מאת: משה ויטמן
אסף וגדי היו חברים טובים עד אותו בוקר. לא היה זה אירוע מסעיר במיוחד, אלא מסוג הדברים שבכוחם להרוס כל חברות טובה. אסף נתקע רחוק מהבית ללא כסף לנסיעה והוא פנה לעזרה לגדי שילווה לו כסף לכמה ימים. גדי, שרצה את דמי הכיס שהיו אצלו כדי לקנות כמה חטיפים ליד הבית סירב לבקשות של אסף ולא הלווה לו את הכסף. אסף הצליח להסתדר באופן אחר, אבל את הכעס והתסכול העצומים שחש כלפי גדי הוא לא שכח כל כך מהר.
הסירוב של גדי מאוד קומם אותו, הוא המתין לשעת כושר להחזיר לו כגמולו וזו לא אחרה להגיע. למחרת, בצאתם מהלימודים, גדי היה חייב לצלצל בדחיפות הביתה אך סוללת הטלפון שלו הסתיימה. מאסף הוא לא העיז לבקש, אך הוא ניסה את מזלו אצל חברים אחרים ללא הועיל. אסף שצפה במחזה ממקומו, החליט לנקום בו "הפוך על הפוך" – הוא פנה לגדי ואמר לו "אתה אמנם לא הלוית לי אתמול את הכסף כשנתקעתי, אבל אני, בשונה ממך, נותן לך בכיף שיחת טלפון" אסף נהנה לראות את רגשות הבושה של גדי והרגיש שבכך נקם בו על סירובו מאמש.
הבה ונבחן את המעשה: האם זה היה נכון מצידו של אסף להגיב כך? האם זכותו הלגיטימית להעמיד את גדי על מקומו או שהוא היה צריך לשכוח מכל העניין ולתת לאסף את העזרה בצורה יפה ומכבדת? ובכלל, מה עליו לעשות כאשר הוא נתקל בסירוב המכעיס הזה?
מעניין מאוד לראות כי בדיוק על מקרים כאלו ורבים אחרים שבהם אנשים מכעיסים אותנו ופועלים להרע לנו או לפעול בניגוד לרצוננו, מצווה עלינו התורה בספר ויקרא "לא תקום ולא תטור את בני עמך". רש"י בפרשנותו על הפסוק מסביר אותו באמצעות דוגמה הדומה להפליא לסיפור של אסף וגדי: אדם שנתקל בסירוב מצד חבירו לעשות לו טובה, והוא מעוניין להעניש את חבירו על ידי כך שהוא יסרב לו גם כן לעשיית טובה, זו היא נקמה. ואם יגיב על כך, כמו שהגיב אסף, על ידי שידגיש בפניו כי הוא אינו נוהג עמו באותו משקל ובאותה מידה וכן יעשה לו את הטובה, זו היא נטירה.
אבל בואו באמת נבין: מהי המשמעות של איסורים אלו? האם התורה מעוניינת כי נקבל את כל מה שעושים לנו בשתיקה ולא נעמוד על שלנו? האם באמת עלינו לוותר לכל מי שעושה לנו רעה? האם התורה מעוניינת לתת יד חופשית לאלו שמחפשים להרע לאחרים? האם התורה מתנגדת לכך כי האדם יהיה אסרטיבי בחייו ולא יתן את גבו למכים ולחייו למורטים? כיצד תיראה החברה אם כך כולנו נתנהג, זה לא יגביר את הרע?
את התשובה לכך, מסבירים חכמי המוסר, באמצעות הבנת העקרון שעל פיו מעוניינת התורה כי יגיב האדם למה שקורה לו וסביבו בעולם.
ראשית, התורה מעוניינת, כי נכיר בכך שהעולם מתנהל ומונהג באופן סדיר ותמידי בידיו הרוחניות של הקב"ה וכל מה שקורה לאדם מגיע אליו משמיים על פי רצונו של אלוקים. על פי מחשבה זו, יבין האדם כי אין לו סיבה לכעוס ולתבוע נקמה ממי שמחולל לו רעה, מאחר והרעה הגיעה עליו משמיים ונגזרה עליו בכל מקרה ואין לכך כל קשר למעשהו של חבירו כפי שאומר ספר החינוך על איסור הנקמה: "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא".
אך מאידך, אין ספק כי התורה אינה מעוניינת בהשארת העולם טרף לשיניהם של הרעים ואנשי הזדון והיא מעוניינת כי על פי דין יוענשו כל הראוים לכך. כפי שדוד המלך עצמו, שממנו הביא ספר החינוך דוגמה ליישום של איסור הנקמה כאשר אמר ביחס לשמעי בן גרא שקילל אותו "הנח לו ויקלל כי כך אמר השם", מאוחר יותר לפני מותו ציוה את שלמה בנו להוריד את שיבתו שאולה.
כך שבעצם, התורה דורשת מהאדם לפצל את תגובותיו לשתי מערכות נפרדות ולהגיב בשני אופנים שונים ואפילו סותרים לאירועי החיים:ביחס לתחושות ליבו של הנפגע כלפי האדם שעשה לו רעה ורגשי הכעס והנקמה שעולים וצפים בו, מצווה אותנו התורה "לא תקום" וכוונתה בכך לומר לאדם שיבין כי הדבר קרה מאת השם ואין לו להשליך את צערו וכעסו על האדם, שרק היה כמו "שליח" לבצע את דבר השם. לכן אמר דוד המלך ביחס לשמעי בן גרא, כי אין לכעוס ולנקום ממנו, משום שאין מקום לרגשות אלו, כאשר מבינים שהדבר נגזר מאת ה' וכאילו אלוקים אמר לו וציוה עליו לעשות את המעשה.
אלא שמאידך גיסא, כאשר אנו מעוניינים להעמיד את החברה על תיקונה ולמנוע מאנשים רעים לבצע את זממם ככל העולה על רוחם, העמידה התורה עצמה את הכלים לכך בדמות הענשים השונים שציותה עליהם התורה והרבים הנוספים שנתנה לגבם התורה את הרשות לבתי הדין להחליט עליהם לפי צורך השעה והמקום. בהתייחסות זו בשעת הדין והמשפט, התורה מצווה אותנו להתייחס לאדם כבעל בחירה חפשית ולומר לו כי למרות שאלוקים החליט על המעשה, האדם ראוי לקבל את ענשו כי הוא לא ידע על כך ועשה אותו מרצונו החפשי ומבחירתו.
כך ששני הדברים מאזנים זה את זה. האדם לא יגיב מתוך התפרצות רגשות הנובעת מכאבו על מה שקרה לו כי הוא יידע שהכל משמיים וכך נגזר עליו ויקבל את הדין באהבה, אך החברה כולה תדאג באמצעים הנכונים להעמיד את הרעים על מקומם ולא חלילה לומר כי כך נגזר משמיים ולכן אין הם אחראים על מעשיהם.
כך, אם נלמד את עצמינו את ההשקפה היהודית על אירועי חיינו ואת דרכי התגובה הנכונים בכל מצב וזמן, נוכל לחיות מתוך איזון ואושר ונחסוך מעצמינו רגשות קשים ובלתי נגמרים.
