הימים ימי שנות החמישים ועליית יהודי תימן. המבצע הגדול זכה לכינוי ההרואי "מרבד הקסמים".

היו שכינו אותו "מבצע על כנפי נשרים".

בין כך ובין כך הופיעו כאן, בארץ הקודש, 48 אלף יהודים, והם שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים:

ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה המעבר עתלית.

כמו כל עם ישראל התוודע לכך אבא זצ"ל, ראש הישיבה רבי ישראל גרוסמן, הוא לא יכול היה להישאר

אדיש. יהודים באים ארצה – ומה יהיה עם בני הנוער?

אמר ועשה. נסע אבא בטנדר למחנה העולים ראש העין, עלה על גג הרכב והכריז: "מי לה' – אלי!

מי שיש לו ילדים ורוצה שהם יגדלו כיהודים – ישלח אותם עמי. אני אדאג להם, אמלא את כל מחסורם,

ואהיה אחראי לעתידם".

שלושים ילדים נקבצו ובאו, ואבא ברוב רחמיו וחסדיו נטלם עמו ירושלימה. התחנה הראשונה,

כמובן, היתה ביתנו הצנוע בירושלים בשכונת בית ישראל.

סבב אבא והלך בכל השכונה ושאל מי יואיל לקבל לידיו ילדים. הוא פיזר את רוב הילדים

בין שכנים טובים. חמישה מתוכם נותרו בתוך הבית הצפוף של הוריי, שכל גודלו לא היה יותר

מארבעים מ"ר, אבל לדייריו היה לב רחב כאולם.

באותו יום קיבלתי שכן למיטה: רפאל. ילד עולה מתימן בעל נשמה זכה, נקייה ותמימה. אנו, כילדים,

היינו חייבים להתרגל. זה היה קשה, אבל עשינו זאת בשמחה ובטוב לבב.

היו מהשכנים שהביטו בתימהון בנעשה. אמרו עליהם שיש להם גזזת, וחששו מפני מחלות

שהביאו עמם: אבל אבא לא שת לבו לכל זאת וכה אמר להם: "החסד הגדול ביותר שאפשר

לתת ליהודי הוא כשאכן לא נוח לך, לא מתאים לך ואין השעה כשרה. דווקא חסד כזה הוא

החסד האמיתי, ובו נמדדת מידתו של איש ישראל מזרע של אברהם אבינו".

לפני כמה שנים פגשתי את רפאל – יהודי יקר, באמונתו יחיה. הוא שאל אותי שאלה אחת:

"איך הסכמת כילד לארח אותי, בעל עבר מפוקפק של מחלות, אתך יחד במיטה אחת?"

במקום תשובה קראתי לפניו פסוק מפרשת 'חיי שרה', בסר בראשית: הנה אנכי נצב על עין

המים ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים. אליעזר עומד על שפת המעיין. הרי הוא שליח של

אברהם אבינו לשדך את בנו יצחק. מעתה הוא נושא לא רק בתפקיד העבד, אלא גם בתפקיד

המכובד של השדכן.

כחלק מתפקידו נוטה שדכן גם לעגל פינות ולטייח עובדות – הכול כדי להביא לגמר טוב.

כשנתבונן בפסוקים נגלה את ההיפך: כביכול מרחיק אליעזר את השידוך: הוא עומד על

שפת המעיין ומחפש את הנערה שתואיל לתת לו מים, ולא רק לו אלא לכל גמליו.

תאר לעצמך: מן הסתם היה אליעזר, עבד אברהם, איש גדול ממדים, כיאה למי שמחזיק

את הבית של אברהם אבינו. למה שנערה תשקה את גמליו במקומו? הלוא כוחו במותניו!

יישא דליי מים וישקה את גמליו. וכי למה זה מנסה אליעזר לכאורה להכשיל את השידוך?

מדגישה התורה (בראשית כד, ב): ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו,

שים נא ידך תחת ירכי. למה זה באו כאן התארים זקן ביתו המושל בכל אשר לו?

התורה באה להדגיש את עוצמת השבועה שהשביע אברהם את אליעזר עבדו. לא סתם

שרת או שמש היה אליעזר, אלא זקן ביתו המושל בכל אשר לו. והנה כאן, כשאברהם

מחפש שידוך לבנו יצחק, הוא חורג לפתע מהאמון הבלתי מעורער שנתן בעבדו ומבקש

ממנו להישבע: שים נא ידך תחת ירכי.

דבר זה אומר דרשני. עומד אליעזר על שפת המעיין ומבין: אינה דומה שליחות זו לשליחויות

אחרות שניתנו לי בעבר. אם כה חשוב היה לאברהם להשביעני ולברכני בברכה המופלאה

של (שם ז) הוא ישלח מלאכו לפניך, אות וסימן הוא שעלי לחפש ולשאוף להביא לפניו נערה מושלמת.

אליעזר יודע כי המלאכים בביתו של אברהם אבינו אינם אורחים נדירים. הוא נזכר באירוח

של אברהם אבינו בפרשה הקודמת, כשלמעשה היה חולה ופטור מהמצווה, אך הוא לא ויתר,

כי חסד אמיתי הוא זה הנעשה כשלא מתאים ולא נוח.

ידע אליעזר כי הנערה שתשכיל לעשות עמו חסד, אף שלא מתאים לה ולא קל הדבר עבורה,

היא הנערה הראויה להיות כלה בבית אדונו אברהם.

באותם ימים החדיר לנו אבא שוב ושוב את החיוב לארח את הזולת – אלו שבאו ועלו מתימן

ונישקו את אדמת ארץ ישראל הנכספת בגאווה בלתי מוסתרת.

הדוגמא הזו להקרבה אישית למען ילדי ישראל נחרתה עמוקות בלבי. אבא ידע לעשות

חסד כשלא היה נוח, בבית קטן וצפוף מלא בילדים, כשיכול היה לפטור עצמו ולומר

שהאחריות תיפול על כתפי אחרים.

איך אמר לי רפאל, לאחר יובל שנים: "רק בזכות ה'קריאת שמע שעל המיטה' שלך אני שומר היום תורה ומצוות".

(מתוך הספר אור השבת)

 מטבע גדול – כמין מדליה – מונח בכיסי בכל עת. קיבלתי אותו בזמנו ממורי ורבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב. הוא קרא לי פעם והעניק לי את המטבע הזה, לא לפני שביקש מצורף שיחרוט עליו את המילים: "בעזה"י הצלחה".

בכל ערב שבת אני מוציא את המטבע מכיסי וגונז אותו עד למוצאי השבת. בכל ימות השבוע, זה כארבעים שנה, מלווה אותי המטבע הזה, כסגולה לשמירה.

באחד מימי השישי אני מכניס ידי לכיס להוציא את המטבע, כמנהגי מדי שבוע, ו… אין כלום. המטבע נעלם כלא היה. חיפשתי כאן ושם. הרבנית עזבה את ההכנות לשבת והתגייסה לימיני למצוא את המטבע האבוד.

לבי הלם בפראות. לאן נעלם המטבע? הרגשתי כי עולמי חרב עליי. קראתי פרקי תהילים ולפתע נזכרתי כי באותו שבוע השתתפתי בבר מצווה שעשה ראש העיר שאול עמור לבנו בחוף עתלית על שפת הים. בחגיגה זו הגיעו גם הנשיא וראש הממשלה וכוחות הביטחון הקימו מגנומטר פרוביזורי על שפת הים.

כל באי האירוע היו חייבים לעבור את מחסום הבידוק לפני האולם. ואז נזכרתי, כי כשעברתי התריע המגנומטר ונאלצתי להוציא את המטבע מכיסי. לא היה שם מקום או שולחן להניח את המטבע והנחתי אותו על חולות ימה של עתלית.

מיד כשאני עובר את הבידוק בא מולי ראש העיר כרמיאל וחיבק אותי בחום. הלכנו יחד לאולם, כשהמטבע נותר מאחור. שכחתי אותו על החול. שוד ושבר.

מה עושים? איך אמצא את זה בחולות הים? השעה הייתה קרובה לשבת והחלטתי להרים טלפון לראש העיר, בעל השמחה. שאלתי אותו מה ניתן לעשות. הוא הציע לי לשוחח עם עוזרו, גבי בוסקילה.

• • •

התקשרתי לגבי וצעקתי לתוך השפופרת:  קרה לי אסון. מה קרה? נבהל גבי. סיפרתי לו על אבידתי. מה אני יכול לעזור? שאל בהתעניינות. אמרתי לו, אולי תסע לקריה בתל אביב ותבדוק מי היו אנשי הביטחון שהיו באירוע, אולי מהם תצמח הישועה?

"כבוד הרב, הוא שואל אותי, איזה מטבע זה היה? של שקל? של חצי שקל?" אמרתי לו: זה מטבע גדול כמו מדליה, חרוטים עליו פרחים והמילים "בעזה"י בהצלחה", ואז אני שומע אותו צועק לתוך הפומית: "אני לא מאמין". מה קרה? הגיע תורי להיבהל. "אני לא מאמין. המטבע שלך כאן".

מה? איך זה הגיע אליך? כאן היה תורי להשתומם. מסתבר שרעייתו השתתפה בבר מצווה ולקחה הביתה את השי שחולק, בקבוק ויסקי מהודר. בעודה עורכת את שולחן השבת נזכרה בבקבוק הוויסקי והוציאה אותו מהשקית כדי להניח אותו במרכז השולחן.

ואז, באותו רגע, נופל המטבע מתוך השקית ומתגלגל ארצה. "מה זה?", היא שואלת את בעלה העסוק בדיוק בשיחת טלפון עמי. ואז היא שומעת את הצעקה שאני שומע: "המטבע שלך כאן".

זה היה דקות ספורות לפני כניסת השבת. רצתי כל עוד נשמתי בי לביתו של גבי. הוא עמד בדלת והביא לי את המטבע אותו נישקתי בדחילו ורחימו, כמוצא ידיד קרוב אותו לא ראה זמן רב.

איך זה הגיע אליכם? תחקרתי את גבי ורעייתו שעד היום הזה אינם יודעים את הסוד. אני השארתי את זה על שפת הים. אין ספק שהאדמו"ר הקדוש דאג שזה יגיע לכאן בשעה שאני משוחח עמכם, אמרתי להם.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי, מתקשר אליי גבי וקרא לי לסור לביתו. הוא ערך סעודה המונית, כי לא היה לו ספק שהרב מלעלוב ביקר בביתו… רקדו שם עם המטבע כמו עם ספר תורה בשמחת תורה.

מתוך : ב"קהילה"-  ד' תשרי תשע"ט