מאת: יהושע כהן

הלילה יורד ומביא עמו תאריך של רגשות מעורבים – ט' באב.

יום שבו נחרב בית המקדש. כבר 1954 שנים שאנו בגלות.

אך עדיין, אנחנו רוצים למשש. מה פשר היום הזה ? צום, אבל, חורבן, תקוה ?

נהגו ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית ואמירת "קינות"- אלו פיוטים שמטרתם להביע

את הצער והשכול.

נהגו גם לקרוא "מגילת איכה" שבה מתואר את נפילת האומה הקדושה, עם ישראל,

ממקום של קדושה וטהרה, ממעמד כל כך מכובד בעיני העולם כולו, לשפל נוראי.

כל המנהגים האלו נועדו בכדי "לדגדג" אותנו, שקצת ננסה להפנים מה קרה שם ביום הזה.

אך השאלות צפות ומציפות:

האם באמת אנו מתאבלים ומצטערים בכל שנה מחדש ?

ואיך בכלל אפשר להכריז על יום מסוים כיום שבו אשמח או אהיה עצוב?

האם שינויי רגשות הם בכלל משהו שבשליטתי ?

ואם באמת נדרש ממני להצטער , איך אפשר לשמר תחושת צער על אסון שקרה לפני כ"כ הרבה שנים ?

מה העניין לשמר אותו ?  איך אפשר להתאבל על משהו שמעולם לא הכרתי ולא ראיתי ?

האם מאורע היסטורי כה רחוק שהתרחש לפני 1954 שנים אמור להשפיע עלי ?!

האמת היא שקשה להתעצב על משהו שלא הכרנו, אך מהתבוננות מה נחסר לנו בחורבנו

נוכל להבין קצת על מה אנו מתאבלים.

ונקדים:

 

תקופת הבית בתפארתו:

ננסה יחדיו לתאר בכח הדמיון ועל פי המקורות את התקופה המפוארת הזו בימי בית המקדש,

בית ראשון, בית שני וחורבנם.  הקדוש ברוך הוא רצה שתתגלה מלכותו בעולם, אברהם אבינו

היה הראשון שפרסמו בראש חוצות, הניף את הדגל ושט עמו בכל מקום שהיה. זה היה כרוך

בסכנת נפש ממש. מתנגדיו השליכו אותו לתנור בוער שלא היה אפשר בכלל להתקרב לאזור

ההוא מרוב החום והכל בגלל המשימה שלקח על עצמו, ללכת עם האמת עם רבונו של עולם.

הקדוש ברוך הוא ראה את המסירות שלו והציל אותו בכל נסיון התנקשות שהיא,  ומאהבתו אליו

בחר בו ובזרעו – אנו – ליישם את התפקיד הנעלה הזה לפרסם את מלכות השם בעולם.

הוא בחר בנו להיות לו לעם המיוחד, עד כדי כך שקרא לנו בניו, כנאמר בתורה הקדושה:

"בנים אתם להשם אלקיכם".

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל אך כל זה רק הכנה לשיא – בנין בית המקדש שבו

תתגלה באופן תמידי מלכותו של השם בעולם.

דוד המלך התחיל בבנייתו וסיימו בנו המלך שלמה. הבנין היה מפואר כיאה לארמון בו שוכן המלך.

בהמשך הוא עבר שיפוץ על ידי המלך הורדוס ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד שמי שלא

ראה בנין זה, לא ראה בנין יפה מימיו. אך כל זה היה רק ככלי לדבר הנשגב ששכן בו, הגילוי האלוקי

בשיאו כפי שיכול להתגלות בעולמנו. רבותינו  מספרים שמי שהיה בא לבית המקדש לא היה יכול

להתעלם מהגילויים האלוקיים שהיו שם, תחושה של יראה היתה נופלת עליו.

חוקי הטבע לא חלו במקום הזה, בשר שעומד מספר שעות בשמש במקרה רגיל הוא מתקלקל,

אבל בבית המקדש זה היה שונה, בשר הקרבנות היו יכולים להמתין הרבה זמן בשמש

ולא היו מתקלקלים, זבוב אחד לא היה בבית המטבחיים למרות הנתחים הרבים שהיו שם.

עבודת בית המקדש שהיתה על ידי הכהנים היתה בזריזות מפעימה. ברקע נשמעו קול צלילי

המוזיקה המקצועית שהורכבה מבני שבט לוי. חוקי פיזיקה לא היו קיימים שם, ארון הברית

(ששם היו מונחים הלוחות שקיבל משה רבינו בהר סיני ועליהם עמדו הכרובים)

רחבו היה בדיוק ברוחב החדר שבו הוא היה מונח הנקרא "קודש הקדשים", כעשרה מטרים,

עובדה הנוגדת את חוקי הטבע. מקום זה שבר את התפיסה הטבעית והראה בחוש שאלוקים

הוא זה שמנהיג את העולם. הוא ולא אחר. שום כח טבעי בעולם לא יגביל אותו, כי הוא מכתיב

את סדר היום.

מכל אומות העולם הגיעו להשתחוות ולהביא קורבנות למלך העולם בהכרה שהוא היחיד המנהל

את העולם כולו . לא סתם יון הפילוסופית לא יכלה לסבול זאת, זה ניפץ להם את התזה שלהם

ולכן אסרו על שימור ייחודיות האומה הישראלית.

וגם זה לא עזר להם ובנס חנוכה ניצחו היהודים והכניעו את היונים על ידי החשמונאים.

מובן שהדברים האלו גרמו לאדם להתקרב לאלוקים ולא לרדוף אחרי סחרחורת היצרים.

תחושות רוגע מילאו אותו. אפשר לחוות את זה גם כיום. הזמנים שאתה מניח את סלולרי בצד,

מתפלל כמה פרקי תהלים, מדבר עם אלוקים, בשפה שלך, תענוג צרוף.

 

וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית

אבל בואו ונפנים שזה אבא שלנו, וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית. איזו השפלה,

הפכו לו את כל הסלון, בזזו ממנו את כל כלי הזהב, שחטו שם את הבנים שלו, טימאו

כל מה שרק יכלו, נגעו בדברים הכי רגישים. את השורדים הגלו למדינה זרה וזה עוד לא

הספיק. מסע של עינויים, התעללות, פרעות. אי אפשר בכלל לתאר את אורך ואיכות הגלות.

והשבר הנוסף הוא, שלא תמיד אנחנו זוכרים ושמים לב לכל זה.. וכשהחולה לא מודע לבעיה

שלו זה נורא עוד יותר. ישנו תאריך בשנה שהעם האמריקאי מצטמרר כשהוא נזכר בו.

(גם אנו כיהודים מצטערים על היהודים שנהרגו אך,) האומה האמריקנית רואה ביום הזה

יום אבל לאומי. ה 11/9! אסון התאומים. זה לא שאמריקה לא ראתה מלחמות עם יותר פצועים

והרוגים. מלחמת האזרחים שהיתה שמה גבתה יותר מ300,000 הרוגים ומאות אלפי פצועים.

וכל זה על ויכוח עקרונות וחוסר יכולת להיות עם מאוחד על אף הדעות השונות !

אך המלחמה המזעזעת הזו נשארה במדפי ההיסטוריה בשונה מאסון התאומים. למה?

כי אסון התאומים פגע בנשמה של אמריקה. אמריקה עברה השפלה. היא  כבר לא אותו אמריקה.

 

להבדיל בין קודש לחול, בואו שוב ונחשוב כל אחד אם חס וחלילה התיאורים שנזכרו

היו קורים לו במשפחה, חס ושלום, אי אפשר אפילו לתאר את זה איך השם של אבא מחולל ונרמס.

והאמת היא, שלצערנו זה קורה. זה קורה במשפחה הגדולה שלנו, עם ישראל.

החורבן זה לא סתם התרחשות שקרתה פעם, כי כל עוד שהשכינה בוכה ומושפלת, הקדוש ברוך הוא,

אבא הטוב שלנו לא חוזר הביתה, אז החורבן הוא משהו שאנחנו מתעוררים אליו כל בוקר מחדש.

אחרי כל מה שדיברנו פה, המחשבות שלנו מתמלאות ברחמים וצמרמורות, השאלה מחריפה ומעלה

את הטון, למה זה קרה ?

אנחנו חייבים לשוב ולדבר על סיבת האנדרלמוסיה הזו לאחר שנביא קצת מדיני תשעה באב.

 

דיני ט' באב:

כהבעת צער על חורבן הבית, כדי לעורר את נשמותינו מתרדמתן, אנו נוהגים דיני אבילות.

החל מא' באב מתחילים בהדרגתיות במנהגי אבילות. ימים אלו נקראים "תשעת הימים"

על שם סכומם. ימים אלו מועדים לפורענות חלילה בכל שנה מחדש. לכן נהגו לא לטייל בימים האלו,

למעט בדברים שיכולים להביא לידי סכנה כגון אטרקציות,

נהיגה פרועה, ועוד דוגמאות שכל אחד מעלה מעצמו, וראוי וכדאי מאוד ליזהר בזה.

נמנעים משמיעת מוזיקה. החל משקיעת החמה של ערב תשעה באב (ח' באב בערב)

אנו פותחים בצום ברציפות, עד למחרת בשעת צאת הכוכבים.

הצום גורם חולשה בגוף האדם ועל ידי כך הוא מקבל רגש של כניעה והקשבה ויוכל לבוא

להרהורים של תיקון ותשובה בקלות יותר.

הולכים לבית הכנסת לאמירת מגילת "איכה" (שאותה כתב ירמיה הנביא שהיה בזמן החורבן

ובה הוא מתאר בתיאורים חיים ומזעזעים איך שעם ישראל איבד את יופיו והדרו והגיע לשפל

מחפיר), אומרים יחדיו "קינות" שהם פיוטים שנכתבו במהלך הדורות שגם הם באו לתאר את הגלות

בכל תקופה. החל מהגלות בחורבן הבית והלאה בשאר הפרעות שעם ישראל עבר במדינות

שונות ובתקופות אחרות. יחד עם זאת נוסכים בנו תקווה ורוח של תקומה.

בתחילת הצום אנחנו יושבים על כסאות נמוכים וככה בכל מהלך הלילה נמנעים מלשבת

על כסאות רגילים. למחרת בבוקר גם כן יושבים על כסאות נמוכים, אבל רק עד חצות היום

שאז כבר אפשר לחזור לכסאות הרגילים. מנהג זה הוא כדי לתת לנו חוזק ואמונה שככל שנתפלל

ונתחזק, הנה, המשיח כבר פה. נכון, אנחנו עדיין בצער על החורבן, עדיין ממשיכים לצום עד צאת

הכוכבים ומתאבלים. אבל אל תיפול, תיכף נקום. תסתכל רחוק, קדימה, על אף שאתה עדיין בשפל.

גם החודש נקרא "מנחם אב" על שם הנחמה שהשם בקרוב ינחם ויפייס אותנו.

חכמינו אומרים בתלמוד שכאשר יבוא המשיח, תשעה באב יהפוך לנו לחג ויתהפך הכל לטובה.

מעניין לציין שהמשיח עצמו נולד בתשעה באב. גם זה מראה לנו שיש תקוה גם אחרי החורבן.

ככה בכל קושי, האור והתקומה טמונים אי שם במעמקי החושך. החושך אף פעם לא מעפיל לגמרי על האור.

 

החורבן והתקומה בחיי היום יום

קשה להכיל את העובדה הזו, אבל כל התיאורים המדכאים הללו קרו בגלל חוסר אחווה

– שנאת חינם ! עם ישראל היה מפולגוזה מה שהמיט אסון בקנה מידה שכזה. זה נכון שלכל

חברה יש את הטעם שלה, לכל אדם יש את הסגנון שלו, אך מדוע אמור להיות לזה שלב ב' ?

האם השנאה הכרחית ליציבות שלי ?! האם אי אפשר לכבד אחד את השני ?! כאשר אדם מתנהג

כלפי הסביבה בצורה שאינה הולמת הוא מחריב את עצמו, שורף את מידותיו, את כלי הזהב שטמונים

בו. אבינו אב הרחמן רוצה שנהיה מאוחדים גם אם אחד מוכשר והשני פחות. הבה לא נצער את אבינו,

זה מה שיחזיר לנו את הבית, האחדות. לב ללב יתחבר, לבינה ללבינה תצטרף.

 

יש סיפור עם מסר דוקר.

מעשה באב ושני בנים שהתגוררו בכפר ירוק ורגוע, בן אחד היה מוצלח וכשרוני והילד השני היה

פשוט והרבה פחות מוכשר מאחיו. האבא קלט בדיוק את היכולות של כל אחד מהם והתאים להם

עבודות, לכל אחד מה שמתאים לו. השנים חלפו והאבא שלח את הבן המוכשר לעיר הגדולה,

"לך לעיר הגדולה בני האהוב בוודאי תצליח בעסקים, תקים מפעלים ענקיים, ואולי אם תוכל תשלח

לנו קצת עזרה באיזה דרך שתוכל. ליבי אתך. אני מאמין בך." עזב הבן את הכפר והאח השני נשאר

לעזור לאב בעבודות הבית. הוא דווקא ממש התאים לכבד את אבא ולסייע לו בכל מה שצריך.

השנים עברו והבן שנשאר עם האבא היה צריך כסף באופן דחוף. "סע לאחיך, בעיר הגדולה.

שמעתי שהוא ממש מצליח, בוודאי הוא יוכל לעזור". נסע הבן לאחיו, איתר את האחוזה הענקית

ודפק בדלת. משרתת פותחת מקדמת את פניו בשאלה "מי אתה"?  "אני – אח של בעל הבית"

משיב בטבעיות. המשרתת נכנסת חזרה לבית ולאחר כמה דקות חוזרת ותשובה בפיה "בעל הבית

אומר שאין לו אח כזה"… מאוכזב, פגוע ושבור חוזר הוא לביתו, לכפר השקט. מיותר לתאר

את הרגשות שחוו הוא ואביו. לאחר הרבה שנים הזדקן האב וחלה. סופו קרב ובא. שמע האח

העשיר את המצב ודהר לכיוון הכפר. כולו אחוז טירוף "מי יודע מה יהיה. בכל שניה אבא יכול להפטר".

הוא הגיע לפתח הבית  ודופק. הלב דפק עוד יותר.. משרתת פותחת את הדלת "מי אתה אדון נכבד?"

"מה הכוונה?! אני הבן של בעל הבית ! אני חייב להיכנס!". "חכה כמה דקות" היא משיבה.

לאחר כמה דקות שבה המשרתת ותשובה בפיה, "הזקן אומר שאם אין לך אח כזה, אז אין לך אבא כזה"..

כמה זה מחייב אותנו הסיפור הזה. כולנו אותה משפחה. אסור לנו להרשות לשנאת חינם,

אסור לנו לבזות את השני. בפרט היום, לצערנו, עם כל הרשתות החברתיות ישנם כאלו שבמקום

לפרגן לשני מוצאים שם את המקום להשפיל את החבר, להקטין אותו ולפעמים זה גורם לנזק

שקשה מאוד אחר כך לשקם ולהוציא אותו מזה. אסור לנו ! בדבר שבו נכשלנו בואו ונתקן.

לא נתייאש, כל תפילה מועילה, גם אם בעיניים שלנו לא תמיד אנו רואים זאת מיד. עצם זה שאנו

מוקפים באויבים ואלוקים שומר עלינו, זה גם מהתפילות שלנו על הגאולה.

בואו נראה את הטוב שבשני וכך נבנה את הבית של אבא, את הבית שלנו. וגם עד שהבית יבנה,

איזה חיים יפים ובריאים יהיו לנו. אז קדימה, ביחד נתפלל, נצעק, לא נשכח אף פעם

"אבא, אנו מחכים לך, באמת, גם אם באמצע היום לא ממש זכרתי, עמוק בפנים לעולם לא שכחתי".

בואו נקדיש זמן בתחילת היום או בסופו שבו נדבר עם אבא שבשמים פתוח, בבקשה לגאולה,

ובתפילה שהשם יראה את ציפייתנו וגעגועינו אליו, את האחדות, את ההשתדלויות שלנו

למרות הקשיים ויגאלנו בקרוב ממש ונזכה עוד השנה לבנין בית המקדש במהרה

בימינו.

אמן כן יהי רצון.