תפילה

כך נפתח את שערי החיים הטובים

תפילות וברכות, ,

כך נפתח את שערי החיים הטובים – תפילה

מאת: מוטי קורן

מי מאיתנו אינו זקוק להצלחה, לחיים טובים ולישועות? שימו לב יש כאן תפילה מיוחדת שחכמינו ז"ל תיקנו לפני כ 1650 שנה. כן זה לא טעות, תפילה שנתקנה לפני כ 1650 שנה! (ומופיעה בתלמוד הירושלמי)

תפילה מדהימה לפתיחת כל השערים לברכה הצלחה, אושר ושמחה.

התפילה נתקנה לאומרה בכל מוצ"ש.

מומלץ מאוד לכל אחד לפתוח את השבוע בתפילה זו. (אבל לא יזיק לאומרה בכל זמן…)

להורדת הבקשה – לחץ כאן >>>

 

סדר אמירת תפילה:

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אָב הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, בְּסִימָן טוֹב וּבְמַזָּל טוֹב הָחֵל עָלֵינוּ אֶת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה (כשחל יו"ט באמצע השבוע יאמר: אֶת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה) הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, חֲשׁוּכִים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וְאַשְׁמָה וָרֶשַׁע, וּמְדֻבָּקִים בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְחָנֵּנוּ דֵעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל מֵאִתְּךָ, וְתַשְׁמִיעֵנוּ בָהֶם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְלֹא תַעֲלֶה קִנְאָתֵנוּ עַל לֵב אָדָם וְלֹא קִנְאַת אָדָם תַּעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ.

מַלְכֵּנוּ אֱלהֵינוּ, אָב הָרַחֲמָן, שִׂים בְּרָכָה וּרְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְכָל הַיּוֹעֵץ עָלֵינוּ וְעַל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל עֵצָה טוֹבָה וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה, אַמְּצוֹ וּבָרְכוֹ, גַּדְּלוֹ וְקַיְּמוֹ, קַיֵּם עֲצָתוֹ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר, יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא; וְנֶאֱמַר, וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ, וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

וְכָל הַיּוֹעֵץ עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל עֵצָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה וּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה, תּוּפַר עֲצָתוֹ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר, יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים; וְנֶאֱמַר, עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָּבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל.

וּפְתַח לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אַב הָרַחֲמִים, אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בָּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, שַׁעֲרֵי אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים, שַׁעֲרֵי אֲרִיכַת אַפַּיִם, שַׁעֲרֵי בְרָכָה, שַׁעֲרֵי בִינָה, שַׁעֲרֵי גִילָה, שַׁעֲרֵי גְדוּלָה, שַׁעֲרֵי גְאוּלָה, שַׁעֲרֵי גְבוּרָה, שַׁעֲרֵי דִיצָה, שַׁעֲרֵי דֵעָה, שַׁעֲרֵי הוֹד, שַׁעֲרֵי הָדָר, שַׁעֲרֵי הַצְלָחָה, שַׁעֲרֵי הַרְוָחָה, שַׁעֲרֵי וַעַד טוֹב, שַׁעֲרֵי זְרִיזוּת, שַׁעֲרֵי זִמְרָה, שַׁעֲרֵי זְכֻיּוֹת, שַׁעֲרֵי זִיו, שַׁעֲרֵי זוֹהַר תּוֹרָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר חָכְמָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר בִּינָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר דַּעַת, שַׁעֲרֵי חֶדְוָה, שַׁעֲרֵי חֶמְלָה, שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד, שַׁעֲרֵי חַיִּים טוֹבִים, שַׁעֲרֵי חָכְמָה, שַׁעֲרֵי טוֹבָה, שַׁעֲרֵי טוֹהַר, שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה, שַׁעֲרֵי ישֶׁר, שַׁעֲרֵי כַפָּרָה, שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה, שַׁעֲרֵי כָבוֹד, שַׁעֲרֵי לִמּוּד, שַׁעֲרֵי מָזוֹן, שַׁעֲרֵי מְנוּחוֹת, שַׁעֲרֵי מְחִילוֹת, שַׁעֲרֵי מַדָּע, שַׁעֲרֵי נֶחָמָה, שַׁעֲרֵי נְקִיּוּת, שַׁעֲרֵי סְלִיחָה, שַׁעֲרֵי סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, שַׁעֲרֵי עֶזְרָה, שַׁעֲרֵי פְדוּת, שַׁעֲרֵי פַרְנָסָה טוֹבָה, שַׁעֲרֵי צְדָקָה, שַׁעֲרֵי צָהֳלָה, שַׁעֲרֵי קְדוּשָׁה, שַׁעֲרֵי קוֹמְמִיוּת, שַׁעֲרֵי רַחֲמִים, שַׁעֲרֵי רָצוֹן, שַׁעֲרֵי רְפוּאָה שְׁלֵמָה, שַׁעֲרֵי שָׁלוֹם, שַׁעֲרֵי שִׂמְחָה, שַׁעֲרֵי שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת, שַׁעֲרֵי שַׁלְוָה, שַׁעֲרֵי תוֹרָה, שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה, שַׁעֲרֵי תְשׁוּעָה. כְּדִכְתִיב, וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהֹוָה מָעוּזָם בְּעֵת צָרָה, וַיַּעַזְרֵם יְהֹוָה וַיְפַלְּטֵם, יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ. וְנֶאֱמַר חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלהֵינוּ. וְנֶאֱמַר קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהֹוָה צִיּוֹן.

וְקַיֶּם לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלהָיִךְ. רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן. אָמֵן סֶלָּה.

 

הכל ענין של הסתכלות

סיפורים, , ,

ראובן העצני

מעשה בבת שגרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בניו יורק. הבת, בחורה ממוצעת עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתייים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. הניחה את הכובע על ראשה ו…הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב ילדה קטנה שהייתה שם בחנות. היא משכה בשרוול חולצתה של אימה ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם כובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה ואמרה לה:"גברתי הכובע פשוט הולם אותך". קונה נוספת שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".

הבחורה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה אל הרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם, לפני כן, היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות , או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשהגיעה לבנין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. מעולם, לפני כן, הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. הנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהלת המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמינה אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחחה איתה לגבי הרגשתה בעבודה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום היא החליטה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "ביתי" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".

"כן אמא" אמרה, "זה הכל בזכות הכובע".

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "איזה כובע?"

הניחה הבת את ידה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב….

הכל בראש שלנו- נחשוב חיובי יהיה חיובי!

איך מגיעים לשמחה אמתית?

מאמרים וכתבות, , ,

דוד רוזנהיים

 

הרב ישראל דחבש, מסביר לנו:

שמחה אמיתית – היא שמחה רוחנית!

הרי מה מביא להרגשת עצבות ולהרגשת ריקנות? העבירות, כשאדם עושה עבירות. כשבן אדם לא לומר תורה ומקיים מצוות, הוא נמצא כל היום בעצבות. אך אם הבן-אדם היה מקיים תורה ושומר מצוות, איזו שמחה הייתה לו! זה הדבר היחידי שיכול להביא את הבן-אדם לשמחה.

אני אספר סיפור אישי: לפני כ-30 שנה למדתי בבית-ספר שאינו חרדי, ואפילו שהיינו ממש "עושים הכל" ונהנים, ואני עצמי הייתי ממש במרכז החברה, היה משהו ששינה את זה: יום אחד הלכתי בירושלים, באזור התחנה המרכזית, ושם ראיתי הכנסת ספר-תורה, וראיתי כיצד האנשים שם רוקדים ושמחים – באמת!

מאד קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: כמה שאנחנו שמחים, זה לא שמחה אמיתית ופנימית אלא רק חיצונית, אתה לא באמת שמח. אך הם, אותם אנשים שהיו בהכנסת ספר התורה, היו שמחים באמת! ואמרתי אז לעצמי: הלוואי שאני אחזור בתשובה וגם אני אשמח כמוהם. ובאמת, רק אחרי שחזרתי בתשובה ונכנסתי לישיבה והרגשתי מה זה שקיעות בתורה ובמצוות, רק אז חשתי בשמחה אמיתית פנימית.

דעו לכם: כל אלה שברחוב, אין להם שמחה אמיתית. שמחה אמיתית היא רק בתורה. כשהנשמה שמחה, היא מקרינה על הגוף. הרי הגוף הוא כמו חפץ, והנשמה היא העיקר, והיא שמחה רק מהרוחניות.

מעוניין בסיוע אישי? רוצה להכיר את עולם היהדות? ארגון אחינו ישמח לסייע לך בכל עניין התקשר עכשיו 1-800-20-18-19 השיחה חינם או לשמעון 052-7636278

הדרך אל האושר

סיפורים, , ,

המאורע עורר הדים, בשעתו, התמונה פורסמה בעיתונים: האם המאושרת חובקת רביעייה, שני בנים ושתי בנות. טיבן של ידיעות כאלו, שהן מעוררות עניין לשעה, אך נשכחות כעבור יום .אבל משפחת ויינשטיין התמודדה יום אחר יום עם המטלה: ארבעה בקבוקים בארבעה צבעים, כך גם המוצצים, המגבות ומברשות השיניים. כשגדלו הלכו תמיד ביחד, בזוגות.

לנתן היה מעט חסר בייחודיות, בביטוי העצמי ובבידול. לרווחתו, הוברר עם הזמן, שאין זו רביעייה זהה, לא במראה ולא באופי. כל אחד בחר בכיוון אחר, בערוץ אחר ובחברה אחרת. עם זאת, נתן סבור שההמולה הקבועה, ההתחככות המתמדת, הנחילה לו תכונה מבורכת. הוא למד לסגת צעד ולהתבונן מהצד. לסקור, להבין ולהסיק מסקנות. תכונה שהועליה לו מאוד בעתיד.

לאביו חברה גדולה, הגדולה בארץ לכספות. עם סיום לימודי התיכון עבד נתן אצל אביו בהתקנת מנעולים לכספות המיובאות. כשחויל נשלח לתצפית של חיל המודיעין ברמת הגולן. אתה משקיף למרחק של מאה ועשרים קילומטרים, מרחק גדול מזה שבין תל אביב לחופה, וחייב להיות ער למתרחש. לכל פרט עלולה להיות משמעות. דווקא בחדגוניות צון האתגר. התכונה שהוזכרה, לעמוד מן הצד, להתבונן ולהסיק, עזרה לו בתפקיד.

יום אחד היה אביך. עננים נמוכים התפרסו, אי אפשר היה לתצפת. אין טעם לאמץ את העיניים, כשלפניך מסך לבן ואטום. עיניו נתקלו בספרון בעל שם יומרני:" מאה טיפים לחיים מאושרים". דיפדף וקלט. המסר היה חד. המפתח לשיפור, בידך . קח את מאה הטיפים, הם צרור מפתחות. אחד מהם ודאי מתאים לך. נחמדות, סבלנות, ויתור, יזמה, תושייה. נסה מפתח אחר מפתח, אחד מהם מותאם למנעול שלך. אך מה יעזור עם לא תנעץ אותו בחריר, ולא תסובב, ותלחץ על הידית, ותפתח ותיכנס?

בתוך כך עבר מסלול הכנה לקצונה ושאף למצוינות. נקע את הרגל, החלים, וחזר לתצפית כמפקד. חש שמיצה את המקום. כאן לא ימצא את המפתח המבוקש. יצא לאזרחות וחסך כסף לנסיעה להודו. שמע על תורות המזרח. מי יודע, אולי שם ימצא את המפתח הנכסף.

ההורים לא ששו לתכנית, האחים לא הבינוהו, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. בלי מידע, בלי כתובות, בלי תכנון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות. אז זהו, שגם האנגלי לא הבין בדיוק. יש פה גורו, והוא מלמד בהתנדבות. וואו, גם ידע וגם בחינם. איפה הוא?! האנגלי הציג אותו בפני הודי קשיש שמחלפות שערו הלבן גולשות על גלימת ארגמן. זה עשה רושם כביר היה לו קול חם, עשיר, מתנגן באנגלית רצוצה. הוא מחזיק בידו את כל רזי נפש האדם, כולם כלולים בעיגולים ובקווים. צריכים רק לשקוד, ללמוד ולפענח. העניק הרצאת מבוא דחוסת מלל. לא היה בה היגיון, לא קו ולא שיטה. רצף מילים בלתי נדלה ומתיש.

נראה שהתיש גם את המרצה. "אולי נעשה הפסקה", הציע. "תזמין אותי לארוחה?"

הוא הנחה אותו למסעדת יוקרה שמחיריה כמאכליה, מפולפלים. הכירוהו שם כאורח קבוע. המלצר קרץ לנתן: "אתה הקרבן, הפעם". עיניו נפקחו. העיגולים והקווים אכן היו סוד החיים הטובים של הגורו המדושן בגלימת הארגמן. זה החליא את נתן. לא בשביל זה הוא כאן. קם ונטש. חש נבגד. מובן, ששילם על הארוחה. התרופה היתה מרה, אבל היא ריפאה מהאשליות. לאן ממשיכים מכאן? מה הלאה?

הלך בסימטה הצרה, הדלוחה, ולפתע ראה מולו מחזה תעתועים: בחור יהודי, דתי, מזוקן. כיפה גדולה לראשו, ציציות ארוכות מבעד לחולצתו הצחורה. בעירו, בראשון לציון נדיר לראות שכמותו. מי שתל

אותו כאן, מולו. ולא ייאמן, הבחור פונה אליו בעברית: "שמע, אנחנו מכינים שבת, בוא לעזור". איך ידע שהוא ישראלי? ומי זה "אנחנו"? מה מכינים? ומה הקשר שלו לשבת?

מרוב תדהמה לא שאל מאומה. התאים את צעדיו לפסיעות האלמוני בעל הזקן האדמוני, התפתל בין נהר העוברים, השבים ובעלי החיים, והגיע לפיסת מולדת, אל "הבית היהודי" של "ערכים". גילה שם תרמילאים ישראלים. מצא לב חם והמון שמחת חיים, ספרים מעניינים והרצאות מרתקות, ושיחות לתוך הלילה על משמעות החיים ועל ייעוד האדם. בין לבין הועסק עם השאר בהכנת השבת. השבת היתה חוויה נחמדה. לא הכיר את סידור התפילה אבל נהנה מהשירה ושמע בעניין את הסיפורים ואת הלקחים על פרשת השבוע. האמת. גם בתיכון למדו תנ"ך, אבל לא כך. לא בצורה חיה, לא בכזו חיוניות.

סיפרו שבשבוע הבא יגיעו שני מרצים מהארץ, הרב יוני אליצור והרב מיכי יוספי. נתן התלבט, כבר היה אמור להמשיך במסע. אך קול פנימי אמר לו שעתה העת להבין שאתה לא מבין. באת לכאן להתבונן, ללמוד ולהסיק. השתכנע, נשאר, וחייו השתנו. לא מיד, כמובן, אבל זו היתה נקודת המפנה. נתן הוקסם מאישיותם של המרצים, מהיקף ידיעותיהם ומחתירתם לעומק הנושאים. הוא לא הסתפק בהרצאות, וליווה אותם. בין לבין, ליבן נקודות שהועלו, שאף לשמוע עוד ועוד. ביקש: "שהרב יישאר פה עוד שבוע". הרב יוספי חייך ואמר:"הגעתי לפה בשבילך ובשביל כמה עשרות נוספים. אבל תבין, בארץ ממתינים לי מאות ואלפים אני מדלג מסמינר לסמינר משיעור להרצאה. בוא, תחזור לארץ, ונהיה בקשר. כל מה ששמעת הוא כטיפה מים המחשבה של היהדות, ממשנתה הסדורה".

לשמוע, להתפעם, כן. להבין, לדעת שזו האמת, כן. אבל שהוא יהיה דתי, שהוא ייראה כמו הרב, חנוט בכובע ובחליפה, ואפילו כמו אליעזר החייכן, שכובש את הלב בכנותו, התחזית מסייטת. "הרב", ענה נתן, "אין ספק, היהדות היא אמת. אבל אולי יש עוד אמיתות. אני רוצה לבדוק". הוא התבייש בעצמו. השווה את הגורו החמדן, אדום הגלימה, לרב העומד מולו. האם אפשר להשוות את הלהג המבולבל על העיגולים ועל הקווים, לרעיונות הנפלאים ולאופקים שנפתחו כאן לפניו. אבל אולי יש תורות אחרות שאינן כה סגורות ולוחצות, שאינן תובעות קיום מצוות ושינוי מהפכני בכל אורחות החיים.

הרב חייך ואמר: "אין בעיה, תבדוק. תבטיח לי ולעצמך דבר אחד: שתהיה כן עם עצמך". נתן התרגש: "ודאי! אני מבטיח!" החיוך התרחב: "אם כך, אני יודע שתחזור". נתן התריס: "איך הרב יודע? האם הרב מכיר את כל התורות?" כאן הרצין הרב?"אני יודע מה אמר הבורא, ואני מצטט בפניך:"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למיום ברוא ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה, ויחי!" לך, תברר, ותחזור!"

מה לא עבר? היכן לא היה? מה לא בדק? שיטות שונות ומשונות של יוגה, סדנאות שתיקה, הרפיה וריכוז, אנרגיות זורמות והילות מקיפות. הרגיש שהוא חוזר לתקופת התצפיתנות, עומד מן הצד ובוחן, מאתר ומגבש דעה. דבר אחד לא מצא: לא היתה זו האמת הצרופה, התורה המונחלת ממרום. פעם, בשיחת נפש עם הגורו ההודי, אמר לו הלה בגילוי לב: "ראה, אני נמנה עם חכמי אמונתי. אתה כפי שאני מבין, אינך נמנה עם חכמי דתך. אבל כבר עתה, חכם אתה ממני. אין לך מה לחפש כאן, שוב לכור מחצבתך, תשתלם שם!"

וזה שיכנע? עדיין לא. לפניו עוד מקום אחד. אומרים שהוא השיא, הלוז. העיר ורנסי. צומת הגידים שאליה מתנקזים כולם, מתקבצים ומבוססים. והוא נסע.

הלם. אין מלים להגדיר, מלבד זוועה מסתחררת באין ספור פנים, מחליפה צבעים כזיקית. ורנסי היא הגיהנום עלי אדמות, על שבעה מדוריו. העיר שוכנת על גדות נהר הגנגס המקודש להודים, והם מביאים לשם את גופות מתיהם לשרפה. עננת צחנה מרחפת על העיר, ריח הגופות הנשרפות מקביס. בנהר המרופש טובלים רבבות הודים. חלקי גופות נגרפים בזרם העכור. הסימטאות מרובבות דומן, וההודים מבוססים בו ברגליים יחפות ונדחקים אל הקירות כדי לפנות מקום לפרות המשוטטות. אם מחליט הפרה לרבוץ תחתיה, ייעצר הכל.

מה מושך לשם משוטטים מכל העולם – כייסים, נוכלים וכוהני עבודה זרה מכל הסוגים? כוח הטומאה! אין הסבר אחר. נתן שוטט בסימטאות הצרות, ראשו סחרחר מצחנות העשן וענני הקטורת, מהמולת ההמון,, משפעת הצבעים ומבליל השפות. ולפתע, כנווה מדבר, שלט מאיר עיניים: "הבית היהודי" של "ערכים", גם פה. אי של טוהר בלב הטומאה, זיק של קדושה בעומק הגיהינום. ההכרה היכתה בו: חיפשת את המפתח לחיים, ומצאת. נעץ מפתח וסובב, פתח והכנס! והוא נכנס.

איך שמחו לקראתו? "הגעת בזמן", קראו. חג הפסח מתקרב, עורכים סדר ענק לכמאתיים ישראלים שמחפשים כאן את עצמם. "יש לטבול כלים",אמרו לו. "קנו כלים רבים לסדר, ויש להכשירם". נתן שמע לראשונה על טבילת כלים. ככל שזה מצמרר, הנהר המצחין והמרופש שימש לראשונה לקדושה. בין לבין שמע מהמארחים על משמעותו העמוקה של ליל הסדר, על היציאה מטומאת מצרים לרוממות קבלת התורה, מתהום השפלות וההתבהמות לטוהר ליל הסדר. כשנאספו המוני הישראלים המשוטטים לחוג את הסדר ב"בית היהודי"- עברה השמועה מפה לאוזן ונהרו מקרוב ומרחוק – חש

נתן כבן בית . עזר להגיש, שמח ליטול חלק, קיבל על עצמו

עול מצוות.

der

התקשר הביתה, וסיפרו שאביו עומד לנסוע לסין, למפעל כספות. ביקש שבדרך חזרה יעבור דרך הודו ויביא לו זוג תפילין. נפגשו בניו דלהי ובילו שלושה ימים מאושרים. לא שהאב הבין איך מגיעות אליו התפילין, אבל מוטב כך מאשר מדי נזיר בודהיסטי. האב חזר לארץ, ונתן החליט למצות את המזרח.

עתה לא חיפש עוד את המפתח לחיים. את המפתח כבר מצא. הניח תפילין,. שמר שבת כידיעותיו, התכלכל מירקות בלבד. נסע לנפאל, טייל בהרים המושלגים וביערות העד, והתפעל מהדר הבריאה, התחבר לבורא. שוב ראה עצמו כתצפיתן המתבונן ומזהה, מסיק מסקנות ומפרש. והמסקנות התרוננו להן מתוך מזמורי התהילים שקרא תוך כדי המסע. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, יהללו את שם ד' כי נשגב שמו לבדו. נסע בכבישים צרים ומתפתלים, תלויים מעל תהומות עמוקים, והתחזק בפסוקי ביטחון. חצי שנה של חישול אמונה. כשהגיע הביתה בסוף השנה, נבהלו למראהו: שדוף וצנום מדיאטת הירקות, כיפה לראשו והציציות מתבדרות מחולצתו.

התקשר אל הרב יוני אליצור. בישר שחזר. שחיפש, ואין אמת אחרת. "אמת", אישר הרב. "אמת אחרת אין, אבל את האמת האחת אינך יודע". הופתע, הכיצד, הרי מניח הוא תפילין, חובש כיפה, שומר שבת. "תשמע", ענהו הרב. "אם לא מכניסים עד הסוף, זה לא מסתובב"". אה, נכון. "אז דע לך, שאתה בהתחלה. עד הסוף, פירושו להירשם לסמינר. לשמוע בצורה מודרגת, מושכלת, להתקדם מהבסיס ועד לפיסגה".

ושוב חזר לתפקיד התצפיתן. השתתף בסמינר סוכות והשקיף על המתרחש. שמע את ההרצאות בעניין, בחן ושקל, סיכם והסיק, זיהה לאן כל זה מוביל, וזה היה היעד שלו. הזדהה כל כך, הבין למה התכוון הרב. התחבר עד הסוף.

ובלא שידע, בלא שתכנן, מלמעלה סובבו, פתח המפתח פתח נוסף, את הפתח לבניין ביתו. אלמלא דרכו החדשה, כיצד היה מכיר את שירה?

שירה גדלה ביישוב עומר שליד באר שבע, אביה מדען בכור בדימונה, והיא ירשה את הכישורים. קפצה כיתה, קטפה הצטיינויות בקלילות. למדה פסיכולוגיה וקלינאות תקשורת, ורתמה את ידיעותיה לטיפול אינטנסיבי באוטיסטים בוגרים, לנסות לתקשר ולקדם.

חייבת היתה להתאוורר, להתרענן. חברה סיפרה לה שיש חוג בתחום המודעות העצמית וחתירה לשינוי. המרצה טען שהאדם הוא יצור גדוש יכולות שאינן מתממשות שאפשר ושצריך להשתנות לטובה. יש לשים את הדגש על מידות טובות, רגש ורגישות. לא במוח, אלא בלב. הטיל שיעורי בית לעקוב אחר המחשבות והרגשות, לכתוב יומן מפורט. כמה פעמים קינאתי, כמה פעמים התמרמרתי, כמה פעמים ריחמתי, וכמה פעמים שאפתי לעזור. שירה התפעלה. הרי למדה פסיכולוגיה, אבל כחוקרת, כעוקבת אחר מצבים ותהליכים, לא מתוך חתירה להשתפר. במהלך הקורס החל המרצה בתהליך חזרה בתשובה. בחודש אלול ארגן אמירת סליחות בחצות. שירה נמשכה לתפילות, והוא המליץ לה להירשם לסמינר של "ערכים" שייערך בחג הסוכות הקרוב בירושלים.

אחרי הסמינר הכירו לה את נתן. החינוך החרדי הרוויח קלינאית תקשורת מהדרגה הראשונה. נתן השתלם במשך ארבע שנים בהומיאופתיה קלאסית, למד ביסודיות בבית הספר של דוקטור רוזנטל, ועבר התמחות אצל ראש האגודה להומיאופתיה, מיכל יקיר. הוא מחלק את יומו בין לימוד תורה בישיבת "נתיבות עולם" ובין עזרה לאנשים. פתח קליניקות הומיאופתיה בבני ברק ובראשון לציון, וחזר, כעדותו, לתפקד כתצפיתן: לאבחן את הבעיות ואת התופעות, לעקוב אחר המסלול והכיוון, להבין את הגורמים ולחפש את הפיתרון, למצוא את השילוב ואת האיזון. תוכנת המחשב עומדת לשירותו, מקבלת את כל הנתונים, משקללת, מעבדת וממליצה על תרופה, ורואים נפלאות. ממש "מאה טיפים לחיים מאושרים", הוא מחייך. ברוך השם, אנו הגענו לחיים המאושרים שלנו, ומשתדלים להעניק חיים מאושרים גם לאחרים.

הרפואה המשלימה של יורם ושרון

חזרה בתשובה, סיפורים, , ,

יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.

הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.

הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.

יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?

ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.

יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.

ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!

שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!

הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!