מאת: יהושע כהן

הלילה יורד ומביא עמו תאריך של רגשות מעורבים – ט' באב.

יום שבו נחרב בית המקדש. כבר 1954 שנים שאנו בגלות.

אך עדיין, אנחנו רוצים למשש. מה פשר היום הזה ? צום, אבל, חורבן, תקוה ?

נהגו ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית ואמירת "קינות"- אלו פיוטים שמטרתם להביע

את הצער והשכול.

נהגו גם לקרוא "מגילת איכה" שבה מתואר את נפילת האומה הקדושה, עם ישראל,

ממקום של קדושה וטהרה, ממעמד כל כך מכובד בעיני העולם כולו, לשפל נוראי.

כל המנהגים האלו נועדו בכדי "לדגדג" אותנו, שקצת ננסה להפנים מה קרה שם ביום הזה.

אך השאלות צפות ומציפות:

האם באמת אנו מתאבלים ומצטערים בכל שנה מחדש ?

ואיך בכלל אפשר להכריז על יום מסוים כיום שבו אשמח או אהיה עצוב?

האם שינויי רגשות הם בכלל משהו שבשליטתי ?

ואם באמת נדרש ממני להצטער , איך אפשר לשמר תחושת צער על אסון שקרה לפני כ"כ הרבה שנים ?

מה העניין לשמר אותו ?  איך אפשר להתאבל על משהו שמעולם לא הכרתי ולא ראיתי ?

האם מאורע היסטורי כה רחוק שהתרחש לפני 1954 שנים אמור להשפיע עלי ?!

האמת היא שקשה להתעצב על משהו שלא הכרנו, אך מהתבוננות מה נחסר לנו בחורבנו

נוכל להבין קצת על מה אנו מתאבלים.

ונקדים:

תקופת הבית בתפארתו:

ננסה יחדיו לתאר בכח הדמיון ועל פי המקורות את התקופה המפוארת הזו בימי בית המקדש,

בית ראשון, בית שני וחורבנם.  הקדוש ברוך הוא רצה שתתגלה מלכותו בעולם, אברהם אבינו

היה הראשון שפרסמו בראש חוצות, הניף את הדגל ושט עמו בכל מקום שהיה. זה היה כרוך

בסכנת נפש ממש. מתנגדיו השליכו אותו לתנור בוער שלא היה אפשר בכלל להתקרב לאזור

ההוא מרוב החום והכל בגלל המשימה שלקח על עצמו, ללכת עם האמת עם רבונו של עולם.

הקדוש ברוך הוא ראה את המסירות שלו והציל אותו בכל נסיון התנקשות שהיא,  ומאהבתו אליו

בחר בו ובזרעו – אנו – ליישם את התפקיד הנעלה הזה לפרסם את מלכות השם בעולם.

הוא בחר בנו להיות לו לעם המיוחד, עד כדי כך שקרא לנו בניו, כנאמר בתורה הקדושה:

"בנים אתם להשם אלקיכם".

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל אך כל זה רק הכנה לשיא – בנין בית המקדש שבו

תתגלה באופן תמידי מלכותו של השם בעולם.

דוד המלך התחיל בבנייתו וסיימו בנו המלך שלמה. הבנין היה מפואר כיאה לארמון בו שוכן המלך.

בהמשך הוא עבר שיפוץ על ידי המלך הורדוס ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד שמי שלא

ראה בנין זה, לא ראה בנין יפה מימיו. אך כל זה היה רק ככלי לדבר הנשגב ששכן בו, הגילוי האלוקי

בשיאו כפי שיכול להתגלות בעולמנו. רבותינו  מספרים שמי שהיה בא לבית המקדש לא היה יכול

להתעלם מהגילויים האלוקיים שהיו שם, תחושה של יראה היתה נופלת עליו.

חוקי הטבע לא חלו במקום הזה, בשר שעומד מספר שעות בשמש במקרה רגיל הוא מתקלקל,

אבל בבית המקדש זה היה שונה, בשר הקרבנות היו יכולים להמתין הרבה זמן בשמש

ולא היו מתקלקלים, זבוב אחד לא היה בבית המטבחיים למרות הנתחים הרבים שהיו שם.

עבודת בית המקדש שהיתה על ידי הכהנים היתה בזריזות מפעימה. ברקע נשמעו קול צלילי

המוזיקה המקצועית שהורכבה מבני שבט לוי. חוקי פיזיקה לא היו קיימים שם, ארון הברית

(ששם היו מונחים הלוחות שקיבל משה רבינו בהר סיני ועליהם עמדו הכרובים)

רחבו היה בדיוק ברוחב החדר שבו הוא היה מונח הנקרא "קודש הקדשים", כעשרה מטרים,

עובדה הנוגדת את חוקי הטבע. מקום זה שבר את התפיסה הטבעית והראה בחוש שאלוקים

הוא זה שמנהיג את העולם. הוא ולא אחר. שום כח טבעי בעולם לא יגביל אותו, כי הוא מכתיב

את סדר היום.

מכל אומות העולם הגיעו להשתחוות ולהביא קורבנות למלך העולם בהכרה שהוא היחיד המנהל

את העולם כולו . לא סתם יון הפילוסופית לא יכלה לסבול זאת, זה ניפץ להם את התזה שלהם

ולכן אסרו על שימור ייחודיות האומה הישראלית.

וגם זה לא עזר להם ובנס חנוכה ניצחו היהודים והכניעו את היונים על ידי החשמונאים.

מובן שהדברים האלו גרמו לאדם להתקרב לאלוקים ולא לרדוף אחרי סחרחורת היצרים.

תחושות רוגע מילאו אותו. אפשר לחוות את זה גם כיום. הזמנים שאתה מניח את סלולרי בצד,

מתפלל כמה פרקי תהלים, מדבר עם אלוקים, בשפה שלך, תענוג צרוף.

וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית

אבל בואו ונפנים שזה אבא שלנו, וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית. איזו השפלה,

הפכו לו את כל הסלון, בזזו ממנו את כל כלי הזהב, שחטו שם את הבנים שלו, טימאו

כל מה שרק יכלו, נגעו בדברים הכי רגישים. את השורדים הגלו למדינה זרה וזה עוד לא

הספיק. מסע של עינויים, התעללות, פרעות. אי אפשר בכלל לתאר את אורך ואיכות הגלות.

והשבר הנוסף הוא, שלא תמיד אנחנו זוכרים ושמים לב לכל זה.. וכשהחולה לא מודע לבעיה

שלו זה נורא עוד יותר. ישנו תאריך בשנה שהעם האמריקאי מצטמרר כשהוא נזכר בו.

(גם אנו כיהודים מצטערים על היהודים שנהרגו אך,) האומה האמריקנית רואה ביום הזה

יום אבל לאומי. ה 11/9! אסון התאומים. זה לא שאמריקה לא ראתה מלחמות עם יותר פצועים

והרוגים. מלחמת האזרחים שהיתה שמה גבתה יותר מ300,000 הרוגים ומאות אלפי פצועים.

וכל זה על ויכוח עקרונות וחוסר יכולת להיות עם מאוחד על אף הדעות השונות !

אך המלחמה המזעזעת הזו נשארה במדפי ההיסטוריה בשונה מאסון התאומים. למה?

כי אסון התאומים פגע בנשמה של אמריקה. אמריקה עברה השפלה. היא  כבר לא אותו אמריקה.

להבדיל בין קודש לחול, בואו שוב ונחשוב כל אחד אם חס וחלילה התיאורים שנזכרו

היו קורים לו במשפחה, חס ושלום, אי אפשר אפילו לתאר את זה איך השם של אבא מחולל ונרמס.

והאמת היא, שלצערנו זה קורה. זה קורה במשפחה הגדולה שלנו, עם ישראל.

החורבן זה לא סתם התרחשות שקרתה פעם, כי כל עוד שהשכינה בוכה ומושפלת, הקדוש ברוך הוא,

אבא הטוב שלנו לא חוזר הביתה, אז החורבן הוא משהו שאנחנו מתעוררים אליו כל בוקר מחדש.

אחרי כל מה שדיברנו פה, המחשבות שלנו מתמלאות ברחמים וצמרמורות, השאלה מחריפה ומעלה

את הטון, למה זה קרה ?

אנחנו חייבים לשוב ולדבר על סיבת האנדרלמוסיה הזו לאחר שנביא קצת מדיני תשעה באב.

דיני ט' באב:

כהבעת צער על חורבן הבית, כדי לעורר את נשמותינו מתרדמתן, אנו נוהגים דיני אבילות.

החל מא' באב מתחילים בהדרגתיות במנהגי אבילות. ימים אלו נקראים "תשעת הימים"

על שם סכומם. ימים אלו מועדים לפורענות חלילה בכל שנה מחדש. לכן נהגו לא לטייל בימים האלו,

למעט בדברים שיכולים להביא לידי סכנה כגון אטרקציות,

נהיגה פרועה, ועוד דוגמאות שכל אחד מעלה מעצמו, וראוי וכדאי מאוד ליזהר בזה.

נמנעים משמיעת מוזיקה. החל משקיעת החמה של ערב תשעה באב (ח' באב בערב)

אנו פותחים בצום ברציפות, עד למחרת בשעת צאת הכוכבים.

הצום גורם חולשה בגוף האדם ועל ידי כך הוא מקבל רגש של כניעה והקשבה ויוכל לבוא

להרהורים של תיקון ותשובה בקלות יותר.

הולכים לבית הכנסת לאמירת מגילת "איכה" (שאותה כתב ירמיה הנביא שהיה בזמן החורבן

ובה הוא מתאר בתיאורים חיים ומזעזעים איך שעם ישראל איבד את יופיו והדרו והגיע לשפל

מחפיר), אומרים יחדיו "קינות" שהם פיוטים שנכתבו במהלך הדורות שגם הם באו לתאר את הגלות

בכל תקופה. החל מהגלות בחורבן הבית והלאה בשאר הפרעות שעם ישראל עבר במדינות

שונות ובתקופות אחרות. יחד עם זאת נוסכים בנו תקווה ורוח של תקומה.

בתחילת הצום אנחנו יושבים על כסאות נמוכים וככה בכל מהלך הלילה נמנעים מלשבת

על כסאות רגילים. למחרת בבוקר גם כן יושבים על כסאות נמוכים, אבל רק עד חצות היום

שאז כבר אפשר לחזור לכסאות הרגילים. מנהג זה הוא כדי לתת לנו חוזק ואמונה שככל שנתפלל

ונתחזק, הנה, המשיח כבר פה. נכון, אנחנו עדיין בצער על החורבן, עדיין ממשיכים לצום עד צאת

הכוכבים ומתאבלים. אבל אל תיפול, תיכף נקום. תסתכל רחוק, קדימה, על אף שאתה עדיין בשפל.

גם החודש נקרא "מנחם אב" על שם הנחמה שהשם בקרוב ינחם ויפייס אותנו.

חכמינו אומרים בתלמוד שכאשר יבוא המשיח, תשעה באב יהפוך לנו לחג ויתהפך הכל לטובה.

מעניין לציין שהמשיח עצמו נולד בתשעה באב. גם זה מראה לנו שיש תקוה גם אחרי החורבן.

ככה בכל קושי, האור והתקומה טמונים אי שם במעמקי החושך. החושך אף פעם לא מעפיל לגמרי על האור.

החורבן והתקומה בחיי היום יום

קשה להכיל את העובדה הזו, אבל כל התיאורים המדכאים הללו קרו בגלל חוסר אחווה

– שנאת חינם ! עם ישראל היה מפולגוזה מה שהמיט אסון בקנה מידה שכזה. זה נכון שלכל

חברה יש את הטעם שלה, לכל אדם יש את הסגנון שלו, אך מדוע אמור להיות לזה שלב ב' ?

האם השנאה הכרחית ליציבות שלי ?! האם אי אפשר לכבד אחד את השני ?! כאשר אדם מתנהג

כלפי הסביבה בצורה שאינה הולמת הוא מחריב את עצמו, שורף את מידותיו, את כלי הזהב שטמונים

בו. אבינו אב הרחמן רוצה שנהיה מאוחדים גם אם אחד מוכשר והשני פחות. הבה לא נצער את אבינו,

זה מה שיחזיר לנו את הבית, האחדות. לב ללב יתחבר, לבינה ללבינה תצטרף.

יש סיפור עם מסר דוקר.

מעשה באב ושני בנים שהתגוררו בכפר ירוק ורגוע, בן אחד היה מוצלח וכשרוני והילד השני היה

פשוט והרבה פחות מוכשר מאחיו. האבא קלט בדיוק את היכולות של כל אחד מהם והתאים להם

עבודות, לכל אחד מה שמתאים לו. השנים חלפו והאבא שלח את הבן המוכשר לעיר הגדולה,

"לך לעיר הגדולה בני האהוב בוודאי תצליח בעסקים, תקים מפעלים ענקיים, ואולי אם תוכל תשלח

לנו קצת עזרה באיזה דרך שתוכל. ליבי אתך. אני מאמין בך." עזב הבן את הכפר והאח השני נשאר

לעזור לאב בעבודות הבית. הוא דווקא ממש התאים לכבד את אבא ולסייע לו בכל מה שצריך.

השנים עברו והבן שנשאר עם האבא היה צריך כסף באופן דחוף. "סע לאחיך, בעיר הגדולה.

שמעתי שהוא ממש מצליח, בוודאי הוא יוכל לעזור". נסע הבן לאחיו, איתר את האחוזה הענקית

ודפק בדלת. משרתת פותחת מקדמת את פניו בשאלה "מי אתה"?  "אני – אח של בעל הבית"

משיב בטבעיות. המשרתת נכנסת חזרה לבית ולאחר כמה דקות חוזרת ותשובה בפיה "בעל הבית

אומר שאין לו אח כזה"… מאוכזב, פגוע ושבור חוזר הוא לביתו, לכפר השקט. מיותר לתאר

את הרגשות שחוו הוא ואביו. לאחר הרבה שנים הזדקן האב וחלה. סופו קרב ובא. שמע האח

העשיר את המצב ודהר לכיוון הכפר. כולו אחוז טירוף "מי יודע מה יהיה. בכל שניה אבא יכול להפטר".

הוא הגיע לפתח הבית  ודופק. הלב דפק עוד יותר.. משרתת פותחת את הדלת "מי אתה אדון נכבד?"

"מה הכוונה?! אני הבן של בעל הבית ! אני חייב להיכנס!". "חכה כמה דקות" היא משיבה.

לאחר כמה דקות שבה המשרתת ותשובה בפיה, "הזקן אומר שאם אין לך אח כזה, אז אין לך אבא כזה"..

כמה זה מחייב אותנו הסיפור הזה. כולנו אותה משפחה. אסור לנו להרשות לשנאת חינם,

אסור לנו לבזות את השני. בפרט היום, לצערנו, עם כל הרשתות החברתיות ישנם כאלו שבמקום

לפרגן לשני מוצאים שם את המקום להשפיל את החבר, להקטין אותו ולפעמים זה גורם לנזק

שקשה מאוד אחר כך לשקם ולהוציא אותו מזה. אסור לנו ! בדבר שבו נכשלנו בואו ונתקן.

לא נתייאש, כל תפילה מועילה, גם אם בעיניים שלנו לא תמיד אנו רואים זאת מיד. עצם זה שאנו

מוקפים באויבים ואלוקים שומר עלינו, זה גם מהתפילות שלנו על הגאולה.

בואו נראה את הטוב שבשני וכך נבנה את הבית של אבא, את הבית שלנו. וגם עד שהבית יבנה,

איזה חיים יפים ובריאים יהיו לנו. אז קדימה, ביחד נתפלל, נצעק, לא נשכח אף פעם

"אבא, אנו מחכים לך, באמת, גם אם באמצע היום לא ממש זכרתי, עמוק בפנים לעולם לא שכחתי".

בואו נקדיש זמן בתחילת היום או בסופו שבו נדבר עם אבא שבשמים פתוח, בבקשה לגאולה,

ובתפילה שהשם יראה את ציפייתנו וגעגועינו אליו, את האחדות, את ההשתדלויות שלנו

למרות הקשיים ויגאלנו בקרוב ממש ונזכה עוד השנה לבנין בית המקדש במהרה

בימינו.

אמן כן יהי רצון.

יעקב א. לוסטיגמן

ביום ט' לחודש אב, חלה תענית 'תשעה באב', והשנה (שנת תשפ"ב – 2022 למניינם)

שיום זה חל בשבת, נדחה הצום לאחר השבת, ואסור לאכול ולשתות משקיעת החמה בשבת בערב,

ועד לאחר צאת הכוכבים בערבו של יום ראשון.

להתעדכנות מפורטת בשעה המדויקת של כניסת ויציאת הצום לפי מקום מגורים לחץ כאן

בנוסף לאיסור האכילה והשתיה, אסור גם לנעול נעליים או סנדלים מעור, אסור להתרחץ או אפילו

רק לשטוף פנים במים, ואסורה קרבה בין איש לאשה.

תשעה באב במוצאי שבת

ביום השבת עצמו לא חלים דיני התענית בכלל, ומצווה לאכול בשר ולשתות יין כמו בכל שבת,

בלי שום שינוי והבדל. על אף שבשנים אחרות, כשתשעה באב אינו חל במוצאי השבת אלא באמצע

השבוע, נוהגים דיני אבלות משמעותיים גם ב'סעודה המפסקת '– הסעודה האחרונה שסועדים

לפני כניסת הצום, הפעם כשמדובר בסעודה שאוכלים בשבת קודש, יושבים כל המשפחה יחד,

מסביב לשולחן ערוך, ואפשר לאכול בשר ולשתות יין בלי שום הבדל בין סעודה זו לסעודה בכל שבת אחרת.

האיסור לאכול ולשתות מכניסת הצום ועד צאתו

איסור זה מוטל על כולם, גברים ונשים כאחד, והוא כולל גם נשים מעוברות ומיניקות.

עם זאת, אנשים חולים, או תשושים מחמת הזקנה, וכן נשים מעוברות ומיניקות שנועצו ברופא

והורה להן להימנע מלצום, יכולים לאכול בתשעה באב, אך יש לשאול קודם לכן רב פוסק הלכות

שיורה להם כיצד לנהוג, ואם יכולים לאכול מיד עם כניסת הצום, או רק למחרת, בצהרי היום וכדומה,

לפי מצבם הרפואי. מי שהותר לו לאכול ולשתות מפאת חולשתו ומחלתו, יסתפק במאכלים בסיסיים

ושתיית מים, ולא ירבה בסעודה ובאכילת ממתקים ומעדנים. ההיתר שניתן לו הוא כדי לקיים את גופו

ולא כדי להתענג על דברי המאכל.

נעלי עור

כאמור, בתשעה באב אסור לנעול נעלי עור, ויש ללכת עם נעלי בד, עם נעלי בית שאינם עשויים מעור,

או עם רגליים יחפות. מי שהולך בדרך וקשה לו ללכת בלי נעליים, יכול לנעול את מנעליו כשעובר במקום

שבו ייגרם לו צער גדול אם ילך יחף, כמו במקום של קוצים או אבנים דוקרות.

כמו כן מי שנמצא בין הגויים יכול לנעול את נעליו בלכתו ברחוב, אך כאשר נכנס לביתו או למקום של יהודים

עליו לחלוץ את נעליו, וללכת יחף או עם נעלי בית שאינם עשויים מעור.

כך גם לגבי מי שצעד במקום שבו ההליכה קשה עליו בלי נעליים, ימהר לחלוץ אותם כשיעבור את קטע הדרך

שבו יש קוצים או אבנים חדות.

קרבה בין איש לאשה

מעבר לעצם האיסור המוטל בתשעה באב על תשמיש המיטה, חל איסור גם על מגע בין איש לאשתו,

ואפילו אם היא טהורה, ונוהגים את כל ההרחקות שנהוגות בין איש לאשה כשהיא נדה.

האיסור על רחצה

בתשעה באב אסור להתרחץ, לא עם מים חמים ולא עם מים קרים. כמו כן אסור לרחוץ אפילו רק חלקים

מהגוף, כמו הפנים, או הידיים והרגליים.

עם זאת, מי שבא מהדרך ורגליו מלאות בוץ, יכול לשטוף אותן במים קרים, וכן מי שהתלכלכו ידיו או פניו

מבוץ או מכל לכלוך אחר, יכול לשטוף אותן כהרגלו במים קרים עם סבון.

כשקם בבוקר, צריך ליטול את ידיו שש פעמים לסירוגין כמו בכל בוקר, אלא שיקפיד שהמים יגיעו רק

עד הקצה העליון של האצבעות, ולא ישפוך אותם על כף היד.

לאחר נטילת הידיים ינער את ידיו מעט מהמים שנשארו עליהן, ואת האצבעות הלחות יעביר על פניו

כדי לנקות אותן מעט מקורי השינה שדבקו בהן במהלך הלילה.

עם זאת, מי שעיניו נותרו מלוכלכות מההפרשות שיצאו מהן במהלך הלילה,

יכול לשטוף אותן מהלכלוך עם מעט מים.

איך יושבים בתשעה באב?

נוסף על 'חמשת העינויים' שהזכרנו: אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה,

אסור בתשעה באב גם לשבת על כסא רגיל, ובמקום זאת יושבים על הרצפה, או על כסא שגובהו

פחות משלושה טפחים: (כ-24 סנטימטרים).

נוהגים להימנע מישיבה על הרצפה עצמה, ומקפידים שיהיה הפסק בין האדם לבין הקרקע, אם בדמות

כרית או שמיכה, ואם בדמות מגבת או שטיח.

האיסור לשבת על כסא רגיל הוא רק עד חצות היום של תשעה באב, והחל מצהרי היום אפשר לשבת

על כסא רגיל, למרות שהצום ממשיך ונמנעים לחלוטין מאכילה, שתיה ויתר הדברים שהזכרנו.

חולים וזקנים, וכן נשים הרות שקשה להן לשבת על כסא נמוך, יכולים להקל ולשבת על כסא רגיל גם

בליל הצום ובבוקרו, וישתדלו שלא לשבת על כסא מפואר ונוח במיוחד, אלא יעדיפו כסא פשוט במידת האפשר.

לימוד תורה בתשעה באב

ביום זה אסור ללמוד תורה, כי לימוד התורה משמח את הלב, ומונע את האבל הכבד.

עם זאת, בתשעה באב מותר ללמוד את העניינים הקשורים במאורעות שאירעו לעם ישראל

בזמן החורבן, וכן עניינים אחרים המעציבים את נפש הלומד.

לכן מותר ללמוד את מגילת 'איכה' שמתארת את החורבן בצבעים עזים. מותר ללמוד בספר מלכים ב',

בפרק כ"ד ופרק כ"ה, וכן בספר ירמיה בפרקים ל"ו עד מ"ג, ואת ספר איוב.

כמו כן מותר ללמוד דפים מסוימים בתלמוד הבבלי שעוסקים באירועי החורבן, או בדיני אבלות,

וכן מותר ללמוד את ההלכות של תשעה באב, והלכות אבלות.

מותר ואף מומלץ לקרוא בתשעה באב את ספרי ההיסטוריה המתארים את מאורעות החורבן,

כמו ספר 'יוסיפון', וספרי היסטוריה עכשוויים שנכתבו על מאורעות אלו.

ראוי להימנע מקריאת ספרים ועיתונים שאינם עוסקים בענייני החורבן, כי בקריאתם שוקע האדם

בעניינים אחרים ומסיח את דעתו מהאבל הכבד על חורבן בית המקדש.

מגילת 'איכה' ואמירת ה'קינות'

אחרי תפילת ערבית בליל תשעה באב, יושבים הקהל על הקרקע, ומקשיבים לקריאה של מגילת 'איכה'.

לאחר מכן אומרים כמה פיוטים של 'קינות' ויוצאים מבית הכנסת.

בבוקר מתאספים לתפילת שחרית, ולאחר התפילה נוהגים ברוב הקהילות הספרדיות לקרוא פעם נוספת

את מגילת 'איכה', ולאחריה אומרים פיוטי 'קינות' עד קרוב לחצות היום. ברוב הקהילות האשכנזיות לא

נוהגים לקרוא את מגילת 'איכה' ביום, אלא רק בלילה אחר תפילת ערבית, אך ראוי לקרוא את המגילה

באופן פרטי, כל אחד בעצמו מתוך החומש או ספר התנ"ך.

דינים נוספים לתשעה באב

בתשעה באב לא אומרים 'שלום', ולא מקדמים בברכה את פניו של חבר או מכר.

עם זאת, מי שחברו אומר לו 'שלום' בתשעה באב, יענה לו בחזרה שלום בשפה רפה,

כדי שלא לעורר את כעסו ולגרום למריבה חלילה.

עישון סיגריות הוא מנהג מגונה בכל ימות השנה, ובתשעה באב יש שהחמירו ואסרו לעשן, ויש פוסקי הלכה

שהקלו בעניין וכתבו שאפשר לעשן אבל רק בצנעה ולא בפרהסיה, כדי שהמעשן לא ייראה כמי שמסיח

את דעתו מהאבלות על חורבן בית המקדש.

תשעה באב לילדים

מצווה לחנך את הילדים לכל המצוות והמנהגים שנהגו עם ישראל, ובכלל זה גם לצום תשעה באב

ולהלכות הנוהגות ביום זה.

עם זאת, החינוך הוא רק מהגיל שבו הילדים מבינים מעט את המשמעות של חורבן בית המקדש

והאבל בו נתון עם ישראל, ואין שום עניין או רווח בכפיית מנהגים אלו על ילדים קטנים במיוחד.

חשוב לדעת, שהחינוך הוא רק להרגיל את הילדים לצום מעט, מספר שעות. אסור למנוע מהילדים

אוכל ושתיה במשך כל היום, כי הדבר מסוכן לבריאותם, ולכן יצומו הילדים מעט, הקטנים יותר יוכלו

לשתות עוד בלילה לפני שהם הולכים לישון, והגדולים יותר בבוקר עם קומם משנתם, או מעט

מאוחר יותר לקראת הצהרים, בהתאם לגילם ולחוזק הגוף שלהם.

עם זאת, יש למנוע מהילדים שמבינים את משמעות היום אכילת ממתקים ומעדנים, וחשוב לעשות זאת

בדרך של אהבה וחינוך, כדי שהם יפנימו את המסר העיקרי שהוא האבל הכבד על חורבן בית המקדש,

שהיה משוש כל הארץ, מקום משכן השכינה הקדושה, ומרכז הקיום הרוחני של עם ישראל.

חשוב מאוד לשבת עם הילדים ביום זה, לספר להם על בית המקדש בתפארתו, על עבודת הכהנים

ושירת הלוויים, על כך שמכל רחבי העולם הגיעו עמי הארץ כדי להתפלל בבית המקדש ולהקריב בו

קרבנות לקדוש ברוך הוא.

אנחנו צריכים לספר להם על הצער הגדול שאנחנו חשים עד היום, למעלה מאלפיים שנה אחרי החורבן

הנורא, על כך שבית מקדשנו ותפארתנו שמם, לאחר שנחרב בידי רשעים בני עוולה, שרצחו את עם ישראל

ובזזו את רכושו, והגלו את אבותינו מארץ ישראל כדי למכור אותם כעבדים בזויים ושפלים בשווקי העבדים

במצרים, ברומא וברחבי העולם, תוך שהם מפרידים בין בעלים לנשותיהם, בין הורים לילדיהם, ובין אחים ואחיותיהם.

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (מסכת תענית דף ל:)

אוהד אטינגר

המשנה בפרק האחרון של מסכת 'תענית', מספרת לנו סיפור מאוד עצוב:

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְתִשְׁעָה בְאָב:

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקָעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפִּיסְטְמוֹס

אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב, נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת

בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

אבל מה באמת קרה בתשעה באב?

האירוע הראשון המוזכר במשנה הוא: נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ.

אירוע זה קרה כשבני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר.

לפני שנכנסו לארץ כנען כדי לכבוש אותה מידי העמים שהתגוררו בה באותם ימים,

שלח משה רבינו מרגלים. מכל שבט נבחר אדם אחד, שהצטרף ל'משלחת ריגול'.

כך צעדו 12 המרגלים ברחבי ארץ כנען, לאורכה ולרוחבה, וכעבור 40 יום שבו לבני ישראל

שהיו במדבר, כדי לדווח להם על אשר ראו עיניהם.

אלא שרוב המרגלים, עשרה מתוכם, לא הסתפקו רק בדיווח יבש, הם הוסיפו גם פרשנות.

זאת היתה הטעות שלהם, והיא מכונה 'חטא המרגלים'.

הם דיווחו שהעם המתגורר בארץ כנען הוא חזק ועצום, "לא נצליח לגבור עליהם במלחמה", הם אמרו.

האמת היא כמובן שכשהקדוש ברוך הוא רוצה, גם עם חלש ובלתי חמוש, יוכל לנצח במלחמה

את הגיבורים הגדולים ביותר. מי שקרע את ים סוף, הכה את מצרים בעשר מכות נוראות, הוריד כל יום

לחם מהשמים שיספיק לכל בני ישראל לאכול והוציא להם מים מסלע באופן קבוע במשך שנים רבות,

לא מסוגל לפנות את ארץ כנען לקראת בואם של בני ישראל??? טעות!!!

החטא היה לא רק של המרגלים, אלא של רבים מעם ישראל שהאמינו לדבריהם, וגעו בבכייה.

הם דיברו על כך שהם חוששים למות במלחמה, ולא האמינו למשה רבינו שאמר שהקדוש ברוך הוא

יסייע להם וישמור עליהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".

ואכן, ביום זה אירעו לעם ישראל מאורעות קשים מאוד לאורך ההיסטוריה, בהן חורבן שני בתי המקדש,

חורבן ביתר, גירוש ספרד ועוד ועוד.

העונש המיידי על חטא זה היה שעם ישראל לא ייכנס לארץ כנען במשך ארבעים שנה נוספות.

על כל יום שהמרגלים סיירו בארץ ישראל, נענש עם ישראל להישאר שנה נוספת במדבר.

ארבעים שנה!

ומאחר שביום זה קיבל עם ישראל עונש חמור כל כך, מאז הפך תשעה באב ליום שבו אירעו צרות

נוראות לעם ישראל, ובראשן חורבן בית המקדש – פעמיים!

חורבן הבית

המאורע השני והשלישי שמזכירה המשנה: חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה.

בית המקדש נחרב בתשעה באב. פעמיים. גם בית המקדש הראשון, וגם בית המקדש השני.

שני המאורעות הללו קרו בתשעה באב, כשביניהם היה פער של 490 שנה.

כשאנו מתאבלים בתשעה באב, אנחנו מתאבלים בעיקר על שני המאורעות הללו, אבל אנחנו זוכרים

גם את האירועים האחרים שאירעו ביום זה.

כשאנחנו מדברים על חורבן בית המקדש, מדובר בעצם על החרבת המרכז העיקרי של העם היהודי.

בית המקדש היה המקום בו התאחד עם ישראל שלוש פעמים בשנה, זה המקום שאליו עלו בני ישראל

כדי לחגוג את החגים שלהם.

החורבן של בית המקדש הראשון, היה כרוך בהרג המוני, טבח בלתי פוסק של ילדים, נשים, זקנים,

גברים צעירים ומבוגרים. הנותרים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים ולשפחות. הארץ כולה נחרבה,

לא רק בית המקדש. כל הערים התרוקנו מיושביהן ונשרפו כליל. לא נשאר כמעט זכר לעובדה

שאי פעם התגוררו בני אדם בארץ ישראל כולה.

גם חורבן בית המקדש השני היה כרוך בהרג המוני ובטבח נרחב מאוד.

חורבן ביתר

המאורע הרביעי המוזכר במשנה הוא: נִלְכְּדָה בֵיתֵּר

ביתר היתה עיר גדולה מאוד, בה התגוררו אלפים רבים.

היא המשיכה להתקיים גם אחרי חורבן בית המקדש השני, אך לאחר שתושבים מתוכה העליבו

את הרומאים, הם החליטו לכבוש ולהשמיד אותה.

במהלך כיבוש ביתר ביצעו הרומאים טבח מחריד בתושבי העיר, ורצחו אלפים רבים, במשך ימים ארוכים.

חכמי התלמוד מעידים שהדם שנשפך מהרוגי ביתר הפך לנהר של ממש, בגלל כמות ההרוגים הרבה

שנרצחו בחרבותיהם של הרומאים.

השפלת ירושלים

ואילו המאורע החמישי, אומרת המשנה, הוא נֶחְרְשָׁה הָעִיר.

ביום תשעה באב, ככל הנראה שנה אחרי החורבן של בית המקדש, שבו הרומאים לזירת הפשע,

כדי להשלים את המלאכה. הם לא הסתפקו בחורבן בית המקדש, אלא גם השמידו כל שריד שנותר

מהמבנה המפואר ששרפו, ולאחר מכן חרשו את אדמת הר הבית.

היה זה יום מר ונמהר לעם ישראל שחזה בהשפלה הנוראה שהפילו הרומאים את שרידיו של בית המקדש.

כעת, כשאנו יודעים מה קרה בתשעה באב, נוכל לגשת לשלב הבא:

לימוד ההלכות של תשעה באב…

יהי רצון שנזכה לנאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

אוהד אטינגר

יש לי שאלה אליכם…

האם ראיתם פעם מישהו שלומד מתמטיקה, או אנגלית, או קורס לניהול עסקים, ופתאום,

תוך כדי הלימוד הוא מתחיל לשיר בשמחה ובהתלבות?

ראיתם פעם מישהו שאומר "איזה כיף עכשיו אני הולך לשבת 12 שעות ברצף וללמוד גאומטריה… יאיי".

כמובן שלא.

הלימודים חשובים לנו. אנחנו לומדים כי אנחנו רוצים להתקדם בחיים, וגם חשוב לנו להיות אנשים

משכילים שמבינים עניין ושיש להם ידע רחב.

בהחלט ייתכן לראות אנשים שמחים כשהם מסיימים קורס כלשהו, סוף סוף, למדתי ערבית,

ועכשיו אני מדבר ערבית שוטף, זה מאוד משמח אותי. למדתי הנדסה ועכשיו אני עומד לקבל

תעודת מהנדס. זה בהחלט משמח.

אבל הלימוד עצמו משמח?

אולי הוא מהנה, למי שאוהב ללמוד, אבל אין בו שום דבר משמח.

עכשיו שימו לב למשהו מאוד מעניין.

בתשעה באב, כך קבעו חכמי התלמוד, אסור ללמוד תורה.

למה? כי התורה משמחת את הלומד, ובתשעה באב אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש,

זה לא זמן לשמוח…

אז מה כן עושים?

יש כמה דברים שמותר ללמוד בתשעה באב, למשל אגדות חורבן בית המקדש, חלקים מספר ירמיה

העוסקים בחורבן הבית, את ספר איוב שהוא ספר עצוב ומלא בטרגדיות, וכן את מגילת 'איכה' שעוסקת

כל כולו בשב הנורא של עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש.

אבל ללמוד תורה בלימוד רגיל? לא ולא! זה משמח. אסור לשמוח בתשעה באב.

רוצים לשמוע משהו עוד יותר מעניין?

האיסור ללמוד הוא לא רק בתשעה באב, אלא גם שש שעות קודם לכן. החל מחצות היום

של ערב תשעה באב, כבר אסור ללמוד תורה.

ולמה באמת אסור?

כי לימוד התורה הוא כל כך משמח, כך שמי שלומד, דף גמרא ישמח

אחר כך כמה שעות טובות, ואם הוא ילמד לפני צום תשעה באב, הוא עלול לשמוח כתוצאה מכך

במהלך תשעה באב עצמו. לכן נמנעים מלימוד תורה עוד לפני שמתחיל הצום…

והאמת? למי שמסתובב בבתי המדרש זה בכלל לא פלא.

אנשים שיודעים ללמוד גמרא, וחשוב לשים דגש על המילה 'יודעים', נהנים מכל רגע.

הלימוד הוא לא רק חוויה מהנה, אלא גם משמחת! העיסוק בתורה הקדושה נותן לאדם כח וחיות,

הוא ממלא אותו, נותן לו הרגשה מיוחדת במינה.

אבל כדי ליהנות מהלימוד צריכים לדעת ללמוד, וזה לוקח קצת זמן עד שמגיעים ליכולות האלו.

בגלל זה נמשלה התורה ליין, כמו שכתוב במגילת 'שיר השירים' "כי טובים דודיך מיין",

כי גם יין בתחילה הוא לא טעים למי שלא רגיל בשתייתו, אבל אחרי מתרגלים לטעם,

הוא הופך להיות לא רק טעים, אלא גם ממכר, ומי שהורגל בו אינו יכול להתנתק ממנו ולהספיק לצרוך אותו.

מה עושים כשתשעה באב חל במוצאי שבת?

יעקב א. לוסטיגמן

ביום ט' לחודש אב, חלה תענית 'תשעה באב', והשנה (שנת תשפ"א) יחול תשעה באב ביום ראשון,

כלומר החל ממוצאי שבת ועד לאחר צאת הכוכבים בערבו של יום ראשון.

בנוסף לאיסור האכילה והשתיה שאסור במשך כל הצום, אסור גם לנעול נעליים או סנדלים מעור,

אסור להתרחץ או אפילו רק לשטוף פנים במים, ואסורה קרבה בין איש לאשה.

תשעה באב במוצאי שבת

ביום השבת עצמו מצווה לאכול בשר ולשתות יין כמו בכל שבת, בלי שום שינוי והבדל.

על אף שבשנים אחרות, כשתשעה באב אינו חל במוצאי השבת אלא באמצע השבוע, נוהגים דיני אבלות משמעותיים

גם בסעודה המפסקת. כאשר אוכלים את 'הסעודה המפסקת' – הסעודה האחרונה שסועדים לפני כניסת הצום,

כשחל ערב תשעה באב בשבת קודש, אוכלים כל המשפחה יחד, מסביב לשולחן ערוך, ואפשר לאכול בשר ולשתות יין

בלי שום הבדל בין סעודה זו לסעודה בכל שבת אחרת.

האיסור לאכול ולשתות במהלך הצום

איסור זה מוטל על כולם, גברים ונשים כאחד, והוא כולל גם נשים מעוברות ומיניקות. עם זאת,

אנשים חולים, או תשושים מחמת הזקנה, וכן נשים מעוברות ומיניקות שנועצו ברופא והורה להן להימנע מלצום,

יכולים לאכול בתשעה באב, אך יש לשאול קודם לכן רב פוסק הלכות שיורה להם כיצד לנהוג, ואם יכולים לאכול

מיד עם כניסת הצום, או רק למחרת, בצהרי היום וכדומה, לפי מצבם הרפואי. מי שהותר לו לאכול ולשתות

מפאת חולשתו ומחלתו, יסתפק במאכלים בסיסיים ושתיית מים, ולא ירבה בסעודה ובאכילת ממתקים ומעדנים,

כדי לקיים את גופו ולא כדי להתענג על דבר המאכל.

נעלי עור

כאמור, בתשעה באב אסור לנעול נעלי עור, ויש ללכת עם נעלי בד, נעלי בית שאינם עשויים מעור, או עם רגליים יחפות.

כשחל תשעה באב במוצאי שבת, חולצים את הנעליים רק לאחר צאת הכוכבים, ולפני כן אומרים:

"ברוך המבדיל בין קודש לחול", כדי להוציא את השבת, ולאפשר את קיום הלכות האבלות של תשעה באב.

במהלך הצום, מי שהולך בדרך וקשה לו ללכת בלי נעליים, יכול לנעול את מנעליו כשעובר במקום שבו ייגרם לו צער גדול

אם ילך יחף, כמו במקום של קוצים או אבנים דוקרות. כמו כן מי שנמצא בין הגויים יכול לנעול את מנעליו בלכתו ברחוב,

אך כאשר נכנס לביתו או למקום של יהודים עליו לחלוץ את נעליו, וללכת יחף או עם נעלי בית שאינם עשויים מעור.

כך גם לגבי מי שצעד במקום שבו ההליכה קשה עליו בלי נעליים, ימהר לחלוץ אותם כשיעבור את קטע הדרך

שבו יש קוצים או אבנים חדות.

קרבה בין איש לאשה

מעבר לעצם האיסור המוטל בתשעה באב על תשמיש המיטה, חל איסור גם על מגע בין איש לאשתו,

ואפילו אם היא טהורה, ונוהגים את כל ההרחקות שנהוגות בין איש לאשה כשהיא נדה.

האיסור על רחצה

בתשעה באב אסור להתרחץ, לא עם מים חמים ולא עם מים קרים. כמו כן אסור לרחוץ אפילו רק חלקים מהגוף,

כמו הפנים, או הידיים והרגליים. עם זאת, מי שבא מהדרך ורגליו מלאות בוץ, יכול לשטוף אותן במים קרים,

וכן מי שהתלכלכו ידיו או פניו מבוץ או מכל לכלוך אחר, יכול לשטוף אותם כדרכו במים עם סבון.

כשקם בבוקר, צריך ליטול את ידיו שש פעמים לסירוגין כמו בכל בוקר, אלא שיקפיד שהמים יגיעו רק עד הקצה העליון

של האצבעות, ולא ישפוך אותם על כף היד. לאחר נטילת הידיים ינער את ידיו מעט מהמים שנשארו עליהן,

ואת האצבעות הלחות יעביר על פניו כדי לנקות אותן מעט מקורי השינה שדבקו בהן במהלך הלילה.

עם זאת, מי שעיניו נותרו מלוכלכות מההפרשות שיצאו מהן במהלך הלילה, יכול לשטוף אותן מהלכלוך עם מעט מים.

איך יושבים בתשעה באב?

נוסף על 'חמשת העינויים' שהזכרנו: אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, אסור בתשעה באב

גם לשבת על כסא רגיל, ובמקום זאת יושבים על הרצפה, או על כסא שגובהו פחות שלושה טפחים: (כ-24 סנטימטרים).

נוהגים להימנע מישיבה על הרצפה עצמה, ומקפידים שיהיה הפסק בין האדם לבין הקרקע, אם בדמות כרית או שמיכה,

ואם בדמות מגבת או שטיח. האיסור לשבת על כסא רגיל הוא רק עד חצות היום של תשעה באב, והחל מצהרי היום

אפשר לשבת על כסא רגיל, למרות שהצום ממשיך ונמנעים לחלוטין מאכילה, שתיה ויתר הדברים שהזכרנו.

חולים וזקנים, וכן נשים הרות שקשה להן לשבת על כסא נמוך, יכולים להקל ולשבת על כסא רגיל

גם בחלקו הראשון של הצום, וישתדלו שלא לשבת על כסא מפואר ונוח במיוחד, אלא יעדיפו כסא פשוט במידת האפשר.

לימוד תורה בתשעה באב

ביום זה אסור ללמוד תורה, כי לימוד התורה משמח את הלב, ומונע את האבל הכבד.

האיסור ללמוד תורה מתחיל כבר בחצות היום של ערב תשעה באב, עוד לפני הצום, ונמשך עד צאת הצום.

יש הנוהגים שלא לעסוק בתורה בערב תשעה באב, אפילו כשחל בשבת, כי אם יעסוק בתורה לפני הצום,

השמחה תימשך אל תוך זמן התענית, גם לאחר שיפסוק מלימוד התורה.

עם זאת, בתשעה באב מותר ללמוד את העניינים הקשורים במאורעות שאירעו לעם ישראל בזמן החורבן,

וכן עניינים אחרים המעציבים את נפש הלומד. לכן מותר ללמוד את מגילת 'איכה' שמתארת את החורבן בצבעים עזים.

מותר ללמוד בספר מלכים ב', בפרק כ"ד ופרק כ"ה, וכן בספר ירמיה בפרקים ל"ו עד מ"ג, ואת ספר איוב.

כמו כן מותר ללמוד דפים מסוימים בתלמוד הבבלי שעוסקים באירועי החורבן, או בדיני אבלות, וכן מותר ללמוד

את ההלכות של תשעה באב, והלכות אבלות. מותר ואף מומלץ לקרוא בתשעה באב את ספרי ההיסטוריה

המתארים את מאורעות החורבן, כמו ספר 'יוסיפון', וספרי היסטוריה עכשוויים שנכתבו על מאורעות אלו.

ראוי להימנע מקריאת ספרים ועיתונים שאינם עוסקים בענייני החורבן, כי בקריאתם שוקע האדם בעניינים אחרים

ומסיח את דעתו מהאבל הכבד על חורבן בית המקדש.

מגילת 'איכה' ואמירת ה'קינות'

אחרי תפילת ערבית בליל תשעה באב, יושבים הקהל על הקרקע, ומקשיבים לקריאה של מגילת 'איכה'.

לאחר מכן אומרים כמה פיוטים של 'קינות' ויוצאים מבית הכנסת. בבוקר מתאספים לתפילת שחרית,

ולאחר התפילה נוהגים ברוב הקהילות הספרדיות לקרוא פעם נוספת את מגילת 'איכה', ולאחריה אומרים פיוטי 'קינות'

עד קרוב לחצות היום. ברוב הקהילות האשכנזיות לא נוהגים לקרוא את מגילת 'איכה' ביום, אלא רק בלילה

אחר תפילת ערבית, אך ראוי לקרוא את המגילה באופן פרטי, כל אחד בעצמו מתוך החומש או ספר התנ"ך.

דינים נוספים לתשעה באב

בתשעה באב לא אומרים 'שלום', ולא מקדמים בברכה את פניו של חבר או מכר.

עם זאת, מי שחברו אומר לו 'שלום' בתשעה באב, יענה לו בחזרה שלום בשפה רפה, כדי שלא לעורר את כעסו

ולגרום למריבה חלילה. עישון סיגריות הוא מנהג מגונה בכל ימות השנה, ובתשעה באב יש שהחמירו ואסרו לעשן,

ויש פוסקי הלכה שהקלו בעניין וכתבו שאפשר לעשן אבל רק בצנעה ולא בפרהסיה, כדי שהמעשן לא ייראה

כמי שמסיח את דעתו מהאבלות על חורבן בית המקדש.

תשעה באב לילדים

מצווה לחנך את הילדים לכל המצוות והמנהגים שנהגו עם ישראל, ובכלל זה גם לצום תשעה באב ולהלכות הנוהגות

ביום זה. עם זאת, החינוך הוא רק מהגיל שבו הילדים מבינים מעט את המשמעות של חורבן בית המקדש

והאבל בו נתון עם ישראל, ואין שום עניין או רווח בכפיית מנהגים אלו על ילדים קטנים במיוחד.

חשוב לדעת, שהחינוך הוא רק להרגיל את הילדים לצום מעט, מספר שעות. אסור למנוע מהילדים אוכל ושתיה

במשך כל היום, כי הדבר מסוכן לבריאותם, ולכן יצומו הילדים מעט, הקטנים יותר יוכלו לשתות עוד בלילה

לפני שהם הולכים לישון, והגדולים יותר בבוקר עם קומם משנתם, או מעט מאוחר יותר לקראת הצהרים,

בהתאם לגילם ולחוזק הגוף שלהם. עם זאת, יש למנוע מהילדים שמבינים את משמעות היום אכילת ממתקים ומעדנים,

וחשוב לעשות זאת בדרך של אהבה וחינוך, כדי שיפנימו את המסר העיקרי שהוא האבל הכבד על חורבן בית המקדש,

שהיה משוש כל הארץ, מקום משכן השכינה הקדושה, ומרכז הקיום הרוחני של עם ישראל.

חשוב מאוד לשבת עם הילדים ביום זה, לספר להם על בית המקדש בתפארתו, על עבודת הכהנים ושירת הלוויים,

על כך שמכל רחבי העולם הגיעו עמי הארץ כדי להתפלל בבית המקדש ולהקריב בו קרבנות לקדוש ברוך הוא.

אנחנו צריכים לספר להם על הצער הגדול שאנחנו חשים עד היום, למעלה מאלפיים שנה אחרי, על כך שבית מקדשנו

ותפארתנו שמם, לאחר שנחרב בידי רשעים בני עוולה, שרצחו את עם ישראל ובזזו את רכושו,

והגלו את אבותינו מארץ ישראל, כדי למכור אותם כעבדים בזויים ושפלים בשווקי העבדים במצרים,

ברומא וברחבי העולם, תוך שהם מפרידים בין בעלים לנשותיהם, בין הורים לילדיהם, ובין אחים ואחיותיהם.

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (מסכת תענית דף ל:)

זמני תשעה באב

צום תשעה באב על חורבן בית מקדשנו יחול השנה ביום רביעי י' באב 26/07/23

הצום מתחיל בשקיעת החמה, ראוי להזהר בכמה רגעים לפני השקיעה.

איך עושים את זה בפועל? פשוט מאוד!

זמן קצר לפני שקיעת החמה, אנחנו מפסיקים לאכול ולשתות.

עם זאת, אנחנו לא חולצים את נעלי העור, לא יושבים על הקרקע ולא עושים שום מעשה של אבלות בפועל,

עד לאחר צאת השבת (לחץ כאן לצפייה בזמני צאת השבת).

עם צאת השבת אנחנו אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" שזה בעצם טקס הבדלה מקוצר.

לאחר מכן חולצים את הנעליים ועוברים לשבת על הקרקע.

מי שיכול יוצא כמובן לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת 'איכה', וכדי לומר את הקינות.

את הצום אנחנו ממשיכים עד למחרת אחרי צאת הכוכבים.

שימו לב: בשנים רגילות, בהן תשעה באב חל באמצע השבוע, אוכלים את הסעודה המפסקת –

הארוחה האחרונה שלפני הצום – עם תנאים מסוימים, כמו האיסור לאכול יותר מתבשיל אחד,

המנהג לאכול ביצים קשות או מאכל עגול אחר, הצורך לשבת על הקרקע ולא לאכול בחבורה גדולה ועוד.

אבל השנה, בגלל שהסעודה המפסקת היא בעצם סעודה שלישית של שבת קודש, אנחנו לא נוהגים

שום מנהגי אבלות. בשבת אנחנו אוכלים מה שרוצים, ושותים משקאות טעימים ומשובחים!

כל עוד לא שקעה החמה מתנהגים כמו בשבת רגילה, אם כי יש להיזהר שלא לערוך חגיגה המונית,

ולא לצאת בריקודים ובמחולות. כדאי ומומלץ להימנע מאכילת מאכלים מלוחים או כבדים מדי לפני הצום,

כדי שלא להגביר את הצמא או להכביד על הגוף במהלך הצום עצמו. כמו כן מומלץ להרבות בשתיה בימים

שלפני תשעה באב, ובפרט במהלך השבת, ולא להסתמך על שתייה מרובה רגע לפני כניסת הצום.

כי שתיה מרובה בבת אחת אינה נספגת היטב בגוף, לעומת שתייה מוגברת במשך יממה או שתיים,

שנספגת טוב יותר ושתסייע לכם לעבור את הצום בקלות רבה יותר.

וכשקשה לנו הצום, כשקשה לנו האבל וה'דיכאון' הזה על חורבן בית המקדש, כדאי שנזכור את מה שאמרו חז"ל:

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

דרוש מאה מיליארד דולר לבניית בית המקדש

הס הושלך בקהל, רבבות האנשים אשר השחירו את הכיכר המרכזית שתקו באחת,

עת אשר נשמע הקול מהדהד: "רבותי, הגיע הזמן בו ניתן לנו רשות לבנות את בית המקדש".

תרועות שמחה, התפרצות של רגשות, דמעות של אושר וללבות נמסים, האומנם?! הגיע הזמן המיוחל,

הזמן לו כולנו מצפים, מתחננים ומבקשים. "אבל" נשמע הקול בשנית והשקט חזר באחת,

"לצורך כך מוטל עלינו לגייס ביממה הקרובה סכום של מאה מיליארד דולר לצורך הבניין",

מאה מיליארד דולר? תוך עשרים וארבע שעות. הסכום אגדי הוא ממש בגדר חלום.

אבל כשמדובר בדברים העומדים ברומו של עולם נעלמים כל הספיקות.

בית המקדש! פסגת התקוות של עם ישראל בכל הדורות, התאבלנו על החורבן בימי בין המצרים,

צמנו וקוננו בתשעה באב והנה התקבלו התפילות, הגיע הזמן… הגבאים, העסקנים, וכל אחד מישראל

נרתמו להצלחת המשימה, פקסים בהולים נשלחו לארבע כנפות תבל, אנשים מכרו את ביתם בשמחה,

אף העניים וקשיי יום תרמו מעל ומעבר ליכולתם, ותוך פחות משעתיים נאסף הסכום כולו.

האם זה דימיון?

תיאור זה הינו דמיוני במעט, כי למדונו חז"ל שבית המקדש השלישי ירד באש מן השמים ואין צורך בממון כדי לבנותו,

אמנם אף שממון אין צריך יש דבר שצריך מאוד, ורק בנו הוא תלוי, ומעכב את בנין הבית והוא: ביטול שנאת חינם,

כי הרי אם שנאת חינם גרם לחורבן הבית, וודאי שבעוונותינו הוא מעכב את ביניינו.

וכך כותב רבינו החפץ חיים בספרו חובת השמירה: "ובודאי אילו היה לנו רשות בזה, היה כל אחד מישראל

רוצה להוציא מעות וכו' לסייע לבנות בית לשם ה' ואם כן וכו' שאין צריך להוציא מעות ואין צריך ליסע בעצמו

לירושלים בשביל זה רק להיזהר משנאת חינם, חנופה וכו' ולשמור פיו ולשונו שלא לפוגמו וכו'…" עיי"ש באורך.

הדברים נוקבים ומחייבים. נמצאים אנו בימי האבלות על החורבן. עם ישראל כולו בוכה ומקונן על חורבן הבית

ועל גלות ישראל, מה נורא הוא, אם ינהג האדם בכל מנהגי האבלות, ובאותו זמן ימשיך להרוס ולהחריב את בית ה',

ולמנוע בינינו ע"י שנאת חינם ומחלוקת ר"ל. אכן קשה הוא להעביר שנאה הטעונה בלב ומצטברת זמן רב אך אין מנוס!

בימים אלו חובתנו להשתדל בכל כוחנו להעביר השנאה ולהרבות שלום, להוסיף עוד ועוד אהבת חברים,

ויתור, זהירות מלשון הרע, כך נמלא את החסר. לבינה ללבינה תצטרף עדי נזכה לגאולה השלימה

וכפי שהבטיחנו בוראינו (סוף מס' ד"א זוטא) "בקשו שלום אתם נגאלים " בב"א.

מתוך אתר 'אחינו'

יעקב לוסטיג

השנה, שנת תשע"ו, חל תשעה באב בשבת קודש (13.8.2016). בשבת אסור לצום, ולכן אנחנו דוחים את הצום ליום ראשון (14.8.2016). אם נדייק יותר: הצום נדחה למוצאי שבת.

עם זאת, את הצום אנחנו מכניסים בפועל עוד לפני צאת השבת, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מתחלף היום ולכן אנחנו מתחילים את הצום קצת לפני שקיעת החמה, בזמן שאת השבת אנחנו מוציאים רק אחרי צאת הכוכבים.

איך עושים את זה בפועל? פשוט מאוד!

זמן קצר לפני שקיעת החמה, (לחץ כאן לצפיה בזמני שקיעת החמה ברחבי הארץ) אנחנו מפסיקים לאכול ולשתות. כשעברו 20 דקות משקיעת החמה, מתחיל איסור הרחיצה בלבד! ונזהרים ברחיצת הידים  רק עד סוף האצבעות,  עם זאת, אנחנו לא חולצים את נעלי העור, לא יושבים על הקרקע ולא עושים שום מעשה של אבלות בפועל, עד לאחר צאת השבת (לחץ כאן לצפייה בזמני צאת השבת).

עם צאת השבת אנחנו אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים את הנעליים ועוברים לשבת על הקרקע. מי שיכול יוצא כמובן לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת 'איכה', וכדי לומר את הקינות.

את הצום אנחנו ממשיכים עד למחרת אחרי צאת הכוכבים (לחץ כאן לצפיה בלוח זמני צאת הצום ברחבי הארץ).

שימו לב: בשנים רגילות, בהן תשעה באב חל באמצע השבוע, אוכלים את הסעודה המפסקת – הארוחה האחרונה שלפני הצום – עם תנאי מסויימים, כמו איסור לאכול יותר מתבשיל אחד, מנהג לאכול ביצים קשות או מאכל עגול אחר, לשבת על הקרקע ולא לאכול בחבורה גדולה.

אבל השנה, בגלל שהסעודה המפסקת היא בעצם סעודה שלישית של שבת קודש, אנחנו לא נוהגים שום מנהגי אבלות, אוכלים מה שרוצים ושותים משקאות טעימים ושמשובחים. כל עוד לא שקעה החמה מתנהגים כמו בשבת רגילה, אם כי יש להיזהר שלא לערוך חגיגה המונית, ולא לצאת בריקודים ובמחולות.

כדאי ומומלץ להימנע מאכילת מאכלים מלוחים או כבדים מדי לפני הצום, כדי שלא להגביר את הצמא או להכביד על הגוף במהלך הצום עצמו. כמו"כ מומלץ להרבות בשתיה בימים שלפני תשעה באב, ובפרט במהלך השבת, ולא להסתמך על שתייה מרובה רגע לפני כניסת הצום, כי שתיה מרובה בבת אחת אינה נספגת היטב בגוף, לעומת שתייה מוגברת במשך יממה או שתיים, שנספגת טוב יותר ושתסייע לכם לעבור את הצום בקלות רבה יותר.

"וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

שאלה:
שלום כבוד הרב
רציתי לשאול האם בימי תשעת הימים מותר לילדים להיכנס לבריכה בבית?
תודה רבה

תשובה:
שלום רב
לאשכנזים אין לעשות בריכה אפילו לילדים קטנים מראש חודש אב, שאז מתחילים תשעת הימים, ואם יש צורך גדול בדבר אפשר להקל בחצר ביתו בצינעא לילדים עד גיל 6, שעדיין אינם מבינים את האבילות על ירושלים.

לספרדים מותר לעשות בריכה לילדים עד שבוע שחל בו תשעה באב.

בהצלחה רבה.