הרב הוא לא פרופסור

הרב הוא לא פרופסור

יעקב לוסטיג

 

את הסיפור הבא מספר רבי ישראל גרוסמן זכר צדיק לברכה,

אביו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של 'מגדל העמק'.

"כשהייתי בחור צעיר", מספר רבי ישראל, "ישבתי פעם בבית הכנסת ללמוד תורה.

הימים היו ימי ערב פסח וגבאי בית הכנסת ניגש אלי וביקש בעדינות שאעבור ללמוד

בבית כנסת אחר, כי הוא מנקה עכשיו את המקום לכבוד פסח. עברתי לבית כנסת אחר

ושוב חוזר המחזה על עצמו. הגבאי המקומי ניגש אלי ומציע לי שאעבור לבית כנסת אחר

כי הוא מנקה עכשיו לפסח. "חשבתי לעצמי מה אעשה? הרי אני רוצה ללמוד תורה

ובשום מקום איני יכול ללמוד. לפתע נפל במוחי רעיון, אגש לביתו של הרב איסר זלמן מלצר,

מחבר הספר 'אבן האזל', ומי שהיה אחד מהרבנים הגדולים ביותר באותם ימים, ואדבר איתו בדברי תורה.

"הרב מלצר, למרות הגאונות הגדולה שלו ועל אף שנחשב באותם ימים לאחד מגדולי התורה בעולם כולו,

היה אדם מאוד פשוט ועניו. הוא היה מתייחס לכל אחד כאילו היה החבר הכי טוב שלו,

גם אם לפניו עמד בחור צעיר לימים. "הקשתי על דלת ביתו של הרב, הוא פתח את הדלת

והכניס אותי למטבח, שם היו על השולחן לחם וכמה ממרחים. הרב שאל אותי מה רצוני ואמרתי לו

שבאתי כדי לדבר איתו בדברי תורה, כי בבתי הכנסת מנקים עכשיו לפסח.

"עד היום אני לא סולח לעצמי", מספר הרב גרוסמן זצ"ל. "למה לא חיכיתי עוד כמה דקות

שייטול את ידיו ויאכל משהו לארוחת בוקר. הרב לא חשב בכלל שיש כאן משהו מוזר,

הוא פשוט התחיל לדבר איתי בדברי תורה בשמחה גדולה, שאל אותי שאלות,

האזין בהנאה רבה לתשובות שעניתי עליהן והשיב לשאלות ששאלתי אותו בחזרה,

כאילו היה חבר בן גילי, וכאילו שהוא לא תלמיד חכם עצום, שהרמה התורנית שלי

היתה נמוכה משלו בהרבה מאוד דרגות.

"אחרי שעתיים נכנסה הרבנית ששבה מקניות שערכה לכבוד החג. עם כניסתה

לבית הבחינה הרבנית בכך שהרב עדיין אל אכל את האוכל שהיא הניחה לו על השלחן

ופנתה אליו בטענה, למה הוא לא אכל עדיין ארוחת בוקר.

"מה את רוצה ממני", השיב לה הרב בתמיהה, "איך אני יכול לאכול כשהגיע לכאן

הבחור היקר הזה, כזה תלמיד חכם גדול והתחיל לדבר איתי בדברי תורה?!

שאני אגרום לו להמתין ואשב לאכול? זה הרי לא ייתכן".

"ומה בכך", תהתה הרבנית בחזרה. "היית אומר לבחור הנחמד הזה שיחכה כמה דקות,

לא מדובר בארוחה שאורכת זמן רב…".

"הפעם היה הרב מופתע עוד יותר: "שהוא יחכה בשבילי? מה אני רופא?

אני פרופסור גדול שאנשים צריכים לחכות בתור כדי שיקבל אותם?!".

הפרופסור שנשרף

מאת: יעקב לוסטיג

 

העוברים והשבים בכיכר הגדולה שבריגה בירת לטביה הביטו משתאים בצעיר שהתייצב במרכז הכיכר, כשהוא מחזיק בידיו מה שנראה כשלט עטוף בסמרטוט ישן. היה זה  באביב 1969. מרבד השלג הלבן החל להפשיר והקור החורפי החל לפנות את מקומו למזג אוויר נעים יותר. משהגיע הצעיר לנקודה הבולטת בכיכר, סמוך לאנדרטת החירות, נעצר והביט סביבו.

הוא עמד מספר דקות ללא נוע, ולאחר מכן הסיר בתנועה החלטית את הכיסוי מהשלט שהחזיק בידו. מעט הסקרנים שהתגודדו סביבו מיהרו להתרחק. השלט נשא מסרים נגד השלטון הקומוניסטי, מה שאומר שבתוך שניות אחדות כבר יופיעו אנשי המשטרה החשאית ויעצרו את האיש יחד עם כל מי שאולי הכיר אותו אי פעם.

הכתובת המתריסה התייחסה לעוולות השלטון הקומוניסטי שדיכא באותם ימים בצ'כוסלובקיה, מחאה עממית שכונתה מאוחר יותר ה'אביב של פראג' בצ'כוסלובקיה. חומר נפץ פוליטי מהסוג המסוכן ביותר.

אבל אליה ריפס לא חשש מהמשטרה החשאית. הוא בכלל לא תכנן להיעצר. העוברים והשבים עדיין לא הבינו את זה, אבל עוד לפני שנכנס לאמצע הכיכר, כבר הספיג ריפס את בגדיו בבנזין, וכעת, לאחר שהציג את השלט הוא הושיט את ידו, החזיק במצית, והעלה בה אש.

הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבין שבעוד רגעים אחדים הוא מסיים את חייו. קולות הפצפוץ שהשמיעו לשונות האש נשמעו באוזניו כתופי מלחמה, אבל אזרחים שהבחינו במעשיו מיהרו להפיל אותו ארצה, ולגלגל אותו על השלג עד שהאש כבתה, והוא נותר שרוע על הרצפה בהכרה מעורפלת.

שלושה שוטרים מהמשטרה החשאית, לבושים בבגדים אזרחיים, אספו אותו למכונית שחורה, והשליכו אותו לכלא כשהוא סובל מכוויות קשות, אך אינו נמצא במצב של סכנה בגללן.

למחרת הוא הובא בפני שופט ונלקח לאשפוז פסיכיאטרי. ניסה לשרוף את עצמו, משמע אדם מעורער בנפשו. כך הסיקו הקומוניסטים. ריפס טוען שזה רק היה התירוץ שלהם, ושהם השתמשו בו גם נגד אסירים פוליטיים 'רגילים' שלא ניסו לפגוע בעצמם או באחרים.

החיים המשיכו להוביל את אליה ריפס, שלימים החליף את שמו לאליהו, למקומות לא צפויים, ובכל מקום ליוותה אותו האהבה שלו למתמטיקה. כיום הוא מכהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בשיחה ל'משפחה' הוא סיפר שהאהבה האמתית שלו היא לתורה הקדושה:

"אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה. הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו".

פרופסור ריפס נחשב לאדם ייחודי מאוד, מצד אחד הוא תלמיד חכם העוסק בתורה שעות רבות בכל יום, ומאידך הוא גאון עצום במתמטיקה, והמרצה האהוב ביותר על התלמידים באוניברסיטה העברית בה הוא מלמד. לפני כעשרים שנה פיתח פרופ' ריפס תוכנה הסורקת את אותיות התורה קדושה, ומאתרת צפנים המנבאים שלל התרחשויות היסטוריות. 'שיטת הדילוגים', מכנים את השיטה שלו, שזכתה לפרסום רב ועוררה סערה לא קטנה בקהילה האקדמית, בה התנהל ויכוח האם מדובר בגילוי אמיתי השמור לתורה הקדושה בלבד, או שצירופים מסוג זה יכולים להתבצע בכל טקסט בסדר גודל כמו התנ"ך, בלי קשר לתורה בדווקא.

"אני לא בא לפרש ולהסביר את הממצאים שמצאתי ומצאו אחרים בתורה, אני רק גיליתי את זה, והראיתי שמבחינה סטטיסטית, ההסתברות למציאת צירופים בצורה שבה הם נמצאים היא קטנה מאד עד בלתי אפשרית, מה שמלמד על נכונות התופעה", הוא אומר. "את הפרשנות שיעשה כל אחד לבד, אני מתעסק עם מתמטיקה, לא עם מיסטיקה".

"אני בא מעולם המדע", מוסיף פרופ' אליהו ריפס. "אני יודע מה זה הישגים שכליים, ואני מבין מה זו אקדמיה. ואני עדיין אומר, אין דבר חשוב יותר מתורה בעולם. יותר מזה, יהודים מסתכלים על גאוני מדע יהודיים כמו איינשטיין ופון ניומן כעל ברכה לעולם, כעל יהודים שהצליחו בעולם, אני מסתכל עליהם כעל הפסד, העולם הפסיד כוחות כאלו חזקים שהיו יכולים להגות בתורת ה' בעומק לא יתואר ובהיקף רחב. תאר לך כמה עוצמה רוחנית היתה יכולה להיות בעולם אם איינשטיין היה משקיע את חייו בתורה", הוא אומר כשכאב של ממש ניכר בקולו.

"גם אני", הוא אומר, "אני לומד כל יום תורה, ולפרנסתי אני עובד בעבודה מדעית שאני מצליח בה ברוך ה' מאד, אבל גם אני עדיין לא ויתרתי על החלום, לא ויתרתי על שום דף גמרא, ואני יודע שבעזרת ה' יבוא יום ובו אלמד כל אחד ואחד מדפי הש"ס, כל הלכה והלכה מהלכות השולחן ערוך. לא, אני לא מוותר".