ד"ר ולוול גרין היה פרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטה של מיניסוטה. בהמשך הוא נטל חלק בתכנית נאס"א לחקר החיים על המאדים. לא, הנקניקיה לא הגיעה מהמאדים. המתינו בסבלנות בבקשה. דודי, הרב משה פלר, ערך היכרות עם הפרופסור. הם שוחחו הרבה, בעיקר על נושאי יהדות.

יום אחד הרב פלר התקשר לפרופסור גרין ואמר לו. "ולוול, אני יודע שאתה אמור לטוס בקרוב לצרכי עבודה. תעשה לי טובה: לפני הטיסה, תתקשר לחברת התעופה ותזמין אוכל כשר." ולוול השיב: "מה? אתה יודע שאני לא שומר כשרות. אם אני לא שומר כשרות בביתי שלי, מדוע אני צריך לעשות זאת במטוס?"

הרב פלר הסביר שכאשר נוסעים אחרים יראו את הפרופסור המכובד מזמין אוכל כשר, זה יעודד אותם לשמור כשרות. מדוע הם צריכים להפסיד מכך שהוא עדיין לא התחיל לעשות זאת בעצמו?

"תראה, אני בכלל לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל אם זה ישמח אותך אעשה לך טובה" השיב ולוול.ד"ר גרין הזמין מנה כשרה וכשהגיע תאריך הטיסה הוא עלה על המטוס. כשהדיילת הגיעה אל המושב שלו, היא הגישה לו מנה רגילה – לא כשרה. הוא כבר התכונן לכך: כחכח בגרונו ואמר: "גברתי, הזמנתי מנה כשרה".

"שמך?"

"פרופסור ולוול גרין".

ראשים הסתובבו. הפרופסור מנאס"א הזמין מנה כשרה! "טוב, אשוב מיד" אמרה הדיילת. בעוד הנוסעים האחרים היטיבו את ליבם במנת עוף ברוטב פרמז'ן, מנגבים את הרוטב העסיסי עם פרוסת לחם, הדיילת נעלמה כלא הייתה. הפרופסור היה רעב; ריח האוכל מסביבו החל לדקור את בטנו. הוא לחץ על הכפתור הקטן וכשהדיילת הופיעה הוא ביקש לדעת "היכן המנה הכשרה שלי?"

"אנו עדיין מחפשים" היא השיבה. כמה דקות לאחר-מכן, אחרי שכל הנוסעים כבר קיבלו את מנתם, שבה הדיילת. "אני נורא מתנצלת" היא אמרה, "כנראה חלה טעות. אין לנו מנה כשרה במטוס".ד"ר גרין כמעט פלט "טוב, תתני לא מנה אחרת". הרי זה לא היה הרעיון שלו. בבית הוא אכל הכול. הבעיה הייתה שכשהוא ביקש מנה כשרה, כל המטוס שמע שהוא מזמין מנה כשרה. מה הם יאמרו אם עכשיו הוא יאמר "טוב, תנו לי מנה רגילה?"

הוא כעס. כעס מאוד. הוא כעס על חברת התעופה. הוא כעס על עצמו שהוא הסכים לשטות המוזרה הזו. הוא כעס על אלוקים, כי המינימום שאלוקים יכל לעשות עבורו הוא לארגן עבורו מנה כשרה במטוס הזה, במיוחד אחרי המחווה הגדולה שהוא עשה עבורו! אבל יותר מכל, הוא כעס על הרב פלר ששיכנע אותו לעשות זאת. והוא החליט שהוא עוד יראה לו. באמצע הלילה הוא נחת בשיקגו, חניית ביניים בת שעה בלבד. הוא נכנס לשדה התעופה, ורק חנות אחת הייתה פתוחה: דוכן למכירת נקניקיות. לא כשרות, כמובן. הם נראו טוב והריחו נפלא. הוא היה רעב, אך יותר משהיה רעב – הוא כעס. הוא החליט להשתמש בטלפון הציבורי עוד לפני שהוא ירכוש את הנקניקיה. הוא יתקשר לרב פלר בגוביינא – כדי להלחיץ אותו באמצע הלילה. אכן, הרב פלר היה בטוח שמשהו נורא קרה.

"כאן פרופסור גרין העצבני שמתקשר אליך משדה התעופה של שיקגו" הוא אמר, "אני חייב לומר לך שלא הייתה להם מנה כשרה במטוס, ואני מת מרעב. אני גם רוצה שתדע שבמרחק חמישה מטרים ממני יש דוכן נקניקיות לא כשרות. לפני שאלך לרכוש לעצמי נקניקיה, רציתי להעיר אותך ולומר לך שאני עומד לאכול אותה. בתוך הלחמניה אשים חרדל, בצל וכרוב כבוש. אחרי שאסיים את הלחמניה הראשונה, אוכל עוד לחמניה!

הרב שתק. אחרי שתיקה בת דקה, הוא אמר. "ולוול, פעמים רבות שאלת אותי מהי נשמתה של היהדות, בסופו של דבר, מה היא אמורה לגרום לנו. אלו כוחות פנימיים בתוכנו היא צריכה לעורר. "הלילה, עכשיו, בשיחת הטלפון הזו, אני עומד לומר לך מהי היהדות. יהדות היא לעבור ליד דוכן הנקניקיות ולא לקנות נקניקיה. היהדות היא לעלות על הטיסה הבאה שלך רעב, אבל לא לאכול את הלחמניה. זוהי היהדות. היתר הוא רק פירוש.

"פלר, אתה משוגע!" הגיב הפרופסור בלי לחשוב פעמיים. "תמיד חשבתי שאתה משוגע, עכשיו אני יודע שאתה משוגע. זוהי היהדות? פלר, בכל לעיסה מהנקניקיה שאוכל, אחשוב עליך ואזכיר את השם שלך. אני אוכל את הנקניקיה לכבודך". והוא טרק את הטלפון.

הוא ניגש אל הדוכן וחיכה לתורו. הוא כמעט הזמין את הנקניקיה בלחמניה, אבל משהו מוזר קרה. הוא ניסה לומר "תני לי בבקשה נקניקיה". הוא רצה, הוא היה רעב, הוא כעס, והנקניקיות… הן היו משהו שלא מהעולם הזה.

אבל הוא לא יכל.

אז, באותו הרגע, הוא הבין. לא, הוא לא גדול יותר מהנקניקיה, וגם הוא לא יודע בדיוק כיצד להתגבר על הרעב המקנן בבטנו. אלוקים הוא זה שיותר גדול מהנקניקיה, והוא צריך לציית למצוותיו. לא בגלל שהוא מפחד, לא בגלל שהוא מתבייש, אלא בגלל שהוא אוהב. וזו היהדות, היהדות כולה

נקניקיה אחת פחות, וחייו של ד"ר גרין השתנו. לנצח.

(יוסי לו בית חב"ד)