מה הקשר בין ל"ג בעומר ובין תפוחי אדמה? ומה ההבדל בין תפוח אדמה לבן ואדום?

אוהד אטינגר

מה הקשר בין ל"ג בעומר ובין תפוחי אדמה?

ובכן… אין כל כך קשר.

למעשה, אין בכלל קשר!

אבל בכל זאת, מאחר ובל"ג בעומר נהגו להדליק מדורות לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי

שנפטר ביום זה, ומאחר ולרבים מאתנו יש תחביב מאוד מעניין ומאוד טעים, להטמין תפוחי אדמה

עטופי נייר כסף בתוך גחלים לוהטים ולאחר מכן לאכול אותם בעודם רותחים עד כדי כווייה,

החליט משרד החקלאות לפרסם במיוחד לכבוד ל"ג נתונים מעניינים מאוד על תפוחי האדמה

והצרכן הישראלי הצורך אותם, ואנחנו תמיד שמחים לקרוא תוכן מעניין, אז למה לא?

אבל לפני שאנחנו עוברים לקרוא את הסקירה של משרד החקלאות, אנחנו רוצים לומר לכם

שיש ויכוח הלכתי מאוד מעניין לגבי הברכה שאותה אנו מברכים על תפוח האדמה, לפני שאנו אוכלים אותו.

רוב רובם של פוסקי ההלכה סבורים שעל תפוחי האדמה מברכים "בורא פרי האדמה",

כי הם גדלים באדמה בדיוק כמו מלפפון, עגבניה, סלק, אבטיח, בצל, פלפל, מלון או גזר,

ועוד מינים רבים מאוד של ירקות ופירות האדמה שעליהם מברכים 'בורא פרי האדמה'.

אבל… יש גם דעה נוספת

תפוח אדמה בכלל לא יונק מהאדמה אלא מהלחות שבה, בשונה משאר מיני פירות האדמה

שיונקים גם מהאדמה עצמה. ולכן, כך סוברת אותו דעה, על תפוח אדמה צריך לברך 'שהכל

נהיה בדברו'. כמו שמברכים על פטריות למשל, שיונקות את הגידול שלהם מהעובד הנוצר

על פני האדמה ולא מהאדמה עצמה. כולם מסכימים שפטריה יכולה לצמוח גם על מצע של צמר

למשל, או צמר גפן וכדו', ולכן ברכתה 'שהכל נהיה בדברו', ולא 'בורא פרי האדמה', ויש הסוברים

שכך גם דינו של תפוח האדמה. בפועל, ברוב קהילות ישראל נוהגים לברך על תפוח אדמה 'בורא

פרי האדמה', ורק בכמה קהילות בודדות ההולכות בדרכו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז זכר צדיק

לברכה, מברכים על תפוחי אדמה 'שהכל נהיה בדברו'. אחרי שאוכלים את תפוח האדמה, מברכים

עליו כמובן ברכת 'בורא נפשות', כמו אחרי כל סוגי הירקות והפירות ובכלל זה גם הפטריות.

'רק' 359 מיליון טון בשנה

ועכשיו נעבור לנתונים שמפרסם משרד החקלאות על הצריכה הישראלית של תפוחי האדמה:

"תפוחי האדמה הם מקור לפחמימות, מינרלים, ויטמינים, סיבים תזונתיים וחלבון. הם גם נחשבים

לגידול הרביעי(!) בחשיבותו, מבחינת נפח הייצור וצריכתו בעולם, אחרי תירס, חיטה ואורז.

אבל יש שיופתעו לדעת כי הייצור העולמי של תפוחי האדמה, עמד נכון לשנת 2020 על כ-359 מיליון

טון בשנה (על פי ארגון המזון והחקלאות FAO).

" בראש הטבלה ממוקמת סין, הנחשבת למובילה בענף, ומייצרת כ-78 מיליון טון. לעומתה, מדינת

ישראל מייצרת כ-509 אלף טון תפוחי אדמה, נכון לשנת 2021. בתוך כך, כ-222 אלף טון מתוך

התוצרת המקומית, הם לצריכה הישראלית, כ-97 אלף טון כחומר גלם לתעשייה, כ-22 אלפי טון

משמשים כזרעי תפוח אדמה ליבול הבא וכ-169 אלפי טון הם לייצוא, ומהווים כ-48% מסך כמויות

היצוא של ירקות מישראל.

זן לבן, זן אדום ומה שבניהם

בישראל מייצרים מעל 60 זני תפוח אדמה, וכל שנה מאמצים זנים חדשים. בחלוקה גסה מרבית

תפוחי האדמה הנמכרים ברשתות השיווק, נחלקים לשני סוגים: תפוחי אדמה לבנים ואדומים.

אולם, מומחי משרד החקלאות חילקו את הענף למספר זנים אשר שכיחים ביותר ברשתות השיווק.

בזני הקליפה האדומה: דזירה, ממפיס, מוצארט, קנברה ורודאו; נוספים בעלי קליפה לבנה: סיפרה

וטייסון וזנים מובחרים צהובים ביניהם נמצאים הזנים: סלטיא, שרלוט וניקולה.

מה לגבי מחירים?

בישראל, על פי נתוני רשתות השיווק בשנת 2021, רבים מהצרכנים רכשו תפוח אדמה לבן, שמחירו

בממוצע עומד על כ-3.81 ₪ לק"ג. מדובר בירידה של 3.7% במחיר ביחס לשנת 2020. המחיר הממוצע

לתפו"א אדום, יקר יותר, ועומד על כ-4.55 ₪ לק"ג. גם כאן מדובר בירידה במחיר של כ-7% ביחס לשנה

הקודמת. מחירם של כלל זני תפוחי האדמה ירד ב-4.2% ביחס לשנה שעברה. לצד הזנים שהוזכרו,

ישנם זני גורמה שבדרך כלל קטנים יותר וטעימים במיוחד שבינתיים נמכרים בארץ בכמויות קטנות בלבד.

איפה אנחנו ביחס לשאר העולם?

בעוד שבמדינות אירופה הצריכה לנפש בשנה נאמדת בממוצע בכ-80 ק"ג, הישראלי הממוצע צורך בשנה

כ-35 ק"ג תפוחי אדמה. בחלק ממדינות אירופה, כדוגמת: פולין, בריטניה, הולנד ובלגיה, הצריכה לנפש

אף מגיעה לעד 100 ק"ג בשנה(!) .

ועל מה כדאי לשים לב בעת הרכישה?

מגדלי תפוחי האדמה ומומחי שה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע) במשרד החקלאות קיבצו את הטיפים הטובים:

  • בחרו בתפוחי האדמה בגודל אחיד בעלי קליפה יציבה, הנקיים מכתמים ירוקים. הצבע הירוק
    המופיע על תפוחי האדמה, מלווה בדרך כלל גם בחומרים נוספים העלולים להקנות לתפו"א טעם מר.
  • בחרו בתפו"א המיועד לאפייה. טעמם הטבעי של הזנים האלה, בשילוב אופן ההכנה על גחלים יהיה מעדן אמיתי.
  • הניחו את תפוחי האדמה על גחלים לוחשות ולא על אש גלויה, כדי ליהנות מתפו"א מוכן גם במרכזו,
    ורק מעט שרוף בקליפה.

וכיצד עלינו לאחסנם עד ההכנה?

  • יש לאחסן את תפוחי האדמה במקום חשוך, קריר, מאוורר, עדיף בקרטון, ולא בשקית פלסטיק.
  • מומלץ שלא לשטוף את תפוחי האדמה לפני אחסונם, אלא רק לפני השימוש. דבר שימנע ריקבון
    מוקדם, וישמור על איכות תפוח האדמה לאורך זמן.

הכן עצמך לקבלת התורה

אוהד אטינגר

מצוות ספירת העומר היא מצווה מיוחדת במינה, שנוהגת במשך 49 ימים בשנה

מהיום הראשון של חול המועד פסח, ועד ערב חג השבועות. הסברים וטעמים רבים נאמרו

במצוה זו, וכולם לדבר אחד מכוונים: מדובר בהכנה לקראת חג השבועות, חג מתן תורה.

אחד הרעיונות הידועים והמוכרים ביותר, הוא הרעיון של תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 

בשבוע הראשון אנחנו מתקנים את מידת החסד, משתדלים להרבות בנתינה, עזרה, סיוע

אהבה הזולת ועוד.

 

בשבוע השני אנחנו מתקנים את מידת הגבורה, ובמסגרת זו אנחנו משתדלים

להימנע מכעס והקפדה, מתאמצים לשמור על רוגע ושלווה, להתגבר בכל הכח על היצר הרע ועל

התאוות הרעות המרחיקות אותנו מהקדוש ברוך הוא, ועוד.

 

בשבוע השלישי, מידת התפארת. אנחנו משתדלים להימנע מהתפארות, כלומר מלהתגאות ולהתהדר

במעשים הטובים שלנו ובהישגים שהשגנו בימי חיינו, מתוך הבנה שכל ההצלחות שהצלחנו התאפשרו

לנו רק בגלל שהקב"ה רצה שנצליח, ובלי עזרתו וישועתו לא היינו משיגים שום הישג. כמו כן אנחנו

משתדלים לפאר את הקדוש ברוך הוא ואת התורה הקדושה, כל אחד כפי יכולתו והבנתו.

 

וכך אנחנו ממשיכים בשבוע הרביעי שבו אנחנו מתקנים את מידת הנצח, על ידי שאנו נמנעים

מלהתנצח עם אחרים, משתדלים שלא להיגרר ל'תאוות הניצחון', לנצח בכל וויכוח וכדו',

ומרבים להתנצח עם היצר הרע וגם לנצח אותו בסייעתא דשמיא.

 

השבוע החמישי של ימי ספירת העומר הוא השבוע של מידת ה'הוד', הכולל הודיה. אנחנו גם משתדלים

להתגבר על הצורך שלנו שאנשים אחרים יודו לנו על כל פעולה קטנה שאנחנו עושים עבורם, ומנגד

אנחנו מגבירים את הכרת הטובה שלנו לבורא העולם ומרבים להודות לו על החיים שהעניק לנו,

על המשפחה שנתן לנו, ועל החסדים הרבים בהם הוא עוטף אותנו בכל עת ובכל רגע.

 

בשבוע השישי, זה הזמן לתקן במיוחד את מידת היסוד, שעניינה התרחקות מתאוות רעות,

הגברת השמירה על קדושת העיניים וכדו', וכן לחזק את הקשר שלנו עם התורה הקדושה,

עם הצדיקים ועם מי שמסייעים לנו להתקדם בתורה וביראת שמים. במיוחד אנחנו מחזקים

את הקשר עם בורא העולם בכבודו ובעצמו, על ידי שאנחנו מוסיפים בתפילה בקשות אישיות,

ומפתחים שיחה של ממש עם בורא העולם, ברמה של קשר חזק ואוהב.

 

השבוע השביעי והאחרון הוא השבוע שבו אנחנו צריכים לתקן בעיקר את מידת המלכות. קודם כל

אנחנו צריכים להכיר בכך שהקדוש ברוך הוא מלך העולם, ולא רק להבין את זה בשכל אלא גם

להרגיש את הדברים בלב. להבין שהקדוש ברוך הוא שולט בכל העולמות, וכל מה שקורה ברחבי תבל,

קורה תחת שליטתו ועל ידי שהוא מאפשר לזה להתחולל. ולכן אנחנו צריכים להאמין בו, לבטוח בו

ולהתפלל אליו, כי רק הוא לבדו מולך ומושל בכל, ואין שום כח אחר בעולם שיכול להתגבר עליו

או לעשות פעולה כלשהי שאינה רצון ה'.

 

כמו כן בשבוע של מידת ה'מלכות', אנחנו צריכים לקדש את הפה שלנו, להרבות בדיבורי תורה ותפילה,

ולמעט בדיבורים אסורים כמו קשר, ליצנות, לשון הרע, ניבול פה ועוד.

 

שבע המידות הללו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הן שבע המידות העיקריות שקיימות

בכל אדם, וכשהמידות הללו מתוקנות, כל מידותיו של האדם מתוקנות.

כדי לקבל את התורה אנחנו צריכים להיות ערוכים ומוכנים, ולפחות להשתדל לעשות מאמץ קטן

כדי להשתפר בכל אחת מהמידות הללו, על מנת שהשנה נוכל לקבל את התורה בשמחה ובהתרגשות.

וכדאי שנזכור, שגם אחרי שאנחנו מתקנים את כל המידות ומשתפרים בכל התחומים, עדיין נשארה לנו

עבודה רבה, ותמיד אנחנו צריכים לשאוף לשיפור נוסף.

כי מי שמתגאה חלילה וחלילה, וחושב שהוא כבר ראוי לקבל את התורה הקדושה, חוץ מהעובדה שהוא

פוגם במידת ה'תפארת' בכך שהוא מתפאר נגד רצון השם יתברך, הוא גם מרחיק את עצמו מקבלת התורה.

 

כי חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו שהתורה נמשלה למים, וכמו שמים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך,

ולעולם אינם נשפכים ממקום נמוך למקום גבוה יותר, כך גם התורה הקדושה, היא תמיד 'זורמת' לכיוונם

של האנשים שמרגישים את עצמם נמוכים, אלו שאינם מתגאים ואינם מתפארים.

ויהי רצון שנזכה לקבל את התורה הקדושה, עם מידות מתוקנות ומתוך ענווה ושמחה גדולה.

 

היא נכנסה למכולת, לקחה כמה פריטים ו'שכחה' לדווח על קופסת הגבינה…

אוהד אטינגר

הימים ימי ספירת העומר, ימים בהם אנו מצווים על תיקון המידות ושיפור ההתנהגות שלנו.

חכמי התלמוד מספרים שבימים אלו מתו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא שנענשו על כך שלא נהגו כבוד זה בזה.

כשמזכירים את המגפה המצערת הזאת, כדאי שנזכור שרבי עקיבא לא היה אדם פשוט כלל ועיקר,

הוא היה אחד מגדולי התנאים הקדושים. נאמר במדרש שכשמשה רבינו עלה למרום כדי לקבל את התורה

מפי הקדוש ברוך הוא, הראה לו הקדוש ברוך הוא את עקיבא בן יוסף, הלא הוא התנא רבי עקיבא.

עד כדי כך הוא היה גדול.

 

כמובן שאם הרבי היה צדיק קדוש וטהור, גם תלמידיו לא היו אנשים פשוטים. הם היו יהודים צדיקים

ותלמידי חכמים מופלגים. מסתבר שחוסר הכבוד שהפגינו זה כלפי זה היתה כמובן ביחס לגודל מעלתם,

פגיעה קטנה ושולית, ורק בגלל שהם היו כאלו צדיקים וקדושים, היא נחשבה להם לעוון חמור כל כך,

מי מתלמידי חכמים ברמה שכזאת, מצופה שיתנהגו בצורה מושלמת.

 

כך או כך, בגלל אותו מקרה, נקבעו ימים אלו, ימי ספירת העומר הן כימים שבהם אנחנו נוהגים קצת

דיני אבלות, לא מתחתנים, לא קונים בגדים חדשים, לא מסתפרים ועוד.

ובנוסף, אנחנו משתדלים מאוד לתקן את המידות שלנו, כלומר, את צורת ההתנהגות שלנו הן כלפי

הקדוש ברוך הוא, והן כלפי בני האדם האחרים. לוותר יותר, לכעוס פחות, להעניק יותר צדקה,

לרחם על מי שראוי לרחמים וגם על מי שפחות ראוי.

 

בהקשר זה, כדאי שנשים לב לנקודה חשובה מאוד:

לכף זכות!

חכמי התלמוד מייחסים חשיבות רבה מאוד לאופן שבו יהודי מסתכל וחושב על זולתו.

נניח ואנחנו רואים אשה מבוגרת שנכנסת למכולת, מכניסה לסל כמה פריטים,

ולא מדווחת למוכר על קופסת גבינה שהכניסה לסל.

איך אנחנו נסתכל עליה?

כמו על גנבת שפלה ונבזית, או שנאמר שהיא בוודאי שכחה והתבלבלה?

ואם נאמר שהיא כן לקחה את הפריט בכוונה ולא רצתה לשלם עליו, האם זה בגלל שהיא אשה מושחתת

וגנבה, או שאולי בעצם היא סובלת ממחסור חמור ואין לה כסף לקנות אוכל. אולי היא גונבת פשוט כי היא

רעבה, ואם כך אנחנו לא צריכים לכעוס עליה ולבוז לה, אלא להיפך, להשתדל לסייע לה לדווח עליה

למחלקת הרווחה של העירייה שיבואו לעזור לה, ואולי לנסות ולאתר קרובי משפחה שלה שיעמדו לצדה

ויסייעו לה להצטייד במוצרי מזון…

 

ומה אם זאת לא אשה מבוגרת, אלא גבר צעיר שעוקף אותנו בתור בסופר? האם נאמר שהוא חצוף וחייבי

ם להעמיד אותו במקומו, או שנחשוב על כך שאולי הוא נורא נורא ממהר ולא שם לב שעמדנו שם בצד?

אולי הוא בכלל עמד שם קודם, ורק הלך רגע להביא עוד איזה מוצר בזמן, כך שבעיניו הוא לא עוקף אותנו

אלא חוזר למקום שלו בתור שלדעתו שייך לו.

גם אם אנחנו לא מוותרים על המקום שלנו, וגם אם אנחנו עומדים על זכויותינו ודורשים ממנו לכבד את

הכללים ולעמוד אחרינו בתור, אנחנו עדיין צריכים ללמד עליו זכון.

אנחנו צריכים לדון אנשים לכף זכות.

וכך אמרו חכמי המשנה: "הווי דן את כל האדם לכף זכות"!

תמיד תחפש תירוצים והסברים למה האיש ההוא או האיש ההיא לא עשו דבר נורא כל כך כמו שזה נראה

במבט ראשון, תמיד ננסה להבין אותם, גם אם לא נסכים איתם ולא נקבל את ההתנהגות שלהם.

לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, אבל האמת שזה בכלל לא מסובך…

תסתכלו על עצמכם. באמת אתם תמיד תמיד מתנהגים כראוי וכמצופה? או שלפעמים אתם קצת חורגים

מהכללים בגלל שיש לכם סיבה טובה! כמובן שיש לכם סיבה טובה, אם לא, לא הייתם חורגים מהכללים.

אז ברוב המקרים, גם לאנשים אחרים יש סיבה טובה. אנחנו פשוט צריכים לחפש אותה.

וגם אם לא מצאנו את הסיבה הטובה שגרמה להם להתנהג כך, אנחנו צריכים להניח שכנראה יש להם

אחת כזאת שאנחנו לא מכירים אותה ולא מודעים אליה.

 

5 דברים שידעת או לא ידעת על 'ספירת העומר'

יעקב לוסטיג

 

  • ספירת העומר היא מצות עשה מ'דאורייתא' (מצווה שהחיוב שלה נכתב בתורה הקדושה), שהיתה נהוגה בזמן שבית המקדש היה קיים. עם זאת, כיום אנחנו מקיימים את המצווה הזאת 'מדרבנן' (מצווה שקבעו חכמינו זכרונם לברכה), במטרה לזכור את בית המקדש שבו היתה נהוגה המצווה הזאת.
  • את ספירת העומר מתחילים ממוצאי החג הראשון של פסח, והיא נמשכת שבעה שבועות – 49 יום, כשהיום ה-50 הוא חג השבועות.
  • עיקר המצווה נועדה כדי לסייע לנו לקבוע באיזה יום יחול חג השבועות, שבשונה מכל שאר החגים, אין לו תאריך בפני עצמו, והוא חל כעבור 50 יום מהחג הראשון של פסח. ביום הראשון של ספירת העומר היו מביאים בבית המקדש את מנחת העומר שהיתה עשויה משעורים שנקצרו במהלך הלילה, ויחד עמה הביאו גם את 'קרבן העומר'. ביום ה-50, בחג השבועות, הביאו את מנחת 'שתי הלחם' שהיתה עשויה מקמח חיטה.
  • כתבו חכמי הדורות שטעם המצווה הוא כדי שנספור את הימים לקראת חג השבועות – חג מתן תורה, כדי שנראה ונפגין כלפי חוץ את הציפיה הגדולה שלנו לקבלת התורה, בכל שנה בחג השבועות.
  • בתקופת התנאים אירעה מגיפה גדולה בקרב תלמידי רבי עקיבא, שמספרם עמד על 24 אלף, והם מתו כולם בימי ספירת העומר, למעט חמישה תלמידים שנשארו בחיים. לכן אנחנו שומרים בימים אלו על מנהגי אבלות חלקיים, נמנעים משמיעת מוזיקה, מהשתתפות בריקודים, ומתגלחת השיער.

 

יומו האחרון של רבי שמעון בר יוחאי

כל היום דרש. השמש כבר נטתה לשקוע, פתח רבי שמעון ואמר: "ברוך הוא וברוך שמו של

הקב"ה לעולם ולעולמי עולמים. כל דברינו נכוחים, וכולם דיברות קודש, שאין לסטות מהן ימין

ושמאל. כולם סודות ורזין, שעד כה היו טמירים ונעלמים, כי חששתי לגלותם, עתה הם מתגלים.

גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבי עשיתי, אלא כדי להדריך את תלמידי.

ורואה אני, שהקב"ה מסכים עמי ושמח בשמחתי".

התחזק וישב, ושפתיו רחשו תפילה, ולא ניתן היה להסתכל אף במקומו מחמת הזוהר, ובוודאי שלא

ניתן היה להסתכל בו. אמר: "כל ימי ביקשתי לגלות רז זה, ולא עלה בידי, אלא עתה שניתנה לי רשות.

הריני גוזר שלא יחשיך יום זה ככל הימים, שהרי יום זה כולו ברשותי הוא, והריני מתחיל לגלות בו

נסתרות". ואמנם כך היה.

ישב רבי שמעון ודרש. ישב רבי אבא לפניו וכתב, ובנו רבי אלעזר חזר על הדברים, כל התלמידים

שמעו והתפעמו. האש ליהטה סביבם, והשמש לא שקעה. הוא גילה סתרי תורה מכיבשונה של תורת

הרז, עד שהגיע לפסוק: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם".

"אמר רבי אבא: לא סיים רבינו הקדוש לומר: 'חיים', עד שנחלשו דבריו. אני שכתבתי, ביקשתי לכתוב עוד,

ולא שמעתי, ולא נשאתי ראשי, כי הזוהר היה רב, ולא היה ביכולתי להסתכל. כאשר שמעתי בת קול

הקוראת ואומרת: 'אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', הזדעזעתי. שמעתי קול אחר: 'חיים שאל

ממך, נתת לו, אורך ימים עולם ועד'. כל אותו היום לא פסקה האש מהבית, ולא היה מי שיתקרב אליו,

כי סובבהו האור והאש".

"כל אותו היום נפלנו לארץ ובכינו. לאחר שפסקה האש, ראינו לרבנו הקדוש, קודש הקודשים, שהסתלק

מן העולם – עטוי בלבושו, שוכב על ימינו, ופניו מחייכות. קם רבי אלעזר בנו, נטל ידיו ונשק להן. ביקשו

החברים לבכות ולא יכלו לדבר. קם רבי חייא על רגליו ואמר: 'עד עתה רבנו הקדוש פעל בשבילנו, עתה

הזמן לפעול בשבילו'. קמו רבי אלעזר ורבי אבא והוציאו את מיטתו. החלה המיטה פורחת באויר, ואש

מלהטת לפניה. והכל שמעו בת קול האומרת: 'עלו ובוא והתאספו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום

ינוחו על משכבותם'".

"כאשר נכנס למערה, שמעו קול במערה: 'זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות. כמה גזרות

הומתקו ביום זה בגללך! אתה הוא רבי שמעון בר יוחאי, שבוראו מתפאר בו בכל יום! אשרי

חלקך, כמה עולמות עליונים נשמרו בשבילך. עליך נאמר: 'ואתה לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך

לקץ הימין!"

עד כאן ההעתקה, בתרגום מארמית לעברית, מדברי הזוהר הקדוש. כמובן, בהשמטת סיתרי

הקבלה והסודות העליונים הגנוזים והטמירים, שנתגלו באותו יום, הכתובים שם על פני דפים רבים.

רבי שמעון בר יוחאי נפטר, כידוע, בל"ג בעומר ונקבר במירון. לזכר האש הגדולה שליהטה בבית כל

אותו יום, ולאורה אמר את סתרי התורה, נהגו בכל תפוצות ישראל להדליק מדורות ולשיר לאורן את

הפיוט המפורסם: "בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך".

כבר לפני כחמש מאות שנה כתב רבנו עובדיה מברטנורא: "בל"ג בעומר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות

ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד… שהרבה עקרות נפקדו וחולים נרפאו בנדר

ונדבה שהתנדבו למקום ההוא".

האר"י הקדוש עלה כדי להיות שם בל"ג בעומר. גם האור החיים הקדוש בעלייתו ארצה הלך לפקוד

את 'הציון הקדוש'. בהגיעו לתחתית ההר גברה התרגשותו. הוא ירד מעל החמור והחל מטפס בהר

על ידיו ורגליו, כשהוא קורא בנהמת לבו: "להיכן אני, השפל, נכנס, למקום אש, להבת שלהבת קודש,

וכל פמליה של מעלה, וכל נשמות הצדיקים!"

רבי שמעון בר יוחאי התעלה לדרגת מלאך, אם לא למעלה מזה. אבל כיצד הוא התעלה? ע"י לימוד תורה,

ע"י קיום מצוות, ע"י תפילה, ע"י עבודת ה'.

הוא לא נולד רבי שמעון בר יוחאי. גם הוא התחיל בצעד, בפסיעה. והתקיימה בו ההבטחה:

"הבא להטהר – מסייעין אותו". וכן: "פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפיתחו של אולם".

פתח של מחט, זה מה שנדרש. כדאי לנסות. התוצאות יפתיעו.

(ערכים)

רבי שמעון נפטר, אז למה אנחנו שמחים?

יעקב לוסטיג

ל"ג בעומר מתקרב, ואתו חוזרת התהייה הקבועה של מי שעדיין לא קיבל לה תשובה ברורה ומסודרת.

מה זה בכלל ל"ג בעומר? למה כל כך שמחים ביום הזה, ואיך זה נוגע אלינו?

ביום י"ח באייר, היום ה-33 (ל"ג) של ספירת העומר, נפטר התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון היה מגדולי חכמי המשנה, והוא כתב יחד עם תלמידיו את ספר הזוהר הקדוש,

שמשמש בסיס רחב ואיתן לחכמת הקבלה ותורת הנסתר.

הסיבות לשמחה

חכמנו זיכרונם לברכה מספרים שביום בו נפטר רבי שמעון בר יוחאי הוא שכב במיטתו,

ואש הקיפה אותה. באותו היום הוא גילה סודות נפלאים מחכמת הנסתר, ותלמידיו רשמו

את הדברים והוסיפו לספר הזוהר.

מעבר לכך ידוע וכתוב בספרים הקדושים, שמדי שנה, ביום פטירתו של האדם, אם זכה והגיע

לגן עדן, הוא עולה דרגה נוספת על הדרגה שבה היה עד עתה, ולכן אנחנו שמחים בשמחתו

שהוא זוכה להתעלות בגן עדן.

אם כן יש בל"ג בעומר את השמחה הרגילה שיש בכל יום פטירתו של צדיק, עם תוספת חשובה

שביום זה גילה רבי שמעון בר יוחאי סודות תורה גדולים, מה שבהחלט מעניק לנו סיבה לשמוח.

על כל אלו יש להוסיף גם את השמחה על כך שביום ל"ג בעומר, נעצרה המגפה הגדולה שפגעה

בתלמידי רבי עקיבא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. הם מתו כולם למעט חמשה תלמידים, בהם

רבי שמעון בר יוחאי.

מנהג ה'חלאקה'

בקהילות רבות נוהגים שלא לגלח את שער ראשם של הילדים עד גיל שלוש, ובגיל זה מספרים

אותם בפעם הראשונה, ומשאירים פאות בצדעי ראשם.

המנהג הנפוץ הוא שמי שיכול משתדל מאוד להעלות את ילדו למירון, ולגלח את שיערו או לפחות

להתחיל לגזוז את שערותיו על יד ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. רבים מקפידים לערוך את טקס

ה'חאלקה' דווקא במירון, ויש טעמים רבים למנהג הזה, אך חשוב לזכור שלא מדובר בחובה הלכתית.

הדלקת המדורה

נוהגים להדליק מדורה של אש לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. את המדורה מדליקים בליל ההילולא,

ובקהילות שונות נהגו להשליך אל תוך האש בגדים כדי להדגיש את גודל החשיבות וההערכה שלנו

לזכרו ולמורשתו של רבי שמעון בר יוחאי.

הדלקת האש היא זכר ללהבות האש שהקיפו את מיטתו של רבי שמעון בר יוחאי ביום פטירתו,

שכאמור היה בל"ג בעומר.

חשוב לזכור שהדלקת המדורה היא רק מנהג, ויש להיזהר מאוד כשמדליקים מדורה שלא לעבור

על מצוות התורה: אסור לנו חלילה לגנוב עצים ורכוש של אחרים כדי לשרוף במדורה, אסור להדליק

מדורה במקום שבו היא תגרום נזק לרכוש ציבורי או לרכוש של אנשים אחרים, וכמובן צריך לנקוט

בכללי זהירות מרובים, כדי שלא להכניס את המשתתפים בטקס לסכנה חלילה.

לכן מי שאין לו עצים להדלקה, או שאין לו מקום פתוח בו הוא יכול להדליק ללא חשש, עדיף שידליק

בביתו נר לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי, ולא יכניס את עצמו או אנשים אחרים לסכנה חלילה וחס.

העלייה למירון

כמובן שיש חשיבות רבה לתפילה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ביום ההילולא שלו, ולכן עולים

רבבות יהודים לציון הקדוש במירון, שם הם מתפללים בבכי ובדמעות, ולאחר מכן רוקדים בשמחה של מצווה.

עם זאת, העלייה צריכה להיעשות מתוך רגשי שמחה וקדושה, ולא חלילה בדרך של פריצות

והללות חס ושלום. למרבה הצער התפתח שוק של ממש בדרך העולה אל הציון, ומי שרוצה

לשמור על עיניו ממראות שאינם צנועים עלול להתקשות בכך. בשנים האחרונות ייסדו פרנסי

הציבור 'דרך מהדרין', שבה צועדים בנפרד נשים וגברים, ובוודאי שמי שיכול לעלות דרכה

אל הציון, תבוא עליו ברכה, ותפילתו תתקבל ברצון לפני אדון כל הארץ.

התפילה על קברו של רבי שמעון

כשמתפללים על יד קברו של צדיק, חשוב לזכור שאנחנו לא עובדי עבודה זרה, ולא מתפללים

לצדיק חלילה וחס. התפילה היא לקדוש ברוך הוא בורא השמים והארץ, ואנחנו מבקשים ממנו

שזכות הצדיק שליד קברו אנחנו מתפללים, תסייע לנו שהתפילה שלנו תתקבל ברצון.

לכן, ומטעמים נוספים, לא מומלץ ולא כדאי לדחוף בכח את האנשים המצטופפים על יד הקבר

כדי להגיע אל המצבה עצמה, וגם אין שום חובה או צורך להיכנס בכח אל תוך היכל הציון. הדוחק

הגדול עלול להיות מאוד מסוכן לך ולסובבים אותך, ואם אתה מרגיש שיהיה לך קשה לעמוד בדוחס

הזה, או שאתה עלול להגיע חלילה למצב של כעס ולהתחיל לדחוף אנשים אחרים ולסכן אותם –

עדיף שתישאר בחוץ ותתפלל בקרבת מקום לציון הקדוש, והקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב,

ויודע ושומע את תפילתך באותה מידה.

לקנות דברים בספירת העומר?

בזמן העומר מותר לקנות דברים חדשים ולהשתמש בהם רק לאחר שמסתיים העומר ?

ועוד שאלה במכלול האיסורים הנהוגים בתקופת ספירת העומר, האבל על תלמידי רבי עקיבא (עד ל"ג בעומר) אסור להסתפר. האם גם לנשים אסור להסתפר בתקופה זו?

תשובה:

שלום רב

מותר לקנות דברים חדשים בספירת העומר, אך יש מנהג שלא לברך שהחיינו על דברים חדשים, ולכן אם אינך משתמש בהם, גם אם הם דברים שצריך לברך עליהם שהחיינו מותר לקנותם בעומר.
בעניין ההסתפרות לנשים יש המתירים לנשים להסתפר בספירת העומר כשיש להם צורך בכך ויש מחמירים גם בזה.
בהצלחה

49 ימים של התעלות רוחנית

 

יעקב לוסטיג

 

מדי שנה אנחנו מציינים את ימי ספירת העומר, בהם אנחנו סופרים שבעה שבועות, 49 ימים שבין החג הראשון של פסח לבין חג השבועות. מתחילים לספור ממוצאי החג הראשון של פסח, ושכמגיע היום ה-50, עורכים את חג השבועות.

ספירת העומר נועדה למעשה לקבוע את התאריך של חג השבועות. בשונה מכל חגי ישראל, לחג השבועות אין תאריך משל עצמו. בתורה לא כתוב היום שבו יהיה חג השבועות אלא רק שהוא ייערך אחרי שספרנו 49 יום ממחרת החג הראשון של פסח.

היום ה-50 יוצא תמיד ב-ו' בסיוון, אבל בשנים קדמוניות קרה לא פעם שחגגו את חג השבועות ב-ז' בסיוון. היה זה כאשר לוח השנה היה נקבע על פי עדות ראיה שהיו מגיעים עדים ומעידים שהם ראו את חידוש מולד הלבנה, מה שאומר שהגיע חודש חדש. במקרה כזה, קרה לא פעם שעדים הגיעו ביום ה-30 לחודש ניסן, מה שאומר שבאותו יום התחיל חודש אייר, וחודש ניסן הורכב רק מ-29 ימים. אם חודש ניסן הוא 'חודש מלא' שיש בו 30 יום, היום ה-50 לספירת העומר יוצא ב-ו סיוון, אבל אם חודש ניסן הוא חודש חסר, היום ה-50 יהיה ב-ז' סיוון. ומה יקרה אם גם חודש אייר יהיה חסר? יחגגו את חג השבועות ב-ח' בסיוון.

אבל ספירת העומר היא לא רק טווח זמן שנקבע להמתנה בין החג הראשון של פסח לחג השבועות. לספירת העומר יש גם משמעות עמוקה יותר, של ציפיה לקבלת התורה. אנחנו סופרים כל יום, הנה כבר עברו שלושה עשר יום, ארבעה עשר, חמישה עשר וכו', מה שאומר שנותר יום אחד פחות כדי לקבל את התורה. הנה אנחנו מתקרבים עוד ועוד למתן התורה, איזה יופי, איזו התרגשות!

חשוב שנדע, שהצדיקים הקדושים מלמדים אותנו, שבכל חג שאנחנו חוגגים, אנחנו מעוררים את מה שקרה באותו היום לפני אלפי שנים. בחג הפסח אנחנו מעוררים שוב את נושא הגאולה והיציאה לחירות. בפורים אנחנו שוב מעוררים את "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובחג השבועות אנחנו שוב מקבלים את התורה, במשנה כח ובמשנה מרץ.

לכן גם היום, כשכבר יש לנו את התורה, אנחנו עדיין צריכים לצפות ולייחל לחג השבועות, ולהמתין בכיליון עיניים ליום שבו נקבל את התורה.

ואיך עושים את זה בפועל?

לא מספיק רק לשבת רגל על רגל ולהסביר בקול שאנחנו מחכים לקבלת התורה.

אנחנו צריכים לעשות מעשה, לצחצח את הלב, להבריק את הנפש, ולהתכונן בצורה מעשית לקבלת התורה.

בספרים הקדושים כתוב שכשבני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים ב'מ"ט שערי טומאה'. חכמי הקבלה מסבירים שישנם 50 שערים של טומאה, ובני ישראל היו שקועים ב-49 שערי טומאה. רק עוד מעט הם היו נשארים מבצרים והיו טובעים גם בשער ה-50 חלילה. מי שמגיע לשער ה-50, אין לו תקומה, הוא לא יכול לצאת משם לעולם. לכן מיהר הקדוש ברוך הוא להוציא את בני ישראל ממצרים ביום הראשון של חג הפסח. מאז הם עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, ויצאו בכל יום משער טומאה נוסף. הם ספרו 49 יום, וביום החמישים הם כבר יצאו מ-49 שערי טומאה ונכנסו במקום זאת בשערי הקדושה.

גם אנחנו צריכים לצעוד בדרך הזאת, ואת ימי ספירת העומר עלינו לנצל להזדככות רוחנית, ליציאה מהטומאה. כל יום לוותר על עוד משהו קטן שמגביל אותנו מבחינה רוחנית. כל יום נקריב קרבן קטנטן לקדוש ברוך הוא, פעם אחת נתחזק בנושא של הלבנת פנים, נקבל על עצמינו להיזהר שלא להעליב חברים, למחרת נתחזק מעט בנושא של הימנעות משקר, יום אחר כך נקפיד קצת יותר על ממונו ורכושו של החבר, יום אחד נקפיד יותר לשמור את העיניים שלא להביט במקומות ראויים, כל אחד לפי הדרגה שלו ולפי המקום הרוחני שבו הוא נמצא בימים אלו. כשיעברו 49 הימים, נביט לאחור ונראה איך עשינו גם אנחנו מעין יציאת מצרים קטנה, יצאנו מעבדות לחירות, ובמקום לעבוד אצל היצר הרע שכובל אותנו אליו ולעולם הגשמי, התקדמנו הלאה, השתחררנו לפחות מחלק מהכבלים שקשרו אותנו, ונכנסנו למקום רוחני יותר.

אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לעבודה!

למה סופרים את העומר, ומה זה בכלל 'ספירת העומר'?

מצוות ספירת העומר היא מצווה שציווה אותנו בורא העולם בתורתו הקדושה, לקיים בימים שבין חג הפסח לחג השבועות.

בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו יוצאים שלוחי בית הדין הגדול בירושלים לשדות התבואה הסמוכים לעיר במוצאי החג הראשון של פסח, וקוצרים באותו הלילה שעורים שזה עתה הבשילו. את השעורים היו מביאים לבית המקדש, שם היו דשים אותן, מנקים, קולים את הגרגירים, טוחנים ומנפים פעם אחר פעם ב-13 נפות, עד שהיתה מתקבלת סולת נקיה מקמח שעורים.

מהסולת היו לוקחים כמות של 'עומר' (עשירית האיפה), בוללים אותה בשמן זית, בוזקים עליה לבונה, ולאחר מכן היה הכהן לוקח ממנה קומץ בידו, ומקטיר על המזבח. ההקטרה היתה מתבצעת יום למחרת החג הראשון של פסח, היום הראשון של חול המועד פסח.

מאותו לילה שבו קצרו את העומר, היו מתחילים לספור את ספירת העומר. היו אומרים "היום יום אחד לעומר". בלילה שלמחרת היו סופרים "היום שני ימים לעומר", וכך בכל יום היה המספר עולה עד שהיו מגיעים ל-49 ימים, שהם שבעה שבועות לעומר. כאן היתה הספירה נעצרת ולמחרת בלילה היו חוגגים את חג השבועות, כמו שכתוב בתורה שאת חג השבועות חוגגים 50 יום אחרי החג הראשון של פסח.

כיום אין לנו בית מקדש, אנחנו לא יכולים להקריב את מנחת העומר, ולכן יש פוסקי הלכה שסבורים שמצוות ספירת העומר אינה נוהגת מהתורה. אחרים חולקים עליהם וטוענים שהחיוב לספור אינו תלוי בהקרבת העומר, אלא תלוי בתאריך, וביום ה-16 לחודש ניסן מתחילים לספור את העומר בין אם קרבן העומר הובא ובין אם לא.

גם מי שסבורים שהמצווה כבר אינה קיימת היום, מסכימים שבוודאי יש מצווה 'מדרבנן' ולכן אנחנו מחויבים בה בפועל בדיוק כמו שהיו מחויבים בה בזמן שבית המקדש היה קיים.

נשים לא חייבות לספור את העומר, אבל אם הן רוצות ומרגישות שהן יכולות להתמיד בכך עד חג השבועות, הן יכולות לספור, ובכך הן מרוויחות מצווה חשובה מאוד.

איך סופרים בפועל?

מברכים את הברכה שתיקנו חכמים לברך:

ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר

מיד אחרי הברכה מוסיפים את הספירה של אותו הערב: "היום יום אחד לעומר", או "היום שני ימים לעומר", וכן הלאה.

ביום השביעי אומרים: "היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד". (האשכנזים אומרים: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר).

ביום השמיני אומרים: "היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד" (נוסח האשכנזים: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר).

החל מהיום ה-11 עוברים לומר "יום" במקום "ימים": "היום אחד עשר יום לעומר שהם שבוע אחד וארבעה ימים". כך ממשיכים עד לילה לפני חג השבועות בו סופרים "היום תשעה וארבעים יום לעומר שהם שבעה שבועות".

מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה, יספור ביום שלמחרת בלי ברכה עד הלילה, ולאחר מכן יכול לחזור ולברך בכל לילה על הספירה שלו. אבל אם לילה אחד שכח לברך ולא נזכר עד ששקעה החמה ביום שלמחרת, מכאן והלאה הוא לא מברך עוד על ספירת העומר באותה שנה, אבל סופר מדי ערב בלי ברכה.

בימי ספירת העומר, מיד אחרי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, נוהגים מנהגי אבלות, נמנעים מלעשות חתונות, לא שומעים מוזיקה, לא מסתפרים ולא מגלחים את הזקן.

בקהילות האשכנזים נוהגים להתחיל את מנהגי האבלות מראש חודש אייר ולנהוג אותם עד ערב חג השבועות, ויש שנוהגים את מנהגי האבלות מיד אחרי חג הפסח וממשיכים אותם עד שלושה ימים לפני חג השבועות, כשבאמצע הם מפסיקים את האבלות ליום אחד, במהלך יום ל"ג בעומר עצמו.

24,000 תלמידי ישיבה נפטרו

מרים פיינשטיין

ספור עממי מספר על שני אנשים, במקרה שני קרחים, שפסעו בדרכם על פני אותו השביל.

זה בא מדרום וזה מצפון. מספר מטרים מבדילים בין השניים, לפתע באותו רגע ממש מבחינים

הם בחפץ המונח באמצע הדרך. "מעניין מה מונח לו שם על אם הדרך".

הדמיון הפרוע החל בעבודה מאומצת והלב בעקבותיו חומד, חושק…

באופן אוטומטי הרגליים החלו בריצה מהירה לעבר האוצר. אוהו, איזה "מזל", אף אחד מהם לא תפס

ראשון כי…כי שניהם תפסו בו זמנית בחפץ. קרח זה משך לכאן וחברו משך לשם, כך התפתחה לה

מריבה לא נעימה שסופה היתה משיכה קצת יותר חזקה שהעשירה ברגע את אחד הקרחים.

"זה שלי, אני תפסתי!" ."מה פתאום, צעק השני, אני ראיתי את זה ראשון!"

ומבלי לבזבז זמן יקר, הזוכה המאושר פתח את היד והופס…לא פחות ולא יותר התגלה לנגד עיניהם

המאוכזבות" מסרק עלוב" , מסרק שבעצם לא יהיה בו שימוש לא אצל זה ולא אצל האחר.

ימי "ספירת העומר" ימים של אבלות על פטירתם של 24,0000 תלמידי רבי עקיבא. סיבת הפטירה,

כידוע, שלא נהגו כבוד זה בזה.

הבה ננקוט במשנה זהירות כאשר אנו עוסקים בתלמידי חכמים, גדולי עולם, תנאים קדושים שכידוע

הקב"ה מקפיד איתם כחוט הסערה, ונתבונן במה שמביא בעל "השפתי חיים" (מועדים ג' – מה') על הנושא.

"הגמרא מציינת את הסיבה בגללה נענשו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה.

ורבי עקיבא גילה לתלמידיו שהגורם שלא כיבדו זה את זה הוא צרות עין!

צרות עין

צרות עין פירושו, שלא יכולים לסבול שלשני טוב, חוששים שמא הוא לוקח ממה שמגיע לי.

וזה גורם שלא יכבדו את השני כפי הצורך, כי כל הזמן חשים כמי שמתחרה ונוגס בחלקי". עכ"ל.

באו ונוריד את הדברים אלינו וניקח מהם צידה לדרך.

מכירים את השכן שלא יכול לסבול ששכנו יוציא מרפסת בטענה הכל כך "אנושית" "כי למה שלך

יהיה ולי לא?" פשוט כך, בלי כל בושה!

"טענה אנושית" אמרנו? כן! כי זו תכונה המאפיינת לא מעט בני אנוש. הקנאה, הצרות עין והתחרות.

נו, מה עושים? איך מתפטרים מרעה חולה זו? איך ממגרים את התופעה? ובכן באו ונשמע דבר חשוב

ויסודי. האדם מגיע לעולם ומציידים אותו כביכול עם "ערכה" הכוללת את כל הצרכים שיצטרך מיומו

הראשון ועד יומו האחרון – "ערכה" זו עוברת בדיקה ורענון מידי ראש השנה.

הבורא מוסיף ומוריך לפי הצורך – הבורא יתברך הוא ורק הוא יכול להחליט אם לתת או לקחת.

אם האדם יעמיק את הידיעה הזו בקרבו, ויבין "שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו כמלא הנימה"

אז האדם יקבל מבט חדש על החיים, על מה שיש ועל מה שאין לו ולחברו.

השלווה והרוגע יהיו מנת חלקו – תיפסק הרדיפה המטורפת אחר כל מה שמיותר ואינו נצרך באמת,

והכוונה לא רק לרכוש כי אם גם להישגים בחיים, וביניהם הצלחות וכישלונות.

לא יקשה עלי לפרגן לשני כמה שהוא מוצלח, כי הצלחתו לא מורידה ממני מאומה ולא מעלה – כי

היא לא קשורה לחיים שלי כלל, כי כמו שאמרנו זה היה כלול "בערכה" שהוא קיבל לצרכים שלו,

ואינני יכול לנגוע במוכן לו… בדיוק כמו שהוא לא יכול לנגוע במוכן לי.

הבה נתמקד בעצמינו, בלא קשר והשוואה לחברינו, נפתח את המודעות העצמית שאנו כה זקוקים לה.

נכיר את המעלות שבנו וגם החסרונות. נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו ונגלה שהם לא רבים,

ושהרבה מהם נמצאים כבר ברשותנו.

נלמד לוותר מראש על המיותר, ולפרגן את כל המיותר הזה לסובב אותנו נפתח עין טובה היודעת

להכיר במעלת חברנו ולא בחסרונם, כך בדיוק כמו שאמר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל בתפילתו המיוחדת.

 

רוצים לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתם מוזמנים להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19