בג"ץ: להכשיר תפילין מפלסטיק

בג"ץ: להכשיר תפילין מפלסטיק

 

חבל מאוד שבתגובה להחלטת בג"ץ המכירה ב'גיורים' שלא כהלכה הגיבו כמה גורמים במתקפות

נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, ובכך העבירו את הדיון למסלול שגוי. השאלה המרכזית היא מהו גיור,

ולא העיסוק בקבוצות כאלה ואחרות.

האבסורד הוא שבית משפט חילוני, שופטים שאינם מבינים בהלכה ואינם מרגישים מחויבים לה,

מעיזים לפסוק בשאלה הלכתית. החלטת בג"ץ בעניין הגיור כמוה כהחלטה שקופסאות פלסטיק הן תפילין,

שפתק מודפס הוא מזוזה, שאמבטיה היא מקווה טהרה, ושלימון הוא אתרוג כשר לארבעת המינים.

אילו זה לא היה עצוב כל-כך, זה היה יכול להיות מצחיק. בית משפט חילוני שם עצמו פוסק הלכה,

וקובע מהו גיור. סליחה, עם כל הכבוד – מה לכם ולענייני הלכה? אתם רבנים? פוסקי הלכה?

מאמינים בה ומחויבים אליה? איך אתם בכלל מתערבים בשאלה הלכתית טהורה.

גיור בבריכות דגים

 

אילו בג"ץ היה פוסק שאין צורך בגיור כלל, וכי דיי בהצהרה כלשהי באוזני פקיד,

היה אפשר למצוא בזה היגיון כלשהו. אבל לקבל את ההנחה שחייבים גיור, ולהתערב בתוכנו של הגיור,

שכל כולו מושג הלכתי טהור – זה דבר אבסורדי שאין הדעת סובלתו.

ולמה 'גיור' רפורמי וקונסרבטיבי דווקא? למה לא 'גיור' של התנועה הקיבוצית?

ולמה ייגרע חלקם של איגוד האמנים והרוקחים וארגון מגדלי הדגים? מה, הם לא יהודים טובים?

למה שגם הם לא יוכלו 'לגייר'? ואפרופו ארגון מגדלי הדגים – זה דווקא יכול להיות רעיון לא רע.

להתנדב שבוע בבריכות הדגים ולקבל 'תעודת גיור'.

אחת מהשתיים: או שהגיור הוא מושג הלכתי, ואז הוא חייב להיעשות על פי ההלכה,

בפיקוח רבנים המחוייבים להלכה. ואם הגיור איננו מושג הלכתי, מדוע לתת יתרון לרפורמים על עיריית תל-אביב

לדמוקרטיה שכולם יוכלו 'לגייר' – בלי הבדל דת, גזע ומין.

ושוב, הרפורמים אינם העניין, אלא מהותו של הגיור.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית נתקבלו גרים לעם ישראל בדרך אחת – כפי שקבעה התורה.

אם רוצים להמשיך את הרציפות היהודית, צריך להמשיך באותה דרך.

ואם חלילה מחליטים לשבור את הרציפות הזאת ולהתנתק מהמחויבות לתורה ולהלכה –

איזה מעמד מיוחד יש לרפורמים לעומת האגודה הישראלית לאקולוגיה?

פעם הבינו

 

בשנות החמישים, כשסוגיית 'מיהו יהודי' עלתה בפעם הראשונה בציבוריות הישראלית,

פנה ראש הממשלה אז, בן-גוריון, אל מי שהגדיר 'חמישים מחכמי ישראל', ובהם רבנים, אנשי רוח וכדומה, ושאל לדעתם.

רובם השיבו שיש להשאיר על כנה את ההגדרה ההלכתית המסורתית.

בנאום בכנסת, בעת חקיקת חוק 'מיהו יהודי', בשנת תש"ל (1970), הצהיר ח"כ מנחם בגין:

"מאחר שלגבי היהודי – וזו הכרתי – אין הפרדה בין לאום ודת, הרי מבחינת הדת והלאום

גם יחד התשובה לגבי השאלה מיהו יהודי נקבעה ותיקבע על ידי ההלכה".

הגיור היה ונשאר מושג הלכתי, ורק מי שמחוייבים להלכה ופועלים על פיה יכולים לגייר.

כל 'גיור אחר אינו אלא הונאה והולכת שולל.

 

(מתוך שיחת השבוע 1784 אדר תשפא)

 

גיור

שאלה: שלום, אני צפויה להתחתן בקיץ עם יהודי מחו"ל האם נוכל לקיים חופה רבנית למרות שאינו אזרח ישראל? במידה וכן איך עושים את זה?

תשובה: שלום רב
אפשר לעשות זאת בהליך פשוט מאד. ניגשים למשרדי הרבנות ופותחים תיק נישואין. הבחור יתבקש להביא מכתב מרב מוכר במדינתו שמכיר את משפחתו שהינם יהודים וכו'. והשאר כרגיל. (נדמה לי שמצד הרבנות הם מבקשים לבוא לפחות כחודש וחצי לפני הנישואין).
בהצלחה והרבה מזל טוב

גברת נכבדה, את אינך יהודייה!!

יעקב לוסטיג

 

טניה (שם בדוי), נולדה במולדובה הסמוכה לרומניה. אביה היה יהודי שאינו שומר מצוות, ואמה היתה גויה לכל דבר. בקרב הנוצרים ורוב העמים האחרים, הדת נקבעת על פי מוצאו של האב, ועל כן נחשבה טניה ליהודייה.

כבר מגיל צעיר ידעה טניה שהיא יהודייה. את התורה ומצוותיה היא לא הכירה, אבל היא הכירה היטב את ההשלכות של להיות יהודי בלב מדינה מלאה בגויים. "סבלתי מהצקות לא פעם ולא פעמיים. כולם ידעו שאני יהודייה, והאנטישמיות תמיד קיימת", היא סיפרה לטוני טליב עגיב מ'הידברות'.

כשהיתה בת 13, החליטו הוריה של טניה להיפרד. אביה קיבל החלטה מאוד מאוד דרמטית – הוא החליט לנטוש את מולדובה ולעלות לארץ ישראל. טניה עצמה נאלצה לבחור בחירה קשה מאוד, בין אמה ובין אביה: "היה עלי להחליט אם להישאר עם אמי במקום שבו גדלתי והורגלתי, בנוחות ובשפע כלכלי, או ללכת אל הלא נודע, לארץ שלא הכרתי. בסוף הלכתי עם הלב לארץ ישראל".

במשך השנים אמה הגיעה לביקורים בארץ וביקרה אותה, וגם טניה יצאה מדי פעם למולדובה כדי לפגוש את אמה.

מעולם לא עלה על דעתה הרעיון שאולי היא לא יהודייה בכלל. תמיד הזהות שלה השתלבה עם העובדה שהיא יהודייה. היא נהגה לצום ביום כיפור כמו כל היהודים, למרות שאביה לא נהג כך.

כך המשיכו חייה של טניה עד שאביה נפטר. אחרי ההלוויה היא שוחחה עם הרב וביקשה לקבל הדרכה כיצד יש לנהוג את מנהגי האבלות בימי ה'שבעה', אבל הרב הסביר לה בעדינות שהיא אינה מחויבת למנהגים הללו, משום שהיא אינה יהודייה.

טניה לא קיבלה בשום אופן את דברי הרב. היא ביטלה אותם במחי יד והמשיכה להתייחס לעצמה כיהודייה לכל דבר. כעבור מספר שנים אפילו החלה להתחזק בדת, להתלבש בצניעות וגם לשמור שבת. אבל בחלקו האחורי של המוח המשיכו דברי הרב לנקר עוד ועוד, עד שהיא נכנעה והחליטה ללכת לבית הדין כדי להתגייר כהלכה.

"בפגישה הראשונה שהיתה לי עם הדיינים", היא מספרת, "הגעתי מלאת ביטחון עצמי והייתי בטוחה שאף אחד לא יערער על רצוני להיות יהודייה, וכאן החל הדיון. הדיין ביקש שאספר למה אני רוצה להיות יהודייה. השבתי: זה לא שאני רוצה להיות יהודייה – אני יהודייה!.

אחד הרבנים שאל: את יודעת מהי השבת ביהדות? ואני השבתי בגאווה: ודאי, אני שומרת שבת כבר חצי שנה", היא משחזרת. "הדיינים החלו להחליף מבטים ונראה שגם צבעים, ואמרו לי בעדינות: תראי, גוי ששומר שבת חייב מיתה, אסור לך לשמור שבת כהלכתה".

עולמה של טניה חרב עליה. אסור לה לשמור שבת? הכיצד? הרי היא כל כך מאושרת משמירת השבת וכעת היא צריכה לחלל אותה פעם אחר פעם עד שתזכה להתגייר כדת וכדין?

אבל היא חרקה שיניים ופעלה כנדרש על פי ההלכה, עד שהתגיירה גיור מלא, טבלה במקווה והפכה יהודייה כשרה לכל דבר.

רק לאחר מעשה התחוור לטניה שאולי היא בכל זאת היתה יהודייה עוד לפני כן. אמה מספרת שאחרי מלחמת העולם השניה שרפו הוריה את כל המסמכים המזהים שהיו ברשותם, וסירבו לדבר על כך ולספר מדוע עשו זאת: "אולי הם היו בכלל יהודים ורצו להסתיר את יהדותם", היא מנחשת ניחוש פרוע.