הסופר הרב קובי לוי בסיפור מרתק על צ׳ינו הכריש
שבוע טוב לך: קוראים לי "הכריש". מה אתה פותח עלי שתי עיניים רמזור צהוב מהבהב? כריש כריש, זה השם שלי, ותכף תקבל גוטע של הסבר, למה כי אצל צי'נו הכריש, אין בנאדם שיוצא עם שאלות. אז תרשום לפניך מה שאני מדבר.
ככה, נגיד לפני 10 שנים, לא הייתי בדיוק דתי, מה זה לא בדיוק דתי? אתה יודע אצל הספרדים אין דבר כזה "לא דתי", לכולם יש בבוידעם סבא אחד או שניים שהיו רב גדול או שוחט מוסמך או כותב תפילין, משהו כזה. אין ספרדי שלא זוכר סבתא שמדליקה נרות שבת וסוגרת את העיניים ומתפללת כשהיא מחזיקה את המזוזה ביד ימין. אבל אני לא מתכוון לשקר עליך… הייתי דתי רק בלב, איך שאומרים, לא בדיוק שומר על כל המצוות..
אצלנו בקליקה של הטורפים, נתנו לי את הכינוי "הכריש", כי לצ'ינו יש חוש ריח להריח עיסקת נדל"ן ממיליון קילומטר, לבוא עם מזומנים, לגלגל עניינים עם העורך דין של הלקוח, או האפוטרופוס של המדינה, לקנות בזול למכור ביוקר, ולעשות כמויות של כסף נזיל נוסף.
יופי, הבנת, אני סוחר נדל"ן ותיק, עם אוזניים ראדאר, עיניים טלסקופ, שמריח דם כמו כריש בים, אבל מה, לפעמים יש עיסקאות שאני לא בא לבד, אלא מסביבי שורצים עוד שניים שלושה כרישונים. מדובר נניח בדירה של "עמידר", שהמדינה מעמידה למכירה, מפרסמים את זה בכל מיני עיתונונים קטנים, או בתקשורת האלקטרונית, אבל צ'ינו לא מפספס, מריח הזדמנות, שולף צ'ק בנקאי כמו שצריך, ואוחז ביד תיק ג'ימס בונד מלא מזומן.
שתבין אדון לוי, כמו שאני קונה דירה או חנות, מיד אני מוכר, גוזר קופון 20.000 -30.000 ₪, וממשיך הלאה. בדרך כלל אני מביס את כל הסוחרים בשוק שלי, וכשהם רואים אותי במשרד של המכרז, בדרך כלל, הם מתקפלים וחוזרים בשקט בשקט למשרד שלהם. הם מכירים את הקוד: כשצ'ינו בסביבה אתם מעבר לאופק. ושתבין, אם כבר יש שמנהלים איתי קרב על המחיר, אני מחכה להם בפינה, מקפיץ להם את המחיר, בדיוק בנקודה שממנה מפסידים בעסק, ובורח בשנייה האחרונה ומשאיר אותם עם הפסדים. לא יפה? נכון, אבל אלו כללי המשחק.
לפני עשר שנים, הגעתי למשרד עורך הדין שייצג דירה בגודל בינוני פלוס בשכונה ענייה במרכז הארץ. נכנסתי, עשו לי כבוד, כי מכירים אותי. בלובי של המשרד ישבו עוד שני כרישונים, סרדין אחד, ועוד אצה. אני מכיר את כולם, והם מכירים אותי, קרצתי להם בעין שיזהרו, אבל משום מה הם שידרו לי רוח קרב, כאילו הם הולכים להרים מחירים לשמים, וילחמו על הדירה עד הנשימה האחרונה. אולי לא הבנת, אבל לדירה יש מחיר התחלתי, ומשם עושים תחרות. כל אחד מגביה מינימום 5000 ₪. התיישבנו במשרד עורך הדין, הגישו קפה ועוגיות, ואז נכנסה למשרד אישה דתיה אחת, צנועה, עם פנים עצובות. עורך הדין הודיע לנו שגם היא במכרז. לידה עמד אח שלה, קוראים לו אלברטו, אני מכיר אותו קצת, כי הוא מלצר ותיק במסעדה לא רעה בכלל, בדרום תל אביב.
עורך הדין התחיל במכרז. "מחיר התחלתי 600.000 ₪ מי מוסיף?" כרישון אחד אמר 610.000 ₪, השני הוסיף עוד 5.000 גם אלברטו והאצה תפשו אומץ, והמחיר קפץ ל 640.000, ואני עוד לא הוצאתי מילה מהפה. פתאום, אלברטו המלצר נכנס לסבב ואמר: "תראו חבר'ה, האישה הזו היא אחותי, אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, בקושי שורדת, תעשו לנו טובה, תרדו מהעץ, יותר מ- 600.000 ₪ היא לא מסוגלת לשלם, וגם זה אחרי משכנתא גדולה והלוואות נוספות מהמשפחה. היא מסכנה גדולה, עוברת מדירה לדירה בשכירות, גיהנום".
ההיא, אדון לוי, יושבת בצד, מכסה את הפנים עם הידיים, ואני מבין שהיא בוכה אבל לא יודע להחליט אם עובדים עלי או לא. אצל סוחרים קשוחים, פוזות כאלה לא עושות רושם. הכרישון מימיני לא ממצמץ, ומעלה ל- 650.000 ₪, והסרדין עשה שריר נוסף והוסיף עוד 5.000 פתאום המלצר צורח "מה קרה לכם? איפה הלב שלכם? מה, הכל כסף בעולם? אין התחשבות?" אבל הכרישונים עם עורך הדין לא שמים לב, המחיר קופץ ל- 670.000. כשיגיע ל- 700.000 זה יימכר, למה? – זה המחיר הריאלי של הנכס, גרוש לא יותר. צ'ינו שותק, מעביר עין לכרישונים, עין למסכנה ולאחיה, ופתאום אני מרגיש שהלב שלי מתמסמס. הרמתי את יד ימיני, וחבטתי על השולחן, כל הכוסות התהפכו, העורך דין כמעט נפל מהכסא מתנדנד שלו, לאצה נפלו המשקפיים והכרישונים והסרדין הזדקפו בבהלה. השקט מסביב היה כמו אחרי רעידת אדמה, לא יודע כמה בסולם שוסטר.
"מה עובר עליכם?" צעקתי עליהם. "יושבת פה אישה אלמנה עוברת מדירה לדירה, שלושה ילדים קטנים, בקושי מתפרנסת, מדברים אליכם, ואתם רצים כמו סוסי ים, בלי לב, בלי מצפון, יאללה תעצרו. למה אם מישהו מעלה ת'מחיר יש לו עסק עם צ'ינו, ויותר מזה, עכשיו אדון עורך דין, אנחנו מחזירים את המחיר ל-610.000 ותמחק את כל ההצגה הזו מהפרוטוקול. הגברת הזו תרכוש את הדירה, והיידה קומו כולם ותחזרו הביתה".
ת'שומע אדון לוי, כל הדגים התייבשו ממני, עשו אחורה פנה ונעלמו. גם העורך דין יצא גדול וקרע את הפרוטוקול. "תודה אדון, תודה לך", אמרה לעברי האישה, אבל אני כבר לא הייתי שם. הגעתי הביתה, והבן שלי שוקי, חוזר בתשובה טרי שהתחתן לא מזמן. סיפרתי לו מה קרה, הוא נישק אותי במצח ואמר לי: "אבא, אתה כריש עם נשמה, מוויתור רק מרוויחים".
יופי, כל זה קרה לפני עשר שנים, מאז התהפך עלי הגלגל, וצ'ינו הכריש עשה כמה עיסקאות גרועות, קיבל גם עקיצה קטנה והכסף והרכוש שקעו במצולות ים. הנושים רדפו אותי ונאלצתי למכור את הדירות שהיו ברשותי, וגם את הדירה של הבן שלי שחזר בתשובה והיה מטופל בשני תינוקות. "לא נורא אבא, אני לא מתלונן, אשלם שכירות העיקר שתצא מהצרות", הוא ניחם אותי, ככה זה בני אדם שמאמינים.
תראה אדון לוי, ליפול ממגדל גבוה זה נורא כואב, במיוחד שבשוק נחשבתי לכריש, והנה עכשיו אני אפילו לא סרדין קצוץ ראש בקופסת שימורים עם שמן מנוע.
מי כמוך יודע מיסטר לוי, שיש אנשים שהסטירות והמכות מעוררים אותם, ובמקום להיכנס לדיכאון ולכעוס על כל העולם החלטתי להיות כמו סבא שלי, עברתי לגור רוב שעות היום בבית הכנסת, מתפלל, תהלים, פה ושם בתי משפט, צווי עיקול, הסדרי תשלומים, בקיצור, בית הכנסת ממתיק לי – איכשהו – את הגיהנום המשפטי והחובות.
נו, וכשיש צרות, הן מגיעות בצרורות. הבן שלי, שוקי שחזר בתשובה, מודיע לי ערב אחד – לפני שנתיים – שאשתו חולה קשה… מצאו אצלה משהו… בכיתי כמו תינוק, הלכנו לכל הצדיקים שחיים וגם לצדיקים שלא חיים, התפללנו, תרמנו מה שיש, אבל איך אומרים, הצדיקה שלו השיבה את נשמתה הזכה לבורא עולם והשאירה אותו עם שלושה יתומים. הפכתי לשבר כלי, כי הכיסים ריקים… ומה אני יכול לעזור לו… אתה מבין, בכינו אחד על כתפי השני, ולחשתי לו באוזן "שוקי, אתה הצדיק בין שנינו, ואתה לימדת אותי שהכל לטובה… קשה לי להבין, אבל ככה אמרת", שוקי בכה ואמר לי "אבא, אני מאמין בזה, אבל עכשיו נורא נורא קשה לי להרגיש את זה".
אנחנו לפני סוף הסיפור אדון סופר. בשבוע שעבר התקשר אלי שוקי להודיע לי "אבא, אתה מוזמן היום בערב לארוסין שלי", ונתן לי כתובת. שמחתי נורא, היידה שיפתח דף חדש, ושיהיה במזל. הגעתי עם אוטובוס לשכונה, עליתי קומה שניה דפקתי בדלת. מי עומד מולי פותח ת'דלת? לא תאמין, אלברטו המלצר מדרום תל-אביב.
"מה אתה עושה כאן אלברטו?" אני שואל אותו, וההוא כמו יהודי עונה לי "ומה אתה עושה כאן צ'ינו הכריש?" אז אני מסביר לו "באתי לארוסין של הבן שלי, שוקי" ואלברטו מחייך ואומר "נהדר, גם אני באתי לארוסין של שושי האחות שלי". בקיצור אני נכנס פנימה, דירה מתוקה. מטופחת, עם המון עציצים, תמונות של צדיקים, וכמובן אקווריום.
אז בוא נסכם. שושי ואיציק יתחתנו עוד לפני פסח, ויגורו ת'יודע איפה? בדירה ההיא שויתרנו עליה… כשחזרתי בלילה הביתה הסתכלתי מהמרפסת על העיר והאורות שלה, הרמתי ת'ראש לשמים ואמרתי לקב"ה "ריבונו של עולם, היה כדאי להפסיד את כל הכסף שבעולם, להפוך מכריש, לסרדין בלי ראש, העיקר ללמוד פרק בחיים, שמי שמוותר, עושה את זה בעיקר בשביל עצמו. לא ככה?".
ועוד איך ככה.
פרי קטן מאחורי הסיפור
מספרים בשם רבנו הגדול מרן הרב אליעזר שך זכרון צדיק לברכה, כי היו לו שלוש עצות לחתן וכלה העומדים להקים את ביתם החדש.
לוותר, לוותר, לוותר, נוסחת חיים של נצח.
ויתור דורש תעצומות נפש אדירות, הוא תובע מאתנו להקטין ולגמד (לכאורה) את ערכנו ומעמדנו, ולהרחיב ולבנות ולרומם הטבה לזולתנו. אוי, כמה זה קשה, כמה שזה מקמט את האגו הנפוח.
הקב"ה, ק-ל מסתתר בשפריר עליון, מסתיר ומעלים מעמנו את העובדה המדהימה, כי הויתור למען הזולת הוא בעצם המקלט והמגננה והאור שאנו בונים ומכינים לעצמנו.
ומה נפלאים ומרגשים סיפורים כנ"ל, שמדליקים נר קטן לתובנה הנשגבת הזו.
אפשר לדבר איתי:
טל': 09-8610102, נייד: 050-4170419, פקס: 09-
Mail: [email protected]
מען למכתבים: רחוב אנילביץ 21, נתניה. מיקוד 42389 הקדמה
