים שהמהלך שאתה עומד לבצע יקח מהם את ילדם האהוב.

אתה חייב להחליט, וגם לשדר זאת להורים, מההורים לא מתנתקים, אף פעם, בשום אופן, אתה חייב להרגיע אותם, ההליכה לישיבה לא מנתקת אותך מההורים ואתה חייב בכבודם בכל מקרה ובכל מצב גם אם אתה בחור ישיבה והם חילוניים גמורים. אתה חייב לתת להם את התחושה שזה מה שהולך לקרות בכל השלבים של ההתחזקות שלך.

אתה חייב להדגיש לעצמך וגם להורים שללמוד בישיבה זה לפעמים אולי מרחק פיזי של נסיעה לעיר אחרת, אבל הקשר הנפשי והאישי מתחזק והולך ואף מתקבע באופן הראוי וההולם ביותר כי הליכותיו של בחור ישיבה הם הליכות אציליות ומיוחדות.

במקרים רבים ניתן לבקש מארגון אחינו נציג שיבוא לדבר עם ההורים ולהסביר להם את חשיבות הענין והרווח הגדול שיהיה ממעבר בנם לישיבה, רווח גדול, הן לבן והן להורים.

הניסיון מוכיח שברוב המקרים כשההורים חשים כמה טוב לבן שלהם וכמה שהוא מרוצה ושמח בישיבה, הם מתחילים גם בעצמם להיות מרוצים ושמחים מכך.

רוצה לשמוע עוד על לימוד בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

שאלה:

בסיפורים שאתם מביאים על הווי החיים בישיבה חוזר ונשנה הדגש על הקשר החברתי המיוחד הקיים בין תלמידי הישיבה, קשר שלפי דבריכם קשה למצוא כדוגמתו במסגרות החינוך הכלליות. נדמה לי שאתם קצת מגזימים בנקודה הזאת. האם התחרות הלימודית שבין תלמידי הישיבה לא אמורה דווקא לפעול בכיוון ההפוך – לחדד את ההבדלים ולהגביר את המתח ביניהם?

תשובה:

במובן מסוים אתה צודק. חז"ל לימדונו: "קנאת סופרים – תרבה חכמה". קנאה מהסוג הנכון ובמינון המתאים מסוגלת להמריץ את הלומד להצטיינות יתירה. ועם זאת כל מי שטעם אי פעם את טעם החיים בישיבה יספר לך שההווי השורר בה הפוך במאה ושמונים מעלות לאווירה הסנובית האופיינית למקומות לימוד אליטיסטיים.

איך זה קורה?

יש לכך כמה הסברים שכולם קשורים בסופו של דבר לאופיו הנאצל של לימוד התורה.

כבר הזכרנו במאמר קודם את הקשר שבין לימוד תורה לבין פיתוח מידות טובות. את התורה לומדים לא רק כדי לצבור ידע והשכלה אלא בראש ובראשונה כדי להפוך לבני אדם טובים יותר. תלמיד שעוסק באופן פעיל בתיקון המידות, שמפתח את מידת הענווה, מתגבר על תכונת הכעס, מדכא את רגש הגאווה השלילית, מטפח את אהבת הזולת וגמילות החסדים, תלמיד שכזה לא יכול להתנשא ולהתייהר על תלמיד אחר, גם אם קיימים ביניהם פערים לימודיים. אדרבא, חלק ממצוות גמילות חסדים אותה מטפחים בישיבה הוא לתת כתף ולסייע למי שמתקשה בהבנת הסוגיה. חז"ל מלמדים שההצלחה בלימוד התורה אינה נתונה בידי מי שמוכשר יותר אלא בידי מי שמשקיע את עצמו, מתייגע בה ומתמיד בלימודה לאורך זמן.

נקודה נוספת התורמת לדיבוק החברים בישיבה קשורה למטרת הלימוד. במוסד חינוכי רגיל המוטיבציה שמניעה את התלמיד להגיע להצטיינות היא אגואיסטית. הוא רוצה להצליח כדי שיהיו לו ציונים טובים יותר, כדי שיהיה פופולארי בחברה, כדי שמעמדו החברתי יתעלה ויתרומם, כדי להתקבל למוסד אקדמאי מובחר, כדי לבנות לעצמו קריירה מוצלחת וכו' וכו'. כל השאיפות הללו מעמידות אותו בתחרות כנגד שאר התלמידים המצטיינים שאף הם חושקים בהצלחה מסיבות אלו. נוצרת אפוא תחרות שבה כישלונו של תלמיד אחד היא הצלחתו של תלמיד אחר.

לעומת זאת בישיבה כל התלמידים, המוכשרים יותר והמוכשרים פחות, כולם מאוחדים סביב שאיפה אחת שהיא הסיבה האמיתית בגינה לומדים תורה: כולם רוצים לעשות רצון ה'. וכאשר זו המשימה וזאת המטרה אזי אין מקום ליריבות ולעוינות. נהפוך הוא, חלק מרצון ה' הוא לסייע לאחרים להצליח אף הם בקיום רצון ה', וכך יש לכל תלמיד אינטרס שכל חבריו יצליחו כמוהו.

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

שאלה:

כמה פעמים יצא לי לשמוע את הטענה שלכם שלימוד בישיבה עושה את התלמיד לאדם ערכי, מוסרי ובעל מידות טובות יותר. אני יכול להבין שהלימוד בישיבה מרחיב את הידע התורני של התלמיד, אבל כיצד יש בכוחו לשפר את האישיות שלו? מה הקשר בין הכרת עוד כמה דינים והלכות לבין פיתוח מידות טובות?

תשובה:

אכן ברוב המקצועות איננו מצפים שהלימוד יחולל שינוי באישיותו של התלמיד. מי שלומד חשבונאות אינו נהפך על פי רוב לטופס שמאות מס, ומי שמצטיין בגיאומטריה לא הופך למחוגה. אבל תורה – זה משהו אחר. לימוד תורה בצורה הנכונה יש בכוחו לחולל שינוי מהותי באישיות האדם.

איך זה עובד?

יש לכך כמה הסברים. נתחיל בכך שסוגיות רבות בתלמוד מחדדות את המודעות של הלומד לכך שעליו לקחת אחריות על התנהגותו. אדם שלומד סוגיות העוסקות במצוות 'השבת אבידה' קולט שהתורה מטילה עליו אחריות לא רק להימנע מגרימת נזק לזולת, אלא לצאת מגדרו כדי להציל את רכוש חברו. מי שמתעמק בהלכות נזקים לא יכול להיות אדיש לגרימת נזק לרעהו.

מעבר לכך יש חלקים ניכרים בתורה שמוקדשים באופן ישיר לעבודת המידות. סדר הלימוד בישיבה כולל זמנים המוקדשים לעיון והתעמקות בתיקון המידות. מכירים תיכון שבו מתקיימים שיעורים מסודרים בהתגברות על הכעס? עושים תרגילי התמודדות מול מידת העצלות? לומדים להתגבר על הקנאה? בישיבה מתעסקים בכל הנושאים הללו, ועוד רבים אחרים. מיותר לפרט עד כמה הלימוד הזה תורם לפיתוח אישיותו של הנער בתקופה הקריטית של גיל ההתבגרות.

נקודה חשובה נוספת היא שעצם העיסוק בתורה יש בכוחה לרומם את הנשמה. בתורה צפון אור רוחני רב-עוצמה, ומי שמשקיע את עצמו בלימוד התורה בצורה טוטאלית זוכה לכך שהמאור של התורה מחלחל אל תוך נשמתו ומרומם אותו לדרגה גבוהה יותר. אולי נדמה לכם שהרעיון הזה הוא 'מיסטי' במקצת, אבל אתם יכולים לבדוק אותה במו עיניכם. שוחחו עם הורים לנערים שהלכו לישיבה. קראו כמה מהראיונות המתפרסמים באתר זה. אחד המכנים המשותפים החוזרים על עצמם הוא השינוי הדרמטי שהתחולל בעקבות הלימוד בישיבה. הם נעשו עדינים יותר, מתחשבים יותר, ו… כן, גם מכבדים יותר את ההורים.

זה לא קוסמות, זה לא מיסטיקה, זה פשוט לימוד התורה בפעולה. מי שמתעמל בקביעות בחדר כושר מפתח את השרירים, מי שלומד בקביעות בישיבה מפתח את הנשמה. זה עד כדי כך פשוט, וזה עובד.

רוצה לשמוע עוד על לימוד בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

משה ויטמן
בפרשת שמיני התורה שמה על השולחן את אחד הנושאים "הבוערים" ביותר בחיי שומרי התורה.

היא מגלה לנו את הדרישה שממנה כל שומר תורה, בכל זמן, אירוע או מקום בעולם לא יכול להתעלם. היא מלווה אותו 24 שעות ביממה 365 יום בשנה ללא יוצא מן הכלל.

הנושא הוא – תעודת הכשרות.
מי לא מכיר את חותמות הכשרות המופיעות על גבי אריזות המזון, או את תעודות הכשרות התלויות על קירות בתי הקפה והמסעדות,

אך האם אנו יודעים מדוע זה נצרך? מה בדיוק באים לוודאות?
חותמות הכשרות באות להבטיח ללקוחות כי אכן נעשה הפיקוח הדרוש על הכנת המוצר אותו הם מעוניינים לרכוש והוא עומד בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי שיהיה מותר לאוכלו, ללא חשש כי באכילת המאכל עלול האוכל לעבור על איסורי אכילה שונים. הצורך בפיקוח נובע מתוך חוסר יכולת לסמוך על דברי המפעל או בעל המסעדה, בשל אי הכרותו בהרבה מהמקרים עם הדרישות ההלכתיות או בשל חוסר מהימנותו.
הבה ונכיר בקצרה ובתמצות את איסורי האכילה השונים שבהם עלולים אנו להתקל במוצרי המזון:

באופן כללי בכל מוצר שהרכיבים שלו רבים ולא ברורים לציבור הרחב, ייתכנו מרכיבים המיוצרים מחיות עופות דגים וצמחי ים שאינם כשרים לאכילה ולצורך כך מערכות הכשרות בודקות היטב את כל מרכיבי המוצר, כדי לוודאות את מקורן ולברר כי הוא מותר באכילה.
שחיטה. על פי התורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף רק מבהמה ועוף שנשחטו על פי הלכות שחיטה. הלכות אלו כוללות דינים מיוחדים ביחס לבריאות העוף והבקר קודם לשחיטה (למנוע מצב "טריפה"), האופן המדויק בו יש לבצע את השחיטה והצורה בה יש לבדוק את העופות והבקר לאחר מכן. עניין זה קיים כמובן רק במוצרי בשר ועוף למיניהם או במאכלים המורכבים מהם, וחותמת הכשרות עליהם מבטיחה כי העוף והבהמה נשחטו כדין.
מליחה והוצאת (ניקור) גיד וחלב. גם אחרי השחיטה יש צורך בעבודה נוספת, לנקות מהעוף והבקר את הדם הבלוע בהם, זאת עושים על ידי "מליחה" (חריפות המלח מוציאה את הדם) וכמו כן, יש לוודאות כי הוצאו מהבהמה והעוף החלקים האסורים באכילה והם "חלב" ו"גיד הנשה".
איסור אכילה נוסף הקיים בעיקר בישראל וביחס למוצרי פירות וירקות (או מוצרים המכילים חלקים ורכיבים מהם) הוא קיום מצוות התלויות בארץ בגידול הפירות והירקות. שהם: ערלה (איסור אכילת פירות עד שימלאו לגידול העץ שלוש שנים) נטע רבעי (השנה הרביעית לעץ), שמיטה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה (במוצרים שיש בהם דגנים) ואיסור 'חדש'.
איסור מרכזי נוסף הוא איסור בשר בחלב. על פי איסור זה לא רק מאכל בשרי או חלבי יכולים להיות אסורים באכילה אם מעורב בהם מהמין השני באופן אסור, אלא גם מאכלים שהם "פרווה" יכולים שיהיו אסורים באכילה ביחד עם חלב או עם בשר במידה ומעורב בהם מהמין השני באופן אסור על פי הקריטריונים ההלכתיים לכך. לכן יש צורך לוודאות בכל מוצר ומוצר את אופן הכנתו ולשם יש צורך בתעודת כשרות. נשים לב כי לצד החותמת/ התעודה יופיע תמיד איפיונו של המוצר כפרווה, חלבי, או בשרי.
בעיה נוספת שישנה במוצרים רבים, היא בעיית התולעים. כל חי ורחש נאסר באכילה מהתורה אפילו הוא קטן מאוד כל עוד שניתן להבחין בו בעין אדם. לכן, בפירות וירקות ומוצרי גידול נוספים כמו אורז וקטניות, תיתכן בעית החרקים שלעיתים נמצאים בתוכם ולצורך כך יש לבודקם ולשוטפם היטב או לגדל אותם בצורת גידול מיוחדת (חסלט) המונעת את הבעיה. חשוב לדעת כי גם כאשר ישנה כשרות על המוצר עדיין לעתים רשום עליו כי יש צורך לבודקו לפני השימוש.
בעיה נוספת הקיימת בעיקר ביחס למסעדות אך לעיתים גם במפעלים, היא בעיית הכנת המזון על ידי גוים, שעלולה להגיע לאיסור "בישול עכו"ם" שעל פיו אסור לאכול תבשיל שבישל גוי באופנים מסויימים, איסור "פת נכרי" שעל פיו אסור לקנות פת ומוצריה מגוי ו"חלב נכרי" שעל פיו ישנה בעיה בחליבה הנעשית על ידי גוי. לשלושת הבעיות האלו ישנן פתרונות הלכתיים שונים ולשם כך יש צורך בגוף המכיר ומודע לנושא ולדרכי יישומו כדי לפקח על כך.
לעיתים מוצרי המזון הוכנו בשבת על ידי יהודי ובשל כך נאסרים הם באכילה מדין "מעשה שבת", בעיה זו נפוצה למשל בחלב שנחלב בשבת מהבהמה באופן אסור ולכן גם זו נקודה שנותנים עליה את הדעת במערכות הכשרות, האם המאכל אסור בשל כך או מותר.
לסיכום, בעידן המזון המתועש אין לנו שום יכולת לדעת מה נמצא בתוך המאכלים שאנו מכניסים לפינו, אלמלא גופי הכשרות שמפקחים מקרוב וביסודיות על כל שלבי ההכנה ועל כל הרכיבים השונים.

יש לך שאלה? חייג עכשיו 1800-20-18-19 או השאר הודעה בתיבת שאל את הרב בצד ימין למעלה ורבני טוב-טוב ישמחו לענות לך בהקדם האפשרי!

משה ויטמן
"השחיטה היהודית אכזרית" "השחיטה היהודית לא חוקית" ועוד הצהרות דומות שנשמעו מכיוונן של מדינות מסוימות באירופה גדשו לאחרונה את כותרות החדשות. "אם אתה לא יכול לתקן את כל העולם, לפחות תתקן את עצמך" אמר פעם חכם אחד, לכן גם אם שופטים פולנים אינם מסוגלים להבין את רעיון השחיטה היהודית, בואו לפחות נבין זאת אנחנו.
מהי שחיטה? מדוע צריך אותה? מה התהליך שמכשיר עוף ובשר לאכילה? מדוע דגים אינם נשחטים ותרנגולות כן? שאלות אלו ואחרות יובנו במאמר שלפניכם.
מצוות השחיטה נאמרה בספר דברים בפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך". זביחה ושחיטה הן מילים נרדפות ולכן מתפרשת כוונת הפסוק על מצוות השחיטה. התורה אמנם מדברת על בקר וצאן בלבד אך חכמינו ז"ל השוו אליהם גם את העופות על פי מקורות אחרים וקבעו כי גם עוף צריך שחיטה ורק דגים הם הפטורים מחובה זו.
אם נפשט לעצמינו את רצונה של התורה במצוות השחיטה, הוא כולל שני חלקים: האחד, שלא נאכל את הבעל חי כשהוא חי, כוונה זו אינה חלק ממצוות השחיטה אלא כתובה באיסור בפני עצמו הנקרא "איסור אבר מן החי" שעל פיו אסור לאכול בעל חי או חלק ממנו בעודו בחיים, השני, שאופן המתתו של בעל החיים תהיה בצורה מיוחדת הנקראת "שחיטה" – הנעשית דווקא בצוואר, בסכין מסוים, במשך זמן מסוים ועוד.
את פרטי השחיטה אי אפשר אמנם למצוא כתובים מפורש בתורה אך המילים "כאשר ציוויתיך" מלמדות אותנו על כך שהועבר בנושא מידע מפורט יותר למשה רבנו במסגרת התורה שבעל פה. לכן, כל הלכות שחיטה – היכן שוחטים, באיזה סכין שוחטים ועוד פרטים רבים נוספים, מוגדרים "הלכה למשה מסיני".
מה הרעיון של התורה? מדוע שלא נמית את הבהמה בכל דרך שהיא?
נצטט את תשובתו של ספר החינוך (נכתב לפני כאלף שנים), המתייחסת למהותה העיקרית של מצוות שחיטה – הריגת הבהמה בצווארה:
"ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר משאר מקומות הגוף, ולכן נצטווינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש (=הדם) עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק (=סכין חד שאין בו פגימות), כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו (=לכבודו) לזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
דווקא "צער בעלי חיים" הוא אחד המניעים לקביעת צורת השחיטה היהודית, אך כמובן לא רק. כמו בכל המצוות, גם מצוות שחיטה בנויה על טעמים עמוקים ונסתרים שאינם תמיד גלויים לנו בני האדם כדי שנדע לקיים את המצוות מתוך רצון לעשות את דבר ה' כפי שהוא.
תהליך הכשרת הבהמה לאכילה אינו מסתיים בשחיטה שנעשתה כהלכתה במקום המדויק בצוואר, באמצעות הסכין הכשר לכך בהלכה, בצורת החיתוך הראויה ובמשך הזמן הקצוב לכך בתורה, אלא ממשיך בדרישות הלכתיות נוספות שלשם הכרתם, כדאי להפנים את המושגים הבאים: בדיקה, השרייה, מליחה והדחה.
מהי הבדיקה?
על פי התורה, בהמה או עוף שיש בהם מום או חולי מסוגי המחלות המגדירים את הבהמה בהלכה בתור "טריפה", אסור לאוכלם גם אם שחיטתן נעשתה בכשרות. לשם כך, לאחר השחיטה בודקים את הבהמה או העוף שאין בהם חשש טריפות ורק אם הבדיקה עברה בשלום, הבהמה יכולה לעלות על המסלול הכשר.
בעניין הזה, אגב, מתחלקות הבהמות לשחיטה המכונה "גלאט" או "חלק" כשהכוונה היא לבהמות שאין בהם חשש קיום של סוג מום הנקרא "סרכות" בריאותיהן, לעומת שחיטה רגילה המסתמכת על הדעות המקלות ומכשירה חלק מסוגי הסרכות. הספרדים נוהגים להחמיר בעניין ולכן אין הם יכולים לאכול בהמות שאינם "גלאט/חלק על פי בית יוסף (=השיטה המחמירה)".
מהן ההשריה, המליחה וההדחה?
התורה אוסרת באיסור גורף לאכול דם של בעל חי בין כשהוא חי ובין לאחר מיתתו. עקב כך נוצר הצורך להוציא לחלוטין כל שארית דם מאיברי הבהמה הנאכלים בתהליך הנקרא "מליחה". תהליך המליחה מורכב משלושה חלקים, השריית הבשר במים כדי לרככו, מליחתו במלח חזק למשך זמן ארוך כאשר המלח שואב את הדם מתוככי הבשר ולאחר המליחה יש לבצע "הדחה" במים של המלח והדם שיצא.
רק לאחר קיומם של כל השלבים כהלכה, הבשר יכול להיכנס לך אל הצלחת. בתאבון!

משה ויטמן
עמוס הוא בחור מאוד אסתטי, מהטיפוסים שההיגיינה מאוד חשובה להם. מעולם הוא לא פספס מקלחת, בחיים הוא לא ישתמש בשירותים ציבוריים, כשהוא אוכל במסעדה הוא מבקש כלים חד פעמיים "מה שבטוח בטוח" ובאירוח במלונות הוא מקפיד להביא איתו מהבית את המצעים. גם את המזון שהוא אוכל הוא מקפיד מאוד לשטוף "כדי שיהיה נקי".
נקי? כך לפחות הוא חושב. אך האם עמוס יודע מה מתרחש בתוך המזון? האם כולנו מודעים לתולעים העשויים להיות בתוך המזון? "אולי לא, אז מה" אתה אומר? אתה מוזמן לקרוא ולהבין.
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא ייאכל" אמרה התורה ואסרה בכך את אכילת כל סוגי השרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים ביותר שאינם נראים אלא באור חזק ובוהק. שרצים בעברית, הם התולעים או החרקים הרוחשים על האדמה, במים, על העצים, מעופפים באוויר ועוד. חרקים אלו, נאסרו בתורה פעמים נוספות, עד שאמרו חכמים כי האוכל שרץ עובר על שישה איסורים מן התורה! (בהשוואה לחזיר לדוגמה שהוא "רק" איסור אחד).
"נו, בסדר, מי חשב בכלל לאכול את היצורים הדוחים האלו" אתה רוצה לומר.
נכון, אף אחד לא יאכל אותם בכוונה, אבל כאן מתחילה בעיה רצינית. מה הבעיה?
החרקים הללו מרשים לעצמם ברוב חוצפתם לחדור לתוך המזון שלנו. הם נמצאים בתוך פירות, ירקות, עשבי תיבול, קטניות, דגים ועוד.
"בחיים לא ראיתי אותם" אתה אומר,
נכון. הם כה קטנים עד שאי אפשר לראותם אם לא בוחנים את הפרי היטב מקרוב. אבל הגודל הוא לא שקובע, גם הזערוריים ביותר, אלו שאינם נראים אלא בהתבוננות יסודית תחת אור שמש בוהק, אסורים באכילה.
אז מה עלי לעשות? איך אפשר לוודאות שהם לא קיימים?
מומחים שחקרו את הנושא, מצאו מגוון פתרונות. ישנם מאכלים שיש לברור אותם כדי לוודא שאין בהם כלום (כמו אורז), ישנם כאלו שצריך לשטוף אותם בצורה יסודית (כמו חסה) וישנם כאלו שצריך לנפות אותם (כמו קמח).
הנחיות מדויקות יותר, ברמת פירוט מקסימאלית לכל סוג מאכל שהוא, תמצא בקישור הבא:
http://ateret4u.com/ateret/igrot/kdoshim.htm

למדריך מצולם לבדיקת מזון מתולעים לחץ כאן!
בהצלחה, ועכשיו גם אפשר לאחל לך בתאבון!

משה ויטמן
בבית הקפה החדש של זאביק הסלקציה לא מתחילה אצל האורחים, היא מתחילה הרבה קודם, אצל העובדים. מי יכול להתקבל להיות מלצר? זו שאלה ממש רצינית. הקריטריונים הם די נוקשים והוא משקיע הרבה מאמצים כדי שאלו שלבסוף ייבחרו לשרת את אורחי המסעדה יהיו כאלו שיעשו להם חשק לחזור שוב… . ככה זה.

כשאתה אדם שמחשיב את עצמו ואתה יוצא לארוחת ערב חשובה, לא ממש בא לך לפגוש מעבר לצלחת טיפוסים שברחוב אתה לא אומר להם שלום… אתה תעדיף לבלות בחברת אנשים כמוך, בסביבה עם הסגנון שלך ובלי לרדת ברמה. את התובנה הזו זאביק יודע היטב, לכן כל כך חשוב לו מי יהיו המלצרים, מי יהיה הברמן ואפילו מי יהיו השפים וצוות המטבח.
אני מניח שזה יפתיע אותך, אבל סלקציה כזו ממש, עשו כבר חכמים לא במסעדה שבבעלותם, אלא בבחירת הצוות שיוכל להיבחר לשרת את…העם היהודי. כיהודי, קבעו חכמים, זה ממש לא מתאים שגוי, מכובד ככל שיהיה, יוכל להיות השף שלך, יוכל לבשל עבורך או לשרת אותך. מדוע? משום שכיהודי מגיע לך לחיות, לאכול ולבלות בקרב אנשים כמוך וממש לא מתאים שאנשים שאתה במעמד הרבה יותר גבוה מהם, יהיו החברה שלך.
מכאן, קבעו חכמים את האיסור הנקרא: "בישולי נכרי" או "בישולי עכו"ם" (עכו"ם אלו ר"ת של "עובדי כוכבים ומזלות"). אם גוי יבשל עבורך חששו חכמים שאט אט תרד במעמדך, תתחבר איתו וחס וחלילה נגיע אפילו לנישואי תערובת או לאכילת איסורים שהם רגילים בהם. לכן, אמרו חכמים הסלקציה צריכה להתחיל לא אצל האורחים, אלא כבר בצוות המטבח.
מהם כללי איסור בישול גויים?
כמובן, שהדוגמה לא תטעה אותנו, האיסור אינו דווקא במסעדה אלא בכל מקום פרטי או ציבורי אסור לאכול מבישולי גויים.
אבל אם הבנו נכון את העיקרון, רק מאכלים חשובים הזקוקים לבישול, הם אלו שיש לאוסרם. אם הם לא חשובים ובהגדרה ההלכתית – "אינם עולים על שולחן מלכים", או שהם יכולים להיאכל גם חיים, אין כל איסור בהנאה מבישולי גויים.
אם אתה

מודע לחדרי החדרים של מטבחי המסעדות אתה בוודאי רוצה לצעוק "אבל מה, כולם מעסיקים גויים" אז נכון, חשוב להזכיר כי לבעיית בישולי גויים יש גם פיתרון. מהו? שהיהודי ישתתף באופן פעיל בבישול אפילו רק במעשה קטן כמו: הדלקת האש, הכנסת הפיצה לתנור וכל פעולה של השתתפות בבישול (רק אם היא משמעותית ולא סתם לערבב…).
לפני שאתה מסיים לקרוא, חכה רגע. הסלקציה עדיין לא נגמרה. לא רק בישולי גויים אסורים, גם פת גויים (פת עכו"ם) או חלב גויים (חלב עכו"ם) אסור אף הוא ליהודים, מאותה סיבה ועיקרון שהזכרנו קודם.
בואו נכיר את הכללים:
בשונה מאיסור בישולי גויים, איסור פת גויים אינו חד משמעי באופן מוחלט אלא תלוי במנהג המקומות. מקומות רבים הקילו לאכול פת עכו"ם כאשר אין בנמצא פת ישראל, במקומות אחרים הקילו גם כשיש פת ישראל אלא שאינה מספיקה, אך בכל מקרה, חשוב לזכור: גם אם מקילים לאכול פת עכו"ם המדובר הוא ביחס לפת הנאפית במאפייה ועשויה להימכר, אבל פת של גוי פרטי, לכל הדעות ובכל המקומות אסורה באכילה.
איסור פת עכו"ם גם קל יותר בכללי האיסור והם: כל מאפה מחמשת מיני דגן אסור אך מאפה שאינו מחמשת מיני דגן אינו בכלל האיסור. אם יהודי התערב באפייה אפילו בזריקת קיסם לאש – הפת מותרת. הסיבה: יש בכך היכר ותזכורת מספקת שפיתם של הגויים אסורה.
נדגיש: אם המאפייה היא בבעלות יהודי והגוי אופה בה את הפת/עוגה – הבעיה חוזרת להיות של "בישולי עכו"ם" שכלליה חמורים יותר כאמור לעיל.
באיסור "חלב עכו"ם" קבעו חכמים כי החלב והגבינה מעשה ידי הגוי, אסורים ליהודי מתוך חשש שמא ערבב בבקבוק החלב, חלב של בהמה טמאה. לכן אם יהודי פיקח על מעשי הגוי במשך כל זמן עבודתו – חליבת החלב או גיבון הגבינה – החלב והגבינה מותרים.

משה ויטמן
את איסור בשר וחלב, אין מי שלא מכיר. זהו ללא ספק אחד המרכזיים והבולטים שבציווי התורה המעצבים את חיי העם היהודי.

האיסור מלא בפרטים: אסור להכין מאכלים המורכבים מבשר וחלב, אסור גם לאכול חלב יחד עם בשר או מיד לאחריו ואסור אף להשתמש בכלי בשר לצורך אכילת חלב ולהיפך. כעת, בואו נגלה את המקור לכל זה בתורה.
הפתעה: "לא תבשל גדי בחלב אמו". זהו. זה כל מה שנכתב בתורה על בשר וחלב. "אז רגע", אתה שואל את עצמך, "איך ממשפט כה קטן התפתח איסור כל כך רחב"? "התורה מדברת רק על בישול רק על גדי ורק על חלב המגיע מאמו, אז איך נאסר לנו אפילו לאכול עוף עם מזלג חלבי"?
בואו נצא למסע היכרות עם איסור בשר בחלב, אך קודם נכיר את המושגים שילוו אותנו במסע: "איסורים דאורייתא" ו"איסורים דרבנן". "איסורים דאורייתא" הם האיסורים שנאסרו בדברי התורה עצמה ואילו "איסורים דרבנן" הם ההרחבות והתוספות שחכמינו הוסיפו במהלך הדורות לאיסור עצמו כדי למנוע את האדם מלהתחכך בגוף האיסור. כעת, נצא לדרך:

אז נכון. בתורה כתוב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" ותו לא. ונכון, הפרשנות המתבקשת היא שקיים איסור לבשל גדי בחלב של אמו הפרה. מעבר לכך? לא אמור להיות. אלא שכאן נכנסים לתמונה חכמינו ז"ל שקבלו איש מפי איש את פרשנותה של "התורה שבכתב" במסגרת "התורה שבעל פה" שנאמרה למשה רבנו בהר סיני.
משפט זה נכתב בתורה שלוש פעמים, ממקדים חז"ל את תשומת ליבנו. מדוע? הם שואלים, למה לא הסתפקה התורה בפעם אחת? התשובה: כדי לרמז לנו בכך על קיומם של שלושה איסורים נפרדים לגבי תערובת בשר בחלב: האיסור לבשל בשר בחלב יחד, האיסור לאכול בשר וחלב כשהתבשלו יחד והאיסור ליהנות מבשר בחלב שהתבשלו יחד. לצורך כך, כתבה זאת התורה שלוש פעמים.
נשים לב: אסור לבשל בשר וחלב גם אם לא מתכוונים לאכול את התבשיל, אסור לאכול את התבשיל גם אם לא אתה בישלת אותו ואסור ליהנות ממנו גם הנאות אחרות כמו מזון לכלבים ועוד. כך ששלושת איסורים אלו הם נפרדים לחלוטין.

מדוע בפעם השנייה והשלישית לא כתבה התורה בפשטות: "לא תאכל בשר בחלב" או "לא תהנה מבשר בחלב"? אתה רוצה לשאול, זאת כדי ללמד אותנו כי מן התורה, רק בשר בחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה והנאה ולא אם התערבבו בדרך אחרת (חשוב: מדרבנן כל אכילה נאסרה כמו שנראה בהמשך, אך אנו עוסקים כעת בשלב הראשוני של האיסור).
"אבל רגע, התורה מדברת רק על גדי? לא"?!
כשהתורה כותבת גדי ומעוניינת למקד את כל דבריה לגדי בלבד, מגלים לנו חכמים, היא משתמשת במילים "גדי עיזים". כשהיא לא עושה זאת אלא כותבת רק "גדי", כוונתה היא לכל בהמה. מהי המשמעות, אם כן, של הדוגמה "גדי"? דרכה אנו למדים כי רק בהמות טהורות המותרות באכילה הן שאסורות באיסור בשר בחלב, ממש כמו גדי, למעט: בהמות טמאות, עופות משני הסוגים ודגים. (שוב נדגיש כי אנו עוסקים בשלב ראשוני בו עוף בחלב עדיין היה מותר באכילה אך כיום המצב שונה כדלהלן).

"ואיך מהמילים "בחלב אמו" הגיעו עד לאיסור כל סוג של חלב"?
זה כבר פשוט מאוד: לאור ההבנה כי במילה גדי מתכוונת התורה לכל בהמה, מתפרשת באופן טבעי המילה "בחלב אמו" ביחס לחלבה של כל בהמה, משום שאם אין המדובר בגדי ספציפי, ברור כי גם לא מדובר על 'אם' ספציפית…
כך, גילינו צעד אחר צעד איך פסוק קצרצר בתורה, פורש בהרחבה ובפרוטרוט על ידי חכמי התורה שבעל פה עד שקיבל את צורתו השלמה, אותה נסכם בקצרה כך:
אסור מן התורה לבשל בשר של בהמה טהורה עם חלב מבהמה טהורה אפילו לצורך אחר (כמו למשל כמזון לכלבים). אסור לאכול תבשיל בשר בחלב (גם לאחר שהוצא ממנו החלב או הבשר). אסור ליהנות מתבשיל של בשר בחלב כל הנאה שהיא.
האם זה הכול? כמעט. חכמים הרחיבו על האיסור תוספות נוספות עד שהוא קיבל את צורתו המוכרת לנו בימינו.

מן התורה, כאמור, רק בשר בהמה אסור באכילה עם חלב אך בשר עוף מותר. "האם ההבדל ביניהם ברור לנו מספיק"? בדקו חכמים ותשובתם הייתה: לא. בשר בחלב דומים ביניהם בטעם ולעיתים גם במראה ועלולות להיווצר מכך טעויות. מה עשו? אסרו גם את אכילת בשר עוף עם חלב והשוו אותו לבשר בהמה. כך, לא ייכשל האדם בעבירה עצמה.
נשים לב: בדבריהם של חכמינו נוספו שני שלבים על גבי איסור התורה המקורי. שלב אחד: נאסרה אכילת עוף עם חלב. שלב שני: למרות כי מן התורה איסור האכילה תקף רק ביחס לתבשיל בשר וחלב, חכמים החילו אותו על כל אכילת משותפת של בשר, בהמה או עוף, עם חלב. כך התקבלה צורת האיסור הנוהגת עד ימינו אנו.
במאמר זה הכרנו את תהליך ההיווצרות של איסור בשר וחלב כפי שהוא נוהג בימינו, רוצה לדעת עוד על יישומו המעשי של איסור זה בחיינו וללמוד את כל מה שנכלל בו? אתה מוזמן להמשיך במאמרים הבאים בסדרה.

משה ויטמן
פינת המזון המהיר היתה עמוסה מהרגיל. הוא קנה את מנת הפיצה שלו וכבר דקות ארוכות שהוא מנסה ללא הצלחה למצוא שולחן אחד פנוי לרפואה. אך אז גדי חברו הטוב מבית הספר זיהה אותו מרחוק "יוסי" הוא צעק לעברו, מנסה להתגבר על הרעש האנושי העצום שהיה בחלל האולם, "יוסי, אתה מחפש מקום? בוא שב לידי". כשהגיע יוסי לשולחנו של גדי הוא ראה כי גדי אוכל מנת שווארמה עסיסית וניסה לחשוב: "האם זה מותר שאני אוכל פיצה על השולחן עליו אוכל גדי את השווארמה"?

יוסי צודק, אכן יש בכך בעיה, בואו נלמד עליה ועל הפתרונות האפשריים עבורה.
מתוך שאיפה ומטרה להרחיק את האדם מהעבירות עצמן ככל האפשר, קבעו חכמינו ז"ל מעת לעת גזירות ואיסורים שונים שמטרתם היא ליצור חומה ומרחק סביב האיסור עצמו כדי למנוע מהאדם להתחכך באיסור עצמו. לכן, כשראו חכמים שאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו דורש שימת לב מיוחדת בהפרדה בין בשר לחלב, חששו שמא האדם בחוסר תשומת לב ייכשל בכך ולכן קבעו את האיסור הבא:
"אין לאכול על שולחן אחד בשר וחלב יחדיו, גם על ידי שני אנשים שונים".
טעם האיסור הוא, שמא יבואו לאכול זה מתוך מאכליו של זה, לשתות זה מהכוס המלוכלכת משאריות בשר או חלב של זה וערבובים נוספים מהסוג הזה. מכאן, כי אם ברור לחלוטין כי אין כל חשש שיבואו להיכשל בצורה הזו, לא נאמר איסורם של חכמים.

לכן לצד הגזירה, נאמרו בהלכה גם האופנים המותרים:
היתר ראשון: אם שני הסועדים אינם מכירים זה את זה או מכירים אך מקפידים זה על זה ואין כל חשש שמא יאכלו או ישתו זה משל זה, מותר להם לאכול יחדיו על שולחן אחד.
היתר שני: אם הם אוכלים על משטחי אכילה נפרדים כמו מפה נפרדת או מגש נפרד (כנהוג באולמות המזון המהיר שבסיפור בו פתחנו), ההפרדה הזו תהווה עבורם תזכורת מספיקה לצורך לשמור על מרחק ביניהם ומותר להם לאכול סביב שולחן אחד.
היתר שלישי: אם יעשו כל תזכורת אחרת עבורם, על ידי הצבת פריט על השולחן שלא אמור להיות עליו ולכן קיומו שם יזכיר להם את הצורך לשמור ביניהם על מרחק, לא נאמר האיסור.
היתר רביעי: אם הם יש מרחק ביניהם כמרחק הושטת יד, מותרת הישיבה המשותפת סביב השולחן.

לפני סיום, נוסיף זהירות נוספת שיש לשים אליה לב כשאוכלים זה לצד זה בשר וחלב: אין לאכול מפת לחם או מתוספת פרווה (ניטראלית) אחרת, אין להטביל את הלחם במלחיה משותפת ואין לשתות מכוס אחת.
בפעם הבאה שאתה מחפש מקום פנוי במזנון המזון המהיר, רוצה לאכול טוסט כשאחיך בדיוק התיישב לאכול שניצל, מעוניין לשתות קפה כשאשתך מתחממת ממרק העוף, תדע מה עליך לבדוק…

משה ויטמן

את בקבוק היין הזה קנית במיטב כספך.

אתה אומנם לא הטיפוס שמבזבז כסף על יינות יקרים, אבל לכבוד היומולדת של הסבא, מה לא עושים. לאחר התלבטויות רבות מול ארון היינות בסופר השכונתי נפלה ההחלטה על היין שנראה הכי מבטיח וגם המדבקה שעל בקבוקו הייתה נראית מספיק יוקרתית… .

המסיבה התחילה, אבל אז שמת לב לבעיה: העובד הזר של הסבא, זה שאתם במשפחה מקפידים לפנק ולכבד, נוטל חלק פעיל מדי במסיבה והוא מעוניין לקחת את היין ולמזוג אל כוסו.

האם זה מותר? אתה שואל, אולי זה יין נסך?
בין אם לא שמעת מעולם על איסור יין נסך ובין אם שמעת ואתה רוצה להחכים עם פרטים נוספים על אופי יישומו למעשה, השורות הבאות מזמינות אותך להצטרף לקריאה מהנה.
את ההיבדלות בין עם ישראל לאומות העולם אליה שאפו חכמינו ז"ל כבר לפני אלפי שנים, מבינים רק היום במכוני הסטטיסטיקות והסקרים המנבאים את עתידו של העם היהודי.

"אם לא תהיה תשובה רצינית לבעיית ההתבוללות, מי יודע מה יישאר מאיתנו עוד כמה עשרות שנים" הם אומרים. חכמינו ז"ל דאגו לבעיה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים. איך? באיסורים שונים שנועדו להרחיק את האפשרות שיוצרו נישואין בין גוי ליהודי. ברשימת האיסורים הללו נמצאים איסור פת נכרי, בישול נכרי, חלב נכרי וגם: איסור יין נסך הנקרא יותר במדויק – איסור "סתם יינם".
מהו יין נסך?
כשהתורה אסרה באיסורים חוזרים ונשנים על היהודים להימנע מעבודה זרה, היא אסרה עליהם את ההנאה מחפצים שנעבדה בהם עבודה זרה. אחד מחפצים אלו יכול גם להיות: יין. יין שניסכו אותו לפני פסל העבודה זרה ומכאן שמו "יין נסך", נאסר בהנאה ובשתייה.
חכמינו ז"ל הרחיבו את האיסור הזה ואף קבעו אותו במובן מסוים גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה ואמרו שכל יין השייך לגוי – "סתם יינם" נאסר באכילה (של נוצרים גם בהנאה), זאת כדי למנוע את קירוב הלבבות שעלול להוביל להתבוללות. אם יהודי וגוי לא יוכלו לבלות ביחד ולסבוא יחד, הסכנה תתרחק, סברו.
מה נכלל באיסור?
כל יין השייך לגוי, ואף יין שאינו שייך לגוי אלא גוי נגע בו כאשר הוא לא היה בפקק נעול, נאסר על היהודי בשתייה.

האם כל יין נאסר?
כל יין שאינו מבושל או מפוסטר נאסר בשתייה, ואף אם מדובר על משקה אלכוהולי אחר המעורב בו יין, גם הוא אסור בשתייה. רק אם היין מבושל או עבר פסטור של 80 מעלות ומעלה, הרי הוא מותר בשתייה.

חשוב לדעת:
לא רק גוי אוסר את היין, אלא כל יהודי המחלל שבת בפרהסיא באיסורים הידועים וברורים, דינו כמו של גוי והוא אוסר במגעו את היין. הפיתרון? יין מבושל או מפוסטר.

משה ויטמן

השעות הקשות ביומו של תומר הן אלו שלאחר ארוחה בשרית טובה.

קשות?!

אתם מתפלאים, אבל כן, ממש כך, בכל פעם שהוא מסיים ארוחה בשרית משובחת הוא יודע שנכונו לו שעות מעצבנות לפניו.

מדוע? לא בשל תופעות גופניות שעוברות עליו וגם לא בגלל שהוא סובל מהטעם, הסיבה היא אחרת לחלוטין: הקפה. תומר שאוהב קפה בכל נימי נפשו מוצא את עצמו מתלבט בכל יום מחדש האם לאכול בשרי או לא רק בגלל העובדה שלאחר הארוחה, הוא לא יוכל לשתות את הקפה האהוב עליו למשך… שש שעות!

מהי הסיבה לכך? אתם רוצים לשאול, התשובה המלאה במאמר שלפניכם.
את איסור אכילת בשר יחד עם חלב כולנו מכירים, כעת הגיע הזמן להכיר את אחת ההרחבות המרכזיות ביותר שלו והמשמעותיות במיוחד לחיי היום יום שלנו – חובת ההמתנה בין בשר לחלב. בתורה אמנם נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגם לאחר פרשנותה המרחיבה של התורה שבעל פה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב יחד, אבל חכמינו ז"ל מצאו לנכון להרחיק את האדם עוד יותר מהימצאות תערובת בשר בחלב בתוך מאכליו וקבעו כי עלינו להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב.
בסיבה לכך, נאמרו שתי דעות בקרב חכמי הפרשנים הראשונים. על פי דעה אחת, סיבת האיסור היא האפשרות כי נתקעו חתיכות בשר בין השיניים במהלך הארוחה ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריה יתערבו בתוך פיו הבשר והחלב, לכן יש להמתין שש שעות בהן יחלוף כל חשש לכך. על פי דעה אחרת, הסיבה היא שונה לחלוטין – טעם הבשר הנשאר בפה ובמערכת העיכול למשך זמן רב אחר אכילתו ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריו, יעוכל החלב יחד עם טעם הבשר, תערובת בעייתית בעיני חכמים.
לאור זאת, קבעו חכמים כי לאחר אכילת בשר יש לספור שש שעות מסיום האכילה ורק לאחר שחלפו ששת השעות, ניתן לאכול או לשתות דבר מה העשוי עם חלב. בקרב האשכנזים, ישנם מנהגים הממתינים רק חמש שעות או חמש וחצי שעות, ישנם הנוהגים להמתין רק שלוש שעות וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
מהבנת טעם האיסור נוכל להסיק כי לאחר אכילת מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות, משום שבמאכלי חלב לא קיימות סיבות האיסור ולכן לאחר מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות.
אבל נדגיש: גם לאחר מאכלי חלב יש צורך לנקות היטב את הפה והידיים בטרם יוכנס לפה בשר וגם להחליף את המפה שעל השולחן, ניקוי הפה צריך להתבצע באמצעות אכילת דבר מה פרווה (ניטרלי) בין החלב לבשר. נוסיף כי ישנם אנשים הנוהגים להמתין חצי שעה או שעה בין חלב לבשר.
אחרי איזה מאכל בשרי צריך להמתין שש שעות?
לא רק אם אכלת בשר ממש עליך להמתין, אלא גם לאחר אכילת תבשיל שבושל בו בשר אף אם כבר הוא הוצא ממנו או שאתה לא אכלת אותו, עליך להמתין שש שעות.
אכלתי גבינה קשה, מותר לי לאכול בשר מיד?
ישנם הסוברים כי אחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר, וישנם הסוברים כי דברים אלו אמורים ביחס לגבינות קשות אמיתיות העשויות בתהליך התיישנות ארוך ולא בגבינות הצהובות הישראליות.
אם אתה מעוניין לשתות קפה לאחר ארוחה בשרית, לצערינו לא תוכל לשתותו עם חלב, אך מותר לך לערב בו חלב סינטטי, או לשתות אותו 'בוץ'…

משה ויטמן
אחד מסיפורי הגבורה המתוארים בתנ"ך על מלחמות ישראל באומות שניסו להצר את רגלם, בעודם מהלכים במדבר בואכה ארץ ישראל, הוא סיפור מלחמת ישראל במדיינים. במלחמת ישראל – מדין המתוארת בספר במדבר יצאו ישראל וידם על העליונה.

הם הצליחו לא רק למנוע מהמדיינים לממש את תוכניתם – השמדת ישראל ולהגן על עצמם, אלא גם כבשו את עריהם ולקחו רכוש רב מהם שלל מהמלחמה. חלק מהשלל היו כלי בישול רבים שהיוו לבני ישראל [השוהים כזכור במדבר השומם] פיתרון שימושי של ממש. אלא שהשימוש בכלי העם המדייני, עורר שאלה מיידית:

האם מותר להשתמש בכלים אלו? הרי המדיינים אכלו בהם מאכלי טריפה, האם מותר ליהודים לאכול בהם?
עם ישראל, שבאותם ימים קיבל את תורתו ישירות מאלוקים באמצעות משה רבנו ע"ה, שלח את משה להעלות את השאלה בדברו עם אלוקים והתשובה שהגיעה הייתה: אסור.

כלים ששימשו למאכלי טריפה אסורים לשימוש, כל עוד לא יבוצע בהם תהליך "הכשרת כלים", קבעה התורה. הסיבה לכך נאמרה למשה בעל פה: כאשר משתמשים בכלי לבישול מאכל מסוים, טעם המאכל ורכיבים בלתי נראים ממנו נבלעים בדפנות הכלי ונשארים שם גם לאחר סיום הבישול (בחברות ויסקי רבות בעולם נהוג ליישן את המשקה בחביות שבעבר שימשו ליישון יין, בגלל הטעם הספוג בחבית! (לרשימת הוויסקים הכשרים לחץ כאן)).

כאשר משתמשים שוב בכלי בשימוש חוזר, הטעם הספוג בדפנות הכלי יוצא ממנו אל תוך המאכל המתבשל בו ומתערב בתוכו. מכאן, שאם המאכל הראשון היה אסור באכילה, הכלי שבו הוא התבשל נאסר אף הוא לשימוש, משום שבלוע בתוכו טעם המאכל האסור.

אז מה עלינו לעשות, שאלו היהודים, האם נזרוק את כל הכלים?
התשובה שהתקבלה, הציעה את דרך הפיתרון. לפיתרון קוראים "הכשרת כלים" או "הגעלת כלים". גם אם כלי נאסר לאחר שבלע טעם של מאכל אסור, ניתן להכשיר אותו שוב לשימוש בתהליך הנקרא "ליבון" או "הגעלה" בו הכלי מתנקה לחלוטין מכל טעם הבלוע בו וחוזר להיות ממש כמו חדש. מעת ההכשרה, מותר להשתמש בו לכל שימוש שיוחלט. תהליך זה צריך להיעשות לא רק בכלי ששימש למאכלי טריפה אלא גם בכלי בשרי שבטעות בושל בו חלבי או להיפך, מתוך הבנה כי לאחר ששימש הכלי לשני המינים, בלוע בתוכו איסור בשר בחלב.
איך עושים הכשרת כלים? תלוי:
הדרך להכשיר את הכלים פועלת על פי העיקרון המכונה בתלמוד "כבולעו כך פולטו" תרגום: בדרך בה השתמשו בכלי לצורך האיסור והוא בלע את האיסור, כך ננהג בו כדי שהוא יפלוט אותו מתוכו ויתנקה מכל טעם של איסור,

על פי הפירוט הבא:
כלים שבלעו את האיסור בחום אש ללא נוזלים, כמו תנורים, תבניות אפייה, כיריים, סיר שהשתמשו בו ללא נוזלים, מחבתות וכדומה: צריכים לעבור "'ליבון" באש עד לרמה שאם יניחו מתכת בצידם השני, ייווצרו ניצוצות. רק ברמת להט כזו נהיה בטוחים שהאיסור הבלוע יצא.
כלים ששימושם היה בבישול במים על גבי האש (בצורה המכונה "כלי ראשון"), כמו סירים שבישלו בהם, מצקות וכלי ערבוב ששימושם הוא בתוך הסיר וכדומה: צריכים לעבור "הגעלה" באמצעות הרתחתם בתוך סיר גדול מלא מים רותחים (הרותחים מאש)מבעבעים.
כלים ששימושם היה ברותחים אבל "בכלי שני" כלומר: לא על גבי האש ממש, כמו סכו"ם (שאינו משמש לבישול אלא לאכילה), צלחות כוסות וכדומה, תיקונם הוא על ידי יציקת מים רותחים המבעבעים בסיר על גביהם. (אפשר גם להניחם בפנים).
הערה חשובה: כלים שיינזקו כאשר מגעילים או מלבנים אותם גזרו חכמים כי אין לעשות להם הכשרה. לכן, מחבתות טפלון הזקוקות לליבון אך יינזקו ממנו, תבניות תנור ביתיות וכדומה, אין להם תקנה.
הערה נוספת: לכלים ששימושם היה עם איסור צונן וכל לכל הכלים אותם מלבנים או מגעילים, יש לנקות אותם היטב קודם לכן במים וסבון. (ההגעלה מועילה רק לבליעות הפנימיות ולא ללכלוכים/שומנים חיצוניים).
נזכיר שוב כי המאמרים נכתבים לצורך היכרות עם המושגים והמונחים אך לא מיועדים לפסיקת הלכות מעשית.

משה ויטמן
המכשיר היה נראה שלם, חדש ונוצץ אך עוזי לא נרגע. הוא דרש מהמוכר להראות לו את התעודה המקורית של היבואן.

"אני לא מוצא אותה כרגע, אבל סמוך עלי, מילה שלי זו מילה, המכשיר הזה מקורי, הכי מקורי בעולם" ניסה המוכר להתחמק. "לא, אני רוצה לראות בעיניים שלי את התעודה". התעקש עוזי ולא יצא מהחנות עד שהמוכר מצא את התעודה, הראה אותה לעוזי והוכיח לו כי המכשיר אכן מקורי. לא שהמוכר היה נראה לו שקרן במיוחד, גם אין פער משמעותי במחיר בין המקורי לחיקויים, אבל עוזי רצה להיות רגוע. זכותו.
אם הספקת לקרוא את המאמרים הרבים על הלכות הכשרות כמו: בשר וחלב, איסור אכילת דם, בישולי נכרים ועוד הלכות נוספות שצריך לקיים כדי שהמאכל אותו אתה מכניס לפה יהיה כשר, אתה בוודאי מנסה לחשוב עם עצמך את הדרך בה תוכל לוודא כי אינך נכשל בטעות באף אחת מהבעיות הללו, בבית או מחוצה לו. אז בבית, יש אותך לבדוק שהכול נעשה כמו שצריך ואם לא, לשאול רב מוסמך.

אבל מה קורה כשאתה אוכל בחוץ? במסעדה, בבית הקפה, בחנות הירקות ובמאפייה השכונתית, מי מוודא עבורך שהלכות הכשרות נעשות כמו שצריך? אז נכון, המוכר לא נראה שקרן במיוחד וגם אין פער משמעותי במחיר, אבל אתה וודאי רוצה להיות רגוע ורוצה לראות את התעודה המקורית של הכשרות. זכותך.
לא תמיד אנחנו נתקלים בסוגית האמון ההלכתי בבני אדם בחנויות ומסעדות, לעיתים אנו נתקלים בה באירוח אצל חברים, קרובי משפחה, צוות העבודה, שכנים ומי לא. החלטת להקפיד על כשרות ואתה לא בטוח שהמארח גם הוא מקפיד, מה עליך לעשות? ומה תעשה אם הוא מבשר לך כי במיוחד עבורך הוא הקפיד על הכשרות? בואו נעשה בזה סדר.
במקרים רבים השאלה מתחילה עוד הרבה לפני האמון, בכלי המטבח בה הוכנה הארוחה. במטבח שאינו כשר, עלולים הסירים, הצלחות והסכו"ם להיות טרפים מבשר בחלב או מזון בלתי כשר שהוכן בהם ולכן אין לאכול ממזון, אפילו אם הוא ספציפית כשר, שהוכן באותם כלים.
כאשר עברנו בשלום את סוגית הכלים, אנו מגיעים אל עניין האמון. האם מותר לתת אמון? במי כן ובמי לא?
הכלל ההלכתי הוא כך: אדם נאמן ביחס לדברים עליהם הוא מקפיד, בדברים בהם אינו מקפיד הוא אינו נאמן. כך שאם המארח אינו מקפיד על כשרות, תהיה לו בעיית אמון רצינית בעניין הזה לגבי מאכלים שהיה אחראי על הכנתם. אם קנה אותם ואומר שרכש אותם במקום כשר – נאמן.
עם זאת, יש להביא בחשבון כי הלכות רבות דורשות ידע מוקדם כדי לקיימם, ידע החסר למי שאינו מיישם הלכות אלו באופן יומיומי. לכן, תוודא שהמאכל עומד בדרישות ההלכה בטרם תאכל אותו.
בחנויות ועסקים, הכלל שונה. האמון אינו ניתן באופן מיידי ולכן נדרשת תעודת הכשרות המעידה על אמינותו של בעל העסק בענייני הכשרות ועל הפיקוח הנעשה במקום לוודאות את קיומם הנכון של ההלכות השונות.
אבל, חשוב מאוד: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" נכתב בתורה ואמרו על כך חכמינו ז"ל גם אם אתה מוכיח את עמיתך, אבל תיזהר מאוד שלא "תישא עליו חטא" – שלא תלבין את פניו ותבייש אותו. התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אינה מחבבת בלשון המעטה הקפדה הלכתית הפוגעת באחרים ויש להקפיד על ההלכות תוך שמירה קפדנית לא פחות על כבודם של האחרים.

משה ויטמן
"המיקרוגל בשרי נא לא לחמם מאכלים המכילים חלב" נכתב באותיות מאירות עיניים על גבי קיר המטבחון הקטן במשרד בו עבדה רות. בשרי?! היא התפלאה? "מיקרוגל", "בשרי"?! הוא הרי לא עשוי מבשר…? הוא גם עובר ניקיון יסודי מדי יום, אז מה בו בשרי? מאיפה ההחמרות האלו, שאלה את עצמה, לא מצליחה להבין.
אם גם לך זה נשמע קצת מוזר, או שמעניין אותך להבין מניין מגיעים המושגים "כלים בשריים" "כלים חלביים", מהו "תנור בשרי" ומהו "חלבי" ומדוע לרבים משומרי המצוות יש תנור בעל שני תאים במטבח, המאמר הבא נכתב בשבילך.
כולנו שמענו היטב על איסור בשר בחלב, האיסור בו צוותה התורה את העם היהודי לא לאכול בשר וחלב יחדיו. אנחנו גם מבינים שבכדי לוודאות באופן מוחלט שבמאכלים שלפנינו לא נוצרת תערובת בלתי רצויה של בשר וחלב, עלינו לשומרם נפרדים זה מזה, אבל מה הבעיה עם הכלים? האם זו סתם החמרה? באילו כלים ישנה בעיה ובאילו לא? ומה עלינו לעשות, נחזיק שני מטחים? בשורות הבאות ננסה להשיב את התשובות.
אך קודם לכן, נחדד נקודה קטנה: הכנת מרק עוף וכבר מזמן הוצאת ממנו את העוף, מותר לך לאכול את המרק נטול העוף עם חלב?

התשובה היא כמובן: לא!, גם אם המרק קיבל טעם מהעוף הוא בשרי ולא רק כאשר העוף נמצא בפנים.

מסקנה: גם מאכל שיש בו טעם של בשר אסור לערבבו ולאוכלו עם חלב ולא רק את הבשר או העוף עצמם. הלכה זו נקראת בתלמוד: "טעם כעיקר". תרגום: טעם הבשר או העוף בלבד ללא שהם עצמם נמצאים בשטח, נחשב כמו "עיקר" – כאילו החלק של העוף או הבשר עצמם נמצאים במאכל.
לאחר שהחכמנו באחד היסודות ההלכתיים הגדולים של התלמוד, נוכל להבין את הבעיה עם כלי המטבח ללא כל קושי. ניקח לדוגמה: סיר. כשאתה מבשל בסיר, הוא סופג ובולע. ההנחה הזו שנאמרה בתורה ומובנת בהיגיון של כל אדם, מאוששת גם במחקרים וניסיונות מדעיים. האמת היא, שהוא לא רק בולע מהמאכל שמתבשל בו אלא הוא גם "פולט" אליו כלומר: המאכל המתבשל סופג ממנו. מה עובר במערכת הבליעה והפליטה ההדדית הנוצרת בין המאכל לסיר? רכיבים בלתי נראים המכילים בעיקר את טעם המאכל.
מכאן, ניקח לדוגמה מקרה אחד: ביום ראשון בצהריים בישלת בסיר כתף בקר בנוסח השף (נקווה שזה יצא טעים…), ביום ראשון בערב, כשאתה שוב רעב, בא לך מאוד לבשל באותו סיר, פסטה חלבית מתקתקה.

האם באמת אתה צודק שאם הסיר נקי ומבריק לא תהיה בכך כל בעיה? התשובה היא: לא. כשבישלת את הכתף, מאחורי הקלעים, הסיר היה מאוד עסוק. במשך כל הבישול הוא ספג ככל יכולתו מהטעם של הבשר המעודן.

אם היתה לך היכולת להוציא את הטעם מתוך מתכת הסיר ולחוש אותו, היית מגלה את העובדה הזו. לך כמו לכל בני האדם אין את היכולת, אבל לפסטה שבאה בתור אחריו, בהחלט יש! כשהיא מתבשלת בסיר הוא מעסיק את עצמו בינתיים, לא רק בלבלוע את מה שאפשר מרכיבי הטעם של הפסטה, אלא גם בלפלוט לתוכה את טעם הבשר שנשאר בתוכו מהצהריים. בסיום הבישול, תקבל פסטה עם שמנת מתוקה וטעימה, אך ספוגה בטעם של בשר מהסיר בו התבשלה ואת ההלכה ביחס לפסטה שיש לה טעם של בשר, אנחנו כבר יודעים – היא נחשבת "בשר בחלב" לכל דבר, ממש כמו מרק העוף שפתחנו בו…
הבעיה הנוצרת במעברי הטעם הפתוחים בין הסיר לבין המאכל המתבשל בו, היא הסיבה לכל האיסורים ששמענו עליהם בשימוש בכלים בשריים למאכלים חלביים או חלביים למאכלים בשריים. משום שמעברי הטעם הללו אינם קיימים רק בסירים, אלא בכל הכלים, לא משנה צורתם או אופי השימוש בהם, כל עוד הם נגעו במאכל בעודו רותח אפילו לרגע אחד. רותח לעניין זה, נדגיש, הכוונה ל °40 מעלות. כל הכלים שבאו לשימוש עם הבשר כשהוא רותח (כולל התנור שבו הוא נאפה) נחשבים בשריים ואם הם יגעו בחלב כשהם יהיו רותחים, הוא ייאסר בגללם לאכילה וכל הכלים שהיו בשימוש עם מאכל חלבי בעודו רותח נחשבים חלביים ואם הם יגעו בבשר כשהוא או הם רותחים, הוא ייאסר בגללם.
הפרטים בעניין הזה רבים מאוד, לעיתים מאכל פרווה יהפוך להיות בשרי או חלבי, לעיתים חלב ייהפך להיות בשר בחלב ולהיפך, לפעמים גם הכלים עצמם נאסרים לשימוש אפילו של "פרווה" (ניטראלי) ולפעמים התנאים לקיומו של האיסור לא מומשו ואין כל בעיה הלכתית. אבל דווקא בגלל זה, קיים צורך להפריד לחלוטין בין הכלים המשמשים לבשר לבין הכלים המשמשים לחלב כדי שלא ניכשל חלילה בבעיות כשרות קשות.
לסיום נוסיף, כי גם בכלים שהשתמשו בהם לשימוש קר עם מאכלי בשר או חלב עלולות להיווצר בעיות, למרות שלמצב רתיחה המעביר טעם הם לא הגיעו ולכן גם בשימוש צונן, יש להימנע מלהשתמש לבשר בכלי חלבי ולהיפך ולקבוע כלי מיוחד (חשוב במיוחד בסכין) לכל מין. מומלץ גם כלי מיוחד לפרווה (ניטראלי).
הבעיה של המיקרוגל מהמשרד של רות מובנת?

התור שהשתרך לפני תחנת הדלק היה ארוך מתמיד, מאיר, מתופף על ההגה בחוסר מנוחה, 'מה קרא היום'?מהרהר בליבו, כולם נזכרו דווקא עכשיו?
– אבא, קוטע יוסי את רצף מחשבותיו מהמושב האחורי, למה דווקא צריך 'דלק' אי אפשר לשים שמן? או אולי איזה מיץ תפוזים בתוך האוטו?
– אבא מחייך ומביט במראה ישר לעיניו של יוסי.
– הבן יוסי, כל דבר שנע כאן בעולם בנוי בצורה כזו שצריך להזין אותו באוכל,
אם אין הוא מקבל את המזון שמתאים לו הוא פשוט לא יוכל למלא את תפקידו,ויתרה מזו, הוא עוד יינזק, כמונו, בני האדם, אנו לא יכולים לאכול כל דבר, קיבתנו עשויה לקבל רק דברים שראויים למאכל אדם,חומרים חריפים מדי וכדומה עלולים לגרום נזק בלתי הפיך אם חלילה האדם מכניסם לגופו.
אותו דבר, הרכב שאנו נוסעים בו כרגע, אם לא ניתן לו את החומר הרצוי לו הוא פשוט לא ייסע, ובנוסף הוא יינזק,עד כדי שנידרש לטפל באוטו כדי שישוב לתפקד כהרגלו.
כן,אדוני? שואל המתדלק. מלא לי 'פול', אומר אבא….

***
המהר"ל, אחד מגדולי הראשונים, מסביר, שבנוסף לכל הארבע קומות שבבריאה, חי, צומח, חי ומדבר יש עוד קומה נוספת ונפרדת והיא:ישראל.
הגוף של היהודי מורכב מכוחות אחרים שאינם קיימים בשאר אומות העולם, ולכן התורה הגבילה אותו, מה כן אפשר להכניס לאותו גוף 'סטרילי' זה ומה לא. פשוט צריך להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….
יהודי- הוא במהותו זן אחר של בריאה, מכל המיליארדים שסובבים אותו,
ולכן הוא מתנהג אחרת,ולא פחות חשוב, אוכל אחרת!!
הרמב"ן, מגדולי המפרשים, מסביר:שהמאכלים הכשרים והטהורים מולידים באדם טהרת הנפש ומאכלים אסורים מולידים באדם גסות הנפש.
יהודי לא יכול להכניס לתוך גופו אוכל שאינו כשיר לקיבתו הרוחנית, זה פשוט לשים ברכב, משוכלל ככל שיהיה, מיץ תפוזים…

***
אחד הדברים הבולטים בנושא 'המזון היהודי', הוא הבשר הכשר.

כדי לקבל בשר כשר, נדרש מהיהודי לפעול מספר פעולות כדי שהבשר יוכל לעבור את אישור התורה.

1) שחיטה. אין לאכול שום בשר או עוף שאינו עברו שחיטה בסכין.
2) הסכין צריך להיות 'חלק' ללא פגימות,ולכן צריך להיות השוחט אדם שיכול לחוש אם יש 'פגימות' בסכין.(אין שום קשר ל'חלק' הכתוב על האריזות, שזה נושא אחר ).
3) אין שוחטים אלא במקום מיוחד בצוואר, ששם נמצאים הסימנים, קנה וושט.
4) דגים אינם צריכים שחיטה,אלא רק בהמה חיה ועוף.
בגלל תקלות רבות אשר היו בהיסטוריה בעניין השחיטה,והפסד הממון, ראוי לקנות בשר עם הכשר כדת.

משה ויטמן
"מה נסגר עם הכשרות הזו"?
"כשרות, כשרות, כשרות, חצי מהדברים אסור לאכול. מה נסגר"?
"למה אני צריך לראות על כל לבן, מסעדה או במבה את החותמת המוזרה הזו"?
"את מי זה מעניין מה בדיוק אני אוכל? למה שלא נתעסק בדברים קצת יותר 'ברמה'?
"מרוב דרישות כשרות לא רואים את היער, מה זה כל החומרות האלו"? "מה לא בסדר"?
אם שאלות אלו או אחרות, פוגשות אותך, מדגדגות לך או מציקות לך, אתה מוזמן בחום להצטרף לקריאת ההסבר שלפניך.
הנשיא, הלימוזינה ו…הסולר
הכול היה מוכן לביקור הנשיאותי הראשון וההיסטורי של ברק אובאמה נשיא ארה"ב בישראל. צוותות ענק של מאות אנשים עמלו כבר שבועות ארוכים על המשימה ועתה, כשהרגע בו מטוסו של הנשיא ינחת באזורנו הולך ומתקרב, נדמה כי ניתן לנשום לרווחה ולא נותר אלא לפרוס את השטיח האדום והמצוחצח.

אלא שאז, ברגעים הכי מתוחים, התרחשה ה'פשלה' עליה עתידה לצחוק מדינה שלימה: רכבו של הנשיא, כן, הלימוזינה המפוארת והמצוידת שהובאה במיוחד עבורו לקראת הביקור, סירבה להתניע.

הנשיא הולך ומתקרב, הלחץ כבר ממש מטריף אבל הרכב בשלו: אין אפשרות התנעה. רק בירור מאוחר יותר העלה את הסיבה לתקלה החמורה: גם המכונית המצוידת והמשוכללת בעולם לא מסוגלת לנוע כשממלאים בה את סוג הדלק הלא מתאים.
מזון, הרבה יותר מדלק
המזון שאנו מכניסים לתוך גופנו הוא לא רק דלק, הוא הרבה יותר מכך. די בחשיבה על האופן בו המזון מחיה את גופינו כדי להתרשם ממשמעותו.

בתהליך העיכול המזון הופך לחלק מהדם שלנו, הוא זורם בתוך גופינו והוא הוא החיים שלנו. מזון = דם= נפש. כל ההבדל בין גוף חי לגוף מת הוא בדם ולכן הדם ובעצם המזון שממנו הוא נוצר, הם החיים שלנו, חיי הגוף וגם חיי הנפש. הרבה יותר מסתם דלק. וממש כמו תדלוק של המכונית המשוכללת בעולם שלא תנוע אפילו מטר בלי הדלק המתאים, כך גם האדם, לפני כל תדלוק והזנה, חשוב לבדוק: האם זהו דגם הדלק (המזון) המתאים לנו?

מזון שיתאים לדגם היהודי שלנו
נכון, אנחנו יודעים היטב מה נדרש מהמזון כדי לתדלק נכון את גוף האדם. הוא צריך להיות טרי, נקי, היגייני וללא חיידקים, מבושל או חי בהתאמה ונאכל בטמפרטורה המתאימה.

אבל, חשוב לזכור, לכל דגם של מכונית מתאים דגם אחר דלק וכמו כן לכל דגם של אדם מתאים דגם אחר של מזון. לדגם היהודי נדרש מזון מדגם שונה לגמרי. העם היהודי מתפקד בעולם כמקור חיבור בין הרוח והחומר בין העולם הזה לעולם הבא.

היהודים הם הרי היחידים שמדברים ישירות עם אלוקים מינימום מאה פעם ביום… לכן, המזון היהודי צריך להיות מדגם אחר, דגם המתאים לדרישות הגוף והנפש היהודיים, גוף ונפש שנמצאים ברובד רוחני גבוה יותר משל האמריקאים הצרפתים או האיטלקים.

התאמת הדגמים -על פי הוראות היצרן
וכמו במכונית, שלא משנה מה אתה חושב ומה אתה היית בוחר, אתה תדלק רק את מה שהיצרן כתב בהוראות, גם במזון שלנו ננהג בדיוק כך. על המזון המתאים נוכל לדעת רק מהוראות היצרן, זה שייצר גם את היהודי וגם את המזון, יודע יותר מכולנו מה גורם לנו כל רכיב ולכן הוא היחידי הקובע מהו בדיוק הדגם המתאים לעם היהודי. את הדגמים המתאימים והלא מתאימים הוא רשם בתורה ולא נותר לנו אלא לקרוא בה ולדעת מה המזון המתאים לדגם היהודי ומהו המזון שאולי מתאים לכל שאר העמים אך ממש לא לתפקידו הרוחני ומהותו השונה של העם היהודי.

בואו נכיר את הדגמים השונים
התורה מרחיקה מאיתנו מאכלים שונים בשני דרכים מרכזיות: ישנם מאכלים שבכל מקרה ובכל אופן אינם מותרים באכילה וישנם אלו המסוגלים להיות מותרים באכילה אך לשם כך עליהם לעבור תהליך זיכוך (זיקוק?) מוקפד.

לדוגמה, מאכלי בשר. ישנם סוגי בשרים האסורים מכל וכל לאכילה ולשם כך התורה הכתיבה בפרוטרוט את סוגי הבהמות, החיות, העופות, הדגים והשרצים המותרים ושאינם מותרים באכילה.

אך גם סוגי הבשר הכשרים, נדרשים לעבור תהליך מוקפד של שחיטה ומליחה כדי להתיר אותם באכילה. אם הם לא נשחטו כראוי, הרי הם טריפה או נבלה והם אסורים עלינו באכילה.

כך לדוגמה גם באכילת דגנים: אם לא הופרשה חלה מהעיסה, היא אסורה עלינו באכילה. וכן הלאה במאכלים שונים ודרישות שונות.

"ואם ממש בא לי הטעם"?
"בסדר, הבנתי", אתה אומר, "אני מבין שבאכילת מזון שאינו כשר אני מחדיר לגופי דלק לא מתאים ומזרים בעורקי רכיבים גסים ונמוכים מדי בשביל דרגתי היהודית.

אבל מה אם ממש בא לי להרגיש את הטעם, האם אני לא יכול ליהנות ממשהו שאלוקים ברא"? תשובה מעניינת עונים על כך חכמים בתלמוד הבבלי. על כל דבר אסור, הם אומרים, ברא אלוקים גם דבר מותר הדומה לו בטעם ובהנאה.

לדוגמה: חזיר אסור באכילה אבל אם אתה רוצה ליהנות מהטעם אתה יכול לאכול כבד, יש לו ממש טעם דומה…

חפש את חותמת/תעודת הכשרות
אם אנו רוצים להכניס לגופנו ולתדלק את המערכות המורכבות שלו בסוג הדלק המתאים לנו, נדאג שהוא יעמוד בתקנים ובתנאים של היצרן, בדרישות ההלכה של התורה הקדושה.

לשם כך, הומצאה חותמת או תעודת הכשרות המספקת לנו את העדות והחתימה כי מאכל זה עומד בדרישות התורה וניתן לאוכלו ללא חשש. בכל מקום בעולם, בכל זמן ובכל מצב, חפש את חותמת הכשרות. שלא תדלק את הלימוזינה שלך בטעות בסולר…

יש לך שאלה? עוד היום 1800-20-18-19 ורבני טוב-טוב ישיבו לך… רוצה שיחה אישית?! בשביל זה יש לנו את הרב שמעון 052-7636278

יום יום מגיעים יהודים לשפוך שיח ותפילה על ציון קדשו של שמואל הנביא הסמוך לירושלים תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם להתפלל בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית לרגל יום ההילולא שחל בכ"ח באייר, מגולל הרב מרדכי כהן, מנכ"ל מוסדות אונגוואר, את הסטוריית המקום.

בתוך מתחם צבאי

הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית. פעם ביום, מאריך קו 40 ממרכז העיר לרמות את מסלולו ונכנס למתחם הקבר. מדובר בתוספת של שתיים עד שלוש דקות, כשהנסיעה באוטובוס חוסכת לבאים את העליה התלולה בשביל הארוך שמוביל הישר למתחם הקבר.

בזמנים בהם הקו אינו פעיל, ניתן לנסוע עד רחוב מינץ ברמות ומשם לצעוד רגלית, דרך אינה ארוכה או מסובכת כלל.

יום יום מגיעים יהודים לקבר לשפוך שיח ותפילה למען הכלל והפרט. תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם, לשפוך שיח וצקון לחש בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים על מי שמבקש על קברו.

חידוש מנהג ההדלקה

לפני עשרים וחמש שנים, חודשה, ע"י מוסדות אונגוואר, ההדלקה על קברו של הנביא. מנהג שנשתכח עם השנים, אולם הוא מופיע בספרי צדיקים.

האישורים שהושגו לבסוף

בכניסה למתחם הקבר, יש טור מדרגות ארוך שמוביל למרתף המבנה, שם שוכן הקבר של שמואל הנביא. כדי להקל על המתפללים נבנה חדרון קטן נוסף בסמוך לציון על ידי 'ועד גדולי תורה למען ציון שמואל הנביא', כדי לאפשר לקהל המתפללים הרב לעמוד ולהתפלל. גם את ארונות ספרי הקודש העלו לקומת הכניסה, כדי לתת חלל רחב דיו למתפללים שמגיעים.

תיקון משמעותי הושג במתחם לפני אחת עשרה שנים, כשהצליחו העסקנים של הוועד לשכנע את הצבא ואת רשות העתיקות לפתוח פתח נוסף במבנה עבור הנשים. המלאכה לא היתה קלה כלל. ראשית, כל שינוי בבנין הקבר חייב לקבל את אישורו של הוואקף המוסלמי שבאזור. ושנית – עובי הקיר הינו מטר וחצי. המקום הינו ממש מבצר צבאי, ויש לו גם כיום שימושים צבאיים.

קשה מאד לפתוח דלת בעובי כזה של קיר, ואחר כך לחצוב מדרגות בסלע. האישורים לא הושגו. עד שהאחראים למקום מצאו עילה טובה לשכנע את הגורמים: "אם חלילה תפרוץ במקום דליקה", אמרו, "ובגד של מישהו יתפס באש, חלילה, תיווצר בהלה – ודרך הפתח הצר והקטן אי אפשר יהיה לעבור. אם יקרה אסון ותוקם ועדת חקירה, האצבע המאשימה תופנה כלפיכם", הטיעון הזה כבר שיכנע יותר – והותר לפתוח פתח לציבור הנשים שמגיעות להתפלל במקום.

"העלויות היו עצומות", אומרים האחראים. "מדובר במלאכת בניה שהתבצעה לפני אחת עשרה שנים ועלתה כמיליון שקלים".

נוכחות ערבית

מסתבר שאת רוב המקומות הקדושים שלנו, חומדים הערבים. להוציא את קברו של רשב"י, רוב המקומות הקדושים נמצאים בתוך אוכלוסיה ערבית ונבנו סביבם בתי ערבים רבים – ועל זה היה דוה ליבנו. גם קבר שמואל הנביא נמצא בסמוך לכמה שכונות ערביות.

מי שהיה שם במקום, ראה את הנוכחות הערבית שנמצאת שם. אולם, הדרך לכפרים הערביים הסמוכים סגורה ומסוגרת.

ישועה בזכות הנביא

סיפורים רבים מסופרים על אנשים שהתפללו במתחם, הבטיחו לתרום צדקה ונושעו.

וכך סיפר האיש: "בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ, חרב עלי עולמי. העסק שהיה ברשותי נסגר, נהרס ונחרב. נאלצתי לפטר את העובדים. כל השנים הייתי ישר והגון עמם, ציפיתי שכעת בזמן הפיטורין לא יתבעו ממני כספים שאיני חייב לשלם להם. אולם התקווה התבדתה, כי קבוצת עובדים התארגנה ובעזרת עורך דין ממולח הצליחה להגיש נגדי תביעה משפטית על סכום דמיוני שלטענתם, אני חייב להם אותו. לא עזרו כל ההסברים, העובדים עמדו על שלהם לסחוט ממני את הסכום. מישהו סיפר לי הקבר של שמואל הנביא. אמרו שביום ההילולא שלו נערכת במקום הדלקה מסורתית ומרגשת ביותר ושאנסה לנסוע לשם ולהתפלל. נסעתי. הבאתי עימי סכום כסף קטן ושילמתי את הוצאות השמן של ההדלקה. הבטחתי, התחננתי וביקשתי להיוושע".

"ביום שאחר כך הייתי אצל רואה החשבון של החברה. רואה החשבון אמר לי שאין לו הרבה מה לעזור, אבל צייד אותי לקראת ההליכה לבית המשפט בחשבון מסוים, שלטענתו חשבון זה יוכיח את חפותי בבית המשפט".

"יום המשפט הגיע. בליבי חלחלה עצומה האם עתיד אני כל ימי לפשוט יד כאחד הקבצנים? או שאזכה במשפט ולא אצטרך להגיע לשפל המדרגה. הרי איני חייב לעובדים כלום ולא די לי שפשטתי את רגלי ועולמי הכלכלי חרב עלי?"

"השופט שמע את טענת עורך הדין הממולח ששכרו האנשים. אחר, הביט לכיווני ושאל ואתי מה יש לי לומר להגנתי. "האמת שאין לי הרבה מה לומר", אמרתי. "העובדים הללו הצליחו להערים עלי ביותר. מה שכן, יש לי את החשבון הזה שהכנו אני ורואה החשבון של החברה. החשבון שיעיד על נקיון הכפים שלי ועל הישרות". השופט עיין בחשבון ואורו עיניו: 'זה החשבון שבדיוק עשיתי אני כשהתכוננתי למשפט הזה'", אמר.

"השופט לא רק זיכה אותי לגמרי אלא אפילו את הוצאות בית המשפט הטיל על קבוצת העובדים שזממה להפיל אותי. מאז אני מגיע לקבר לפחות פעם בשבוע מתפלל וזוכה ורואה ישועות".

עושים מלאכתם נאמנה

כל העוסקים בתחזוקתו של מתחם הקבר ובחידוש ההדלקה המסורתית שנהוגה היתה מדורי דורות, עושים מלאכתם נאמנה, בשקט, בצנעה ובהסתר. אינם חפצים ל"מסחר" את המקום. רק מה שברור, שמי שהיה פעם בקבר הזה, חווה את האווירה המרגש, האזין לספורי הישועות, לא יוותר על נסיעה נוספת שוב ושוב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

[המודיע]

משה ויטמן
חגי הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת. במבצע העזתי האחרון הוא כמעט נכנס לעזה. כמעט אמרנו. מדוע כמעט? משום שלמרות הכוח הצבאי העצום של ישראל ולמרות היכולת הדי פשוטה לחסל את הטרור העזתי בתוך כמה רגעים מהאוויר מהיבשה או מהים, אי אפשר לעשות זאת.

מדוע? מישהו קושר לנו את הידיים. אולי זה אובמה אולי זה האו"ם אולי זאת אירופה, אנו האזרחים הקטנים לא ממש יודעים, אבל העובדה היא שגם אם נוסיף עוד אלפי חיילים ועוד מאות טייסים לא נועיל במיוחד.
לא רק חגי, שותף לתחושת החידלון וההחמצה אלא גם ירון. ירון הוא פרופסור נחשב, עם עבר צבאי מדיני וכלכלי מפואר והוא מרבה להסתובב חמוש בצוות דיפלומטים מוכשר ומנוסה במדינות העולם, לנסות להזיז עניינים לטובת ישראל. פעם הוא נוסע בשביל האיום מאיראן ופעם בשביל השלום עם מצרים, כמות החתימות בדרכון שלו לא מביישות גם את הדיילות האדיבות של אל על… אבל מה? כל פעם משהו מתמסמס. הוא מתראיין בתקשורת והופכים את דבריו, הוא מדבר עם ראש ממשלה כל שהו משכנע ומשכנע ובסוף ההחלטה מאכזבת, הוא מרגיש שהשיטה לא עובדת. גם לדעתו, אם תוסיפו עוד אנשים יפים עם חליפות ועניבות שייצגו את ישראל בעולם, לא יבוא הפיתרון.
אז מה כן?

מה עושים כשרואים בעין ששום דבר אינו מועיל? אולי ננסה לתת צ'אנס לדרך הישנה והוותיקה של עם ישראל שבאמצעותה הוא שורד כבר אלפי שנים כשכל המעצמות 'שהסתלבטו' עליו נזכרות רק בשיעורי היסטוריה מרדימים?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", אל תקרי בנייך אלא בונייך". קובעים חכמינו ז"ל. לדבריהם, תלמידי חכמים אינם דואגים לאינטרס האישי שלהם, הם מרבים שלום לכל העולם גם לאלו שאינם לומדים את התורה!

איך זה קורה?
נפנים: לא רק שהתורה מביאה ברכה ושלום לעולם, התורה מהווה כלי הרבה יותר חזק. התורה היא תנאי לקיומו של העולם. במדרש נקבע כי אם התורה הייתה שובתת מישראל ולו רגע אחד, לא היה העולם ממשיך להתקיים! שנאמר: "אם לא בריתי (=התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

המשוואה ברורה: אם יש תורה העולם קיים אם אין תורה העולם נחרב. לכן, ברור כי ככל שיש יותר תורה העולם יותר מתוקן ומקבל יותר ברכה ושלום. ככל שחלילה מתמעטת התורה, העולם מתקלקל ומפסיד ומתקרב לעבר חורבנו.
בשביל להאמין בזה, לא צריך להיות צדיק גדול, מספיק לקרוא על העוצמות הצבאיות והכלכליות של המעצמות העתיקות שקרסו ונעלמו לעומת עם ישראל שלמרות הכול הצליח לשרוד אלפי שנים, מספיק להיות דיפלומט המתרוצץ בעולם או חייל פשוט.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, הוקסם מהכריזמה שלו ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, שהיה חדש ביישוב הקטן בו גרנו. אבא מייד הוקסם מהכריזמה שלו, ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו. הזר נענה במהירות להזמנה, ומאז הוא איתנו.

כילד, מעולם לא שאלתי מי הוא, מאיפה הוא בא או מה שם המשפחה שלו. במוחי הילדותי הייתה לו נישה מיוחדת. ההורים שלי העניקו לנו חינוך עקבי וברור: אמא לימדה אותי להבדיל בין טוב לרע ואבא לימד אותי לציית. אבל האורח הזר… הוא היה 'מספר הסיפורים' שלנו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות על גבי שעות בסיפורי הרפתקאות, מתח והומור.

אם רציתי לדעת משהו על פוליטיקה, היסטוריה או מדע, הוא תמיד ידע את התשובות על העבר, הבין את ההווה ונראה היה שהוא אפילו יכול לחזות את העתיד! הוא לקח את המשפחה שלי למשחק הליגה הראשון. הוא גרם לי לצחוק, הוא גרם לי לבכות. הזר מעולם לא הפסיק לדבר, אבל לא נראה שזה הפריע לאבא.

לפעמים אמא הייתה קמה בשקט, כשכולנו היינו מהסים זה את זה להקשיב למה שהוא אומר, והולכת למטבח למצוא קצת שקט ושלווה (עכשיו אני שואל את עצמי אם היא אי פעם התפללה שהזר יחזור למקום ממנו בא?)

אבא, מלך על ביתנו מתוך שכנוע מוסרי אמיץ, אבל הזר אף פעם לא חש חובה לכבד אותו. ניבולי פה, למשל, היו אסורים בבית – עלינו, על החברים שלנו ועל כל אורח שהוא, ובכל זאת, האורח הקבוע שלנו השתמש במילים מכוערות שגרמו לאוזניי להיצלות, ולאבא להתפתל תוך כדי שאמא מסמיקה.

אבא שלי לא התיר לנו לעשן או לשתות אלכוהול. אבל הזר עודד אותנו לנסות את זה באופן קבוע. הוא גרם לסיגריות להיראות קוּלִיוֹת, ולבירה – חברותית ומפתה. הוא דיבר בחופשיות (הרבה יותר מדי בחופשיות!) הערות שלו היו לפעמים בוטות, לפעמים מביכות.

אני יודע שהמושגים הראשונים שלי הושפעו בצורה חזקה מהזר. הוא שוב ושוב התנגד לערכים של ההורים שלי, ובכל זאת, רק לעתים רחוקות ננזף… ומעולם לא התבקש לעזוב.

למעלה מ-40 שנים חלפו מאז שהוא נכנס לגור עם המשפחה שלנו. הוא השתלב בינינו, והוא כבר ממש לא מרתק כמו פעם, ובכל זאת – אילו יכולתם להיכנס לבית הוריי היום, עדיין הייתם מוצאים אותו יושב בפינתו, ממתין שמישהו יקשיב לדבריו ויסתכל כיצד הוא מצייר את ציוריו.

איך קוראים לו?

אנחנו פשוט קוראים לו "טלוויזיה".

ולזר יש עכשיו אישה. אנחנו קוראים לה "אינטרנט".

[מתוך אתר אש התורה]

מתוך עלון "מאורות הדף היומי"

בנפשו יביא לחמו.

מעשה בזקן, שעוד בימי חייו הפך לאגדה מהלכת, בגין אפיו הנדיר והייחודי. עשרות מעשיות אפופות הוד ועוז נכרכו בשמו, והוא מעולם לא הכחיש או אישר מאומה. בערוב ימיו גייס הזקן את מיטב כישרונו כדי להנחיל בינה את הדורות הבאים אחריו, ויצוו את משרתיו לאמור, כי יזמינו למעונו את בניו, בניהם ובני בניהם.

כשזיק קונדסי על פניו, הוא התרה בהם לבל ישאלוהו מאומה. כל אשר יאמר יעשו. משהסכימו, החווה באצבעו הגרומה אל היער הרחוק, ולתדהמתם הרבה ביקש מהם לצאת בצוותא היערה, לצוד קופיפים זעירים שאינם מזיקים לאיש, וכאשר יצטברו ברשותם עשרה קופיפים, יודיעוהו. הוא ממתין להם, כאן, בחדר האורחים.

חדורי רוח הרפתקנות יצאו הבחורים אל עצי היער. לבטח ראש המשפחה מתכנן את המהתלה הגדולה מכולם, זו שתיזכר שנים רבות ותעלה שחוק על פיותיהם של בני המשפחה עד סוף כל הדורות. מי אינו רוצה להיות שותף לכך. הכול שעטו במרץ בסבך הצמחיה העבה, רדפו אחרי קופיפים שזינקו בחדווה מענף לענף, ומשנלכד הקופיף הראשון רבתה השמחה. בני חייל היו אנשי החבורה, וכעבור מספר שעות הם שבו והתייצבו בפני הסב חבולים, יגעים, עייפים אך מאושרים, והציגו לפניו כלוב רחב ידיים רוחש חיים.

סגרו את החלונות ושחררום מהכלוב, ציווה.

הם הביטו זה בזה, ועשו כדבריו. זה הולך להתחיל.

הביאו בננות.

תוך מספר דקות הונח אשכול בננות צהבהבות על השולחן.

הניחו את הבננות על המתקן שבניתי, שם, בפאתי החדר.

הכול הביטו במתקן המוזר שבנה הזקן. מעין משקולת רחבה שמימיהם לא ראו כמותה, בראשה מיכל מים ענק.

סבא, מה זה?

סבלנות, צאו מהחדר. הסתכלו מהחלונות עד להודעה חדשה, איש מלבדי אינו רשאי להיכנס אל החדר!

השתגע הזקן, לחש נכד חצוף.

מהתלה כבר לא תהיה כאן, הם הרגישו. הזקן רציני מידי. הוא מקפיד על כל שלב, עומד על כל פרט, והוא הקדיש את טרקלינו לעשרה קופים, לזמן בלתי מוגבל! איש לא ידע מה צופן בחובו הרגע הבא.

בעיניים בוערות עמדו זאטוטי המשפחה והבוגרים כאחד להביט בקופיפים מן החלונות.

אך יצא אחרון הנכדים את החדר, זינקו מספר קופיפים בחדווה אל עבר הבננות, והופ…… זרם מים אדיר ניתז על ראשם ממרומי המשקולת. נגיעה בבננות המונחות על המשקולת, הפעילה את מנוף המים, שהרטיב אותם מראשיהם ועד זנביהם.

כעבור מספר מקלחות מים שכאלו, לא ההין קוף מן הקופים להניח את ידו על הבננות.

הסב בלבדו היה נכנס אל החדר כל יום. מביא מזון לקופים, מחליף את אשכול הבננות באשכול גדול עוד יותר, בבנות בשלות ומגרות חיך, ויוצא את החדר כשחיוך על פניו.

הקופים היו יושבים מן הצד, מביטים בבננות בעיניים כלות, אך לא נוגעים.

כעבור מספר שבועות, הופיע הזקן בחצר הבית כשקופיף אחד תלוי על זרועו, והורה לנכד זריז כשד: "קח את הקוף אל היער, שחרר אותו וצוד במקומו קוף אחר".

אבל סבא…

בלי שאלות!

עיניו הרושפות של הזקן סימרו את הנכד למקומו, וכעבור דקה הוא ניתר ממקומו כקפיץ דרוך ואץ אל היער.

הקוף החדש שהוכנס לחדר היה מלא מרץ. זה עתה סיים סדרת קיפצוצים מרהיבים בין צמרות העצים, וכעת הוא זוכה לעמוד מול אשכול בננות אדיר שכמותו לא ראה מימיו, ולא עוד, אלא שתשעת הקופיפים האחרים אינם מגלים בהן עניין. כולן שלו. כל הבננות. איזה אושר. תמיד הוא האמין שיום יבוא ויהיה עשיר.

בטח הם עיוורים, חברי הקופים, הרהר לעצמו וקיפץ בקלילות לעבר ערימת הבננות. חזיז ורעם. כמעט הגיע אל יעדו הנכסף, ושמונה עשרה ידיים שעירות משכו את כל גופו, מרטו את אוזניו וכמעט שתלשו את זנבו. לא הועילו לו כל מחאותיו וניסיונותיו, הם היו בני בית וותיקים במקום, וכל פינה ומדף גבוה לא נסתרו מעיניהם. באכזבה עמוקה הוא השלים עם המציאות המרה. לא אוכלים מהבננות.

כל שבוע היה הזקן משחרר קוף "ותיק" ומכניס במקומו אורח חדש, ובכל שבוע הייתה המהומה חוזרת על עצמה. בהתחלה זה עוד היה מעניין, בדרך כלל זה התרחש ביום ראשון. הקופים היו דרוכים ומתוחים כאשר הזקן היה מכניס אליהם את ה'אורח'. הלה, תמים ונרגש, לא היה מספיק לשלוח יד או לשון לעבר הפירות העסיסיים, וכבר היו הללו מייסרים אותו על המחשבות הזדוניות שעלו במוחו.

כעבור עשרה שבועות, לא נותר קוף אחד מן הקבוצה המייסדת, והמנהג… נמשך. הם לא העלו על דעתם שמעל הבננות יש מיכל מים שעלול להרטיב אותם עד שיקפאו מקור. איש לא סיפר להם, גם לא קוף. אך ההרגל והמסורת עשו את שלהם, עד שכל קוף 'חדש' שנכנס אל הטרקלין ידע, כי נגיעה בבננות תביא עליו… מכות. מים? מי זוכר מי יודע. גם כאשר מיכל המים הוסר ונילקח, הם המשיכו להכות את הקופיף המנסה לגעת בבננות… קופים.

ויצוה הזקן את צאצאיו לאמור: הקופיפים שכחו את השורשים, הם לא השכילו להעביר לממלאי מקומם מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומהי התוצאה. בזאת הם נכשלו.

"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה".

אדם הראשון יועד לחיים גדולים, רמים ונשגבים, ולתוכם השתרבבה גזירת הפרנסה, המשתרכת אחרי יצורי אנוש. מצב נתון. אבל המטרה, הייעוד והדך נותרו כשהיו לפני כן. דור אחר דור, אחר דור, אחר דור עמלים להביא לחם לפי הטף. האם נטעה לחשוב כי זו המטרה? האם נניח להרגל לקנות שביתה בליבנו?

בל ניתן לאבק הדרכים המיתמר מפסיעותינו ההולמות במרוץ החיים, לכסות את העיקר ולהבליט את הטפל. נפזר את אדוות העמל המערפלת את המחשבות, נחדד את המחשבה וזכור נזכור: "בזעת אפך תאכל לחם" הוא אמצעי, המטרה: "ובתורתך נהגה".

במקומות רבים מאוד, רבים מידי מכדי שנוכל למנותם, פותחים השבוע בלימוד מסכת חולין, מסכת מרתקת ויפה ביותר, המכילה בקרבה נושאים רבים ומגוונים, שיש בהם כדי ליצור עניין רב בקרב קהלים רבים. זה הזמן, זו השעה, כאן המקום וכעת ההזדמנות להצטרף למפעלו האדיר של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ה"דף היומי". לממש את המטרה.

אם ברגע זה אתם משתרעים להשתזף בשמש, המאמר הזה לא מיועד לכם. הקטע הזה עוסק בחורף. הוא מדבר על גשם ושלג ובוץ ושלוליות דלוחות. מהסוג שמוסיף דקות יקרות לסדר הבוקר שלכם, שמשפריץ על חצאית חדשה, שגורם לכם לרצות להפוך לנזירים מסתגרים עד שיגיע האביב.
בחורף שעבר אמרתי לילדים שלי שאני רוצה להיות כמו דוב ולישון כל החורף. שנאתי את החורף. כעסתי על השמים האפורים, הגשם העקשני, הקור הבלתי נסבל. אבל השנה החלטתי לשנות את גישת אימת-החורף שלי. למה? כי אחד מהילדים שלי שאל שאלה חשובה מאוד.
"למה אלוקים ברא את החורף?" הוא שאל, כשנסענו לבית הספר.
אמ…. מעניין, מעולם לא חשבתי על אלוקים בתור חלק מהמשוואה הצוננת הזאת. בימי האביב והקיץ המבורכים הודיתי לו בשמחה בכל רגע מוזהב, על ששלח לנו את העונות המקסימות הללו. אבל כשהגיע החורף, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. מובן שאלוקים אחראי להביא את החורף, אבל תמיד ראיתי בו איזשהו סוג של עונש. שאלתו של בני עוררה אותי פתאום: למה מביא אלוקים את החורף כל שנה? הגישה של 'החורף כעונש', פתאום נראתה בעיניי מגוחכת. ברור שהאלוקים הטוב והאוהב שלנו לא מתכוון להעניש אותנו מידי שנה, בערך מדצמבר ועד לאפריל. ואולי – – אולי בעצם הוא נותן לנו מתנה, צוננת ומרעננת מעוטרת בטיפות קטנות של מים?
אז כשהמחשבה החדשה הזאת מתהפכת במוחי, עלו לי כמה רעיונות בקשר למתנותיו של החורף.
ריחו של הגשם
החורף שופע יופי.
זה יופי שונה מזה של הצמחייה הפורצת באביב ובקיץ, אבל היופי שלו קיים ללא ספק: ריחו של הגשם, נקי וצלול ומרחיב את הריאות; העננים הדוהרים עם צורותיהם המרתקות; השמש שפורצת מדי פעם בקרניים מדהימות – והעולם השטוף שזוהר פתאום בצבעים עזים במיוחד… הדשאים הצעירים שצומחים פתאום בכל פינה, ירוקים וטריים לגמרי… חיים חדשים מפכים בעולם!
על השלג שמבקר לפעמים לא צריך להכביר מילים: שמי לילה חורפיים מוארים, משתקפים על קילומטרים של שלג נקי מרבב, ויוצרים זוהר כמעט שמימי. הלבן הטהור המכסה את כל העיר בבוקר. מבט קרוב בפתית שלג צנוע מגלה את המורכבות הבלתי נתפסת שלו – דוגמא בתוך דוגמא, שנוצרת על ידי גאונות כל-יכולה להנאתנו האישית.
התעמלות
אולי דווקא בגלל שרובנו מורידים את הקצב כאשר החורף מגיע, נתן לנו האלוקים בחוכמתו הזדמנויות מגוונות לתרגול ולשמירה על כושר גופני – תרגילים שלא בהכרח נתונים לבחירתנו. התעמלות של תמרון המטריה ברוח והטייתה לכיוון הנכון (כך שלא תתהפך כמובן), אימון גופני בהתחמקות מפני שלוליות חלקלקות, ולפעמים אפילו הליכה בשלג טובעני. האלוקים מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, והוא בהחלט יודע גם כמה קלוריות מוסיפות כוסות השוקו הנוספות האלה. אז במקום לאלץ אותנו להצטרף לחוג התעמלות, הוא מעניק לנו תרגול חינם, כמעט מידי יום!
להאט את הקצב
אין ספק שמזג האוויר החורפי גורם לנו להאט את הקצב. אם לא מבחינה גופנית, אז הוא מעכב אותנו בדקות הארוכות שבהן אנחנו עוטפים טוב את הילדים, נועלים מגפיים מסורבלים, או זוחלים על כביש חלקלק במהירות של 10 קמ"ש. באורח החיים הנמרץ שלנו, האטה כזו מטריחה ומטרידה. ובכל זאת, האם זה כל כך גרוע? האם זאת באמת טרגדיה אם הילדים מגיעים לבית הספר כמה דקות מאוחר יותר, או שיש לך 15 דקות פחות לקניות? אם כשמישהו נכנס ללחץ הוא "מתחמם", אז אין זמן יותר טוב להתקרר ולהירגע, מאשר כשמד החום מתקרב את האפס…
מבחן מציאות
לא כל כך גרוע להיכנע לכוח עצום מאיתנו במשך כמה חודשים בשנה. נכון, הרבה יותרקל כשלא צריכים להילחם ברוח, אבל יש מסר חשוב ללמוד כשהאלוקים מגדיל את העומס על סדר היום שלנו. אנחנו לא בלתי מנוצחים, אנחנו לא כל-יכולים. למרות ההתקדמות העצומה בטכנולוגיה, ברפואה ובכל השאר, אנחנו עדיין משותקים כאשר מזג האוויר מחליט לשתק אותנו. לא יזיק להרהר מעט בשבריריותה של האנושות, במיוחד אם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: אלוקים, יוצר מזג האוויר החורפי וכל צד אחר בחיינו, הוא כל יכול, וזה הזמן להכניע את עצמנו לרצונו!
תפילה
האם זו רק אני, או שכולנו מתפללים יותר במהלך חיי היומיום החורפיים מאשר בכל עונה אחרת? בעוד ששמעתי אנשים מתפללים בקיץ שהטמפרטורה לא תעבור את ה-35 מעלות, התפילות שלי בעונת החורף יוצאות הרבה יותר עמוק מתוך הלב. כמו למשל: "בבקשה אלוקים, תשמור שהמכונית שלי לא תחליק." או, כשאני הולכת על המדרכה, "בבקשה, שהמכונית הזו לא תתיז עלי מים!" או, "בבקשה, שלא יכעסו עלי שאני מאחרת בעשר דקות עם הילדים, בגלל מזג האוויר!" כל התפילות האלה לא יכולות להיות דבר שלילי, נכון? מעניין לחשוב שבעוד שמלכתחילה החורף הוא עונה "מתה", הוא זה שמעניק חיוניות וכוח לאביב ולקיץ. לאן הולכות כל אותן תפילות חורף שקטות? בטח למקום טוב, עם תוצאות נפלאות רבות מספור.
את האמת – לא הייתי מסוגלת לראות כלום מבעד לפניו הקפואות, העגמומיות והמנותקות של החורף, עד שפתחתי את מחשבותיי לברכותיו הנסתרות. אני מקווה שהשנה, החורף יהיה אתגר חיובי יותר לי ולבני ביתי. עת לחשוב, עת לחזק קשרים, עת לממש את הפוטנציאל הסמוי שמתחנן לבוא לידי ביטוי – ועת (אין טובה ממנה) לגלות את חומו של הבית!

(אש התורה)

בימים סוערים וקרירים אלה, אין ספק שהמבול שניתך עלינו מגבוה עושה טוב. גם למפלס הכנרת, גם לחקלאות וגם למצב הרוח החורפי, שמזמן לא שבע מכמות ממטרים נאה כל כך. מצד שני, לכו תגידו את זה למי שנתקע בימי הגשמים העזים בנתיבי איילון, או יצא לרכבו וגילה להפתעתו שעץ נחת עליו כתוצאה מהרוחות העזות, או שמא נאלץ לנהוג במכוניתו ולהיקלע לשלולית שהגיעה עד צוואר. אז האם אלה גשמי ברכה בהכרח, או שמדובר – בהתחשב גם בנזקים שכל זה יוצר – בגשמי קללה?

עדיף שירדו בליל שבת

"על פי הגמרא, גשמי ברכה הם כל מה שיורד החל מסוף חג הסוכות ועד לראש חודש ניסן. אם יש שיטפונות או דברים אחרים לא נעימים – זה לא קשור", אומר הרב פנחס בדוש. "עצם המציאות היא של גשמי ברכה, רק שיש דברים אחרים, לעתים אנושיים, שיכולים לגרום לשיטפונות. כאן בישראל, הגשם לא מובן מאליו, לכן צריך כל הזמן לבקש ולהתפלל. גם כשיש שיטפון פה ושם – זה עצמו גם ברכה, כי בסופו של דבר המעיינות והמאגרים מתמלאים. אז יש אי נוחות ברכבות, בסדר. יש חסכים כל כך גדולים, כך שכל מה שיבוא זו ברכה".

ובכל זאת, לא מעט ישראלים נקלעו למצבים לא הכי נעימים.
"אם אדם מרוויח סכום יפה בהגרלה, זו ברכה? בוודאי. אבל הברכה הזו מצריכה זהירות-יתר מדברים אחרים. זה חלק מהעניין. אבל עצם הזכייה – בוודאי שהיא ברכה. עם זאת, יש חשיבות נוספת לגשמים שיורדים בזמנים נוחים לכלל העם. כך לדוגמה, בגמרא כתוב שאם הגשמים יורדים בזמן שבני האדם נמצאים בבית, בליל שבת, מדובר בברכה יתרה".

אם כך, מהם בעצם גשמי קללה?
"גשמי קללה הם גשמים שירדו לא בזמנם, כלומר לא בעונת החורף. אם יורד גשם בחג הסוכות, למשל, אלה גשמי קללה. נכנס חודש ניסן וירדו גשמים – גם אלה גשמי קללה, כי בזמנים הללו הגשם יכול רק להזיק לתבואה ולא להועיל. אבל מה שיורד בתקופת החורף – בוודאי שזו ברכה. בגמרא כתוב שיום ירידת גשמים גדול יותר מיום תחיית המתים. הרי הגשם מחיה את הכל, כולל את הרשעים ביחד עם הצדיקים, ואילו בתחיית המתים לא כולם יקומו".

שאלה מטאורולוגית: אם הגשם הוא בעצם החלטה נטו של הקב"ה, איך היום אפשר לחזות את זה מראש?
"הקב"ה נותן גשם – ובמקביל גם מעניק אפשרות לחזות זאת כדי להתכונן. אבל האפשרות לחזות לא נותנת אפשרות להביא את הגשם עצמו. החזאי יודע שהשקע הברומטרי מתקרב, אבל מי מחליט בכלל שהשקע יתקרב או לא? נכתב ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, אלא בידי הקב"ה עצמו – לידה, תחיית המתים וגשמים. שלושתם נמצאים בידי הקב"ה. אלה ´תיקים´ שהוא לא חילק ל´שרים´, כלומר למלאכים".

יש היום טכנולוגיות שאמורות לייצר גשם. איך אפשר להסביר זאת?
"כל הטכנולוגיות האלה לא יכולות להביא אפילו אחוז אחד מכלל הממטרים בשנה. וגם אם כן, הכמויות מתקזזות מהכמויות שהיו אמורות לבוא ממילא".

"בגמרא כתוב שאם היו חולפים בעבר עשרה ימים ללא גשמים – היו עורכים תעניות", מוסיף הרב יפתח סופר. "אם היה עובר עוד זמן, היו מוציאים את התיבה לרחובה של העיר, כמו שכתוב במסכת תענית: ´היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר… ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו… וחוגרים שקים ותוקעים בקרנות ויוצאים אל בית הקברות… זקן שבהם אומר לפניהן דברי כיבושין´. כשאין גשם – זה סימן שהשם כועס עלינו. מים הם חסד. לכן מסבירים המפרשים שכאשר אין גשם – צריכים לצפות לפורענות. גם לפני שנתיים היתה בצורת ממושכת, ואז פרצה השריפה בכרמל. אחרי שמידת הדין קיבלה את שלה, החלו לרדת גשמים תוך זמן קצר".

יש משמעות לאופן ירידת הגשמים? נראה שיש איזו אי-נחת באוויר.
"החת"ם סופר (1762-1839) אמר שהגשמים יורדים כמו שבני האדם מדברים. אם מדברים בנחת ובאופן יפה, הגשמים יורדים יפה ובצורה מסודרת. אבל אם מלכלכים, מתווכחים – כך גם יורד הגשם. עכשיו אנחנו לקראת בחירות, וצריכים לקחת מזה מוסר גדול. גם כשיש מחלוקות, צריכים לדעת איך לנהל אותן באופן מכובד ואוהב, למרות הכל".

[דודו כהן/ אתר הדברות]

משה ויטמן
כמו יהודים טובים המבינים שהעולם אינו מונהג על פי מקרה או חוקי טבע אלא על פי דבר ה' המנהל את העולם על כל פרטיו, גם הקור, השיטפונות, הקיפאון והשלג הינם רצונו של השם יתברך ובתור שכאלו חייבת להיות להם משמעות ומטרה בעולם. בואו נתעטף היטב במעיל, נסדר את הכובע על הראש ונצא לגלות משמעות עם מסר עבורנו בסערה החורפית הזו.
למה אלוקים ברא את הגשם? למה הוא ברא את הרוח? למה הוא ברא את השלג? שאלות אלו מסקרנות אותנו פחות מהשאלה החשובה יותר: עבור מי הוא ברא את כל אלו, את הגשם את הרוח ואת השלג? לאלוקים אין מכך כל תועלת, אז ברור: הוא ברא אותם עבורנו. עבור כל א' מבני האדם שמקבל את השפע הזה שאמור להרוות ולהצמיח את האדמה ולספק לנו על הדרך הרבה מים לשתיה.
מסקנה: אלוקים מעניק לנו דברים גם אם לו אין שום תועלת מכך.
רגע, אז אם אלוקים דואג רק לנו ונותן לנו בלי שום אינטרס אישי שלו, אז למה הוא נתן לנו את כל המצוות? הוא הרי אינו דואג לאינטרס שלו?
המסקנה נכונה: גם התורה והמצוות הן לא אינטרס שלו, הן אינטרס שלנו. הוא נתן לנו אותם לטובתנו ורק לטובתנו. "אם צדקת מה תיתן לו" נאמר. אלוקים אינו מרוויח דבר מקיום מצוות ואינו מפסיד דבר מעשיית עבירות. הגיע הרגע שנפנים זאת: אין לו שום אינטרס אישי במצוות או העבירות שלנו הם לא מועילות או מפריעות לו כלל. אז מה כן? זה בשבילנו ורק בשבילנו.
מה זה אומר? המון. למשל, שגם אם מעדנו וחטאנו, אנו יכולים לחזור, לתקן ולקבל שוב יחס אוהד מאלוקים משום שהוא אינו נגדינו, אדרבה, הוא מעוניין לעזור לנו לעשות את טובתנו אנו. בנוסף, גם לפני שתקנו הוא אינו כועס או נלחם, הוא מרחם. "מקור הייסורים מהאהבה הוא בא". לפעמים רופא מבצע ניתוח כואב באחד מיקיריו ולא מכעס…
עוד דבר: ממש כמו שאת כל מתנות החורף הללו אלוקים מעניק לנו ללא הרף אבל התועלת שלנו מהן תלויה בגורמים נוספים מצידנו (רק אם יש לנו שדה חיטים, החיטים שלנו יגדלו בגלל הגשם…) כך גם בשאר המתנות הגשמיות וגם הרוחניות כמו התורה והמצוות. בלי שנפתח פתח, בלי שנעשה את ההכנות הדרושות מצידנו, לא יעזור לנו כלום.
המסקנות היפות הללו מהגשם החורפי כתובות בלא פחות מספר ישעיהו, על פי פירוש המלבי"ם:
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר ייצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". מנבא הנביא ישעיהו בפרק נה'. המלבי"ם, שהיה אחד מגדולי פרשני התנ"ך, מסביר זאת כמשל ונמשל, ממנו לקוח התוכן של דברינו.
עם מחשבות אלו, נדליק את ההסקות, נסגור את החלונות ונצפה בחורף היפה והמבורך הזה.

משה ויטמן
הם ישבו במקומותיהם, בלבושם ההדור והמכובד כראוי לשופטים ואנשי רוח נכבדים כמותם, ממתינים בקוצר רוח לתחילת הנאומים בכנס השנתי לעיון והעמקה בדברים שברומו של עולם שרק אנשי רוח כמותם מבינים. לאחר שמאות המוזמנים התיישבו במקומם והשקט השתרר, רגע לפני שהנואם הראשון, נשיא בית משפט עליון מהחשובות שבמדינות אירופה עלה לשאת את נאומו, קפץ רגע המנחה אל המיקרופון והכריז בדרמטיות לא אחרת מאשר ההכרזה הבאה: "הקהל מתבקש לא לרצוח אחד את השני". הקהל המכובד הביטו זה בזה בהלם. "אותנו צריכים להזהיר"?! הם נדהמו.

יותר משלושת אלפים שנה אחורה. מעמד הר סיני. עם ישראל כולו עומד בבגדיו החגיגיים למרגלות ההר וממתין בהתרגשות ובדריכות לתחילתו של המעמד האדיר. ואז, מתחילות להישמע עשרת הדברות. שתי הראשונות מפי ה', האחרות מפיו של משה רבנו שמונה אותן אחת לאחת באוזנם הקשובה של עם ישראל ובקולו החזק הוא מכריז: "לא תרצח"! "לא תגנוב"! "לא תנאף"! לא תענה ברעך עד שקר"!.

"אותם צריכים להזהיר"?
התורה מצווה מצוות רבות הנקראות "מצוות שכליות" – ההגדרה למצוות אותן ניתן היה להסיק לבד בכוח השכל גם לולי שניתנה התורה.

מדוע היא עושה זאת? למה יש צורך להגיד דברים פשוטים וברורים?
אז נכון, קיימות לכך סיבות "טכניות" נכונות כמו הצורך לדעת את הפרטים ההלכתיים השונים של המצוות, אותם לא ניתן היה להסיק לבד, לדוגמה: איסור "לא תרצח" טומן בתוכו פרטים בקשר לסוגיות הארכת חיי חולים, הלבנת פנים ועוד. אבל בואו נעמוד על הסיבה האמיתית, אותה נבין אם נפנים את העיקרון הבסיסי והשורשי המנחה את כל עניינה של התורה.
התורה לא ניתנה לנו כדי לצוות עלינו את המצוות, הראיה: היו מצוות שנמסרו כבר לפני מתן תורה . התורה לא ניתנה לנו כדי לספר לנו סיפורי תולדות ישראל. התורה באה למטרה אחרת לגמרי, גבוהה יותר ובסיסית יותר: התורה ניתנה לנו כדי לשנות אותנו. שינוי שיהפוך אותנו מחמורים לבני אדם ומבני אדם למלאכים. שינוי שיוביל אותנו להיות קדושים ורוחניים גם בתוך החיים החומריים. המצוות, לימוד התורה, סיפורי התורה והמוסר שבהם, כל אלו הם כלים לביצוע השינוי הזה.

השינוי הזה אינו קורה מעצמו, הוא מובל מכוח התורה. מקיים התורה מפנים אל קרבו את קדושתה של התורה ובכך מגביה את עצמו רוחנית ונפשית. לכן, ברור כי רק קיום של מצווה מכוחה של התורה הוא המספק את ההתעלות הזו, לא קיום המונע מכוח השכל.

אם התורה הייתה משאירה לנו את המצוות השכליות והמובנות כדי שנקיימן מעצמנו, היינו אומנם בעלי התנהגות נימוסית ויפה אבל היינו נשארים פה. בשביל שינוי והתעלות צריכים את התורה., כשאנו לא רוצחים משום שאנו מבינים לא לרצוח אנו נשארים בני אדם, כשאנו לא רוצחים משום שכך כתוב בתורה אנחנו נעשים רוחניים.

זו הסיבה האמיתית.

משה ויטמן
קחו תינוק קטן בידיים (אם יש בסביבתכם…), תעשו לכיוונו איזו הברה קטנה ותראו את התוצאה… חיוך ענק מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל ומבט מלא ברק של אושר בפנים הקטנות שמולכם.
קחו אדם בוגר, תעיפו מבט אל כל החבר'ה שסביבכם, ברכבת, באוטובוס או ברחוב ותנסו לדלות חיוך מהפנים של מישהו… נראה אתכם מצליחים.
מה קרה בינתיים? איך עולל חסר ישע שאם לא יתנו לו פעם בשלוש שעות אוכל הוא יגווע ברעב ואם הוא רוצה לצאת מהמיטה הוא צריך להרביץ צרחות, נראה מתמוגג באושר למרות שאין לו כלום ולעומת זאת, אדם בוגר שיש לו כבר חיים עצמאיים, עשה משהו בחיים, רכש די חברים, בקושי מפרגן חיוך?
את התשובה מספק ספר אורחות צדיקים: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע". אדם שליו = אדם שמח. אדם מוטרד ולחוץ = אדם עצבני וחסר שמחה. מה זאת אומרת? לא צריך סיבה טובה כדי לשמוח?
ממש לא. השמחה היא המצב הטבעי של האדם ולכן כל תינוק קטן, שמח ללא כל סיבה, רק בגלל שהוא חסר דאגות. הדבר היחידי שהורס אותה ושבגללה צריך 'להתאמץ' כדי לשמוח היא הדאגה.
לכן, אם אנחנו רוצים להיות שמחים, ואנחנו אכן רוצים, עלינו להוריד את מפלס הדאגות, הטרדות והלחצים בחיינו. השמחה כבר תבוא לבד.
"אבל איך עושים זאת"? "החיים כל כך תובעניים"? "משגעים אותי מהעבודה"? "אין לי מספיק כסף"? אתם מן הסתם רוצים לשאול. אז בואו נלמד את הטיפים שהתורה העניקה לנו חינם אין כסף להסרת דאגות והגברת השמחה הטבעית בליבנו.
1. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" אמרו חכמים בפרקי אבות. לא משנה מה יש לך ומה עדיין אין לך, אם אתה קורא שורות אלו, יש לך מספיק סיבות לשמוח: אחת, כי אתה חי. השנייה, כי אתה רואה. השלישית, כי אתה יודע לקרוא. הרביעית, שיש לך מחשב… מה היה קורה אם חלילה לא היה לך את אחד מהדברים האלו? קשה לדמיין… מה שאומר שמצבך בהחלט טוב ויש לך מספיק סיבות לחייך גם אם עדיין אין לך דברים אחרים (וברור שאין לך הכול).
2. בטחון בה'. כפי שאמרנו הדאגה הורסת לנו את השמחה ואת הבריאות. אבל ישנה עובדה אחת שאם נפנים אותה, נוכל להפסיק לדאוג ולהיות בלחץ: החיים אינם תלויים בנו, הם תלויים רק בה' יתברך. מה שנעשה ומה שלא נעשה, מה שנספיק ומה שלא נספיק, מה שנרוויח ומה שנפסיד, שום דבר אינו תלוי בנו. המסקנה: אפשר להוריד את תחושת האחריות מכתפינו ולהתחיל לנשום לרווחה. נכון, עדיין נצטרך לעסוק בהשתדלות טבעית כדי שדברים יקרו, אבל לא ההשתדלות מניבה את התוצאות אלא הקדוש ברוך הוא.
3. הכול לטובה. אין ספור פעמים אנחנו אוכלים את עצמנו (לא כך?) על דברים שלא הולכים כפי שתכננו. הגיע הזמן שתפנים שגם אם נשפך לך החלב על הרצפה בדיוק כשאתה מגשש את דרכך אל הקפה של הבוקר בעודך מעורפל משנת הלילה, זה ממש לטובה. הבעיה: אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, רק את השיקולים הרגעיים והמוחשיים שלנו. אם היינו יכולים להסתכל יותר מרחוק, לעיתים במבט רוחני ושמימי, היינו יכולים לראות ללא בעיה כמה טוב שזה מה שקרה לנו. נזכור את משפט המחץ של הרמח"ל: "כי הייסורים ממקור האהבה הם באים".
4. ה' אוהב אותך. איך אני יודע? פשוט מאוד: אתה נושם? חי? מדבר? רואה? לבוש? שבע? בריא? הולך? אם תחשוב מי נתן לך את כל זה, תחשוב גם מדוע הוא נתן לך. התשובה די מתבקשת: הוא פשוט אוהב אותך. נו, ואם מלך העולם אוהב אותך, לא תשמח?!

משה ויטמן
מאות כלי תקשורת מכול רחבי העולם כבר ניצבו הכן בעמדותיהם בחצר הבית הלבן. המתח בקרב כלל מנהיגי העולם החופשי היה בשיאו, כולם ציפו בדריכות לשמוע מה יאמר נשיא המעצמה הגדולה בנאומו הראשון לאומה. במעמד כזה, ידעו היטב בבית הלבן, לכל מילה ישנה משמעות וכל אות תהיה מושא לפרשנות מרחיקת לכת שעלולה להיטיב או לפגוע עם האומה האמריקנית. לכן, הם לא נטלו שום סיכון.

ימים ארוכים עבדו בקדחתנות מיטב המוחות של יועצי הנשיא בכתיבת הנאום הגורלי. כל מילה נשקלה בפלס וכל אות נכתבה, נמחקה, תוקנה ושוב נמחקה עד להשגת התוצאה המושלמת. ככה זה, מבינים כולם, כשכל 'פיפס' שלך עולה על כף המאזניים, אתה לא יכול להקל ראש.
אחד מי"ג עיקרי האמונה, חברים יקרים, הוא להאמין כי כל מילה וכל אות שלנו משמעותיים לא פחות ואולי אף יותר מנאום חייו של נשיא ארצות הברית. "אני מאמין באמונה שלימה" נכתב בעיקר העשירי "שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם". "אני מסכים שבכוחו לדעת, הרי הוא יודע הכול", שואל יהב בתימהון "אבל למה זה מעניין אותו? מדוע זה משנה על מה אני חושב ואיזה משמעות יש לכל פיפס שאני עושה"?

התשובה: אלוקים לא סתם מתעניין במעשינו, דיבורנו ומחשבותינו, הם משמעותיים לעולמו מאוד!

מהי המשמעות? נסביר:
אם נסתכל רגע על העולם כולו כמערכת ענקית המכילה בתוכה אלפי פרטים קטנים, כשכל אחד מהם עובד גם בפני עצמו וגם כחלק מהמערכת הכללית, נמצא את עצמנו שואלים את השאלה האמונית הבסיסית: מי מפעיל את כל זה? וכאן מגיעה ההפתעה:
מאז שאלוקים ברא את העולם בששת ימי בראשית ועד היום הוא ממשיך לנהל את העולם לאורך כל הדרך, אך הוא ביצע שינוי משמעותי מאוד: העולם, הוא גילה לנו בתורה, לא יתקיים אם אתם, עם ישראל, לא תחליטו שאתם מעוניינים שהוא יתקיים. אינסוף המערכות הגרנדיוזיות הממלאות את העולם, לא יפעלו אם לא תפעילו אותם אתם בעצמכם.
אבל איך? אתה בורא העולם, יש לך כוח לברוא, אבל לנו, האנשים הקטנים, איזה כוח יש לנו? אנחנו יכולים לקיים ולהפעיל את העולם?!
כן! בני חביבי, ענה לנו ריבונו של עולם. אני ייסדתי את העולם וכעת אני מוסר בידיכם את מפתחות העולם, את הקודים המפעילים את כל המערכות הללו. היזהרו! אם לא תשתמשו בקודים בצורה הנכונה, העולם יתקלקל ואולי אפילו ייחרב כליל!
הקודים הללו, הם התורה והמצוות. חכמי המקובלים מגלים לנו כי אלוקים יצק בתורה והמצוות את הכוח לקיים ולהחיות את מערכות הבריאה ואותן הוא מסר בידינו שנקיימן. אם אנו מקיימים את המצוות, אנו מקיימים את העולם. אם אנו נמנעים חלילה מקיום המצוות, אנו מונעים חיים מהעולם כולו. (איך זה עובד? האם קיימים שיקולים נוספים המשפיעים על קיום העולם? איזה מצוות משפיעות יותר ואלו פחות? שאלות אלו ועוד, חשובות מאוד לבירור מעמיק, אך עבור ידיעתן זקוקים אנו לשנים רבות של למידה…)
ומאז, כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה נעשו בעלי השפעה יותר מנאום כזה או אחר של נשיא ארצות הברית. אם במעשה הקטן ביותר, או במחשבה שרק עוברת לי בראש, אני יכול להפעיל או להשבית מערכות כלל עולמיות, אני לא יכול לזלזל בתשומת הלב אליהם. וכמוני, גם אלוקים לא מזלזל בתשומת הלב אליהם. כל מעשה וכל מחשבה ידועה אצלו ומובאת בחשבון, משום שהם הקודים המקיימים את הבריאה כולה. בלעדיהם חלילה, אין עולם.
בל נטעה. הכוח המסור בידי עם ישראל לקיום והמשך הפעלת העולם אינו מפחית ואינו סותר את העובדה שהעולם מתנהל אך ורק ברצונו של אלוקים. הוא אמנם תלה את רצונו והתנה את הנהגתו במעשי העם היהודי, אך הוא, חלילה וחס, אינו מוכרח לשום דבר.
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם" זהו המשפט שנשתדל לזכור לפני המעשה הבא שלנו.

אוריאל שמידוב

מה המשותף למצרים, אשור, בבל, יוון העתיקה, רומא וממלכת האינקה?
כולן היו מעצמות אזוריות או מעצמות על שעלו על בימת ההיסטוריה, הטביעו את חותמן עליה ו…ירדו ממנה לבלי שוב.
לכמה מהן תהליך ההתדרדרות ארך מאות שנים, אך כשהוא החל, לא הייתה ביכולתן לעצור אותו ולנסות להחזיר את הגלגל ולהתחיל מחדש.
ראו את סיפורו של כביש רומי אחד שהתגלה בחפירות ליד הכותל המערבי בירושלים.
הארכיאולוגים משייכים אותו לתקופת השלטון הרומי בירושלים אחרי הכיבוש במהלך המרד הגדול ודיכוי מרד בר כוכבא.
הכובשים הרומאים החליטו לעקור כל אפשרות למרד נוסף. הם מחליטים שפרובינקיית יהודה תיקרא מעתה…פלסטינה, וירושלים תיבנה מחדש בסגנון רומי ושמה יוחלף ל'איליה קפיטולינה'. מיהודים נמנעה הכניסה לעיר והיא נבנתה כעיר אלילית לכל דבר ועניין.
למי שחי באותה תקופה נראה היה כי העם היהודי עובר את אותו התהליך שחוו עמים אחרים. הוא נידון לתקופת שפל עד להיעלמותו.
אך לא כך קרה. האימפריה הרומית היא שעברה תהליך של גסיסה עד להתפרקותה ולהיעלמותה הסופית, והעם היהודי? חזר ובנה את ירושלים ואת 'איליה קפיטולינה' ניתן לזהות רק בחפירות ארכיאולוגיות.
לעומת עמים אחרים, העם היהודי ניחן ביכולת התחדשות מופלאה.

מהיכן הוא שואב את הכוח הזה?
חלק גדול ממצוות התורה מיועדות לזיכרון. החגים, השבתות, התפילין, הציצית והמזוזה נועדו להזכיר לאדם מהיכן הוא בא ואת ימי ההתהוות של האומה. מצוות אלו קשורות לרוב בתאריך או בזמן מסוים.
אולם מצווה אחת יוצאת מכלל זה. היאלא נועדה להזכיר את יציאת מצרים אלא להעניק כוחות ולהתוות דרך.
זו מצוות קידוש הלבנה. בימים בהם פעלה הסנהדרין כמושב בית הדין העליון בעם ישראל, היו מכריזים על תחילת החודש על פי מולד הירח. עדים היו מגיעים לבית הדין ומספרים כי בלילה ראו את מולד הירח ועל סמך עדותם היו קובעים אם החודש יהיה חסר (29 יום) או מלא (30 יום).
כיום, שמוסד הסנהדרין אינו קיים, אנו מסתמכים על לוחות השנה בכדי לקבוע את ראש החודש העברי הבא. אך עדיין, זכר לאותם ימים, מתכנסים באחד ממוצאי שבת בתחילת כל חודש עברי, בין היום הראשון ליום הארבעה עשר, ואומרים ברכה מיוחדת לאור הלבנה שנקראת 'קידוש לבנה' או 'ברכת הלבנה'.
'לידת' הלבנה מחדש מדי חודש לאחר שהלכה ו'נעלמה' מעינינו, העניקה כוחות ליהודים מדי חודש בחדשו. הם הפנימו שגם אחרי תקופת שפל בה כבה האור ניתן להתחדש ולקום מחדש.
לכן, לאורך כל השנים הכריזו המברכים "דוד מלך ישראל חי וקיים" והדגישו בכך ש'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מתי מברכים?
ניתן לברך מהיום השלישי לחודש ויש שמקפידים לברך רק מהיום השביעי ועד ליל היום החמישה עשר. בדרך כלל מברכים במוצאי שבת כאשר לבושים בבגדים חגיגיים.

הלבנה
את הברכה מברכים רק כאשר רואים את הירח ללא עננים.

מניין
משתדלים לומר את הרכה יחד עם עשרה אנשים. במידה ואין עשרה אנשים יכול גם יחיד לומר את הברכה.

היכן עומדים
תחת כיפת השמים ומשתדלים שלא לעמוד עם הפנים לכיוון הלבנה כדי שלא ייראה כאילו מתפללים אליה כמו עובדי הכוכבים הקדמונים. לכן נקבע לומר בסוף הברכה את תפילת 'עלינו לשבח' שנושאה הוא האמונה בא-ל אחד, בכדי להדגיש שהתפילה לא כוונה אל הירח חלילה.

אותיות של קידוש לבנה
בבתי כנסת רבים קבעו לוחות גדולים עליהם מודפסת ברכת הלבנה באותיות גדולות. גודל האותיות נדרש כדי להקל על האומרים את הברכה בלילה מחוץ לבית הכנסת המואר.
מכאן הכינוי לאותיות גדולות כ'אותיות של קידוש לבנה'.

משה ויטמן
השבת הקרובה, פרשת בשלח מכונה בתפוצות עם ישראל "שבת שירה", משום שבה קוראים בהדגשה ובשמחה את שירת הים המתוארת בפרשת בשלח, אך מסיבה אחרת לחלוטין,

יש הנוהגים בה מנהג ייחודי ומעניין:
בפרשת בשלח מתוארת גם "פרשת המן" – פרשת ירידת המן לבני ישראל במדבר, בה מסופר על "נוהל שבת" ייחודי שהיה בתקופת ירידת המן (תקופה של 40 שנה!), בו בני ישראל שמרו על קדושת השבת. מה היה הנוהל? על פי דבר משה כל היהודים אספו ביום שישי מהמן במנות כפולות ושמרו בביתם מנה אחת לשבת, בניגוד לימי החול שהיה אסור לשמור מיום ליום, וביום השבת עצמו לא ירד מן ולא יצאו בני ישראל ללקוט את המן.
במדרש חז"ל מסופר על דתן ואבירם, צמד רשעים מוכר שבאופן שיטתי ניסה 'להתקיל' את משה רבנו, שבכדי להכחיש את אמיתת דברי משה החליטו 'לעבוד' על כל עם ישראל כאילו ירד מן גם ביום השבת. מה עשו? לקחו גרעיני חיטה ופיזרו אותם בשטח מחנה ישראל, כך שזה ייראה כאילו ירד מן… למרבה הנס, ציפורים נשלחו ממרום ואכלו את כל הגרעינים הללו, כך שעד שהפציע השחר לא נותר פירור והתכנית נכשלה…
בתור הכרת טובה, נהגו בשבת פרשת בשלח לחלק גרעיני חיטה ופירורים לציפורים כדי לציין בכך את תודתנו על שליחותם למניעת הכחשת דברי משה רבנו.
אלא, שלמרבה הפרדוקס, דווקא המנהג החביב הזה יכול לגרום ל…חילול שבת! איך?
אחת מגזירות חכמים בשבת הייתה שלא להאכיל בעלי חיים לסוגיהם השונים במהלך השבת אלא אם כן "מזונותיהם עליו".

כלומר: רק בעלי חיים שאם הוא לא ייתן להם מזון, לא יהיה להם מה לאכול, מותר לתת להם מזון. בעלי חיים שאינם פרטיים, אסור לתת להם מזון, גם אם אין כוונתו אלא לתועלת שלהם ולא להנאתו שלו.
לאור זאת, כתבו הפוסקים שאסור לתת פירורים לפני הציפורים בשבת, משום שאין מזונותיהם על האדם ולכן אין כל צידוק לקיומו של מנהג זה בשבת.

אז מה עושים? שתי פתרונות:

1. להניח את הפירורים ביום שישי טרם כניסת שבת.

2. יש שכתבו כי מותר לתת לילד קטן (הצעיר מגיל 13) להניח את הפירורים גם במהלך השבת.
"שבת שירה" שלום ומבורך.

משה ויטמן

חשוב שתהיה מכובד, בעיקר בעיני עצמך.

עמדתי מוקסם מולו, מביט ולא יכול להסיר ממנו את עיני. זה לא היה המראה החיצוני שלו, זה גם לא היה איזו כריזמה או קסם חברתי יוצא דופן, הוא פשוט הקסים אותי. משהו בתנועות, בעמידה, בהתנהגות ובלבוש שלו הותירו עלי רושם אדיר. רושם של אדם אצילי ומכובד, אדם שמעורר דחף פנימי לחקות אותו ולהתקרב אליו, רושם של נסיך.

כזה היה מורי ורבי הרב אברהם סלומון זצ"ל מנהלה הרוחני של הישיבה בה למדתי. אם הוא היה אומר מילה, ידעת שהוא חשב עליה הרבה קודם. אם הוא יזם איזו פעולה, ידעת שהיא מגיעה ממקום נקי ומעודן ולא מדחף יצרים רגעי. זהו לא הספד או דברי זיכרון, זהו ניסיון להבין ולהפנים מהו "דרך ארץ" ומדוע הוא חשוב כל כך לתורה עד שנאמר עליו "אם אין דרך ארץ אין תורה" .

דרך ארץ = דרך התנהגות והתנהלות בארץ, כלומר: בין אנשים, בינך לבין עצמך, בתחומי העיסוק הארציים שלך. המטרה המרכזית שלו היא – לעורר כבוד. לא להישגיך ולדמותך אלא למהותך, לאישיות האנושית והלא בהמית שלך, ליהדות שלך ולאלוקים שבחר וקירב אותך.

כבוד הוא לא רק בעיני אחרים, גם זה חשוב מאוד, עד שבתלמוד מוסבר כי קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" הוא כאשר שם שמים יתאהב על ידך בליבם של אחרים כשהתנהגותך החיצונית תגרום לכך, אלא כבוד הוא גם או בעיקר בעיני עצמך: אתה לא כלב, לא בעל חי ולא איש נבער מדעת. אתה בן אדם. בעל דעה ושכל, בעל נפש גבוהה ומלאת רגשות, בעל קשר רוחני מהותי עם אלוקים ותורתו ולכן, חשוב שתתנהג בהתאם, באנושיות מעודנת, מתורבתת ומנומסת.

רשימת הנימוסים הבאה היא רק חלק ממערכת נימוסים מקיפה הכתובה ונידונת בהרחבה ובאריכות במשניות, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ממש כמו הלכות הנוגעות לגופי התורה ממש וגם ובעיקר – נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי ה', ממש כמו שאר חלקי התורה.

דבר בכבוד לך, לשומעים ולמילים שלך
אחד מסממני הנימוס הבולטים והמודגשים אצל כל אדם הוא סגנון הדיבור שלו. על פי התורה, עליך לדבר במתינות, לא לצעוק אך גם לא לדבר בקול נמוך ושחצני, לא לדבר במהירות ובהילות אך גם לא באיטיות מודגשת, דבר בכבוד לעצמך ולשומעים. שפת הדיבור גם היא מהווה כלל חשוב – דבר בלשון נקייה. לשון נקייה, על פי התורה, מעידה על נפש גבוהה ונקייה ועל מיתונם ועידונם של הדחפים היצריים של בני האדם.

ולא לשכוח: "סייג לחכמה שתיקה". אל תרבה לדבר, לפטפט ולשפוך סתם מילים. תכבד את המילים שלך.

לא רק הדיבור, אלא יחס מנומס ומתורבת לזולת
אתה מדבר עם מישהו? מתווכח איתו? מעלים ביחד חוויות? תן לו לסיים את המשפט לפני שתפתח את דבריך. המילה, הדעה והרגש שלו חשובים לא פחות משלך, אז תן לו את הכבוד המגיע. ככלל, נהג בחכמה: אל תאמר דבר שאינו נשמע, אם כל הסיבה שלך להתערבות היא רק כדי שהוא יישמע… אמרת משהו וטעית? חזור בך, אל תבזה את עצמך עם האגו המיותר הזה ועדיף שאם אתה לא יודע בבירור – "הרגל לשונך לומר איני יודע".

יחס לזולת מתחיל עוד לפני הדיבור, כשאתם נפגשים. "הקדם שלום לכל אדם" אמרו חכמים והקדמת שלום היא לא רק אמירת "שלום" אלא התייחסות, התעניינות ואיחולים נדרשים בחייו של זה שמולך.

לאכול כמו בן אדם
מספר כללי נימוס בסיסיים נאמרו בקשר לאכילה והשתייה, רובם ככולם נובעים מנקודה מרכזית אחת – גם כשאתה מאוד רעב ואתה רואה אוכל מול העיניים, תזכור: אתה בן אדם!

לכן, אין לאכול ברעבתנות מוחצנת, לדוגמה: התנפלות/דחיפות על בר המזון, אכילה ביד או בעמידה, וגם דברים שנהוג להחזיקם ביד, כמו פרוסת לחם, אל תחזיק כמות גדולה מדי. כמובן, אין לאכול דברים המאוסים. באלו, מעבר לכללי הנימוס, קיים גם איסור של ממש – "ולא תשקצו את נפשותיכם". אכילה משותפת מנומסת, על פי היהדות, היא כזו שהגדול שבחבורה נוטל ראשון מהקערה המרכזית וכל אחד מכבד את חברו להיות קודם לו.

כלל נימוסי נוסף: אין לאכול ברשות הרבים. האכילה ברשות הרבים מהווה רמיסה של כבוד האדם ונימוסי האכילה ומעידה על חוסר בושה. במקומות המיועדים ומסודרים לכך – כמו מסעדות ובתי קפה, כמובן שאין בכך כל בעיה.

נימוסים בביגוד
עוד לפני שאתה פותח את הפה, הבגדים שלך מייצגים אותך… לשם כך וגם בשביל עצמך, הקפד על בגדיך נקיים מטופחים ומסודרים. בגדי יהודי צריכים להיות מכובדים, לא מנקרי עיניים כבגדי עשירים ולא מרוטים כבגדי העניים, אלא בהתאם למעמדך.

אחד מסממני הבושה האנושיים מחד והיהודיים מאידך, היא בכיסוי הגוף. גופך, הוא משהו אישי שלך ולבוש מתורבת ומנומס הוא כזה המכסה ומכבד אותו.

ורגע… אל תרוץ!
גם ההליכה שלך קשורה לעניין. אין ללכת בקומה זקופה ובגאווה מוחצנת ומתנשאת, אך גם מאידך אל תבזה את עצמך בריצות, הליכות בהולות ובלתי מנומסות.

זכור: דרך ארץ קדמה לתורה!