רק תגיד "תודה"

כבר שנים אני מתנדב במד"א, אני עושה זאת מתוך אהבה, מתוך רצון לעזור לאנשים וכמתנדב אמיתי אני לא מצפה לשום תמורה. אבל את האכזבה מהמקרה הבא לא אשכח שנים. היה זה בלילה חורפי וגשום על כביש החוף, אני נוסע ברכבי הפרטי לכיוון הבית בסיומה של משמרת עמוסה, כאשר לפתע אני רואה את הרכב שלפני סוטה במהירות מהנתיב, מתהפך על גגו ונתקע בגדר הבטיחות. מראה מזעזע שלא רואים הרבה אפילו כשאתה מתנדב. עצרתי את רכבי ורצתי לראות מה קרה ואם ולמי ניתן לעזור. אני רואה את נהגת הרכב ההפוך, לכודה ופצועה, בקושי רב אני מצליח להגיע אליה. לא היה לה דופק. ידעתי מנסיוני, אם לא אתחיל לבצע בה החייאה מיד לא יישאר לה סיכוי. תוך שאני מזעיק עזרה, התחלתי בגשם ובחושך כשמכוניות חולפות בדהרה בסמיכות אלי, לבצע את ההחייאה. זה היה ארוך וממושך, עברו דקות ארוכות עד שהגיעו כוחות העזרה.
ידעתי כי אם לא אעשה את המקסימום היא לא תחיה והתאמצתי ככל יכולתי, הרגשתי שכוחותי אוזלים אבל לא אפשרתי לעצמי מנוחה. גם לאחר שהגיעה הניידת, המשכתי בפעולות ההחייאה, בשלב מסויים כשחזר לה הדופק ליוויתי אותה אל הניידת, אך גם שם לא עזבתיה. הייתי מאוד איכפתי, ליוויתי אותה עד לבית החולים, ניסיתי לאתר את משפחתה וגם לאחר שהגיעו המשכתי להתעניין במצבה.

יום אחד הגעתי אל בית החולים, רציתי לבקרה, לתדמהתי מטתה היתה ריקה. "היא שוחררה" אמרה לי אחות שחלפה שם. ניסיתי להשיג את בעלה בטלפון ו"כן", הוא אומר לי "עברנו את זה, אפשר לומר" להפתעתי הוא מיד המשיך"טוב אני נורא עסוק, ביי". הייתי בהלם, יצאה לי כל רוח ההתנדבות והעזרה מהמפרשים. אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כל השעות שהקדשתי וכל המאמצים שעשיתי, נתתי לה את חייה במתנה, אפילו את המילה "תודה" הם לא יכולים להגיד לי?

את המשל הזה סיפרתי ליובל, נערה טובה ממשפחה איכותית, שהגדירה את עצמה "לא דתייה אבל מוסרית". שאלתי אותה "את מאמינה באלוקים?" "כן" היא אמרה לי. "ברכות השחר את מברכת?" "לא" היא ענתה "אני לא דתייה". "הקב"ה נותן לך את החיים במתנה" אמרתי לה, "אפילו תודה את לא יכולה לומר לו"?

לצורך אמירת תודה לאלוקים תקנו חכמים את ברכות השחר, בהם אנו מודים על החיים, הקימה בבוקר, חוש הראיה, השמיעה. היכולת הפיזית וגם על מעלותיו של עם ישראל העם הנבחר. פתיחת הבוקר באמירת תודה היא חובה לכל אדם שמגדיר עצמו מוסרי ושמאמין באלוקים.

לברכות השחר הוקדמו ברכת נטילת ידיים על מצוות נטילת ידיים של שחר. ברכת אשר יצר כהודאה על יכולתו הפלאית של גופינו להתנקות מפסולת המזון, ברכה שיש לאומרה כל פעם לאחר עשיית צרכים. ברכת "אלוהי נשמה" שהיא הודאה על החזרת הנשמה לגופינו בקימת הבוקר וכן שלושת ברכות התורה בהם אנו מודים על זכותינו ההסטורית בקבלת התורה ובלימוד התורה, כאשר מיד לאחריהם הוסמכו קטעי לימוד קצרים "יברכך" ו"אלו דברים" בכדי שבוודאות ברכות אלו לא תהיינה לבטלה.

בעקרון היה מן הראוי לומר את ברכות השחר לפי סדר הנאתינו מחסדי השם, לברך על הבגדים כשאנו מתלבשים ועל היכולת המוטורית כשאנו מזדקפים, אלא שראו חכמים לתועלת המתפלל לסדר זאת כפתיחת התפילה ולומר את כולם כסדרם. ישנם הנוהגים לאומרן יחד כל הציבור על ידי שליח הציבור וישנם הנוהגים לברכן כל אחד לעצמו, כך או כך יוצאים ידי חובת ההודאה.

אדם שהיה ער בלילה, ייתכן שאינו יכול לברך את ברכת היקיצה בבוקר "המעביר שינה מעיני" ולכן אין לו לברכה אלא ישתדל לשמעה מאדם אחר ולענות אחריו "אמן". כל ברכות השחר, אם לא אמרן קודם התפילה, יכול לאומרן לאחריה, מלבד ברכת נטילת ידיים ואלוהי נשמה.

נכון, אנחנו עסוקים וממהרים בבוקר, אבל אנחנו מספיק מוסריים בשביל להקדיש כמה דקות לומר למי שנתן לנו את החיים ואת הבוקר הנפלא הזה – "תודה".

משה ויטמן

היה זה כאשר אוהד, צעיר נתנייתי זכה בהגרלה גדולה שנערכה, לטוס עם שני חברים שיבחר בעצמו לחופשה בחו"ל. לא היתה זו "עוד" חופשה, אלא חלום חיים של הרבה צעירים בעולם – חופשת סקי מדהימה באלפים השוויצריים. היה לו עוד כחודש עד הטיסה והוא נערך לה במרץ ובהתלהבות. כמו בחור יסודי, הוא רכש ציוד סקי מקצועי, ארגן את פרטי הטיול, ארז את המזוודות וביום המיוחל נסע בהתלהבות עם שני החברים שבחר, לעבר נמל התעופה. הטיסה עברה עליהם בשלום והם הגיעו אל מקום ייעדם – מדינת השוקולד- שוויץ. ללא עיכובים יצאו החברים מנמל התעופה לעבר האתר. כבר ממרחק ההתרגשות פעמה בהם בחזקה, מביטים בציפייה מחלונות הרכבת אל ההרים הענקיים שניבטים אליהם מרחוק, פרפורי הבטן הלכו והתחזקו ככל שההרים התקרבו עד שהגיעו סוף סוף אל התחנה הסופית – אתרי הסקי הידועים בעולם. אוהד וחבריו חסו על כל רגע. מיד לאחר הנחת חפצים זריזה במלון, התארגנו עם הציוד ויצאו לעבר האתר. מלאים בציפייה והתרגשות להגיע אל פסגת ההר עלו על הרכבל, הם נדהמו לגלות שהרכבל שבו עלו, עוצר מדי כמה דקות. נוסע ועוצר, שוב נוסע ושוב עוצר. זה היה נראה להם מוזר. סבלנותם כבר עמדה לפקוע. הם לא הצליחו להבין מדוע העלייה הנחשקת מתעכבת. רק לאחר שהגיעו ועמדו על ראש ההר, חשו את הגובה שבו שהו והרגישו אל השוני בלחץ האויר, הם הבינו את פשר הדבר: לגובה כה רב, אי אפשר לעלות בבת אחת. אדם שמגיע מלמטה חייב לעשות זאת שלב אחר שלב. אם ננסה לדלג על השלבים לא נגיע לעולם לראש ההר. העצירות, הם הבינו, לא מעכבות אותנו אלא מקדמות אותנו.

לאחר שנים הפנים אוהד את רעיון השלבים, גם לגבי הטיפוס בהר האלוקים במהלך תפילת שחרית. תפילת שמונה עשרה – תפילת העמידה, היא אכן פסגת התפילה, שיא הקרבה אל אלוקים שיכול לחוש בן אנוש בעולם הזה. למעמד התפילה יש צורך לטפס, להתעלות, להתקרב. אך חייבים לחלק את הטיפוס לשלוש תחנות, שלושה שלבים שבכל אחד מהם אנו מתקדמים במעלה ההר ובקרבת האלוקים. אלו הם שלושת חלקי התפילה שקבעו חכמים: קרבנות, פסוקי דזמרא, קריאת שמע וברכותיה.

הבה ונכיר את התחנות השונות, כדי שנצליח לעלות ולהגיע באמצעותן אל הפסגה  הנחשקת.

(אל שלושת השלבים, מצטרף בסידור חלק מוקדם שבו אנו אומרים את ברכות השחר, הן אינן חלק מהתפילה והן צורפו לסדר התפילה רק כדי להקל על האדם. נעסוק בהן בנפרד. למאמר עליהן לחץ כאן.)

תחנה ראשונה- הקרבנות. בחלק זה של התפילה, אנו אומרים את פרשיות התורה ופרקי המשניות העוסקים באופן הקרבת הקרבנות בבית המקדש. טעם המנהג נעוץ בפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" שפירשו בו חכמים את המילה "ונשלמה" מלשון 'השלמה' ולמדו מכאן שאנו מסוגלים להשלים את חסרון ה"פרים" – קרבנות בית המקדש, על ידי "שפתינו" – אמירת פרשיות ההקרבה שבתורה. לחלק זה מצטרפת אמירת הפרשה העוסקת בעקידת יצחק, כדי להזכיר לעצמינו ולבורא עולם את מעשהו המפעים של  אברהם אבינו ובכך לעורר עלינו רחמי שמיים. בחלק זה גם נשזרת פרשת קריאת שמע לצורך פתרון מצב שבו עד שיגיעו בבית הכנסת לתחנת קריאת שמע, יחלוף זמן המצווה. פרק זה של התפילה, נועד גם להשלים לאדם את שלושת חלקי התורה: מקרא, משנה ותלמוד על ידי אמירת פרשיות מהתורה, משניות מהמשנה וקטעים מהתלמוד העוסקים בקרבנות.

הגענו אל התחנה השנייה –  פסוקי דזמרא (= פרקי שירה). חלק זה כל כולו שירות ותשבחות להקב"ה שאמרם המשורר האלוקי דוד המלך בפרקי התהילים. כה חשובה שירתינו לפני הקב"ה, עד שאמרו חכמים "אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה" ננסה לראות בדמיוננו את הדריכות וההמתנה השוררת בעולמות העליונים בקרב מלאכי השרת הקדושים, שכל תפקידם בעולם הוא לומר שירה, בציפייה שאנחנו כאן למטה נאמר את השירה שלנו – פסוקי דזמרא. את אמירת פסוקי דזמרא נפתח בברכת "ברוך שאמר" ונחתום ברכת "ישתבח" שבהן אנו מודים להקב"ה על הזכות לשיר ולהלל לפניו. בתחנה זו עלינו במדרגת התפילה, אין להפסיק בדיבור במהלך אמירת המזמורים ויש לאמרם בנחת ובשמחה "כאדם המונה מעות". חלקים מסויימים מפסוקי דזמרא יש לומר בעמידה והם: ברכת ברוך שאמר, מזמור לתודה, ויברך דוד וברכת ישתבח.

פסוקי דזמרא מורכבים ממזמורי התהילים שסידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילה ויש להקפיד על אמירת כולם. דינים מיוחדים ישנם לאדם שבשל אילוץ נצרך לומר רק חלק מהמזמורים כמו למשל אדם שאיחר לבית הכנסת ואם יאמר את כולם, לא יספיק את תפילת העמידה עם הציבור. להנחיות בצורת הדילוג במקרה כזה ודומיו לחץ כאן

לאחר שטיפסנו במעלה ההר ועברנו את התחנה השנייה הצלחנו להגיע אל התחנה השלישית והאחרונה-

תחנת קריאת שמע וברכותיה. את תחנה זו מצאו חכמים לנכון לקבוע כתחנה סופית במעלה ההר ולהסמיכה לתפילת העמידה, משום ברכת הגאולה שמסיימת אותה וכמאמרם "איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה", אך יש לה משמעות גדולה ומיוחדת בזכות עצמה. בחלק זה אנו אומרים את הפסוק המבטא יותר מכל את האמונה היהודית במהלך כל הדורות "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". פסוק זה, יחד עם פרשת "ואהבת" "והיה אם שמוע" ופרשת ציצית, מרכיבים מצווה מן התורה החלה עלינו פעמיים בכל יום בבוקר ובליל – מצוות קריאת שמע. מצאו חכמים לנכון לחבר ברכות מיוחדות סביב לקריאת שמע, בשחרית שתיים לפניה ואחת אחריה ובערבית שתיים לפניה ושתיים לאחריה. בשחרית – ברכת יוצר המאורות, בה אנו מברכים את הקב"ה על יצירת אור השמש המאירה לנו ביום ועל שירת המלאכים שבעולמות העליונים בכל בוקר. ברכת אהבת עולם,  בה אנו מברכים על התורה ומתפללים שנזכה ללומדה ולקיימה. לאחר קריאת שמע, נברך על גאולת ישראל הן גאולת מצריים שהיתה והן הגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו ומיד אחריה נזכה להגיע סוף סוף אל פסגת הר האלוקים, החלק הגבוה שבתפילה, תפילת העמידה.

כאמור, אמירת קריאת שמע מלבד היותה חלק מההתקדמות בשלבי התפילה, היא גם מצווה לכשלעצמה ולכן יש להקפיד לקיימה כפי הלכותיה:

פרשת קריאת שמע מכילה רמ"ח (=248) מילים כנגד רמ"ח איברי האדם לסמל את הזדהותו השלמה של האדם בכל רכיבי גופו באמונה ובקבלת עול המצוות. אלא שחסרות למספר שלוש מילים, אותן נשלים באמירת "ה' אלוהיכם אמת" פעם נוספת על ידי שליח הציבור, או בהקדמת הפסוק "אל מלך נאמן" למי שאומרה ביחידות.

יש לומר בקול את כל פרשיות קריאת שמע, כדי שישמע הקורא באזניו את מילותיו. אין להפסיק בדיבור או אפילו ברמיזה כמו קריצת עין או סימון ביד לחבר, במהלך הקריאה ואמירת הברכות. ויש להקפיד לומר את כל המילים בשלמותן.

מצוות קריאת שמע נלמדת מהפסוק בתורה "ודברת בם….בשכבך ובקומך" לכן יש לומר קריאת שמע בלילה בזמן "שכיבה" ובבוקר בזמן "קימה" וכפי שלמדונו חכמים שהזמן בלילה הוא לכתחילה עד "חצות" אך בדיעבד עד "עלות השחר" והזמן בבוקר הוא "שעה שלישית" שהיא השעה הזמנית (אחד חלקי שתים עשרה משעות היום, זריחה עד שקיעה) השלישית ביום. כל הזמנים שציינו מופיעים בלוחות השנה.

מנהג ישראל להחזיק בין אצבעות היד, הקמיצה והזרת (אצבעות 4,5) את חוטי הציצית במהלך אמירת קריאת שמע בבוקר. בעת הזכרת המילה "ציצית" ובסיום הקריאה יש לנשקם ובעת אמירת הפסוק "וראיתם אותו" נותנם על העיניים, מסתכל בהם ומנשקם.