אלון לוי
כל הזמן שומעים דברים נגד מידת הגאווה. אומרים לי שאסור להתגאות, שלא טוב להתנשא על אחרים. למה? אני לא מבין מה כל כך רע בלהיות גאוותן? במיוחד כשאני מתגאה במה שיש לי, ולא במה שאין לי?
הרב רביד נגר:
יש גאווה חיובית ויש גאווה שלילית.
יש גאווה רצויה בבחינת "וגבה לבו בדרכי ה'". ועל כגון זה גם רמז ירמיה הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (ירמיה ט', כ"ג). ולעומת זאת יש גאווה שלילית ועליה נרחיב:
מה רע בלהיות גאוותן?
באותה מידה ניתן לשאול: מה רע ב
להיות קמצן? מה רע בלהיות חנפן?
על שאלות מעין אלה ורבות אחרות ענה לנו כבר הרמב"ם שהיה פילוסוף ואיש דת. הרמב"ם קבע שכל אדם צריך להגיע לאיזון בתכונות נפשו ולהתרחק מהקיצוניות – אל האמצע. כל תכונה מתכונות האדם נמצאת בין שני קצוות, קצה חיובי וקצה שלילי. שני הקצוות רעים לאדם ומזיקים לאדם, לכן על האדם לשאוף להגיע לאיזון או לפחות לשאוף להגיע לאיזון במידות שלו. לא לחינם אמרו חז"ל שהדרך הבינונית והממוצעת היא הדרך הטובה והישרה. כל חריגה מהנורמה עלולה להזיק לאדם.
"גאווה" היא מלשון גאות, כשם שמים גואים עולים על גדותיהם – כך אדם גאוותן "עולה על גדותיו", בדרישותיו, בהתנהלותו ובדרישות שלו מהזולת. ופסק הרמב"ם, שמי שמידותיו אינן ממוצעות הדבר עשוי לפגוע בו מבחינה רוחנית, משום שכל תכונת נפש שאינה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינינו לבין הקב"ה. שהרי כל שיש בו גסות הרוח – מתמעט כמו שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כ"ד,כ"ד)
צריך גם לדעת על הקשר שבין כעס לגאווה:
הכעס – מקורו בגאווה. הגאוותן תמיד מרגיש שמגיע לו וכשאינו מקבל את מה שהוא מצפה לקבל, סופו לבוא לידי כעס. וכבר אמרו חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" חס ושלום, ועוד אמרו – שכל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ועוד אמרו חז"ל – בעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו חז"ל להתרחק מן הכעס.
חשוב להבהיר: א. כתוב "תועבת ה' כל גבה לב" (מתגאה). ואם ה' מכנה זאת "תועבה" סימן שגאווה היא דבר פסול. ב. כתוב "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל" (סוטה ה'). מי שהוא גאוותן מפסיד קרבת ה'. ג. מי שיש בו גאווה אפילו על בני ביתו אינו מקובל (גמרא מסכת בבא בתרא, דף צ"ח). ד. מי שיש בו גאווה, קשה לו מאוד להודות בטעותו. ה. לעיתים כשאדם מעריך את עצמו יתר על המידה, סופו לבוא לידי קיצוניות.
עוד צריך לדעת:
1) גאוותן הוא אדם שאוהב את עצמו.
2) גאוותן הוא אדם שאוהב לקבל ולא ממש אוהב לתת.
כמו כן, כשאדם מחצין את היתרונות שיש לו ומתגאה ומשתבח בהם, לתחושה הזאת קוראים "שחצנות", ובלשון עממית – הוא "שוויצר". ביהדות, בנצרות ואפילו באיסלאם, גאווה נחשבת לרגש שלילי, לכן כל בר דעת נלחם בגאווה כל הזמן, רק כדי לא להפוך להיות אגואיסט, דחוי ושנוא בעיני הבריות.
חשוב לדעת שלכל מטבע יש שני צדדים: כשאדם מנוטרל מכל אלמנט של גאווה, קשה מאוד לפגוע בו. כשאדם הוא בעל גאווה גדול, קשה מאוד ולא נעים לחיות בחברתו.
כשרצונו הפרטי של האדם גואה מבחינה גשמית (עודף רצונות) – זו גאוה שלילית. כשהרצון הנשמתי הרוחני של האדם גואה – זו כבר תאווה חיובית.
יש גאווה מכוערת שמרחיקה את הכלל מאותו אדם ורואה בו אגואיסט. יש גאווה חיובית, בחינת: "וגבה לבו בדרכי ה'", "ה' מלך גאות לבש".
לסיכום: למה לא להיות גאוותן? כי גאווה היא ביטוי שלילי של רגש, חוץ מזה – גאוותן הוא אדם פגיע, וכל זמן שלא סופק רצונו הוא כועס כי הכעס והגאווה יסודן מאותו השורש. ואמרו חז"ל: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום (הקב"ה) נוחה הימנו" (אבות, ג', י').
לפי חז"ל, חשוב מאוד שאדם יהא אהוב על הבריות וראוי שיעניק וייתן מעצמו ולא יהיה גאוותן.