הלב של אבי דפק בקצב מסחרר, הוא ידע שנהג בחיפזון, כיצד יקבל את המלגה היוקרתית ללימודי פיזיקה בלי ההמלצות שהשאיר בבית.
נכון, הזמן היחיד שמנהל הוועדה נמצא הוא בשעה הזו, והוא העדיף לפגוש אותו גם בלי שההמלצות בידו, אך עתה, כשהוא ממתין בחוץ שיקראו לו, ובעוד חצי שעה תיפול ההחלטה, הוא מבין שאין תועלת בפגישה הזו, בלי ההמלצות אף אחד לא יתייחס אליו, הלא כתוב היה בהוראות באותיות גדולות: קבלת המלגה מותנית בהגשת המסמכים דלהלן: תעודת סטודנט, אישור זכאות והמלצות מתאימות.
כאשר נפתחה הדלת והוא נקרא פנימה, הוא לא האמין למראה עיניו, על הכסא ישב לא פחות ולא יותר השכן החדש מהדלת ממול, כן, אותו שכן שהוא הרבה לעזור לו לאחרונה כאשר עבר דירה, שסייע לו להתאקלם היטב ולהרגיש בנח בשכונה החדשה.
ואכן השלום הלבבי שקידם אותו הבהיר לו היטב שמצבו מצוין, אתה ראוי למילגה הזו אמר המנהל, מי כמוני יודע עד כמה יהיה נעים לעבוד בחברת בחור מיוחד שכמותך. תשמע אמר אבי כולו מבולבל, אני לא יודע מה לומר, אך ישנה בעיה קטנה, שכחתי את ההמלצות שלי בבית, הועדה נסגרת בעוד חצי שעה, וכבר לא אספיק להביא אותם.
הצחוק המתגלגל מעבר לשולחן גרם לו להרים את עיניו, תבין אמר המנהל, הצורך בהמלצות הוא רק בכדי שנדע אם יש לנו יכולת לתקשר היטב עם מי שאנו נבחר, מאחר שזו עבודת צוות מורכבת המצריכה יחסי אנוש מיוחדים, במקרה שלך ההמלצות מיותרות, הרי אני המנהל, ומי כמוני יודע שהתקשורת שלך היא מצוינת, נסתפק במה שהבאת, ונצא לדרך – המלגה שלך.
לפני אלפי שנים נכרתה ברית בין בורא עולם לעם ישראל, העבודה האלוקית שלנו באה לידי ביטוי פה בארץ בתהליך יום יומי של הכנסת האלוקות בכל פעולה גשמית. מעבר לפעולות אלו, יש לכל איש יהודי שני דברים אשר מצהירים על שייכותו ונאמנותו לברית בין העם הנבחר לאלוקיו– תפילין וברית מילה.
מצוות אלו זכו בלשון התורה לתואר של המילה 'אות', מלשון סימן לקשר שלנו אל הבורא ואל הברית המיוחדת שנכרתה בינינו.
ברית המילה היא תעודת הזהות שלנו, אות וסימן הטבוע בבשרנו המצהיר בגאון על שייכותנו לעם היהודי, וכשני צ'יפים אינדיאנים אשר להבדיל מצהירים על נאמנות שבטית על ידי חיתוך כף היד, ועירוב הדמים זה בזה.
התפילין לעומת זאת הם התקשורת שלנו, אות וסימן לכך שאנו מחוברים למשהו עליון, ובקושרנו מידי יום על מוחנו ולוח לבנו את בתי התפילין והפרשיות שבתוכם המצהירות על הקשר האדוק בין הבורא לעם היהודי, אנו פותחים כביכול קו תקשורת ישיר אליו, חוט המקשר אל המורם מאיתנו.
אותות אלו יוצרם את החיבור התמידי בין העם לבוראו.
יום השבת גם הוא נקרא בלשון התורה בשם 'אות', וכפי שאנו אומרים בקידוש של יום שבת 'אות היא ביני וביניכם'. יום זה הוא מעין עולם הבא, יום זה מחזיר אותנו לישיבה על שולחנו של הבורא, כפי שהיה אצל אדם הראשון קודם החטא, כך בכל שבת אנו מתרוממים מעל החולין של ימות השבוע, ומתקרבים ועולים אל ארמונו של מלך, סועדים על שולחנו כביכול.
ביום זה די באות המצהירה על היותנו יהודים, בתעודת הזהות שלנו – ברית המילה אשר חתומה בבשרנו, אך אין לנו צורך בתפילין – בתקשורת המחברת בין התחתונים לעליונים, הלא אנחנו על שולחנו של מלך מלכי המלכים, ממש לידו, הכי קרובים, אין שום צורך בהמלצות, או באמצעי תקשורת נוסף, אנו קרובים למלך עצמו, ומחוברים אליו באות של השבת עצמה – ביום כזה אכן אין צורך בהנחת התפילין.
חשוב לידע: לאחר שהפנמנו שביום השבת אין צורך להניח תפילין, אם כן התפילין הופכות להיות כשאר החפצים שאין להם שימוש בשבת, שנקראים בשם 'מוקצה', היינו שהם מוקצים מדעתו של האדם לשימוש בשבת, ומשום כך הם נחשבים כחפצי חול, שאינו יכול לטלטלם, או לנגוע בהם בשבת, אלא במקום הצורך, כגון להצילם מדליקה, או למנוע את בזיונם.
בהלכות 'מוקצה' ישנם כמה סוגים, בדרגות שונות של חומרה – כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס. לתפילין יש דין חמור של מוקצה מחמת חסרון כיס, זאת משום שבדרך כלל התפילין הם מוצר יקר, ואדם מאוד מקפיד על שלמותם וחסרון הכיס שעלול לספוג במידה וינזקו, עקב כך ההקצאה שלהם מדעתו היא גדולה יותר, ולכן ההיתר לטלטלם בשבת הוא רק במקרים מאוד מיוחדים, וכפי שצויין לעיל.
