כמה אתם מרויחים בחודש? – זאת הדרך שלכם להכפיל ולשלש את משכורתכם, בלי טריקים ובלי שטיקים
פעם אחת בירך הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב ז"ל יהודי ב'פרנסה טובה',
והלה התעשר עושר רב, בקנה מידה בלתי נתפס. באו גדולי התלמידים אל רבם
ושאלו: "מדוע נתן הרבי את כל הכסף העצום הזה רק ליהודי אחד? סכום כזה מן
הראוי היה שיתחלק בין כמה וכמה אנשים?".
נענה ואמר: "אני לא נתתי לו את כל העושר העצום הזה! אני נתתי לו רק את הברכה,
והוא, במעשיו, הגדיל והעצים את הברכה עד לממדים כה גדולים!".
פירוש הדברים: שאדם זה השכיל לעשות צדקות בכספו. ככל שגדלה הברכה –
כן גדלו תרומותיו לצדקה. הוא לא הסתפק בצדקות שנהג בעבר. וכיון שהוא הגדיל את
הנתינה שלו – באותה מידה הגדילו לו משמים את ה"נתינה" המגיעה משם. בריבוי מעשי
הצדקה שלו, הוא זה שהעצים והרבה את הברכה, עד לעשירות המופלגת לה זכה.
לא הגיוני שאדם שהפריש סכום מסויים לצדקה, בתקופה בה הרוויח אלף, ייתן את אותו
הסכום לצדקה בתקופה בה הוא מרוויח עשרת אלפים… אם הוא לא משכיל להרבות את
הצדקה והצדקה שלו נשארה "עומדת" על אותו סכום – גם משמים לא יעצימו לו את הברכה!
אבל אם הוא יודע שמאלף מפרישים מאה, וכשהשם נתן ברכה ויש עשרת אלפים, מפרישים אלף,
הברכה שבמעונו "מתפשטת ומתרחבת" ולא נותרת כפי שהיתה. וזה מה שאמר הצדיק לחסידיו:
אותו אדם שהתברך ממני, הוא זה שהשכיל לדעת איך להעצים את הברכה. ההעצמה לא באה ממני.
מצדקה רק מרוויחים
לא אחת עמדתי משתומם מול מעשי צדקה נפלאים, בהם ראו הנותנים – עין בעין –
את התגשמות ההבטחה לברכת פרנסה ועשירות, הנה אחד מהם:
הגיע אלי חתן שהתחתן לא מכבר, ובידיו מעטפה.
"כבוד הרב", כך אמר לי, "במעטפה יש את כספי המעשר מהכספים שקיבלנו לחתונה.
אני מעוניין, בלי נדר, להקפיד על 'מעשר כספים'". אמרתי לו: "הרי אני מכיר אותך.
דירה אין לך. פרנסה אין לך. צרכים מינימאליים לבית עדיין חסרים לך. מדוע לא
תשתמש בכספי המעשר לצרכי קיומך?".
"רבי! אני מעוניין בכל לבי לקיים מצוות מעשר כספים. ובאשר לצרכי הפרטיים –
השם גדול!", אמר ונתן את תרומתו הנכבדה.
כעבור חודש ימים הוא שב אלי. מעטפה נוספת בידו ואמר: "כבוד הרב! במעטפה יש
את כסף המעשר ממתנה נוספת שקיבלנו זה עתה. אחד הדודים שהשתתף בחתונה,
שלח רק עכשיו את מתנתו לחתונה". "אומר לרב את האמת", הוסיף. "לא הבנתי מדוע
הדוד הזה לא הביא מתנה לחתונה, אבל דנתי אותו לכף זכות, כנראה משום איזושהי
סיבה מוצדקת… כבר 'התייאשתי' ממנו… והנה כעבור חודש מהחתונה הוא הגיע אלי,
מתנצל כולו על האיחור, ובידו מעטפה.
"משפתחתי את המעטפה, גליתי שיש בתוכה בדיוק את אותו הסכום שנתתי לכבוד הרב
כ'מעשר כספים' בפעם הקודמת, סכום שהוא מעל ומעבר למה שציפיתי לקבל ממנו.
את המעשר ממנה הבאתי עתה"…
אדם שנותן – נותנים לו. הכל חוזר בחזרה, ובגדול.
זה בהחלט דבר לא פשוט ולא קל. אך טבעי הוא שלכל אחד יש את החשבונות שלו:
"גם לי אין פרנסה"; "אני נצרך לא פחות ממנו"; "אני חוסך כל פרוטה לקנות לעצמי דירה,
איך אני יכול לתת…" וכדומה. דרושה עבודה כדי לשנות את המבט, לשנות את התפיסה.
להפנים שלעולם – אבל לעולם – לא מפסידים מלתת. ולא רק מלתת, אלא גם "מלתת ולחזר
ולתת" רק מרוויחים!
אדם שנותן צדקה, וגומל חסד בממונו, מביא את עצמו למצב שהחסד "רודף" אחריו, ורוצה
"להדבק" בו… ועדיין – גם מי שניחן בלב טוב שרוצה לתת – צריך להתפלל להשם שיכוון אותו
לתת למקומות הנכונים, למקומות של תורה וקדושה.
יש כאלו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, שהם אמנם בעלי חסד ותורמים מהונם, אך הם
תורמים לכל מיני שטויות והבלים, למועדוני ספורט ולבתי תרבות קלוקלים. צריך תפילה
מיוחדת שלא להיכשל בעניים שאינם מהוגנים, ולזכות לעשות עם הכסף צדקה אמתית,
שהקב"ה חפץ בה.
סיפור מדהים על כמה שצריך לדון כל אחד לכף זכות
בתקופתו של הצדיק רבי שמואל בנימין סופר ז"ל, נערכה סעודה גדולה לרגל התקנות
החדשות שתיקנו למניעת ההתבוללות. האסיפה הייתה מכוונת כנגד תורת הרפורמים
שהתפשטו באותה תקופה. ובאמצעות כינוס זה ביקשו גדולי הדור לבלום את הפרצות
הגדולות שנוצרו בעם ישראל.
בעיצומה של הסעודה, קם הרב סופר והכריז באזני הנוכחים: "ברצוני להראות לכם חפץ
מופלא! הביטו וראו: הנה מטבע מחצית השקל עשויה כסף טהור! מטבע זו שמורה עימי
בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצוות מחצית השקל בזמן בית המקדש השני!". (בזמן
שבית המקדש היה קיים התקיימה מגבית שנתית בה כל אחד מישראל היה צריך לתת חצי
שקל, עניים כמו עשירים)
המטבע הנדירה הועברה בהתרגשות מיד ליד, והמשתתפים הנפעמים בחנו אותה בעיניהם
בדקדקנות. כעבור זמן מה ביקש הרב סופר לקבל את מחצית השקל בחזרה, אך שוד ושבר,
מטבע הכסף יקרת המציאות לא נמצאה!
כהרף עין הורה הרב סופר לנעול את שערי האולם, וציווה על כל המשתתפים לחפש את המטבע
בכל עוז. לאחר שמחצית השקל לא נמצאה, הודיע הרב כי אם המטבע לא תימצא בעוד עשר דקות,
הוא יאלץ לפקוד על תלמידיו לעבור בין כל המשתתפים, ולחפש את האבידה בבגדיהם. הכל
החלו בחיפושים נמרצים, אך המטבע נעלמה כאלו בלעה אותה האדמה…
הרב סופר כבר עמד להורות לערוך חיפוש מדוקדק בבגדי האנשים, כשלפתע נעמד תלמיד
חכם זקן ונשוא פנים, אשר התחנן ממעמקי ליבו שלא יערכו חיפוש בבגדיהם, אלא ימשיכו
לחפש אחר המטבע במשך עשר דקות נוספות. הזקן בעל הדרת הפנים, היה לא אחר מאשר
אחד הצדיקים הגדולים של אותו הדור, רבי יהודה אסאד ז"ל, שהיה תלמיד חכם מופלג,
ונחשב לאחד מגדולי דורו.
הרב סופר נענה לבקשה והכל המשיכו בחיפושים קפדניים במשך עוד עשר דקות רצופות,
אך המטבע לא נמצאה. הרב כבר עמד לצוות לפשפש בבגדי הנוכחים, כשרבי יהודה אסאד
פנה אליו שוב והתחנן על נפשו: "מבקש אני ממעלתכם בכל לשון של בקשה, אנא המשיכו
לחפש במשך עשר דקות נוספות, אולי בכל אופן תימצא המטבע, והבושה תיחסך מהקהל
הנכבד!".
הבקשה המוזרה העלתה שאלות ותמיהות בקרב הציבור.
'מדוע כל כך חשוב לרבי יהודה שימשיכו בחיפושים?!'
בלב הנוכחים כבר הפציע חשד קל כי למרות זקנתו וגדלותו, לא עמד רבי יהודה בפיתוי,
והחליק לכיסו באין רואים את המטבע היחידה במינה. אולם מחמת כבודו נענו אף לבקשתו
השניה והמשיכו לסרוק את כל פינות האולם, במטרה לאתר את המטבע הנעדרת.
בעוד הנוכחים משוטטים באולם וסוקרים בשיטתיות כל חלקה פנויה, נכנס למקום אחד
המלצרים והכריז באדישות: "אולי מישהו איבד פה מטבע?!". התברר כי אחד העובדים
גרף בחוסר תשומת לב את המטבע יחד עם מפת השולחן. המטבע העתיקה כבר עמדה
להיות מושלכת לאשפה ככלי שאין בו חפץ, לולי ערנותו של המלצר, שהחליט להשיבה
לאולם, ולברר מיהו בעליה.
לאחר שנמצאה המטבע ושקטו הרוחות, היסה רבי יהודה אסאד את קהל הנוכחים ופתח בדברים:
"מן הסתם תמהתם וחשדתם בי על התנהגותי המוזרה במשך הדקות האחרונות.
יתכן גם שבליבו של אי מי כבר ביצבץ החשד כי לא שלטתי ביצרי ושלשלתי לכיסי
את המטבע יקר הערך. אולם עתה, לאחר שנמצאה האבדה,
אגלה באוזניכם את הסיבה שבגינה ביקשתי להאריך את זמן החיפושים!"
כאן עצר רבי יהודה אסאד משטף דבריו, הושיט ידו לכיסו ולהפתעת הנוכחים שלף
מטבע מחצית השקל, יצוקה כסף, זהה ותואמת להפליא למטבע שהובאה למקום
על ידי הרב סופר.
בעוד הנוכחים המשתאים מביטים ומשווים בין שתי מטבעות הכסף הדומות כשני
אחים תאומים, המשיך רבי יהודה בדבריו: "לרגל השמחה היה ברצוני להראות לבאי
האסיפה את מטבע מחצית השקל שקיבלתי בירושה מאבות אבותי, ושימשה למצווה
בזמן בית המקדש השני. הגעתי למקום כשהמטבע המופלאה נתונה בכיס חליפתי,
אך כאשר נוכחתי כי הרב סופר הוציא את המטבע מכיסו והציגה ברוב רושם לפני
הנוכחים, לא רציתי להוריד מערכה של המטבע הנדירה, ולהראות לכל כי אינה יחידה
במינה. לפיכך הותרתי את המטבע טמונה עמוק בכיסי.
"בשעה שהמטבע נעלמה, ועמדו לחפש בבגדי הבאים, ידעתי כי כאשר המטבע הזהה
תימצא בכיסי, לא יעזרו לי כל התירוצים והאמתלאות שבעולם, והכל יסברו כי לא עמדתי
בפיתוי, ושלחתי יד במחצית השקל. לכן כשהמטבע אבדה,
התחננתי חרש לבורא העולם, וביקשתי שהאבידה תימצא במהרה.
"כשהמטבע לא נמצאה, הפצרתי בכם להמתין עוד מספר דקות, ולחפש את מחצית השקל,
בטרם תחטטו בבגדי הנוכחים. בינתיים נשאתי תפילה בחדרי ליבי והתחננתי לבורא העולם
שיציל אותי מהבושה הגדולה שעומדת להתרגש עלי, ולחרוט את שמי לדיראון עולם כגנב נקלה.
בפעם הראשונה והשניה תפילתי לא נענתה, אבל בפעם השלישית נענה השם יתברך לתפילתי
והמטבע נמצאה!".
רבי יהודה אסאד סיים את דבריו, כאשר הרב סופר נעמד והכריז באזני הקהל הנרגש והנסער:
"רבותי, זה עתה זכינו ללמד על בשרנו עד כמה אמיתיים דברי חכמים: 'והווי דן את כל האדם
לכף זכות'. הלא לו היינו מאתרים את המטבע בכיסו של רבי יהודה אסאד, לא היה לנו כל צד
בעולם לדון אותו לכף זכות. והיינו סמוכים ובטוחים כי הוא לא עמד ביצרו וסלק את המטבע לכיסו.
ראו עד כמה גדולים דברי חכמים! מכאן נראה ונלמד עד כמה עלינו להיזהר ולהישמר שלא לפגוע
בזולת, ולא לחשוד בו לחינם, אלא לראות תמיד במעלת חברנו ולא חסרונם!".
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך')
