חיים לוי

זהו סיפור מדהים על צפרדעים שיכול ללמד אותנו הרבה על החיים שלנו, ובכוחה של מילה טובה

להקה של צפרדעים טיילה להם ביער, לפתע נפלו 2 צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.

כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור, כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים … אתם נחשבים כבר למתים… חבל לכם בכלל להתאמץ!" תשארו שם ותיפרדו מאיתנו

שני הצפרדעים כמובן לא הסכימו ככה להפסיד את החיים והחליטו לעשות מאמץ. הם התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי, "בחיים לא תצאו מכאן…"

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני, לא ויתר הוא ניסה והמשיך בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור שחבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי בעולם", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".תראה איזה מאמץ השקיע החבר שלך ולא יצא מכך כלום, 'אתה סתם הורג את עצמך'
בסופו של דבר, הוא ניתר בכוחותיו האחרונים עד שהצליח לצאת החוצה מהבור.

כשהוא יצא החוצה שאלו אותו חבריו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק…"

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש…

הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד…

מוסר השכל:

1. מוות וחיים ביד הלשון.
2. מילים הרסניות למי שנמצא למטה לא יעלו אותו למעלה.
3. עידוד זהו הכוח.

תעודדו את אלה לצידכם, עוד מילה טובה ועוד מילה טובה. רק תרויחו..

ראובן העצני

מעשה בבת שגרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בניו יורק. הבת, בחורה ממוצעת עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתייים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב ילדה קטנה שהייתה שם בחנות. היא משכה בשרוול חולצתה של אימה ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם כובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה ואמרה לה:"גברתי הכובע פשוט הולם אותך". קונה נוספת שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".

הבחורה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה אל הרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם, לפני כן, היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות , או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשהגיעה לבנין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. מעולם, לפני כן, הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. הנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהלת המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמינה אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחחה איתה לגבי הרגשתה בעבודה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום היא החליטה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "ביתי" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".

"כן אמא" אמרה, "זה הכל בזכות הכובע".

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "איזה כובע?"

הניחה הבת את ידה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב….

הכל בראש שלנו- נחשוב חיובי יהיה חיובי!