הימים ימי שנות החמישים ועליית יהודי תימן. המבצע הגדול זכה לכינוי ההרואי "מרבד הקסמים".
היו שכינו אותו "מבצע על כנפי נשרים".
בין כך ובין כך הופיעו כאן, בארץ הקודש, 48 אלף יהודים, והם שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים:
ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה המעבר עתלית.
כמו כל עם ישראל התוודע לכך אבא זצ"ל, ראש הישיבה רבי ישראל גרוסמן, הוא לא יכול היה להישאר
אדיש. יהודים באים ארצה – ומה יהיה עם בני הנוער?
אמר ועשה. נסע אבא בטנדר למחנה העולים ראש העין, עלה על גג הרכב והכריז: "מי לה' – אלי!
מי שיש לו ילדים ורוצה שהם יגדלו כיהודים – ישלח אותם עמי. אני אדאג להם, אמלא את כל מחסורם,
ואהיה אחראי לעתידם".
שלושים ילדים נקבצו ובאו, ואבא ברוב רחמיו וחסדיו נטלם עמו ירושלימה. התחנה הראשונה,
כמובן, היתה ביתנו הצנוע בירושלים בשכונת בית ישראל.
סבב אבא והלך בכל השכונה ושאל מי יואיל לקבל לידיו ילדים. הוא פיזר את רוב הילדים
בין שכנים טובים. חמישה מתוכם נותרו בתוך הבית הצפוף של הוריי, שכל גודלו לא היה יותר
מארבעים מ"ר, אבל לדייריו היה לב רחב כאולם.
באותו יום קיבלתי שכן למיטה: רפאל. ילד עולה מתימן בעל נשמה זכה, נקייה ותמימה. אנו, כילדים,
היינו חייבים להתרגל. זה היה קשה, אבל עשינו זאת בשמחה ובטוב לבב.
היו מהשכנים שהביטו בתימהון בנעשה. אמרו עליהם שיש להם גזזת, וחששו מפני מחלות
שהביאו עמם: אבל אבא לא שת לבו לכל זאת וכה אמר להם: "החסד הגדול ביותר שאפשר
לתת ליהודי הוא כשאכן לא נוח לך, לא מתאים לך ואין השעה כשרה. דווקא חסד כזה הוא
החסד האמיתי, ובו נמדדת מידתו של איש ישראל מזרע של אברהם אבינו".
לפני כמה שנים פגשתי את רפאל – יהודי יקר, באמונתו יחיה. הוא שאל אותי שאלה אחת:
"איך הסכמת כילד לארח אותי, בעל עבר מפוקפק של מחלות, אתך יחד במיטה אחת?"
במקום תשובה קראתי לפניו פסוק מפרשת 'חיי שרה', בסר בראשית: הנה אנכי נצב על עין
המים ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים. אליעזר עומד על שפת המעיין. הרי הוא שליח של
אברהם אבינו לשדך את בנו יצחק. מעתה הוא נושא לא רק בתפקיד העבד, אלא גם בתפקיד
המכובד של השדכן.
כחלק מתפקידו נוטה שדכן גם לעגל פינות ולטייח עובדות – הכול כדי להביא לגמר טוב.
כשנתבונן בפסוקים נגלה את ההיפך: כביכול מרחיק אליעזר את השידוך: הוא עומד על
שפת המעיין ומחפש את הנערה שתואיל לתת לו מים, ולא רק לו אלא לכל גמליו.
תאר לעצמך: מן הסתם היה אליעזר, עבד אברהם, איש גדול ממדים, כיאה למי שמחזיק
את הבית של אברהם אבינו. למה שנערה תשקה את גמליו במקומו? הלוא כוחו במותניו!
יישא דליי מים וישקה את גמליו. וכי למה זה מנסה אליעזר לכאורה להכשיל את השידוך?
מדגישה התורה (בראשית כד, ב): ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו,
שים נא ידך תחת ירכי. למה זה באו כאן התארים זקן ביתו המושל בכל אשר לו?
התורה באה להדגיש את עוצמת השבועה שהשביע אברהם את אליעזר עבדו. לא סתם
שרת או שמש היה אליעזר, אלא זקן ביתו המושל בכל אשר לו. והנה כאן, כשאברהם
מחפש שידוך לבנו יצחק, הוא חורג לפתע מהאמון הבלתי מעורער שנתן בעבדו ומבקש
ממנו להישבע: שים נא ידך תחת ירכי.
דבר זה אומר דרשני. עומד אליעזר על שפת המעיין ומבין: אינה דומה שליחות זו לשליחויות
אחרות שניתנו לי בעבר. אם כה חשוב היה לאברהם להשביעני ולברכני בברכה המופלאה
של (שם ז) הוא ישלח מלאכו לפניך, אות וסימן הוא שעלי לחפש ולשאוף להביא לפניו נערה מושלמת.
אליעזר יודע כי המלאכים בביתו של אברהם אבינו אינם אורחים נדירים. הוא נזכר באירוח
של אברהם אבינו בפרשה הקודמת, כשלמעשה היה חולה ופטור מהמצווה, אך הוא לא ויתר,
כי חסד אמיתי הוא זה הנעשה כשלא מתאים ולא נוח.
ידע אליעזר כי הנערה שתשכיל לעשות עמו חסד, אף שלא מתאים לה ולא קל הדבר עבורה,
היא הנערה הראויה להיות כלה בבית אדונו אברהם.
באותם ימים החדיר לנו אבא שוב ושוב את החיוב לארח את הזולת – אלו שבאו ועלו מתימן
ונישקו את אדמת ארץ ישראל הנכספת בגאווה בלתי מוסתרת.
הדוגמא הזו להקרבה אישית למען ילדי ישראל נחרתה עמוקות בלבי. אבא ידע לעשות
חסד כשלא היה נוח, בבית קטן וצפוף מלא בילדים, כשיכול היה לפטור עצמו ולומר
שהאחריות תיפול על כתפי אחרים.
איך אמר לי רפאל, לאחר יובל שנים: "רק בזכות ה'קריאת שמע שעל המיטה' שלך אני שומר היום תורה ומצוות".
(מתוך הספר אור השבת)
