חכמי ישראל לדורותיהם החמירו מאוד במידת הכעס, וחייבו את האדם להזהר בכל נפשו מכעס ועצבים, המחריבים את שלוותו של האדם ומפילים אותו לעצבות שמביאה אותו לידי עבירה ולמגוון של בעיות בכל תחומי החיים.
בשורות הבאות נחשף לסיפורים מדהימים על זהירותם של צדיקי ישראל ממידת הכעס:
פעם זכיתי לשהות בחדר לימודו של קדוש ישראל, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ז"ל (המכונה 'הסטייפלר' ע"ש עיירת הולדתו) והנה נכנס אברך לחדרו והתלונן בפניו על כך שאינו מצליח להתגבר על עצמו במידת הכעס. "אני עובד קשה על עצמי שלא לכעוס ואיני מצליח" – אמר בכאב.
בתחילה הגיב ה'סטייפלר' בתמיהה: "אתה יהודי מאמין, הלא כן? אם היית יהודי מאמין באמת, לא היית מגיע כלל למידת הכעס, משום שהיית יודע בבירור שלא פלוני הכעיס אותך, לא אשתך, לא השכן ולא שום אדם – הכל מסובב מלמעלה!"
אחר כך, בראותו את מצוקת האברך שבאמת ובתמים ביקש תיקון לנפשו, יעץ לו ה'סטייפלר': "תנסה להשתמש עם השעון", כלומר, לדחות את הכעס לדקות ספורות. "השעון עוזר הרבה לעבודת השם", הפטיר.
שח לי אחד מנכדיו של הרב אלישיב ז"ל, שהוא זוכר כיצד סבו נתקל פעם במשהו תוך כדי הליכה כשכוס זכוכית בידו. הרב מעד, והכוס נפלה על הרצפה כשהיא מתנפצת לרסיסים בקול רעש גדול.
הנכד תיאר כי המחזה היה נראה ממש כלקוח מעולם אחר. הרבנית ניגשה ללא שום סימני כעס ועצבות, בלא אנחה, בלי לעשות כלל 'עסק' מכל הענין; פשוט התכופפה, אספה את השברים והניחה באשפה, כאילו דבר לא קרה. הרי הכל משמים! מה שייך לכעוס? מה שייך להיות עצובים? כך היתה התחושה בבית הגדול של הרב אלישיב, שהושתת על אדני האמונה התמימה.
"לא אדע מה זאת כעס"
יש ברשותי קובץ נפלא בשם 'המאסף', על הרב הצדיק רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ז"ל. בסוף הקובץ מופיע מאמרו המאלף של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי ז"ל.
בתחילת דבריו, הוא כותב על הקבלות שקיבל על עצמו רבי חיים, ושם מופיע בין הדברים: "להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון". בצד סעיף זה, הוא מוסיף שלל עובדות והנהגות כיצד יישם רבי חיים עוזר בפועל את הקבלה למעשה, וכך כתב:
"זהו באמת פרק מיוחד ותורה שלימה! בין המון הפונים אליו יום יום בבקשות שונות, היו לא מעט שהציקו לו הרבה והטרידו אותו בשאלות סרק, ובכל זאת לא ראה איש מעולם שמץ של הקפדה או כעס על פניו"
"פעם אחת נוכחתי בחדרו של הרב כאשר בא אליו בנו של רב פלוני, והחל להציק לו הרבה שימליץ בעד אביו לעיר פלונית, שיקבלו אותו לכהן כרבה של העיר. רבי חיים שלא נחה דעתו מאותו רב ולא חפץ להמליץ עליו, נאלץ לסרב לבקשתו. משראה בן הרב שאינו פועל מבוקשו, שינה את הטון והחל מדבר בחוצפה ובדברי ביקורת נוקבים, עד כי התחלחתי למראה עיני. אך רבי חיים לא ענה לו מאומה, ורק כשדבריו עברו כל גבול יצא לחדר אחר יחד איתי…
"בסערת רוחי אמרתי לרב: 'הלא גם לסבלנות יש גבול וקצה'. והשיב לי: 'וכי למה אכעס עליו הלא בסך הכל הוא משתדל ומבקש בשביל אבא שלו, ורק בגלל גודל האחריות שלי איני יכול להרשות לעצמי למלאות מבוקשו, כי אני יודע שמשרת הרבנות בעיר חשובה זו אינה הולמת לאביו. אבל עדיין אין לי רשות להתלונן על הדברים הקשים והביטויים שאמר'…
"פעם אחת בחדשים האחרונים, ראיתי את רבי חיים מדבר קשות עם רב אחד. כשיצא הרב, אמרתי לו: 'הרי זו לא דרכו של הרב לכעוס או להתעצבן, וכעסו עלול להזיק לבריאותו'. היה זה בעת שכבר תקפה עליו מחלתו.
והשיב לי על כך: 'חס ושלום לא כעסתי בכלל, כי לא אדע מה זה כעס! עשיתי את עצמי כמתרגז רק כדי שיבין הרב את הרצינות שבדבר, ויקח את הדברים לתשומת ליבו, שלא ינהג ככה בשנית.
באותו קובץ, מופיע גם מאמרו של הרב ראובן כץ ז"ל, רבה של העיר פתח תקוה, שזכה לקבל וללמוד מהרב חיים עוזר. גם הוא מעלה על נס את הנהגת הבריחה מכעס והסבלנות הרבה של גאון הדור:
"הוא היה סבלן גדול ולא חשש מה שיגידו עליו בעולם. אף על פי שהיה מרגיש גם בדבר הקטן ביותר כשרצו להכעיסו, חכמתו וסבלנותו עמדו לו לבטל מעליו כל המקטרגים. זכורני בהיותי צעיר לימים מלומדי הקיבוץ שלו בוילנא. הייתי מבאי ביתו וראיתי פעם בחורף, שהגיע קצב אחד עם שאל בכשרות הבשר והכריע רבי חיים שהבשר טרף ואסור באכילה.
התמלא הקצב בכעס וחימה והטיח בפניו: "אם אתה לא יודע להכריע ולפסוק בשאלות הלכתיות, איך קיבלת על עצמך את עול הרבנות בכלל"
"וזה היה בזמן שכבר התפרסמה בעיר בוילנא גדלותו בתורה, וכולם קיבלו אותו לרב ולא עשו דבר קטן וגדול מבלעדיו. ברור שאם קצב היה אומר כזה דבר לרב קטן בעיירה קטנה, היה מקבל נזיפה חמורה על כך, אבל רבי חיים בגדולתו אמר לי באותה שעה: 'מה לעשות? נפשו מרה עליו על הנזק שנגרם לו ועל האובדן הכספי, ואסור לי לדון אדם כאשר הוא בצער… כך היתה מידת סבלנותו ללא גבול!
♦ ♦ ♦
העובדות הללו נותנות משנה תוקף והמחשה חיה לדברים נוקבים ששמעתי, מפי הרב שך ז"ל, עשרות שנים לאחר מכן.
כידוע הרב שך זכה לקירבה רבה, ואהבה והערכה בלתי מוסתרת מרבי חיים עוזר, כאשר שהה בשנותיו הצעירות בוילנא, עד שהעיד על עצמו לא אחת שבכל הנהגה ציבורית שהתבקש להכריע בה, עומדת למול עיניו המחשבה כיצד רבי חיים עוזר היה מכריע בסיטואציה כזו
היה זה כאשר הגיע הרב שך לבני משפחת הרב משה דוד טננבוים ז"ל, והשמיע במקום דברים נשגבים בענין המידות הרעות. חלק מהדברים העליתי על הכתב מיד אחרי שנאמרו, ואני מוסר לכם אותם מזכרוני:
"צריך לזכור שמידות רעות של כעס ועצבות לא מגיעות לאדם מתוך רשעות", אמר הרב שך, "אלא רובן ככולן בנויות על שקר. ומדוע אני אומר כך? אסביר לכם –
נביא כדוגמא את מידת הכעס. הרי אדם, כשהוא משוחח עם חבירו, אינו מודע כלל מה מונח לחברו בלב. כמה מקרים עברו עליו היום ויושבים לו על הלב. ואז לפתע, תוך כדי שיחה הוא מתחיל לכעוס על מילה שנאמרה לא לרוחו או לא לטעמו. וכי חושבים הנכם שהוא באמת כועס עליו? הרי ברור שרוב האנשים כועסים משמונה סיבות אחרות שקדמו למקרה ההתפרצות. מהצטברות של חוסר שינה, חוסר אוכל מזין בארוחת בוקר, חובות מרובים, חוסר כבוד ותשומת לב שקיבל היום וכדומה.
לבסוף, כאשר חבירו אומר לו מילה לא במקום, או שלא חייך אליו מספיק, זו כבר סיבה מספקת בשבילו כדי להתפרץ ולכעוס כעס רב. ואני שואל את אותו כעסן: 'תגיד לי, מה אתה נופל על החבר שלך פתאום?! מה הוא אשם שיש לך ברקע בעיות שמעיקות עליך? כאילו שיש לו חלק בכל הבעיות שלך? מדוע אתה כועס עליו?… זה הרי דבר הכי שטותי בעולם לכעוס על אדם על דבר שלא קשור אליו בכלל?!'
נמצא אם כן שכל הכעס מבוסס מעיקרו על שקר מוחלט! כי שמונים אחוז מסיבות ההתפרצות בכלל לא נובעות מהסיבה שנדמה לנו שהתרגזו עלינו. זה סך הכל שקר פשוט!"
גם אם נתבונן במידת הגאוה, המשיך הרב שך בדבריו, ניווכח שגם מידה רעה זו בשקר יסודה; אדם רוצה שיכבדו אותו, הוא מגיע לשמחה או לבית הכנסת ומצפה שיקומו לכבודו. על מה ולמה? כיצד אתה דורש שפלוני יכבדך, וכי אתה בטוח בעצמך שאתה יותר צדיק או יותר חכם ממנו? אולי הוא יותר חשוב ממך?… וכך אפשר לבדוק מידה אחר מידה, שכולן מבוססות על מצג שווא ושקר ואין להם בסיס אמיתי.
כאן סיפר הרב שך מעשה נורא שאירע אצל רבי חיים עוזר:
"בימים ההם ששהיתי בעיר וילנא, זכיתי לקירבתו הרבה של רבי חיים עוזר וניתנה לי הזכות להכירו באפן אישי. הוא היה קורא לי בחביבות 'רב שך'…" ובסיפור הבא נכחתי בעצמי
באותה תקופה, רוב מוסדות הלימוד בוילנא היו מקבלים תקציב אחזקה חודשית מארגון הג'וינט. מנהל הג'וינט היה שולח את הכסף לרבי חיים עוזר, ודרכו נשלחו הכספים למוסדות התורה בוילנא לפי קריטריונים קבועים.
לאחר כמה וכמה שנים בהם קיבלנו תמיכה למוסדות באופן קבוע, פתאום הופסקה התמיכה למשך תקופה מסויימת. למרבה הבושה, פירסמו כמה מורים מאחד מתלמודי התורה את חשדותיהם ברבי חיים עוזר, שהוא זה שמעכב את כספי המוסדות אצלו, ובכך מונע מהם את קבלת משכורתם, ואת הכסף המגיע להם הוא תורם לאלמנות ויתומים… כך קבעו בלי בירורים נוספים.
לאחר מספר חודשים הגיע מנהל הג'וינט לביקור בעיר וילנא. המורים באו להתלונן בפניו על חוסר ישרותו, כביכול, של רבי חיים עוזר, אולם עוד לפני שפתחו בדיבור, התנצל בפניהם המנהל על כך שלא שלח את הכסף עד עתה מחמת סיבות כאלו ואחרות. כך נודע למפרע שאין ידו של רבי חיים עוזר בדבר.
המורים חשו בבושה גדולה, נבהלו וביקשו להתנצל בפני רבי חיים עוזר. עלו לשוחח עמו, ובתוך הדברים ובקשת הסליחה ביקשו ממנו שהיות והוא עומד כעת להיפגש בעצמו עם מנהל הג'וינט, הם מבקשים שימליץ בפני המנהל להגדיל את הסכום שהם מקבלים מהג'וינט.
המורים היו בטוחים שכפי בקשתם, הנושא שיעמוד במרכז הפגישה בין מנהל הג'וינט לרבי חיים עוזר יעסוק בענין הגדלת המשכורות. אלא שלתדהמתם, רבי חיים עוזר, כנראה מטעמיו הוא, כלל לא העלה את הענין בפגישה… הדבר כמובן חרה להם היטב.
או אז החל תהליך הכפשות וזלזול ברבי חיים עוזר, שיש לו שנאה אישית כלפי המוסד שלהם, ולכן הוא מתעלם מבקשתם ואינו מוכן לסייע להם, וכן הלאה והלאה, אך רבי חיים עוזר לא הגיב כלל לטענות שנטענו כלפיו, והמשיך בהנהגתו כמימים ימימה!"…
במקום נכח גם איש העשיה הנמרץ הרב שלמה לורנץ ז"ל, מי ששימש שנים רבות את גדולי הדור, והיה בפני עצמו תלמיד חכם. כששמע את הדברים, פנה ושאל את הרב שך: "מדוע רבי חיים עוזר בחר שלא להשיב לדברים הקשים שהטיחו בו? מה עם כבוד התורה?"
הרב שך חייך וענה תשובה מפעימה: "רבי חיים עוזר חשש ממידת הכעס עד מאד… אם היה לו חשש קל אולי יבוא לידי כעס העדיף לשתוק!"
לאחר רגעים ספורים הוסיף הרב שך ואמר: "רבי חיים עוזר היה רחוק מאד מכל המידות הרעות, לא היתה לו שייכות למידת הכעס… ובכל זאת חשש ופחד שלא יגיע של כעס, עד כדי כך נזהר מהמידה הרעה והמגונה הזו.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
