הרפואה המשלימה של יורם ושרון

יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.

הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.

הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.

יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?

ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.

יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.

ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!

שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!

הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!

עמדתי להתחתן ואז סבתא פרצה בבכי

מאז שהייתי ילד קטן אמרו עלי שאני פילוסוף אהבתי להבין כל דבר איך הוא פועל ולמה הוא מיועד, כשגדלתי יותר התעניינתי בשאלות הנוגעות לעצם קיומינו כאן בעולם, מהו רוח החיים ומי שולט בו… להורי יוצאי מדינות חבר העמים לא היו אף פעם תשובות מספקות עבורי, הם היו עסוקים מדי במלחמת קיום, בהתבססות במדינה החדשה, בחיפוש אחר מקום עבודה ומגורים. לא היה להם גם ידע מינמאלי בכל נושא רוחני יהודי, הם גדלו בארץ שהייתה מנותקת מכל זיקה לדת.

וכך בעוד הורי טרודים בפרנסתם מצאתי את עצמי משוטט ומחפש תשובות לשאלותי. בעודי מטייל להנאתי בקניון שבעיר מגורי נתקלתי בדוכן תעמולה של כת נוצרית, סקרנותי משכה אותי אל עבר הדוכן, שם שמחו על צעיר המתעניין במטרותיהם. הוזמנתי למפגש החברים ביום השבת, שם עטפו אותי בהרבה מחמאות והבטחות לעתיד טוב יותר. אט אט בלי ששמתי לב הפכתי להיות חלק מרכזי בכת, השתתפתי בכל המפגשים ואף הייתי חלק מהצוות המפעיל את דוכני התעמולה.

בכת הכרתי נערה צעירה, שכמוני הייתה חברה בכת, אלא שלא כמוני היא הייתה נוצריה, בעיני לא הייתה לכך שום משמעות, הרי האמנו שנינו באותם מטרות… . בעידודם של ראשי הכת הודענו על נישואינו בקרוב- – –

כמו כל חתן באתי להודיע לסבתי על נישואי הקרבים, לתדהמתי הרבה כששמעה סבתי את שם הכלה היא פרצה בבכי מר, דקות ארוכות היא סירבה להירגע, "שהנכד שלי יתחתן עם גויה?!" לא הבנתי כלל את חומרת הדבר הן כולנו בני אדם…. אך כשראיתי שמצבה הרפואי של סבתי הורע בעקבות הסיפור הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר.

סבתי התאוששה מעט ופנתה לעזרתו של רב השכונה בה אנו מתגוררים, הרב המליץ כי לפני שאקבל כל החלטה דבר ראשון אלך לשיעור תורה. הרב המליץ על שיעורי גמרא המתקימיים בשכונה הסמוכה, במתכונת מיוחדת כאשר הלימודים הם בצורה של חברותא- לימוד בזוגות. בערב הראשון הגעתי עם הרב למדרשיה עשינו היכרות עם צוות המדרשיה, ויצאתי לדרך בלימוד גמרא משותף. הרגשתי תחושה מיוחדת, חשתי שהנה מצאתי את שחיפשתי כל אותם שנים ארוכות- קשר לדבר האמיתי, ידעתי שאני מתקרב לחידה שלי מקור החיים – בורא העולם. כמו פרפר שנמשך אל האור נמשכתי לשיעורי התורה התחלתי להעמיק את הידע שלי ביהדות, וכמובן שנפרדתי מחברי הישנים, יצאתי לדרך חדשה דרך התורה!

בחודש אלול הצטרפתי כתלמיד באחת הישיבות הוותיקות בירושלים, בכל לילה בחצות יחד עם המוני משתתפים מכל רחבי הארץ אני עומד בתפילה ובקשת סליחות מבורא עולם ומרגיש כי המילים אותם אנו אומרים בסליחות "אליך ד' נשאתי עיני…. ושמח ונחם נפש עבדיך" משקפים את הרגשתי, כאשר מצאתי את שמחת חיי בתורה הקדושה!

 

השוטר

אבידור רענן

בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה

וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים

מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.

מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול

פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות

וחשיפת גניבות וכדומה.

גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו

כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח

אם הם שוטרים, או – במקרה הטוב – נושאי כליו של פרדי חממה.

מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין

בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה

שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה,

המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.

למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה

ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.

***

לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא)

שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו,

ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה

שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.

גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני

התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.

"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו,

ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים,

טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש… הוא השתנה" אמר צוקרמן,

והושיט יד לחממה בידידות כובשת.

נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח,
שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.

צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ

"הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך

שהוא צדיק ממשי – בלי מרכאות – ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".

חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו

להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".

"שב, שב" ביקש צוקרמן.

פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ,

והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.

האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס

הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך

על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.

גניחותיו של השוטר – עקב החבטה – פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא

בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה,

והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.

תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה

מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.

צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.

"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים

בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ.

הוא נשמה טובה החממה הזה".

ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה

להשגחה במשך 24 שעות. "אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור,"זה לא שבר

פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".

ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר

את עצם אגן הירכיים.

לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו

סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא

לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.

עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה

של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש

חיימק'ה צוקרמן.

בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.

"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים"

הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה

ולא מאחורי סורג ובריח…. תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש,

בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות… והוא הקפיד לומר

לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".

דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.

***

כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה,

באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו

תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".

היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של

שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".

אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב,

אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו  3,000 ₪

במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".

כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ.

בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".

ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.

***

אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה

זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז

היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי

הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.

חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב,

וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.

"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".

צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".

אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר – הענק הזה – תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.

המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".

***

חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.

ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.

***

בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".

היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.

"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.

***

הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.

בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול… ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.

במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.

הדרשה נסתיימה.

פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.

חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב…". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.

טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.

"להמשיך לנוע" צעק חממה לאנשיו ביציאה מן המנהרה. חמישה מטרים לפני השער, מתוך העלטה הכבדה, הצליח מישהו לחמוק מבין המאבטחים ולנוע בזריזות לכוון גדול הדור. חממה לא היסס לרגע, נאמן לתפקידו הוא הניף את ידו הימנית, תפס בצווארונו של המרדן, הרים אותו מטר וחצי באוויר ובעדינות עוצמתית העיף אותו באוויר – מעל ראשי מאבטחיו – לעבר גדר הברזל שהקיפה את האיצטדיון. קול חבטה נשמע, אבל חממה היה עסוק כבר בפתיחת דלת מכוניתו של הרב שברך אותו בחום רב.

אגב, גדול הדור אפילו לא הבחין בנעשה, עיניו היו שמוטות לאדמה…

***

"אשתי היקרה אני תשוש ורצוץ. אשאר הלילה לישון כאן במלון, ובבוקר אעבור לבקר את ידידי הגבאי חיימק'ה צוקרמן, את זוכרת אותו? משם, אצלו בישיבה התחלתי לחזור בתשובה" הזכיר פרדי לאשתו.

בחמש לפנות בוקר הוא עמד על רגליו, נטל ידיו, ויצא למכוניתו כדי להגיע למקווה השכונתי ומשם לתפילה עם הנֵץ החמה.

המקווה היה אפלולי. כשהוא נכנס יצאו משם שני טובלים שהספיקו להתנגב, והתחילו להתלבש. אחד מהם היה צולע וגנח מפעם לפעם. הקול היה מוכר מאד. חממה הדליק את מציתו ולפתע מול עיניו ניצבו לא  פחות ולא יותר חיימק'ה צוקרמן הגבאי ידידו משכבר – ואיך לא – פלטיאל פומרנץ – הגנב לשעבר –  שזקן עבות כיסה את פניו.

במשך דקות ארוכות התחבקו השלושה… אחרי פרידה של חמש שנים, הפגישה במקווה היתה טהורה ורוגשת.

"אני לא זוכר אותך צולע" העיר חממה לצוקרמן. "וחוץ מזה מה זה הפצעים והשריטות על הידיים והכתפיים שלך…? צוקרמן שיהיה ברור, אם מישהו פגע בך יש לו חשבון איתי, אני מטפל בו יפה יפה מכל הצדדים…".

"איזה צולע" חייך צוקרמן "אתמול הייתי בעצרת ההתעוררות באיצטדיון בעיר, לא יודע איך נקלעתי – בקצה המנהרה – לידיים של איזה מאבטח, זה היה בדיוק בהפסקת חשמל והוא הרים אותי, והעיף אותי כמו טיל בליסטי עד לגדר המתכת הדוקרנית, שרט לי את כל הגוף… מזל שפומרנץ היה איתי ואסף את השברים שלי מהרצפה, טיפל לי בפצעים, נחנו קצת והגענו למקווה…".

"אוי סליחה! סליחה צוקרמן" זעק חממה "ריבונו של עולם, אני הפושע, איך עשיתי לך את זה? איך העפתי אותך באוויר?! אני איבטחתי את גדול הדור ולא הבחנתי בחשכה מי חדר לטבעת המאבטחים… סלח לי צוקרמן, אתה יודע שאני חייב לך את החיים שלי, לך ולפומרנץ, שלעולם לא אשכח שקנה לי את התפילין, ובזכותכם אני שומר מצוות…".

חממה היה כאוב עד עמקי נשמתו מן התקלה.

צוקרמן התיישב על כסא כתר פלסטיק מחוץ למקווה, הצמיד ידיו אל רקותיו והרהר דקה ארוכה. פלטיאל התיישב לידו, על גדר הבטון.

"תשמע חממה אהוב לבי, אין מקריות בעולם. הגוף שלי כואב וחבוט אבל אני יודע למה. בדיוק לפני חמש שנים נכנסת לישיבה שלי נרעש ונסער במסגרת תפקידך כשוטר, כדי לתפוש את פלטיאל. הקבלתי את פניך בלבביות, הגשתי לך כוס נס קפה רותח, והושבתי אותך על כסא עץ. תוך שלוש שניות התרסקת על הרצפה וחטפת חבטה איומה. שלושה חודשים של בית חולים ושיקום חלפו עליך במהלכם למדנו יחד 'אורחות צדיקים'. נכון, זכית לחזור בתשובה כי מן השמים ריחמו עליך, כי בטוב ליבך ריחמת על פלטיאל פומרנץ ולא עצרת אותו. זכית, היום פלטיאל הוא אברך יקר שלומד ומקרב לבבות, נשוי ואב לשני תינוקות. אבל אני, צוקרמן הטיפשון, נותרתי חייב. אם הייתי פוקח עין ונזהר קצת יותר, לא היית מתיישב על כסא העץ הרעוע ומתרסק. ועכשיו אני חושב, שכנראה לא מספיק ביקשתי ממך סליחה על העוון הזה.. תתפוש טוב חממה, החבטה שנחבטתי אמש ממך, היתה מגיעה לי ותודה לך שלא יצאתי ממנה בשן ועין".

שלושתם פרצו בצחוק אוהב, והזדרזו לתפילה בטרם הבוקר יאיר.

מפקד כלא מעשיהו מספר

בהיותו נער, גילתה לו אימו של יוסיפוס

את הסוד שהסתירה במשך שנים: "אני יהודיה!" רק אז החלו להתחבר אצלו חלקי הפאזל, כיצד הידיעה על מלחמת ששת הימים הדליקה בו את הניצוץ היהודי שכלל לא ידע עליו, כיצד ביקש, ערב גיוסו לצבא ההולנדי, רב שילווה אותו, ואיך רגע לפני שהחליט להתגייר, התברר לו שבעצם הוא יהודי מבטן ומלידה. ומדוע בחרה אימו רוזה, להסתיר את יהדותה, אחרי שניצלה מהשואה וגילתה שמכל משפחתה המורחבת, נותרה לבדה בעולם?

כשיוסי בק החל לחקור את שורשי משפחתו, הוא ניגש לארכיון יד ושם, ושם מצא את שמה של אימו שעדיין הייתה אז בין חיים, ולצידה מופיע הכיתוב שחור על גבי לבן: נרצחה על קידוש השם. מבחינתם, אמא שלו נרצחה בשנות האימה, "כמה הם טעו וכמה הם צדקו" חשב לעצמו.

 

הדמעות בקצה העין לא יבשו גם היום כשאימו כבר איננה בין החיים, והוא משחזר את הקורות. יוסי אינו יכול לשכוח כל פרט מאותה שיחה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. ולא רק את חייו שלו.

"הייתי נער נטול דאגות וישבתי בנחת בחדר כשאמא שלי נכנסה", משחזר יוסי בק את השיחה הגורלית. "בתחילה חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי בנוגע לעבודת הגמר שלי, או למבחן גורלי שעמד להתקיים שבוע לאחר מכן. לא חלמתי לרגע שציר חיי עומד להסתובב לגמרי.

"יוספוס"! אמא שלחה אלי מבט שהיה בו תמהיל שהכיל כאב, התרגשות, עצב, שמחה, תקווה. ניצוץ מחשמל עמד באוויר. פתאום הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו ידעתי שפצצה עומדת ליפול כאן, ממש לידי, וצדקתי.

"שתדע שאין צורך שתתגייר בני, כי אני יהודייה, אמי יהודיה ואם אמא שלך יהודיה, לכן גם אתה יהודי".

בום. הפצצה נפלה על נער שהבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה שהקבוצה שלו תנצח במשחק הכדורגל.

תחביב ושמו ישראל

מאחורי דמותו הקשוחה של תת גונדר יוסי בק המופקד על כלא מעשיהו, בתוך הדמות התמירה בעלת העיניים הכחולות, עדיין מסתתר הילד יוסיפוס קורנליוס.

"גדלתי בהולנד, בבית נוצרי לכל דבר", הוא מתחיל לשחזר את סיפור חייו המרתק. "אבא שלי היה אתיאיסט גמור. הוא אמנם גדל בבית קתולי, אבל הגדיר את עצמו כאתיאיסט מבלי לסתור את העובדה שהוא הגדיר את עצמו גם כהומניסט. הוא התנער מכל דת ולא התחבר לרעיון האלוקי.כבן לאב אתיאיסט, לא למדתי בבית ספר דתי או נוצרי, הוא לא רצה שאכיר את הסממנים הקשורים לדת כלשהיא, גם לא את ההיסטוריה הנוצרית, כל שכן לא למדתי כל נושא הקשור לעם ישראל או אפילו לתנ"ך, מעולם לא הכרתי מושגים כמו 'ירושלים' או 'משה'. בכל בוקר אחי ואני היינו צועדים ללימודינו בבית הספר הכללי, כשהורינו מרוצים מהבחירה".

החיים התנהלו במתכונת קבועה בלי סערות, עד למלחמת ששת הימים, האחראית לצעד הראשון שפסע יוסי בעולם היהדות. זה היה כאשר הבחין בעיתון שהיה מונח על השולחן בבית. הכותרות בצבעים בולטים שגרמו לזעקה המחרידה שנמלטה מפיה של אמו משכו את תשומת לבו של הנער הצעיר.

"אלוקים, לא! רק לא עוד פעם!", זעקה אמא שלי, שאלתי אותה למה היא צועקת, ואמא שלי רק מלמלה לעברי שהיא נגד מלחמות.

"הצצתי בעיתון כדי להבין ממה היא נחרדה. הכותרות סיפרו על מלחמה שפרצה בישראל, על טנקים השועטים לעבר הערים הגדולות, על קרבות עזים המתנהלים בין ישראל למעצמות ערב: ירדן, מצרים וסוריה, וכנער הנושא ריתק אותי, בלי קשר לבהלה של אימי מפני מלחמות. אהבתי 'אקשן'", הוא מחייך. "לראשונה גיליתי שקיימת מדינה ושמה ישראל והיא נקודה זעירה על פני המפה. התחלתי לקרוא כל ידיעה הקשורה לישראל, כולל מאמר מערכת שדיבר על המדינה היהודית שקמה לאחר אלפיים שנות גלות והיסטוריה עקובה מדם. ישראל הפכה לתחביב שלי", יוסי ממשיך לחייך כשהוא נזכר שהחל להתכתב עם ישראלים.

"אני זוכר שסיפרו לי בצחוק כי הכתב שלהם הפוך וכותבים אותו מימין לשמאל. גם זה עניין אותי והחלטתי ללמוד לכתוב את השפה ההפוכה הזו, וגם לכתוב מספר משפטים בעברית".

ויוסי, נאמן לתפקידו החדש, הצטרף לשני תלמידים שלמדו אצל יהודי ניצול שואה את השפה העברית.

הוא מנסה לגרד את מוחו בניסיון להיזכר אם הוא שילם לו על השיעורים, ואינו מצליח. הבחור הנוסף שלמד איתו, היה כומר צעיר שהחליט שכחלק מתפקידו עליו להכיר את השפה העברית על בוריה.

לימודי השפה העברית רק גירו עוד יותר את סקרנותו של יוסי. הוא ניגש לספריה והשאיל ספרים שאזכרו את מדינת ישראל. בתקופת המלחמה, הולנד הייתה פרו ישראלית, מה שסייע לו להמשיך ולשקוע בקריאה ולמלא את המצברים שלו בידע נוסף מהעיתונות שסיפקה פרטים עד בלי די.

"זה היה ממש תחביב!", הוא מצהיר. כדי לסבר את אוזניי, יוסי משווה את התחביב שלו דאז כמו לתחביב בולים. "תביני, אחד אוהב לאסוף בולים ולקטלג באלבום, ואני אספתי מידע על ישראל וקטלגתי בראש…"

הייעוד בעולם

"במהלך לימודי את השפה העברית המשכתי את ההתכתבות שלי עם אנשים מישראל. השקעתי וקניתי ספר דקדוק עברי-הולנדי ועל פיו המשכתי לתרגם את שפתי ולכתוב משפטים בעברית. במשך כל אותו הזמן הסתרתי מהוריי את הזיקה שלי לנושא. אני זוכר פעם אחת כשישבתי וקראתי את ברכת המזון, תרגמתי אותו בעזרת המילון ופתאום אמא שלי שעמדה מאחוריי השלימה לי משפט.

"וואו, אמא איך את יודעת את ההמשך? נזעקתי בהפתעה, והיא מייד הפטירה כי בצעירותה עבדה כמטפלת בבית יהודי. קניתי את הסיפור שלה, הוא נשמע לי מאוד הגיוני, הצעד הבא שלי היה לקנות את ספר התנ"ך", ההתרגשות של יוסי עולה כשהוא מספר על התנ"ך הראשון שהוא קנה, תנ"ך שעדיין נמצא ברשותו.

"את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי כשקניתי את התנ"ך? כמו בכל מקום בגולה, לספר צורף החלק השני של התנ"ך, 'הברית החדשה'. אין לי הסבר מדוע ולמה עשיתי את מה שעשיתי, אבל זרקתי את החלק של הברית החדשה וזרקתי אותו כולל את האינדקס", עיניו נפערות בפליאה.

"מדוע שנער גוי יבצע מעשה שכזה? התחלתי לקרוא את התנ"ך שהיה מתורגם להולנדית, קראתי אותו שלוש פעמים ותוך כדי קריאה פיתחתי אמונה בבורא עולם".

יוסי יושב מולי ובידיו הוא מסביר לי את כל התהליך שעבר עליו.

"את מבינה מה גרם לי לאמונה? כשאני שב ומשחזר, אני אומר שראיתי את החיבור בין עבר להווה, מה שהוביל אותי לעתיד.

"התחלתי ממדינת ישראל ופתאום בא ספר התנ"ך שבעיני נחשב לספר היסטורי האמין ביותר, ואז הבנתי שבעצם הוא מחבר לי עבר להווה בצורה מובהקת, נבואה וחזון שמתממשים. אם כך, כמובן שיש גם עתיד. ופתאום הספר הזה שמדבר איתך מלפני 3000 שנה, מציב בעבורי יעוד.

"לאתיאיסט אין יעוד, לעומת זאת ביהדות קיים יעוד ברור ביותר ועובדה זו משכה אותי, אני רציתי להיות חלק בתהליך העצום הזה, להיכנס למסלול של היקום".

טרגדיה משפחתית

כמו כל הנערים בני השבע עשרה בהולנד, גם יוסי קיבל צו שירות חובה לצבא. באחד הטפסים אותם מילא הוא נשאל באיזה איש דת הוא בוחר: כומר, רב או שייח'.

יוסי בחר ברב יהודי.

"הרב זימן אותי לשיחת היכרות, הוא לא הבין מדוע בחרתי דווקא ברב יהודי", יוסי נזכר בשיחה שלו עם הרב. אז הנער עדיין לא הבין, מדוע הרב מנסה לשכנע אותו להסתפק בשבע מצוות בני נח.

"אני רוצה להצטרף לעם היהודי! הצהרתי בפני הרב והוא המשיך לשכנע אותי, כפי שמצווה ההלכה, לדחות גויים המבקשים להסתפח לעם ישראל, רק שאני הייתי עקשן, כזה עקשן עד שהרב הבין ששלב השכנוע עבר והגיע שלב הלימודים, והוא התחיל להכין אותי לגיור, בדרך להפוך לגר צדק אמיתי".

יוסי ידע שהחלק הקשה עדיין עומד לפניו: להודיע להוריו. לאביו האתיאיסט שהוא בוחר ביהדות.

"הייתי חייב לשתף את ההורים, שכן לקראת הגיוס שלי לצבא ההולנדי, הרב קבע לי תאריך לעבור ברית מילה, בהליך של ניתוח לגילי, לכן הודעתי להם".

יוסי מדבר כאילו הוא נמצא באותו החדר עם הוריו אותם הושיב על הספה.

"ספרתי להם כי התחלתי להתעניין בישראל והתחביב הפך לאמונה, ולידיעה שאני רוצה להפוך לחלק מהעם היהודי. וכן, החלטתי להפוך ליהודי, ואני עומד לעבור ברית מילה ולאחר מכן להמשיך את תהליך הגיור. זהו, נשמתי עמוק. אמרתי את זה.

"אמא שלי רק הגיבה בניע ראש שכיסה על התדהמה, ואבא שלי כהומניסט, הגיב כפי שהגיב: כל עוד אינך מזיק לאחרים, זכותך לבחור בכל אמונה או דרך שתרצה. וזה מה שעשיתי. לאחר ברית המילה שעברתי בבית חולים, ניגשתי לרב כדי להמשיך בתהליך הגיור. לא חלמתי כי מספר ימים לאחר מכן חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה".

כאן מגיע החלק שגם אני מצטרפת לבכיו של יוסי. לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי מלפרוץ, כשיוסי מגיע לתפנית המדהימה בסיפורו האישי.

"ישבתי בחדר כשהיא הטילה את הפצצה וספרה לי כי היא יהודיה. היא התיישבה על קצה מיטתי והתחילה לספר מי היא ומי היו הוריה.

אמא שלי ספרה ואני בכיתי. והיא לא בכתה, אפילו דמעה אחת לא נשרה לה מהעין. "מכסת הדמעות שלי נגמרה", אמרה לי אמי באותו מעמד. "הדמעות שלי תמו כשגיליתי שנותרתי לבד בעולם אחרי המלחמה הנוראה, יחידה מתוך משפחה של אחד עשר אחים ואחיות, משפחה ענפה בה חיו סבים, סבתות, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות. אני היחידה שנותרתי בעולם".

יוסי המשיך לבכות. גם היום הדמעות נושרות כשהוא מתאר את דרכם האחרונה של בני משפחתה. כולם נרצחו בשנות האימה בשל היותם יהודים. הנאצים לא הותירו איש.

בדיוק כמו במצגת שהכין על משפחתה של אימו, הוא מתאר במצגת עץ שורשים בו כל ראשי האורות נכבים, מלבד ראש אחד- ראשה של אמא שלו!

"היא תיארה לי כיצד סבתא שלי- סבתא לנה, אמא של רוזה אמי, שהייתה אם ל-12 ילדים שנולדו לה משני נישואיה, הועלתה יחד עם בעלה ומספר מילדיה אל הרכבות שהועמסו בשנת 42 מאמסטרדם הכבושה, בדרכם אל הכבשנים. משום מה, ההולנדים מצטיירים בהיסטוריה רק כאנשים שוחרי טוב. במלחמה רבים מהם התגלו בכיעורם, כאשר שיתפו פעולה באופן מלא עם הגרמנים.

"לנה עוד האמינה שהם נשלחים למחנה עבודה. איש לא חשב על הרע מכל. ברכבת הדחוסה ניסתה לשמור על ילדיה כמה שאפשר בתנאים התת-אנושיים. כשהרכבת נעצרה, בנימין בעלה והילדים הופרדו ממנה, החייל הנאצי הורה להיכנס אל המקלחות המפורסמות. קולות בכי עזים נשמעו ברקע, היא לא רצתה להיפרד מילדיה. היא צעדה אל מותה הנוראי.

"גם בעלה בנימין והילדים נשלחו אל מותם.

"רוזה אמי שהייתה בת עשרים ושש, בחורה מאורסת לפני חתונה, אחות במקצועה, ואחיה הצעיר ואחותה הנשואה גם הם אחים במקצועם עבדו בבית חולים פסיכיאטרי יהודי במזרח הולנד.

"הידיעות על הנעשה ליהודים החלו לזרום. קשה היה להאמין, אבל הידיעות והשמועות היו עקשניות. מה שאי אפשר להעלות במוח אנושי-קורה. המחתרת היהודית הודיעה להנהלת בית החולים כי בידיהם מידע אמין שהגרמנים מתכננים למחרת פשיטה על בית החולים. הנהלת בית החולים שיחררה מיד את כל החולים.

"הם ערכו הגרלה בין כל אנשי הצוות, מי ילך עם אנשי המחתרת למקום מסתור ומי יישאר עם החולים קשה בבית החולים.

"בהגרלה שנערכה, אמי רוזה הופרדה מאחיה ומאחותה שנותרו בבית החולים ולכן נחרץ גורלם למוות. היא ניצלה והחלה לנדוד ממקום מסתור אחד למשנהו".

המהפך

יוסי קוטע את דבריו כשהוא נזכר באפיזודת ילדות שפתאום קבלה הסבר.

"במשך שנים, שנתה של אמא שלי נדדה, וכל רחש קטן היה מקפיץ אותה. כשיצאנו למחנה נופש והיא הייתה שולחת אותי ואת אבי לבדוק מהו מקור רעש ששמעה, אבא היה מבקש ממני להגיד לה שיש בחוץ ארנבת מקפצת. אמא הייתה נרגעת וחוזרת לישון".

החרדות מובנות בהחלט. במשך שלוש שנים רוזה אימו שהתה אצל אישה נוצרייה ערירית שהחביאה אותה יחד עם משפחה נוספת. היא לא ראתה אור יום במשך שלוש שנים! כל העת היו ספונים תחת הקרקע, רועדים מכל רחש חריג, שמא הגרמנים גילו אותם, וסופם יהיה כסופם המר של ששת המיליונים…

יום השחרור לא שיחרר את נשמתה, להיפך.

רוזה יצאה מן המחבוא והחלה לחפש את החתן שלה ואת בני משפחתה. היא הסתובבה בין ארגוני ההצלה והפליטים, וניסתה לדלות מידע.

המידע החל להגיע, מידע מזעזע, הוריה נרצחו! החתן שלה נרצח! אחיה ואחיותיה כולם למאכל עשן המשרפות. היא המשיכה לבקש מידע, מידע ששינה את כל עולמה.

מכתב אחר מכתב, עדות אחר עדות, בישרו לה את הנורא מכל.

כולם, כולם, אבל כולם אינם??!! הלב מיאן להכיל. אחים,אחיות, הורים, סבים, בני דודים… המוח סירב לקלוט את המידע האכזרי שאמר לה את הנורא מכל: נותרת לבד בעולם!

"ואז גמלה באמא שלי ההחלטה להתנתק מהעם היהודי. היא לא רצתה שיקרה לילדים שלה מה שקרה לילדים של אמא שלה. היא לא רצתה להגיע לסיטואציה בה לא תוכל להגן על ילדיה.

"לכן היא התנתקה, הופיעה כנרצחת לצד בני משפחתה העקודים והלכה לעבוד בבית חולים מרוחק מהקהילה היהודית, שם עבדה כאחות. בהמשך פגשה את אבא שלי. רק לו ספרה את הסוד שלה, והשביעה אותו שלא לגלות לאף אחד בעולם, כולל לילדים שייוולדו להם. וזה מה שהוא עשה".

שיחת הטלפון הראשונה שיוסי ערך לאחר שהיא יצאה מחדרו, הייתה לרב שלו מהצבא.

"אני יהודי, אני לא צריך להתגייר", סיפר לו בהתרגשות, התרגשות שנמשכה גם לאחר שנפגשו. הרב אכן בדק במסמכים לאמת את דבריו וגילה שהצדק עימו".

ההולנדים העבירו לפני המלחמה את כל תעודות הלידה והמסמכים למיקרופילם ולמרות שהמסמכים עצמם הושמדו, אפשר היה לשחזר אותם לאחר המלחמה. שם גם מצא יוסי פרטים על משפחת אימו, כולל הייחוס שלה שמגיע עד ה"באר היטב" ורבי יהודה מטיקטין.

אמא של יוסי לא דברה יותר, כשם שנפתחה לשיחה יחידה במינה, כך נעלה את ליבה לאחריה. גם לאחר שירותו הצבאי, כשיוסי החליט לעלות לישראל, אביו בכה והיא רק חיבקה ושלחה לו מבט של עידוד, בלי תוספת מילה.

יוסי עלה ארצה ובאולפן פגש את רעייתו שהגיעה מאוסטרליה. הם נישאו כשהוריו מובילים אותו מאושרים לחופה. בהמשך, חמשת ילדיהם שנולדו להם, שירתו ביחידות נבחרות.

יוסי שלמד עבודה סוציאלית, הגיע למשטרה ובקרוב הוא פורש לאחר 31 שנות שירות במסירות רבה.

יהי זכרה ברוך

הסיפור היהודי-משפחתי המדהים לא מסתיים אצלו. גם אחיו נתקל בסיטואציה דומה. "אחי החליט לספר למי שהייתה אמורה להיות אשתו, שאמא שלו יהודיה, למקרה שיתגלה כי משהו מבני משפחתה אנטישמיים ויסרב לנישואים הללו. הבחורה צחקה בקלילות והפטירה לעברו: זה בדיוק מה שרציתי לספר לך, אני יהודיה כיוון שאמי יהודיה ורציתי לברר שזה לא מפריע לכם… גם גיסו וגיסתו התקרבו לדת וכיום הם שומרי מסורת".

במשך שנים נהג יוסי לבקר את הוריו פעמיים בשנה. בשנות ימיה האחרונות שהתה אימו במושב זקנים, וגם אביו הצטרף אליה, אולם מצבה של אימו היה קשה יותר. היא הייתה בעלת זיכרון מעורפל. בגיל תשעים ושתיים היא נפטרה, אביו נפטר שבועיים אחריה.

"אבא שלי תמיד אמר שהיא חייבת ללכת לפניו. הוא לא רצה שהיא תתאבל שוב, שהיא לא תרגיש אובדן בלכתו, אחרי האובדן הנורא של משפחתה, וכך היה". יוסי מתרגש ומספר לי כי הוא ואחיו חרטו על המצבה שלה בעברית: יהי זכרה ברוך.

"אימי תכננה את אשר תכננה, אך מסתבר שמהיהדות אי אפשר לברוח. בסופו של דבר כל שבעת הנכדים משני ילדיה נושאים שמות עבריים וגאים ביהדותם!"

 

התורה מעדנת גם מי שלא מבין אותה

גדול הדור הגאון הרב שטיינמן הסביר פעם: "גם כשבחור לא מבין את התורה שהוא לומד, התורה משפיעה עליו ומעדנת אותו" * הרב אהרן ביטון, מהמדרשיה בחולון, מעיד שראה את הדברים בחוש בקרב נערים שעברו אצלו

 

הרב ביטון:

 

"הגאון הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אמר פעם שכאשר לומדים עם מישהו תורה, אפילו גמרא שלכאורה הוא לא תמיד מתחבר אליה בהתחלה, התורה משפיעה ישירות על הנשמה שלו. אני יכול להעיד שאכן רואים זאת בחוש, ואחרי שבחור מתחיל ללמוד תורה רואים את התוצאות, ורואים כמה שהוא מחפש להתקרב עוד ועוד. הרי בעצם, בבתי הספר התיכוניים והמקיפים של ימינו, אין הרבה דברים ערכיים להציע, וכשהנוער רואה את ההתנהגות והמצב החברתי בתוך הכיתות של בתי הספר הכלליים – הוא מחפש משהו יותר עמוק, עם יותר ערכים, ואת זה הנוער מוצא בתורה, בה הכל ערכי ואמיתי, ואין משהו שעושים או לא עושים בגלל אינטרס, אלא עושים רק את מה שהקב"ה אמר, ומה שאמר לא לעשות – לא עושים. כשאדם לומד תורה, הוא מרגיש שיש מישהו מעליו והוא מתרכך יותר ועובד על המידות שלו. הוא מבין שזו התכלית בחיים – להיות אדם יותר טוב, וזו העבודה האמיתית שלו והמהות של התורה, והוא מתחיל לעבוד עם עצמו על ה'תקנון' הזה".

הרב ביטון נזכר ומספר:

אצלי במדרשיה היה נער מאד רחוק, ממש בלי זיקה ליהדות, שנקלע למדרשיה על ידי חבר שהביא אותו. הייתה חבורה שהתעללה בו בבית הספר, אך גם הוא לא היה 'פראייר', ולפני שהוא הגיע למדרשיה באותו היום הוא חטף הרבה מכות והחליט להתנקם בהם בצורה ברוטאלית. כשהוא הגיע למדרשיה ראיתי שהוא מאד כעוס, אך בהתחלה לא דיברתי אתו, ורק מסרתי שיחה מוסרית כללית במדרשיה. כך, הוא בעצם ראה שיש דברים אחרים חוץ מאגו שחצנות וגאווה, שזה מה שהולך באמת בבתי הספר, והוא נמשך לדברים והרגיש שאם הוא ירסן את מידותיו – הוא ייחשב לגיבור האמיתי. כך הוא עשה, והוא החל להתנתק מהם ולבוא עוד ועוד למדרשיה. הוא התקדם המון והיה מגיע אליי אפילו ל'כולל' כדי ללמוד כמה שיותר, והיום הוא יושב בישיבה במודיעין עלית. הוא הגיע מאד רחוק. מהסיפור הזה אנחנו רואים בחוש איך שהתורה מעדנת את האדם, ממש כמו שהרב שטיינמן אמר: גם אדם שלא מבין את הגמרא – לימוד התורה משפיע עליו ומעדן אותו".

רוצה לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתה מוזמן להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

"נו, נו, נו אלברט"

אבידור רענן

לאלברט אוחיון יש חוש ריח מפותח, איך לעשות כסף מכל מה שזז. מכיריו טוענים בתוקף שהעיניים שלו בוחנות כל עצם וכל חפץ בעולם, מן הזווית שיכולה להניב כסף, כסף טוב וקל. חשוב שיהיה קל. מאמץ, עבודה קשה ומפרכת לא רשומים בלקסיקון של אדון אוחיון, שמודד את עצמו על פי נתוני המפתח של מיליארדים כמו יצחק תשובה, גאידמק, ואפילו בלי בושה כמו ביל גייטס המולטי-מיליארדרים בעליה של חברת המחשבים "מייקרוסופט".

נו, לא צריך להגזים, המרחק הפיננסי בין הכיס שלו לחלומות שלו הוא דמיוני בהחלט, אבל בסופו של דבר כמה מאות אלפי דולרים, שוכנים אחר כבוד בחשבון הבנק שלו עקב עיסקאות שונות ומשונות.

ובכן, מיודענו אוחיון המכובד, הוא גבר בן 36 נשוי ואב לשלושה בנים חביבים שגדל במושב עני בדרום הארץ. בימים ההם, אם היית שואל את ילדי המושב, אף אחד לא יכול היה להצביע על כישורים מיוחדים שיש לנער הצנום הזה, שיותר שתק מאשר דיבר. בצבא הוא לא התבלט, ועיסוקו כמוכר בקנטינה הפיקודית לא הוסיף לו נקודות ברקורד הממילא הבינוני שלו.

דתי? ובכן אלברט כמו רבים מבני עדות המזרח נולד בבית מסורתי-דתי, אבל כמו מאות אלפים כמותו הוא נישאב אל הוואקום החילוני. נשאב? כן, כן, אלא שלעולם לא יכולת לתפוש אותו בלי כיפה מקומטת בכיסו והעובדה הזו לכשעצמה הניחה את דעתו שהוא עדיין יהודי טוב ואפילו שומר מצוות. נו, נו.

ובכן, מיד עם שחרורו מהצבא הכריז אוחיון הצעיר, שלהיות שכיר באיזו חברה אפורה, ולהיעלם על איזה פס ייצור במפעל אנונימי באזור תעשיה מעושן ומאובק, זה לא ברזומה שלו. ייאמר מיד, כי רבים מחבריו למושב נשארו במושב, ואלה שעזבו, רובם ככולם הפכו לשכירי יום.

אבל כמו שסיפרנו, אצל אוחיון לבלבה השאיפה להתעשר. מעניין, גם אם תעשה תחקיר מקיף בקרב ידידיו הותיקים וגם החדשים, אף אחד מהם לא יודע בוודאות במה הוא בדיוק עוסק. כן, הוא קונה ומוכר, נוסע מדי פעם לחו"ל, חוזר ושוב טס. שלא תטעו, אף אחד לא חושד בו שעסקיו לא כשרים. ההיפך. בסביבתו תמיד תמצאו אנשים מכובדים ונעימי סבר, והוא כיאה לילד מרוקאי שגדל אצל אבא חם ומסורתי, מכיר ישר והפוך את מצוות הצדקה.

רבים וטובים מודעים לאצבע הנוחה שלו, השולפת מדי פעם פנקס צ'קים צעיר ורענן, ומיד אחר כך נכתב לו טרי ומריח טוב, צ'ק עליז שמעלה חיוך של נחת בקרב חתנים, כלות, חולים, וסתם נודניקים.

***

באחרי צהרים אלולי אחד החנה מר אוחיון מיודענו את רכבו המפואר מול בית אביו במושב. כשהוא יצא החוצה, הבחינו בו כמה מרכלני המושב, ולא האמינו למראה עיניהם, על ראשו של איש העסקים המסתורי אוחיון, היתה מונחת כיפת קטיפה שחורה, וציציות לבנבנות רקדו סביב מותניו. מרחוק הם לא הבחינו בשתי פיאות קטנות שהסתתרו מאחורי אוזניו.

"הופה" לחש ויקטור דהן מגדל התותים האגדי "אם אוחיון שלנו הפך לחרדי, זה בטח סיפור שמלקקים ממנו את האצבעות".

"צ'מע" הציע אליקו צרור הלולן גבה הקומה, "מה כ'פת לך, ניגש אליו נשמע את הסיפור, שיהיה מה לספר לאשה בבית".

בקיצור, ויקטור את אליהו החלו לנוע לכוון בית אוחיון, אמרו "ערב טוב" והתיישבו להם על המרפסת והמתינו. אצל האוחיונים לא שואלים "מה תשתו". תוך פחות משלוש דקות היו מונחות על השולחן הנמוך שלוש כוסות קפה שחור, שלוש כוסות מים ועוגיות מלוחות תוצרת הגברת.

***

"יפה, אז באתם לשמוע איך חזרתי בתשובה… נחמד" חייך אוחיון לעבר ידידיו הותיקים. "אוי קיי, אין ברירה, הפעם אחרוג ממנהגי ותזכו לסיפור דליקטס.

"ובכן, לפני מספר שנים גיליתי סוד מקצועי שאף אחד לא ידע, לא שמע, ולא חלם עליו. עליתי על כך שבפילם של המצלמות טמון כסף. לא שקלים, לא דולרים, כסף. החומר – כסף. היצרנים משתמשים בו, ואנל'א יודע איך, כדי שהצילומים יהיו מוצלחים. מפה לשם הצלחתי לגלות, שיש טכניקה מסויימת, אשר באמצעותה מגרדים את הכסף מעל גבי הפילם, אוספים אותו, ולא תאמינו כאשר אוספים אלפי פילמים, צוברים כמות כסף שיש לה ערך כלכלי רציני.

"מה עשיתי, עברתי מחנות צילום לחנות צילום, והפכתי לפועל הנקיון שלהם. הם זרקו פילם, ואני תמורת פרוטות רכשתי אותם. בשלב מסויים נודע לי שיש מפעל באיטליה אשר פיתח טכניקות משוכללות להפקת כסף מפילם בעלויות מינימליות, מה שהיה מכניס לכיסי עוד סכומי עתק. אלא מה, באותה עת התגלה הסוד לחברת צילום גדולה, שהבינה שהיא מוכרת לי בפרוטות סחורה ששוויה אלפי דולרים. נו, מה עושים? ניהלתי עמם משא ומתן והגענו להסכמות, שאני אהיה נציגם מול החברה האיטלקית, והרווח יחולק שווה בשווה.

"ועכשיו שימו לב. אני מקבל פאקס מאיטליה, ובו מודיעים לי על הפגישה העיסקית המתוכננת. עסקה שממנה אני אמור להרוויח ערימה של כסף. אלא מה, התאריך הלועזי נראה נחמד, אבל לא תאמינו, הוא נפל בדיוק ביום… כיפור י' בתשרי. ובאותיות קטנות כותב לי המנכ"ל האיטלקי. "אם לא תגיע בתאריך הנ"ל תדחה פגישתנו לעוד שלושה חודשים" עקב איזו סיבה מקצועית, או עיסקית.

"מה לא עשיתי" מספר אוחיון לעיניהם המשתאות והסקרניות של חבריו "כדי לדחות את הפגישה. התחננתי, ביקשתי רחמים. שומכלום. הגוי האיטלקי היה עקשן, ומנגד לחצה עלי חברת הצילום הגדולה לנסוע. ובסופו של דבר הוכרחתי לטוס לאיטליה לפגישה, השם ישמור, ביום כיפור.

"היצר הרע שלי ניצח את היצר הטוב. תאוות הממון התגברה על המסורת מבית אבא. את חטאי אני מזכיר היום… התעוררתי ביום כיפור בבוקר, השעה 9:00. בעוד שעה פגישה עם המנכ"ל. אני עולה על מונית. שעה נסיעה. בחיים שלי לא נסעתי ביום כיפור. הלב שלי פועם כמו גנרטור. אני מרגיש לחץ בחזה, אני לא דתי גדול, אבל הרגשתי שאני אולי קצת מגזים. אבל יצר הרע הרגיע אותי: אלברט תרגע, אתה עושה עסקים. אתה צם, לא אוכל, רק עושה ביזנס. הקב"ה יסלח לך על הנסיעה ביום כיפור… זה הגוי האיטלקי שנוהג, לא אתה… אין לך ברירה אלברט, הכריחו אותך.

"נו, אז אני נכנס לפגישה, ואחרי שעה של דיבורי עסקים נחתם חוזה שמן. אני יוצא החוצה עם מנכ"ל המפעל לסיור על פס הייצור של הפקת הכסף מהפילמים. מליוני פילמים על הפס מכל רחבי העולם. הטכניקה מדהימה, הפקת הכסף פנטסטית. אני מביט לשמים הכחולים מבעד לחלום ושואל את עצמי: אבא, ריבונו של עולם, אל תכעס עלי…

"סמוך לרגלי הימנית הבחנתי בגליל פילם ואני מרים ופותח אותו אל מול השמש. 32 תמונות מצולמות בתוכו. מסתכל ולא מאמין למראה עיני, אלו תמונות שצילם יהודי. בית כנסת, ספר תורה, יהודים מתפללים, נרות שבת דולקים. אבל הצילום האחרון, מתוקים שלי, הצילום האחרון שבר אותי. אני רואה על הפילם, צילום של סידור תפילה, תפילת יום כיפור, פתוח בדיוק בעמוד של "ונתנה תוקף קדושת היום" בסמוך הסיפור הנורא של אמנון ממגנצא. ולנגד עיני בולטת שורת המחץ שבסידור: "בראש השנה יכתבון וביום כיפור יחתמון… מי יחיה ומי ימות מי בקיצו מי לא בקיצו. מי במים, ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא…". אני מרגיש איך הלב שלי מחסיר פעימה. ריבונו של עולם מליוני פילמים במפעל, מכל קצווי העולם, והיחיד שאני מרים בידי, אוחז ומסתכל בו, זה פילם של יהודי ובו מילים ברורות… מי ימות ומי יחיה. ואני מרגיש שהתמונה הזו ממש חונקת אותי. כאילו היא עושה לי כמו גננת לילד קטן: נו, נו, נו, אלברט, לא יפה ככה לעשות לאבא בשמים.

"אז זהו מתוקים שלי, בורא עולם נתן לי רמז ענק. חבוב, אדון אלברט אוחיון יום כיפור לא עושים בו עסקים ואתה בטח לא רוצה למות לפני הזמן. נשארתי במפעל האיטלקי עד הלילה, חצי שעה אחרי צאת הכוכבים הזמנתי מונית. הנחתי את הכיפה על הראש, והנה המוצר הסופי אלברט אוחיון הולך להיות תלמיד חכם. היידה תשתו, הקפה מתקרר…".
ורוח נעימה של ערב קריר נסקה לה בעדינות מן השדות למרפסת הירוקה על שלל עציציה של משפחת אוחיון.

החיים שלאחר המוות

דו – שיח מדהים בעולם העליון בין אב ובנו, עם מסקנות מדהימות

זהו עוד סיפור מדהים – של אדם שעבר אירוע של תאונת דרכים מחרידה, היה במצב אנוש וחזר לחיים.

האיש בן למשפחה ניצולת שואה, איש עסקים מכובד מאוד ומצליח, אדם משכיל ובעל עמדה חברתית בכירה, חלק מה"אליטה" החברתית – החילונית – "העשירון העלון", "חי נהדר" – אשה טובה בעלת מקצוע אקדמאי מבוקש, ילדים מחוננים הלומדים בבתי הספר היוקרתיים ביותר, וילה מפוארת המשתרעת על פני כמה דונמים באחד האזורים היפים והיוקרתיים ביותר – עם ברכת שחיה פרטית ומגרש טניס, מכוניות מפוארות לכל אחד מבני המשפחה. הוא עצמו נוהג ברכב העולה כמה מאות אלפי שקלים… בקיצור "אידיליה" של חיים, נהנה מכל מנעמי החיים, כל התענוגות כל התפנוקים, נסיעות לחוץ לארץ כמה פעמים בשנה כמובן, שום דבר לא חסר, "מצליחן" במלוא מובן המילה… עד לאותו יום… עד לאותו רגע… בו מחצה משאית ענקית אותו ואת מכוניתו המפוארת והפכה את רכבו למלכודת מוות… שני אנשים ניספו באותה תאונה מחרידה… הוא ניצל… מרוסק… מרוטש… משוסע… הובל לחדר הניתוח… בלי שום סיכוי… לחיות… האיש מת… אמר הרופא הבכיר שקיבל אותו… חבל אפילו לנסות… גם נס לא יעזור לו… האיש אבוד… אבל… הוא חזר… חזר בגדול… חזר לחיים בעולם הזה לא רק במובן הפיסי, אלא חזר לחיים לחיי תורה ומצוות… לחיים האמיתיים… עשה מהפך בחייו… ריבולוציה של ממש…

במוקד האירוע דיאלוג מדהים בין אב ובנו בעולם העליון…

עדות מדהימה!!! מצמררת!!! מפגש של אב ובנו בעולם העליון – האב מספר לבנו את אשר נגזר על הבן בבית דין של מעלה – חזרה לחיים – וביצוע מהפך רוחני-דתי, תיאור מרתק שאין כמוהו!

"… לעולם לא אשכח את אותו יום, אני זוכר היטב את כל אשר התרחש, אני זוכר באופן הברור ביותר את כל אשר קרה…

אני זוכר את דברי הרופא שהגיע בניידת טיפול נמרץ אומר לשוטר שעמד לידו "תעזוב אותו הוא כבר מת… אין יותר מה לעשות… בוא נטפל בפצועים האחרים…" רציתי לקום ולצעוק – לא אתם טועים טעות מרה, אני חי! אני חי! אבל לא יכולתי לעשות דבר. הייתי כבר בעולם אחר, נשמתי ריחפה אי שם בעולם חדש… התבוננתי בגופי הפיסי המיוסר – הלכוד בתוך המכונית המרוסקת והמעוכה…

ראיתי אותו מלמעלה, מהצד, ראיתי את כל האנשים שהתאספו סביב המכונית… היתה לי הרגשה מוזרה, לא הרגשתי שום רגשות כלפיו, כאילו לא הייתי בתוכו במשך שלושים ושש שנים…

כמה מוזר הדבר חשבתי לעצמי באותו זמן. אני לא חש כל כאב, אני כולי רגוע ושלו, אנשים שם למטה מנסרים את גג המכונית המעוכה – עושים מאמצים עילאיים לחלץ את גופי מבין ההריסות, ואני – נפשי – רוחי מרחפת – שועטת קדימה ללא מעצור…

אני מרגיש כי נשמתי עוברת בתוך מין מחסום, מעין גבול, מעבר ממקום למקום… ופתאום אני ניצב מול אור אדיר, אור זוהר, עוצמה רוחנית אדירה שאין לתארה במלים, ואני מתחיל להרגיש חויה נפלאה, הרגשה ותחושה שלא הרגשתי מעולם, הכל מסביבי מלא אהבה, רוך, נעימות… חשבתי לעצמי כמה טוב לי עכשיו, כמה נעים שלו ושקט, רק חום עצום של הקרנת אהבה, אהבה אמיתית.

אבל עם כל ההרגשה הנפלאה בה אני נתון, אני ממשיך לראות את גופי, אני רואה בצורה ברורה וחדה, איך שאני מובל לחדר הניתוח, אני רואה את הרופאים המטפלים בי, את הצוות הרפואי, את כל הנוכחים…

ולפתע, מתוך איזה שהוא מקום עולה וניצבת לפני דמותי של אבי, אני מזהה אותו מיד, בצורה ברורה ביותר… ומפי נפלטת זעקה אדירה אבא!!! אבא!!! והוא מביט בי במבט שכולו זעם וכעס, פניו זועפים כגלי יום ביום זעף ואני כולי מתמוסס – מתחיל לבכות בדמעות שליש, ומתחנן לפניו ושואל אותו בקול מר תוך בכי גדול: "אבל למה אבא? מדוע אתה כל כך כעוס? הרי לא ראיתי אותך מזה שבע שנים, מאז שהלכת לבית עולמך! אני אוהב אותך בכל לבי ונפשי, אני הייתי כל חיי בן נאמן ומסור, קיימתי תמיד בכל כוחי מצות כיבוד אב ואם???!!!… ובאותו רגע שבו הזכרתי את אמי… עלתה לפני דמותה של אמי, כולה רועדת ובוכה כשהיא ניצבת ליד אבי והיא אומרת לי בקול מיוסר ושבור… למה בני אהובי למה? אבא ואני סובלים מאד בגללך, אין לנו שלוות הנפש כאן בעולם העליון, למרות שחלפו שנים מאז שאנחנו כאן, אנו סובלים מאד… מייסרים אותנו… מאשימים אותנו שלא חינכנו אותך כראוי… מדוע אתה עושה לנו את זה? הרי השקענו בך את כל כוחנו כדי שאתה תהיה יהודי הגון – שומר תורה ומצוות… זו הרי היתה כל שאיפת חיינו… למה בני… למה אהובי… למה יקירי בן בטני…

…וכאן נכנס לשיחה אבי כאשר ארשת פניו משתנה… ופניו נראים עתה מעונים ומיוסרים… והוא פורץ בבכי מר כלענה וזועק אוי… בני… אוי בני… מר לי… רע לי בני… וי לי… מי יצילני מבאר שחת… אוי ואבוי לאם ולאב שאתה בנם… אוי לאותה בושה… אוי לאותה כלימה… אוי מה גדולה היא החרפה… בן יחיד נשארת בני… אתה היית כל תקותנו… אתה "הקדיש" שלנו… אמך אשה כשרה וטהורה… כל חייה מסרה את נפשה עבורך… חסכה מפת פיה… כמעט ולא קנתה לעצמה מעולם בגד חדש… ולמרות היותה חולה ושברירית לא בחלה בשום עבודה… אתה הרי יודע היטב כי שנינו אמך ואני אנחנו ניצולי שואה… את שלושת ילדינו הקטנים חנלה, מושלה, ואברמלה השם יקום דמם, לקחו מאתנו חיות הטרף כבר בראשית המלחמה… קרעו אותם מידינו… כל חיי בני… בלילות… בעת שוכבי על מיטתי הייתי שומע מחדש את זעקות השבר האיומות של אחיך… כל לילה היו הזוועות עולות מחדש… אבא!!! אמא!!! זעקו אחיך… כל לילה… בני, במשך כל חיי היה בא ועולה לפני מראה הפלצות…

"אבא!" זעקה חנלה בקול מחריד "אבא!!! אל תתן להם לקחת אותנו…" "אבא! אנו רוצים להשאר אתכם… אמא!… אמא!… אמא!… …" היו המלים האחרונות ששמענו מהם… כשידיהם הקטנות… הזעירות… מושטות מתוך משאית המוות שלקחה אותם לדרכם האחרונה… אוי א-לי שבשמים… "ונקיתי דמם לא נקיתי…" אוי אבינו מלכנו… "כי דם עבדיו יקום…" "ונקם ישיב לצריו…"

בחסדי ה' הגדולים כי לא תמו… לאחר ימי האימה והחושך… נולדת אתה בני… הקב"ה היטיב לנו ברחמיו הרבים… שהרי אנשים כבר לא צעירים היינו אז… עם לידתך נולדנו גם אנו מחדש… בפעם הראשונה מאז שנים… ראינו מעט אור… מעט שמחה… נחמה מועטה… אתה היית כל חיינו… את הכל עשינו למען תלמד תשכיל ותהיה יהודי טוב… יהודי שומר תורה ומצוות…

ועתה דע לך בני! שמיום שנטשת את הדת… מיום שהתפקרת ופרקת מעליך עול תורה ומצוות… אנו, אני ואמך סובלים מאד כאן… מייסרים אותנו מאשימים אותנו בבית-דין של מעלה שלא חינכנו אותך כראוי… שפינקנו אותך יותר מדי…

ביום שישי האחרון התמלאה הסאה… נגזר עליך בני לצערי הרב… בבית-דין של מעלה… גזר דין של מוות… היה זה לאחר אותה מסיבה גדולה שעשית בביתך לעשרות אנשים שחיללו את השבת בגללך… אוי איזה חילול שבת נורא היה זה… עשרות מכוניות רמסו את השבת הקדושה… מוזיקה… הדלקת אש… פריקת מצוות טוטלית… הקיטרוג כאן בשמים… בבית-דין של מעלה… היה איום ונורא… מיד נגזר עליך דין מוות… מוות של סקילה כדין מחלל שבת… ריסוק עצמות בתוך מכונית…

דע לך בני!!! שאנו כאן בעולם העליון יודעים את כל אשר מתרחש בעולם של החיים… וכאשר נודע לנו כי רוצים לגזור עליך בני יחידי גזר דין מוות… ניסינו אמך ואני לבטל את גזר הדין… העלנו טענות מטענות שונות… בכינו… התחננו… ביקשנו רחמים עליך… מאך זעקה שאתה עדין צעיר… שלא הגיע עדין זמנך למות… אך שום דבר לא עזר… הקטיגור הביא אלפי מלאכים שעמדו וזעקו בכל כוחם במשך כל זמן המשפט… מוות!!! … סקילה!!! … שבת!!! מחלל שבת מות יומת!!! … ואז כאשר ראיתי כי כלתה הרעה וגזר הדין עומד להיחתם… צעקתי בכל כוחי… "… כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך…"

"… בני כיבד את אביו ואת אמו כל חייו… הוא קיים מצות כיבוד את בהידור רב… למהדרין מן המהדרין… ולפתע דממה מוחלטת הושלכה בבית הדין של מעלה… וכל המשטינים והמקטרגים נאלמו דום… והקול בוקע ומהדהד… אבל העבירות חמורות… חמורות ביותר… ואז אני זועק… תשובה!!! … תשובה רבונו של עולם מעבירה את רע הגזירה… "אתה נותן יד לפושעים… וימינך פשוטה לקבל שבים…" "… יעזוב רשע דרכו… וישוב אל ה' וירחמהו…"

ושוב ההד העמום עולה ומרעיד… יובא הבן לכאן… יעבור תהליך של סקילה… יעבור את סף החיים… אם ישוב בתשובה שלמה… תינתן לו האפשרות לחזור שוב לעולם שלמטה… כדי לתקן את מעשיו… ולהחזיר בתשובה את בני משפחתו…

כן!!! כן… אבא… פרצתי בבכי נורא שכולי רועד ומזועזע… אני מקבל עלי ברגע זה לחזור בתשובה שלמה… אני מקבל על עצמי עול תורה ומצוות… קלה כבחמורה… אני אעשה ככל יכולתי להחזיר בתשובה את ילדי ואשתי… כן… כן…

ומיד הרגשתי כי אבי ואמי מתרחקים… נמוגים בערפל… ולפני שהם נעלמו מעיני לגמרי… עוד הספקתי לראותם בפעם האחרונה… ארשת פניהם נראתה שמחה ומלאת סיפוק ומבעד לערפלי הטוהר… עוד הצלחתי לשמוע את שניהם אומרים יחד כבקול אחד… שום בן… ברוך תהיה בן… תודה בן… תודה… בן… אני מתבונן סביבי והכל נעלם, כל התחושות, ההרגשות, הכל נמוג… וני מתחיל להרגיש שאני יורד… נוחת… מרגיש שאני חוזר אט אט לתוך גופי הפיסי, שישה ימים שכבתי בחוסר הכרה כאשר צוות מוגבר של רופאים מטפל בגופי המרוסק… ואז לפתע התעוררתי… פקחתי את עיני… האחות שישבה ליד מיטתי הבחינה בכך, והזעיקה את כל הרופאים שהיו במחלקה… הדבר הראשון שהבחנתי בו… היו הדמעות שזלגו מעיניהם של האחיות… הוא חי… שמעתי את הקולות סביבי מבשרים…

עברתי סדרה ארוכה של טיפולים רפואיים מהקשים ביותר במשך חודשים ארוכים. גדולי הרופאים הכירורגיים הפיסיותרפיסטיים בעולם טיפלו בי, וברוך השם לאט לאט הלך מצבי והשתפר.

יום אחד, לאחר כשנה של טיפולים הגעתי כהרגלי למחלקה בה אני מטופל, בפרוזדור פגשתי בראש המחלקה פרופסור ידוע בעל שם עולמי שליוה אותי מהיום הראשון לפציעתי. "בוא כנס אלי לחדר… אני רוצה לשוחח אתך מעט" אמר הפרופסור. נכנסתי לחדרו, הוא נעל את הדלת מאחורינו, נתן הוראה למזכירתו לא להעביר אליו שום שיחות טלפוניות… האמת, קצת נבהלתי מהצורה הדרמטית שבה הוא התנהג. חששתי שמא הוא בא לבשר לי בשורה לא טובה על מצב בריאותי… "תשמע אדוני הוא פתח, מזה זמן שאני רוצה לשוחח אתך. יש משהו שאני מנסה להבין מאז היום הראשון שהביאו אותך לכאן לאחר התאונה המחרידה שהיתה לך. אני עוסק במקצועי הרפואי מזה למעלה מארבעים שנה. ראיתי לצערי אלפי מקרים מחרידים של תאונות איומות, אבל מקרה כמו שלך היה מהקשים ביותר שאני זוכר, ואני לא מבין איך אתה יצאת חי מהמצב הנוראי שבו היית? כל פעם שאני רואה אותך, אני שואל את עצמי מחדש איך זה ייתכן? דרך אגב, העליתי את השאלה הזו גם בפני שאר הרופאים והמומחים שטיפלו בך, ואיש אינו יכול להסביר את הדברים, אתה היית אדוני מכל בחינה רפואית מת, אנחנו כולנו התייאשנו ממך, לא היה לך שמץ של תקווה…

ישבתי אתו שעה ארוכה וסיפרתי לו את כל מהלך הדברים מאלף ועד תו, הוא הקשיב לדבריי בקשב רב, לא נכנס לתוך דבריי אפילו פעם אחת, וכאשר סיימתי את דבריי, הוא ניגב את לחלוחית עיניו ואמר … כן אדוני… אני לא איש דתי… אבל יש אלקים… יש אלקים… כנראה שהוא אוהב אותך אוהב אותך מאד… מאד מאד!!!

זהו. זה סיפורי, סיפור חיי… וכפי שהבטחתי בעת היותי שם בעולמות העליונים, שיניתי את אורח חיי מהקצה את הקצה, הצלחתי ברוך השם גם להשפיע על אשתי ועל ילדיי, ובאחת מלילות השבת, כאשר כל המשפחה הסבה סביב שולחן השבת המבהיק בזוהרו, אוכלים את סעודת השבת החגיגית, שרים בהרמוניה נפלאה את שירי השבת… "ישמחו במלכותך שומרי שבת… וקוראי עונג… כולם ישבעו ויתענגו מטובך…" לפתע, פרצה אשתי בבכי, געתה בבכיה עמוקה… כאשר דמעותיה הטהורות זולגות על המפה הצחורה, ואמרה בקול מלא מתיקות איזה אושר… איזו נחת… מעולם לא הייתי מאושרת כל כך… איזו תחושה מקסימה של התעלות… של קדושה… של טוהר… בימים עברו לא ידענו מה זה שולחן שבת… הילדים כל אחד היה הולך לדרכו זה לבילוי בדיסקוטק… זה למסבאה… לבית מרזח… חוזרים לפנות בוקר שיכורים… שתויים… מטושטשים… והיום… תודה רבונו של עולם… אוי… מה טוב ומה נעים שבת כל משפחה יחד… לא יכלנו לעצור, כולנו הבנים והבנות ואני נסחפנו אחריה – כולנו פרצנו בבכיה אדירה של אושר גיל ושמחה… ומאוחר יותר כאשר נרדמתי, התגלה אלי בחלום אבי, כולו קורן מאושר, ליטף ברוך ובאהבה את ראשי ואמר… כן, בני… שימחת אותנו בגן-עדן… שמחה גדולה יש לאמך ולי שם בגן-עדן… במקום שבעלי תשובה עומדים… תודה בן… תודה…"

ההתנהגות של המטפלת הדתייה החזירה אותי בתשובה

מגיל צעיר שאף ד"ר טנכילביץ' ללמוד רפואה.

בצבא היה חובש קרבי, הגיש עזרה בלבנון תחת אש. מאוחר יותר התמנה לקצין הדרכה בחיל הרפואה. ביקשו שיחתום קבע, אבל החליט להגשים את חלומו וללמוד רפואה. מכשול אחד עמד בדרכו. בתיכון העסיקו אותו דברים אחרים: חוגים, תחביבים וחיי חברה. הייתה לו תעודת בגרות שציוניה לא הספיקו ללימודי הרפואה, בהם נדרשת מצוינות והוא נדחה.

אליעזר לא נרתע. החליט לנסוע לאוניברסיטת באר שבע, לדבר אישית עם המנהל.

בדרך התנגשה המכונית שנסעה לפניהם עם רכב שבה מולה. קדמת המכונית נמעכה. אליעזר צעק לנהג האוטובוס שיעצור. החל לטפל בפצועים, לעצור שטפי דם, עד שהגיעה עזרה רפואית וליוותה את הפצועים לסורוקה. כך הופיע בשערי האוניברסיטה: כל בגדיו מוכתמים בדם. פקיד הקבלה הסתכל בו במבט מוזר. שמע את בקשתו והבהיר: "חבל על הזמן, עם ציונים כאלו אינך יכול להתקבל".

ביקש:"תן לי לדבר עם המנהל".

המנהל נדהם למראה הדמות שנכנסה במדי קצב באיטליז. אין אלו בגדים שרגילים ללבוש בראיון עם המנהל.

"כן?!", כבש את תמיהתו. "במה אוכל לעזור?"

"בכך שתקבל אותי ללימודי הרפואה", גילה הנכנס.

אני רואה שאתה כבר מתאמן", רמז המנהל.

אליעזר לא נעלב: "כתמי הדם הם אות הצטיינות. בדרך ביצעתי החייאה בנפגע תאונת דרכים, ואני מקווה שהוא יחיה. זהו דמו, ואני גאה במעשי". זה עניין אחר. המנהל התרכך: "מדוע אתה רוצה ללמוד רפואה?" שאל.

"כדי לעזור, להציל חיים. הייתי קצין חובשים, טיפלתי בפצועים במלחמה. אני חושב שאני מתאים להיות רופא".

"למה?" חזר המנהל ושאל.

סבלנותו של אליעזר פקעה: "שאלתי גרפולוג והוא אמר שלפי כתב היד אני מתאים לרפואה. יש לי כתב יד בלתי קריא".

"את כתב היד שלך איני מכיר", ענה, "אבל חוש ההומור שלך מוצא חן בעיני". העלה על מסך המחשב את הנתונים ואמר: "הציונים שלך גבוליים. רף הדרישות שלנו הוא גבוה, אבל בכוח הרצון תתגבר על הכול. איני יכול להחליט לבדי. הדיקן יחליט.

הדיקן לא התרשם במיוחד: "אני מאד מעריך את רצונך לעזור ולהציל חיים, אבל במקצוע הרפואה לא די ברצון, יש צורך בכישורים ובידע. את רצונך תוכל לממש גם בתחום הסיעוד, "רצוני ללמוד רפואה", אמר אליעזר ויצא בטריקת דלת. אם לא מקבלים אותו כאן, יתקבל ללימודי רפואה באיטליה. שם לא מציבים רף דרישות כה גבוה.

הגיעה לפירנצה חודשיים לפני תחילת הלימודים כדי להכיר את השפה. מצויד במילון כיס התחיל לשוחח עם אנשים, קלט מילים וצירף משפטים. כעבור חודשיים ידע איטלקית בסיסית.

התקבל ללימודים ובמהלכם עבד בבית החולים המקומי. עשה זאת גם כדי לרכוש נסיון, וגם כדי להתפרנס. העסקתו כעוזר בחדרי ניתוח לא הייתה חוקית. עדייו לא סיים את חוק לימודיו ולא הוכשר כמנתח. אבל היה זה כרוח השעה. מצידו- פרנסה, מצידם- כי שיוועו לעזרה.

אבל אליעזר לא רצה תחום זה. אמנם הוא עוזר ומציל נפשות, אבל יש לו עסק עם מורדמים ומונשמים, ואילו הוא חפץ בקשר עם אנשים, קשר חי ומדובב, רצה להיות רופא משפחה.

סיים את חוק לימודיו וחזר ארצה. עבר סדרת מבחנים להכרת התואר שרכש. עבר התמחות ברפואת משפחה בבית החולים "בני ציון" בחיפה, התחתן ובנה את ביתו ביקנעם, שם היה אליעזר לרופא משפחה מוכר, אהוד ומוערך. יחסו החם אל החולים והמטופלים, הוא יותר מחצי הריפוי, "אם הוא לא יוצא מהמרפאה עם חיוך, לא השגת את המטרה!"

בינתיים נולדה שרה, ואחריה גבריאל. הזוג נזקקו לעזרה בבית ולמטפלת לילדים. ושוב האירה להם ההשגחה פנים. מטפלת דתיה, צנועה, מאופקת ומסורה, שקידשה שם שמים בהתנהגותה. הראתה דוגמא אישית קורנת. הראתה איך בת ישראל לבושה, איך בת ישראל מדברת, איך היא מתנהגת ביושר מוחלט ובנועם הליכות. היא הכשירה את הדרך. חיפשו גן ילדים עם ערכים, עם יהדות. ולכן, כשסיפרה אחת האמהות בגן על הסמינר, לא נתקלה בהסתייגות ובהתנגדות. להיפך, אפילו הביאו חברים.

הסמינר היה מאלף. הבינו שזו האמת, ואין בלתה.

ומה כעת?

"לומדים", אמר הרב סרברניק.

"איך אלמד, והתורה גדולה כל כך?" תמה.

"במה אתה עוסק?" נשאל.

"רופא משפחה ביקנעם".

"והיכן למדת רפואה?"

בירר את דרכו מבית הספר לסיעוד, דרך אוניברסיטת נאפולי, המבחנים בארץ, וההתמחות.

"למדתי", סיכם, "שהמתעקש מצליח!"

"ואתה עוד שואל איך לומדים? תתעקש, תלמד, תתמיד ותצליח!"

זה מה שהוא עושה,

ומצליח!

[עלון ערכים]

למה ללבוש כיפה, ציצית?

שאלה: למה מגדלים זקנים ופאות, זה עושה אותם יהודי יותר מהיהודי?
הרב: אני שואל אותך חייל חייב בגדי חקי, בגדי זית, וכובע , בלי כובע אני לא חייל?! בלי כובע אני לא חייל?! מה אני חייב להיות דתי, חייל דתי? אני יוכל להיות חייל חופשי. אני אם אני שם דרגה סמל זה רק סימן הכר מי אני מה תפקידי מה אני עושה, הבנת? אני שם סימנים להראות מי אני, למה אני שייך, זה סימן אני יהודי, שאני הולך בעולם מי ש רואה אותי בארצות הברית או בצ'ינה אומר זה יהודי, אבל אתה הולך שמה, אומרים זה אמריקאי, זה ארופאי.. לא יודעים מי אתה… אני הולך כולם יודעים מי אני אתה הולך לא יודעים מי אתה. לי יש זהות ולא אין לך זהות. פנימית ודאי שצריך נפש ורוח נשמה וצריך מוסר והכל אבל זהות, אומר לך שוטר אדוני, תן לי תעודת זהות, למה אומר לך תעודת זהות? זה אתה התועדה?! אתה אומר לו מה אתה מסתכל ב תעודה? אני זה אני, תשאל אותי מי אני אני אספר לך, או שאתה מראה לו תעודה? אתה מראה לו תעודה, למה? זה הזהות מי אתה. מה אתה זה עוד דבר.
הרי אתה רוצה לחזור בתשובה לא היית בא לפה סתם, בא תצטרף מתוק חבל על הזמן נשאר לך עוד כמה עשרות שנים שתספיק משהו לעשות מצוות שתאסוף…

איך מתחילים לחזור בתשובה

הרב יצחק פנגר נותן לנו טיפים מיוחדים' שקיבל מגדול הדור הרב שטיינמן שליט"א

איך לחזור בתשובה?!

בשנים האחרונות אנו עדים לכך כי רבים המתחזקים והמבקשים את בורא עולם,
יחד עם זאת יש להרבה מתחילים את השאלות והתהיות הכלליות ובעיקר על הצעדים הראשונים
הבנו כי לא מעט לא יודעים עם מה להתחיל? ומה אמורים לעשות כצעד ראשוני?

בדיוק בשביל כך עליתי יחד עם רבני האתר לביתו של גדול הדור הרב שטיינמן שליט"א, יהודי מבוגר בן 99 שכל עולם התורה עומד עליו עם שאלה מאוד חשובה.

נכנסנו לביתו הפשוט והצנוע ושאלנו אותו
כבוד הרב בחור הרוצה להתחזק ולהתקרב לאלוקים, ואינו יודע באלו דברים להתחיל, מהו הצעד הראשון שעליו לעשות איזה מצוות הכי חשובות שיקיים לפני הכל איך לחזור בתשובה
הביט בנו הרב בעיניו החכמות חשב קימעא וענה
ישנם בתורה הקדושה מצוות רבות וחשובות, אבל אכן לפני הכל יש שלוש מצוות עליהם חשוב לשים דגש מיוחד

ואלו הן:

האחת תפילין
קמת בבוקר אתה אומר תודה לבורא עולם שמעניק לך את הזכות להיות פה עוד יום אחד בעולמו הנפלא, החיבור שלך בבוקרו של יום עם בורא עולם מתבטא בתפילין, מצווה כ"כ קלה אבל ממש ממש חשובה, קח לעצמך 5 דק' הנח תפילין ותהיה מקושר לבורא עולם תרגיש קרוב… כמובן צריך ללמוד איך להניח אותם .

השניה 
מצוות ציצית היא כמו שכפ"ץ בשביל היהודי היא בעצם מגינה עלינו מכל דבר רע . לך נשאר רק לקנות ציצית בכל חנות לתשמישי קדושה במינימום כסף, אם לא בא לך שיראו תוכל לשים אותה מתחת לחולצה, לא חייבים שיראו אותה וגם לידיעתך זה לא קשור לכיפה, אתה יכול ללכת ברחוב, בבית, בעבודה עם ציצית ללא כיפה זה לא איזה סט. שמת ציצית אתה מחובר …

השלישית שבת
כשאמר הרב שטיינמן שבת אמרתי לו: כבוד הרב, שבת אולי זה קצת גדול לחבר'ה על ההתחלה. חשב הרב ואמר כצעד ראשוני לא חייבים לשמור את כל הלכות שבת אבל לבוא לתפילה בשבת, זהו הצעד החשוב הנדרש ,
ערב שבת קודש יום שישי בערב , תוכל לגשת לבית הכנסת ליד הבית שלך, להתענג על קבלת שבת! תפילת ערבית! אח"כ תחזור הביתה תעשה מה שאתה רוצה, אם אתה יכול בבוקר תבוא גם לתפילת שחרית יחד עם קריאת התורה ותזכה לטעם אמיתי של שבת

זהו זה סה"כ שלשה דברים: תפילין, ציצית, ושבת.
עוד הוסיף הרב ואמר שלאחר שלוש מצוות הללו כדאי גם להשתדל כמה שאפשר להקפיד על אוכל כשר

אני רוצה גם לספר לכם סיפור בנוגע למצוות ציצית, לפני כמה שנים סיפר לי חבר איך מצוות ציצית עזרה לו והגנה עליו כאשר לפני כעשרים וחמש שנה הוא טס לעיר אומן שבאוקראינה לקברו של רבי נחמן מברסלב

באותם שנים מעטים היו הנוסעים לאומן והפשע שלט באוקראינה בכל רחוב וסמטא, מיודענו טס לבד, וכשהגיע לאומן חיפש מקווה לטבול לטהרתו, משלא מצא מקווה מסודר הלך לכיוון ההרים עד שמצא מעיין, שמח על מציאתו והחל פושט בגדיו מתכונן לטבילה אך לפתע הרגיש מתכת קרה נצמדת לעורפו הוא הסתובב ספונטנית לאחוריו וראה למולו שני רוסים ענקיים אימתניים מאפיונרים של ממש אומרים לו בקול חמור סבר תביא כסף או שכאן תהיה קבורתך

אך לדאבונו מלבד כמה דולרים שהיו עליו, כסף של ממש לא היה לו, מתוך פחד למול האקדח השלוף לא ידע ידידנו מה לעשות חשב עם עצמו לרגע ופיתום הבריק במוחו רעיון הוא שלף את הציצית מבגדיו אחז בכנפותיה וניפנפם לכל עבר וצעק בקולי קולות "אני מהמאפיה הישראלית היזהרו"

הם לא הבינו מה זה? מה זה הדבר הזה?! אולי זה לאסו אולי זה נשק לא קונבנציונלי מהמוסד. אמרו לו "חרשו קאקדילה" הולכים הולכים… ונעלמו כלעומת שבאו
תראו מזה..ציצית! סך הכל עולה 15 ₪ ויש לך שכפ"ץ שמגן עליך בכל עת

ועוד סיפור שנבין איך אפשר ככה להתחיל. איך לחזור בתשובה?
הסטייפלער זצוק"ל אביו של הרב חיים קנייבסקי שליט"א נאלץ בשלב מסוים לשרת בצבא הרוסי, כשהגיע השבת הראשונה התייצב בעמדת השמירה, השומר ששמר לפניו השאיר את המעיל השומרים על העץ, מדובר היה במשימת שמירה קשה מאוד בין בשעות 2-4 לפנות בוקר קור אימים 20 מעלות מתחת לאפס בערבות סיביר הקפואה.
באותו ליל שבת הגיע הרב לביתן השמירה והוא רואה את המעיל תלוי על העץ.

עכשיו ישנה הלכה בשבת: אסור להוריד דברים מהעץ, דברים שנתלו על העץ, דברים שנשארו על העץ אסור להוריד אותם בשבת. הרב נכנס לדילמה, מצד אחד הוא רואה את המעיל תלוי על העץ הוא רוצה להוריד אותו כי בלי מעיל הרי יקפא למוות תוך מקסימום שעתיים, מצד שני הוא לא רוצה להוריד את המעיל כי זה חילול שבת.
מה עושים? להוריד את המעיל או לא להוריד את המעיל?

לבסוף החליט: שעתיים ללא מעיל לא שייך זה פיקוח נפש ומותר להוריד את המעיל במקרה כזה, אבל חמש דקות אני מסוגל לחזיק ללא מעיל? וממחשבה למעשה החליט שהוא לא יוריד את המעיל עד שיעברו ה-5 דק', לפחות ימנע מחילול שבת ב-5 דק' יקרות אלו

משעברו החמש דקות שאל את עצמו הרב עוד חמש דקות אני יכול? אני בטח יכול להחזחק מעמד ל-5דק' נוספות וככה עוד חמש דקות ועוד…. עד שנסתיימה המשמרת ועבר את כל השעות ההלו ללא מעיל! ומבלי שיגע במעיל ויחלל את השבת

אנו לומדים מהסיפור המצמרר הזה את גדולתו של הרב הסטייפלער איך בחכמתו הרבה עבד על עצמו ושכנע את עצמו להתגבר 'רק' 5 דק' ומכאו נבין שכשאדם רוצה להתחזק, רוצה להתקדם במשהו צריך לזכור תמיד לכבוש יעדים בטוחים לאט לאט, חמש דקות אני יכול! לפעמים אנו חושבים ציצית זה קל תפילין ג"כ אבל שבת? איך אפשר שבת שלמה לשמור? הסוד הוא לאט ובטוח רוצה להתחיל עם שבת? קשה לך? אל תלך על הכול תתחיל בקטן תבוא לביהכנ"ס תעשה קידוש ומשמה כבר תצמח ! שבוע אחד שבועיים… תתחיל! תוכל תמשיך, לא תוכל? גם תמשיך…

בעזרת ה' יהיה לנו הכח להמשיך, ונזכור תמיד כי שינוי גדול מתחיל ממשהו קטן . או כמו שאמר ניל אמסטרונג צעד אחד לאדם צעד גדול לאנושות…

הרב פנגר בסיפור מרתק נוסף

הרב יצחק פנגר מוכר היום מההרצאות המיוחדות שהוא מוסר בערוץ הידברות שנונות ומלאות הומור
לא כולם יודעים כי הרב בעצמו בעל רקע חילוני מובהק ובעל תשובה בעצמו
הרב פנגר מספר לאתר טובטוב סיפור מיוחד שקרה לו לאחרונה.

לפני כשנה וחצי עשו עלי תוכנית בערוץ 2
ישבנו בבית הורי עם המצלמות והמראיין חיים אתגר במשך כשלש שעות נשאלתי על ידו שאלות רבות ומגוונות על חיי והכל מצולם כמו שצריך לכתבה מיוחדת כשנגמרה התוכנית והחלו לקפל ציוד נגש אלי חיים ואומר לי, פנגר, אני יכול לשאול אתך שאלה? אבל אל תיפגע. אמרתי לו בכייף גם ככה שאלת עכשיו שלש שעות… אז הוא אומר לי, למה חרדי? למה אתה חרדי? האמן לי רק לא היית חרדי היית בא אלי ואני מחתים אותך לערוץ 2 מגה סלב אני עושה אותך!
עניתי לו חיים יקירי אתה שואל שאלה טובה אבל בא אני יסביר לך משהו, אני מאוד מעריך אותך כאדם, אני גם מניח שבאת מעולם האקדמיה, אבל לידיעתך גם אני הגעתי מעולם האקדמיה, כך שהידע שלך לא רחוק משלי ואנו שווים בידיעותינו וגם אם לא ממש שווים את רוב ידיעותיך אני יודע, אבל אני חייב לומר לך דבר אחד שיענה לך ותתן עליו את הדעת את רוב המידע שיש בידי בקשר ליהדות לך אין ואם היית יודע היית נראה כמוני היום …

חוסר הידיעה שלנו היא המרכז להרבה בעיות שלנו. הדבר החשוב ביותר כאשר אני בא להתקרב לכל מערכת וכל שכן מערכת כזאת של תורה ומצוות זה שיעורי תורה, רק דרך הידיעות שנוכל ללמוד להחכים ולקבל משיעורי התורה נוכל להתקרב ליהדות בצורה נכונה אני מזמין אתכם לבוא ללמוד ולהחכים אם זה באתר שלנו, אם זה בבית הכנסת השכונתי אם יש שיעור תורה תבואו אל תתביישו אנחנו כולם ככה התחלנו.

אתה מגיע לשיעורי תורה וככה מתקדם ואז נפתח בפניך עולם אדיר שלא ידעת בכלל על קיומו, עולם שנמצא מולך מתחת לאף שנקרא עולם היהדות .

אני יסיים בדבר אחד ששמעתי מהרב של סביון
בסרט עשרת הדברות משה רבינו מגיע לפרעה ואומר לו Let my people go שלח את עמי בעברית. אמר הרב ברודמן היום התפילה והזעקה שלנו כלפי בורא עולם זה Let my people know תן לעם שלנו לדעת, כי אם היינו יודעים מה הערך של תורה, אם היינו יודעים מה הערך של שמירת שבת ושל מצוות, כולם היו רצים אחרי היהדות.
בהצלחה!

יש לכם שאלה? אנחנו כאן לשרותכם 

'חתן ההלכה העולמי' 6 שנים בתשובה

יעקב לוסטיג

חידון ההלכה העולמי התקיים לפני שנים אחדות בירושלים, בניצוח והפקה של 'רדיו קול ברמה'. בחידון השתתפו מאות תלמידי חכמים מכל רחבי הארץ, כשהנושא עליו הם נבחנו היה הלכות שבת. החידון פעל במספר שלבים, כשמאות הנבחנים נדרשו להראות את כוחם ולהשיב תשובות ברורות וחדות על שאלות מורכבות בהלכות שבת.

מספר המתמודדים הלך והצטמצם עם כל שלב נוסף של החידון, עד שבשלב הגמר התמודדו מספר מצומצם של נבחנים. המתח היה רב, ברדיו קול ברמה עקבו בדריכות ובשידור חי אחר ההתרחשויות, רבנים רבי מעלה השתתפו במעמד המיוחד וכולם צפו בכיליון עיניים ובציפיה דרוכה לראות מי הוא זה ואי זה הוא שיזכה בתואר הנכסף 'חתן ההלכה העולמי' ובפרס המתלווה אליו.

כשהוכרז שמו של חתן ההלכה העולמי הוכו הכל בתדהמה של ממש. המנצח המאושר היה לא אחר מאשר הרב נתנאל שאשא. בחור צעיר כבן 26, שהעפיל אל הגמר והביס בתחרות ראשי כוללים ותלמידי חכמים ותיקים. ההלם הפך עמוק עוד יותר כשהתברר שנתנאל שאשא היה עד לפני שש שנים צעיר חילוני מהשורה.

שש שנים קודם לכן, שאשא עוד היה חייל בסדיר, שהשקיע את זמנו הפנוי בלימודים מתוך שאיפה להוציא תואר אקדמאי. כשגמלה בלבו ההחלטה לחזור בתשובה ולנהל אורח חיים יהודי באופן מלא, נטש שאשא את הכל, ופנה ללמוד בישיבת 'אור החיים' המיועדת לחוזרים בתשובה.

תחת הדרכת הצוות הרוחני של הישיבה בראשן הגאון הגדול רבי ראובן אלבז, התקדם נתנאל שאשא בצעדי ענק, עד שבתוך שש שנים כבר היתה לו שליטה מלאה בהלכות שבת, והוא הפך לחתן ההלכה העולמי.

בראיונות שהעניק מאוחר יותר לכלי התקשורת ניסה הרב שאשא להצטנע, אך ללא הצלחה מרובה: "הסיבה שעשיתי את זה והצטרפתי לחידון היתה כדי לפרסם את פועלו העצום של מורנו ראש הישיבה הגאון רבי ראובן אלבז", הוא אמר. "רציתי שיראו איך הרב אלבז לוקח צעירים שמגיעים הישר מהעולם החילוני והופך אותם לתלמידי ישיבה לכל דבר".

"בשום שלב לא חשבתי שאני אנצח בתחרות", אמר הרב שאשא. "למעשה הייתי בטוח שאין לי סיכוי. ראיתי את המתמודדים האחרים והיו ביניהם תלמידי חכמים מופלגים שאני קטן מאוד לידם. גם בישיבה שלי אני מהקטנים ולא נחשב לאחד התלמידים המבריקים. זו היתה סיעתא דשמיא שזכיתי בתחרות, לא שום דבר שמגיע בגלל הכישרונות שלי או העבודה שלי".

ומה לגבי העתיד? נשאל שאשא בראיון לערוץ הידברות והשיב: "היעד שלי הוא ללמוד דיינות. דיני ממונות הם מעניינים מאוד, יש בזה הרבה סברות והיגיון, אני אוהב מאוד את הלימוד הזה".

התפילין של גיא זו-ארץ

מי לא מכיר את גיא זו-ארץ? רק מי שלא ראה טלוויזיה כבר שנים רבות. זו-ארץ נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה היותר מפורסמים, הוא המנחה המיתולוגי של סדרת הראליטי 'הישרדות', ומאחוריו שורה ארוכה של פעילות תרבות רחבת היקף בתיאטרון, בטלוויזיה ועוד. זו-ארץ נשוי גם לשחקנית המפורסמת יעל בר-זוהר, ולהם שני ילדים.

לפני שנים אחדות הפתיע זו-ארץ באלבום שהוציא יחד עם אחיו רועי: 'לדינו ופיוט מבית אבא'. התקליט המסורתי למדי, שכלל גם פיוטי קודש מתוך מסורת יהודי טריפולי וצפון אפריקה. ההפקה המפתיעה של מי שאינו נתפס כקשור למסורת יתר על המידה, הביאה לכך שזו-ארץ הפך מבוקש לראיון בערוץ הידברות.

"רובנו מכירים אנשים כמו שאנחנו רואים אותם בטלוויזיה, אבל האמת עמוקה הרבה יותר", אומר זו-ארץ בהתייחס לתדמית החילונית שלו. "למעשה, לא הייתי צריך להתחבר לשורשים היהודיים שלי, כי אני מחובר אליהם מגיל הילדות-הינקות.

"המשפחה של אבא שלי דתית שומרת מצוות", הוא מספר. "כילד הייתי הולך פעם-פעמיים בשבוע לבית הכנסת, ושם, כשישבנו על הברכיים של סבא, המנגינות האלה החלו לחדור פנימה ולהדהד בתודעה ובגוף.

"גם כשבגרתי והפכתי לאמן ושחקן, המנגינות האלה לא עזבו אותי. בגלל הכח הטקסטואלי של הטקסט – היה לי רצון גדול לעשות את הדברים האלה דרכי, לקחת אותם למקום יותר צעיר, יותר מערבי. אני חושב שכשיש לך ילדים, אתה מתחבר יותר לשורשים שלך אפילו מבלי לשים לב. כשאתם הולכים לבית הכנסת והילד שואל מה זה השיר הזה, יש ערך מוסף להעביר את הגחלת".

אבל זו-ארץ לא מסתפק רק בהעברת מסורת כללית לדור הצעיר. הוא מפתיע פעם נוספת כשהוא מגלה שמדי יום הוא מניח תפילין.

"יש סיכוי שנראה אותך חוזר בתשובה?" הוא נשאל ומשיב: "נורא חשוב לי לחזק את האמונה שלי – אמונה ממקום של ביטחון", הוא מספר. "להגיד לך אם ללכת יותר רחוק? לפעמים אני חושב על זה, אבל לא במובן של להיות חסיד".

ומה לגבי שמירת שבת? – "אני מבין את הערך של שמירת השבת, וברור לי מה זה יכול לעשות למשפחה. אני עוד לא במקום הזה, אבל בהחלט יש לי מחשבות על המקום הזה. זה דבר שיכול יותר לגבש את המשפחה ואת כולם. אין ספק בכלל".

סיפור של זו-ארץ הוא סיפורם של רבבות יהודים שהניצוץ הקדוש של נשמת היהודי בוער בקרבם ומבקש לשמור על הגחלת גם למען הדור הבא: "הילדים שלי רואים כיבוד אב ואם, הם רואים קידוש ביום שישי ושולחן שבת, רואים את אבא מניח תפילין, באים מדי פעם לבית הכנסת. ברור לי שזה נותן להם משהו", הוא חותם את השיחה.

פרץ של צחוק ואמונה

אביגיל איתן

בעודי בת תשע הביאו הוריי למסיבת הבריתה של אחותי זוג ליצנים. אחד מהם היה ללא ספק האטרקציה של הערב. עם פני ירח לבנות וחיוך אדום קיבל את האורחים בחינניות, ובמקביל לכך, במיומנות רבה ובלי שהרגישו, הצליח להסיר את שעון היד מידם, וגם את המעטפות עם הצקים שהחזיקו. לאחר שניות ספורות החזיר למופתעים את האבידה והתגלגל איתם מצחוק. כך נחקק בזיכרוני ובאלבום התמונות המשפחתי.

21 שנים מאוחר יותר, לאחר שחזרתי בתשובה, ארגנתי עם בעלי ערב של חיזוק וסטנד-דת למשפחתי וחבריי בביתי, בניצוחו של הרב שמעון פרץ. בעוד שסיפר את סיפורו, הקרין על מסך גדול תמונות מחייו החילוניים. עם הצפייה נותרנו אני ומשפחתי פעורי פה כשגילינו שאותו ליצן ממסיבת הבריתה של אחותי הוא בעצם הרב פרץ.

שמעון פרץ נולד בחיפה, בבית מרוקאי מסורתי. מגיל 12 עד 18 גדל בקיבוץ יקום. למרות שבית אמו היה מסורתי, ולמרות שלדבריו תמיד הייתה לו זיקה לבורא עולם, הוא חי חיים חילוניים, ללא מחשבות על חזרה בתשובה. הוא התחנך בבית ספר חילוני, ובהמשך התגייס ללהקה צבאית בצה"ל. מגיל צעיר בלטה בו היכולת לבדר את הסובבים לו. הוא זוכר כיצד היה מספר בדיחות בבית הספר ועשה חיקויים.
בזמנו, הייתה תוכנית טלוויזיה לועזית מצליחה בשם "תהילה". "אמא שלי הייתה מכורה לה", שחזר הרב בחיוך, "יום אחד היא אמרה לי "שמעון, אני רוצה שתהיה שחקן", אמרתי לה "אמא, את לא רוצה שאני אהיה הרשב"י?", והיא אמרה: "אני רוצה שתהיה הרגבט". שאלתי "מי זה הרגבט?", והיא ענתה: "רבי גון בן טרבולטה".

פרץ הלך לפי החלום של אמו. הוא למד משחק בבית הספר "בית צבי", ובהמשך שיחק בתיאטרון "הבימה", הופיע בתוכנית "זהו-זה", בתוכנית המתיחות "פספוסים" ובתוכנית "לא דופקים חשבון" בהנחיית יהודה ברקן. במקביל לכל אלה הקים עסק מצליח של ליצנים ורקדנים המופיעים באירועים. אך דווקא מתוך כל השפע הגשמי הזה, זה קרה לו. לאחר שלוש חתונות ושני גירושים, היום בגיל 47 הוא בעל תשובה המנסה להעביר ליהודים את אור התורה על ידי הופעות סטנד-דת בחוגי בית בארץ ובהופעות בעולם, במהלכן הוא מגולל את סיפורו האישי. כיום מתגורר פרץ בבני ברק, נשוי באושר, ואם תשאלו אותו כמה ילדים יש לו, ישיב בחיוך "כשיש יותר מחמישה, אסור להגיד כמה".

לכאורה היה לך הכול כשהיית חילוני. הצלחה, כסף, שפע גשמי. איך מתוך זה חזרת בתשובה?
"חטפתי מכה ואז התעוררתי. בגיל 28 התחתנתי עם בחורה טובה בחתונה כמו מהסרטים, אבל תוך תשעה ימים הבנתי שזה לא זה. היה לי חבר שחזר בתשובה, שהציע לי להתחזק ולחפש אישה דתייה. הוא הכיר לי את הרב דניאל זר, שהציע לי להתארח אצלו בשבת. ככה לאט-לאט התחלתי עם שמירת השבת. בסך הכול זה בא מתוך מקום שהבנתי שאני רוצה להתחתן עם אישה טובה. בזמנו הייתי בתוך העסק של האירועים, והייתי מגיע לאירוע, מוריד את הכיפה, עובד, ומחזיר שוב את הכיפה בסוף הערב. התחלתי להתנזר גם מיציאות. אח"כ הכירו לי בחורה חוזרת בתשובה, והחלטנו שזה גם לכיוון חתונה. גם החתונה הזאת הייתה כמו סרט. היא בחורה טובה, אבל לא הסתדרנו. כחודשיים אח"כ כבר הבנו שזה לא זה. ואז חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. פשוט לא הבנתי למה אני מתגרש, מה קורה פה? אני לא אדם בעייתי, לא אדם עם עבר לא טוב. ואז הבנתי שלכל דבר יש הוראות יצרן. כשקונים רכב – יש לו אחריות, כשקונים מקרר – אפילו לא מכניסים את התקע לחשמל לפני שהטכנאי בא כדי שתהיה אחריות. אז על החיים לא ניקח אחריות? אז החלטתי שאם זה לא עבד בדרך שהלכתי בה עד היום – ננסה עכשיו חופה וקידושין לפי הוראות יצרן של בורא עולם. ואני הולך עם זה עד הסוף. זאת האמת".

ומאותו רגע הלך יותר בקלות?
"לא. היה לי קשה ועברתי משברים. התחלתי לחפש לי שידוך, וכל אחד היה תיקון. אישה אחת אלמנה שעדיין בוכה על מות בעלה, אישה גרושה שכשהגעתי לפגוש אותה גיליתי שיש לה שמונה ילדים וכן הלאה. עד שהתחתנתי, עד שמצאתי את האישה שלי, זה לא היה פשוט. לבעל תשובה זה לא פשוט. פתאום אסור לו לעשות כל מני דברים שהוא היה עושה כי הוא נמצא במסגרת. רציתי את היעד אז השתדלתי, עבדתי קשה. העבודה היא פנימית וחיצונית. ברוך השם בסוף הכרתי את אשתי הצדיקה. בגלל שהייתי גרוש כבר פעמיים, לא קיבלתי אותה בקלות. אביה לקח אותי לרב שיפסוק אם נתחתן או לא. ברוך השם זכיתי".

אם היית יכול לדבר עם שמעון פרץ הצעיר והחילוני, מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו: בא נפתח ביחד הרמב"ם, גמרא, בא תלמד, יש שם כל כך הרבה חוכמה.. איך חז"ל יכלו לדון לפני כל כך הרבה שנים בסוגיה – אם יש קובייה ובתוכה יש כהן, האם מותר לעבור איתה מעל בית קברות? מאיפה הגמרא הסיקה שבעתיד יהיה מטוס, ומה עושים במקרה כזה? או בספר תהלים – כל דבר שעבר על דוד המלך, הוא כתב עליו שיר. וכל שיר – פגז: שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, כל מילה בול במקום. הרבה מתלהבים משייקספיר, אבל הטקסט האמתי הוא הטקסט העברי".

ושמעון של פעם היה מקשיב לך?
"היה לי קשה, כי שמעון של פעם היה עובד כל הזמן, בסופרלנד, בלונה-פארק, במלונות, באירועים, לא היה זמן בכלל. אין זמן להקשיב כי רצים אחרי העבודה".

אז היום, איך אתה יכול להגדיר את התהליך שעברת?
"זה היה בעצם לחזור מהדרך שבה היינו, ולהיכנס למסגרת שמסבירה איך להתנהג בכל תחומי החיים. זה מזכיר לי שהייתי בבנק, באתי לעמוד בתור ושאלתי קודם מי האחרון. בחור שעמד אמר אני, ועמדתי אחריו. פתאום באה בחורה ואמרה: סליחה, הייתי כאן לפניך. עוד תור, נו מה יכול להיות?, חשבתי לעצמי. היא הסתובבה חצי סיבוב אליי והוסיפה: אתם הדתיים גונבים את המדינה, גם בבנק באת לגנוב תור?. שתקתי, כופפתי את עצמי. ואז עבר מנהל הבנק ואמר: כבוד הרב! אנחנו שמחים לראות אותך בבנק. פנתה אליו הבחורה: מאיפה אתה מכיר אותו?, הוא ענה לה: זה היה שחקן בתיאטרון הבימה. שוב היא פנתה אליי, הפעם בטון אחר: אני מבינה שאתה חוזר בתשובה, אתה לא… חרדי. פתאום אחרי ששמעה שהייתי שחקן תיאטרון – היא הייתה נחמדה אליי . סה"כ הרגשתי לא נעים מהעניין, אבל בגלל שאני עם זקן ופאות, אני יכול לצעוק עליה? אני מייצג משהו.

"מבחינתי השינוי שעברתי היה כמו יהלום. אם שמים יהלום על כף יד, אז בסדר… זה יהלום. אבל כשמשבצים אותו בתוך זהב – הוא מקבל אור מיוחד. אני יכול להגיד לדוגמה שבעבר כשהייתי הולך לים, אף פעם לא נהניתי ממנו. גם לא הייתי נכנס לתוכו, פחדתי כי היו לי תלתלים. שאקלקל אותם?, חשבתי לעצמי עכשיו כשאני חרדי אני הולך לים בשביל הים. אין כאן נשים, כולם גברים, לא צריך להרשים אף אחד. איזה כיף זה לראות את האבות משחקים עם הילדים במים, נהנים מהחול, מנשקים את הגלים! מברכים את השם שהביא לנו מים וגלים! הם באים לשם שמיים. בחופים רגילים לא ראיתי אנשים שמגיעים כדי ליהנות מהים. אז עבור בעל תשובה, לאיזה מימדים גבוהים הוא יכול להגיע! יש כוח אדיר לבעל תשובה, הוא יכול לראות דברים שחרדי מבית לא יכול לראות, כי הוא טעם דבר לא טוב – קולנוע, פאבים, ואז הפסיק לטעום את זה. הוא יודע שזה קיים, אבל אסור לו להיות שם, כי זה חילול השם. גם אדם עם כיפה לא יכול להיות במקומות כאלה. הרי ישר יגידו: שיתבייש, הוא דתי עם כיפה!, ולאדם בלי כיפה מותר? לבעל תשובה יכול להיות קשה מאוד, הוא כל הזמן צריך לעבוד על עצמו כי הוא בעל גאווה, ויש לו כבוד, והוא נזכר איפה הוא היה ומה עשה, ופתאום צריך לשמור כל מני דברים, כמו טהרת המשפחה. אבל איזה דבר יפה זה? איזה קידוש השם זה, איזה כיסופים יש לבעל לאשתו במשך חלק מהחודש, איזה טוהר, איזה קודש. הקב"ה טוב ומיטיב! כשדוקטור עוזר לחולה, איך הוא אומר לו תודה? אז לקב"ה, שנותן לנו חיים כל יום לא נגיד תודה?".

מישהו מסביבתך חזר בתשובה בעקבותיך?
"כן, הייתי בדרום אפריקה, היה שם בחור מאוד נחמד בהופעה. צחק, צחק… בסוף הערב אמרה לי מישהי: זה שצחק הוא אחי. הוא עשיר מאוד, אבל גם רווק בן 44. אני מאוד אשמח אם תוכל לחתן אותו. אז אמרתי לו שיבוא לישראל, והוא באמת עשה את זה. הוא בא לארץ, הכיר מישהי מראש העין והתחתן איתה. יש לו כבר ארבעה ילדים. חזר בתשובה, שומר טהרת המשפחה, כשרות. תראי איך מסטנד-דת נפתח הלב".

ההופעות שלך לא מנסות לחזק באופן מוצהר. אז מה המטרה העיקרית שלהן?
"ללמד שמי שחי בסרט – אוכל בסוף סרטים. אני רוצה שתהיה לקהל אמונת חכמים. בא אחד לרב אומר לו: מה יהיה איתי?, הרב פתח ספר תורה ואמר לו: עוד ארבעה חודשים אתה מת. אחרי שמונה חודשים חזר אליו: הרב, הנה אני עוד חי, אמר לו הרב: אם הייתה לך אמונה היית מת".

כמה אחוז מהזמן אתה רציני וכמה ממנו אתה מצחיקן?
"רוב הזמן אני רציני. כשאני בבית זה שונה לגמרי, זה לא כמו שאני מצחיק מול קהל".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?
"הייתי שמח לקחת את הסיפור רבי עקיבא, תרנגול, חמור ונר ולבסס עליו הצגה אמיתית עם תפאורה, תאורה וסאונד. ילד שיראה הצגה כזאת ירצה להיות רבי עקיבא, כי התיאטרון משפיע כמעט מיידית. האדם רוצה להיות בתוך הסיפור, להיות השחקן. וכשאדם רואה הצגה כזאת, הצגה איכותית, היא תכניס אותו לעוצמות של רבי עקיבא באופן מוחשי".

 מתוך אתר אתר הידברות

היצר הרע מטריף אותך? לא נותן לך מנוח, אתה עומד להתפוצץ !!

 

shutterstock_739555726 (Small)

עוד פעם זה קורה לך
שוב ושוב, עוד הפעם אתה באותו מצב
כמה פעמים הבטחת לעצמך לא עוד.. די… אני כבר לא יחזור לזה
והנה שוב ושוב, זה תוקף אותך ללא רחמים
הנה מגיע שוב הרגע הזה

אתה מתמלא באנדרלנין היצר מפתה אותך בכל הסיבות שבעולם, תוקף אותך מימין ותוקף אותך משמאל.

אתה מרגיש שאתה כבר לא יכול.. עומד להתפוצץ…. היצר הרע המרושע הזה חונק אותך, רודף אחריך ולא נותן לך מנוח

ואז בוםםםם

…………..נפלת
מרגיש נורא.. עצוב… מדוכא… ושוב למה למה זה קורה לי
!!!הצילו

? ,אז איך משתחררים מזה

קודם כל צריך להחליט שאתה יוצא למלחמה

כן יוצא למלחמה

אתה חייב לצאת למלחמה נגד מי שרוצה לחסל את החיים שלך בעולם הזה ובעולם הבא

כן, שיהיה לך ברור, היצר הזה, מ-ח-ס-ל  לך את החיים.

עזוב אותך מכל הזוהמה הזאת, עזוב אותך מכל הטומאה הזאת

צא לחיים טהורים ומשוחררים

ובמלחמה כמו במלחמה

אל תתן ליצר להניח לך מארב

אל תתן לו להניח לך מטעני חבלה, שיהרגו אותך

שמור מרחק, ואל תנסה להיכנס לשטח האוייב. מי שנכנס לשטח האויב מחוסל מיידית

אל תיכנס לרשת שלו, כי אתה תיפול

תילחם לא להתחיל ולא להיות באיזור הזוהמה הזאת

! שמור מרחק

? איך מכפרים על העבר ומה עושים בעתיד

אספנו עבורך כמה עצות

דבר ראשון לא להתייאש.

גם אם נפלת זכור אלוקים אוהב אותך בתנאי שתשוב למוטב בכלל ובאמת

? איך עושים תשובה ומכפרים

מתחרטים על העבר, מתוודים לפני בורא העולם, ומקבלים על עצמנו לא לשוב עוד לדרך זו

אך זכור תמיד, אלוקים שבשמים אוהב אותך ומצפה לתשובתך המהירה

גם ביום שנפלת ונכשלת שא עיניך למרום תמיד אפי' שאתה כבר מתבייש ותאמר רבונו של עולם אני מתחרט על כל מה שאני עושה שלא כרצונך ואני מקבל על עצמי להמשיך ללחום עד להצלחה והנצחון הגדול

קבלה עצמית

הנה דברים שכתב בענין הזה הרב שלום ארוש:

הכלל הראשון והתנאי ההכרחי והחשוב ביותר, בשביל שהאדם יתקן את עצמו, הוא – שיכיר את מקומו! שידע שיש לו יצר הרע.

אדם חייב לקבל עובדה זו, למרות שהיא לא לרוחו, ולדעת שכשם שהוא נברא עם ידיים ורגליים וכו', ואין לו שאלות וקושיות על המבנה של גופו, כך הוא נברא עם יצר הרע, ולא צריכות להיות לו שאלות וקושיות על כך. כי הבורא רצה שתהיה לאדם בחירה, לכן נתן באדם יצר טוב ויצר הרע.

ואותם בני אדם שהולכים שבורים, כשרואים שיש להם יצרים רעים, והתגברות של תאוות ומידות רעות – זו היא שטות ממדרגה ראשונה! כך נבראת – ובשביל כך נבראת, שתתגבר על יצרך הרע.

נקבל את עצמנו ונסתכל למציאות בעיניים

זכור זאת היטב! אל תתרעם כנגד ה' ח"ו, על כך שיש לך יצר הרע, כי זה בעצמו היצר הרע הגרוע ביותר. כי יצר הרע הגדול ביותר שישנו, זה הרדיפה העצמית שהאדם תמיד מרגיש שהוא לא בסדר, ואף פעם הוא לא שמח, כי הוא לא יצא ידי חובתו כראוי, והוא שונא את עצמו ונופל לעצבות מחסרונות שלו ומתייאש וכו' – אלא תלמד להכיר את עצמך, שיש לך תאוות ורצונות רעים וכיוצא בזה, ותבקש מה' שיעזור לך להתגבר על היצר הרע שיש לך להגיע ליעוד שלך.

אדם שכל הזמן מתבלבל, כשרואה שיש לו יצר הרע המתגבר עליו, לא יוכל לעולם לתקן את עצמו, משום שהוא אינו מכיר את מקומו, ואינו יודע היכן הוא עומד, ולאן עליו לפנות וכיצד למצוא את דרכו וכו' וכו'.

לכן לא מועילות לו גם העצות הטובות ביותר, שהתורה, שבכתב ושבעל-פה, מלאה מהן, בשביל להיטיב את מעשיו. למה הוא דומה? לאדם האוחז בידו מפת דרכים, אבל אינו יודע את המקומות במפה. ולכן, אפילו בידו המפה המפורטת והמדויקת ביותר בעולם, אין זה עוזר לו, והוא אינו יכול בשום אופן למצוא את דרכו.

ומה גם, שהמפה של דרך התשובה היא קשה לקריאה, ויש בה הרבה נסתרות ומניעות, בפרט לאדם שטעה ונטה הרבה מן הדרך. כי אפילו אדם היודע את מקומו, צריך לעבוד קשה בשביל למצוא את דרכו ולתקן את עצמו. וכל שכן, אם הוא אינו יודע את מקומו, שבוודאי ילך ויטעה, וילך ויטעה…

זו נקודה שחייבים להבין היטב! עד שנעשים צדיקים גמורים, ואין חוטאים כלל, וגם מקיימים את כל המצוות בשלמות, הדרך ארוכה מאוד – כאורך ימי חייו של האדם. וגם אדם רציני ומתמיד, שעושה את כל מה שביכולתו בכדי להגיע לשלמות ולתיקון שלו, בהכרח שהוא יכשל הרבה בדרך; פה הוא יכשל בכעס, וכאן בלשון הרע; וכן התאוות הכרוכות בו באופן קבוע, לא יתנו לו מנוח. וכל זה הוא מלבד הנסיונות הרבים, שיהיו לו בחייו בענייני הפרנסה וכדומה ומבני ביתו וכו' וכו'

(קטעים מהספר בגן האמונה)

עוד בדרכי התשובה עיין כאן

קבל גם 3 טיפים בשבילך כאן

 ואם אתה ממש מכור הנה האתר שיסייע לך להיגמל

לראות הצגה בשנת אבל

שלום הרב

 

אני בשנת אבל על אבי ז"ל. האם מותר לי לראות הצגה עם צוות חדר המורים שבו אני עובדת לסיום שנת הלימודים?

בתודה,

תשובת הרב

 אם ההצגה היא סביב מוזיקה ושמחה, אין לך להשתתף בהצגה בזמן זה. ורק אם זה לא קשור לשמחה והוללות תוכלי להשתתף עם הצוות בהצגה זו.

בהצלחה רבה.

יש לכם שאלה? לחצו כאן והרב של האינטרנט יענה לכם

מי יכול לעזור לי לחזור בתשובה

 

 

יעקב שטיר

קודם כל, החלטת להתחיל בהליך חזרה בתשובה, זוהי החלטה נבונה שלך. יש להבין כי חזרה בתשובה נעשית בשלב הראשון על ידי החלטה של אדם לשנות את דרכו וללכת מעתה בדרך התורה ולקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא. במקורות, מובא שהתשובה צריכה לכלול 3 צעדים: חרטה על העבר, וידוי, וקבלה על העתיד.

איך חוזרים בתשובה? יש להתחיל בחרטה על העבר, להתחרט על העוונות שנעשו בעבר, להתוודות אליהם בינן לבורא העולם, ולהחליט כי מעתה ואילך תעשה את רצון הבורא. חשוב מאוד לאמר בפה שלך ממש שעשית עבירה זאת וזאת ואתה מתחרט על זה. ואז תתפלל להשם יתברך שיעזור לך להתגבר מכאן והלאה.
חוץ מזה, זה מאוד טוב אם תקבע לך זמן לפני השינה לעשות חשבון נפש. גם להודות להשם יתברך על כל הדברים הטובים שעשית במשך היום, וגם להתחרט על כל הדברים הלא טובים שעשית. ותתפלל שמעכשיו והלאה תצליח להתנהג כמו שהשם יתברך רוצה

כדי להגיע להחלטה ברורה,איך להתחיל כדאי מאוד להתייעץ עם אישיות תורנית. מומלץ מאוד ללכת ולהשתתף בסמינר יהדות , שבו לומדים באופן מתומצת בכמה ימים את יסודות האמונה היהודית. הטלפון של ארגון ערכים לצורך בירור על סמינרים הוא: 03-5793035
מומלץ גם לראות הרצאות באתר של ארגון הידברות, ואחרים על היהדות

כמו כן, כדאי מאד לחפש שיעורי תורה באזור מגוריך, שמתאימים גם לעושים את צעדיהם הראשונים ביהדות. השלב השני של איך חוזרים בתשובה הוא להתחיל לקיים מצוות באופן מעשי, כגון שבת, תפילין, כשרות, וכדו' את השלב הזה לא ניתן לעשות בבת אחת, כי יש הרבה פרטים שצריך ללמוד בשביל לדעת איך לקיים את המצוות כהלכתן, וגם משום שקיום כל המצוות בבת אחת, זוהי מעמסה גדולה מדאי, שאדם בדרך כלל לא מסוגל לעמוד בזה.
למעשה, אפשר להתחיל עם קיום מצוות גם לפני שמגיעים להחלטה סופית לחזור בתשובה שלמה, אם זה יותר קל לאדם לעשות כך.

ניתן תמיד לקבל סיוע מפעילי ארגון 'אחינו' בקו חינם: 1-800-20-18-19
או לרב אהרן ידלר 050-4141386

אני מיואש! חטאתי יותר מידי פעמים מה עושים?

 הרב אליהו עטייה

השם אוהב אותך… זה הכלל הראשון שכל אחד צריך לדעת, השם אוהב אותך מאוד מאוד, הרבה יותר מאשר אתה אוהב את עצמך.

הוא ברא אותך, הוא נותן לך כח לחיות כל רגע ורגע, כל מה שאתה נושם כל שניה ושניה, זה רק מהכח שהוא נותן לך כל רגע ורגע, הוא נותן לך אוכל הוא נותן לך בגדים, והכל באהבה ובמסירות אין קץ.
אפילו שאתה מרגיש את עצמך כאילו הוא שונא אותך בגלל כל העבירות, בגלל שאתה גם מיואש מעצמך… הוא אוהב אותך אהבה שאין כמותה, והראיה הכי גדולה, שהוא מחיה אותך והוא נותן לך כח גם עכשיו גם אחרי שעשית את העבירה החמורה ביותר, אפילו שבגדת בו, הוא עדיין אוהב אותך.
ולמה אני אומר את זה?

אל תתייאש, אחד הדרכים של היצר הרע היא לייאש את האדם, להגיד לו את בין כה דפוק, בין כה השם שונא אותך, בין כה אין לך שום תקנה, ולכן תעשה את מה שאתה רוצה, בין כה יהיה בסוף גהינום, אההה… אין לך מה לעשות אתה כל כך חוטא.
זו שיטה של היצר הרע לייאש את האדם, להפיל אותו בתהומות הייאוש, וככה הוא לא נותן לו שום כח לרצות אפילו להיות טוב יותר ולהצליח יותר.
אבל זה שקר גדול!! זה שקר שאין כדוגמתו, השם אוהב כל יהודי באשר הוא יהודי, אפילו את מי שחטא הכי הרבה בעולם השם אוהב, ולא עוזב אותו לרגע.
לכן מאוד קל לחזור להשם יתברך, מאוד קל לחזור לאהבה שלו, והוא נותן לך את כל הכלים, הוא יכפר לך, הוא יסלח לך סליחה אמיתית, אם אתה תהיה אמיתי הוא יבין אותך, ויודע כמה היה קשה לך, הוא יודע כמה נסיונות קשים עברת, והוא יודע כמה פעמים עמדת בנסיון, כמה פעמים כל כך רצית לחטא ובשבילו לא חטאת, בשבילו עשית להיפך מהרצון עצמך, ההיפך ממה שהגוף שלך תבע עשית, הוא זוכר את זה, גם אפילו שאח"כ נפלת עוד פעם הוא זכר היטיב את הפעם הקודמת שבה היית בסדר, וזה נותן את הכח גם לפעם הבאה וגם לעשות את התשובה אחרי הנפילה.
לכן אף פעם אל תתייאש, מה שלא יהיה, מה שלא נפלת, באיזה שאול תחתית, באיזה מקום עמוק שאתה מרגיש את עצמיך, תדע לך שדווקא שם הקדוש ברוך הוא נמצא, ואוהב אותך ומסייע לך, רק תרצה לחזור בתשובה, מאיפה שאתה נמצא הוא יתן לך את הכח לחזור בתשובה.
אל תתיאש!!! אוהבים אותך באמת!! והאוהב שלך זה הקב"ה.

ש לכם שאלה? הרב של האינטרנט לרשותכם

מהי הדרך הנכונה ביותר והבטוחה ביותר לחזרה בתשובה ?

 

"מהי הדרך הנכונה ביותר והבטוחה ביותר?" שאלה זאת אני נשאל שוב ושוב על ידי צעירים המעוניינים לחזור בתשובה ולהתחזק ביהדות, אומר לנו הרב שמואל הורביץ והוא ממשיך: רבים גם מתלבטים אולי אני חייב קודם לנקות את עצמי מהעוונות והחטאים ורק אח"כ להתקדם?

אין לי הרבה כללים אבל יש לי נסיון של שנים רבות ובעיקר, יש לי הדרכה והכוונה ממה שקבלתי מגדולי התורה .
כאן מתחיל סיפור הביצה והתרנגולת, מה קודם למה.

הגאון רבי אליעזר שך שהיה אחד מענקי הדור ונפטר לפני כמה שנים, אמר כי אין להתעסק כלל בעבר אלא רק בהווה ובעתיד. כוונתו היא כך: לפעמים אדם משוכנע שקודם כל עליו "לנקות" את עברו ורק אחר כך יוכל להתחיל ללמוד תורה, אך האמת היא שכל זמן שהוא לא התחיל ללמוד תורה הוא כל הזמן ימשיך "להתלכלך" לכן צריך קודם כל ללמוד תורה, לבנות את עצמיך ואחר כך הנפש מעצמה תתנקה מחטאי העבר.

ההמלצה השניה היא פשוטה תורה תורה ועוד פעם תורה. ככל שהאדם יתקדם בלימוד התורה הוא יתקדם בצעדי ענק ביהדות, התורה היא סם החיים של הנשמה, ורק מי שטועם את טעמה מצליח לרפא את גופו ונפשו.

וכתוצאה מכך, אני ממליץ בחום לכל מי שיכול , להצטרף ללימוד בישיבה. זה המקום האולטמיטבי.

המקום בו מקבלים חינוך לחיים על פי תורה זה בישיבה. לא ניתן בכלל להשוואות בין לימוד חד פעמי ואפילו יומי לבין חיים מלאים במסגרת של תורה. אדם שרוצה לחזור בתשובה אמיתית חייב ללמוד איך לחיות ע"פ התורה, ואת זה ניתן להשיג בישיבה קדושה..

מוסיף הרב שמואל: אני חייב לספר לכם סיפור: יום אחד לפני כמה שנים, נכנס יהודי כבן חמישים לישיבה ובקש להתקבל כתלמיד מן המנין. התגובה הראשונית מצד הישיבה היתה ספקנית, כי הישיבה היתה מורכבת מגילאים צעירים יותר. אך מיודעינו לא וויתר. הוא סיפר כי הוא משמש בתפקיד בכיר בעיריה באחת הערים הגדולות בישראל. נפשו חשקה בתורה על כן הוא בא לישיבה. האיש בסופו של דבר נשאר מספר שנים בישיבה וכיום הוא רב בישראל. אין לי ספק שאם הוא לא היה מתעקש ללמוד מספר שנים בישיבה הוא לא היה מגיע לדרגתו כרב שכונה.

אמנם המקרה הזה הוא פרטי לאותו אדם ולמצבו המשפחתי, שהתאפשר לו התנתקות של מספר שנים מהעבודה ולהקדיש עצמו לישיבה. אך כשמדובר בנער צעיר אשר אין לו עולפרנסה וודאי שעליו לעשות הכל כדי להגיע לישיבה ולבסס את החזרה בתשובה ככזו שתהפוך אותו לבן תורה אמיתי בעזרת ד'.

אם הנך מעוניין בשיחה אישית איתי אשמח לסייע 052-7622506

 

גם הרב נתי וינגרטן מישיבת "נזר יהושע" ממליץ בחום לכל בעל תשובה להצטרף ולטעום טעם לימוד בישיבה והוא מספר לנו על החייל ביחידה קרבית שגיא.                              

                                                                                                                                      
לשגיא, חייל ביחידה קרבית מובחרת, היה במשך כמה חודשים בהליך חזרה בתשובה . היו לו ימים יפים בהם הניח תפילין התפלל ואף למד תורה, אבל היו לו ימים אחרים בהם הוא ממש חש מנותק מכל דבר שבקדושה. חברים משכו אותו לכל מיני דברים שנגדו את כל מה שהיה ידוע לו על רצון ד', הוא חש שאין לו כוחות רוחניים מספיקים כדי להתמודד מול הפיתויים ונגרר אחרי החברה.

שגיא הרגיש סתירה פנימית בנפשו, לקראת סוף השרות הוא הבין שהגיע הזמן להחליט. הוא ישב מול המחשב והקליד ב"גוגל" ישיבה, כך הוא הגיע לישיבה אצלנו.

עברו עליו מספר ימים לא קלים עד שהוא נקלט בתוך הישיבה, כיום הוא התלמיד הטוב ביותר בכיתה הגבוהה בישיבה. הוא חש שלמות וקביעות בנפשו דרכו ברורה לו, בתורה הוא חפץ.

ההסבר לכך פשוט, אומר הרב נתי, חזרה בתשובה היא יציאה לדרך חדשה – דרך התורה! אי אפשר ללכת באותה הדרך בלי להשקיע במרכיב העיקרי שהיא התורה הקדושה, כשהולכים בדרך שבנויה רק מהתלהבות באופן טבעי התלהבות הולכת ופוחתת עם הזמן. לכן גם לא נראה אנשים רבים שחוזרים בתשובה בצורה שמתבססת רק על קיום מצוות מתוך מצב רוח מרומם.

בישיבה אתה לומד תורה, נמצא באווירה של חיי תורה, וזוכה ליציבות שיכולה להבטיח הליכה בטוחה בדרך אבות דרך התורה!

הרב נתי מוסיף: לפעמים מי שמתחיל בהליך חזרה בתשובה, נמצא לפעמים"באורות גבוהים" בכל מה שקשור ליהדות. התפילה באה לך מעומק הלב, ואת המצוות קל לך לקיים. אבל צריך לחשוב על היום הבא, על השלב בו ה"אורות" כבים, איך נמשיך באותה דרך.,
וכשאדם נמצא בבית היוצר לעולם היהודי – הישיבה הוא מבטיח לעצמו עלייה רוחנית גבוהה.

עם הרב נתי וינגרטן ניתן לשוחח בטל' 052-7622507

ניתן כמובן גם לפנות לצוות האתר שיחת חינם: 1-800-20-18-19    

או לשאול שאלה במדור הרב של האינטרנט כאן באתר                                                                

מוזיקה שחורה משחור

אוהד אטינגר

 

כשתמיר ימיני השתחרר מהצבא, היה ברור לו שהיעד הבא שלו הוא ביקור בניו יורק. כמוזיקאי מבטן ומלידה תכנן ימיני לקבוע את מושבו ב'תפוח הגדול' למשך תקופה, כדי להשתלם ולהתקדם במוזיקה שחורה, ג'אז ומוזיקה אפריקאית.

אבל תוכניות לחוד ומעשים לחוד. הטלפון צלצל, ועל הקו היו חבריו מלהקת 'טיפקס' שהזמינו אותו לחזור ללהקה. עוד לפני הצבא היה תמיר חבר בלהקה אותה הקים יחד עם חבריו. ההצלחה האירה להם פנים, ובתקופה בה הוא היה מגויס לצה"ל, המשיכה הלהקה להתפרסם והפכה פופולארית במיוחד.

תמיר התלבט, הוא מאוד רצה לבקר בניו יורק ולשהות בה תקופה ממושכת, אבל הבין היטב שהזדמנות להצטרף ללהקת טיפקס לא תגיע כל יום: "הם לא חכו לי בזמן שהייתי בצבא", הוא מספר בראיון לאתר קוקר, "אבל מתוך כבוד אלי כחבר, ובגלל שהייתי אתם בשלב ההקמה של הלהקה, הם הציעו לי לחזור למקומי כמתופף".

תמיר חזר ללהקה, וההצלחה המשיכה להאיר להם פנים. במשך שנים רבות נחשבה הלהקה לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על המוזיקה הישראלית, ותמיר זכה לפרסום רב יחד עם הלהקה כולה.

אך למרות שלכאורה הוא הגיע לשיא הקריירה שלו, תמיר לא היה מאושר: "זה לא סגנון המוזיקה שאני אוהב", הוא מספר. "יש נגנים שאין להם בעיה עם הסגנון. הם עובדים אצל מישהו והוא אומר להם מה לנגן. מה שמנגנים זה טוב להם. אני לא כזה. יש לי ביקורת על המוזיקה, ויש לי נטייה ברורה למוזיקה שאני אוהב יותר לעומת סגנונות אחרים שאני אוהב פחות. מאז ומתמיד אהבתי יותר מוזיקה שחורה, ג'אז ומוזיקה אפריקאית. זו היתה השאיפה שלי, ולא הרגשתי בנוח עם זה שאני מוותר עליה לטובת קריירה וכסף".

אבל לתמיר לא היה מספיק ביטחון עצמי. עבר זמן רב עד שהוא החליט להתנער מחיבוק הדב של להקת טיפקס, והוא יצא לטייל בעולם. באפריקה הוא למד את שורשי המוזיקה השחורה והמוזיקה האפריקאית, ובהמשך ביקר גם אצל אחיו באוסטרליה, שם החל הניצוץ היהודי להתרחב ולהתפשט, עד שהפך ללהבת אש עצומת ממדים.

"ראית שם ספר קבלה", מספר תמיר בראיון. "אבל היה לי פחד לגעת בו. ידעתי שקבלה זה משהו רוחני שלא כל אחד זכאי להתעסק אתו". תמיר מסביר שלמרות שלא היה אדם דתי, היה לו חיבור חזק לרוחניות: "כשאדם מתעסק במוזיקה, הוא הופך לרוחני יותר. בלי קשר לדת".

באוסטרליה החל תמיר להרהר על היהדות, על התורה ועל המצוות. הוא התחיל להתעניין יותר.

התחנה הבאה היתה בניו יורק, וגם שם המשיך תמיר להתעניין ביהדות, בין היתר בקרב חסידי סאטמאר שבית הכנסת שלהם היה סמוך למקום מגוריו.

אחרי תקופה שב תמיר לארץ, כשהוא כבר בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה: "זה היה תהליך עם עליות ומורדות", הוא מספר. "זה בכלל לא פשוט".

לדבריו, היה לו חשש גדול שהפיכתו לאדם דתי, עם סדר יום עמוס יותר, תרחיק אותו מהאומנות והמוזיקה. כשסדר היום מורכב משלוש תפילות, שעות של לימוד תורה ועוד, מתי יהיה לו זמן לנגן?

החשש התגבר עוד יותר כשהתארס תמיר עם זוגתו, גם היא חוזרת בתשובה, והקים בית. הוא צריך גם לפרנס משפחה, גם להספיק להתפלל וללמוד תורה, איפה הוא ימצא זמן למוזיקה?

אבל המציאות היא, כך הוא מספר, שדווקא עכשיו, כשהוא עסוק עם משפחה, עם התורה ועם הדת, דווקא עכשיו הוא עוסק יותר במוזיקה שהוא אוהב, יוצר ומחדש ברמה ובאיכות גבוהה במיוחד.

תמיר ממשיך לעשות מוזיקה. במגזר החרדי לא כל כך שמעו עליו כי המוזיקה השחורה והג'אז לא פופולאריים במיוחד במגזר הזה. קהל היעד שלו אינו דווקא דתי: "הקהל שלי הוא מוזיקאי שמתעסקים במוזיקה הזו והיא חשובה להם מאוד, או מאזינים שבאים להאזין לזה, ולהם לא משנה אם אני עם זקן או לא", הוא מסכם.

"בסיירת הכרתי את בורא העולם"

יעקב לוסטיג

 

רוני אילון הירש, מי שעומד כיום בראש מרכז 'שמים', אותו הקים כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים, חסיד ברלסב נלהב וגיטריסט עם עומק לעת מצוא, זכה להכיר את בורא העולם דווקא כששירת ביחידה צה"לית מובחרת.

"הייתי בסיירת מטכ"ל, והיו שולחים אותנו למשימות של 'ניווטי בדד'. זורקים אותך באמצע 'שומקום' עם ציוד מינימאלי, ואתה צריך להסתדר ולהגיע לבד אל היעד שנקבע מראש. המשימות האלו גרמו לי להכיר את הבורא. זה היה אחד מהדברים העיקריים, כשאתה יוצא אל ה'ג'ונגל' מהביטחון של העיר, ואתה הולך לילות שלמים לבד, אתה מתוודע למציאות הזו של הבריאה, של אלוקים שאתה נמצא לבד אתו במשך שבועות, וזה פועל בנפש. פתאום אתה מתוודע למציאות אחרת, יותר גבוהה מהעולם הרגיל".

מאז הכיר את בוראו, דבק רוני בבורא העולם. הוא התקדם צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב, ולאחר שהגיע אל היעד והפך ליהודי שחי חיי תורה מלאים, החליט להפגיש יהודים נוספים עם המציאות הזאת ועם ההכרה שיש בורא לעולם.

במרכז שמים פועל רוני להחדיר את עיקרי היהדות, על פי דרכו של רבי נחמן מברסלב. יחד עם רעייתו ועם צוות נוסף של רבנים ומרצים, הם מוסרים שיעורים, עורכים ערבי מוזיקה וחסידות, ואפילו יוצאים לסיורים באוקראינה, לערי החסידות ולתפילה על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב זכר צדיק לברכה.

בשיחה עם 'הרב של האינטרנט' מסביר רוני שמעבר למשימות הבדד, עצם ההשתתפות בקרב ובלחימה, למען עם ישראל, היא חוויה המקרבת את האדם לאביו שבשמים: "החיילים נמצאים במקומות מסוכנים, ועצם ההימצאות שלך תחת איום – מוציא מתוכך הרבה. בכל חייל יש תחושה של 'ערבות' לעם ישראל. החיילים נמצאים שם כעת בשביל עם ישראל. בשביל המשפחה שלהם, ובשביל המשפחה המורחבת יותר והיותר מורחבת, ובסופו של דבר בשביל כל העם".

אנחנו צריכים לפחד מהקללות שקיללו אותנו?

שלום וברכה כבוד הרב

לאחר נתק של 5 שנים בין אשתי ואני לבין ביתי ובני ביתה, קיבלנו השבוע מכתב בו נכתבו בין היתר את הנאצות והקללות הבאות שנכתבו ע"י חתני:
"היות ואני אדם מאמין, אני משאיר לאלוקים להחזיר לכם, כגמולכם – ארורים אתם וארורים תהיו. והיות שאני לא עשיתי לכם שום רע מעולם, עד מותכם וגם לאחריו תרדוף אתכם קללתי. לא תהיה לכם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולמות הבאים. לא תדעו נחת וכל יום כיפורים שעובר מעצים רק את מה שמצפה לכם. יש צדק בעולם והוא יגיע גם אליכם. אין שלום לרשעים".
דברים איומים ומבחילים הנשמעים כ "פולסא דנורא" מבלי שאני מבין לעומק, את המושג הזה.
כיצד עלינו להתייחס לקללות אלו שהתורה כבר התייחסה לגביהן בזו הלשון " מקלל אביו ואימו מות יומת" .
הקללות ומקורן, מטרידות את מנוחתנו שעה שעה , יום ולילה. בריאותנו הולכת ומחמירה ואין לנו מזור!!!

מה היחס שלנו ל… קללה?
בתודה ובברכה.

 

תשובת הרב

שלום רב.
צר וכואב מאוד לקרוא על התנהגות ירודה כל כך של ילדים כלפי הוריהם, אין לכך שום היתר, אף אם היה נעשה הדבר הקשה ביותר על ידכם להם (מה שאינני מאמין שנעשה), ויש להורות לילדים אלו לחזור בתשובה שלימה על חטא חמור זה, ולהפנות אותם לרב שיספרו לו את המעשה הזה ויורה להם דרך תשובה אמיתית.

ביחס להשפעת קללה זו עליכם:

קודם כל צריך לדעת שלא צריך להתרגש מקללה, כתוב במשלי פרק (כ"ו) "קללת חנם לא תבא" שלא צריך לחשוש מאדם שמקלל כאשר אין סיבה מוצדקת לכך כיון שגם אם הוא קילל אין לכך כל השפעה. אמנם קללת חכם יכולה להשפיע אפילו אם קילל בחנם, אבל בדרך כלל אדם חכם אין זה מדרכו לקלל ולכן אין זה מציאותי שתחול קללתו.
אבל אם אכן עשיתם דבר לא טוב למקלל ולכן הוא קילל, והקללה שלו היא לא לחנם אז קללה שלו יכולה להשפיע.

וישנם כמה דרכות להסיר קללות:
קודם כל תפילה מועילה בכל דבר, ואפשר להתפלל לה' שתבורכו ולא תקוללו ח"ו, עוד אפשר ללכת להתברך מחכם, שהרי אין קללה במקום ברכה.
יש אומרים שמי שמקללים אותו יעשה דבר קל שיחול עליו הקללה, כדי שלא יחול הקללה על דבר גדול, ולמשל אם קיללו אותו שיטבע בים יקח את בגדו ויטביל אותו בים.
יש התרת קללות בנוסח שתיקן הרש"ש את התרה הזאת ראוי שגם אתה תעשה את ההתרה, ואם יש לך אפשרות לבקש מהמקלל לעשות התרה, תבקש ממנו שיעשה התרה, נוסח ההתרה מודפס בספר עבודת הקודש לחיד"א. תוכל למצא אותו כאן
יש בימי שישי בצהרים בכותל המערבי מקום בו עושים התרת קללות במנין (צמוד לעזרת הנשים), ניתן להשתתף שם ובעזרת ה' לא יאונה לכם כל רע.
כולי ברכה ותפילה שילדיכם יפתחו את עיניהם, ויקיימו את מצוות התורה בשלימות ובתמימות, ויבינו את גודל העוון לקלל הורים בצורה מחפירה כל כך, ואין לזה שום הצדקה שבעולם.
תבורכו מפי עליון וכל טוב.

גנוב על אבא שבשמים

 

יהודה ברקן, הדמות הנערצת על חובבי הקולנוע בישראל, מי שדמותו הופיע מדי ערב על המרקע בכל סלון ישראלי, והאיש שעשה מהפך עצום בחייו, והפך ליהודי דתי העוסק בקירוב לבבות, התראיין לתוכנית 'בכיוון אחר' של הידברות, וסיפר את סיפור חייו, ובעיקר את סיפור החזרה שלו בתשובה.

בשנות השמונים כבר היה יהודה ברקן דמות מוכרת לכל ישראלי. מאחורי היה רזומה עשיר של 'חגיגה בסנוקר, 'אבא גנוב', 'צ'ארלי וחצי' והתואר הבלתי מעורער של 'מלך המתיחות'. כעבור שנים אחדות כבר החל ברקן להתעניין יותר ביהדות, לשמור מצוות ולהתקדם בדרך לקיום חיים יהודיים מלאים על פי התורה וההלכה.

בראיון שהעניק ל'בכיוון אחר' שאל אותו המראיין: לא פעם סיפרת על כך שמלחמת המפרץ עוררה אצלך הרהורי תשובה. שהעובדה שטיל סקאד אחד שפגע בסעודיה גרם לעשרות חיילים הרוגים, ואילו 39 טילים שנורו לעבר ישראל הסתיימו עם הרוג אחד בלבד – היא זו שגרמה לך להתחיל לחשוב ברצינות על האפשרות שהדת היהודית היא הדרך הנכונה שכל יהודי צריך לחיות על פיה.

ברקן ורווח

אבל היו לזה ניצנים כבר קודם לכן. ב-1987 כבר ביקרת אצל הרבי מחב"ד…

"נכון, אתה צודק" משיב ברקן. "ב-87 היו לזה ניצנים. נסעתי אז לניו יורק עם עוד שני שחקנים, לפסטיבל הסרט הישראלי. בהקרנה של 'אבא גנוב' בפסטיבל ישבו בשורה הראשונה 6-8 חסידי חב"ד נחמדים, שעד היום אני נפגש איתם. הם באו בסוף ההקרנה ואמרו שהם מאוד מאוד נהנו: "למה שלא תבוא לרֵבֶּה?" הם שאלו אותי.  

"אמרתי אני מוכן לבוא לפגוש את הרבה אבל לא סתם לבקר בחצר. ביום ראשון בשבוע, שבו הרבי חילק את הדולרים, אני עומד בחדר. זה אחד הרגעים שלא אשכח. אנשים חיכו שם קרוב לשעתיים, כמו תלמידי תיכון שמסתכלים על הדבר הכי נערץ בחיים. ראיתי את הרבה, ומדי פעם הוא היה מרביץ אליי מבט עם העיניים הכחולות האלה. חטפתי כמו זץ רציני".

בהמשך מספר ברקן על כך שאחותו שעבדה אז בחברה אמריקאית התקרה אליו במהלך מלחמת המפרץ ואמרה לו "יהודה, תרשום: המלחמה תגמר בפורים". מה פורים? שאל יהודה, זה בעוד חודשיים… אבל היא הסבירה לו שמישהו שעובד איתה בעבודה היה אצל הרבי מחב"ד, ושמע ממנו שהמלחמה תסתיים בפורים. ואכן ביום הפורים הסתיימה המלחמה.

"אז היית בעולם החילוני", מספר ברקן בהמשך השיחה. "אתה מכיר את הפיתויים שישנם. ואתה מתפתה ועושה ונמצא, ומגיע לדרגה שבה אתה אומר או.קיי, טעמתי מהכל. את הדברים הכי איומים – טעמתי. אבל נשארתי בלי טעם.

"עד שיום אחד טעמתי טעמה של תורה. אתה לא מבין, אתה מדבר עם התלמיד הכי עצלן בכיתה. תבין. הייתי בורח משיעורי התורה. היתה לי השכלה ים-תיכונית – הייתי מבלה כל הזמן בים ולא בבית הספר.

"פתאום גיליתי את עולם התורה. כיום אני לומד ארבע פעמים בשבוע, כל פעם אצל רב אחר. אני משוכנע שהוריי, זכרונם לברכה, שלא זכו לראות אותי במצב הזה, צובטים את עצמם למעלה כל פעם שאני נכנס לשיעור. בטח אבא שלי אומר לאמא שלי זה הוא?!, והיא עונה: לא… זה לא ייתכן".

תפסיק לפחד! על כל צעד שלך אלוקים יעשה שני צעדים לקראתך.

משה ויטמן

"רוצה להתחיל אבל מפחד שלא אחזיק מעמד"

 

חייבים התחזקות!

"תשמע, האמת שאני כבר ממש רוצה להתחיל במשהו, אתה יודע – איזה צעד קטן של מצווה, מעשה טוב, משהו לכיוונו של אלוקים, אבל מה? רק מלחשוב על האפשרות שלא אחזיק מעמד אני נתקף בפחד, איך אני יכול להתחיל כך"?

"חבר, הנפילות שאתה כל כך מפחד מהן, צריכות להיות בשבילך דווקא עידוד! כן. אם תבין את משמעותן של נפילות ביהדות, תבין שגם אם נפלת, לא נכשלת! וזה בסוף יביא אותך להתחזקות  איך זה"? קרא:

כך אלוקים ברא אותנו

האמת צריכה להיות גלויה: לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוש מנפילות או ירידות בכל מה שקשור להתקדמות ביהדות, אין אדם המנסה להתקדם במשהו – בשלב ביהדות בו הוא אוחז, שאינו למוד נפילות. מדוע? מסיבה בסיסית מאוד: גם אם אנחנו באמת רוצים להתקרב או להתקדם וגם אם יש לנו תכנית ברורה איך לעשות זאת ומעשה או תחום מסוים שאנו מרגישים חשק פנימי לבצעו, יש מישהו מהצד השני שיעשה הכול כדי להפיל אותנו. מישהו שאלוקים ברא במטרה לעשות זאת, מתוך תכנון מוקדם 'לאתגר' אותנו גם אם זה כרוך בנפילות:היצר הרע/השטן/כוחות החומר או בכל שם אחר שנקרא לחלק המושך אותנו לכיוון השני.

לנפילות יש מטרה. חשובה מאוד!

ברור לנו כי אלוקים שמאוד שמח בכל התקדמות שלנו לכיוונו, לא תכנן את האתגרים והנפילות כדי שניפול ונתרחק, אלא דווקא להיפך: הנפילות נועדו כדי לקדם אותנו. איך התרחקות גורמת להתקדמות? איך נפילה גורמת לעליה? משום שנפילות, מעידות והתרחקויות דורשות מאיתנו להתאמץ יותר כדי להתקדם, אנו נאלצים לבנות את עצמנו ואת יהדותנו ברמה איכותית יותר ומושקעת מצידנו תשומת לב פנימית גבוהה יותר וזו המטרה: אל תקיים מצוות 'סתם', תעשה זאת עם בניה אישית, עבודה והתקדמות צעד אחר צעד.

כולם נופלים והמשימה היא: לקום

אתה ניצב רגע לפני הצעד הראשון ואתה חושש מליפול, רועד שלא לעמוד במה שהתחלת, שיתגלעו בפניך קשיים שלא תכננת, ואתה צודק: הם יגיעו ואולי אתה גם תמעד. אבל זכור: בשונה מכל תחום אחר המוכר לך, ביהדות גם אם נפלת, זה לא אומר שנכשלת. אתה תיפול ואז תהיה לך משימה חדשה: לקום ולהתרומם מחדש. משימה "ששווה" להתחיל וליפול רק בשביל להגיע אליה… לא שיש נוסחה אחידה איך לקום, בדיוק כמו שאין נוסחה איך להתחיל, אבל אתה, בכוחות שלך, תמצא בתוכך את האנרגיות כדי להתקדם שוב והפעם בצורה בנויה יותר, שווה יותר שתחזיק מעמד יותר. זכור: ההתרוממות שאחר כל נפילה היא עמידה יותר ושווה יותר!

אין מה לחשוש מנפילות

כדאי גם להפנים נקודה משמעותית נוספת: כשאתה מתחיל, אתה אמנם בונה רק על הכוחות שלך וחושב רק על ההתמודדות שלך, אבל הרשה לנו לחדש לך שהמציאות ממש אינה כך: על כל צעד שאתה תעשה, אלוקים יעשה שני צעדים לקראתך. על כל רצון שאתה תגלה, אלוקים יקרב אותך ביד אוהבת. עזרת שמיים ייחודית תאפשר לך הרבה יותר מיכולותיך, אתה תפתח פתח צר כחודו של מחט והוא יפתח לך פתח כפתחו של אולם. זה מובטח בתורה וגם אצלך זה יתקיים. אתה מוזמן להיווכח בעצמך!

וכמובן: מוקד המיוחד של רב האינטרנט פתוח לשירותך בשיחת חינם 1-800-20-18-19
או לייעוץ אישי/התחזקות מאת הרב שמעון וייס 052-7636278 או להרב אהרון 050-4141386 בכל נושא, מטרה או התלבטות. בהצלחה!

תכירו: סלביות שומרות שבת

יונית מליבסקי  הידברות 
תופעת האמנים המתחזקים כבר מוכרת זה תקופה ארוכה, וכעת הגיע הזמן לתת את הדעת גם על תופעה צדדית אחרת: אמנים שאמנם לא מקיימים אורח חיים יהודי למהדרין, אך בהחלט עושים את הדרך לשם, כמעט בלי שהקהל מודע לכך ממש.

"אני חושבת שאילו לא הייתי שומרת על השבת והיא לא הייתה שומרת עלי, מזמן כבר הייתי במקום אחר", סיפרה נינט טייב, שומרת שבת מגיל 14, בראיון לאתר Nrg. "יום אחד החלטתי שאני רוצה לתת לאלוקים משהו בחזרה", היא מספרת. "התחלתי עם זה, ולא מצאתי שום טעם להפסיק. אני לא מגדירה את עצמי כדתייה, אבל את השבת אני שומרת עם כל החוקים. אני לא נוסעת בשבת ולא מופיעה, אני עושה שבת כמו שצריך. אני אוהבת את האל. זה הזמן שלי איתו וזו ההודיה שלי אליו".

והרגשת קושי לוותר על בילויים מסוימים? 

"אני לא רואה את זה ככה. אני לא מפסידה שום דבר בשבת. זה לא – זה מול זה. אני אוהבת את ההפרדה הזו בחיים שלי. אני לא רואה את ההופעה שלא הופעתי בה או את הסרט שהחמצתי כהפסד. ממש לא".

גם בוויתור על נסיעה מתל אביב לקריית גת לביקור משפחתי?  

"ממש לא. להפך, כשאת שומרת שבת, את מבלה זמן איכותי עם מי שאת אוהבת. אם אני מבלה בקריית גת, אז אני מבלה יומיים שלמים עם המשפחה, ולא מגיעה לשעתיים ועוזבת; ואם אני נשארת בבית, אז אותו הדבר. אני חושבת שהמשפחה רק מרוויחה כששומרים שבת".

דמיינו את עצמכם בערב שבת, לקראת כניסת השבת. השבת נכנסת, ואתם מתיישבים לכם לארוחה נעימה סביב מפה צחורה עם המשפחה והחברים. אחר כך יושבים קצת בסלון, מדברים ומפצחים, ואז הולכים לישון. בבוקר קמים ואוכלים חמין מהביל, מישהו מגיע לבקר ואז אוכלים שוב. אחר כך פורשים לשלאפשטונדה שנמשכת ונמשכת עד שיורד הערב. אז אתם מתלבשים ויוצאים לבלות. שבת בלי גן גורו, בלי לכתת רגליים מסבתא לסבתא כדי שאף אחד לא ייעלב, בלי שאף אחד מבני הזוג פורש אל מחשבו כדי להשלים עוד שעות עבודה אינסופיות, בלי טלוויזיה. שבת מקודשת. לא נשמע כל כך רע, אפילו בתור חילוניים, נכון?

אם לסכם דברים שנאמרו בשנה האחרונה בראיונות שונים, נראה כי שמירת השבת אינה רק נחלתם של חובשי הכיפה זה דורות. סלבס רבים מעידים כי הם שומרי שבת. לכולם יש זיקה לאל, אבל סיבותיהם מגוונות. הם לא עושים את זה בגלל שמכריחים אותם, אלא משום שנמאס להם מכך שהשבת שלהם לא שווה יותר מכל יום אחר בשבוע. חוץ מנינט, גם שלומי שבן לא יגיע לשום השקה בשישי בערב, עלמה זהר חושבת ש"שבת היא מצב של מדיטציה", ריף כהן שומרת את האודם הכי יפה שלה לשבת המלכה, ורותם זיסמן טוענת ש"שבת זה בומבה". כולם שומרים שבת, ומבסוטים מזה לאללה. הם אמנם לא מגדירים את עצמם כדתיים, אבל גם לא מתכוונים לשיר לפניכם בשישי בערב, אלא אם כן תבואו אליהם לקידוש.

רותם זיסמן: "התאהבתי בכל הביחד הזה"

השחקנית רותם זיסמן התחילה לשמור שבת אחרי ששכניה הדוסים משינקין הזמינו אותה להתארח אצלם, והיא נכבשה בקסם. "אני באה מבית חילוני גמור, אבל אצלי היה משהו פנימי שכמה לזה, כמו שלשני הורים שלא יודעים לנגן יוצא ילד גאון בפסנתר. לפני שש שנים גרתי בשינקין, והייתה לי שכנה חסידת גור שמעולם לא דיברה איתי. יום אחד שאלתי אותה אם היא יודעת אם יש סליחות בבית הכנסת השכונתי, כי אז כולם הלכו לסליחות, זה היה הכי טרנדי ומגניב. אחרי כמה שעות היא חזרה אלי ואמרה שמשפחת גרליצקי, השכנים, מזמינים אותי לשבת. אמרתי יאללה.

"התארחתי אצלם והתאהבתי בכל הביחד הזה, בהכנות לשבת, בזה שיושבים וצוחקים כל השבת. זו הייתה אווירה אחרת, שמנתקת את המחשבה מהחול. אחר כך הבנתי שהם מארחים כל שבת המון אנשים והרבה חזרו בזכותם בתשובה, כולל גילי שושן וגם השני מהפוך. גם רמה בורנשטיין, שזכתה עכשיו באופיר, עושה את זה".

ואז התחלת להקפיד על הכל?                          

"כן. אולי עדיין לא על כל הפרטים, אבל לא מדליקים אור, אש, לא צופים בטלוויזיה. ולא בגלל פחד שאם אדליק אור איענש, אלא מתוך ההבנה כי היהדות היא דת חכמה, וזה הדבר הנכון. במקצוע שלי אני יכולה ללכת לים גם ביום חול, אז אין ויתורים כאלה גדולים, וזה נורא כיף כי יש שיח. אני ובעלי יושבים שעות ומדברים. כל השבת זה בשביל להיות ביחד. אני הולכת לבית הכנסת משבע עד עשר בבוקר, ואחר כך אוכלים וישנים כל השבת. זו הנאה גדולה", מסכמת רותם ומוסיפה, "יום שישי גם הופך להיות טקס כזה. אני מכינה חלה ושלושה, ארבעה סירים בשלוש שעות. את נהיית תקתקנית. באים אלינו מלא אורחים, חילונים וכאלה שאינם שומרי שבת בהכרח, והם ממש מחכים לזה. עושים סעודות גדולות, קוראים משלים על פרשת השבוע, מקריאים את אהבת חיים".

איך בעלך קיבל את זה?

"בעלי איתי לגמרי. ככה הוא הכיר אותי. לא היה ההלם שבני זוג או ילדים מקבלים כשפתאום מישהו חוזר בתשובה. גם כשאני באה להורים שלי, אני לא כופה עליהם את עצמי, כי מה שחשוב בשבת הוא לשיר ולהיות ביחד ולהיות שמחים. אם אני אשגע להם את המוח עם הכלים וההפרדה – זה לא ישרת את המטרה שלשמה התכנסנו. אם לסכם את כל העניין, אני שומרת שבת, כי בשבילי זה בומבה".

ריף כהן: "השבת – זמן להשראה"

גם לזמרת ריף כהן יש בומבה של שבת. בשבילה היא אפילו מוציאה את ה"אודם של שבת", כי אצלה השבת מחייבת התגנדרות מיוחדת. "שבת היא היום בשבוע שבו אני מוציאה את המקסימום שלי", היא מעידה על עצמה, "אם נגיד קניתי חולצה חדשה, מתי אני אלבש אותה? לאיזה מועדון או בר ביום חול? לא. אני אלבש אותה בשבת, כי לה צריך להקדיש את הדברים היפים. יש לי אודם שהוא רק של שבת וצלחות של שבת וכוסות של שבת. בשבת אני בטופ שלי".

והעובדה שאת גרה בירושלים, מקלה עלייך?

"מאוד. כי יש את הצפירה של כניסת שבת, ויש לי פה שכנים שמאוד נעים איתם. אבל שבת אפשר לעשות בכל מקום. אני התחלתי לשמור שבת בפריז בכלל. גרתי שם לבד, והייתה שם משפחה של חב"ד שאימצה אותי. עד היום כשאני מגיעה לפריז אני עושה איתם שבתות. זו משפחה עם שבעה ילדים, שאת עושה איתם שבת והיא עוברת לך מהר בלי שתשימי לב. מבחינת השבת ירושלים מתאימה לי, אבל מבחינת העבודה אני כבר חושבת על מעבר לתל אביב, ואני מחפשת חברים תל-אביביים שומרי שבת. אני מתה שיהיו לי שכנים כמוני, שנוכל להעביר ביחד את השבת בכיף".

בשבת שלך היום, את מקפידה על הכל?

"בהתחלה היה קשה להתארגן כי זה קצת מבלבל, פלטה ועניינים, אבל כשמתרגלים זה קל יותר. אני אמנם לא הולכת לבית הכנסת בשבת, אבל בשמירת שבת אני מקפידה על הכל".

איך את מתמודדת עם הוויתור על הופעות בשבת?

"ברגע שאת רואה מה הכוח שהשבת נותנת, אין מה להשוות את זה לכסף. עכשיו בדיוק פספסתי טיסה לקצה העולם, משום שהטיסה יוצאת בשבת. ביטלתי ואני ממש לא מצטערת. לפני ששמרתי שבת הייתי בתקופה לא משהו, והרגשתי שהשבת נתנה לי ברכה. הרגשתי שהכל משתפר לאט לאט ומסתדר לי איכשהו. אני חושבת שלאמן השבת היא זמן לקבל השראה. זו ההזדמנות לקרוא ספרים ושירה. לי תמיד באים הטקסטים הכי מדהימים בשבת, ואז אני מתבאסת כי אני לא יכולה לכתוב אותם".

עלמה זהר: "סטראט-אפ שראוי לשווק לעולם"

עלמה זהר מגדירה את עצמה כחילונית שומרת שבת, וחושבת שזה סטארט-אפ שראוי לשווק לשאר העולם. "בשום דת, לא בנצרות ולא באסלאם, אין את העניין הזה של כיבוי החשמל. זה סטארט-אפ מטורף. אין לי רגע יותר גדול של חדווה מהרגע הזה שבו אני מכבה את האינטרנט והסלולרי ואף אחד לא יכול להציק לי. זה ענק!".

מה גרם לך בעצם להתחיל לשמור שבת?

"אני בן אדם מאוד מאמין ואני מחוברת ליהדות שלי, וכשחיפשתי שקט אז לא הלכתי על מדיטציה ועל וויפאסנה אלא על שבת, כי זו הדרך היהודית. מבחינתי השבת היא סוג של מדיטציה שאני עושה פעם בשבוע, והיא עושה לי טוב".

וזה קרה במקביל לתהילה?

"התחבטתי המון זמן ברעיון, והפסקתי לעבוד בשבת הרבה לפני שהתחלתי ממש לשמור שבת. אבל כן, ככל שהקריירה נהייתה יותר עמוסה, הרעיון יותר קסם לי, הייתי זקוקה לשקט".

ואיך נראית השבת שלך?

"אני משתדלת לכבד את השבת. שיהיה אוכל טוב ושיהיה נקי. בשבת הבית שלי פתוח. בהתחלה אנשים נורא נרתעו מזה שאי אפשר להתקשר לפני שבאים, אבל הם התרגלו, ותמיד יש פה המון אנשים. אני אף פעם לא יודעת כמה יבואו, אבל ב"ה – מה שיש על הפלטה תמיד לכולם".

בריכה מעורבת למה אסור?

רציתי לשאול אני בן 17 ובתחילת תהליך של חזרה בתשובה, ויש לי כמה שאלות שאשמח אם הרב יוכל לענות לי. עכשיו מגיע הקיץ, ואני רגיל ללכת ברחוב בקיץ עם גופייה כזאת ללא שרוולים, האם יש גם לגברים הלכות של צניעות וביגוד ארוך שחייבים ללבוש או שאין בעיה לגברים ללכת ככה בקיץ. חוץ מזה מה עם מכנסיים קצרים, מותר או אסור. ובעניין נוסף, אני מבין שאסור ללכת לבריכה מעורבת ולחוף הים, אשמח אם תוכלו קצת להסביר לי על האיסור הזה האם באמת זה אסור או שזה רק שהאדם צריך להיזהר כדי שלא יכשל.

אשמח לקבל תשובה מהירה בעניין ותודה רבה

תשובה:

שלום רב לך,
אני שמח מאוד לעזור לך ואכתוב לך תשובה לשאלות אלו מעט באריכות כדי לבאר לך היטב את כללי ההלכה, בתקווה שהם יובנו היטב ותזכה להתמודד בקלות עם הדינים האלו בקצב המתאים לך.
א.. יש בעייה לגברים ללכת בגופייה ללא שרוולים, או במכנסים קצרים, אף שאין זה איסור מצד עצמו. אך יש מחוייבות ללכת בצורה מכבדת. חובה זו נלמדת ממצוות "'קדושים תהיו".
ב. אסור ללכת לבריכה או חוף ים מעורב, משום לאו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". על פי הגמרא העושה כך נקרא רשע, על עצם ההליכה לשם, אף אם הוא משתדל שלא להכשל.

הרחבה:

הליכת בנים בזרועות מגולות ומכנסיים קצרות
נושא של צניעות נובע בעיקרו מתפיסה של "גדלות האדם" כלומר, האדם כבעל חשיבות ומשמעות עליונה. בלשון נמלצת נאמר שנפשו של האדם חצובה מתחת כסא הכבוד. בהלכה יש מושג שנקרא "פוחח" כך נאמר בשולחן ערוך:" פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה" (אורח חיים סימן נג, סעיף יג). כלומר, פוחח, הוא אדם שמזלזל בעצמו ובחשיבותו כאדם וכיהודי, אינו ראוי להיות שליח ציבור בבית הכנסת. מתוך הלכה זו מובן שלפי התורה אין ראוי ללכת בסגנון לבוש זה, של זרועות מגולות ומכנסים קצרים. זה לא עולה בקנה אחד עם המגמה של התורה שאדם יגיע לשלמות הנפש, שלימות המידות, תיקון הדעות, ותיקון החברה.

האם זה אסור?

הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים בחומש ויקרא, מסביר שיש דברים שאסורים בצורה מוחלטת, לדוגמה האיסור לאכול אוכל לא כשר, האיסור להתגלח בתער וכיו"ב. לעומת זאת, יש דברים שהתורה ציוותה באופן כללי על רוח הדברים, וקיומם צריך להשיקל לפי המקום לפי האדם ולפי מצב הדברים בכל מקרה לגופו. המצווה הכללית נקראת "קדושים תהיו", כלומר יש ציווי לאדם להתנהג בדרך של איש מעלה, שמתרומם מעל הזלזול והפחיתות והשיפלות, ופועל לקדם את עצמו כאדם שמתקרב לה', אדם מוסרי, ערכי, ורוחני. לגבי מצוות של רוח הדברים מטבעם האיסור לנהוג באופן מסויים מתוך כוונה מראש אינו מנוסח בצורה חותכת וחד משמעית אלא משאיר לאדם את המקום להתקדם בהתאמה למצבו האישי ולמצב בו הוא נמצא לפי שיקול דעת. להיות פוחח, כלומר ללכת בצורה מזולזלת, שמנמיכה את חשיבות האדם, שייך לנושא הזה. יש איסור שהפוחח יעבור לפני התיבה. מצד שני, ללכת ברחוב בצורה כזו לא מוגדר כאיסור אלא כדבר שאינו ראוי שאם אדם עושה אותו תמיד באופן קבוע הוא יעבור בכך על המצווה להתקדש, מצוות "קדושים תהיו". אדם שהולך בצורה כזו וישתדל לעבור לסגנון לבוש מכובד שמראה את החשיבות שלו כאדם, יקיים בתהליך ההתקדמות הזה מצוות "קדושים תהיו".

גם בתוך מצוות קדושים תהיו יש סקלה של רמות. לכל אדם אסור לנבל את פיו. כל מי שמנבל פיו עובר בכך על מצוות קדושים תהיו. לעומת זאת, יש קיום ברמה גבוהה יותר של קדושת הדיבור, והוא שאדם ידבר רק דברי צורך ודברי מצוות. קיום כזה צריך להרכש בהדרגה וככל שאדם מתקדם בכך להגיע לרמה גבוהה של דיבור, הוא עוסק בקיום מצוות קדושים תהיו.

בשו"ע אורח חיים – סימן ב יש הלכות שקשורות לנושא לבישת בגדים. הכותרת של סימן ב היא "דין לבישת בגדים", ונעתיק כמה משפטים קצרים מתוך הסימן:

לא ילבש חלוקו מיושב (טור) אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה.
אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג):
אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה)….
הגה – ויכסה כל גופו, ולא ילך יחף (א"ז).
מהלכות אלה נראה שללכת ברחוב בסגנון בסיסי מכובד הוא דבר די בסיסי. אין זה אומר שמי שהולך בגופייה עובר איסור, אלא שמצוות "קדושים תהיו" מחייבת להשתדל להתקדם מסגנון לבוש פחות לסגנון לבוש מכבד יותר.

בריכה או חוף ים מעורבים
נאמר בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", היינו שאסור לאדם להסתכל בנשים כדי להנות ממראן.

כך אומר הטור: "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד. ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבא להרהר בה…" (אבן העזר סימן כא). מקורו של הטור מסוגיות הגמרא. בגמרא וברש"י מוסבר שנשים שעומדות על הכביסה מגלות את זרועותיהן בשעשה שהן מכבסות את הבגדים ואסור לראות את זרועתיהן. כמובן ששהייה בחוף ים ובריכה מעורבת גרועה הרבה יותר ואסור להיות שם.

המסילת ישרים מסביר שהאיסורים שנאמרו בעניין עריות (הסתכלות וקירבה לנשים) אסורים בעצמם, גם במקום שבטוח בעצמו שלא יבוא לידי תאווה:

"אָסְרוּ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל הָעֲרָיוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא מִמִּינוֹ שֶׁל הַזְּנוּת אוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה חוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה דְּהַיְנוּ, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, בֵּין בִּרְאִיָּה, בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בִּשְׁמִיעָה, וַאֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה".

אפילו דברים קלים מאד אסורים – אמרו חכמים שמי שנותן כסף לאשה בחנות באופן שיוכל להסתכל במוכרת לא ינקה מדינה של גיהנום –

"וְעַתָּה אָבִיא לְךָ רְאָיוֹת עַל כָּל אֵלֶּה מִדִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. בְּמַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, הַנְּגִיעָה אוֹ הַחִבּוּק וְכַיּוֹצֵא. כְּבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְנוּ וְאֵין צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ. בִּרְאִיָּה, אָמְרוּ זַ"ל (ברכות סא), "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע" – "כָּל הַמְּרַצֶּה מָעוֹת מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת סד), "מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה" וכו'"

אפילו המסתכל באצבע קטנה של אשה בדרך של זנות והנאה מהסתכלות זו נחשב כמסתכל ב'מקום התורף':

"אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל וכו'" (ברכות כד), וְאָמְרוּ עוֹד, "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג) "שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל אָדָם בְּאִשָּׁה נָאָה וַאֲפִלּוּ הִיא פְּנוּיָה, אֵשֶׁת – אִישׁ וַאֲפִלּוּ הִיא מְכוֹעֶרֶת, (עבודה זרה כ)".

כדאי לעיין בדבריו של המסילת ישרים שם בפנים. כאן אני מקצר בהבאת דבריו. המסילת ישרים מבאר שאין האיסור רק למי שעשוי להכשל שבא לידי תאווה. כלומר, המכשול אינו בגוף העבירה ממש, אלא בהגעה לידי תאווה. אם אדם מגיע לידי תאווה זה המכשול שעליו מדובר. גם אם אינו מגיע לידי תאווה, הרי שעצם המעשים הקרובים לערווה אסורים, גם כשהוא אינו נכשל להגיע לתאווה על ידם:

"[…] הֲרֵי לְךָ שֶׁכָּל הַחוּשִׁים צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּם מִן הַזְּנוּת וּמֵעִנְיָנוֹ. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר, שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרוּ עַל נִבּוּל פֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם וּלְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וּבְמִי שֶׁדָּמוֹ רוֹתֵחַ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמִּדֵּי דַבְּרוֹ בָּא לִידֵי תַּאֲוָה, אֲבָל בְּמִי שֶׁאוֹמְרוֹ דֶרֶךְ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא לָאו מִלְּתָא הִיא וְאֵין לָחוּשׁ עָלָיו?

– אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ, עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר – הָרָע! כִּי מִקְרָא מָלֵא שֶׁהֵבִיאוּ זַ"ל לִרְאָיָתָם (ישעיה ט'), "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וגו' כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה", הִנֵּה לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הַזֶּה לֹא עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא גִלּוּי עֲרָיוֹת וְלֹא שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֶלָּא חֲנִיפָה וּלְשׁוֹן הָרָע וְנִבּוּל פֶּה, כֻּלָּם מֵחַטַּאת הַפֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וַעֲלֵיהֶם יָצְאָה הַגְּזֵרָה, "עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתוֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם", אֶלָּא הָאֱמֶת הוּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁנִּבּוּל פֶּה הוּא עֶרְוָתוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם זְנוּת הוּא שֶׁנֶּאֱסַר כְּכָל שְׁאָר עִנְיְנֵי הַזְּנוּת חוּץ מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אֲסוּרִים הֵם אִסּוּר עַצְמָם, מִלְּבַד הֱיוֹתָם גַּם כֵּן גּוֹרְמִים וּמְבִיאִים אֶל הָאִסּוּר הָרָאשִׁי עַצְמוֹ, וּכְעִנְיַן הַנָּזִיר שֶׁזָּכְרוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה". עד כאן דברי מסילת ישרים פרק יא וכדאי לעיין עוד במה שכתב שם.

מכל זה מובן היטב שהליכה לבריכה מעורבת או לחוף מעורב היא מעשה אסור, מן הדברים החמורים, ואפילו דברים הרבה יותר דקים נאסרו בתחום זה. ויזכנו ה' להיות נקיים במחשבה בדיבור ובמעשה לזכות להיות עם קדוש לה' אלוקינו.

שיהיה לך המשך הצלחה ועליה בתורה ובעבודת ה' וכל טוב תמיד.
רבני בית ההוראה אתר דין

 

כל זמן שהנר דולק אפשר אפשר לתקן!

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.  

נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל. 
שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?" 
ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!" 
יצא רבי ישראל לרחוב וקרא: "יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!" 
(מתוך: אור הגנוז: סיפורי חסידים / מרטין בובר) 

 

נופל וקם ומחדש נדהם
איך את הכח מגלה
ממש כמו סולם ניצב מעל כולם
ועל שלביו אני עולה
ותמיד זוכר כשהייאוש עובר
שמישהו כאן מכוון
כל זמן שיש אל תתייאש
אפשר לתקן

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן

אחרי חצות הליל
יש עוד תקוה בלב
כמו סנדלר לאור הנר
שואף רק לתקן
שואף רק לכוון
טוב עכשיו אהיה טוב יותר

נר ה נשמת אדם
וכל זמן שאני קיים
כל זמן שיש בנשמתי לי יש
אפשר לתקן

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן
כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן
כל זמן שהנר דולק אתה יכול לתקן

נר ה' נשמת אדם
וכל זמן שאני קיים
כל זמן כשיש בנשמתי עוד אש
אפשר לתקן

יוסי שריד: נשמתי נפרדה מגופי, ראיתי הכל מלמעלה

אתר הידברות

כששדרן הרדיו בני בשן החליט להשיק בתכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, "בני ברדיו", את הפינה "בני, אף אחד לא מאמין מה קרה לי", במטרה שבמהלכה יספרו מאזינים על מקרים מפתיעים במיוחד שאירעו להם, הוא לא תיאר לעצמו מהו הסיפור המפתיע הראשון שיתדפק על דלתו, כמעט במקרה.

כשהשר לשעבר, יוסי שריד, עלה לשידור לקראת פינת העברית שלו, שאל אותו בשן, כמעט באגביות, "יוסי, קרה לך משהו שלא האמינו לך?". מכאן ואילך, הנה השתלשלות הדברים. יש לציין שלאחר השידור המקורי, ההקלטה נחשפה לראשונה בתכנית הבוקר של ידידיה מאיר, המשודרת ברדיו קול חי.

וכך סיפר שריד: "פעם מתתי, הייתי מת, וכבר לא הייתי פה. נסענו כל המשפחה במכונית, אני זוכר את הילדים שלי האומללים יושבים מאחור, ובוכים מרה על אביהם שנסתלק, את אשתי חיוורת..".

"אני לא מאמין לך", העיר השדרן.

"זה היה, אבל אף אחד לא מאמין שזה קרה לי", הדגיש שריד. "נסענו באוטו, ופתאום הרגשתי חולשת דעת ופרץ חום עצום, ופתאום הרגשתי שאני מתרומם ומתעופף מעלה מעלה. הרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה".

בני בשן: "רגע רגע, הרגשת תחושה של הפרדה בין נשמה לגוף?".

שריד: "כן. כן. הרגשתי תחושה של יציאת הנשמה. כנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור, ואז ראיתי את משפחתי ממשיכה לנסוע באוטו, כי אשתי שמה את פעמיה תיכף ומיד לבית החולים. ולשם הגענו בסופו של דבר. כשהגעתי לבית החולים שבתי לעצמי".

בשן: "ובזמן הזה אתה רואה אותם מלמעלה, כמו בסרטים?".

שריד: "אני לא יודע איך זה בסרטים, אולי בסרט הזה לא הייתי. אבל זה קרה בחיים".

בשן: "כלומר, יש ישות נפרדת, שהיא הנשמה שלך?".

שריד: "כן, אתה מדייק. הנשמה, הנפש, נפרדת מהגוף".

בשן: "ויש לה איזשהו מראה חיצוני?".

שריד: "בזה אני כבר לא כל כך זוכר, ואני בכלל לא מאמין בהישארות הנפש, אתה מבין? זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי".

בשן: "מה שאתה אומר לי פה, וזה שהדברים באו מהפה שלך – מהאנשים הריאליים וההגיוניים והציניים שאני מכיר – (מפתיע). ואתה אומר את זה כעובדה… ראית גם את גופך?".

שריד: "אני לא זוכר שראיתי את גופי, אבל ראיתי אותם. כנראה שגופי נשאר שם, אבל הוא לא היה חלק מהתמונה שראיתי מלמעלה".

בשן: "ואתה בדרכך למעלה?".

שריד: "הגעתי לסוף הדרך, ואני כבר שם וצופה ממרחקים, מהרקיע".

בשן: "ואיך אתה חוזר לגוף שלך?".

שריד: "כשהגעתי לבית החולים, שבתי לעצמי. בני משפחתי לא חיים בזכותי, חס וחלילה. גם כשהייתי איש ´חשוב´ כביכול, הם התרחקו מהחשיבות הזו כרחוק מזרח ממערב, ולא היה להם שום חלק ונחלה בציבוריות שלי. אבל במקרה הזה, משום שהיה מדובר בפיקוח נפש, בחיים ומוות ביד הלשון, אני זוכר שאשתי אמרה באופן מפתיע ובלתי אופייני ´הבאנו את יוסי שריד´. הרופאים התאספו סביבי, התחילו לבדוק אותי, ולהם היה רושם אחד כנראה, שלא אמות ואחיה".

בשן: "איך הם אבחנו אותך?".

"אני לוקח את זה לכל החיים

שריד: "כאיש חי שעבר איזשהו אירוע לא בהכרח מאובחן מבחינה רפואית. אני אפילו זוכר שהיה שם רופא שאמר שהוא מכיר תופעה כזו, שאדם מרגיש פתאום גל חום פנימי גואה בו, והודף אותו כלפי מעלה. כנראה שזה המקרה, אבל לא היתה שום אבחנה רפואית. לפעמים אולי הנשמה רוצה להשתחרר ולצאת. היא רוצה חופש, ולהתבונן על דברים אחרים, מתוך הכלוב הפנימי הזה".

בשלב הזה נשמע השדרן בני בשן – לא אדם דתי, יש לציין – מופתע לחלוטין. "יוסי, אני לוקח את הדבר הזה באמת לכל החיים", אמר. "הרבה דברים אני אוהב לחתום מול עצמי ב´אני לא יודע´ גאה. מבחינתי העדות הזו שלך היא העדות המשכנעת ביותר שיכולתי לקבל".

לקראת סוף השיחה סיפר שריד על ספר שקיבל, אודות מקרי מוות קליני, ואמר שהוא כנראה לא הספיק להיפגש עם אוהביו המנוחים ועם הקב"ה, כפי שמתואר בספר, והוסיף שפגישה כזו כנראה לא תקרה, כי הוא לא מאמין כלל.

"אני לא מקבל את הטענה שלך, ואנחנו גם נתווכח על זה מתישהו", אמר בני בשן, הידוע כאמן ושדרן חילוני לגמרי, שנראה כי משהו ייסודי בתפיסתו התערער תוך מספר דקות.

על אף ההלם של המראיין, המשיך שריד להתעקש ולטעון כי לחוויה שלו לא היה קשר לאלוקות. אך כפי שטען בשן, נראה שדווקא עדותו של אתאיסט מוצהר כשריד, על אודות היפרדות הנפש מהגוף, היא העדות המשכנעת ביותר לכך שהגוף והנשמה – שניים הם…

"אני רוצה, אבל מאיפה אתחיל"?

משה ויטמן
"יש לי שלושה תארים, אז למה הם לא רוצים"?
זהו. שנים ארוכות של למידה, שינון, חזרה מבחנים ועבודות, הגיעו לקיצן. מיקי הפך באירוע רב רושם להקראות "ד"ר מיקי" ומהיום הוא רופא מומחה באורתופדיה לכל דבר. כבר למחרת, פתח מיקי את הקליניקה הפרטית עליה חלם בשנות הלימודים הארוכות והחל להמתין לפציינטים שיתחילו למלאות את פנקס התורים החדש… יום עבר ועוד יום ואפילו עוד שבוע וחודש ומיקי, סליחה, ד"ר מיקי, המשיך להמתין ולצפות לפונים שיבואו והם, למרבה צערו, ממש לא התכוונו לעשות זאת. "מה חסר לי" שאל מיקי את עצמו בייאוש, "יש לי שלושה תארים, למדתי במקומות הכי נחשבים, למדתי ואני יודע המון, מדוע הם לא רוצים לבוא אלי"? את המסקנה לקח לו עוד קצת זמן להפנים – כל הידע שבעולם לא שווה הרבה בלי התנסות מעשית.
מה צריך יותר: חכמה או מעשים?
את המסקנה החכמה הזו קובעים לנו חכמים במסכת אבות, בצורה חדה יותר, בקשר לכל בנייה או התקדמות יהודית שלנו. "כל שמעשיו מרובים מחכמתו – חכמתו מתקיימת. כל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת"- קובע נחרצות רבי יהודה במשנה במסכת אבות. כל זמן שהעולם היהודי שלך יתמצה בידע ואפילו הרבה ידע, בתחושות, בהבנות, בתכנונים או בשאיפות וחלומות – זה מאוד יפה אבל זה לא יתקיים. כלומר: זה לא יחזיק מעמד. הערך האמיתי של כל הידע יגיע רק אם תתמיד בהתקדמות מעשית. רק אם תבטא בהתנסות מעשית את הערכים היהודיים שלך. בלי זה, גם החכמה עצמה תלך ותיעלם עם הזמן.
יותר מעשים מחכמה? איך זה ייתכן?
אבל רגע, שמת לב לנוסח של המשנה: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו"? איך ייתכן שאדם יבצע מעבר למה שידוע לו? האם זה הגיוני לדרוש שהמעשים שלנו בפועל יהיו רבים יותר מהידע שלנו? את התשובה המפתיעה לך מספק רבנו יונה, אחד מגדולי דור הראשונים (לפני כ900 שנה) בספרו "שערי תשובה". לדבריו, זה ייתכן רק בסיטואציה אחת. אם האדם מקבל על עצמו בצורה חזקה ויציבה קבלה מעשית ביחס לעתיד, נחשב לו הדבר כאילו כבר היום, בעת הקבלה, קיים בפועל את כל המעשים וממילא ייתכן שגם אם הוא לא יודע עדיין איך בדיוק צריך לקיים את תוכניתו וההלכות אינן ברורות לו, הוא ירשום בקורות חייו מעשים שהם גדולים כמותית מחכמתו… המסקנה: עלינו לפתוח את עולמנו היהודי בקבלה עתידית חזקה, שגם אם עדיין צריך להתקדם כדי לקיים אותה, כבר כבשנו את העולם.
מה בין צעד "אחד" לצעד "ראשון"?
לכן, בואו נשנס את מוחנו ונחשוב תכל'ס.: מהו הצעד הראשון בו אנו רוצים לפתוח בכיוון מעשי וביצועי של התקדמות יהודית אמיתית. צעד ראשון אמרנו. "ראשון" ולא "אחד". אם אנו לא רוצים צעד בודד יחידי, אלא צעד שהוא קטן מספיק כדי שיתאים לנו בנקודת הזמן הנוכחית, אך שיהווה פתח והמשך לבאות עלינו לטובה, כדאי שיהיה זה צעד "ראשון" כזה שאחריו יבואו שני ושלישי ועוד… מה זה אומר מעשית? שהקבלה שנקבל צריכה אמנם להיות קטנה או אפילו מזערית כדי שאכן נוכל לעמוד בה וליישם אותה בעקביות, אך עליה להיות בעלת מאפיין משמעותי נוסף: להיות בעלת משמעות מספיק רבה עבורנו כדי שתקדם אותנו באמת הלאה…
צעדים קטנים, זהירים, אך משמעותיים

שמת לב פעם לילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים בעולם? ראית כמה שבריריים הם הצעדים ובאיזו קלות הוא יכול למצוא את עצמו משתטח על הקרקע? כך אלו הצעדים הראשונים, צעדים שאם הם לא מצליחים אין עדיין בכוחו של הילד להחליף אותם באחרים והוא מוצא את עצמו מאבד את שיווי המשקל ונופל בבום. רק כשהוא יגדל, הוא יוכל למצוא בעצמו את היכולות לאזן את עצמו בצעדים מאזנים כשיקרה והוא יאבד לרגע את שיווי המשקל. הצעדים הראשונים הם משמעותיים מאוד גם בגלל השבריריות שלהם. אי אפשר לקחת משהו גדול מדי או קטן אך שולי מדי שישאיר אותנו חסרי כל אם חלילה נאבד את שווי המשקל… לכן, ההמלצה ברורה: תעשה צעד קטן, אבל בעל משמעות רחבה. כזה, שיביא בעקבותיו את הצעדים הבאים לטובה.
רוצה להתחיל? 4 היסודות שאתה חייב להכיר!
רוצה להתחיל במשהו מעשי? הרשה לנו להמליץ בפניך על 4 היסודות היהודיים, שעל פי הנוסחה של גדולי הרבנים יספקו לך את הכלים הייחודיים להתקדמות בקצב שלך ביהדות, יחד עם היותם משמעותיים ביותר בשדרוג החיבור הרוחני של העם היהודי. רשום לפניך: תפילין, ציצית, שבת וכשרות. אלו הם 4 הדברים, שמצד אחד אינם דורשים ממך מהפכות חיים מהותיות ( כמובן שכל אחד מהם ניתן ליישם אותו בהדרגה בפני עצמו) אך בכוחם להניע אותך קדימה בתקשורת עם פנימיותך הרוחנית והתחושות הרוחניות שלך. מתאים?

שם המשחק – דבקות במטרה

יסוד ההצלחה בכל דבר ועניין הוא העקביות והדבקות במשימה. כאשר אדם פותח עסק ומטפל בו רק בזמנו הפנוי, קלושים הסיכויים שיראה הצלחה רבה בעסקיו. כך הדבר בעסק התורה. כדי לזכות למעלותיה יש להקפיד על לימוד יום יומי בקביעות ובעיקשות בימי שגרה כבימי טרדה. לפנינו סיפור מפעים על התמדה ועקביות בלימוד התורה.

חבוש בבגדים מוזרים הוא נכנס לביתם. על הכורסאות המפוארות שניצבו בסלון, ישבו הוריו והתבוננו בו אחוזי הלם. בנם מחמד – עיניהם הופיע על מפתן הדלת לבוש בחליפה כהה ועל ראשו מתנוססת מגבעת שחורה, מהסוג שהם רגילים לראות בכותל המערבי בטיולם השנתי. מבט נוסף לעבר הבן הבהיר להם, שהעגילים שהתנוצצו על אזניו לראווה, נעלמו, ואיתם תספרתו המיוחדת שהיתה משוש ראשו. הוא חזר בתשובה!

עד לרגע זה התנהלו חייהם על מי מנוחות בפרבר יוקרתי במדינת קליפורניה. הם הצליחו מאד, כל אחד בתחומו הוא. האב היה מתאגרף מפורסם שעשה הון רב לביתו ממקצועו הכוחני, ואף האם לא שקטה על שמריה ושלחה את ידה בעסקי מסחר חובקי עולם, בהם ראתה הצלחה רבה. בנם יקירם שניחן בכשרונות רבים, גדל ככל שכניו עמם הלך לבית הספר הפרטי, שם ניבאו לו מוריו עתיד מזהיר בעולם האקדמיה.

בנוגע ליהדותם ניתן לומר שלא היתה להם כל התנגדות לנושא הדת, אלא שהם פשוט לא התעניינו בה. כל שידע האב לומר לבנו, היה המשפט ששמע הוא עצמו מאביו המנוח: "דע לך, כי בן להורים יהודים הנך".

לא חלפו שנים רבות ונבואתם של מוריו הגשימה את עצמה. הבן פנה לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות והנחשקות בארה"ב ועשה חייל בלימודיו.

יום אחד, היה זה לאחר סדרת מבחנים קשה אותה עבר בהצלחה, פנה לשוטט להנאתו במסדרונות חדרי המגורים המפוארים שהועמדו לרשותם. לפתע משך דבר מה את תשומת ליבו. כשהוא עומד על מקומו, הסתכל בעיניים פעורות על חברו לספסל הלימודים שלא היה ידוע כחובב מעשי קונדס. הלה התרכז במשימה מוזרה ביותר: גלגול חבלים שחורים סביב זרועו השמאלית.

הוא שפשף את עיניו בתמהון ואחר שהתאושש דפק על הדלת הפתוחה למחצה ובלא להמתין לתגובה נכנס אל החדר. "בלי הרבה הקדמות ידידי, מה אתה עושה?" תמה. מרגע זה ועד להופעתו כיהודי שומר תורה ומצוות בבית הוריו, לא חלף זמן רב.

שלומי רוצה לשמור שבת

יעקב לוסטיג

 

שלומי שבת נחשב לאחד האומנים הבולטים במוזיקה הישראלית. מאחוריו קריירה של עשרות שנים עם מאות שירים, בהם לא מעט להיטים של ממש. כולם יודעים ששלומי הוא זמר משכמו ומעלה, אבל מה שלא כולם יודעים ששלומי הוא איש של דת ואמונה.

"כבר תשע שנים שאני לא מופיע בשבת", הוא מספר. "הציעו לי סכומי כסף גבוהים מאוד, אבל ברוך ה' לא התפתתי לעבוד בשבת", הוא מספר בראיון.

לדבריו, בלבו מקננת שאיפה תמידית להתקדם לשמירת שבת מלאה. בשישי בערב, מתכנס שלומי עם בני משפחתו וחברים, מקדש על היין ויושב אתם לסעודת שבת: "אין כמו ההרגשה הזו של יום שישי, מנוחת הגוף והנפש. אני מאד רוצה להתחזק בשמירת השבת. אני מאמין שכשאני אקבל את 'העזר כנגדי' יהיה לי יותר קל לקיים את המצוות כהלכה".

איך התחילה ההתקרבות ליהדות? נשאל שלומי שבת והשיב: "בעולם החילוני אני ממש חש ריקנות", הוא מספר. "כל חוויה חילונית שעשיתי, נשכחה אחרי כמה רגעים, אפילו טיולים לחו"ל או פיקניק בשבת, אני ממש לא זוכר".

"אבל לעומת זאת", הוא מוסיף, "המצוות שאני עושה ומעשים טובים אני זוכר היטב. הם ממלאים לי את הנפש בתכלית. זה אחד המניעים שעוררו את ההתקרבות ליהדות".

שלומי מספר על שורשי ההתקרבות לדת: "יש לי הרבה חברים תימנים שאני יושב איתם בערבים באווירה של מנוחה עם גת ודברי תורה, תמיד יש בחבורה מי שיתן הרצאה או דרשה על תורה וערכים.

"כך לאט, לאט האוזניים שלי נחשפו לדברי הקודש. יום אחד האזנתי לקלטת של הרב אמנון יצחק. לדעתי אי אפשר להשאר אדיש כששומעים אותו הוא יכול לגרום לי לבכות או לצחוק בשניה אחת וזהו 'נדלקתי'. הפנמתי שזאת האמת היחידה והדרך הנכונה".

בסיום השיחה מסביר שלומי: "אני משתדל לאמץ את כל המצוות. מתפלל, מחפש לעשות חסד, צדקה, בורח מלשון הרע, מסית מהדרך נסיונות של היצר ומשתדל ללמוד תורה בזמני".

ומה לגבי חזרה מלאה בתשובה? "אני מאמין שהרגע שבו אחליט להתקדם משמעותית בדת, לא רחוק ממני, בינתיים התהליך מתבשל אצלי".

 

 

הלב היהודי של שולי רנד

יעקב לוסטיג

 

שולי רנד נחשב לאחד היוצרים היותר מעניינים בעכשוויות הישראלית. כל מי שנתקל בעבודתו אי פעם, יודה שמדובר ביוצר ענק, אדם עם עומק רגשי עצום, מלחין בחסד ושחקן מוכשר במיוחד.

סדר יומו של שולי רנד מורכב בעיקר מעבודת ה'. בבוקר לימוד תורה, תפילה, קיום מצוות, קירוב רחוקים, לשמח לבבות, ועוד ועוד. אבל לא תמיד היה שולי יהודי חרדי. לפני שחזר בתשובה צלח רנד קריירה מפוארת למדי. הוא שיחק ב'הבימה' וב'קאמרי'. הוא נחשב לכוכב עולה בתרבות הישראלית, הלחין שירים והוציא אלבום מוסיקלי שזכה להצלחה רבה.

את ילדותו ונעוריו עשה שולי בסביבה דתית. הוא למד בבית ספר דתי ועד שהתגייס לצבא היתה הכיפה קבועה בראשו. בצבא הוא נטש באופן חלקי את תורת ישראל, הפסיק לשמור שבת, אך המשיך להקפיד על כשרות ועל מצוות אחרות.

אבל הלב של שולי רנד משך אותו בחזרה לתורה הקדושה. הלב היהודי שלו לא הניח לו, הוא הרגיש צורך עז לחזור בתשובה ולחיות אורח חיים יהודי על כל המשמעויות הכרוכות בכך. בראיון לעיתון 'בקהילה' הוא סיפר: "התהליך אצלי היה בעיקר אמוציונלי. בשונה מבעלי תשובה אחרים כמו הרב אורי זוהר למשל, שאצלם זה מעבר שכלי המתבסס על מחשבה מעמיקה והתבוננות, אצלי זה הגיע מהלב מהתחושה הפנימית".

בשלבים הראשונים של החזרה בתשובה, שולי רנד אפילו לא הציץ בספרי קודש. הוא לא הרגיש משיכה ללימוד התורה, אלא רק לקיום המצוות: "הרגע שבו נאלצתי להתחיל להתעמק בספרים, לא נשמט מזיכרוני ולו לרגע קט", הוא מספר. "יום אחד הגיעו אליי מעקלים בשל חוב כספי. הם לקחו את כל רכושי, כולל הטלוויזיה. ישבתי בבית ולא היה לי במה להתעסק. אין טלוויזיה. עיני נפלו על הספר 'ילקוט מעם לועז', שקיבלתי מגיסי, אף הוא חוזר בתשובה. מתוך שעמום התחלתי לקרוא. היה זה הלימוד הראשון שלי בספרי הקודש. מאז ועד עתה לא הפסקתי, ברוך ה' ".

"אבי שאל אותי פעם", אומר שולי ברגע של גילוי לב, "תגיד את האמת. למה חזרת בתשובה? עניתי לו דבר פשוט: אני מכיר את עולם הבוהמה מהצד הפנימי שלו, ותהיתי מה אני יכול מכל זה להוריש לילדיי?"

"היו לי שאלות הלכתיות והתחבטויות קשות בנוגע לפרישה. עליתי לרב שפרן, והצגתי בפניו שאלות פרקטיות, כדוגמת משכורת, פנסיה ועוד דברים שאני עלול להפסיד. הייתי בטוח שהרב יורה לי לעזוב את הכל ויהי מה. אחרי הכל מדובר בתיאטרון…"

"הופתעתי מאוד כאשר הוא הציע לי להישאר בשלב זה בתיאטרון, אך לפחות הצגה אחת בשנה אעשה ברוח היהדות כדי להשפיע באמצעותה על קהל הצופים. אך מנוי וגמור היה עמי לעזוב. עשיתי זאת בקצב איטי בשל התחייבותי, עד שפרשתי כליל. ההצגה האחרונה, שבה הופעתי הייתה לי קשה ביותר".

בשנים הראשונות, לא חשב שולי לשוב ולהתעסק בעולם המשחק, עד שפגש את הרב שלום ארוש שהציע לו לחזור לעולם המשחק, כדי 'לקדש את העיסוק בתחום'.

 

"רבי נחמן מברסלב אומר", אמר לו הרב ארוש, "כי 'בעל תשובה צריך לשוב לאותם מקומות שבהם פגם ושם לתקן את הנדרש', עליי לשרת רעיונות שרוח חכמים נוחה מהם כהגדרתו, ולתרום אותם למען קירוב יהודים אל כור מחצבתם הרוחנית".

עוד לפני שחזר בתשובה, כעס רנד מאוד על הבורות והאיבה שרחשו אנשי הקאמרי והשחקנים, לכל דבר שבקדושה: "הייתה פעם הצגה שהייתה מבוימת היטב, אך מהולה בסממנים אנטישמיים מובהקים ובסטריאוטיפים מוכרים בכל הנוגע לציבור החרדי. לאחר ההצגה, ניגשתי לבמאי, בקובלנה כואבת: שאלתי אותו, למה אתה מציג יהדות שטחית, חסרת כנות ומינימום של רציונליזם? מדוע אתה מבקש להבליט את המכוער השולי, ולא את המוטיבים היפים הרבים, שהם נחלת היהדות? הוא השפיל עיניו במבוכה אבל לא טרח להצטדק".

את סרטו 'אושפיזין' ספינת הדגל של יצירותיו, הוא מגדיר 'הכוח שהניע אותנו לנסות ולהעביר לעולם את חווית האמונה'.

"היו לנו כמה מטרות", מבהיר שולי, "קודם כל, לדבר על מציאות החיים מתוך אמונה. הריחוק של האנשים מהקב"ה נובע מהסתת יצר הרע, שאומר לאדם החש רחוק, כי אין לו סיכוי להתקרב לבורא העולם. קהל היעד היה מטבע הדברים החילוני בלבד ולשם הוא הגיע בעיקר. הוא הצליח מעל ומעבר למצופה. גרפתי גל של תגובות שאמרו לנו: 'לא ידענו שאפשר לדבר כך עם ה', חשבנו שאין לנו סיכוי', 'לא הרגשנו עד עתה שיש לנו אבא'.

"גם לאנשים חילונים יש מערכת מושגים של תשובה. אולי זה לא מוגדר בגדרי תשובה, תורה ומצוות, אבל גם במערכת הפנימית המוסרית שלהם, יש מערכת מסוימת של תשובה. אין יהודי שלא עוסק בתשובה כל הזמן. חלקו באופן מודע, חלקו באופן לא מודע".

העוצמה של הסרט והסיפורים שזרמו אליו על אנשים שהוא שינה להם את חייהם מהקצה אל הקצה וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, מחשלים אותו להמשיך במלאכה ש"אבותינו לא עסקו בה" כהגדרתו.

שולי רנד מספר גם על ההפתעה הגדולה של הסרט הזה: "שמעתי, על משפחה נוצרית באוסטרליה שהתגורר אצלם בחור יהודי בקומה התחתונה של הבית. הוא צפה בסרט שוב ושוב. עד שיום אחד, הם פנו אליו וביקשו לצפות בו. הסרט היה עם תרגום לאנגלית והם התמכרו אליו. המשפחה הזו התגיירה בעקבות הסרט ויצאו ממנה שבעה גרים!"

"כאשר הוצג הסרט 'אושפיזין' לראשונה בפסטיבל ירושלים, נכחו בהקרנה אישים הרחוקים כמטחווי קשת מהיהדות, אבל בסוף הסרט, כולם יצאו עם דמעות בעיניים".

"את זה", הוא אומר, "אני לא יכול לשכוח".

 

הפרופסור שנשרף

מאת: יעקב לוסטיג

 

העוברים והשבים בכיכר הגדולה שבריגה בירת לטביה הביטו משתאים בצעיר שהתייצב במרכז הכיכר, כשהוא מחזיק בידיו מה שנראה כשלט עטוף בסמרטוט ישן. היה זה  באביב 1969. מרבד השלג הלבן החל להפשיר והקור החורפי החל לפנות את מקומו למזג אוויר נעים יותר. משהגיע הצעיר לנקודה הבולטת בכיכר, סמוך לאנדרטת החירות, נעצר והביט סביבו.

הוא עמד מספר דקות ללא נוע, ולאחר מכן הסיר בתנועה החלטית את הכיסוי מהשלט שהחזיק בידו. מעט הסקרנים שהתגודדו סביבו מיהרו להתרחק. השלט נשא מסרים נגד השלטון הקומוניסטי, מה שאומר שבתוך שניות אחדות כבר יופיעו אנשי המשטרה החשאית ויעצרו את האיש יחד עם כל מי שאולי הכיר אותו אי פעם.

הכתובת המתריסה התייחסה לעוולות השלטון הקומוניסטי שדיכא באותם ימים בצ'כוסלובקיה, מחאה עממית שכונתה מאוחר יותר ה'אביב של פראג' בצ'כוסלובקיה. חומר נפץ פוליטי מהסוג המסוכן ביותר.

אבל אליה ריפס לא חשש מהמשטרה החשאית. הוא בכלל לא תכנן להיעצר. העוברים והשבים עדיין לא הבינו את זה, אבל עוד לפני שנכנס לאמצע הכיכר, כבר הספיג ריפס את בגדיו בבנזין, וכעת, לאחר שהציג את השלט הוא הושיט את ידו, החזיק במצית, והעלה בה אש.

הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבין שבעוד רגעים אחדים הוא מסיים את חייו. קולות הפצפוץ שהשמיעו לשונות האש נשמעו באוזניו כתופי מלחמה, אבל אזרחים שהבחינו במעשיו מיהרו להפיל אותו ארצה, ולגלגל אותו על השלג עד שהאש כבתה, והוא נותר שרוע על הרצפה בהכרה מעורפלת.

שלושה שוטרים מהמשטרה החשאית, לבושים בבגדים אזרחיים, אספו אותו למכונית שחורה, והשליכו אותו לכלא כשהוא סובל מכוויות קשות, אך אינו נמצא במצב של סכנה בגללן.

למחרת הוא הובא בפני שופט ונלקח לאשפוז פסיכיאטרי. ניסה לשרוף את עצמו, משמע אדם מעורער בנפשו. כך הסיקו הקומוניסטים. ריפס טוען שזה רק היה התירוץ שלהם, ושהם השתמשו בו גם נגד אסירים פוליטיים 'רגילים' שלא ניסו לפגוע בעצמם או באחרים.

החיים המשיכו להוביל את אליה ריפס, שלימים החליף את שמו לאליהו, למקומות לא צפויים, ובכל מקום ליוותה אותו האהבה שלו למתמטיקה. כיום הוא מכהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בשיחה ל'משפחה' הוא סיפר שהאהבה האמתית שלו היא לתורה הקדושה:

"אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה. הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו".

פרופסור ריפס נחשב לאדם ייחודי מאוד, מצד אחד הוא תלמיד חכם העוסק בתורה שעות רבות בכל יום, ומאידך הוא גאון עצום במתמטיקה, והמרצה האהוב ביותר על התלמידים באוניברסיטה העברית בה הוא מלמד. לפני כעשרים שנה פיתח פרופ' ריפס תוכנה הסורקת את אותיות התורה קדושה, ומאתרת צפנים המנבאים שלל התרחשויות היסטוריות. 'שיטת הדילוגים', מכנים את השיטה שלו, שזכתה לפרסום רב ועוררה סערה לא קטנה בקהילה האקדמית, בה התנהל ויכוח האם מדובר בגילוי אמיתי השמור לתורה הקדושה בלבד, או שצירופים מסוג זה יכולים להתבצע בכל טקסט בסדר גודל כמו התנ"ך, בלי קשר לתורה בדווקא.

"אני לא בא לפרש ולהסביר את הממצאים שמצאתי ומצאו אחרים בתורה, אני רק גיליתי את זה, והראיתי שמבחינה סטטיסטית, ההסתברות למציאת צירופים בצורה שבה הם נמצאים היא קטנה מאד עד בלתי אפשרית, מה שמלמד על נכונות התופעה", הוא אומר. "את הפרשנות שיעשה כל אחד לבד, אני מתעסק עם מתמטיקה, לא עם מיסטיקה".

"אני בא מעולם המדע", מוסיף פרופ' אליהו ריפס. "אני יודע מה זה הישגים שכליים, ואני מבין מה זו אקדמיה. ואני עדיין אומר, אין דבר חשוב יותר מתורה בעולם. יותר מזה, יהודים מסתכלים על גאוני מדע יהודיים כמו איינשטיין ופון ניומן כעל ברכה לעולם, כעל יהודים שהצליחו בעולם, אני מסתכל עליהם כעל הפסד, העולם הפסיד כוחות כאלו חזקים שהיו יכולים להגות בתורת ה' בעומק לא יתואר ובהיקף רחב. תאר לך כמה עוצמה רוחנית היתה יכולה להיות בעולם אם איינשטיין היה משקיע את חייו בתורה", הוא אומר כשכאב של ממש ניכר בקולו.

"גם אני", הוא אומר, "אני לומד כל יום תורה, ולפרנסתי אני עובד בעבודה מדעית שאני מצליח בה ברוך ה' מאד, אבל גם אני עדיין לא ויתרתי על החלום, לא ויתרתי על שום דף גמרא, ואני יודע שבעזרת ה' יבוא יום ובו אלמד כל אחד ואחד מדפי הש"ס, כל הלכה והלכה מהלכות השולחן ערוך. לא, אני לא מוותר".

לצחוק כל הדרך לגן עדן

 

יעקב לוסטיג

 

כשגדל שמעון פרץ בבית הוריו בחיפה, הוא ספג את ערכי המסורת היהודית. הקשר לדת היה רופף אומנם, אבל משהו היה שם, ביסודות החינוך שלו בשנות הילדות. עם זאת, מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה שיום אחד הוא יופיע בפני קהל, כשאת פניו מעטר זקן עבות, ולראשו כיפה גדולה.

סיפורו של שמעון פרץ הובא בין היתר באתר 'הידברות', בכתבתה של אביגיל איתן. את החינוך הפורמלי קיבל פרץ בבית ספר ממלכתי. מגיל 12 עד 18 התגורר בקיבוץ יקום ולמד עם ילדי הקיבוץ, ובהמשך התגייס ללהקה צבאית בצה"ל. מגיל צעיר היה פרץ סטנדאפיסט, גם אם לא באופן רשמי, תמיד היו החברים מתקבצים סביבו, והוא היה משמח אותם בחיקויים, בדיחות והלצות מלבבות.

"היתה אז תוכנית טלוויזיה לועזית מצליחה בשם "תהילה", מספר הרב פרץ. "אמא שלי היתה מכורה לה. יום אחד היא אמרה לי "שמעון, אני רוצה שתהיה שחקן", אמרתי לה "אמא, את לא רוצה שאני אהיה הרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי)?", והיא אמרה: "אני רוצה שתהיה הרגב"ט". שאלתי "מי זה הרגבט?", והיא ענתה: "רבי ג'ון בן טרבולטה…".

פרץ צעד בעקבות החלום של אמו. הוא פנה ללימודי משחק ודרמה ב'בית צבי', שיחק בתיאטרון 'הבימה', הופיע בתוכנית הטלוויזיונית 'זהו זה', בתוכנית הפופולארית 'פספוסים', ב'לא דופקים חשבון' של יהודה ברקן ועוד. לצד הפעילות שלו בתיאטרון ובטלוויזיה פתח הרב פרץ גם עסק פרטי של ליצנים, רקדנים פעלולנים וכל מה שצריך כדי לעשות 'שמייח'.

הוא התחתן, התגרש, התחתן, התגרש והתחתן שוב, עשה חיל בעסקים והצליח מעל ומעבר למצופה, אבל הרגיש אחרי הכל שהעיקר חסר לו. היום הוא כבר בעל בעמיו, יהודי נכבד עם משפחה ברוכת ילדים המתנהלת על פי ההלכה המסורה לנו מדורות קודמים, ברוח ישראל סבא.

  • היה לך הכול. הצלחה, כסף, שפע גשמי. מה עבר עליך שהחלטת לחזור בתשובה?

"חטפתי מכה שהעירה אותי. זה היה בגיל 28 התחתנתי עם בחורה טובה בחתונה כמו מהסרטים, אבל תוך תשעה ימים הבנתי שזה לא זה. נשברתי. הבנתי שמשהו לא תקין. חבר טוב הציע לי להתחזק ולחפש אשה דתייה, הוא טען שככה אני אמצא את האושר והשלווה שאני מחפש בהקמת בית. הוא הכיר לי את הרב דניאל זר, שהזמין אותי לשבת. התחלתי לשמור שבת לאט לאט, אבל עדיין לא חזרתי בתשובה באופן מלא. עוד הייתי עובד בעסק של האירועים, הייתי מגיע לעבודה, מוריד את הכפה ומתחיל לעבוד. בסוף הערב החזרתי את הכיפה.

זה הגיע ממקום שאני מחפש בחורה טובה, שאני רוצה משפחה שתהיה משפחה בריאה ויציבה. בהתאם לכך התנזרתי מיציאות, עד שהכירו לי בחורה טובה, זה היה נראה שהפעם מצאתי את האשה הנכונה. שוב עשינו חתונה מפוארת שנראית כאילו לקחו אותה מסרט. היא בחורה טובה אבל לא הסתדרנו. אחרי חודשיים כבר היה ברור שזה לא זה. חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. פשוט לא הבנתי למה זה קורה לי. ואז הבנתי שלכל דבר יש הוראות יצרן. כשקונים רכב – יש לו אחריות, כשקונים מקרר – אפילו לא מכניסים את התקע לחשמל לפני שהטכנאי בא כדי שתהיה אחריות. אז על החיים לא ניקח אחריות? החלטתי שאם זה לא עבד בדרך שהלכתי בה עד היום – ננסה עכשיו חופה וקידושין לפי הוראות יצרן של בורא עולם. ואני הולך עם זה עד הסוף. זאת האמת".

 

  • זהו? נגמרו כל הקשיים ומאותו רגע הכל בא בקלות?

"לא. גם אחר כך היו לי קשיים ועברתי משברים. התחלתי לחפש שידוך, וזה לא היה קל בכלל. אישה אחת אלמנה שעדיין בוכה על מות בעלה, אישה גרושה שכשהגעתי לפגוש אותה גיליתי שיש לה שמונה ילדים וכן הלאה, כל סיפור היה 'תיקון' בפני עצמו. עד שמצאתי את האישה שלי, זה לא היה פשוט. לבעל תשובה זה לא פשוט. פתאום אסור לו לעשות כל מני דברים שהוא היה עושה כי הוא נמצא במסגרת. אבל השתדלתי, עבדתי קשה, עבודה פנימית וחיצונית. ברוך השם בסוף הכרתי את אשתי הצדיקה. בגלל שהייתי גרוש כבר פעמיים, לא קיבלתי אותה בקלות. אביה לקח אותי לרב שיפסוק אם נתחתן או לא. ברוך השם זכיתי".

  • אם היית יכול לדבר עם שמעון פרץ הצעיר והחילוני, מה היית אומר לו?

"הייתי אומר לו: בא נפתח ביחד הרמב"ם, גמרא, בא תלמד, יש שם כל כך הרבה חוכמה.. איך חז"ל יכלו לדון לפני כל כך הרבה שנים בסוגיה – אם יש קובייה ובתוכה יש כהן, האם מותר לעבור איתה מעל בית קברות? מאיפה הגמרא הסיקה שבעתיד יהיה מטוס, ומה עושים במקרה כזה? או בספר תהלים – כל דבר שעבר על דוד המלך, הוא כתב עליו שיר. וכל שיר – פגז: שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, כל מילה בול במקום. הרבה מתלהבים משייקספיר, אבל הטקסט האמתי הוא הטקסט העברי".

  • ושמעון של פעם היה מקשיב לך?

"היה לי קשה, כי שמעון של פעם היה עובד כל הזמן, בסופרלנד, בלונה-פארק, במלונות, באירועים, לא היה זמן בכלל. אין זמן להקשיב כי רצים אחרי העבודה".

 

  • מישהו מסביבתך חזר בתשובה בעקבותיך?

"כן, הייתי בדרום אפריקה, היה שם בחור מאוד נחמד בהופעה. צחק, צחק… בסוף הערב אמרה לי מישהי: זה שצחק הוא אחי. הוא עשיר מאוד, אבל גם רווק בן 44. אני מאוד אשמח אם תוכל לחתן אותו. אז אמרתי לו שיבוא לישראל, והוא באמת עשה את זה. הוא בא לארץ, הכיר מישהי מראש העין והתחתן איתה. יש לו כבר ארבעה ילדים. חזר בתשובה, שומר טהרת המשפחה, כשרות. תראי איך מסטנד-דת נפתח הלב".

 

  • ההופעות שלך לא מנסות לחזק באופן מוצהר. אז מה המטרה העיקרית שלהן?

"ללמד שמי שחי בסרט – אוכל בסוף סרטים. אני רוצה שתהיה לקהל אמונת חכמים. בא אחד לרב אומר לו: מה יהיה איתי?, הרב פתח ספר תורה ואמר לו: עוד ארבעה חודשים אתה מת. אחרי שמונה חודשים חזר אליו: הרב, הנה אני עוד חי, אמר לו הרב: אם היתה לך אמונה היית מת".

 

רגע לפני ההתרסקות צווחתי "שמע ישראל"

יעקב לוסטיג

 

אילו הייתם פוגשים את דניאל עשור בגלגול הקודם שלו, סביר להניח שהייתם מזדעזעים מהשיחה אתו בצורה קשה מאוד. בעברית צחה הוא היה מנסה לשכנע אתכם להצטרף אליו ולהמיר את דתכם לנצרות. שנים לא רבות קודם לכן, עוד היה דניאל נזיר הינדואיסטי, מחסידיו של מהרישי יוגה המפורסם.

היום הרב דניאל עשור הוא יהודי חרדי לכל דבר. התורה היא כל מה שמעניין אותו בחיים, וקיום המצוות נמצא בראש סולם הערכים שלו. הנצרות, ההינדואיזם והחילוניות היו לו לזרא.

סיפור חייו של עשור הוא סיפור שגרתי של צעיר ישראלי שהצליח בחיים. לפרנסתו הוא עבד כטייס מסחרי, ואת חייו החליט לבנות בארה"ב. עשור היגר לארץ ההזדמנויות הלא מוגבלות, התחתן עם בחורה גויה, והקשר בינו ובין היהדות כמעט ולא היה קיים.

כשהחליט לחפש משמעות לחיים פנה עשור אל הרוחניות. הוא השתלב בקבוצה של נזירים אינדואיסטים תחת הנהגתו של מהרישי יוגה. במשך תקופה ממושכת הרגיש שהוא מתעלה למדרגות רוחניות גבוהות, מחזק את השליטה על עצמו ועל חייו.

"ידעתי שלמדע אין תשובות אמיתיות", הוא אומר. "היום כולם מבינים שלאוניברסיטה מגיעים כדי לחפש מקצוע, לא כדי למצוא אמת. כבני אנוש, אמצעי החשיבה שלנו מוגבלים. אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה והשכל האנושי לבדו אינו מסוגל לפענח את חידת הקיום במלואה".

אחרי תקופה החל דניאל למאוס בדת ההינדואיסטית. הוא הבין שההינדואיסטים מוכנים אולי לוותר על הרבה מאוד דברים גשמיים כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אבל על הדרך הם מוותרים גם על האמת: "ראיתי שרוב המצטרפים לקבוצות הללו הם כל מיני אנשים שמחפשים לברוח מהמציאות לעולם של דמיונות והזיות במקום להתמודד עם החיים".

את ההינדואיזם הוא נטש, אבל עדיין לא חשב אפילו לבדוק את תורת ישראל. "התקשורת החילונית עשתה עבודה טובה מאוד", הוא מסביר את תחושת הריחוק שקיננה בקרבו כלפי כל דבר שריח יהדות נודף ממנו. "גם בשלב זה לא ראיתי ביהדות אופציה ריאלית. במקום זאת פניתי לנצרות".

עשור הפך למיסיונר פעיל, ובהמשך הגיע למסקנה שהוא רוצה להיות כומר. הוא פתח בלימודי כמורה אינטנסיביים והעתיד היה נראה ברור מתמיד: בקרוב הוא צפוי להפוך לכהן דת נוצרי.

השינוי התחולל כשאחותו של דניאל שחזרה בתשובה, התחתנה עם גר צדק שהיה בעברו כומר נוצרי. כך נפגשו שני הגיסים: היהודי שבדרך להפוך לכומר, והכומר שהפך ליהודי. המפגש היה טעון מאוד, ובתוך זמן קצר שקעו שני הגיסים בוויכוחים סוערים סביב ענייני דת ואמונה. הכומר לשעבר שכנע את הכומר העתידי שהוא חי בעולם של שקר, והוכיח לו שוב ושוב שהנצרות אינה אלא אחיזת עיניים וזיוף מוחלט.

דניאל נטש את הנצרות, ועדיין לא הרגיש קרבה ליהדות. הוא נותר ריק וחלול. "היו כל מיני סימנים משמים, אבל לא פירשתי אותם נכון או שסתם בחרתי להתעלם מהם. וכך המשכתי לחיות כאדם חסר דת ואמונה, עם לב חלול שמרגיש אכזבה עמוקה מהעובדה שלא מצאתי את האמת".

התפנית החדה התחוללה ביום בהיר שלפתע הפך קריר וסגרירי: "הייתי בעיצומה של טיסה מסחרית לאחד האיים הקטנים במפרץ פלורידה", הוא מספר. "סופה טרופית הגיעה כמו משום מקום ואילצה אותי לשנות את נתיב התעופה, מה שלא ממש עזר לי להגיע למקום מבטחים.

"הייתי מעל האוקיינוס בלי טיפת דלק והתחלתי לאבד גובה", הוא משחזר וההתרגשות עדיין ניכרת בקולו. "בקרת הקרקע כיוונה אותי לנחיתת חירום, אבל בשלב הזה כבר איבדתי מנועים. פתחתי את הדלת במטרה לנטוש את המטוס, אבל למראה האפלה והגשם הבנתי שאם אני קופץ עכשיו אני מתרסק בוודאות. הייתי לכוד במטוס ללא מוצא".

המטוס התקרב במהירות לקרקע. לרב עשור לא היה שמץ של מושג אם הוא אכן ינחת על המסלול המוסדר, או שיתנגש בסלע משונן עם נחיתתו על הקרקע. האפשרות השניה נראתה סבירה הרבה יותר לנוכח החשיכה הכבדה ומזג האוויר הסוער במיוחד.

מד הגובה הראה שהוא נמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד מפגיעה באדמה: "באותו רגע אחזה בי אימת מוות. לפתע, ללא הסבר וללא הגיון, השמעתי פתאום צווחה איומה, צרחה שהיא מעבר לכל המודעות שלי. צרחתי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

המטוס קיפץ על מסלול הנחיתה כמו כדור פלא, כוחות החירום עמדו הכן כדי לטפל בגופתו של הטייס האומלל, אבל דניאל פתח את עיניו והבין שהוא נחת בשלום. באותו רגע חדרה אל מוחו ההכרה: אני יהודי. יהודי הייתי ויהודי אשאר". משם כבר היתה הדרך אל התשובה קצרה במיוחד.

העיתונאי שבא לתקוף ונדבק

אם תראו אותו היום, לא תאמינו שהאיש הזה פעם היה חילוני שבינו ובין האמונה אין שום קשר. את ההיכרות שלו עם הדת הוא ערך במסגרת עבודתו, כשהיה עיתונאי צעיר.

העורכת שלחה את קובי לסמינר של ארגון 'ערכים', הפועל להחזיר יהודים בתשובה. קובי קיבל משימה מאוד ברורה: "אתה צריך לסקר את שטיפת המח שהם עושים לאנשים, ולספר לקוראי העיתון דברים כהווייתם".

העיתונאי הצעיר יצא לדרך, נרשם לסמינר בו השתתף, כשהוא מקליט ורושם בזיכרונו כל בדל מידע. בערב, כשהיה ספון בחדרו העלה על הכתב את הקורות אותו, והחל לשרטט קווים לכתבת התחקיר בת ה-3,000 מילים שעליו להגיש לקראת סוף השבוע.

בערבו של היום השלישי בו שהה קובי בסמינר, התקשרה אליו העורכת: "מה קורה עם הכתבה? יש התקדמות?" היא שאלה. וקובי שותק. אינו משיב לה. "קובי?? מה קורה עם הכתבה?" היא מנסה שוב, אך אין תשובה מהעבר השני של הקו.

באחת הכתה בה ההבנה: "אל תגיד לי שהחלטת לחזור בתשובה!!" הזדעקה העורכת ונאנחה בקול גדול. קובי באמת עדיין לא החליט, אבל הוא כבר ידע שלא מדובר ב'שטיפת מוח', ולא מדובר במרצים שמפעילים טריקים של דמגוגיה כדי להוכיח את טענותיהם. ניצנים של אמונה בה' יתברך החלו לצמוח בלבו. הוא הכין את הכתבה, אבל היא לא היתה תוקפנית כמו שביקשו העורכים.

הדרך היתה קשה, אבל קובי לא וויתר, הוא המשיך לצעוד מעלה מעלה, עד שהפך לבעל תשובה גמור.

כיום יושב הרב קובי לוי על התורה ועל העבודה. את כישוריו המקצועיים הוא מנצל לטובת הפצת אור היהדות בקרב יהודים דתיים וחרדיים, וגם בקרב יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות.

"אני רוצה שהציבור ידע שלהיות בעל תשובה זה לא רק להצטרף ליהודים הדתיים. בעלי התשובה הביאו תועלת עצומה לעולם התורה. כמה בעלי תשובה הפכו למרביצי תורה!! כמה הפכו לרבנים ידועי שם!! אני אומר לכל בחור צעיר שלא זכה לטעום את טעם התורה והאמונה, אל תוותר על עצמך, אל תחשוב שאתה לא שווה כלום, בוא, תלמד תורה ואם תשקיע מספיק אתה עוד תתרום תרומה עצומה לעם היהודי".

  • כיצד אתה זוכר היום את החוויה של החזרה בתשובה?

"טלטלה רוחנית. הייתי סטודנט ועיתונאי צעיר, ולפתע גיליתי שיש בורא לעולם, ושהתורה ניתנה משמים. זה הכה אותי בהלם, אבל כשזה הופך לאורח החיים שלך אתה מגלה שזה סולם עצום שתענוג לטפס עליו. כל החיים אנו מטפסים עוד ועוד, מגלים מחדש נוף יפה, אופקים שלא ראינו. במבט של שלושים שנה לאחור- זוהי החוויה הכי אינטלקטואלית, מענגת ומרגשת. ולמה מרגשת? כי הנוסחה של היהדות לבית יהודי ולחינוך ילדים היא נוסחה מנצחת! מרגש ומשמח אותי לראות את הבית שהקמתי, הילדים, הנכדים, האווירה. ומנגד, עצוב  לראות את האחים, השכנים והחברים שלא זכו".

גברת נכבדה, את אינך יהודייה!!

יעקב לוסטיג

 

טניה (שם בדוי), נולדה במולדובה הסמוכה לרומניה. אביה היה יהודי שאינו שומר מצוות, ואמה היתה גויה לכל דבר. בקרב הנוצרים ורוב העמים האחרים, הדת נקבעת על פי מוצאו של האב, ועל כן נחשבה טניה ליהודייה.

כבר מגיל צעיר ידעה טניה שהיא יהודייה. את התורה ומצוותיה היא לא הכירה, אבל היא הכירה היטב את ההשלכות של להיות יהודי בלב מדינה מלאה בגויים. "סבלתי מהצקות לא פעם ולא פעמיים. כולם ידעו שאני יהודייה, והאנטישמיות תמיד קיימת", היא סיפרה לטוני טליב עגיב מ'הידברות'.

כשהיתה בת 13, החליטו הוריה של טניה להיפרד. אביה קיבל החלטה מאוד מאוד דרמטית – הוא החליט לנטוש את מולדובה ולעלות לארץ ישראל. טניה עצמה נאלצה לבחור בחירה קשה מאוד, בין אמה ובין אביה: "היה עלי להחליט אם להישאר עם אמי במקום שבו גדלתי והורגלתי, בנוחות ובשפע כלכלי, או ללכת אל הלא נודע, לארץ שלא הכרתי. בסוף הלכתי עם הלב לארץ ישראל".

במשך השנים אמה הגיעה לביקורים בארץ וביקרה אותה, וגם טניה יצאה מדי פעם למולדובה כדי לפגוש את אמה.

מעולם לא עלה על דעתה הרעיון שאולי היא לא יהודייה בכלל. תמיד הזהות שלה השתלבה עם העובדה שהיא יהודייה. היא נהגה לצום ביום כיפור כמו כל היהודים, למרות שאביה לא נהג כך.

כך המשיכו חייה של טניה עד שאביה נפטר. אחרי ההלוויה היא שוחחה עם הרב וביקשה לקבל הדרכה כיצד יש לנהוג את מנהגי האבלות בימי ה'שבעה', אבל הרב הסביר לה בעדינות שהיא אינה מחויבת למנהגים הללו, משום שהיא אינה יהודייה.

טניה לא קיבלה בשום אופן את דברי הרב. היא ביטלה אותם במחי יד והמשיכה להתייחס לעצמה כיהודייה לכל דבר. כעבור מספר שנים אפילו החלה להתחזק בדת, להתלבש בצניעות וגם לשמור שבת. אבל בחלקו האחורי של המוח המשיכו דברי הרב לנקר עוד ועוד, עד שהיא נכנעה והחליטה ללכת לבית הדין כדי להתגייר כהלכה.

"בפגישה הראשונה שהיתה לי עם הדיינים", היא מספרת, "הגעתי מלאת ביטחון עצמי והייתי בטוחה שאף אחד לא יערער על רצוני להיות יהודייה, וכאן החל הדיון. הדיין ביקש שאספר למה אני רוצה להיות יהודייה. השבתי: זה לא שאני רוצה להיות יהודייה – אני יהודייה!.

אחד הרבנים שאל: את יודעת מהי השבת ביהדות? ואני השבתי בגאווה: ודאי, אני שומרת שבת כבר חצי שנה", היא משחזרת. "הדיינים החלו להחליף מבטים ונראה שגם צבעים, ואמרו לי בעדינות: תראי, גוי ששומר שבת חייב מיתה, אסור לך לשמור שבת כהלכתה".

עולמה של טניה חרב עליה. אסור לה לשמור שבת? הכיצד? הרי היא כל כך מאושרת משמירת השבת וכעת היא צריכה לחלל אותה פעם אחר פעם עד שתזכה להתגייר כדת וכדין?

אבל היא חרקה שיניים ופעלה כנדרש על פי ההלכה, עד שהתגיירה גיור מלא, טבלה במקווה והפכה יהודייה כשרה לכל דבר.

רק לאחר מעשה התחוור לטניה שאולי היא בכל זאת היתה יהודייה עוד לפני כן. אמה מספרת שאחרי מלחמת העולם השניה שרפו הוריה את כל המסמכים המזהים שהיו ברשותם, וסירבו לדבר על כך ולספר מדוע עשו זאת: "אולי הם היו בכלל יהודים ורצו להסתיר את יהדותם", היא מנחשת ניחוש פרוע.

 

סיפורי צדיקים וסרטי אנימציה

מאת: יעקב לוסטיג


מכירים את הבובה המפורסמת של הבמבה? ה'בובמבה' היו מכנים אותה בעבר. אם לא ידעתם, נגלה את אוזנכם מי הוא האבא שלה: אברהם זמורה (47) התראיין לערוץ הידברות וסיפר את סיפורו המרתק.

בובמבהבילדותו לא הכיר זמורה יותר מדי את היהדות. הוא ידע שהוא יהודי, והיה ברור לו שיהודי מתחתן רק עם יהודייה. אבל מעבר לכך ההיכרות שלו עם היהדות היתה קלושה מאוד. מוסקבה לא היתה מקום מתאים לקיום המצוות וללימוד התורה, תחת שלטונם האכזרי של הקומוניסטים שראו בלימודי דת ובקיום מצוות כהכרזת מרד בתורת הקומוניזם.

מגיל שנתיים כבר היה זמורה מצייר. הציורים המדהימים שלו סללו לו את הדרך לבית ספר לאומנות, שם הפך את התחביב למקצוע של ממש. הוא התקדם והשתפר, ובהמשך שירת בחיל האוויר הרוסי, כשגם שם הצליח לעסוק בציור, בין היתר כשצייר קוקפיטים של מיג 23, לחבריו הטייסים.

השינוי החל כשעלה זמורה לארץ: "ברוסיה כבר ביקרתי בבית הכנסת הגדול במוסקבה, ופעם אפילו שוחחתי עם החזן שהתגורר לא רחוק מאתנו", הוא מספר ומציין שמדי שנה היה אוכל מצות בפסח. הסבתא שהיתה דוברת אידיש שוטפת השתדלה לשמור מעט מצוות גם בתנאים הבלתי אפשריים, והצליחה להעביר לנכדיה מעט מן המעט של מסורת יהודית.

כשעלו לארץ כבר היה זמורה נשוי ואב לתינוק בן מספר שבועות. הוא התארח עם רעייתו בביתם של קרובי משפחה, חרדים – ליטאיים. שם החל זמורה ללמוד קצת יותר על היהדות, הכיר מושגים כמו שמירת שבת, השגחה על כשרות המאכלים, הקפדה על דיבור נקי מלשון הרע ורכילות ועוד.

"כשאתה מקיים מצוות באופן מכאני בגלל שאתה מכבד את המשפחה המארחת, כפי שעשיתי אז, זה לא כמו שאתה עושה זאת מהבנה פנימית שלך", הוא מתאר את ההבדל בין המצוות שקיים אז לבין המצוות שהוא מקיים היום.

"לחבוש כיפה ולגדל זקן זה מאוד קל", מוסיף זמורה, "אבל רציתי להתחיל מבפנים החוצה. אני צריך להבין למה אני עושה את זה, ומרגיש צורך פנימי ברור בכך. עד לא מזמן לא חבשתי כיפה, היא היתה רק בכיס, אבל היום אני כבר הולך איתה. בשבילי זו אחריות. אני לא רוצה שיראו אותי עושה דברים לא נכונים, וזה יכתים את כל הדתיים".

בובמבהאבל השינוי היותר מפתיע הגיע דווקא בחייו העסקיים של זמורה. לאחר שהפך לדמות מבוקשת מאוד בעולם האנימיציה והאיורים, בזכות היצירות הנהדרות שלו המוכרות לכל ילד ישראל, כמו איורי הבמבה וה'ציטוס, החליט זמורה להקדיש את זמנו דווקא לאיור סיפורי צדיקים.

"אני מקבל מהספרים האלה הנאה כל כך גדולה, שאפילו אם אני מפסיד קצת כסף – הנפש שלי ממש שמחה. הסיפוק כל כך גדול, כך שזה מכסה את הכל. כסף זה לא הכל. אני מחפש מצב שבו אהנה ממה שאני עושה. וממה שנהנים – תמיד אפשר להרוויח. היו לי הרבה הצעות רווחיות ומשתלמות, אבל לא. אני לא מוכן לעשות הכל בשביל כסף".

ראפר, שחור ויהודי

יעקב לוסטיג

מוזיקת הראפ הייתה כל עולמו של דמיאן בלאק מסיאטל שבוושינגטון, ארה"ב. בשכונה בה גדל, 'סווארק פארק', היה כבוד רב למוזיקה הזאת. אביו של בלאק, היה חבר בלהקת היפ הופ פופולארית במיוחד באותם ימים, ואף זכה לכינוי בעולם הראפ 'קפטיין קראנץ'.

גם אמו של דמיאן היתה שקועה עמוק בעולם של מוזיקת הראפ, והתערבבה עם כל המי ומי שעסק בתחום באזור. כמו רבים אחרים העוסקים בתחום, גם היא התמכרה לסמים קשים, מה שבסופו של דבר עלה לה בחייה.

דמיאן עצמו צעד גם הוא בכיוון של קריירה בעולם הראפ. בגיל 13 הוא כבר החל להשתתף בהקלטות, למד והתאמן, השקיע את כל כולו במוזיקה הזאת, וגם הצליח לעשות לעצמו שם. בשנות ה-20 המוקדמות לחייו הוא כבר עמד מאחורי שני להיטים שכבשו את הקהל בסיאטל ומחוצה לה.

אבל עם ההצלחה בתחום הראפ, נכנס דמיאן לתחרות מול ראפר אחר, שרצה גם הוא לעשות קריירה. הלה הפיץ על דמיאן שמועות שנועדו לפגוע בקריירה שלו, ודמיאן יחד עם חברים נצמדו לקוד האתי המקובל בשכונות הפשע כמו זו שבה התגוררו, ויצאו 'לסגור חשבון' עם הראפר המתחרה.

הסכסוך הקטן התפתח למאבק בין שתי קבוצות, כשבשיאו פתח אחד מחבריו של דמאין בירי בתוך פאב עמוס באנשים. הדבר גרר חקירה משטרתית נרחבת שגרמה לדמיאן, וגם לראפר המתחרה, להפוך למבוקשים.

באיחור רב מדי השלימו השניים והציגו בפני המשטרה חזית מאוחדת שבה הם מביעים התנצלות ומתחייבים לעצור את האלימות. האירוע שימש נקודת מפנה בחייו של דמיאן. הוא גרם לו לחשוב על הקריירה ועל המחיר שהיא גובה ממנו בדרך, הוא גרם לו לחשוב על החיים ועל המשמעות שלהם, על העולם הזה ועל העולם הבא.

בשלב זה של חייו כבר היה דמיאן נשוי לאשתו שהיתה אז נוצריה אדוקה, בדיוק כמוהו. דמיאן עצמו נולד לבית שבו הדת לא תפסה מקום של חשיבות. בהיותו כבן שבע השתחרר סבא שלו מהכלא, והתגורר בבית בתו – אמו של דמיאן. הוא היה מוסלמי ובהתאם לכך גם לימד את נכדו להתפלל על פי דת מוחמד. דמיאן לא השקיע רבות בלימודי האסלאם, אבל מאז הגדיר את עצמו כמוסלמי, גם לאחר שסבא שלו מעד שוב וחזר לכלא.

העובדה שבן לאב נוצרי החל להגדיר את עצמו כמוסלמי לא נתנה מנוח למיסיונרים האוונגליסטים בעירו, ובהגיעו לגיל 13 הם הזמינו אותו למחנה קיץ חווייתי במיוחד, במהלכו הטיפו לו נצרות, עד שבסיום המחנה כבר הוטבל דמיאן לנצרות.

כשהחל לחשוב על משמעות החיים, הכל היה פתוח. הוא בדק שוב את האסלאם ואת הנצרות, ניסה לעיין בברית הישנה, ולא הבין מה קרה שפתאום אלוקים התחרט והוריד ברית חדשה כביכול. אט אט החל לעשות שינוי והפך ליהודי משיחי, כשהוא בעצם מקיים את מצוות התורה ברמה כזו או אחרת, אבל גם מאמין במשיח השקר הנוצרי.

עם הזמן גברו התהיות, ודמיאן הבין יותר ויותר שהוא בעצם חי בתוך שקר גדול, ושהגיע הזמן לעשות שינוי.

רעייתו לא אהבה בתחילה את הרעיון של עזיבת הנצרות. היא באה ממשפחה נוצרית שורשית, ולא אוותה להחליף את דתה בשום דת אחרת. אבל דמיאן לא נתן לה מנוח, הוא הרבה לשאול שאלות ולשתף אותה במחשבותיו, עד שלבסוף היא החליטה – יוצאים לדרך והולכים אחרי האמת.

כך צעדו השניים, כשבדרך מוסיפה האישה גם את אחותה הנשואה יחד עם בעלה, ובסופו של התהליך התגיירו כל הארבעה, יחד עם ילדיהם, בגיור ארותודוכסי מלא, והחלו לנהל אורח חיים יהודי – חרדי.

היום קוראים לו ניסים. ניסים בלאק. בתחילת דרכו ביהדות הוא נטש את מוזיקת הראפ, זנח אותה מבלי שתכנן לשוב אליה. אבל החיים החזירו אותו למוזיקה, הקדוש ברוך הוא סובב את הסיבות כך שהוא יחזור והפעם יעשה את המוזיקה כשהיא כשרה, וכשהיא מקרבת לבבות, ומפיצה את האמונה בבורא עולם לכל פינה אליה היא מגיעה.

 

סיפורו של ניסים בלאק מובא באתר 'אש התורה'.

אתר האינטרנט של ניסים: www.nissimofficial.com

החלוצה החרדית שנולדה בקיבוץ

יעקב לוסטיג

האנרגיה השופעת מכיוונה של רחל בולטון, בכוחה להמיס כל לב. קשה מאוד להישאר אדישים בנוכחותה של האשה החזקה הזאת, שהחלה את דרכה בקיבוץ מרוחק מכל זיק של מסורת יהודית, וכיום היא מתגוררת בכפר חב"ד ומדריכה אלפי נשים חרדיות מבטן ומלידה, מובילה אותן בשבילי האמונה, ובמובן מסוים שמורה לה השפעה משמעותית על עולם הפרסום בתקשורת החרדית.

בולטון נולדה לתוך חיים חילוניים וחונכה בקיבוץ בגליל. היא זוכרת את עצמה כאדם "מחפש", אך לא ידעה להגדיר אחר מה. היא רק ידעה שהיא רוצה להגיע למקום בו תרגיש בבית. לכן המשיכה לנבור בחיים. בצעירותה שרתה שבע שנים בצה"ל. בזמנה הפנוי היתה פונה למה שנראה לה אז כ"רוחניות". היא ניסתה שיטות מענף הבודהיזם, ואף עשתה מדיטציות שגרמו לה כמעט לחשוב שזה מה שחיפשה. לימים סיפרה כי "בטכניקות הללו היו סממנים של עבודה זרה, הקרבה לתמונה, והשתחוויה למורה, ולמרות שלא היתה לי אמת אחרת שסתרה נקודות אלו, הן נראו לי כשליליות ולא הייתי מוכנה לקבלם". כדי להתעמק בדברים למדה קבלה, המשיכה ללימודי יסודות היהדות, עד שהגיעה בסוף לחסידות חב"ד.

כמו בחייהם של רבים מהחוזרים בתשובה, אפשר לחלק את חייה של בולטון לשניים – חייה החילוניים וחייה הדתיים. אך בין שניהם  יש מרכיב חשוב במשותף: אופייה הדומיננטי והפעיל. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא בתזוזה, צמאה לידע ומתעניינת בקשת מגוונת של תחומי חיים. היא למדה מנהל עסקים, שיווק ופרסום, עבדה כדירקטורית 'אפריקה ישראל', ניהלה את מחלקת ההפקה של 'אגודת צעירי חב"ד', הקימה את משרד הפרסום 'בולטון פוטנציאל' שדורג לא פעם כמשרד הפרסום המוביל במגזר החרדי.  בהמשך מכרה בולטון את משרד הפרסום, כדי להתפנות לסדנאות והרצאות רוחניות. היה זה צעד מפתיע שעורר לא מעט רעש, וגם כלי התקשורת החילוניים תיעדו את המהלך: "סביר מאוד להניח שהשם הזה לא אומר לכם כלום, אבל עבור ציבורים גדולים – מדובר בחלוצה", נכתב באתר החדשות ynet, "בעיני רבים, היא זו שהניחה את היסודות לעולם הפרסום החרדי המודרני". מרשים. אך כיצד השתלבו בחייה הגשמיים גם דת ואמונה?

כיום בולטון בת ה-65, נמצאת במיטב שנותיה. נשים רבות בגילה כבר יצאו לפנסיה, אבל היא עצמה בכלל לא בכיוון. אין לה רגע דל. היא עוברת מכנס נשים למשנהו, עולה פעמיים בשבוע לשידור בתוכנית "עניין משפחתי" ברדיו קול חי, לומדת כיצד לטפל בנפש בהיבט חסידי בבית ספרו של הרב יצחק גינזבורג "תורת הנפש", ומעבירה סדנת נשים מצליחה בשם "תעצומות". בחייה האישיים היא רעיה, אם לארבעה ילדים וסבתא לכיתת  נכדים. היא כל כך עמוסה עד שאת יומנה האישי מנהלת כלתה לוטם. היא מתאמת עבורה כמעט את הכל – מסדנאות ועד שיחות טלפון, אותן מנהלת במהלך נסיעותיה ממקום למקום. אך למרות העומס, יש תחושה שבמקום שבו היא נמצאת באותו רגע היא נוכחת, ולא רק נמצאת בגופה. וזה אולי סוד הקסם שלה, היא פעילה מאוד, ובה בעת מאוד יציבה ומרוכזת במעשיה.

 

היום נמצא אותה מספרת רבות על ה"מתנות" שאיתן הגיעה לעולם, ואלו הן: הכעס וה'פתיל הקצר'. אך בשלב מסוים, לפני כ-13 שנים, הבינה כי ה"מתנות" הללו יוצרות חסימה בתקשורת עם משפחתה, ושהיא רוצה שביתה יראה וירגיש אחרת. תובנה זו היתה לציון דרך, והיא החלה בעבודה עצמית. "השינוי היה מציל חיים", אמרה. שש שנים אח"כ החלה לפתח את שיטתה. "בכל דרכי הרוחנית למדתי, חוויתי והשתפשפתי. זה כנראה נועד לכך שאדריך נשים ולא ידעתי את זה", שיתפה. בסדנת 'תעצומות', היא מלמדת כיצד יכולות נשים לדעת לשמוח במה שהשם חנן אותן, גם אם זה לא מה שלדעתן טוב עבורן. "השם לא נותן לי את כל מה שאני רוצה", היא מטיפה בחיוך, "אבל הוא כן נותן לי את כל מה שאני צריכה".

 

  • איך היית בתור חילונית?

"הייתי די אאוטסיידרית, מחוץ לתמונה. צמחתי בשנות ה-70, בתקופה שהתחילו פה בארץ 'נערי הפרחים', ולא התחברתי לכל זה. תמיד שמרתי על עצמי לא לאבד שליטה. כשחזרתי בתשובה לקח לי שנה להחליט שאני רוצה לקיים תורה ומצוות, וברגע שבחרתי – קיימתי את זה מהרגע להרגע. לא התווכחתי כי לא חזרתי בתשובה בשביל אף אחד. חזרתי בתשובה בשביל אלוקים, ומי אני שאתווכח איתו?".

 

  • יש משהו בחייך החילוניים שאת מתגעגעת אליו?

"התגעגעתי לתרבות ולאומנות, למוזיאונים, לספרים, ולתערוכות. מאז שהייתי חילונית אהבתי את זה, זה בנפשי. אבל כל מה שהתגעגעתי אליו – פתרתי את זה בכך שחזרתי לכל אלה בגרסה הכשרה".

 

  • היית אומרת שהיהדות שינתה את חייך?

 

"היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה בחיי – לחיות עם אלוקים. וזאת זכות ענקית. כך גם לגבי היכולת לחבר את העולם הזה עם מציאת האלוקים בתוכך".

 

מהיכן הכוח שיש לבעלי תשובה

יעקב לוסטיג

איך יש לבעל תשובה כוחות כאלה גדולים לחזור בתשובה, ומתי הכוחות האלה נעלמים.

כדאי לכם לקרוא עד הסוף!!

הרב יעקב הבר, רב קהילת 'שבטי ישורון' ברמת בית שמש, מספר על 'דין תורה' מעניין שבו הוא הובס על ידי בלש במשטרה:

"הייתי אז יהודי חרדי יחיד בשכונה שאינה דתית. כשאנשים התעניינו ביהדות וכדו', הם באו אלי שאעזור להם, וכך קיבלתי יום אחד פניה מידידי יואב, תושב השכונה שעבד כבלש במשטרה.

"יואב אמר לי שהוא רוצה לקנות תפילין. שמחתי מאוד לשמוע שהוא מתחזק בדת, והפניתי אותו לרכישת תפילין בחנות לתשמישי קדושה, כשאני ממליץ לו על תפילין כשרות לברכה, אך לא מהודרות. "חבל על הכסף שלך", אמרתי לו, "אל תשקיע יותר מדי ברכישת תפילין מהודרות מאוד, כי ממילא לא בטוח שתניח תפילין כל יום. תקנה תפילין כשרות וזהו. לא צריך יותר מזה".

"אבל יואב הבין שאני 'מתפשר' בשבילו על רמת ההידור של התפילין והתקומם נגדי. "מה פתאום הרב, אני רוצה תפילין מהודרות, כמו שלך יש. למה שאני אניח תפילין פחות מהודרות ממך?

"הסברתי לו שמדובר בהוצאה כבדה מאוד", מספר הרב הבר, "נתתי לו להבין שזאת הוצאה שהיא למעלה מכוחותיו, אבל יואב היה מאוד נחוש ואמר לי שהוא מצדו מוכר את הרכב שלו כדי לממן את רכישת התפילין, אם יהיה צורך בכך.

"כשראה שאני מנסה לשכנע אותו להישאר עם תפילין פשוטות יותר, דרש יואב ללכת אתי לרב שלי. הרב שיינברג. הגענו לרב ואני יושב ומסביר לו שעם כל ההתלהבות הגדולה של יואב, הוא לא אדם דתי, ובשבילו להשקיע בתפילין מאוד מהודרות זו הוצאה מיותרת.

"אבל הרב שיינברג בכלל לא שמע אותי. הוא התחיל לדבר ישירות עם יואב והדריך אותו אילו רצועות לקנות, ואלו בתים לקנות, כשהוא ממליץ לו על תפילין מהודרות מאוד בשווי של מאות דולרים. באותם ימים היה זה סכום עצום.

"הייתי המום. אבל הרב שיינברג הסביר לי: כשאדם מחליט לחזור בתשובה, הוא מקבל מהשמים כוחות מיוחדים שמסייעים לו להצליח. יש לו עזרה עצומה מהשמים, ולכן זה הזמן לנצל את כוחות העל האלו, ולהתקדם הכי הרבה שאפשר. כשאנו רואים בעל תשובה בתחילת הדרך, צריך לעודד אותו להתקדם במהירות כפי יכולתו, כי אחרי תקופה הכוחות המיוחדים האלו נעלמים, וכל צעד נוסף שהוא ירצה לעשות, יעלה לו בכוחות גדולים ובהשקעה עצומה.

בהמשך פגשתי את המקובל רבי יעקב משה הלל, שהסביר לי שכשאדם חוזר בתשובה, זה לא הוא לבד. הנשמות של הסבים שלו מהדורות הקודמים מצטרפות אליו ועוזרות לו: "אתה מגיע לסבא רבא שלו שהיה רב גדול בתורה ואתה אומר לו שיסתפק בתפילין פשוטות", תהה הרב הלל…".

 

 

 

נינג'ה עם זקן

מאת: יעקב לוסטיגמן

בעיר החרדית אלעד מתגורר תושב שתחום העיסוק שלו מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בגבר חרדי מן המניין. רוב השכנים שלו מימיהם לא ראו חרב אמתית, הידע שלהם בלחימה לא השתפר מאז התקוטטו עם חבריהם בכתה ג' בתלמוד התורה, ואם תבקשו מהם לרוץ למרחק של מאה מטר, סביר להניח שייקח להם כמה דקות ארוכות להתאושש מהמשימה הקשה…

ישי אמנו (34), אולי נראה גבר חרדי שגרתי. הוא נשוי, ואב לששה ילדי חמד הלומדים בתלמוד התורה כמו כל ילד חרדי אחר. אבל מתחת לכיפתו הלבנה של ישי, מסתתר לו אדם עם סיפור חיים שנראה כאילו ברח החוצה מאגדת עם עתיקת יומין. את זמנו הוא מחלק בין לימוד תורה, ובין לימודי לחימה. הוא העמיד תלמידים רבים היודעים לחבוט ולהיחבט כהלכה, להתגלגל בתנועת חתוליות ולהגיב בצורה נכונה כלפי מי שמנסה לתקוף אותם.

"מבחינתי אמנות הלחימה היא בעיקר עניין של שליטה עצמית", הוא מסביר. "יש עמי באמתחתי לא מעט סיפורים על בני נוער וילדים שלא הצליחו להתרכז, שנכשלו בכל תחום שבו הם רצו להצליח, ולאחר שתרגלו נינג'וטסו, למדו לשלוט במחשבות שלהם, להתרכז ולעבוד בצורה מסודרת".

אבל לפני שנקפוץ למסקנות שמסיק אמנו מהמקצוע שלו, עדיף שנחזור אחורה, למקום שבו הכל התחיל…

"נולדתי בקריית מוצקין לבית שבו הדת היהודית היתה משהו לא מוכר בכלל. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3 בלבד, גדלתי עם אמא, והיא לא קיבלה שום חינוך דתי. היא התייתמה בשואה בגיל צעיר מאוד, והגיעה לארץ בגפה, בלי שום ידע על יהדות ועל דת. גם המקום בו גרנו, קרית מוצקין, לא הציע לי הרבה הזדמנויות להיפגש עם הדת היהודית. הפעם הראשונה בה ראיתי בית כנסת היתה ביום בר המצווה שלי, ואני חושב שבכלל לא הבנתי מה זה המקום הזה.

"כבר מגיל צעיר נמשכתי ללימוד אמנות הלחימה. בגיל 9 התחלתי ללמוד קראטה בצורה מסודרת, וכעבור שנתיים עברתי ללמוד נינג'וטסו. זאת אומנות מאוד מיוחדת, ולא רק בגלל שהיא פופולאריות בסרטים. אני זוכר שהסבירו לי שכדי לקבל דרגת 'דאן 5' בנינג'וטסו, אתה צריך להגיע לכזאת רמה של ריכוז שתגיע למצב שבו אתה יושב על הרצפה בעיניים עצומות, ומורה עומד מאחוריך ומוריד חרב במהירות לעבר הראש שלך בלי שתדע מתי הוא עושה את זה. אם הצלחת להרגיש את הסכנה ולחמוק מהחרב בזמן – הצלחת.

"זה הפליא אותי. לא הבנתי איך אדם יכול לפתח כזאת יכולת מדהימה. להרגיש את הסכנה. זה למעשה המהות של הנינג'וטסו, להגיע לרמה כזאת של ריכוז שבה אתה מרגיש כשהסכנה מתקרבת, בלי לראות שום דבר. זה שימוש בחוש השישי, שהופך אצלך להיות כמו חמשת החושים הרגילים. אתה פשוט מרגיש שהסכנה מתקרבת ויודע להיערך לקראתה כראוי.

"נכנסתי ללימוד הנינג'וטסו בכל הכח. זה מאוד משך אותי וגם מילא אותי. אף פעם לא נמשכתי לתרבות החילונית של מועדונים וכל השטויות האלו, אהבתי תמיד להשקיע בשיפור יכולת התנועה, לבלות הרבה בטבע. במשך ארבע שנים הייתי מסתובב כל לילה לבד ביער, לפעמים עם חבר אחד, היינו עושים אימונים עד הבוקר. היו לי ארבעה מאמנים שהייתי מתאמן אצלם בחוג. לא היה מחנה אימונים שהחמצתי, ואף נפגשתי עם ראש השיטה בהולנד ב'טאי קאי' – מחנה אימונים בן שבוע. זה היה תחליף לכל הדברים האחרים בעולם, רוחניים וגשמיים כאחד. הייתי הולך לקניון, לא כדי לקנות משהו, אלא כדי לפתח את הכישורים שלי, כדי לדעת לזוז נכון שאף אחד לא ישפשף אותי וכדו'.

"כגודל ההשקעה כך גם היתה ההצלחה גדולה מאוד. הגעתי ליכולות מאוד גבוהות עם ההרגשה, הייתי מרגיש מתוך שינה. בתקופה בה ישנתי בפנימייה, כל החברים בקבוצה היו משתעשעים עם זה. כשאני הייתי נרדם בלילה הם היו שולחים חבר שיכה אותי באגרוף, ואני מתוך שינה הייתי מרגיש סכנה מתקרבת ומיד תופס את ידו.

"ההצלחה בנינג'וטסו סייעה לי גם בתחומים אחרים. אם בבית הספר היסודי לא הייתי מהתלמידים המבריקים במיוחד, בכתה ט' כבר הייתי המצטיין השכבתי. מי שיודע להתרכז בלחימה, יודע להתרכז גם בלימודים. היה לי גם חבר שהיה ברמה מאוד גבוהה בנינג'וטסו, ויחד היינו עושים תרגילים ברמה גבוהה מאוד. זה מילא אותי".

ואז… בא המהפך: "יום אחד, זה פשוט נעלם לי", מספר ישי. "אני מגיע לאימון, מבצע את התרגילים ולא מרגיש כלום. איבדתי את הריכוז, ובלחימה הריכוז הוא זה שעושה אותך לוחם טוב. אם אתה לא מזהה בשבריר שניה את תנועת היריב, אתה לא מספיק להגיב בזמן. כל היכולות שלך בלחימה לא שוות כלום אם הן לא מגיעות בצורה מדויקת, עם ריכוז מלא וברגע הנכון.

"וזה נמשך. גם למחרת לא הרגשתי כלום, וגם יום לאחר מכן. עברו מספר ימים וכבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מנסה כל מיני הרפיות. הלכתי ליער, הלכתי לים, ניסיתי כל מיני תרגילים. כלום. שום דבר לא עזר לי. הייתי בוכה מרוב תסכול, זה הרס לי את כל התוכניות. רציתי להיות נינג'ה כמו לפני מאתיים שנה, ופתאום אני לא מסוגל לעמוד בסטנדרטים שהתרגלתי אליהם כבר לפני כמה שנים.

"החבר שלי ראה איך שאני מתייסר ופתאום הוא זרק לי ככה חצי משפט, בלי שום משמעות: "שמעתי שמי שאומר את כל ספר התהילים בשבת, זה מכפר לו על הכל". לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, מה תהילים? מה זה בכלל? "זה הספר הזה מהתנ"ך?", שאלתי אותו, והוא עונה לי "כן". זהו, לא דיברנו על זה יותר. המשכנו הלאה אני חזרתי להרפיות ולניסיונות הכושלים להחזיר לעצמי את הכוחות שאבדו לי, ובזה נגמר הסיפור.

"עברו מספר שבועות, ובשבת אחת אני מוצא את עצמי מסתובב בבית ככה משועמם כהוגן. רפרפתי על הספרים שלי, מחפש משהו מעניין לקרוא, ומשום מה המבט שלי התעכב על ספרי התנ"ך. היה לי קסוטו. מפה לשם אני עומד כשספר התהילים בידי, ואני מתחיל לקרוא.

 

"נדהמתי. אילו מילים יפות כל כך. לשון מליצית ועתיקה כזאת. זו היתה חוויה מעניינת מאוד. קראתי וקראתי, ופתאום אני מתחיל לזוז קדימה ואחורה, מרגיש אנרגטי, לא מבין למה אני זז. אני לא יכול לקרוא בנחת, אני נכנס להרגשה מיוחדת. התחלתי להרגיש כאילו זה מוכר לי, כאילו אני רואה את המאורעות במחשבה, אני קורא ככה ארבע שעות, נדבק למילים ולא יכול להפסיק.

"האווירה בחדר הפכה קסומה. הרגשתי כאילו אני קורא באיזה ספר קסמים מיוחד. זו היתה תחושה שאני כאילו נבלע לתוך איזושהי ישות רוחנית אדירה, משהו שמאיר אותך באור נפלא, ומשרה עליך תחושת נעימות לא מוכרת.

"במוצאי שבת היה לי אימון בנינג'וטסו. כמו תמיד יצאתי מהבית לאימון ואת הדרך עשיתי בריצה. אני מגיע לאולם, נעמד ככה מול בן הזוג שלי, ופתאום הכתה בי ההרגשה של "מה אתה עושה פה בכלל".

"זה מאוד הלחיץ אותי. כבר קיוויתי שמצאתי את תרופת הפלא ופתאום מתברר שקריאת התהילים רק עשתה יותר גרוע. היא אומנם עזרה לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל לא עם הנינג'וטסו, ומבחינתי להיות נינג'ה זה היה כל מה שרציתי אי פעם".

"בשלב זה כבר הייתי בן 17 בערך. בסוף כתה י"א עזבתי את בית הספר כי רציתי להשקיע יותר באמונות הלחימה. החלטתי לנסות לחזור לבקר בבית הספר, למקום שממנו צמחתי. חשבתי אולי ביקור כזה ופגישה עם חברים מפעם, יעזרו לי להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי. אני מגיע למקום ורואה את אחד החברים הטובים שלי מהעבר, עם כפה על הראש. לא הבנתי מה קשורה הכפה, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא חזר בתשובה.

"אני עדיין עולה במדרגות והחבר עם הכפה אומר לי בוא רגע, אני רוצה לספר לך משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק, אבל זרמתי אתו. כיבדתי אותו כחבר. ישבנו כמה חברים יחד והוא סיפר לנו סיפור על רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש. פתאום הרגשתי תחושה מאוד מוכרת. זו היתה התחושה שהרגשתי כשקראתי בתהילים. פתאום אני מרגיש משהו רוחני עצום. כאילו אני רואה את התרחשות הסיפור מול העיניים שלי, כאילו אני כבר מכיר את הסיפור, ומכיר את האור החיים הקדוש. אני נכנס לחוויה כזאת ושואל אותו, "תגיד לי, האור החיים הזה, הוא קשור לתהילים?". החבר שלי לא הבין מה קשור תהילים עכשיו, אבל אני לא מניח לו, זה קשור לתהילים, אני מרגיש שזה קשור לתהילים. בסדר, הוא הסכים איתי, זה שקשור לתהילים. מה אכפת לו?

"החבר ראה שאני ככה מתרגש, והחליט לשאול אותי: "אתה רוצה להניח תפילין". הסכמתי. ושוב אני מרגיש הרגשה מיוחדת כזאת. הלכתי יחד אתו, קנינו שווארמה, והוא נוטל ידיים ומראה לי איך ליטול ידיים ולברך לפני הארוחה. שאלתי אותו, גם זה קשור לתהילים? הוא אומר לי כן. אכלתי והוא אומר לי "עכשיו צריך לברך". אמרתי, בהחלט הגיוני שאחרי שאכלנו צריך להגיד למישהו תודה על האוכל. בירכתי, הנשמה שלי מתרוממת ואני מרגיש משהו מיוחד. הוא לקח אותי לבית הכנסת, זה היה בכפר יונה. כולם שם היו לבושים בבגדים רגילים, חולצות טריקו או מכופתרות, מכנסי ג'ינס וכדו'. רק אחד, השליח ציבור היה גבר חרדי עם לבוש חסידי. אני רואה אותו ככה עם חליפה שחורה ארוכה ואבנט חסידי קשור מעליה, ואני שואל את החבר שלי: "גם אצל הדתיים זה כמו באומנויות לחימה? למורה יש חגורה שחורה? החבר הרגיע אותי והסביר לי שאין קשר בכלל.

"הייתי מאוד נרגש, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה. החבר אומר לי "אני מקווה שתמשיך עם זה", ואני עונה לו: "האמת אני עדיין לא מבין מה זה בדיוק, אבל אני מרגיש שאני נמצא כאן בעולם רק בשביל זה".

"הגעתי הביתה הורדתי את התפילין מהבוידעם שבו הן שכבו מאז הבר מצווה שלי. השגתי סידור תפלה והתחלתי להתפלל בלי לדעת מתי מתפללים ואיך מתפללים. הייתי מתפלל תפילה של שבת ביום שלישי, ובשבת אומר 'על הניסים' כמו בחנוכה. לא ידעתי כלום מהחיים שלי. יום אחד פגשתי גבר חרדי ברחוב, ניגשתי אליו לשאול אותו כמה שאלות, והוא קלט מיד שהנשמה שלי צמאה ליהדות. הוא הציע לי להצטרף ללימודים בישיבה, להיכנס לזה בצורה רצינית. לא היססתי אפילו לרגע. ידעתי שזה הייעוד שלי בעולם הזה, והשתוקקתי לדעת יותר וללמוד יותר.

"זה הסיפור שלי", מסיים ישי את המונולוג המרתק. "חיפשתי להחזיר לעצמי את הנינג'וטסו, אבל מצאתי משהו הרבה יותר חשוב – את היהדות".

CHIMUM

• ובכל זאת, גם היום כאדם חרדי לכל דבר ועניין, אתה עדיין מתעסק עם נינג'וטסו ואפילו מלמד מבוגרים ובני נוער את אומנות הלחימה הזאת?

"בהחלט. הנינג'וטסו לא רק שאינו סותר את התורה הקדושה, אלא הוא יכול גם לשמש כלי עזר ללימוד התורה אם מתעסקים אתו בצורה נכונה, ולוקחים את הדברים בפרופורציה. יש לא מעט אברכים שלומדים יותר טוב בכולל, בזכות זה שהם עברו אצלי אימונים ולמדו לחדד את יכולת הריכוז שלהם. ילדים רבים מצליחים יותר בתלמודי התורה והישיבות, אחרי שעברו אימונים במשך תקופה וקיבלו ביטחון עצמי ושליטה עצמית. אני מלמד הרבה, יש לי קבוצות לילדים, לנערים ולמבוגרים. אבל אנחנו לא לומדים להיות אכזרי, אלא להתגונן מפני אכזרים. אנחנו לומדים איך לשלוט, איך להיות מוכן לסכנה, איך להגיב במהירות לכל התרחשות. האומנות היא אותה אומנות, אבל הלימוד הוא על פי דרך היהדות, עם אמונה וביטחון בה' יתברך.

YELADIM1

• יש איזה תרגיל שאתה יכול להעביר לנו ככה במילים, לעזור לקורא להתמודד עם האיום הביטחוני כשבכל פינה עלול להמתין ערבי עם סכין?

"לחימה צריך ללמוד בפועל. אי אפשר ללמד אותה באמצעות מילים, מבלי להדגים ולהמחיש. אבל אני כן יכול לומר לקוראים שמי שרוצה להיות מוכן ברמה טובה צריך קודם כל להיות תמיד בכוננות. אם יש חשש מפיגועי דריסה, אדם חכם יעמוד מאחורי התחנה או מאחורי גדר וכדו', ולא יהפוך את עצמו טרף קל למחבלים, במיוחד אם הוא באזור מועד לסכנה.

"במקרה שקופץ עליך מחבל עם סכין, הדבר הכי חשוב זה לשמור על ריכוז, לא לתת לפחד להשתלט עליך ולשתק אותך. צריך לדעת שגם אם יש לו סכין ביד זה לא הופך אותו לכל יכול. אפשר להכות בו בחזרה, ואפילו לתפוס לו את הסכין ביד חשופה. גם אם זה יחתוך לך חתכים עמוקים באצבעות, הנזק הזה הוא מזערי לעומת מה שהמחבל עלול לעשות אם לא יתפסו לו את הסכין מהיד. בעיטה לבטן או למקומות רגישים אחרים יכולה גם היא לעזור מאוד במקרה כזה".

YELADIM

אתר נינג'וטסו:
http://ninjutsu-israel.co.il/

מכללת 'רבדים':
http://revadimacademy.com/

 

לחזור בתשובה; ככה עושים את זה

אוהד אטינגר

 

"לחזור בתשובה". כמה קל לומר, כמה קשה לקיים. מהי חזרה בתשובה? מי צריך לחזור בתשובה? איך חוזרים בתשובה ולמה זה עוזר בחיים?

כל יהודי ויהודי שנולד לעולם הזה, מגיע הנה עם נשמה זכה צלולה ונקייה. נשמה קדושה שיורדת לעולם הזה, כדי לעבור דרך חתכתים בוצית ומפרכת, שבסופה ירד הגוף הגשמי אלי קבר, והנשמה הטהורה תעלה מעלה מעלה, כדי לקבל שכר על המאמץ, הטרחה, ההתגברות וההתעלות שחוותה בעולם הזה.

חלק מאתנו זכו להיוולד בבתים עם חינוך לתורה וליראת שמים. רבים אחרים נולדו למשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות. לא מעט יהודים אפילו מקבלים מגיל צעיר חינוך נגדי לתורת ה'. מלמדים אותם שהתורה היא נחלתם של אנשים פנטיים ופרימיטיביים בלבד, מלמדים אותם לשנוא את התורה ואת לומדיה, ולהעריץ את החילוניות והכפירה.

אבל כולם כולם, גם החרדי שנולד בבני ברק או בשכונותיה החרדיות של ירושלים, וגם החילוני שנולד בצפון תל אביב או בכפר שמריהו, כולנו חייבים לחזור בתשובה על החטאים שלנו. כל אחד והחטאים שלו.

אבל איך עושים את זה בפועל?

מתחילים קודם כל משלב 'עזיבת החטא'. לפני הכל צריך להפסיק לחטוא. אם למשל התרגלת לאכול אוכל לא כשר ואתה רוצה לחזור בתשובה על החטא הזה, השלב הראשון של החזרה בתשובה חייב להיות – להפסיק לאכול אוכל לא כשר. להתחיל להקפיד על כשרות המזון. אי אפשר להתחרט, להצטער ולבקש סליחה, כשאתה עדיין ממשיך את החטא עצמו.

אחרי שנטשנו את החטא, מגיע השלב הבא: 'חרטה על העבר'. צריך להתחרט באמת ובתמים על כך שאכלנו אוכל לא כשר. להרגיש צער על כך שהכעסנו את הקב"ה ועברנו על רצונו. אם עשינו זאת בשוגג כי לא ידענו שאסור, הצער צריך להיות על עצם זה שלא ידענו.
יחד עם החרטה מגיע גם שלב ה'וידוי'. צריך לדבר עם הקדוש ברוך הוא בפה, בלחש, כשאף אחד לא שומע. בבית או בבית הכנסת, באמצע נסיעה בכביש בינעירוני או כשאתה תקוע בפקקי הבוקר המפורסמים של תל אביב. לדבר אל הקדוש ברוך הוא, ולומר לו: "אבי שבשמים, אבא יקר, עברתי על רצונך, ואכלתי אוכל לא כשר. אני יודע שאתה לא מרשה לעשות זאת, ואני מצטער על כך צער רב". כמובן שכל אחד יאמר זאת במילים שלו, ובשפה שלו, אבל חשוב לדבר, לומר את הדברים ולהוציא אותם מהשפתיים בדיבור.

לאחר שלושת השלבים הללו מגיע שלב ה'קבלה לעתיד'. אנו צריכים לקבל על עצמנו בקבלה מוחלטת, שבשום מצב ובשום מקרה לא נעבור שוב על רצון ה', ולא נאכל מאכלים שאינם כשרים, גם אם נהיה מאוד רעבים, גם אם הריח יהיה מאוד מפתה – אנחנו לא אוכלים אוכל שאינו כשר.

האם צריך לצום כדי לכפר על החטאים?

חשוב לדעת, שהחזרה בתשובה היא עבודה פנימית שבין האדם לבין עצמו, ובינו לבין קונו. כל אחד צריך לפשפש בלבו ולבחון את מחשבותיו, האם הוא באמת מתחרט? האם הוא באמת מקבל על עצמו בלב שלם שלא לחטוא עוד?

אך צריך לזכור שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה שנהיה עצובים ומדוכאים כל ימי חיינו. הוא רוצה שנשמח, שנהנה מהחיים, על פי דרך התורה. בדורות קודמים האנשים היו חזקים יותר ויכלו לצום צומות רבים כדי לכפר על החטאים שלהם, אך בימינו אנו, כל הרבנים וגדולי התורה תמימי דעים שגם מי שחטא בחטאים חמורים לא כדאי שיצום צומות רבים כדי לכפר על חטאיו, ואפילו צום אחד או שניים לא כדאי, אלא אם כן הוא בטוח בביטחון מוחלט שהדבר לא יפגע בבריאותו, ולא ימנע ממנו ללמוד תורה או להתפלל בכוונה כמו שהוא רגיל להתפלל.

על נושאים כמו חזרה בתשובה אמרו חז"ל: "רחמנא ליבא בעי". בתרגום מארמית: "הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב". הוא רואה מה אנחנו רוצים, למה אנו שואפים, וזה מה שחשוב לו.

אבל חלילה וחס אסור לנו לזלזל בשל כך בקיום המצוות. כי אדם שמזלזל בקיום המצוות בפועל ומסביר לכולם: "אני דתי בלב", מוכיח שהוא לא באמת רוצה לקיים מצוות, הוא לא באמת רוצה להיכנע לקדוש ברוך הוא ולקיים את מצוותיו. עובדה שכשהוא רוצה לאכול הוא אוכל בפועל, ולא רק בלב. כשאנו עושים את כל המאמצים, בכל הכח, ומנסים בכל דרך אפשרית לקיים את רצון ה', או אז הקדוש בורך הוא רואה את הלב שלנו, קורא את המחשבות שלנו, ומקבל את הרצון שלנו בשמחה רבה, כאילו היה זה מעשה של ממש.

איך חוזרים בתשובה בפעם אחת על כל החטאים הרבים?

הדברים שכתבנו נכונים לגבי מי שנכשל בחטא אחד, כמו אוכל לא כשר, או חילול שבת לדוגמה. אבל מה קורה באדם שעד עכשיו עבר על כל העבירות שבתורה בלי שום עכבות? מי שחילל שבת, ואכל לא כשר, וחי עם גויה רחמנא ליצלן והתנהג באלימות לבני אדם אחרים, איך בנאדם כזה חוזר בתשובה? האם בכלל אפשר לחזור בתשובה על החטאים הקשים האלו?

את התשובה לשאלה הזאת נתחיל מהסוף: אפשר לחזור בתשובה על כל חטא שהוא. אפילו מי שחס וחלילה רצח בני אדם, יכול לכפר על חטאיו. אפילו מנשה מלך יהודה שרצח את הסבא שלו, ישעיהו הנביא, והעמיד פסל של עבודה זרה בבית המקדש – חזר בתשובה והקדוש ברוך הוא קיבל אותו וסלח לו על כל החטאים שלו.

חשוב לזכור ש"עבירות שבין אדם לחבירו", כלומר מה שחטאנו כלפי הזולת, הקדוש ברוך הוא לא סולח לנו עליהם עד שלא נעשה את המקסימום האפשרי כדי לפייס את החבר. אם גזלנו ממנו כסף או גרמנו לו נזק – נשלם לו על הנזק ונבקש את סליחתו. (בכל מקרה של חטאים מסוג זה, כדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכה שייתן הדרכה איך לפייס, ומה עושים אם אנחנו לא מצליחים למצוא את מי שפגענו בו, או שאותו אדם כבר נפטר). אפילו אם רק העלבנו אותו, פגענו בכבודו, או הוצאנו עליו שם רע, עלינו לפייס אותו ובמקביל לשוב בתשובה על החטא כמו ב'חטאים שבין אדם למקום' – חילול שבת וכדו'.

מי שרוצה לשנות את אורחות חייו ולהפוך מאדם שאינו שומר מצוות בכלל, לאדם שמשתדל בכל כוחו לשמור מצוות, מתחרט באופן כללי על כל החטאים שעשה, מפסיק לחטוא עד כמה שהוא מצליח בכל כוחותיו, מתוודה בפה מלא ואומר בשיחה עם הקדוש ברוך הוא: "אבא, ניהלתי אורח חיים שאינו על פי רצונך, עברתי על עבירות רבות בכל יום ובכל רגע, ואני מתחרט על כך מעומק הלב", ומקבל על עצמו להתנהג מעתה רק על פי רצון ה'. זו נחשבת ל'תשובה כללית', והיא מועילה לכל החטאים שאנחנו לא זוכרים שעשינו אותם. אבל בכל פעם שאנו נזכרים בחטא נוסף, נתחרט עליו בפני עצמו, נתוודה בפה מלא ונקבל על עצמנו שלא לעשות זאת שוב.

מה קורה עם החטאים שלנו אחרי שחזרנו בתשובה? לא נקבל עליהם שום עונש?

חכמנו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שמי שחוזר בתשובה, לא רק שהחטאים שלו נמחלים לו, אלא שהם הופכים למצוות, ובבוא העת הוא יקבל עליהם שכר כאילו היו מצוות, אך זה בתנאי שהתשובה נעשית מעומק הלב ומתוך אהבה לקדוש ברוך הוא.

זה המקום להזכיר את מה שאמרו חז"ל, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. כי מי שחטא ושב בתשובה, אהוב וחביב לפני הקדוש ברוך הוא מאוד מאוד. אפילו מי שחטא בחטאים הכי חמורים שאפשר להעלות על הדעת – גם הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, וברגע אחד יהפוך לצדיק גמור.

אבל חשוב לדעת דבר אחד נוסף: למרות שהחזרה בתשובה מועילה לכל החטאים ולכל העוונות שאנו עושים, אסור לנו בשום אופן לחטוא ולעשות תוכנית ש"יותר מאוחר אני אשוב בתשובה על החטא". חכמינו זכרונם לברכה אומרים: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה", כלומר מי שאומר כך, בסופו של דבר לא זוכה לחזור בתשובה, ומהשמים מונעים ממנו את האפשרות להספיק לחזור בתשובה לפני שימות.

הרשע שברגע אחד הפך לרבי

אלעזר בן דורדיא היה נוסע למדינות רחוקות כדי לחטוא, אבל פעם אחת הוא החליט לחזור בתשובה, התיישב ובכה עד שיצאה נשמתו ונשמע קול מהשמים שמזמין אותו לחיי העולם הבא.

חכמי התלמוד נותנים לנו דוגמה קיצונית מאוד לסיפורו של בעל תשובה: היה פעם רשע גדול, קראו לו אלעזר בן דורדיא, שעד כדי כך הוא היה רשע עד שהיה נוסע אפילו למדינות רחוקות מעבר לים, רק כדי לחטוא בהן.

פעם אחת אמרה לו פרוצה אחת שמאחר והוא חטא חטאים כאלו חמורים פעם אחר פעם – לא יעזור לו שום דבר, והוא כבר אינו יכול לחזור בתשובה.

שמע אלעזר בן דורדיא את הדברים, הלך והתיישב בין שני הרים ואמר: "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!" השיבו לו ההרים: "עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו".

אמר אלעזר בן דורדיא: "שמים וארץ, בקשו עלי רחמים!". השיבו לו השמים והארץ: "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו".

אמר אלעזר בן דורדיא: "חמה ולבנה בקשו עלי רחמים". אמרו לו: "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו".

אמר אלעזר בן דורדיא: "כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים". השיבו לו גם הכוכבים והמזלות את אותה התשובה.

הבין אלעזר בן דורדיא שאף אחד לא יעזור לו. לא השמים ולא הארץ, לא ההרים ולא הגבעות, לא השמש ולא הירח.

"אין הדבר תלוי אלא רק בי", אמר אלעזר בן דורדיא והחליט לחזור בתשובה בכל כוחו. הוא הניח ראשו בין ברכיו, ופרץ בבכי חסר מעצורים. בכה ובכה עד שיצאה נשמתו.

יצאה 'בת קול', כלומר קול שנשמע מהשמים ואמר: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

כשהיה רבי יהודה הנשיא, מחכמי המשנה, מספר את הסיפור הזה על רבי אלעזר בן דורדיא, הוא היה פורץ בבכי ואומר "יש קונה עולמו בשעה אחת". והיה רבי יהודה הנשיא מוסיף עוד: בזכות הבכי העצום והחרטה הכנה והאמיתית של רבי אלעזר בן דורדיא, לא רק שתשובתו התקבלה והוא אינו נחשב רשע, אלא שה'בת קול' שיצאה מהשמים אף כינתה אותו "רבי", כמו מי שעמל והתייגע בלימוד תורה במשך שנים ארוכות.

מהסיפור הזה נלמד עד כמה גדולה מעלת התשובה, כשכל מי שחוזר בתשובה באמת ובתמים, בכל לבו ובכל כוחו, ומתמיד בתשובה לאורך זמן – איזה שכר גדול ועצום שמור לו בשמים, ואיזה נחת רוח גדולה הוא גורם לאבינו שבשמים.