על התיקון הכללי שמעתם?

תיקון הכללי… עשרה מיני נגינה!!!
כל אחד יודע, שאחד הדברים הכי מפורסמים שעשה רבי נחמן מברסלב בעולם הוא תיקון הכללי, מה זה תיקון הכללי? עשרה מזמורי תהילים פרק טז' פרק לב' פרק מא' פרק מב' פרק נט' פרק עז' פרק צ' פרק קה' פרק קלז' ופרק קנ', הם עשרה מזמורים שנקראים בשם עשרה מיני נגינה ספר תהילים יש בו עשרה לשונות של נגינה, וכנגד העשרה לשונות האלה יש את עשרת המזמורים האלה.

מה זה קשור לפגם הברית? פגם הברית הוא פגם העצבות, יש קליפה נוראה שנקראת בשם לילת שהיא קליפת העצבות היא הקליפה שלוקחת ממך את הטיפת הזרע שזרקת לבטלה, היא הנהנית ממנה, זה הפרנסה שלה, וממנה היא מקימה את הדורות המזיקים שהם הילדים שלה, כנגד העצבות צריך עשרה מיני נגינה, לכן רבי נחמן קיבץ מתוך הספר תהילים, ע"י סוד שנגלה לו ברוח הקודש איזה עשרה מזמורים הם כנגד העשרה מיני נגינה, שע"י שאתה אומר אותם אתה נכנס בעולם השמחה, בעולם הנגינה, ואתה נפרד מהקליפה הזאת, כל החטא הזה הוא בא כדי לקשור אותך עם קליפה הזאת שנקראת לילת, יללה, עצב, חיסרון, היזק.

מה התיקון?
הוא להעלות אותך לשמחה גבוהה, לשמחה של עשרה מיני נגינה. וכשאתה אומר את העשרה מזמורי תהילים האלה, ואתה נדבק בעולם השירה והזמרה שנמצא כל כך גבוהה בעולמו של דוד המלך, ע"י ההתקשרות במקום קדוש ונורא כזה ממילא נפרדים ממך כל הקליפות הרעות, ולכן התיקון השני אחרי המקווה, המקווה הוא התיקון הראשון, אחרי שקורה לאדם הפגם הוא הולך למקווה, אחרי שהוא הולך למקווה הוא דבר ראשון עושה, קורא את העשרה מזמורים האלה. וכשהוא קורא את העשרה מזמורים האלה, הם יש להם את הכח להוציא אותו ולהפריד אותו מתוך הטומאה שהוא נפל אליה בשעת המקרה.

לכן כל אדם יקבל על עצמו לקרא אותם, ולא רק כתיקון אלא גם כהגנה, כל דבר שיש לו כח לתקן אותך יש לו כח להגן עליך, בתורה התיקון הוא גם ההגנה, לכן מקבלים על עצמינו לקרא כל יום את העשרה מזמורי תהילים שנקראים התיקון הכללי, וע"י שאתה קורא אותם כל יום אתה כל הזמן נמצא למעלה בהיכל הנגינה, בעשרה מיני נגינה, ואתה רחוק, רחוק מאוד מהקליפה הזאת שנקראת לילית, וצריך לקרא אותם בכוונה, להסתכל, להבין את מה שאני אומר, אם יש קצת מילים קשות בתהילים לראות את הפירוש עליהם, או לקנות תיקון הכללי המבואר כדי שאני ידע מה אני מוציא מהשפתיים, ככה אני יכול לכווין ככה אני יכול להתקשר עם המילים, ואז המילים האלו יכולים לעזור לי.
תיקון הכללי, עשרה מזמורים, עשרה מיני נגינה זה הכח שלנו זה ההצלחה שלנו וע"י זה נקום, ונתעלה מפגם הברית.

סדר אמירת התיקון הכללי:

קוֹדֵם שְׁיַתְחִיל בְּאֲמִירַת תְּהִלִּים יֹאמַר זֶה:

לְכוּ נְרַנְּנָה לַאֲדֹנָי, נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ: נְקַדְּמָה פָּנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ: כִּי אֵל גָּדוֹל אֲדֹנָי, וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:

הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעְלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:

טוֹב לוֹמַר זֹאת לִפְנֵי אֲמִירַת הָעֲשָׂרָה מִזְמוֹרִים

הֲרֵינִי מְקַשֵׁר עַצְמִי בַּאֲמִירַת הָעֲשָׂרָה מִזְמוֹרִים אֵלּוּ לְכָל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁבְּדוֹרֵנוּ. וּלְכָל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּים שׁוֹכְנֵי עָפָר. קְדוֹשִׁים אָשֵׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה. וּבִפְרָט לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה רַבֵּנוּ נַחְמָן בֶּן פֵיגֶא שגילה תיקון זה. זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן

ועל דעתם ועל כוונתם אני אומר כל אלו העשרה מזמורי תהלים, ובזכותם וכוחם אזכה לעורר ולגלות כל העשרה מיני נגינה שנאמר בהם ספר תהלים שהם: אשרי, ברכה, משכיל, שיר, ניצוח, ניגון, תפילה, הודיה, מזמור, הללויה. שהם שיר פשוט כפול משולש מרובע שהם כלולים בשמך המיוחד הגדול ונורא. ובזכות וכח השני שמות הקדושים האלו במלואם שהם (יכוון בשמות א"ל אלהי"ם) (כזה): אלף למד, אלף למד הי יוד מם, שהם עולים במספר תפ"ה כמספר תהלים, בכח אלו השמות תזכני לתיקון הברית שהוא תיקון הכללי אמן

פרק טז

מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ: אָמַרְתְּ לַאֲדֹנָי אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי: אֲדֹנָי מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי: אֲבָרֵךְ אֶת אֲדֹנָי אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי: שִׁוִּיתִי אֲדֹנָי לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

פרק לב

לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב אֲדֹנָי לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה: כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם: כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַאֲדֹנָי וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ: אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה: אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי: אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ: רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּאֲדֹנָי חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ: שִׂמְחוּ בַאֲדֹנָי וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב:

פרק מא

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ אֲדֹנָי: אֲדֹנָי יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו: אֲדֹנָי יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ: אַנִי אָמַרְתִּי אֲדֹנָי חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ: אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ: וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר: יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כָּל שׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי: דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם: גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב: וְאַתָּה אֲדֹנָי חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם: בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי: וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם: בָּרוּךְ אֲדֹנָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

פרק מב

לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו: אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: יוֹמָם יְצַוֶּה אֲדֹנָי חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי: אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי:

פרק נט

לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ: הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי: הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי: כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי אֲדֹנָי: בְּלִי עָוֹן יְרֻצוּן וְיִכּוֹנָנוּ עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה: וְאַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה: יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר: הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ: וְאַתָּה אֲדֹנָי תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם: עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי: אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי: אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי: חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ: כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה: וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר: הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ: וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי: עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי:

פרק עז

לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי: אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה: אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר: חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה: וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן: אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ: וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים: אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה: רָאוּךָ מַּיִם אֶלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת: זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ: קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

פרק צ

תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אַדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: שַׁתָּ עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה: שׁוּבָה אֲדֹנָי עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם:

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

פרק קה

הוֹדוּ לַאֲדֹנָי קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי אֲדֹנָי: דִּרְשׁוּ אֲדֹנָי וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: הוּא אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת אֲדֹנָי צְרָפָתְהוּ: שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם: וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם: וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו: הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו:שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ:שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ:הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם:שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם:נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם:וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם:אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר:וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם:וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם:וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל:שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם:פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה:שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם:פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר:כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ:וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו:וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ:בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

פרק קלז

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר אֲדֹנָי עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר אֲדֹנָי לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

פרק קנ

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אחר שסיים תהלים יאמר שלשה פסוקים אלה:

מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל: וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהוָה מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה: וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ:

תפילה לאומרה לאחר התיקון הכללי:

רבונו של עולם, עלת העלות וסבת כל הסבות אנת לעלא. לעלא מן כלא. ולית לעלא מנך. דלית מחשבה תפיסא בך כלל, ולך דומיה תהלה. ומרומם על כל ברכה ותהלה.

אותך אדרש, אותך אבקש, שתחתר חתירה דרך כבושה מאתך, דרך כל העולמות, עד ההשתלשלות שלי, במקום שאני עומד, כפי אשר נגלה לך, יודע תעלומות. ובדרך ונתיב הזה תאיר עלי אורך, להחזירני בתשובה שלמה לפניך באמת כפי רצונך באמת, כפי רצון מבחר הברואים, לבלי לחשב במחשבתי שום מחשבת חוץ ושום מחשבה ובלבול, שהוא נגד רצונך, רק לדבק במחשבות זכות צחות וקדושות בעבודתך באמת בהשגתך ובתורתך.

הט לבי אל עדותיך, ותן לי לב טהור לעבדך באמת. וממצולות ים תוציאני לאור גדול חיש קל מהרה. תשועת יהוה כהרף עין, "לאור באור החיים" כל ימי היותי על פני האדמה; ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחשך, להחזירם אל הקדושה, ותהיה יציאתי מן העולם כביאתי, בלא חטא. ואזכה לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו, כולו אומר כבוד. אמן נצח סלה ועד:

התיקון הכללי לקריאה

אחת הסגולות המפורסמות בעם ישראל בעשרות השנים האחרונות הינה קריאת התיקון הכללי בכוונה עמוקה. לעשרת פרקי התהילים שרבי נחמן מברסלב זי"ע הורה לקרוא בזמנים שונים, ישנה השפעה מיוחדת על נפש האדם וסיוע להביאו לכדי תיקון רוחני. חסידי ברסלב רבים נוהגים לקרוא את עשרת פרקי התהילים מדי יום לאחר טבילה במקווה, לפני התפילה או על הציון של רבי נחמן מברסלב. חשיבותו של התיקון הכללי גלויה ומפורסמת ביותר, וגם אנשים שאינם נמנים בין חסידי ברסלב אמצו מנהג זה של אמירתו מדי יום.

התיקון הכללי – סגולות וישועות

• עשרת פרקי התהילים המרכיבים את התיקון הינם המזמורים: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז וק"נ. מה שמיוחד בכל הפרקים הללו שהם כוללים את כלל לשונות השירה שבספר תהילים- אשרי, ברכה, משכיל, שיר, למנצח, ניגון, תפילה, הודאה, מזמור והללויה.
• רבים מייחסים לאמירת התיקון סגולת כפרה ותיקון על חטאי שמירת העיניים, ובעיקר אצל גברים צעירים הנופלים בתאוות חטאי המראות האסורים או "מקרה לילה" הקורים לאחר שאדם מהרהר ביום וחולם חלומות המביאים אותו לידי מעשה בלילה.
• התיקון הכללי סידור תפילה – לא בכל סידור ניתן למצוא את התיקון. אמנם במהדורות מיוחדות ובהוצאות סידורים של חסידי ברסלב אפשר למצוא בנקל את התיקון.
• תיקון הכללי לרפואה – לאמירת התהילים בכלל יש סגולה מיוחדת לרפואה, ואנשים רבים נוהגים לקרוא פרקי תהילים שונים כתפילה ובקשה על החולים, ובפרט בתוך בתי החולים לקראת ניתוחים קשים ל"ע. לאמירת תיקון הכללי, נוספת על שאר הסגולות הטמונות בה, קיימת גם סגולה ייחודית לריפוי חולים.

התיקון הכללי בתרבות הישראלית העכשווית

תיקון הכללי תפס מקום נכבד בהווי היהודי ובמוזיקה הישראלית. אומנים חסידים ודתיים רבים הוציאו ביצועים מעוררי התרגשות בהם הם קוראים את התיקון בזמירות נעימות ובסלסולים. חסידות ברסלב, כמו גם שאר החסידויות, ידועה בחיבתה לשירה וניגונים, ולכן זה טבעי למצוא את התיקון באומנות הישראלית היהודית. אין ספק שמי שקורא את התיקון הכללי חווה התרגשות, טיהור, זיכוך הנשמה וקרבה מיוחדת חזרה לה'.

אתר הידברות

כששדרן הרדיו בני בשן החליט להשיק בתכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל, "בני ברדיו", את הפינה "בני, אף אחד לא מאמין מה קרה לי", במטרה שבמהלכה יספרו מאזינים על מקרים מפתיעים במיוחד שאירעו להם, הוא לא תיאר לעצמו מהו הסיפור המפתיע הראשון שיתדפק על דלתו, כמעט במקרה.

כשהשר לשעבר, יוסי שריד, עלה לשידור לקראת פינת העברית שלו, שאל אותו בשן, כמעט באגביות, "יוסי, קרה לך משהו שלא האמינו לך?". מכאן ואילך, הנה השתלשלות הדברים. יש לציין שלאחר השידור המקורי, ההקלטה נחשפה לראשונה בתכנית הבוקר של ידידיה מאיר, המשודרת ברדיו קול חי.

וכך סיפר שריד: "פעם מתתי, הייתי מת, וכבר לא הייתי פה. נסענו כל המשפחה במכונית, אני זוכר את הילדים שלי האומללים יושבים מאחור, ובוכים מרה על אביהם שנסתלק, את אשתי חיוורת..".

"אני לא מאמין לך", העיר השדרן.

"זה היה, אבל אף אחד לא מאמין שזה קרה לי", הדגיש שריד. "נסענו באוטו, ופתאום הרגשתי חולשת דעת ופרץ חום עצום, ופתאום הרגשתי שאני מתרומם ומתעופף מעלה מעלה. הרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה".

בני בשן: "רגע רגע, הרגשת תחושה של הפרדה בין נשמה לגוף?".

שריד: "כן. כן. הרגשתי תחושה של יציאת הנשמה. כנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור, ואז ראיתי את משפחתי ממשיכה לנסוע באוטו, כי אשתי שמה את פעמיה תיכף ומיד לבית החולים. ולשם הגענו בסופו של דבר. כשהגעתי לבית החולים שבתי לעצמי".

בשן: "ובזמן הזה אתה רואה אותם מלמעלה, כמו בסרטים?".

שריד: "אני לא יודע איך זה בסרטים, אולי בסרט הזה לא הייתי. אבל זה קרה בחיים".

בשן: "כלומר, יש ישות נפרדת, שהיא הנשמה שלך?".

שריד: "כן, אתה מדייק. הנשמה, הנפש, נפרדת מהגוף".

בשן: "ויש לה איזשהו מראה חיצוני?".

שריד: "בזה אני כבר לא כל כך זוכר, ואני בכלל לא מאמין בהישארות הנפש, אתה מבין? זה גם בניגוד לאידיאולוגיה שלי".

בשן: "מה שאתה אומר לי פה, וזה שהדברים באו מהפה שלך – מהאנשים הריאליים וההגיוניים והציניים שאני מכיר – (מפתיע). ואתה אומר את זה כעובדה… ראית גם את גופך?".

שריד: "אני לא זוכר שראיתי את גופי, אבל ראיתי אותם. כנראה שגופי נשאר שם, אבל הוא לא היה חלק מהתמונה שראיתי מלמעלה".

בשן: "ואתה בדרכך למעלה?".

שריד: "הגעתי לסוף הדרך, ואני כבר שם וצופה ממרחקים, מהרקיע".

בשן: "ואיך אתה חוזר לגוף שלך?".

שריד: "כשהגעתי לבית החולים, שבתי לעצמי. בני משפחתי לא חיים בזכותי, חס וחלילה. גם כשהייתי איש ´חשוב´ כביכול, הם התרחקו מהחשיבות הזו כרחוק מזרח ממערב, ולא היה להם שום חלק ונחלה בציבוריות שלי. אבל במקרה הזה, משום שהיה מדובר בפיקוח נפש, בחיים ומוות ביד הלשון, אני זוכר שאשתי אמרה באופן מפתיע ובלתי אופייני ´הבאנו את יוסי שריד´. הרופאים התאספו סביבי, התחילו לבדוק אותי, ולהם היה רושם אחד כנראה, שלא אמות ואחיה".

בשן: "איך הם אבחנו אותך?".

"אני לוקח את זה לכל החיים

שריד: "כאיש חי שעבר איזשהו אירוע לא בהכרח מאובחן מבחינה רפואית. אני אפילו זוכר שהיה שם רופא שאמר שהוא מכיר תופעה כזו, שאדם מרגיש פתאום גל חום פנימי גואה בו, והודף אותו כלפי מעלה. כנראה שזה המקרה, אבל לא היתה שום אבחנה רפואית. לפעמים אולי הנשמה רוצה להשתחרר ולצאת. היא רוצה חופש, ולהתבונן על דברים אחרים, מתוך הכלוב הפנימי הזה".

בשלב הזה נשמע השדרן בני בשן – לא אדם דתי, יש לציין – מופתע לחלוטין. "יוסי, אני לוקח את הדבר הזה באמת לכל החיים", אמר. "הרבה דברים אני אוהב לחתום מול עצמי ב´אני לא יודע´ גאה. מבחינתי העדות הזו שלך היא העדות המשכנעת ביותר שיכולתי לקבל".

לקראת סוף השיחה סיפר שריד על ספר שקיבל, אודות מקרי מוות קליני, ואמר שהוא כנראה לא הספיק להיפגש עם אוהביו המנוחים ועם הקב"ה, כפי שמתואר בספר, והוסיף שפגישה כזו כנראה לא תקרה, כי הוא לא מאמין כלל.

"אני לא מקבל את הטענה שלך, ואנחנו גם נתווכח על זה מתישהו", אמר בני בשן, הידוע כאמן ושדרן חילוני לגמרי, שנראה כי משהו ייסודי בתפיסתו התערער תוך מספר דקות.

על אף ההלם של המראיין, המשיך שריד להתעקש ולטעון כי לחוויה שלו לא היה קשר לאלוקות. אך כפי שטען בשן, נראה שדווקא עדותו של אתאיסט מוצהר כשריד, על אודות היפרדות הנפש מהגוף, היא העדות המשכנעת ביותר לכך שהגוף והנשמה – שניים הם…

יעקב לוסטיג

שלומי שבת נחשב לאחד האומנים הבולטים במוזיקה הישראלית. מאחוריו קריירה של עשרות שנים עם מאות שירים, בהם לא מעט להיטים של ממש. כולם יודעים ששלומי הוא זמר משכמו ומעלה, אבל מה שלא כולם יודעים ששלומי הוא איש של דת ואמונה.

"כבר תשע שנים שאני לא מופיע בשבת", הוא מספר. "הציעו לי סכומי כסף גבוהים מאוד, אבל ברוך ה' לא התפתתי לעבוד בשבת", הוא מספר בראיון.

לדבריו, בלבו מקננת שאיפה תמידית להתקדם לשמירת שבת מלאה. בשישי בערב, מתכנס שלומי עם בני משפחתו וחברים, מקדש על היין ויושב אתם לסעודת שבת: "אין כמו ההרגשה הזו של יום שישי, מנוחת הגוף והנפש. אני מאד רוצה להתחזק בשמירת השבת. אני מאמין שכשאני אקבל את 'העזר כנגדי' יהיה לי יותר קל לקיים את המצוות כהלכה".

איך התחילה ההתקרבות ליהדות? נשאל שלומי שבת והשיב: "בעולם החילוני אני ממש חש ריקנות", הוא מספר. "כל חוויה חילונית שעשיתי, נשכחה אחרי כמה רגעים, אפילו טיולים לחו"ל או פיקניק בשבת, אני ממש לא זוכר".

"אבל לעומת זאת", הוא מוסיף, "המצוות שאני עושה ומעשים טובים אני זוכר היטב. הם ממלאים לי את הנפש בתכלית. זה אחד המניעים שעוררו את ההתקרבות ליהדות".

שלומי מספר על שורשי ההתקרבות לדת: "יש לי הרבה חברים תימנים שאני יושב איתם בערבים באווירה של מנוחה עם גת ודברי תורה, תמיד יש בחבורה מי שיתן הרצאה או דרשה על תורה וערכים.

"כך לאט, לאט האוזניים שלי נחשפו לדברי הקודש. יום אחד האזנתי לקלטת של הרב אמנון יצחק. לדעתי אי אפשר להשאר אדיש כששומעים אותו הוא יכול לגרום לי לבכות או לצחוק בשניה אחת וזהו 'נדלקתי'. הפנמתי שזאת האמת היחידה והדרך הנכונה".

בסיום השיחה מסביר שלומי: "אני משתדל לאמץ את כל המצוות. מתפלל, מחפש לעשות חסד, צדקה, בורח מלשון הרע, מסית מהדרך נסיונות של היצר ומשתדל ללמוד תורה בזמני".

ומה לגבי חזרה מלאה בתשובה? "אני מאמין שהרגע שבו אחליט להתקדם משמעותית בדת, לא רחוק ממני, בינתיים התהליך מתבשל אצלי".

יעקב לוסטיג

שולי רנד נחשב לאחד היוצרים היותר מעניינים בעכשוויות הישראלית. כל מי שנתקל בעבודתו אי פעם, יודה שמדובר ביוצר ענק, אדם עם עומק רגשי עצום, מלחין בחסד ושחקן מוכשר במיוחד.

סדר יומו של שולי רנד מורכב בעיקר מעבודת ה'. בבוקר לימוד תורה, תפילה, קיום מצוות, קירוב רחוקים, לשמח לבבות, ועוד ועוד. אבל לא תמיד היה שולי יהודי חרדי. לפני שחזר בתשובה צלח רנד קריירה מפוארת למדי. הוא שיחק ב'הבימה' וב'קאמרי'. הוא נחשב לכוכב עולה בתרבות הישראלית, הלחין שירים והוציא אלבום מוסיקלי שזכה להצלחה רבה.

את ילדותו ונעוריו עשה שולי בסביבה דתית. הוא למד בבית ספר דתי ועד שהתגייס לצבא היתה הכיפה קבועה בראשו. בצבא הוא נטש באופן חלקי את תורת ישראל, הפסיק לשמור שבת, אך המשיך להקפיד על כשרות ועל מצוות אחרות.

אבל הלב של שולי רנד משך אותו בחזרה לתורה הקדושה. הלב היהודי שלו לא הניח לו, הוא הרגיש צורך עז לחזור בתשובה ולחיות אורח חיים יהודי על כל המשמעויות הכרוכות בכך. בראיון לעיתון 'בקהילה' הוא סיפר: "התהליך אצלי היה בעיקר אמוציונלי. בשונה מבעלי תשובה אחרים כמו הרב אורי זוהר למשל, שאצלם זה מעבר שכלי המתבסס על מחשבה מעמיקה והתבוננות, אצלי זה הגיע מהלב מהתחושה הפנימית".

בשלבים הראשונים של החזרה בתשובה, שולי רנד אפילו לא הציץ בספרי קודש. הוא לא הרגיש משיכה ללימוד התורה, אלא רק לקיום המצוות: "הרגע שבו נאלצתי להתחיל להתעמק בספרים, לא נשמט מזיכרוני ולו לרגע קט", הוא מספר. "יום אחד הגיעו אליי מעקלים בשל חוב כספי. הם לקחו את כל רכושי, כולל הטלוויזיה. ישבתי בבית ולא היה לי במה להתעסק. אין טלוויזיה. עיני נפלו על הספר 'ילקוט מעם לועז', שקיבלתי מגיסי, אף הוא חוזר בתשובה. מתוך שעמום התחלתי לקרוא. היה זה הלימוד הראשון שלי בספרי הקודש. מאז ועד עתה לא הפסקתי, ברוך ה' ".

"אבי שאל אותי פעם", אומר שולי ברגע של גילוי לב, "תגיד את האמת. למה חזרת בתשובה? עניתי לו דבר פשוט: אני מכיר את עולם הבוהמה מהצד הפנימי שלו, ותהיתי מה אני יכול מכל זה להוריש לילדיי?"

"היו לי שאלות הלכתיות והתחבטויות קשות בנוגע לפרישה. עליתי לרב שפרן, והצגתי בפניו שאלות פרקטיות, כדוגמת משכורת, פנסיה ועוד דברים שאני עלול להפסיד. הייתי בטוח שהרב יורה לי לעזוב את הכל ויהי מה. אחרי הכל מדובר בתיאטרון…"

"הופתעתי מאוד כאשר הוא הציע לי להישאר בשלב זה בתיאטרון, אך לפחות הצגה אחת בשנה אעשה ברוח היהדות כדי להשפיע באמצעותה על קהל הצופים. אך מנוי וגמור היה עמי לעזוב. עשיתי זאת בקצב איטי בשל התחייבותי, עד שפרשתי כליל. ההצגה האחרונה, שבה הופעתי הייתה לי קשה ביותר".

בשנים הראשונות, לא חשב שולי לשוב ולהתעסק בעולם המשחק, עד שפגש את הרב שלום ארוש שהציע לו לחזור לעולם המשחק, כדי 'לקדש את העיסוק בתחום'.

"רבי נחמן מברסלב אומר", אמר לו הרב ארוש, "כי 'בעל תשובה צריך לשוב לאותם מקומות שבהם פגם ושם לתקן את הנדרש', עליי לשרת רעיונות שרוח חכמים נוחה מהם כהגדרתו, ולתרום אותם למען קירוב יהודים אל כור מחצבתם הרוחנית".

עוד לפני שחזר בתשובה, כעס רנד מאוד על הבורות והאיבה שרחשו אנשי הקאמרי והשחקנים, לכל דבר שבקדושה: "הייתה פעם הצגה שהייתה מבוימת היטב, אך מהולה בסממנים אנטישמיים מובהקים ובסטריאוטיפים מוכרים בכל הנוגע לציבור החרדי. לאחר ההצגה, ניגשתי לבמאי, בקובלנה כואבת: שאלתי אותו, למה אתה מציג יהדות שטחית, חסרת כנות ומינימום של רציונליזם? מדוע אתה מבקש להבליט את המכוער השולי, ולא את המוטיבים היפים הרבים, שהם נחלת היהדות? הוא השפיל עיניו במבוכה אבל לא טרח להצטדק".

את סרטו 'אושפיזין' ספינת הדגל של יצירותיו, הוא מגדיר 'הכוח שהניע אותנו לנסות ולהעביר לעולם את חווית האמונה'.

"היו לנו כמה מטרות", מבהיר שולי, "קודם כל, לדבר על מציאות החיים מתוך אמונה. הריחוק של האנשים מהקב"ה נובע מהסתת יצר הרע, שאומר לאדם החש רחוק, כי אין לו סיכוי להתקרב לבורא העולם. קהל היעד היה מטבע הדברים החילוני בלבד ולשם הוא הגיע בעיקר. הוא הצליח מעל ומעבר למצופה. גרפתי גל של תגובות שאמרו לנו: 'לא ידענו שאפשר לדבר כך עם ה', חשבנו שאין לנו סיכוי', 'לא הרגשנו עד עתה שיש לנו אבא'.

"גם לאנשים חילונים יש מערכת מושגים של תשובה. אולי זה לא מוגדר בגדרי תשובה, תורה ומצוות, אבל גם במערכת הפנימית המוסרית שלהם, יש מערכת מסוימת של תשובה. אין יהודי שלא עוסק בתשובה כל הזמן. חלקו באופן מודע, חלקו באופן לא מודע".

העוצמה של הסרט והסיפורים שזרמו אליו על אנשים שהוא שינה להם את חייהם מהקצה אל הקצה וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, מחשלים אותו להמשיך במלאכה ש"אבותינו לא עסקו בה" כהגדרתו.

שולי רנד מספר גם על ההפתעה הגדולה של הסרט הזה: "שמעתי, על משפחה נוצרית באוסטרליה שהתגורר אצלם בחור יהודי בקומה התחתונה של הבית. הוא צפה בסרט שוב ושוב. עד שיום אחד, הם פנו אליו וביקשו לצפות בו. הסרט היה עם תרגום לאנגלית והם התמכרו אליו. המשפחה הזו התגיירה בעקבות הסרט ויצאו ממנה שבעה גרים!"

"כאשר הוצג הסרט 'אושפיזין' לראשונה בפסטיבל ירושלים, נכחו בהקרנה אישים הרחוקים כמטחווי קשת מהיהדות, אבל בסוף הסרט, כולם יצאו עם דמעות בעיניים".

"את זה", הוא אומר, "אני לא יכול לשכוח".

מאת: יעקב לוסטיג

העוברים והשבים בכיכר הגדולה שבריגה בירת לטביה הביטו משתאים בצעיר שהתייצב במרכז הכיכר, כשהוא מחזיק בידיו מה שנראה כשלט עטוף בסמרטוט ישן. היה זה  באביב 1969. מרבד השלג הלבן החל להפשיר והקור החורפי החל לפנות את מקומו למזג אוויר נעים יותר. משהגיע הצעיר לנקודה הבולטת בכיכר, סמוך לאנדרטת החירות, נעצר והביט סביבו.

הוא עמד מספר דקות ללא נוע, ולאחר מכן הסיר בתנועה החלטית את הכיסוי מהשלט שהחזיק בידו. מעט הסקרנים שהתגודדו סביבו מיהרו להתרחק. השלט נשא מסרים נגד השלטון הקומוניסטי, מה שאומר שבתוך שניות אחדות כבר יופיעו אנשי המשטרה החשאית ויעצרו את האיש יחד עם כל מי שאולי הכיר אותו אי פעם.

הכתובת המתריסה התייחסה לעוולות השלטון הקומוניסטי שדיכא באותם ימים בצ'כוסלובקיה, מחאה עממית שכונתה מאוחר יותר ה'אביב של פראג' בצ'כוסלובקיה. חומר נפץ פוליטי מהסוג המסוכן ביותר.

אבל אליה ריפס לא חשש מהמשטרה החשאית. הוא בכלל לא תכנן להיעצר. העוברים והשבים עדיין לא הבינו את זה, אבל עוד לפני שנכנס לאמצע הכיכר, כבר הספיג ריפס את בגדיו בבנזין, וכעת, לאחר שהציג את השלט הוא הושיט את ידו, החזיק במצית, והעלה בה אש.

הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבין שבעוד רגעים אחדים הוא מסיים את חייו. קולות הפצפוץ שהשמיעו לשונות האש נשמעו באוזניו כתופי מלחמה, אבל אזרחים שהבחינו במעשיו מיהרו להפיל אותו ארצה, ולגלגל אותו על השלג עד שהאש כבתה, והוא נותר שרוע על הרצפה בהכרה מעורפלת.

שלושה שוטרים מהמשטרה החשאית, לבושים בבגדים אזרחיים, אספו אותו למכונית שחורה, והשליכו אותו לכלא כשהוא סובל מכוויות קשות, אך אינו נמצא במצב של סכנה בגללן.

למחרת הוא הובא בפני שופט ונלקח לאשפוז פסיכיאטרי. ניסה לשרוף את עצמו, משמע אדם מעורער בנפשו. כך הסיקו הקומוניסטים. ריפס טוען שזה רק היה התירוץ שלהם, ושהם השתמשו בו גם נגד אסירים פוליטיים 'רגילים' שלא ניסו לפגוע בעצמם או באחרים.

החיים המשיכו להוביל את אליה ריפס, שלימים החליף את שמו לאליהו, למקומות לא צפויים, ובכל מקום ליוותה אותו האהבה שלו למתמטיקה. כיום הוא מכהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בשיחה ל'משפחה' הוא סיפר שהאהבה האמתית שלו היא לתורה הקדושה:

"אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה. הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו".

פרופסור ריפס נחשב לאדם ייחודי מאוד, מצד אחד הוא תלמיד חכם העוסק בתורה שעות רבות בכל יום, ומאידך הוא גאון עצום במתמטיקה, והמרצה האהוב ביותר על התלמידים באוניברסיטה העברית בה הוא מלמד. לפני כעשרים שנה פיתח פרופ' ריפס תוכנה הסורקת את אותיות התורה קדושה, ומאתרת צפנים המנבאים שלל התרחשויות היסטוריות. 'שיטת הדילוגים', מכנים את השיטה שלו, שזכתה לפרסום רב ועוררה סערה לא קטנה בקהילה האקדמית, בה התנהל ויכוח האם מדובר בגילוי אמיתי השמור לתורה הקדושה בלבד, או שצירופים מסוג זה יכולים להתבצע בכל טקסט בסדר גודל כמו התנ"ך, בלי קשר לתורה בדווקא.

"אני לא בא לפרש ולהסביר את הממצאים שמצאתי ומצאו אחרים בתורה, אני רק גיליתי את זה, והראיתי שמבחינה סטטיסטית, ההסתברות למציאת צירופים בצורה שבה הם נמצאים היא קטנה מאד עד בלתי אפשרית, מה שמלמד על נכונות התופעה", הוא אומר. "את הפרשנות שיעשה כל אחד לבד, אני מתעסק עם מתמטיקה, לא עם מיסטיקה".

"אני בא מעולם המדע", מוסיף פרופ' אליהו ריפס. "אני יודע מה זה הישגים שכליים, ואני מבין מה זו אקדמיה. ואני עדיין אומר, אין דבר חשוב יותר מתורה בעולם. יותר מזה, יהודים מסתכלים על גאוני מדע יהודיים כמו איינשטיין ופון ניומן כעל ברכה לעולם, כעל יהודים שהצליחו בעולם, אני מסתכל עליהם כעל הפסד, העולם הפסיד כוחות כאלו חזקים שהיו יכולים להגות בתורת ה' בעומק לא יתואר ובהיקף רחב. תאר לך כמה עוצמה רוחנית היתה יכולה להיות בעולם אם איינשטיין היה משקיע את חייו בתורה", הוא אומר כשכאב של ממש ניכר בקולו.

"גם אני", הוא אומר, "אני לומד כל יום תורה, ולפרנסתי אני עובד בעבודה מדעית שאני מצליח בה ברוך ה' מאד, אבל גם אני עדיין לא ויתרתי על החלום, לא ויתרתי על שום דף גמרא, ואני יודע שבעזרת ה' יבוא יום ובו אלמד כל אחד ואחד מדפי הש"ס, כל הלכה והלכה מהלכות השולחן ערוך. לא, אני לא מוותר".

יעקב לוסטיג

כשגדל שמעון פרץ בבית הוריו בחיפה, הוא ספג את ערכי המסורת היהודית. הקשר לדת היה רופף אומנם, אבל משהו היה שם, ביסודות החינוך שלו בשנות הילדות. עם זאת, מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה שיום אחד הוא יופיע בפני קהל, כשאת פניו מעטר זקן עבות, ולראשו כיפה גדולה.

סיפורו של שמעון פרץ הובא בין היתר באתר 'הידברות', בכתבתה של אביגיל איתן. את החינוך הפורמלי קיבל פרץ בבית ספר ממלכתי. מגיל 12 עד 18 התגורר בקיבוץ יקום ולמד עם ילדי הקיבוץ, ובהמשך התגייס ללהקה צבאית בצה"ל. מגיל צעיר היה פרץ סטנדאפיסט, גם אם לא באופן רשמי, תמיד היו החברים מתקבצים סביבו, והוא היה משמח אותם בחיקויים, בדיחות והלצות מלבבות.

"היתה אז תוכנית טלוויזיה לועזית מצליחה בשם "תהילה", מספר הרב פרץ. "אמא שלי היתה מכורה לה. יום אחד היא אמרה לי "שמעון, אני רוצה שתהיה שחקן", אמרתי לה "אמא, את לא רוצה שאני אהיה הרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי)?", והיא אמרה: "אני רוצה שתהיה הרגב"ט". שאלתי "מי זה הרגבט?", והיא ענתה: "רבי ג'ון בן טרבולטה…".

פרץ צעד בעקבות החלום של אמו. הוא פנה ללימודי משחק ודרמה ב'בית צבי', שיחק בתיאטרון 'הבימה', הופיע בתוכנית הטלוויזיונית 'זהו זה', בתוכנית הפופולארית 'פספוסים', ב'לא דופקים חשבון' של יהודה ברקן ועוד. לצד הפעילות שלו בתיאטרון ובטלוויזיה פתח הרב פרץ גם עסק פרטי של ליצנים, רקדנים פעלולנים וכל מה שצריך כדי לעשות 'שמייח'.

הוא התחתן, התגרש, התחתן, התגרש והתחתן שוב, עשה חיל בעסקים והצליח מעל ומעבר למצופה, אבל הרגיש אחרי הכל שהעיקר חסר לו. היום הוא כבר בעל בעמיו, יהודי נכבד עם משפחה ברוכת ילדים המתנהלת על פי ההלכה המסורה לנו מדורות קודמים, ברוח ישראל סבא.

• היה לך הכול. הצלחה, כסף, שפע גשמי. מה עבר עליך שהחלטת לחזור בתשובה?

"חטפתי מכה שהעירה אותי. זה היה בגיל 28 התחתנתי עם בחורה טובה בחתונה כמו מהסרטים, אבל תוך תשעה ימים הבנתי שזה לא זה. נשברתי. הבנתי שמשהו לא תקין. חבר טוב הציע לי להתחזק ולחפש אשה דתייה, הוא טען שככה אני אמצא את האושר והשלווה שאני מחפש בהקמת בית. הוא הכיר לי את הרב דניאל זר, שהזמין אותי לשבת. התחלתי לשמור שבת לאט לאט, אבל עדיין לא חזרתי בתשובה באופן מלא. עוד הייתי עובד בעסק של האירועים, הייתי מגיע לעבודה, מוריד את הכפה ומתחיל לעבוד. בסוף הערב החזרתי את הכיפה.

זה הגיע ממקום שאני מחפש בחורה טובה, שאני רוצה משפחה שתהיה משפחה בריאה ויציבה. בהתאם לכך התנזרתי מיציאות, עד שהכירו לי בחורה טובה, זה היה נראה שהפעם מצאתי את האשה הנכונה. שוב עשינו חתונה מפוארת שנראית כאילו לקחו אותה מסרט. היא בחורה טובה אבל לא הסתדרנו. אחרי חודשיים כבר היה ברור שזה לא זה. חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. פשוט לא הבנתי למה זה קורה לי. ואז הבנתי שלכל דבר יש הוראות יצרן. כשקונים רכב – יש לו אחריות, כשקונים מקרר – אפילו לא מכניסים את התקע לחשמל לפני שהטכנאי בא כדי שתהיה אחריות. אז על החיים לא ניקח אחריות? החלטתי שאם זה לא עבד בדרך שהלכתי בה עד היום – ננסה עכשיו חופה וקידושין לפי הוראות יצרן של בורא עולם. ואני הולך עם זה עד הסוף. זאת האמת".

• זהו? נגמרו כל הקשיים ומאותו רגע הכל בא בקלות?

"לא. גם אחר כך היו לי קשיים ועברתי משברים. התחלתי לחפש שידוך, וזה לא היה קל בכלל. אישה אחת אלמנה שעדיין בוכה על מות בעלה, אישה גרושה שכשהגעתי לפגוש אותה גיליתי שיש לה שמונה ילדים וכן הלאה, כל סיפור היה 'תיקון' בפני עצמו. עד שמצאתי את האישה שלי, זה לא היה פשוט. לבעל תשובה זה לא פשוט. פתאום אסור לו לעשות כל מני דברים שהוא היה עושה כי הוא נמצא במסגרת. אבל השתדלתי, עבדתי קשה, עבודה פנימית וחיצונית. ברוך השם בסוף הכרתי את אשתי הצדיקה. בגלל שהייתי גרוש כבר פעמיים, לא קיבלתי אותה בקלות. אביה לקח אותי לרב שיפסוק אם נתחתן או לא. ברוך השם זכיתי".

• אם היית יכול לדבר עם שמעון פרץ הצעיר והחילוני, מה היית אומר לו?

"הייתי אומר לו: בא נפתח ביחד הרמב"ם, גמרא, בא תלמד, יש שם כל כך הרבה חוכמה.. איך חז"ל יכלו לדון לפני כל כך הרבה שנים בסוגיה – אם יש קובייה ובתוכה יש כהן, האם מותר לעבור איתה מעל בית קברות? מאיפה הגמרא הסיקה שבעתיד יהיה מטוס, ומה עושים במקרה כזה? או בספר תהלים – כל דבר שעבר על דוד המלך, הוא כתב עליו שיר. וכל שיר – פגז: שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, כל מילה בול במקום. הרבה מתלהבים משייקספיר, אבל הטקסט האמתי הוא הטקסט העברי".

• ושמעון של פעם היה מקשיב לך?

"היה לי קשה, כי שמעון של פעם היה עובד כל הזמן, בסופרלנד, בלונה-פארק, במלונות, באירועים, לא היה זמן בכלל. אין זמן להקשיב כי רצים אחרי העבודה".

• מישהו מסביבתך חזר בתשובה בעקבותיך?

"כן, הייתי בדרום אפריקה, היה שם בחור מאוד נחמד בהופעה. צחק, צחק… בסוף הערב אמרה לי מישהי: זה שצחק הוא אחי. הוא עשיר מאוד, אבל גם רווק בן 44. אני מאוד אשמח אם תוכל לחתן אותו. אז אמרתי לו שיבוא לישראל, והוא באמת עשה את זה. הוא בא לארץ, הכיר מישהי מראש העין והתחתן איתה. יש לו כבר ארבעה ילדים. חזר בתשובה, שומר טהרת המשפחה, כשרות. תראי איך מסטנד-דת נפתח הלב".

• ההופעות שלך לא מנסות לחזק באופן מוצהר. אז מה המטרה העיקרית שלהן?

"ללמד שמי שחי בסרט – אוכל בסוף סרטים. אני רוצה שתהיה לקהל אמונת חכמים. בא אחד לרב אומר לו: מה יהיה איתי?, הרב פתח ספר תורה ואמר לו: עוד ארבעה חודשים אתה מת. אחרי שמונה חודשים חזר אליו: הרב, הנה אני עוד חי, אמר לו הרב: אם היתה לך אמונה היית מת".

אם תראו אותו היום, לא תאמינו שהאיש הזה פעם היה חילוני שבינו ובין האמונה אין שום קשר. את ההיכרות שלו עם הדת הוא ערך במסגרת עבודתו, כשהיה עיתונאי צעיר.

העורכת שלחה את קובי לסמינר של ארגון 'ערכים', הפועל להחזיר יהודים בתשובה. קובי קיבל משימה מאוד ברורה: "אתה צריך לסקר את שטיפת המח שהם עושים לאנשים, ולספר לקוראי העיתון דברים כהווייתם".

העיתונאי הצעיר יצא לדרך, נרשם לסמינר בו השתתף, כשהוא מקליט ורושם בזיכרונו כל בדל מידע. בערב, כשהיה ספון בחדרו העלה על הכתב את הקורות אותו, והחל לשרטט קווים לכתבת התחקיר בת ה-3,000 מילים שעליו להגיש לקראת סוף השבוע.

בערבו של היום השלישי בו שהה קובי בסמינר, התקשרה אליו העורכת: "מה קורה עם הכתבה? יש התקדמות?" היא שאלה. וקובי שותק. אינו משיב לה. "קובי?? מה קורה עם הכתבה?" היא מנסה שוב, אך אין תשובה מהעבר השני של הקו.

באחת הכתה בה ההבנה: "אל תגיד לי שהחלטת לחזור בתשובה!!" הזדעקה העורכת ונאנחה בקול גדול. קובי באמת עדיין לא החליט, אבל הוא כבר ידע שלא מדובר ב'שטיפת מוח', ולא מדובר במרצים שמפעילים טריקים של דמגוגיה כדי להוכיח את טענותיהם. ניצנים של אמונה בה' יתברך החלו לצמוח בלבו. הוא הכין את הכתבה, אבל היא לא היתה תוקפנית כמו שביקשו העורכים.

הדרך היתה קשה, אבל קובי לא וויתר, הוא המשיך לצעוד מעלה מעלה, עד שהפך לבעל תשובה גמור.

כיום יושב הרב קובי לוי על התורה ועל העבודה. את כישוריו המקצועיים הוא מנצל לטובת הפצת אור היהדות בקרב יהודים דתיים וחרדיים, וגם בקרב יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות.

"אני רוצה שהציבור ידע שלהיות בעל תשובה זה לא רק להצטרף ליהודים הדתיים. בעלי התשובה הביאו תועלת עצומה לעולם התורה. כמה בעלי תשובה הפכו למרביצי תורה!! כמה הפכו לרבנים ידועי שם!! אני אומר לכל בחור צעיר שלא זכה לטעום את טעם התורה והאמונה, אל תוותר על עצמך, אל תחשוב שאתה לא שווה כלום, בוא, תלמד תורה ואם תשקיע מספיק אתה עוד תתרום תרומה עצומה לעם היהודי".

• כיצד אתה זוכר היום את החוויה של החזרה בתשובה?

"טלטלה רוחנית. הייתי סטודנט ועיתונאי צעיר, ולפתע גיליתי שיש בורא לעולם, ושהתורה ניתנה משמים. זה הכה אותי בהלם, אבל כשזה הופך לאורח החיים שלך אתה מגלה שזה סולם עצום שתענוג לטפס עליו. כל החיים אנו מטפסים עוד ועוד, מגלים מחדש נוף יפה, אופקים שלא ראינו. במבט של שלושים שנה לאחור- זוהי החוויה הכי אינטלקטואלית, מענגת ומרגשת. ולמה מרגשת? כי הנוסחה של היהדות לבית יהודי ולחינוך ילדים היא נוסחה מנצחת! מרגש ומשמח אותי לראות את הבית שהקמתי, הילדים, הנכדים, האווירה. ומנגד, עצוב  לראות את האחים, השכנים והחברים שלא זכו".

יעקב לוסטיג

טניה (שם בדוי), נולדה במולדובה הסמוכה לרומניה. אביה היה יהודי שאינו שומר מצוות, ואמה היתה גויה לכל דבר. בקרב הנוצרים ורוב העמים האחרים, הדת נקבעת על פי מוצאו של האב, ועל כן נחשבה טניה ליהודייה.

כבר מגיל צעיר ידעה טניה שהיא יהודייה. את התורה ומצוותיה היא לא הכירה, אבל היא הכירה היטב את ההשלכות של להיות יהודי בלב מדינה מלאה בגויים. "סבלתי מהצקות לא פעם ולא פעמיים. כולם ידעו שאני יהודייה, והאנטישמיות תמיד קיימת", היא סיפרה לטוני טליב עגיב מ'הידברות'.

כשהיתה בת 13, החליטו הוריה של טניה להיפרד. אביה קיבל החלטה מאוד מאוד דרמטית – הוא החליט לנטוש את מולדובה ולעלות לארץ ישראל. טניה עצמה נאלצה לבחור בחירה קשה מאוד, בין אמה ובין אביה: "היה עלי להחליט אם להישאר עם אמי במקום שבו גדלתי והורגלתי, בנוחות ובשפע כלכלי, או ללכת אל הלא נודע, לארץ שלא הכרתי. בסוף הלכתי עם הלב לארץ ישראל".

במשך השנים אמה הגיעה לביקורים בארץ וביקרה אותה, וגם טניה יצאה מדי פעם למולדובה כדי לפגוש את אמה.

מעולם לא עלה על דעתה הרעיון שאולי היא לא יהודייה בכלל. תמיד הזהות שלה השתלבה עם העובדה שהיא יהודייה. היא נהגה לצום ביום כיפור כמו כל היהודים, למרות שאביה לא נהג כך.

כך המשיכו חייה של טניה עד שאביה נפטר. אחרי ההלוויה היא שוחחה עם הרב וביקשה לקבל הדרכה כיצד יש לנהוג את מנהגי האבלות בימי ה'שבעה', אבל הרב הסביר לה בעדינות שהיא אינה מחויבת למנהגים הללו, משום שהיא אינה יהודייה.

טניה לא קיבלה בשום אופן את דברי הרב. היא ביטלה אותם במחי יד והמשיכה להתייחס לעצמה כיהודייה לכל דבר. כעבור מספר שנים אפילו החלה להתחזק בדת, להתלבש בצניעות וגם לשמור שבת. אבל בחלקו האחורי של המוח המשיכו דברי הרב לנקר עוד ועוד, עד שהיא נכנעה והחליטה ללכת לבית הדין כדי להתגייר כהלכה.

"בפגישה הראשונה שהיתה לי עם הדיינים", היא מספרת, "הגעתי מלאת ביטחון עצמי והייתי בטוחה שאף אחד לא יערער על רצוני להיות יהודייה, וכאן החל הדיון. הדיין ביקש שאספר למה אני רוצה להיות יהודייה. השבתי: זה לא שאני רוצה להיות יהודייה – אני יהודייה!.

אחד הרבנים שאל: את יודעת מהי השבת ביהדות? ואני השבתי בגאווה: ודאי, אני שומרת שבת כבר חצי שנה", היא משחזרת. "הדיינים החלו להחליף מבטים ונראה שגם צבעים, ואמרו לי בעדינות: תראי, גוי ששומר שבת חייב מיתה, אסור לך לשמור שבת כהלכתה".

עולמה של טניה חרב עליה. אסור לה לשמור שבת? הכיצד? הרי היא כל כך מאושרת משמירת השבת וכעת היא צריכה לחלל אותה פעם אחר פעם עד שתזכה להתגייר כדת וכדין?

אבל היא חרקה שיניים ופעלה כנדרש על פי ההלכה, עד שהתגיירה גיור מלא, טבלה במקווה והפכה יהודייה כשרה לכל דבר.

רק לאחר מעשה התחוור לטניה שאולי היא בכל זאת היתה יהודייה עוד לפני כן. אמה מספרת שאחרי מלחמת העולם השניה שרפו הוריה את כל המסמכים המזהים שהיו ברשותם, וסירבו לדבר על כך ולספר מדוע עשו זאת: "אולי הם היו בכלל יהודים ורצו להסתיר את יהדותם", היא מנחשת ניחוש פרוע.

מאת: יעקב לוסטיג

מכירים את הבובה המפורסמת של הבמבה? ה'בובמבה' היו מכנים אותה בעבר. אם לא ידעתם, נגלה את אוזנכם מי הוא האבא שלה: אברהם זמורה (47) התראיין לערוץ הידברות וסיפר את סיפורו המרתק.

בילדותו לא הכיר זמורה יותר מדי את היהדות. הוא ידע שהוא יהודי, והיה ברור לו שיהודי מתחתן רק עם יהודייה. אבל מעבר לכך ההיכרות שלו עם היהדות היתה קלושה מאוד. מוסקבה לא היתה מקום מתאים לקיום המצוות וללימוד התורה, תחת שלטונם האכזרי של הקומוניסטים שראו בלימודי דת ובקיום מצוות כהכרזת מרד בתורת הקומוניזם.

מגיל שנתיים כבר היה זמורה מצייר. הציורים המדהימים שלו סללו לו את הדרך לבית ספר לאומנות, שם הפך את התחביב למקצוע של ממש. הוא התקדם והשתפר, ובהמשך שירת בחיל האוויר הרוסי, כשגם שם הצליח לעסוק בציור, בין היתר כשצייר קוקפיטים של מיג 23, לחבריו הטייסים.

השינוי החל כשעלה זמורה לארץ: "ברוסיה כבר ביקרתי בבית הכנסת הגדול במוסקבה, ופעם אפילו שוחחתי עם החזן שהתגורר לא רחוק מאתנו", הוא מספר ומציין שמדי שנה היה אוכל מצות בפסח. הסבתא שהיתה דוברת אידיש שוטפת השתדלה לשמור מעט מצוות גם בתנאים הבלתי אפשריים, והצליחה להעביר לנכדיה מעט מן המעט של מסורת יהודית.

כשעלו לארץ כבר היה זמורה נשוי ואב לתינוק בן מספר שבועות. הוא התארח עם רעייתו בביתם של קרובי משפחה, חרדים – ליטאיים. שם החל זמורה ללמוד קצת יותר על היהדות, הכיר מושגים כמו שמירת שבת, השגחה על כשרות המאכלים, הקפדה על דיבור נקי מלשון הרע ורכילות ועוד.

"כשאתה מקיים מצוות באופן מכאני בגלל שאתה מכבד את המשפחה המארחת, כפי שעשיתי אז, זה לא כמו שאתה עושה זאת מהבנה פנימית שלך", הוא מתאר את ההבדל בין המצוות שקיים אז לבין המצוות שהוא מקיים היום.

"לחבוש כיפה ולגדל זקן זה מאוד קל", מוסיף זמורה, "אבל רציתי להתחיל מבפנים החוצה. אני צריך להבין למה אני עושה את זה, ומרגיש צורך פנימי ברור בכך. עד לא מזמן לא חבשתי כיפה, היא היתה רק בכיס, אבל היום אני כבר הולך איתה. בשבילי זו אחריות. אני לא רוצה שיראו אותי עושה דברים לא נכונים, וזה יכתים את כל הדתיים".

אבל השינוי היותר מפתיע הגיע דווקא בחייו העסקיים של זמורה. לאחר שהפך לדמות מבוקשת מאוד בעולם האנימיציה והאיורים, בזכות היצירות הנהדרות שלו המוכרות לכל ילד ישראל, כמו איורי הבמבה וה'ציטוס, החליט זמורה להקדיש את זמנו דווקא לאיור סיפורי צדיקים.

"אני מקבל מהספרים האלה הנאה כל כך גדולה, שאפילו אם אני מפסיד קצת כסף – הנפש שלי ממש שמחה. הסיפוק כל כך גדול, כך שזה מכסה את הכל. כסף זה לא הכל. אני מחפש מצב שבו אהנה ממה שאני עושה. וממה שנהנים – תמיד אפשר להרוויח. היו לי הרבה הצעות רווחיות ומשתלמות, אבל לא. אני לא מוכן לעשות הכל בשביל כסף".

יעקב לוסטיג

מוזיקת הראפ הייתה כל עולמו של דמיאן בלאק מסיאטל שבוושינגטון, ארה"ב. בשכונה בה גדל, 'סווארק פארק', היה כבוד רב למוזיקה הזאת. אביו של בלאק, היה חבר בלהקת היפ הופ פופולארית במיוחד באותם ימים, ואף זכה לכינוי בעולם הראפ 'קפטיין קראנץ'.

גם אמו של דמיאן היתה שקועה עמוק בעולם של מוזיקת הראפ, והתערבבה עם כל המי ומי שעסק בתחום באזור. כמו רבים אחרים העוסקים בתחום, גם היא התמכרה לסמים קשים, מה שבסופו של דבר עלה לה בחייה.

דמיאן עצמו צעד גם הוא בכיוון של קריירה בעולם הראפ. בגיל 13 הוא כבר החל להשתתף בהקלטות, למד והתאמן, השקיע את כל כולו במוזיקה הזאת, וגם הצליח לעשות לעצמו שם. בשנות ה-20 המוקדמות לחייו הוא כבר עמד מאחורי שני להיטים שכבשו את הקהל בסיאטל ומחוצה לה.

אבל עם ההצלחה בתחום הראפ, נכנס דמיאן לתחרות מול ראפר אחר, שרצה גם הוא לעשות קריירה. הלה הפיץ על דמיאן שמועות שנועדו לפגוע בקריירה שלו, ודמיאן יחד עם חברים נצמדו לקוד האתי המקובל בשכונות הפשע כמו זו שבה התגוררו, ויצאו 'לסגור חשבון' עם הראפר המתחרה.

הסכסוך הקטן התפתח למאבק בין שתי קבוצות, כשבשיאו פתח אחד מחבריו של דמאין בירי בתוך פאב עמוס באנשים. הדבר גרר חקירה משטרתית נרחבת שגרמה לדמיאן, וגם לראפר המתחרה, להפוך למבוקשים.

באיחור רב מדי השלימו השניים והציגו בפני המשטרה חזית מאוחדת שבה הם מביעים התנצלות ומתחייבים לעצור את האלימות. האירוע שימש נקודת מפנה בחייו של דמיאן. הוא גרם לו לחשוב על הקריירה ועל המחיר שהיא גובה ממנו בדרך, הוא גרם לו לחשוב על החיים ועל המשמעות שלהם, על העולם הזה ועל העולם הבא.

בשלב זה של חייו כבר היה דמיאן נשוי לאשתו שהיתה אז נוצריה אדוקה, בדיוק כמוהו. דמיאן עצמו נולד לבית שבו הדת לא תפסה מקום של חשיבות. בהיותו כבן שבע השתחרר סבא שלו מהכלא, והתגורר בבית בתו – אמו של דמיאן. הוא היה מוסלמי ובהתאם לכך גם לימד את נכדו להתפלל על פי דת מוחמד. דמיאן לא השקיע רבות בלימודי האסלאם, אבל מאז הגדיר את עצמו כמוסלמי, גם לאחר שסבא שלו מעד שוב וחזר לכלא.

העובדה שבן לאב נוצרי החל להגדיר את עצמו כמוסלמי לא נתנה מנוח למיסיונרים האוונגליסטים בעירו, ובהגיעו לגיל 13 הם הזמינו אותו למחנה קיץ חווייתי במיוחד, במהלכו הטיפו לו נצרות, עד שבסיום המחנה כבר הוטבל דמיאן לנצרות.

כשהחל לחשוב על משמעות החיים, הכל היה פתוח. הוא בדק שוב את האסלאם ואת הנצרות, ניסה לעיין בברית הישנה, ולא הבין מה קרה שפתאום אלוקים התחרט והוריד ברית חדשה כביכול. אט אט החל לעשות שינוי והפך ליהודי משיחי, כשהוא בעצם מקיים את מצוות התורה ברמה כזו או אחרת, אבל גם מאמין במשיח השקר הנוצרי.

עם הזמן גברו התהיות, ודמיאן הבין יותר ויותר שהוא בעצם חי בתוך שקר גדול, ושהגיע הזמן לעשות שינוי.

רעייתו לא אהבה בתחילה את הרעיון של עזיבת הנצרות. היא באה ממשפחה נוצרית שורשית, ולא אוותה להחליף את דתה בשום דת אחרת. אבל דמיאן לא נתן לה מנוח, הוא הרבה לשאול שאלות ולשתף אותה במחשבותיו, עד שלבסוף היא החליטה – יוצאים לדרך והולכים אחרי האמת.

כך צעדו השניים, כשבדרך מוסיפה האישה גם את אחותה הנשואה יחד עם בעלה, ובסופו של התהליך התגיירו כל הארבעה, יחד עם ילדיהם, בגיור ארותודוכסי מלא, והחלו לנהל אורח חיים יהודי – חרדי.

היום קוראים לו ניסים. ניסים בלאק. בתחילת דרכו ביהדות הוא נטש את מוזיקת הראפ, זנח אותה מבלי שתכנן לשוב אליה. אבל החיים החזירו אותו למוזיקה, הקדוש ברוך הוא סובב את הסיבות כך שהוא יחזור והפעם יעשה את המוזיקה כשהיא כשרה, וכשהיא מקרבת לבבות, ומפיצה את האמונה בבורא עולם לכל פינה אליה היא מגיעה.

סיפורו של ניסים בלאק מובא באתר 'אש התורה'.

אתר האינטרנט של ניסים: www.nissimofficial.com

יעקב לוסטיג

האנרגיה השופעת מכיוונה של רחל בולטון, בכוחה להמיס כל לב. קשה מאוד להישאר אדישים בנוכחותה של האשה החזקה הזאת, שהחלה את דרכה בקיבוץ מרוחק מכל זיק של מסורת יהודית, וכיום היא מתגוררת בכפר חב"ד ומדריכה אלפי נשים חרדיות מבטן ומלידה, מובילה אותן בשבילי האמונה, ובמובן מסוים שמורה לה השפעה משמעותית על עולם הפרסום בתקשורת החרדית.

בולטון נולדה לתוך חיים חילוניים וחונכה בקיבוץ בגליל. היא זוכרת את עצמה כאדם "מחפש", אך לא ידעה להגדיר אחר מה. היא רק ידעה שהיא רוצה להגיע למקום בו תרגיש בבית. לכן המשיכה לנבור בחיים. בצעירותה שרתה שבע שנים בצה"ל. בזמנה הפנוי היתה פונה למה שנראה לה אז כ"רוחניות". היא ניסתה שיטות מענף הבודהיזם, ואף עשתה מדיטציות שגרמו לה כמעט לחשוב שזה מה שחיפשה. לימים סיפרה כי "בטכניקות הללו היו סממנים של עבודה זרה, הקרבה לתמונה, והשתחוויה למורה, ולמרות שלא היתה לי אמת אחרת שסתרה נקודות אלו, הן נראו לי כשליליות ולא הייתי מוכנה לקבלם". כדי להתעמק בדברים למדה קבלה, המשיכה ללימודי יסודות היהדות, עד שהגיעה בסוף לחסידות חב"ד.

כמו בחייהם של רבים מהחוזרים בתשובה, אפשר לחלק את חייה של בולטון לשניים – חייה החילוניים וחייה הדתיים. אך בין שניהם  יש מרכיב חשוב במשותף: אופייה הדומיננטי והפעיל. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא בתזוזה, צמאה לידע ומתעניינת בקשת מגוונת של תחומי חיים. היא למדה מנהל עסקים, שיווק ופרסום, עבדה כדירקטורית 'אפריקה ישראל', ניהלה את מחלקת ההפקה של 'אגודת צעירי חב"ד', הקימה את משרד הפרסום 'בולטון פוטנציאל' שדורג לא פעם כמשרד הפרסום המוביל במגזר החרדי.  בהמשך מכרה בולטון את משרד הפרסום, כדי להתפנות לסדנאות והרצאות רוחניות. היה זה צעד מפתיע שעורר לא מעט רעש, וגם כלי התקשורת החילוניים תיעדו את המהלך: "סביר מאוד להניח שהשם הזה לא אומר לכם כלום, אבל עבור ציבורים גדולים – מדובר בחלוצה", נכתב באתר החדשות ynet, "בעיני רבים, היא זו שהניחה את היסודות לעולם הפרסום החרדי המודרני". מרשים. אך כיצד השתלבו בחייה הגשמיים גם דת ואמונה?

כיום בולטון בת ה-65, נמצאת במיטב שנותיה. נשים רבות בגילה כבר יצאו לפנסיה, אבל היא עצמה בכלל לא בכיוון. אין לה רגע דל. היא עוברת מכנס נשים למשנהו, עולה פעמיים בשבוע לשידור בתוכנית "עניין משפחתי" ברדיו קול חי, לומדת כיצד לטפל בנפש בהיבט חסידי בבית ספרו של הרב יצחק גינזבורג "תורת הנפש", ומעבירה סדנת נשים מצליחה בשם "תעצומות". בחייה האישיים היא רעיה, אם לארבעה ילדים וסבתא לכיתת  נכדים. היא כל כך עמוסה עד שאת יומנה האישי מנהלת כלתה לוטם. היא מתאמת עבורה כמעט את הכל – מסדנאות ועד שיחות טלפון, אותן מנהלת במהלך נסיעותיה ממקום למקום. אך למרות העומס, יש תחושה שבמקום שבו היא נמצאת באותו רגע היא נוכחת, ולא רק נמצאת בגופה. וזה אולי סוד הקסם שלה, היא פעילה מאוד, ובה בעת מאוד יציבה ומרוכזת במעשיה.

היום נמצא אותה מספרת רבות על ה"מתנות" שאיתן הגיעה לעולם, ואלו הן: הכעס וה'פתיל הקצר'. אך בשלב מסוים, לפני כ-13 שנים, הבינה כי ה"מתנות" הללו יוצרות חסימה בתקשורת עם משפחתה, ושהיא רוצה שביתה יראה וירגיש אחרת. תובנה זו היתה לציון דרך, והיא החלה בעבודה עצמית. "השינוי היה מציל חיים", אמרה. שש שנים אח"כ החלה לפתח את שיטתה. "בכל דרכי הרוחנית למדתי, חוויתי והשתפשפתי. זה כנראה נועד לכך שאדריך נשים ולא ידעתי את זה", שיתפה. בסדנת 'תעצומות', היא מלמדת כיצד יכולות נשים לדעת לשמוח במה שהשם חנן אותן, גם אם זה לא מה שלדעתן טוב עבורן. "השם לא נותן לי את כל מה שאני רוצה", היא מטיפה בחיוך, "אבל הוא כן נותן לי את כל מה שאני צריכה".

• איך היית בתור חילונית?

"הייתי די אאוטסיידרית, מחוץ לתמונה. צמחתי בשנות ה-70, בתקופה שהתחילו פה בארץ 'נערי הפרחים', ולא התחברתי לכל זה. תמיד שמרתי על עצמי לא לאבד שליטה. כשחזרתי בתשובה לקח לי שנה להחליט שאני רוצה לקיים תורה ומצוות, וברגע שבחרתי – קיימתי את זה מהרגע להרגע. לא התווכחתי כי לא חזרתי בתשובה בשביל אף אחד. חזרתי בתשובה בשביל אלוקים, ומי אני שאתווכח איתו?".

• יש משהו בחייך החילוניים שאת מתגעגעת אליו?

"התגעגעתי לתרבות ולאומנות, למוזיאונים, לספרים, ולתערוכות. מאז שהייתי חילונית אהבתי את זה, זה בנפשי. אבל כל מה שהתגעגעתי אליו – פתרתי את זה בכך שחזרתי לכל אלה בגרסה הכשרה".

• היית אומרת שהיהדות שינתה את חייך?

"היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה בחיי – לחיות עם אלוקים. וזאת זכות ענקית. כך גם לגבי היכולת לחבר את העולם הזה עם מציאת האלוקים בתוכך".