יעקב א. לוסטיגמן
לפני שבוע התחיל ירון את עבודתו בחברת האוטובוסים. זה עתה הוא שב ארצה מביקור ממושך בהודו ובנפאל, אחרי שלוש שנות שירות צבאי. אתמול בערב הודיע לו הסדרן, כי היום יהיה עליו לקחת נוסעים ממרכז הארץ, לעבר מושב מירון שבגליל העליון. בהתחלה הוא לא קישר בין יעד הנסיעה לבין קבר רבי שמעון בר יוחאי, אך כאשר התחילו הנוסעים לעלות על האוטובוס הוא כבר הבין לאיזה בור עמוק הוא נפל.
בזה אחר זה עלו ה'טפילים' אל האוטובוס וגדשו אותו עד אפס מקום. המשפטים הקצרים שהם החליפו ביניהם באידיש עסיסית נשמעו לו כמו צרמוניה שגרמה לו לגירוד עז במעלה העורף. מימיו הוא לא נתקל בחרדים לשיחת פנים אל פנים, ובוודאי שלא בחמישים כאלו בפעם אחת. עכשיו נגזר עליו להיות כלוא איתם באוטובוס למשך שלוש שעות תמימות. בליבו כבר גמלה החלטה שמכאן ואילך הוא יקפיד להחזיק בתא הכפפות גם מטהר אוויר רב עוצמה, למקרה שהוא יצטרך להסיע שוב את לובשי השחורים המזיעים והדביקים.
את השעה הראשונה של הנסיעה הוא העביר בשתיקה זועפת. לא מבין למה הוא צריך להסיע את הפרזיטים האלו לחגיגה הפרימיטיבית שלהם. "עוד מעט נגיע למירון" הרהר לעצמו, "וכל העדר הזה ישעט לעבר המדורה ויתחיל לרקוד סביבה במין טקס פולחני מוזר שלקוח מהתקופה הביזנטית הקדומה.
לאחר שנרגע מהזעף הראשוני, החליט ירון שאם הוא כבר נקלע לסיטואציה הלא נעימה הזו, לפחות הוא יעשיר מעט את ידיעותיו על השבט הפראי הזה: "בדיוק כמו שעשיתי בנפאל ובהודו" גיחך לעצמו. "אלמד קצת על המנהגים שלהם. נשאל אותם קצת. מעניין אם הם דוברי עברית…".
כאשר הוא נכנס לחניון הענק שבכניסה למושב מירון, כבר היה ירון מופתע ואפילו נלהב. על הרעיון של מטהר האוויר הוא וויתר כבר מזמן, ולראשונה הוא הבין שלא מדובר בשבט פראי, אלא באנשים רגילים לכל דבר ועניין, החיים על פי אמונה יוקדת שאינה כה מוזרה כפי שסבר עד כה.
"יש למישהו אולי כיפה להשאיל לי?" הוא שאל במבוכה את הנוסעים השחורים. "אני רוצה לראות את החגיגות ליד קברו של רבי שמעון, ולא נעים ללכת שם בלי כיפה". לאחר שהתברר שלאף אחד מהנוסעים אין כיפה, החליט אחד מהם לתרום את זו שעל ראשו לנהג הנבוך: "יש לי גם מגבעת, יותר חשוב שלך תהיה כיפה כי אתה בלי כובע בכלל".
הריקודים הסוערים ברחבות הסמוכות למבנה הקבר הפעימו אותו. חב"דניק צעיר אפילו הציע לו להניח תפילין, וראה זה פלא, הוא נענה לקריאה בהתלהבות, וזכה להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. כאשר אחד מהברסלבים תחב לידיו ספרון קטן עליו נכתב באותיות גדולות 'תיקון הכללי', הוא כבר לא היסס, פתח את הספרון ואמר את עשרת מזמורי התהילים כבקיא ורגיל. בדרך חזור אל האוטובוס הוא כבר ניסה לברר אודות ישיבה שבה הוא יוכל להשתלב החל ממחר בבוקר.
למחרת כבר ניצבו רגליו של ירון בהיכל הישיבה. בלי לבזבז זמן הוא התפרץ אל בית המדרש ואמר לרב הראשון בו נתקל: "תסדר לי חבר, אני רוצה להתחיל ללמוד את התלמוד הבבלי". הרב ניסה להרגיע אותו ולראות במה דברים אמורים, אך ירון לא ניאות לדבר על שום דבר אחר. רק ללמוד תורה הוא רוצה.
עולם שלם של מושגים נפרש בפניו. לראשונה בימי חייו הוא התפלל תפילת מנחה וערבית. מעולם לא הרגיש רוחני כל כך. קרוב כל כך אל הבורא שעד אתמול בבוקר הוא לא הכיר בעצם קיומו. בלילה הוא בקושי הצליח להירדם מרוב התרגשות. הימים הבאים היו דומים מאוד, ההתרגשות גדולה, הלהט אדיר, ההתלהבות סוחפת, עוד רגע הוא יוצא לרחובה של עיר ומתחיל להחזיר את כל עם ישראל בתשובה. הוא אפילו לא יודע לבטא את שמותיהם של ששת סדר המשנה, אבל הוא יודע ומאמין שבעוד שנה או שנתיים הוא כבר יהיה גדול בתורה.
ואז בא ה'בום'!!
הלהט התפוגג, המרץ נעלם, ההתלהבות דעכה, וכל מה שנותר זה בחור צעיר עם עיניים כבויות, שמנסה בכל כוחו להבין את הטקסט שכתוב שחור על גבי לבן, ולא מצליח בשום אופן. בליבו כבר יש ספקות גדולות לגבי הדרך בה הוא בחר. שאלות שעד כה הודחקו צפות ועולות "למה אתם מדירים נשים?" הוא מטיח לפתע ברב הצעיר שהוצמד לו כדי להרוות את צימאונו לתורה. אותו הצימאון שכבר חלף עבר כאילו לא היה מעולם? ההסתה ארוכת השנים אליה נחשף עד לא מכבר החלה לתת את אותותיה, ובליבו הוא כבר מרגיש שנאה מחודשת כלפי הדתיים וכלפי הדת עצמה.
אחרי שכבר נחשף אל העולם הרוחני הטהור הוא כבר יודע שהאמת נמצאת כאן, אבל הוא כועס על כך שהוא לא מצליח להתחבר. כועס על עצמו, כועס על הסביבה. על ההורים שלא לימדו אותו תורה מגיל צעיר. הוא כועס גם על הקדוש ברוך הוא… "אני ניסיתי להתקרב אליך, ואתה לא עוזר לי" הוא מטיח כלפי מעלה.
***
"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". פסוק זה כתוב בספר משלי, אותו כתב החכם מכל אדם, שלמה המלך. מסביר הגאון רבי אליהו מווילנא (המכונה "הגאון מווילנא" או "הגר"א"): כאשר אדם מבקש להתעלות בתורה, להתקרב לקדוש ברוך הוא, לחזור בתשובה על חטאיו, לשנות את דרכיו, צריך לעשות זאת בחוכמה. אף אחד לא יכול לקום ביום בהיר ולהפוך מאדם ארצי וגשמי, לאדם רוחני ושמימי. צדיקים הסבירו את הפסוק "לא תעלה במעלות על מזבחי" כשאדם רוצה לעלות על המזבח – להתקרב לקדוש ברוך הוא, אסור לו לעשות זה בקפיצת מדרגות. צריך לעלות לאט לאט, לפי סדר, להתקדם בקצב איטי ורק כאשר הוא יציב במקום בו הוא נמצא, אפשר להתקדם צעד אחד קדימה.
"איוולת אדם תסלף דרכו" אומר הגאון מווילנא, הטיפשות של האדם גורמת לו לסלף את הדרך. לזנק קדימה כמה צעדים במקום לצעוד עקב בצד אגודל. סופו של אדם שינהג כך היא שהוא יכשל. הוא לא יחזיק מעמד. ההתלהבות היא בת חלוף והיא לא תחזיק אותו למעלה זמן רב. בקרוב מאוד הוא יפול ויצטרך לעלות בצורה איטית ויציבה. ומה התוצאה של הנפילה? "ועל ה' יזעף ליבו" האדם כועס על הקב"ה שאינו עוזר לו להחזיק מעמד, ואינו יודע שהנפילה היא תוצאה של הטיפשות שלו עצמו.
