הוא גילה שזרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות שנחו בשלוה על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה

הדוקטור מומחה גדול שהיה אחד המנתחים המוערכים ביותר בקהילת הרופאים, מומחיותו

להתמודד  עם ניתוחים סבוכים שרופאים אחרים הגדירו כחסרי סיכוי, הייתה לאגדה. הדוקטור הזה,

תמיד נתן סיכויים, ורגיל היה לומר ש'כפי שאין בעיה שאין לה פתרון, כך אין גידול או גוף זר

שלא ניתן להוציאו'. במשך השנים המציא טכניקות רבות לניתוחים כירורגיים ונחשב לאחד המנתחים

הטובים בעולם, תחרות קשה שררה בין הסטז'רים שהיו אמורים לשרת בבית החולים בו עבד,

מי מהם יזכה לעבוד יחד עם דוקטור…

בכל שבוע היו כמה לילות שדוקטור היה ישן בבית החולים כשעבודתו התארכה, בית החולים הוקיר

את הדוקטור והעניק לו חדר מפואר, מתוך החדר ניתן היה להיכנס לחדרון קטן מלא מדפים, שנקרא

בפי עובדי בית החולים 'קודש הקודשים' של הדוקטור. על המדפים הונצחו הצלחותיו הרבות

במשך השנים, על המדפים ניצבו צנצנות שבתוכם גופים זרים או גידולים שהצליח הדוקטור להוציא

בניגוד לכל הציפיות, בחלק אחר של המדפים ניצבו המצאותיו שהפכו את הניתוחים הקשים לפשוטים יותר.

שנה אחת נבחר משה להיות אחד הסטז'רים של דוקטור, מכיוון שידע עד כמה שפר עליו גורלו השתדל

להיות צמוד אליו עד כמה שאפשר במסגרת הניתוחים והבדיקות. הוא הלך אחריו כמעט בכל הזדמנות,

מנסה לקלוט את מעשיו, ואת תוכניות הניתוחים וביצועיהם. מיום ליום הערכתו לדוקטור רק גברה, למרות

שהיה מבוגר, סדר יומו של הדוקטור היה כשל איש צעיר, ואף משה התקשה לעקוב אחריו בחלק מהזמן.

 

הבשורה הקשה

 

המשבר הקשה התחיל, לאחר שהדוקטור נקרא לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה

ולאחר שיצא נראה כמת מהלך, משה ניסה להבין מה קרה אך לא קבל תשובה עניינית. לאחר סיום

המשמרת כשיצא משה לביתו, נזכר כי שכח תיק רפואי חשוב,  הוא חזר לבית החולים ופנה לחדרו

של הדוקטור שם שכח את התיק. כשהתקרב שמע רעש מוזר,  למרות שהחדר היה חשוך ללא ספק

היה שם מישהו. משה נכנס לחדר אך לא ראה איש.  כשהרעש חזר על עצמו הבין שהוא מגיע

מהחדרון הקטן, 'קודש הקדשים' של הדוקטור. הוא נכנס פנימה וגילה עגלת אשפה סטרילית

ניצבת באמצע החדר, שלתוכה זרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות והמוצגים שנחו בשלוה

על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה, ומיד שתק כשקלט שהוא צועק על הפרופסור המכובד.

הדוקטור הביט בו בעיניים אדומות מבכי, בידו עדיין אחז צנצנת והניח אותה על השולחן.

'מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לבצע ניתוחים, בעקבות ידיי שהחלו לרעוד קלות'

הטיל את הפצצה לחלל האוויר. משה שתק במבוכה, לכל רופא מנתח מגיע הרגע שבו הוא מסיים

את תפקידו, הוא עדיין לא הבין מהו האסון הגדול וכיצד הדוקטור משליך לפח האשפה את עמלו

לאחר כל השנים. 'אתה סטאז'ר מצוין' פרגן הדוקטור, 'לכן אני מרשה לעצמי לספר לך מה שעובר עלי'

וניגב את עיניו, 'מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היוו עבורי את הכול. בחיי האישיים

נולדו לי שלושה ילדים מדהימים, ולאחר שנים לא רבות אשתי לקחה אותם ועברה עימם למדינה אחרת

לאחר שהתגרשנו' והמשיך במבט מריר 'אתה בוודאי מתבונן על כל ההצלחות שבחדר הזה ומקנא בי…'

הדוקטור הרים צנצנת גדולה, 'כאן יש את אחת מהצלחותיי הגדולות ביותר, הניתוח ארך תשע שעות

רצופות וההצלחה ללא ספק הייתה עצומה…  אך בגללה הפסדתי את מסיבת הסיום של בני הבכור…!'

הצנצנת הועפה לפח, והדוקטור הרים צנצנת אחרת, לאחר שהסביר על תכולתה הבהיר בקול עצוב

שבגלל ההצלחה זו הפסיד את יום ההולדת של בנו השני, וגם צנצנת זו נזרקה לפח.

הדוקטור הרים צנצנות מאלו שנותרו והסביר על כל אחת כיצד ההצלחה הגדולה בהן, גרמה לו לפספס

אירועים חשובים ביותר כימי נישואין, חופשות שנתיות, ימי הולדת, וחוויות עם הילדים והאישה וכן הלאה.

'כיום, אני בקושי בקשר עם הילדים שלי' פרץ בבכי, 'וזה לא בגלל שאני לא אוהב אותם, אלא בגלל

שאני בקושי מכיר אותם… את כל חיי ביליתי כאן, ועתה כשאני יוצא מבית החולים, אני מגלה שלא נותר

לי כלום' הדוקטור עצם את עיניו, והמשיך 'אפשר לומר שכל החדר הזה, שנראה כפסגת הצלחתי כמנתח.

הוא למעשה כישלוני הגדול כבעל וכאב…' סיים, כשהוא זורק לפח את הצנצנת האחרונה…

 

כל אדם דואג תמיד להצלחתו ולקידומו האישי, אך חשוב תמיד לשים לב שדברים אלו צריכים לראות

את מה הפסדת בחיים לא לשכוח לאיזה מטרה באת לעולם לגדל את ילדך ולעשות את רצון הבורא

ולצאת מהעולם הזה ונגיע ללמעלה עם תכלית אמיתית.

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

מאת: אוהד אטינגר

באחד הלילות של השבוע שעבר החלטנו לפקוד את מקום קבורתה של רחל אמנו ע"ה, ולהתפלל לשוכן מרומים, שבזכותה ישמע את קול תפילותינו וימלא את כל משאלות ליבנו לטובה.

השעה היתה קצת אחרי חצות הלילה, הדרכים המובילות לבית לחם מוארות באור קלוש, מוקפות באפלה עבותה. היה קצת מעונן ואורו של הירח כמעט ולא נראה על פני האדמה.

במעלה העליות החדות והמפותלות בואכה ביתר עילית, שרר ערפל כבד מאוד. זה היה מוזר, בגלל שאנחנו עדיין בעיצומו של הקיץ, אבל זה היה ערפל ממשי, שהגביל את הראות עד מאוד.

כמובן שהאטתי את הנסיעה, בהתאם לתנאי הכביש והראות הירודה, וכשעברנו את ביתר התבהר מזג האוויר, ושחרר לנו את הדרך.

ואז הגיע החלק המרכזי של הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום. קצת אחרי שעברנו את ביתר ופנינו שמאלה בצומת ה-T שבסוף הכביש, נתקלנו במחסומים. לא המחסום הצבאי הקבוע שבכניסה לכביש המנהרות, אלא מחסומים זמניים שהוצבו בכניסה למנהרה הראשונה, והפנו את כל התנועה אל הנתיב החולף ימין למנהרה.

לרגע היססתי. סטייה מהכביש עלולה להביא אותי לתוך שטחי הרשות הפלסטינית. מה לי ולצרה הזאת? אולי כדאי להסתובב אחורה ולחזור הביתה?

אבל לא היו לי הרבה ברירות. הכביש הוא חד סטרי, אין שום אפשרות לחזור אחורה. הדרך היחידה היא להמשיך.

 

לתומי סברתי שהנתיב העוקף את המנהרה מימין, מתחברת מיד לאחריה עם כביש המנהרות.

לחצתי את הגז והתקדמתי הלאה… רק כדי לראות שאני ניצב בפני צומת שמציעה לי לפנות ימינה, להמשיך ישר או לחלופין לפנות שמאלה….

"ההיגיון אומר שאני צריך לפנות שמאלה", אמרתי לרעייתי בזמן שמכשיר הווייז שלי החלה לחשב מסלול מחדש. פניתי שמאלה, והלב שלי החסיר פעימה.

הווייז הפסיק פתאום לעבוד, 'אין קליטה' הוא מבשר לי. התמרורים שבצידי הכביש הפכו ישנים ודהויים. הכיתוב עליהם מופיע בשתי שפות בלבד. אנגלית וערבית.

הלב מתחיל לדפוק בפראות. רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?

איזה לחץ.

 

"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי בקול, תוך שאני משתדל שרעייתי תשמע ותפנים את המסר המרגיע, "הם לא היו שולחים את הנהגים לשטחי הרשות הפלסטינית. אם חסמו את המנהרות והפנו אותנו לכאן, כנראה שזה עדיין שטחי ישראל…".

אז למה השלטים רק בערבית ובאנגלית? אני לא יודע. ולמה הוויז לא עובד? אולי זה בגלל שיצאנו את גבולות המדינה???

לא אלאה אתכם בסיפורים, אבל את אנחת הרווחה המאופקת שנאנחתי כשנגלה לפני שלט עם כיתוב בעברית בהמשך הדרך, ואת האנחה הגדולה והעמוקה שהשמעתי כשעברתי את המחסום והבנתי שאני עכשיו בטוח בטוח בטוח בשטחי ישראל – לא אשכח במהרה.

מה אני רוצה בעצם לומר בסיפור הזה?

 

את מוסר ההשכל שהפקתי ממנו.

 

ידידיי. לפעמים האדם מרגיש בטוח בעצמו. הוא מצליח בחיים, טוב לו, יש לו בית משפחה, עבודה, כסף (לי באופן אישי אין, אבל זה לא הנושא…), מעמד והרבה מאוד ביטחון עצמי.

ואז אתה סוטה עם הרכב שלך לרגע אחד קטן מהדרך הסלולה, ומגלה שאתה לא יותר מעלה נידף ברוח. פחדן קטן, חסר אומץ וזה למרות שברור לך שאין סיכוי שישלחו  אותך לנסוע דרך שטחי הרשות הפלסטינית רק בגלל שיפוצים בכביש, בלי לספק מעטפת הגנה הולמת.

ללמדך מה שעלולה הירידה מהדרך הסלולה לגרום לך, כמה אתה מאבד את כל היציבות ברגע שרק ירדת מהדרך המוכרת והבטוחה.

זה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו, וזה בעיקר מכניס אותי לראש השנה עם לב נשבר, עם ידיעה שאני באמת באמת באמת לא שווה כלום, ושכל מה שיש לי זה הכל מאתו יתברך, כי הקב"ה יכול ברגע אחד לקחת מהאדם, רכיב אחד קטן מכל הטוב והשפע שהעניק לו, וברגע אחד מאבד האדם את כל היציבות שלו.

מה למדתי מה'אקזיט' הגדול של חברת סודה סטרים?

מה למדתי מה'אקזיט' הגדול של חברת סודה סטרים?

הרב יעקב לוסטיגמן

 

מי לא שמע על ה'אקזיט' הגדול של חברת סודהסטרים הישראלית. אבל אולי לא

שמעתם את הסיפור המלא, ועם מוסר ההשכל המיוחד שאפשר ללמוד ממנו, כדאי

שנשמע את כולו.

 

סודהסטרים היתה למעשה חברה בריטית ששיווקה את מכשירי הסודה לבני המעמד

הגבוהה בממלכה המאוחדת. אך במרוצת השנים הפך הגזוז למשקה מיושן ופרימטיבי

למדי, את המקררים של בני המעמד הגבוה, ולא רק, מילאו בקבוקים מעוצבים של משקאות

ממותקים כאלו ואחרים, עד שהגזוז הישן והמוכר הפך לנחלתם הבלעדית של אנשים מזדקנים,

שהתקשו להתחבר אל הקדמה.

לא ניזיל כרוכל ונספר את כל התהפוכות של החברה המדוברת, אך נציין שלפני כ-12 שנה היא

הגיעה לשפל חסר תקדים, ונמכרה במחיר סוף עונה, תמורת שמונה מיליוני דולרים בלבד,

לקבוצת משקיעים ישראליים ובראשם יובל כהן שהשקיע ששה מתוך שמונת מיליוני הדולרים

ברכישת החברה.

כהן קיבל לידיו חברה שמייצרת מוצר אחד, די פשוט וחסר כבוד והדר, שנתח השוק שלו הולך

ומצטמצם, ושאף אחד אחר לא רצה לקנות.

 

אבל הוא לא אמר נואש: הוא הפך את מכשיר הסודה לחדש ומתקדם,

 

התחבר לטרנדים העולמיים העוסקים בבריאות ובסביבה ירוקה, וגרם לצרכנים להבין שהמכשיר

הביתי הזה, מסייע לשמור על סביבה נקיה מזיהומים, לעומת המפעלים והמוצרים התעשייתיים

שממלאים את האוויר ברעלים ואת האדמה בחומרים בלתי מתכלים לא עליכם ולא עלינו. כמובן

שמשקה הסודה הביתי גם בריא יותר, והרי לכם בונוס חשוב מאוד בתקופה בה אנשים מפתחים

מודעות גבוהה מאוד לנושא התזונה הבריאה.

אבל בכך לא די. כהן המשיך לחשוב קדימה, והחליט שהוא הופך את מכשיר הסודה הביתי

למכשיר יוקרתי. איך? על ידי עיצוב מחודש ומתקדם. המכשיר נשאר אותו המכשיר, אך העיצוב

שלו הפך שונה לחלוטין, כדי שיוכל להשתלב עם המטבח המודרני והיוקרתי, ולעמוד במקום של

כבוד על יד מכשיר האספרסו שנרכש באלפי שקלים.

ואכן, הציבור לא אכזב את כהן ואת סודה סטרים. המסרים החדשים נקלטו היטב, והמכשיר

המיושן מבית סבתא, הפך למוצר שאי אפשר לוותר עליו במטבחים היוקרתיים, המעוצבים והמושקעים.

וכך, בתוך שלוש שנים זינק מחירה של החברה, משמונה מיליוני לדולרים ל-220 מיליון דולר.

המשקיעים יצאו בריווח עצום!

אבל אם הם היו מחכים עוד קצת, משהו כמו תשע שנים נוספות, הריווח שלהם היה גדול

פי כמה וכמה: אותה החברה שנרכשה לפני כתשע שנים ב-220 דולר, נמכרה בשבוע שעבר

בלא פחות מ-3,200,000,000 דולרים, ובמילים: שלוש מיליארד ומאתיים מיליון דולרים.

 

איפה המוסר השכל?

הוא נמצא לכל אורך הסיפור המדהים הזה, ומזכיר לנו שגם אם נראה לך שיש לך 'מכשיר'

ישן שאף אחד אינו רוצה בו ושהוא לא מעניין איש, אל לך לאבד תקווה. ה'מכשיר' הזה יכול

להתגלות פתאום כמכרה יהלומים, ולהפוך למבוקש באופן חסר תקדים בכל רחבי העולם.

כל מה שצריך זה רק לנסות שוב ושוב, להציג אותו באופן שונה, לשנות את הגישה, להחליף

את המעטפת או לנקוט בכל פעולה אחרת שתהפוך אותו ממכשיר ישן נושן, למוצר חדשני

שאף אחד אינו מוכן לוותר עליו.

ה'מכשיר' הזה אינו חייב להיות דומם. זה יכול השכל, זאת יכולה להיות הנשמה, המידות הטובות,

הכישרונות הברוכים וכל מה שיש לאדם להציע מיכולותיו לאחרים, כדי להשפיע עליהם מהברכה

אשר בירך אותו הקדוש ברוך הוא. אז רק דרשו מחשבה נוספת ומאמץ נוסף, ו'היהלום' יתגלה במלוא זוהרו.