מסופר על בחור חרדי שהלך ברחוב המחבר בין בני ברק לרמת גן, אם אני לא טועה זה רחוב ז'בוטינסקי. באחד מלוחות המודעות הוא ראה מודעה על בחור צעיר שחלה במחלה הנוראה והוא זקוק בדחיפות להשתלת מח עצם… "ומי שמוכן יהיה לתרום יבוא על שכרו מן השמיים".הבחור התרגש והלך לקופת החולים כדי לבצע את הבדיקות.

לאחר כמה ימים כשהתקשרו להודיע לו שהוא נמצא מתאים, ניגש הבחור החרדי אל הרופא המטפל וביקש לפגוש את הבחור שהוא אמור לתרום לו מוח עצם. כשנפגשו, הוא ראה מולו בחור חילוני והתפתחה ביניהם שיחה ארוכה של כמה שעות, על המחלה, על הדת וכמובן על החיים – שיחה בה הם נקשרו אחד לשני בלב ובנפש.

חזר הבחור החרדי לביתו וסיפר לאביו על הפגישה המרגשת שהייתה לו. האבא הקשיב לכל מילה ושאל מי הבחור ומאיזה משפחה הוא. ברגע שהבן אמר מי הבחור ומי אביו זעק אביו זעקה גדולה ואמר: "מי?הוא?? אני אוסר עלייך לתרום לו!! על גופתי המתה אתה תתרום לו!!"

הבן נבהל מאוד מתגובת אביו, "אבל אבא, זה פיקוח נפש!" אבל האבא המשיך בשלו, "אתה לא תתרום לו!!"

הבן לא הבין מה קרה לאביו, הוא ניגש וסיפר את זה לרב מקובל גדול שהגיע באופן מיידי לביתם וניסה לדבר אל ליבו של האב ולשאול למה הוא מתנגד. אמר האבא לרב, "אני מכבד מאוד את כבוד הרב ובוודאי שלא אגרש אותך מביתי אבל אם תמשיך לנסות ולשכנע אותי אני אצא מהבית".

אמר לו הרב "הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" האב נשאר קר וקפוא ולאחר כמה דקות לעיניי כל ההמומים, פתח האב את דלת הבית ויצא.

הרב היה בהלם, פנה לבן ואמר, "יש פה סוד גדול שאני חייב לדעת אותו". ענה הבן "אבא אדם סגור, אבל כשהוא שותה יין ליבו נפתח. בליל הסדר מצווה לשתות כמה כוסות של יין. אם כבוד הרב יוכל בבקשה להגיע אלינו בסוף ליל הסדר, אולי נוכל לדבר אל ליבו".

ואכן כך היה, הגיע הרב לביתם בסיום ליל הסדר והאב שכבר היה מבושם מהיין פנה אל הרב ואמר, "כבוד הרב, אני מתנצל על התנהגותי באותו יום. אספר לך את הסיפור שעומד מאחוריי הסירוב שלי שבני יתרום לבנו מוח עצם ואין לי ספק שכבוד הרב יסכים איתי!"

הקשיב הרב לכל מילה והחל האיש לספר, "אני ניצול שואה… בגטו היינו כמה גברים בתוך חדר אחד קטן, עובדים קשה ולא מקבלים אוכל. הבן שלי הקטן היה איתנו, אבל הגרמנים לא ידעו על קיומו כי היינו מחביאים אותו בתקרת העץ של החדר. בלילה היינו מוציאים אותו והוא היה הולך, "גונב" לגרמנים אוכל ומביא לנו. אותו אדם שאנחנו מדברים עליו, שאתם רוצים ומתחננים שנתרום לבנו מוח עצם, היה מומחה לבניית פצצות. הוא היה עובד בשביל הנאצים ובונה להם פצצות. לכן הוא היה מכובד מאוד, היה מסתובב בגטו בגאווה עם שני שומרי ראש. יום אחד הוא נכנס לחדר שלנו עם מקל בידו והחל לדפוק על הקירות עד שהגיע לתקרה. כשדפק בחוזקה על התקרה נפלו כמה עצים והבן שלי צנח מהתקרה. הוא תפס את בני בחוזקה, עיקם את ידו, הוציא אותו החוצה, סגר את הדלת ושתי יריות נשמעו באוויר… שתי יריות שפילחו את ליבי לנצח. ועכשיו תאמר לי כבוד הרב, איך אוכל לסלוח?! בני לא יציל את בנו!"

הרב, שהיה מוצף בדמעות, פנה אל האיש ואמר, "אני מבין לליבך, אבל מה הבן שלו אשם? אולי יש משהו שמסתתר פה ואנחנו לא מודעים אליו? הרי נסתרות הן דרכי האל… וחוץ מזה יש לנו אפשרות לעשות פה קידוש ה' גדול. בוא נלך ונדבר איתו".

לאחר שעות רבות של שיכנועים מצד הרב, הסכים האב. הם הגיעו לפתח ביתו של האיש וכשנפגשו עיניהם, האב הנרגש כמעט והתמוטט… אבל אז פתח האיש את פיו ואמר, "אתה כועס עליי שנים רבות וכל החיים חיכיתי לרגע שאראה אותך כדי שתדע את האמת ומשמיים זימנו לנו את הרגע הזה עכשיו. הגרמנים רצו להרוג את כל הגברים בחדר שלכם, כי הם ידעו שיש שם ילד קטן "שגונב" להם. אני רציתי להפחית את הנזק ואמרתי להם שאלך ואהרוג רק את הילד, בכדי להציל אתכם. כשהוצאתי אותו החוצה, לא הייתי מסוגל להרוג אותו, אבל השומרים היו ליידי. לכן יריתי שתי יריות והרגתי את שני השומרים! משם הברחתי את הילד למנזר שהיה בקרבת מקום. הגרמנים ידעו שבגדתי בהם, אבל יכלו להרוג אותי, כי הם היו זקוקים למידע שלי בבניית פצצות ולכן הם פגעו בגופי באופן כזה שלא אוכל להוליד ילדים לעולם. כשנגמרה המלחמה ידעתי שאין לי סיכוי להביא ילדים לעולם ולכן הלכתי למנזר וביקשתי את הילד שהשארתי שם. הם החזירו לי אותו ואני גידלתי אותו כל השנים בחום ואהבה. הילד הזה… הוא בעצם הילד שלך! הילד שלי שזקוק להשתלת מוח עצם – הוא בעצם הילד שלך וזו הסיבה שבנך נמצא מתאים להשתלה…"

השלושה פרצו בבכי, התחבקו והבן ניצל בזכות תרומת אחיו הצעיר.

המסר הגדול של הסיפור הוא שלא כל מה שאתם רואים בחיים אתם באמת מבינים וחייבים לדון כל אדם לכף זכות…