אני רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד, חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד

מאת הרב ישראל היימן

רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד,

חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד,

כנראה יש לו באמת הרבה דברים חשובים לעשות אז.

אני מכיר אותו הכרות שטחית, כעיקר מהשעה אותה אנחנו מבלים יחד כל יום בתפילה.

הוא לא מפספס אף יום, לא מחסיר אף פעם, אבל גם לא משנה את הפוזה הקבועה,

התפילה מתגלגלת לה בין כתלי בית הכנסת והוא בשלו, מנהל את כל העולם דרך המכשיר

דווקא בשעת התפילה.

יום אחד ניגשתי אליו, ניסיתי לדבר על ליבו שהדבר אינו ראוי, לא מתאים לעמוד בבית המלך

בשעת התפילה בצורה הזו, אמרתי לו, אולי כדאי להשאיר את העסקים והעיסוקים לאחרי התפילה,

הפצרתי, הוא שמע והנהן בראשו בנימוס אבל לשנות ממנהגו לא רצה.

תקופה מסויימת עברה ועולם כמנהגו נוהג, התפילה תפילה, המכשיר מכשיר, כל אחד עסוק בענייניו,

לא שזה עמד בראש מעייני אבל כל פעם שהייתי רואה את המחזה הזה הייתי מתבייש,

בעיקר בשבילו, זה היה ממש מפריע לי.

בהשגחה שמימית פגשתי אותו יום אחד בכותל המערבי, אני לא זוכר אם זה היה באיזה חג או סתם

ביום של חול, הנהנתי לו לשלום, הוא נכנס להתפלל ברחבה ואני הייתי בדרכי החוצה.

לא הספקתי לעבור כמה מטרים ספורים ומיד הסתובבתי לאחורי ובקדחתנות התחלתי לחפש

את מיודעי בעל המכשיר מבית הכנסת השכונתי בין האלפים ששהו אותה העת ברחבת הכותל.

כמה דקות יקרות חלפו עד ששלפתי אותו מאחת הפינות כשהוא שקוע בספר התהילים,

בוא איתי רגע, ביקשתי, לאיפה? הוא שאל, כבר תראה, עניתי.

זה הפתיע אותו, מה אני רוצה ממנו בכזו דחיפות ולהיכן אני מושך אותו אחרי בכזה חוסר נימוס,

גם אם הוא קצת כעס הוא שמר את טינתו עמוק בלב בעיקר בגלל הסקרנות שבערה בו לראות

מה אני רוצה ממנו בדיוק.

לקחתי אותו לרחבה העליונה, ביקשתי ממנו לצפות יחד איתי באיזה אמריקאי מדושן עונג, תייר ממוצע,

שעמד שם ובהנאה בלתי מוסתרת חילק לכל הקבצנים שעטו עליו שטרות של חמישים דולר.

מהומה קטנה התחוללה סביבו, שני בחורים צעירים, כנראה בנים שלו, ניסו לעשות סדר ולהעמיד

תור מסודר, הצלחה זו לא בדיוק המילה בה אפשר להגדיר את התוצאה, רעש ובלאגן סביב הנדיב

האלמוני שכנראה לא צונח כל יום ברחבת הכותל, קבצנים אמיתיים ומדומים נדחקים וכל אחד

מנסה לשכנע את הגבר המפוטם הזה בנחיצותם של חמישים הדולר שישכנו דווקא בכיס שלו…

כמה שניות של התאוששות והאיש שלצידי מתעשת ושואל אותי

 

מה?? מה אתה רוצה?? למה לקחת אותי לכאן?

 

שתקתי, החוותי בידי על המהומה הקטנה המתחוללת לנגד עינינו, אתה רואה? שאלתי,

וודאי שאני רואה, ענה האיש. שתקתי עוד חצי דקה, כשסבלנותו של העומד לצידי כבר כמעט

ופקעה לחלוטין סיננתי מבין שיני בלחישה רועמת, מה היית חושב אם היית רואה עכשיו קבצן

למהדרין שעומד בצד ומתעסק בלנהל את העולם דרך מכשיר הטלפון שלו, ממש כאן בקצה

המעגל שמקיף את הנדיב, לא היית בטוח שהוא משוגע? מחלקים חמישים דולר לכל אחד והוא עסוק?

חמש דקות לדחוף פה הוא לא מוכן להשקיע בשביל מה שיכול להביא לו רווחה לכמה ימים טובים?

למה אתה מתכוון? שאל האיש, כשהוא לא זכה למענה הוא סובב את ראשו רק כדי לגלות את גבי המתרחק.

למחרת כשראיתי אותו עומד בתפילה ומתנדנד מעל הסידור כשמכשירו שוכן לבטח במעמקי הכיס

הבנתי שגם הוא הבין את המסר.

 

אח יקר! קח גם אתה את ההבנה הזו איתך כל הימים, אם תפנים שהתפילה היא דיבור עם הנדיב

הגדול ביותר בעולם, מי שיכול להעניק לך מתנת חינם של הרבה יותר מחמישים דולר, גם לך יהיה

הרבה יותר קל להתנתק לקצת זמן ולהתרכז בבקשה מבורא העולם על כל מה שמעיק לך ועל כל מה

שאתה חפץ בו. והוא יתן לך, בעזרת ה' כל תפילותיך יתקבלו ברצון.

איך מכבסים את הנשמה שחטאה? האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

אוהד אטינגר

על פי תורת הקבלה, כל חטא שאדם חוטא בו חלילה, מלכלך ומטנף את נשמתו.

וכל כתם שכזה נשאר על הנשמה ואינו יורד ממנה, עד שאנחנו ננקה אותו.

דיברת לשון הרע חלילה? כאילו טבלת את ידך בבוץ ולאחר מכן קינחת אותה בחולצתך.

שיקרת? כתם נוסף מתנוסס 'לתפארה' בסמוך לכתם הקודם.

פספסת קריאת שמע בזמנה? כתם נוסף הצטרף לו, וכך הולכים הכתמים ומתרבים,

עד שהנשמה כולה עלולה להיות מלוכלכת ומטונפת בטינוף של העבירות והחטאים.

על זה בדיוק אומר הנביא יחזקאל בשמו של הקדוש ברוך הוא: "וזרקתי עליכם מים טהורים

וטהרתם מכל טמאותיכם".

החטא גורם ללכלוך, טומאה, ואת הלכלוך הזה צריך לנקות.

אם נמשיך עם הדוגמה שבה התחלנו, נתאר לעצמנו שאותו אדם שמרח לכלוך ובוץ על החולצה שלו,

החליט להפסיק. הוא עוצר את מעשיו, ואינו מורח עוד בוץ על חולצתו.

האם על ידי כך החולצה מתנקה מכל הלכלוך כבר דבק בה?

ברור שלא!

אם אנחנו רוצים שהחולצה תהיה נקייה, אנחנו צריכים לכבס אותה ולנקות אותה מהלכלוך.

כך בדיוק קורה גם ברוחניות.

אדם שחטא בחטא של לשון הרע, ולאחר מכן לא דיבר עוד לשון הרע ולא חטא בחטאים נוספים,

נשאר מלוכלך ומטונף בחטא של לשון הרע.

אז מה הוא צריך לעשות? לכבס את החולצה, או במקרה שלנו, לכבס את הלב ואת הנשמה.

כיצד מכבסים?

לכבס חולצה זה קל, תשאלו את אמא והיא תספר לכם. לוקחים את החולצה מכניסים למכונת הכביסה,

בוחרים תוכנית הפעלה, מכניסים קצת אבקת כביסה או ג'ל כביסה וכדו', ואחרי שעה יש לנו חולצה נקייה.

גיהוץ קל ואפשר ללבוש אותה לחתונה של חבר…

אבל איך מכבסים את הנשמה.

האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

יש כמה וכמה דרכים לכבס את הנשמה. צריכים לשוב בתשובה התנאי הבסיסי ביותר לפני כל

הליך ניקוי, זה לחזור בתשובה שלימה, להתחרט על העבר, ולקבל על עצמינו לא לשוב ולחטוא.

ומה חוץ מזה?

חכמי הקבלה כותבים חשבון מדויק כמה צומות צריך לצום כדי לכפר על כל חטא. אם תעשו חשבון

תגלו שאחרי משהו כמו 45,789 ימי תענית, כנראה תצליחו לכבס בערך חצי מהכתמים שבהם

הכתמתם את הנשמה שלכם…

חוץ מזה, שכל גדולי הדורות האחרונים מזהירים שלא להרבות בצומות ובסיגופים גופניים.

הם מבהירים שהדרך הזאת אינה מתאימה כיום, כשאנשים חלשים יותר ומפונקים יותר,

והסיגוף הגופני עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים מאוד, הן לבריאות הגוף והן לבריאות הנפש.

אז מה כן אפשר לעשות?

יש כל מיני דרכים לטיהור וזיכוך הנשמה. צדיקים המליצו להרבות בקריאת תהילים וכן בקריאת

ספר האור החיים הקדוש, הדבר מועיל מאוד לזיכוך הנשמה והניקוי שלה מלכלוך החטאים.

הלימוד תורה והעיסוק בתורה הקדושה הוא הזיכוך הכי גדול שיכול להיות לנשמה ואין דבר חשוב

יותר מלימוד התורה. הלימוד והעמל בתורה הקדושה הוא לא קל, אבל ישנם המון שיעורים וגם המון

שיעורים מקוונים שיכולים לסייע לכם ללמוד את תורתינו הקדושה, אז אל תוותרו על הלימוד הזה

שמזכך את הנשמות ויעשה לכם רק טוב.

 

בג"ץ: להכשיר תפילין מפלסטיק

בג"ץ: להכשיר תפילין מפלסטיק

 

חבל מאוד שבתגובה להחלטת בג"ץ המכירה ב'גיורים' שלא כהלכה הגיבו כמה גורמים במתקפות

נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, ובכך העבירו את הדיון למסלול שגוי. השאלה המרכזית היא מהו גיור,

ולא העיסוק בקבוצות כאלה ואחרות.

האבסורד הוא שבית משפט חילוני, שופטים שאינם מבינים בהלכה ואינם מרגישים מחויבים לה,

מעיזים לפסוק בשאלה הלכתית. החלטת בג"ץ בעניין הגיור כמוה כהחלטה שקופסאות פלסטיק הן תפילין,

שפתק מודפס הוא מזוזה, שאמבטיה היא מקווה טהרה, ושלימון הוא אתרוג כשר לארבעת המינים.

אילו זה לא היה עצוב כל-כך, זה היה יכול להיות מצחיק. בית משפט חילוני שם עצמו פוסק הלכה,

וקובע מהו גיור. סליחה, עם כל הכבוד – מה לכם ולענייני הלכה? אתם רבנים? פוסקי הלכה?

מאמינים בה ומחויבים אליה? איך אתם בכלל מתערבים בשאלה הלכתית טהורה.

גיור בבריכות דגים

 

אילו בג"ץ היה פוסק שאין צורך בגיור כלל, וכי דיי בהצהרה כלשהי באוזני פקיד,

היה אפשר למצוא בזה היגיון כלשהו. אבל לקבל את ההנחה שחייבים גיור, ולהתערב בתוכנו של הגיור,

שכל כולו מושג הלכתי טהור – זה דבר אבסורדי שאין הדעת סובלתו.

ולמה 'גיור' רפורמי וקונסרבטיבי דווקא? למה לא 'גיור' של התנועה הקיבוצית?

ולמה ייגרע חלקם של איגוד האמנים והרוקחים וארגון מגדלי הדגים? מה, הם לא יהודים טובים?

למה שגם הם לא יוכלו 'לגייר'? ואפרופו ארגון מגדלי הדגים – זה דווקא יכול להיות רעיון לא רע.

להתנדב שבוע בבריכות הדגים ולקבל 'תעודת גיור'.

אחת מהשתיים: או שהגיור הוא מושג הלכתי, ואז הוא חייב להיעשות על פי ההלכה,

בפיקוח רבנים המחוייבים להלכה. ואם הגיור איננו מושג הלכתי, מדוע לתת יתרון לרפורמים על עיריית תל-אביב

לדמוקרטיה שכולם יוכלו 'לגייר' – בלי הבדל דת, גזע ומין.

ושוב, הרפורמים אינם העניין, אלא מהותו של הגיור.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית נתקבלו גרים לעם ישראל בדרך אחת – כפי שקבעה התורה.

אם רוצים להמשיך את הרציפות היהודית, צריך להמשיך באותה דרך.

ואם חלילה מחליטים לשבור את הרציפות הזאת ולהתנתק מהמחויבות לתורה ולהלכה –

איזה מעמד מיוחד יש לרפורמים לעומת האגודה הישראלית לאקולוגיה?

פעם הבינו

 

בשנות החמישים, כשסוגיית 'מיהו יהודי' עלתה בפעם הראשונה בציבוריות הישראלית,

פנה ראש הממשלה אז, בן-גוריון, אל מי שהגדיר 'חמישים מחכמי ישראל', ובהם רבנים, אנשי רוח וכדומה, ושאל לדעתם.

רובם השיבו שיש להשאיר על כנה את ההגדרה ההלכתית המסורתית.

בנאום בכנסת, בעת חקיקת חוק 'מיהו יהודי', בשנת תש"ל (1970), הצהיר ח"כ מנחם בגין:

"מאחר שלגבי היהודי – וזו הכרתי – אין הפרדה בין לאום ודת, הרי מבחינת הדת והלאום

גם יחד התשובה לגבי השאלה מיהו יהודי נקבעה ותיקבע על ידי ההלכה".

הגיור היה ונשאר מושג הלכתי, ורק מי שמחוייבים להלכה ופועלים על פיה יכולים לגייר.

כל 'גיור אחר אינו אלא הונאה והולכת שולל.

 

(מתוך שיחת השבוע 1784 אדר תשפא)

 

מה קרה לפורים שהוא הפך למשולש?

מה קרה לפורים שהוא הפך משולש?

יעקב א. לוסטיגמן

 

פורים השנה תשפ"א (2021) הוא פורים מיוחד במינו, כי השנה הוא משולש,

כלומר מתפרס על פני שלושה ימים. מה זה אומר? אז בואו נתחיל.

אז ככה: בכל רחבי העולם חוגגים את יום הפורים ביום ה-14 של חודש אדר,

כלומר בי"ג אדר בלילה, אור לי"ד אדר, שומעים את קריאת המגילה בבית הכנסת,

ולמחרת בי"ד אדר אנחנו צריכים לקיים ארבע מצוות של פורים, המכונות בקצרה

'ארבעת הממים': מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, משתה ושמחה.

חוץ מכל זה, ביום הפורים, אנחנו גם מוסיפים את תפילת 'על הניסים' בתפילות מנחה,

ערבית שחרית ומנחה. וכן כשאומרים ברכת המזון אנחנו מוסיפים גם את תפילת 'על הניסים'.

עד כאן, הכל רגיל. גם השנה, שנת תשפ"א, בכל העולם יחגגו את הפורים ביום י"ד אדר,

שיחול ב-25 בפברואר בערב, ובמהלך ה-26 בפברואר, שיוצא השנה ביום שישי.

כשתיכנס השבת, נגמר הפורים!

אבל שימו לב, מצוות הפורים היא מצווה מאוד מיוחדת, כי היא מתחלקת בין ערים 'רגילות'

לערים שהיו מוקפות חומה כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, יחד עם יהושע בן נון,

שהיה תלמידו של משה רבינו, והנהיג את עם ישראל אחרי שמשה רבינו נפטר.

לא ניכנס עכשיו במסגרת זו, להסבר איך קשור פורים ליהושע בן נון, ומדוע דווקא

ערים המוקפות חומה מימות יהושע חוגגות את הפורים במועד שונה. הפעם נדבר

רק על החלק הטכני והמעשי.

אז מה השתנה השנה?

 

זהו! השינוי הוא רק בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. העיר הבולטת ביותר

היא ירושלים, ויש עוד ערים שבהן נוהגים לשמור את היום השני של פורים, או שנוהגים

את שני ימי הפורים מספק, כי אנחנו לא יודעים אם זאת עיר שנחשבת למוקפת חומה או לא.

כמו למשל בטבריה, בצפת, בעכו ועוד. להם, לירושלמים יש בעיה רצינית, כי פורים שלהם

נחגג ביום ה-15 של חודש אדר, שהשנה יוצא בשבת.

אז איך חוגגים פורים בשבת?

לא חוגגים!

כן כן, כמו שקראתם, לא חוגגים פורים בשבת.

בעצם, יום הפורים מתחלק לשלושה ימים, כשבכל יום משלושת הימים הללו מקיימים

חלק אחר ממצות הפורים. ביום חמישי בלילה וביום שישי בבוקר קוראים את המגילה

בבתי הכנסת בירושלים ובערים המוקפות חומה כמו בכל מקום אחר בעולם, אבל בזמן

שבמקומות אחרים יוצאים אחרי קריאת המגילה לסעוד את סעודת הפורים ולשלוח מנות

איש לרעהו, בירושלים לא נוהגים כך. המצווה היחידה שכן מקיימים ביום שישי חוץ מקריאת

המגילה, היא מצוות 'מתנות לאביונים' – כל אחד צריך לתת שתי מתנות כספיות, לשני אביונים

שונים, בערך חמישה או עשרה שקלים לכל עני, ומי שרוצה להדר יכול לתת גם סכומים גדולים

יותר ותבוא עליו ברכה, כי עיקר מצוות הפורים היא מצוות מתנות לאביונים.

ומה עוד? כלום…

מי שרוצה להדר, יכול להרבות מעט בסעודה ביום זה, ותבוא עליו ברכה, אבל אין חובה לעשות זאת.

בשבת אומרים את תפילת 'על הניסים' בתפילות העמידה, וגם בברכת המזון.

יש שנוהגים להוסיף בשבת תבשיל מיוחד לכבוד פורים, אבל אין חובה לעשות זאת,

ובעצם המצווה היחידה בשבת הקשורה לפורים היא להוסיף את 'על הניסים' לתפילות

ולברכת המזון. ביום ראשון, לא קוראים במגילה, אין חובה לתת מתנות לאביונים,

וגם לא אומרים את תפילת 'על הניסים'.

מה כן עושים ביום ראשון?

שני דברים עושים ביום ראשון, משלוח מנות ומשתה ושמחה.

במצוות משלוח מנות אנחנו שולחים משלוח מנות כמו בכל שנה, כדי להרבות אהבה

ואחווה בין איש לרעהו,  ובנוסף משתה ושמחה- סעודת פורים. נוטלים ידיים ויושבים

לסעודה דשינה, עם דגים ובשר וכמובן לא לשכוח לשתות יין, מי שרוצה לשתות קצת

יותר מהרגלו יכול ומי שרוצה לשתות קצת הרבה יותר מהרגלו גם יכול… אבל חשוב

להיזהר שלא להגיע למצב של סכנה מתוך שכרות חלילה וחס, לא לנהוג ברכב לאחר

שתיית יין או משקאות משכרים אחרים, וגם לא להתפרע ולגרום לנזקים גופניים, כספיים

או נפשיים לאנשים אחרים. כי התורה הקדושה 'דרכיה דרכי נועם', והיא ניתנה כדי שנשמח

בה ונקיים אותה בשמחה ובנחת, ולא להזיק ולפגוע באחרים חלילה וחלילה.

שיהיה לכולנו פורים כשר שמח!

משולש

מה קורה לנשמה לאחר המיתה?

מה קורה לנשמה לאחר המיתה?

בשעת הפטירה עצמה, הנשמה רואה את הבורא. לנשמה

בזוהר הקדוש מובא: אין הנשמה יוצאת מהגוף, עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה,

ואז בשמחה ובאהבה יוצאת הנשמה לקראת הבורא.

הזוהר הקדוש אומר: ברגע המיתה מורשה האדם לראות את הבלתי-נראה, ואז הוא רואה את קרוביו ואת ידידיו

שכבר נמצאים בעולם הבא. הם נראים לו כפי שנראו בעולם הזה והוא מכיר אותם. אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא,

הם מגלים אותות שמחה.במותו, האדם עובר לעולם אחר. אמנם, הנפש חסרה את הגוף,

אולם יש לה מושג ברור על המתרחש בעולם הגשמי. האדם יודע כי הוא נפטר.

מדוע, איפוא, אנו בוכים ומתאבלים כאשר מסתלק אדם קרוב?

כדי להמחיש את הדברים ניתן דוגמה: קרוב קיבל באורח פתאומי ירושה, והוא נוסע לארץ רחוקה ועשירה.

בשעת הפרידה נוהגים המלווים לבכות, למרות שלמעשה, אין לכך כל סיבה – שם יהיה לו הרבה יותר טוב!

אם כן, על מה בוכים? על כך שזמן רב לא נתראה. מסיבה זו בוכים גם בלוויה!

מיד לאחר המוות מצויה הנשמה במבוכה גדולה. תשומת ליבה נתונה לגוף שבו שהתה עד עתה.

רוב האנשים מזהים עצמם עם הגוף דווקא. לכן, קשה לנשמה לנתק קשר זה. כתוצאה מכך,

בימים הראשונים היא נמצאת, כביכול, בשבי הגוף.

ספר איוב מזכיר זאת באומרו:

"אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (יד, כב).

תופעה זו קיימת בחריפות יתר בזמן שהגוף טרם נקבר. הנשמה מזועזעת ממה שקרה לגוף.

היא מבחינה באימה בתהליך של הטהרה ושל הקבורה. זוהי גם אחת הסיבות שבגללן מדריכה היהדות

להתייחס אל הגוף בכבוד רב. ניתן לשער כמה גדול יהיה כאבה של הנשמה אם תראה את הגוף, משכנה הקודם,

נטוש, מופקר או מבוזה.

במשך שבעה ימים הנשמה נודדת הלוך ושוב מן הבית אל הקבר, ומבכה את גופה.

באותם ימים נוהגים היהודים מנהג אבילות – לשבת "שבעה". במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר,

מתייחדים עם זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.

צער זה של הנשמה אינו כאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו החרב.

הגוף בעיקרו אינו מכשול הניצב בין הנשמה לבין הבורא. הגוף והנשמה בשותפות, ביחד, עברו דרך ארוכה.

הם עברו את העליות והירידות בחיים. נוצר ביניהם קשר הדוק, ועל כך באה הבכיה.

חטאים מסוימים שעבר עליהם האדם בימי חלדו, מביאים את נפשו לאחר המוות לייאוש גדול ולמצוקה,

והנשמה כמו מתעופפת מקצה אחד של העולם לקצהו השני. הפסוק וחכמי הקבלה מכנים תופעה זו בשם:

"כף הקלע". זוהי תחושה נוראה, האדם חש כאילו הוא נזרק כמו כדור מצידו האחד של העולם לצידו השני.

בספר שמואל נאמר:

"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל-א' כ"ה, כ"ט).

ידוע, שזמן קצר לאחר הקבורה הגוף מתחיל להירקב בקבר.

התלמוד מלמד שהרימות (תולעים) גורמות למת כאב, שמשווים אותו לדקירות מחט באדם חי.

רוב הפרשנים סבורים שהכוונה היא לעינויים רוחניים לנשמה. הם נגרמים לה כאשר היא רואה כיצד בית חייה הולך ומתפורר.

חכמי הקבלה מכנים תהליך זה בשם: "חיבוט הקבר" – עונשו של הקבר.

מה שמתרחש עם הגוף בקבר עלול להיות נורא מעונש הגיהנום.

בספר "נפש החיים" נאמר: "עונג הגיהנום איננו, בעצם, לא עונש ואף לא נקמה, אלא החטא עצמו מעניש את האדם.

כל המעשים רשומים, והאדם מקבל את עונשו מן הכוחות הרעים שהוא עצמו יצר על ידי מעשיו".

מצב הנשמה תלוי – קודם לכול – באדם עצמו. ככל שהאדם במהלך חייו היה תלוי ביתר שאת בגופו ובעול הגשמי,

ייסוריו לאחר מותו יהיו מרים יותר. מי שבחייו היה מרוכז בצד החומרי של החיים, יתקשה – יותר מאחרים –

לחוות את כליון גופו ואובדנו. לעומתו, מי שחי חיים רוחניים מעמיקים, חיי תורה, יכול להיות כמעט פטור מדאגה לגורל גופו.

אנו יודעים שצדיקים אינם מודאגים כלל מחיבוט הקבר, שכן גם בימי חייהם הם השתמשו בגופם רק למען המטרה הרוחנית,

שהועידה לו התורה, ולכן, המעבר לעולם הרוח הינו מעבר שאליו הם התכוננו בשנות חייהם, כאן, בעולם הזה.

לאחר שלושים יום עולה הנשמה עלייה נוספת. במשך שנים-עשר חודש הגוף עדיין קיים, ולכן,

הנשמה יורדת אליו לפעמים. אולם אחרי שנה מתכלה הגוף, והנשמה עולה אל מקורה העליון.

מה עושים אם הכנסתי כלים חלביים וכלים בשריים יחד לתוך המדיח?

כבוד הרב

שלום לכבודו, רציתי לשאול, הכנסנו בטעות כלים חלביים וכלים בשריים יחד לתוך מדיח הכלים, עכשיו מה אני צריך לעשות? הכלים נהיו אסורים?

ומה קורה אם אח"כ בישלו בהם תבשיל, מה דין התבשיל?

תודה רבה

אלון

 

שלום רב

אם המדיח כלים מגיע לדרגת חום גבוהה גם לאחר השטיפה עם חומר הניקוי [דהיינו שמנקה במים חמים 2 פעמים, אחד יחד עם החומר ניקוי, ולאחר מכן עוד פעם עם מים חמים], למנהג הספרדים יש להקל, ולמנהג האשכנזים יש להכשיר את הכלים, ואין להשתמש עם כלי חרסינה שלא ניתן להכשירם.אך אם רק בזמן הניקוי עם החומר ניקוי המים מתחממים יש להקל, בדיעבד, גם למנהג האשכנזים.

לענין האוכל שבושל בכלים אלו לאחר מכן, האוכל מותר בין לאשכנזים ובין לספרדים.

לענין הכשרת המדיח עצמו אם החלק הפנימי של המדיח והמגשים עשויים מנירוסטה או אלומיניום או פלסטיק, אפשר להכשיר את המדיח עם המגשים, על ידי שמנקים את כל המדיח ואת כל החריצים, עד שלא נשאר שום לכלוך ממשי, ואחר כך יש להפעיל את המדיח ולעשות שטיפה בדרגת החום הגבוהה ביותר שלו.

אולם מדיח שתוכו רצוף בפורצלאן, אי אפשר להכשירו.

בהצלחה רבה

'יהיו רופאים שייעלבו ויאמרו: סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!"

יעקב לוסטיג

 

בית החולים הוא מקום שבו הפעילות אינה פוסקת לעולם. לילה ויום, חג ושבת, חורף וקיץ, בכל עת ובכל זמן עמלים הרופאים, האחיות ואנשי הצוות מסביב לשעון. הם נמצאים במאבק מתמיד מול מלאך המוות, מצילים מידיו עוד ועוד אנשים.

לפעמים יכול הרופא להציל אדם בשתי דקות, על ידי פעולה מתאימה ברגע האמת הוא מציל אותו ובכך הסתיימה מלאכתו. במקרים רבים הצלת החיים אורכת זמן, שבועות של טיפולים ותרופות, שנים של מעקב וביקורות, עד שהחולה מחלים ממחלתו ואפשר להכריז עליו שהוא ניצל ממות.

דמיינו לעצמכם רופא שפועל במקרה חירום. הוא מתאמץ בכל כוחו להציל את החולה, הנשמה באמבו, מכות חשמל, הזרקת תרופות לוריד ועבודה אינטנסיבית בניסיון להציל את החולה הצעיר שעוד רגע חייו עוזבים אותו לנצח.

והנה המאמצים הרבים פעלו את פעולתם. הצפצוף הפראי של המוניטור התייצב, וחייו של האדם ניצלו. מכת חשמל אחת פחות, והוא היה מת. שיקול הדעת של הרופא התברר כמדויק, ובזכותו ניצלו חייו של אדם צעיר, אב לילדים קטנים וחמודים.

הרופא נשען לאחוריו ומרגיש תחושת סיפוק עצומה. טעם מתוק מתפשט בפיו. "הצלתי חיי אדם", זאת תחושה שאי אפשר להתרגל אליה אף פעם, היא תמיד גורמת לעונג נפשי עמוק.

פתאום שומע הרופא את רעייתו של הצעיר שלפני דקה כמעט מת, והיא זועקת בהקלה, "הוא חי. הוא חי. הוא ניצל, ברוך ה', יש אבא לילדים, השבח לבורא עולם".

יהיו רופאים שיעלבו, שיאמרו "סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!".

פנינו לד"ר מנחם ברייר, סגן מנהל רפואי בבית החולים 'מעייני הישועה', ומי שנחשב למומחה ואוטוריטה עולמי בכל הקשור לשילוב של הלכה ברפואה. הרב ברייר הקדיש את חייו לנושא זה, והוא עומד כבר עשרות שנים בקשר רציף עם גדולי הרופאים וגדולי הרבנים פוסקי ההלכה בארץ.

ד"ר ברייר מסביר שהתחושה הזאת של זחיחות הדעת, והעובדה שישנם רופאים שחושבים שהם במו ידיהם הצילו את החולה, כביכול בלי עזרתו של הקדוש ברוך הוא, מצויה דווקא אצל הרופאים הצעירים יותר.

"פעמים רבות אפשר למצוא רופא צעיר שחושב שהוא כל יכול הוא המחליט מי לחיים ומי למוות. הוא מציל חיי אדם ומסתחרר מתחושת חשיבות. זה בהחלט לא דבר פשוט להעניק לאנשים שנות חיים נוספות."

"אבל כשהשנים חולפות והרופא מתבגר, הוא רואה שלמרות הידע והניסיון הרב שצבר, קורה שחולים הולכים לו בין הידיים. לא תמיד אפשר להסביר את זה, ישנם חולים שמתים פתאום, למרות שכל הסימנים והנתונים הראו שהם אמורים להאריך ימים, ויש גם לא מעט מקרים הפוכים, של חולים שמאריכים ימים הרבה ובאיכות חיים טובה מעבר למשוער. הרופא מתחיל להפנים שהוא לא לבד בתמונה, שיש עוד גורמים שמכריעים מי יחיה ומי ימות, הוא מתחיל לפתח את ההבנה המתבקשת, שיש בורא ומנהיג לעולם" יש "רופא חינם".

"לא זו בלבד, אלא שהרופאים בעלי הניסיון רוצים פעמים רבות לדעת מה היא עמדת תורת ישראל, כי היא נותנת להם שקט נפשי ובטחון אתי, כשהם נצמדים להלכה הם יודעים שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה. רק באחרונה היה לי סיפור של רופא שאינו דתי, מבית החולים במרכז, הוא פנה אלי עם סיפור של ילד בן ארבע שהיה חולה במחלה קשה שמובילה אותו לסופו רחמנא ליצלן, והרופא העריך שנותרו לו רק כמה שעות בודדות לחיות.

"היתה התלבטות האם לחבר את הילד למכונת הנשמה ולהאריך את חיי הסבל שלו מעט לבקשת ההורים, או שעדיף לתת לו למות בלי התערבות וכך הוא יסבול פחות. זאת שאלה מאוד מאוד קשה, איך יכול אדם לקבל במו ידיו החלטה לגבי חיים של ילד? מאיפה אתה לוקח את הסמכות לקבוע אם הילד הזה ימות היום או מחר? מי שמך?

"אמרתי לאותו רופא שלפי הסימנים והנתונים שהוא מתאר לי, הילד הזה מוגדר לפי ההלכה כגוסס-שיחיה רק עד 72 שעות, ואנחנו כבר לא יכולים לעזור לו. עלינו להימנע מהתערבות חיצונית דרסטית. זאת לא החלטה שלי ולא של הרופא הבכיר, זאת ההלכה הפסוקה בלבד, ואנחנו יכולים לחיות עם זה במצפון שקט.

"הרופא ביקש ממני שאראה לו את פסק ההלכה שהייתי מעורב בו בנושא "הטיפול בחולה הסופני" מגדולי הרבנים פוסקי ההלכה. שאלתי אותו לשם מה אתה זקוק לפסק ההלכה? אני הרי יודע שהרופא מאמין לי. השיב לי הרופא שהוא יוצא בקרוב לארה"ב כדי להשתתף במפגש חשוב של המטואונקולוגים ילדים באוניברסיטת הארווארד, והוא רוצה להראות להם את הפסק הזה כדי להראות להם איך היצמדות לכללים אתיים דתיים הלכתיים יכולה לפטור רופא מבעיות מצפוניות קשות מאוד".

 

"אקבל את פניו של מלאך המוות עם סכין בין השניים"

יעקב לוסטיג

 

הרב אהרן מרגלית חלה בילדותו בפוליו, היה משותק בכל גופו ולמרות הכל הצליח להשתקם, הפך לאיש עסקים מצליח ולשופט בבית הדין לעבודה בבאר שבע. הוא התמודד שוב מול מלאך המוות כשהתברר לו שהוא לוקה במחלה ממארת וקטלנית במיוחד, ונגד כל הסיכויים החלים ממחלתו. מאז הוא חלה והבריא פעמיים נוספות, אבל הוא מתעקש בתוקף: "הייתי חולה רק שמונה דקות".

פנינו לרב מרגלית, וביקשנו שייתן לנו הדרכה איך עושים זאת בפועל? איך אפשר לנצל את האמונה בבורא עולם בצורה יעילה כל כך, ולהפוך אותה לכלי נשק עוצמתי שמנצח את כל הקשיים והמשברים, ואפילו את הטבע בכבודו ובעצמו?

"הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לומר בעניין הזה, זה להיזכר בלילה הגורלי שבו נודע לי לראשונה על על כך שאני חולה ושאני בסכנה ממשית.

היתה אומנם הכנה מסוימת במשך כמה חודשים קודמים, היו סימנים, עשיתי בדיקות, פעמיים ביופסיה וקיבלתי תשובות שהכל בסדר. אבל חלפו שמונה חודשים והפצעון שהופיע על הפנים שלי הולך וגודל. הייתי אצל הרב אלימלך פירר. הוא העיף מבט על הפצעון ומיד אמר לי "זה לא גידול שפיר", בניגוד לחוות דעת הפתולוגיות שקיבלתי. אמרתי לו, אבל הרופאים אמרו שזה שפיר ובדיקות המעבדה אישרו את זה, אבל הרב פירר אמר לי "אני אומר לך זה לא הימנגיומה וסקלארית".

בהנחיית הרב פירר אני מבקש מהרופאים בארץ שיכינו דגימות, ומוצא יהודי שנוסע לניו יורק. הוא מבטיח לי שהוא נוסע דבר ראשון למנהטן, לקליניקה של פרופ' אקרמן, אליה הפנה אותי הרב פירר. כעבור מספר ימים מהיום שהגיעו הדגימות למרפאה, הודיעה לי המזכירה של אקרמן שאני אקבל תשובות עד הערב לפי שעון ניו יורק. מסרתי לה את מספר הפקס שלי בבית, וב-12 וחצי בלילה אני יושב עם הבת שלי שהיתה אז נערה כבת 16, לא הייתי לחוץ ולא מרוגש, אחרי הכל כבר עשו פתולוגיה פעמיים, והכל היה בסדר. אשתי הלכה לישון כבר שעה קודם.

פתאום מצלצל הפקס, ניגשתי לקחת את הדף שהתקבל. הכל כתוב באותיות לטיניות, צפוף מאוד, לא הבנתי את התשובה, אבל ראיתי שזה מפרופ' אקרמן, והצלחתי להבין שכתוב שם, 'אנגיו סרקומה'. נכנסתי ללחץ, שלחתי את הבת שתלך לישון, ומיד העברתי את המסמך בפקס לאחי מנחם המתגורר בלונדון. ביקשתי ממנו שייכנס לביתו של השכן שלו הרב חיים אליהו קרנקרוט, הוא בן דוד של רעייתי ונחשב למומחה רפואי, מעין המקבילה הבריטית של הרב פירר. כמובן שהטלפון לא נח לרגע, אני בלחץ היסטרי, מנסה לברר מה זה אומר, ואחרי שלושת רבעי שעה מתקשר אלי השכן של אחי: "ר' אהרן", הוא אומר לי ביידיש, "עס איז א שווערע פעקל", או בעברית, זה 'תיק' רציני מאוד.

הוא עודד אותי שלא אאבד תקוה וניסה להרגיע אותי שהוא מכיר את גדולי הרופאים ויכול להפנות אותי אליהם, אבל הוא רוצה שאני אבוא אליו מיד במוצאי השבת ללונדון. "עזוב הכל וצא לדרך אבל אל תהיה בלחץ…".

לא כל כך הבנתי איך אפשר לעזוב את הכל ולהגיע במהירות ללונדון, בלי להיות בלחץ. ואם לא די בכך, אחרי כמה דקות מתקשרת אלי אשתו ומנסה להרגיע אותי "אנחנו רואים פה הרבה ניסים גלויים", היא אומרת לי. "אנחנו רואים כשאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, ובכל זאת אסור להתייאש".  אחרי שיחת העידוד הזו, כבר הבנתי שהמצב שלי באמת באמת קשה מאוד…

לאט לאט התחילה התמונה להתברר. הבנתי שמדובר באנגיו סרקומה, זו מחלה מסוג נדיר שמעטים הם האנשים שהיה להם אותה בראש. הפרוטוקולים מאוד נוקשים בעניין הזה, כל הסרה של גידול מהסוג הזה מחייבת ניקוי מוחלט של 2 ס"מ מהרקמות לכל צד מקצה הגידול. במקרה שלי הגידול הוא בין העין למוח, מה שאומר שאין איפה לחתוך.

אחי התקשר לפרופ' אקרמן מניו יורק ושאל אותו מה עושים הלאה אחרי התוצאה החמורה של הבדיקה, אחרי הניתוח שבו יסירו את הגידול, איזה טיפולים עושים ומהו המקום הכי טוב בעולם לטיפולים כאלו? וד"ר אקרמן אומר לו בצער רב: "תגיד לאחיך שלא יעשה כלום. ממילא אין שום טיפול מוכח שיגרום לו להאריך ימים. כימותרפיה לא תעזור במקרה הזה, וההקרנות צריכות להיות חזקות כל כך, שאין שום סיכוי שהן לא תגרומנה לנזק מיידי בהיקף גדול מאוד לעין ולקליפת המוח. עדיף לא לטפל בזה בכלל".

מנחם לא ענה לי את התשובה המלאה אבל מהגמגום שלו וממעט הנתונים שהוא כן סיפק לי הבנתי שהספירה לאחור כבר החלה.

בשלוש בלילה הסתיימו הטלפונים. כבר אין לנו מה לדון עוד בעניין בשעה מאוחרת כל כך, אשתי ישנה, הבת שלי ישנה, ואני יושב לבד במטבח, נאלץ להתמודד עם המחשבה על מה שהולך עכשיו להיות, בלי שיש לי משהו להעסיק את עצמי בו כדי לרכך את המכה.

זה היה הרגע שבו נשברתי.

ניסיתי לומר פרקי תהילים אבל לא הצלחתי. פרצתי בבכי מטלטל. מי ידאג לבת שלי הלא נשואה? מי ידאג לילדי שכבר נישאו והקימו בתים? מי יטפל במשפחה שלי? בהורים שלי? אני מעורב בהרבה מאוד דברים, יש לי תוכניות, מה אני עושה?!

אני מנסה לומר תהילים ולא מצליח, כי אני בוכה בבכי נסער כואב ומטלטל.

פתאום מהעורף, קופצת לה מחשבה, מה קרה לך? מה אתה מתמסכן? מה אתה מאבד שליטה? למאות אנשים כבר ייעצת ואמרת להם שאסור לתת לרגשות להשתלט עליך ברגעים כאלו.

אז קדימה! מה עושים עכשיו?

אני זוכר את זה בצורה מוחשית מאוד, אני מתחיל לחשוב מה עושים עכשיו?  להמשיך לבכות או להתחיל לחשוב מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל.

הבכי נרגע. אני מסיים לומר את המזמור, ניגש לברז המים, מניח את הראש מתחת לזרם המים הקרים, אולי חצי דקה, מכין כוס קפה חזק במיוחד, לוקח דף נייר מהמדפסת של המחשב ומתיישב לעשות סדר במחשבות.

מה אני עושה עכשיו באופן מועיל!

אני כותב ומוחק, כותב וכותב, מה עוד? מה עוד? באופן מועיל! אחרי כשעה אני שם לב שמילאתי עמוד שלם בשני הצדדים שלו.

אני אומר לעצמי מזה לא יצא שום דבר, אי אפשר ככה. חייב לצמצם את כל זה לארבע או חמש נקודות. אני מתחיל לדרג. מה הכי חשוב? זה? לא. את זה למחוק, זה במקום הראשון, זה במקום השני, לא, בעצם זה הראשון. בשש בבוקר כבר היה לי פתק עם 6 נקודות. ויתרתי לעצמי שלא יגידו שאני עקשן, הרשיתי לעצמי להוסיף עוד אחד מעבר לחמש הנקודות שתכננתי מלכתחילה.

וה-6 נקודות האלו ליוו אותי, הן היו בשבילי נר לרגלי, הדף הזה ליווה אז, והוא ליווה אותי בהמשך בפעמים הנוספות שחליתי.

אנשים רבים אולי חשבו שאני חולה חודשים ארוכים ואפילו שנים, אבל האמת היא שחוץ מאותן שמונה דקות שנתתי לרגשות להציף אותי, לא הייתי חולה.

איך באמת עשיתי את זה? איך יכולתי לשמור על קור רוח גם ברגעים הכי קשים בחיים?

התשובה היא שדווקא ממקום מאוד קשה ומאוד כואב ובנקודה מאוד נמוכה, למדתי כבר בגיל מאוד צעיר, שמסכנות היא לא אלטרנטיבה. כשהייתי ילד קטן עם נכות קשה מאוד, הבנתי שמלשכב במיטה ולהרגיש מסכן לא יצא שום דבר טוב. להתמקד בקושי שלך, לא יתן לך כלום. לקנא במישהו אחר לא יוסיף לך שום דבר.

תועלת תצמח לי רק אם אתמקד במחשבה מה אני יכול לעשות באופן מועיל, עם הנסיבות שלי, עם מה שיש לי ביד ברגע נתון זה. להתמקד בדבר הזה. עם מה שיש לי אני נאבק להגיע למקום טוב יותר.

זה הפך להיות לחלק מהאישיות שלי. אין דבר כזה ליפול למסכנות. נכון שלקח לי כמה דקות כדי להתעשת, כי בכל זאת מדובר בבשורה שהפתגם הידוע "כרעם ביום בהיר" מחוויר לידה. אבל מהר מאוד התאוששתי, עברתי לבחון מה אני עושה באופן מועיל! זה הרגל שקניתי הרבה קודם, והוא מוביל גם לאמונה, בקדוש ברוך הוא. כי באותם רגעים קשים של החיים, אתה מבין שבעצם אתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שהקדוש ברוך הוא יסייע בידך.

הרופאים ריפו את ידי, אמרו לי לך. לך הביתה. חבל על הטיפולים הקשים שאתה עובר, הם ממילא לא יצילו את החיים שלך.

פעם אחת שאלתי רופא בציניות: מה אתה רוצה? שאני אקנה כסא נוח עם פיג'מה חדשה, ואחכה למלאך המוות עם כוס קפה ביד? הוא אומר לי "פחות או יותר".

אמרתי לו "לא אצלי. אני לא יעשה למלאך המוות עבודה קלה. אצלי הוא יצטרך להזיע, אני אקנה שלושה פגיונות, אחזיק אחד בכל יד ואחד נוסף בין השיניים, ואמתין לו מאחורי החלון המסורג".

זה המסר שלי. צריך לזכור שהחיים הם טובים, ליהנות מהם ולמצות אותם. אתה לא מוותר עליהם בקלות. לזכור שהרופא יש לו רשות לרפא, אין לו שום זכות לרפות את ידיך ולקבוע לך שאתה כבר עומד למות. זה לא התפקיד שלו.

אצלנו בקליקה של הטורפים נתנו לי את הכינוי "הכריש"

הסופר הרב קובי לוי בסיפור מרתק על צ׳ינו הכריש

שבוע טוב לך: קוראים לי "הכריש". מה אתה פותח עלי שתי עיניים רמזור צהוב מהבהב? כריש כריש, זה השם שלי, ותכף תקבל גוטע של הסבר, למה כי אצל צי'נו הכריש, אין בנאדם שיוצא עם שאלות. אז תרשום לפניך מה שאני מדבר.

ככה, נגיד לפני 10 שנים, לא הייתי בדיוק דתי, מה זה לא בדיוק דתי? אתה יודע אצל הספרדים אין דבר כזה "לא דתי", לכולם יש בבוידעם סבא אחד או שניים שהיו רב גדול או שוחט מוסמך או כותב תפילין, משהו כזה. אין ספרדי שלא זוכר סבתא שמדליקה נרות שבת וסוגרת את העיניים ומתפללת כשהיא מחזיקה את המזוזה ביד ימין. אבל אני לא מתכוון לשקר עליך… הייתי דתי רק בלב, איך שאומרים, לא בדיוק שומר על כל המצוות..

אצלנו בקליקה של הטורפים, נתנו לי את הכינוי "הכריש", כי  לצ'ינו יש חוש ריח להריח עיסקת נדל"ן ממיליון קילומטר, לבוא עם מזומנים, לגלגל עניינים עם העורך דין של הלקוח, או האפוטרופוס של המדינה, לקנות בזול למכור ביוקר, ולעשות כמויות של כסף נזיל נוסף.

יופי, הבנת, אני סוחר נדל"ן ותיק, עם אוזניים ראדאר, עיניים טלסקופ, שמריח דם כמו כריש בים, אבל מה, לפעמים יש עיסקאות שאני לא בא לבד, אלא מסביבי שורצים עוד שניים שלושה כרישונים. מדובר נניח בדירה של "עמידר", שהמדינה מעמידה למכירה, מפרסמים את זה בכל מיני עיתונונים קטנים, או בתקשורת האלקטרונית, אבל צ'ינו לא מפספס, מריח הזדמנות, שולף צ'ק בנקאי כמו שצריך, ואוחז ביד תיק ג'ימס בונד מלא מזומן.

שתבין אדון לוי, כמו שאני קונה דירה או חנות, מיד אני מוכר, גוזר קופון 20.000 -30.000 ₪, וממשיך הלאה. בדרך כלל אני מביס את כל הסוחרים בשוק שלי, וכשהם רואים אותי במשרד של המכרז, בדרך כלל, הם מתקפלים וחוזרים בשקט בשקט למשרד שלהם. הם מכירים את הקוד: כשצ'ינו בסביבה אתם מעבר לאופק. ושתבין, אם כבר יש שמנהלים איתי קרב על המחיר, אני מחכה להם בפינה, מקפיץ להם את המחיר, בדיוק בנקודה שממנה מפסידים בעסק, ובורח בשנייה האחרונה ומשאיר אותם עם הפסדים. לא יפה? נכון, אבל אלו כללי המשחק.

לפני עשר שנים, הגעתי למשרד עורך הדין שייצג דירה בגודל בינוני פלוס בשכונה ענייה במרכז הארץ. נכנסתי, עשו לי כבוד, כי מכירים אותי. בלובי של המשרד ישבו עוד שני כרישונים, סרדין אחד, ועוד אצה. אני מכיר את כולם, והם מכירים אותי, קרצתי להם בעין שיזהרו, אבל משום מה הם שידרו לי רוח קרב, כאילו הם הולכים להרים מחירים לשמים, וילחמו על הדירה עד הנשימה האחרונה. אולי לא הבנת, אבל לדירה יש מחיר התחלתי, ומשם עושים תחרות. כל אחד מגביה מינימום 5000 ₪. התיישבנו במשרד עורך הדין, הגישו קפה ועוגיות, ואז נכנסה למשרד אישה דתיה אחת, צנועה, עם פנים עצובות. עורך הדין הודיע לנו שגם היא במכרז. לידה עמד אח שלה, קוראים לו אלברטו, אני מכיר אותו קצת, כי הוא מלצר ותיק במסעדה לא רעה בכלל, בדרום תל אביב.

עורך הדין התחיל במכרז. "מחיר התחלתי 600.000 ₪ מי מוסיף?" כרישון אחד אמר 610.000 ₪, השני הוסיף עוד 5.000 גם אלברטו והאצה תפשו אומץ, והמחיר קפץ ל 640.000, ואני עוד לא הוצאתי מילה מהפה. פתאום, אלברטו המלצר נכנס לסבב ואמר: "תראו חבר'ה, האישה הזו היא אחותי, אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, בקושי שורדת, תעשו לנו טובה, תרדו מהעץ, יותר מ- 600.000 ₪ היא לא מסוגלת לשלם, וגם זה אחרי משכנתא גדולה והלוואות נוספות מהמשפחה. היא מסכנה גדולה, עוברת מדירה לדירה בשכירות, גיהנום".

ההיא, אדון לוי, יושבת בצד, מכסה את הפנים עם הידיים, ואני מבין שהיא בוכה אבל לא יודע להחליט אם עובדים עלי או לא. אצל סוחרים קשוחים, פוזות כאלה לא עושות רושם. הכרישון מימיני לא ממצמץ, ומעלה ל- 650.000 ₪, והסרדין עשה שריר נוסף והוסיף עוד 5.000 פתאום המלצר צורח "מה קרה לכם? איפה הלב שלכם? מה, הכל כסף בעולם? אין התחשבות?" אבל הכרישונים עם עורך הדין לא שמים לב, המחיר קופץ ל- 670.000. כשיגיע ל- 700.000 זה יימכר, למה? – זה המחיר הריאלי של הנכס, גרוש לא יותר. צ'ינו שותק, מעביר עין לכרישונים, עין למסכנה ולאחיה, ופתאום אני מרגיש שהלב שלי מתמסמס. הרמתי את יד ימיני, וחבטתי על השולחן, כל הכוסות התהפכו, העורך דין כמעט נפל מהכסא מתנדנד שלו, לאצה נפלו המשקפיים והכרישונים והסרדין הזדקפו בבהלה. השקט מסביב היה כמו אחרי רעידת אדמה, לא יודע כמה בסולם שוסטר.

"מה עובר עליכם?" צעקתי עליהם. "יושבת פה אישה אלמנה עוברת מדירה לדירה, שלושה ילדים קטנים, בקושי מתפרנסת, מדברים אליכם, ואתם רצים כמו סוסי ים, בלי לב, בלי מצפון, יאללה תעצרו. למה אם מישהו מעלה ת'מחיר יש לו עסק עם צ'ינו, ויותר מזה, עכשיו אדון עורך דין, אנחנו מחזירים את המחיר ל-610.000 ותמחק את כל ההצגה הזו מהפרוטוקול. הגברת הזו תרכוש את הדירה, והיידה קומו כולם ותחזרו הביתה".

ת'שומע אדון לוי, כל הדגים התייבשו ממני, עשו אחורה פנה ונעלמו. גם העורך דין יצא גדול וקרע את הפרוטוקול. "תודה אדון, תודה לך", אמרה לעברי האישה, אבל אני כבר לא הייתי שם. הגעתי הביתה, והבן שלי שוקי, חוזר בתשובה טרי שהתחתן לא מזמן. סיפרתי לו מה קרה, הוא נישק אותי במצח ואמר לי: "אבא, אתה כריש עם נשמה, מוויתור רק מרוויחים".

יופי, כל זה קרה לפני עשר שנים, מאז התהפך עלי הגלגל, וצ'ינו הכריש עשה כמה עיסקאות גרועות, קיבל גם עקיצה קטנה והכסף והרכוש שקעו במצולות ים. הנושים רדפו אותי ונאלצתי למכור את הדירות שהיו ברשותי, וגם את הדירה של הבן שלי שחזר בתשובה והיה מטופל בשני תינוקות. "לא נורא אבא, אני לא מתלונן, אשלם שכירות העיקר שתצא מהצרות", הוא ניחם אותי, ככה זה בני אדם שמאמינים.

תראה אדון לוי, ליפול ממגדל גבוה זה נורא כואב, במיוחד שבשוק נחשבתי לכריש, והנה עכשיו אני אפילו לא סרדין קצוץ ראש בקופסת שימורים עם שמן מנוע.

מי כמוך יודע מיסטר לוי, שיש אנשים שהסטירות והמכות מעוררים אותם, ובמקום להיכנס לדיכאון ולכעוס על כל העולם החלטתי להיות כמו סבא שלי, עברתי לגור רוב שעות היום בבית הכנסת, מתפלל, תהלים, פה ושם בתי משפט, צווי עיקול, הסדרי תשלומים, בקיצור, בית הכנסת ממתיק לי – איכשהו – את הגיהנום המשפטי והחובות.

נו, וכשיש צרות, הן מגיעות בצרורות. הבן שלי, שוקי שחזר בתשובה, מודיע לי ערב אחד – לפני שנתיים – שאשתו חולה קשה… מצאו אצלה משהו… בכיתי כמו תינוק, הלכנו לכל הצדיקים שחיים וגם לצדיקים שלא חיים, התפללנו, תרמנו מה שיש, אבל איך אומרים, הצדיקה שלו השיבה את נשמתה הזכה לבורא עולם והשאירה אותו עם שלושה יתומים. הפכתי לשבר כלי, כי הכיסים ריקים… ומה אני יכול לעזור לו… אתה מבין, בכינו אחד על כתפי השני, ולחשתי לו באוזן "שוקי, אתה הצדיק בין שנינו, ואתה לימדת אותי שהכל לטובה… קשה לי להבין, אבל ככה אמרת", שוקי בכה ואמר לי "אבא, אני מאמין בזה, אבל עכשיו נורא נורא קשה לי להרגיש את זה".

אנחנו לפני סוף הסיפור אדון סופר. בשבוע שעבר התקשר אלי שוקי להודיע לי "אבא, אתה מוזמן היום בערב לארוסין שלי", ונתן לי כתובת. שמחתי נורא, היידה שיפתח דף חדש, ושיהיה במזל. הגעתי עם אוטובוס לשכונה, עליתי קומה שניה דפקתי בדלת. מי עומד מולי פותח ת'דלת? לא תאמין, אלברטו המלצר מדרום תל-אביב.

"מה אתה עושה כאן אלברטו?" אני שואל אותו, וההוא כמו יהודי עונה לי "ומה אתה עושה כאן צ'ינו הכריש?" אז אני מסביר לו "באתי לארוסין של הבן שלי, שוקי" ואלברטו מחייך ואומר "נהדר, גם אני באתי לארוסין של שושי האחות שלי". בקיצור אני נכנס פנימה, דירה מתוקה. מטופחת, עם המון עציצים, תמונות של צדיקים, וכמובן אקווריום.

אז בוא נסכם. שושי ואיציק יתחתנו עוד לפני פסח, ויגורו ת'יודע איפה? בדירה ההיא שויתרנו עליה… כשחזרתי בלילה הביתה הסתכלתי מהמרפסת על העיר והאורות שלה, הרמתי ת'ראש לשמים ואמרתי לקב"ה "ריבונו של עולם, היה כדאי להפסיד את כל הכסף שבעולם, להפוך מכריש, לסרדין בלי ראש, העיקר ללמוד פרק בחיים, שמי שמוותר, עושה את זה בעיקר בשביל עצמו. לא ככה?".
ועוד איך ככה.

פרי קטן מאחורי הסיפור

מספרים בשם רבנו הגדול מרן הרב אליעזר שך זכרון צדיק לברכה, כי היו לו שלוש עצות לחתן וכלה העומדים להקים את ביתם החדש.

לוותר, לוותר, לוותר, נוסחת חיים של נצח.

ויתור דורש תעצומות נפש אדירות, הוא תובע מאתנו להקטין ולגמד (לכאורה) את ערכנו ומעמדנו, ולהרחיב ולבנות ולרומם הטבה לזולתנו. אוי, כמה זה קשה, כמה שזה מקמט את האגו הנפוח.

הקב"ה, ק-ל מסתתר בשפריר עליון, מסתיר ומעלים מעמנו את העובדה המדהימה, כי הויתור למען הזולת הוא בעצם המקלט והמגננה והאור שאנו בונים ומכינים לעצמנו.

ומה נפלאים ומרגשים סיפורים כנ"ל, שמדליקים נר קטן לתובנה הנשגבת הזו.

 

אפשר לדבר איתי:
טל': 09-8610102, נייד: 050-4170419, פקס: 09-8820166
Mail: [email protected]
מען למכתבים: רחוב אנילביץ 21, נתניה. מיקוד 42389 הקדמה

האיש שהקדיש את חייו לעזרת אחים

יעקב לוסטיג

 

כל מי שמתגורר בבית שמש מכיר את ארגון החסד 'עזרת אחים'. זהו ארגון שהבסיס שלו יושב בקריה החרדית, אבל זרועותיו שלוחות לכל עבר, והמתנדבים שלו מוכרים היטב גם בחלקים הוותיקים של העיר. כשבית שמש סערה וגעשה עם הבחירות לראשות העיר, והבחירות החוזרות שבאו לאחר מכן, כשהתקשורת כולה התגייסה כדי לסכסך ולפלג בין החרדים לחילונים, ובין הדתיים לבין עצמם, 'עזרת אחים' היה אי של יציבות ואיחוד לבבות. כאן קיבלו כולם עזרה וסיוע ללא כל אבחנה מאיזה מגזר הם מגיעים ובאיזה חלק של העיר הם מתגוררים.

'עזרת אחים' הוא ארגון המבוסס על התנדבות, ומעסיק מספר עובדים בשכר מלא, כשהמטרה היחידה היא להגיש עזרה וסיוע לתושבים.

בשיחה עם 'הרב של האינטרנט' מספר הרב אברהם קאפ, שייסד את הארגון לפני 15 שנים, ועומד בראשו גם כיום, שבעיקרון לא היתה לו תוכנית להקים ארגון חסד, וגם כשהוקם הארגון המטרות שלו היו היו מוגדרות בצורה ברורה. "גם היום אין לנו הגדרות", אומר הרב קאפ, "כשאני רואה תחום שבו צריך עזרה ואני יכול לעזור, אני מרחיב את הפעילות של הארגון לתחום הזה. לא משנה לי אם זה תחום רפואי, לוגיסטי או עזרה למשפחות שיושבות שבעה, מי שצריך עזרה אני משתדל לעזור לו".

הרב קאפ מספר על ימי הבראשית של הארגון: "הגעתי לגור בבית שמש שהיתה אז עיר קטנה מאוד, וראיתי שאין כאן תשתיות של חסד ועזרה לזולת, הפעילות שנעשתה עד אז על ידי אנשים טובים, לא עמדה בקצב של גידול האוכלוסיה, ומטבע הדברים החלטתי שאני נרתם למשימה ומתחיל לעזור במה שאני יכול".

הרב קאפ רכש ריהוט אותו השאיל לבתיהם של אבלים היושבים שבעה על קרוביהם, הוא החל להשאיל ציוד, ורכש במקביל כלים רפואיים שהציבור צריך שיהיו בהישג יד כמו מכשירי אינהלציה, כיסאות גלגלים, קביים ועוד. אט אט התרחב הארגון לשלוחות נוספות. כשהגיעו לרב קאפ פניות רבות בנושא התחבורה הציבורית לבתי החולים בירושלים, והקושי העצום של תושבי בית שמש להגיע לבתי החולים הירושלמיים למרות הקרבה הגאוגרפית, ייסד הרב קאפ קו הסעות שלוקח חולים לטיפולי דיאליזה, אנשים שציריכים להגיע לבית החולים לביקורת או אפילו סתם לבקר את קרוביהם.

בהמשך רכש הרב קאפ מספר אמבולנסים ורכבי הסעה, והארגון התרחב עוד ועוד. הוקמה מרפאת שבת שמעניקה שירות רפואי על ידי רופא שאינו יהודי לתושבי העיר שומרי השבת שאינם מתפנים לקבלת טיפול רפואית בשבת במקרים שאינם בגדר של 'פיקוח נפש'. נפתחו גני ילדים ומסגרות הפעלה לילדים אוטיסטים, ילדים עם תסמונת דאון וכדו', בוצעה פרישה ענקית בכל רחבי העיר של תחבושות 'ברנשילד' וציוד לטיפול בכוויות, ועוד ועוד.

לצד כל אלו מכהן הרב קאפ גם כמפקד זק"א בית שמש, וכמתנדב בארגון הצלה. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, הוא מנהל את הכנסת האורחים בחצרו של האדמו"ר מלעלוב, וכך הוא מסייע לבחרי הקהילה המגיעים לשבות או לעשות את החגים בצל האדמו"ר ליהנות מאש"ל מלא, במחיר סמלי.

כיום עוזר הרב קאפ עם הארגון שלו לכ-300 אנשים מדי יום, חלקם קשישים וגלמודים, חלקן אמיהות למשפחות ברוכות ילדים, בכל הגילאים מכל המגזרים ומכל המגדרים.

  • איך משיגים מימון לכזאת פעילות ענפה שכרוכה בהוצאות ענקיות?

"מתרומות. תרומות של אנשים. לא כל אחד יכול לעזור לאנשים בצורה פיזית, לא לכל אחד יש זמן או יכולת להרים אנשים קשישים אל הבית עם כסא הגלגלים שלהם, לא כל אחד יכול להסיע חולים לקבל טיפול דיאליזה וכדו', אבל הרבה מאוד אנשים רוצים שתהיה להם זכות בפעילות הזאת, והם תורמים כסף לארגון כדי שהארגון יעשה בשמם ועם כספם את כל החסדים הגדולים האלו".

  • נניח שלא היית אדם דתי, ולא היית מתחנך על פי דרך התורה, אתה חושב שגם אז היית עוסק בפעילות חסד ענפה כל כך?

"כן ולא. אני חושב שכל אדם באשר הוא אדם יכול לשאוב סיפוק מלעזור לזולת. כל אדם שיש לו לב רוצה לעשות טוב לאחרים, וזה לא קשור לשאלה אם הוא דתי או לא. אבל אין ספק שהגורם שמדרבן אותי להרחיב עוד ועוד את הפעילות, ומה שגורם לי להקדיש את כל החיים שלי לפעילות הזאת, זה רק האמונה. זה שאשתי מוכנה לוותר ככה על הנוכחות שלי בבית, ולא פעם היא הסכימה גם שאני אקח על עצמי חובות כבדים כדי לממן את פעילות הארגון, זה רק כי היא יודעת ומאמינה שכל מעשה טוב שאנחנו עושים נרשם למעלה בשמים, ושאנחנו נקבל שכר גדול על כל פעולה, אפילו קטנה, שאנחנו עושים למען הזולת.

"במילים אחרות, אם הייתי חילוני הייתי שמח לעזור לשכנים וחברים, אבל ארגון 'עזרת אחים' שעוזר ל-300 איש מדי יום, לא היה יוצא לדרך".

  • הארגון עוזר בעיקר לציבור החרדי? או שהוא פתוח לכולם במידה שווה?

"הארגון מעניק לכל אדם עזרה באשר הוא אדם, לא בודקים בציציותיו של איש, או בכיפתו. ההיפך הוא הנכון, במקרים רבים אנחנו עוזרים דווקא לחילונים יותר מאשר לחרדים, כי במגזר החרדי כל אחד נמצא בתוך קהיהל ויש לו עזרה מהסביבה הקהילתית שלו, מהמשפחה הקרובה והמורחבת ועוד. במגזר החילוני לועמת זאת אנשים חיים פחות בקהילה, ויש לא מעט אנשים שהם ממש בודדים וגלומדים, או אפילו מי שיש להם משפחה, יש להם רק ילד או שניים וקשה להם מאוד לעצור את כל החיים רק כדי לעזור לאבא או לאמא הקשישים להגיע לביקורת סדירה בבית החולים וכדו'. כשאנחנו רואים שאין מי שיעזור, אנחנו צריכים לעזור יותר, לפעמים לא מספיק להציע לנזקק הסעה לבית החולים, צריך גם לשלוח מתנדב שיעזור לו להתלבש, שיוריד אותו במדרגות ויעלה אותו על הרכב ועוד".

ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס

שלום רב, שמי משה ואני שדרן באחד מערוצי הקודש רבות בשנים. בסוף השבוע שעבר באחת מתוכניות הלילה שלי, עלה מאזין מחיפה לשידור וביקש לשוחח על "המוות הקליני".

וכך אמר לי המאזין: "שמי אברהם, אני פנסיונר מזה שלוש שנים. חוץ משיעורי הקבועים בתלמוד, נטלתי על עצמי מחקר בנושא "המוות הקליני". החיים אחר המוות הם אחד מן הדברים המחזקים באמונה, ותמיד יש להם השפעה עוצמתית על רחוקים, ועל כאלה שמתעניינים רק בצד המיסטי של הנושא. ובכן, הספקתי במהלך שלוש השנים לעיין בעשרות ספרי מחקר, לקבל עבודות מחקר מאוניברסיטאות בחו"ל, לשוחח ולתחקר אנשים רבים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים. אין ספק כי מדובר במידע מדהים בכל קנה מידה, אך בכך אין כל חידוש.

וכאן שאלתי אותו: אם אין חידוש אז מה החידוש?

"הו" השיב המאזין החוקר מחיפה "הגעתי למסקנה מעניינת, שלא כתובה במפורש באף מחקר והיא – כאשר אדם מגיע לבית דין של מעלה, וחלילה וחס הוא אינו שומר שבת, נשמע אז קולו של המלאך המקטרג הצועק בפני הדיינים "פלוני זה מחלל שבת!!!". וזה הכל. פשוט זה הכל. מעבר לזאת הוא לא מוסיף דבר, כי כנראה בשלב הזה של הדיון אין מה להוסיף. המלאך המקטרג אינו מתאמץ להביא עוד עבירות ולפרטן. חילול שבת הוא כל כך נורא, עד שפמלייה של מעלה מזדעזעת מכך, ואינה זקוקה לשום עבירה נוספת כדי להכיר את מי שלפניה…" עד כאן המאזין.

"ובכן " המשיך השדרן משה "ירד מן השידור המאזין אברהם מחיפה, ועולה לשידור גברת המעוניינת להגיב על דבריו של המאזין הקודם.

הנה הציטוט: "שלום, שמי רחל, אני מתגוררת במרכז הארץ. רציתי לאמת את דבריו של המאזין הקודם. אכן כן, בבית דין של מעלה, המלאך המקטרג לא אומר יותר מאשר 'פלוני מחלל שבת'…".

"רגע" שאלתי אותה "מנין הידע והקביעה הפסקנית הזו? שמא את עוסקת בחקר המוות הקליני?".

"אינני מעוניינת לספר…

"חבל" אמרתי לה "אולי סיפורך יחזק כמה מן המאזינים. לפעמים חבל לאחסן עובדה מן הסוג הזה, שיכולה לפעול על לבבות רחוקים. לשמחתי הגב' שוכנעה, והחלה לספר.

* * *

"נולדתי במשפחה חילונית לחלוטין. עיסוקי המרכזי ותחום התמחותי היה הספורט לסוגיו. היתה לי הצלחה גדולה בתחום זה והרבה אהדה. גם לאחר שנשאתי עסקתי בתחום הספורט עד שזכיתי להריון. חלמתי שגם בני יהיה ספורטאי, כמו אמא שלו. אך מסובב כל הסיבות חשב אחרת. כשהגיע יום הלידה, השמש זרחה, האביב הפריחה והאור שלטו בנוף, והעתיד נשקף ורוד לגמרי. הלידה התנהלה כרגיל, ולאחר שעה נולד תינוק יפהפה בריא ושלם במשקל של ארבעה ק"ג. "המזל טוב" שוגר לעברי מכל עבר. הרופאים, האחיות, בעלי ובני משפחתי. השמחה הזו נמשכה בדיוק רבע שעה. לפתע איבדתי את הכרתי, הצוות הרפואי ביצע בדיקות מדוקדקות שנמשכו זמן רב. בשלב מסויים הלב פסק מלפעום, וחשתי כיצד נשמתי פורחת מגופי, ומלמעלה אני מביטה על נסיונות ההחייאה בחדר הלידה, ועל עיניהם המבוהלות של בני משפחתי, הממתינים במסדרון.

"וכמו בכל סיפורי המוות הקליני נכנסתי למנהרה שבסופה אור מלטף ושופע רחמנות. לא תאמין, הקב"ה מדבר עם כל אחת בשפתו. בקצה המנהרה ניצב אולם ספורט גדול ומפואר, במרכזו ישבו שבעה אנשים מכובדים שלא הכרתי. אחד מהם פנה אלי ואמר גברתי את עומדת כאן לדין.

"לדין? נדהמתי. מה לי ולדין? על מה דין?

"לפתע נשמע קול רעש מחריד ומחריש אוזניים, כמו רעמים אדירים הבאים אחד אחרי השני. תופי האוזניים שלי נקרעו, אבל שמעתי היטב את קולו של המקטרג: "האשה הזו מחללת שבת!!!!!".

"נכנסתי להלם… ובסופו מלמלתי לכוון הדיינים, מה לי ולשבת. אני לא מכירה שומרי שבת, כל משפחתי מחללת שבת מה בדיוק אתם רוצים ממני? הבחנתי שיש בטענה שלי ממש, והיא כן עושה רושם על הדיינים.

"בשלב זה נכנס לאולם הסניגור שלי, שביקש מבית הדין להקרין את הסרט של חיי. לפתע הבחנתי במסך ענק, שגודלו לפחות כמו בנין עירית ת"א. ראו עליו תינוקת קטנה… זו אני, הנה במסך אני בת שנה, בת שנתיים… בת חמש. הסניגור מוודא שלבית הדין אין שום טענה עלי באותו גיל שרואים אותי על המסך… אני שמה לב שהדיינים דווקא מגלים סימפטיה כלפי, הם לא מחפשים להענישני… והסניגור מפריח בי הרבה תקוות טובות… לפתע על המסך מופיעה תמונתי כשאני בת 20…

"ואז פונה אלי הסניגור בתוכחה: מה זה??? את לא צנועה!!! אוי, אוי, אוי, הרגשתי בושה נוראה. בושה שאין להגדירה במילים, כי היא נוראה מכל בושה שתעלה על הדעת, דווקא הסניגור מוכיח אותי… איזו בושה, ביקשתי באותן שניות להתנפץ למיליארד רסיסים ולהיעלם בקוסמוס. פשוט לא להיות קיימת מעוצמת הבושה… במוחי חלפו המון שאלות עלי, על מהות החיים, על הדין הנורא… ואז חשתי תעצומת נפש לומר את המילים הפשוטות הבאות: יש לי תינוק, תינוק קטן, אני לא רוצה לעצור את החיים הנפלאים האלה…

"ראיתי נהרה של אור על פני הדיינים, חשתי שהם שמחים מהביטוי "החיים הנפלאים", שהם משדרים אלי אהבת ישראל טהורה וזה נרשם לי ככף זכות.

"ואז ביקש הסניגור להראות להם עוד סצינה מתוך חיי שהתרחשה יום לפני הלידה. אני יושבת מול המרקע, וצופה בתוכנית מרשת שידור אמריקנית. ומה בתוכנית? שני סוחרי יהלומים חרדים יושבים משוחחים, מקיימים ביניהם משא ומתן על עיסקה בת כמה עשרות מליוני דולרים. והנה הם לוחצים ידיים, מרימים כוסית "לחיים" והעסקה סגורה. ללא עורכי דין, ללא חוזים, ללא חברת בטוח. וכששואלים אותם מנחי התוכנית כיצד זה מבצעים עיסקה על סמך מילה ולחיצת יד הם משיבים: "אנחנו יהודים יראי שמים המאמינים בתורה הקדושה, אנו נותנים אמון זה בזה כי התורה היא נר לרגלינו… והקב"ה בינינו.

"לפתע רואים את פני על המסך כשהן מתפעמות ושומעים אותי אומרת: "לא יאומן, איזה יופי שאנשים בכוח התורה הנפלאה הזו חיים עם אמון וידידות שכזו… באמת תורה נפלאה…

"עיניהם של שבעת הדיינים פונות אלי, ואני מרגישה רוגע. אני מבינה שהם מאד מאד מרוצים ממני. אחרי מספר שניות פנה אלי אב בית הדין ואומר לי: "גברתי, דיברת יפה על התורה, שיבחת את התורה. אנחנו מתירים לך לחיות חיי תורה. את יכולה לרדת לעולם ממנו באת, ולגדל את תינוקך עם התורה.

"45 דקות הייתי חסרת-חיים, במוות קליני. ברוך השם עברו מאז 25 שנים…

* * *

"אתה שומע" הרב לוי מסיים השדרן משה מערוץ הקודש "הגברת הנכבדה הזו הספיקה להשיא את בנה הבכור, ויש לה עוד ארבעה בנים בני ישיבות חכמים וצדיקים. נו? מה תגיד, שכר שיחה נאה של אשה שעולמה זה רק הספורט, הביא אותה להיכנס בגאון בדלת הקידמית לעולם הנצח".

תסלח לי הרב לוי, אני חייב לחזור לשידור".

מתוך סיפורי העיתונאי בעריכת הרב קובי לוי

ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה התגלתה אצלה בדם.

פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.

זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.

אבל היא לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה.

* * *

לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.

אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.

והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.

שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.

"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות… זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה…

והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.

"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך…".

הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.

אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.

אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך".

והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.

הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.

ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.

אחר כך טהרת המשפחה.

אחר כך למדה לברך.

באמת הישגים ראויים לציון.

רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות… אינני יכולה להיפרד מן השיער… הוא כל כך יפה".

וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.

* * *

ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.

"אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים".

ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.

כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.

"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא – בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער… כך אומר לי האב שבשמים.

דמעות ניקוו בעיניו של רענן.

"רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים… ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".

* * *

אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.

רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.

חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?

יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.

לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.

יתום, וללא סנגוריה

סבתא רחל קראה לו עם דמעות בעיניים, ליטפה את תלתליו, והסבירה לו שקרה משהו נורא לאבא ולאמא. מטוס נוסעים אמריקני שהטיס את הוריו מעיר לעיר איבד את איזונו עקב סופת שלגים צנח ארצה והתרסק. לא היו ניצולים.

נתנאל הבין שחייו כבר אינם אותם חיים – הוא יתום, ויש לו סבתא בקיבוץ, שהיא אמה של אמו, הוא בן יחיד, וזהו. סבו וסבתו מצד אביו נפטרו כשהוא עוד היה תינוק. כן, יש לו דוד שהוא בקושי מכיר, אח של אבא, שגר בכפר שמריהו.

הוא חיבק חזק חזק את סבתא, ובכה בלי סוף. בכי כזה של ילד, שבקושי יש לו כתף להישען עליה. הוא לא צעק אבא, כי אבא שלו מת, וגם אמא הוא לא צעק, כי גם אמא מתה. הוא היה מספיק נבון לא להוציא מילים בלי פשר. בחושיו הילדותיים הוא קלט שחייו הולכים להיות מסע ארוך ומתיש, רווי נסיונות לא קלים.

"אני יתום, אני לבד, אני חייב להצליח בחיים" הרהר הילדון.

"אני כאן לצידך" אמרה סבתא. אבל נתנאל ידע, שסבתא היא אשה זקנה וחולנית, וכוחותיה דלים, והוא לא רוצה לחיות בקיבוץ.

שלטונות הרווחה הגיעו. העובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית היו מאד עדינות ומתחשבות כלפיו, והן שכנעו אותו ללכת וללמוד בפנימיה. והוא הלך.

סבתא רחל מן הקיבוץ נפטרה אחרי שלושה חודשים של שברון לב.

"עכשיו אני עוד יותר לבד" בכה נתנאל "אין לי אפילו לאן ללכת לחופש…".

העו"סית גילה רווה, איתרה עבורו את מספר הטלפון של הדוד, אח של אבא. "דבר עם דודך" הציעה "הוא כנראה איש נחמד וסימפטי, תהיה איתו בקשר, הוא ישמח לארח אותך" הציעה גילה.

דודו, מר שמואל גולניק, היה איש עסקים מצליח, שיותר בילה בחו"ל מאשר בארץ. בזמן "השבעה" הוא הגיע לביקור קצר, ביום האחרון, אמר "קדיש" במנין ונעלם מבלי להשאיר טלפון או כתובת. נתנאל היה שבור ורצוץ מדי מכדי להישען על כתפיו של הדוד שהיה חסר סבלנות, וגילה יותר ענין בנעשה בעסקים בחו"ל ולא ביתום האומלל שבקושי ידע לאן המציאות מוליכה אותו.

"דוד שמואל שלום, זה נתנאל" פתח היתום בשיחה.

"כן, נתנאל…".

קולו של הדוד היה צונן וחסר סבלנות.

"נתנאל, אני ממהר, רצית משהו?".

נתנאל הרגיש בקיפאון שנשב מקולו של דודו ואמר "לא, רציתי לדעת רק מה שלומך… שנה טובה".

"שנה טובה, להתראות".

השפופרת  נטרקה בפרצופו של היתום.

ילד יתום בן תשע וחצי, במוסד פרוץ למדי, עם ילדים לא בדיוק מחונכים, ללא משפחה, ללא כתף, יושב ליד טלפון ציבורי ובוכה, ולא יודע למי בוכים, ועל מה מבקשים, ומי יעזור לו.

באותן דקות של דמע נבטה בקירבו של נתנאל השינאה. זה התחיל בזרע קטן, כמעט בלתי מורגש, אבל זה נבט וליבלב וצמח. הוא החליט שהוא שונא שינאת מוות את דודו שמואל גולניק.

"הוא רשע" הרהר בלבו "הוא איש רע, הוא יודע שאני יתום, הוא יודע שאני במוסד של ילדים לא טובים, הוא יודע שאין לי לאן לחזור לעשות שבתות וחופשים, הוא יודע שבקושי יש לי דמי כיס. הוא מתאכזר אלי. הוא לא שאל מה שלומי, הוא אפילו לא רמז לי על ביקור. בקיצור, הוא אדם גרוע ואני אשנא אותו עד יום מותי".

הרהורי השנאה האלה התעצמו עם השנים. נתנאל ברקן הפך לנער ממורמר וכועס על כל העולם, הכעס שלו היה פנימי, והשתיקות שלו היו ארוכות ורועמות. אט אט הוא רכש לעצמו מעמד חברתי בפנימיה, והפך למנהיג הבלתי מעורער לכל קטטה או ניתוץ חלונות. מבלי לדבר הוא הנהיג את חבריו לעשות תעלולים נוראיים, שלא אחת הצריכו את ההנהלה להזמין משטרה למקום ולבצע חקירות.

לקח זמן רב עד שהצליחו המורים והמדריכים לאתר את מוקד האנדרלמוסיה. נתנאל ברקן. השתיקות שלו התגלו כחומר נפץ מסוכן. קריצה קטנה בעין הספיקה כדי שארבעת צמיגי מכוניתו של מנהל הפנימיה יפונצ'רו. עוד קריצה כבר הובילה להצתת רכבו של המנהל החינוכי.

שם, בפשע האלים, גילה נתנאל שהוא גיבור, שהוא חזק. שיש לו ביטוי. השיחות עם היועץ החינוכי, עם הפסיכולוג של המוסד נפלו על אוזניים ערלות.

נתנאל ברקן ידע שהוא הולך לבנות לעצמו מעמד, פרנסה וכבוד, דרך הכוח, האלימות, והשתיקה המאיימת. וזה הלך יפה, אפילו יפה מדי. המעצרים והחקירות האגרסיביות לא עשו עליו רושם מיוחד, תמיד הוא יצא כשידו על העליונה. אף פעם הוא לא לכלך ידיו. אחרים עשו זאת בשבילו, ברצון רב. הוא הפך למנהיג שלילי מסוכן ומתוחכם.

מדי פעם, על משכבו, היה עוצם את עיניו ומשחזר את השיחה שהוא תיעב מכל עם דודו שמואל גולניק הרשע.

"נתנאל אני ממהר, רצית משהו?".

לא, רציתי לדעת רק מה שלומך, שנה טובה.

"שנה טובה, להתראות". טריקת טלפון.

הו, כמה הוא רחש תיעוב למילים הצוננות של דודו, שניתק ממנו מגע כבר שמונה שנים. לא ביקור, לא טלפון, לא רמז. פשוט נעלם. נתנאל ברקן בן ה- 17 הבריון של הפנימיה תחב את פניו עמוק עמוק לכרית ובכה. מבלי שאף אחד ישמע. שמונה שנים הוא בין קירות הפנימיה. חגים ושבתות, יומם ולילה. הנסיונות לקרבו, לסלול נתיבים ללבו עליו בתוהו. הוא לא חיפש חברים, הוא לא רצה בחמימות של המדריכים והמורים, הוא רצה שהדוד שלו שמואל גולניק, שמאד דומה בתווי פניו לאבא שלו ז"ל, יגלה כלפיו יחס, שיתעניין בו. הוא שאר-בשרו היחיד, רק הוא.

נתנאל ברקן בכה שעה ארוכה, והשינאה כלפי דודו הלכה והתעצמה. "אני עוד אנקום ברשע הזה" גמלה החלטה בלבו "הוא עוד ישלם מחיר כבד על היתמות שלי…".

קרני הירח ריצדו מבעד לוילונות חדרו האפורים, בשובבות רגשנית, שמאד לא התאימה למצב רוחו של הנער האומלל.

* * *

נתנאל ברקן כבר בן 18. צו הגיוס מגיע אל משרדי הנהלת הפנימיה. המנהל ביקשו להתיישב והשמיע לו נאום ציוני על חשיבות השרות הצבאי, הקיום הלאומי, והתרומה למולדת.

המילים הללו חלפו ועפו כמו ציפורים נודדות מעל ראשו של הבחור, שחוץ מסאה של מרורים בדידות והזנחה, לא טעם בחייו רגע אחד של נחת. הצבא עניין אותו כמו שעניינוהו שרוכי נעליו של מזכיר הפנימיה.

"אני לא מתגייס לשומקום" סיכם את השיחה עם המנהל.

העקשנות שלו נשאה פרי. הצבא עיין בתיקו האישי, ברקע האלים שלו, ובחר לשחררו מן הסיבה הכל כך פרוזאית: אי התאמה.

נו, ומה עושה צעיר בן 18, ללא מסגרת חינוכית או צבאית, ועם רקע לא בריא של אלימות?

נתנאל ברקן יורד לרחובות, הוא אוהב את הרחובות, והם אוהבים אותו. מהר מאד הוא נדבק לחבורת רחוב רעשנית, שהתמחתה בחטיפת תיקים מעוברי אורח, בעיקר קשישים.

הוא עושה את זה לא רע בכלל. אחר כך הוא לומד את מלאכת הכייסות. זה פחות מסוכן, ודורש מיומנות וזריזות ידיים. נתנאל למד להיכנס לשוק הכרמל, להסתובב בין התקהלויות צפופות ורעשניות ולהעיף ידיו לתיקים ולכיסים. הפדיון היומי שלו אף פעם לא היה מאכזב. בגיל 19 הוא נטש את כנופיית הפושעים שלו, והפך ל"עסק עצמאי". הוא גנב וכייס לבד. מידי פעם היה נפגש עם גנבים מדופלמים בוגרי כמה בתי סוהר, שלימדו אותו מיומנויות של פורצי דירות, אוזנו היתה קשובה לכל ניואנס, לכל עצה ורעיון.

"דע לך ידידי, שאם כבר אתה רוצה לפרוץ, אל תבזבז את זמנך על דירה קטנה ועלובה בשכונה ענייה. זה לא מכובד, זה רק גורם עוגמת נפש וצער לאנשים העניים הללו שחיים מן היד לפה". כך הציע לו באחד הימים ג'ורג' אבוטבול, גדול הפורצים של תל-אביב "עדיף שתשקיע שבוע או חודש של בילוש על וילה בכפר שמריהו, תלמד כיצד מנטרלים אזעקה, תחדור מן החלון, ותחזור עם כספת מלאה כל טוב…".

כפר שמריהו. השם הזה הצית בנתנאל ברקן, את השינאה הישנה לדוד שלו, שהוא כל כך שנא, שמואל גולניק. הוא ידע שהוא מתגורר בכפר שמריהו, והנה עכשיו הוא כבר מספיק משופשף כדי לבצע בדירתו גניבה טובה… ואולי אפילו יותר מגניבה.

נתנאל לא התעצל. טעם הנקמה המתוקה עלה באפו. 13 שנים חלפו מאז נעלם מחייו הדוד שלו שמואל גולניק, ולא נתן שום אות חיים, לא גילה בו שמץ עניין, הותיר אותו יתום וגלמוד להתמודד עם מהמורות החיים.

איתור הוילה היה מבצע פשוט למדי. רחוב עולי צרפת 28. זו הכתובת המדוייקת. נתנאל תיצפת על הוילה. הגינה נראתה מוזנחת מאד. הדשא היה יבש, העצים כמושים. "מעניין" חשב נתנאל, "גם הנשמה של שמואל גולניק יבשה וחסרת לחות. הרשע הזה חי חיי תענוגות בארץ ובעולם, והותיר אותי עם אסוני. אני לא אוותר לו על כך…".

באישון לילה נכנס נתנאל לוילה של גולניק. האזעקה נוטרלה מבעוד מועד. ריח כבד של עובש אפף את חלל הבית. קרני ירח שהבליחו לתוך הסלון גילו לעיניו הנדהמות של נתנאל קורי עכביש בפינות העליונות.

"אני הופך לו את הבית, ומרסק אותו לחתיכות… אני אלמד לקח את הדוד הנאלח הזה…".

במשך שעתיים ניפץ ושבר נתנאל ברקן, שולחנות, ארונות ומיטות, פסלוני חרסינה, כלי מטבח, קרע לחתיכות כריות ושמיכות, והשליך בביזיון את הספרים שבספריה אל תוך אמבטיה גדושה במים.

"הגולניק הזה יקבל את הוילה של החיים שלו" שמח נתנאל ברקן בליבו. "הוילה שלו נראית עכשיו בדיוק כמו הלב שלי. שבור, רצוץ, עלוב, וחסר סיכוי. אח… אח… אני מרגיש שנגולה אבן מעל ליבי. 13 שנים של שינאה באו לידי ביטוי הלילה הזה. מה חבל שאין לי את הזכות לראות את פניו הנדהמות של גולניק כשישוב ויראה איזה פוגרום בומבסטי סידרתי לו…".

לאחר הפוגרום, התיישב הנוקם ליד חלון הסלון ורשם על פיסת נייר "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך". הוא הניח את הפתק על שאריות השיש המנופץ שבמטבח.

נתנאל ברקן יצא מן החושך של הוילה, לעבר פנסי הרחוב המואר. עלה על מכוניתו המיושנת ונסע כשחיוך של סיפוק על פניו לעבר הצריף העלוב בדרום תל אביב, אותו שכר מזה שנתיים.

"הו, הו" חייך הבחור "הצריף שלי נראה כמו ארמון בהשוואה לוילה של גולניק הרשע, שאין לי שום מילה טובה לומר עליו".

* * *

איך נוהגים לומר חכמי צפת: סוף גנב לתליה.

הפשע כידוע לא משתלם. חלפו עוד 11 שנים לא פשוטות על נתנאל ברקן. שמו בעולם הפשע אומנם קנה לו מהלכים ופירסום רב, אך גם המשטרה שמה עליו עין, והמתינה להזדמנות מתאימה כדי להניח ידה עליו. לבלשי המשטרה יש סבלנות, הם צוברים נתון ועוד נתון, רסיס מידע לרסיס מידע. הם גובים עדויות, ומצרפים עדות לחברתה.

בלילה אחד סגרירי ואפלולי הסתיימה באחת הקריירה הסואנת של נתנאל כשודד ופורץ מתוחכם. בעודו נם את שנתו באותו צריף רעוע, פרצו לדירתו השוטרים, הניחו אזיקים בידיו ורגליו, והשליכו אותו לתא המעצר כמו שק תפוחי-אדמה.

בשעה שמונה בבוקר, המום, רועד מקור ורעב, ניצב נתנאל ברקן מול השופט ושמע מפי התובע המשטרתי עלילות מעלילות שונות על "תרומתו" לעולם הפשע.

שלוש שנות בילוש וחקירה מאומצת, הניבו תיק פלילי דשן ועגום, ליתום בן ה- 32 שחוץ מעצמו, הצריף הרעוע שלו (שבשכירות) וכעס על דוד אחד שנעלם מחייו, אין לו שומדבר בחייו.

הוא נעמד מול השופט בעיניים כבויות מהן נשקף עצב עמוק וחוסר אונים, ואפילו לא ביקש עורך דין. הוא איננו יודע מאין הוא שאב את תעצומות הנפש שלו, מן היתמות אולי, או מן העצב הענק שאפף את עולמו, ואמר לשופט את המילים הבאות: "כבוד השופט, אני מודה בכל סעיפי האישום. הכל נכון, מן המילה הראשונה ועד האחרונה. אני לא רוצה שום עורך דין שיסנגר עלי. אני גנב ופושע, ואני מעדיף לשבת בבית הסוהר הרבה שנים, על פני החיים הסרוחים שלי, כגנב עלוב נפש, בלי הווה ובלי עתיד".

השופט רענן שניידר נדהם. מזה 30 שנה שהוא שופט, ומעולם הוא לא נתקל בפושע שמודה בכל סעיפים האישום, ולא מבקש עורך דין.

"סלח לי איש צעיר" שאל השופט "אולי אינך רוצה עורך דין, אבל אין לך איזה חבר ידיד, או קרוב משפחה שיתן עליך עדות אופי, מילה טובה…".

נתנאל ברקן הרים זוג עיניים חומות לעבר השופט ואמר: "כבוד השופט, אני כלב בודד בעולם, אומלל ועזוב. אני יתום מגיל 9, ללא הורים, ללא אחים, לא סבא וסבתא, גדלתי בפנימיה עד גיל 18. אין לי שום מושג מה זה משפחה, אין מי שיתן עלי עדות אופי, כי אין מי שמכיר אותי, ואין לי גם אופי. אין לי מושג מה זה חיבוק של אבא, או אמא, או אח. כבוד השופט, אתה רואה מול עיניך תולעת רמוסה. שבר כלי. ואני לא מבקש רחמים. אל תרחם עלי כבוד השופט, שים אותי במקום שהכי נכון שגנבים יהיו בו".

השופט שניידר הרגיש שדמעה קטנה רוצה לברוח לו מן העין, הוא לא היה מורגל במונולוגים חוצבים כאלה, שיוצאים מפיהם של עבריינים. באמת שלא.

* * *

השופט שניידר הבין שיש לפניו פרוייקט לא פשוט. על פי חומרת העבירות וכמותן, נתנאל ברקן יכול להישלח לפחות לשלוש שנים בכלא, להינמק שם, ולצאת פושע יותר מדופלם. זה מחד, אך מאידך נסיונו רב השנים של השופט דקר את מצפונו כאומר לו: הלו שניידר, זה לא פושע רגיל, זה לא עוד עבריין צעצוע שיוצא ונכנס לבתי הכלא ולא מתרגש. עומד מולך אדם מרוסק, מודה על חטא, מיואש, אבל עם אישיות מיוחדת שעם השקעה קטנה עשוי לעמוד על הרגליים ולצאת ממעגל הפשע. כן רענן, תביט בעיניו, העיניים משדרות מצוקה, אבל גם כנות וישרות פנימית בשילוב של זעקה מפלחת גלקסיות: הצילו!!!

השופט שניידר ניגב בהיחבא את הדמעה העקשנית ובקול נחרץ אמר לנתנאל ברקן השפוף: "כן חביבי, אני אשלח אותך למקום שלשם שולחים גנבים ופורצים מן הסוג שלך. ברשותך או שלא ברשותך, עם הסכמת התובע או ללא הסכמתו, אני מבקש לשלוח אותך לשיקום נסיוני בן שנה באחד מקיבוצי בקעת הירדן".

התובע ניסה להשחיל מילה, אבל שניידר בשלו: "התובע עדיין צעיר וחסר נסיון, ואני, מה לעשות, סוס משפטי קשיש ועתיר הסטוריות ומעשיות. התובע יאמין לי שמר ברקן אחרי תוכנית שיקום בקיבוץ, יעלה על דרך המלך, אבל כמובן תחת פיקוח קצין מבחן".

השופט שניידר לא נולד נביא, וגם אביו לא היה נביא, אבל הוא היה הראשון שקרא את זעקת ה"הצילו" של נתנאל ברקן, וידע בדיוק על מה הוא מדבר.

* * *

"שדות הבקעה" היה קיבוץ פסטורלי שתושביו רדומים למדי אך נינוחים ומסבירי פנים. מזכיר המשק גילי בלומנטל קידם את פניו של נתנאל במאור פנים בליווי טפיחה חביבה על השכם "יש לנו – נתנאל היקר – הרבה מה להציע לך. עבודה ברפת, בלול, בפלחה, במאפייה, בכוורת. רק תבחר. אתה עושה עלי רושם של בחור רציני, ואין לי ספק שתצליח בכל תחום שתבחר".

"אני מעדיף לעבוד עם בהמות" – הפטיר נתנאל – "העולם הזה מורכב מאנשים רעים וכפויי טובה, אני לא מאמין שהפרות בקיבוץ שלכם יחפשו את רעתי… ההיפך דומני שהן יעריכו את עבודתי למענן".

נתנאל ברקן הגנב התל-אביבי המדופלם לשעבר, מצא את עולמו החדש, תחת עטיני הפרות הגדושים חלב חם ועסיסי, תוך צעידה רגלית בין מכון החליבה למחסני החציר. נעול מגפי עבודה שחורות הוא פתח יום עבודה משש בבוקר עד שש בערב. מאכיל ומשקה עגלים קטנים בני יומם, מסייע למבכירות להמליט, ובקיצור, חי ונושם משמרות על גבי משמרות עם הפרות. מאוהב בהן עד תמצית דמו. גניבות? הס מלהזכיר. חלפה שנה, חלפו שנתיים, שלוש, חמש. נתנאל ברקן הוא קיבוצניק לכל דבר, מכור לרפת עד תנוכי אוזניו. קצין המבחן כבר שייך להסטוריה. הגנב הפך לרפתן מיומן וחרוץ.

אבל עמוק בלב, קיננה עדיין אותה שנאה טורדנית ועיקשת, לדוד שלו, שהזניח אותו מר שמואל גולניק, איש העסקים שנעלם מחייו לפני כ- 30 שנה ולא נתן שום סימן. נכון, נתנאל כבר אינו עבריין מסוכן, אבל הכתם המרגיז הזה לא מצליח להתכבס מליבו.

* * *

יום אחד הגיע לרפת בקיבוץ ר' מוטק'ה צימרמן. איש חסיד ויז'ניץ', חביב להפליא, בריא גוף, עם זוג עיניים מלטפות. "אני מהרבנות הראשית, באתי לבדוק שאתם נערכים לקראת חג הפסח… אתה מבין אדון נתנאל, אסור שהפרות יאכלו חמץ…".

אחרי דקותיים של משפטי הכרות התיישבו מוטק'ה ונתנאל על המדרגות במכון החליבה, עם שני כוסות קפה שחור והחלו לשוחח. נתנאל הרגיש שמוטק'ה צימרמן יונק ממנו את סיפור חייו באמצעות עיניו המלטפות. והוא סיפר הכל. על היתמות בגיל תשע, על הסבתא האומללה שנפטרה מצער, על עולם הפשע, ועל השינאה לדודו שמואל גולניק, שנעלם לו 30 שנה.

"ודע לך מוטק'ה, גם כאן בקיבוץ אני סמרטוט. אני כמו פרה חולבת. עובד כמו חמור, לא נח לרגע בשביל חדר קטן ושלוש ארוחות ביום. לא נשוי, לא שווה קליפת השום. כן, ברוך השם, אני לא פושע… אבל את הגולניק הזה אני כנראה אשנא עד יומי האחרון".

בפגישה השלישית ביניהם מוטק'ה צימרמן הציע הצעה מפתה. "שמע נתנאל, בוא והתלווה אלי לטיול מיוחד באירופה. נפקוד שם קברי צדיקים. אכיר לך את היהדות הנפלאה דרך הקברים".

קברים? פער נתנאל את פיו.

"כן, אני מבטיח לך שאתה תקבל זווית אחרת ובריאה יותר לחיים".

אחרי חודש הם עלו למטוס.

* * *

הטיול הקסום נמשך 10 ימים. הם ביקרו ברוסיה, בליטא, בפולין, בגרמניה, באוקראינה. נסעו מאות קילומטרים ביום. מוטק'ה צימרמן הישקה את נתנאל בסיפורי צדיקים במסה אדירה של מפלי הניאגרה. מהמהר"ל, לגאון מוילנא, לחפץ חיים, רב נחמן מברסלב, הבעל שם טוב. כל גדולי הדורות.

"הגענו לברדיצ'וב" אמר מוטק'ה לנתנאל "כאן קבור יהודי ענק, רב עצום, תלמיד חכם מובהק שקיבל את התואר "סנגורם של ישראל". יהודי שהיתה לו עין טובה על כל אדם, אפילו על הפושעים הגרועים ביותר. אם הוא ראה עגלון עטור טלית ותפילין מחליף גלגל באמצע התפילה, הוא היה פונה לקב"ה ואומר: ריבונו של עולם, ראה איזה יהודים נפלאים יש בעולמך. גם כאשר הם עסוקים בהחלפת גלגל בעגלה, הם עסוקים בתפילה…

"הסניגור המופלא הזה" הדגיש מוטק'ה באוזני הקיבוצניק המשתומם.

"ראה יהודי אוכל ביום כיפור ושאלו, כבודו שכח שיום כיפור היום?

"לא השיב היהודי, לא שכחתי.

"אז אולי כבודו שכח שהיום זה צום, ולא אוכלים…?

"לא, השיב היהודי, אני יודע שצום היום ולא אוכלים.

"אז אולי כבודו חולה וחייב לאכול מפני פיקוח נפש?

"לא, השיב היהודי, אני בריא ויודע שכיפור הוא צום ולמרות הכל אני אוכל…

"הא, קפץ נתנאל ממקומו, כאן בחיים לא יוכל הרב מברדיצ'וב למצוא סנגוריה… זה אבוד. איזה סוג סנגוריה יוכל הרב לוי יצחק להביא לנו…

"יקירי הקיבוצניק המתוק, הסכת ושמע. סנגורם של ישראל הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, תראה איזה יהודי נפלא ומורם מעם. הוא יודע שיום כיפור הוא יום צום. הוא יודע שאסור לאכול, והוא לא חולה, והוא אוכל, אבל דבר שקר לא יוציא מפיו. הוא דובר אמת לאמיתה… האמת היא נר לרגליו אך איזו מעלה נשגבה יש לו…".

מוטק'ה סיפר לו עוד כמה סיפורי סנגוריה, על עינו הטובה של הרב מברדיצ'וב.

נתנאל השתתק. הוא ניגש לציונו של "הסניגור" וליטפו באצבעותיו. בחוץ השתוללה סופת גשמים. מוטק'ה ניצב בפינת האוהל וקרא תהילים.

נתנאל התיישב ליד מצבת השיש עליה חרוט: "פ.נ. סניגורם של ישראל", הוציא את פנקסו ורשם: "כבוד הרב מברדיצ'וב, אתה כנראה לא איש, אתה מלאך. יש לך עין טובה ומבט חיובי על כל מצב של יהודי, אפילו אם הוא גרוע שבגרועים. שמי נתנאל ברקן, אני יהודי עקור משורשי. אני יתום, וגנב, וקיבוצניק, ומבולבל. אינני מוצא את מקומי בעולם; והנורא מכל – אני שונא את שאר-בשרי היחיד שיש לי, הדוד שלי שמואל גולניק שנטש אותי כבר 30 שנה. אתה הסניגור הגדול, אתה החכם, אנא, אני מתחנן בפניך, עשה שאמצא סנגוריה עליו. אינני יכול לחיות עם השינאה אליו. אני מרגיש שהיא פוגעת לי בחיים. עוצרת אותי. מעכבת את מזלי. כבוד הרב, אני מאמין שנשמתך כאן לצידי, ולכן אני כותב לך מילים אלו בלב שבור ובוכה. תשפיע עלי מן הסנגוריה שלך, מן האהבה הטובה והפשוטה שיש לך לכל אדם, כדי שאגמל מן הטראומה השינאתית שלי לשמואל גולניק. אנא! אנא! בבקשה!!!".

הוא הטמין את הפתק בין אלפי הפתקים בין חרכי המצבה.

נתנאל ברקן הניח את ראשו על הקבר של המלאך מברדיצ'וב ובכה ובכה ובכה, יותר מהגשם האוקראיני שצלף על העצים והשדות.

* * *

מוטק'ה צימרמן ונתנאל ברקן יצאו מציונו של "סנגורם של ישראל" לעבר החורף הכבד, שעטו לכוון נמל התעופה של קייב בירת אוקראינה ומשם במטוס אחרי שעתיים וארבעים דקות הם נחתו בנתב"ג.

"מוטק'ה יקירי" אמר נתנאל לפני הנחיתה "אני מודה לך על הזכות המופלאה שזיכית אותי להכיר גדולי עולם שהמוסר שלהם חובק עולמות… אבל אני מרגיש שרק אחד מהם ממש נגע לליבי… האישיות הקורנת שלו עדיין זורמת לי במחזור הדם… אני נורא רוצה להידמות לו….".

"כן" הפטיר צימרמן "זה בוודאי סנגורם של ישראל".

"כן, נכון…".

"ובכן נתנאל, יש לי הפתעה קטנה בשבילך" ניצת זיק מסתורי בעיניו של מוטק'ה צימרמן "אנחנו לא ניפרד בנתב"ג אנחנו נוסעים".

"לעוד קבר של צדיק בישראל?

"נכון יקירי. אנחנו נוסעים לציונו של בנימין בן יעקב ליד כפר סבא, אבל זו תהיה רק תחנת ביניים לעוד מעשה חסד שחובה עלינו לעשות".

 * * *

שעה אחרי הנחיתה נעצרה מונית מול ציונו של בנימין.

מוטק'ה צימרמן: "דע לך נתנאל, בנימין בן יעקב, צעיר בניו של יעקב אבינו, קרא לעשרת בניו שמות שאיפיינו ואיזכרו לטובה את אחיו הגדול יוסף שנמכר על ידי אחיו לישמעאלים והורד מצריימה. בנימין ערג אחרי אחיו, אהבו אהבת-נפש וידע והאמין שאחיו הצדיק לא חטא מעולם כנגד אחיו. לא היה סניגור גדול כמו בנימין על אחיו הבוגר. וכשהם נפגשו מאוחר יותר הם בכו איש על צוואר אחיו באהבה עצומה פולחת דורות. יוסף היה נרגש מגעגועיו של אחיו, ומעינו הטובה כלפיו, והאחווה הזו שכולה ראייה טובה וכף זכות איש לרעהו, זיכתה את שניהם שבחלקם, בנחלתם, יבנו המשכן, ובית המקדש… עכשיו נתנאל אקח אותך למקום נחמד אשר אחת לשבוע אני פוקד אותו ועושה חסד עם אנשים שזקוקים לחמימות".

בפאתי כפר סבא ניצב לו בית האבות "שיבה טובה" של ההסתדרות הכללית. מבנה פשוט בן ארבע קומות, עם מסדרונות ארוכים, ובחצר מדשאה קטנה, שישה ספסלים ושלוש ממטרות מסתובבות.

"מה אתה עושה כאן בדיוק, לא הבנתי" שאל נתנאל.

"יש מספר קשישים שזקוקים לתשומת לב. אני משוחח איתם, דורש להם כמה דברי תורה, שר להם כמה שירים חסידיים, ובקיצור משתדל להוסיף שמחה ואור לחייהם".

מוטק'ה צימרמן לחץ על כפתור מס' שלוש. הם יצאו מן המעלית ונכנסו ללובי רחב. כשלושים קשישים סיעודיים קידמו את פניו של מוטק'ה בחיוך ובקריאות צהלה.

"יופי מוטק'ה, סוף סוף רואים אותך!

"איפה היית מוטק'ה, אנחנו נמות טרם זמננו בלי פרשת השבוע.

"היידה מוטק'ה, רוצים ללמוד עוד שיר חסידי חדש!

מוטק'ה התיישב במרכז הלובי וסקר את הקשישים בעיניו המלטפות, הוא נשם עמוקות והחל לזמר: "כאייל תערוג… על אפיקי מים". הקשישים הצטרפו למקהלה ואט אט הפך הלובי לקונצרט חסידי מהמם, כאשר מן החדרים מצטרפים עוד ועוד זקנים סיעודיים, חלקם מחוברים למכשירי הנשמה.

נתנאל הביט בהם מוקסם. שבה את ליבו קשיש ישוב על כסא גלגלים, עיוור, עיניו מכוסות במשקפי שמש שהפליא לזמר יותר מכולם, למרות נשימתו הכבדה, וחירחורים שנשמעו מריאותיו מפעם לפעם. הזקן תופף קלות על ברכיו, זקף ראשו והרים קולו עד גנזי מרומים.

"כן נפשי תערוג… אליך אלוקים".

מוטק'ה צימרמן הבחין שעיניו של נתנאל תקועות בעיוור המזמר וסימן לו: שב לידו, שוחח איתו.

נתנאל: אתה שר נפלא.

העיוור: חוץ מלשיר אני חתיכת בשר בלי תועלת.

נתנאל: למה אתה ממעיט בערך עצמך, אתה נראה לי אדם רוחני, יש לך יראת-שמים…

העיוור: את מעט יראת-השמים שיש בי, קיבלתי מאוחר מאד. אם הייתי זוכה בה מוקדם יותר, אולי היו חיי מוארים ובריאים ולא חשוכים וחולים… אני איש מוכה ועצוב ידידי הצעיר.

נתנאל: חבל לדבר בצורה פסימית ושחורה, למד את עצמך לסנגר על עצמך ועל חייך, אם תרצה אספר לך על יהודי קדוש שכינו אותו "סניגורם של ישראל" רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

וכך נמשכה לה שיחת אמונה חמימה בין נתנאל לבין הקשיש העיוור.

נתנאל: גם אני עברתי לא מעט טרגדיות בחיי, אבל ברוך השם, אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה.

העיוור: ספר לי על חייך, בוא נעשה השוואה בין הטרגדיה הקטנה שלך, לטרגדיה הנוראה שלי… ובכלל מה שמך חביבי.

נתנאל: נתנאל, נתנאל ברקן… אני גר בקיבוץ "שדות הבקעה" מזה חמש שנים.

ומכאן ואילך פרש נתנאל את סיפור חייו הנורא. יתמות מהוריו בגיל 9, סבתא שמתה מיד אחר כך, חיים קשים בפנימיה, הכניסה לעולם הפשע, השופט שניידר ששלח אותו לשיקום עם פרות בקיבוץ "עד היום, עד עכשיו, אני יתום, בלי משפחה, בלי אשה, בלי ילדים, עם נסיון לבער את השינאה לדוד שלי שמואל גולניק שנעלם לי 30 שנה…".

רק עכשיו הבחין נתנאל שהעיוור בוכה מסיפורו, בוכה ומחרחר.

"הסיפור שלך נתנאל באמת שובר לבבות. אני בוכה ממנו כי הוא שובר גם את לבי. אתה יודע, פעם מוטק'ה צימרמן לימד אותנו, שהיהודים ערבים זה לזה. הם כמו גוף אחד גדול, וכשכואב ליהודי אחד זה צריך להכאיב גם לשני. כמו כן אדם שכואבת לו אצבע, אז כל הגוף סובל… וכשאני שומע שאדם צעיר כמוך ראה המון יתמות ויסורים בחייו, זה משפיע גם עלי… בעיקר שגם אני אשם לא מעט בטרגדיה האישית שלך…".

"אתה לא אשם" חייך נתנאל לעבר בן שיחו וליטף את ידו "אתה פשוט יהודי רגיש עם נשמה גדולה, שמסוגל להזדהות עם צער הזולת… גם אותי לימד אדון צימרמן שלדבר הזה קוראים 'נושא בעול עם חברו'… אל תרגיש אשם ידידי… אולי נמשיך לשיר…?".

"אני אשם! אני אשם!" צעק הישיש. "אולי לא השתדלתי בשבילך מספיק".

נתנאל הביט בו נדהם.

"אני שמואל גולניק, נתנאל. הבט בי היטב. אני איש עיוור קרוב ל- 30 שנה, חולה סכרת ושבור באגן הירכיים. השינאה שלך לא הוסיפה לי דבר… היא בוודאי הוסיפה שמן למדורת צרותי.

נתנאל פער פיו מתמהון: אתה דודי שמואל גולניק?

"כן יקירי, כיום אני בן 75… וקרוב למחצית שנותי אני שבר כלי…

נתנאל הרגיש שרחמים עצומים מציפים את ליבו וכליותיו. את האיש האומלל הזה הוא שנא ותיעב ואולי כל השינאה הזו היתה לחינם. הוא כבר לא עשיר, לא איש עסקים, חולה ואומלל אמיתי.

"ובכן, כששוחחנו בטלפון לפני כ- 30 שנה, כשהיית יתום שבור ורצוץ בן 9, היה זה דקות ספורות לפני שהייתי צריך לעלות על מטוס ולהימלט לדרום אמריקה. העסקים שלי כאן בארץ היו לא כשרים בלשון המעטה, והייתי מאויים על ידי גורמים פליליים מסוכנים. לכן הייתי קצר-רוח ומבוהל וטרקתי את הטלפון בפניך, אבל האמן לי, התכוונתי לחזור אליך וללוות אותך בהמשך חייך, אבל אלוקים חשב אחרת. הגעתי כתייר נמלט לדרום אמריקה, אבל שונאי רדפו אותי יומם ולילה. איבדתי נכס אחרי נכס כדי לממן את בריחותי. חסכונותי אבדו, וכל עסקי היבוא שלי פשטו רגל. יום אחד אחרי חמש שנים הם תפשו אותי, נתנאל, ואת התוצאה אתה רואה לנגד עיניך, עיוור ונכה. תקופה ארוכה הייתי חסר הכרה, נע ונד בין בתי חולים בארה"ב וקנדה. תקופה ארוכה חיפשתי את נפשי למות. לא היה לי כוח פיזי ולא כוח נפשי לאתר אותך. חייתי בנסיון לשקם את חיי. לא נישאתי מעולם, כי מי רוצה להתחתן עם שבר כלי חסר כל???

מוטק'ה צימרמן התיישב סמוך לשניים.

"לפני כשנה כשהייתי בבית חולים סיעודי בקנדה, הגיע אלי החסיד מוטק'ה צימרמן. הנשמה הטובה הזו, עשתה את כל הסידורים להביאני כאן, למות בישראל. הוא הכניס בי תקווה, הכניס בי אמונה בבורא עולם שהכל לטובה. לפני מספר חודשים סיפרתי לו עליך. היה זה סוד ששמרתי בליבי 30 שנה. יש לי אחיין יתום, אמרתי למוטק'ה, הוא כבר כמעט בן 40, אנא חפש לי אותו, מצא אותו, אני רוצה לחבק אותו, לבקש את סליחתו, להגיד לו שהדוד שמואל גולניק מתנצל, ושתסלח לי, כי הקב"ה הוא זה שמנע ממני – עקב חשבונותיו העלומים – מלהגיע אליך. אתה סולח לי נתנאל? אתה כבר לא שונא אותי?".

חיבוק ארוך רווי דמע ובכי עצור, בין האחיין והדוד שסגרו מעגל.

עיניו המלטפות של מוטק'ה צימרמן חייכו במשובה לנוכח הקשר המשפחתי החדש.

"אמרת לי שאתה בא מן הרבנות הראשית לבדוק שהפרות בקיבוץ לא אוכלות חמץ לפני חג הפסח…" פרץ נתנאל בצחוק.

* * *

חצי שנה אחר כך נפטר שמואל גולניק. במשך אותם שישה חודשים פקד נתנאל את מעונו פעמיים בשבוע והנעים את זמנו. לאחר הלוויה פנה לנתנאל איש נשוא פנים הגיש לו מעטפה ואמר: "אני עורך דינו של מר גולניק, קרא מה כתוב כאן".

"נתנאל אחייני האהוב. נכס אחד נותר לי מכל עמלי בעולם הזה. וילה בכפר שמריהו. עורך הדין מנחם צור-נתן, מטפל בצו-הירושה. אתה אהובי, אתה היורש. ושוב סלח לי, אוהב אותך – שמואל".

כשנכנס נתנאל לוילה, הוא לא האמין למראה עיניו. הכל היה שם עזוב, זנוח, שבור ומנופץ. "זו העבודה שלי… אני עשיתי נזק לוילה הזו כנקמה… גולניק לא הגיע אליה מעולם מאז ברח מן הארץ. במו ידי הרסתי מתנה שחיכתה לי".

הוא נכנס למטבח, ושם על שאריות השיש המנופץ הוא הבחין בפתק קטן ומצהיב עליו כתוב "לשמואל גולניק, מאחד שאוהב אותך".

נתנאל הצמיד את הפתק לחזהו ולחש: "דוד שמואל, כתבתי את המשפט הזה בציניות אכזרית לפני כ- 20 שנה… מתוך כוונה להשפיל ולהעליב אותך. עכשיו אחרי שהכרנו, אחרי שלמדתי את הסנגוריה עליך, אני רוצה לומר לך דוד שמואל שאני מתכוון לכל מילה, אני באמת אוהב אותך. אני אומנם יתום, אבל למדתי סנגוריה מה היא…".

* * *

נתנאל עזב את הקיבוץ, נשא אשה והקים משפחה אותה שיכן בוילה של שמואל גולניק. פעם בשבוע הוא נוסע לבית האבות ומנעים את זמנם של הקשישים. את הפתק ההוא, הוא שומר עמוק בארנק ומדי פעם מציץ בו בעין דומעת. הפתק הזה, ללא ספק, הוא ספר המוסר הכי משפיע שהוא כתב, וקרא, עודו עלי אדמות.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

זוג מן הפתקים

ועכשיו לחתונה בקיבוץ.

ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים.

מי ומי המברכים?

מזכיר המשק למשל, יו"ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.

הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ "טללי שחר" לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.

* * *

אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עדכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו "בוקר טוב" זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה.

במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצנה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.

* * *

וישא משלו ר' שמיל ויאמר: "קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמק'ה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

"לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמק'ה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל.

כן. ענינו לו.

היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו"ר שלי זצ"ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו… כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמק'ה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמק'ה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמק'ה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ, ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמק'ה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

"הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

"הייתי המום" סיפר שמיל "אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

"חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו".

שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.

"לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ "טללי שחר". עד כאן.

"איתן ומיכל מזל טוב לכם!" קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. "הפתק הזה שבידי נכתב ע"י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה"ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול… אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר… נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים".

החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: "אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה… איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?".

כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.

* * *

שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.

איתן נישק את המצבה ואמר "כבוד האדמו"ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ".

ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות "תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה". היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.

מתוך ספרי קובי לוי ׳העיתונאי׳

מה הקשר בין תפילין לדיקור סיני?

אוהד אטינגר תפילין

מהם התפילין?

בתוך התפילין יש קלף שכתובים בו ארבע פרשיות מהתורה, העוסקות בקבלת עול מלכות שמים,

והודאה במלכותו של מלך העולם. וכאשר האדם מניח את התפילין וקורא "קריאת שמע",

הוא מכניע את עצמו לפני מלך העולם ומודה במלכותו.

אחי היקר והאהוב, רצוני לגלות לך סוד יקר על מאוד, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם.

לכל מצווה יש שורש רוחני בשמים, וכאשר אנו עושים את הפעולה הגשמית,

על ידי כך אנחנו מעוררים בשמים את הפעולה הרוחנית.

ובאמת לא רק לנו יש תפילין, אלא גם בשמים יש תפילין רוחניות.

ובתפילין שלנו כתובה פרשת "שמע ישראל" אשר אנו ממליכים בה את ד',

ואילו בתפילין שבשמים כתוב באותיות של אש הפסוק "מי כעמך ישראל", שבו ד' משתבח ומתפאר בנו.

והנה, האדם המניח תפילין כאן למטה, מקרין על ידי כך אהבה לבורא עולם.

ומצד שני, התפילין שבשמים מקרינות שפע וברכה לאדם שלמטה, תפילין מול תפילין.

ומי שפעם העמיד מראה מול מראה – והתבונן באחת מהן, ראה שאין לזה סוף,

משום שהמראה שממול משדרת חזרה למראה השנייה – וזה חוזר על עצמו ולא נגמר.

כך גם התפילין. אנו משדרים איתם "הכנעה" לשמים למלך העולם,

והתפילין שבשמים משדרות לנו בחזרה "שפע וברכה", וזה לא מפסיק בדיוק כמו המראות הנ"ל.

אנו אומנם חושבים שמדובר במשהו קטן וגשמי, אך כאשר מתבוננים לעומק במה שעומד מאחורי התפילין,

מתברר שמסתתרת שם מערכת רוחנית שלימה.

ובנוסף לזה, לא יאומן – אבל הוכח מדעית.  התפילין מבריאות את הנפש, משחררות את החרדות והמתחים,

מחזקות את המוח והחשיבה, וכפי שרואים בציטוט דלהלן:

ד"ר סטיבן שראם מניו יורק (יהודי שאינו שומר מצות), מנהל מרפאה המטפלת באנשים הסובלים מחרדה ודיכאון.

יום אחד ביקש ד"ר שראם למצוא שיטות חדשות כדי להביא מזור למטופליו,

ולשם כך השתתף בסמינר לדיקור סיני – שמסר מומחה צרפת ידוע…בסמינר עבר איתם המרצה "אחת לאחת"

על תעלות האנרגיה שהרפואה הסינית מתארת, תעלות אשר מעל כל אחת מהן – קיימת נקודת דיקור.

המרצה התקדם איתם לפי הסדר. – מעמוד השדרה לכיוון הראש, ולפתע ד"ר שראם קולט

שהמרצה מתמקד בנקודה מסוימת, נקודה אשר בה ממש מניחים תפילין.

באותו רגע הסקרנות שלו התעוררה! ככל שההרצאה העמיקה יותר, כך התחזקה אצלו ההכרה

שיש קשר בין "התפילין ורפואת הנפש" – והוא החליט לחקור את העניין.

הוא הכין יציקת גבס של יד שמאל, "הניח" על היד הזו תפילין, והחל למפות את טיב נקודות

האקופונקטורה בהם הרצועות נוגעות, והתוצאות הדהימו אותו. המחקר פורסם בכתב העת

לרפואה סינית Journal of Chinese Medicine) ) . בגיליון אוקטובר 2002 בשער הגיליון,

תחת הכותרת "תפילין: נקודת דיקור עתיקה להשגת בהירות נפשית"… מהמחקר מתברר

שכשמניחים את התפילין בצורה הנכונה כפי שכתוב בתורה, הם מעוררות נקודות אקופונקטורה –

המשפרות את הריכוז, וזה לא הכול!

מתברר גם שרצועות התפילין נוגעות בנקודות מפתח על פי הרפואה הסינית.

למשל, רצועת התפילין של יד – נוגעת בנקודה הקרויה 'לב 7', מתחת לזרת – בחלק הפונה לעבר הזרוע.

זוהי נקודה משמעותית מאוד ברפואה הסינית, המשמשת לטיפול בכל מחלת נפש!

כמו כן הנקודה שעל העורף עליה מונח קשר תפילין של ראש, מקבילה לנקודת האקופונקטורה 'דו-61'

שמעוררת ומזינה את המוח באנרגיות חיוביות.

שראם אומר: גיליתי שהתפילין מעוררות מערכת ייחודית  של נקודות, הנוגעות בכל המקומות. הנכונים…

אחד הממצאים שד"ר שראם גילה, קשור למנהגים השונים בעניין כריכת רצועות התפילן על כף היד.

מתברר כי המנהגים השונים, מקבילים לאפשרויות שונות של נקודות דיקור בכף היד.

ד"ר שראם מסיים את מחקרו עם מסקנה ברורה: לפי תורת הדיקור הסינית המפורסמת,

מתברר למעלה מכל ספק שהנחת התפילין מרוממת את האדם ואת מוחו ומרפאת את נפשו,

ומטעינה אותו באנרגיות חיוביות.

הידעת?!

  • * שמצוות התפילין שקולה כנגד כל התורה והמצוות, וביום הדין מצווה זו תכריע לך את הכף – לטוב.
    (ילקוט שמעוני, שמות, י"ג, רכ"ב).
  • * מי שמניח תפילין, זוכה לאריכות ימים (מנחות מד ע"א)
  • * מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא –ואין אש של גיהינום שולטת בו – וכל עונותיו  נמחלים, אם הוא לא יעשה חטאים "במזיד". (טור אוה"ח סימן לז).
  • * זה עדיין לא כל המעלות שזוכה בהן האדם שמניח תפילין. אם כן איך אפשר להחמיץ דבר כזה?
  • * תפילין של ראש – מונחות "על הראש", אשר שם חושי הראייה, הזיכרון, השמיעה, הריח והדיבור.על ידי הנחת תפילין של ראש, משעבד האדם את  כל המערכת הנפלאה הזו לבורא יתברך

    ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המטהרים ומקדשים ומבריאים את כל האזור הזה.

  • * תפילין של יד – מונחות "כנגד הלב", מקום הרצונות והתאוות, ומשם גם נמשך חוש המישוש.על ידי הנחת תפילין של יד, משעבד האדם את כל הרצונות והתאוות שלו לבורא יתברך,

    ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המסייעים בידו לתקן את מידותיו ולהתעלות.

  • * מי שמניח תפילין משעבד לבורא את כל מה שיש לו, את "האני" האישי שלו, ובאותו רגעהוא זוכה לתואר הפסגה שזכה בו משה רבנו – והוא מכונה "עבד השם", ונשמתו מזדככת

    ומתחברת עם הבורא בבחינת חתן וכלה, כאשר החתן זה מלך העולם והכלה זה אותו אדם.

    לכן אומרים בהנחת תפילין את הפסוק המרגש "וארשתיך לי לעולם"…

    שהרי התפילין הם הטבעת נישואין של האדם – עם בורא העולם.

וכיוון שהתפילין הם טבעת נישואין של האדם עם בורא העולם, לכן המצווה הזו מעוררת בשמים

את החיבה אליו, ופותחת בפניו את כל השערים. שהרי אין ספק שהחתן – הלא הוא ד' יתברך,

לא יזניח את כלתו- הלא היא האדם היהודי, וירעיף עליה כל טוב. מצד שני, מי שלא מניח תפילין

מחמיץ את הנישואין עם ד', וממילא הוא מחמיץ גם את "סל הישועות" שלו.

זמן הנחת התפילין החל מ – 45 דקות לפני הנץ החמה – ועד השקיעה, ורק בימי החול ולא בשבת.

(הנחת התפילין היא פעולה פשוטה מאוד. אך למרות זאת, מחמת שיש צורך להקפיד על המקום המדויק

ביד ובראש, מומלץ בפעם הראשונה לגשת עם התפילין לאדם שבקיא בעניין, כדי ללמוד פיזית את צורת ההנחה)

 

כיצד מניחים תפילין?

יחזיק בידו את התפילין "של יד" וינשקם, יצמיד את 'קשר ה-יוד' לתפילין

(כמין חתיכת רצועה קטנה המזדקרת ליד 'קוביית התפילין' של היד, ויש להקפיד שתהיה צמודה

ממש לקוביית התפילין), יפשיל את שרוול יד שמאל (ובאיטר – שמאלי, את של יד ימין) וישחיל

את התפילין על היד "למעלה" –  באמצע השריר התפוח, ויטה אותם מעט לכיוון הלב

(מי שמסתפק היכן המיקום המדויק, מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת,

ויבקש ממנו להראות לו היכן "בדיוק" אמורים להיות התפילין).

לאחר שהשחיל האדם את התפילין של יד – יברך "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר

קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויהדק את הרצועה של התפילין עד "שיתקבעו"

התפילין על ידו היטב ולא יזוזו, ולאחר מכן יכרוך שבע כריכות סביב היד.

אחר כך יקח בתפילין "של ראש", ויניח את התפילין על ראשו במיקום הבא:

כל התפילין צריכות להיות מונחות על שורשי השיער ואסור שיגלשו לכיוון המצח אפילו מעט.

כמו כן, "הקשר שברצועה" שבצד העורף, צריך שיהא מונח מאחור "בנקודת המעבר"

של השקע שבעצם העורף, (השקע הזה יוצא בערך באזור קו האוזניים.

ניתן למשש ולהרגיש את השקע. ומי שמסתפק היכן המיקום המדויק,

מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת, ויבקש ממנו להראות לו היכן בדיוק אמורים להיות מונחים התפילין).

לאחר מכן יכרוך על אצבעו האמצעית (האמה, זו הארוכה מכולם שלוש כריכות,

סיבוב אחד על פרק האמצעי של האצבע, ושני סיבובים על פרק העליון של האצבע –

הסמוך לכף היד. ואת שארית רצועת תפילין "של יד", יגלגל סביב כף ידו, ולאחר מכן

יקרא עימהם קריאת שמע. מומלץ מאוד להתפלל עם התפילין תפילת "שמונה עשרה"

ומי שיכול להתפלל איתם את "תפילת השחרית", מעלתו נשגבה מאוד, ולא ניתן לתארה במילים.

כאן המקום לציין שלושה נקודות חשובות:

  • 1. אם "הלולאה" של התפילין של ראש גדולה או קטנה – ממה שצריך, הרי שהתפילין לא יושבותנכון על הראש, וצריך לאזן זאת על ידי "הגדלה או הקטנה" של הקשר. בדרך כלל בכל בית כנסת

    של בני תורה יש איזה אדם שיודע לעשות זאת, זו פעולה של כמה שניות ועושים אותה "בחינם".

    ואם האדם גר במקום שאין מי שמבין כיצד מקטינים או מגדילים את לולאת התפילין של הראש,

    ייסע לאיזה כולל אברכים או שייגש "לסופר" העוסק בתפילין, ויפתור את העניין בכמה שניות.

  • 2. אם הצבע השחור  שעל  רצועת  התפילין  התגרד והתקלף,  ואפילו  במקומות מועטים,חובה  לתקן זאת  בטרם מניחים  את  התפילין הללו.   כמו כן, התפילין  אמורות להיות מונחות

    ביד ובראש "ללא חציצה כלל" בינם לבין האדם. לכן יש  לבדוק שבטעות לא נכנס השרוול מעט

    מתחת לתפילין.

  • 3. יש לבדוק את התפילין כל כמה שנים, כדי לברר שעדיין הם כשרות – ולא נוצר שינוי באותיותשעל הקלף שבתוכם – מחמת לחות וכדומה.

כמובן שקניית תפילין וכן הבדיקה, צריכה להיעשות על ידי גוף המוסמך לכך, עם תעודות "מרבנים מוכרים",

משום שיש אנשים שאינם מהוגנים, המנצלים את העניין הזה ומתחזים למוכרים ובודקי תפילין,

בו בזמן שאין הם מתמצאים כלל בהלכות המורכבות של התפילין, וממילא התפילין שלהם לא כשרות,

וחבל. משום שהאדם משלם במיטב כספו – והוא לא מקבל את התמורה, והוא עלול להניח כל החיים

תפילין שאינן כשרות (לשם התועלת, נציין כאן שאחד המכונים הגדולים והמומחים לבדיקת תפילין –

ומוסמכים מגדולי ישראל, זה מכון "פאר", ברחוב "חזון איש" 2 בבני ברק, טלפון: 03-6161666)

(הצד השני של המטבע)

"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו.

יפי לנציצקי

דרעי מדברת איתנו בעיתוי מרגש מאוד: יום אחרי שבעלה, הרב אריה דרעי, חזר למשרד הפנים לאחר עשרים ושתיים שנה. שלוש עשרה שנות משפט ומאסר עברו עליו, אבל גם עברו עליה. בתקופה בה המעגל נסגר בהפיהנד אך אנשים מסוימים מרימים גבה ולנשמות טובות יש מה לומר, ביקשנו ממנה את העמדה והזווית שלה.
כשמדברים איתה על רווח מניסיון, היא לא מתכחשת למילה רווח, ורואה את זה בדיוק כך. רק שהרווח מבחינתה הוא בצמיחה האישית, ורק בה.

"בשעתו, הייתי מאוד צעירה להיכנס לכזו מערבולת. הלכתי באיזושהי תמימות. לא חלמתי לאן זה יגיע, וטוב שלא הבנתי, כי אם הייתי יודעת לאן נכנסנו לא הייתי יודעת איך אוכל להתמודד. ברוב הניסיונות של החיים אדם לא יודע לאן זה יוביל אותו. באופיי אני אופטימית מאוד. כך כשהכול התחיל אמרתי: בטח הכול יעבור, הם לא יודעים כלום, האמת תתברר ולא יקרה כלום. לא חלמתי אז שחיפשו את הבן אדם ולא את המעשים. עכשיו, בתוך כל מה שהיה, יש את הניסיון של בעלי, ויש את הניסיון שלי. לכל אחד יש הניסיון שלו ואת ההתמודדות שלו, כששלו בוודאי הייתה קשה משלי, אבל את שואלת אותי על הניסיון שלי, נכון? אז אענה לך לגביי.
"כשראיתי שהעסק מתחיל להיות קשה, ואני עם ילדים קטנים, הסתכלתי בבפנוכו האמיתי שלי ושאלתי את עצמי: יפה, את רוצה ליפול? להתמוטט? לכעוס ולהאשים איך נפל עלייך דבר כזה? רק את מחליטה לאן את רוצה להגיע. שני משפטים לקחתי אז כאמירות לעצמי שהיו נר לרגליי, והם הובילו אותי. אני בן אדם מאוד פרקטי. דבר ראשון, למדתי בחיים מגיל אפס ועד לאותו זמן: ה' לא מנסה אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. זה היה מונח לי חזק בראש. דבר שני: אין רע יוצא מידיו של הקדוש ברוך הוא. היה לך נחמד לשמוע את זה בהרצאות? זה תפס אותך תמיד? בואי נראה איך את מתרגמת את זה בשעת מעשה.

"מעל הכול היה ברור לי לחלוטין שאני בתפקיד. מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל קטן, אני בתפקיד לקדש שם שמים. תמיד הייתי צריכה להיות אור למישהו. כילדה בצרפת היו גויים, ואנחנו היינו יהודים. כשהייתי צעירה, במקום לימודיי, הייתי צריכה בתור בת מבית חרדי להוכיח את עצמי לאחרות. וכשהגיע הניסיון הזה, אמרתי: ה' אתה לא תתבייש בי. לא ידעתי לאן זה יוביל ואיפה הכוחות שלי. את צריכה להבין שזה לא כמו היום שכל בכיר עומד לחקירות. זאת הייתה פעם ראשונה שמישהו בכיר עמד בכאלה חקירות. אמרתי לעצמי: הכי קל זה ליפול ולהתמוטט ולהאשים. יש לך את שתי האמירות שלך, עכשיו תתמודדי עם שתיהן ותתחילי את המסע שלך. כל יום עובר, ואני אומרת ברוך ה'. כותרות בעיתונים, דיבורים, לראות את חמי וחמותי שקשה להם, לראות את הבן שלהם… עודדתי אותם ואמרתי להם שאת כל זה עשו לו רק בגלל הזכויות שלו. את אשר יאהב – יוכיח.
"מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מתקשר ואומר: אני יודע שקשה לך אבל את לא יודעת מהן הזכויות שלך. וזה היה מעודד אותי. זה לא היה קל להגיד את זה אבל אמרתי את זה לעצמי: ה' רוצה להתפאר בכד החזק שלו. הוא אומר לכול הפונים: בואו תראו איזה כד יש פה. והוא מפליא את מכותיו! יש פה קושי מאוד גדול! אבל יש פה גם זכות מאוד גדולה, שאיתו ה' רוצה לקדש את שמו יתברך. הייתי אז צעירה ואלה היו המילים שנתנו לי את הכוח להתמודד. וכל יום ויום הייתה לי התמודדות. זה לעבור לידה לבד, זה לגדל ילדים בתוך הבית ולהתמודד מול התקשורת בחוץ. כל אחד שואל שאלות ואת צריכה לחשוב מה את מסבירה, מה את אומרת. לאלה מבחוץ ולילדים שבבית.
"הרגשתי שכל יום אני נהיית בן אדם יותר חזק. כשהגענו לשלב הסופי שאריה הולך ל'מעשיהו', כולם אמרו כל הזמן 'יפה אישה חזקה'. לא ידעתי על מה מדברים, אבל בעצם אז התחלתי להאמין שאני חזקה. לא חשבתי על עצמי שאני חזקה, ולא הייתי כך מאז ומעולם. ופתאום כל יום הרגשתי את 'האמנתי כי אדבר'. כשתדברי אמונה, זה כמו להשקות כל יום את הצמח. פתאום הרגשתי שאני הופכת להיות חזקה. אם היו רגעים של שבירה, לא נתתי להם להשפיע עליי. כל יום הייתי מתחזקת, וכל יום הרגשתי שאני צומחת. אנשים הקשו: 'בעלך הקים עולם של תורה! את לא שואלת שאלות?' אמרתי: אני לא שואלת שאלות כי אני מאמינה שנכון שהוא הרעיש את השמיים והוא עשה פה מהפכה של תורה ואי אפשר לשבת בשקט, ונכון שזה קשה לך, אבל תחשבי מהן הזכויות!
"וזה לא היה ניסיון של שנה אחת, אלא שלוש עשרה שנה של מסע, וכל יום את לא יודעת מה יהיה מחר. את השנים הכי יפות שלי העברתי עם הסיפורים האלה. אולי לא התפתחתי בקריירה חיצונית, אבל הרגשתי שמשהו מבפנים צומח. הניסיון נתן לי כוחות שלא הכרתי בעצמי.
"כשהייתי רואה את הילדים נשברים, הייתי בוכה ואומרת להם: כמה טוב ה' עשה איתנו. תראו כמה אנשים אוהבים אותנו בחוץ. העין בוכה והלב שמח. אני בן אדם. היו לי רגעים שהייתי בוכה. היו רגעים שחשבתי 'מה הוא עשה?', אבל מיד הרגשתי שאני חייבת לפרוק ולהמשיך הלאה. אני בשליחות ואין לי ספקות. בכנות, הייתי שלווה מבפנים וידעתי שאני אעבור את זה.
"לא בזבזתי זמן בשאלות של אמונה. אמרתי לאנשים: אני לא שם. אמרו לי: זו תורה וזו שכרה? ואני הרגשתי שזו תורה וזו שכרה! ה' בחר בו, בחר בנו. התפקיד שלי הוא תפקיד כללי, לא תפקיד פרטי. 'ישראל אשר בך אתפאר'. שחלילה וחס ה' לא יתבייש בי. לא האמנתי שייצא מזה רע, ואני אומרת את זה היום בהרצאות כשאני מדברת על אמונה. אם ישאלו אדם מראש איך הוא יעבור תהליך מסוים, הוא לא יידע לענות איך יוכל לעבור. אבל כשהאבא הרחמן הגדול נותן ניסיון, צריך לדעת שעוברים תהליך בנייה שאי אפשר לעבור בשום אוניברסיטה.

"אנשים אומרים שהרווחתי מהעניין? מוכנה לקבל את המשפט הזה שהרווחתי. לא את הפרסום. את הצמיחה. ואת זה אף אדם לא היה מוכן להחליף עם שום פרסום. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בטלפונים, ואני מדברת עם אנשים איך מתמודדים בחיים. לשנות את ההתמודדות אי אפשר, אבל ברגע שהניסיון מסתיים – ה' לא נותן רגע אחד יותר של התמודדות. בעיניים שלי ראיתי השגחה פרטית.
"זה שבעלי התמנה עכשיו להיות שר הפנים, זה לא הסיפור. לא מעניין אותי התואר שר הפנים. בכלל, כל המהלך הזה הוא מהלך אלוקי בלבד ואין לו שותפים. אנשים אומרים: זה עזר, זה הלך, זה הביא, הייתה כאן הזדמנות – ואני אומרת שזה מהלך אלוקי בלבד. בעלי לא חשב להיות שר הפנים. כל הסיפור היה שהוא עזב את תפקיד שר הכלכלה ועבר לפריפריה. אף אחד לא חשב שמישהו חושב לפנות את התפקיד הזה. אבל פתאום, משמים, סילבן שלום עזב וכל השאר התגלגל מעצמו וכבר ידוע.
"אין לי טענות על אנשים, כי כל מה שקורה זה מהלך אלוקי. דוד המלך אמר על הסיפור של שמעי בן גרא, שהיה מגיע לו מוות בדין. הוא קילל מלך. אבל ה' אמר לו לקלל. אם ה' מחזיק את המקל, מי אני שאדבר? אין דבר כזה 'היא הצליחה בזכות הניסיונות שלה'. זה לא נכון. לכל אחד יש את הניסיון שלו. הניסיונות הם שונים ומגוונים כשם שפרצופיהם שונים, והניסיון שלי הוא לא הניסיון שלו. לכל אדם ה' נותן את הכלים בשביל הניסיון שלו. לכל אדם יש ארגז כלים אינדיבידואלי בנוי בשביל הניסיון שלו, ולכן אני לא יכולה להתמודד עם הניסיונות של מישהו אחר. אם אני יודעת את זה, אני מנצחת. אבל הכול חייב לבוא על בסיס חזק של רצון ועם אמונה חזקה שזו הבחירה שלי".

(מתוך פנינים-בקהילה)

אם לך קשה להיות איתי יומיים ואני נמצאת איתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!

"הייתי אז בת שלושים וקצת, צעירה ואנרגטית. הבן השישי שלי נולד לא מזמן, ואף על פי שהחיים שלי לא נראו כמו גן שושנים פורח, שכן השם אתגר אותנו בקושי משמעותי מאוד של גידול ילדה נפלאה בעלת פיגור קשה, עדיין היינו משפחה שמחה, והחיים היו יפים.

"התמודדתי עם גידולה של הבת המקסימה והמיוחדת שלי, ועם האמהות המאתגרת לה ולחמשת אחיה ואחיותיה, עבדתי בעבודה מלאת סיפוק, הייתי מורת שילוב, מחנכת כיתות ללקויי למידה, ניהלתי את מכון 'תבונות' והעברתי הרצאות מקצועיות בפורומים שונים. אני יועצת חינוכית ובעלת תואר BA בחינוך מיוחד.

"הסימנים לבוא הסערה היו מינוריים. זה התחיל באיבוד תחושה חלקי בכפות הידיים, בקשיים קלים במוטוריקה העדינה, בתחושות לא מובנות של עקצוצים בידיים. קצת נוירולוגיה אני יודעת, והבנתי שהמשמעות של התחושות האלו עלולה להיות מאיימת. פניתי לנוירולוג, ואחרי בדיקות חלקיות הוא טען שהכל תקין ואין מה לדאוג.

"הסימנים המעורפלים התרבו. פתאום שמתי לב שאני מתקשה בהליכה וסוחבת רגל. הייתי רגילה ללכת ברגל לכל מקום, הכושר שלי היה מעולה, וקשיי ההליכה האלו היו אורחים בלתי מוכרים.

הרופא, מצידו, בחר להתבדח. הוא לא ראה סימני צליעה בבדיקה.

'איפה את רואה צליעה?' הוא שאל.

"'זה קורה לי אחרי שעה של הליכה', הסברתי, 'פתאום אני מתחילה לסחוב רגל'.

'נו', הוא צחק, 'אז תלכי רק חמישים ותשע דקות'. מבחינתו, באותה נקודת זמן, הייתי אישה בריאה וחרדתית בלבד.

"אבל אני, בליבי, הרגשתי אחרת. הייתה לי הרגשה שמדובר בבעיה נוירולוגית רצינית, או בגידול חלילה, או אולי זה באמת בעיה פסיכוסומאטית אבל קיימת, כזו שצריכה טיפול.

"באיזשהו שלב, כשהבעיות לא הראו סימנים שהם מתכוונות ללכת, התחלתי להתעקש. ביקשתי בדיקת MRI, ואחרי מאבקים קיבלתי עבורה אישור. התוצאות לא השאירו מקום לספק או למשאלת לב: הבדיקה הדגימה דלקות פעילות במוח ובעיקר בעמוד השדרה הצווארי. האבחנה: טרשת נפוצה.

באותם רגעים הרגשתי איך החיים שלי נחלקים לשניים. במספריים.

(עירית בינקה).

 

מול המנהרה:

התמודדות מצמיחה

אם נסעתם פעם בכביש בין-עירוני, אתם בוודאי מכירים את חווית המנהרה: השמים כחולים, העצים ירוקים, העולם מואר ומלא חיים ופתאום – קאט. הרכב גולש לתוך מנהרה, ובבת אחת נעלם הנוף המופז ואתם מוצאים את עצמכם נעים בין קירות בטון עבים, מתחת לתקרה נמוכה, באפלולית.

חוויה שלא כולם מחבבים, ובכל זאת – רוב האנשים נוסעים בנינוחות במנהרות, רואים בהן קיצור דרך מהיר ונוח, ולא מעלים בדעתם לנסוע בכבישים עוקפים ולנדוד בדרכים ארוכות כדי להימלט מהמנהרה. למה? זה דיי ברור, לא? כי המנהרה זו הדרך שלהם הביתה, או לעבודה, או לכל יעד אחר שהם רוצים להגיע אליו. ואם זו הדרך והמנהרה היא חלק מההגעה אל היעד, אז נוסעים בה בשלווה ויודעים שעוד מעט הניווט ינחה אותם לנסוע בנתיב הימני ולצאת מהמנהרה לכביש המהיר.

כשהמנהרות חדלות מלהיות חלק מהמציאות המובנת ומקבלות מעמד של משל- השלווה הזו פחותה. לפעמים מסע החיים מחליף תפאורה, מנופים רחבים ואופקים מוארים – למנהרה צרה, חשוכה, שקירות הבטון שלה סוגרים ומפחידים.

המנהרות של מסע החיים הן הרבה פעמים ארוכות ארוכות, ואין מכשיר ניווט שיספר לנוסע עוד כמה זמן הוא ייחלץ מכאן בחזרה אל הדרך המהירה. לא ידוע מתי יתגלה האור בקצה המנהרה, ואם בכלל יש שם אור או רק מעבר למנהרה אחרת.

לכל אחד מנהרה משלו. בריאות שמתערערת ביום לא בהיר אחד, עבודה יציבה שהופכת להיסטוריה באמצעות מכתב פיטורין, אדם יקר וקרוב שנעלם מנופי החיים, נדודים בין קורות גג שכורות ונטולות יציבות. כל אחד וההתמודדות שלו במסע החיים. כל אחד וקצב ההתקדמות או הנסיגה שלו.

המנהרה של עירית בינקה, שסיפורה פותח את הכתבה הזו, היא ארוכה וחשוכה, ולכאורה גם נטולת קצה נראה לעין.

זו מנהרה תלולה שיורדת עוד, ועוד, עמוק יותר לתוך מעבה האדמה. מפעם לפעם נעשה בה חשוך יותר, רחוק יותר מהחיים השוקקים אי שם למעלה, בעולם שמחוץ למנהרות.

אבל עירית בחרה כבר מזמן, והיא בוחרת כל יום מחדש, לא להיתקע באפילה. היא מתקדמת במסלול שלה בנחישות, בהתמדה, באמונה מדהימה, בהסתכלות מיוחדת משלה על ההתרחשויות ועל משמעותן. "זו מנהרה שהשם הכין במיוחד בשבילי", אומרת עירית, "ואני מרגישה גאווה ביכולת שלי ללכת בה בלי להתייאש באמצע הדרך".

הזמנו אותה לספר לנו על תחנות בדרך שלה ולתת לנו הדרכה של בעלת ניסיון: איך נוסעים במנהרות בלי לתת לפחד להשתלט על ההגה, איך מתקדמים בהן בלי לאבד תקווה, איך מאירים אותן ומהיכן מזרימים אליהן אוויר משיב נפש.

 

מול האובדן:

נכסים חדשים

"אחרי תקופת טיפולים לא פשוטה, יצאתי לנוח כמה ימים בקייטנת אמהות. האווירה הייתה נעימה ומשוחררת, ואף שכבר נעזרתי במקל – הרגשתי חלק מכולן. עד שהתחילה תכנית ההרקדה.

"את צריכה להבין: ריקודים היו חלק ממני. ברוך השם, הייתי גמישה, אהבתי לרקוד, לא פעם הייתי מדליקה טייפ אחר הצהרים ורוקדת עם הילדים.

פתאום, מול האולם שטוף המוזיקה והנשים הרוקדות בחדווה, כשאני מגלה שהרגליים מסרבות לשתף פעולה ואני לא מסוגלת להשתלב בתנועה – פתאום נפל לי האסימון: עד ביאת משיח צדקנו, אם לא יתרחש לי נס גלוי, לא אוכל יותר לרקוד.

"זה היה רגע איום. הוא הציף בתוכי את הכאב החריף של האבדן: האבדן של הגוף הבריא, האבדן של התפקוד הרגיל, של העשייה הנמרצת שהייתי רגילה אליה. האבדן של הזהות המוכרת שלי – אימא חמה, מורה מקצועית לחינוך מיוחד.

האבדן של החיים הרגילים שלא ישובו.

"יצאתי מאולם ההרקדה, אישה בת שלושים וחמש נתמכת במקל ובעיניה דמעות. הלכתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי נורא. פרקתי את הכאב, את הפחד, את המוגבלות, את האבדן. אמרתי להשם: נתת לי חיים לא קלים. את אימא איבדתי כשהייתי צעירה, יש לי בת שסובלת מפיגור קשה, אבל בכל הקשיים האלו תמיד היו לי דרכים להיטען בכוחות חדשים. הריקודים היו ההטענה שלי.

ועכשיו ההתמודדות היא בתוכי. היא חלק ממני. אני לא יכולה לברוח ממנה אל ריקודים שמחים. מה אני עושה?

"באותם רגעי בכי נזכרתי פתאום בהחלטה שלי, להיות בעזרת השם שמחה בכל מצב. התחלתי לחפש בתוכי תשובות, מה באמת אני יכולה לעשות? נסגר מולי שער שאהבתי, הוא ננעל סופית. איזו דלת אחרת אני יכולה לחפש? ואז ידעתי.

נזכרתי בחלום ישן שלי ללמוד מוזיקה והחלטתי:זו תהיה הדלת שלי, בעזרת השם. כשחזרתי הביתה נרשמתי ללימודי נגינה בגיטרה".

כשהחיים סוטים מהמסלול הזורם וגולשים לתוך מנהרה, ההתמודדות היא לא רק עם החושך והקירות הסגורים – ההתמודדות היא, קודם כל, עם אבדן כל מה שהיה עד עכשיו: האור, המרחב, השחרור, היופי של ציפור מנתרת על העץ.

"כל התמודדות מתחילה בתחושת אבדן", אומרת עירית. "גם כשנודע לנו שהבת שלנו סובלת מפיגור קשה, חווינו אבדן של הבת הבריאה שקיווינו שהיא תהיה. היו לה אמנם בעיות בריאותיות, אבל בתחילה הייתה לנו תקווה גדולה שבעזרת השם, על ידי טיפולים רבים, היא תצליח להתגבר עליהן ותהיה בריאה או לפחות גבולית. רק בהמשך התברר לנו שהיא לעולם לא תהיה הילדה הבריאה שעליה חלמנו. איבדנו את הילדה מהחלומות. עם האבדן, גילינו שקיבלנו ילדה מקסימה בדרך שלה.

"באופן דומה, כל התמודדות אחרת מזמנת לנו תחושת אבדן. פיטורין הן אבדן של מעמד והכנסה, פירוק בית הוא אבדן של החיים המאושרים שקיווינו לחיות, מעבר דירה מאולץ הוא אבדן של שגרה ותחושת קביעות.

"מעבר לכל אלו, קיימת תחושת האבדן של הזהות העצמית שהגדירה אותנו עד עכשיו. לכל אחד מאיתנו יש כדור, שתמיד צד אחד שלו נחשף לעיני החברה והצד השני שלו סמוי. הצד החשוף הוא החלק הייצוגי שלנו: הייתי מורה במשרד החינוך, זו הייתה ההגדרה היח"צנית שלי. פתאום התערערה ההגדרה: עזבתי את העבודה במשרד החינוך, עכשיו אני צריכה לחפש בצד הסמוי של כדור הגדרה חדשה וזהות ייצוגית אחרת.

"הרבה פעמים, אנשים שנאלצים להתמודד עם זהות חדשה שכוללת מגבלה פיזית או שונות חיצונית – בוחרים להתחבא מעיני הציבור ולא להציג את עצמם בהגדרה החדשה והמוגבלת שלהם. אני חושבת שחבל, כי יש לנו כל כך הרבה דברים יפים לבחור בהם להיות המייצגים שלנו. אנחנו בוחרים איך להציג את עצמנו לציבור.

"אני לא יכולה להסתיר את המוגבלות שלי, יש לה אמצעי המחשה ויזואליים… בהתחלה נעזרתי במקל, אחר כך בהליכון והיום אני מתניידת בקולנועים. אבל בחרתי לעלות על במות עם כל זה. השם נתן לי כוחות לבחור ביכולת להציג את עצמי בצורה אחרת: אני מרצה, אני מעבירה מסרים מחזקים לקהל, אני צומחת מתוך הכאב ומשתדלת להעביר את כוחות הצמיחה האלו גם למתמודדים אחרים.

זו ההגדרה החדשה שלי.

"כשאדם מתמודד עם אבדן, כדאי לו לזכור: מה שאבד אולי לא ישוב עוד, אבל יש לו אפשרות לרכוש לעצמו נכסים אחרים, חדשים. הם לא ימלאו את החלל שהשאיר האבדן, אבל הם יאפשרו בנייה של חיים אחרים ויפים".

 

מול החרדה:

אמונה גדולה

"לפעמים אני מרגישה כאילו דוב שחור וגדול עומד מאחורי הדלת שלי, אורב להזדמנות להיכנס. הוא כבר מכניס יד שחורה וגדולה, הוא כבר מכניס רגל, החרדה איומה. התהליך מתקדם ואין שום אפשרות לדעת מה יהיה מחר.

תאי המיאלין שעוטפים את המוח ואת חוט השדרה נהרסים ומתמלאים חורים, העצבים לא מצליחים להעביר שדרים למוח, היכולת התפקודית הולכת ויורדת. מה שהיה לפני חודש הוא כבר לא מה שהיה לפני שלושה חדשים, ומה שיש היום – מי יודע מה יקרה לו בעוד שבוע".

בחושך באה החרדה. הדרך צרה, קשה לדעת לאן היא מובילה ומה מחכה בסיבוב. כל מתמודד מכיר את תחושת חוסר הוודאות המציפה, את החרדה מפני הלא נודע. עירית מכירה את התחושה הזו מקרוב כל כך.

"אם דיברנו קודם על האבדן", משתפת עירית, "המחלה שלי מזמנת לי תחושת אבדן בלתי נגמרת. זה לשבת שבעה כל חודש מחדש: עוד תפקוד שאבד, עוד יכולת שהלכה לבלי שוב.

"טרשת נפוצה זו מחלה מתעתעת באופייה, אי אפשר לדעת מה ייפגע בפעם הבאה. יש בה אלמנט חזק מאוד של אי וודאות, והיא יוצרת חרדה גדולה מפני העתיד.

"בכל התמודדות יש חרדה כזו, שנובעת מכך שהעולם היציב והמוכר נפגע. אי אפשר לצפות את העתיד, איש לא מבטיח לנו כלום. זו חרדה שעלולה להיות משתקת.

"הכלי שאני מציעה להתמודדות עם חרדה, הוא ההתמקדות בכאן ובעכשיו. כשאנחנו מקבלים מהשם קושי, אנחנו מקבלים עם הקושי כוחות להתמודדות , אבל כשאנחנו מדמיינים קושי שאולי יבוא – אנחנו בעצם מתמודדים במחשבה שלנו עם קושי שאין לנו כוחות לעבור אותו.

מול חוסר ודאות וחוסר אונים – מאמינים, מאמינים ושוב מאמינים. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל אני מאמינה באמונה שלימה, שכשיגיע העתיד הזה – השם, האבא האוהב שלי, יהיה איתי בכל מצב וייתן לי כוחות. וגם אם לא אראה את היד, הוא תמיד יהיה ליד.

"לו הייתי מדמיינת את עצמי בקולנועית, לא הייתי עומדת בקושי הזה. לו הייתי מדמיינת ל­­­פני שנולדה הבת שלי שאתמודד עם ילדה בעלת פיגור קשה, זה היה בלתי אפשרי עבורי להתמודד עם הכאב. אבל כשהקושי כבר כאן, מולי, אני מקבלת משמים את כל הכוח הדרוש לי כדי לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

"מה שמוביל אותי בדרך הלא פשוטה שלי, הוא הכוח להיאחז במה שנמצא מולי עכשיו. עכשיו יש אתגר נקודתי שאיתו אני צריכה להתמודד, זה לא אומר שאני צריכה להעמיס על עצמי גם את כל האתגרים שאולי יבואו ולחשוש גם מהם.

"אני מציעה לכל מי שמתמודד: אל תדמיינו את הנחל. אל תעסקו במה שעוד לא הגיע. בדמיונות, הנחל הוא עמוק, מפחיד ובלתי עביר. אבל כשמגיעים אליו –  פתאום מגלים שהשם הכין לנו גשר מעל הנחל, ובעזרת השם נוכל לעבור בביטחה גם את הניסיון הזה".

 

אדם-הולך-בתוך-מנהרה

 

מול חוסר התוצאות:

חובת ההשתדלות

"בתחילת הדרך אמרתי לעצמי: בעזרת השם, אני אהיה נחושה. אעשה הכול. את כל ההשתדלות האפשרית: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים תרופתיים, כל מה שאפשר. בוודאי יהיו לזה תוצאות. גיליתי שזה לא הולך. המחלה היא פרוגרסיבית, וההשתדלות שלי עוזרת אמנם להאט את ההתדרדרות, אך לא עוצרת את המחלה.

"אני מרגישה כמו במשחק סולמות וחבלים: מתאמצת, מטפסת, הולכת לפיזיותרפיה, נלחמת להחזיר לעצמי לפחות חלק מהיכולות – ואז מגיע התקף ואני גולשת מטה מטה, אל נקודת ההתחלה או נמוך ממנה.

"ושוב מתחילה להתאמץ, ושוב מטפסת, ושוב גולשת". 

לפעמים נראה שהנה-הנה, עוד מאמץ קטן וקצה המנהרה יזרח ממול באור השמש. אבל אז, כשסוף המנהרה כבר כמעט בהישג יד – כמו בחלום בלהות הכביש נסוג מתחת לגלגלים, נוסע במהירות אחורה, ושוב הכול מתחיל מהתחלה.

ואולי לא מאותה התחלה מוכרת, אלא מנקודת פתיחה אחרת שנכנסת לתוך מנהרה אחרת, צרה יותר וחשוכה יותר. לפעמים האור שבקצה המנהרה הוא תמרור איתות: כאן תחילתה של מנהרה חדשה…

"את אסטרטגיית ההתמודדות עם המצב הזה", מספרת עירית, "למדתי מאימא שלי.

"אימא שלי חלתה במחלה ממארת כשהייתי בחורה צעירה. ראיתי אותה הולכת ודועכת למרות הטיפולים, ולא מפסיקה לעשות את ההשתדלות שלה. בצל אי הוודאות היא השקיעה והתאמצה , אף על פי שהיא לא ראתה תוצאות. את האסטרטגיה הזו למדתי ממנה: יהודי מצווה לעשת את ההשתדלות שלו בלי חישובי כדאיות ובלי תלות בתוצאות. את התוצאות – רק השם קובע.

"מסופר על המלך חזקיהו", אומרת עירית, "שראה ברוח הקודש שייוולדו לו בנים רשעים, ולכן בחר שלא לשאת אישה. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו שבגלל הבחירה שלו שלא לשאת אישה נגזרה עליו מיתה. יהודי לא עושה את הבחירות שלו לפי התוצאות שהן יניבו בעתיד, אלא לפי רצון השם.

"הגזרה אמנם נגזרה, אבל המלך חזקיהו לא התייאש. הוא אמר לנביא: 'כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

"מי היה אבי אבא של המלך חזקיהו? דוד המלך, שהתפלל על התינוק של בת שבע שחלה. התינוק לא החלים, ודוד המלך לימד את בני ביתו את המסר הזה: כל זמן שיש לנו אפשרות לעשות השתדלות, עלינו לעשות אותה. אחרי שההתמודדות מסתיימת, עלינו לקבל באהבה את רצון השם.

"לומדים מפה אסטרטגיה שמתאימה לכל מי שממודד: יהודי עושה את המוטל עליו, והשם עושה כראות עיניו. לכן גם אם יש סיכוי שכל המאמץ שלי עכשיו לשפר ולהשתקם ילך שוב לאיבוד, אני לא יכולה להתייאש ולבחור שלא להתאמץ עכשיו. בתוך כל חוסר הוודאות שמקיף אותי, אני בוחרת כל יום מחדש: בוחרת לקום כל בוקר,בוחרת לגדל את ילדיי בשמחה, בוחרת ללכת לפיזיותרפיה ולהידרותרפיה.

"בוחרת כל יום להרכיב מחדש את הפאזל מרובה החלקים של חיי, ואחרי כל נפילה, כשהלקים שוב מתפזרים – להתחיל לסדר אותם מחדש. זו חובת ההשתדלות היהודית שלי, וכמובן, לפני כל ההשתדלות, אני מתפללת להשם לרפואה שלמה, ובו זמנית מבקשת לקבל ממנו כוחות להתמודד עם המחלה.

"עוד משהו שכדאי לזכור: בכל פעם, כשהקושי נעשה מורכב יותר, צריך לזכור להתאים אליו מחדש את צורת ההתמודדות. מה שהתאים פעם, אולי היום כבר לא מתאים, וצריך לחפש מה יכול לעזור לנו בנתונים קיימים.

"אם פעם יכולתי להסתפק בעוזרת שלוש שעות ביום, היום אני צריכה שש שעות ביום; אם פעם ההתארגנות ליציאה מן הבית דרשה ממני שעה, היום היא לוקחת שעה ורבע ואני צריכה לארגן את לוח הזמנים שלי בהתאם; אפ פעם, באופן עקרוני, לא הסכמתי שהבת המיוחדת שלי תהיה במסגרת של יום לימודים ארוך, היום הנתונים השתנו והיא כן במסגרת לימודים ארוכה יותר; אפ פעם הקפדתי לא לצאת מהארץ, כשנוצר הצורך שאלתי רב וכן יצאתי לכמה ימים.

לא כדאי להיצמד להחלטות ישנות ולבחירות קודמות, ייתכן שהן לא רלוונטיות למצב החדש. בחרו כל פעם מחדש מה נכון לכם עכשיו".

 

מול כאב הסביבה:

אמונה בתכנית האלוקית

"אני אמורה לצאת עוד מעט מהבית להרצאה. חמש מאות נשים מחכות לי באולם. אני הולכת להתארגן ומגלה שהבגד שלי לא מגוהץ. אחד מילדיי, שקיבל עליו את תפקיד הגיהוץ ועוד תפקידים רבים כדי להקל עליי אף על פי שהוא לא התבקש, שכח הפעם לגהץ. זה נורמטיבי, אני יודעת.  אבל כשזה קורה אצלי זו בעיה של ממש – אני לא מסוגלת לגהץ לבד.

"אימא רגילה הייתה אולי נוזפת בילד על חוסר האחריות. אימא כמו שאני, שמתמודדת עם אתגר שמשפיע גם על ילדיה, ספונטנית הרבה פחות. אני מעבירה את התגובה שלי במסננת של מחשבות: האם זה הוגן שאכעס על הילד שלי בגלל שאני חסרת אונים?

נכון שזו התנהגות רגילה לילד, ובכל זאת… אילו לא הייתי כל כך מוגבלת, אולי השכחה שלו הייתה פחות ראויה בעיניי לנזיפה. אני לא רוצה שהילדים שלי יישאו משא לא להם. הילד הזה כל כך מקסים ואחראי, הוא לא אשם שזו הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי לא יכולה לגהץ. מנגד, המשא שלי נשלח אליי משמים בהתאמה מוחלטת לנתונים הסביבתיים שלי. וכן, הילדים שלי הם חלק ממערכת חיי, ההתמודדות יועדה גם להם".

אנחנו לא עוברים לבד את מסע החיים. תמיד יהיו אתנו, ברכב של חיינו, מעגלים קרובים יותר ורחוקים יותר של קרובים וידידים. הבעל, הילדים, ההורים, האחים, החברים, כל אחד מושפע בצורה כלשהיא מהמנהרה שלנו. לפעמים היא מחשיכה גם לו את השמיים, לפעמים היא מעוררת בו חרדה, לפעמים השהייה שלנו בתוכה מכאיבה לו.

"צריך לזכור", אומרת עירית, "שבשמים הכל נמדד בצורה מדויקת. לא רק הכאב שלנו, אלא גם הכאב שייגרם בגללו לסובבים אותנו. אנחנו לא אשמים בכאב שלהם, לא גרמנו להם אותו – הם קיבלו אותו מבורא עולם.

"מיד בתחילת הדרך השתדלתי להעביר את המסר הזה לילדיי. הייתה לי דילמה איך לספר להם את המידע הקשה, עד כמה לשתף אותם ומה להסביר להם. השם שלח לי רעיון ומילים: הראיתי להם תמונה של מכון כושר והסברתי להם מה עושים בו. הסברתי להם שבמכון כושר עובדים קשה ומתאמצים, והמאמץ הזה מפתח את היכולת שלנו.

"החיים, כך הסברתי להם, הם מכון כושר מופלא. השם נתן לכל אחד ואחד תכנית מותאמת אישית של עבודה ומאמץ,  כדי לעזור לו לפתח את היכולות שלו. האימון הזה כואב לפעמים, אבל הכאב הוא לא תופעת לוואי – הכאב הזה הוא עצמו חלק מהתכנית האלוקית, הוא חלק מהתהליך ויש לו תפקיד.

"יותר מזה: מכון הכושר של השם הוא לא כמו המשטרה. כשהמשטרה עוצרת אדם ומענישה אותו, היא לא מביאה בחשבון את הצער שייגרם למשפחתו וידידיו. אבל, להבדיל, כשהשם נותן לאדם תוכנית אימון שכוללת גם כאב, הוא מחשב בדיוק את הכאב שייגרם לסובבים כחלק מהתכנית שלהם. יש אינטראקציה בין התכנית של כולם, והכאב של האחד הוא לפעמים חלק מהאימון של האחרים.

"סיפרתי לילדים שקיבלנו תכנית אימון לא קלה, אבל משתלמת מאוד. יהיה קשה, אבל כשיהיה קשה נזכור שעכשיו ממש אנחנו מרוויחים ומתקדמים. אמרתי להם שהם לא יפסידו בגלל התכנית שלי ואני לא אפסיד בגלל התכנית שלהם, כל אחד מאתנו קיבל את ההתמודדות האישית שלו וכל אחד יקבל את הכוחות המותאמים לו מבורא עולם.

"אני חושבת שזו הסתכלות בונה מאוד, והיא עוזרת לעבור כל התמודדות בהרבה פחות ייסורי מצפון ורגשי אשם. אני יכולה ליפול לבור של רחמים על ילדי, כמה הם סובלים בגלל המחלה שלי, ואני יכולה לבחור לזכור שהשם הוא בעל הרחמים והוא נתן להם את ההתמודדות הזו, בדיוק כפי שהוא נתן לי את ההתמודדות שלי.

"את האמירה הזו, חשוב לי לציין, אני אומרת לעצמי רק כשמדובר במצבים שבהם אין לי בחירה. במקומות שבהם יש לי בחירה, כמו למשל אם לכאוס על הילד שלא גיהץ – שם עליי לבחור בעצמי את התגובות, לא לומר בהשלמה שאני כועסת והם לא מפסידים כי זו ההתמודדות שלי. אבל גם אם נטעה בתגובות שלנו, במקום להלקות את עצמנו בייסורי מצפון, נזכור שגם הטעות היא מאת השם ונחשוב איך השם נותן לנו הזדמנות לתקן.

"באשר למעגל הרחב יותר של החברה, חשוב לדעת שיש לסביבה תפקיד משמעותי בהתמודדות. קשה להתמודד לבד. אדם שמתמודד חייב להקיף את עצמו בסביבה תומכת שתעזור לו לעבור את הדרך. אין צורך להירתע מלשתף כשצריך, איש לא יסבול בגללך. אני חייבת הרבה תודה לחברות הנאמנות שמלוות אותי בדרך הלא קלה ותומכות בי ככל יכולתן.

"דיברנו קודם על הכדור המייצג שלנו, גם פה יש לו תפקיד. אם בעבר הייתה לי דמות ייצוגית של אחת שמסתדרת היטב ולא נעזרת, פתאום הייתי חייבת להחליף דמות למשהי שחייבת עזרה. זה לא קל, אבל הרווחתי המון. הרבדים החברתיים העמיקו, גיליתי מחדש את החברות שלי.

"מהמקום הזה, של הצורך בתמיכה, התחלתי לחפש דרכים לעזור לאחרים. זה עוד כלי נפלא להתמודדות: לצמחיה ולהעצמה. חיפשתי את המקום הייחודי שבו אני יכולה לתת משלי לאחרות, וחיפשתי גם את התועלת שיש בכאב שלי, ושני החיפושים האלה התלכדו לתחושת שליחות גדולה.

"כשהחלטתי לעזוב את משרד החינוך, אחרי אינספור התלבטויות, חשתי חוסר משמעות. הרי הפן הפיזי שלי נפגע כל כך, והייתי זקוקה יותר מתמיד לחוויית ההצלחה ולהרגשה שאני מועילה ותורמת. אמנם כל יהודי תורם לעולם, אבל הייתי זקוקה גם לחוויה קונקרטית של תרומה.

"ואז הקדוש ברוך הוא הכניס ביב את הרעיון לקחת את הכאב, ודווקא ממנו להעניק לאנשים כוחות. הוא בירך אותי בכושר רטורי וביכולת להעביר מסרים שייגעו בלב הקהל.

אלו חלק מהסוכריות שקיבלתי ממנו.

מהמקום הזה אני מגיעה להרצאות מול קהל, משתדלת להעביר את הכלים שקניתי בדם ליבי גם לאחרות, לתת גם להן את היכולת לצמוח מתוך הכאב".

 

מול תמונת החיים:

בחירה בהסתכלות

"ישבתי בבית החולים, יד ימין מחוברת לעירוי ויד שמאל חלשה מכדי לתפקד. לא יכולתי לדפדף בספר ולקרוא. הסתכלתי סביבי וניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות. פתאום הבחנתי בתמונה שהייתה תלויה על הקיר: תמונה בעלת אשליה של תלת ממד. הסתכלתי עליה, ניסיתי לחשוב איך הצליח הצייר ליצור את האשליה של העומק ופתאום הבנתי משהו מדהים:

"התמונה הזו היא לא באמת תלת ממדית, אבל העין שלנו מפרשת אותה כך בגלל האופן שבו בחר הצייר לצבוע אותה. אנחנו לא קולטים את התמונה דרך העין שלנו, אלא דרך הפרשנות שהמוח שלנו העניק למה שהעין רואה. בדיוק כך אנחנו מסתכלים על העולם! אנחנו לא רק קולטים אותו באמצעות החושים, אלא מפענחים אותו דרך הפרוש שאנחנו מעניקים למציאות.

"גם אני יכולה לתת לתמונת חיי פרשנות אחרת! גם אני יכולה לבחור איך לצבוע אותה, מה להדגיש, מה להצליל, כמה להאיר אותה  ואיך. המחשבות של אותם רגעים, מול התמונה בבית החולים, הפכו להשקפת עולם שמלווה אותי מאז והלאה".

איך נראתה המנהרה? תלוי איך רואים אותה. אפשר לראות אותה כמו צינוק אפל, מרובה צללים מעוררי אימה, אפשר גם לראות אותה כחלק אינטגראלי מדרך שמתקדמת אל היעד. אפשר לראות אותה בעוד הרבה דרכים, איש איש ומבטו.

"לא רק שאנחנו בוחרים איך לפרש את המציאות", מוסיפה עירית, "אנחנו גם מוסיפים לה לפעמים חלקים שלא קיימים בה במציאות. אם אני לא יכולה לרקוד, זה לא אומר שתמו היכולות שלי ואני לא יכולה לעלות על במות – זו תוספת מיותרת. כדאי לנו ללמוד לראות את המציאות בצורה מעצימה.

"המדרש מספר על רבי עקיבא וחכמים שראו שועל בהר הבית. הם התחילו לבכות והוא החל לצחוק ואמר שכשם שנבואות החורבן התגשמו, כך גם נבואות הנחמה יתגשמו, בעזרת השם. צריך להבין את המדרש הזה: הרי גם רבי עקיבא וגם החכמים ידעו על החורבן והאמינו בתקומה, מה גרם לשינוי בצורת ההתבוננות שלהם?

"החכמים ראו בשועל את סמל החורבן, ולכן הם בכו. רבי עקיבא, לעומת זאת, ראה באותו שועל דווקא את החזון ואת הנחמה שתבוא. הכול תלוי במבט. המבט המעודד הוא, שהכאב הוא לא משהו שייגמר בסוף ואחריו יבוא הטוב – אלא הכאב עצמו הוא הטוב. הוא חלק מהתמונה הכי יפה שהשם צייר במיוחד בשבילי.

"השם נתן לי את הבחירה איך להסתכל על המצב שלי, ואני בוחרת להסתכל עליו בגאווה. קיבלתי תפקיד נבחר! אחד הילדים שאל אותי פעם: אם נכות היא תפקיד מיוחד, למה לכהן נכה אסור לכהן?

הסברתי לו שזה עניין של תפקידים. לכהן הזה יש תפקיד אחר. כמו שישראל לא יכול לכהן, כי יש לו תפקיד אחר בעולם. להיות נכה זה תפקיד קשה, ולא מכולם השם דורש למלא אותו. זה תפקיד נבחר. בעל ייסורים הוא זה שמסובב את גלגלי הנתינה בעולם.

"זה לא אומר שתמיד קל לי, להפך, ודאי שבתפקיד שהשם נתן לי יש הרבה מאוד כאב. כשבאחת ההרצאות נפלתי על הבמה, מול כמה מאות נשים, זה לא היה לי קל. אמנם באולם עצמו חייכתי ואמרתי לנוכחות שהן קבלו עכשיו המחשה חיה, אבל כשחזרתי הביתה היה לי קשה עד דמעות.

"הקושי הזה הוא בסדר גמור, הכאב קיים ואין סיבה להתעלם ממנו. להפך, חשוב שנלמד להיות בתוך הכאב ולתת לו מקום, כדי שנוכל לצמוח ממנו. אבל את הקושי והכאב האלו, כדאי לנו לראות בצורה מאירה ומיטיבה.

"גם על הבושה, שהיא חלק משמעותי בהתמודדויות רבות, אני משתדלת להתמודד בצורה דומה: לא היה לי קל לצאת לרחוב כשאני נתמכת במקל או בהליכון, וכיום בקולנועית. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי להפריד: להפריד בין המציאות לבין הפרשנות שלי עליה.

"הבושה היא הפרשנות שלי, והרי אין לי באמת במה להתבייש. הרי אני לא פגם במערכת של השם, להשם אין פגמים במערכת. להפך, השם בחר אותי לתפקיד קשה יותר. הגדולה של כל מי שמתמודד היא הבחירה שלו איך להתמודד במצב הנתון.

"זה כלי מדהים שכדאי לקחת אותו לכל דרך: להפריד את ההתרחשויות מהפרשנות ולתת להן פרשנות חיובית ומוארת. קחו למשל את הסיטואציה הבאה, שיכלה לסמל בשבילי משבר ותסכול, ובחרתי לראות בה אות יוקרה מיוחד:

"בתקופה מסוימת הרגשתי שאני זקוקה ליציאה קצרה לחופשה כדי להחליף כוחות. פניתי לחברה והצעתי לה שנצא יחד לקייטנת אמהות. 'האמת שקשה לי', היא אמרה בחוסר נעימות. 'אני זוכרת אותך כל כף פעילה ונמרצת, וקשה לי לראות אותך עכשיו כל כך מוגבלת ונתמכת'.

"'את יודעת מה?' אמרתי לה בחיוך, 'את גורמת לי להעריך את עצמי. אם לך קשה להיות אתי יומיים ואני נמצאת אתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!'"

 

הכתבה היא לרפואת עירית בת ציפורה בתושח"י

(עיתון בתוך משפחה – 820)

איורים ותמונות shutterstock

הפרשת חלה

מצוות הפרשת חלה

  • חייבים להפריש חלה מעיסה שלשו אותה מקמח דגן. כל עוד לא הופרשה חלה ממוצרים שנעשו מקמח (לחם, עוגות, מצות, קמח מצה, ופלים וכדו'), הם "טבל" ואסורים באכילה.
  • יש להפריש חלה בגמר עשיית הבצק, אולם אם לא הפרישו לפני האפיה, יפרישו חלה מהמוצר המוגמר לאחר האפיה.
  • חייבים להפריש חלה גם מעיסת בצק שנעשתה בארץ ישראל מתבואת חוץ לארץ.
  • חז"ל תיקנו להפריש חלה מעיסת בצק שנעשתה בחוץ לארץ מתבואת חוץ לארץ.

 

אפית חלות בערב שבת

  • נהוג שהנשים אופות חלות בערב שבת מעיסה שיש בה בצק בשיעור חיוב חלה (כמובא להלן).
  • מנהג זה הוא משום כבוד שבת וכן, כדי שתוכלנה לקיים בערב שבת את מצוות הפרשת חלה.

 

אופן ההפרשה

  • נוטלים (מפרישים) חלק מהבצק ואומרים: "הרי זו חלה" (ראה להלן לגבי הברכה)
  • ראוי להפריש שיעור כזית מהבצק. אם הפריש חלה בגודל כל שהוא יצא ידי חובה. כאשר מפרישים חלה מספק (כגון, מדברי מאפה שקנו בחנות), יש הנוהגים להפריש לכתחילה כל שהוא.
  • אסור לאכול את החלה המופרשת. שורפים אותה ואין לזרוק אותה בדרך בזיון. מי שאינו יכול לשרוף את החלה, יעטוף אותה בשקית וכדו' וישליך אותה לאשפה.
  • אין לשרוף את החלה בתוך תנור אפיה שאופים בו עוגות או מוצרי אפיה אחרים.

 

שיעור חלה וברכת הפרשת חלה

  • לפי שיעור החזון איש אם יש בעיסה 2,250 גרם קמח, מפרישים חלה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה (מן העיסה)" ואחר כך אומרים: " הרי זו חלה". לפי שיעור הרב חיים נאה מברכים על הפרשת חלה כאשר יש בעיסה 1,660 גרם קמח.
  • אם יש בעיסה 1,200 גרם קמח (אך אין בה את השיעור המובא לעיל), מפרישים חלה ואומרים : " הרי זו חלה" אך לא מברכים.
  • עיסה שאינה עומדת לאפיה אלא לבישול או לטיגון (כגון איטריות), מפרישים ממנה חלה, אך לא מברכים.

 

מי מפריש את החלה?

  • במצות הפרשת חלה יש זכות קדימה לאישה. אם אין אישה בבית מפריש האיש.
  • ילד או ילדה, לפני שהגיעו לגיל מצוות, לא יפרישו חלה.

 

מוצרי מאפה שניקנו בחנויות

  • יש להפריש חלה, לפני האכילה, ממוצרים העשויים מקמח הנקנים בחנויות, אם קיים חשש שלא הפרישו מהם חלה בעת היצור. כל עוד שלא הפרישו מהם חלה, המוצר אסור באכילה.
  • כאמור לעיל, כאשר מפרישים חלה מספק ( כגון, במקרה שקונים דברי מאפה בחנות ולא ידוע אם הפרישו מהם חלה), אין מברכים אלא רק אומרים: "הרי זו חלה".

 

"רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעוון חלה אין ברכה במכונס (בתבואה המכונסת) ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר (ויקרא כ"ו, ט"ז): " אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת, מכלות עיניים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם", אל תקרי בהלה, אלא בחלה (בעוון אי הפרשת חלה). ואם נותנים (חלה) מתברכין, שנאמר (יחזקאל מ"ד, ל'): "וראשית עריסותכם תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך".

(מסכת שבת לב:)

 

הכשרת כלים

טבילת כלים

  • כלי אוכל שנעשו ע"י גוי או שנקנו מגוי (אף אם נעשו ע"י יהודי), חייבים בטבילה במקווה לפני שמשתמשים בהם.
  • כלים שנעשו בחוץ לארץ, חזקה עליהם שיצרו אותם בבית חרושת של גוים והם חייבים טבילה.
  • הקונה קופסאות, צנצנות או בקבוקים (שנעשו ע"י גוי או שהם מתוצרת חו"ל), המכילים מצרכי מזון, מותר להשתמש במאכלים ובמשקאות שבהם. אולם לאחר שהוציא את תכולתם, לא יניח בהם אוכל או משקה לפני שיטביל אותם.
  • כלי שנעשה ע"י גוי והשתמשו בו למאכלים שאינם כשרים, טעון גם טבילה וגם הכשרה (הגעלה או ליבון). יש להכשיר כלי זה תחילה, ואח"כ להטבילו במקווה.

 

ההכנות לטבילת כלים

  • לפני הטבילה יש להסיר את כל התוויות המודבקות על הכלי ולבודקו היטב אם הוא נקי מלכלוך או מחלודה (כולל החריצים שבחיבורי הידיות לכלי וכדו'), כדי שלא תהיה חציצה בין המים לכלי.

 

ברכת הטבילה

  • לפני הטבילה מברכים. את הברכה מברכים מחוץ לחדר שבו נמצא המקווה, ומיד לאחר הברכה נכנסים וטובלים את הכלים. אם באותו מקום מצוי רק מקווה המשמש לטבילת כלים (ואינו מיועד לטבילת אנשים), מברכים את הברכה ליד המקווה.
  • נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלי". כאשר טובלים יותר מכלי אחד, סיום הברכה הוא: "על טבילת כלים".
  • כמבואר להלן, מצויים סוגי כלים שחייבים לטבול אותם, אולם אין מברכים לפני טבילתם.
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל ל"ז), ואומר: "מקווה ישראל ה'" (ירמיה י"ז), מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".

(יומא פה:)

 

אופן הטבילה

  • צריך שמֵי המקווה יכסו את כל הכלי ושלא ישאר ממנו מחוץ למים, אפילו כל-שהוא.•אם הטבילו את חציו של הכלי ואח"כ הטבילו את חציו השני- לא עלתה לו הטבילה כלל.
  • בשעת הטבילה במים יש להרפות מעט מהכלי כדי שהמים יגעו בכולו בבת –אחת. על המים לנגוע בכלי בכל צדדיו, בתוכו ומחוצה לו. כאשר מטבילים כלי שפיו צר (כבקבוק וכדו'), צריך להמתין עד שמֵי המקווה ימלאו את תוכו.

 

סוגי הכלים

  • בכלים הטעונים טבילה נכללים:

*כלים לאכילה ולשתיה (צלחות, כוסות, גביעים, סכו"ם וכדו').

*כלים לאחסון מצרכים (בקבוקים או קופסאות שמחזיקים בהם משקאות או מאכלים כלחם, סוכר, ירקות וכדו').

* כלי בישול, טיגון ואפיה (סירי בישול ואפיה, מחבתות, מצקות, שיפודים, טוסטר וכדו')

*כלים המשמשים להכנת מאכלים (חלקי המיקסר הנוגעים באוכל), כלים המשמשים להגשת מאכלים לשולחן וכדו'.

  • החומר שממנו עשויים הכלים:

*חובת הטבילה חלה על כלים העשויים ממתכת, מזכוכית או מחרס המצופה במתכת או בזכוכית.

*כלי עץ, עצם, אבן או חרס שאינו מצופה- אינם טעונים בטבילה.

* כלי פלסטיק או ניילון אינם חייבים בטבילה (המחמיר על עצמו יטביל את כלי הפלסטיק בלי ברכה).

*כלים חד פעמיים, הנזרקים לאחר השימוש, אינם טעונים טבילה.

 

כלים שאין מברכים עליהם

  • ישנם כלים הטעונים טבילה אלא שאין מברכים על טבילתם, כגון:

*כלים המשמשים להכנת אוכל, אם האוכל הנתקן על ידם עדין אינו מוכן לאכילה כגון: כלי לישה, מטחנת בשר, סכין שחיטה וכדו'

*  כמו כן, כלי המשמש לאחסון מזון אך אין מתקינים (מכינים) בו מזון, אין אוכלים או שותים ממנו ואין מביאים אותו לשולחן האכילה- אין מברכים על טבילתו (לפני טבילת בקבוקי שתיה- מברכים)

* מפאת סוגי הכלים הרבים והספיקות השונים, יש לברר את ההלכה בכל מקרה מסופק. מצוי ספר בשם "טבילת כלים" שבו מפורטים סוגי הכלים השונים ודיניהם.

 

הגעלת כלי מתכת חדשים

  • מצויים בתי חרושת בארץ ובחוץ לארץ, המשתמשים בשומן שאינו כשר למשיחת כלי אוכל העשויים מאלומיניום, נירוסטה ומתכות אחרות
  • כדי להסיר את החומר האסור, יש להגעיל במים רותחים כלי אוכל חדשים העשויים ממתכת. לאחר ההגעלה הכלי כשר לשימוש. לפני ההגעלה, יש להסיר את התוויות המודבקות על הכלי ולוודא שהוא נקי ושלא דבוק עליו מאומה.
  • רצוי מאוד להגעיל את הכלים בעזרת אדם מנוסה או לקבל ממנו הדרכה מעשית.
  • כלי שנוצר ע"י גוי או שנקנה ממנו, יש להגעיל אותו תחילהה, ואחר כך להטבילו במקווה (כמובא לעיל).

כלים אשר מודבקת עליהם תווית-הכשר, המציינת שהם אינם משוחים בחומר אסור, אינם טעונים הגעלה.

 

הכשרת הכלים

  • כלי שנטרף אין להשתמש בו עד שיכשירו אותו.
  • מצויים כלים, שאין אפשרות להכשירם ואם הם נטרפו, אין ממשיכים להשתמש בהם לבישול או לאכילה.
  • מפאת הדינים השונים שצריך להקפיד עליהם (ניקוי והכנת הכלים להכשרה ודיני ההכשרה בעצמם), יש להכשיר כלים רק באמצעות אדם הבקי בהלכות אלו.

 

"שלושה דברים בכלי חרס: בולע ואינו פולט ואינו מבאיש כל מה שבתוכו. שלושה דברים בכלי זכוכית: אינו בולע ומראה מה שבתוכו, במקום חם-חם, במקום צונן- צונן".

(אבות דרבי נתן פרק מ"א, ו')

 

אופן ההכשרה

 

  • העיקרון של הכשרת הכלים הוא לגרום שכל הבלוע בדפנות הכלים יפלט לחוץ והם יהיו ככלים חדשים שבדפנותיהם לא בלוע מאומה.
  • אופן ההכשרה משתנה בהתאם לסוג הכלים ולאופן שהשתמשו בהם, כגון: כלי שהשתמשו בו לבישול, מכשירים אותו ע"י הגעלה במים רותחים, כלי המשמש לצליה צריך ללבן אותו באש ועוד.

פרטי הדינים בנושא זה רבים מאוד, ולכן כדאי תמיד להתייעץ עם רב פוסק הלכות לפני שפונים להכשיר את הכלים בבית.

מהבשר עד החלב

בשר חלב ו"פרווה"

  • בשר ועופות (וכן כל מוצריהם כנקניק וכדו') אסור לאוכלם יחד עם חלב (וכל מוצריו כגבינה, חמאה ועוד)
  • מאכלים או משקאות שאינם מכילים חלב או בשר נקראים "פרווֶה" ומותר לאוכלם עם בשר או עם חלב.
  • לעיתים, מוצרים שונים הינם חלביים מבלי שהדבר מצוין באופן בולט. ראוי להתבונן ברשימת המרכיבים כדי לוודא שהמוצר אינו מכיל חומרים חלביים.
  • על אריזות של מוצרים רבים העומדים תחת השגחה, מצוין שהם "פרווה" או מצוין שהם כשרים לאכילה עם בשר או עם חלב וכדו'.

 

המתנה בין בשר לחלב

  • לאחר אכילת בשר, עופות או מוצריהם צריך להמתין שש שעות עד לשתיית חלב או לאכילת מוצרי חלב. גם לאחר אכילת תבשילים שהתבשל בתוכם בשר יש להמתין שש שעות, אע"פ שלא אכלו את הבשר עצמו (מחנכים ילדים קטנים להפסקה בין בשר לחלב, בהדרגה לפי גילם).
  • אם מצאו בפה בין השניים בשר אפילו לאחר שעברו שש שעות, יש להסירו, לנקות את הפה ע"י אכילת פת וכדו', לשטוף את הפה ע"י שתית משקה, ואחר כך מותר לאכול מאכלי חלב.

 

דיני הפסקה בין חלב לבשר

  • לאחר שתיית חלב או אכילת מוצרי חלב (מלבד גבינה קשה) אין צריך להמתין עד לאכילת בשר. אולם צריך לעשות את הפעולות הבאות (אורח חיים סי' תצ"ד במשנה ברורה ס"ק ט"ז)

*לנקות היטב את הפה (ע"י אכילת פת או מזונות וכדו')

*לשטוף את הפה ע"י שתית משקה.

*רחיצת ידיים כדי שלא ישארו עליהן שיירים ממוצרי החלב.

*יש לנקות את השולחן מפירורי הארוחה החלבית, כדי שלא יאכלו אותם בטעות עם הארוחה הבשרית. צריך להסיר מהשולחן גם את פירורי הלחם מהארוחה החלבית.

*כמו כן, יש לפרוס מפה אחרת לפני הארוחה הבשרית.

  • לאחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות עד לאכילת בשר.

 

אכילה ליד שולחן אחד

  • שני אנשים המכירים זה את זה, אסורים לאכול ליד שולחן אחד, האחד מאכלי חלב והשני מאכלי בשר, אלא אם כן יעשו סימן היכר בינהם.
  • ההיכר הוא שאחד מהם יאכל על מפה נפרדת או שהם יניחו ביניהם חפץ שאין דרכו להיות על השולחן. היכר זה יזכיר להם שלא יטעו ויאכלו אחד מחבירו.
  • עליהם להזהר שלא ישתו מאותו כלי (כי המאכל נדבק לכלי) ולא יאכלו מאותו ככר לחם.

 

איסורי בישול והנאה

  • בדיני בשר בחלב קיים איסור נוסף: אסור לבשל בשר וחלב ביחד, גם כאשר אין אוכלים אותם לאחר הבישול.
  • כמו כן, אסור להנות מתערובת של בשר וחלב. ההנאה האסורה כוללת: נתינת תערובת זו לבעלי חיים המצויים ברשותנו, מכירתה ליהודי או לגוי ועוד.

 

עיסה חלבית או בשרית

  • אסור ללוש עיסה (לחם, חלות, עוגות, בורקס וכדו' ) עם חלב, כי חוששים שהאנשים יטעו ויאכלו אותה עם בשר. כמו כן, אסור ללוש או לאפות עיסה עם שומן של בשר כי חוששים שיאכלו אותה עם מאכלי חלב.
  • אם לשו עיסה עם חלב או עם שומן של בשר, אסור לאכול אותה אפילו לבדה.
  • מותר ללוש עיסה עם חלב או עם שומן בשרי, רק בתנאי שעושים לה צורה מיוחדת וניכר עליה (גם לאחר האפיה) שהיא חלבית או בשרית.
  • כמו כן אם לשים כמות מועטת, שאוכלים אותה בפעם אחת, מותר ללוש עיסה עם חלב או עם שומן בשרי.

 

תערובת בשר או חלב במוצרים שונים

  • במוצרים רבים מערבים לפעמים בעת היצור חומרים העשויים מחלב או מבשר. מוצרים אלו נחשבים כחלביים או כבשריים ואסור לאוכלם אלו עם אלו. לדוגמא: בסוגים רבים של דברי מתיקה, שוקולד מריר ומיני מאפה עלולים לערב חומרי מזון שנעשו מחלב. באבקות מרק ומוצרים נוספים מצויים לפעמים חומרים העשויים מבשר. לעיתים, לא מצוינת עובדה זו ברשימת מרכיבי המוצר המודפסת על האריזה.
  • לכן חשוב, גם מסיבה זו, להשתמש אך ורק במוצרים שיש עליהם הכשר מוסמך. במוצרים אלו מקפידים לא לערב חומרים חלביים או חומרים בשריים, אלא אם כן מציינים זאת במפורש.
  • מצויים מוצרי מזון שמערבים בהם, בעת היצור, חומרים הן מחלב והן מבשר (מוצרים אלו אסורים באכילה או בהנאה!) בחלק מתחליפי החלב לתינוקות עלולה להימצא תערובת של בשר וחלב. יש לברר תמיד את כשרותם של המצרכים שמשתמשים בהם.

 

מאכלי פרווה שהתבשלו בכלי בשרי או חלבי

  • אם אכלו תבשיל פרווה (מאכל לא בשרי ולא חלבי), שהתבשל בכלי בשרי נקי (שלא היו בו שאריות מאכלי בשר), מותר לאכול אחריו (אולם לא ממש ביחד) מאכלי חלב ואין צורך להמתין ביניהם, כפי שממתינים בין בשר לחלב.
  • אם אכלו בשר מותר לאכול אחריו מאכל פרווה, שהתבשל בכלי חלבי נקי (שלא היו בו שאריות ממאכלי החלב).

 

מאכלים חריפים

  • מאכלים חריפים (כבצל, שום, חזרת, תבלינים חריפים ועוד) שחתכו אותם בסכין בשרי, אין לאוכלם ביחד עם מוצרי חלב. וכן להיפך, אם חתכו אותם בסכין חלבי, אין לאוכלם עם בשר ומוצריו.

 

דגים וחלב

  • מותר לאכול דגים עם חלה או עם מוצרי חלב, כי דגים אינם נחשבים כבשר. אולם, רבים מבני עדות המזרח אינם אוכלים דגים ביחד עם חלב או עם מוצרי חלב.

 

דגים ובשר

  • כאשר אוכלים באותה ארוחה דגים ובשר, יש להפריד ביניהם ע"י אכילת פת וכדו' ושתית משקה (לא מים). הטעם לחיוב הפרדה זה הוא משום סכנה.
  • אין לבשל ביחד דגים ובשר ואין להניחם באותם כלים. לאחר אכילת הדגים שוטפים את הכלים (צלחות, סכינים, מזלגות וכדו') שהשתמשו בהם לאכילת הדגים, אם רוצים לאכול בהם בשר.

 

כלי בשר וחלב

  • אסור להשתמש באותם כלים לבשר וחלב ואפילו בזה אחר זה. לכן, צריך שתהיינה בבית שתי מערכות כלים: מערכת כלי אוכל ובישול נפרדת לחלב ומערכת נפרדת לבשר.
  • המערכת כוללת את כל סוג הכלים (סכו"ם, צלחות, כוסות, סירים מצקות,מלחיות, מפות- שולחן ועוד).
  • בוחרים בצורות שונות של כלים או שמסמנים את כלי החלב, כדי שהכלים לא יתערבו אלו באלו.
  • ראוי ליחד כלים גם למאכלי פרווה, כגון: סכין לחיתוך לחם, פירות וירקות וכדו'.

 

הנהגת המטבח

  • קל ונוח יותר לשמור על דיני הכשרות כאשר יש במטבח שני כיורים, אחד לבשר והשני לחלב.
  • אם יש במטבח כיור אחד בלבד, כיור זה הוא טרף, כי שפכו לתוכו מאכלי חלב ובשר. לכן, יש לשטוף את הכלים מעל לכיור זה ולא לשרות אותם בתוכו.
  • גם בשיש שבמטבח, יש ליחד צד אחד לחלב (להכנת אוכל חלבי, להנחת כלי חלב עליו וכדו') ואת הצד השני למאכלי בשר.
  • צריך להזהר שמאכלי בשר וחלב לא יגעו ולא יטפטפו זה על זה. לכן, בשעת הנחת המאכלים במקרר וכדו', צריך לשים לב שלא יהיה מגע בין הבשר לחלב.

 

תנורי אפיה ומדיחי כלים

  • יש לברר היטב את כשרותם של תנורי האפיה, אם רוצים לאפות באותו תנור עוגות גבינה ולצלות בו בשר וכדו'. בתנור שאינו מתאים למטרה זו עלולות להתעורר שאלות כשרות לגבי המאכלים שיאפו או יצלו בו.
  • כמו כן, יש לברר את הלכות בשר וחלב לגבי שימוש במדיחי כלים ובמכשירים נוספים במטבח.

 

בשר וחלב שהתערבו וכלים שנטרפו

  • אם השתמשו בכלי חלבי למאכל בשרי או להיפך, יש לשאול רב כיצד לנהוג הן במאכלים והן בכלים. בחלק מהמקרים הכלי הוא טרף ואין להשתמש בו עד שיכשירהו.
  • יש לברר את ההלכה גם במקרה שנתערבו כלים ביחד ולא ניכר אלו הם כלי הבשר ואלו הם כלי החלב.
  • כמו כן, אם נשפכו חלב או מוצריו למאכל בשרי או להיפך, ואפילו אם נשפכה כמות קטנה, יש לברר הן את דיני המאכלים והן דינו של הכלי.

 

פניה לרב לבירור הלכה

  • כאשר פונים לרב כדי לשאול מהי ההלכה במקרה שהתערבו כלי בשר וחלב או במקרה שנשפך חלב לתבשיל בשרי וכדו', טוב לדעת את פרטי המקרה, כגון: האם המאכל היה חם או קר, אימתי השתמשו לאחרונה (לפני שאירעה הטעות) בכלי החלבי לחלב או בכלי הבשרי לבשר (כלומר האם הכלי הינו "בן יומו").

מתוך הספר 'עיטורי הלכה' כשרות המטבח

למה בכלל האוכל צריך להיות כשר

חשיבות שמירת הכשרות

  • המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.
  • מלבד חומרת האיסור, קיימת השלכה נוספת לאכילת מזון לא כשר. מאכלים ומשקאות שאינם כשרים פוגמים בקדושתה של נפש האדם. יראת השמים, אהבת התורה והמצוות ורגשות עדינים של אמונה וקדושה עלולים להיפגע כתוצאה מכך.
  • בספר מסילת ישרים בפרק י"א מובא: "והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים (המורעלים) או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל".

 

מוצרי מזון בדורות הקודמים

  • בדורות הקודמים מוצרי המזון היו פשוטים ובלתי מורכבים. רובם ככולם נעשו בבית או בסביבתו הקרובה והאנשים ידעו היטב מה מכיל כל מאכל. מסיבה זו, קל היה להשגיח בעבר על כשרותם של המאכלים.

 

מוצרי המזון כיום

  • כיום, עם התפתחות תעשיית המזון, מורכבים מוצרי המזון, כגון: שימורים, לחם, דברי מאפה, ממתקים ומשקאות, מפריטים רבים מאד. הם מכילים תמציות שונות, חומרים משמרים צבעי מאכל ועוד (לא כל המרכיבים מצוינים באופן מפורט, על אריזות המזון).
  • חלק ניכר ממרכיבי המזון מיוצרים מחומרים לא כשרים, כגון: משומן או מחלקים אחרים של בעלי חיים האסורים באכילה לפי דיני התורה. לאדם הקונה את המצרכים אין אפשרות לדעת מה מכיל כל מוצר ומוצר והאם הוא כשר.
  • בנוסף לכך, מפעלים רבים מייצרים מזון באמצעות מערכת קיטור המקיפה את כל המפעל. לכן מוצרים כשרים עלולים להאסר כאשר מחממים אותם באידי קיטור שבישלו בהם מוצרים אסורים.

 

דוגמאות לחששות כשרות

נציין לדוגמא מוצרי מזון מצויים שקיים חשש שחומרים אסורים מעורבים בהם, כאשר אין עליהם השגחה מוסמכת:

*לחם: לעיתים מצויים בלחם משפרי אפיה וחומרי התפחה העשויים מחומרים שהופקו מן החי ויש עליהם חשש איסור נבילות וטריפות. כמו כן, קיים חשש להמצאות חרקים בקמח, אם נפות הקמח אינן עומדות בדרישות ההלכה.

*שוקולד וסוכריות: עלולים להימצא בהם: תמציות, יין נסך, ג'לטין, חלב עכו"ם וחומרים נוספים הבאים מן החי ויש עליהם חשש נבילות וטריפות.

*שימורים: קיימים בהם חששות להמצאות חומצות וחומרי שימור שמקורם מן החי כנ"ל.

*עוגות: העוגות עלולות להכיל: יין נסך, אבקת חלב, ג'לטין, גליצרין, תחליף חמאת קקאו ועוד, שמקורם מן החי.

*צימוקים: קיים חשש שמורחים אותם בשומן טרף.

  • כאמור לעיל, הדברים מתייחסים לכל מוצרי המזון. גם מוצרים שהמבט השטחי אינו מגלה בהם בעיות כשרות כלשהן, עלולים להכיל חומרים אסורים, אם אין עליהם השגחה נאותה.

 

מהי השגחה מעולה?

  • לנוכח התפתחות תעשיית המזון והסתעפותה, הפכה ההשגחה על כשרות המזון לעבודה מקיפה ואחראית ביותר. השגחה זו דורשת:

*בקיאות רבה בהלכה.

*יראת שמים

*רגש אחריות עמוק

*התמצאות בתעשיית המזון על שלביה השונים.

*ידע ניכר במדע המזון

*קשרים הדוקים עם מדענים, יצרני חומר גלם ותמציות, רשתות אספקה ועוד.

  • ללא השגחה ברמה נאותה, עלולות להיגרם תקלות הלכתיות חמורות.

(מתוך: ספר עיטורי הלכה כשרות המטבח)

אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.

בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר
אביגיל מייזליק
צביה התקשרה לספר לי את סיפורה המרגש, ואני מביאה אותו כאן מכלי ראשון: "בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, זהו משפט קטן שאולי כבר שמעת לא פעם, משפט שמקפל בתוכו ניסיון שאי אפשר כמעט להביע במילים. עד היום אינני מסוגלת לשכוח את הימים הארוכים בבית החולים, את השיחות המרעידות עם הפרופסור המומחה ההוא והפרופסור המומחה האחר את המתח, את הבכי בלילות, את התפילות…                                                               בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר. הרגעים האלו רק הביטחון והאמונה של בעלי והקשר הישיר לבורא עולם – הצליחו לתת לי את הכוח להמשיך הלאה, יום אחר יום.   "חווינו ניסים על כל צעד ושעל, למעשה – כל דקה ודקה הייתה סוג של נס ולא התייחסנו לכך כלל כאל דבר מובן מאליו. אחרי הניתוח מסובך שהיא עברה , זכינו לשמוע את הרופא  שלה מרשה לנו להיות אופטימיים. כעבור עוד יום ועוד יום – התחילו לדבר אתנו לשמחתנו הרבה על גמילה ממכונת ההנשמה. בכל אותה תקופה היא קיבלה הזנה דרך הווריד ולא אכלה בעצמה. "כעת, כאשר החיינו והגיענו לרגע הזה שבו היא מתחילה להחלים – אמר לנו הפרופסור כי הוא עומד לתת לה מזון תינוקות מיוחד המתאים למצבה. בעלי שאל אותו אם זה מחלב ישראל והפרופסור הניף את ידו בביטול, 'אילו שטויות! הילדה שלכם ניצלה ממות וזה מה שמעניין אתכם? שהחלב יהיה כזה או אחר? אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.
בעלי ביקש ממני שבכל אופן אגש לתזונאית של המחלקה ואשאל אותה אם יש אפשרות לתת לה מזון תינוקות כשר למהדרין. הרי אפשר להשיג מזון כזה, והוא לא רוצה לחשוב שבדיוק עכשיו, כאשר בתו עומדת להחלים, היא תאכל חלב עכו"ם.
התזונאית דווקא התייחסה לדבריי בכבוד ואמרה שהיא תלך לבדוק. כעבור דקות אחדות הגיעה לחדר כשהיא נרעשת כולה. "היה לכם נס! מזון התינוקות שהפרופסור רצה שאתן לבת שלכם – פג    תקופה. היא עברה את התאריך, ולתינוקת כל לך רגישה אחרי ניתוח מסובך זה יכול להיות מסוכן! כשחיפשתי את ההכשר על הקופסא ראיתי פתאום את התאריך והתחלחלתי…"
"עברנו זו הייתה דרישת שלום מיוחדת מבורא עולם שהראה לנו כיצד שמירת המצוות לא רק שלא גורמת להפסד אלא אדרבה – הצילה את הבת שלנו.
הדיאטנית דאגה עבורה למזון כשר למהדרין, וכעבור זמן לא רב חזרנו לביתנו עם התינוקת בריאה, כשאיננו מספיקים להודות ולהלל…"
(ציטוט מתוך עיתון בתוך משפחה)

אדום – העניבה

הקיץ הוא אותו קיץ, החום והלהט, הם בדיוק כמו אותה מחבת שמן רותח המונחת על הגז ומשוועת לחלבון ולחלמון על מנת להגישם קרושים יותר ומהבילים יותר, לתינוקות של בית רבן. אם תרצו או לא, לפני 32 שנים היו פחות מזגנים, ודומה כי החוסן הגופני לעמוד בפני החום, היה יציב ואימתני יותר. נניח.

אגב אורחא, גם לבני ברק יש זקנים ומאריכי ימים שזוכרים חום מה הוא, אלא שצפת מתוקף נסיבות לא ברורות, מיקמה את זקניה כמומחים בלעדיים לענייני חום, קור, ושאר טמפרטורות ורעידות אדמה. ולגופו של ענין אם היינו שואלים ישיש בני ברקי את דעתו על אותו קיץ תשמ"ב, הוא היה מפטיר בין משנה להלכה "לא זוכר חום נורא שכזה, למרות שאני יליד הארץ".

עד כאן קיץ.

* * *

האברך טהור הלב, גבה-הקומה שמשון ארבלי נע בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס, בואכה רבי עקיבא. היה עליו להוציא שלושה קטנטנים מגני הילדים ומן התלמוד תורה, להאכילם, להשקותם ולהשכיבם לישון עד שתשוב רעייתו מבית הספר בו לימדה.

האוטובוס הגיע, בין ניגוב זעה במצח ימין, לניגוב הזעה בצוואר, עצר אוטובוס דן, ופתח את דלתו. ארבלי נכנס פנימה הגיש שלוש מטבעות לידי הנהג, קיבל כרטיס וכשעיניו שמוטות מטה ניסה לאתר מקום ישיבה בסמוך. שום דבר לא השתנה בעשרות השנים האחרונות, והצפיפות, הבניברקית, נעבעך, היא בדיוק אותה צפיפות.

לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, לחץ נהג האוטובוס בעוצמה על דוושת הגז, והאוטובוס ניתר במרוצה. היחיד שניצב על עומדו במעבר, היה האברך הביישן, שהוטל על צידו וחש מכה עזה וחדה בחלק האחורי של רגלו, זה שממול לברכו הימנית. הוא חש כאילו סכין נכנס לרגלו. הוא מישש ועיסה את המקום הכואב, וניסה להרגיע את היסורים.

ובאמת הפוגה קלה נרשמה בסולם יסוריו. אחרי עשר דקות של טלטולי דרך, הוא ירד מן האוטובוס והתקדם בצליעה איטית לכיוון גני הילדים. הכאב לא פסק.

"נו מילא", הוא הרהר "זו רק מכה יבשה תוך יום יומיים הכל יירגע".

כשרעייתו הגיעה הוא עדכן אותה באשר לתאונה הקלה במעבר האוטובוס – והיא כמובן המליצה לבקר אצל רופא המשפחה "ועכשיו פתוח". ארבלי הרגיע את העזר כנגדו והסביר בטוב טעם, כי מכה יבשה מתאדה תוך זמן קצר והכל יישכח וימוג באבק הזמן.

ביום השלישי הצליעה הפכה בולטת, הברך סירבה להתכופף ונפיחות בגודל תפוח-עץ בגודל בינוני פילחה את בשרו. זה כאב, אך ארבלי לא מיהר לאף מקום. תקראו לזה דחיינות.

רק אחרי חודש כשכלו כוחותיו הוא צלע לכיוון קופת החולים. רופא המשפחה ד"ר חנוך וכסלר הוריד את משקפיו, מישש ארוכות את הפגע, שמע על פרטי האירוע ולחש "מיסטר ארבלי, דחוף, דחוף, דחוף לאורתופד. זה לא משחק ילדים מה שיש לך פה".

ד"ר וכסלר צדק, המכה היבשה רק התחפשה ליבשה, אבל במינוחים אורטופדיים היא היתה רטובה למדי, ועוד איך רטובה.

למחרת בבוקר, אחרי המתנה בת שעה מול הקליניקה של הפרופסור הידוע שאולי שולצינגר, נכנס האברך ארבלי צולע וחושש מן האבחנה הצפויה. שולצינגר בחן את הנפיחות, ואמר: "אדוני הגוש הזה משונה מאוד, ממכה יבשה לא נוצר כזה גוש".

ארבלי הובהל לחדר צילומי הרנטגן וחששותיהם של מומחי הרפואה קיבלו אימות חד-משמעי. היבשה, לא יבשה כלל וכלל. הוברר למעלה מכל ספק, שהמכה גרמה לשבר בעצם, ורסיס קטן של העצם חדר לוריד די עבה, וטיפטוף הדם הפנימי גרם לנפיחות דלקתית מאיימת.

"ניתוח ידידי, ניתוח" פסק הפרופסור "ללא דיחוי, כבר מחר על הבוקר אתה מתייצב ב'תל-השומר', ושיהיה בהצלחה". פרופ' שולצינגר צרף את חוות-דעתו לתיק הרפואי ולחץ קלות את ידו של האברך, אשר דוק של חרדה נמסך בעיניו. ניתוח? ככה, פתאום באמצע החיים.

איך אמר ד"ר וכסלר "זה לא משחק ילדים".

הניתוח נעשה בהרדמה מלאה. רסיס העצם הוצא, גוש הדם שהצטבר חסם כמה עורקים, ולאחר שהוסר נרשמה הקלה. ארבלי התעורר אחרי שלוש שעות, וקיבל עדכון מן האחות הבכירה: "הניתוח עבר בהצלחה, אך עליך להגיע אלינו כל יום למחלקה, להמשך טיפול ושיקום, אנו חוששים מהמשך טיפטוף דם מן הווריד הפגוע".

אברך כולל צולע, דחוק, מטופל בתינוקות, יוצא מדי בוקר עם מונית הלוך, מונית חזור, והפרוטה? כמה כבר פרוטות עודפות יש לאברך כולל? הוא הידק וקיפל היטב את הקבלות בארנקו.

אחרי שבועיים נסיעות הלוך ושוב, באה בחסדי-שמים רפואה שלמה, הוא צועד כרגיל.

חברת "דן" אשמה, ש"דן" תשלם על הוצאות המונית החליט ארבלי. ובצדק רב. מביני עניין יעצו לו לגשת לעורך דין אביחי מורנו שהתמחה בתביעות מן הסוג הזה, הוא ניגש אליו כמוכן רק לאחר ששאל מורה הוראה מוסמך שהתיר לו לתבוע את חברת דן.

עורך דין מורנו הציץ בתיק הרפואי של האברך ארבלי, שמע את עלילות הארוע והשלכותיו, ושאל את שאלת המיליון דולר: "תגיד לי ארבלי, יש לך עדים למקרה? כאלה שישבו אותך באוטובוס?".

"לא, לא חשבתי שעליי לאמץ לי עדים, מדובר היה אמנם במכה כואבת, אך לא העליתי בדעתי שזה יחמיר ויצטרכו עדים" מלמל ארבלי.

"מצטער. אם אין עדים אין בסיס לתביעה", חתך עורך דין מורנו. "איך ידחו אותי משפטני החברה? האיש נפל במדרגות, או החליק במקלחת ורוצה לתבוע את חברת 'דן', זה כישלון צפוי מראש ידידי, תצטרך לספוג את עלות המוניות על חשבונך".

ארבלי יצא מאוכזב לרחוב והחליט: "אפנה במכתב לחברת 'דן' ואסביר להם הכל… אולי תהיה לי שם אוזן קשבת".

אמר ועשה.

אחרי שבועיים הגיע מכתב תגובה מ"דן": "מכובדנו. חברתנו איננה עוסקת בתביעות כלפינו. עליך לפנות לחברת הביטוח שלנו 'מרגליות', ללשכה המשפטית, שם תוכל להגיש תביעה כחוק. חב' דן. מנכ"ל".

למחרת בהפסקת הצהריים, נסע האברך צח-המידות ונקי הכפיים ארבלי, לתל אביב. רח' דיזינגוף. לחץ על כפתור מספר 4, עלה, ויצא למסדרון הארוך. שלט גדול באותיות כחולות קידם את פניו. "מרגליות. הלשכה המשפטית".

הוא בחר דלת אחת ונקש עליה.

"כן".

ארבלי פתח ותחב את ראשו.

"סליחה אפשר לדבר איתך"?

"בבקשה ענה לו איש גוץ מחוייט וכבול בעניבה אדומה, עם סבר פנים-קשוח ובעל עיניים קטנות חשדניות ומזרות אימה.

האברך ארבלי הכניס חצי גופו פנימה והחל בקול מבוייש לתאר את עלילות הארוע. אחרי שתאר את הפגיעה, הצליעה והניתוח, סיכם בלחש "אני מבקש את הוצאות הנסיעה במוניות לתל-השומר במשך שבועיים זה הכל. הנה התיק הרפואי…".

"שב בבקשה", פקד עליו אדום-העניבה, והחל לעלעל בתיק הרפואי.

"תסלח לי" שאל הגוץ "יש לך עדים לארוע?".

"לא", מילמל ארבלי.

"אז אין לך עדים. ועורך דין שיוכל להיתלות על שביב הוכחה אולי יש לך?"

"לא", הפטיר האברך הנבוך שהבין כי כלתה אליו הרעה, ואת עלות המוניות ייאלץ לספוג.. נו מילא.

פניו של אדום-העניבה האדימו והתלהטו. "אז אין לך עדים, ואין לך עורך דין, ואתה בא לכאן לבקש כסף מחברת הביטוח?!!?? תגיד לי זה לא מצחיק? אתה בן-אדם רציני?".

ארבלי ביקש שהאדמה תפער פיה ושתעלים אותו מן הנוף. אולם לפתע נרגע קולו של הגוץ. "או.קי בחורצי'ק תרגע. אומנם אין לך עורך דין, אבל אני אהיה העורך דין שלך".

"אתה?" תמה ארבלי. "מי אתה בעצם?"

"מי אני?" התנדנד אדום-העניבה על כסאו הנישא, תוך ניפנוף כנפים זעירות של גאווה. "שמי ירחמיאל וכסנבלום, אני היועץ המשפטי הבכיר של חברת הביטוח 'מרגליות', וברגע זה אני עורך הדין האישי שלך. והנה אני מודיע לך  באופן נחרץ וחד משמעי: אתה מיסטר ארבלי תקבל לא רק את הוצאותיך על המוניות, אלא גם את פיצויים על האישפוז, הפציעה, עוגמת הנפש, היסורים, וכל מה שהחוק מאפשר".

אם נבוך ומבולבל היה האברך שמשון ארבלי, אזי באותן שניות התמרה מבוכתו לגבהים בלתי נתפשים. "אינני מבין" ליחשש "אינני מבין".

"הסכת ושמע ארבלי, הכנות שלך כבשה אותי, אני מאמין לכל מילה שלך, מהראשונה והאחרונה. ואם תשאל מדוע, התשובה פשוטה, למעלה מ- 30 שנים שאני שומע עדויות וסיפורים ועורכי דין, ותובעים ומתלוננים וקשקשנים, אבל כנות ואמיתיות כשלך. לא פגשתי מעודי. שא ברכה, אעמוד עמך בקשר".

* * *

האברך ארבלי צעד באיטיות לאורך המסדרון הארוך, וניסה לשחזר את השיחה. "אדום-העניבה" דיבר על כֵּנוּת, הרהר מול דלת המעלית, 'האם יש מציאות שבני אדם ידברו ללא כנות? אם כן אינני מבין מה הוא מצא בי, אדום העניבה'.

מאוחר יותר עלה על אוטובוס 'דן' לכיוון בני ברק והחזיק חזק חזק במשענת. לך תדע, לא בכל יום מבצבץ לך נס שכזה, שכנגד כל הסיכויים.

 

מזווית נוספת

בעולם כה עכור בו מנסים בני אדם רדודי דעת ושדופי אמונה למצוא ולחפש טריקים שטיקים ותכסיסים כדי להרוויח שלא ביושר, תופש סיפור נפלא זה מקום של כבוד בפינת היושרה והכנות. אבל שלא ניטעה. ברוך השם במקומותינו ישנם רבים וטובים כאלה שלא ניגררים אחרי ההמון הסואן המושפע מתרעלת הרחובות הפרוצים והשיקריים, אלא שיש לחזק מגמה נעלה זו, לומר אמת רק אמת בלי להצטעצע בניסוחים שיש בהם מן הברק השיקרי. פשוט להיות שקופים ואמיתיים עד השורשים. אין ספק שזה יצליח.

אגב כך, גיבור הסיפור קיבל כעבור חודשיים המחאה שמנה מחברת הביטוח ושילם באמצעותה חובות קטנים, ואף רכש כלים משובחים לחג הפסח.

מתכוננים לבית המקדש השלישי

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אנו אומרים בתפילה, "ובנה אותה בקרוב בימינו". כולנו מצפים בכיליון עיניים לבנייתו של בית המקדש השלישי. מייחלים להבאת הקרבנות, לשירת הלויים, להקטרת הקטורת, לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, בקודש הקודשים – המקום הקדוש ביותר בעולם.

אבל בזמן שרובנו לא יודעים בדיוק איך זה יראה, וכיצד יעשו זאת בפועל, יש מי שמקדישים את כל החיים שלהם למחקר ופיתוח של כלי המקדש, הם נערכים בצורה רצינית ועקבית לבנייתו של בית המקדש השלישי, ועושים זאת תוך השקעה של המוני שעות מחקר ועבודה.

הרב חיים ריצ'מן ממייסדי מכון המקדש, מסביר בשיחה מיוחדת שקיימנו שהמחקר מתחלק על פני כמה מישורים. "יש את החלק ההלכתי, אנחנו עוברים על כל המקורות של פוסקי ההלכה, קטעי התלמוד והמשנה העוסקים בנושא, עורכים השוואות ובדיקות חוזרות ונשנות כדי להגיע לתוצאה שתצא ידי חובת כל הדעות או לפחות רוב הדעות. בנוסף יש גם את המחקר הפיזי, השימוש בטכנולוגיה המתקדמת, ועוד ועוד".

הרב ריצ'מן מספר לנו על יצירת ה'חושן'. זהו אחד משמונת פריטי הלבוש המיוחדים לכהן הגדול. החושן מורכב למעשה מפיסת בד מיוחדת, שעליה קבועה טבלת זהב ובה משובצות שתים עשרה אבנים, עם שמות השבטים חרוטים עליהן. בתורה כתובים במפורש שמותיהן של אבני החושן: אדם, פטדה וברקת, לשם שבו ואחלמה, תרשיש שוהם וישפה, נופך ספיר ויהלום. הבעיה היא כיצד אנחנו יודעים מה היא כל אחת מהאבנים הללו. האם האבן שאנחנו קוראים לה יהלום, היא באמת היהלום שאליו התכוונה התורה? לא בטוח.

"עשינו מחקר מקיף מאוד על אבני החושן", מספר הרב ריצ'מן שהיה מעורב באופן אישי בכל שלבי המחקר: "חקרנו את הנושא במשך 11 שנים. עירבנו בו את גדולי המומחים בעולם שעוסקים באבני חן, וכמובן לקחנו בחשבון כל אחת מהשיטות המופיעות בפירושי המקרא והתורה שבעל פה. רק אחרי 11 שנים הוצאנו לפועל את כל ההשקעה ועשינו חושן בפועל".

הרב ריצ'מן מציין שאחד הקשיים הגדולים ביותר שעומד בדרכם, הוא לצאת ידי חובת כל השיטות, דבר שלא תמיד הוא אפשרי: "אם אנחנו מדברים על אבני החושן, אז אפילו מתרגמי המקרא, שחלקם חיו בזמן שבית המקדש היה קיים, וייתכן שהם ראו בעצמם את החושן, או שלפחות שמעו מאנשים שראו אותו, ובכל זאת הם חלוקים לגבי סוג האבנים", הוא אומר.

לסיום אנחנו שואלים את הרב ריצ'מן, איך הוא וחבריו יכולים לדעת שהם אכן צודקים במחקר שלהם, ושהתוצאה שאליה הגיעו אכן זהה לזו שהיתה בבית המקדש?

הרב ריצ'מן: "אנחנו לא יכולים לומר שהצורה שבה עשינו את הכלים כך הם גם היו בבית המקדש השני, אבל אנחנו כן יכולים לומר שהם כשרים וראויים לשימוש בבית המקדש השלישי, כי כמו שבזמן בניית בית המקדש השני הם עיינו בהלכה, ובנו את הכלים בהתאם, כך אנחנו גם עושים היום, ואנחנו משתמשים באותן הלכות כאבני דרך שמלמדות אותנו איך להכין את הכלים לבית המקדש".

מהבמבה עד המסטיק

יעקב לוסטיג

כבר 25 שנים פועל הרב דוד מושקוביץ בתחום הכשרות. הוא ביקר ובדק מאות ואלפי מפעלים, בתי חרושת, בתי אריזה, מטעים, כרמים וכל מה שקשור לייצור מזון על פי ההלכה. הרב מושקוביץ המכונה בפי כל 'האדמו"ר משאץ', מתגורר באשדוד שם הוא מנהל ברמה את בית מדרשו ואת הקהילה שהתפתחה במקום, ובמקביל הוא מנהל את מערך הכשרות SKS, שהקים במסירות רבה. לשם כך מרבה האדמו"ר לטוס לסין, שם הוא מעניק כשרות למספר מפעלים גדולים.

את דרכו בעולם הכשרות החל האדמו"ר מלמטה: הוא היה משגיח מן השורה באחד מארגוני הכשרויות המהודרים שם הוא רכש ניסיון עשיר בכל ענפי ייצור המזון מאיטליזים ומשחטות ועד מאפיות ותוצרת חקלאית. במסגרת עבודתו הוא נדרש לבקר במדינות רבות בעולם, בהן גם מדינות שיהודי חרדי לא נראה בהן מזה עידן ועידנים, כמו תאילנד, סין, אינדונזיה וגם אוסטרליה ומדינות אירופה.

פנינו לאדמו"ר משאץ וביקשנו לשמוע מפיו, למה בכלל צריך הכשר למוצרים תעשייתיים שאינם מן החי. מילא נקניק צריך חותמת של רב כדי שנדע שהוא כשר, אנחנו יודעים שצריך השגחה כדי לוודא שמדובר בבשר של בהמה טהורה, שנשחטה והוכשרה כדת וכדין. אבל מה רע במסטיק? למה הוא צריך להיות עם חותמת כשרות? או במבה למשל? הרי כולם יודעים שבמבה מיוצרת מתירס וחמאת בוטנים, מה כבר יכול להיות טרף בתירס???

"השאלה מעניינת מאוד" משיב האדמו"ר, "אבל סליחה מכבודכם… היא קצת נאיבית. מי החליט שמסטיק או במבה לא יכולים להכיל חומרים אסורים באכילה?

"בוא נתחיל מבמבה שזה בעצם חטיף ישראלי. בשום מדינה אחרת לא מייצרים במבה. חמאת הבוטנים שנמצאת בבמבה יכולה להכיל חומר בשם אמולסיפייר, שתפקידו לתת לחמאת הבוטנים מרקם עדין וחלק. האמולסיפייר תמיד מכיל שומן, שעלול להיות שומן מן החי. בעצם אתה אוכל במבה, אבל אם לא תהיה השגחה ראויה שתוודא שלא מכניסים בה חומרים לא מוכרים, הבמבה הזאת יכולה להכיל שומן של לווייתן, סוס, או אפילו של חזיר.

"לגבי המסטיק. נכון שהמסטיק עשוי בבסיסו מחומר גומי שממנו מייצרים גם צמיגים, ובעצם לא אמור להיות בו בעיה של כשרות. אבל הרי לא לוקחים צמיגים והופכים אותם למסטיק, נכון? על החומר הבסיסי הזה מוסיפים עוד חומרים רבים אחרים שנועדו לתת לו את הגמישות, הברק, העמידות, הריכוך ועוד ועוד. וזה עוד לפני שמדברים על תמציות הטעם, וצבעי המאכל. בהערכה גסה הייתי אומר שבמסטיק ממוצע יש בערך 70 חומרי גלם, ומתוך כמות כזאת של חומרי גלם, סביר מאוד שחלק יהיו מיוצרים מהחי. לכן צריך כשרות מוסמכת ומהודרת שטורחת ובודקת חומר אחרי חומר, מוודאת שהוא לא מגיע ממקורות של בשר טרף וכדו', וגם צריך לוודא שהמפעל אינו מערים על משגיחי הכשרות ומכניס חומרים אחרים שאינם מאושרים.

"הדוגמאות הללו הן רק דוגמית לבעיות בכשרות. בתחום הזה של כשרות אין דבר כזה "מה כבר יכול להיות בעיה בדבר הזה". אין כמעט שום מאכל שאינו צריך בדיקה יסודית".

האדמו"ר נזכר בחיוך עצוב בסיפור שהמחיש לו עד כמה יכולה הבורות וחוסר הידיעה לגרום ליהודים לאכול מאכלים שאינם כשרים בלי שידעו על כך: "באחת הטיסות שעשיתי במזרח הרחוק טסתי בחברת 'קוריאן אייר', וכשהגיע זמן הארוחה נתנו לי מנה כשרה למהדרין שהזמנתי במיוחד מראש. על ידי ישב יהודי מבוגר, שאינו שומר תורה ומצוות, וכסיים לאכול את האוכל הרגיל של החברה, הוא קינח את פיו ואמר לי במעין התנצלות: "כשאני טס בחברות של גויים אני מקפיד להזמין רק בשר עוף. מה כבר יכול להיות הבעיה של הכשרות בעוף? זה הרי לא בשר חזיר!".

"ברור לחלוטין", ממשיך האדמו"ר, "שהטענה של אותו יהודי כל כך תלושה מהמציאות! את העוף צריך לשחוט על ידי שוחט יהודי עם סכין כשרה, לאחר מכן צריך למלוח אותו במלח כדי להוציא ממנו את הדם, וכעבור הזמן הנדרש יש לשטוף אותו ביסודיות. לאכול עוף במטוס של גויים זה לאכול בשר טרף! אבל כשלא יודעים יכולים לטעות ולחשוב "מה כבר יכולה להיות הבעיה"…

הרב מושקוביץ מדגיש שב'אל על' ובחברות הישראליות האחרות כל מנות המזון כשרות, גם אם ברמת כשרות רגילה, שאינה מהדרין. "אם אנשים היו יודעים כמה קל זה לקבל אוכל כשר למהדרין… צריך רק לבקש כשמזמינים את הכרטיס, ולציין שאתם רוצים מזון בכשרות מהודרת".

אם אנחנו מדברים כבר על הנושא הזה של כשרות 'רגילה' וכשרות 'מהדרין', אולי הרב יכול להרחיב קצת ולהסביר לנו מה ההבדל בין שתי רמות הכשרות האלו??

"בכשרות יש רמות שונות. הרבנות בדרך כלל מספקת את רמת הכשרות בסיסית. זו מערכת ממלכתית שצריכה לתת מענה לאוכלוסייה הרחבה שרובה אינו דורש כשרות ברמה גבוהה. אבל הבד"צים הם חברות פרטיות, שמעניקות ערך מוסף מעל רמת הכשרות של הרבנות. גם בין הבד"צים יש הבדלים ברמות הכשרות, אבל הם כולם ברמת מהדרין. ההבדלים הם בכל התחומים, החל מהעובדה שהרבנות סומכת על פסיקות מקילות יותר ופחות נוטה להחמיר במקום שיש בו שאלה, וכלה ברמת ההשגחה הפיזית על המפעלים ועל המסעדות שמעוטרות בחותמת הכשרות.

"אתן לכם דוגמה לצורך בהשגחה פיזית הדוקה. היה לנו פעם משגיח באחד המפעלים בסין, שהשגיח על פס יצור של דגים כשרים, וכשהסתיים הייצור העמידו לו את הקרטונים הארוזים כדי שידביק עליהם את מדבקות הכשרות ויחתום אותם. כשניסה לטפס על קרטונים כדי להגיע לארגזים הגבוהים, התברר לו שחלק מהקרטונים היו ריקים. הנהלת המפעל ניסתה להערים עליו והניחה קרטונים ריקים כדי שיחתום עליהם, ולאחר מכן יוכלו להכניס בהם דגים, שלא בטוח שגם הם יהיו כשרים. אני תמיד אומר למשגיחים, שכשעובדים במפעל צריך לפקוח עיניים, אבל גם את הראש. לא לסמוך על אף אחד, לכבד את כולם, אבל תמיד לוודא שאנחנו לא מחמיצים שום דבר".

  • איך מתייחסים הגויים בסין הרחוקה לדרישות הכשרות המחמירות? זה לא עושה חילול ה' שאנחנו מתעסקים לפעמים עם דברים שנראים לא חשובים בכלל?

"הסינים לא מעניין אותם הנושא של הכשרות. מבחינתם זו דרישה של הלקוח, ואם הלקוח דורש את זה הם צריכים לבצע מה שהוא רוצה. אם תהיה דרישה של הלק4וח שכל העובדים בפס הייצור יגרבו גרב אחת בצבע ירוק וגרב אחת בצבע אדום, הם יעשו את זה בלי לשאול שאלות. זה שמגיע איש מוזר עם שערות על הפנים וקוקיות בצדי הראש, ורוצה לראות איך הם עובדים – זה בכלל לא מעניין אותם.

אבל במקרה שזה מכביד על הייצור או שזה מעכב אותם מלקבל הזמנה אחרת, הם יחפשו דרכים לעקוף בחוכמה את המערכת בלי שהאיש המוזר שמפקח עליהם ישים לב, בשביל זה צריך ניסיון ועניים מאחורי הראש, לא רק מקדימה".

למה הוא כל כך טמא??

מאת: יעקב לוסטיג

היהדות עוסקת רבות בנושאים של טומאה וטהרה. ישנם סוגים שונים של טומאה בבני אדם חיים ומתים, בחפצים דוממים וגם בבעלי חיים. את הטומאות היותר מוכרות את טומאת בעלי החיים האסורים באכילה. כל ילד יהודי יודע שמותר ליהודים לאכול בשר פרה או כבש אם הם נשחטו והוכשרו כדת וכדין, ובאותה מידה כולנו יודעים שבשר חזיר הוא מחוץ לתחום עבור היהודים. יתירה מזאת, בשר החזיר נתפס כסמל הבולט ביותר לטומאה, ואפילו יהודים שאינם נרתעים מלחלל שבת או לאכול מאכלים שאינם כשרים, לא יעזו להכניס לפיהם בשר חזיר. רק המחשב על כך מעוררת בהם גועל עמוק, ותחושת קבס בלתי נשלטת.

פנינו לרב אליהו שליזנגר, רבה של קרית יובל בירושלים, ושאלנו אותו. למה בעצם החזיר נתפס כסמל לטומאה? במה הוא שונה מהסוס או מהשפן? הרי ישנן לא מעט חיות שמוגדרות על ידי התורה כחיות טמאות, ובכל זאת החזיר הוא זה שכבש את המקום הראשון במצעד החיות הטמאות. למה???

הרב שלינזגר משיב. "קודם כל החזיר טמא כי התורה ציוותה עלינו כך. אם בתורה כתוב שהוא טמא, אז הוא טמא. אנחנו כיהודים מתרחקים מכל מה שטמא, ובכלל זה גם מהחזיר.

אבל בכל זאת ראינו בחז"ל ובמקורות קדמוניים כמה טעמים שמסבירים למה באמת החזיר נתפס כסמל לטומאה. אחד ההסברים הידועים הוא שלחזיר אין מזון מיוחד שהוא אוכל. החזיר אינו אוכל דווקא עשב כזה או חציר כזה, הוא לא אוכל דווקא בשר ולא דווקא פירות וירקות. ממה החזיר ניזון? מאשפה!

ישנם בעלי חיים שמוצאים את מזונם בין היתר באשפה, כמו החתולים למשל. אבל החזיר עצם ההגדרה של המאכל שלו היא זבל. זה מה שהוא אוכל. זבל, לכלוך, טינופת, מאכלים רקובים וכל מה שהוא מוצא בזבל.

זאת הסיבה שהחזיר הפך סמל לדבר מאוס ומתועב. משהו שאדם הגיוני יתרחק ממנו אל הקצה השני. יהודים בעלי נפש עדינה נמנעים אפילו מלקרוא לחיה הזו בשמה, והיא מכונה על ידם 'דבר אחר', זה המשהו הזה שאנחנו לא רוצים לומר את השם שלו.

עם זאת, מצינו שחכמנו זכרונם לברכה אומרים שאנחנו לא צריכים להסביר שאנחנו לא אוכלים חזיר בגלל שהוא מלוכלך ומסריח. ההיפך הוא הנכון, היינו שמחים לאכול חזיר שבשרו כנראה טעים מאוד, ולראיה אנו רואים שכל הגויים נהנים מאוד לאכול חזיר. אז למה אנחנו לא אוכלים חזיר? כי התורה ציוותה עלינו שלא לאכול חזיר! כמה פשוט! יהודי לא אוכל חזיר כי הקדוש ברוך הוא אמר לו לא לאכול חזיר.

מאידך יש מחכמנו זכרונם לברכה שאמרו דבר מעניין. הם אומרים למה נקרא שמה של החיה הזאת "חזיר"? כי היא עתידה לחזור ולהיות טהורה. היום אנחנו נמצאים בעולם השקר, לכן התורה הרחיקה אותנו מכל הדברים המטמטמים את הלב והשכל, ומעכירים את הנשמה הרוחנית שלנו, אבל כשיהיה התיקון השלם של העולם, וכבר לא נחיה עוד בעולם של שקר וחושך, ממילא החזיר עצמו יהפוך לטהור ולא נצטרך עוד להתרחק ממנו.

ומה אנחנו צריכים ללמוד מהחזיר למעשה? אנחנו צריכים להיזהר לא להיות צרכני אשפה כמותו. היום בעידן האינטרנט והאייפונים אנשים אינם יודעים מה יעסיק אותם היום ובמה הם מתעניינים. הם פשוט צרכנים של אשפה ושל זבל. מה שמגיע אליהם ב'ווצאפ' ובמייל הם צורכים וניזונים ממנו. מה שהם נתקלים בו באינטרנט הם צופים בו ומתעסקים בו. בלי לבחור את דרכם, בלי לנווט לעצמם את סדר היום ואת מה שהם ילמדו במהלך היום.

אנחנו צריכים להתרחק מכל אלו, מכל האשפה המצחינה הזאת, ולקבוע לעצמנו את סדר היום, למלא אותו בדברים חיוביים, בדברי תורה ובנושאים שיעשירו את עולמנו הפנימי והרוחני.

מאיפה הם לוקחים את האכזריות הזאת?

מאת: יעקב לוסטיג

העולם הזדעזע פעם אחר פעם ממעשי האכזריות של ארגוני הטרור הערביים הפועלים במזרח התיכון. בחצי האי סיני התפתח לו ארגון טרור בעל כח רב, שטובח באזרחים ובאנשי כוחות הביטחון ללא רחם. בתוך שנים אחדות כבר נרצחו שם יותר מאלף בני אדם, והיד עוד נטויה.

ברצועת עזה מבצעים אנשי חמאס מעשים אכזריים בבני עמם. הוצאות להורג אינן מחזה נדיר במיוחד, בעיראק כבר שנים שלא עובר יום בלי הרוגים. לפעמים קצב ההרג עומד על חמישה הרוגים ליום, ויש תקופות שהוא מגיע ל-50 הרוגים ליום, וזה עוד לפני שדאע"ש נכנס לתמונה והחל לשלוט בשטחים נרחבים. בתקופות השיא נרצחו בעיראק אפילו יותר מ-500 בני אדם ביום, ולא מדובר בהרוגים במהלך לחימה, אלא באנשים נשים וילדים שהועמדו ליד בורות ונורו מטווח קצר.

בתימן נרצחים יום יום המוני בני אדם במלחמות הקשות בין החות'ים ובין הסונים, כשאנשי אל קאעידה יושבים מהצד ומבצעים פיגועים נגד כל הצדדים, ובאחרונה הצטרפו אליו גם אנשי דאע"ש שנלחמים נגד אל קאעידה בעודם מתחרים בו מי יצליח לרצוח יותר אזרחים חפים מפשע.

אבל את שיא האכזריות ראינו דווקא בסוריה. הוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה, והן מבוצעות בפני קהל של צופים שמצלמים בסמארטפונים את האירועים ה'משעשעים'. פעם עורפים, פעם שוחטים, פעם זו יריה אחת ששמה קץ לחייו של האומלל, ופעם כולאים אותו בכלוב מסורג כדי לשרוף או להטביע, והכל מצולם ומשודר באיכות HD, עם מיטב אנשי המקצוע שמשקיעים בהפקה עצמה ובעריכת הסרט שמופיע לאחריה.

כשהקרבות קשים מדי, לבשאר אל אסד יש שלל של עצות באמתחתו. פעם הוא מטיל חביות נפץ על ישובים הומים מאדם, ופעם הוא מרעיב ערים שלמות תחת מצור כבד שבסופו נופלים אנשים נפוחי כפן ומזי רעב.

אנחנו עומדים מהצד, משתדלים לעצום עיניים כדי לא לראות את הזוועות הנוראיות הללו, ולא מצליחים להבין. איך? איך הם עושים דברים נוראיים כאלו לבני עמם? לא מדובר על אויבים זרים, אלא על אחיהם! אנשים שעד לפני חמש שנים ישבו לידם באותם בתי ספר, התפללו אתם באותם מסגדים, סחרו אתם וישבו לידם במשחקי הכדורגל. לפתע הם הופכים אכזריים כל כך, רוצחים אלו באלו בהנאה מרובה, ולא שוכחים כמובן להצטלם ליד הגופות המעוותות.

https://youtu.be/aOidKketNBI

איך אפשר??

שאלנו את הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת קרית היובל בירושלים, שהשיב לנו תשובה נצחית.

"בתורה כתוב על ישמעאל, אביהם הקדמון של הערבים: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". אמר הצדיק הגדול רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שנרצח בשואה הנוראה, והוא אמר זאת בשם רבו מרן ה'חפץ חיים' הקדוש זכותו תגן עלינו. לכאורה צריך להבין מה זה "פאר אדם". מבחינה דקדוקית אין לזה משמעות. זה כמו לומר על מישהו שהוא "גבוה אדם" או "יפה אדם". על פי הדקדוק העברי יש לומר קודם את שם העצם ורק אחר כך את שם התואר. "אדם גבוה", "אדם יפה" וגם "אדם פרא".

אז למה על ישמעאל כתוב "והוא יהיה פרא אדם"??

אלא אומר החפץ חיים הקדוש: במקרה של ישמעאל, ה"פרא" זה שם העצם שלו. זה לא רק שם תואר. המהות שלו היא פרא. הוא נראה כמו אדם, אבל הוא פרא. הוא פרא שמתארים אותו כאדם. החפץ חיים הדגיש שבגלל זה לא משנה כמה הישמעאלי נראה לך אנושי, מוכשר, תמיד נשאר לו המהות של פרא, שעלולה להתפרץ החוצה בשעת מבחן.

הרמב"ם הקדוש, רבי משה בן מיימון, כתב לפני כ-900 שנה אגרת אותה הוא שלח ליהודי תימן שסבלו אז רבות מהמוסלמים שהציקו להם וניסו להכריח אותם להתאסלם. כותב להם הרמב"ם שהגלות תחת ידם של בני ישמעאל היא הגלות הקשה ביותר מכל הגלויות האחרות. למה? כי לישמעאל יש מהות של רצח. כשהוא רואה דם, זה נותן לו חיות. זה מרענן אותו ונותן לו כוח.

לכן כששואלים אותי מהיכן הם לוקחים את האכזריות הזאת, אומר הרב שלזינגר, אני בכלל לא מופתע. זה אצלם עמוק במורשת הגנטית שלהם.

מה שלמדתי מג'וני האחראי על המנוע במעבורת החלל

שלום יצחקי

לפני כשנה וחצי ביקרתי במרכז שיגורי החלל ע"ש קנדי בפלורידה, המקום ממנו שוגרו מעבורות החלל. אווירה עגמומית- משהו שורה על המקום. עם ביטול פרויקט המעבורת איבד המרכז את תכליתו, ובמהלך הביקור ניכר היה כי עובדי המקום מתאמצים להצדיק את קיומו.

מאות מהנדסים ופועלים עודם מתרוצצים בשטח, ואחד המדריכים שליווה אותי אף הצביע בהתרגשות על כן שיגורים חדש שבנייתו נשלמה באותם ימים. אבל המחשבה התגנבה ללב, שהסיבה העיקרית בגינה נאס"א ממשיכה להעסיק את האנשים הללו היא משום שזול יותר לשלם משכורת מאשר לממן חבילות יקרות של פרישה ופיטורין.

פגשתי את ג'וני, גבר בשנות השישים לחייו, עם רעמת שיער אפורה וזקן. ג'וני הוא מהנדס בדימוס שמאז צאתו לגמלאות מתנדב פעם בחודש כדי להדריך תיירים כמוני בנבכי תכנית החלל האמריקאית. ג'וני התגלה כאדם אינטליגנטי ומעניין. הוא ביקש לדעת כל פרט על החיים בישראל. בתמורה הוביל אותי מתחת למנועי ענק של חלליות ישנות והכניס אותי לחדרי פיקוד הנגישים רק לאח"מים.

שאלתי אותו איזה תפקיד בדיוק הוא מילא בסוכנות החלל האמריקאית.

"הייתי אדם חשוב", אמר, "אבל לא באופן שאתה חושב".

מעבורת החלל- כך הסביר- מורכבת משלושה חלקים: המעבורת, רקטות הדחף ומיכל דלק ענק המזין אותן. כל אחד מהחלקים הללו מורכב בעצמו מרבבות חלקים נוספים, כך שהמעבורת בכללותה היא המכונה המסובכת ביותר שהורכבה בידי אנוש.

ועל איזה מהחלקים הללו היית אחראי? שאלתי.

מסתבר שלמיכל הדלק הגדול מחוברים שישה מנועים קטנים. הללו מופעלים למשך כמה עשרות שניות במהלך השיגור, ותפקידם לוודא שהמיכל לא יתנגש עם המעבורת לאחר שהוא מתנתק ממנה.

"ואני", הסביר ג'וני כשפניו קורנות מגאווה, "הייתי האחראי הראשי על המנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל".

"זה הכל?" התפלאתי.

ג'וני פרץ בצחוק גדול. "תבין משהו: בנאס"א אין 'גדול' ואין 'קטן'. כל רכיב קריטי להצלחת המערכת. אם יש איזושהי בעיה במנוע המסוים הזה- כל ראשי נאס"א ובכיריו ימתינו בצד ויפנו מקום עבור ג'וני שיבוא עם המברג שלו ויעשה את הקווץ' המסוים שרק הוא יודע לעשות בצורה המדויקת ביותר. הסיבה שמכבדים ומעריכים אותי היא משום שאני המומחה הגדול ביותר בעולם למנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל. בתחום הזה אין לי מתחרים וכנראה גם לא יהיו לי לעולם מאחר ותכנית המעבורת כבר באה לסיומה".

דבריו של ג'וני המשיכו להתגלגל במוחי עוד זמן רב אחרי שנפרדתי ממנו, לא בגלל מה שהם לימדו אותי על תוכנית החלל האמריקאית, אלא בגלל מה שהם לימדו אותי עלינו כבני אדם. בכל אדם מקנן הצורך להיות חשוב, לחוש שחייו בעלי משמעות. אבל איך יוצרים חיים של משמעות? רבים סבורים שהדבר אפשרי רק אם אתה ממלא תפקיד 'חשוב', רצוי עם פרופיל תקשורתי גבוה. רק אם יקראו עליך בעיתון ושמך יתנוסס בכותרות תוכל לומר שיש לחייך "משמעות".

אבל התורה מלמדת שהסתכלות זו אינה נכונה. על המילים "ותן חלקנו בתורתך" מובא בספרים הקדושים שלכל יהודי יש "חלק" מסוים בתורה ששייך רק לו. זהו תיקון כלשהו בעולם שרק הוא- בשילוב הייחודי והחד פעמי של אישיות, יכולות ונסיבות חיים- מסוגל לתקן. אם ג'וני יכול לחוש שחייו מלאים חשיבות וערך בזכות המנוע הקטן הבוער במשך כמה עשרות שניות על גבי מעבורת חלל בת עשרות אלפי חלקים, כמה משמעות יש לחייו של כל יהודי שיודע שרק הוא מחזיק את המפתח לתיקון מסוים בלעדיו היקום כולו לא יהיה שלם?

(המבשר)

בן 112: "אין שום סוד, הקדוש ברוך הוא נותן חיים"

כולם רוצים לדעת מהו סוד החיים הנצחיים, ומאחר וכולנו יודעים שאין דבר כזה 'חיים נצחיים', אנחנו רוצים לפחות לדעת כיצד זוכים לאריכות ימים. איך דוחים את המוות הכי רחוק שאפשר. מה עושים כשרוצים לברר דבר כזה? פונים למי שהצליח במשימה, ושואלים אותו מה סוד ההצלחה שלו.

אלפי אנשים שהגיעו לזקנה מופלגת נשאלו אודות סוד החיים שלהם, וכל אחד מהם חשף סוד משלו. אחד שתה חלב עזים כל יום, וחברו נמנע מאכילת בשר. זה טוען שהאורז הוא המאכל שהאריך את ימיו ורעהו טוען שהאקלים המיוחד באזור מגוריו הוא התורם העיקרי לכך.

אבל ר' ישראל קריסטל מחיפה לא מנסה 'למרוח' אותנו עם תשובות מפוקפקות. כשאנשים שומעים שהוא כבר 112 שנים חי על פני האדמה, ומבקשים שימסור להם בשקט בשקט את המתכון שהוביל אותו לחיים ארוכים כל כך הוא משיב להם בחינניות ובהחלטיות: "אין שום מתכון סודי. הקדוש ברוך הוא העניק לי חיים ארוכים, והוא זה שמחליט כמה זמן יחיה כל אחד שנולד על פני האדמה".

באחרונה הפך קריסטל לאדם מפורסם במיוחד. זאת, לאחר שיאסוטארו קוידה היפני מת רגע לפני שהגיע לגיל 113. הבא בתור אחרי קוידה הוא ישראל קריסטל, ומותו של קוידה הפך אותו ל'הגבר הכי מבוגר שחי היום'.

כאשר שמעו בני המשפחה על מותו של היפני הם כבר ידעו שהשיחה הבאה תהיה אליהם. ואכן, 'קבוצת המחקר לגרונטולוגיה', המתחקה בעקבות קשישי העולם שחצו את גיל 110 ומעבירה שמותיהם לספר השיאים של ג'ינס, בישרה לבני המשפחה כי אביהם הוא המועמד הוודאי לרשת את התואר.

מכשול בירוקרטי קטן שהיה עלול להתברר לבסוף כמשוכה שתקלקל את החגיגה, תוקן גם הוא: לפי תקנון הארגון יש להציג תעודה רשמית המעידה על תאריך לידה. התעודה חייבת להיות כזאת שהונפקה בתוך 20 שנה מאז לידתו של הקשיש, ובמקרה של קריסטל התעודה הכי ישנה שלו היתה תעודת נישואין שהונפקה רק לפני 87 שנים, כשהיה 'ילד' בן 25. ארגונים יהודיים בעולם נרתמו לעזרתו של קריסטל, ואישורי לידה מפולין הושגו גם הם.

"נולדתי לפני 112 וחצי שנים, בשנת 1903, בלודז' שבפולין, לאבי ר' משה דוד קריסטל ז"ל, ולאמי, ברכה ע"ה, שגם מוצאה היה מלודז'; היא הייתה בת למשפחה חשובה ויראת-שמיים עד מאד", כך מספר קריסטל בראיון לעיתון 'המבשר'.

"למרבה הצער, התייתמתי משני הוריי בגיל צעיר מאד, והפכתי ל'יתום עגול'. אמי נפטרה, מאבנים בכיס המרה, כאשר הייתי רק בן 8 שנים, ואבי נהרג במלחמת העולם הראשונה.

"מה אומר לכם, אני עדיין זוכר את העולם אחרת לגמרי ממה שהוא היום… אני עדיין זוכר את העולם עוד לפני שנסעו במכוניות, לפני שדיברו בטלפונים. בזמני, כאשר שלחו לאי-מי מכתב לאמריקה, שנה ארכה עד שהמכתב הגיע ליעדו; וכאשר הנמען השיב למכתב, ארכה שנה נוספת עד שתשובתו התקבלה. היום, אם מישהו לא עונה לפניה בדואר האלקטרוני בתוך חצי דקה, השולח כבר נעשה חסר מנוחה.

"אני עדיין זוכר את התקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה, כאשר המכונית הראשונה הגיעה לפולין. הלכנו 20 קילומטרים כדי לראותה, וכאשר ראינו את האוטו, שאלתי את האנשים שסביבי: איפה הסוסים שסוחבים את הרכב?…

קיסטל מספר גם על מלחמת העולם הראשונה: "כאמור, הייתי אז ילד בן 11, אך כפי שציינתי – הייתי כבר יתום עגול, אז מצאתי לעצמי מקור-פרנסה במהלך המלחמה: נשאתי לחם וחלות מהמאפייה אל החיילים ברוסיה. הייתי חרוץ מאד בפעילותי זו, וכך הרווחתי שכר שאפשר לי להשקיט את רעבוני.

"בעצם, הייתה מלחמת-העולם הראשונה מלחמה גדולה ומרה, שזעזעה את העולם כולו; אך מכיוון שמלחמת-העולם השנייה הייתה הרבה יותר גדולה, והרבה יותר קדושים הי"ד עלו על המוקד במהלכה – היא העמידה בצל את מלחמת-העולם הראשונה. אולם אני, איבדתי את אבי במלחמת-העולם הראשונה. במהלך מלחמה זו הייתי ילד, בין שנותיי ה-11 ל-13. אבי נתפס בידי הצבא הרוסי, ושם נהרג, ה' יקום דמו.

בנו ר' חיים קריסטל, משתתף בשיחה, מספר גם הוא על אביו, והכוח העומד מאחוריו עד זקנה ושיבה: "אמונה היא כוח ההישרדות שלו. אבא עבר הרבה דברים בחיים ונותר עם חיוך רחב. הוא אדם נינוח ואף פעם לא מתרגז, זאת למרות שהחיים שלו לא היו קלים. כפי שכבר סיפר, כשהיה בגיל שבע אביו נחטף לצבא הרוסי ובגיל 9 אימו נפטרה. הוא היה יתום שגדל אצל דודים. בגיל 17 הוא כבר עבד בעבודה פיזית קשה במפעל הממתקים המשפחתי בעיר לודז'. ארבע שנים אח"כ הוא נשלח לאושוויץ שם ביצע עבודות כפייה. הוא היחיד שנותר חי מהשואה, בלי אשה ובלי ילדים. שני בניו נפטרו בגטו ממחלות ומרעב ואת אשתו איבד בשריפה. הוא יצא מאושוויץ כשהוא שוקל 36 ק"ג ובנה משפחה חדשה מאפס. הוא בוטח בבורא העולם שהעניק לו שנים, מניח כל יום תפילין, וחי עם ההרגשה שהכל מאת הבורא יתברך.

"אמרתי לאבא לא מזמן, כי בע"ה הקב"ה יתן לו עוד שנים טובות, ובעוד חצי שנה הוא יוכל להיות אולי היהודי היחיד מזה שנים רבות, שיוכל לומר על עצמו מאה שנה של הנחת תפילין… זהו אבא, יהודי שמתאמץ כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל, הוא לא מפספס שום יום, גם כשהוא חלש ושוכב במיטה באפיסת כוחות, יהודי שקובע עיתים לתורה גם כשהוא תשוש, יהודי מלא שמחת חיים המקרין מהעוצמות שלו על כל סביבותיו. אנו מתפללים ומקווים כי השי"ת יתן לו עוד שנים וכוח. ויקוים בו הפסוק "עוד ינבון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", והלוואי שיזכה לראות בביאת המשיח".

ההצלחה המדהימה בשיקום האסירים

מה אם בנוסף למערך הסוציאלי, הטיפול הפרטני ושאר האמצעים שמשמשים את הרשויות כדי לשקם אסירים ולהחזירם למוטב  – היינו מציעים גם את דרך התורה והתשובה, כאמצעי שיקומי מן המניין? הרב אבינועם כהן, ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, החליט לנסות. "מי שנתן לנפש את האפשרות לחטוא", הוא מסביר לאסירים, "חזקה עליו שנתן לה גם את האפשרות לשוב ממעשיה הרעים, ולתקנם". והתוצאות? למעלה מ-80 אחוזי הצלחה (!) – שהוכחו בפועל, במסגרת מחקר מקיף שבוצע לאחרונה על ידי שתי חוקרות מנוסות. אחת מהן היא ד"ר רותם אפודי – שמלווה את מערך המחקר ברשות, מזה כ-13 שנה. ואחוזי חזרה לפשע לאחר השיקום? הנמוכים בעולם.

■ ■ ■

איך עושים את זה? לרב אבינועם כהן – ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, ובעל תשובה מזה 25 שנה, הנועץ בגדולי תורה שליט"א – יש משנה סדורה בנושא: "תוכנית שלושת הצעדים" – וידוי חרטה וקבלה לעתיד – אותה "העתיק" מהרמב"ם היישר אל בין כתלי בית הסוהר. ה"אני מאמין" שלו הפך זה מכבר לכלי טיפולי רשמי, ומוכח.

"לא רק שהתורה מציגה בפנינו את 'ארגז-הכלים' לתיקון הנפש החוטאת", אומר הרב כהן, היא אף מסבירה לנו כיצד ובאלו מקרים, להשתמש בכל כלי וכלי. הרי לא יעלה על הדעת שנשתמש במברג בזמן שצריכים פלאייר דווקא", הוא אומר.

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". אולם, האם כל חטא הוא בר תיקון? כיצד בכלל אפשר להשוות בין עבירה לעבירה?

הרב כהן לא נשמע מופתע במיוחד נוכח תמיהתי. "כל עוד הנפש החוטאת שבה בתשובה שלימה על מעשיה – בוודאי. הכל נסלח ונשכח כלא היה. ובאשר לסוגי החטאים – נכון שאי אפשר להשוות בין חטא לחטא. אבל צריך להבין דבר מאד בסיסי: אדם לא נולד חוטא. הוא היה תינוק ככל התינוקות, אולם במהלך החיים הוא עובר כל מיני ניסיונות. איך יגיב להם? יש לו זכות בחירה, והוא צריך לבחור בחיים. ואם אותו אדם גדל במשפחה קשת יום או בשכונת מצוקה, ולא זכה לקבל את הכלים שיעזרו לו לבחור בחיים? אדרבא – לעולם לא מאוחר לבחור בחיים", הוא מסכם על רגל אחת את משנתו הסדורה.

■ ■ ■

מה כולל ארגז הכלים שעמו אתם עובדים?

"לצד הכלים הסוציאליים הרגילים של טיפול פרטני על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ישנם כלים שלקוחים מן התורה הקדושה, מהנביאים ומן הכתובים, מן המשנה, ומן הגמרא, מתורת המוסר ומחשבת ישראל".

"מדובר בשפע בלתי ניתן לתיאור של כלים תורניים שנמצאים לרשותנו, וברגע שלומדים לעבוד איתם נכון – השמים הם הגבול לשינוי שניתן לחולל בעזרתם. עד כדי כך שאחוז החזרה לפשע לאחר השיקום – הוא הנמוך בעולם".

ומאיפה לדעתך נובע ההישג הזה, בעיקר?

הרב מחייך לעומתי ומשיב: "זו תוצאה של חיזוק באמונה, נטו. בבחינת 'בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה'. שיטת הטיפול התורנית היא כל כך מדויקת, עד שהצליחה להוכיח את עצמה גם במקרים של אסירים הנכללים בקטגוריית 'האגוז הקשה'- אלו שלא בנקל ניתן לשבור את 'קליפתם' הנוקשה ולגלות את הפרי המסתתר מאחוריהם".

■ ■ ■

במה שונה בעצם שיטת הטיפול שאתם מציעים, מן השיטות שהיו נהוגות עד כה בין כתלי הכלא?

הרב כהן: "ההבדל הוא בגישה. שיטה שיקומית שבה אתה מלמד את עצמך להביט בחמלה על אדם שטעה, היא שיטה שתביא אותך להבין מאיפה אותו אדם קיבל את ההחלטה לפעול כך ולא אחרת. בשטיה הזו אתה לא מוקיע את האדם מהחברה בגלל העוול שגרם לה, אלא בדיוק ההיפך. אתה מלמד אותו לחיות בה מחדש, לפי הקריטריונים הנכונים – אותם לא למד מעודו. השיטה התורנית מקנה בעצם לאסיר חוויות מתקנות לחינוך שאותו ספג בבית או בחברה בה גדל".

"כך למשל, על כל מעשה טוב שעשה – יקבל האסיר תעודת הצטיינות. אמנם זאת רק לאחר שעבד על תיקון מידותיו באופן רציף ולאורך תקופה".

"עליך לראות את החיוכים של האסירים המצטיינים, שפעם ראשונה בחייהם זוכים לקבל תעודה", אומר הרב כהן. "סוף כל סוף גם הם מרגישים שזכו ללכת עם משהו בחיים שלהם – עד הסוף, ולהצליח בו. וכשזה עושה להם טוב על הלב, אנחנו יודעים שעשינו את שלנו, בכך שנתנו להם מוטיבציה להגיע למשהו בחיים, להיות 'מישהו'".

 

מי מתאים לשיקום התורני?

"לא כל אסיר מתאים לתוכנית הזו, אלא רק אסירים שבאופן מושכל  – בחרו לשנות את אורח החיים הנלוז שלהם, באמצעות תהליך של שיבה למקורות – דהיינו לימוד תורה וקיום מצוות בצורה רצינית, מיושבת ומעמיקה. בנוסף, תוצאות המחקר שערכנו מוכיחות, כי אסירים שלא הפנימו את העובדה שהם זקוקים לשינוי דרסטי של מעשיהם – אלו הם האסירים שלא התאימו לתוכנית השיקומית שלנו".

"ההסבר ה'מדעי' שאנו נותנים לכך הינו, כי אסירים אלו קשה להם להודות בקלקלתם, הם מסרבים להכיר בעובדה שהם שגו בהחלטות שקיבלו. מדובר באסירים שבינם לבין עצמם הם מודים באמת, ופשוט קשה להם להוציא אותה החוצה. את האסירים האלה אנחנו ננסה לא רק לאתר באמצעות אבחון מיוחד, אלא גם נדרבן אותם לקחת אחריות על מעשיהם ולהתוודות עליהם. וברוך ד', אחוזי ההצלחה שלנו עד כה, הם די טובים".

 

איך עושים את זה בפועל, ומה אומרים לאסיר כזה?

"ראשית, נותנים לו את ההרגשה  שלמרות הכל – הוא בן אדם. בשלב שני, נשדר לו שההחלטות שהוא קיבל בעבר אינן רלוונטיות עוד לאדם שהוא היום – שהרי קיבל על עצמו לשוב עליהן בתשובה. דיבורים כאלה מביאים אותו לכך שיתבייש במה שעשה, יתחרט וירצה לקבל את העזרה שאנחנו מציעים".

■ ■ ■

אבל האם באמת ניתן לשנות מן הקצה אל הקצה – דפוס חשיבה של אדם שגנב או שעשה מעשה אחר שלא ייעשה? איך בכלל מביאים פושע לתיקון אמיתי וגורמים לו להיות חלק אינטגראלי מהחברה, ולתפקד בה כראוי?

"ראשית כל, אנו מעניקים לו כלים של אמונה. אנו מלמדם אותו להתבונן נכון על היצרים שדוחפים אותו להתנהגות שלילית, ולהבין שהם ניתנו לו כניסיון שהוא יכול לעמוד בו: 'אם אני גונב, משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא המפרנס'. 'אם אני מכה מישהו – משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא ששלח אותו אלי, כדי לנסות אותי במידת הכעס'".

"שיקום שעשה בפן הרוחני-אמוני, מלמד את האסיר להבין שמעבר ל'צ'קלקה' של המשטרה – יש בורא עולם, שממנו ורק ממנו הוא צריך לפחד. יש דין ויש דיין, וממילא אין הוא יכול לעשות כאן ככל העולה על רוחו".

 

מוכן לצאת לעולם

ומה קורה לאחר שהתהליך הפנים-מסגרתי הושלם, והאסיר מוכן להתמודד ולהתעמת עם העולם שבחוץ?

"לעיתים יוחלט לשלוח אותו להמשך טיפול במסגרת אקסטרנית הפועלת כבית מדרש תורני – כל זאת בתנאי שיוכל להוכיח שהוא מתפרנס בעצמו כראוי, כדי לא להוות נטל על כתפי החברים איתם הוא לומד. אדם שמרגיש ש'יורדים' לנקודה שבה הוא נמצא, ומדברים בשפה שלו – הוא מקבל כלים להתמודדות, שלא יקבל בשום מקום אחר".

"זה בעצם מה שהשיקום התורני עושה – הוא מתבונן דרך המשקפיים של האסיר, ומשדר לו ללא הרף: 'אני מבין אותך, אני אוהב אותך ואני מאמין בך. האדם שאתה היום, אחרי שעבדת על המידות שלך ותיקנת אותן – הוא לא אותו אדם שהיית בעבר ועל כך – מגיע לך לחיות חיים אחרים, טובים יותר. אנחנו איתך לאורך כל הדרך, נעזור לך בכל שלב שתצטרך – העיקר , שלא תשוב עוד לעולם אל מאחורי הסורגים. תהיה הגאווה שאנחנו מצפים ממך להיות, שאנחנו מאמינים שתהיה – ותוכיח לנו שאתה יכול להצליח בחיים האזרחיים'".

"חשוב להדגיש", אומר הרב כהן, "אנחנו לא מתיימרים להציע משהו במקום השיקום המקצועי, אלא בנוסף לו. והתוצאות? כאמור, בקרוב, על פי ההערכות של בעלי המקצוע מן השורה הראשונה, הן מדהימות ומדברות בעד עצמן. בקרוב מאוד בס"ד, הן אמורות להתפרסם במסגרת כנס בינלאומי. אז, כך אנו מצפים, יעורר המחקר הדים בקרב אנשי המקצוע ברחבי העולם כולו".

(מתוך יתד נאמן)

השבוע בפרשה: למה צריך 'הכשר'?

משה ויטמן
בפרשת שמיני התורה שמה על השולחן את אחד הנושאים "הבוערים" ביותר בחיי שומרי התורה.

היא מגלה לנו את הדרישה שממנה כל שומר תורה, בכל זמן, אירוע או מקום בעולם לא יכול להתעלם. היא מלווה אותו 24 שעות ביממה 365 יום בשנה ללא יוצא מן הכלל.

הנושא הוא – תעודת הכשרות.
מי לא מכיר את חותמות הכשרות המופיעות על גבי אריזות המזון, או את תעודות הכשרות התלויות על קירות בתי הקפה והמסעדות,

אך האם אנו יודעים מדוע זה נצרך? מה בדיוק באים לוודאות?
חותמות הכשרות באות להבטיח ללקוחות כי אכן נעשה הפיקוח הדרוש על הכנת המוצר אותו הם מעוניינים לרכוש והוא עומד בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי שיהיה מותר לאוכלו, ללא חשש כי באכילת המאכל עלול האוכל לעבור על איסורי אכילה שונים. הצורך בפיקוח נובע מתוך חוסר יכולת לסמוך על דברי המפעל או בעל המסעדה, בשל אי הכרותו בהרבה מהמקרים עם הדרישות ההלכתיות או בשל חוסר מהימנותו.
הבה ונכיר בקצרה ובתמצות את איסורי האכילה השונים שבהם עלולים אנו להתקל במוצרי המזון:

באופן כללי בכל מוצר שהרכיבים שלו רבים ולא ברורים לציבור הרחב, ייתכנו מרכיבים המיוצרים מחיות עופות דגים וצמחי ים שאינם כשרים לאכילה ולצורך כך מערכות הכשרות בודקות היטב את כל מרכיבי המוצר, כדי לוודאות את מקורן ולברר כי הוא מותר באכילה.
שחיטה. על פי התורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף רק מבהמה ועוף שנשחטו על פי הלכות שחיטה. הלכות אלו כוללות דינים מיוחדים ביחס לבריאות העוף והבקר קודם לשחיטה (למנוע מצב "טריפה"), האופן המדויק בו יש לבצע את השחיטה והצורה בה יש לבדוק את העופות והבקר לאחר מכן. עניין זה קיים כמובן רק במוצרי בשר ועוף למיניהם או במאכלים המורכבים מהם, וחותמת הכשרות עליהם מבטיחה כי העוף והבהמה נשחטו כדין.
מליחה והוצאת (ניקור) גיד וחלב. גם אחרי השחיטה יש צורך בעבודה נוספת, לנקות מהעוף והבקר את הדם הבלוע בהם, זאת עושים על ידי "מליחה" (חריפות המלח מוציאה את הדם) וכמו כן, יש לוודאות כי הוצאו מהבהמה והעוף החלקים האסורים באכילה והם "חלב" ו"גיד הנשה".
איסור אכילה נוסף הקיים בעיקר בישראל וביחס למוצרי פירות וירקות (או מוצרים המכילים חלקים ורכיבים מהם) הוא קיום מצוות התלויות בארץ בגידול הפירות והירקות. שהם: ערלה (איסור אכילת פירות עד שימלאו לגידול העץ שלוש שנים) נטע רבעי (השנה הרביעית לעץ), שמיטה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה (במוצרים שיש בהם דגנים) ואיסור 'חדש'.
איסור מרכזי נוסף הוא איסור בשר בחלב. על פי איסור זה לא רק מאכל בשרי או חלבי יכולים להיות אסורים באכילה אם מעורב בהם מהמין השני באופן אסור, אלא גם מאכלים שהם "פרווה" יכולים שיהיו אסורים באכילה ביחד עם חלב או עם בשר במידה ומעורב בהם מהמין השני באופן אסור על פי הקריטריונים ההלכתיים לכך. לכן יש צורך לוודאות בכל מוצר ומוצר את אופן הכנתו ולשם יש צורך בתעודת כשרות. נשים לב כי לצד החותמת/ התעודה יופיע תמיד איפיונו של המוצר כפרווה, חלבי, או בשרי.
בעיה נוספת שישנה במוצרים רבים, היא בעיית התולעים. כל חי ורחש נאסר באכילה מהתורה אפילו הוא קטן מאוד כל עוד שניתן להבחין בו בעין אדם. לכן, בפירות וירקות ומוצרי גידול נוספים כמו אורז וקטניות, תיתכן בעית החרקים שלעיתים נמצאים בתוכם ולצורך כך יש לבודקם ולשוטפם היטב או לגדל אותם בצורת גידול מיוחדת (חסלט) המונעת את הבעיה. חשוב לדעת כי גם כאשר ישנה כשרות על המוצר עדיין לעתים רשום עליו כי יש צורך לבודקו לפני השימוש.
בעיה נוספת הקיימת בעיקר ביחס למסעדות אך לעיתים גם במפעלים, היא בעיית הכנת המזון על ידי גוים, שעלולה להגיע לאיסור "בישול עכו"ם" שעל פיו אסור לאכול תבשיל שבישל גוי באופנים מסויימים, איסור "פת נכרי" שעל פיו אסור לקנות פת ומוצריה מגוי ו"חלב נכרי" שעל פיו ישנה בעיה בחליבה הנעשית על ידי גוי. לשלושת הבעיות האלו ישנן פתרונות הלכתיים שונים ולשם כך יש צורך בגוף המכיר ומודע לנושא ולדרכי יישומו כדי לפקח על כך.
לעיתים מוצרי המזון הוכנו בשבת על ידי יהודי ובשל כך נאסרים הם באכילה מדין "מעשה שבת", בעיה זו נפוצה למשל בחלב שנחלב בשבת מהבהמה באופן אסור ולכן גם זו נקודה שנותנים עליה את הדעת במערכות הכשרות, האם המאכל אסור בשל כך או מותר.
לסיכום, בעידן המזון המתועש אין לנו שום יכולת לדעת מה נמצא בתוך המאכלים שאנו מכניסים לפינו, אלמלא גופי הכשרות שמפקחים מקרוב וביסודיות על כל שלבי ההכנה ועל כל הרכיבים השונים.

יש לך שאלה? חייג עכשיו 1800-20-18-19 או השאר הודעה בתיבת שאל את הרב בצד ימין למעלה ורבני טוב-טוב ישמחו לענות לך בהקדם האפשרי!

"בשר חלק"! מה זה?

משה ויטמן
"השחיטה היהודית אכזרית" "השחיטה היהודית לא חוקית" ועוד הצהרות דומות שנשמעו מכיוונן של מדינות מסוימות באירופה גדשו לאחרונה את כותרות החדשות. "אם אתה לא יכול לתקן את כל העולם, לפחות תתקן את עצמך" אמר פעם חכם אחד, לכן גם אם שופטים פולנים אינם מסוגלים להבין את רעיון השחיטה היהודית, בואו לפחות נבין זאת אנחנו.
מהי שחיטה? מדוע צריך אותה? מה התהליך שמכשיר עוף ובשר לאכילה? מדוע דגים אינם נשחטים ותרנגולות כן? שאלות אלו ואחרות יובנו במאמר שלפניכם.
מצוות השחיטה נאמרה בספר דברים בפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך". זביחה ושחיטה הן מילים נרדפות ולכן מתפרשת כוונת הפסוק על מצוות השחיטה. התורה אמנם מדברת על בקר וצאן בלבד אך חכמינו ז"ל השוו אליהם גם את העופות על פי מקורות אחרים וקבעו כי גם עוף צריך שחיטה ורק דגים הם הפטורים מחובה זו.
אם נפשט לעצמינו את רצונה של התורה במצוות השחיטה, הוא כולל שני חלקים: האחד, שלא נאכל את הבעל חי כשהוא חי, כוונה זו אינה חלק ממצוות השחיטה אלא כתובה באיסור בפני עצמו הנקרא "איסור אבר מן החי" שעל פיו אסור לאכול בעל חי או חלק ממנו בעודו בחיים, השני, שאופן המתתו של בעל החיים תהיה בצורה מיוחדת הנקראת "שחיטה" – הנעשית דווקא בצוואר, בסכין מסוים, במשך זמן מסוים ועוד.
את פרטי השחיטה אי אפשר אמנם למצוא כתובים מפורש בתורה אך המילים "כאשר ציוויתיך" מלמדות אותנו על כך שהועבר בנושא מידע מפורט יותר למשה רבנו במסגרת התורה שבעל פה. לכן, כל הלכות שחיטה – היכן שוחטים, באיזה סכין שוחטים ועוד פרטים רבים נוספים, מוגדרים "הלכה למשה מסיני".
מה הרעיון של התורה? מדוע שלא נמית את הבהמה בכל דרך שהיא?
נצטט את תשובתו של ספר החינוך (נכתב לפני כאלף שנים), המתייחסת למהותה העיקרית של מצוות שחיטה – הריגת הבהמה בצווארה:
"ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר משאר מקומות הגוף, ולכן נצטווינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש (=הדם) עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק (=סכין חד שאין בו פגימות), כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו (=לכבודו) לזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
דווקא "צער בעלי חיים" הוא אחד המניעים לקביעת צורת השחיטה היהודית, אך כמובן לא רק. כמו בכל המצוות, גם מצוות שחיטה בנויה על טעמים עמוקים ונסתרים שאינם תמיד גלויים לנו בני האדם כדי שנדע לקיים את המצוות מתוך רצון לעשות את דבר ה' כפי שהוא.
תהליך הכשרת הבהמה לאכילה אינו מסתיים בשחיטה שנעשתה כהלכתה במקום המדויק בצוואר, באמצעות הסכין הכשר לכך בהלכה, בצורת החיתוך הראויה ובמשך הזמן הקצוב לכך בתורה, אלא ממשיך בדרישות הלכתיות נוספות שלשם הכרתם, כדאי להפנים את המושגים הבאים: בדיקה, השרייה, מליחה והדחה.
מהי הבדיקה?
על פי התורה, בהמה או עוף שיש בהם מום או חולי מסוגי המחלות המגדירים את הבהמה בהלכה בתור "טריפה", אסור לאוכלם גם אם שחיטתן נעשתה בכשרות. לשם כך, לאחר השחיטה בודקים את הבהמה או העוף שאין בהם חשש טריפות ורק אם הבדיקה עברה בשלום, הבהמה יכולה לעלות על המסלול הכשר.
בעניין הזה, אגב, מתחלקות הבהמות לשחיטה המכונה "גלאט" או "חלק" כשהכוונה היא לבהמות שאין בהם חשש קיום של סוג מום הנקרא "סרכות" בריאותיהן, לעומת שחיטה רגילה המסתמכת על הדעות המקלות ומכשירה חלק מסוגי הסרכות. הספרדים נוהגים להחמיר בעניין ולכן אין הם יכולים לאכול בהמות שאינם "גלאט/חלק על פי בית יוסף (=השיטה המחמירה)".
מהן ההשריה, המליחה וההדחה?
התורה אוסרת באיסור גורף לאכול דם של בעל חי בין כשהוא חי ובין לאחר מיתתו. עקב כך נוצר הצורך להוציא לחלוטין כל שארית דם מאיברי הבהמה הנאכלים בתהליך הנקרא "מליחה". תהליך המליחה מורכב משלושה חלקים, השריית הבשר במים כדי לרככו, מליחתו במלח חזק למשך זמן ארוך כאשר המלח שואב את הדם מתוככי הבשר ולאחר המליחה יש לבצע "הדחה" במים של המלח והדם שיצא.
רק לאחר קיומם של כל השלבים כהלכה, הבשר יכול להיכנס לך אל הצלחת. בתאבון!

לא תאמין מה יש לך בסלט!!!

משה ויטמן
עמוס הוא בחור מאוד אסתטי, מהטיפוסים שההיגיינה מאוד חשובה להם. מעולם הוא לא פספס מקלחת, בחיים הוא לא ישתמש בשירותים ציבוריים, כשהוא אוכל במסעדה הוא מבקש כלים חד פעמיים "מה שבטוח בטוח" ובאירוח במלונות הוא מקפיד להביא איתו מהבית את המצעים. גם את המזון שהוא אוכל הוא מקפיד מאוד לשטוף "כדי שיהיה נקי".
נקי? כך לפחות הוא חושב. אך האם עמוס יודע מה מתרחש בתוך המזון? האם כולנו מודעים לתולעים העשויים להיות בתוך המזון? "אולי לא, אז מה" אתה אומר? אתה מוזמן לקרוא ולהבין.
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא ייאכל" אמרה התורה ואסרה בכך את אכילת כל סוגי השרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים ביותר שאינם נראים אלא באור חזק ובוהק. שרצים בעברית, הם התולעים או החרקים הרוחשים על האדמה, במים, על העצים, מעופפים באוויר ועוד. חרקים אלו, נאסרו בתורה פעמים נוספות, עד שאמרו חכמים כי האוכל שרץ עובר על שישה איסורים מן התורה! (בהשוואה לחזיר לדוגמה שהוא "רק" איסור אחד).
"נו, בסדר, מי חשב בכלל לאכול את היצורים הדוחים האלו" אתה רוצה לומר.
נכון, אף אחד לא יאכל אותם בכוונה, אבל כאן מתחילה בעיה רצינית. מה הבעיה?
החרקים הללו מרשים לעצמם ברוב חוצפתם לחדור לתוך המזון שלנו. הם נמצאים בתוך פירות, ירקות, עשבי תיבול, קטניות, דגים ועוד.
"בחיים לא ראיתי אותם" אתה אומר,
נכון. הם כה קטנים עד שאי אפשר לראותם אם לא בוחנים את הפרי היטב מקרוב. אבל הגודל הוא לא שקובע, גם הזערוריים ביותר, אלו שאינם נראים אלא בהתבוננות יסודית תחת אור שמש בוהק, אסורים באכילה.
אז מה עלי לעשות? איך אפשר לוודאות שהם לא קיימים?
מומחים שחקרו את הנושא, מצאו מגוון פתרונות. ישנם מאכלים שיש לברור אותם כדי לוודא שאין בהם כלום (כמו אורז), ישנם כאלו שצריך לשטוף אותם בצורה יסודית (כמו חסה) וישנם כאלו שצריך לנפות אותם (כמו קמח).
הנחיות מדויקות יותר, ברמת פירוט מקסימאלית לכל סוג מאכל שהוא, תמצא בקישור הבא:
http://ateret4u.com/ateret/igrot/kdoshim.htm

למדריך מצולם לבדיקת מזון מתולעים לחץ כאן!
בהצלחה, ועכשיו גם אפשר לאחל לך בתאבון!

אין כמו עבודה עברית. למה? שווה קריאה.

משה ויטמן
בבית הקפה החדש של זאביק הסלקציה לא מתחילה אצל האורחים, היא מתחילה הרבה קודם, אצל העובדים. מי יכול להתקבל להיות מלצר? זו שאלה ממש רצינית. הקריטריונים הם די נוקשים והוא משקיע הרבה מאמצים כדי שאלו שלבסוף ייבחרו לשרת את אורחי המסעדה יהיו כאלו שיעשו להם חשק לחזור שוב… . ככה זה.

כשאתה אדם שמחשיב את עצמו ואתה יוצא לארוחת ערב חשובה, לא ממש בא לך לפגוש מעבר לצלחת טיפוסים שברחוב אתה לא אומר להם שלום… אתה תעדיף לבלות בחברת אנשים כמוך, בסביבה עם הסגנון שלך ובלי לרדת ברמה. את התובנה הזו זאביק יודע היטב, לכן כל כך חשוב לו מי יהיו המלצרים, מי יהיה הברמן ואפילו מי יהיו השפים וצוות המטבח.
אני מניח שזה יפתיע אותך, אבל סלקציה כזו ממש, עשו כבר חכמים לא במסעדה שבבעלותם, אלא בבחירת הצוות שיוכל להיבחר לשרת את…העם היהודי. כיהודי, קבעו חכמים, זה ממש לא מתאים שגוי, מכובד ככל שיהיה, יוכל להיות השף שלך, יוכל לבשל עבורך או לשרת אותך. מדוע? משום שכיהודי מגיע לך לחיות, לאכול ולבלות בקרב אנשים כמוך וממש לא מתאים שאנשים שאתה במעמד הרבה יותר גבוה מהם, יהיו החברה שלך.
מכאן, קבעו חכמים את האיסור הנקרא: "בישולי נכרי" או "בישולי עכו"ם" (עכו"ם אלו ר"ת של "עובדי כוכבים ומזלות"). אם גוי יבשל עבורך חששו חכמים שאט אט תרד במעמדך, תתחבר איתו וחס וחלילה נגיע אפילו לנישואי תערובת או לאכילת איסורים שהם רגילים בהם. לכן, אמרו חכמים הסלקציה צריכה להתחיל לא אצל האורחים, אלא כבר בצוות המטבח.
מהם כללי איסור בישול גויים?
כמובן, שהדוגמה לא תטעה אותנו, האיסור אינו דווקא במסעדה אלא בכל מקום פרטי או ציבורי אסור לאכול מבישולי גויים.
אבל אם הבנו נכון את העיקרון, רק מאכלים חשובים הזקוקים לבישול, הם אלו שיש לאוסרם. אם הם לא חשובים ובהגדרה ההלכתית – "אינם עולים על שולחן מלכים", או שהם יכולים להיאכל גם חיים, אין כל איסור בהנאה מבישולי גויים.
אם אתה

מודע לחדרי החדרים של מטבחי המסעדות אתה בוודאי רוצה לצעוק "אבל מה, כולם מעסיקים גויים" אז נכון, חשוב להזכיר כי לבעיית בישולי גויים יש גם פיתרון. מהו? שהיהודי ישתתף באופן פעיל בבישול אפילו רק במעשה קטן כמו: הדלקת האש, הכנסת הפיצה לתנור וכל פעולה של השתתפות בבישול (רק אם היא משמעותית ולא סתם לערבב…).
לפני שאתה מסיים לקרוא, חכה רגע. הסלקציה עדיין לא נגמרה. לא רק בישולי גויים אסורים, גם פת גויים (פת עכו"ם) או חלב גויים (חלב עכו"ם) אסור אף הוא ליהודים, מאותה סיבה ועיקרון שהזכרנו קודם.
בואו נכיר את הכללים:
בשונה מאיסור בישולי גויים, איסור פת גויים אינו חד משמעי באופן מוחלט אלא תלוי במנהג המקומות. מקומות רבים הקילו לאכול פת עכו"ם כאשר אין בנמצא פת ישראל, במקומות אחרים הקילו גם כשיש פת ישראל אלא שאינה מספיקה, אך בכל מקרה, חשוב לזכור: גם אם מקילים לאכול פת עכו"ם המדובר הוא ביחס לפת הנאפית במאפייה ועשויה להימכר, אבל פת של גוי פרטי, לכל הדעות ובכל המקומות אסורה באכילה.
איסור פת עכו"ם גם קל יותר בכללי האיסור והם: כל מאפה מחמשת מיני דגן אסור אך מאפה שאינו מחמשת מיני דגן אינו בכלל האיסור. אם יהודי התערב באפייה אפילו בזריקת קיסם לאש – הפת מותרת. הסיבה: יש בכך היכר ותזכורת מספקת שפיתם של הגויים אסורה.
נדגיש: אם המאפייה היא בבעלות יהודי והגוי אופה בה את הפת/עוגה – הבעיה חוזרת להיות של "בישולי עכו"ם" שכלליה חמורים יותר כאמור לעיל.
באיסור "חלב עכו"ם" קבעו חכמים כי החלב והגבינה מעשה ידי הגוי, אסורים ליהודי מתוך חשש שמא ערבב בבקבוק החלב, חלב של בהמה טמאה. לכן אם יהודי פיקח על מעשי הגוי במשך כל זמן עבודתו – חליבת החלב או גיבון הגבינה – החלב והגבינה מותרים.

בשר וחלב – משפט קצרצר בתורה, כרך עב כרס בתלמוד.

משה ויטמן
את איסור בשר וחלב, אין מי שלא מכיר. זהו ללא ספק אחד המרכזיים והבולטים שבציווי התורה המעצבים את חיי העם היהודי.

האיסור מלא בפרטים: אסור להכין מאכלים המורכבים מבשר וחלב, אסור גם לאכול חלב יחד עם בשר או מיד לאחריו ואסור אף להשתמש בכלי בשר לצורך אכילת חלב ולהיפך. כעת, בואו נגלה את המקור לכל זה בתורה.
הפתעה: "לא תבשל גדי בחלב אמו". זהו. זה כל מה שנכתב בתורה על בשר וחלב. "אז רגע", אתה שואל את עצמך, "איך ממשפט כה קטן התפתח איסור כל כך רחב"? "התורה מדברת רק על בישול רק על גדי ורק על חלב המגיע מאמו, אז איך נאסר לנו אפילו לאכול עוף עם מזלג חלבי"?
בואו נצא למסע היכרות עם איסור בשר בחלב, אך קודם נכיר את המושגים שילוו אותנו במסע: "איסורים דאורייתא" ו"איסורים דרבנן". "איסורים דאורייתא" הם האיסורים שנאסרו בדברי התורה עצמה ואילו "איסורים דרבנן" הם ההרחבות והתוספות שחכמינו הוסיפו במהלך הדורות לאיסור עצמו כדי למנוע את האדם מלהתחכך בגוף האיסור. כעת, נצא לדרך:

אז נכון. בתורה כתוב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" ותו לא. ונכון, הפרשנות המתבקשת היא שקיים איסור לבשל גדי בחלב של אמו הפרה. מעבר לכך? לא אמור להיות. אלא שכאן נכנסים לתמונה חכמינו ז"ל שקבלו איש מפי איש את פרשנותה של "התורה שבכתב" במסגרת "התורה שבעל פה" שנאמרה למשה רבנו בהר סיני.
משפט זה נכתב בתורה שלוש פעמים, ממקדים חז"ל את תשומת ליבנו. מדוע? הם שואלים, למה לא הסתפקה התורה בפעם אחת? התשובה: כדי לרמז לנו בכך על קיומם של שלושה איסורים נפרדים לגבי תערובת בשר בחלב: האיסור לבשל בשר בחלב יחד, האיסור לאכול בשר וחלב כשהתבשלו יחד והאיסור ליהנות מבשר בחלב שהתבשלו יחד. לצורך כך, כתבה זאת התורה שלוש פעמים.
נשים לב: אסור לבשל בשר וחלב גם אם לא מתכוונים לאכול את התבשיל, אסור לאכול את התבשיל גם אם לא אתה בישלת אותו ואסור ליהנות ממנו גם הנאות אחרות כמו מזון לכלבים ועוד. כך ששלושת איסורים אלו הם נפרדים לחלוטין.

מדוע בפעם השנייה והשלישית לא כתבה התורה בפשטות: "לא תאכל בשר בחלב" או "לא תהנה מבשר בחלב"? אתה רוצה לשאול, זאת כדי ללמד אותנו כי מן התורה, רק בשר בחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה והנאה ולא אם התערבבו בדרך אחרת (חשוב: מדרבנן כל אכילה נאסרה כמו שנראה בהמשך, אך אנו עוסקים כעת בשלב הראשוני של האיסור).
"אבל רגע, התורה מדברת רק על גדי? לא"?!
כשהתורה כותבת גדי ומעוניינת למקד את כל דבריה לגדי בלבד, מגלים לנו חכמים, היא משתמשת במילים "גדי עיזים". כשהיא לא עושה זאת אלא כותבת רק "גדי", כוונתה היא לכל בהמה. מהי המשמעות, אם כן, של הדוגמה "גדי"? דרכה אנו למדים כי רק בהמות טהורות המותרות באכילה הן שאסורות באיסור בשר בחלב, ממש כמו גדי, למעט: בהמות טמאות, עופות משני הסוגים ודגים. (שוב נדגיש כי אנו עוסקים בשלב ראשוני בו עוף בחלב עדיין היה מותר באכילה אך כיום המצב שונה כדלהלן).

"ואיך מהמילים "בחלב אמו" הגיעו עד לאיסור כל סוג של חלב"?
זה כבר פשוט מאוד: לאור ההבנה כי במילה גדי מתכוונת התורה לכל בהמה, מתפרשת באופן טבעי המילה "בחלב אמו" ביחס לחלבה של כל בהמה, משום שאם אין המדובר בגדי ספציפי, ברור כי גם לא מדובר על 'אם' ספציפית…
כך, גילינו צעד אחר צעד איך פסוק קצרצר בתורה, פורש בהרחבה ובפרוטרוט על ידי חכמי התורה שבעל פה עד שקיבל את צורתו השלמה, אותה נסכם בקצרה כך:
אסור מן התורה לבשל בשר של בהמה טהורה עם חלב מבהמה טהורה אפילו לצורך אחר (כמו למשל כמזון לכלבים). אסור לאכול תבשיל בשר בחלב (גם לאחר שהוצא ממנו החלב או הבשר). אסור ליהנות מתבשיל של בשר בחלב כל הנאה שהיא.
האם זה הכול? כמעט. חכמים הרחיבו על האיסור תוספות נוספות עד שהוא קיבל את צורתו המוכרת לנו בימינו.

מן התורה, כאמור, רק בשר בהמה אסור באכילה עם חלב אך בשר עוף מותר. "האם ההבדל ביניהם ברור לנו מספיק"? בדקו חכמים ותשובתם הייתה: לא. בשר בחלב דומים ביניהם בטעם ולעיתים גם במראה ועלולות להיווצר מכך טעויות. מה עשו? אסרו גם את אכילת בשר עוף עם חלב והשוו אותו לבשר בהמה. כך, לא ייכשל האדם בעבירה עצמה.
נשים לב: בדבריהם של חכמינו נוספו שני שלבים על גבי איסור התורה המקורי. שלב אחד: נאסרה אכילת עוף עם חלב. שלב שני: למרות כי מן התורה איסור האכילה תקף רק ביחס לתבשיל בשר וחלב, חכמים החילו אותו על כל אכילת משותפת של בשר, בהמה או עוף, עם חלב. כך התקבלה צורת האיסור הנוהגת עד ימינו אנו.
במאמר זה הכרנו את תהליך ההיווצרות של איסור בשר וחלב כפי שהוא נוהג בימינו, רוצה לדעת עוד על יישומו המעשי של איסור זה בחיינו וללמוד את כל מה שנכלל בו? אתה מוזמן להמשיך במאמרים הבאים בסדרה.

פיצה ושווארמה על שולחן אחד, מותר או אסור?

משה ויטמן
פינת המזון המהיר היתה עמוסה מהרגיל. הוא קנה את מנת הפיצה שלו וכבר דקות ארוכות שהוא מנסה ללא הצלחה למצוא שולחן אחד פנוי לרפואה. אך אז גדי חברו הטוב מבית הספר זיהה אותו מרחוק "יוסי" הוא צעק לעברו, מנסה להתגבר על הרעש האנושי העצום שהיה בחלל האולם, "יוסי, אתה מחפש מקום? בוא שב לידי". כשהגיע יוסי לשולחנו של גדי הוא ראה כי גדי אוכל מנת שווארמה עסיסית וניסה לחשוב: "האם זה מותר שאני אוכל פיצה על השולחן עליו אוכל גדי את השווארמה"?

יוסי צודק, אכן יש בכך בעיה, בואו נלמד עליה ועל הפתרונות האפשריים עבורה.
מתוך שאיפה ומטרה להרחיק את האדם מהעבירות עצמן ככל האפשר, קבעו חכמינו ז"ל מעת לעת גזירות ואיסורים שונים שמטרתם היא ליצור חומה ומרחק סביב האיסור עצמו כדי למנוע מהאדם להתחכך באיסור עצמו. לכן, כשראו חכמים שאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו דורש שימת לב מיוחדת בהפרדה בין בשר לחלב, חששו שמא האדם בחוסר תשומת לב ייכשל בכך ולכן קבעו את האיסור הבא:
"אין לאכול על שולחן אחד בשר וחלב יחדיו, גם על ידי שני אנשים שונים".
טעם האיסור הוא, שמא יבואו לאכול זה מתוך מאכליו של זה, לשתות זה מהכוס המלוכלכת משאריות בשר או חלב של זה וערבובים נוספים מהסוג הזה. מכאן, כי אם ברור לחלוטין כי אין כל חשש שיבואו להיכשל בצורה הזו, לא נאמר איסורם של חכמים.

לכן לצד הגזירה, נאמרו בהלכה גם האופנים המותרים:
היתר ראשון: אם שני הסועדים אינם מכירים זה את זה או מכירים אך מקפידים זה על זה ואין כל חשש שמא יאכלו או ישתו זה משל זה, מותר להם לאכול יחדיו על שולחן אחד.
היתר שני: אם הם אוכלים על משטחי אכילה נפרדים כמו מפה נפרדת או מגש נפרד (כנהוג באולמות המזון המהיר שבסיפור בו פתחנו), ההפרדה הזו תהווה עבורם תזכורת מספיקה לצורך לשמור על מרחק ביניהם ומותר להם לאכול סביב שולחן אחד.
היתר שלישי: אם יעשו כל תזכורת אחרת עבורם, על ידי הצבת פריט על השולחן שלא אמור להיות עליו ולכן קיומו שם יזכיר להם את הצורך לשמור ביניהם על מרחק, לא נאמר האיסור.
היתר רביעי: אם הם יש מרחק ביניהם כמרחק הושטת יד, מותרת הישיבה המשותפת סביב השולחן.

לפני סיום, נוסיף זהירות נוספת שיש לשים אליה לב כשאוכלים זה לצד זה בשר וחלב: אין לאכול מפת לחם או מתוספת פרווה (ניטראלית) אחרת, אין להטביל את הלחם במלחיה משותפת ואין לשתות מכוס אחת.
בפעם הבאה שאתה מחפש מקום פנוי במזנון המזון המהיר, רוצה לאכול טוסט כשאחיך בדיוק התיישב לאכול שניצל, מעוניין לשתות קפה כשאשתך מתחממת ממרק העוף, תדע מה עליך לבדוק…

אל תיתן לאף גוי לגעת לך ביין!

משה ויטמן

את בקבוק היין הזה קנית במיטב כספך.

אתה אומנם לא הטיפוס שמבזבז כסף על יינות יקרים, אבל לכבוד היומולדת של הסבא, מה לא עושים. לאחר התלבטויות רבות מול ארון היינות בסופר השכונתי נפלה ההחלטה על היין שנראה הכי מבטיח וגם המדבקה שעל בקבוקו הייתה נראית מספיק יוקרתית… .

המסיבה התחילה, אבל אז שמת לב לבעיה: העובד הזר של הסבא, זה שאתם במשפחה מקפידים לפנק ולכבד, נוטל חלק פעיל מדי במסיבה והוא מעוניין לקחת את היין ולמזוג אל כוסו.

האם זה מותר? אתה שואל, אולי זה יין נסך?
בין אם לא שמעת מעולם על איסור יין נסך ובין אם שמעת ואתה רוצה להחכים עם פרטים נוספים על אופי יישומו למעשה, השורות הבאות מזמינות אותך להצטרף לקריאה מהנה.
את ההיבדלות בין עם ישראל לאומות העולם אליה שאפו חכמינו ז"ל כבר לפני אלפי שנים, מבינים רק היום במכוני הסטטיסטיקות והסקרים המנבאים את עתידו של העם היהודי.

"אם לא תהיה תשובה רצינית לבעיית ההתבוללות, מי יודע מה יישאר מאיתנו עוד כמה עשרות שנים" הם אומרים. חכמינו ז"ל דאגו לבעיה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים. איך? באיסורים שונים שנועדו להרחיק את האפשרות שיוצרו נישואין בין גוי ליהודי. ברשימת האיסורים הללו נמצאים איסור פת נכרי, בישול נכרי, חלב נכרי וגם: איסור יין נסך הנקרא יותר במדויק – איסור "סתם יינם".
מהו יין נסך?
כשהתורה אסרה באיסורים חוזרים ונשנים על היהודים להימנע מעבודה זרה, היא אסרה עליהם את ההנאה מחפצים שנעבדה בהם עבודה זרה. אחד מחפצים אלו יכול גם להיות: יין. יין שניסכו אותו לפני פסל העבודה זרה ומכאן שמו "יין נסך", נאסר בהנאה ובשתייה.
חכמינו ז"ל הרחיבו את האיסור הזה ואף קבעו אותו במובן מסוים גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה ואמרו שכל יין השייך לגוי – "סתם יינם" נאסר באכילה (של נוצרים גם בהנאה), זאת כדי למנוע את קירוב הלבבות שעלול להוביל להתבוללות. אם יהודי וגוי לא יוכלו לבלות ביחד ולסבוא יחד, הסכנה תתרחק, סברו.
מה נכלל באיסור?
כל יין השייך לגוי, ואף יין שאינו שייך לגוי אלא גוי נגע בו כאשר הוא לא היה בפקק נעול, נאסר על היהודי בשתייה.

האם כל יין נאסר?
כל יין שאינו מבושל או מפוסטר נאסר בשתייה, ואף אם מדובר על משקה אלכוהולי אחר המעורב בו יין, גם הוא אסור בשתייה. רק אם היין מבושל או עבר פסטור של 80 מעלות ומעלה, הרי הוא מותר בשתייה.

חשוב לדעת:
לא רק גוי אוסר את היין, אלא כל יהודי המחלל שבת בפרהסיא באיסורים הידועים וברורים, דינו כמו של גוי והוא אוסר במגעו את היין. הפיתרון? יין מבושל או מפוסטר.

סודן של ששת השעות

משה ויטמן

השעות הקשות ביומו של תומר הן אלו שלאחר ארוחה בשרית טובה.

קשות?!

אתם מתפלאים, אבל כן, ממש כך, בכל פעם שהוא מסיים ארוחה בשרית משובחת הוא יודע שנכונו לו שעות מעצבנות לפניו.

מדוע? לא בשל תופעות גופניות שעוברות עליו וגם לא בגלל שהוא סובל מהטעם, הסיבה היא אחרת לחלוטין: הקפה. תומר שאוהב קפה בכל נימי נפשו מוצא את עצמו מתלבט בכל יום מחדש האם לאכול בשרי או לא רק בגלל העובדה שלאחר הארוחה, הוא לא יוכל לשתות את הקפה האהוב עליו למשך… שש שעות!

מהי הסיבה לכך? אתם רוצים לשאול, התשובה המלאה במאמר שלפניכם.
את איסור אכילת בשר יחד עם חלב כולנו מכירים, כעת הגיע הזמן להכיר את אחת ההרחבות המרכזיות ביותר שלו והמשמעותיות במיוחד לחיי היום יום שלנו – חובת ההמתנה בין בשר לחלב. בתורה אמנם נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגם לאחר פרשנותה המרחיבה של התורה שבעל פה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב יחד, אבל חכמינו ז"ל מצאו לנכון להרחיק את האדם עוד יותר מהימצאות תערובת בשר בחלב בתוך מאכליו וקבעו כי עלינו להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב.
בסיבה לכך, נאמרו שתי דעות בקרב חכמי הפרשנים הראשונים. על פי דעה אחת, סיבת האיסור היא האפשרות כי נתקעו חתיכות בשר בין השיניים במהלך הארוחה ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריה יתערבו בתוך פיו הבשר והחלב, לכן יש להמתין שש שעות בהן יחלוף כל חשש לכך. על פי דעה אחרת, הסיבה היא שונה לחלוטין – טעם הבשר הנשאר בפה ובמערכת העיכול למשך זמן רב אחר אכילתו ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריו, יעוכל החלב יחד עם טעם הבשר, תערובת בעייתית בעיני חכמים.
לאור זאת, קבעו חכמים כי לאחר אכילת בשר יש לספור שש שעות מסיום האכילה ורק לאחר שחלפו ששת השעות, ניתן לאכול או לשתות דבר מה העשוי עם חלב. בקרב האשכנזים, ישנם מנהגים הממתינים רק חמש שעות או חמש וחצי שעות, ישנם הנוהגים להמתין רק שלוש שעות וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
מהבנת טעם האיסור נוכל להסיק כי לאחר אכילת מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות, משום שבמאכלי חלב לא קיימות סיבות האיסור ולכן לאחר מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות.
אבל נדגיש: גם לאחר מאכלי חלב יש צורך לנקות היטב את הפה והידיים בטרם יוכנס לפה בשר וגם להחליף את המפה שעל השולחן, ניקוי הפה צריך להתבצע באמצעות אכילת דבר מה פרווה (ניטרלי) בין החלב לבשר. נוסיף כי ישנם אנשים הנוהגים להמתין חצי שעה או שעה בין חלב לבשר.
אחרי איזה מאכל בשרי צריך להמתין שש שעות?
לא רק אם אכלת בשר ממש עליך להמתין, אלא גם לאחר אכילת תבשיל שבושל בו בשר אף אם כבר הוא הוצא ממנו או שאתה לא אכלת אותו, עליך להמתין שש שעות.
אכלתי גבינה קשה, מותר לי לאכול בשר מיד?
ישנם הסוברים כי אחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר, וישנם הסוברים כי דברים אלו אמורים ביחס לגבינות קשות אמיתיות העשויות בתהליך התיישנות ארוך ולא בגבינות הצהובות הישראליות.
אם אתה מעוניין לשתות קפה לאחר ארוחה בשרית, לצערינו לא תוכל לשתותו עם חלב, אך מותר לך לערב בו חלב סינטטי, או לשתות אותו 'בוץ'…

"הכשרת מטבח" מה עושים?

משה ויטמן
אחד מסיפורי הגבורה המתוארים בתנ"ך על מלחמות ישראל באומות שניסו להצר את רגלם, בעודם מהלכים במדבר בואכה ארץ ישראל, הוא סיפור מלחמת ישראל במדיינים. במלחמת ישראל – מדין המתוארת בספר במדבר יצאו ישראל וידם על העליונה.

הם הצליחו לא רק למנוע מהמדיינים לממש את תוכניתם – השמדת ישראל ולהגן על עצמם, אלא גם כבשו את עריהם ולקחו רכוש רב מהם שלל מהמלחמה. חלק מהשלל היו כלי בישול רבים שהיוו לבני ישראל [השוהים כזכור במדבר השומם] פיתרון שימושי של ממש. אלא שהשימוש בכלי העם המדייני, עורר שאלה מיידית:

האם מותר להשתמש בכלים אלו? הרי המדיינים אכלו בהם מאכלי טריפה, האם מותר ליהודים לאכול בהם?
עם ישראל, שבאותם ימים קיבל את תורתו ישירות מאלוקים באמצעות משה רבנו ע"ה, שלח את משה להעלות את השאלה בדברו עם אלוקים והתשובה שהגיעה הייתה: אסור.

כלים ששימשו למאכלי טריפה אסורים לשימוש, כל עוד לא יבוצע בהם תהליך "הכשרת כלים", קבעה התורה. הסיבה לכך נאמרה למשה בעל פה: כאשר משתמשים בכלי לבישול מאכל מסוים, טעם המאכל ורכיבים בלתי נראים ממנו נבלעים בדפנות הכלי ונשארים שם גם לאחר סיום הבישול (בחברות ויסקי רבות בעולם נהוג ליישן את המשקה בחביות שבעבר שימשו ליישון יין, בגלל הטעם הספוג בחבית! (לרשימת הוויסקים הכשרים לחץ כאן)).

כאשר משתמשים שוב בכלי בשימוש חוזר, הטעם הספוג בדפנות הכלי יוצא ממנו אל תוך המאכל המתבשל בו ומתערב בתוכו. מכאן, שאם המאכל הראשון היה אסור באכילה, הכלי שבו הוא התבשל נאסר אף הוא לשימוש, משום שבלוע בתוכו טעם המאכל האסור.

אז מה עלינו לעשות, שאלו היהודים, האם נזרוק את כל הכלים?
התשובה שהתקבלה, הציעה את דרך הפיתרון. לפיתרון קוראים "הכשרת כלים" או "הגעלת כלים". גם אם כלי נאסר לאחר שבלע טעם של מאכל אסור, ניתן להכשיר אותו שוב לשימוש בתהליך הנקרא "ליבון" או "הגעלה" בו הכלי מתנקה לחלוטין מכל טעם הבלוע בו וחוזר להיות ממש כמו חדש. מעת ההכשרה, מותר להשתמש בו לכל שימוש שיוחלט. תהליך זה צריך להיעשות לא רק בכלי ששימש למאכלי טריפה אלא גם בכלי בשרי שבטעות בושל בו חלבי או להיפך, מתוך הבנה כי לאחר ששימש הכלי לשני המינים, בלוע בתוכו איסור בשר בחלב.
איך עושים הכשרת כלים? תלוי:
הדרך להכשיר את הכלים פועלת על פי העיקרון המכונה בתלמוד "כבולעו כך פולטו" תרגום: בדרך בה השתמשו בכלי לצורך האיסור והוא בלע את האיסור, כך ננהג בו כדי שהוא יפלוט אותו מתוכו ויתנקה מכל טעם של איסור,

על פי הפירוט הבא:
כלים שבלעו את האיסור בחום אש ללא נוזלים, כמו תנורים, תבניות אפייה, כיריים, סיר שהשתמשו בו ללא נוזלים, מחבתות וכדומה: צריכים לעבור "'ליבון" באש עד לרמה שאם יניחו מתכת בצידם השני, ייווצרו ניצוצות. רק ברמת להט כזו נהיה בטוחים שהאיסור הבלוע יצא.
כלים ששימושם היה בבישול במים על גבי האש (בצורה המכונה "כלי ראשון"), כמו סירים שבישלו בהם, מצקות וכלי ערבוב ששימושם הוא בתוך הסיר וכדומה: צריכים לעבור "הגעלה" באמצעות הרתחתם בתוך סיר גדול מלא מים רותחים (הרותחים מאש)מבעבעים.
כלים ששימושם היה ברותחים אבל "בכלי שני" כלומר: לא על גבי האש ממש, כמו סכו"ם (שאינו משמש לבישול אלא לאכילה), צלחות כוסות וכדומה, תיקונם הוא על ידי יציקת מים רותחים המבעבעים בסיר על גביהם. (אפשר גם להניחם בפנים).
הערה חשובה: כלים שיינזקו כאשר מגעילים או מלבנים אותם גזרו חכמים כי אין לעשות להם הכשרה. לכן, מחבתות טפלון הזקוקות לליבון אך יינזקו ממנו, תבניות תנור ביתיות וכדומה, אין להם תקנה.
הערה נוספת: לכלים ששימושם היה עם איסור צונן וכל לכל הכלים אותם מלבנים או מגעילים, יש לנקות אותם היטב קודם לכן במים וסבון. (ההגעלה מועילה רק לבליעות הפנימיות ולא ללכלוכים/שומנים חיצוניים).
נזכיר שוב כי המאמרים נכתבים לצורך היכרות עם המושגים והמונחים אך לא מיועדים לפסיקת הלכות מעשית.

"המוכר נראה לי אמין, אז למה צריך כשרות"?

משה ויטמן
המכשיר היה נראה שלם, חדש ונוצץ אך עוזי לא נרגע. הוא דרש מהמוכר להראות לו את התעודה המקורית של היבואן.

"אני לא מוצא אותה כרגע, אבל סמוך עלי, מילה שלי זו מילה, המכשיר הזה מקורי, הכי מקורי בעולם" ניסה המוכר להתחמק. "לא, אני רוצה לראות בעיניים שלי את התעודה". התעקש עוזי ולא יצא מהחנות עד שהמוכר מצא את התעודה, הראה אותה לעוזי והוכיח לו כי המכשיר אכן מקורי. לא שהמוכר היה נראה לו שקרן במיוחד, גם אין פער משמעותי במחיר בין המקורי לחיקויים, אבל עוזי רצה להיות רגוע. זכותו.
אם הספקת לקרוא את המאמרים הרבים על הלכות הכשרות כמו: בשר וחלב, איסור אכילת דם, בישולי נכרים ועוד הלכות נוספות שצריך לקיים כדי שהמאכל אותו אתה מכניס לפה יהיה כשר, אתה בוודאי מנסה לחשוב עם עצמך את הדרך בה תוכל לוודא כי אינך נכשל בטעות באף אחת מהבעיות הללו, בבית או מחוצה לו. אז בבית, יש אותך לבדוק שהכול נעשה כמו שצריך ואם לא, לשאול רב מוסמך.

אבל מה קורה כשאתה אוכל בחוץ? במסעדה, בבית הקפה, בחנות הירקות ובמאפייה השכונתית, מי מוודא עבורך שהלכות הכשרות נעשות כמו שצריך? אז נכון, המוכר לא נראה שקרן במיוחד וגם אין פער משמעותי במחיר, אבל אתה וודאי רוצה להיות רגוע ורוצה לראות את התעודה המקורית של הכשרות. זכותך.
לא תמיד אנחנו נתקלים בסוגית האמון ההלכתי בבני אדם בחנויות ומסעדות, לעיתים אנו נתקלים בה באירוח אצל חברים, קרובי משפחה, צוות העבודה, שכנים ומי לא. החלטת להקפיד על כשרות ואתה לא בטוח שהמארח גם הוא מקפיד, מה עליך לעשות? ומה תעשה אם הוא מבשר לך כי במיוחד עבורך הוא הקפיד על הכשרות? בואו נעשה בזה סדר.
במקרים רבים השאלה מתחילה עוד הרבה לפני האמון, בכלי המטבח בה הוכנה הארוחה. במטבח שאינו כשר, עלולים הסירים, הצלחות והסכו"ם להיות טרפים מבשר בחלב או מזון בלתי כשר שהוכן בהם ולכן אין לאכול ממזון, אפילו אם הוא ספציפית כשר, שהוכן באותם כלים.
כאשר עברנו בשלום את סוגית הכלים, אנו מגיעים אל עניין האמון. האם מותר לתת אמון? במי כן ובמי לא?
הכלל ההלכתי הוא כך: אדם נאמן ביחס לדברים עליהם הוא מקפיד, בדברים בהם אינו מקפיד הוא אינו נאמן. כך שאם המארח אינו מקפיד על כשרות, תהיה לו בעיית אמון רצינית בעניין הזה לגבי מאכלים שהיה אחראי על הכנתם. אם קנה אותם ואומר שרכש אותם במקום כשר – נאמן.
עם זאת, יש להביא בחשבון כי הלכות רבות דורשות ידע מוקדם כדי לקיימם, ידע החסר למי שאינו מיישם הלכות אלו באופן יומיומי. לכן, תוודא שהמאכל עומד בדרישות ההלכה בטרם תאכל אותו.
בחנויות ועסקים, הכלל שונה. האמון אינו ניתן באופן מיידי ולכן נדרשת תעודת הכשרות המעידה על אמינותו של בעל העסק בענייני הכשרות ועל הפיקוח הנעשה במקום לוודאות את קיומם הנכון של ההלכות השונות.
אבל, חשוב מאוד: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" נכתב בתורה ואמרו על כך חכמינו ז"ל גם אם אתה מוכיח את עמיתך, אבל תיזהר מאוד שלא "תישא עליו חטא" – שלא תלבין את פניו ותבייש אותו. התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אינה מחבבת בלשון המעטה הקפדה הלכתית הפוגעת באחרים ויש להקפיד על ההלכות תוך שמירה קפדנית לא פחות על כבודם של האחרים.

"בשרי", "חלבי" "פרווה" מה זה?

משה ויטמן
"המיקרוגל בשרי נא לא לחמם מאכלים המכילים חלב" נכתב באותיות מאירות עיניים על גבי קיר המטבחון הקטן במשרד בו עבדה רות. בשרי?! היא התפלאה? "מיקרוגל", "בשרי"?! הוא הרי לא עשוי מבשר…? הוא גם עובר ניקיון יסודי מדי יום, אז מה בו בשרי? מאיפה ההחמרות האלו, שאלה את עצמה, לא מצליחה להבין.
אם גם לך זה נשמע קצת מוזר, או שמעניין אותך להבין מניין מגיעים המושגים "כלים בשריים" "כלים חלביים", מהו "תנור בשרי" ומהו "חלבי" ומדוע לרבים משומרי המצוות יש תנור בעל שני תאים במטבח, המאמר הבא נכתב בשבילך.
כולנו שמענו היטב על איסור בשר בחלב, האיסור בו צוותה התורה את העם היהודי לא לאכול בשר וחלב יחדיו. אנחנו גם מבינים שבכדי לוודאות באופן מוחלט שבמאכלים שלפנינו לא נוצרת תערובת בלתי רצויה של בשר וחלב, עלינו לשומרם נפרדים זה מזה, אבל מה הבעיה עם הכלים? האם זו סתם החמרה? באילו כלים ישנה בעיה ובאילו לא? ומה עלינו לעשות, נחזיק שני מטחים? בשורות הבאות ננסה להשיב את התשובות.
אך קודם לכן, נחדד נקודה קטנה: הכנת מרק עוף וכבר מזמן הוצאת ממנו את העוף, מותר לך לאכול את המרק נטול העוף עם חלב?

התשובה היא כמובן: לא!, גם אם המרק קיבל טעם מהעוף הוא בשרי ולא רק כאשר העוף נמצא בפנים.

מסקנה: גם מאכל שיש בו טעם של בשר אסור לערבבו ולאוכלו עם חלב ולא רק את הבשר או העוף עצמם. הלכה זו נקראת בתלמוד: "טעם כעיקר". תרגום: טעם הבשר או העוף בלבד ללא שהם עצמם נמצאים בשטח, נחשב כמו "עיקר" – כאילו החלק של העוף או הבשר עצמם נמצאים במאכל.
לאחר שהחכמנו באחד היסודות ההלכתיים הגדולים של התלמוד, נוכל להבין את הבעיה עם כלי המטבח ללא כל קושי. ניקח לדוגמה: סיר. כשאתה מבשל בסיר, הוא סופג ובולע. ההנחה הזו שנאמרה בתורה ומובנת בהיגיון של כל אדם, מאוששת גם במחקרים וניסיונות מדעיים. האמת היא, שהוא לא רק בולע מהמאכל שמתבשל בו אלא הוא גם "פולט" אליו כלומר: המאכל המתבשל סופג ממנו. מה עובר במערכת הבליעה והפליטה ההדדית הנוצרת בין המאכל לסיר? רכיבים בלתי נראים המכילים בעיקר את טעם המאכל.
מכאן, ניקח לדוגמה מקרה אחד: ביום ראשון בצהריים בישלת בסיר כתף בקר בנוסח השף (נקווה שזה יצא טעים…), ביום ראשון בערב, כשאתה שוב רעב, בא לך מאוד לבשל באותו סיר, פסטה חלבית מתקתקה.

האם באמת אתה צודק שאם הסיר נקי ומבריק לא תהיה בכך כל בעיה? התשובה היא: לא. כשבישלת את הכתף, מאחורי הקלעים, הסיר היה מאוד עסוק. במשך כל הבישול הוא ספג ככל יכולתו מהטעם של הבשר המעודן.

אם היתה לך היכולת להוציא את הטעם מתוך מתכת הסיר ולחוש אותו, היית מגלה את העובדה הזו. לך כמו לכל בני האדם אין את היכולת, אבל לפסטה שבאה בתור אחריו, בהחלט יש! כשהיא מתבשלת בסיר הוא מעסיק את עצמו בינתיים, לא רק בלבלוע את מה שאפשר מרכיבי הטעם של הפסטה, אלא גם בלפלוט לתוכה את טעם הבשר שנשאר בתוכו מהצהריים. בסיום הבישול, תקבל פסטה עם שמנת מתוקה וטעימה, אך ספוגה בטעם של בשר מהסיר בו התבשלה ואת ההלכה ביחס לפסטה שיש לה טעם של בשר, אנחנו כבר יודעים – היא נחשבת "בשר בחלב" לכל דבר, ממש כמו מרק העוף שפתחנו בו…
הבעיה הנוצרת במעברי הטעם הפתוחים בין הסיר לבין המאכל המתבשל בו, היא הסיבה לכל האיסורים ששמענו עליהם בשימוש בכלים בשריים למאכלים חלביים או חלביים למאכלים בשריים. משום שמעברי הטעם הללו אינם קיימים רק בסירים, אלא בכל הכלים, לא משנה צורתם או אופי השימוש בהם, כל עוד הם נגעו במאכל בעודו רותח אפילו לרגע אחד. רותח לעניין זה, נדגיש, הכוונה ל °40 מעלות. כל הכלים שבאו לשימוש עם הבשר כשהוא רותח (כולל התנור שבו הוא נאפה) נחשבים בשריים ואם הם יגעו בחלב כשהם יהיו רותחים, הוא ייאסר בגללם לאכילה וכל הכלים שהיו בשימוש עם מאכל חלבי בעודו רותח נחשבים חלביים ואם הם יגעו בבשר כשהוא או הם רותחים, הוא ייאסר בגללם.
הפרטים בעניין הזה רבים מאוד, לעיתים מאכל פרווה יהפוך להיות בשרי או חלבי, לעיתים חלב ייהפך להיות בשר בחלב ולהיפך, לפעמים גם הכלים עצמם נאסרים לשימוש אפילו של "פרווה" (ניטראלי) ולפעמים התנאים לקיומו של האיסור לא מומשו ואין כל בעיה הלכתית. אבל דווקא בגלל זה, קיים צורך להפריד לחלוטין בין הכלים המשמשים לבשר לבין הכלים המשמשים לחלב כדי שלא ניכשל חלילה בבעיות כשרות קשות.
לסיום נוסיף, כי גם בכלים שהשתמשו בהם לשימוש קר עם מאכלי בשר או חלב עלולות להיווצר בעיות, למרות שלמצב רתיחה המעביר טעם הם לא הגיעו ולכן גם בשימוש צונן, יש להימנע מלהשתמש לבשר בכלי חלבי ולהיפך ולקבוע כלי מיוחד (חשוב במיוחד בסכין) לכל מין. מומלץ גם כלי מיוחד לפרווה (ניטראלי).
הבעיה של המיקרוגל מהמשרד של רות מובנת?

להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….

התור שהשתרך לפני תחנת הדלק היה ארוך מתמיד, מאיר, מתופף על ההגה בחוסר מנוחה, 'מה קרא היום'?מהרהר בליבו, כולם נזכרו דווקא עכשיו?
– אבא, קוטע יוסי את רצף מחשבותיו מהמושב האחורי, למה דווקא צריך 'דלק' אי אפשר לשים שמן? או אולי איזה מיץ תפוזים בתוך האוטו?
– אבא מחייך ומביט במראה ישר לעיניו של יוסי.
– הבן יוסי, כל דבר שנע כאן בעולם בנוי בצורה כזו שצריך להזין אותו באוכל,
אם אין הוא מקבל את המזון שמתאים לו הוא פשוט לא יוכל למלא את תפקידו,ויתרה מזו, הוא עוד יינזק, כמונו, בני האדם, אנו לא יכולים לאכול כל דבר, קיבתנו עשויה לקבל רק דברים שראויים למאכל אדם,חומרים חריפים מדי וכדומה עלולים לגרום נזק בלתי הפיך אם חלילה האדם מכניסם לגופו.
אותו דבר, הרכב שאנו נוסעים בו כרגע, אם לא ניתן לו את החומר הרצוי לו הוא פשוט לא ייסע, ובנוסף הוא יינזק,עד כדי שנידרש לטפל באוטו כדי שישוב לתפקד כהרגלו.
כן,אדוני? שואל המתדלק. מלא לי 'פול', אומר אבא….

***
המהר"ל, אחד מגדולי הראשונים, מסביר, שבנוסף לכל הארבע קומות שבבריאה, חי, צומח, חי ומדבר יש עוד קומה נוספת ונפרדת והיא:ישראל.
הגוף של היהודי מורכב מכוחות אחרים שאינם קיימים בשאר אומות העולם, ולכן התורה הגבילה אותו, מה כן אפשר להכניס לאותו גוף 'סטרילי' זה ומה לא. פשוט צריך להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….
יהודי- הוא במהותו זן אחר של בריאה, מכל המיליארדים שסובבים אותו,
ולכן הוא מתנהג אחרת,ולא פחות חשוב, אוכל אחרת!!
הרמב"ן, מגדולי המפרשים, מסביר:שהמאכלים הכשרים והטהורים מולידים באדם טהרת הנפש ומאכלים אסורים מולידים באדם גסות הנפש.
יהודי לא יכול להכניס לתוך גופו אוכל שאינו כשיר לקיבתו הרוחנית, זה פשוט לשים ברכב, משוכלל ככל שיהיה, מיץ תפוזים…

***
אחד הדברים הבולטים בנושא 'המזון היהודי', הוא הבשר הכשר.

כדי לקבל בשר כשר, נדרש מהיהודי לפעול מספר פעולות כדי שהבשר יוכל לעבור את אישור התורה.

1) שחיטה. אין לאכול שום בשר או עוף שאינו עברו שחיטה בסכין.
2) הסכין צריך להיות 'חלק' ללא פגימות,ולכן צריך להיות השוחט אדם שיכול לחוש אם יש 'פגימות' בסכין.(אין שום קשר ל'חלק' הכתוב על האריזות, שזה נושא אחר ).
3) אין שוחטים אלא במקום מיוחד בצוואר, ששם נמצאים הסימנים, קנה וושט.
4) דגים אינם צריכים שחיטה,אלא רק בהמה חיה ועוף.
בגלל תקלות רבות אשר היו בהיסטוריה בעניין השחיטה,והפסד הממון, ראוי לקנות בשר עם הכשר כדת.

בואו לקרוא על הדלק שאינו מתאים לדגם היהודי שלנו. מרתק!

משה ויטמן
"מה נסגר עם הכשרות הזו"?
"כשרות, כשרות, כשרות, חצי מהדברים אסור לאכול. מה נסגר"?
"למה אני צריך לראות על כל לבן, מסעדה או במבה את החותמת המוזרה הזו"?
"את מי זה מעניין מה בדיוק אני אוכל? למה שלא נתעסק בדברים קצת יותר 'ברמה'?
"מרוב דרישות כשרות לא רואים את היער, מה זה כל החומרות האלו"? "מה לא בסדר"?
אם שאלות אלו או אחרות, פוגשות אותך, מדגדגות לך או מציקות לך, אתה מוזמן בחום להצטרף לקריאת ההסבר שלפניך.
הנשיא, הלימוזינה ו…הסולר
הכול היה מוכן לביקור הנשיאותי הראשון וההיסטורי של ברק אובאמה נשיא ארה"ב בישראל. צוותות ענק של מאות אנשים עמלו כבר שבועות ארוכים על המשימה ועתה, כשהרגע בו מטוסו של הנשיא ינחת באזורנו הולך ומתקרב, נדמה כי ניתן לנשום לרווחה ולא נותר אלא לפרוס את השטיח האדום והמצוחצח.

אלא שאז, ברגעים הכי מתוחים, התרחשה ה'פשלה' עליה עתידה לצחוק מדינה שלימה: רכבו של הנשיא, כן, הלימוזינה המפוארת והמצוידת שהובאה במיוחד עבורו לקראת הביקור, סירבה להתניע.

הנשיא הולך ומתקרב, הלחץ כבר ממש מטריף אבל הרכב בשלו: אין אפשרות התנעה. רק בירור מאוחר יותר העלה את הסיבה לתקלה החמורה: גם המכונית המצוידת והמשוכללת בעולם לא מסוגלת לנוע כשממלאים בה את סוג הדלק הלא מתאים.
מזון, הרבה יותר מדלק
המזון שאנו מכניסים לתוך גופנו הוא לא רק דלק, הוא הרבה יותר מכך. די בחשיבה על האופן בו המזון מחיה את גופינו כדי להתרשם ממשמעותו.

בתהליך העיכול המזון הופך לחלק מהדם שלנו, הוא זורם בתוך גופינו והוא הוא החיים שלנו. מזון = דם= נפש. כל ההבדל בין גוף חי לגוף מת הוא בדם ולכן הדם ובעצם המזון שממנו הוא נוצר, הם החיים שלנו, חיי הגוף וגם חיי הנפש. הרבה יותר מסתם דלק. וממש כמו תדלוק של המכונית המשוכללת בעולם שלא תנוע אפילו מטר בלי הדלק המתאים, כך גם האדם, לפני כל תדלוק והזנה, חשוב לבדוק: האם זהו דגם הדלק (המזון) המתאים לנו?

מזון שיתאים לדגם היהודי שלנו
נכון, אנחנו יודעים היטב מה נדרש מהמזון כדי לתדלק נכון את גוף האדם. הוא צריך להיות טרי, נקי, היגייני וללא חיידקים, מבושל או חי בהתאמה ונאכל בטמפרטורה המתאימה.

אבל, חשוב לזכור, לכל דגם של מכונית מתאים דגם אחר דלק וכמו כן לכל דגם של אדם מתאים דגם אחר של מזון. לדגם היהודי נדרש מזון מדגם שונה לגמרי. העם היהודי מתפקד בעולם כמקור חיבור בין הרוח והחומר בין העולם הזה לעולם הבא.

היהודים הם הרי היחידים שמדברים ישירות עם אלוקים מינימום מאה פעם ביום… לכן, המזון היהודי צריך להיות מדגם אחר, דגם המתאים לדרישות הגוף והנפש היהודיים, גוף ונפש שנמצאים ברובד רוחני גבוה יותר משל האמריקאים הצרפתים או האיטלקים.

התאמת הדגמים -על פי הוראות היצרן
וכמו במכונית, שלא משנה מה אתה חושב ומה אתה היית בוחר, אתה תדלק רק את מה שהיצרן כתב בהוראות, גם במזון שלנו ננהג בדיוק כך. על המזון המתאים נוכל לדעת רק מהוראות היצרן, זה שייצר גם את היהודי וגם את המזון, יודע יותר מכולנו מה גורם לנו כל רכיב ולכן הוא היחידי הקובע מהו בדיוק הדגם המתאים לעם היהודי. את הדגמים המתאימים והלא מתאימים הוא רשם בתורה ולא נותר לנו אלא לקרוא בה ולדעת מה המזון המתאים לדגם היהודי ומהו המזון שאולי מתאים לכל שאר העמים אך ממש לא לתפקידו הרוחני ומהותו השונה של העם היהודי.

בואו נכיר את הדגמים השונים
התורה מרחיקה מאיתנו מאכלים שונים בשני דרכים מרכזיות: ישנם מאכלים שבכל מקרה ובכל אופן אינם מותרים באכילה וישנם אלו המסוגלים להיות מותרים באכילה אך לשם כך עליהם לעבור תהליך זיכוך (זיקוק?) מוקפד.

לדוגמה, מאכלי בשר. ישנם סוגי בשרים האסורים מכל וכל לאכילה ולשם כך התורה הכתיבה בפרוטרוט את סוגי הבהמות, החיות, העופות, הדגים והשרצים המותרים ושאינם מותרים באכילה.

אך גם סוגי הבשר הכשרים, נדרשים לעבור תהליך מוקפד של שחיטה ומליחה כדי להתיר אותם באכילה. אם הם לא נשחטו כראוי, הרי הם טריפה או נבלה והם אסורים עלינו באכילה.

כך לדוגמה גם באכילת דגנים: אם לא הופרשה חלה מהעיסה, היא אסורה עלינו באכילה. וכן הלאה במאכלים שונים ודרישות שונות.

"ואם ממש בא לי הטעם"?
"בסדר, הבנתי", אתה אומר, "אני מבין שבאכילת מזון שאינו כשר אני מחדיר לגופי דלק לא מתאים ומזרים בעורקי רכיבים גסים ונמוכים מדי בשביל דרגתי היהודית.

אבל מה אם ממש בא לי להרגיש את הטעם, האם אני לא יכול ליהנות ממשהו שאלוקים ברא"? תשובה מעניינת עונים על כך חכמים בתלמוד הבבלי. על כל דבר אסור, הם אומרים, ברא אלוקים גם דבר מותר הדומה לו בטעם ובהנאה.

לדוגמה: חזיר אסור באכילה אבל אם אתה רוצה ליהנות מהטעם אתה יכול לאכול כבד, יש לו ממש טעם דומה…

חפש את חותמת/תעודת הכשרות
אם אנו רוצים להכניס לגופנו ולתדלק את המערכות המורכבות שלו בסוג הדלק המתאים לנו, נדאג שהוא יעמוד בתקנים ובתנאים של היצרן, בדרישות ההלכה של התורה הקדושה.

לשם כך, הומצאה חותמת או תעודת הכשרות המספקת לנו את העדות והחתימה כי מאכל זה עומד בדרישות התורה וניתן לאוכלו ללא חשש. בכל מקום בעולם, בכל זמן ובכל מצב, חפש את חותמת הכשרות. שלא תדלק את הלימוזינה שלך בטעות בסולר…

יש לך שאלה? עוד היום 1800-20-18-19 ורבני טוב-טוב ישיבו לך… רוצה שיחה אישית?! בשביל זה יש לנו את הרב שמעון 052-7636278

קבר שמואל הנביא: מקום המסוגל לישועות

יום יום מגיעים יהודים לשפוך שיח ותפילה על ציון קדשו של שמואל הנביא הסמוך לירושלים תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם להתפלל בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית לרגל יום ההילולא שחל בכ"ח באייר, מגולל הרב מרדכי כהן, מנכ"ל מוסדות אונגוואר, את הסטוריית המקום.

בתוך מתחם צבאי

הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית. פעם ביום, מאריך קו 40 ממרכז העיר לרמות את מסלולו ונכנס למתחם הקבר. מדובר בתוספת של שתיים עד שלוש דקות, כשהנסיעה באוטובוס חוסכת לבאים את העליה התלולה בשביל הארוך שמוביל הישר למתחם הקבר.

בזמנים בהם הקו אינו פעיל, ניתן לנסוע עד רחוב מינץ ברמות ומשם לצעוד רגלית, דרך אינה ארוכה או מסובכת כלל.

יום יום מגיעים יהודים לקבר לשפוך שיח ותפילה למען הכלל והפרט. תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם, לשפוך שיח וצקון לחש בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים על מי שמבקש על קברו.

חידוש מנהג ההדלקה

לפני עשרים וחמש שנים, חודשה, ע"י מוסדות אונגוואר, ההדלקה על קברו של הנביא. מנהג שנשתכח עם השנים, אולם הוא מופיע בספרי צדיקים.

האישורים שהושגו לבסוף

בכניסה למתחם הקבר, יש טור מדרגות ארוך שמוביל למרתף המבנה, שם שוכן הקבר של שמואל הנביא. כדי להקל על המתפללים נבנה חדרון קטן נוסף בסמוך לציון על ידי 'ועד גדולי תורה למען ציון שמואל הנביא', כדי לאפשר לקהל המתפללים הרב לעמוד ולהתפלל. גם את ארונות ספרי הקודש העלו לקומת הכניסה, כדי לתת חלל רחב דיו למתפללים שמגיעים.

תיקון משמעותי הושג במתחם לפני אחת עשרה שנים, כשהצליחו העסקנים של הוועד לשכנע את הצבא ואת רשות העתיקות לפתוח פתח נוסף במבנה עבור הנשים. המלאכה לא היתה קלה כלל. ראשית, כל שינוי בבנין הקבר חייב לקבל את אישורו של הוואקף המוסלמי שבאזור. ושנית – עובי הקיר הינו מטר וחצי. המקום הינו ממש מבצר צבאי, ויש לו גם כיום שימושים צבאיים.

קשה מאד לפתוח דלת בעובי כזה של קיר, ואחר כך לחצוב מדרגות בסלע. האישורים לא הושגו. עד שהאחראים למקום מצאו עילה טובה לשכנע את הגורמים: "אם חלילה תפרוץ במקום דליקה", אמרו, "ובגד של מישהו יתפס באש, חלילה, תיווצר בהלה – ודרך הפתח הצר והקטן אי אפשר יהיה לעבור. אם יקרה אסון ותוקם ועדת חקירה, האצבע המאשימה תופנה כלפיכם", הטיעון הזה כבר שיכנע יותר – והותר לפתוח פתח לציבור הנשים שמגיעות להתפלל במקום.

"העלויות היו עצומות", אומרים האחראים. "מדובר במלאכת בניה שהתבצעה לפני אחת עשרה שנים ועלתה כמיליון שקלים".

נוכחות ערבית

מסתבר שאת רוב המקומות הקדושים שלנו, חומדים הערבים. להוציא את קברו של רשב"י, רוב המקומות הקדושים נמצאים בתוך אוכלוסיה ערבית ונבנו סביבם בתי ערבים רבים – ועל זה היה דוה ליבנו. גם קבר שמואל הנביא נמצא בסמוך לכמה שכונות ערביות.

מי שהיה שם במקום, ראה את הנוכחות הערבית שנמצאת שם. אולם, הדרך לכפרים הערביים הסמוכים סגורה ומסוגרת.

ישועה בזכות הנביא

סיפורים רבים מסופרים על אנשים שהתפללו במתחם, הבטיחו לתרום צדקה ונושעו.

וכך סיפר האיש: "בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ, חרב עלי עולמי. העסק שהיה ברשותי נסגר, נהרס ונחרב. נאלצתי לפטר את העובדים. כל השנים הייתי ישר והגון עמם, ציפיתי שכעת בזמן הפיטורין לא יתבעו ממני כספים שאיני חייב לשלם להם. אולם התקווה התבדתה, כי קבוצת עובדים התארגנה ובעזרת עורך דין ממולח הצליחה להגיש נגדי תביעה משפטית על סכום דמיוני שלטענתם, אני חייב להם אותו. לא עזרו כל ההסברים, העובדים עמדו על שלהם לסחוט ממני את הסכום. מישהו סיפר לי הקבר של שמואל הנביא. אמרו שביום ההילולא שלו נערכת במקום הדלקה מסורתית ומרגשת ביותר ושאנסה לנסוע לשם ולהתפלל. נסעתי. הבאתי עימי סכום כסף קטן ושילמתי את הוצאות השמן של ההדלקה. הבטחתי, התחננתי וביקשתי להיוושע".

"ביום שאחר כך הייתי אצל רואה החשבון של החברה. רואה החשבון אמר לי שאין לו הרבה מה לעזור, אבל צייד אותי לקראת ההליכה לבית המשפט בחשבון מסוים, שלטענתו חשבון זה יוכיח את חפותי בבית המשפט".

"יום המשפט הגיע. בליבי חלחלה עצומה האם עתיד אני כל ימי לפשוט יד כאחד הקבצנים? או שאזכה במשפט ולא אצטרך להגיע לשפל המדרגה. הרי איני חייב לעובדים כלום ולא די לי שפשטתי את רגלי ועולמי הכלכלי חרב עלי?"

"השופט שמע את טענת עורך הדין הממולח ששכרו האנשים. אחר, הביט לכיווני ושאל ואתי מה יש לי לומר להגנתי. "האמת שאין לי הרבה מה לומר", אמרתי. "העובדים הללו הצליחו להערים עלי ביותר. מה שכן, יש לי את החשבון הזה שהכנו אני ורואה החשבון של החברה. החשבון שיעיד על נקיון הכפים שלי ועל הישרות". השופט עיין בחשבון ואורו עיניו: 'זה החשבון שבדיוק עשיתי אני כשהתכוננתי למשפט הזה'", אמר.

"השופט לא רק זיכה אותי לגמרי אלא אפילו את הוצאות בית המשפט הטיל על קבוצת העובדים שזממה להפיל אותי. מאז אני מגיע לקבר לפחות פעם בשבוע מתפלל וזוכה ורואה ישועות".

עושים מלאכתם נאמנה

כל העוסקים בתחזוקתו של מתחם הקבר ובחידוש ההדלקה המסורתית שנהוגה היתה מדורי דורות, עושים מלאכתם נאמנה, בשקט, בצנעה ובהסתר. אינם חפצים ל"מסחר" את המקום. רק מה שברור, שמי שהיה פעם בקבר הזה, חווה את האווירה המרגש, האזין לספורי הישועות, לא יוותר על נסיעה נוספת שוב ושוב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

[המודיע]

אברך!!! כמה הוא מקבל? כמה הוא תורם?

משה ויטמן
חגי הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת. במבצע העזתי האחרון הוא כמעט נכנס לעזה. כמעט אמרנו. מדוע כמעט? משום שלמרות הכוח הצבאי העצום של ישראל ולמרות היכולת הדי פשוטה לחסל את הטרור העזתי בתוך כמה רגעים מהאוויר מהיבשה או מהים, אי אפשר לעשות זאת.

מדוע? מישהו קושר לנו את הידיים. אולי זה אובמה אולי זה האו"ם אולי זאת אירופה, אנו האזרחים הקטנים לא ממש יודעים, אבל העובדה היא שגם אם נוסיף עוד אלפי חיילים ועוד מאות טייסים לא נועיל במיוחד.
לא רק חגי, שותף לתחושת החידלון וההחמצה אלא גם ירון. ירון הוא פרופסור נחשב, עם עבר צבאי מדיני וכלכלי מפואר והוא מרבה להסתובב חמוש בצוות דיפלומטים מוכשר ומנוסה במדינות העולם, לנסות להזיז עניינים לטובת ישראל. פעם הוא נוסע בשביל האיום מאיראן ופעם בשביל השלום עם מצרים, כמות החתימות בדרכון שלו לא מביישות גם את הדיילות האדיבות של אל על… אבל מה? כל פעם משהו מתמסמס. הוא מתראיין בתקשורת והופכים את דבריו, הוא מדבר עם ראש ממשלה כל שהו משכנע ומשכנע ובסוף ההחלטה מאכזבת, הוא מרגיש שהשיטה לא עובדת. גם לדעתו, אם תוסיפו עוד אנשים יפים עם חליפות ועניבות שייצגו את ישראל בעולם, לא יבוא הפיתרון.
אז מה כן?

מה עושים כשרואים בעין ששום דבר אינו מועיל? אולי ננסה לתת צ'אנס לדרך הישנה והוותיקה של עם ישראל שבאמצעותה הוא שורד כבר אלפי שנים כשכל המעצמות 'שהסתלבטו' עליו נזכרות רק בשיעורי היסטוריה מרדימים?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", אל תקרי בנייך אלא בונייך". קובעים חכמינו ז"ל. לדבריהם, תלמידי חכמים אינם דואגים לאינטרס האישי שלהם, הם מרבים שלום לכל העולם גם לאלו שאינם לומדים את התורה!

איך זה קורה?
נפנים: לא רק שהתורה מביאה ברכה ושלום לעולם, התורה מהווה כלי הרבה יותר חזק. התורה היא תנאי לקיומו של העולם. במדרש נקבע כי אם התורה הייתה שובתת מישראל ולו רגע אחד, לא היה העולם ממשיך להתקיים! שנאמר: "אם לא בריתי (=התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

המשוואה ברורה: אם יש תורה העולם קיים אם אין תורה העולם נחרב. לכן, ברור כי ככל שיש יותר תורה העולם יותר מתוקן ומקבל יותר ברכה ושלום. ככל שחלילה מתמעטת התורה, העולם מתקלקל ומפסיד ומתקרב לעבר חורבנו.
בשביל להאמין בזה, לא צריך להיות צדיק גדול, מספיק לקרוא על העוצמות הצבאיות והכלכליות של המעצמות העתיקות שקרסו ונעלמו לעומת עם ישראל שלמרות הכול הצליח לשרוד אלפי שנים, מספיק להיות דיפלומט המתרוצץ בעולם או חייל פשוט.

נעים להכיר?!

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, הוקסם מהכריזמה שלו ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, שהיה חדש ביישוב הקטן בו גרנו. אבא מייד הוקסם מהכריזמה שלו, ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו. הזר נענה במהירות להזמנה, ומאז הוא איתנו.

כילד, מעולם לא שאלתי מי הוא, מאיפה הוא בא או מה שם המשפחה שלו. במוחי הילדותי הייתה לו נישה מיוחדת. ההורים שלי העניקו לנו חינוך עקבי וברור: אמא לימדה אותי להבדיל בין טוב לרע ואבא לימד אותי לציית. אבל האורח הזר… הוא היה 'מספר הסיפורים' שלנו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות על גבי שעות בסיפורי הרפתקאות, מתח והומור.

אם רציתי לדעת משהו על פוליטיקה, היסטוריה או מדע, הוא תמיד ידע את התשובות על העבר, הבין את ההווה ונראה היה שהוא אפילו יכול לחזות את העתיד! הוא לקח את המשפחה שלי למשחק הליגה הראשון. הוא גרם לי לצחוק, הוא גרם לי לבכות. הזר מעולם לא הפסיק לדבר, אבל לא נראה שזה הפריע לאבא.

לפעמים אמא הייתה קמה בשקט, כשכולנו היינו מהסים זה את זה להקשיב למה שהוא אומר, והולכת למטבח למצוא קצת שקט ושלווה (עכשיו אני שואל את עצמי אם היא אי פעם התפללה שהזר יחזור למקום ממנו בא?)

אבא, מלך על ביתנו מתוך שכנוע מוסרי אמיץ, אבל הזר אף פעם לא חש חובה לכבד אותו. ניבולי פה, למשל, היו אסורים בבית – עלינו, על החברים שלנו ועל כל אורח שהוא, ובכל זאת, האורח הקבוע שלנו השתמש במילים מכוערות שגרמו לאוזניי להיצלות, ולאבא להתפתל תוך כדי שאמא מסמיקה.

אבא שלי לא התיר לנו לעשן או לשתות אלכוהול. אבל הזר עודד אותנו לנסות את זה באופן קבוע. הוא גרם לסיגריות להיראות קוּלִיוֹת, ולבירה – חברותית ומפתה. הוא דיבר בחופשיות (הרבה יותר מדי בחופשיות!) הערות שלו היו לפעמים בוטות, לפעמים מביכות.

אני יודע שהמושגים הראשונים שלי הושפעו בצורה חזקה מהזר. הוא שוב ושוב התנגד לערכים של ההורים שלי, ובכל זאת, רק לעתים רחוקות ננזף… ומעולם לא התבקש לעזוב.

למעלה מ-40 שנים חלפו מאז שהוא נכנס לגור עם המשפחה שלנו. הוא השתלב בינינו, והוא כבר ממש לא מרתק כמו פעם, ובכל זאת – אילו יכולתם להיכנס לבית הוריי היום, עדיין הייתם מוצאים אותו יושב בפינתו, ממתין שמישהו יקשיב לדבריו ויסתכל כיצד הוא מצייר את ציוריו.

איך קוראים לו?

אנחנו פשוט קוראים לו "טלוויזיה".

ולזר יש עכשיו אישה. אנחנו קוראים לה "אינטרנט".

[מתוך אתר אש התורה]

בנפשו יביא לחמו

מתוך עלון "מאורות הדף היומי"

בנפשו יביא לחמו.

מעשה בזקן, שעוד בימי חייו הפך לאגדה מהלכת, בגין אפיו הנדיר והייחודי. עשרות מעשיות אפופות הוד ועוז נכרכו בשמו, והוא מעולם לא הכחיש או אישר מאומה. בערוב ימיו גייס הזקן את מיטב כישרונו כדי להנחיל בינה את הדורות הבאים אחריו, ויצוו את משרתיו לאמור, כי יזמינו למעונו את בניו, בניהם ובני בניהם.

כשזיק קונדסי על פניו, הוא התרה בהם לבל ישאלוהו מאומה. כל אשר יאמר יעשו. משהסכימו, החווה באצבעו הגרומה אל היער הרחוק, ולתדהמתם הרבה ביקש מהם לצאת בצוותא היערה, לצוד קופיפים זעירים שאינם מזיקים לאיש, וכאשר יצטברו ברשותם עשרה קופיפים, יודיעוהו. הוא ממתין להם, כאן, בחדר האורחים.

חדורי רוח הרפתקנות יצאו הבחורים אל עצי היער. לבטח ראש המשפחה מתכנן את המהתלה הגדולה מכולם, זו שתיזכר שנים רבות ותעלה שחוק על פיותיהם של בני המשפחה עד סוף כל הדורות. מי אינו רוצה להיות שותף לכך. הכול שעטו במרץ בסבך הצמחיה העבה, רדפו אחרי קופיפים שזינקו בחדווה מענף לענף, ומשנלכד הקופיף הראשון רבתה השמחה. בני חייל היו אנשי החבורה, וכעבור מספר שעות הם שבו והתייצבו בפני הסב חבולים, יגעים, עייפים אך מאושרים, והציגו לפניו כלוב רחב ידיים רוחש חיים.

סגרו את החלונות ושחררום מהכלוב, ציווה.

הם הביטו זה בזה, ועשו כדבריו. זה הולך להתחיל.

הביאו בננות.

תוך מספר דקות הונח אשכול בננות צהבהבות על השולחן.

הניחו את הבננות על המתקן שבניתי, שם, בפאתי החדר.

הכול הביטו במתקן המוזר שבנה הזקן. מעין משקולת רחבה שמימיהם לא ראו כמותה, בראשה מיכל מים ענק.

סבא, מה זה?

סבלנות, צאו מהחדר. הסתכלו מהחלונות עד להודעה חדשה, איש מלבדי אינו רשאי להיכנס אל החדר!

השתגע הזקן, לחש נכד חצוף.

מהתלה כבר לא תהיה כאן, הם הרגישו. הזקן רציני מידי. הוא מקפיד על כל שלב, עומד על כל פרט, והוא הקדיש את טרקלינו לעשרה קופים, לזמן בלתי מוגבל! איש לא ידע מה צופן בחובו הרגע הבא.

בעיניים בוערות עמדו זאטוטי המשפחה והבוגרים כאחד להביט בקופיפים מן החלונות.

אך יצא אחרון הנכדים את החדר, זינקו מספר קופיפים בחדווה אל עבר הבננות, והופ…… זרם מים אדיר ניתז על ראשם ממרומי המשקולת. נגיעה בבננות המונחות על המשקולת, הפעילה את מנוף המים, שהרטיב אותם מראשיהם ועד זנביהם.

כעבור מספר מקלחות מים שכאלו, לא ההין קוף מן הקופים להניח את ידו על הבננות.

הסב בלבדו היה נכנס אל החדר כל יום. מביא מזון לקופים, מחליף את אשכול הבננות באשכול גדול עוד יותר, בבנות בשלות ומגרות חיך, ויוצא את החדר כשחיוך על פניו.

הקופים היו יושבים מן הצד, מביטים בבננות בעיניים כלות, אך לא נוגעים.

כעבור מספר שבועות, הופיע הזקן בחצר הבית כשקופיף אחד תלוי על זרועו, והורה לנכד זריז כשד: "קח את הקוף אל היער, שחרר אותו וצוד במקומו קוף אחר".

אבל סבא…

בלי שאלות!

עיניו הרושפות של הזקן סימרו את הנכד למקומו, וכעבור דקה הוא ניתר ממקומו כקפיץ דרוך ואץ אל היער.

הקוף החדש שהוכנס לחדר היה מלא מרץ. זה עתה סיים סדרת קיפצוצים מרהיבים בין צמרות העצים, וכעת הוא זוכה לעמוד מול אשכול בננות אדיר שכמותו לא ראה מימיו, ולא עוד, אלא שתשעת הקופיפים האחרים אינם מגלים בהן עניין. כולן שלו. כל הבננות. איזה אושר. תמיד הוא האמין שיום יבוא ויהיה עשיר.

בטח הם עיוורים, חברי הקופים, הרהר לעצמו וקיפץ בקלילות לעבר ערימת הבננות. חזיז ורעם. כמעט הגיע אל יעדו הנכסף, ושמונה עשרה ידיים שעירות משכו את כל גופו, מרטו את אוזניו וכמעט שתלשו את זנבו. לא הועילו לו כל מחאותיו וניסיונותיו, הם היו בני בית וותיקים במקום, וכל פינה ומדף גבוה לא נסתרו מעיניהם. באכזבה עמוקה הוא השלים עם המציאות המרה. לא אוכלים מהבננות.

כל שבוע היה הזקן משחרר קוף "ותיק" ומכניס במקומו אורח חדש, ובכל שבוע הייתה המהומה חוזרת על עצמה. בהתחלה זה עוד היה מעניין, בדרך כלל זה התרחש ביום ראשון. הקופים היו דרוכים ומתוחים כאשר הזקן היה מכניס אליהם את ה'אורח'. הלה, תמים ונרגש, לא היה מספיק לשלוח יד או לשון לעבר הפירות העסיסיים, וכבר היו הללו מייסרים אותו על המחשבות הזדוניות שעלו במוחו.

כעבור עשרה שבועות, לא נותר קוף אחד מן הקבוצה המייסדת, והמנהג… נמשך. הם לא העלו על דעתם שמעל הבננות יש מיכל מים שעלול להרטיב אותם עד שיקפאו מקור. איש לא סיפר להם, גם לא קוף. אך ההרגל והמסורת עשו את שלהם, עד שכל קוף 'חדש' שנכנס אל הטרקלין ידע, כי נגיעה בבננות תביא עליו… מכות. מים? מי זוכר מי יודע. גם כאשר מיכל המים הוסר ונילקח, הם המשיכו להכות את הקופיף המנסה לגעת בבננות… קופים.

ויצוה הזקן את צאצאיו לאמור: הקופיפים שכחו את השורשים, הם לא השכילו להעביר לממלאי מקומם מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומהי התוצאה. בזאת הם נכשלו.

"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה".

אדם הראשון יועד לחיים גדולים, רמים ונשגבים, ולתוכם השתרבבה גזירת הפרנסה, המשתרכת אחרי יצורי אנוש. מצב נתון. אבל המטרה, הייעוד והדך נותרו כשהיו לפני כן. דור אחר דור, אחר דור, אחר דור עמלים להביא לחם לפי הטף. האם נטעה לחשוב כי זו המטרה? האם נניח להרגל לקנות שביתה בליבנו?

בל ניתן לאבק הדרכים המיתמר מפסיעותינו ההולמות במרוץ החיים, לכסות את העיקר ולהבליט את הטפל. נפזר את אדוות העמל המערפלת את המחשבות, נחדד את המחשבה וזכור נזכור: "בזעת אפך תאכל לחם" הוא אמצעי, המטרה: "ובתורתך נהגה".

במקומות רבים מאוד, רבים מידי מכדי שנוכל למנותם, פותחים השבוע בלימוד מסכת חולין, מסכת מרתקת ויפה ביותר, המכילה בקרבה נושאים רבים ומגוונים, שיש בהם כדי ליצור עניין רב בקרב קהלים רבים. זה הזמן, זו השעה, כאן המקום וכעת ההזדמנות להצטרף למפעלו האדיר של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ה"דף היומי". לממש את המטרה.

קרררררר… יהדות בעין הסערה

אם ברגע זה אתם משתרעים להשתזף בשמש, המאמר הזה לא מיועד לכם. הקטע הזה עוסק בחורף. הוא מדבר על גשם ושלג ובוץ ושלוליות דלוחות. מהסוג שמוסיף דקות יקרות לסדר הבוקר שלכם, שמשפריץ על חצאית חדשה, שגורם לכם לרצות להפוך לנזירים מסתגרים עד שיגיע האביב.
בחורף שעבר אמרתי לילדים שלי שאני רוצה להיות כמו דוב ולישון כל החורף. שנאתי את החורף. כעסתי על השמים האפורים, הגשם העקשני, הקור הבלתי נסבל. אבל השנה החלטתי לשנות את גישת אימת-החורף שלי. למה? כי אחד מהילדים שלי שאל שאלה חשובה מאוד.
"למה אלוקים ברא את החורף?" הוא שאל, כשנסענו לבית הספר.
אמ…. מעניין, מעולם לא חשבתי על אלוקים בתור חלק מהמשוואה הצוננת הזאת. בימי האביב והקיץ המבורכים הודיתי לו בשמחה בכל רגע מוזהב, על ששלח לנו את העונות המקסימות הללו. אבל כשהגיע החורף, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. מובן שאלוקים אחראי להביא את החורף, אבל תמיד ראיתי בו איזשהו סוג של עונש. שאלתו של בני עוררה אותי פתאום: למה מביא אלוקים את החורף כל שנה? הגישה של 'החורף כעונש', פתאום נראתה בעיניי מגוחכת. ברור שהאלוקים הטוב והאוהב שלנו לא מתכוון להעניש אותנו מידי שנה, בערך מדצמבר ועד לאפריל. ואולי – – אולי בעצם הוא נותן לנו מתנה, צוננת ומרעננת מעוטרת בטיפות קטנות של מים?
אז כשהמחשבה החדשה הזאת מתהפכת במוחי, עלו לי כמה רעיונות בקשר למתנותיו של החורף.
ריחו של הגשם
החורף שופע יופי.
זה יופי שונה מזה של הצמחייה הפורצת באביב ובקיץ, אבל היופי שלו קיים ללא ספק: ריחו של הגשם, נקי וצלול ומרחיב את הריאות; העננים הדוהרים עם צורותיהם המרתקות; השמש שפורצת מדי פעם בקרניים מדהימות – והעולם השטוף שזוהר פתאום בצבעים עזים במיוחד… הדשאים הצעירים שצומחים פתאום בכל פינה, ירוקים וטריים לגמרי… חיים חדשים מפכים בעולם!
על השלג שמבקר לפעמים לא צריך להכביר מילים: שמי לילה חורפיים מוארים, משתקפים על קילומטרים של שלג נקי מרבב, ויוצרים זוהר כמעט שמימי. הלבן הטהור המכסה את כל העיר בבוקר. מבט קרוב בפתית שלג צנוע מגלה את המורכבות הבלתי נתפסת שלו – דוגמא בתוך דוגמא, שנוצרת על ידי גאונות כל-יכולה להנאתנו האישית.
התעמלות
אולי דווקא בגלל שרובנו מורידים את הקצב כאשר החורף מגיע, נתן לנו האלוקים בחוכמתו הזדמנויות מגוונות לתרגול ולשמירה על כושר גופני – תרגילים שלא בהכרח נתונים לבחירתנו. התעמלות של תמרון המטריה ברוח והטייתה לכיוון הנכון (כך שלא תתהפך כמובן), אימון גופני בהתחמקות מפני שלוליות חלקלקות, ולפעמים אפילו הליכה בשלג טובעני. האלוקים מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, והוא בהחלט יודע גם כמה קלוריות מוסיפות כוסות השוקו הנוספות האלה. אז במקום לאלץ אותנו להצטרף לחוג התעמלות, הוא מעניק לנו תרגול חינם, כמעט מידי יום!
להאט את הקצב
אין ספק שמזג האוויר החורפי גורם לנו להאט את הקצב. אם לא מבחינה גופנית, אז הוא מעכב אותנו בדקות הארוכות שבהן אנחנו עוטפים טוב את הילדים, נועלים מגפיים מסורבלים, או זוחלים על כביש חלקלק במהירות של 10 קמ"ש. באורח החיים הנמרץ שלנו, האטה כזו מטריחה ומטרידה. ובכל זאת, האם זה כל כך גרוע? האם זאת באמת טרגדיה אם הילדים מגיעים לבית הספר כמה דקות מאוחר יותר, או שיש לך 15 דקות פחות לקניות? אם כשמישהו נכנס ללחץ הוא "מתחמם", אז אין זמן יותר טוב להתקרר ולהירגע, מאשר כשמד החום מתקרב את האפס…
מבחן מציאות
לא כל כך גרוע להיכנע לכוח עצום מאיתנו במשך כמה חודשים בשנה. נכון, הרבה יותרקל כשלא צריכים להילחם ברוח, אבל יש מסר חשוב ללמוד כשהאלוקים מגדיל את העומס על סדר היום שלנו. אנחנו לא בלתי מנוצחים, אנחנו לא כל-יכולים. למרות ההתקדמות העצומה בטכנולוגיה, ברפואה ובכל השאר, אנחנו עדיין משותקים כאשר מזג האוויר מחליט לשתק אותנו. לא יזיק להרהר מעט בשבריריותה של האנושות, במיוחד אם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: אלוקים, יוצר מזג האוויר החורפי וכל צד אחר בחיינו, הוא כל יכול, וזה הזמן להכניע את עצמנו לרצונו!
תפילה
האם זו רק אני, או שכולנו מתפללים יותר במהלך חיי היומיום החורפיים מאשר בכל עונה אחרת? בעוד ששמעתי אנשים מתפללים בקיץ שהטמפרטורה לא תעבור את ה-35 מעלות, התפילות שלי בעונת החורף יוצאות הרבה יותר עמוק מתוך הלב. כמו למשל: "בבקשה אלוקים, תשמור שהמכונית שלי לא תחליק." או, כשאני הולכת על המדרכה, "בבקשה, שהמכונית הזו לא תתיז עלי מים!" או, "בבקשה, שלא יכעסו עלי שאני מאחרת בעשר דקות עם הילדים, בגלל מזג האוויר!" כל התפילות האלה לא יכולות להיות דבר שלילי, נכון? מעניין לחשוב שבעוד שמלכתחילה החורף הוא עונה "מתה", הוא זה שמעניק חיוניות וכוח לאביב ולקיץ. לאן הולכות כל אותן תפילות חורף שקטות? בטח למקום טוב, עם תוצאות נפלאות רבות מספור.
את האמת – לא הייתי מסוגלת לראות כלום מבעד לפניו הקפואות, העגמומיות והמנותקות של החורף, עד שפתחתי את מחשבותיי לברכותיו הנסתרות. אני מקווה שהשנה, החורף יהיה אתגר חיובי יותר לי ולבני ביתי. עת לחשוב, עת לחזק קשרים, עת לממש את הפוטנציאל הסמוי שמתחנן לבוא לידי ביטוי – ועת (אין טובה ממנה) לגלות את חומו של הבית!

(אש התורה)

האם גם סופות הן גשמי ברכה?

בימים סוערים וקרירים אלה, אין ספק שהמבול שניתך עלינו מגבוה עושה טוב. גם למפלס הכנרת, גם לחקלאות וגם למצב הרוח החורפי, שמזמן לא שבע מכמות ממטרים נאה כל כך. מצד שני, לכו תגידו את זה למי שנתקע בימי הגשמים העזים בנתיבי איילון, או יצא לרכבו וגילה להפתעתו שעץ נחת עליו כתוצאה מהרוחות העזות, או שמא נאלץ לנהוג במכוניתו ולהיקלע לשלולית שהגיעה עד צוואר. אז האם אלה גשמי ברכה בהכרח, או שמדובר – בהתחשב גם בנזקים שכל זה יוצר – בגשמי קללה?

עדיף שירדו בליל שבת

"על פי הגמרא, גשמי ברכה הם כל מה שיורד החל מסוף חג הסוכות ועד לראש חודש ניסן. אם יש שיטפונות או דברים אחרים לא נעימים – זה לא קשור", אומר הרב פנחס בדוש. "עצם המציאות היא של גשמי ברכה, רק שיש דברים אחרים, לעתים אנושיים, שיכולים לגרום לשיטפונות. כאן בישראל, הגשם לא מובן מאליו, לכן צריך כל הזמן לבקש ולהתפלל. גם כשיש שיטפון פה ושם – זה עצמו גם ברכה, כי בסופו של דבר המעיינות והמאגרים מתמלאים. אז יש אי נוחות ברכבות, בסדר. יש חסכים כל כך גדולים, כך שכל מה שיבוא זו ברכה".

ובכל זאת, לא מעט ישראלים נקלעו למצבים לא הכי נעימים.
"אם אדם מרוויח סכום יפה בהגרלה, זו ברכה? בוודאי. אבל הברכה הזו מצריכה זהירות-יתר מדברים אחרים. זה חלק מהעניין. אבל עצם הזכייה – בוודאי שהיא ברכה. עם זאת, יש חשיבות נוספת לגשמים שיורדים בזמנים נוחים לכלל העם. כך לדוגמה, בגמרא כתוב שאם הגשמים יורדים בזמן שבני האדם נמצאים בבית, בליל שבת, מדובר בברכה יתרה".

אם כך, מהם בעצם גשמי קללה?
"גשמי קללה הם גשמים שירדו לא בזמנם, כלומר לא בעונת החורף. אם יורד גשם בחג הסוכות, למשל, אלה גשמי קללה. נכנס חודש ניסן וירדו גשמים – גם אלה גשמי קללה, כי בזמנים הללו הגשם יכול רק להזיק לתבואה ולא להועיל. אבל מה שיורד בתקופת החורף – בוודאי שזו ברכה. בגמרא כתוב שיום ירידת גשמים גדול יותר מיום תחיית המתים. הרי הגשם מחיה את הכל, כולל את הרשעים ביחד עם הצדיקים, ואילו בתחיית המתים לא כולם יקומו".

שאלה מטאורולוגית: אם הגשם הוא בעצם החלטה נטו של הקב"ה, איך היום אפשר לחזות את זה מראש?
"הקב"ה נותן גשם – ובמקביל גם מעניק אפשרות לחזות זאת כדי להתכונן. אבל האפשרות לחזות לא נותנת אפשרות להביא את הגשם עצמו. החזאי יודע שהשקע הברומטרי מתקרב, אבל מי מחליט בכלל שהשקע יתקרב או לא? נכתב ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, אלא בידי הקב"ה עצמו – לידה, תחיית המתים וגשמים. שלושתם נמצאים בידי הקב"ה. אלה ´תיקים´ שהוא לא חילק ל´שרים´, כלומר למלאכים".

יש היום טכנולוגיות שאמורות לייצר גשם. איך אפשר להסביר זאת?
"כל הטכנולוגיות האלה לא יכולות להביא אפילו אחוז אחד מכלל הממטרים בשנה. וגם אם כן, הכמויות מתקזזות מהכמויות שהיו אמורות לבוא ממילא".

"בגמרא כתוב שאם היו חולפים בעבר עשרה ימים ללא גשמים – היו עורכים תעניות", מוסיף הרב יפתח סופר. "אם היה עובר עוד זמן, היו מוציאים את התיבה לרחובה של העיר, כמו שכתוב במסכת תענית: ´היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר… ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו… וחוגרים שקים ותוקעים בקרנות ויוצאים אל בית הקברות… זקן שבהם אומר לפניהן דברי כיבושין´. כשאין גשם – זה סימן שהשם כועס עלינו. מים הם חסד. לכן מסבירים המפרשים שכאשר אין גשם – צריכים לצפות לפורענות. גם לפני שנתיים היתה בצורת ממושכת, ואז פרצה השריפה בכרמל. אחרי שמידת הדין קיבלה את שלה, החלו לרדת גשמים תוך זמן קצר".

יש משמעות לאופן ירידת הגשמים? נראה שיש איזו אי-נחת באוויר.
"החת"ם סופר (1762-1839) אמר שהגשמים יורדים כמו שבני האדם מדברים. אם מדברים בנחת ובאופן יפה, הגשמים יורדים יפה ובצורה מסודרת. אבל אם מלכלכים, מתווכחים – כך גם יורד הגשם. עכשיו אנחנו לקראת בחירות, וצריכים לקחת מזה מוסר גדול. גם כשיש מחלוקות, צריכים לדעת איך לנהל אותן באופן מכובד ואוהב, למרות הכל".

[דודו כהן/ אתר הדברות]

שלג בראי היהדות

משה ויטמן
כמו יהודים טובים המבינים שהעולם אינו מונהג על פי מקרה או חוקי טבע אלא על פי דבר ה' המנהל את העולם על כל פרטיו, גם הקור, השיטפונות, הקיפאון והשלג הינם רצונו של השם יתברך ובתור שכאלו חייבת להיות להם משמעות ומטרה בעולם. בואו נתעטף היטב במעיל, נסדר את הכובע על הראש ונצא לגלות משמעות עם מסר עבורנו בסערה החורפית הזו.
למה אלוקים ברא את הגשם? למה הוא ברא את הרוח? למה הוא ברא את השלג? שאלות אלו מסקרנות אותנו פחות מהשאלה החשובה יותר: עבור מי הוא ברא את כל אלו, את הגשם את הרוח ואת השלג? לאלוקים אין מכך כל תועלת, אז ברור: הוא ברא אותם עבורנו. עבור כל א' מבני האדם שמקבל את השפע הזה שאמור להרוות ולהצמיח את האדמה ולספק לנו על הדרך הרבה מים לשתיה.
מסקנה: אלוקים מעניק לנו דברים גם אם לו אין שום תועלת מכך.
רגע, אז אם אלוקים דואג רק לנו ונותן לנו בלי שום אינטרס אישי שלו, אז למה הוא נתן לנו את כל המצוות? הוא הרי אינו דואג לאינטרס שלו?
המסקנה נכונה: גם התורה והמצוות הן לא אינטרס שלו, הן אינטרס שלנו. הוא נתן לנו אותם לטובתנו ורק לטובתנו. "אם צדקת מה תיתן לו" נאמר. אלוקים אינו מרוויח דבר מקיום מצוות ואינו מפסיד דבר מעשיית עבירות. הגיע הרגע שנפנים זאת: אין לו שום אינטרס אישי במצוות או העבירות שלנו הם לא מועילות או מפריעות לו כלל. אז מה כן? זה בשבילנו ורק בשבילנו.
מה זה אומר? המון. למשל, שגם אם מעדנו וחטאנו, אנו יכולים לחזור, לתקן ולקבל שוב יחס אוהד מאלוקים משום שהוא אינו נגדינו, אדרבה, הוא מעוניין לעזור לנו לעשות את טובתנו אנו. בנוסף, גם לפני שתקנו הוא אינו כועס או נלחם, הוא מרחם. "מקור הייסורים מהאהבה הוא בא". לפעמים רופא מבצע ניתוח כואב באחד מיקיריו ולא מכעס…
עוד דבר: ממש כמו שאת כל מתנות החורף הללו אלוקים מעניק לנו ללא הרף אבל התועלת שלנו מהן תלויה בגורמים נוספים מצידנו (רק אם יש לנו שדה חיטים, החיטים שלנו יגדלו בגלל הגשם…) כך גם בשאר המתנות הגשמיות וגם הרוחניות כמו התורה והמצוות. בלי שנפתח פתח, בלי שנעשה את ההכנות הדרושות מצידנו, לא יעזור לנו כלום.
המסקנות היפות הללו מהגשם החורפי כתובות בלא פחות מספר ישעיהו, על פי פירוש המלבי"ם:
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר ייצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". מנבא הנביא ישעיהו בפרק נה'. המלבי"ם, שהיה אחד מגדולי פרשני התנ"ך, מסביר זאת כמשל ונמשל, ממנו לקוח התוכן של דברינו.
עם מחשבות אלו, נדליק את ההסקות, נסגור את החלונות ונצפה בחורף היפה והמבורך הזה.

אותנו צריך להזהיר?!…

משה ויטמן
הם ישבו במקומותיהם, בלבושם ההדור והמכובד כראוי לשופטים ואנשי רוח נכבדים כמותם, ממתינים בקוצר רוח לתחילת הנאומים בכנס השנתי לעיון והעמקה בדברים שברומו של עולם שרק אנשי רוח כמותם מבינים. לאחר שמאות המוזמנים התיישבו במקומם והשקט השתרר, רגע לפני שהנואם הראשון, נשיא בית משפט עליון מהחשובות שבמדינות אירופה עלה לשאת את נאומו, קפץ רגע המנחה אל המיקרופון והכריז בדרמטיות לא אחרת מאשר ההכרזה הבאה: "הקהל מתבקש לא לרצוח אחד את השני". הקהל המכובד הביטו זה בזה בהלם. "אותנו צריכים להזהיר"?! הם נדהמו.

יותר משלושת אלפים שנה אחורה. מעמד הר סיני. עם ישראל כולו עומד בבגדיו החגיגיים למרגלות ההר וממתין בהתרגשות ובדריכות לתחילתו של המעמד האדיר. ואז, מתחילות להישמע עשרת הדברות. שתי הראשונות מפי ה', האחרות מפיו של משה רבנו שמונה אותן אחת לאחת באוזנם הקשובה של עם ישראל ובקולו החזק הוא מכריז: "לא תרצח"! "לא תגנוב"! "לא תנאף"! לא תענה ברעך עד שקר"!.

"אותם צריכים להזהיר"?
התורה מצווה מצוות רבות הנקראות "מצוות שכליות" – ההגדרה למצוות אותן ניתן היה להסיק לבד בכוח השכל גם לולי שניתנה התורה.

מדוע היא עושה זאת? למה יש צורך להגיד דברים פשוטים וברורים?
אז נכון, קיימות לכך סיבות "טכניות" נכונות כמו הצורך לדעת את הפרטים ההלכתיים השונים של המצוות, אותם לא ניתן היה להסיק לבד, לדוגמה: איסור "לא תרצח" טומן בתוכו פרטים בקשר לסוגיות הארכת חיי חולים, הלבנת פנים ועוד. אבל בואו נעמוד על הסיבה האמיתית, אותה נבין אם נפנים את העיקרון הבסיסי והשורשי המנחה את כל עניינה של התורה.
התורה לא ניתנה לנו כדי לצוות עלינו את המצוות, הראיה: היו מצוות שנמסרו כבר לפני מתן תורה . התורה לא ניתנה לנו כדי לספר לנו סיפורי תולדות ישראל. התורה באה למטרה אחרת לגמרי, גבוהה יותר ובסיסית יותר: התורה ניתנה לנו כדי לשנות אותנו. שינוי שיהפוך אותנו מחמורים לבני אדם ומבני אדם למלאכים. שינוי שיוביל אותנו להיות קדושים ורוחניים גם בתוך החיים החומריים. המצוות, לימוד התורה, סיפורי התורה והמוסר שבהם, כל אלו הם כלים לביצוע השינוי הזה.

השינוי הזה אינו קורה מעצמו, הוא מובל מכוח התורה. מקיים התורה מפנים אל קרבו את קדושתה של התורה ובכך מגביה את עצמו רוחנית ונפשית. לכן, ברור כי רק קיום של מצווה מכוחה של התורה הוא המספק את ההתעלות הזו, לא קיום המונע מכוח השכל.

אם התורה הייתה משאירה לנו את המצוות השכליות והמובנות כדי שנקיימן מעצמנו, היינו אומנם בעלי התנהגות נימוסית ויפה אבל היינו נשארים פה. בשביל שינוי והתעלות צריכים את התורה., כשאנו לא רוצחים משום שאנו מבינים לא לרצוח אנו נשארים בני אדם, כשאנו לא רוצחים משום שכך כתוב בתורה אנחנו נעשים רוחניים.

זו הסיבה האמיתית.

הדרך היהודית לשמחת חיים

משה ויטמן
קחו תינוק קטן בידיים (אם יש בסביבתכם…), תעשו לכיוונו איזו הברה קטנה ותראו את התוצאה… חיוך ענק מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל ומבט מלא ברק של אושר בפנים הקטנות שמולכם.
קחו אדם בוגר, תעיפו מבט אל כל החבר'ה שסביבכם, ברכבת, באוטובוס או ברחוב ותנסו לדלות חיוך מהפנים של מישהו… נראה אתכם מצליחים.
מה קרה בינתיים? איך עולל חסר ישע שאם לא יתנו לו פעם בשלוש שעות אוכל הוא יגווע ברעב ואם הוא רוצה לצאת מהמיטה הוא צריך להרביץ צרחות, נראה מתמוגג באושר למרות שאין לו כלום ולעומת זאת, אדם בוגר שיש לו כבר חיים עצמאיים, עשה משהו בחיים, רכש די חברים, בקושי מפרגן חיוך?
את התשובה מספק ספר אורחות צדיקים: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע". אדם שליו = אדם שמח. אדם מוטרד ולחוץ = אדם עצבני וחסר שמחה. מה זאת אומרת? לא צריך סיבה טובה כדי לשמוח?
ממש לא. השמחה היא המצב הטבעי של האדם ולכן כל תינוק קטן, שמח ללא כל סיבה, רק בגלל שהוא חסר דאגות. הדבר היחידי שהורס אותה ושבגללה צריך 'להתאמץ' כדי לשמוח היא הדאגה.
לכן, אם אנחנו רוצים להיות שמחים, ואנחנו אכן רוצים, עלינו להוריד את מפלס הדאגות, הטרדות והלחצים בחיינו. השמחה כבר תבוא לבד.
"אבל איך עושים זאת"? "החיים כל כך תובעניים"? "משגעים אותי מהעבודה"? "אין לי מספיק כסף"? אתם מן הסתם רוצים לשאול. אז בואו נלמד את הטיפים שהתורה העניקה לנו חינם אין כסף להסרת דאגות והגברת השמחה הטבעית בליבנו.
1. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" אמרו חכמים בפרקי אבות. לא משנה מה יש לך ומה עדיין אין לך, אם אתה קורא שורות אלו, יש לך מספיק סיבות לשמוח: אחת, כי אתה חי. השנייה, כי אתה רואה. השלישית, כי אתה יודע לקרוא. הרביעית, שיש לך מחשב… מה היה קורה אם חלילה לא היה לך את אחד מהדברים האלו? קשה לדמיין… מה שאומר שמצבך בהחלט טוב ויש לך מספיק סיבות לחייך גם אם עדיין אין לך דברים אחרים (וברור שאין לך הכול).
2. בטחון בה'. כפי שאמרנו הדאגה הורסת לנו את השמחה ואת הבריאות. אבל ישנה עובדה אחת שאם נפנים אותה, נוכל להפסיק לדאוג ולהיות בלחץ: החיים אינם תלויים בנו, הם תלויים רק בה' יתברך. מה שנעשה ומה שלא נעשה, מה שנספיק ומה שלא נספיק, מה שנרוויח ומה שנפסיד, שום דבר אינו תלוי בנו. המסקנה: אפשר להוריד את תחושת האחריות מכתפינו ולהתחיל לנשום לרווחה. נכון, עדיין נצטרך לעסוק בהשתדלות טבעית כדי שדברים יקרו, אבל לא ההשתדלות מניבה את התוצאות אלא הקדוש ברוך הוא.
3. הכול לטובה. אין ספור פעמים אנחנו אוכלים את עצמנו (לא כך?) על דברים שלא הולכים כפי שתכננו. הגיע הזמן שתפנים שגם אם נשפך לך החלב על הרצפה בדיוק כשאתה מגשש את דרכך אל הקפה של הבוקר בעודך מעורפל משנת הלילה, זה ממש לטובה. הבעיה: אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, רק את השיקולים הרגעיים והמוחשיים שלנו. אם היינו יכולים להסתכל יותר מרחוק, לעיתים במבט רוחני ושמימי, היינו יכולים לראות ללא בעיה כמה טוב שזה מה שקרה לנו. נזכור את משפט המחץ של הרמח"ל: "כי הייסורים ממקור האהבה הם באים".
4. ה' אוהב אותך. איך אני יודע? פשוט מאוד: אתה נושם? חי? מדבר? רואה? לבוש? שבע? בריא? הולך? אם תחשוב מי נתן לך את כל זה, תחשוב גם מדוע הוא נתן לך. התשובה די מתבקשת: הוא פשוט אוהב אותך. נו, ואם מלך העולם אוהב אותך, לא תשמח?!

אתה קובע איך ייראה העולם!

משה ויטמן
מאות כלי תקשורת מכול רחבי העולם כבר ניצבו הכן בעמדותיהם בחצר הבית הלבן. המתח בקרב כלל מנהיגי העולם החופשי היה בשיאו, כולם ציפו בדריכות לשמוע מה יאמר נשיא המעצמה הגדולה בנאומו הראשון לאומה. במעמד כזה, ידעו היטב בבית הלבן, לכל מילה ישנה משמעות וכל אות תהיה מושא לפרשנות מרחיקת לכת שעלולה להיטיב או לפגוע עם האומה האמריקנית. לכן, הם לא נטלו שום סיכון.

ימים ארוכים עבדו בקדחתנות מיטב המוחות של יועצי הנשיא בכתיבת הנאום הגורלי. כל מילה נשקלה בפלס וכל אות נכתבה, נמחקה, תוקנה ושוב נמחקה עד להשגת התוצאה המושלמת. ככה זה, מבינים כולם, כשכל 'פיפס' שלך עולה על כף המאזניים, אתה לא יכול להקל ראש.
אחד מי"ג עיקרי האמונה, חברים יקרים, הוא להאמין כי כל מילה וכל אות שלנו משמעותיים לא פחות ואולי אף יותר מנאום חייו של נשיא ארצות הברית. "אני מאמין באמונה שלימה" נכתב בעיקר העשירי "שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם". "אני מסכים שבכוחו לדעת, הרי הוא יודע הכול", שואל יהב בתימהון "אבל למה זה מעניין אותו? מדוע זה משנה על מה אני חושב ואיזה משמעות יש לכל פיפס שאני עושה"?

התשובה: אלוקים לא סתם מתעניין במעשינו, דיבורנו ומחשבותינו, הם משמעותיים לעולמו מאוד!

מהי המשמעות? נסביר:
אם נסתכל רגע על העולם כולו כמערכת ענקית המכילה בתוכה אלפי פרטים קטנים, כשכל אחד מהם עובד גם בפני עצמו וגם כחלק מהמערכת הכללית, נמצא את עצמנו שואלים את השאלה האמונית הבסיסית: מי מפעיל את כל זה? וכאן מגיעה ההפתעה:
מאז שאלוקים ברא את העולם בששת ימי בראשית ועד היום הוא ממשיך לנהל את העולם לאורך כל הדרך, אך הוא ביצע שינוי משמעותי מאוד: העולם, הוא גילה לנו בתורה, לא יתקיים אם אתם, עם ישראל, לא תחליטו שאתם מעוניינים שהוא יתקיים. אינסוף המערכות הגרנדיוזיות הממלאות את העולם, לא יפעלו אם לא תפעילו אותם אתם בעצמכם.
אבל איך? אתה בורא העולם, יש לך כוח לברוא, אבל לנו, האנשים הקטנים, איזה כוח יש לנו? אנחנו יכולים לקיים ולהפעיל את העולם?!
כן! בני חביבי, ענה לנו ריבונו של עולם. אני ייסדתי את העולם וכעת אני מוסר בידיכם את מפתחות העולם, את הקודים המפעילים את כל המערכות הללו. היזהרו! אם לא תשתמשו בקודים בצורה הנכונה, העולם יתקלקל ואולי אפילו ייחרב כליל!
הקודים הללו, הם התורה והמצוות. חכמי המקובלים מגלים לנו כי אלוקים יצק בתורה והמצוות את הכוח לקיים ולהחיות את מערכות הבריאה ואותן הוא מסר בידינו שנקיימן. אם אנו מקיימים את המצוות, אנו מקיימים את העולם. אם אנו נמנעים חלילה מקיום המצוות, אנו מונעים חיים מהעולם כולו. (איך זה עובד? האם קיימים שיקולים נוספים המשפיעים על קיום העולם? איזה מצוות משפיעות יותר ואלו פחות? שאלות אלו ועוד, חשובות מאוד לבירור מעמיק, אך עבור ידיעתן זקוקים אנו לשנים רבות של למידה…)
ומאז, כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה נעשו בעלי השפעה יותר מנאום כזה או אחר של נשיא ארצות הברית. אם במעשה הקטן ביותר, או במחשבה שרק עוברת לי בראש, אני יכול להפעיל או להשבית מערכות כלל עולמיות, אני לא יכול לזלזל בתשומת הלב אליהם. וכמוני, גם אלוקים לא מזלזל בתשומת הלב אליהם. כל מעשה וכל מחשבה ידועה אצלו ומובאת בחשבון, משום שהם הקודים המקיימים את הבריאה כולה. בלעדיהם חלילה, אין עולם.
בל נטעה. הכוח המסור בידי עם ישראל לקיום והמשך הפעלת העולם אינו מפחית ואינו סותר את העובדה שהעולם מתנהל אך ורק ברצונו של אלוקים. הוא אמנם תלה את רצונו והתנה את הנהגתו במעשי העם היהודי, אך הוא, חלילה וחס, אינו מוכרח לשום דבר.
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם" זהו המשפט שנשתדל לזכור לפני המעשה הבא שלנו.

עוד לא אבדה תקוותנו

אוריאל שמידוב

מה המשותף למצרים, אשור, בבל, יוון העתיקה, רומא וממלכת האינקה?
כולן היו מעצמות אזוריות או מעצמות על שעלו על בימת ההיסטוריה, הטביעו את חותמן עליה ו…ירדו ממנה לבלי שוב.
לכמה מהן תהליך ההתדרדרות ארך מאות שנים, אך כשהוא החל, לא הייתה ביכולתן לעצור אותו ולנסות להחזיר את הגלגל ולהתחיל מחדש.
ראו את סיפורו של כביש רומי אחד שהתגלה בחפירות ליד הכותל המערבי בירושלים.
הארכיאולוגים משייכים אותו לתקופת השלטון הרומי בירושלים אחרי הכיבוש במהלך המרד הגדול ודיכוי מרד בר כוכבא.
הכובשים הרומאים החליטו לעקור כל אפשרות למרד נוסף. הם מחליטים שפרובינקיית יהודה תיקרא מעתה…פלסטינה, וירושלים תיבנה מחדש בסגנון רומי ושמה יוחלף ל'איליה קפיטולינה'. מיהודים נמנעה הכניסה לעיר והיא נבנתה כעיר אלילית לכל דבר ועניין.
למי שחי באותה תקופה נראה היה כי העם היהודי עובר את אותו התהליך שחוו עמים אחרים. הוא נידון לתקופת שפל עד להיעלמותו.
אך לא כך קרה. האימפריה הרומית היא שעברה תהליך של גסיסה עד להתפרקותה ולהיעלמותה הסופית, והעם היהודי? חזר ובנה את ירושלים ואת 'איליה קפיטולינה' ניתן לזהות רק בחפירות ארכיאולוגיות.
לעומת עמים אחרים, העם היהודי ניחן ביכולת התחדשות מופלאה.

מהיכן הוא שואב את הכוח הזה?
חלק גדול ממצוות התורה מיועדות לזיכרון. החגים, השבתות, התפילין, הציצית והמזוזה נועדו להזכיר לאדם מהיכן הוא בא ואת ימי ההתהוות של האומה. מצוות אלו קשורות לרוב בתאריך או בזמן מסוים.
אולם מצווה אחת יוצאת מכלל זה. היאלא נועדה להזכיר את יציאת מצרים אלא להעניק כוחות ולהתוות דרך.
זו מצוות קידוש הלבנה. בימים בהם פעלה הסנהדרין כמושב בית הדין העליון בעם ישראל, היו מכריזים על תחילת החודש על פי מולד הירח. עדים היו מגיעים לבית הדין ומספרים כי בלילה ראו את מולד הירח ועל סמך עדותם היו קובעים אם החודש יהיה חסר (29 יום) או מלא (30 יום).
כיום, שמוסד הסנהדרין אינו קיים, אנו מסתמכים על לוחות השנה בכדי לקבוע את ראש החודש העברי הבא. אך עדיין, זכר לאותם ימים, מתכנסים באחד ממוצאי שבת בתחילת כל חודש עברי, בין היום הראשון ליום הארבעה עשר, ואומרים ברכה מיוחדת לאור הלבנה שנקראת 'קידוש לבנה' או 'ברכת הלבנה'.
'לידת' הלבנה מחדש מדי חודש לאחר שהלכה ו'נעלמה' מעינינו, העניקה כוחות ליהודים מדי חודש בחדשו. הם הפנימו שגם אחרי תקופת שפל בה כבה האור ניתן להתחדש ולקום מחדש.
לכן, לאורך כל השנים הכריזו המברכים "דוד מלך ישראל חי וקיים" והדגישו בכך ש'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מתי מברכים?
ניתן לברך מהיום השלישי לחודש ויש שמקפידים לברך רק מהיום השביעי ועד ליל היום החמישה עשר. בדרך כלל מברכים במוצאי שבת כאשר לבושים בבגדים חגיגיים.

הלבנה
את הברכה מברכים רק כאשר רואים את הירח ללא עננים.

מניין
משתדלים לומר את הרכה יחד עם עשרה אנשים. במידה ואין עשרה אנשים יכול גם יחיד לומר את הברכה.

היכן עומדים
תחת כיפת השמים ומשתדלים שלא לעמוד עם הפנים לכיוון הלבנה כדי שלא ייראה כאילו מתפללים אליה כמו עובדי הכוכבים הקדמונים. לכן נקבע לומר בסוף הברכה את תפילת 'עלינו לשבח' שנושאה הוא האמונה בא-ל אחד, בכדי להדגיש שהתפילה לא כוונה אל הירח חלילה.

אותיות של קידוש לבנה
בבתי כנסת רבים קבעו לוחות גדולים עליהם מודפסת ברכת הלבנה באותיות גדולות. גודל האותיות נדרש כדי להקל על האומרים את הברכה בלילה מחוץ לבית הכנסת המואר.
מכאן הכינוי לאותיות גדולות כ'אותיות של קידוש לבנה'.

"שבת שירה" ומנהגיה

משה ויטמן
השבת הקרובה, פרשת בשלח מכונה בתפוצות עם ישראל "שבת שירה", משום שבה קוראים בהדגשה ובשמחה את שירת הים המתוארת בפרשת בשלח, אך מסיבה אחרת לחלוטין,

יש הנוהגים בה מנהג ייחודי ומעניין:
בפרשת בשלח מתוארת גם "פרשת המן" – פרשת ירידת המן לבני ישראל במדבר, בה מסופר על "נוהל שבת" ייחודי שהיה בתקופת ירידת המן (תקופה של 40 שנה!), בו בני ישראל שמרו על קדושת השבת. מה היה הנוהל? על פי דבר משה כל היהודים אספו ביום שישי מהמן במנות כפולות ושמרו בביתם מנה אחת לשבת, בניגוד לימי החול שהיה אסור לשמור מיום ליום, וביום השבת עצמו לא ירד מן ולא יצאו בני ישראל ללקוט את המן.
במדרש חז"ל מסופר על דתן ואבירם, צמד רשעים מוכר שבאופן שיטתי ניסה 'להתקיל' את משה רבנו, שבכדי להכחיש את אמיתת דברי משה החליטו 'לעבוד' על כל עם ישראל כאילו ירד מן גם ביום השבת. מה עשו? לקחו גרעיני חיטה ופיזרו אותם בשטח מחנה ישראל, כך שזה ייראה כאילו ירד מן… למרבה הנס, ציפורים נשלחו ממרום ואכלו את כל הגרעינים הללו, כך שעד שהפציע השחר לא נותר פירור והתכנית נכשלה…
בתור הכרת טובה, נהגו בשבת פרשת בשלח לחלק גרעיני חיטה ופירורים לציפורים כדי לציין בכך את תודתנו על שליחותם למניעת הכחשת דברי משה רבנו.
אלא, שלמרבה הפרדוקס, דווקא המנהג החביב הזה יכול לגרום ל…חילול שבת! איך?
אחת מגזירות חכמים בשבת הייתה שלא להאכיל בעלי חיים לסוגיהם השונים במהלך השבת אלא אם כן "מזונותיהם עליו".

כלומר: רק בעלי חיים שאם הוא לא ייתן להם מזון, לא יהיה להם מה לאכול, מותר לתת להם מזון. בעלי חיים שאינם פרטיים, אסור לתת להם מזון, גם אם אין כוונתו אלא לתועלת שלהם ולא להנאתו שלו.
לאור זאת, כתבו הפוסקים שאסור לתת פירורים לפני הציפורים בשבת, משום שאין מזונותיהם על האדם ולכן אין כל צידוק לקיומו של מנהג זה בשבת.

אז מה עושים? שתי פתרונות:

1. להניח את הפירורים ביום שישי טרם כניסת שבת.

2. יש שכתבו כי מותר לתת לילד קטן (הצעיר מגיל 13) להניח את הפירורים גם במהלך השבת.
"שבת שירה" שלום ומבורך.

"דרך ארץ קדמה לתורה"

משה ויטמן

חשוב שתהיה מכובד, בעיקר בעיני עצמך.

עמדתי מוקסם מולו, מביט ולא יכול להסיר ממנו את עיני. זה לא היה המראה החיצוני שלו, זה גם לא היה איזו כריזמה או קסם חברתי יוצא דופן, הוא פשוט הקסים אותי. משהו בתנועות, בעמידה, בהתנהגות ובלבוש שלו הותירו עלי רושם אדיר. רושם של אדם אצילי ומכובד, אדם שמעורר דחף פנימי לחקות אותו ולהתקרב אליו, רושם של נסיך.

כזה היה מורי ורבי הרב אברהם סלומון זצ"ל מנהלה הרוחני של הישיבה בה למדתי. אם הוא היה אומר מילה, ידעת שהוא חשב עליה הרבה קודם. אם הוא יזם איזו פעולה, ידעת שהיא מגיעה ממקום נקי ומעודן ולא מדחף יצרים רגעי. זהו לא הספד או דברי זיכרון, זהו ניסיון להבין ולהפנים מהו "דרך ארץ" ומדוע הוא חשוב כל כך לתורה עד שנאמר עליו "אם אין דרך ארץ אין תורה" .

דרך ארץ = דרך התנהגות והתנהלות בארץ, כלומר: בין אנשים, בינך לבין עצמך, בתחומי העיסוק הארציים שלך. המטרה המרכזית שלו היא – לעורר כבוד. לא להישגיך ולדמותך אלא למהותך, לאישיות האנושית והלא בהמית שלך, ליהדות שלך ולאלוקים שבחר וקירב אותך.

כבוד הוא לא רק בעיני אחרים, גם זה חשוב מאוד, עד שבתלמוד מוסבר כי קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" הוא כאשר שם שמים יתאהב על ידך בליבם של אחרים כשהתנהגותך החיצונית תגרום לכך, אלא כבוד הוא גם או בעיקר בעיני עצמך: אתה לא כלב, לא בעל חי ולא איש נבער מדעת. אתה בן אדם. בעל דעה ושכל, בעל נפש גבוהה ומלאת רגשות, בעל קשר רוחני מהותי עם אלוקים ותורתו ולכן, חשוב שתתנהג בהתאם, באנושיות מעודנת, מתורבתת ומנומסת.

רשימת הנימוסים הבאה היא רק חלק ממערכת נימוסים מקיפה הכתובה ונידונת בהרחבה ובאריכות במשניות, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ממש כמו הלכות הנוגעות לגופי התורה ממש וגם ובעיקר – נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי ה', ממש כמו שאר חלקי התורה.

דבר בכבוד לך, לשומעים ולמילים שלך
אחד מסממני הנימוס הבולטים והמודגשים אצל כל אדם הוא סגנון הדיבור שלו. על פי התורה, עליך לדבר במתינות, לא לצעוק אך גם לא לדבר בקול נמוך ושחצני, לא לדבר במהירות ובהילות אך גם לא באיטיות מודגשת, דבר בכבוד לעצמך ולשומעים. שפת הדיבור גם היא מהווה כלל חשוב – דבר בלשון נקייה. לשון נקייה, על פי התורה, מעידה על נפש גבוהה ונקייה ועל מיתונם ועידונם של הדחפים היצריים של בני האדם.

ולא לשכוח: "סייג לחכמה שתיקה". אל תרבה לדבר, לפטפט ולשפוך סתם מילים. תכבד את המילים שלך.

לא רק הדיבור, אלא יחס מנומס ומתורבת לזולת
אתה מדבר עם מישהו? מתווכח איתו? מעלים ביחד חוויות? תן לו לסיים את המשפט לפני שתפתח את דבריך. המילה, הדעה והרגש שלו חשובים לא פחות משלך, אז תן לו את הכבוד המגיע. ככלל, נהג בחכמה: אל תאמר דבר שאינו נשמע, אם כל הסיבה שלך להתערבות היא רק כדי שהוא יישמע… אמרת משהו וטעית? חזור בך, אל תבזה את עצמך עם האגו המיותר הזה ועדיף שאם אתה לא יודע בבירור – "הרגל לשונך לומר איני יודע".

יחס לזולת מתחיל עוד לפני הדיבור, כשאתם נפגשים. "הקדם שלום לכל אדם" אמרו חכמים והקדמת שלום היא לא רק אמירת "שלום" אלא התייחסות, התעניינות ואיחולים נדרשים בחייו של זה שמולך.

לאכול כמו בן אדם
מספר כללי נימוס בסיסיים נאמרו בקשר לאכילה והשתייה, רובם ככולם נובעים מנקודה מרכזית אחת – גם כשאתה מאוד רעב ואתה רואה אוכל מול העיניים, תזכור: אתה בן אדם!

לכן, אין לאכול ברעבתנות מוחצנת, לדוגמה: התנפלות/דחיפות על בר המזון, אכילה ביד או בעמידה, וגם דברים שנהוג להחזיקם ביד, כמו פרוסת לחם, אל תחזיק כמות גדולה מדי. כמובן, אין לאכול דברים המאוסים. באלו, מעבר לכללי הנימוס, קיים גם איסור של ממש – "ולא תשקצו את נפשותיכם". אכילה משותפת מנומסת, על פי היהדות, היא כזו שהגדול שבחבורה נוטל ראשון מהקערה המרכזית וכל אחד מכבד את חברו להיות קודם לו.

כלל נימוסי נוסף: אין לאכול ברשות הרבים. האכילה ברשות הרבים מהווה רמיסה של כבוד האדם ונימוסי האכילה ומעידה על חוסר בושה. במקומות המיועדים ומסודרים לכך – כמו מסעדות ובתי קפה, כמובן שאין בכך כל בעיה.

נימוסים בביגוד
עוד לפני שאתה פותח את הפה, הבגדים שלך מייצגים אותך… לשם כך וגם בשביל עצמך, הקפד על בגדיך נקיים מטופחים ומסודרים. בגדי יהודי צריכים להיות מכובדים, לא מנקרי עיניים כבגדי עשירים ולא מרוטים כבגדי העניים, אלא בהתאם למעמדך.

אחד מסממני הבושה האנושיים מחד והיהודיים מאידך, היא בכיסוי הגוף. גופך, הוא משהו אישי שלך ולבוש מתורבת ומנומס הוא כזה המכסה ומכבד אותו.

ורגע… אל תרוץ!
גם ההליכה שלך קשורה לעניין. אין ללכת בקומה זקופה ובגאווה מוחצנת ומתנשאת, אך גם מאידך אל תבזה את עצמך בריצות, הליכות בהולות ובלתי מנומסות.

זכור: דרך ארץ קדמה לתורה!

"אמת", "שקר" ומתי בכל זאת מותר לשקר?

משה ויטמן

"הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים"
מערכת הבחירות שנחתה עלינו האזרחים הקטנים והתמימים בקול תרועה רמה, עברה וחלפה כשיחד עמה ערמות ענק של הבטחות והצהרות שמקומם כנראה בפח האשפה. "נכון הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" אומרת האמרה המיוחסת לאחד מראשי הממשלות בעבר, כך שאנחנו לא באמת מצפים לגלות את ההבטחות הנוכחיות מתקיימות, אבל זהו בדיוק הזמן עבורנו, האזרחים הקטנים והישרים, המעוניינים לדבוק באמות מידה מוסריות יותר, ללמוד על מידת האמת, בה התורה מעוניינת שנדבק. מה נחשב אמת ומהו שקר? מתי אסור לשקר ומתי דווקא מצווה? האם כל הבטחה שאני מבטיח למישהו עלי למלא? אז מה אעשה אם אני מתחרט? כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.

מדוע חובה לקיים הבטחות ומדוע אסור למסור מידע מוטעה?
כמה איסורים נאמרו בתורה ביחס למידת האמת והשקר, כאשר ישנו חילוק בין שני עניינים נפרדים: קיום הבטחות והתחייבויות מהעבר ומסירת מידע מוטעה, לא מדויק במלואו או חסר. כאשר אדם מבטיח לחברו או אפילו לעצמו דבר מה כמו למשל: "מחר אבוא אליך לביקור" הוא יכול להיכשל באיסור שבועה לשקר או חילול נדר אם וכאשר יתכחש לדיבורו ויימנע מלקיים את הבטחתו. כל כך חמורה התכחשות לשבועה או לנדר עד שאמר שלמה המלך בחכמתו "טוב שלא תידור (אפילו מסיבות רוחניות) משתידור ולא תשלם". עניין אחר לחלוטין הוא ההטעיה והשקר בדיבור על ידי מסירת מידע מטעה לזולת ואיסורים רבים נאמרו בעניין:

האיסורים השונים בתורה באמירת שקר

איסור גניבת דעת – נלמד מהפסוק "לא תונו איש את עמיתו". אחת הדוגמאות בתלמוד לאיסור, הוא אדם המזמין את חברו לביקור כשהוא יודע מראש שחברו מנוע מלהגיע…

איסור הונאת ממון – בפסוק אחר בעל נוסח זהה "לא תונו איש את עמיתו" אסרה התורה כל שקר תרמית או הונאה הקשורה ליחסי ממון והוסיפה על כך במקומות אחרים את החובה לבדוק את תקינות ודיוק המידות והמשקולות ועוד.

איסור עדות לשקר – כאשר השקר וההטעיה נעשים במסגרת עדות בבית הדין, חומרת השקר גבוהה והוא עובר על איסור המוזכר בעשרת הדברות "לא תענה ברעך עד שקר". התורה מחמירה מאוד בענשו של המשקר בדין ובמקרים מסוימים קבעה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"!

איסור שקר כללי בין אדם לחברו בענייני היומיום הפשוטים – נלמד מהפסוק "מדבר שקר תרחק". על פיו יש לדבוק בדרך האמת ולא להטעות את השני למרות שאין מכך נזק או פגיעה בזולת. הסיבה – התורה רוצה שנהיה אנשים כנים אמיתיים וגלויי לב. רק כך נוכל להתרחק מדמיונות העולם הזה ולהתקרב אל אלוקים שחותמו של הקב"ה אמת, כך שאמירת שקר חמורה ביותר.

"המחליף בדבריו כאילו עובד עבודה זרה"

הסיבה לחומרה הרבה של השקר ברורה מאוד: כל מלחמתנו בעולם הזה בין כוחות הטוב לכוחות הרע, בין החומריות ובין הגשמיות, היא מלחמה בין האמת לבין השקר – בין הראיה האמיתית של העולם כבריאתו של אלוקים ואותנו כברואיו ועבדיו, לבין ההתפתות אחרי "אחיזת העיניים" שמציג המימד החומרי של העולם, שכביכול העולם גשמי, טבעי וחופשי. כוחו של האדם להתמודד מול הכפירה הוא רק בכוח החתירה התמידית לחשיפת האמת.

לכן טבע בורא העולם את העובדה כי אין אדם שלא רואה מעלה בלהיות "אדם ישר" וגם וותיקי "מעשיהו" ישמחו מאוד שיכתבו להם את התכונה החיובית הזו באותיות בוהקות על מצבתם. ובכל זאת, לעיתים רבות אנו בוחרים לנקוט בדרך השקר כדרך התמודדות מול דברים לא נעימים. חשוב לזכור: לא כך התורה רוצה לראות אותנו מתמודדים בחיים והדבקות באמת הלא תמיד נעימה חיונית וחשובה עד מאוד בעיני התורה. עד כמה? ממחישים זאת דברי חז"ל הבאים:

"ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה ואחת מהם כת דוברי שקרים".

שקר גם באמצעות רמיזה ואפילו… שתיקה!
כדי להימנע מהתחככות עם איסור שקר, חשוב לדעת את הצורות השונות של אמירת שקר: שקר אינו רק באמירה מפורשת אלא יכול להיות גם ברמיזה – באמצעות תנועות ידיים המסייעות להטעיית הזולת, הוא יכול להיות גם בשתיקה – כאשר האחר טועה כי לא סיפקת לו את כל הפרטים ובכל דרך בה האחר טועה בגללך בהבנת או בידיעת הפרטים. כמובן, אין צורך ללכת "עם הראש בקיר" ולגלות את מלוא האמת גם כאשר הדבר מטופש לחלוטין ובדיוק לשם כך הוגדרו בתורה כללים ברורים למקומות בהם מותר לשקר:

מתי בכל זאת מותר לשקר?
למרות החומרה הרבה של דברי שקר, ישנם דברים הדוחים את איסור השקר, זאת כאשר הדבקות באמת תוביל לתוצאה הרסנית אף יותר מההרס של דברי השקר. אולם, גם באופנים המותרים שלהלן, יש להשתדל להגיד את השקר עם כמה שפחות שקר:

1. מפני השלום. לצורך השכנת שלום ופתרון סכסוכים בין אדם לחברו התירה התורה לשנות ולייפות את המציאות ואף להעלים עובדות מפני הזולת, זאת כדי למנוע את התוצאה ההרסנית – אש המחלוקת. שקר למטרה כזו מהווה אף מצווה!

2. לצורך הצניעות ושמירת כבוד הפרט. "בשלושה דברים מותר לתלמיד חכם (הכוונה: אפילו לתלמיד חכם) לשנות דיבורו": בענייני מיטתו – כל הקשור להצנעת חיי הפרט האישיים שלו, בענייני המארחים שלו – אם התארח אצל מישהו לא 'ימליץ' על טוב ליבו לאחרים… גם זה קשור לשמירה על כבוד הפרט של הזולת, ובענייני צניעות לימודיו – אם שואלים אותו על עניין מסוים אם הוא בקי בו או לא, מותר לו לשנות ולומר שאינו יודע.

3. לצורך מצווה. כאשר אדם מעוניין לקיים מצווה כל שהיא או להימנע מעבירה ולצורך כך הוא נדרש לשנות מהאמת (כדי שיאפשרו לו לקיים את המצווה וכדומה).

4. "כלה נאה וחסודה". חברך קנה משהו והשואל אותך אם זה יפה ומוצלח או לא? חתן נשא אישה ואתה מעוניין לשבח אותה והיא 'לא יפה'? אל תאמר את האמת! מדוע? עליך לראות את הדברים בעיני הקונה והחתן ולא בעיניים אובייקטיביות והוא הרי חושב שהיא יפה…

האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו.

מסופר על אדם שהיה גדול ממדים בלשון עדינה, והיה מרבה בסעודות בכל עת, ובכל ארוחה היה מרוקן אל קרבו מס' קדרות ענק עם ככרות לחם רבות.

פעם שלח הבעש"ט את תלמידיו אל אותו האדם שילמדו כיצד אוכלים לשם שמיים. ציפו התלמידים לפגוש איש קדוש ומעונה, ומה מאוד התפלאו למצוא גוש בשר ומזון.. לאחר שהתארחו בביתו שבת שלמה -תמהים מה רצה רבם ללמדם- התגברו על בושתם ושאלוהו לפשר מעשיו.

נענה להם וספר שגדל בבית עני ואביו היה איש רזה ושדוף, פעם הגיעו פורעים והציבו בפני אביו את האפשרות להתנצר או להשרף ובחר למות על קדוש ה', ובגלל שהיה כולו רק עור ועצמות נשרף במהירות ובקלות.

"אני איני יודע תורה והלכה" כך ספר האיש "אך מאותו המחזה גמלה בלבי ההחלטה לאכול ולהשמין כ"כ שאם יבואו שוב פורעים שישרפו וישרפו וישרפו.. ולא תהיה מיתתי על קדוש ה' כ"כ בקלות ובמהירות"..

העולם כולו בנוי מטוב ורע, ישנם דברים הקבועים ומוחלטים בצד הטוב או הרע. וישנם דברים נייטרלים שאפשר לקחתם לטוב או לרע, תלוי בכונת האדם ובדרך שימושם. צורת ההתייחסות של האדם, כונתו במעשהו והדרך שבה פועל הם יקבעו אם גפרור דולק יבעיר גז לבשל מרק מהביל, או שמא יבעיר יער שלם ועוד כמה מושבים.. הכל תלוי במחשבה.

עיקר שדה העבודה שלנו בעוה"ז הוא בחלקה הנייטרלית הזו, לקחת ולנתב את הדברים לצידם הטוב. אחד התחומים היותר בולטים הוא האכילה. כל ההבדל בין האדם עליו ספרנו לסתם זולל וסובא היה במחשבה הטובה וכונת האכילה שזה קדש את כל מעשהו והפכו לגמרי. (כל זה בתנאי שהמעשה נייטרלי).

המטרה שלשמה אנו אוכלים- למלא כרסנו ותאותנו או לצבור כוחות לעבוד את ה',

הצורה שבה אוכלים- בברבריות ובאיבוד רסנים או שמא בדרך מכובדת ונימוסית.

והדברים שאנו עושים במהלך ארוחתנו, הם יקבעו האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו..

מכאן אפשר להבין את דברי הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב): "שלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם… והמאריך על שולחנו" שמתוך שמאריך לשבת על יד השולחן יבוא עני ויתן לו מארוחתו. כל מה ששינה את הבנ"א בהארכה ע"י השולחן -שזהו לכאורה ענין תאותני- זה הכונה, "שמא יבוא עני".

עד כדי כך שהגמרא ממשיכה ואומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים -המזבח (עבודת הקרבנות) מכפר על האדם והיום- שולחנו של אדם (עבודת האכילה) מכפר עליו. כמובן שאין הכונה למסיבת זלילה וסביאה, אלא אדם שמאריך על שולחנו למטרה נעלה, מכניס אורחים, נוהג בדרך ארץ וע"פ כללי ההלכה בזמן הסעודה, נוטל ידיו ומברך, וכל כונתו באכילה לשם שמיים: לצבור כוחות לעבוד את ה', להכניס אורחים, סעודות מצוה וכד', שולחנו של אדם כזה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות על המזבח בבית המקדש.

ישנן הרבה הלכות הקשורות באכילה החל מכשרות המאכלים ועד לדרך וצורת אכילתם, להלן לקט הלכות נבחרות שיש לנהוג על השולחן כדי לעשותו מזבח: (דוג' נבחרות של הלכות לאכילה מתוך יראת שמים על השולחן. לקוח מקצור שו"ע סימנים מ'-מ"ד, וכדאי לעיין שם לדעת פרטי ההלכה)

* כשאוכל לחם בארוחתו צריך לטול ידיו קודם הסעודה (שמי שאוכל בלא נט"י כאילו אכל טומאה), ישפוך 2 פעמים על כל יד, יברך "ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידיים" וינגב ידיו.

* על לחם גמור העשוי מחמשת מיני דגן מברך לפני אכילתו "המוציא לחם מן הארץ", וכשמסיים סעודתו מברך ברכת המזון.

* מצוה להביא לשולחן מלח לפני בציעת הפת, ואת פרוסת ה"המוציא" לטבול במלח, מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקורבן, ונא': "על כל קרבנך תקריב מלח".

* ומאותה הסיבה שהשולחן דומה למזבח טוב להזהר שלא להרוג עליו כינים ושאר חרקים.

* לא יאכל אדם ולא ישתה בדרך רעבתנות, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהיה שולחנו נקי ומכוסה יפה אפילו אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב..

* לא ישוך אדם פרוסה ויניחה על השולחן או יתנה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא זה מאוס על חברו וכנ"ל בשתיה.

* לא יהיה אדם קפדן בשעת סעודתו, כי האורחים ובני הבית מתבישים אז לאכול כי חושבים שמתרגז ומקפיד על אכילתם.

* שנים שיושבים ליד שולחן, הגדול מתחיל ראשון לאכול, והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

* נוהגים לכסות או להסיר את הסכינים מעל השולחן לפני שמברכים ברכת המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נא': "לא תניף עליהם ברזל" כי הברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו בהכנסת אורחים.

יתגבר כארי – זמן קריאת שמע ותפילה

לדוד החשמלאי היו ימים טובים יותר, ההזמנות זרמו בכמויות והכסף בהתאם, אך המכשור המודרני והמתקדם, מכשירי החשמל הזולים שהוחלפו בתדירות גבוהה, וכמה חשמלאים צעירים ורעננים שהתגוררו באזור, הכניסו אותו לבוץ רציני, החובות נערמו, המשכנתא תפחה, והמצב היה ברצפה כמו שאומרים. השמועה שישנה קרן סיוע בראשות אמריקאי עשיר בעל לב זהב המוכן לעזור לאנשים טובים מהדור הישן, שמצאו עצמם מחוסרי עבודה, ולהעניק להם סכום נאה להתחלה חדשה, הפיחה בו רוח חיים, הוא הפעיל את הקשרים המועטים שיש לו בכדי לזכות לפגישה עם מיסטר סילברסטון, ואף הצליח בכך. תתייצב ביום שלישי ב- 8:00 בבוקר בדיוק בחדר הישיבות של דיויד אינטרקונטיננטל, אמר לו חברו מעבר לשפופרת, זו הזדמנות חייך – אל תפספס, ואל תשכח, מיסטר סילברסטון הוא איש עסוק, ואינו אוהב שמאחרים לפגישות עימו.

הימים הרבים שדוד שהה בבית בתקופה האחרונה, ושעות הבטלה הרבות שרבץ במיטתו עשו את שלהם, ועם כל הרצון הטוב והדחיפות הבוערת, בשעה 8:00 הראש של דוד היה עמוק בתוך הכרית כשרגליו מחופרות היטב בשמיכת הצמר המרוטה, וכאשר הוא הצליח להתעורר סוף סוף מבוהל לחלוטין, מיסטר סילברסטון כבר היה לאחר ארוחת בוקר עשירה, וכמה פגישות משמעותיות. המכתב המתנצל ששלח דוד מלא תחנונים ובקשת סליחה ומחילה, לא עשה רושם, התשובה היתה קצרה ולאקונית – אם לא תעזור לעצמך אל תצפה שאחרים יעזרו לך. הסוף היה טוב, ליבו הרחום של מיסטר סילברסטון נכנע לבסוף, ולפגישה הבאה הגיע דוד בזמן, וזכה לעזרה הגונה, אך את השיעור שקיבל לא ישכח לעולם.

בכל בוקר כאשר השחר מפציע, מתחיל יום חדש. בתפיסה היהודית אין זה רק מעבר של עוד דף בלוח, אלא צ'אנס מחדש, סיכוי לשינוי. הנשמה חוזרת לשכון בגוף לאחר ביקור לילי במקור מחצבתה, נקיה יותר ועם שאיפות מחודשות. היום נפתח במפגש כה חשוב של האדם עם בוראו, מפגש המורכב משני חלקים: א. קבלת עול מלכות שמים על ידי אמירת קריאת שמע ופרשיותיה. ב. תפילה מעומק לב, המורכבת מפסוקי תהלים ותפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה).

אלוקים מגיע בכל בוקר למפגש בזמן, ממתין לנו ומצפה לנו, מחכה רק שנבא, שנבקש, שנשתף בכל מה שחסר לנו והיינו רוצים לראות בו שינוי. בוקר אחר בוקר הוא ממתין לנו, ושואל את השאלה הכה נוקבת- 'מדוע באתי ואין עונה', אני כאן בשבילכם, אך אתם לא באים לפגישה בזמן, אם כן כיצד אוכל לעזור. אי אפשר לאחר לפגישה כה חשובה, לבא מתי שרוצים ולטעון מדוע לא קבלנו את מה שרצינו, אם לא באת בזמן כנראה שזה לא באמת חשוב לך, ואם כך איני מרגיש צורך לעזור לך.

לקבל עול מלכות שמים בזמן שכבר היום נכנס להילוך גבוה, להתפלל בזמן שכבר היום נמצא בשיאו, זה משדר לא טוב, נדמה כאילו שום דבר באמת לא דחוף לך, ישנם דברים שחשובים לך יותר. הזמן האידיאלי להראות את החשיבות, לכבד את המפגש עם הבורא שממתין לנו, הוא הזמן שבו מתחיל היום, לפני שהכל זז ונכנס לשגרה. חכמנו קבעו זמן זה והצמידו אותו לשעה שבה בני מלכים רגילים היו לקום, השעה השלישית מתחילת היום, זמן זה אכן הולם אותנו, יהודים בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב, וכך מתנהגים עימם, אך גם בני מלכים שהזמן לא אץ להם, מתחילים את היום בשעה קבועה, וכך ראוי שננהג גם אנו.

כך גם לגבי התפילה, בימים עברו כאשר היה לנו בית המקדש וזכינו להקרבת הקרבנות, היה בהם את הכח לכפר עלינו, ולהגיש מנחתנו לפני הבורא בכל יום, אך כיום שחרב בית מקדשנו, תפילותינו הם כנגד הקרבנות, וכפי שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו', במקום הפרים שהוקרבו משתמשים אנו בשפתיים כדי להתקרב אל הבורא. תפילת שחרית היא כנגד קרבן התמיד שהוקרב בכל בוקר, ומאחר והיה קרב רק עד השעה הרביעית מתחילת היום, גם תפילה זו צריכה להסתיים עד סוף שעה רביעית ולא יותר, בכך אנו מראים שבאמת יש כאן עבודה אמיתית המחליפה את עבודת הקרבנות, אם נקבע לנו זמן משלנו, זה נחמד, אך זו לא עבודה באיכות המקסימלית, והציפיות צריכות להיות בהתאם.

חשוב לידע: א. היום והלילה בלוח היהודי נקבעים לפי זמנים מוגדרים, היום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או מהזריחה ועד השקיעה (הדבר משתנה), והלילה הוא מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. חישוב השעות אינו לפי השעון שלנו, אלא באופן הנקרא 'שעות זמניות', דרך החישוב היא לחלק את היום ל- 12 חלקים, כאשר בימות הקיץ הארוכים כל חלק יהיה ארוך יותר ויכול להגיע לכדי שעה ורבע בשעון שלנו, ובימות החורף הקצרים כל חלק יהיה קצר יותר ויכול להגיע לכדי שלושת רבעי השעה בשעות שלנו. ולדוגמא: כאשר מדובר על שעה שלישית, או חצות היום, הזמן משתנה באופן מהותי בין עונות השנה.

ב. זמן קריאת שמע של שחרית מהתורה הוא עד סוף שעה שלישית, וזמן תפילת שחרית הוא עד סוף השעה הרביעית. נחלקו המגן אברהם והגאון מוילנא מאימתי מתחילים למנות את השלוש שעות של זמן קריאת שמע, לדעת המגן אברהם יש למנותן מעלות השחר, ולדעת הגר"א מהנץ החמה, ואלו שני הזמנים שנהוגים כיום, כאשר המדקדקים מקפידים על הזמן הראשון כדי לצאת ידי ספק. מחלוקת זו היא גם לגבי זמן התפילה, האם מונים את י"ב החלקים מן הנץ החמה עד שקיעתה, או מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לדעת הגר"א מחשבים את הזמן שבין הזריחה לשקיעה ומחלקים אותו לשלושה חלקים, ועד סוף השליש הראשון הוא זמן התפילה, היינו ארבע שעות ראשונות של היום. ולדעת המגן אברהם היום מחולק ל-י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואם כן שליש היום (שעה רביעית) הינו מוקדם יותר.

ג. גם לאחר זמן קריאת שמע יש לקרותה, אלא שאם קורא אותה בזמנה, יש לו לקרותה עם הברכות שלפניה ואחריה (יוצר אור, אהבה רבה), ואם קורא אותה לאחר זמנה, אינו יכול לומר את הברכות, ונחשב לו כמי שקורא בתורה. גם לגבי זמן תפילה, אף שעבר הזמן הנקוב, אפשר להתפלל את תפילת השחרית עד חצות היום, אך לו שכר תפילה בזמנה, ולאחר חצות היום, אסור להתפלל תפלת שחרית כלל.

באים לבית הכנסת ביתו של אלוקים

דייויד הנרגש הביא את המעטפה מהדואר, "הבית הלבן החזיר לי תשובה" הכריז בקול לאשתו. הוא פתח את המעטפה ומצא בה הזמנה לראיון עם ראש העולם החופשי נשיא ארה"ב. "הפגישה תתקיים בבית הלבן בחדר הסגלגל שם תוכל לבקש את בקשתך באופן אישי מהנשיא" נכתב בהזמנה.

זה זמן מה שחיכה לתשובה המיוחלת מהבית הלבן וכגודל הצפייה גודל ההתרגשות, הוא החל בהכנותיו למפגש. הוא רכש חליפה ועניבה "אין זה יאה לבוא לנשיא בג'ינס וטריקו פשוטים" אמר לעצמו.

את בקשתו הכין על דף מסודר וחזר עליה בעל פה עשרות פעמים לבל ישכח ויתבלבל בפני הנשיא. כשהגיע לבית הלבן לבוש במיטב מחלצותיו החדשים הוסבר לו על ידי הממונה על כללי המפגש וההתנהגות בחדרו של הנשיא.

כל אחד מאיתנו אם היה מגיע במקומו של דייויד למפגש המיוחל היה מופיע במיטב בגדיו ומתנהג בבית הלבן בצורה המופתית ביותר כמובן שהוא לא היה משליך פסולת על הרצפה וכדו'

ניתן להקביל מדוגמא זו על אחת כמה וכמה כבוד בית הכנסת, אנו באים לבית הכנסת ביתו של אלוקים, כדי לבקש את בקשתנו לפני מלך מלכי המלכים שנמצא שם בעבורנו.
בית כנסת מכונה – "בית מקדש מעט", כשבית המקדש היה קיים היה הוא מרכז החיים הרוחני של היהודים אך משחרב נוצר הצורך להקים בית תפילה שבו יתכנסו ויתפללו וכך הוקמו בתי הכנסיות

הנביא יחזקאל כתב (יא,טו) "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה", ודרשו חכמים שהכוונה לבתי כנסיות אשר משמשים כבית מקדש מעט במקום בית המקדש שחרב.

חשיבותו של בית הכנסת כל כך גדולה עד שאמרו חכמים שאין לדור בעיר שאין בה בית כנסת.
וכמו בדוגמת הבית הלבן, בעקבות חשיבות בית הכנסת יש לשמור על קדושתו ועל התנהגות נכונה בתוכו.

1. יש לנהוג בבית הכנסת בכובד ראש ולהימנע מהתנהגות של צחוק וקלות ראש שאינם מתאימים למקום קדוש כמו בית הכנסת
2. אין לעבור דרך בית הכנסת ולהשתמש בו כדי להגיע למקום אחר במידת הצורך יכנס לבית הכנסת, ישב ויאמר פסוק ורק אז ימשיך למקום אליו רוצה להגיע.
3. אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להימלט מהגשמים או מהחום ובעצם להשתמש בו שלא למטרת תפילה או לימוד תורה.
4. אין להרוס או לשבור כלום בבית הכנסת כפי שכתב הרמב"ם "הזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה".

זכור ואל תשכח!

משה ויטמן

בלי לזכור את המטרה, נהיה מובטלים!
אין דבר יותר מדכא מלשכוח דברים. כל חיינו בנויים סביב הפלא הנקרא זיכרון ואם חלילה הוא אינו מתפקד כמו שצריך, החיים פשוט נהרסים. לפעמים, לא מדובר על זיכרון של פרט מסוים, של מספר הטלפון של החבר או של הכתובת של הבית איפה אתה גר, אלא על משהו ציבורי, כללי והרבה יותר משמעותי – הדברים שמסבירים לנו מדוע אנו חיים ומה המטרה שלנו בעולם. אם נשכח אותם, נסתובב בעולם חסרי מטרה ומשמעות וזה בהחלט הרבה יותר מאשר לא נעים… התורה, הגדירה ששה דברים המהווים את העקרונות מספקי המשמעות לחיים היהודיים וצוותה במיוחד לזכור ולא לשכוח אותם, כל יום, כל החיים. מהם ששת הדברים?

ניסי יציאת מצרים
כל האמונה היהודית במציאות אלוקים, בהשגחתו הייחודית על עם ישראל ובמחויבות שלנו להיות לו לעם ולשמור את מצוותיו, מבוססת על סיפור יציאת מצרים. הייתה זו הזדמנות היסטורית לכל העם היהודי לחוות על בשרו את המעבר מעבדות העם המצרי לעבדות השם בניסים גלויים ומפתיעים, עד שהיה ברור לכולם – יש אלוקים והוא המנהל את העולם. ברור, אפוא, כי שכחה של החוויה העוצמתית הזו תשמיט את הקרקע תחת יסודה של היהדות ולכן התורה מצווה לזכור בכל יום את יציאת מצרים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ולאור זאת נקבע זיכרון יציאת מצרים כחלק מקריאת שמע ותפילות שחרית וערבית.

מעמד הר סיני ונתינת התורה
מאז מעמד הר סיני ועד ימינו עברו אלפי שנים ורק העברה מדוקדקת של התוכן שנאמר בו – התורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, משמרת את חותמו עד היום. אם המעמד או התוכן שנאמר בו יישכח, תשתכח חלילה התורה מישראל. זיכרונו של מעמד הר סיני מהווה בסיס לנו ולדורות הבאים להעברת גחלת היהדות כפי שמצווה התורה "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

זכירת קדושת השבת
מאז היום השביעי לבריאתו של העולם ועד ימינו מהווה השבת סמל חד שבועי להיותו של העולם נברא על ידי מעשה אלוקים בששת ימי בראשית. האמונה בבריאת העולם היא עיקר האמונה היהודית ולכן – שמירת השבת = שמירת האמונה, ולהיפך – חילול השבת = כפירה באמונה. אין פלא כי זכירת השבת נכתבה כמצווה מיוחדת "זכור את יום השבת לקדשו".

זכירת המלחמה בעמלק
אחת המטרות הברורות והמוצהרות של עם ישראל בחייו הציבוריים ושל כל יהודי בחייו האישיים היא – להילחם. במי? בכוחות הרע והטומאה שנבראו בעולם מתוך כוונה שהמלחמה בהם תזכה את הלוחם לחיי העולם הבא. ללא מטרה זו, היינו יכולים כבר היום לשבת על זרי הדפנה בעולם הבא ולקבל את השכר אותו שומר לנו בורא עולם ללא צורך במעבר של 120 שנה בעולם הזה. הסמל הלאומי של היצר הרע הוא – עמלק, לכן המלחמה בעמלק מהווה סמל למלחמה האישית שלנו בכוחות הרע. זיכרון חובת מחיית עמלק מהווה זיכרון בסיסי אישי ויומיומי למטרה האמורה ללוות את פעולותינו וכך צוותה התורה "זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך בצאתכם ממצרים…והיה בהניח ה' אלהיך לך מכול אויבך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

לשון הרע ועונשו
לא היו הרבה הזדמנויות ברורות וחד משמעיות בהם כל עם ישראל ראה עין בעין את קיומו של השכר והעונש על המצוות והעבירות כמו במעשה מרים הנביאה. מרים, שדיברה לשון הרע על אחיה משה ונענשה באופן מיידי בצרעת הוכיחה לעין כל כי יש דין ויש דיין. לכן צוותה התורה "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". אם נשכח את האמונה בשכר והעונש, נאבד את המחויבות שלנו לאלוקים ולתורה…

מעשה העגל
"זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר" מצווה עלינו התורה כשכוונתה לחטא עגל הזהב בו חטאו בני ישראל בזמן הילוכם במדבר. מדוע? משום שהכתם הזה עדיין לא נוקה לחלוטין וחלק מתפקידנו עד היום הוא לתקן גם אותו, אם נשכח אותו, נאבד את אחד התפקידים המרכזיים שלנו. אין צרה המגיעה לאדם שלא מעורב בה עונש גם על חטא העגל אומרים חז"ל לכן חשוב שנזכור אותו ונהיה מודעים לחובתנו לתקן את קלקולו.

מתי ואיך זוכרים אותם?
חלק מששת הזכירות נאמרו בצורה מחייבת מעשית בזמנים ספציפיים וחלקם לא. זכירת יציאת מצרים – היא מצווה להזכיר בפה בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים. מצוות זכירת מעשה עמלק – היא מצווה לזכור פעם בשנה את מעשה עמלק ולשם כך קוראים בשבת הסמוכה לפורים את פרשת זכור. מצוות זכירת השבת מתקיימת פעם בשבוע בקידוש על היין בשבת בערב ולמחרת בבוקר. שלושת הזכירות האחרות – מעמד הר סיני, מעשה העגל ומעשה מרים, לא נאמרו על זמן מסוים או על אמירה מסוימת אלא חובתם תמידית שלא נשכח את האירועים הללו והעקרונות הנלמדים מהם. עם זאת, יש רבים הנוהגים לאומרם בכל יום בסיומה של תפילת שחרית והפרשיות הרלוונטיות הודפסו בסידורים.

זכור אל תשכח!

הוא שכב שותת דם ואף אחד לא הסתכל עליו

משה ויס

ביקרתי בניו יורק וזה מה שראיתי: הוא שכב על המדרכה מאות אנשים עוברים ואף אחד לא שם לב
הוא שכב חסר אונים בצד המדרכה הרחבה ועמוסת האנשים בלב הסיטי של ניו יורק. מאות אנשים חלפו על פניו במהירות בכל דקה ואף לא אחד מהם הואיל להסב ולו לרגע אחד את מבטו כלפי מטה ולראות אותו שוכב על המדרכה, פצוע ושותת דם ולא מסוגל להגיע אל הטלפון ולקרוא לעזרה. רק לאחר שדימם למוות, הגיעו אנשי הצוות העירוני לקבוע את מותו ולפנות משם את גופתו.

אכפתיות ועזרה – "רק בישראל"
בישראל הסיפור המזעזע הזה לא היה קורה. לא משנה היכן אתה נתקע: בחיפה, בתל אביב, בירושלים או באילת, תמיד תמצא את האנשים שייקחו אותך טרמפ, שיסבירו לך איך מגיעים, שיתנו לך שקל לצדקה או שישאילו לך שיחה בטלפון… מאיפה זה מגיע ליהודים האמפתיה הזו, הערבות ההדדית, הרצון להעניק ולתת ולפתור זה את בעיותיו של זה?

מצוות חסד: לתת לאחרים מממונך וגם מעצמך
התורה מחנכת אותנו בעשרות מצוות שונות להיות אכפתי, דואג ומעניק. מצוות אלו קיבלו את הכותרת הכללית "חסד" והן מחולקות לשני סוגים: "חסד בגוף" "חסד בממון". במצוות "חסד שבגוף" ניתן למצוא את הכנסת אורחים, ביקור חולים, לווית המת, השבת אבידה, עזרה בהעמסת משא ועוד, במצוות "חסד בממון" ניתן למצוא את מצוות צדקה לגווניה השונים. מצוות הלוואה ללא ריבית, מעשר כספים, צדקה לעניים ועוד.

למה שאתן? גם אני צריך את הכסף!
דווקא מכל מצוות החסד, מצוות הצדקה היא, על פי עדותם של אנשים רבים, הקשה ביותר לקיום. קל לי לבקר חולה, להרים טלפון לחבר בודד או לעזור לילד קטן לחצות כביש, אבל קשה לי יותר לוותר על חלק מכספי ולתת לאחר סכום שיכולתי לרכוש בו לעצמי משהו שאני חולם עליו כבר זמן רב.

חשוב לרגע: ואם הוא היה אחיך?
כתגובה לקושי הזה, מספקת התורה את הנימוק החוזר על עצמו בכל מצוות החסד: "כי אחיך הוא". אם נשכיל להבין כי כולנו אחים וגם נרגיש כך, נצליח להגיע לתחושה כי נתינת הכסף לאחר היא תרומה בעצם לעצמי וכי האפשרות בידיו של הזולת לרכוש לעצמו מזון או בגדים באה לפתור גם את מצוקת הרעב והעוני שלי…

חשוב גם לזכור כי חלק מהסיבה שאלוקים נתן לך את הכסף הוא גם כדי שתתן ממנו לאחרים. אם לא תיתן, פשוט יהיה לך פחות (לא מעונש אלא כי אתה לא צריך!)…

להתרגש עם ספר תהילים

משה ויטמן

סיפורה של רונית: להתרגש כל יום מחדש
"בסיפור שלי אין מרכיבים דרמטיים" פותחת רונית את דבריה "לא חוויתי שום צרה גדולה וגם לא איזו ישועה מפתיעה, אבל אני רוצה לספר דווקא על היום יום הפשוט שלי". "אני קמה בבוקר, מתארגנת, עולה על הרכבת לעבודה, עובדת וחוזרת שוב הביתה בארבע, כך כל יום מחדש". "כשאני חושבת על הריטואל הקבוע הזה, חסר לי משהו קצת מעבר, משהו יותר עמוק, שחווה יותר את החיים, את כל המרגש, המפתיע והעצוב שבהם, משהו שיהיה בשבילי כמו שיר שמגיע מתוך הנשמה". "אני מוצאת את זה בספר תהילים. שם, שתל דוד המלך נעים זמירות ישראל את המילים שלו על החוויות שלו בחיים. וזה מדהים".

סיפורו של דרור: מתפרנס בעזרתו הצמודה של אלוקים
"אני סוכן מכירות עצמאי" מסביר דרור "הפרנסה שלי מגיעה מלמכור מוצרים לאנשים ותלויה בהצלחה שלי לעשות זאת". "זאת לא עבודה פשוטה, היא מלאה בהמון חששות, לא תמיד אני מוצא את הלקוחות המתאימים ועבודת השכנוע היא משימה די קשה ומורכבת". "אני מרגיש שזה ממש לא מספיק שאהיה שם לבד. אני רוצה ליווי, ליווי אמיתי של ריבונו של עולם, יד אוהבת של אלוקים". "לכן, לפני כל פגישה אני פונה אליו במילותיו של דוד המלך בספר תהילים ומבקש את העזרה התמיכה ושישים את המילים הנכונות בפי כדי שאצליח להביא הביתה פרנסה בכבוד" מסיים דרור בהתרגשות.

סיפורו של ד"ר אהרון: משחרר רגשות עם התהילים
"הסיפור שלי אינו על התפילה שלפני, הוא דווקא על הרגע שאחרי" מספר ד"ר אהרון. "אני עובד כמרצה במספר מקצועות ואת הלחץ והחששות שלי מהעברת השיעור, אני אמנם מצליח להדחיק במהלך הכנת ההרצאה וגם כשאני מעביר אותה, אבל בסיומה אני חייב להתפרק". "אני חייב לשפוך ולהוציא את הלחץ, החששות, הספקות ופחד הקהל ואני מוצא את עצמי שוב ושוב עושה זאת בצורה הטובה בעולם עם ספר התהילים". "שם, במילותיו של דוד המלך על החיים, על פחדיו, חששותיו וגם הצלחותיו, אני מצליח לבטא את רגשותיי בצורה הטובה בעולם".

"מומלץ בחום לכולם", מסיימים שלושתם…

המסע האישי של תומר

משה ויטמן

"עם כל החוויות, אני תמיד נשאר רעב"
"לקלף, לקלף ולקלף, זה מה שהרגשתי שעלי לעשות כדי לגלות את עצמי וכדי לנסות למצוא אחת ולתמיד מהי החוויה שכן תדבר אלי, זו שתצליח לפגוע בנקודה הפנימית שלי, שתמלא אותי ותהפוך אותי ליצור חי ומרגיש" פותח תומר את סיפורו, סיפור מסע של בחור צעיר גדוש חוויות נעורים שמשום מה ממשיך לחוש שאף לא אחת מהחוויות והסערות שעוברות עליו, מצליחה לחדור אליו, מצליחה להרגיע את האדרנלין הפנימי שלו – "הרגשתי כמו אדם עטוי כפפות עבות המנסה למשש משי עדין וגם ליהנות מזה" הוא ממחיש ואנחנו די מזדהים…

תחנה ראשונה: מדהים לגלות מה מסתתר מבעד לשכבות
"ישבתי עם עצמי וחשבתי: מה מתחשק לי בחיים? מהם הדברים שאני אוהב? התחלתי לקלף חוויה אחר חוויה, חלום אחר חלום, כל אלו שכבר הספקתי לחוש שלא מספקים אותי, וגיליתי משהו מדהים: עמוק בפנים, תחת כל הרצונות, הסערות, התאוות ובעירת הנעורים שלי, מסתתר רצון פנימי עדין ורגיש, כמעט בלתי מורגש, שלא קשור לאף חוויה או חלום, רצון טהור וזך: רצון להתחבר. להתחבר לחוויה הפנימית של החיים, להתחבר למה שמזוהה אצלי בתור אלוקים, הרוחני, שעומד מאחורי הקלעים".

"אחר כך גיליתי גם מדוע זה נכון: "ושכנתי בתוכם" נאמר בתורה על המשכן ובית המקדש ודורשים חכמינו "ושכנתי "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוך ליבו של כל אחד ואחד". גיליתי את אלוקים מסתתר בתוך הלב שלי, עמוק תחת שכבות הרצונות שלי".

תחנה שניה: מגלים את אלוקים גם בחוץ
תומר גילה את מסתורי ליבו, אבל המסע עוד לא נגמר: "עם כל ההתרגשות, אני אדם תכליתי. לא מספיקים לי רעיונות יפים, אני רוצה תכל'ס". ממשיך תומר במסע "הייתי חייב לבדוק איך אני מבטא את הרצון הפנימי שלי, את מה שגיליתי שבאמת מתחשק לי, בעולם שבחוץ, בחיי היום יום. גיליתי שאם אני לוקח את הרצון הפנימי שלי וחווה איתו את החיים, החיים הם כמעט אותם חיים, אך החוויה שלי אחרת לחלוטין. אני מודע לקיומו של אלוקים איתי ואם יורשה לי: אנחנו חווים את החיים יחד".

"אם נמשיך את ההשוואה למשכן ובית המקדש, גם שם במקביל לחדירת אלוקים לתוך ליבו של כל יהודי, הוא רצה בית חיצוני גדול ומפואר, שם החוויות הפנימיות יתבטאו בחיי היומיום הרגילים".

תחנה שלישית: רק תבנו לי בית
"במשכן ובית המקדש אני רואה כי אלוקים לא סתם גילה את עצמו בעולם, הוא רצה בית. במשכן היה זה אוהל ארעי כדי שיוכלו לפרק ולהרכיב אותו מחדש בכל תחנה במדבר, הוא היה מלא בכלים שונים והתורה מפרטת לפרטי פרטים כיצד האוהל והכלים שבתוכו צריכים להיבנות ומי בדיוק יבנה אותם. בבית המקדש, היה זה בנין קבע עשוי זהב, שגם הוא נבנה על פי הוראות מדויקות. הבנתי שכדי להכניס את אלוקים לחיי, עלי לבנות לו בית, לעשות לו מקום, לא סתם מקום אלא על פי ההוראות המדויקות שנתן בתורה. על פי תרי"ג המצוות".

תחנה רביעית: המפתח לאלוקים דווקא מאוד מעשי
"אני התחברתי לאלוקים, רציתי להרגיש אותו איתי, רציתי לחוות איך החיים מספקים וממלאים אותי ולא היה לי דחוף לקיים את המצוות. לא ראיתי את הקשר בין נטילות ידיים, כל מיני זהירויות בשבת לבין אלוקים. אבל הבנתי כי כמו שבמשכן ובבית המקדש אם האחראים על הבנייה היו 'מחפפים' המטרה לא היתה מושגת ובית המקדש לא היה "בית מקדש", כך גם בחיי האישיים שלי, עם כל הרצון הטוב, מה שחשוב זה דווקא הפרטים".

"מסתבר, שכדי לקבל את אלוקים, צריך ליצור מסגרת חומרית מפורטת, גם אם היא לא תמיד מובנת".

תחנה חמישית: ומה עכשיו?
"גם אחרי שבנו לו את הבית, המשיכו לעבוד אותו יומיום בקרבנות, שירת הלווים ועוד. הבנתי שאתה לא יכול להמשיך את החיים כרגיל, לעשות מה שבא לך בראש ולהסתפק בנשיקות מזוזה ואמירת פסוקי תהילים כל פעם שמשהו מציק לך. אתה צריך משהו בנוי, מסודר, מעשי, משהו שבאמת מקדם אותך לכיוון אלוקים ומעצב אותך ואת האישיות שלך בצורה המתאימה למי שרוצה להרגיש את אלוקים ולשמור על קרבה אליו".

ולסיכום:
"אני מאוד מקווה שבמהרה ייבנה בית המקדש השלישי, אבל גם עד אז יש לנו הרבה מה לעבוד, והרבה צורך במחשבה, איך להכניס את אלוקים לחיים שלנו. אבל, אם לחשוב על האושר שאתה מגלה, זה שווה כל מאמץ"…

המדריך לחיים טובים

משה הרמן

איך כדאי לדבר עם החבר'ה?
באיזה מסלול חיים לבחור? מי מוגדר כעשיר ומי כחכם? איך ומתי האדם שמח? מה כדאי להשקיע והיכן? ואיך מומלץ לסדר דברים ברשויות? אלו הם רק חלק קטן מהשאלות שצצות לכל אחת ואחד מאיתנו במהלך חיי היום יום, שאלות שבדרך כלל אנו לא מקדישים להם זמן מחשבה, רק משום שהם צצות בכל רגע ואנו נדרשים להעניק להם פיתרון מהיר… אם נשב ערב אחד וננסה לסכם את מגוון השאלות, הבעיות והקונפליקטים שניסינו לפתור במהלך היום ולמצוא את שביל הזהב בו כדאי לנו להתנהג, נגיע לעשרות. אתם מוזמנים לבדוק!

במיוחד עבורך: "פרקי אבות"
בדיוק לשם כך וכדי לספק לנו הכוונה נכונה לחיים במטרה מובהקת שחיינו יהיו מאושרים וטובים התחברה מסכת מיוחדת בחיבור המשניות ובה פרקי דרך ארץ והתנהגות נכונה בעולם והיא קיבלה את השם "פרקי אבות".(מה מכיל פרקי אבות)הנה כמה דוגמאות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", "אמור מעט ועשה הרבה", "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ועוד ועוד… אתם מוזמנים בחום לפתוח את מסכת אבות ולראות במו עיניכם את מאות ההמלצות לחיים טובים ומאושרים הגודשים את דפי הספר.

מפתיע: מי עומד מאחורי ההמלצות הללו?
המיוחד והמרגש בפרקי אבות היא הידיעה מהו מקורו של הספר ומיהו העומד מאחורי ההמלצות הללו. ממש כמו שאר התורה שבעל פה שניתנה למשה רבנו בהר סיני על ידי אלוקים ישירות, כך גם פרקי אבות למרות שאינם עוסקים בהלכות אלא בענייני דרך ארץ ואורחות חיים, נאמרו אף הם למשה רבנו כאשר למד את התורה בעל פה מפי אלוקים והוא שמסר אותה בשרשרת הדורות עד דור מחברי המשניות שהעלו אותם על הכתב. כך שאם אתה מתלבט ביחס להמלצה מסוימת, זכור: היא נאמרה על ידי אלוקים!

זהו חיבור קצר, אך יש לו פירושים והרחבות!
פרקי אבות מכילים ששה פרקים בלבד כאשר הדברים שנכתבו בהם כתובים בקיצור ובשפה תמציתית, אבל יחד עמם התחברו גם חיבורים מרחיבים: אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ ועוד הם חיבורים משלימים ומרחיבים לנאמר בפרקי אבות, יחד עם עשרות הפרשנים שמסבירים, מנמקים ומבארים כמעט כל מילה מפרקי אבות. המלצה שלי: תבחר לי פרשן אחד אליו אתה מתחבר ותנסה ללמוד איתו את כל המסכת. זה מחכים, מהנה ומוסיף המון לחיים. מומלץ בחום.

שפע בלתי צפוי

אש התורה
מאת לאה לאופר

אתם יושבים בבית ומקבלים שיחה מאבא שלכם. יש לו הפתעה עבורכם.

הוא אומר שהוא כל כך אוהב אתכם, שהוא החליט להפקיד בחשבון הבנק שלכם בדיוק 86,400 ₪ בכל יום. 86,400 ₪! זה המון כסף לקבל כל יום.

אתם מחכים לשמוע את הקטש – ובאמת לא לוקח לו יותר מדי זמן להגיע. התנאי הוא שכל כסף שיישאר בסופו של כל יום יימחק מהחשבון; אי אפשר יהיה להשתמש בו יותר. לעולם לא תוכלו לקבל אותו שוב.

לא רע, אתם חושבים, אני פשוט אצטרך להשתמש בהכול כל יום! אני לא אבזבז גרוש! אתם מנתקים את הטלפון עם "תודה" מכל הלב, מחפשים עט ונייר, מתיישבים ומתחילים לתכנן. אתם יודעים שכדי לשמור על כך שכל שקל ינוצל במלואו, תצטרכו לחשוב היטב כיצד לנצל את הכסף כראוי.

במקום הראשון: צדקה. אתם יודעים שכל יהודי מחויב לתת בין 10-20 אחוז מהכנסותיו לצדקה. ומכיוון שאתם מאוד נדיבים (ופתאום יש לכם 17,000₪ מיותרים), אתם מחליטים לתרום 20% בכל יום. זה משאיר לכם 80% להתמודד איתם.

בוא נראה אתם חושבים. אחרי הצדקה באים הצרכים שלי. מתוך ה-80% אחוז משהו כמו 40% צריכים להיות עבור הדברים שאני צריך באמת – אוכל, שכר דירה, ביגוד. נשמע מצוין.

נשארו ארבעים אחוז.

ובכן אתם מהרהרים, יש המון דברים קטנים שדורשים טיפול – שיפוצים, תיקונים – צרכים לא כל כך בסיסיים אבל בכל זאת עדיין סבירים. אתם מחליטים ש-20 אחוז מהמענק היומי יוקדש לדברים כאלה.

מתוך 20 האחוזים הנותרים, אתם מאשרים לעצמכם 10% סתם בשביל הכיף. בעשרת האחוזים האלה תשתמשו כדי לפנק את עצמכם בכל מיני 'דברים טובים', גאדג'טים וכדומה. אחרי הכל, זה לא פשע ליהנות (ובכל מקרה אי אפשר לחסוך את זה!).

בעשרת האחוזים הנותרים אתם מחליטים להשתמש לפי הצורך. אחרי הכל, אי אפשר לדעת איזו הוצאה מיוחדת תצוץ פתאום. אם לא יהיה שום דבר מיוחד, תנצלו גם אותם להנאתכם. אבל הכי חשוב, חייבים לנצל כל שקל. אחרת זה בזבוז של כסף טוב!

זהו. חשבתם טוב על הכל, לכל שקל יש מטרה, לכל אגורה תפקיד. עכשיו אתם יכולים להפיק באמת את המיטב מההזדמנות שנפלה בחיקכם.

שניות נחשבות

בכל יום מופקדים בחשבוננו בדיוק 86,400. 86,400 שניות בכל 24 שעות. איזו מתנה! איזו הזדמנות!

מה אתם עושים עם 86,400 השניות האלה?

ה"קטש" כמובן הוא שבסופו של כל יום, הן נעלמות. אם לא ניצלנו את הזמן הזה בחוכמה – ובזבזנו שעה – אלה 3,600 שניות שאבדו לנצח. לעולם לא נראה שוב את הרגעים האלה.

רובנו שואפים לנצל כל שקל בדרך הכי טובה שאפשר. אבל כשמגיעים למתנה הנפלאה של הזמן, האם אנחנו יכולים להגיד באמת שאנחנו משתמשים בו כראוי?

עשרה אחוז אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה

בעקבות מודל התוכניות השאפתניות שלנו עבור ה-86,400 ₪, עלינו לתרום 20% מזמננו כדי לעזור לאחרים. 40% ממנו אנחנו צריכים להשקיע בדברים הנחוצים, כולל שינה ואכילה. לפחות 20% מהמתנה היקרה צריכה לשמש לתחזוקה ושיפוץ – ולהקדיש אותה לשיפור עצמי, בין אם בקריאה של ספר שיעורר אותנו לפעולה או בהתאמת המטרות שלנו לפיתוח עצמי מבחינה רוחנית. 10% אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה (במטרה למלא מצברים עבור הדברים החשובים באמת), ובעשרת האחוזים הנותרים להשתמש לפי הצורך – עומס תנועה בלתי צפוי, אירוע משפחתי וכד'.

למעשה, 100% מהזמן שלנו אמורים להתמקד בהפיכת עצמנו לאנשים טובים יותר ולשיפור הקשר שלנו עם אלוקים.

הכל עניין של מיקוד נכון. לערוך תוכנית פעולה אישית ולא לרדת ממנה. רוצו לקחת את העט והנייר. קבעו מטרות גדולות, וחלקו אותן לצעדים קטנים ומצטברים. הציבו מטרות ספציפיות לכל שעה. וכמו כל מנהל משאבים אחראי, הציבו מטרות יומיות, שבועיות, רבעוניות, שנתיות וארוכות טווח.

הקצו בחוכמה את ה-86,400 שלכם, ופעלו על פי זה.

הרב נח וינברג ע"ה היה אומר שהכל מתחיל בהחלטה, התחייבות. הוא היה ממליץ לומר בקול: "החיים הם הזדמנות. אני רוצה להשתמש בשכל שלי, וכל הזמן להתקדם לכיוון המטרה שלי."

אל תבזבזו אגורה, אף שבריר שנייה. אולי זה נשמע יותר מדי, או נראה יותר מדי אינטנסיבי, אבל זכרו, אם היא אובדת – היא אובדת לנצח. תפסו את עצמכם חולמים לפחות פעם ביום ובדקו: "מה אני עושה כרגע, וכיצד אני יכול לנצל את הרגע הזה בצורה יעילה יותר?"

למה לבזבז את הרגעים שלכם כדי להתבוסס בחרטה על העבר או בדאגה לעתיד? זה כמו לשלם קנס של 10 שקלים על כל שקל שלא בזבזתם. מגוחך.

ניתן לנצל כל רגע במלואו. אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה אם רק לא נשכח את זה. סלחו לי על הקלישאה, אבל מסתבר שהיא אמיתית: כל רגע הוא מתנה. אין פלא ששורש המילה הזדמנות הוא זמן.

אש התורה

הידעת? בית הכנסת הוא בית מקדש!

משה ויטמן

אלוקים רוצה לגור איתנו
היה זה לפני אלפי שנים, ברגע המכונן בו סיים אלוקים את המהלך אותו התחיל בימי בריאת העולם, מהלך שמטרתו הייתה – להקים את עם ישראל. הוא הוציא אותם ממצרים, הוליך אותם לכיוון ישראל, נתן להם את התורה וכעת, רק שלב אחד היה חסר לשלמות ולהרמוניה בין הבריאה, עם ישראל ואלוקים: אלוקים רצה לגור יחד עם עם ישראל. המושג לדור בתוך עם ישראל אינו יכול להתפרש כמגורים פיזיים פשטניים מאחר שאלוקים לא היה ולא יהיה בעל דמות גוף חומרית כל שהיא, אלא הוא מושג של קרבה בלתי אמצעית בה לכל אדם מישראל תהיה יכולת לגשת אל האלוקים ולחוות את הקרבה אליו. זו המשמעות של המגורים.

הוא עשה זאת במשכן ובבית המקדש
ככל שהמילים הללו נשמעות מוזרות מאוד או גבוהות מאוד, הייתה להם משמעות מעשית מאוד שלוותה בהרבה עבודה טכנית: בניית בית מיוחד בו אלוקים ישרה את קדושתו וכביכול "יגור בו" ובו יעבדו עם ישראל את אלוקים מקרוב וכמעט ללא מחיצות. בקריאה בפרשת תרומה ניתן לראות כמה פרטים טכניים לוו את עבודת בנית הבית ורק קדושת השכינה ששרתה בו מעת סיום בנייתו הבדילה בינו לבין ארמונות אחרים.

כיום בית הכנסת הוא ביתו של אלוקים
מאז, המשכן הוחלף בבית המקדש הראשון, שנחרב ולאחריו נבנה השני ומאז שנחרב, אין לנו בינתיים בית מקדש חלופי. אבל בזה לא נסתם הגולל על הקשר אותו חפץ אלוקים לקיים עם עמו היקר והאהוב עם ישראל. בתי הכנסת, אותם בתים המיוחדים ומיועדים לתפילה ישירה אל אלוקים, הם המהווים מעין תחליף לבית המקדש. "מקדש מעט" מכונים בתי הכנסת בקרב חז"ל ולא סתם.

לא סתם מתפללים בבית כנסת
בבית הכנסת אלוקים נוכח בעוצמה רוחנית גבוהה יותר מאשר חוצה לו ולכן התפילה לאלוקים צריכה להיות דווקא בבית הכנסת. בניגוד לטעות הרווחת לפיה התפילה מתקיימת בבית הכנסת רק משום שבה יש מניין עשרה ההופך את התפילה לתפילה בציבור, בבית הכנסת יש מעלה ויתרון גם למתפלל ביחידות. מעמד התפילה הוא מעמד של דיבור ישיר ופתוח עם אלוקים ולכן אך טבעי שייעשה במקום בו אלוקים נוכח בעוצמה המרבית ביותר- בית הכנסת.

למרות זאת, בית מדרש חשוב יותר
מעניין לגלות, כי למרות קדושתו הגבוהה של בית הכנסת ומעלתו הייחודית, בית המדרש, הבית בו לומדים תורה, חשוב וקדוש יותר. קדושת בית המדרש גבוהה מקדושת בית הכנסת נפסק בהלכה שמשמעותה כי אין להפוך בית מדרש לבית כנסת משום "שמעלים בקודש ואין מורידים". הסיבה לעליונותו של בית המדרש נעוצה בתורה הנלמדת בשעריו.

הסיבה: התורה מקדשת את בית המדרש
לימוד התורה הוא העיסוק הרוחני ביותר והאנטי עולם הזה ביותר הקיים בעולם. התורה, על פי המקורות, מעבירה אל הלומד אותה ואל כל סביבתו את חווית העולם הרוחני שממנה היא מגיעה וכך היא מקשרת, קישור היוצק תוכן וחיים, בין העולם הבא לעולם הזה. לימוד התורה הופך אפילו את המקום בו היא נלמדת למקום ייחודי, קדוש ורוחני מקום הקיים אומנם בעולם הזה אך שייך ומוקדש לחיי העולם הבא.

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם:…השכמת בית המדרש שחרית וערבית"!

"תירגע, גם זו לטובה"

משה ויטמן

לבד, בשדה, בחושך ובלי תחבורה
שעות רבות ומעייפות עברו על התנא המפורסם רבי עקיבא (24 אלף תלמידים, זוכרים?) עד שסיים את דרכו הארוכה מעיר מוצאו לכיוון היישוב בו היה מעוניין להתארח לצורך מטרותיו החשובות. אורות בתי העיר נראו מרחוק ורבי עקיבא התחיל לנשום לרווחה. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת כשרבי עקיבא הגיע לעיר והוא החל לחפש אכסניה ללון בה את הלילה. אבל המציאות טפחה על פניו: החיפושים לא הועילו ורבי עקיבא לא מצא אף לא מיטה אחת פנויה בכל אכסניות העיר. הוא ניסה למצוא אנשים מיודעיו ומכיריו שיואילו לארח אותו בביתם, אך גם זה לא עלתה בידו. במקום לכעוס, להתמרמר או להתעצב אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה" וניסה להעלות רעיונות כיצד להעביר את הלילה. מצויד בנר בודד, תרנגול לשחיטה אותו נשא עימו וחמור עליו רכב, הלך רבי עקיבא לכיוון השדות שמחוץ לעיר ושם ניסה ללון את שנתו. אלא שבאותו לילה "שום דבר לא הלך כמו שצריך". הנר כבה, חתול טרף את התרנגול וזה לא הכול – אריה שהסתובב באזור טרף למוות את החמור. רבי עקיבא נותר חסר כל בחשכה המוחלטת של השדה סביב העיר. לא נעים, מאוד לא נעים אך גם על זה אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה".

אבל הכול היה לטובה
הטובה שבסיפור הזה, התגלתה לא מדי מאוחר: במהלך הלילה גדוד מחבלים פשט על העיר ושבה את כל מי שהתגורר בה. רבי עקיבא ששרה בחושך גמור ובדממה מוחלטת ללא הפרעות התרנגול או החמור, ניצל משבי ומסכנת מוות. ראיתם שהכול היה לטובתי? שאל רבי עקיבא את תלמידיו, וייסד את המשפט המפורסם: "כל מה שעושה השם לטובה הוא עושה".

גם לנו הכול לטובה?
קשה לנו לראות זאת במהלך חיינו, אבל רבים מאיתנו נתקלו בעצמם או שמעו מאחרים על סיפורים שונים ומגוונים איך דברים מעצבים, קשים ומצערים שקרו למרבה אכזבתם התבררו מאוחר יותר כמיועדים רק לטובתם. לא תמיד אנו מצליחים לגלות זאת ולעיתים שנים ארוכות עוברות עד שהטובה מתגלית מתוך הרעה, אבל הכלל הוא אותו כלל, בו חשוב להאמין מראש ולא לטעות אף לרגע ולהישבר בשל אירועים קשים שונים:

"כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה".
סיפור מגילת אסתר הנקראת בחג הפורים, מספר אף הוא כיצד אלוקים הוביל מהלך שלם שכל אחד משלביו נראה מסוכן יותר מקודמו, אבל בסיומו של הסיפור התגלה לעין כל כי הכול היה לטובה ולהצלתו של עם ישראל.
עם האמונה הזו קל להישאב לשמחתו של חודש אדר. אין כל עצב בעולם למי שמכיר באורו של האמת. משנכנס אדר מרבים בשמחה!

כל חודש מחדש. סיפורו המרתק של הירח

משה ויטמן

כל חודש מחדש, 70,000!

70,000. זהו מספר הפעמים שכוכב לכת "ירח" או בשמו המקורי יותר "הלבנה" עשה את מסלולו החודשי, המוצא את ביטויו בעינינו במחזוריות של הגודל הנראה לעין שלו. כל חודש מחדש מזה 5773 שנה, הירח פותח במסלול בו הוא נראה בתחילה קטן כמו בננה דקה, הולך וגודל עד שהוא נראה לאחר כשבועיים בשיא גודלו ומאז הולך ומתקטן עד שבסיומם של עוד שבועיים הוא כמעט בלתי נראה. זוהי מחזוריותו של הירח, מחזור בן חודש ימים.

הירח צועק לנו: "יש מלך לעולם"
המחזוריות המדויקת הזו, העובדת כמו שעון שוויצרי משובח ללא באגים וללא תקלות, מדהימה. מי אומר לירח לעשות זאת? איך זה שבמשך אלפי השנים הללו ועשרות אלפי החודשים שעברו, הוא אף פעם לא סטה ממסלולו וממחזוריותו? כשאנו מביטים על הירח, הוא מעביר לנו מסר, הוא צועק לנו: "יש מלך לעולם"! הצעקה הזו חודרת לליבנו ואנו מצידנו מבטאים אותה בכל התחדשות חדשה של הירח, פעם בחודש על ידי אמירת בברכת הלבנה או בשמה האחר "קידוש לבנה".

ברכת הלבנה
בכל חודש, כשעוברים שלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת רגע התחדשות הלבנה, רגע המכונה "מולד הלבנה" (עליו מכריזים בבתי הכנסת בעת ברכת החודש), יוצאים לאחר תפילת ערבית כל הקהל שבבית הכנסת, ובחצר, תחת אור הלבנה הבוהק, מביטים כל הקהל אל הלבנה, מחזירים את עיניהם אל סידור התפילה ואומרים את הברכה שנתקנה במיוחד להודות על חידושה ומחזוריותה הפלאיים של הלבנה.

מה אומרים בברכת הלבנה?
בברכה זו אנו מודים להשם על הפנס הלילי שברא כדי להאיר לנו את חשכת הלילה, מהללים ומשבחים אותו על שדברו בבריאת העולם בו ציוה על הירח לעבור מסלול חודשי קבוע מעולם לא שב ריקם ועל כך שאף אחד מכל צבא השמיים, הכוכבים או המזלות אינו מפר חלילה את תפקידו בעולם ואינו מסרב לדבר השם. המשמעות עבורנו: כשם שברור לנו כי העולם היה חרב אם הירח או כוכב אחר היה מתמרד, נפנים כי זה בדיוק מה שקורה גם כשאנו, חלילה, מתמרדים…

איך מתי וכיצד אומרים את ברכת הלבנה?
ברכת הלבנה נאמרת בבתי הכנסת לאחר תפילת ערבית ,בדרך כלל של מוצאי שבת, החל משלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת מולד הלבנה. בהעדר אפשרות לאומרה בבית הכנסת ובמניין ניתן לאומרה גם ביחידות. הסיבה לאמירתה במוצאי שבתות היא משום כבוד הברכה באמירתה בבגדי השבת. סיום זמן אמירת הברכה הוא בזמן בו הירח מתמלא לגמרי – אמצע החודש, ט"ו לכל חודש עברי. את נוסח ברכת הלבנה או קידוש לבנה ניתן למצוא בסידורי התפילה כאשר לברכה צורפו גם מזמורים ופסוקים שונים על פי המקורות.
חודש טוב לכולנו!

היכן נעלמו המעצמות הגדולות

משה ויטמן

כלום לא היה חסר במעצמות העל ההיסטוריות

אז איפה הם נעלמו כולם?
היכן נמצאת היום המעצמה הפרסית בראשות אחשוורוש שתחת חסותה היו למעלה ממאה ועשרים מדינות, זכורה היטב בספרי ההיסטוריה העולמיים כמעצמת העל של התקופה הקדומה.

היכן נמצאת היום המעצמה היוונית שהייתה גדושה במדענים, סופרים, אמנים וחכמים, חרותה אף היא בספרי ההיסטוריה כמעצמה שחותמה בלתי נשכח…

ואם נקפוץ גם לזמנינו אנו, יש לנו את המעצמה הצרפתית, הספרדית, הבריטית, הרוסית ועוד רבות… כולן היו חזקות כלכלית, צבאית ומדעית. היה לתושביהן כל טוב העולם, הם נהנו משקט וביטחון, חיו בשפע ובנחת וכל ההזדמנויות היו פתוחות עבורן, אבל…

עליהם לומדים בספרי ההיסטוריה ועלינו?
שימו לב: בעוד המעצמות העולמיות הללו, היו חזקות אך עברו מן העולם וכל שנותר מהן הוא חומר ללימוד בשיעורי היסטוריה משעממים, אנחנו אמנם לא הטבענו שום חותם כלכלי או צבאי, לא נהנינו כבר הרבה שנים משקט וביטחון, אבל עלינו לא לומדים בשיעורי ההיסטוריה. אנחנו, בשונה מהם, עדיין כאן. כן. בניגוד לכל האומות שהיו ושעדיין, אנחנו היינו, אנחנו כאן ואנחנו כאן כדי להישאר!

מה סוד ההבדל?
האמת, שאין לזה סיבה הגיונית. העם היהודי הוא לא רק העם העתיק בעולם, הוא גם העם הקטן בעולם, המפוזר בעולם והחווה אסונות ומלחמות מהגדולות בעולם. מסעות הצלב, גירוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, השואה, מלחמות ישראל, טרור מתמשך ומה לא, אבל אנחנו שורדים. מה סוד הפלא?

בלי מדינה, בלי צבא, בלי כלכלה ובלי…
הבעיה רק מתחדדת כשחושבים על התנאים במהלך רוב שנות ההיסטוריה: היינו בלי מדינה, בלי אדמה, בלי צבא, בלי כלכלה, בלי כסף ובלי יותר מדי אהבה מבחוץ… ובכל זאת, אנחנו כאן ובגדול. ברור כי יש כאן סוד. סוד הנצחיות היהודי. "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". יש לבורא עולם תכנית התנהלות שונה בין קודש לבין חול, בין עם ישראל לבין העמים.

לא רוצים להיות נורמאלים!
נכון, מדינה נורמאלית לא יכולה להתקיים בלי כלכלה מסודרת ויעילה, בלי צבא מפותח וחזק, בלי שכולם יעבדו וירוויחו ובלי שוויון בנטל ועוד סיסמאות, אבל לא שרדנו עד היום בשביל להיות נורמאלים, אם היינו נורמאלים, גם עלינו היו לומדים בספרי ההיסטוריה… כדי לשרוד אנחנו חייבים להיות לא נורמאלים. חייבים להיות שונים, לעבוד בשיטה אחרת, אולי גם הפוכה…

אז מהו הסוד?
יש רק דבר אחד שעבר עם העם היהודי מימות היווסדו אי שם בימי אברהם אבינו ובאופן רציף ומתמשך עד ימינו אנו: הישיבות. "מימות שם ועבר (בני נוח) לא פסקה ישיבה מישראל" מעידים חכמינו ז"ל בתלמוד וזהו סוד קיומו של העם היהודי. בלי ישיבות, אין תלמידי חכמים. בלי תלמידי חכמים, אין לימוד תורה. בלי לימוד תורה, אין את עם ישראל.

בואו נחליט על המודל!
אז בואו נחליט איזה מודל אנחנו רוצים לאמץ לעצמנו: את המודל הנורמאלי: האמריקאי, האירופאי, מודל העולם החופשי, הבנוי לתלפיות במחקרים, סטטיסטיקות, השערות ותיאוריות מדעיות, בו עלינו לדאוג למדינה, כלכלה, צבא, כסף ומדע כדי להיות…נורמאליים, מה שאומר שכשילמדו עוד כך וכך שנים על ארצות הברית, אפל, אינטל ומארק צוקרברג בשיעורי ההיסטוריה המשעממים, התלמידים יירדמו עד שיגיעו לספר עלינו, או שאנחנו רוצים להמשיך להיות גם אז. בהצלחה!

תודה! יש בעד מה!

בעל מקצוע היה, וידיו ידי זהב. שנים ארוכות היה אחראי למערך היצור באחד המפעלים המשגשגים ופרנס את בני משפחתו בכבוד. אך לא לעולם חוסן. המפעל נקלע לקשיים, ובתוך זמן קצר מצא את עצמו עם עוד עשרות עובדים ותיקים מחוסר עבודה.

תחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, אך רוב המשרות היו תפוסות, והמשרות שהיו פנויות, עמדו עליהן עשרות קופצים, רובם צעירים. באופן טבעי הם זכו לעדיפות עליו, המבוגר בשנים. הוא לא בחל בשום הצעת עבודה, אך לשווא. הוא נותר עם התואר "מובטל".

מתואר "מובטל" אי אפשר להתפרנס. כך מצא האיש את עצמו עובר מבית לבית ואוסף תרומות. הבושה צורבת, הביזיונות נוראים, אך קולות הילדים המבקשים אוכל גוברים על הבושה הטבעית.

בעודו דופק על דלתות נדיבים, מצא את עצמו עומד מול מכר ותיק. האיש הביט בו בעיניים רחמניות והבין את המצוקה המסתתרת מאחורי עמידתו הכפופה. הוא השכיל לרדת לעומק נפשו ולחוש את הביזיונות והבושות שמלווים אותו. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה לחלצו מן המצר באופן מוחלט.

"שמע, ידידי, מוכן אני לתת לך סך של 1500$ בכל חודש, בתנאי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. בתחילת כל חודש תבוא לביתי ותקבל את הקצבה האמורה, עד שתמצא עבודה כלבבך".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. ברגע אחד נפתרו כל בעיותיו הכלכליות. המצב היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל האיש בהחלט נראה רציני בכוונותיו.

הוא פרץ בבכי נרגש, מילים מגומגמות יצאו מפיו. הוא לא ידע איך להודות למיטיבו ולאיש חסדו. הוא חיפש באוצר המילים שלו מילים של הודיה ושל הערכה, וניסה להביע את שבקרבו. הוא עזב את הבית כשפיו אינו מפסיק להודות, לשבח ולהלל.

וכך, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו העשיר, קיבל את המעטפה, ולא שכח להודות על הטובה שהלה גמל עמו.

לאחר מספר חודשים, אזר אומץ ושאל את האיש: "אולי יואיל לשלשל את הכסף לתיבת הדואר של ביתי, הן עובר הוא שם בדרך לעסקיו. כך יוכל לחסוך לעצמו כברת דרך ארוכה.

האיש טוב הלב הפקיד מדי חודש בתבת הדואר מעטפה גדושה בשטרות בסך כולל של 1500$.

חלפו חודשים נוספים, וחודש ניסן התקרב. אבי המשפחה ערך את מאזן ההוצאות העתידי ונוכח כי 1500$ המספיקים מדי חודש למחיה החודשית, לא יוכלו להספיק להוצאות החג, אף אם יצמצם את הוצאותיו למינימום ההכרחי.

בעת שישב ו"שבר את ראשו" מאין יגדיל את התקציב החודשי לחודש המתקרב, ישב ידידו הטוב והכין את המעטפה לחודש ניסן. במוחו הבזיקה הארה כי הוצאותיו של חודש זה מרובות. בנדיבות לב שלף עשרה שטרות נוספים, קרע את המעטפה הראשונה, צירף אלף לאלף וחמש מאות, הכניס למעטפה חדשה והכניס לתבת הדואר בדרכו לעסקיו.

המעטפה הקבועה בצבצה לה מן התא. הוא אחז אותה בידו ומיד הרגיש שהנפח גדול מן הרגיל. פתח את המעטפה ופרץ בבכי של אושר. האיש לא אכזב, הוא זכר אותי ואת צורכי משפחתי.

הוא מיהר למשרדו של מיטיבו, התפרץ לחדר ובבכי נרגש הודה לו על אלף הדולרים ששלח לו לכבוד החג.

"אלף??? זה כל מה שהיה במעטפה?" תמה האיש.

"לא, על האלף חמש מאות כבר איני מדבר, זה הרי קבוע…"

* * *

עלינו להודות גם על מה שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.

ערכים

בין פרה אדומה לכדור אנטיביוטיקה

מעשה בבחור שהשכים בוקר כשגרונו דואבת וראשו קודח. הוא מיהר לרופא ששרבט עבורו מרשם בכתב שרק רופאים ורוקחים מסוגלים לפענח. משם הוא מיהר לבית המרקחת שבו הגיש לו הרוקח צרור של תרופות בצירוף הוראות הפעלה. "את הכדור הוורוד תיקח בערב, אחרי הארוחה", "את המשחה השקופה תמרח פעמיים ביום, בבוקר ובלילה", "מהטיפות התכולות תטפטף לאוזן רק פעם ביום, אבל לפני הארוחה".

"מצטער", השיב הבחור בנחרצות, "אני לא פראייר, אל תצפה ממני למלא את ההוראות המוזרות הללו".

"למה לא?", התפלא הרוקח, והבחור השיב: "כי אני עושה רק דברים שמובנים לי בשכל. אם תסביר לי איך בדיוק כל אחת מהתרופות פועלת, ולמה את הכדור לוקחים אחרי הארוחה ואת הטיפות לפני, רק אז אסכים לעשות את הדבר".

הרוקח הרהר לרגע, התחייך, ואז אמר לבחור: "שמע, חבוב. הייתי שמח לעזור לך אבל יש אחריך תור ארוך…".

פגשתי פעם אדם שטען שהוא לא מאמין. "אצלי הכל עובד דרך השכל", שח לי. "מה שאני מבין אני עושה. מה שלא – לא".

"ידידי היקר", עניתי לו. "דע לך שלא רק שהינך מאמין, אלא יש לך אמונה מופלגת מאוד, אולי אפילו ברמה של אברהם אבינו".

"באמת?!", הוא שאל בלגלוג, "והיכן בדיוק אתה רואה את זה?".

"בכל ההתנהגות שלך", עניתי לו בלי למצמץ.

"אתה קם בבוקר ונוסע לעבודה ברכב", פירטתי. "לא בדקת את הבלמים בעצמך (גם לא בטוח שאתה יודע איך לבדוק אותם בעצמך), אבל אתה נוהג בלי לחשוש שמא תגרום לתאונה קטלנית. למה? כי אתה מאמין למוסכניק שטיפל לך ברכב בפעם האחרונה שנכנסת לטיפול עשרת אלפים. לא רק שאתה מאמין למוסכניק שעשה את העבודה, אתה גם מאמין שהוא למד את המלאכה, ואתה גם מאמין לאלו שבדקו אותו והכשירו אותו לכך. גם כשאתה הולך לרופא יש לך אמונה ברופא, אמונה במוסד הרפואי שבו למד, ואמונה בגורמי הרישוי שבחנו אותו והעניקו לו תעודת רופא".

בין שנודה בכך ובין שלא, העולם שלנו בנוי כולו על אימון. אדם שבאמת אין לו אימון בכלום פשוט אינו מסוגל לתפקד. אגב זו גם הסיבה שהרופא מקבל את הפציינטים בחלוק לבן ולא במכנסי ברמודה וגופיה ללא שרוול… הוא פשוט רוצה להגביר את האימון שרוכשים לו המטופלים, כי בלי האמון הזה הם פשוט לא יקיימו את המלצותיו.

יש אנשים שעבורם כל הקטע השכלי חוסם אותם מקיום המצוות. "אין אני יכול להקפיד על איסור אכילת בשר וחלב כשאין לי הסבר הגיוני למצווה הזאת?", "איך אתה מצפה ממני להימנע מלבישת בגד שעטנז בלי להסביר לי למה".

עבור אנשים כאלו אומרת לנו התורה: "זאת חוקת התורה" – ישנם חלקים בתורה שהם כמו חוק, מקיימים אותם כי כך קבע המחוקק גם לפני שהדבר מובן לך בשכל.

נשמע קיצוני? לא יותר מאשר לשמוע בהוראות הרופא. אדם חכם יקח את התרופה כי יש לו אימון בסיסי ברופא, ברוקח ובתעשיית התרופות. הקב"ה הוא הרופא הגדול מכולם, ומצוות התורה הן התרופות שברא כדי לתקן את נשמותינו. לא צריך להבין את אופן פעולת התרופה כדי שתפעל מספיק לדעת שרופא מוסמך המליץ על כך.

זה לא שאנחנו מתנגדים לשאילת שאלות ולחיפוש אחר טעמים למצוות. ארון הספרים היהודי גדוש בספרים, כדוגמת 'ספר החינוך' או 'מורה נבוכים' שיש בהם גם הסברים לטעמי המצוות. נקודת היסוד היא שגם לפני שלמדנו את הסיבות הללו, וגם אם למדנו ולא הבנו אותם, אין הדבר אמור להשפיע על עצם קיום המצוות.

ורחמיו על כל מעשיו

משה ויטמן

תשמעו סיפור:

רבי יהודה הנשיא, מחבר המשניות, הולך לו ברחוב בדרכו, שכנראה הייתה לכיוון בית המדרש. מהעבר השני של הרחוב צועד לכיוונו אדם סוחר בהמות שמוליך עדר עגלים לכיוון בית המטבחיים המקומי למוכרם לשחיטה. לפתע, אחד העגלים עוזב את העדר, רץ לכיוונו של רבי יהודה ומצטנף בבגדיו בפחד. העגל, שהרגיש בנפשו הבהמית כי הוא צועד בדרכו האחרונה אל עבר השחיטה, פחד מאוד וניסה להגן על עצמו בבגדיו של רבי יהודה. אמר לו רבי יהודה "לך אל השחיטה, כי זהו הרי ייעודך בעולם – הבהמות נבראו לשימושו של האדם וזוהי זכות גדולה עבורך שתעלה על שולחן שבת וחג ויברכו עליך ברכות".

העגל המשיך בדרכו, אך מיני אותו יום ולמשך שלושה עשר שנים, חייו של רבי יהודה כבר לא נראו אותו דבר: כאבי שיניים חזקים וגדולים נגזרו עליו, הוא סבל מאוד, כל זאת בשל חוסר הרחמים שנהג כלפי העגל.

כאבי השיניים לא עזבו את רבי יהודה הנשיא, עד הסיפור הבא:

עוזרת הבית של רבי יהודה, עסקה בניקוי שגרתי של הבית. לפתע, היא גילתה עכבר. העוזרת ניסתה לרדוף להכות ולהרוג את העכבר, עד שרבי יהודה שם לב למתרחש ואמר לה: עזבי אותו, נאמר בתורה על אלוקים "ורחמיו על כל מעשיו", גם אנו צריכים לנהוג כך ולרחם אף על בעלי החיים!

כששמעו בשמיים על תשובת המשקל והתיקון שעשה רבי יהודה במעשיו, שהחל לנהוג במידת הרחמים, ריחמו עליו והעבירו ממנו את הכאבים והוא התרפא.

מדהים. הרי רבי יהודה לא התאכזר אל העגל או התנהג אליו ברשעות, הוא בסך הכל אמר את האמת הנכונה והצודקת כי העגלים נועדו לשימוש האדם. אבל בכל זאת, חוסר הרחמים שהתבטא בהתנהגותו, בכך שלא שעה אל תחינתו האילמת של העגל והתנהג כלפיו במידת הדין, עוררה כלפיו מידת הדין בשמיים ובאו עליו ייסורים וכאבים.

אם כך מתייחסת התורה למידת הרחמים שמפגין אדם כלפי בעלי חיים, ניתן להסיק ולהבין לבד, כיצד מתייחסת התורה למידת הרחמים כלפי בני אדם.

כה חשובה היא מידת הרחמים עד שהיא מהווה תנאי בלעדי ומוקדם לכל הנהגה של חסד ורחמים משמיים כלפי האדם כפי שאמרו חכמינו "במידה שאדם נוהג, בה מודדין לו" אם אדם מתנהג עם אחרים במידת החסד והרחמים, כך גם ינהגו כלפיו בשמיים. אך אם אדם נוהג עם סביבתו במידת הדין, חלילה וחס, הוא מעורר עליו מידת הדין ח"ו.

הלכה מעניינת מאוד שנאמרה בתלמוד נובעת מהצורך ברחמים כלפי בעלי חיים:

להרבה מאיתנו, יש בעל חי אחד לפחות איתם בבית. יש את אלו שמגדלים חיית מחמד כלב חתול או כל דבר אחר, יש את אלו שמחזיקים כלוב עם תוכי לעומת אלו שיש להם אקווריום עם דגי זהב בבית. המשותף לכל בעלי החיים באשר הם הוא שכולם ללא יוצא מן הכלל, זקוקים ל…מזון. לכל אחד יש המזון המתאים עבורו וכל המגדל בעל חי בביתו יודע כי הדאגה למזונו היא תחת אחריותו.

מפתיע לגלות, כי למרות העליונות והחשיבות הברורה שמייחסת התורה לאדם על פני כל יצור אחר בעולם עד שאמרו חכמינו במסכת אבות שעל כל אחד מבני האדם לומר "בשבילי נברא העולם" ומסופר על אדם הראשון שהראהו אלוקים את כל הבריאה ואמר לו "כל מה שבראתי בשבילך בראתי", אך למרות זאת ישנו פרט אחד שבו בעל החי קודם לאדם. כיצד?

בפרשה השניה שבקריאת שמע אנו קוראים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". סדר הפסוק מעורר תמיהה: מדוע מקדימה התורה את הברכה לעשב שנועד לאכילת הבהמות לברכה לאכילתו ושביעתו של האדם, הרי האדם הרבה יותר חשוב והיה לה לכתוב "ואכלת ושבעת" ורק לאחר מכן "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"?

חכמינו מוציאים מסקנה מפתיעה בעקבות שאלה זו. לדבריהם (בתלמוד בבלי מסכת ברכות) הסיבה להקדמת הבהמה לאדם נעוצה בהלכה הבאה: "אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו". התורה רוצה שקודם הבהמה תאכל ורק לאחר מכן יאכל בעליה האדם ולכן מקדימה התורה את העשב של הבהמה לאכילת ושביעת האדם.

מדוע? למה שאני לא יאכל קודם? למה שהכלב שלי יקבל ארוחת בוקר לפני? הרי אני רעב?

התשובה היא: רחמים.

אתה אמנם רעב ובא לך הרגע לאכול. האוכל חם ועד שתתן מזון לחיית המחמד הוא יתקרר. אתה ממהר ואין לך סבלנות. אבל גם הבעל חי רעב, גם הוא זקוק למזון, אין מי שייתן לו חוץ ממך. לכן, תרחם עליו, אל תתעלם מצרכיו ותיתן לו את מזונו כשהוא זקוק לו.

זהו היחס שהתורה מצפה מאיתנו להעניק לבעלי חיים, זהו היחס שהתורה מצפה ודורשת מאיתנו להעניק לבני אדם, למשפחתנו הורינו אחינו חברינו וילדינו. אך בנוסף לכך, זהו גם היחס שהתורה מעוניינת שנעניק ל… עצמינו:

"ואתה, בן אדם, תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין, ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים" (ספר אורחות צדיקים שער הרחמים).

"חלה" לא רק סוג של לחם

משה ויטמן

אם חלה מבחינתך היא לא יותר מאשר סוג של לחם, הנמכר במאפיות בימי שישי וחגים, אתה מוזמן למאמר הבא, בו תכיר את מצוות הפרשת חלה ואת הדרך בה מקיימים אותה.

כחלק ממכלול שלם של מתנות שנדרש כל אדם מישראל לתת במסגרת "מתנות כהונה" – אותן מתנות שנועדו להחזקת הכוהנים בזמן בית המקדש, משום שניצלו את כל זמנם לעבודת בית המקדש ולא יכלו להתפרנס בכוחות עצמם, היא "הפרשת חלה". על פי מצווה זו, על האדם להפריש מעיסתו העשויה מאחד מחמשת מיני דגן, כמות מסוימת של בצק ואותה להעניק לכהן.

וכך נאמר בספר במדבר:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".

אם יש לך בבית במקרה חומש עם פירוש רש"י תוכל להעיף מבט ולראות כי פירוש המילה "חלה" הוא – "עוגה" כלומר: חתיכה קטנה של עיסה.

בעיקרון, אין חובה הלכתית זו מחייבת רק את הנשים או את הגברים, אבל נהוג שהפרשת חלה היא "מצוותה של האישה" ומדוע? לצורך תיקונו של החטא ההיסטורי של חוה אימנו.

בימינו, שלצערנו בית המקדש נחרב ומנהג נתינת מתנות הכהונה לכהנים אינו נוהג, יש להפריש את הפרשת החלה ולשרוף אותה על גבי האש.

איך עושים זאת?

עיסה שנילושה במים או במי פירות, חייבת בחלה. אלא שכמה שיטות קיימות אודות כמות הבצק המחייב בהפרשת חלה ולכן באופן מעשי ישנן שתי כמויות:

אם העיסה מכילה קמח במשקל 2.25 ק"ג ומעלה, ניתן להפריש חלה ואף לברך עליה את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה". ויש הנוהגים לברך אפילו אם יש בה רק 1.68 ק"ג.

אם העיסה מכילה פחות מכמות זו עד לכמות מינימאלית של 1.2 ק"ג חייבת בהפרשת חלה אבל אין מברכים על ההפרשה.

כמות החלה אותה מפרישים נהגו שתהיה בשיעור "כזית" = 30 גרם., את החלה המופרשת שורפים על להבת הכיריים.

כעת, לאחר ההפרשה, ניתן לאפות את העוגה או החלות, בתאבון!

התרחקות לצורך התקרבות

משה ויטמן
גיא ונורית נשואים כבר 16 שנה. "16 וחצי" מתקנת נורית בגאווה. האמת? מגיע להם צל"ש. בימינו בהם אם אחוז הגירושין היה יכול לעבור את אחוז הנישואין, הוא היה עושה זאת די בקלות, הם באמת מושא להערכה. אבל מה? "כשאני חוזרת 16 שנה אחורה לימים בהם רק הכרנו, אני מסתכלת על היום ואומרת: זה כבר לא אותו דבר". החיים עמוסים. חשבון הבנק מלחיץ והזמן עושה את שלו. "אז מה, נשלים עם זה וגמרנו"? היא שואלת באכזבה.
לא מגיע לגיא ונורית לפספס את האהבה שלהם רק בגלל שהם לא מחליפים בני זוג כל יומיים, נסכים כולנו. אחרי הכול, הגיוני שדרך החיים השפויה שלהם היא שתתאים לצרכים האנושיים… "לדעתי, אם התורה המציאה את חיי הנישואין וכל הטקסים סביבם, היא צריכה לתת אחריות עליהם" טוען גיא. האמת? נשמע הגיוני. בוא נבדוק:
כשהתורה ייסדה את איסור נידה החל בימי המחזור החודשי על כל יהודיה, היא חשבה בדיוק על כך: "אמר רבי מאיר: מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה? אלא, מתוך שרגיל בה, קץ בה. אמרה תורה תהא נדה לשבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה". האינטרס של התורה: חידוש ורענון הקשר בין בני הזוג. איך עושים זאת? באמצעות התרחקות בימי האיסור, התרחקות שתיצור געגוע. התרחקות לשם התקרבות.
כך התורה דואגת שהמוצר אותו היא המציאה – חיי נישואין, יאריך ימים אצל הצרכן באיכות ללא פשרות. במהלך הדורות צפו חכמינו ז"ל באופן יישום האיסור וקיבלו בימיהם את ההחלטה: האיסור כבר אינו מספק את ההרחקה באופן יציב וברור, מצב זה גורם לכישלונות ובלבול ולכן יש צורך להרחיב את ההרחקה הפיזית והטכנית, כדי שהמצווה החשובה בעלת המטרה החיונית כל כך, תחזיק מעמד.
מה הם קבעו בפועל? נסקור בקצרה:
בעוד מן התורה אסורה בין בני הזוג בימי הנידות קרבת ביאה חיבוק ונישוק בלבד, הוסיפו חכמים לאיסור קבוצת מעשים נוספים, בעלי מכנה משותף אחיד: מעשים שרק הקשר העמוק הקיים בין בני זוג, מאפשר את הפתיחות הרגשית והמנטאלית לעשייתם. לכן, סברו חכמים, אם נאסור את המעשים הללו ההרחקה הפיזית תהיה ברורה ויציבה יותר.
בשינה: אסרו חכמים לבני הזוג בימי הנידות לישון על מיטה אחת גם אם היא רחבה וגדולה וגם אם הם 'ישמרו מרחק'. גם שתי מיטות הנוגעות זו בזו מוגדרות כמיטה אחת. לא רק זה, אלא גם שכיבת האישה על מיטת בעלה בפניו (גם אם אינו נמצא עליה) ו/או ישיבת הבעל על מיטת האישה בפניה או שכיבה עליה שלא בפניה, אסורים.
במגע ומסירת חפצים: גם מגע סתמי ואפילו בבגדים. אסור מדברי חכמים שהוסיפו גם כי הושטת חפץ מיד ליד או החזקה משותפת של חפץ אסורה. למה? כדי להוות תזכורת יומיומית לאיסור. חפץ כבד שדרך בני אדם לעזור זה לזה – מותר.
באכילה: אסורים בני הזוג לאכול מצלחת משותפת או לשתות מכוס משותפת בימי הנידה. אסור לבעל לשתות את שאריות אשתו בפניה (לפי האשכנזים: גם לאכול), אך לאישה מותר לשתות את שאריות בעלה. יש מחמירים שלא תמזוג ותגיש האישה משקה לבעלה אלא בשינוי או בריחוק מקום.
בקרבה: אסור לבעל לראות את המקומות המכוסים בגוף אשתו בימי הנידות, אסור לו לשמוע את קול זמרתה ואסורים בני הזוג לדבר דברי שחוק וחשק. כמו כן, אין לבעל לרחוץ את ידי אשתו או להיפך, משום החיבה שבדבר.
סביב השולחן: בעל או אישה היושבים זה לצד זה על שולחן אחד צריכים לעשות היכר ביניהם, שיהווה תזכורת לאיסור בעת אכילה או שתייה משותפים. היכר נחשב: כל דבר שלא אמור להיות מונח על השולחן, מפה נפרדת.
נשים לב כי כול מעשים אלו מהווים סממנים לקרבה זוגית ולכן אסרו אותם חכמים. אם נקפיד עליהם נוכל להרגיש היטב בחיי הזוגיות שלנו את כותרת המאמר – "התרחקות לשם התקרבות".
מה כן מותר?
מותר לתת מתנות, להחמיא, לשוחח ולפתח את התקשורת הרגשית ותשומת הלב. מותר לעזור זה לזה להתעניין יותר האחד בחיי השני ועוד.
"מאז שאנו מקפידים על הרחקות המצווה, אני מקבל מאשתי סמס'ים המחזירים אותי לירח הדבש שלנו"
"בעלי זוכר להתקשר אלי באמצע העבודה"
"בעלי שם לב מה לבשתי היום"
אז מי מצטרף להרמת כוסית לחיי הנישואין המתחדשים?

הרבנית ציפי

קמת בבוקר? טול ידיים!

שאלה:

כשקמים בבוקר ונוטלים ידיים, מה הטעם בזה, והאם צריך להזדרז ליטול ידיים, ואם צריך להניח את הכלי עם המים על יד המיטה, וכמה פעמים יש ליטול.

תשובה:
טעם הנטילה:
ג' טעמים יש לנטילה זו,

א. מפני שרוח רעה שורה על האדם בזמן שישן בלילה , ורוח רעה זו רוח חשובה היא בין הרוחות , ואינה יורדת מידיו עד שנוטלם ג' פעמים במים.

ב. לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ואינו יכול לברך ולהתפלל בידיים מטונפות, ובנטילה זו מתקן עצמו לברכות ותפילות .

ג. תקנו ברכה זו מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וצריכים אנו להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו .

ישנם כמה חילוקים להלכה כתוצאה מהמחלוקת בין הטעמים, ולמעשה נוקטים לחומרא ככל הטעמים, ונביא כמה דוגמאות לכך:
אדם שלא ישן בלילה כלל אם עליו ליטול את ידיו, לטעם א' וב' אינו צריך, ולטעם ג' צריך .
אם ישן בצהריים שינת קבע על מיטתו אם צריך ליטול ידיים, לטעם א' וב' לכאורה צריך כיון שידיו נטמאו או מנגיעה במקומות מכוסים או מהרוח הרעה, אך לטעם ג' אין צריך, ולכתחלה יש ליטול ידיים אף בצהריים .
אם טבל ידיו בכלי עם מים כמה פעמים אם מועיל לו לנטילת ידיים, שלטעם א' אין זה מועיל כיון שבטבילה הראשונה טימא את כל המים, ולטעם ב' וג' מועיל .
אם התעורר בבוקר לפני עלות השחר ונטל ידיו, אם צריך שוב ליטול ידיים כשמגיע הבוקר, לטעם א' וב' אינו צריך ולטעם ג' צריך .

הזריזות לנטילה:
יש להשתדל להצמיד את הנטילה לקימה מהמיטה, כדי שלא להשהות על עצמו את רוח הטומאה, ובזוהר מחמיר בזה מאוד וכתב שלא ללכת ד' אמות בלא נטילת ידיים, ומשום כך רבים נוהגים להניח על יד המיטה כלי עם מים כדי שיוכל מיד בקומו משנתו ליטול ידיו, אך יש הסוברים שדנים את כל הבית כמו ד' אמות ויכול ללכת אף יותר מכך כדי ליטול ידיו .

צורת הנטילה:
כדי שלא תשאר עליו רוח הטומאה יש לו ליטול מים מכלי ג' פעמים על כל יד לסירוגין (אחד ביד ימין ואחר כך אחד על יד שמאל וכן הלאה) , ויש נוהגים ליטול ד' פעמים על כל יד . ויש ליקח את הכלי עם המים ביד ימין ולהעבירו ליד שמאל וביד שמאל לשפוך תחילה על יד ימין, אחר כך יד שמאל וכן הלאה .

ברכת 'על נטילת ידים'
יש לברך על נטילה זו ברכת 'על נטילת ידים' , וכתבו ראשונים שראשי התיבות של 'על נטילת ידיים' הוא 'עני' לרמז על מה שאמרו חז"ל שכל המזלזל בנטילת ידיים סופו שבא לידי עניות .
נחלקו הפוסקים אם יש לברך את הברכה צמוד לנטילה, או שיש להמתין ולברך אותה רק לפני התפילה בבית הכנסת, וכל אחד ינהג בזה כפי מנהגו, וגם המברכים מיד לאחר הנטילה ראוי להם להמתין ולברך רק לאחר שעשו צרכיהם, ונטלו ידיהם שוב ואז יברכו 'על נטילת ידים' ו'אשר יצר' יחד .

יהודי עושה אחרת!

משה ויטמן
כמו כולם, אבל שונה…
חבורת בני הנוער הייתה מגוונת במיוחד. היו בה משתתפים מכל העולם, מאזורים שונים, מדינות שונות ושפות אחרות ובעיקר בני דתות שונות. בתוכם היה גם רונן, בחור יהודי מישראל. כבר מהתחלה היה ניתן לראות: רונן שונה מכולם. זה התבטא בכל כך הרבה דברים ובכל שעות היום, אבל בצורה מיוחדת זה בלט בפרטים הטכניים הקטנים. למשל – כשרונן התגלח. בעוד כולם סביבו שלפו את סכין הגילוח, רונן לא. רונן לא יכול היה להתגלח עם סכין. מדוע? כי הוא שונה. כי הוא אחרת. כי יהודי לא מתגלח כמו כולם, ליהודי אסור להתגלח בתער. התורה אומרת זאת במשפט "ופאת זקנם לא יגלחו" ומפרשים זאת חכמים כי התורה אוסרת על גילוח באמצעות סכין/תער.
לא שיש לתורה איזו בעיה ספציפית עם סכינים ולא שאיכפת היה לתורה איך בדיוק אתה מתגלח, כן איכפת לה נקודה אחת בסיסית – שתהיה שונה. שתבצע הכול אחרת. ואם כולם מתגלחים עם תער, אתה תתגלח באמצעים אחרים. מדוע? למה כל כך חשוב שיהודי יהיה שונה? הנושא הזה תופס אותנו עם הרבה מדי תחומים ביהדות, לכן כדאי מאוד להשקיע כמה דקות ושורות ולהבין אותו עד הסוף וננסה להסביר לעצמנו את השאלה הבאה:
מהי המשמעות של "להיות יהודי"?
בואו נאמר ברור: יהודי חי מסיבה שונה ולמען מטרה שונה משל כל בן דת אחרת, מה שמבטיח גם מסלול חיים שונה וייחודי לבן העם היהודי.
זה התחיל כשאלוקים בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות "העם שלו" העם שיהווה השגריר והנציג שלו בעולם. המשמעות הראשונית לכך הייתה הבטחת ארץ ישראל, הטובה והקדושה מכל הארצות, זו שבה הקשר עם אלוקים הוא חזק יותר מכל מקום אחר בעולם, לעם היהודי. ההמשך היה בנתינת התורה ומצוותיה רק לעם ישראל באופן בלעדי (הבלעדיות של העם היהודי על מצוות התורה כה מוחלטת, עד שגוי ששמר שבת – חייב מיתה!) והשיא של כל השיאים היה כאשר השם יתברך בנה את משכנו וביתו, בית המקדש, בתוככי עם ישראל.

מדוע הוא עשה זאת?
משום שהוא רואה בעם היהודי את אלו המסוגלים ליישם בעולם את מטרת הבריאה וייעודה. אלוקים ברא את העלם למען מטרה ספציפית אליה העולם וכל יושביו אמורים להגיע. המטרה היא לרכוש בעודנו חיים כאן בעולם מלא החומריות, מעשים טובים ומצוות, המגלמים את רצונו של אלוקים, שהם יהיו נכסי רוח נצחיים שיקרבו אותנו אל העולם הרוחני, עולמו של הקדוש ברוך הוא, בזכות מעשינו הטובים. בתחילת הבריאה, עד דורו של אברהם אבינו, המשימה הזו הייתה מוטלת על כתפי כל אדם בעולם בשווה, אך בעקבות חטאי האנושות של אותה תקופה, נותר רק אברהם אבינו לבדו נאמן לתפקיד החיים ולכן הוא נבחר להיות נושא הדגל גם לדורות הבאים.
את המשימה הזו, ליישם את רצונו של אלוקים בעולם, לקדש את העולם החומרי במעשים טובים רוחניים וערכיים ולהביא את העולם למטרתו וייעודו, נותר רק עם ישראל לבדו לבצע והוא עושה זאת גם בחיי כל אחד מבניו באופן אישי וגם באופן ציבורי על ידי עם ישראל כולו. לצורך כך, קיבלנו את התורה, את ארץ ישראל ואת בית המקדש ולצורך כך גם ניגאל במהרה בימינו אמן ונזכה להיות העם השקט והשליו בעולם, שיצליח להביא את האור גם אל הגויים ולהפיץ את האמונה היהודית בקרב כל יושבי העולם.
דומים אבל אחרים לגמרי
עד אז, אנחנו שונים מכולם ואנחנו מיוחדים מכולם. אנחנו חיים עם תפקיד, אנחנו חיים עם מטרה ולנו יש משימה לבצע. אנחנו אומנם נראים כמו כולם, גם הם בני אדם וגם אנחנו, אנחנו אומנם רוכשים את אותם מוצרים, חיים פחות או יותר את אותם חיים, אבל הם שונים מהותית ורחוקים מחיי הגויים כמרחק שמיים וארץ. הם חיים למען העולם הזה ואנחנו חיים למען העולם הבא. הם חיים כדי למלא כמה שיותר מצרכים בסל הקניות שלהם ואנחנו חיים כדי למלא משימה בעלת משמעות גבוהה הרבה יותר – הגשמת רצונותיו של אלוקים, בגופנו בחיינו ובכל עניינינו. התורה והמצוות מלמדים אותנו כיצד לעשות זאת, אילו מעשים הם נכונים על פי אלוקים ואילו לא, איזו צורת חיים מובילה את העולם אל מטרתו החיובית ואיזו מובילה אותו אל ההיפך מכך ובאיזו דרך נוכל לזכות את עצמנו בחיי תענוגות נצחיים בעולם הבא.
איסור הגילוח בתער
כדי שנזכור זאת ונבליט זאת, בעיקר לעצמנו, עלינו להיות שונים גם במעשינו ובהרגלנו. מנקודת המבט הזו התורה צוותה עלינו מצוות רבות ואסרה עלינו מעשים רבים רק משום שהם מקרבים או מדמים אותנו אל הגויים, ביניהם אנו חיים בעולם.
אחד האיסורים הללו הוא איסור הגילוח בתער. גילוח הזקן באמצעות סכין התחיל כמנהג הגויים עוד בזמן שהללו היו עובדים לאלילים. עבודתם שעמדה בסתירה מוחלטת לעבודת המצוות של העם היהודי, אלצה את העם היהודי להחליט – אנחנו נהיה שונים מהם כדי שלא נימשך אחריהם ונגיע חלילה עד זניחת עבודת התורה והיתפסות לעבודה זרה. לכן, כל דבר סמלי שהיה נהוג בקרב עובדי האלילים, נאסר לעם היהודי רק כדי ליצור את ההפרדה וההרחקה הנדרשים.

כי זאת אסור לנו לשכוח – אנחנו שונים.

מושגים ביהדות באות ת'

תהילים
ספר מזמורים שחוברו על פי המסורת על ידי דוד המלך. ספר תהילים הינו הספר הראשון שבחלק ה'כתובים' שבתנ"ך.
חכמים מייחסים את חיבור מרבית מזמורי הספר לדוד המלך, ואת חלקם למשה רבנו, לבני קורח, לאסף ולאישים אחרים שאותם אסף דוד.
תורה
כינוי לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך.
מובנה של המלה תורה הינו מלשון – הוראה, מצווה; ולכן הספר המכיל הוראות אלו נקרא: תורה. חמשת חומשי התורה. הם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. נוסף על המצוות מסופרים בתורה גם תולדות האבות ועם ישראל עד למות משה, ערב כניסת בני ישראל לארץ כנען. משה רבינו כתב את כל התורה – כולל הפסוקים האחרונים המתארים את מותו שלו – מפי ה' עצמו. תורה שבכתב, כינוי לכלל המצוות והמנהגים המפורשים בתורה, להבדילם מן ההלכה שנוצרה לאחר תקופת הנביאים הנקראת תורה שבעל פה.

תורה שבעל פה
כלל המקורות היהודיים חוץ מהתורה שבכתב.
המקורות העיקריים של התורה שבעל פה הם: מדרשי ההלכה, המשנה, התלמוד וספרים מאוחרים יותר דוגמת הרמב"ם ספרי הראשונים, השולחן ערוך וכדומה. התורה שבעל פה נמסרה גם היא למשה למשה בהר סיני שלא על מנת להכתב ומכאן שמה תורה שבע"פ. עד לימי רבי יהודה הנשיא נשמר מעבר התורה שבעל פה, בהעברה מרב לתלמיד. אולם רבינו הקדוש ראה את הצורך שהתעורר לכתיבת התורה שבעל פה למניעת שכחתה, ומכח הכלל 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' העלה את התורה על הכתב במשניות.

תפילה
פסוקי תחינה בקשה והודאה הנאמרים מדי יום.
המצווה להתפלל בכל יום היא מן התורה אולם רק אנשי כנסת הגדולה סדרו את סדר התפילה לשלוש תפילות בכל יום שחרית, מנחה וערבית. לאחר שחרב בית המקדש התפילה באה במקום קרבנות וזמני התפילה תואמים את זמן הקרבת התמיד.

תפילין
קופסאות מרובעות של עור, ובתוכן פרשות מן התורה שמצווה מהתורה להניחן על הראש ועל הזרוע מדי יום.
את התפילין מניחים רק גברים, בדרך כלל בזמן תפילת שחרית. בנים מתחילים להניח תפילין רקמיום הבר-מצווה שלהם.

מושגים ביהדות באות ש'

שבועות
חג החל לאחר שבעה השבועות של ספירת העומר, והוא אחד משלושת הרגלים.
לפי לוח השנה העברי הקבוע, חל יום זה ביום ו' בסיון. תאריך החג הינו גם היום בו ניתנה התורה לעם ישראל – ביום זה היו כל ישראל נביאים, ושמעו מפי ה' את עשרת הדיברות, בשל כך נקרא החג, חג מתן תורתינו. בזמן המקדש הביאו היהודים לבית המקדש את ביכורי יבוליהם, לכן אחד משמות החג הוא גם חג הביכורים. בימינו אין מצווה מיוחדת לחג, מלבד מצוות השמחה הכללית לכל הרגלים, בזמן המקדש חלה מצוות הקרבת 'שתי הלחם' .
שבעת המינים
שבעה גידולי שדה וכרם שבהם נתברכה ארץ ישראל לפי הכתוב בתורה.
שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. לשבעה מינים אלו נתיחד מעמד בהלכה, התקף בימינו בעיקר לגבי הקדמת ברכה עליהם על פירות אחרים וברכת ברכה אחרונה עליהם השונה מהברכה שאחרי פרי רגיל.

שבע מצוות בני נח
שבע מצוות שנצטווו הגויים בניו של נח, אבי האנושות אחרי המבול.
שבע המצוות כוללות איסור על עבודה זרה, קללת ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ואכילת אבר מן החי. כמו כן מצווים הגויים להקים בתי דין שישפטו בצדק. גוי המקיים את שבע המצוות ומאמין בה' נחשב על פי ההלכה לחסיד אומות העולם.
שבת
היום השביעי בשבוע.
ביהדות, השבת יום מנוחה ושביתה ממלאכה ואחד מן המרכיבים החשובים של אורח החיים היהודי. השבת נזכרת לראשונה בתורה בתיאור בריאת העולם בספר בראשית. לאחר ששת ימי הבריאה נח ה' ביום השביעי, בירך אותו וקידשו. בני ישראל הצטוו במצוות השבת כאשר החל המן לרדת מן השמיים עוד לפני מתן תורה. בעשרת הדברות, שבה מצוות השבת ונשנתה והפכה מאז לאחת המצוות המכוננות ביהדות. בשבת אסורים היהודים בעשיית מלאכה. מלאכה מוגדרת ככל דבר המהווה יצירה של משהו חדש. המלאכות האסורות נקרות ל"ט מלאכות שבת והן מפורטות במשנה ובהלכה.

בשבת ישנן גם מצוות מעשיות של אמירת קידוש וזכירת מעשה בראשית של בריאת העולם.

שולחן ערוך
ספר ההלכה שחיבר יוסף קארו, ובו סיכום מעשי וגורף של פסקי הלכה.
אלה מלוקטים מפסקי ההלכה הכלולים ב"בית יוסף", ספרו הקודם של קארו. השו"ע מביא את פסקי ההלכה בלשון קצרה ובהירה והוא מיועד גם לתלמידי חכמים הנדרשים לפסוק הלכה, גם לאנשים הרוצים לחזור על תלמודם וגם לתלמידים שילמדו וישננו ממנו הלכה למעשה. השו"ע נחשב כספר הבסיס להלכה היהודית וכל הדיונים ההלכתיים והספרים שהתחברו אחריו הם נגזרת שלו.

שופר
קרן חלולה של איל המכופפת ומעוקלת כלפי מעלה, אשר משמשת ככלי תקיעה בראש השנה.

שחרית
תפילת הבוקר, התפילה המרכזית ב-3 התפילות היומיות.
שחרית של יום חול כוללת את ברכות השחר, פסוקי דזמרא, קריאת שמע וברכותיה (ברכו, ברכת "יוצר האור", "אהבה רבה" ו"אמת ויציב"), שמונה עשרה, תחנון, "קדושה כסדרא", "עלינו" ו"שיר של יום". בימי שני וחמישי בשבוע קוראים בתורה לאחר תחנון, ובימי שמחה שונים נשמטת אמירת התחנון. בשבתות מוסיפים מזמורים בפסוקי דזמרא ומתפללים תפילת "עמידה" מתאימה במקום "שמונה עשרה", ובחגים נוספת גם אמירת הלל. זמנה של תפילת שחרית הוא בבוקר מזמן עלות השחר עד שליש היום בזמן התפילה נהוג להתעטף בתפילין ובטלית.

מושגים ביהדות באות ר'

ראש השנה
ימי חג החלים ב-א' וב' בתשרי, תחילת השנה החדשה על פי לוח השנה העברי ראש השנה הוא יום חג.
ראש השנה הינו גם יום דין בו יושב הקב"ה ודן את כל באי עולם וגוזר את דינם לשנה החדשה. מצוות החג היא תקיעה בשופר, וחז"ל אמרו כי מצווה זו היא חלק מסדר המלכתו ודינו של ה' ביום זה. בנוסף תיקנו חז"ל לומר בתפילה פסוקים העוסקים במלכות ה' בזכרונו את בני האדם ובתקיעת השופר. השם "ראש השנה" מופיע במקרא כציון לראשית השנה. החג עצמו נקרא גם יום תרועה, יום זכרון, יום הדין.
ראש חודש
תחילת החודש העברי.
בזמן בית המקדש הקריבו בו קורבנות מיוחדים, כמפורט בתורה, ובימינו אומרים בו "יעלה ויבוא", חצי הלל ותפילת מוסף. בשבת שלפניו נוהגים להודיע בבית הכנסת על מועד ראש החודש ב"ברכת החודש" ושבת זו קרוייה "שבת מברכים".
ראשונים
כינויים של חכמי ישראל החל ממחצית המאה ה-11 ועד למחצית המאה ה-15 בערך, בתקופה שבין ה"גאונים" (ראשי הישיבות בבבל למן שנת 600 בקירוב ועד 1040) ובין ה"אחרונים" (מפרשי התלמוד והפוסקים מהמאה ה-16 ואילך). תקופת הראשונים החלה עם שקיעתן של ישיבות בבל והקמתם של מרכזי תורה בפזורה היהודית, והסתיימה בדור שלפני גירוש ספרד.

רבנים- רב
רב במשמעות המקובלת הינו מנהיג של קהילה או כינויו של תלמיד חכם. במהלך הדורות עמד בראש כל קהילה יהודית רב שעסק בהוראה, בקביעת הלכה, בשיפוט על פי דין תורה, בפיקוח על כשרות ובניהול ישיבות. במקומות מסוימים ייצג הרב את הקהילה גם בפני השלטונות. רב ממונה לתפקידו רק לאחר שעבר מבחני ידע בהלכה וקיבל "סמיכה" מרבנים, כדי שיוכל לפסוק הלכה ולהרביץ תורה.

מושגים ביהדות באות ק'

קבלה
שמה הנפוץ של תורת הסוד במחשבת ישראל.
השם "קבלה" הוא בשל העובדה שתורה זו, הקרויה גם 'תורת החן' נמסרת בקבלה מדור לדור, מאז ימות עולם. הקבלה משתמשת בסמלים ובמשלים על מנת להסביר ענינים עמוקים ומיסטיים במחשבת ישראל שקשה עד בלתי אפשרי להבינם בשכל אנושי רגיל. כבר בתקופת התנאים עסקו החכמים בקבלה, אולם רק מתקופת הראשונים ואילך הפך דבר קיומה של תורה זו לידוע ברבים. הספר המכונן של הקבלה הוא ספר הזוהר והדמות ברת הסמכא בכל הדורות בתורה זו היא דמותו של האר"י הקדוש. העיסוק בקבלה דורש זהירות אחריות ויישוב הדעת, לכן קבעו החכמים כלל שלא יעסוק בקבלה אדם שלא הגיע לגיל 40.

קדיש
קטע תפילה בשפה הארמית הנאמר בציבור.
עיקר תוכנו – שבח גדולתו של ה' ומלכותו. הקדישים כוללים סוגים שונים של טקסטים בהם "חצי קדיש", "קדיש שלם", "קדיש יתום" ו"קדיש תתקבל". בתפילת הקדיש יש משום הודאה בבריאת העולם הכרה בצדקתו ופיאור שמו של הקב"ה. במרכז הקדיש עומד המשפט "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שאותו קורא כל הציבור בקול רם, כמו גם אמירת "אמן" אחרי כל פסקה. חז"ל אומרים כי כל העונה "אמן, יהא שמה רבא" בכל כוחו קורעים לו את גזר דינו; ועל עניית "אמן" אמרו שמובטח לעונה שהוא בן העולם הבא.
קידוש
תפילה מיוחדת לכבוד שבת או חג הנאמרת על כוס יין או על חלות.
הקידוש בליל השבת הוא חלק ממצוות זכירת השבת. והוא נאמר לפני הסעודה, וכולל את פרשת "ויכֻלו", ברכת היין וברכת "קדושת היום". בחג מוסיפים לקידוש ברכת "שהחיינו". לאחר אמירת הקידוש בני הבית עונים אמן ומכוונים לצאת ידי חובה. חז"ל קבעו נוסח קידוש גם לפני סעודת הבוקר בשבת ובחג, שבו לפני ברכת היין נאמרים פסוקים מהתורה בעניין היום. במקומות רבים נוהגים לקדש גם בבית הכנסת, כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם מקדשים בבתיהם.

קריאת שמע
שלוש פרשיות בתורה הנקראות פעמיים ביום: "שמע ישראל" "והיה אם שמוע" ופרשת ציצית.
הפסוק הראשון "שמע ישראל" נחשב ל"קבלת עול מלכות שמים" ולחלק החשוב בקריאה. עפ"י הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם… ובשכבך ובקומך" נקבע שקריאת שמע בבוקר ובערב היא חיוב מהתורה ויש לדקדק בקריאתה. פרשת ציצית נוספה כדי להזכיר את יציאת מצרים.

מושגים ביהדות באות צ'

צדקה
המצווה לתת במתנה כסף לעני כדי שיוכל לספק את כל צרכיו.
צדקה היא סוג של תרומה שנותנים לאדם עני. מצוות הצדקה היא חלק ממצוות גמילות חסדים, ופסוקי תורה רבים התייחדו לצורך לתמוך בעניים. החסד וחלוקת חלק מהרכוש לטובת נזקקים, הוא חלק בסיס ביהדות, ומאמרי חז"ל רבים דורשים את חובתו של האדם לחלוק ממונו עם העני. מצוות צדקה היא היחידה בה הקדוש ברוך הוא מבטיח למי שיקיימנה, תמורה מיידית.

צומות
ימים שנמנעים בהם מאכילה ומשתייה.
ימי צום נקראים גם תעניות והם נועדו לציין אבל על מאורע שאירע בעבר או לעורר רחמי שמיים על צרה או סכנה בהווה. בימי צום נאמרות תפילות מיוחדות כדי לעורר את הציבור לתשובה. צום אחד בלבד, צום יום כיפור, הוא מן התורה. אחרי חורבן בית ראשון הונהגו שלושה צומות נוספים לציון האבל על החורבן. תשעה באב, י"ז בתמוז ועשרה בטבת.

צומות נוספים הונהגו בהמשך בשל אירועים שהתרחשו בהם. צום גדליה ותענית אסתר.

ציצית
חוטים הנקשרים במצוות התורה בפינות בגד בעל ארבע כנפות.

לפי ההלכה רק בגדי גברים חייבים בציצית, ומי שאינו לובש בגד כזה אינו חייב במצווה. נוהגים לקיים את המצווה בעת התפילה על-ידי התעטפות בטלית, ורבים נוהגים ללבוש ציצית במשך כל היום בבגד מיוחד המכונה "טלית קטן" או "ארבע כנפות". יש המקפידים ללבוש את הטלית הקטן מעל שאר הבגדים או להוציא את הציציות עצמן מעל הבגדים. בכל אחת מארבע פינות הבגד משחילים דרך נקב ארבעה חוטים, כך שמכל פינה יוצאים שמונה חוטים. החוט מורכב מקשרים ייחודיים שבמספרם ודרך קשירתם מסמלים כוונות שונות המפורטות בספרי ההלכה והמדרש.

מושגים ביהדות באות פ'

פדיון הבן
המצווה לפדות בן בכור מידי הכוהן.בעקבות מכת הבכורות, שפגעה רק בבכורי המצרים, נצטווה משה לקדש את בכורות בני ישראל, על מנת שיעבדו בבית המקדש.
לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, ניטלה זכות העבודה במשכן מהבכורות וניתנה ללוויים. העברת הבכורות מרשות ה"הקדש" הצריכה אפוא פדיון מיוחד, באמצעות חמשה שקלי כסף, שניתנו לכוהנים.
חיוב הפדיה מוטל על אבי הילד לאחר שמלאו לתינוק שלושים יום.

פורים
חג החל בי"ד וט"ו באדר ובו חוגגים את נצחון היהודים והצלתם מידי המן בזמן מלכות אחשוורוש מלך פרס.
מקור השם – על שם ה"פור" (הגורל) שהפיל המן האגגי על היהודים כדי להשמידם. המצווה לחגוג את חג פורים נזכרת כבר במגילת אסתר אולם קביעת פורים כחג לדורות נעשתה על ידי חז"ל. חכמים קבעו ארבע מצוות לחג: קריאת המגילה, "משלוח מנות איש לרעהו", מתנות לאביונים וסעודה. במהלך השנים השתרש המנהג להתחפש ביום הפורים, כשרמז לדבר נמצא במגילה בפסוק 'וכל עמי הארץ מתיהדים' שדרשו בו, שגויי אותו הזמן התחפשו ליהודים על מנת להנצל מנקמת היהודים.

פסוקי דזמרה
מזמורי תהילים הנאמרים בתפילת שחרית בימי חול.
הנוהג לאמרם כחלק מתפילת שחרית מפורט בתלמוד הבבלי. בשבת ובחג נאמרים לפניהם פרקי תהילים אחרים.

פסח
חג בן שבעה ימים.
החג מציין את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות – יציאה מעול העבדות המצרית, וכניסה לתהליך הפיכתם לעם. כמו כן, מציין החג את קורבן הפסח שהוקרב על ידי בני ישראל עם צאתם ממצרים. מנהגי החג ובמיוחד מסורת סדר הפסח מהווים נדבך מרכזי במסורת היהודית. בחג הפסח אסורים היהודים באכילת חמץ. הפסח הינו אחד משלושת הרגלים ובזמן המקדש נצטוו בני ישראל לעלות בו ברגל לירושלים. בלילו של החג הראשון חל ליל הסדר. לחג שמות נוספים, ביניהם חג החרות, על שם החרות לה זכו היהודים. וחג האביב, על שם עונת השנה בה הוא חל.

פסח שני
יום י"ד באייר, יום בו הקריבו בו את קרבן הפסח בימי בית המקדש כל האנשים שנמנע מהם לעשות כן בניסן, מחמת טומאה או קשיי מרחק פסח שני דומה לחג הפסח הראשון באכילת ת הקורבן על מצות ומרורים, אולם לא חלה בו חובת ביעור חמץ.
פרשת השבוע
פרשה מן התורה, הנקראת בבית הכנסת בכל שבת.
מימי עזרא הסופר נתקנה תקנה לקרוא בציבור בכל שבת קטע מן התורה, על מנת להפיץ את ידיעת התורה בקרב העם כולו. לשם כך נחלקה התורה לחלקים ("סדרות או "פרשיות"), ובכל שבת קוראים אחת מהן. לפי המנהג, קוראים את כל התורה בכל שנה פעם אחת בלבד, ומשום כך נקבעו 54 פרשיות. בשנים בהן אין מספר זה של שבתות, קוראים בשבתות מסוימות שתי פרשיות מחוברות.

מושגים ביהדות באות ע'

עבודה זרה
פולחן של אלוהי נכר.
התורה שוללת עבודת אלילים מכל וכל, והעונש המוטל על מי שעובד עבודה זרה חמור במיוחד. לא כל אמונה בדת אחרת נחשבת לעבודה זרה בדרגתה החמורה.

עדות
על פי התורה ההוכחה הניצחת לאישוש קיומו או קיומו של אירוע, היא העדת עדים.
במידה ושני עדים, מספרים לבית דין את כל מה שידוע להם לגבי העובדות השנויות במחלוקת , ועומדים לאחר מכן בחקירה המבקשת לבחון את אמיתות סיפורם הופך סיפורם לאמת המקובלת על בית הדין. המשקל הגדול שמעניקה התורה לעדים, גורם להטלת הגבלות על זהות העדים ועל התנאים בהם מתקבלת עדותם. כך נשים אינן כשרות לעדות ואדם אחד אינו נאמן לבדו. במידה והגיעו עדים שהעידו כי דברי העדים הראשונים שקר, נחשבים הראשונים לעדים זוממים ועונשם חמור.
עלייה לתורה
הזמנת אדם לברך על התורה לפני שהבעל קורא קורא קטע ממנה ולאחר קריאתו.
הכינוי "עלייה" הינו משום שבד"כ קוראים את התורה מעל "בימה" בבית הכנסת. הקריאה מתחלקת בין 7-3 "עולים" בהתאם ליום ולמועד. לעתים מוסיפים עוד עליות על המספר הקבוע. הזמנה זו נחשבת לסימן כבוד והיא כרוכה לעיתים בתשלום כספי.

עיקר המצווה הוא לא הברכה של העולה לתורה אלא החלק שהוא לוקח בקריאה עצמה. מכיוון שבדרך כלל רוב המתפללים אינם לומדים לקרוא את הטקסט עם הפיסוק הראוי וטעמי המקרא הנדרשים, קורא הבעל קורא את הטקסט בקול, ובכך שאר המתפללים יוצאים ידי חובת קריאה.
עשרת הדיברות
עשר המצוות שנצטוו בני ישראל על ידי הקב"ה במעמד הר סיני ושנחקקו בשני לוחות הברית.

חמשת הדיברות הראשונות עיקרן בין אדם למקום, וחמשת הדיברות האחרונות עיקרן בין האדם לחברו.
עשרת ימי תשובה
כינוי לעשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, בין ראש השנה ליום כיפור; נקראים גם "הימים הנוראים" וכן ימי "בין כסה לעשור".
"כסה" הוא כינויו של ראש חודש, בו הירח "מכוסה" ואינו נראה לעין. ראש השנה, שהוא גם ראש חודש תשרי, מכונה "כסה" בשל סיבה זו, עשור הוא היום העשירי לחודש תשרי, שבו חל יום כיפור – המסיים את עשרת ימי התשובה.

מושגים ביהדות באות ס'

סוכה
מבנה ארעי אותו יש להקים בחג הסוכות, זכר לסוכות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים ואליה מצווה האדם להעביר את כל עיסוקי הקבע שלו.
ארוחות קבועות, שינה ופעילויות נוספות אסורות מחוץ לסוכה אולם עיקר ההקפדה היא על אכילה ושינה בסוכה. הציווי על ישיבה בסוכה מוטל על גברים בלבד. מעבר לאכילה בסוכה, מצוות נטילת ארבעת המינים – הברכה והטלטול – נעשית גם היא בסוכה.

סוכות
חג החל בט"ו בתשרי ונמשך שבעה ימים. יומו הראשון – יום טוב, אחריו ימי "חול המועד", וביום השמיני חל "שמיני עצרת".
בארץ ישראל חל בשמיני עצרת גם חג שמחת תורה ואילו בגולה מציינים את שמחת תורה יום לאחריו. סוכות הוא האחרון בחגי שלושת הרגלים והוא נקרא גם חג האסיף, מאחר ובזמנים קדומים חגגו היהודים ביום זה את סיום אסיפת הגידולים מהשדות.

סופר סת"ם, אדם הכותב סת"ם
ספרי תורה, תפילין, מזוזות. בעבר כתבו הסופרים גם כְּתֻבּוֹת, שטרות, גטין ושטרי חליצה.
עבודת הסופר דורשת בקיאות רבה ומיומנות. כתבי הקודש נכתבים בכתב אשורי על פי הלכות מיוחדות, ומסורות כתיבה ייחודיות.

סידור
ספר ובו אסופים נוסח סדרי התפילות.
עיקרו של הסידור הם התפילות והברכות לימי חול ולשבתות (התפילות לחגים מכונסות ב"מחזור", ואולם בסידורים מורחבים נכללות גם תפילות לחגים, סליחות, פיוטים, ספר תהילים קריאות בתורה ועוד.
סליחות
פרקי תפילה ופיוטים ביהדות, שעיקרם וידוי ובקשת מחילה על עוונות ותחנונים לישועה ולגאולה.
נהוג לומר אותם בחודש אלול, חודש התשובה, בימים הנוראים ובעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הנקראים גם עשרת ימי תשובה). כמו-כן נאמרות ה"סליחות" גם בימי צום ובימי צרה ויגון.

ספירת העומר
תקופת זמן של שבעה שבועות, ראשיתה בחג הפסח וסופה בחג השבועות.
בימי ספירת העומר המצווה היא לספור בכל ערב את מספר הימים שחלף מיום הקרבת העומר, -שחל ט"ז בניסן – הספירה מסתיימת ביום החמישים להקרבה, בחג השבועות.

ספר תורה
מגילת קלף שבה כתובים חמשת חומשי התורה.
ספר התורה משמש בעיקר לקריאה בציבור בבית הכנסת. כתיבת ספר תורה נחשבת למצווה שעל כל אדם לקיימה או להשתתף בה. הכתיבה אורכת זמן רב ודורשת מומחיות והקפדה רבהוהיא נעשית בדרך כלל על ידי סופר סת"ם.

מושגים ביהדות באות נ'

נבואה
דבר ה' הנאמר על ידי הנביא.
בדרך כלל כוללים דברי הנבואה דברי חזון ותוכחה בשם ה' ובשליחותו, הנאמרים לעם ישראל או ליחידים. מוסר הנבואה נקרא נביא ומיוחדים לו גם הכינויים "חוזה" ו"רואה". הנביאים נבחרים על ידי הקב"ה כשאין מכנה משותף בולט בין רקעם או אופיים. האמונה בהיותו של אדם נביא כרוכה בסדרת בדיקות ומבחנים המובאים בהלכה. המשותף לכל הנביאים הוא אי יכולתם לאצור בקרבם את דברי הנבואה. הנבואה בטלה בישראל בראשית ימי בית שני, ודברי הנביאים כונסו בספרי הנביאים השונים.

נֶטַע רְבָעִי
פירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו.
בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו של אילן אסורים פירותיו לאכילה. בשנה הרביעית מעלים את הפירות לירושלים, או פודים אותם על כסף. ואת כסף זה מעלים לירושלים ורוכשים בו מזון עבור עולי הרגל.

נחום אבלים
דברי ניחומים או ביקור אצל אדם השרוי באבל על מות אחד מקרוביו.מצוות ניחום אבלים היא חלק ממצוות גמילות חסדים. (ע"ע)

נישואין
התהליך הממסד על פי התורה את הקשר בין בני זוג. לשם ביטול נישואין יש צורך בגט.
היהדות רואה בנישואין מוסד בסיסי ואידיאלי: 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו… על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' חז"ל הרחיבו וקבעו כי: 'כל אדם שאין לו אשה אינו אדם' ושהוא 'שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה… בלא תורה…'

נעילה
התפילה האחרונה ביום כיפור, החותמת את תפילות היום, סמוך לשקיעת החמה.
מקור השם הוא, כי בשעה זו "ננעלים שערי שמיים". לפי סברה אחרת, מכוונת תפילה זו כנגד שערי ההיכל של בית המקדש, שהיו ננעלים עם סיום העבודה במוצאי יום הכיפורים. בתקופת המשנה היה נהוג להתפלל תפילה זו בכל תענית ציבור, אך כיום נהוג לאומרה רק ביום כיפור. היא פותחת בפרקי התפילה "אשרי יושבי ביתך" ו"ובא לציון גואל". לאחר מכן מתפללים את תפילת ה"עמידה" של יום כיפור, אומרים "אבינו מלכנו" ומוסיפים קטעי "סליחות", הכוללים את י"ג מידות הרחמים של האל. נהוג לשנות בה את נוסח הברכות, ובכל מקום אומרים לשון חתימה: "וחתמנו בספר החיים". בכך מבטאים את שעת חיתום הדין.

מושגים ביהדות באות מ'

מוסף
תפילת מיוחדת שמוסיפים בתפילה בימי שבת, חג וראש חודש.
התפילה נאמרת אחרי קריאת התורה, והיא כוללת שבע ברכות. שלוש הראשונות ושלוש האחרונות זהות לברכות שאומרים בכל תפילת "עמידה", והאמצעית, הנקראת "קדושת היום", מזכירה את עניין קורבן המוסף שהוקרב בבית המקדש.

מזוזה
מגילת קלף שעליה כתובות פרשת "שמע" ו"והיה אם שמוע" המזוזה נגללת ונקבעת בתוך נרתיק על המשקוף הימני של כל דלת ומכאן שמה, מזוזה.
יש הנוהגים לנשק את המזוזה בעוברם על פניה אולם מבחינה הלכתית אין בכך חובה. במהלך כל הדורות ייחסו היהודים למזוזה כוחות שמירה והגנה על הבתים. אחת התגובות המקובלות לרצף של מזל רע או אסונות הפוקדים את האדם, היא בדיקת המזוזה.

מנחה
תפילה הנאמרת מדי יום בשעות אחר הצהריים עד לקראת ערב.
שמה של התפילה נובע מתפילת אליהו, "ויהי בעלות המנחה". האדם הראשון שהתפלל תפילת מנחה היה לפי המסורת יצחק אבינו שיצא "לשוח בשדה לפנות ערב". מי שקבעו את התפילה לחובה היו אנשי הכנסת הגדולה שתיקנוה במקום קורבן התמיד של בין הערביים במקדש. התפילה מורכבת מפרק מספר תהילים הפותח בפסוק "אשרי יושבי ביתך", ומתפילת "עמידה". בימי חול רגילים מוסיפים תפילת "תחנון" אחרי ה"עמידה" ובשבת עולים 3 אנשים לקריאת התורה. התפילה נחתמת בתפילת "עלינו לשבח". לתפילת מנחה שני זמנים: ביום הנמשך 12 שעות, ניתן להתפלל אותה לאחר 6.5 שעות מנץ החמה והיא קרויה "מנחה גדולה", לאחר 9.5 שעות מנץ החמה מתחיל זמן "מנחה קטנה" הנמשך עד שקיעת השמש.

מניין
עשרה יהודים מעל גיל בר מצווה הדרושים על מנת להתפלל תפילה בציבור (בעיקר "קדושה", "קדיש", קריאת התורה ו"ברכו") או לקיום חלקים מסוימים בטקסים יהודיים, כגון קידושין, ברית מילה, ברכת אבלים וזימון לברכת המזון.
מעשר ראשון
עשירית מהיבול החקלאי הניתן ללוויים עפ"י התורה. מפירות אלו הלווי מתחייב להפריש מעשר "תרומת מעשר".

מעשר שני
עשירית מהיבול החקלאי הנשאר אחרי הפרשת מעשר ראשון.
עפ"י התורה חייבים לאכול אותו, או מאכלים הנקנים בשוויו, בירושלים (בשנים מסוימות מפרישים במקומו מעשר עני. בימינו מורה ההלכה "לחלל" את המעשר על מטבע ולהשמיד מטבע זה.
מצה
לחם הנאפה לפני שהבצק מחמיץ.
המצה היא אחת המצוות העיקריות של חג הפסח ובשלה זכה החג לכינוי "חג המצות".

מצוות
מעשים שנצטווה היהודי כפרט והעם היהודי ככלל לעשותם.
מצוות הם הוראת התורה וההלכה. ונמסרו למשה מסיני מפי אלוקים. המצוות מתחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה, ולמצוות מדאורייתא ולכאלו מדרבנן. השוני בין סוגי המצוות מתבטא בחומרת העונש לעובר עליהן ובמגוון כללים של דחיית מצווה מפני מצווה אחרת. אי קיום מצוות עשה, או קיום מצוות לא תעשה, נקרא עבירה.
משכן (מכונה גם "אוהל מועד")
המקדש הנייד שהקימו בני ישראל בעת נדודיהם במדבר, כמקום שתשרה בו השכינה, לפי הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). מבנהו מתואר בתורה בפירוט רב (שמות, פרקים כה-כז, לד-לח). המשכן ליווה את העם גם בארץ ישראל, עד בניית בית המקדש בימי שלמה המלך.

משכן
המשכן, מקום השראת השכינה בתוך בני ישראל עד להקמת בית המקדש, ומקום הקרבת הקרבנות.
המשכן הוקם במצוות ה' לאחר הברית שנכרתה בינו לבין בני ישראל ולאחר חטא העגל. בניית המשכן מומנה בעזרת תרומות העם, וניצח עליה בצלאל בן אורי בן חור איש שבט יהודה בסיועו של אהליאב בן אחיסמך משבט דן. עם הקמתו מונו אהרן ובניו לעובדי המשכן, ואילו תפקיד הלויים היה לשאתו ממקום למקום. מיקומו של המשכן נקבע במרכז מחנה בני ישראל. המשכן נדד עם בני ישראל עד שהגיעו לארץ ישראל וליווה אותם עד ראשית ימיו של שמואל הנביא.

משנה
האסופה הראשונה של התורה שבע"פ.
עד ימיו של רבי יהודה הנשיא אסור היה לכתוב את המשנה ולא היה נוסח כתוב מוסמך לתורה זו. חכמים אחדים רשמו לעצמם את המסורות שקיבלו ואת דעותיהם שלהם, וכן הועלו על הכתב פסקים של בתי דין ועדויות על הלכות מסוימות. אולם לא היה בנמצא ספר מחייב שהקיף את כל דיני התורה שבע"פ, ערוכים בסדר כלשהו. משהתרבו התקנות והדינים החדשים, בעיקר אלו שהוצבו כסייגים למנוע עברות על מצוות קודמות ראה רבי יהודה הנשיא, המכונה גם 'רבינו הקדוש', כי התורה החלה להישכח מעם ישראל, גם עקב הכבדת השלטון הרומי והחליט לגבש קובץ מאורגן ומסודר, שבו הוצגו הדעות המבוררות והוכרע הדין. קובץ זה, הכולל כיום ששה חלקים הינו ה'משנה' שמהווה למעשה את קודקס היסוד של התורה שבעל פה. קובץ שעל בסיסו נבנה התלמוד וכל ספרי ההלכה.

משנה ברורה
פירוש וסיכום הלכתי וקובע לחלק "אורח חיים" של "שולחן ערוך".
כותב החיבור היה הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין החפץ חיים, גדול רבני רוסיה במאה ה-19 וה-20. הפירוש כולל שלושה חלקים: "משנה ברורה" – הסבר לפסקי שולחן ערוך; "שערי ציון" – מקורות הפירוש ב"משנה ברורה" והערות קצרות עליו; "ביאור הלכה" – הרחבת הפירוש לשולחן ערוך בנושאים מסובכים. המשנה ברורה נחשב לפוסק אחרון במרבית קהילות ישראל ונושא בו קיימת פסיקה ברורה במשנה ברורה נחשב לחתום מבחינה הלכתית.

מושגים ביהדות באות ל'

ל"ו צדיקים
על-פי המסורת בכל דור ודור קיימים שלושים ושישה צדיקים נסתרים, שבזכותם מתקיים העולם.
במשך השנים הקבעה בתודעה עובדת היותם של הצדיקים אנשים החיים בצנעה וכלפי חוץ נראים ככל האדם, כשרק בשעת מצוקה לישראל מתגלה אחד מהם כמושיע, ומיד שב לאלמוניותו.

לוחות הברית
שני לוחות האבן, שניתנו למשה רבינו בהר-סיני ועליהם כתובים עשרת הדיברות.
בלוחות אלו נכרתה הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא ומכאן שמם. הלוחות שנכתבו, על פי האמונה, באצבע אלוקים, ונשברו בידי משה ברדתו מהר סיני, כשראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. אירוע זה התרחש ביום י"ז בתמוז, ומאז הוא נחשב ליום מועד לפורענות. אחר כך פיסל משה בעצמו לוחות חדשים. נוסח הלוחות היה זהה לראשונים ואלו ניתנו לעם ישראל ביום הכיפורים.

לוח השנה העברי
לוח השנה הנהוג ביהדות. בשנה העברית הפשוטה 12 חודשים, המבוססים על מולדי הירח.
חודש הוא הזמן שבין מולד ירח אחד לבין המולד שאחריו; בחודש ממוצע 29 ימים, 12 שעות, 44 דקות ו-3.3 שניות. הלוח העברי מקבל את חלוקת היממה לשעות, לדקות ולשניות, אם כי בעבר הרחוק היתה נהוגה חלוקת השעה ל-1,080 "חלקים", שאורך כל אחד מהם ⅓3 שניות. לפי הלוח העברי מתחיל היום בשקיעת השמש, או בין השמשות. שעה ביום היא 1/12 משעות האור, ושעה בלילה – 1/12 משעות החושך. המולד נקבע כיום עפ"י השעות בקו המשווה במועד בו שווים אורך היום והלילה. לחישוב אורך היום חשיבות מרובה בקביעת זמן כניסת השבת והחגים וזמני קריאת שמע והתפילה.

ליל הסדר
הלילה הראשון של חג הפסח.
בליל הסדר קוראים את ההגדה, מספרים ביציאת מצרים, ושותים ארבע כוסות יין. על השולחן הערוך מונחת ה'קערה', ועליה מאכלים שמסמלים דברים שונים הקשורים ביציאת מצרים. יהודי חוץ לארץ חוגגים שני 'סדרים' בשל ים טוב שני של גלויות הנהוג אצלם. מנהגי ליל הסדר הינם מכווני מטרה לעורר את הילדים והצאצאים לשאלות על מנת לקיים את מצוות והגדת לבנך ומצוות סיפור יציאת מצרים. ליל הסדר נחשב לאחד הלילות המכוננים במעגל השנה היהודי והוא מסמל את הפיכת בני ישראל לעם ואת תודתם לה' על הוצאתם מעבדות לחירות.

מושגים ביהדות באות כ'

כהן
צאצא לאהרון הכהן. הכוהנים הינם היחידים שהיו רשאים לעבוד במשכן ובבית המקדש.
מלבד העבודה בבית המקדש התייחדו הכהנים בזכויות ובחובות רבות. בין הזכויות הו המצווה לכבד את זרעו של אהרן ולהקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה, כמו כן בזמן המקדש קיבלו הכוהנים 24 מתנות מן הצומח ומן הקרבנות, ומתנות אלה הם לפרנסתם תמורת עבודת הקודש שהם עושים. הכהנים התייחדו גם בידני טומאתם וטהרתם, וכן בדיני הנישואין שלהם. כך על הכהן הגדול נאסר לשאת אלמנה או גרושה, וכל כוהן הדיוט נאסר לשאת גרושה. בניגוד לכל אדם מישראל, נאסר על הכוהנים באופן מוחלט להיטמא למת, והם רשאים להיטמא רק לקרובים מדרגה ראשונה: אם, אב, בן בת, אח אחות, אשה ומת מצוה. כהן גדול אינו נטמא אפילו לקרוביו שנאמר: לאביו ולאמו לא יטמא.

כהן גדול
הכהן הגדול היה ראש הכוהנים ומי שניהל את עבודת בית המקדש.
רק הכהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולהקריב קורבנות חטאת על המזבח הפנימי.. הכהן הגדול לבש בגדי כהונה מיוחדים, ועל חזהו נשא את חושן האורים והתומים. אחד מתפקידו הייחודיים היה ניהול עבודת הקודש ביום הכיפורים, שבמהלכה נכנס לקודש הקודשים והקטיר קטורת לפני ארון הברית, לכפר על חטאי כל ישראל.
עד סוף ימי בית שני שימש הכוהן הגדול כנשיא העם גם בענייני מדינה כשלא היה מלך בישראל.

כותל מערבי
קטע מתוך החומה המערבית שבנה הורדוס בתקופת בית שני, בהר הבית בירושלים.
הכותל המערבי הוא השריד הבנוי המקודש ביותר ליהודים, מאחר והוא אזור התפילה הקרוב ביותר למקום שבו עמד בית המקדש בפסגת הר הבית – המקום הקדוש ביותר ביהדות.

כיפה
כיסוי ראש מעוגל שיהודים שומרי מצוות נוהגים להניח על הראש.
חבישת כיפה נתפסת כביטוי להכרה במלכות שמים וכיום גם כהצהרה חברתית על השתייכות למגזר הדתי או החרדי. חבישת הכיפה אינה ציווי, ולאורך הדורות נתפסה כנוהג בלתי מחייב. אולם לאחר שנקבעה במקורות ההלכתיים הפכה לנוהג כמעט חד משמעי אצל שומרי תורה ומצוות.
כִּלְאַיִם
הרכבה ועירוב של שני מינים האסורה על פי ההלכה מדין תורה, לפי הפסוק: "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" .

קיימים סוגים אחדים של כלאיים: כלאי זרעים, כלאי אילנות, כלאי הכרם, כלאי בהמה וכלאי בגדים.

כשרות
מערכת דינים ומנהגים הקובעת מה מותר ומה אסור לאכילה על-פי ההלכה.
דיני הכשרות מקורם במצוות הכתובות בתורה ובפירושים וסייגים של דברי חכמים. ניתן לחלקם לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון נוגע לסוג הבשר והכנתו, והחלק השני מתייחס לאיסור תערובת בשר וחלב. מבחינת חוקי הכשרות, כל דבר הבא מן הצומח מותר לאכילה כשרק דינים כגון עורלה והפרשת תרומות ומעשרות מגבילים את אכילתם של פירות וירקות בתנאים מסוימים. במאכלי בשר, דגים ועופות נמנו בתורה סימנים שרק לפיהם ניתן לקבוע האם מאכל מסויים כשר או לא.

כמו כן, מאכל לא כשר הוא מאכל הכולל דבר מה האסור מן התורה באכילה או בהנאה, תמיד או בזמן מסויים, כגון חמץ בפסח, דם או גיד הנשה.

כרת: – עונש מיתה בידי שמים לנפש אדם שחטא בעבירות מסוימות. עונש כרת הוא כזה בו אדם מת לפני זמנו, או שזרעו נכרת ממנו, או שנשמתו נכרתת ממקורה.
ישנם כמה סוגים של כרת. ביניהם מיתה ערירית בלי בנים. או מוות בקיצור ימים: כשאדם מת בחצי ימיו, או שלא יגיע למילוי ימיו הקצובים לו.

עונש כרת נחשב לעונש חמור במיוחד משום שהוא כולל עונש על נשמת החוטא ולא רק על גופו.

מושגים ביהדות באות י'

יהדות – יהודים
יהדות הינה שילוב של דת ולאום.
היהודים הינם צאצאי אברהם יצחק ויעקב או גויים שעברו גיור. היהדות הינה הדת היהודית, הכוללת מערך של אמונות מצוות ומנהגים. היהדות הינה הדת העתיקה מכל הדתות המאמינות בא-ל אחד, והיא מתבססת על אמונה בייחוד האלוקים באחדותו ובאמונה בתורה מן השמים. מערכת המצוות ומנהגים מאוגדת תחת הקודקס הלכה, שהוא תוצר של דברי אלוקים כפי שנמסרו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. מקור השם יהדות, הינו ככל הנראה מהגדרתם של בני ישראל אשר בממלכת יהודה, הממלכה היהודית העיקרית בארץ ישראל בתקופת השלווה של העם היהודי כ'יהודים'. על פי התורה היהודים הינם עמו הנבחר של אלוקים, והוא מסר להם תפקיד מיוחד בעולם. תהליך הגלות והקשיים עמם התמודד ומתמודד העם היהודי במהלך הדורות נחשבים כחלק מאותו תפקיד שייעד להם הא-ל.
יום כיפור
יום שקבע ה' ליום סליחה ומחילה לעוונות. יום כיפור החל בי' בתשרי, הינו יום צום, תפילה, ובקשת מחילה על עבירות שנעשו במהלך השנה.
אופיו הייחודי והמועד בו חל מובאים ומצווים בתורה. וכבר בה הוא נקבע כיום של יום של חשבון נפש, בקשת מחילה על החטאים, ועשיית תשובה. בחז"ל מובא כי גזר דינו השנתי של כל אדם ואדם נחתם ביום הכיפורים לאחר שנכתב בספרי החיים והמתים בראש השנה. הסיבה לבחירתו של י' בתשרי כיום המחילה, הוא מכיוון וזהו יום ירידתו של משה מהר סיני לאחר ארבעים יום בהם ביקש את מחילתו של אלוקים על חטא העגל, עם לוחות הברית השניים. ירידה זו מן ההר סימלה את המחילה החלקית על מעשיו של העם.

יציאת מצרים
האירוע המכונן בתולדות עם ישראל בו יצאו בני ישראל מעבדות מצרים לחירות תחת הנהגתו של משה רבינו ובו הפכו מאיגוד של בני 12 שבטים אחים, לעם אחד, עם ישראל.
מרכזיותה של יציאת מצרים ניכרת בכל היבט של התורה, ומצוות רבות נתקנו זכר ליציאת מצרים. גם בדברה הראשונה בעשרת הדברות, אנוכי ה' אלוקיך, תלה הקב"ה את מחויבותו של עם ישראל לאלוקים ביציאת מצרים.

ירושלים
העיר שנבחרה בתקופת דוד המלך מכל ערי ארץ-ישראל, כמקום שבו יבנה בית-המקדש, ונתקדשה לעניין מצוות ודינים מיוחדים.
עד תקופת דוד הייתה ירושלים עיר יבוסית, משכבשה דוד הפכה לבירתו ושלמה בנו בנה בה את בית המקדש הראשון. במהלך השנים הפכה ירושלים שזכתה לכינויים רבים נוספים – המרכזי שבהם ציון – לכמיהת הנפש של היהודים שגלו בינתיים מארצם ותפילות רבות התחברו בשם התשוקה לשוב לעיר. גם התנועה הציונית נקראה על שמה של העיר ציון, וסימלה את כמיהתם של חבריה לשוב חציון ולכונן את עפר הארץ. כיום ירושלים הינה בירת ישראל ושוכנים בה מוסדות הממשלה הכנסת ומערכת המשפט.

ישיבה
כינוי למוסד לחינוך תורני גבוה.
הישיבה הינה מוסד קדום שראשיתו בימי חז"ל הראשונים ולמרות שבמהלך השנים השתנה מבנה הישיבה, ולמטרה הראשונית של השכלה תורנית גבוהה נוספו מטרות נלוות, הרי שהמבנה הבסיסי נותר כשהיה. בימי חכמים הישיבה הייתה מקום כינוסם של ה'צורבים' (תלמידים צעירים) ושל החכמים שלימדו תורה. לישיבות באותה עת הייתה היררכיה ברורה, ומהותן הייתה מקום כינוס ולימוד תורה. לאחר שקיעתה של יהדות בבל, שהייתה מרכז הלכתי ורוחני של עם ישראל כולו, נוסדו ישיבות בצפון אפריקה, בספרד ובמצרים. כשבא רב מפורסם לכהן בעיר כלשהי, נמשכו לשם תלמידים שביקשו ללמוד תורה מפיו; כך, למעשה, נוסדו הישיבות. ברוב הזמנים והמקומות היו התלמידים דואגים לפרנסתם, והישיבה שימשה מקום ללימוד תורה מפי רב או לבד.
מבנה הישיבה המודרני במסגרתו מעניקה הישיבה לתלמידים מזון ולפעמים גם לינה התחדש במאת השנים האחרונות, כשאת ראשיתו מקובל לציין בישיבה שהוקמה בעיר וולאז'ין.
הישיבות בימינו הינן מוסדות ללימוד תורה בדרך כלל ברמה גבוה המכשירה את התלמיד בלימודי תלמוד בעיון ובהלכה.

מושגים באות ביהדות ט'

טבילת כלים

על פי ההלכה כלים חדשים של מתכת או זכוכית שנקנו מן הגוי, צריכים טבילה.

הואיל ויצא הכלי מטומאת גויים לקדושת ישראל. אם יש חשש שהכלי אינו חדש, והשתמשו בו לבישול מאכלי איסור, הכלי טעון הגעלה (ע"ע) כדי להוציא את האיסור ממנו, ורק אחר כך טבילה. יש אומרים שטבילה זו דאורייתא היאויש אומרים שטבילה זו מדרבנן היא. הכלים החייבים בטבילה הם כלים שמשתמשים בהם למאכל, שחיי אדם תלויים בהם. כן חייבו חז"ל בטבילה רק כלי מתכת וזכוכית, שהשימוש בהם למאכל שכיח ביותר.

טומאה וטהרה

הגדרות המציינות מצב הלכתי של אדם או חפץ, בעקבות אחת מסדרת התרחשויות שקבעה התורה.

דוגמה להתרחשות הגוררת מצב של טומאה, היאנגיעה במת. דוגמה של התרחשות הגוררת מצב של טהרה היא טבילה לאחר מצב של טומאה. להגדרות אלו נלווה סט של הלכות העוסקות בדיני הטהור והטמא. הטומאה נחלקת לדרגות שונות: אבי אבות הטומאה (גוויית מת), אבות הטומאה ודרגות ראשון, שני, שלישי ורביעי לטומאה; כל אלה נכללות במושג "ולדות הטומאה". הטומאה יכולה להיגרם בעטיו של מצב גופני של אדם (זב, נידה, יולדת ומצורע) או עקב העברתה ממקור אחר. הטמאים יכולים להיות בני אדם (בדרך-כלל יהודים בלבד), כלים, מאכלים ומשקאות. צורות העברת הטומאה משתנות בין סוג טומאה אחד למשנהו וכוללות נגיעה בדבר טמא, נשיאת דבר טמא, האהלה או הימצאות עם מקור הטומאה תחת אותו הגג ועוד. ברוב המקרים מקבל הנטמא (זה שהופך לטמא) דרגת טומאה נמוכה מזו של המקור שממנו הוא נטמא. בנוסף, לעיתים גם דברים האסורים באכילה מכונים טמאים וכן אדם שעבר עבירה יכול להיקרא לפעמים טמא. הטהרה בדרך כלל הינה הגדרתו של האדם שלא נטמא, או שנטהר מטומאה על ידי הפעולות שקבעה התורה. עם זאת לפעמים גם אדם צדיק וקדוש במעשיו יכול לקבל את התואר טהור.

טיש

בתרגום מילולי מיידיש הוא טיש הוא "שולחן" הכינוי משמש לתיאור התאספות של חסידים סביב רבם האומר דברי תורה וחסידות.

המינוח מגיע מהתאספות המקורית של החסידים סביב שלחנו של רבם האומר דברי תורה, כשתוך כדי לימוד שרו ולפעמים גם סעדו הרב או התלמידים סעודת מצווה. ה"טיש" נעשה לעתים בסעודה שלישית מסעודות השבת.

טלית

בגד עליון בעל ציציות בארבע פינותיו, שמתעטפים בו הגברים בשעת התפילה ומקיימים בו את מצוות ציצית.

בדרך כלל עשויה הטלית מצמר, בשל העובדה שמן התורה רק בגדי צמר ופשתן חייבים בציצית. במקור צבע הפתילים שבצידי הטלית הינו תכלת – כצבע השמיים, שהם סמל לטוהר – ולבן בעבר הופק הצבע מנוזל בשרו של חילזון מסויים. לאחר שאבד מקורו המדויק של הצבע חדלו מן השימוש בפתיל תכלת, וכיום כלל הפתילים בציצית הינם לבנים.הטלית שמתעטפים בה בתפילה נקראת גם 'טלית גדול' זאת להבדיל מהציצית הנלבשת על הגוף, הנקראת 'טלית קטן'.

מושגים ביהדות באות ח'

חברה קדישא

כינוי לחבורת אנשים העוסקים בצרכי המת ובקבורתו.

חברות בשם זה, או בשם "חברת גמילות חסדים" או "חסד של אמת", היו קיימות מאז ומעולם בכל תפוצות ישראל.ותפקידם היה הטיפול במתים וקבורתם בכבוד ועל פי ההלכה. בכל הדורות נחשב הטיפול בנפטרים ושמירה על כבודם, כמצווה גדולה שנעשתה שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא". עד היום בחלק מהקהילות היהודיות בעולם נחשבת השותפות ב'חברה קדישא' לכבוד, והטיפול במתים נעשה על ידי חשובי ומכובדי הקהילה בהתנדבות. לעומת זאת בקהילות ישראל הגדולות בישראל ובארה"ב הפכו החברות קדישה לגופים סמי עסקיים הפועלים במסגרת רישיון ועובדיהן מקבלים שכר.

חגים

כל ימי השבתון המיוחדים בשנה העברית נקראים בשם "חג" מלבד השבת.

מקורו של השם, הוא ככל הנראה מלשון 'מחוגה' משום שמעגל השנה חג על צירו והיום התלוי בזמן מגיע בשנית. חגים ומועדים נקראים גם "ימים טובים" או "ימים קדושים" ומתחלקים לשני סוגים: חגים שנזכרים בתורה ("מדאורייתא") וחגים שהוסיפו חז"ל ("מדרבנן"). ואלה החגים מדאורייתא : פסח, שבועות, סוכות ושמיני עצרת, ראש השנה ויום כיפור. כאשר בתקופת המקדש אף ראש חודש נחשב לחג, בשל קורבנות המוסףשהוקרבו בו. החגים מדרבנן הם:חנוכה ופורים.

חול המועד

הימים שבין היום הראשון והיום האחרון שלפסח או של סוכות.

כינויים של הימים חול המועד הוא בשל מעמדם ההלכתי הכורך דיני מועד והיתר מלאכה באופנים מסוימים, יחדיו. עשיית מלאכה בחול המועד הותרה, אך ורק מלאכות לצורך החג (אֹכֶל נֶפֶש) או כאלה שאי-עשייתן תגרום נזק כספי (דָּבָר הָאָבֵד). ימי חול המועד הינם ימי חג ומצווה להקפיד ולחגוג את החג גם בימים אלה: ללבוש בגדי חג, לסעוד סעודה חגיגית ולקיים את מצוות "ושמחת בחגך". בשל כך בימי חול המועד לא נוהגים מנהגי אבלות ולא מספידים נפטרים.

מנהג הוא שלא להניח תפילין בחול המועד.

חז"ל

ראשי תיבות של "חכמינו זיכרונם לברכה".

כינוים של החכמים בני תקופת התנאים והאמוראים – חכמי התלמוד והמשנה. הכינוי חז"ל מציין את כלל החכמים שחיו בזמן שלפני חתימת התלמוד גם אלו ששמותיהם לא פורשו במשניות בתלמוד ובספרות התורנית של התקופה. התואר חכם הוענק למי שהיה בקי במשניות ובתלמוד וקיבל את תורתו מפי רב. ייחודם של חז"ל על פני כל חכמי הדורות שאחריהם הוא בכחם לקבוע ולהוסיף הלכות ובמשקל היתר שניתן לדבריהם. לאחר חתימת התלמוד לא ניתנה יותר הרשות לפרש עצמאית את פסוקי התורה והספרות ההלכתית נשענת כולה על דברי חז"ל.

חזן

האדם המוביל את התפילה בבית הכנסת בציבור נקרא חזן.

בלשון חכמים נקרא אדם זה 'יורד לפני התיבה' או "שליח ציבור", כיוון שנשלח על ידי קהל המתפללים, הציבור, להוציא אותם בתפילתו ידי חובה. בעבר כלל תפקידו של החזן, גם את הוצאת הקהל ידי חובה בתפילות. הקהל שלא ידע את נוסחי התפילות, נדרש לעמוד ולכוון את ליבו ואוזניו לדברי החזן ולצאת ידי חובה. בימינו יוצאים לרוב המתפללים ידי חובה בעצמם, ותפקידו של החזן הוא בניהול התפילה ובחזרת תפילת שמונה עשרה בקול רם (חזרת הש"ץ). בזמן חז"ל, נקרא גאי בית הכנסת בשם חזן. בימינו השם בשם חזן נקרא גם זמר המתמחה בקריאת טקסטים יהודיים בצורה מוזיקלית ייחודית הנקראת 'חזנות'.

חמץ

קמח של חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) ששהה במים עד שתפח.

החמץ אסור באכילה ובהנאה בחג הפסח ואסור לו שיימצא ברשות יהודים בימי החג. על החמץ חלה מצווה מיוחדת של ביעור טרם החג. עונשו של מי שאוכל חמץ בפסח הינו כרת, אחד העונשים החמורים ביותר בהלכה היהודית.

איסור נוסף הקשור לחמץ, הינו איסור הקרבתו בבית המקדש.

חסידוּת

תנועה דתית עממית שקמה ביהדות מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18.

מייסדה של התנועה היה הבעש"ט (ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב), והוא זה שהפך אותה לתנועה חברתית רוחנית שסחפה אחריה כבר מתחילתה המוני יהודיים בכל העולם. יסודותיה של החסידות היו אמונה מוחלטת בשליטתו התמידית והמעשית של אלוקים בכל היבטי חיים, וכתוצאה מאמונה זו, עבודתו בדביקות בשמחה ובאהבה. האמונה כי אלוקים נמצא בכל מקום ובכל היבט, גרמה לבעש"ט לייעד את התנועה ליהודים בכל מקום ובכל דרגה רוחנית, כך שגם פשוטי העם שמצאו את עצמם באותה תקופה דחויים מהאליטה התורנית של היהדות, מצאו בה בית. מוטיב מרכזי בחסידות הוא האמונה בכוחו של הצדיק ובהתקשרות אליו. במהלך השנים הפכה החסידות למאגדת בתוכה קהילות ענק בחצרות נפרדות, המתייחדות כל אחת בלבוש שונה, ברב שונה ובקודי התנהגות שונים.

חנוכה

חג שנחוג שמונה ימים מליל כ"ה בכסלו.

חכמי ישראל קבעו אותו לציון חנוכת בית המקדש והמזבח בימי שושלת בית-חשמונאי בשנת 164 לפנה"ס לאחר ניצחונם במלחמה נגד היוונים. לזכר נס פך השמן הטהור שמצאו החשמונאים בבית המקדש ששמנו הספיק רק להדלקת המנורה למשך יום אחד ובדרך נס דלק שמונה ימים, קבעו חכמים להדליק נרות חנוכה בכל אחד מלילות החג.

ימי החנוכה נחשבים לימי הודאה לזכר הנס. בתפילות נאמרת בהם תפילת ההלל וברכת על הניסים.

חרדים

כינוי לחלק מהקהילה הדתית האורתודוקסית השמרנית, הנוהגת בהקפדה ובחומרה יתרה בענייני הלכה ומסורת.

מקורו של הכינוי "חרדים", אשר משמעותו 'חרדים לקיום תורה ומצוות', הינו ככל הנראה, בפסוק מספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; בימינו מתקשים החוקרים להגדיר מיהו חרדי בשל מגוון הדעות והזרמים המגדירים את עצמם כחרדיים. ההגדרה המקובלת במחקר הסוציולוגי כיום היא שחרדי הינו מי שמקפיד על כשרות 'גלאט' בלבד וששולח את בניו לישיבות גדולות (גיל 16 ואילך) שאינן כוללות לימודי חול.

מושגים ביהדות אות ז'

זוהר
ספר שנכתב על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי ונחשב לספר המרכזי בתורת הסוד היהודית.
הזוהר נערך כפירוש לפי סדר פרשיות התורה, והוא מגלה את סתרי התורה והאמונה הרמוזים בלשונות המקרא, בדרך כלל בצורה של דרשות העושות בהרחבה שימוש בשפת הסמלים של תורת האמונה.

זכר לחורבן
מנהגים שתיקנו חכמים או התווספו במשך הדורות שנועדו להזכיר את חורבן בית המקדש.
כך למשל המנהג להשאיר אמה שאינה מסוידת בבית חדש. איסור לנגן בכלי שיר בעת שתיית יין ועוד.

זמירות ופיוטים
שירה דתית המושרת או נקראת בזמן התפילה, במהלך סעודות או באירועים ומועדים מיוחדים.
בין הזמירות והפיוטים התייחדו זמירות השבת שהם שירים ותשבחות שנוהגים לשיר בסעודת השבת, על מנת לפאר את יום וקדושת השבת. זמירות ופיוטים רבים נשמרו במהלך מאות השנים שבהן הם נכתבו.

מושגים ביהדות ה'

הבדלה

סדרת ברכות הנאמרת במוצאי שבת וחג על מנת לציין את ההפרדה בין הקודש לבין החול.

סדרת ברכות זו הברכות האלה מהוות את הסיום הרשמי של השבת או החג. במוצאי שבת מברכים ארבע ברכות: ברכת היין, ברכת הבשמים, ברכת הנר שמדליקים וברכת ההבדלה בין שבת לימי חול. לסדר הברכות קיים סימן חזל"י: יבנ"ה – יין, בשמים, נר, הבדלה.

הגעלת כלים

הכשרתם של כלים על מנת להפוך אותם מכלי בעל הגדרה הלכתית אחת לכלי בעל הגדרה הלכתית אחרת.

כך למשל על מנת להפוך כלי בשרי לחלבי, או כלי שבושל בו דבר אסור לכשר יש להגעילו. הגעלת הכלים נעשית באמצעות טבילת או שטיפת הכלים במים רותחים. באופן כללי דורשת ההלכה כי כלים ששימושם במים חמים זקוקים להגעלה במים רותחים, בכדי לנקותם מדברי המאכל הבלועים בהם.

היתר מכירה

מכירת קרקעות זמנית לגוי הנעשית על מנת להתיר את עבודות הקרקע בשנת השמיטה ולהקל בקדושת פירות שביעית.

הנושא נתון במחלוקת קשה וסוערת בין הפוסקים במשך שנים ארוכות ועד היום.

הכנסת אורחים

ציווי על הכנסתם של אורחים לבית ועל דאגה לכל מחסורם.

מצווה מהתורה לקבל אורחים ולתת להם הרגשה טובה. מצוות הכנסת אורחים היא חלק ממצוות גמילות חסדים (ע"ע). הכנסת אורחים נהגה מאז ומעולם בין היהודים בכל מקום שגרו בו. במאות השנים האחרונות נוסדו בתי "הכנסת אורחים" כמעט בכל הערים שנמצאה בהם קהילה יהודית.

הכנסת כלה

מצווה לעזור לכלה ולחתן בכסף ובכל דבר שהם זקוקים לו, על מנת שיוכלו להיכנס לחופה.

כמו כן מצווה לשמח את החתן והכלה בשמחתם.מצווה זו היא חלק ממצוות גמילות חסדים.

הלכה

אוסף חוקים דינים ותקנות מדאורייתא ומדרבנן שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג.

בסיסה של ההלכה הם המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה, אך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והרחיבו את הציוויים כדי להתאימם לתנאי החיים המשתנים. ההלכות והדינים קובצו בידי חכמים לספרים שונים. העיקריים שבהם: המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך.

הפטרה

פרק מספרי הנביאים הנקרא בתפילת השבת בבית הכנסת בתפילת שחרית או לאחר קריאת פרשת השבוע. ביום הכיפורים ובתשעה באב, נקראת ההפטרה אחרי תפילות שחרית ומנחה, ובשאר התעניות – אחרי זו של מנחה.

בדרך כלל תוכן ההפטרה קשור לתוכן הפרשה שנקראה באותה שבת. עם זאת, יש הפטרות מיוחדות לשלוש השבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב (ג' דפורענותא – שלוש שבתות הפורענות), שתוכנן תוכחה ואזהרה, וכן הפטרות מיוחדות לשבע השבתות שלאחר תשעה באב (ז' דנחמתא), שתוכנן דברי נחמה מתוך ספר ישעיה. שבתות נוספות הזוכות להפטרות מיוחדות הן שבת ראש חודש, שבת תשובה ועוד.

הר הבית

ההר בירושלים, שעליו עמדו בית המקדש הראשון והשני.

הר הבית ממוקם במרכזה של ירושלים העתיקה, 774 מ' מעל פני הים, והוא קרוי במקורות גם הר המוריה. לפי חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון, עבר בהר הבית הגבול בין נחלות יהודה ובנימין. בפסגת ההר נמצא סלע גדול – אבן השתייה, המציינת לפי המסורת את המקום שממנו החל ה' לברוא את עולמו. על פי ההלכה חל איסור על טמאים לעלות להר הבית. בשל כך נמנעים שומרי תורה ומצוות מלבקר בהר.

מושגים ביהדות ד'

דאורייתא

מן התורה

כל ציווי שמקורו בתורה שבכתב, ולא מגזרות חכמים או תקנותיהם. נקרא מצווה 'דאורייתא'. מטבע הדברים למצווה מדאורייתא יש תוקף חזק יותר ולכן כשקיים ספק בענין הקשור למצווה דאורייתא – יש לנהוג לחומרה.

דיבוק

מונח קבלי העוסק ברוח טומאה הנדבקת לגוף האדם ועשויה לגרום לתופעות בעלות נראות חיצונית.

בכתבי האר"י מובא כי יש בכח לגרש דבוק ורוח רע על ידי שמות וכוונות היוצאות מפסוקים שונים.

דינא דמלכותא דינא

חוק המלכות, דין.

כלל הלכתי הקובע כי יהודי המתגורר במדינה מחוייב לקיים את חוקיה וחוקי המלכות שבה, כאילו הם דיני התורה.למשל: אם על פי חוק המדינה חובה לשלם מסים, הרי שהיהודי מחוייב גם הוא בתשלום המיסים ואם אינו משלם הוא עובר על מצוות התורה. ברור שהכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו מוחלט, ובמקומות שהוא יכול לבטל את ההלכה והמשפט העברי יש הגבלות להלכה זו.

דת

מבחינה לשונית משמעות המינוח הוא – מכלול הדינים ההנהגות והנחות היסודות המאחדות יחד חבורת אנשים להתארגנות חברתית לעבודת כח עליון.

ביהדות, מקובל לכנות אדם דתי כאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

דמאי

דא מאי? מה זה? – מושג הלכתי בהלכות מעשרות (ע"ע).

הדמאי הינו שם עצם של תוצרת חקלאית שהאדם אינו יודע אם הופרשו ממנה תרומות ומעשרות על פי ההלכה. כלומר הוא אינו יודע אם קוים הציווי המחייב להפריש מהתוצרת החקלאית חלק לטובת הכוהנים, הלויים והעניים. בדרך כלל דמאי הינו תוצרת חקלאית שנמכרה על ידי איכרים וחקלאים פשוטים, עמי הארץ, אשר אין ודאות שהפרישו את המעשרות. בזמן המשנה תיקנו חכמים כי חובתו של אדם הרוכש דמאי להפריש ממנו מעשר ראשון.

מושגים ביהדות ג'

גֶזֶל

מונח שמשמעותו לקיחת חפץ מבעליו בכוח הזרוע מבלי לקבל רשותם.

בתורה פירושו של השורש ג.ז.ל כולל כל צורה של לקיחת רכוּש או חפץ של אדם אחר בכוח או שלא כדין. כך למשל עשיר העוֹשֵׁק את העני ומנצל לשם כך את היותו בעל מעמד גבוה יותר, נחשב לגזלן. כך מכונה גם התנהגותם של שופטים שמנצלים את חולשת המעמד החלש ושופטים את העניים שלא בצדק. הגזלה נחשבת לאחת העבירות החמורות בתורה והאיסור על הגזל מופיע גם בשבע מצוות בני נוח.גם העונשים משמים עליה חמורים, וחכמינו אף אומרים שהגזל הוא העבירה הגורמת לכף החובה לגבור על כף הזכות בשמים.

גט

שטר גירושין אשר נמסר על ידי בעל לאשתו ומסיים את נישואיהם.

גט כשר על פי ההלכה צריך לכלול את התאריך, שמות האיש המגרש והאישה המגורשת ואת המילים: "הרי את מותרת לכל אדם". נוסח הגט בפועל ארוך יותר והוא כולל פרטים נוספים שחייבו חכמים לכתוב בו. כללים נוספים קיימים לגבי אופני כתיבתו ומסירתו של הגט, שבהעדרם עשוי הגט להפסל. בתורה מכונה הגט "ספר כריתות" והשם "גט" ניתן לו על ידי חז"ל.

גוי

כינוי לכל אדם שאינו יהודי. משמעות המילה גוי בתנ"ך הינה – עם.

ולכן, גוי משמעותו מי שמשתייך לכל עם אחר שאינו העם היהודי. ההשתייכות הדתית נקבעת ביהדות על פי דתה של האם ולכן מי שאמו אינה יהודייה על פי ההלכה ולא עבר תהליך גיור (ע"ע) כהלכתו, נחשב לגוי. צורת ההתייחסות היהודית לגוי, מודדת את הגוי על פי מעשיו. גוי המאמין בה' ועושה את המוטל עליו אינו זוכה להתייחסות שלילית ביהדות ואם הוא מקיים את שבע המצוות (ע"ע) המוטלות עליו הוא אף זוכה לתואר חסיד אומות העולם. היהודי מצווה להתייחס לגוי הדר עמו בכבוד.

גיד הַנָּשֶׁה

גיד על כף הירך האחורית בבעלי חיים.

הגיד אסור באכילה על פי דיני ישראל. גם עם בעל החיים כשר.מקור האיסור נקשר בתורה למאבקו של יעקב עם מלאך ה' בלילה שלפני פגישתו עם אחיו עשיו. מיקומו של הגיד מזוהה אנטומית עם עם עצב השת, היוצא מחוט השדרה באזור העצה ויורד אל השוק.

גיור

התהליך ביהדות ההופך אדם לא יהודי ליהודי כשר. לא יהודי הינו כל מי שנולד לאם שאינה יהודייה על פי ההלכה .

תהליך הגיור הראשון המפורט בכתובים, הינו זה של רות המואביה שדבריה לנעמי חמותה הפכו לטקסט המכונן של תהליכי הגיור עד ימינו אנו. את תהליך הגיור יכולים לעבור, כל הכשרים לבוא בקהל, והוא כולל ברית מילה (לגברים) וטבילה. סיומו של תהליך הגיור מותנה בקבלת עול מצוות מצדו של המתגייר ובנכונותו לשמור תורה ומצוות.

כיום עוברים המתגיירים תהליך סינון והכנה קפדניים והגיור היחיד המאושר במדינת ישראל הינו הגיור הכשר על פי ההלכה.

גירושין

תהליך סיומם של הנישואין על פי ההלכה היהודית. פירוק הנישואין עצמו נעשה בפני בית דין באמצעות מתן גט.

על פי התורה מתן הגט צריך להיעשות מתוך רצון חופשי של שני בני הזוג, ורק לאחריו הם מוגדרים כגרושים. הדינים הכרוכים בגירושין הינן דינים מורכבים. בין היתר קובעים כללי ההלכה כי רק הבעל יכול לגרש את אשתו, ואין אישה יכולה לגרש את בעלה. אלא שחכמים הסדירו את הלכות הגירושים כך שאיש אינו יוכל לגרש את אשתו שלא מרצונה או אם היא אינה מבינה ומודעת למעשה.

גמילות חסדים – גמ"ח

שם כולל למצוות שבין אדם לחברו בהן מחויב היהודי על פי התורה.

מצוות גמילות חסדים כוללת עשיית מעשים טובים כלפי הזולת, מתן עזרה פיזית ונפשית וכל סעד אחר לזולת. הציווי על גמילות חסדים מוזכר פעמים רבות לאורך התנ"ך והוא נחשב לאחד מושגי הליבה של היהדות ולערך עליו עומד העולם.

גלות

ביהדות כולל המונח גלות את תקופת הזמן של טרם בוא הגאולה.

במקור מינוח הגלות מציין את העדרו של עם ישראל מארץ ישראל תהליך שהחל עם חורבן בית המקדש (ע"ע) והגירוש הכפוי שכפו הכובשים על בני ישראל. בהמשך, גם משהתאפשר ליהודים לחזור פיזית לארץ ישראל, הם עדיין נחשבים כמי שנמצאים בגלות בשל העדרו של הגואל. ההיסטוריה היהודית מונה ארבעה גלויות. גלות מצרים – לפני היות עם ישראל לעם. גלות אשור – הגלייתם של עשרת שבטי ישראל על ידי מלך אשור. גלות בבל – גלותה של ממלכת יהודה על ידי מלך בבל עם חורבן בית ראשון. וגלות אדום – הגלות שהחלה עם חורבנו של בית שני על ידי הרומאים, הנמשכת עד ימינו אנו.

גלילה

פעולת סגירת ספר התורה לאחר שמראים אותו למתפללים נקראת "גלילה".

ספר התורה כתוב על קלף, והקלף מגולגל על שני מוטות. בתחילה או בסוף קריאת התורה מרימים את ספר התורה לפני כל המתפללים ומראים להם אותו. אחרי שמראים להם את הספר, סוגרים אותו, באמצעות גלילתו על עצי החיים.

גן עדן

גן עדן הוא המקום בו התגוררו אדם וחווה לפני חטאם.

והוא גם מקום משכנם של נשמות הצדיקים לאחר פטירתם.

גניזה

מונח המציין מצבור של תשמישי קדושה וכתבי קודש שנפסלו לשימוש משום שנתבלו או נקרעו או משום שנמצא בהם פגם. ההלכה אוסרת להשליך תשמישי וספרי קדושה שבלו. סיבת גניזתם של ספרי קודש היא מתוך חשש להשמדתם או מחיקתם של כתבים בהם מוזכר שם ה'. סיבת גניזתם של תמשי קדושה היא מתוך רצון לנהוג בהם כבוד. כיום מותקנים מתקני גניזה במקומות שונים לשימוש הציבור. לאחר שמתמלאים המצבורים, נטמנת הגניזה באדמה.

מושגים ביהדות ב'

בגדי כהונה

בגדים שלובשים הכוהנים בשעת עבודתם במשכן ובבית המקדש

כהן הדיוט (כהן רגיל) לובש ארבעה בגדים ואלו הם לפי סדר לבישתם:

מכנסיים – קצרים עד הברך ארוגים מפשתן,

כתונת – חלוק ארוך ארוג משבצות מפשתן,

אבנט – חגורת בד באורך כ- 16 מטר טוויה מתכלת וארגמן תולעת שני (צבעים שונים המופקים מבעלי חיים),

מגבעת.- רצועת בד באורך כ- 8 מטר מפשתן שלופפה על ראש הכהן כעין קונוס.

כהן גדול לובש 8 בגדים. במשך ימות השנה נקראים בגדיו בגדי זהב. ואלו הם לפי סדר לבישתם:

מכנסיים – כמו של כהן הדיוט,

כתונת – כמו של כהן הדיוט,

אבנט – כמו של כהן הדיוט,

מעיל – בגד ארוך ללא שרוולים ארוג מחוטי תכלת שבתחתיתו ארוגים פעמונים וקישוטי רימונים,

אפוד – סינר עושי חוטי זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן, האפוד היה שור לכהן באמצעות חגורה ושתי כתפיות שעליהן היו משובצות שתי אבנים ועליהן חקוקים שמות השבטים 6 בכל צד.

חושן – בד ארוג מזהב, צמר בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ופשתן. החושן קופל לשנים ויצר כיס מרובע, בתוכו הונח פתק הנקרא "אורים ותומים",על החושן הייתה מסגרת זהב שבה שובצו שתים-עשרה אבנים יקרות, שעל כל אחת מהן חקוק שם של שבט משבטי ישראל. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים, שלוש בטור.

מצנפת – דומה לזו של ה כהן ההדיוט אולם כרוכה לרוחב הראש באופן שטוח,

ציץ – טס זהב, עליו חרוטות המילים "קדש לה'" שנקשר לראש הכהן הגדול בשלושה חוטי צמר צבוע בתכלת, שנים משני צידי הראש ואחד מעל המצנפת.

בגדי כהן גדול ביום הכיפורים, נקראים בגדי לבן (כיון שנעשו מפשתן לבן), הם ארבעה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מצנפת.

בדיקת מזוזות

בדיקת כשרותן של המזוזות.

נוהגים לבדוק את המזוזות הקבועות בבית, פעמיים בשבע שנים, הבדיקה נועדה לוודא שהמזוזות לא נפסלו במשך הזמן בגלל נפילת דיו מהקלף, חדירת מים וכדו'.

יש נוהגים לבדוק את המזוזות מידי שנה בחודש אלול. כמו כן, נוהגים לבדוק את המזוזות אם מתרחשת מחלה או צרה רח"ל.

בדיקת תפילין

בדיקת כשרותן של התפילין.

תפילין שמניחין אותם בכל יום ונראה שמצבן טוב, אין צורך לבדקן. אולם אם נראית נפיחות של בתי התפילין או שלא הניחו אותם תקופה ארוכה או שעולה שאלה כלשהי בנוגע לכשרותן, יש לבדקן על ידי מומחה.

ביכורים

פירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדה, חובה להביאם לבית המקדש וליתנם לכהנים.

כשמגיע בעל השדה לשדהו ורואה את הפירות הראשונים שהתחילו להבשיל – קושר עליהם גמי (חוט), ואומר: "הרי אלו ביכורים". רק מפירות שבעת המינים מביאים ביכורים והם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הביכורים מעלים בתהלוכה שמחה ומקושטת לירושלים ואת הפירות נותנים לכוהנים. ה\בעת שנותן את הפירות אומר בעל השדה דברי שבח לה' על שנתן לו: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". וממשיך אחר כך בקריאת הפרשה מ"ארמי אבד עבי וירד מצרימה…" עד "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו). פרשה זו נקראת: "מקרא ביכורים", או : וידוי ביכורים.

בין המצרים

כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

שלושת השבועות שמי"ז בתמוז שאז הובקעה חומת ירושלים עד ט' באב שאז חרב בית המקדש נקראים "בין המצרים", על פי הפסוק במגילת איכה (א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

בשלושת השבתות של ימי בין המצרים מפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. שלושת הפטרות אלו נקראות "ג' דפורענותא".

בימי בין המצרים נוהגים דיני אבלות על חורבן בית המקדש, וככל שמתקרבים לתשעה באב – ביטויי האבל הולכים ומחמירים.

בין הערביים

פרק הזמן מאז שהשמש מתחילה לנטות כלפי מערב, עד סוף היום.

בין השמשות

פרק הזמן שבין וודאי יום לוודאי לילה.

הזמן המוגדר 'יום' הוא עד שקיעת החמה. הזמן המוגדר 'לילה' הוא מצאת הכוכבים, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים ישנו זמן שהוא מוגדר 'בין השמשות'.

ביאור השם "בין השמשות" הוא: הזמן שבין שקיעת גוף השמש ובין העלם אור השמש, כלומר: בין שתי "שמשות".

דין "בין השמשות" נוגע להלכות רבות מאד. את זמן "בין השמשות" דנים, על פי רוב, להחמיר. לדוגמא: יום השבת מתחיל משקיעת החמה בסוף יום ששי ונמשך עד סוף בין השמשות שבסוף יום השבת; כך גם כל המצוות הנוהגות ביום, שחובה לעשותן עד שקיעת החמה. והמצוות הנוהגות בלילה, יש לעשותן מצאת הכוכבים ואילך.

בין כסה לעשור

כינוי לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עשרת ימי תשובה.

"כסה" הוא כינוי לראש השנה על שם הכתוב (תהילים פא, ד): "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ודרשו חז"ל: "איזהו חג, שהחודש (הירח) מתכסה בו? הוי אומר: זה ראש השנה", כלומר בראשית השנה שהוא ראש חודש, הירח מכוסה ואינו נראה. ו"עשור" הוא כינוי ליום הכיפורים החל בעשירי לחודש תשרי. מכאן השם "בין כסה לעשור" לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

ביעור חמץ

מצות ביעור החמץ מהעולם לפני חג הפסח.

ביום י"ד בניסן, חובה על כל אחד לבער את החמץ מרשותו, הביעור נעשה בתחילת השעה השישית (כשעה לפני חצות). באופן הביעור נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה"; וחכמים אומרים, "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

המוצא חמץ בביתו בחול המועד, יוציאו מרשותו מיד ויבערו. אם מצאו ביום טוב, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, כדי שלא ישכח ויאכלו, ובמוצאי יום טוב יבערו.

בית דין

מוסד שיפוטי בישראל.

בעם ישראל היו קיימים שלושה סוגים של בית דין

בית דין של 3 דיינים, שסמכותם היתה לפסוק בדיני ממונות וקנסות.

בית דין של 23 דיינים, שדנו גם דיני נפשות.

בית הדין הגדול – הסנהדרין, שמנתה 71 איש, והיווה את הסמכות השיפוטית העליונה בעם ישראל. מקום מושבה של הסנהדרין היה בבית המקדש.

לבית הדין יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה".

כיום, בוטלה הסנהדרין ואין דנים דיני נפשות ומלקות. בתי הדין היום דנים בדיני ממונות וגיטין וקידושין.

בית המקדש

מבנה הקבע ששימש משכן לשכינה, בו התקיימה עבודת הקרבנות על ידי הכהנים והלויים.

התורה מצווה לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, לבנות בית לה', "בית מקדש" שבו תתקיים עבודת הקרבנות דבר יום ביומו, ושאר עבודות המקדש, שנעשו בעיקר על ידי הכהנים, בסיוע הלויים.

שני בתי מקדשות היו בישראל ואנו מצפים בכל יום ובכל רגע לבנייתו של בית המקדש השלישי.

בית המקדש הראשון – נבנה על ידי שלמה המלך לאחר שאביו, דוד המלך, קנה את המקום לשם כך. ארבע מאות וארבעים שנה לאחר כניסת בני ישראל לארץ ישראל, בשנת ב' אלפים תתקכ"ח בנה המלך שלמה את בית המקדש. הבניה ארכה שבע וחצי שנים.

בית המקדש הראשון עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים והוא נחרב בתשעה באב שנת ג' של"ח על ידי נבוכדנצאר מלך בבל ולמחרת – בעשרה באב נשרף הבית.

בית המקדש השני – נבנה על ידי עולי בבל שבעים שנה לאחר שנחרב הבית הראשון, כשעם ישראל שב מגלות בבל. בשנת ג' אלפים ת"ח. הבית השני היה פשוט מאד עם הקמתו והוא שוכלל מאד על ידי הורדוס. בית המקדש השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה ונחרב על ידי טיטוס בתשעה באב בשנת ג' אלפים תתכ"ט.

בית המקדש השלישי:יש אומרים, כי בית המקדש העתיד יבנה עוד לפני ביאת המשיח; ויש אומרים, כי קודם יבוא המשיח ורק לאחר מכן יבנה בית המקדש. יש סוברים, שבית המקדש השלישי ירד משמים כשהוא בנוי ומוכן לגמרי.

בית הכנסת

בית התכנסות לתפילה

בית שמתכנסין בו לתפילה נקרא בית כנסת. בבית הכנסת יש ארון שבו מונחים ספרי התורה, יש בימה עליה מניחים את ספר התורה כשקוראים בו. ובבתי כנסת אשכנזיים יש את עמוד החזן שעליו עומד בעל התפילה המשמש כשליח ציבור (ש"ץ) למנהג הספרדים הוא עומד על יד הבימה.

בית הכנסת מתפללים עם מניין אנשים דברים בוגרים ואז התפילה נחשבת ל"תפילה בציבור". אולם, גדול ערכה של תפילה הנאמרת בבית כנסת. לכן, גם מי שאינו מוצא מניין והוא מתפלל ביחידות, ישתדל להתפלל בבית הכנסת.

קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש, ולכן יש קוראים לבית הכנסת "בית מקדש מעט" חובה היא איפה לנהוג כבוד, דרך ארץ וקדושה כלפי "מקדש מעט". אין להקל בו ראש ואין לדבר בו שיחות בטלות.

אין נכנסים לבית הכנסת כדי להסתתר בו מפני החמה, הצינה או הגשמים. אם לבית הכנסת יש שני פתחים, אין להשתמש בבית הכנסת כמקום מעבר, כדי לקצר את דרכו, כלומר, שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח השני. אין אוכלים, שותים או ישנים בבית הכנסת. אך הלומדים תורה בקביעות בבית הכנסת מותר להם לאכול ולישון שם, כדי שלא יאלצו ללכת למקום אחר ויתבטלו מלימודם.

מושגים ביהדות א'

אב בית דין – אב"ד – גאב"ד

ראש בית הדין. גאב"ד – גאון אב בית דין.

בעבר היה אב בית הדין המשנה לנשיא בית הדין והשני במעלתו. כיום מקובל לכנות כך את הדיין החשוב וראש בית הדין בבתי דין הדנים על פי דין תורה. מנהגי כבוד מיוחדים נקבעו לגבי אב בית דין. וכשרואים אותו גם מרחוק צריך לקום בפניו עד שיעבור. אב בית דין שמת, כולם קורעין עליו, ונוהגים כמה דיני אבילות.

אבן העזר

אחד מארבעת חלקי הטור והשולחן ערוך – ספרי ההלכה הגדולים והמרכזיים.

'אבן העזר' הוא כינוי שהעניק מחבר ספרי הטור רבי יעקב בן אשר לחלק העוסק בדיני אישות, גיטין וקידושין. מקור השם הוא על סמן הפסוק: "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). נהוג גם לציין את החלק בראשי תיבות אהע"ז או אה"ע או אבה"ע.

אורח חיים

אחד מארבעת חלקי הטור והשולחן ערוך – ספרי ההלכה הגדולים והמרכזיים.

"אורח חיים" הוא כינוי שהעניק מחבר ספרי הטור רבי יעקב בן אשר לחלק העוסק במכלול ההלכות היום יומיות, סביב כל שעות היממה ומעגל השנה, חגים ומועדים. בחלק זה נכללים הלכות תפילה, ציצית, תפילין, אכילה וברכות, והלכות שבת ומועד.

אורים ותומים

גוויל שבו כתוב שמו המפורש של הקב"ה שהיה נתון בתוך כפלי החושן, ובאמצעותו היו אותיות אבני החושן מאירות בזו אחר זו, כתשובה לשאלת הכהן.

האורים ותומים מוזכר בעיקר בתקפות המלכים והשופטים הראשונים, כמנגנון שבאמצעותו התקבלו החלטות מהותיות הנוגעות לענייני ציבור, יציאה למלחמה, חלוקת הארץ ועוד.

פעולת האורים ותומים הייתה מתבצעת באמצעות הארת האותיות שהיו חקוקות על אבני החושן, לאחר שנשאלה שאלה. צירוף האותיות היה יוצר את התשובה.

איסור דאורייתא

דבר האסור מן התורה.

כל דבר שנאסר לעשותו והאיסור הוזכר במפורש בתורה, או שאיסורו נלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, או שאיסורו נלמד כהלכה למשה מסיני, או שאיסורו נלמד מסברא מדברי תורה. ויש אומרים, שגם איסור שנזכר בנביאים או בכתובים הרי הוא כאיסור של תורה.

איסור דרבנן

דבר שנאסר על ידי חכמי ישראל.

חכמי ישראל תיקנו תקנות, גזרו גדרות וסייגים שלמרות שתוקפם נובע מדברי התורה, שנאמר (דברים י"ז, י"א): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", בכל אופן ישנן הגדרות חומרה שונות בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא. לגבי גזירות ותקנות חכמים, נוקטים בכלל: "ספק דרבנן לקולא". מאידך, לגבי איסורים של תורה הכלל הוא: "ספק דאורייתא לחומרא".

אם כי, נהגו גם חומרה גדולה באיסורי חכמים, הטילו עונשים קשים על המזלזל בגזירותיהם, חייבוהו מלקות, נידוי, ואף התירו לקרותו: "עבריין".

יש מקרים שבהם מצוות התורה נדחות מפני איסורי חכמים שנגזרו כסייג לתורה, כגון תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, או נטילת לולב ביום ראשון של סוכות שחל בשבת.

אלול

החודש העברי השישי למניין חודשי השנה.

אלול הוא החודש השישי מהחודשים העבריים הנמנים מניסן. בחודש אלול 29 ימים. מקור שמו של חודש אלול הוא בשפה הארמית ומשמעותו עונת הקציר. חז"ל מביאים גם רמש בשמו של החודש להיותו חודש הרחמים וסליחות בראשי התיבות של אלול אני לדודי ודודי לי. חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, שבראש חודש אלול עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית (בפעם השניה). הוא שהה שם ארבעים יום שהסתיימו בי' בתשרי – יום הכיפורים. בימים אלו נהג כל עם ישראל בצום ובתענית, עד שביום הכיפורים נסלח להם חטא העגל. ימים אלו נקבעו לדורות כימי רצון ורחמים, וכהכנה לעשרת ימי תשובה, שהינם ימי דין ומשפט. מרבים בהם במעשים טובים, במתן צדקה ובעריכת חשבון הנפש.

עדות המזרח משכימים לקום מדי יום במהלך חודש אלול לאמירת סליחות. בני אשכנז משכימים לאמירת סליחות החל ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. מלבד אם חל ראש השנה בימים ב' או ג' ואין ממוצאי שבת עד ראש השנה לפחות ארבעה ימים, אז, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת, שבוע קודם לכן.

נוהגים לתקוע בשופר במשך חודש אלול בתפילת שחרית, כדי להזכיר את ההתעוררות לתשובה.

אמה

מידת אורך קבועה.

אמה היא מדית אורך שנמדדת כמרחק מן ראש האצבע האמצעית ועד המרפק. על מנת להגדיר אותה במושגי מרחק המקובלים בימינו תורגמה לס"מ. שיעור האמה הוא: 58 ס"מ – לשיטת ה"חזון איש"; ו-48 ס"מ לשיטת רבי חיים נאה ז"ל. באמה יש 6 טפחים.

אמוראים

חכמי התלמוד

האמוראים הם חכמי ישראל שחיו והנהיגו את העם אחר חתימת המשנה שחוברה על ידי התנאים. אמוראים, תואר שפירושו: מתרגם, מפרש. האמוראים היו רשאים רק לבאר ולפרש את דברי התנאים אך לא לחלוק עליהם.

אמן

הסכמה ואימות דבר שנאמר, בקשה שיתקיים הדבר שנאמר.

משמעותה של המילה אמן היא הסכמה לדברים שנאמרו מפי אחר, ובארמית פירושה – אמת. צריך לענות אמן לאחר שמיעת ברכה ממישהו אחר, וכשעונים אמן מכוונים, אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בה. בברכות שמהותן תפילה ובקשה, כגון הברכות האמצעיות של תפילת שמונה עשרה, יש לכוון, מלבד הכוונה האמורה, גם: יהי רצון שיתקיימו הדברים.

חז"ל הפליגו במעלת עניית אמן, ואמרו: "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). כמו כן אמרו: "כל העונה אמן בכל כוחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר: 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', אל תקרי: שומר אמונים, אלא: שומר אמן" (שבת קיט, ב).

אסרו חג

יום החול שלמחרת חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות

יום החול הראשון שלאחר החגים פסח, שבועות וסוכות, נקרא איסרו חג. הימים הם כ"ב ניסן, ז' סיון, כ"ג תשרי. שמו של "אסרו חג", מקורו בפסוק (תהילים קיח, כז): "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" – "כל העושה איסור (תוספת) לחג באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן". לכן נוהגים להרבות במאכל ושתיה ביום זה וגם נוהגים בו שמחה ולא מתענים בו.

אפיקורוס

המבזה את התורה, לומדיה או חכמיה. הכופר במהות הנבואה, הכופר בנבואתו של משה רבינו, האומר שאין הקב"ה יודע את מעשי בני האדם.

בהגדרת אפיקורוס קיימות דעות שונות. האפיקורוס פסול לעדות, אסור להחזיר לו אבדתו, שחיטתו נבלה ואין לו חלק לעולם הבא. אפיקורוס שמת – אין קרוביו מתאבלים עליו.

ארבע מידות בית דין

ארבע שיטות לענישה במוות, שבהן היו בית דין ממיתים את הנידונים למוות.

ארבעת אופני הענישה במוות שונים בחומרתן, כל נידון נהרג במיתה שהוא חייב בה לפי חומרת העבירה שעבר. יש אומרים שדרוג חומרת המיתות הוא: סקילה, שריפה, הרג, חנק, ויש אומרים: שריפה, סקילה, חנק, הרג. בתי הדין נמנעו בדרך כלל לדון למוות ומכארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני הפסיקו בתי הדין לדון למוות כלל.

ארבעה וחמשה

תשלום קנס שמשלם מי שגנב שה או שור וטבחו או מכרו, לפני שנתפס.

התורה קנסה את הגונב שור ושה וטבח או מכר אותו, לשלם פי ארבע על השה ופי חמשה על השור.

בהבדל הקנס בין שור לשה נאמרו שני טעמים: א. שור שגניבתו וטביחתו או מכירתו גרמה לביטול ממלאכה, ישלם חמישה, שה שלא ביטלו ממלאכה – ארבעה"; ב. אמר רבי יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו, ולא היה צריך הגנב לסחבו – חמשה, שה שהרכיבו על כתפו (וביזה הגנב את עצמו) – ארבעה.

ארבעה צומות

ימים שבהם מתענים בצום – על פי דברי הנביאים: ג' תשרי, עשרה בטבת, י"ז בתמוז וט' באב.

הנביאים קבעו ימי צום ותענית שמטרתם לעורר את העם לשוב בתשובה ולתקן את המעשים, בהיזכרנו במאורעות קשים ומצערים שאירעו בתאריכים אלו לעם ישראל:

בשלושה בתשרי מתענים על הריגתו של גדליה בן אחיקם ועל הצרות שאירעו לעם ישראל בעקבות הריגתו. הוא הופקד על ידי מלך בבל על שארית הפליטה של העם בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לאחר הריגתו גלו כולם ונהרגו אלפים מישראל.

בעשרה בטבת מתענים כי ביום זה החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל.

בשבעה עשר בתמוז מתענים כי ארעו בו צרות רבות לעם ישראל: נשברו הלוחות לאחר מעמד הר סיני, בטל קרבן התמיד לפני חורבן בית המקדש, הובקעה חומת ירושלים על ידי האויבים, נשרפה התורה על ידי אפוסטמוס הרשע והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל.

בתשעה באב מתענים על כי ביום זה נחרב בית המקדש הראשון והשני, נגזר על אבותינו – יוצאי מצרים – שלא יכנסו לארץ, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.

ימי צום אלו מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתיקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב על א'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות.

ארבעת המינים

ארבעה סוגי צמחים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

את ארבעת המינים ציוותה התורה ליטול בחג הסוכות. ביד ימין נוטלים את הלולב, סביבו אוגדים (קושרים) 3 הדסים ו-2 ערבות, וביד שמאל נוטלים את האתרוג. מהות המצווה היא לנענעם יחד. לפני שנוטל אותם מברך: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". הברכה היא על הלולב מפני שהוא הגדול והבולט שביניהם. ביום הראשון של החג מוסיפים גם את ברכת "שהחיינו".

ט"ו באב – מה זה בכלל?

ט"ו באב – מה זה בכלל?

חודש אב הוא חודש קשה לעם ישראל, כפי שכתוב במשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית ד', ו').

החל בראש חודש אב מתחילים לנהוג במנהגי אבלות ועינוי מסוימים, שהולכים ומתרבים ככל שמתקרבים

לצום תשעה באב – שיא האבל על חורבן בתי המקדש – ונמשכים בחלקם גם ביום שלאחריו –

יום שבו בער בית המקדש החרב.

והנה, אך חולף לו שבוע ימים וכבר מגיע ט"ו באב, יום שאותו מתארים חז"ל במילים:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד', ז').

 

מהו ט"ו באב? מדוע הוא יום שמח כל כך? ומה הקשר בינו לבין יום הכיפורים?

 

1. יום שפסקו בו מתי מדבר

לאחר יציאת מצרים, שלח משה מרגלים לתור את הארץ. כאשר שבו המרגלים – ביום תשעה באב –

עשרה מהם פירשו את מראה עיניהם בארץ בצורה כל כך שלילית, עד שבני-ישראל התחרטו

על שיצאו בכלל ממצרים, נבהלו, וחששו להיכנס לארץ. הם שכחו את כל הניסים הגלויים שליוו אותם עד כה,

ולא האמינו בהבטחתו של האלוקים להנחיל להם את הארץ.

בתגובה, גזר עליהם האלוקים להישאר במדבר 40 שנה, עד שימות כל אותו דור שיצא עם משה ממצרים.

וכך היה. מדי שנה היה משה מכריז שהגיע ערב ט' באב. בני דורו היו כורים לעצמם קברים, נכנסים לתוכם

ומתכוננים למות. בכל שנה, היו נותרים 15,000 איש בקבריהם.

בשנה הארבעים, כרו לעצמם 15,000 האנשים האחרונים קברים והמתינו למותם. אולם, בבוקר קמו כולם

בריאים ושלמים. הם הופתעו, אבל שיערו שככל הנראה טעו בחישוב הימים, ולכן חזרו לקבריהם גם למחרת,

ושוב ביום שאחריו… עד לט"ו באב, שבו זרח ירח מלא, והעיד שאכן, תשעה באב בא וחלף, והם נותרו בחיים.

כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים.

2. יום שדומה ליום הכיפורים

בדומה, מסמל יום הכיפורים את היום בו מחל אלוקים לבני ישראל על חטא העגל – היום שבו ירד משה

מההר עם הלוחות השניים. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.

3. יום שהותרו בו השבטים והותר שבט בנימין

בימי משה, באו אליו בנות צלופחד, שאביהן נפטר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ותבעו לרשת את נחלתו.

הבנות זכו אמנם בנחלת אביהן, אולם נאסר עליהן להינשא לאיש שאינו מבני שבטן, כדי שהנחלה לא תעבור

לשבט אחר. כך נקבע שאסור לבנות שירשו את אביהן לבוא בקשרי נישואין עם בני השבטים האחרים.

כעבור שנים רבות, בעקבות מקרה פילגש בגבעה (ר' שופטים י"ט-כ"א), נשבעו בני ישראל שלא להשיא

את בנותיהם לבני שבט בנימין.

שני איסורים אלה גרמו צער גדול לעם ישראל. האחד סיכן את קיומו של שבט שלם, והשני ציער את הבנות

שהוגבלו בבחירת בן זוגן. חכמי ישראל בדקו היטב את האיסורים, והבינו שאיסור נישואיהן של יורשות

לבן שבט אחר, חל אך ורק על דור כובשי הארץ, שבו אסור היה להעביר קרקעות משבט לשבט. ובדומה,

קבעו שהשבועה שלא להשיא את הבנות לבני שבט בנימין חלה רק על הדור שנשבע אותה, ולא על צאצאיו.

היום שבו הותרו האיסורים היה ט"ו באב, וכך, נוספו עוד שתי סיבות ל"חג ה' " (שופטים כ"א, י"ט),

שנחגג מאז פסקו בו מתי מדבר.

כפי שהזכרנו לעיל, ט"ו באב ויום הכיפורים דומים זה לזה בכוח מחילת העוון שבהם. ולכן, לא חששו אבותינו

להנהיג מנהג שבו היו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, שמא יצא ממנו מכשול ופריצה של גדרי הצניעות.

כי כל אותם מחולות היו אך ורק לשם שמים, על מנת לבנות בתים כשרים נוספים בעם ישראל. אולם,

מאז שחרב בית המקדש, ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטל גם מנהג זה.

4. יום שבו הוסרו השומרים מהדרכים

כאשר קרע ירבעם בן נבט את מלכות ישראל מירושלים, הוא העמיד שתי במות מרכזיות לעבודה זרה.

ירבעם היה מודע לכך שרבים מבני מלכותו עדיין נושאים עיניהם לעבודת ה' בבית המקדש שבירושלים.

הוא חשש שהדבר יגרום להחלשות שלטונו, ולכן הציב שומרים בדרכים המובילות לירושלים,

אשר מנעו מבני ישראל לעלות לרגל לעיר הקודש. שומרים אלה ניצבו בדרכים עד שהושע בן אלה

עלה למלכותו, סילק את השומרים והתיר לעם לעלות לירושלים.

יום הסרת השומרים מן הדרכים היה ט"ו באב. [ראוי לציין שבסופו של דבר הושע בן אלה נענש,

מכיוון שלא ניצל מספיק את כוחו כמלך. בן אלה, אמנם התיר לכל מי שרצה לעלות לירושלים,

אך לא פעל כדי למנוע את העבודה הזרה שכבר פשתה ורווחה בעם. כך יצא שקודם לכן,

עיקר החטא היה מוטל על המלכים (אנשים מועטים), ואילו כעת, באה לידי ביטוי בחירתם

של בני ישראל עצמם (ציבור רחב), לא לעלות לירושלים וכן להמשיך לסגוד לאלילים.]

5. יום שפסקו לכרות בו עצים למערכה

כאשר שבו עזרא ונחמיה ובני דורם לארץ ישראל, מצאו אותה חרבה ושוממה – אויבי העם

עקרו את כל עציה, ולא נותרו בה עצים לעבודת הקרבנות.

את העצים למערכה היו מביאים אנשים שהתנדבו לעשות זאת. המתנדבים נאלצו להרחיק לכת,

ולהסתכן במפגש עם שומרי הדרכים שניסו למנוע את אספקת העצים למקדש. פעמים רבות נדרשה

מהם יצירתיות כדי להצליח במשימתם ולעבור את המשמרות.

חז"ל מתארים כיצד היו אנשים מכינים סלי ביכורים, מכסים אותם בעצים, נוטלים עלי גדול

והולכים לירושלים. כאשר השומרים היו שואלים אותם לאן ולשם מה, הם היו עונים 'לעשות דבלים

בעזרת העלי והמכתשת'. אחר כך היו מקשטים את העצים בסלים ומעלים אותם לבית המקדש.

אחרים, היו בונים סולמות מן העצים, מספרים שהם הולכים להוציא יונים מן השובך,

ואחר כך מפרקים את ה'סולמות' ומעלים למקדש. 'נדבת העצים' נחשבה לנדבה גדולה וחשובה.

והיו מביאים אותה בשמחה גדולה ובהדר, כמו שהיו עושים בהבאת הביכורים.

לא כל עץ היה יכול לעלות על המזבח. עצים רקובים ומתולעים לא היו ראויים לכך. כפי הידוע,

עצים לחים המרוכזים יחד, מתליעים במהירות. לכן, היה צורך למלא את המחסנים בעצים יבשים

לפני בוא החורף והלחות. כך נקבע, שיום י"ז בתמוז הוא היום האחרון להבאת מנחות העצים למקדש,

משום שלאחריו השמש כבר אינה עזה כמו קודם, ולא מסוגלת לייבש מספיק את העצים הכרותים.

בחמישה עשר באב, היו חוגגים ושמחים על שהמחסנים התמלאו בעצים עבור החורף. אותו יום

זכה לכינוי 'יום תבר מגל' – יום שבירת הקרדומות, היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים.

6. יום שבו נקברו הרוגי ביתר

בעקבות כישלונו של מרד בר-כוכבא נכבשה העיר ביתר. תושביה הרבים נרצחו באכזריות

ובמיתות משונות, וקבורתם לא הותרה – למען יראו וייראו. לאחר מותו של אדריאנוס,

שביזה את הגופות, בא מלך אחר והתיר לקבור את ההרוגים. שני ניסים התרחשו עם הרוגי ביתר.

האחד, שהותרה קבורתם, והשני, שלמרות הזמן הרב שחלף, הגופות לא נרקבו. לזכר ניסים אלה

תקנו חז"ל את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון.

הטוב – על שהותרו לקבורה, והמטיב – על שלא הסריחו.

יום קבורתם של הרוגי ביתר חל אף הוא בט"ו באב.

חג האהבה

אם נחפש את המכנה המשותף לכל האירועים הנזכרים לעיל, נוכל להבחין בקלות שמדובר במחילה,

התחברות וחיזוק קשרים. הקב"ה מאיר פנים לעמו לאחר שנים של מוות בעקבות חטא המרגלים,

וברחמיו מביא לקבורה מכובדת של הרוגי ביתר. עם ישראל מתאמץ לחזק את הקשר בינו לבין בוראו

במסירות נפש לקיום עבודת המזבח והקרבנות (קרבן מלשון קרבה), ושומרי הדרכים מסולקים ממשמרתם,

כדי לאפשר לבני מלכות ישראל לעלות למקדש ולהתקרב לבוראם. בני השבטים מותרים להינשא זה בזה

וקשרי חיתון רבים נוצרים באותו יום.

יום של ריבוי אהבה אמיתית וטהורה בין ה' לעמו, בין עם ישראל לאלוקיו ובין אדם לזולתו.

מנהגים הקשורים ט"ו באב כיום

בעבר, היה ט"ו באב יום של חג ממש. אולם היום, משחרב בית המקדש ובטלה השמחה

מימים רבים שהוזכרו במקורות, הוכנסה השמחה לעיסוק התורה. החל בט"ו באב, ועד לסוף החורף,

נוהגים להקדיש זמן נוסף ללימוד התורה בשעות הלילה (מכיוון שהימים הולכים ומתקצרים,

והלילות הולכים ומתארכים). חז"ל השוו בין לימוד התורה בלילות, לעבודת המזבח בזמן המקדש.

עבודה שמקרבת את ה' לעולמנו ומורידה שפע וחיות לעולם.

ט"ו באב מסמל גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים.

בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה",

כבר מט"ו באב – כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.

גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמשה עשר באב.

יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם;

שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח;

ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת האלוקים.

[מתוך אתר אש התורה]